https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A+%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F 2026-06-23T19:35:37Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16847 2021-06-30T16:44:07Z

<p>צריך עיון: </p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית (כתובות פרק ז משנה ו)<br /> * נמצאו עליה נדרים (כתובות פרק ז משנה ז)<br /> * נמצאו בה מומין (כתובות פרק ז משנה ז)<br /> * מתנהגת בפריצות בשוק (עיין מחלוקת תנאים בברייתא גיטין פט א)<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> במסכת סוטה (כה א) נסתפקו בגמרא האם עוברת על דת צריכה התראה (ואינה יוצאת בלא כתובה אא&quot;כ התרו בה שאם תמשיך לעבור תצא בלא כתובה, ובכל זאת המשיכה), או שאינה צריכה התראה. ובפשטות מסקנת הגמרא שצריכה התראה (וכן נקט הרשב&quot;א בפרק המדיר).<br /> <br /> ואפילו לא עברה אלא פעם אחת כיון שהתרה בה יוצאת בלא כתובה (ריטב&quot;א כתובות ע א).<br /> <br /> עוד נסתפקו שם בעוברת על דת ורצה בעל לקיימה, האם הכל תלוי בהקפדתו של הבעל ורשאי שלא לגרשה, או שחייב להוציאה. ולא איפשיטא. כן דעת הראב&quot;ד (הובא ברשב&quot;א בפרק המדיר), ולכן כתב דמספיקא לא כייפינן ליה להוציאה אבל מצוה לגרשה. ודעת הרשב&quot;א (בפרק המדיר שם) דאיפשיטא, כיון דהאיבעיא שלאח&quot;כ שם היא בדרך את&quot;ל ומדהא איפשיטא הא נמי איפשיטא דאם רצה לקיימה מקיימה.<br /> <br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הירושלמי דכולהו בדאיכא שני עדים מיירי, דאדם אחד לא נאמן בממונות.<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הראב&quot;ד דבדוקא פירשו בגמרא שהבעל גילה השקר, כי אם היא הודתה אינה נאמנת, משום דאין אדם משים עצמו רשע. אבל הרשב&quot;א חולק על דבריו, דכאן הרי כל הנושא הוא ממוני (להפסידה כתובתה), ולגבי זה הרי היא נאמנת להפסיד לעצמה ככל הודאת בעל דין, ולכן גם בכה&quot;ג תצא בלא כתובה (ולא פירשו בגמ' את המשנה באופן זה, משום דלא שכיח). ודעת הראב&quot;ד צ&quot;ע.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> והביא הרשב&quot;א מהירושלמי דאין הגדרים כאן כגדרי חצר ומבוי בהלכות עירובין, אלא הוא תלוי לפי הענין בכמות האנשים העוברים שם, ולכן יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> יש כמה פירושים בראשונים מהו טווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> לשון רש&quot;י, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, טווה בכפה על ירכה, וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה&quot;.<br /> <br /> לשון תוספות, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, ר&quot;ח פירש טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו, וזהו עזות מצח ופריצות&quot;.<br /> <br /> לשון הרשב&quot;א, &quot;טווה ורד כנגד פניה, פירש רש&quot;י והחוט נמשך כנגד פניה של מטה, והרמב&quot;ם ז&quot;ל פירש שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה&quot;.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16846 2021-06-30T16:38:33Z

<p>צריך עיון: /* העוברת על דת משה ויהודית */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית (כתובות פרק ז משנה ו)<br /> * נמצאו עליה נדרים (כתובות פרק ז משנה ז)<br /> * נמצאו בה מומין (כתובות פרק ז משנה ז)<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> במסכת סוטה (כה א) נסתפקו בגמרא האם עוברת על דת צריכה התראה (ואינה יוצאת בלא כתובה אא&quot;כ התרו בה שאם תמשיך לעבור תצא בלא כתובה, ובכל זאת המשיכה), או שאינה צריכה התראה. ובפשטות מסקנת הגמרא שצריכה התראה (וכן נקט הרשב&quot;א בפרק המדיר).<br /> <br /> ואפילו לא עברה אלא פעם אחת כיון שהתרה בה יוצאת בלא כתובה (ריטב&quot;א כתובות ע א).<br /> <br /> עוד נסתפקו שם בעוברת על דת ורצה בעל לקיימה, האם הכל תלוי בהקפדתו של הבעל ורשאי שלא לגרשה, או שחייב להוציאה. ולא איפשיטא. כן דעת הראב&quot;ד (הובא ברשב&quot;א בפרק המדיר), ולכן כתב דמספיקא לא כייפינן ליה להוציאה אבל מצוה לגרשה. ודעת הרשב&quot;א (בפרק המדיר שם) דאיפשיטא, כיון דהאיבעיא שלאח&quot;כ שם היא בדרך את&quot;ל ומדהא איפשיטא הא נמי איפשיטא דאם רצה לקיימה מקיימה.<br /> <br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הירושלמי דכולהו בדאיכא שני עדים מיירי, דאדם אחד לא נאמן בממונות.<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הראב&quot;ד דבדוקא פירשו בגמרא שהבעל גילה השקר, כי אם היא הודתה אינה נאמנת, משום דאין אדם משים עצמו רשע. אבל הרשב&quot;א חולק על דבריו, דכאן הרי כל הנושא הוא ממוני (להפסידה כתובתה), ולגבי זה הרי היא נאמנת להפסיד לעצמה ככל הודאת בעל דין, ולכן גם בכה&quot;ג תצא בלא כתובה (ולא פירשו בגמ' את המשנה באופן זה, משום דלא שכיח). ודעת הראב&quot;ד צ&quot;ע.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> והביא הרשב&quot;א מהירושלמי דאין הגדרים כאן כגדרי חצר ומבוי בהלכות עירובין, אלא הוא תלוי לפי הענין בכמות האנשים העוברים שם, ולכן יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> יש כמה פירושים בראשונים מהו טווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> לשון רש&quot;י, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, טווה בכפה על ירכה, וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה&quot;.<br /> <br /> לשון תוספות, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, ר&quot;ח פירש טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו, וזהו עזות מצח ופריצות&quot;.<br /> <br /> לשון הרשב&quot;א, &quot;טווה ורד כנגד פניה, פירש רש&quot;י והחוט נמשך כנגד פניה של מטה, והרמב&quot;ם ז&quot;ל פירש שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה&quot;.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16845 2021-06-30T16:30:54Z

<p>צריך עיון: /* העוברת על דת משה ויהודית */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית (כתובות פרק ז משנה ו)<br /> * נמצאו עליה נדרים (כתובות פרק ז משנה ז)<br /> * נמצאו בה מומין (כתובות פרק ז משנה ז)<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> במסכת סוטה (כה א) נסתפקו בגמרא האם עוברת על דת צריכה התראה (ואינה יוצאת בלא כתובה אא&quot;כ התרו בה שאם תמשיך לעבור תצא בלא כתובה, ובכל זאת המשיכה), או שאינה צריכה התראה. ובפשטות מסקנת הגמרא שצריכה התראה (וכן נקט הרשב&quot;א בפרק המדיר).<br /> <br /> עוד נסתפקו שם בעוברת על דת ורצה בעל לקיימה, האם הכל תלוי בהקפדתו של הבעל ורשאי שלא לגרשה, או שחייב להוציאה. ולא איפשיטא. כן דעת הראב&quot;ד (הובא ברשב&quot;א בפרק המדיר), ולכן כתב דמספיקא לא כייפינן ליה להוציאה אבל מצוה לגרשה. ודעת הרשב&quot;א (בפרק המדיר שם) דאיפשיטא, כיון דהאיבעיא שלאח&quot;כ שם היא בדרך את&quot;ל ומדהא איפשיטא הא נמי איפשיטא דאם רצה לקיימה מקיימה.<br /> <br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הירושלמי דכולהו בדאיכא שני עדים מיירי, דאדם אחד לא נאמן בממונות.<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הראב&quot;ד דבדוקא פירשו בגמרא שהבעל גילה השקר, כי אם היא הודתה אינה נאמנת, משום דאין אדם משים עצמו רשע. אבל הרשב&quot;א חולק על דבריו, דכאן הרי כל הנושא הוא ממוני (להפסידה כתובתה), ולגבי זה הרי היא נאמנת להפסיד לעצמה ככל הודאת בעל דין, ולכן גם בכה&quot;ג תצא בלא כתובה (ולא פירשו בגמ' את המשנה באופן זה, משום דלא שכיח). ודעת הראב&quot;ד צ&quot;ע.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> והביא הרשב&quot;א מהירושלמי דאין הגדרים כאן כגדרי חצר ומבוי בהלכות עירובין, אלא הוא תלוי לפי הענין בכמות האנשים העוברים שם, ולכן יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> יש כמה פירושים בראשונים מהו טווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> לשון רש&quot;י, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, טווה בכפה על ירכה, וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה&quot;.<br /> <br /> לשון תוספות, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, ר&quot;ח פירש טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו, וזהו עזות מצח ופריצות&quot;.<br /> <br /> לשון הרשב&quot;א, &quot;טווה ורד כנגד פניה, פירש רש&quot;י והחוט נמשך כנגד פניה של מטה, והרמב&quot;ם ז&quot;ל פירש שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה&quot;.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16844 2021-06-30T16:18:54Z

<p>צריך עיון: /* העוברת על דת משה ויהודית */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית (כתובות פרק ז משנה ו)<br /> * נמצאו עליה נדרים (כתובות פרק ז משנה ז)<br /> * נמצאו בה מומין (כתובות פרק ז משנה ז)<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> במסכת סוטה (כה א) נסתפקו בגמרא האם עוברת על דת צריכה התראה (ואינה יוצאת בלא כתובה אא&quot;כ התרו בה שאם תמשיך לעבור תצא בלא כתובה, ובכל זאת המשיכה), או שאינה צריכה התראה. ובפשטות מסקנת הגמרא שצריכה התראה (וכן נקט הרשב&quot;א בפרק המדיר).<br /> <br /> עוד נסתפקו שם בעוברת על דת ורצה בעל לקיימה, האם הכל תלוי בהקפדתו של הבעל ורשאי שלא לגרשה, או שחייב להוציאה. ולא איפשיטא (ועיין שם).<br /> <br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הירושלמי דכולהו בדאיכא שני עדים מיירי, דאדם אחד לא נאמן בממונות.<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הראב&quot;ד דבדוקא פירשו בגמרא שהבעל גילה השקר, כי אם היא הודתה אינה נאמנת, משום דאין אדם משים עצמו רשע. אבל הרשב&quot;א חולק על דבריו, דכאן הרי כל הנושא הוא ממוני (להפסידה כתובתה), ולגבי זה הרי היא נאמנת להפסיד לעצמה ככל הודאת בעל דין, ולכן גם בכה&quot;ג תצא בלא כתובה (ולא פירשו בגמ' את המשנה באופן זה, משום דלא שכיח). ודעת הראב&quot;ד צ&quot;ע.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> והביא הרשב&quot;א מהירושלמי דאין הגדרים כאן כגדרי חצר ומבוי בהלכות עירובין, אלא הוא תלוי לפי הענין בכמות האנשים העוברים שם, ולכן יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> יש כמה פירושים בראשונים מהו טווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> לשון רש&quot;י, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, טווה בכפה על ירכה, וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה&quot;.<br /> <br /> לשון תוספות, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, ר&quot;ח פירש טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו, וזהו עזות מצח ופריצות&quot;.<br /> <br /> לשון הרשב&quot;א, &quot;טווה ורד כנגד פניה, פירש רש&quot;י והחוט נמשך כנגד פניה של מטה, והרמב&quot;ם ז&quot;ל פירש שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה&quot;.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16832 2021-06-30T16:09:00Z

<p>צריך עיון: </p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית (כתובות פרק ז משנה ו)<br /> * נמצאו עליה נדרים (כתובות פרק ז משנה ז)<br /> * נמצאו בה מומין (כתובות פרק ז משנה ז)<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הירושלמי דכולהו בדאיכא שני עדים מיירי, דאדם אחד לא נאמן בממונות.<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הראב&quot;ד דבדוקא פירשו בגמרא שהבעל גילה השקר, כי אם היא הודתה אינה נאמנת, משום דאין אדם משים עצמו רשע. אבל הרשב&quot;א חולק על דבריו, דכאן הרי כל הנושא הוא ממוני (להפסידה כתובתה), ולגבי זה הרי היא נאמנת להפסיד לעצמה ככל הודאת בעל דין, ולכן גם בכה&quot;ג תצא בלא כתובה (ולא פירשו בגמ' את המשנה באופן זה, משום דלא שכיח). ודעת הראב&quot;ד צ&quot;ע.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> והביא הרשב&quot;א מהירושלמי דאין הגדרים כאן כגדרי חצר ומבוי בהלכות עירובין, אלא הוא תלוי לפי הענין בכמות האנשים העוברים שם, ולכן יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> יש כמה פירושים בראשונים מהו טווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> לשון רש&quot;י, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, טווה בכפה על ירכה, וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה&quot;.<br /> <br /> לשון תוספות, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, ר&quot;ח פירש טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו, וזהו עזות מצח ופריצות&quot;.<br /> <br /> לשון הרשב&quot;א, &quot;טווה ורד כנגד פניה, פירש רש&quot;י והחוט נמשך כנגד פניה של מטה, והרמב&quot;ם ז&quot;ל פירש שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה&quot;.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16830 2021-06-30T16:06:03Z

<p>צריך עיון: /* טווה בשוק */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הירושלמי דכולהו בדאיכא שני עדים מיירי, דאדם אחד לא נאמן בממונות.<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הראב&quot;ד דבדוקא פירשו בגמרא שהבעל גילה השקר, כי אם היא הודתה אינה נאמנת, משום דאין אדם משים עצמו רשע. אבל הרשב&quot;א חולק על דבריו, דכאן הרי כל הנושא הוא ממוני (להפסידה כתובתה), ולגבי זה הרי היא נאמנת להפסיד לעצמה ככל הודאת בעל דין, ולכן גם בכה&quot;ג תצא בלא כתובה (ולא פירשו בגמ' את המשנה באופן זה, משום דלא שכיח). ודעת הראב&quot;ד צ&quot;ע.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> והביא הרשב&quot;א מהירושלמי דאין הגדרים כאן כגדרי חצר ומבוי בהלכות עירובין, אלא הוא תלוי לפי הענין בכמות האנשים העוברים שם, ולכן יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> יש כמה פירושים בראשונים מהו טווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> לשון רש&quot;י, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, טווה בכפה על ירכה, וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה&quot;.<br /> <br /> לשון תוספות, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, ר&quot;ח פירש טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו, וזהו עזות מצח ופריצות&quot;.<br /> <br /> לשון הרשב&quot;א, &quot;טווה ורד כנגד פניה, פירש רש&quot;י והחוט נמשך כנגד פניה של מטה, והרמב&quot;ם ז&quot;ל פירש שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה&quot;.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16829 2021-06-30T16:05:45Z

<p>צריך עיון: /* טווה בשוק */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הירושלמי דכולהו בדאיכא שני עדים מיירי, דאדם אחד לא נאמן בממונות.<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הראב&quot;ד דבדוקא פירשו בגמרא שהבעל גילה השקר, כי אם היא הודתה אינה נאמנת, משום דאין אדם משים עצמו רשע. אבל הרשב&quot;א חולק על דבריו, דכאן הרי כל הנושא הוא ממוני (להפסידה כתובתה), ולגבי זה הרי היא נאמנת להפסיד לעצמה ככל הודאת בעל דין, ולכן גם בכה&quot;ג תצא בלא כתובה (ולא פירשו בגמ' את המשנה באופן זה, משום דלא שכיח). ודעת הראב&quot;ד צ&quot;ע.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> והביא הרשב&quot;א מהירושלמי דאין הגדרים כאן כגדרי חצר ומבוי בהלכות עירובין, אלא הוא תלוי לפי הענין בכמות האנשים העוברים שם, ולכן יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> יש כמה פירושים בראשונים מהו טווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> לשון רש&quot;י, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, טווה בכפה על ירכה, וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה&quot;.<br /> <br /> לשון תוספות, &quot;בטווה ורד כנגד פניה, ר&quot;ח פירש טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו, וזהו עזות מצח ופריצות&quot;.<br /> <br /> לשון הרשב&quot;א, &quot;טווה ורד כנגד פניה, פירש רש&quot;י והחוט נמשך כנגד פניה של מטה, והרמב&quot;ם ז&quot;ל פירש שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16826 2021-06-30T15:57:48Z

<p>צריך עיון: /* יוצאה וראשה פרוע */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הירושלמי דכולהו בדאיכא שני עדים מיירי, דאדם אחד לא נאמן בממונות.<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הראב&quot;ד דבדוקא פירשו בגמרא שהבעל גילה השקר, כי אם היא הודתה אינה נאמנת, משום דאין אדם משים עצמו רשע. אבל הרשב&quot;א חולק על דבריו, דכאן הרי כל הנושא הוא ממוני (להפסידה כתובתה), ולגבי זה הרי היא נאמנת להפסיד לעצמה ככל הודאת בעל דין, ולכן גם בכה&quot;ג תצא בלא כתובה (ולא פירשו בגמ' את המשנה באופן זה, משום דלא שכיח). ודעת הראב&quot;ד צ&quot;ע.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> והביא הרשב&quot;א מהירושלמי דאין הגדרים כאן כגדרי חצר ומבוי בהלכות עירובין, אלא הוא תלוי לפי הענין בכמות האנשים העוברים שם, ולכן יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%A0%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94&diff=16823 2021-06-30T15:52:04Z

<p>צריך עיון: יצירת דף עם התוכן &quot;== חידושי הרשב&quot;א מסכת כתובות דף ע עמוד א == אי דלא ידע נסמוך עילוה דכתיב וספרה לה, מדקאמר בהנ...&quot;</p> <hr /> <div>== חידושי הרשב&quot;א מסכת כתובות דף ע עמוד א ==<br /> אי דלא ידע נסמוך עילוה דכתיב וספרה לה, מדקאמר בהני אחריני אי דלא ידע מנא ידע וגבי נדה קאמר נסמוך עליה מדקדקין מינה דבשאר איסורין היא אינה נאמנת.<br /> <br /> וכדמשמע נמי מדאמרינן בפסחים גבי הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וקטנים ועבדים מ&quot;ט כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן, אלמא בשל תורה אין נשים נאמנות.<br /> <br /> וליתא. אלא אשה כאיש לכל איסורין שבתורה, ומעשים בכל יום שסומכים עליהן בנקור ומליחה ועל החלב ועל מצה בפסח וכיוצא בהן הרבה.<br /> <br /> ועוד נראה לי להביא ראיה מדאמרינן בסמוך היה ר' מאיר אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה, דאלמא הא סתמא סומך עליה ואף על פי שהניח בידה טבל ודאי.<br /> <br /> והתם איכא למימר דמאי דקאמר הימנינהו בדרבנן אקטנים קאי ולא אנשים, וכדאמרינן בירושלמי לית כאן נשים אשגרות לישן הוא. א&quot;נ לפי שהן עצלניות וטרחת בדיקת חורין וסדקין מרובה איכא למיחש דילמא סומכות לומר אין כאן חמץ ובודקות קל וכדאיתא נמי בירושלמי. והלכך אי לאו דהימנוה רבנן בדרבנן בכי הא לא היו נאמנות.<br /> <br /> והא דאמרינן גבי נדה בלחוד אי דלא ידע נסמוך עילוה ולא אמר כן באידך, משום דהתם מפרש קרא בהדיא, וממנה אתה למד לכל שאר האיסורין.<br /> <br /> ומאי דקאמר באידך מנא ידע חד טעמא הוא כלומר אחר שאכל וסמך עליה כדינו מנא ידע שאחר שאכל.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16820 2021-06-30T15:45:23Z

<p>צריך עיון: /* עוברת על דת משה */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הירושלמי דכולהו בדאיכא שני עדים מיירי, דאדם אחד לא נאמן בממונות.<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הראב&quot;ד דבדוקא פירשו בגמרא שהבעל גילה השקר, כי אם היא הודתה אינה נאמנת, משום דאין אדם משים עצמו רשע. אבל הרשב&quot;א חולק על דבריו, דכאן הרי כל הנושא הוא ממוני (להפסידה כתובתה), ולגבי זה הרי היא נאמנת להפסיד לעצמה ככל הודאת בעל דין, ולכן גם בכה&quot;ג תצא בלא כתובה (ולא פירשו בגמ' את המשנה באופן זה, משום דלא שכיח). ודעת הראב&quot;ד צ&quot;ע.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא (בעדים) ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16657 2021-06-29T20:44:13Z

<p>צריך עיון: /* מאכילתו שאינו מעושר */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> כתב הרשב&quot;א בשם הראב&quot;ד דבדוקא פירשו בגמרא שהבעל גילה השקר, כי אם היא הודתה אינה נאמנת, משום דאין אדם משים עצמו רשע. אבל הרשב&quot;א חולק על דבריו, דכאן הרי כל הנושא הוא ממוני (להפסידה כתובתה), ולגבי זה הרי היא נאמנת להפסיד לעצמה ככל הודאת בעל דין, ולכן גם בכה&quot;ג תצא בלא כתובה (ולא פירשו בגמ' את המשנה באופן זה, משום דלא שכיח). ודעת הראב&quot;ד צ&quot;ע.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16650 2021-06-29T20:33:58Z

<p>צריך עיון: /* מאכילתו שאינו מעושר */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> ===== נתכוונה להאכילו, ולא אכל =====<br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> וכן כתב הרשב&quot;א (דמשמע מהגמ') דאם נתכוונה להאכילו ולא האכילתו, לא אמרו בזה תצא בלא כתובה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16647 2021-06-29T20:26:59Z

<p>צריך עיון: /* מאכילתו שאינו מעושר */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה. כך פירשו בגמרא.<br /> <br /> וה&quot;ה אם יש עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר - תוספות.<br /> <br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16646 2021-06-29T20:23:13Z

<p>צריך עיון: </p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> כתבו תוספות (בשם ר' שמשון בן אברהם) דדוקא שהאכילתו ואח&quot;כ נמצא ששיקרה, אבל אם לא הספיקה להאכילו עד שהוברר לו ששיקרה אינה מפסדת כתובתה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. (חידוש זה הובא בתוספות כתירוץ על קושייתם, עיין שם).<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16645 2021-06-29T20:08:08Z

<p>צריך עיון: </p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.<br /> <br /> == נמצאו עליה נדרים ==<br /> באלו נדרים אמרו, בדברים שיש בהם עינוי נפש, וכגון שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין.<br /> <br /> == נמצאו בה מומין ==<br /> כל המומין הפוסלין בכהנים, פוסלין בנשים. אלא שהוסיפו עליהן ג' מומין, זיעה, ושומא, וריח הפה.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16644 2021-06-29T19:56:49Z

<p>צריך עיון: /* עוברת על דת יהודית */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם<br /> <br /> ==== יוצאה וראשה פרוע ====<br /> היוצאת לשוק פרועת ראש לגמרי הוא איסור דאורייתא, אלא כאן מדובר ביוצאת בקלתה (פי' רש&quot;י דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו, ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן), וזה נחשב שעברה על דת יהודית, ולכן אף שלא עברה על דת משה יוצאת בלא כתובה.<br /> <br /> ודוקא ביוצאת כך לשוק. אבל אם רק עוברת כך (בקלתה) מחצר לחצר דרך מבוי, וכ&quot;ש בחצר, אין זה נחשב לעוברת על דת יהודית.<br /> <br /> ==== טווה בשוק ====<br /> נחלקו האמוראים במה מדובר (במה עוברת על דת יהודית), לשמואל מדובר במראה זרועותיה לבנ&quot;א העוברים שם, ולאבימי מדובר בטווה ורד כנגד פניה.<br /> <br /> ==== מדברת עם כל אדם ====<br /> במשחקת עם בחורים קמיירי.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16634 2021-06-29T19:39:02Z

<p>צריך עיון: /* עוברת על דת משה */</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> ==== מאכילתו שאינו מעושר ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני עישר לי, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> ==== משמשתו נדה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם, והלך ושאלו והתברר ששיקרה.<br /> <br /> ואבע&quot;א, כגון שהוחזקה נדה בשכנותיה.<br /> <br /> ==== לא קוצה חלה ====<br /> וכגון שאמרה לו פלוני תיקן לי את העיסה, והלך ושאלו ונמצא ששיקרה.<br /> <br /> ==== נודרת ואינה מקיימת ====<br /> מפני שבעוון נדרים בנים מתים.<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16629 2021-06-29T19:30:25Z

<p>צריך עיון: </p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין<br /> <br /> == העוברת על דת משה ויהודית ==<br /> === עוברת על דת משה ===<br /> * מאכילתו שאינו מעושר<br /> * משמשתו נדה<br /> * לא קוצה חלה<br /> * נודרת ואינה מקיימת<br /> <br /> === עוברת על דת יהודית ===<br /> * יוצאה וראשה פרוע<br /> * טווה בשוק<br /> * מדברת עם כל אדם</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%9C%D7%90_%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94&diff=16626 2021-06-29T19:25:01Z

<p>צריך עיון: יצירת דף עם התוכן &quot;* העוברת על דת משה ויהודית * נמצאו עליה נדרים * נמצאו בה מומין&quot;</p> <hr /> <div>* העוברת על דת משה ויהודית<br /> * נמצאו עליה נדרים<br /> * נמצאו בה מומין</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%96%D7%9E%D7%9F_%D7%94%D7%93%D7%9C%D7%A7%D7%AA_%D7%A0%D7%A8_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16609 2021-06-29T18:27:15Z

<p>צריך עיון: /* תחילת הזמן */</p> <hr /> <div>{{מקורות|שבת ב ז|שבת כג ב||שבת ה ג-ד|אורח חיים רסג ד,י רסז ב}}<br /> תחילת וסוף הזמן שאפשר להדליק נרות שבת, והמנהג בימינו.<br /> <br /> ==תחילת הזמן==<br /> <br /> ב'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=23b&amp;format=pdf (שבת כג ב)] <br /> מובא שאשתו של רב יוסף היתה מאחרת להדליק נרות שבת סמוך לחשיכה, ורמז לה רב יוסף מעמוד האש שהיה מקדים לבוא קודם ששקע עמוד הענן. סברה להקדים ולהדליק בעוד היום גדול, אמר לה ההוא סבא תנינא 'ובלבד שלא יקדים ולא יאחר'. ופירשו רוב הראשונים גמרא זו לענין הדלקת נרות שבת, וכן משמע בפשט הסוגיה.<br /> &lt;BR/&gt;אך ב'''ריטב&quot;א''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14349&amp;st=&amp;pgnum=111&amp;hilite= (כג ב ד&quot;ה ובלבד)] <br /> משמע שמפרשה לענין [[זמן הדלקת נרות חנוכה|נרות חנוכה]] &lt;small&gt;(אבל אולי דבריו רק על הברייתא שציטט ההוא סבא, ולא על עיקר הסיפור),&lt;/small&gt; וכ&quot;כ '''המאירי''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=36401&amp;st=&amp;pgnum=34&amp;hilite= (כג ב ד&quot;ה נר שבת)] <br /> בשם יש מפרשים, וכן מתבאר מתוך דברי הרמב&quot;ם (מגילה וחנוכה ד ה). <br /> <br /> כתב '''רש&quot;י''' <br /> [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=23b&amp;format=pd (ד&quot;ה שלא יקדים)] <br /> שהטעם שאין להקדים הוא כדי שיהיה ניכר שהנר הוא לכבוד שבת. וכן העתיק ה'''טור''' (אורח חיים רסג) וה'''שלחן ערוך''' <br /> [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=207&amp;hilite= (רסג ד)] <br /> {{ראה עוד|זמן הדלקת נר שבת|תחילת הזמן}}. <br /> &lt;BR/&gt;אמנם ה'''רמב&quot;ם''', כיון שמעמיד את הגמרא לענין נר חנוכה, השמיט הלכה זו שלא להקדים להדליק נרות שבת, ורק כתב <br /> [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=5&amp;halocha=3&amp;hilite= (ה ג)] <br /> שצריך להדליק מבעוד יום קודם השקיעה.<br /> <br /> וב'''משנה ברורה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=73&amp;hilite= (טו)] ו'''באור הלכה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=73&amp;hilite= (ד&quot;ה לא יקדים וד&quot;ה בעוד)] <br /> כתב דההקדמה היא כשהוא זמן הרבה קודם [[תוספת שבת]], אלא אם כן היא [[זמן קבלת שבת#קבלת שבת בהדלקה|מקבלת שבת בהדלקה]], אפשר להקדים עד פלג המנחה וכדלהלן.<br /> <br /> ===נר שהיה דלוק מבעוד יום===<br /> <br /> כתבו התוס' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=25b&amp;format=pdf (שבת כה ב ד&quot;ה חובה)] <br /> בשם '''רבנו תם''' שאם היה לו נר דלוק מבעוד יום, צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו בזמן, שהרי אמרינן 'ובלבד שלא יקדים ולא יאחר', והביאוהו להלכה ה'''טור''' (רסג), וה'''רמ&quot;א''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=207&amp;hilite= (רסג ד)]. <br /> &lt;BR/&gt;ומסתימת הפוסקים משמע שבהדלקה השניה צריך לברך, וכן מוכרח מתוך דברי ר&quot;ת, שהרי משם הוכיח את חיוב הברכה בהדלקת נר שבת. אבל הרב '''יביע אומר''' (ב יז ג) כתב דכיון שגם ר&quot;ת לא ברירא ליה האי דינה כולי האי כדמוכח ב'''ספר המנהיג''', יש לומר כאן את הכלל ספק ברכות להקל, ובעיקר שאף מרן לא העתיק דברי ר&quot;ת להלכה, וכן העתיק אחריו הרב '''ילקוט יוסף''' (שבת א עמ' קעו).<br /> <br /> כתב '''ר' עקיבא איגר''' בגליון שלחן ערוך [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49352&amp;st=&amp;pgnum=55&amp;hilite= (ד&quot;ה הנר דולק)] <br /> שרבנו תם איירי בשהודלק שלא לכבוד שבת, כדמוכח בדבריו שם, אך אם הדליקו לצורך שבת, אף שלכתחילה אין לו להדליק מוקדם, מ&quot;מ בדיעבד אינו צריך לכבות, וכן משמע בספר '''עולת שבת''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&amp;st=&amp;pgnum=137 (ב)]. <br /> וזה דלא כ'''סידור דרך החיים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42975&amp;st=&amp;pgnum=122 (זמן הדלקת הנר וקבלת שבת ג)] <br /> שכתב שאשה שהדליקה בפלג המנחה קודם זמן תוספת שבת, והתנתה שלא לקבל שבת בהדלקה, צריכה לכבות ולחזור ולהדליק בזמנה, לפי שאי אפשר להדליק בפלג המנחה בלא לקבל שבת. וב'''משנה ברורה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=73&amp;hilite= (כ)] <br /> הכריע כרעק&quot;א, וביאר הכרעתו ב'''באור הלכה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=73&amp;hilite= (ד&quot;ה מבעוד)], <br /> דאם נחייבו לכבות, נמצאת ברכתו הראשונה לבטלה {{ראה עוד|זמן הדלקת נר שבת|נר שהיה דלוק מבעוד יום}}. <br /> &lt;BR/&gt;וב'''שלחן ערוך הגר&quot;ז''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16043&amp;st=&amp;pgnum=93 (ו)] <br /> משמע כדברי סידור דרך החיים שאפי' הדליקו לשם שבת, צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו, שהוא מדבר שם על אדם שהדליק ולא כיוון לקבל שבת בהדלקתו, שצריך לחזור ולהדליק. משמע דרק שבת לא קיבל, אבל ההדלקה היתה לכבוד שבת, ואעפ&quot;כ חוזר ומדליק.<br /> <br /> ====הודלק קודם פלג המנחה====<br /> <br /> כתב ה'''באור הלכה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=73&amp;hilite= (ד&quot;ה מבעוד)] <br /> בשם ס' '''עולת שבת''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&amp;st=&amp;pgnum=13 (ב)] <br /> דאם הדליק קודם פלג המנחה, אפילו כיוון לקבל שבת, אין הדלקתו וקבלתו כלום, ויכבה ויחזור וידליק בברכה [ובעולת שבת שם אינו מפורש שמברך, אבל כן משמע מתוך דבריו, וראה להרב '''יביע אומר''' (ב יז ג) שלא דק בזה, וכנראה ציטט מתוך הבאה&quot;ל], וכן העתיק בספר '''שמירת שבת כהלכתה''' (מג יב). אבל הרב '''ילקוט יוסף''' (שבת א עמ' קעו) כתב כדעת אביו בעל '''יביע אומר''' שם שלא לברך משום ספק ברכות להקל.<br /> <br /> ===קבלת שבת בהדלקה===<br /> <br /> כתבו הראשונים שאם מקבל שבת מיד, שרי להקדים ולהדליק, ובלבד שיהיה בתוך שעה ורבע קודם הלילה, כלומר אחר פלג המנחה, שאז יש לסמוך על ר' יהודה דס&quot;ל שהוא זמן תפילת ערבית, וכל מה שאסרה הגמרא להקדים ההדלקה הוא רק באופן שאינו מקבל שבת בהדלקתו. כן כתבו '''תוספות''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&amp;daf=27&amp;format=pdf (ברכות כז א ד&quot;ה דרב)], <br /> '''ר' יונה''' (יח ב ד&quot;ה רב), '''רא&quot;ש''' (ד ו) ועוד, וכן פסק '''שלחן ערוך''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=207&amp;hilite= (רסג ד,] [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=211 רסז ב)] שאם מקבל עליו שבת מיד, כל שהוא מפלג המנחה והלאה מותר להדליק.<br /> <br /> ==סוף הזמן==<br /> <br /> ב'''משנה''' (שבת ב ז) מבואר דב[[בין השמשות]] אסור להדליק את הנר, כיון שספק חשיכה הוא, וכיון שהדלקת נר בשבת היא איסור דאורייתא, הוי ספק דאורייתא ולחומרא, כ&quot;כ '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=34&amp;format=pdf (שבת לד א ד&quot;ה ואין מדליקין)]. <br /> ונפסק להלכה ב'''רמב&quot;ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=5&amp;halocha=4&amp;hilite= (שבת ה ד)] <br /> וב'''שלחן ערוך''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=206 (רסא א)].<br /> <br /> וב'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=23b&amp;format=pdf (שבת כג ב)] <br /> מובא שאין לאחר את ההדלקה, ופירשוה רוב הראשונים לענין הדלקת נר שבת. ונפסק להלכה ב'''טור''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43059&amp;st=&amp;pgnum=236 (אורח חיים רסג)] וב'''שלחן ערוך''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=207 (רסג ד)].<br /> &lt;BR/&gt;וב'''משנה ברורה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=73&amp;hilite= (טז)] כתב הטעם, שמא בין כך ובין כך יאחר הזמן ולא יוכל להדליק. ובס' '''שמירת שבת כהלכתה''' (מג [עה]) ביאר דהיינו שהוא סמוך לשקיעה או שהציבור כבר קיבל עליו שבת, והרי [[היחיד נגרר אחריהם]] ושוב לא יוכל להדליק.<br /> <br /> כתב ה'''מגן אברהם''' (רסא א) דאפילו רק נסתפק לו אם כבר הגיע בין השמשות או לא, אסור לו להדליק מחמת הספק, והוא על פי דברי ה'''בית חדש''' (רסא א) שכתב כן גבי עישור דמאי. והעתיקם להלכה ה'''משנה ברורה''' <br /> [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=36262&amp;st=&amp;pgnum=16&amp;hilite= (רסא א)]. <br /> ובספר '''שמירת שבת כהלכתה''' (מג יד) כתב דאפילו לא שקעה החמה, אם הציבור קיבל עליו שבת, שוב אסור להדליק, ומוטב לשבת בחושך או לבטל סעודת השבת, ולא להיכנס בספק איסור.<br /> <br /> כתב ב'''שבלי הלקט''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8919&amp;st=&amp;pgnum=90 (ס)] בשם ר&quot;ח דרך תשובה וכפרה למדליק נר אחר השקיעה, הובא ב'''בית יוסף''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43059&amp;st=&amp;pgnum=237 (רסג ד&quot;ה כתוב בשבלי הלקט)].<br /> <br /> ===הדלקה לאחר שקיעה על ידי גוי===<br /> {{להשלים|פסקה=כן}}<br /> <br /> ==המנהג בימינו==<br /> כתב הגר&quot;ח נאה בספר '''קצות השלחן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7722&amp;st=&amp;pgnum=33 (עג {יד})] דהמנהג בירושלים ת&quot;ו שסוגרים החנויות ארבעים דקות קודם השקיעה, ובספר '''לקראת שבת''' (זקש) [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33643&amp;st=&amp;pgnum=6 (עמ' יז)] <br /> כתב גם על ההדלקה שהיא ארבעים דקות קודם השקיעה. וכ&quot;כ בספר '''ארץ ישראל''' (עמ' כו) להגרי&quot;מ טיקוצ'ינסקי. <br /> &lt;BR/&gt;אבל הרב '''יביע אומר''' (ה כא ג) כתב לחלוק על דבריהם, ושאין יסוד למנהג זה, ומכל מקום מנהג הספרדים מאז ומעולם להדליק עשרים דקות קודם השקיעה, כמבואר ב'''כף החיים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&amp;st=&amp;pgnum=57 (רנו ה)], ורק ההכרזה היתה חצי שעה קודם השקיעה על מנת להודיעם להתכונן להדלקה.<br /> <br /> ובשאר המקומות הסכמת הפוסקים שיש להדליק נרות עשרים דקות קודם השקיעה, אם לא שיש מנהג ידוע באותו מקום. ראה גם '''אגרות משה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14673&amp;st=&amp;pgnum=157&amp;hilite= (א צו)], <br /> '''שמירת שבת כהלכתה''' (מג יא). <br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> *[http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=17&amp;t=38785 זמן הדלקת נרות שבת לכתחילה ] - אשכול בפורום אוצר החכמה.<br /> <br /> == סוגיות קשורות ==<br /> [[חיוב הדלקת נר שבת]] | [[החייבים בהדלקת נר שבת]] | [[מקום הדלקת נר שבת]] | [[ברכת הדלקת נרות שבת]] | [[הדלקת הנר בערב יום הכיפורים]]<br /> <br /> [[קטגוריה:הדלקת נרות שבת]]<br /> [[קטגוריה:שבת כג:]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק ה]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רסג]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%93%D7%9C%D7%A7%D7%AA_%D7%A0%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16596 2021-06-29T16:38:27Z

<p>צריך עיון: יצירת דף עם התוכן &quot;== תעלומת הירושלמי הנעלם == === מרדכי, מסכת שבת, פרק במה מדליקין, רמז רעג === הדלקה במקומה בעינ...&quot;</p> <hr /> <div>== תעלומת הירושלמי הנעלם ==<br /> === מרדכי, מסכת שבת, פרק במה מדליקין, רמז רעג ===<br /> הדלקה במקומה בעינן כתב ה&quot;ר יעקב ישראל ה&quot;ה לנר של שבת ובירושלמי דפ' הרואה גרסינן המדליק נר של שבת צריך לברך להדליק נר של שבת וכן ביום טוב של יום טוב ונראה דביום הכפורים בלא שבת אין מברכין על הדלקת הנר דלא חשו לשלום בית אלא בשבת מפני כבוד שבת.<br /> <br /> === הגהות מיימוניות, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א ===<br /> [שבת (דף כ&quot;ג), אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים ת&quot;ח, וכתב הטור ויש שמכוונין לעשות שתי פתילות אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור]. וכן ביום טוב נהגו להדליק נר וכן איתא בירושלמי פרק המביא כדי יין המדליק נר ביום טוב צריך לברך אשר קבמ&quot;ו להדליק נר של יום טוב. ובפרק הרואה ירושלמי גרסינן להדליק נר לכבוד יום טוב ודכוותיה בשבת אומר לכבוד שבת. מצאתי בשם רבינו זצ&quot;ל שמותר להדליק נר בבית לאכול בחצר אם ירצה. ורבינו שמחה משפיר&quot;א היה רגיל לעשות כן, עיין בפרק ערבי פסחים.<br /> <br /> === ספר אור זרוע, חלק ב, הלכות ערב שבת, סימן יא ===<br /> ואמרי' פרק הרואה בירושלמי המדליק נר בלילי יום טוב אומר אקבו&quot;צ להדליק נר לכבוד יום טוב ואין צריך לומר זמן. בלילי שבת אומר אקבו&quot;צ להדליק נר לכבוד שבת ופ' המביא כדי יין ירושלמי המדליק נר לילי יום טוב אומר אקבו&quot;צ להדליק נר של יום טוב.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%9C_%D7%91%D7%A1%D7%A4%D7%A7&diff=16595 2021-06-29T16:18:20Z

<p>צריך עיון: /* סוגי הספיקות */</p> <hr /> <div>{{מקורות|בבא מציעא א א|בבא מציעא ב א - ג א, בבא בתרא לד ב|||}}<br /> דין ממון ששני הטוענים עליו שווים בטענות, בראיות ובחזקה.<br /> <br /> ==סוגי הספיקות==<br /> בגמרא מובאים כמה וכמה מקרים של ספיקות ממוניות, ששני הצדדים בספק שקולים, ולמרות זאת הדין משתנה בין המקרים:<br /> <br /> '''שנים אוחזין בטלית:''' אומרת ה'''משנה''' ([https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37945&amp;st=&amp;pgnum=118 בבא מציעא א א]) שאם באים שנים לבי&quot;ד, ושניהם מחזיקים בטלית באופן שווה וגם טענותיהם שוות, שכל אחד אומר 'כולה שלי', אלא שלאף אחד מהם אין ראיה לטענתו, הדין הוא שיש [[לחלק ביניהם את הממון באופן שווה לאחר שיישבעו]].<br /> <br /> '''מנה שלישי:''' ה'''משנה''' (בבא מציעא ג ד) מביאה על שנים שהפקידו אצל אותו אדם ממון, אחד הפקיד מאה ואחד הפקיד מאתים, וכעת באים לבית דין וטוען כל אחד ששלו הם המאתים לפי שהוא הפקידם, ואילו חבירו הפקיד רק מנה. אומרת המשנה שהדין בזה הוא שכל אחד נוטל מאה, והמאה הנותרים יהיו מונחים עד שיבוא אליהו הנביא. ודעת ר' יוסי שם במשנה, שאין הדין כן לפי שאם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.<br /> <br /> '''ההוא ארבא:''' ב'''גמרא''' (בבא בתרא לד ב) אומר רב נחמן שאם באים שנים לבית דין וטוען כל אחד מהם בעלות על ספינה מסויימת שנמצאת בנהר בטענה שהיתה של אבותיו, וקיבל הוא אותה מהם בירושה, הדין במקרה זה הוא '[[כל דאלים גבר]]', כלומר שמי שיהיה חזק יותר [בראיות או בכח], יזכה בממון.<br /> <br /> '''שני שטרות היוצאים ביום אחד:''' נחלקו רב ושמואל ב'''גמרא''' (בבא בתרא לה א) מה הדין בשני שטרות מכר שבאו לפני בית דין, שניהם הכתובים על אותה קרקע אך כל שטר כתוב על שם איש אחר, ושניהם יוצאים ביום אחד, כלומר שגם תאריכי השטר שווים. לדעת רב הדין הוא שחולקים את הקרקע באופן שווה, ולדעת שמואל הדין הוא [[שודא דדייני]], כלומר שעושים הדיינים על פי ראות עיניהם.<br /> <br /> '''מחליף פרה בחמור:''' מביאה ה'''משנה''' (בבא מציעא ח ד) על אדם שהחליף עם חבירו פרה תמורת חמור, ומשך הלה את החמור ובכך קנה השני את הפרה בכל מקום שהיא, וכשבאו למקום הפרה מצאוה שילדה עגל. כעת באים הם לבית הדין, המוכר טוען 'עד שלא מכרתיה ילדה והולד שלי הוא', ואילו הלוקח טוען 'משלקחתי ילדה הפרה ושלי הוא הולד'. אומרת המשנה שהדין הוא [[המוציא מחבירו עליו הראיה]], ודעת סומכוס היא שחולקים בלא שבועה. ובגמרא (ק א) מבואר שבמקרה שאין אף אחד מהם מוחזק, ואף אין מרא קמא, גם לרבנן הדין הוא שחולקים בלא שבועה.<br /> <br /> ==חילוקי הגמרות==<br /> לחלק מהמקרים מתייחסת כבר הגמרא ומלמד על ההבדלים ביניהם.<br /> <br /> ה'''גמרא''' (בבא מציעא ג א) שואלת שלכאורה משנת שנים אוחזין הפוסקת 'יחלוקו' אינה מתאימה לשיטת ר' יוסי, שלשיטתו גם בטלית צריך היה הדין להיות מונחת עד שיבוא אליהו. אמנם לרבנן, אף שגם לדעתם דין המנה הנוסף להיות מונח, אומרת הגמרא שלשיטתם מובן דין המשנה, כיון שהמנה ודאי של אחד מהם ולא ייתכן שהוא שייך לשניהם בשווה, שהרי רק אחד הפקיד מאתים, מה שאין כן בטלית, ייתכן לומר ששל שניהם היא כגון שהגביהוה יחד. ומכל מקום דוחה הגמרא ואומרת שגם לר' יוסי ייתכן דין המשנה להיות אמת, שדווקא בהפקד המנה אומר הוא שיהא מונח מפני ששם יש ודאי רמאי, אבל כאן ייתכן שאין כאן רמאי מפני ששניהם הגביהו יחד.<br /> <br /> ה'''גמרא''' (בבא בתרא לה א) שואלת מה ההבדל בין מקרה הספינה שהדין בה כל דאלים גבר, לבין שני שטרות היוצאים ביום אחד. ועונה הגמרא שבשני שטרות 'ליכא למיקם עלה דמילתא', כלומר זהו מקרה שלעולם לא נוכל לדעת את האמת בו כי יש פה סתירה מציאותית, שני שטרות הסותרים זה את זה. ומוסיפה הגמרא ושואלת מה ההבדל אם כן בין הספינה לבין המחליף פרה בחמור ששם אמרינן יחלוקו ולא כל דאלים גבר (ואף שדין יחלוקו הוא לפי סומכוס, מכל מקום גם רבנן מודים במקרה מסויים וכפי שמתבאר). עונה הגמרא שבמחליף פרה בחמור יש דררא דממונא ואילו בשני שטרות ליכא דררא דממונא, אלא אם זה של פלוני זה ודאי לא של אלמוני, וכן להיפך.<br /> <br /> ==שיטות הראשונים==<br /> הראשונים נכנסו לבאר את השוני בין כל המקרים הנ&quot;ל, מתי יש לפסוק יחלוקו עם שבועה ומתי בלי שבועה, מתי יהא מונח, מתי כל דאלים גבר ומתי שודא דדייני. בעיקר עסקו בהבדל בין 'שנים אוחזין בטלית שבזה המשנה אמרה שהדין הוא 'יחלוקו', לבין הספינה בנהר שטענו עליה בעלות שני אנשים. מתוך ההבדל בין מקרים אלו, יצאו לבאר גם את טעם הדין בשאר המקרים, וכדלהלן. <br /> <br /> ===רבנו חננאל===<br /> כתבו הראשונים בשם רבנו חננאל לחלק בין המקרים, שבטלית הדין הוא יחלוקו לפי שאוחזים הם בה, מה שאין כן הספינה הרי נמצאת היא בנהר, ולכן בזה הדין כל דאלים גבר. אמנם רבנו חננאל לא פירש שיטתו, וישנן שתי דרכים להבין את כוונתו:<br /> *האחיזה היא סיבה חיובית לחלק את הממון בין שניהם, כמו כל מוחזק שבא לפני בית דין דחזקה מה שתחת יד אדם שלו. ולכן כאשר אינם אוחזין אי אפשר לתת להם את הממון אלא כל דאלים גבר.<br /> *האחיזה אינה סיבה לדין, אלא היא רק מונעת מבית דין את היכולת להוציא מהם, ולכן החלוקה ביניהם בשווה היא כעין פשרה או הנהגה של בית הדין, אך מעיקרא טוב ונכון יותר היה לפסוק כל דאלים גבר.<br /> כפי הנראה נחלקו הראשונים בדבר כדלהלן, ואף התייחסו לדין הנוסף - יהא מונח עד שיבוא אליהו.<br /> <br /> ===הרמב&quot;ן===<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (בבא מציעא ב א ד&quot;ה ויחלוקו) הביא דברי ר&quot;ח, והקשה עליהם מהגמרא שמשווה בין 'מנה שלישי' ל'שנים אוחזין' שלדבריו אינו מובן, שהרי במנה שלישי אינם אוחזין וא&quot;כ מה קס&quot;ד שיהיה הדין יחלוקו, לכל היותר צריך להיות הדין 'כל דאלים גבר'.<br /> ===רבנו תם===<br /> כתב '''רבנו תם''' בתוספות (בבא מציעא ב א ד&quot;ה יחלוקו, בבא בתרא לד ב ד&quot;ה ההוא ארבא) לחלק בין המקרה ששנים אוחזין בטלית וטענים עליה בעלות לבין הספינה שעומדת בנהר, שבטלית הרי הם מחזיקים בה, ויש לכל אחד מהם חזקה שמה שתחת ידו שלו הוא, כמו שמצאנו במקרה של נסכא דר' אבא שאע&quot;פ שהחוטף טוען שאת שלו הוא חטף, חייב לו כאילו ברור לנו שהנסכא שייכת למוחזק בה. מה שאין כן בספינה, שהיא מונחת בסימטא או בנהר, ואף אחד מהם לא מוחזק בה, לפיכך כל דאלים גבר.<br /> &lt;BR/&gt;ומוסיף ר&quot;ת ואומר שאף שמצאנו בגמרא לגבי מנה שלישי שגם שם אומרת הגמרא שהיה צריך להיות הדין יחלוקו,</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9B%D7%97%D7%9C&diff=16594 2021-06-29T16:14:52Z

<p>צריך עיון: אולי כך צ&quot;ל</p> <hr /> <div>{{לשכתב}}<br /> {{מקורות||חולין קט א, חולין צז ב, חולין צד ב, חולין קיא א|||יורה דעה צ}}<br /> <br /> הכחל הינו עטין הבהמה, אך אינו חלק שגרתי מבשר הבהמה, מכיוון שבכחל ישנה בעיה טבעית, הכחל הוא בעצם בשר הבהמה, אך גם נושא את חלב הבהמה, ולכן טמון בבשרו של הכחל חלב. ומצינו בש&quot;ס ובפוסקים שאלות רבות האם מותר לאוכלו, וכן מה היא צורת אכילתו וכו'.<br /> <br /> ==דרך הכשרת הכחל==<br /> מקור: משנה דף ק&quot;ט. &quot;הכחל, קורעו ומוציא את חלבו.<br /> <br /> [מכיוון שבכל יש גומות שבהם כנוס חלב הבהמה וע&quot;י הקריעה החלב משתחרר מהכחל, אך לא ביאר באיזה דרך של חימום מוציא את החלב] <br /> לא קרעו אינו עובר עליו [מה הדין כאשר החלב נשאר בכחל וכבר התחיל את פעולת החימום בכחל]...<br /> <br /> גמרא אמר ר' זירא אמר רב &quot;אינו עובר עליו ומותר. וא&quot;ד אמר ר' זירא אמר רב &quot;אינו עובר עליו ואסור.<br /> <br /> הגמ' לבסוף מביא ברייתא שגם היא סוברת כלישנא קמא ומה הפרש יש בין זה לזה ? <br /> זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו. כיצד קורעו ? אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל.<br /> <br /> '''שאלה על איזה מציאות דיברה הגמ' ?'''<br /> <br /> '''שיטת ר&quot;ת''' (תוס' ד&quot;ה ההוא) : הגמ' דיברה במקרה שנצלה הכחל לבדו או אם נתבשל לבדו. '''ולכתחילה''' - צריך קריעה, שתי או ערב ובלי טיחה,<br /> '''ובדיעבד''' - גם ללא קריעה כלל, מותר כי בשניהם החלב יוצא מהכחל ונבלע בו שוב (ואינו נשרף בניגוד לרש&quot;י) אך אינו אוסרו כיוון שלא נשתנה טעמו שזה הוא טעם כחל ולא גזרו עליו משום בב&quot;ח.<br /> <br /> '''ובמקרה שבישלו עם בשר אחר :''' צריך לכתחילה קריעה שתי וערב וטיחה ובדיעבד ללא קריעה כלל אסור. כיוון שנכנס טעם החלב בבשר האחר ונותן בו טעם חלב. וכאשר עשה קצת קריעה (שתי או ערב) לכתחילה אסור ובדיעבד מותר אף ללא 60.<br /> <br /> '''שיטת רש&quot;י :''' הגמ' דיברה על מקרה רגיל של צלית הכחל.<br /> <br /> '''ולכתחילה-''' בצליה צריך קריעה (התרומה סובר שצריך שתי וערב והתוס' סובר שמספיק שתי או ערב) וא&quot;צ טיחה בכותל.<br /> <br /> '''ובדיעבד'''- מותר גם ללא קריעה כלל. מכיוון שהחלב שנפלט נשרף והחלב שנשאר לא חל עליו שם חלב. ומ&quot;מ הצריך קריעה לכתחילה כדי שלא ישאר חלב בעין בכחל ולכן אם לא קרעו מותר. <br /> (בניגוד לר&quot;ת שהחלב כן נבלע בכחל אף בצליה).<br /> <br /> '''מקרה שבישלו את הכחל:''' זה הוא המקרה בדף (צז:) שאסור אף בדיעבד שאין החלב נשרף וחוזר ונבלע בכחל.<br /> '''שיטת הרי&quot;ף :''' הגמ' דיברה במקרה שנצלה הכחל לבדו.<br /> <br /> הר&quot;ן והרשב&quot;א - הבינו ברי&quot;ף שלא צריך קריעה כלל.<br /> <br /> והב&quot;י- מצדד לומר שאף לרי&quot;ף צריך קריעה מועטת כמו שמביא הרמב&quot;ם כי לולא זה החלב נראה בעין ונראה כמתבשל בו. <br /> <br /> '''אם נתבשל לבדו:''' '''לכתחילה''' - צריך קריעה גמורה (דלא כר&quot;ת שסגי בקריעה קצת).<br /> <br /> '''ובדיעבד''' - מותר בשניהם כמו ההסבר בר&quot;ת .<br /> <br /> '''אם נתבשל עם עוד בשר:''' לכתחילה - מותר ע&quot;י קריעה גמורה. <br /> <br /> '''ובדיעבד''' - אסור אפילו אם רק קרעה קצת. מכיוון שנכנס החלב לבשר האחר ונאסר. <br /> אך הכחל לא יאסר כיוון שלגביו החלב איננו חלב אלא טעם כחל.<br /> <br /> '''שו&quot;ע סעיף א'''' - הכחל אסור מדברי סופרים שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה.<br /> לפיכך אם קרעו ומירק החלב שבו מותר לצלותו ולאוכלו ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל, <br /> עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם הבשר. <br /> וכחל שלא שלא קרעו בין של קטנה שלא הניקה בין של גדולה אסור לבשלו. <br /> ואם בשלו עם בשר אחר משערין אותו בשישים... <br /> <br /> <br /> == נושא ב'. האם כחל מן המניין. ==<br /> <br /> <br /> חולין צ&quot;ז: &quot;כחל ב60 וכחל מן המנין... וכחל עצמו אסור ואם נפל לקדרה אחרת אוסר&quot;<br /> <br /> '''נחלקו הראשונים:'''<br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' - כיוון שכל האיסור כאן הוא איסור דרבנן (חלב שחוטה) הקלו חז&quot;ל, ולפי דבריו נאמר כך בכל איסורי דרבנן.<br /> <br /> '''רש&quot;י וראב&quot;ד''' - דוקא בכל הקלו כיוון שיש מקרים שהוא מותר לכתחילה <br /> (בצליה ולשיטות אחרות אף בבישול).<br /> <br /> '''הרשב&quot;א''' - הכחל עצמו מצטרף לביטול כדין כל היתר כיוון שכל הסיבה שהוא נשאר אסור הוא חשש שמא לא יצא כל החלב האסור ממנו ולכן הקלו חכמים. <br /> <br /> '''הט&quot;ז סק&quot;ב''' - הביא נפק&quot;מ בין השיטות : כאשר נבלע במאכל איסור דאורייתא והקשה על תורת חטאת (כלל כ&quot;ט דין ב') שנקט שלכו&quot;ע באיסור דאורייתא לא מצטרף גוף ההיתר לשישים.<br /> <br /> המשך השו&quot;ע סעיף א' - וכחל מן המניין כיצד אם היה הכל כמו שישים בכחל הכחל אסור והשאר מותר ואם היה פחות משישים הכל אסור.<br /> <br /> <br /> == נושא ג'. כאשר הכחל התבשל שנית. ==<br /> <br /> <br /> '''ט&quot;ז סק&quot;ג''' - הביא את קושיית הגמ' בדף צד: אם נתבשל הכחל עם בשר אחר והיה 60 כנגדו ואח&quot;כ נפל לקדרה אחרת,<br /> <br /> ותירצה הגמ' - כיוון שאמרו שהכחל עצמו נשאר אסור אף שהיה 60 כנגדו עשהו רבנן כחתיכת נבלה לאסור אחרים,<br /> <br /> ולדברי הרשב&quot;א דלעיל קשה שהרי הגמ' הייתה צריכה לומר מהסיבה שמא לא יצא כל החלב מהכחל בפעם הראשונה ?<br /> <br /> צ&quot;ל בדעת הרשב&quot;א - שכוונת הגמ' במילים עשהו כנבלה היא התוצאה של החומרה והסיבה אינה כתובה והיא שמא לא יצא כל החלב בפעם הראשונה.<br /> <br /> '''המשך השו&quot;ע סעיף א'''' - בין כך ובין כך אם נפלה לקדרה אחרת אוסר אותה ומשערין בשישים כבראשונה שהכחל עצמו שנתבשל נעשה כחתיכה האסורה ואין משערין בו אלא כמו שהוא בעת שנתבשל לא כמו שהיה בשעה שנפל.<br /> <br /> == <br /> נושא ד'. האם יש חנ&quot;נ בבב&quot;ח מדרבנן ? (ראיית הט&quot;ז). ==<br /> <br /> <br /> '''הט&quot;ז סק&quot;ד'''- סבר שלרמב&quot;ם (פט&quot;ו הט&quot;ז) אין אומרים חנ&quot;נ. <br /> והבין כך כיוון שכל איסור הכחל אינו אלא מדרבנן ולכן אפילו שלא היה בבישול הראשון 60 כנגד הכחל, הכחל מצטרף ל60 כיוון שהאיסור הוא מדרבנן והם הקלו שלעולם מצטרף ל60, <br /> השו&quot;ע פסק כאן כרמב&quot;ם ולכן משמע שאין לשו&quot;ע חנ&quot;נ באיסור בב&quot;ח מדרבנן כרמב&quot;ם.<br /> <br /> '''אך הפרמ&quot;ג ורע&quot;א אינם מסכימים לט&quot;ז.'''<br /> <br /> והרשב&quot;א סובר שכאשר הכחל בפעם הראשונה התבשל בפחות מ60 הוא נהיה חנ&quot;נ מן הדין ובפעם השניה אינו מצטרף ל60 וכך פסק הרמ&quot;א כאן. <br /> דברי הרמ&quot;א - דאם נפל תחילה לקדרה שאין בה שישים ונאסר הכחל אם נפל אחר כך לקדרה אחרת אין הכחל מצטרף לשישים (טור בשם הרשב&quot;א וד&quot;ע לר&quot;ן דלא כב&quot;י לר&quot;ן)<br /> <br /> <br /> == נושא ה'. מנהג העולם בבישול הכחל עם בשר. ==<br /> <br /> '''סמ&quot;ק''' העולם נהגו שלא לבשל את הכחל עם בשר כלל וצ&quot;ע מניין להם המנהג הזה ? <br /> ור' יחיאל רבו הסביר שסמכו על שיטת רש&quot;י שהיתר הגמ' בכחל ע&quot;י קריעה וכו' הוא אינו מועיל לבישול הכחל עם עוד בשר וזה מנהג העולם. <br /> <br /> ומוסיף ר' יחיאל שגם לבדו אין לבשלו שמא יבשל באותה קדרה בשר והקדרה תאסור את הבשר.<br /> <br /> '''שו&quot;ע סעיף ב'''' - נהגו שלא לבשלו עם בשר כלל. ולבשלו בלא בשר בטיגון או בפשטידא מצריכין קריעה שתי וערב וטיחה בכותל ולצלי קריעה שתי וערב.<br /> <br /> שו&quot;ע סעיף ב' פסק כהר&quot;ן ור' ירוחם שנהגו לבשל כחל בפני עצמו אך לא לבשלו עם בשר אחר.<br /> <br /> '''רמ&quot;א סעיף ב'''' - &quot;ולקדירה בלא בשר נוהגין בו איסור לכתחילה (רש&quot;י והפוסקים). <br /> וה&quot;ה לטגן אפילו בלא בשר ואפילו נתייבש הכחל (או&quot;ה).<br /> <br /> ואם עבר ובישלו בקדירה לבדו <br /> בדיעבד מותר אם נקרע שתי וערב וטחו בכותל (רש&quot;י וראב&quot;ן וש&quot;ד ומרדכי וע&quot;פ). <br /> <br /> מיהו אם נתייבש דהיינו אחר שלושים יום אם עבר ובישלו אפילו אם בשר מותר בדיעבד <br /> (ש&quot;ד והג&quot;ה והר' יחיאל).<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' (ע&quot;פ הש&quot;ד בתש' הגאונים)– פסק שנהגו כהבנת ר' יחיאל שנהגו שלא לבשל כלל את הכחל שמא יבשלו אותו עם בשר.<br /> <br /> '''ובדיעבד:''' שבישלו בפני עצמו וקרעו שתי וערב וטיחה בכותל יש להתיר.<br /> '''הרש&quot;ל'''- אוסר אפילו בדיעבד.<br /> <br /> <br /> == נושא ו' . עשיית פשטידת כחל. ==<br /> <br /> שו&quot;ע (לעיל) - התיר לכתחילה ע&quot;י קריעה וכו'. <br /> הש&quot;ך סק&quot;ז כתב אף ע&quot;י מחבת. הסבר – השו&quot;ע סבר שבפשטידא יש להחמיר כיוון שאין החלב נוטף ונשרף ולכן דינו כבישול.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' - נהגו להתיר לאפות כחל בפשטיד&quot;ה שאין בו בשר אך ע&quot;י מחבת לא.<br /> <br /> '''הסבר''' – קשה שהרי הרמ&quot;א אוסר לכתחילה לבשל כחל אפי' בקריעה וכו'<br /> <br /> ונראה שהחומרא הנ&quot;ל איננה שייכת כיוון שכל טעמם הוא שמא יבשל בכלי בשר אחר, <br /> אבל בלי כלי היא לא דומה לבישול ואין לחשוש שמא יוסיף בשר בתוך הפשטידא.<br /> <br /> '''ויש מחמירים'''- שמותר אא&quot;כ נתייבש הכחל תחילה.<br /> '''יש מחמירים'''- שלא לאפות פשטידת כחל ופשטידת בשר בתנור קטן. (משום ריחא).<br /> וטוב לחוש אף שזו חומרא בעלמא .<br /> <br /> '''רמ&quot;א סעיף ב'''' - ולעשות פשטיד&quot;א מן הכחל ללא בשר נהגו בו היתר, <br /> אם אין אופין הפשטיד&quot;א במחבת אבל במחבת דינו כמו בישול בקדרה <br /> (מהרא&quot;י בהג&quot;ה וארוך כלל י&quot;ח)<br /> <br /> '''ויש פרושים המחמירים''' בכל פשטיד&quot;א אם לא נתייבש הכחל תחילה. <br /> יש מחמירים שלא לאפות פשטידת כחל עם של בשר בתנור קטן, רק יש להניח אחד בפי התנור <br /> (ת&quot;ה סי' קפ&quot;ב). וטוב להזהר לכתחילה כי אינו אלא חומרא בעלמא. (ב&quot;י וארוך)<br /> נושא ז' . מנהג צליית הכחל לבדו.<br /> <br /> שו&quot;ע (לעיל) : לכתחילה - קריעה מועטת (רק כדי להסיר את החלב המרובה כי אין האש שורפת אלא חלב מועט, ב&quot;י ע&quot;פ הרמב&quot;ם). <br /> <br /> '''בדיעבד שלא קרע''' - מותר אפילו שצלה ע&quot;ג בשר אחר.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א : לכתחילה''' - קריעה שתי וערב וטיחה בכותל.<br /> <br /> '''ההסבר'''- הד&quot;מ הביא את האו&quot;ה שכך המנהג ועוד הביא גם את ההרשב&quot;א בהסבר רש&quot;י שרב יהודה דיבר על צליה והוא הצריך קריעה גמורה ולכן נהגו כך. <br /> ובדיעבד - אף ללא קריעה מותר. הסבר- מכיוון שבדיעבד אנו סומכים שהאש שרפה את החלב שיצא ממנה ומה שלא יצא הרי לא פירש ואינו אסור.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א סעיף ב'''' - ולצלי נוהגין לכתחילה לקורעו שתי וערב וטיחה בכותל מיהו אם עבר וצלאו אפילו בלא קריעה שרי אם נצלה לחוד בלא בשר עמו,<br /> <br /> <br /> == נושא ח' מנהג צליית הכחל עם בשר אחר. ==<br /> <br /> חולין דף קיא. דרש מרימר הלכתא בין כבד בין כחל מתחת בשרא מותר בצליה, מעל בשר אסור לצלות. ואם הניח מעל הבשר בדיעבד הכחל מותר אך לכתחילה לא יעשה כך.<br /> <br /> '''הרשב&quot;א''' (בחידושים ד&quot;ה ואסיקנא) והר&quot;ן – פירשו את הגמ' בשלא קרעו וטחו ואע&quot;פ כן מותר לצלותו עם בשר אחר, רק לכתחילה יניח את הכחל למטה. <br /> ובדיעבד גם אם הונח הכחל למעלה שניהם מותרים. <br /> וביאור הטעם משום שרוב החלב נוטף לאש ורק דבר מועט נוטף על הבשר ובדבר מועט לא אסרו בדיעבד. <br /> '''לכתחילה''' - אין לצלות כחל עם בשר אחר, כיוון שלפעמים הופכים את השיפוד כך שהכחל יהיה למעלה והחלב מטפטף על הבשר.<br /> <br /> '''בדיעבד''' - כחל שלא קרעו כלל וצלאו עם בשר יש להתיר אם שניהם היו בגובה שווה ולא חוששים שהזיזו את השיפוד משום שלא מחזיקינן איסורא. <br /> תוס' ד&quot;ה תותי והרא&quot;ש – פירשו את הגמ' שמדובר אחרי קריעה וטיחה בכותל <br /> וביארו הטעם שאפילו אחרי קריעה וטיחה עדיין נוטף חלב מועט על הבשר וזה נראה כמבשל בשר וחלב.<br /> '''רמ&quot;א סעיף ב''''- ואם נצלה עם בשר עמו אם נקרע שתי וערב וטחו בכותל שניהם מותרים ואם לאו העליון מותר והתחתון אסור. ואין לאסור שניהם שמא נתהפך השיפוד דבדיעבד לא מחזיקינן איסורא אבל לכתחילה אין לצלותו עם בשר כלל.&quot;<br /> <br /> <br /> == נושא ט' לחתוך כחל רותח בסכין שחתכו בו בשר. ==<br /> <br /> '''רשב&quot;א''' – &quot;מכאן אתה למד שמותר לכתחילה לחתכו חם בסכין שחתכו בה בשר. <br /> וכן מותר לחתוך בשר בסכין שחתכו בה כחל וכן הדין לאכול זה בכלי זה שהרי התירו לצלותם יחד בשיפוד אחד &quot;<br /> ודעת הרשב&quot;א היא שהגמ' דיברה אפי' שלא עשו קריעה וכו'<br /> <br /> '''תוס'''' דף קיא. ד&quot;ה תותי – מה שנזהרים שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר מנהג של הבל הוא, דאפילו בשיפוד אחד שרינן בגמרא לכתחילה לצלות בשר ע&quot;ג כחל.<br /> <br /> דעת התוס' היא שהגמ' דיברה אחרי שעשו קריעה וכו'.<br /> <br /> '''שו&quot;ע סעיף ג'''' - &quot;מותר לחתוך כחל רותח בסכין שחתכו בו בשר. <br /> וכן מותר לחתוך בשר בסכין שחתכו בו כחל &quot;<br /> <br /> מסתימת השו&quot;ע משמע שפוסק כרשב&quot;א שמותר אפילו ללא קריעה וטיחה, משום שלדעת הרשב&quot;א הכחל מקבל רק טעם בשר מועט כי רובו נשרף ולטעם מועט לא חששו.<br /> <br /> '''רמ&quot;א''' - &quot;והיינו דוקא שנצלה כדינו דהיינו שקרעוהו תחילה שתי וערב וגם טחו בכותל, אבל אם עבר וצלאו בלא קריעה או קריעה מועטת כל הדברים האלו לכתחילה אסורים בדיעבד מותרים&quot;<br /> הרמ&quot;א פסק כהתוס'.<br /> <br /> ''' ש&quot;ך''' (סקכ&quot;א) - הרמ&quot;א אסר לבשל כחל בפני עצמו שמא יבוא לבשל כחל עם בשר, <br /> וזה כולל קדרה בשרית בת יומא (עם בליעות בשר). <br /> <br /> אם כך למה התיר לחתוך כחל ע&quot;י סכין בשרית שהרי יש בה שמנונית בשר ? <br /> נ&quot;ל שאין בסכין את החשש שמא יבשל בשר וכחל<br /> <br /> '''מהרש&quot;ל''' – אם נצלה כל צורכו אפילו ללא קריעה כלל מותר לכתחילה לחותכו עם סכין בשרית ואם לא נצלה כל צורכו אז צריך קריעה וכו' לכתחילה.<br /> נושא י' האם מותר לאכול את הכחל בכלי בשרי ?<br /> <br /> '''המשך השו&quot;ע סעיף ג'''' - וכן הדין לאכול זה בכלי שאכלו בו זה...<br /> רמ&quot;א סעיף ג'- וה&quot;ה דמותר להניחו בקערה עם בשר צלי אפילו שנייהם חמים, <br /> דלאחר צליית הכחל דינו כשאר בשר לכל דבר דוקא שנצלה כדינו, <br /> דהיינו שקרעוהו תחילה שתי וערב וגם טחו בכותל אבל אם עבר וצלאו בלא קריעה או קריעה מועטת כל הדברים אלו לכתחילה אסורים ובדיעבד הכל מותר.<br /> ישנו קושי על הרמ&quot;א מסעיף ב':<br /> בסעיף ב' הרמ&quot;א אוסר כחל שנצלה עם בשר ללא קריעה וטיחה (כשיטת התוס' והרא&quot;ש) אפילו בדיעבד וא&quot;כ גם לתיתו בכלי עם בשר אחר היה ראוי לאסור אף בדיעבד ? <br /> וצ&quot;ל- שדווקא שבא לצלותו ולא עשה קריעה וכו' יש בו הרבה חלב ולכן אם צלאו עם בשר אחר יאסר הבשר מריבוי החלב שהיה בכחל אך אחרי הצליה רק לכתחילה אסור שמא עדיין נשאר חלב אך בדיעבד סמכינן שהצלייה עצמה שרפה את כל החלב שנשאר<br /> <br /> <br /> == נושא י&quot;א שפוד. ==<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' - &quot;והוא הדין לצלות בו זה בשיפוד שצלאו בו זה &quot; <br /> '''ט&quot;ז''' (סקי&quot;א) – הכוונה שהכחל עבר מליחה כי אם לא צריך לעשות לשפוד ליבון כפסיקת הרמ&quot;א בסי' ע&quot;ו סעיף ד'. המהרש&quot;ל אוסר שם אפילו בדיעבד והט&quot;ז שם חושש לו שאין הפס&quot;מ<br /> <br /> <br /> == נושא י&quot;ב כחל שהניח יום שלם בחלבו. ==<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' - &quot;וכן אם הניחו כך שלם קודם צלייתו בחלבו יום שלם, מותר ולא אמרינן כבוש כמבושל בכל הי גוונא. (שם)&quot;<br /> <br /> '''ט&quot;ז''' (סקי&quot;ב)- מחדש חידוש גדול שמותר לאכול בשר עם חלב שחוטה אם הם לא נתבשלו יחד אלא רק נכבשו כיוון שחלב שחוטה הוא מדרבנן וכן איסור כבישת בב&quot;ח הוא מדרבנן ואין גוזרים גזירה לגזירה.<br /> <br /> '''או&quot;ה וכל האחרונים''' – חולקים על הט&quot;ז ומביאים כמה סיבות ואחת מהן היא שהרי מצינו מק' בש&quot;ס שגזרו גזירה לגזירה ולכן אין לדמות גזרות חכמים אלא במקום שהש&quot;ס מדמה.<br /> <br /> <br /> == נושא י&quot;ג צליית או מליחת כחל עם בשר . ==<br /> <br /> '''כתב הטור :''' וכן דינו [של כבד] בענין מליחה שאסור למולחו לכתחילה ע&quot;ג בשר אבל תחת הבשר מותר. עבר ומלחו על גבי בשר מותר. הרשב&quot;א – כשמולחו עם הכחל לכתחילה צריך שיהיה הכחל למטה והבשר למעלה, עבר ומלח הבשר מותר.<br /> <br /> <br /> <br /> '''הרא&quot;ש''' (סו&quot;ס כ&quot;ז) - מותר לכתחילה למלוח כחל עם בשר <br /> כיוון שהמלח אינו מפליט החלב שבו.<br /> '''שו&quot;ע סעיף ד'''' - לצלות כחל או למולחו עם בשר דינו כדין צליית או מליחת הכבד עם בשר<br /> '''הסבר השו&quot;ע''' - כיוון שבכבד הדין שאם מולחו עם בשר צריך שהכבד יהיה למטה כי המלח מפליט דם מהכבד ומבליע בבשר ואם הכבד היה למעלה התיר השו&quot;ע רק בדיעבד. <br /> <br /> כך גם לצלות כחל או למולחו מותר לכתחילה אם היה הכחל למטה. <br /> משום שיש לחשוש שהאש או המלח יפליטו ממנו חלב ויבלע בבשר שלמטה <br /> ובדיעבד אם צלה או מלח כחל עם בשר מותר משום שרוב החלב נוטף לאש ורק דבר מועט נוטף על הבשר ובדבר מועט לא אסרו בדיעבד.<br /> <br /> '''המשך השו&quot;ע''' - ויש מי שמתיר למלוח כחל עם בשר.<br /> הסבר הרא&quot;ש – רק כוח האש מפליט חלב מהכחל ולכן אסור לצלות כחל מעל בשר אך במליחה אע&quot;פ שגם לה יש כוח הפלטת דם וציר אך חלב לא.<br /> <br /> האחרונים (היש&quot;ש) הקשו על הרא&quot;ש למה המליחה מפליטה ציר וחלב איננה יכולה ? <br /> '''הרמ&quot;א סעיף ד'''' – ואין למולחו עם בשר ובדיעבד בכל עניין מותר...<br /> <br /> '''הסבר''' – הרמ&quot;א פוסק כרשב&quot;א ובדיעבד אפילו הכחל היה מעל הבשר וכן לא קרעו כלל – מותר. <br /> <br /> ע&quot;פ '''ביאור הגר&quot;א''' (סקל&quot;ד) : קשה שהרי הרמ&quot;א בסעיף ב' מחמיר בדיעבד בצליית כחל עם בשר שלא קרעו וטחו לאסור את התחתון אף בדיעבד ?<br /> <br /> וי&quot;ל שבמליחה יש להקל כיוון שמצרף את דעת הרא&quot;ש שמליחה אינה מפליטה את החלב <br /> ובנוסף את דעת הרשב&quot;א שכאשר צלו ללא קריעה כלל הכחל מקבל רק טעם בשר מועט כי רובו נשרף ולטעם מועט לא חששו.<br /> <br /> ולכן בצירוף כל הדעות האלו סומך הרמ&quot;א <br /> ''עור הקיבה :'' המשך הרמ&quot;א - עור הקיבה, לאחר שהוסר חלבו מתוכו והודח, יש לו דין שאר בשר ומותר למלחו עם שאר בשר, ואין לו דין כחל כלל (שם).<br /> <br /> [[קטגוריה:בשר בחלב]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%A2%D7%9D_%D7%9B%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A8_-_%D7%93%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%90_%D7%90%D7%95_%D7%93%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%9F&diff=16593 2021-06-29T16:10:15Z

<p>צריך עיון: /* איסור יין לנזיר */</p> <hr /> <div>{{מקורות|חולין ח ג&lt;BR/&gt;חלה ג ד&lt;BR/&gt;מעילה ד ד|עבודה זרה סז&lt;BR/&gt;חולין צח, קח&lt;BR/&gt;פסחים מד&lt;BR/&gt;זבחים עח-עט|נזיר ו א|מאכלות אסורות טו|יורה דעה צח ב}}<br /> <br /> כאשר מעורבים איסור תורה והיתר, ומבחינה הלכתית נשאר רק הטעם של האיסור, האם הטעם אסור מהתורה כמו עיקר האיסור או מדברי חכמים.<br /> <br /> ==מהיכן נלמד האיסור==<br /> במספר מקומות '''בתלמוד הבבלי''' ביררו מהיכן נלמד איסור טעם כעיקר.<br /> <br /> ===איסור יין לנזיר===<br /> '''במסכת פסחים''' ([https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=44b&amp;format=pdf מד ב]) '''מהפסוק''' &quot;וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה&quot; (במדבר ו ג) למדו '''חכמים''' שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו טעם אסורים לנזיר.<br /> &lt;BR/&gt;מכיוון שאיסור זה זמני, אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד קל וחומר לשאר איסורים.<br /> <br /> ===בשר בחלב===<br /> '''במסכת פסחים''' (מד ב) '''רבי עקיבא''' לומד מ&quot;משרת ענבים&quot; דין שונה.<br /> &lt;BR/&gt;מוצע ש'''רבי עקיבא''' לומד '''מהפסוק''' &quot;לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ&quot; (דברים יד כא) את דין טעם כעיקר, שהרי בבשר בחלב יש נתינת טעם לכן גם בשאר איסורים שנותנים טעם יהיה אסור.<br /> &lt;BR/&gt;ההצעה נדחית מכיוון שלומדים שאסור להעביר טעמים בבשר בחלב דווקא בדרך בישול.<br /> <br /> '''במשנה''' (חולין ח ג) נקבע שאם טיפת חלב נתנה טעם בחתיכת בשר, החתיכה אסורה.<br /> &lt;BR/&gt; '''בתלמוד הבבלי''' (קח א) '''אביי''' למד מכך כלל שגם בשאר איסורים נתינת טעם אוסרת מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt; '''רבא''' חלק מכיוון שבבשר בחלב אסורה מהתורה דווקא דרך בישול.<br /> <br /> ===גיעולי גויים===<br /> '''במסכת פסחים''' (מד ב) מוסבר ש'''רבי עקיבא''' לומד את הדין מהפסוק &quot;כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר&quot; (במדבר לא כג) שמתייחס לכלי מדין, אותם צריך להגעיל כדי להכשיר.<br /> &lt;BR/&gt;'''רבי עקיבא''' סובר כרב חייא שהכלים 'בני יומם' כך שטעם האיסור שבהם לא נפגם, ואותם צריך להכשיר מדין תורה.<br /> &lt;BR/&gt;בכלים אלה יש רק טעם של איסור ובכל זאת צריך להכשירם, מכך נלמד שטעם האיסור אסור כעיקר האיסור מהתורה. <br /> ===איל נזיר===<br /> '''מהפסוק''' &quot;וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל&quot; (במדבר ו יט) למדו '''בתלמוד הבבלי''' (חולין צח) שהזרוע (שהיא קודש ולכן אסורה) התבשלה יחד עם שאר האיל.<br /> &lt;BR/&gt;'''רבא''' הסיק שבגלל שהתורה חידשה באיל נזיר שהטעם של הזרוע אינו אוסר את שאר האיל, שבשאר קדשים טעם כעיקר דאורייתא ובאיסורי חולין דרבנן.<br /> ===פיגול, נותר וטמא===<br /> '''בתלמוד הבבלי''' (זבחים עח א) '''ריש לקיש''' לומד מ'''המשנה''' (מעילה ד ד) שאם עירב ואכל פיגול, נותר וטמא פטור מכיוון שהם מבטלים זה את זה.<br /> &lt;BR/&gt;אחת המסקנות של ריש לקיש היא שמכיוון שיש רוב כנגד הטעם של כל אחד מהאיסורים ובכל זאת פטור, שטעם כעיקר דרבנן.<br /> ===חלה===<br /> '''בתלמוד הבבלי''' (זבחים עח א) '''רבא''' הביא את '''המשנה''' (חלה ג ז) כדי להקשות על ריש לקיש.<br /> &lt;BR/&gt;אם טעם של חיטים מורגש בעיסה שהוכנה מחיטים ואורז, העיסה נחשבת לחלה ואדם יכול לצאת בה ידי חובה (של מצה) בפסח.<br /> &lt;BR/&gt;מכך שאפשר לצאת בעיסה זו ידי חובה של מצווה דאורייתא (פסח) '''רבא''' לומד שטעם כעיקר דאורייתא.<br /> ==טעם וממשות==<br /> <br /> ===גוש בנוזל===<br /> האיסור הוצא מהתערובת או שהתבשיל התקרר<br /> <br /> ===נוזלים ובלילה===<br /> האיסור אינו ניכר ואין כזית בכדי אכילת פרס<br /> ==טעם כעיקר בבשר בחלב==<br /> לגבי העברת טעמים בעזרת עירוי מכלי ראשון וכלי שני לא נדון בסיכום זה,<br /> &lt;BR/&gt;מכיוון שהפסיקה תהיה לפי התשובה לשאלה האם הם יוצרים בישול או רק העברת טעמים.<br /> ===בשר בחלב===<br /> '''מהתלמוד הבבלי''' בחולין (קח א) ופסחים (מד ב) ניתן להסיק שלכל הדעות העברת טעם בדרך בישול בבשר בחלב אסורה מהתורה, ובדרכים אחרות מדברי חכמים.<br /> &lt;BR/&gt;(מהתלמוד הבבלי (חולין צח) לא נכון להסיק שלדעת רבא בבשר בחלב בדרך בישול טעם כעיקר דרבנן, כי הוא מביע את דעתו ההפוכה באותה מסכת (קח א))<br /> &lt;BR/&gt;כך כתבו '''תוס'''' (ד&quot;ה דחדוש הוא, חולין קח א), ה'''מאירי''' (בית הבחירה, פסחים מד ב), רא&quot;ה <br /> פמ&quot;ג (<br /> ===עוף בחלב===<br /> '''רמ&quot;א''' (תורת חטאת פה יג) כתב על פי האיסור והיתר (הארוך, לז ה ט) שבגלל שטעם כעיקר דאורייתא יש להחמיר, למרות שאיסור עוף בחלב מדברי חכמים.<br /> <br /> '''ט&quot;ז''' (צח ה) הסביר שבאיסור בשר בחלב חכמים עשו חיזוק לדבריהם, ולכן באיסור עוף בחלב חכמים החמירו כשיש ספק מחשש שמא יטעה בבשר בחלב.<br /> &lt;BR/&gt;'''פמ&quot;ג''' (משב&quot;ז צח ה, ד&quot;ה הט&quot;ז החזיק) ו'''כה&quot;ח''' (צח לו) הסכימו והחמירו מלבד מקרה של הפסד מרובה.<br /> <br /> '''ש&quot;ך''' (צח ז) חלק על הבנת הרמ&quot;א את האו&quot;ה. הוא הסביר שלדעת האו&quot;ה איסור עוף בחלב מדאורייתא, ולכן החמיר.<br /> &lt;BR/&gt;אבל לפי הסוברים שאיסור עוף בחלב מדרבנן, אפשר להקל כשיש ספק.<br /> &lt;BR/&gt;כך פסקו '''אמונת שמואל''' (כח), '''פר&quot;ח''' (צח ט), '''חכ&quot;א''' (נא יד) '''כרתי''' (צח ט) ו'''מנחת יעקב''' (פה מו). <br /> <br /> '''ערוך השלחן''' (צח לח) ו'''בדי השלחן''' (צח ב כד) כתבו שהמקיל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו הברכה.<br /> [[קטגוריה:תערובות]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F&diff=16592 2021-06-29T16:08:56Z

<p>צריך עיון: /* גמרא */</p> <hr /> <div>== קישורים חשובים ==<br /> === משנה ===<br /> [https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37939&amp;st=&amp;pgnum=62 ברכות]<br /> <br /> [https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37945&amp;st=&amp;pgnum=118 בבא מציעא]<br /> <br /> === גמרא ===<br /> [https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=2&amp;format=pdf פסחים]<br /> <br /> [https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=19&amp;daf=2&amp;format=pdf גיטין]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA_%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%AA&diff=16591 2021-06-29T16:07:25Z

<p>צריך עיון: /* ברכה על לידת בן זכר */</p> <hr /> <div>{{מקורות|ברכות ט ב|ברכות נט ב|||אורח חיים רכג א}}<br /> האם צריכים האב או האם או שניהם יחד לברך כאשר נולד להם בן או בת, ואיזו ברכה.<br /> ==ברכה על לידת בן זכר==<br /> ה'''משנה''' ([https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37939&amp;st=&amp;pgnum=135 ברכות ט ב]) קובעת שעל על בשורות טובות יש לברך ברוך הטוב והמטיב. וב'''ברייתא''' בגמרא (ברכות נט ב) מובא שכשאומרים לו לאדם שילדה אשתו זכר, אומר ברוך הטוב והמטיב. <br /> &lt;BR/&gt;ומבואר שם בגמרא שאת ברכת הטוב והמיטיב מברכים כאשר הטובה היא גם לו וגם לאחר עימו, לעומת [[ברכת שהחיינו]] שאותה אדם מברך כאשר הטובה היא לו בלבד. ולכן גם כאן יש לברך הטוב והמיטיב, לפי שאשתו שמחה עמו וניחא לה בבן זכר.<br /> <br /> גמרא זו הובאה להלכה ב'''טור''' (אורח חיים רכג) וב'''שלחן ערוך''' (רכג י) שכתבו בפשיטות שאם ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמיטיב.<br /> &lt;BR/&gt;אמנם ה'''רמב&quot;ם''' השמיט דבר זה וכתב רק באופן כללי (ברכות י ג) שהשומע שמועה טובה מברך הטוב והמיטיב. וכן הוא ב'''רי&quot;ף''' (מג ב). ראה [[#דעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם|להלן]] תירוצי האחרונים בזה.<br /> <br /> ===אם האשה צריכה לברך===<br /> ב'''הגהות סמ&quot;ק''' (קנא יא) כתב שגם האשה תברך, שהרי גם לה יש הנאה, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' (א) להלכה.<br /> &lt;BR/&gt;גם מתוך דברי ה'''מרדכי''' (רטז) מבואר שהאשה חייבת בברכה, שכתב שאם אין האשה נמצאת עמו, אין היא יוצאת בברכתו. מבואר שעל כל פנים חייבת היא בברכה (ומה שכתב המרדכי שהברייתא היא מהירושלמי, אינו לפנינו בירושלמי ואולי ט&quot;ס הוא).<br /> <br /> ===אין אשתו עמו===<br /> כתב ה'''רא&quot;ש''' (ברכות ט טו) שהבעל מברך טוב והמיטיב אף אם אין אשתו עימו באותו מעמד. וכן הוא ב'''מרדכי''' (רטז) והובאו ב'''בית יוסף''' (ד&quot;ה ילדה). והובא דבר זה להלכה ב'''משנה ברורה''' (א).<br /> &lt;BR/&gt;ב'''בית חדש''' (א) הסביר שדייקו כן מלשון הברייתא 'אמרו לו ילדה אשתך זכר' משמע שאין אשתו עמו.<br /> <br /> ===מתה אשתו או מת האב=== <br /> כתב ה'''בית יוסף''' (ד&quot;ה ונראה) שאפילו מתה אשתו צריך לברך הטוב והמיטיב, שהרי מכל מקום טובה היתה לה בעת לידתו. ולפי טעם זה אם מת האב קודם הלידה, אין <br /> לאשה לברך אלא שהחיינו.<br /> &lt;BR/&gt;אבל הרמ&quot;א ב'''דרכי משה''' (א) חלק על מרן, והעלה שיותר מסתבר שיברך 'שהחיינו' (ויישב בכך דברי הרשב&quot;א בתשובה) כאשר מתה אשתו בלידה, וכן פסק <br /> ב'''הגהת שלחן ערוך''' (א), שאם מתה האשה בלידה, או האב קודם הלידה, יש לברך 'שהחיינו' שהרי אין כאן הטבה לאחריני.<br /> &lt;BR/&gt;והרב '''שיירי כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42559&amp;st=&amp;pgnum=88 (ו)] כתב שלא פליגי מרן והרמ&quot;א, שהרמ&quot;א דיבר במתה בלידתה באופן שלא ידעה כלל מלידת הבן, דבזה לא שייך הטוב והמיטיב.<br /> <br /> ב'''טורי זהב''' (א) כתב שהעיקר כדברי הבית יוסף שגם כאשר מתה אשתו יש לו לברך הטוב והמיטיב, אמנם מטעם שונה, שעל כל פנים טוב לה לנפטרת בלידתו אף לאחר מיתתה. ולפי טעם זה יש גם לאשה לברך כאשר נפטר בעלה אפילו קודם הלידה, ודלא כדמשמע בבית יוסף. לדברי הט&quot;ז הסכים גם הרב '''אליה רבה''' (ב).<br /> &lt;BR/&gt;אבל ה'''מור וקציעה''' (ד&quot;ה ונראה) דחה דברי הב&quot;י, וכתב שכיון שההנאה חלפה לה מן העולם שהרי עכשיו היא בעולם העליון, אין לברך הטוב והמיטיב, ששמחתה בגן עדן אינה שמחה לענין ברכה, דהנאה גשמית בעינן. גם ה'''לבוש''' וה'''לחם חמודות''' וה'''גר&quot;ז''' (לוח ברכת הנהנין יב יב) והרב '''חיי אדם''' הכריעו כדעת הרמ&quot;א לברך שהחיינו במתה אשתו בלידתה, וכן משמע שדעת ה'''משנה ברורה''' (ד).<br /> <br /> ===יש לו כבר ילדים===<br /> ב'''תשובת הרשב&quot;א''' (א רמה) מבואר שאין חילוק בברכה זו בין אם זה בן ראשון או שיש לו כבר כמה בנים, וכן מבואר מתוך דברי ה'''ספר חסידים''' (תתמג), וכן פסק ה'''משנה ברורה''' (רכג ג), אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד&quot;ה זכר) כתב להסתפק כאשר יש לו כמה בנים ותאב לבת כדי לקיים המצוה, כיון שסוף דבר לא ניחא ליה בזכר ואיך יברך. ונשאר בצ&quot;ע.<br /> וב'''תשובות והנהגות''' שטרנבוך (א ר) הכריע בספק זה דשב ואל תעשה עדיף.<br /> <br /> ===ברכה על נכדים או בן של צדיק===<br /> כתוב ב'''ספר חסידים''' (תתמג) על זקן אחד שכשנולד בן לבנו או לבתו היה מברך הטוב והמיטיב, אפילו הוא בעיר אחרת. וכששאלוהו על כך שהרי לא נאמר כן אלא בבנו שלו, ענה שאפילו נולד בן לצדיק ואני אוהבו מפני צדקותיו, אני מברך. והביאו ה'''אליה רבה''' (רכג א).<br /> <br /> אבל ב'''תשובת הרשב&quot;א''' (ד עז) מבואר שחולק על זה, שמוכח מהגמרא שדווקא בגלל אשתו תיקנו הטוב והמיטיב, ולא משום שאר בני משפחה, אף שהכל נהנים בזה. והטעם לפי שלא תיקנו ברכה זו אלא בהנאה שיש בה תועלת, ודווקא להורים יש הנאת תועלת בזה, שהבן הוא כירך האב והאם, והוא להם לסיוע לכשיזקינו. <br /> &lt;BR/&gt;ב'''ביאור הלכה''' (רכג ד&quot;ה ילדה) הביא דברים אלו, והכריע כהרשב&quot;א שטוב למעט בברכות אלו בדבר שלא נזכר להדיא בש&quot;ס.<br /> <br /> ===ברך הטוב והמיטיב, אם יכול לברך גם שהחיינו===<br /> כתב בשו&quot;ת '''הלכות קטנות''' (א רא) שאם בירך הטוב והמיטיב על לידת בנו קודם שראהו, ואחר כך בא וראהו יכול לברך שוב שהחיינו.<br /> <br /> ===עד מתי יכול לברך===<br /> ה'''משנה ברורה''' (ג) הביא בשם הפרי מגדים שאפילו אם לא בירך תכף ששמע, יכול לברך כיון שעדיין הטובה נמשכת, ולא נתן זמן מוגבל לזה.<br /> &lt;BR/&gt;וב'''תשובות והנהגות''' שטרנבוך (א ר) הביא מהמור וקציעה (דרוש מקור) שהוא עד ג' ימים, אבל הוא שם הכריע שלאחר שסיפר לאוהביו וידידיו את השמועה הטובה שוב אינו מברך, שעיקר השמחה נמשך עד שמודיע להם, ואצל האשה עד לאחר שיבקרוה קרובים וידידים, וכן כתב במקום אחר (ב קלב).<br /> <br /> ===מנהג העולם שלא לברך===<br /> נשאל ה'''רשב&quot;א''' בשו&quot;ת (א רמה) האם מי שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו. וענה הרשב&quot;א שם שמסתבר שצריך לברך אפילו יש לו כבר בנים אחרים. אך כתב שלא ראה לגדולים שנהגו כן, ואפשר שסוברים שאינה ברכה שהיא חובה אלא רשות. וכתב שגם הוא נוהג כן שלא לברך שהחיינו על לידת בן. והביאו ה'''בית יוסף''' (סוף סימן רכג ד&quot;ה וז&quot;ל הרשב&quot;א).<br /> &lt;BR/&gt;ב'''דרכי משה''' (א) תמה על הרשב&quot;א, שהרי מפורש בגמרא שצריך לברך הטוב והמיטיב ומה ענין שהחיינו לכאן. ויישב בשני אופנים, שאפשר שהרשב&quot;א דיבר דווקא בש[[#מתה אשתו או מת האב|מתה אשתו בשעת הלידה]], או שסובר הרשב&quot;א שדווקא כשהודיעוהו שילדה בן מברך הטוב והמיטיב, אך אם נמצא עמה בשעת הלידה מברך שהחיינו. ובהגהת שלחן ערוך, כתב ה'''רמ&quot;א''' (א) שיש שכתבו שברכות אלו רשות הן ולא חובה, ומזה נתפשט המנהג שרבים מקילים ואינם מברכים ברכות אלו.<br /> וב'''בית חדש''' (א) כתב שהיותר נראה בדברי הרשב&quot;א שכיון שרשות הוא, אם רוצה מברך שהחיינו.<br /> &lt;BR/&gt;ב'''שיירי כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42559&amp;st=&amp;pgnum=88 (ו)] כתב ליישב כוונת הרשב&quot;א, שרצונו לומר שמברך גם שהחיינו מלבד הטוב והמיטיב, וכן הסכים החיד&quot;א ב'''ברכי יוסף''' (רכג א).<br /> <br /> הרב '''אליה רבה''' (רכג ב) הכריע לדינא שיש לברך ברכות אלו, ודלא כהרמ&quot;א שנהגו להקל. גם ה'''משנה ברורה''' (ז) כתב שלא נכון מה שנהגו להקל בהן, שלא נאמר בהן שהן רשות.<br /> &lt;BR/&gt;ב'''אגרות משה''' (ה מג ה) כתב שאף שיש הרבה מקלים ואינם מברכים, הנכון הוא שכן לברך ואין לזלזל ולהקל בזה, שכיון שיש רשות לברך, צריך כל אדם לברך אף גדולי עולם. וכן כתב ב'''בתשובות והנהגות''' שטרנבוך (א ר, ב קלב) שאין להקל דזה חיובא דגמרא.<br /> &lt;BR/&gt;אבל בשו&quot;ת '''דברי יציב''' (אורח חיים פח) האריך ליישב בכמה אופנים את המנהג שלא לברך על בן זכר הטוב והמיטיב.<br /> <br /> מצאנו אצל כמה מגדולי הפוסקים הספרדים שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, ולסמוך על ברכת [[שהחיינו שמברך בשעת המילה]]. כן כתב הרב '''חסד לאלפים''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7849&amp;st=&amp;pgnum=411 (רכא ד)], ואחריו החזיקו הרב '''יפה ללב''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7658&amp;st=&amp;pgnum=335 (רכג א)], '''כף החיים''' (ו), '''בן איש חי''' (א ראה ח), ו'''ילקוט יוסף''' (ברכות תקצח), וכן העיר '''הרב קאפח''' בהערותיו לרמב&quot;ם (ברכות י ז) שמנהג תימן שלא לברך אלא לסמוך על ברכת שהחיינו שבמילה. <br /> &lt;BR/&gt;אבל בספר '''ברכת השם''' (ד ב סא) העלה שצריך לברך הטוב והמיטיב בלידת בן זכר כפשט דברי מרן, ואין ללכת בזה אחר המנהג שיסודו בדברי הרמ&quot;א.<br /> גם מתוך שו&quot;ת '''הלכות קטנות''' (א רא) מבואר שיש לברך הטוב והמיטיב על בן זכר.<br /> &lt;BR/&gt;ובשו&quot;ת '''אור לציון''' (ג כה הערה ד) כתב שהמנהגים חלוקים בזה, אם לברך בשם ומלכות, והרוצה לברך בשם ומלכות רשאי.<br /> <br /> ====דעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם====<br /> סעד וסמך למנהג שלא לברך הטוב והמיטיב על בן זכר, נתנו האחרונים מהשמטת הרמב&quot;ם והרי&quot;ף שלא הזכירו כלל ברייתא זו. וכמה פירושים ניתנו בדבר:<br /> <br /> הרב '''כנסת הגדולה''' (רכג א) כתב שסוברים שברכות אלו רשות ולא חובה. כעין זה העיר '''הרב יוסף קפאח''' (ברכות י ז) על פי קבלתו מרבותינו נ&quot;ע שבלידת בן זכר מברך שהחיינו על המילה ופוטר בכך את הטוב והמטיב, ששהחיינו דשעת המילה עולה לשתיהן. <br /> &lt;BR/&gt;ה'''ערוך השלחן''' (רכג ב) כתב שהרי&quot;ף והרמב&quot;ם דחו את ההלכה מפני שבאופן סתמי אין לברך על הולדת צאצא, אפילו זכר, מפני שהברייתא מיירי באדם שדואג ותאב ללידת זכר,ובשרוהו בשורה טובה שהקב&quot;ה מילא תאוותו, אך בסתם אינו מברך. <br /> <br /> לעומת זאת בפירוש '''בן ידיד''' טאריקה על הרמב&quot;ם (ברכות י ג) כתב שאין חידוש כלל בדין הברכה על הבן כיון שזה כלול בדין של בשורות טובות הרגיל, וכך היא דרך רבינו הרמב&quot;ם לקצר. ולפי פירוש זה גם לשיטת הרמב&quot;ם יש לברך כפשט דברי הברייתא.<br /> <br /> בשו&quot;ת '''דברי יציב''' (אורח חיים פח) האריך לבאר שישנן סוגיות סותרות בש&quot;ס, ודעות שונות בין התנאים ואמוראים, וכפי הנראה יש מחלוקת האם עדיף זכר או נקבה, ויש לתלות את זה במחלוקת בית שמאי ובית הלל (יבמות סא, ב) לגבי פריה ורביה שלדעת בית שמאי הולדת שני זכרים היא קיום המצווה ולבית הלל דוקא זכר ונקבה, ואם כן משנתנו היא אליבא דבית שמאי, ואינה הלכה.<br /> <br /> ויש להעיר שעל כל פנים מסתימת הרמב&quot;ם אפשר ללמוד שאין עדיפות בלידת זכר על פני לידת נקבה, אם בשניהם יש לו שמחה.<br /> <br /> ==ברכה על לידת בת==<br /> כתב ה'''משנה ברורה''' (רכג ב) שמסתימת הפוסקים מבואר שעל לידת בת אין מברכים הטוב והמיטיב, אפילו יש לו כמה בנים והוא תאב לבת לקיים מצות פריה ורביה. אבל הוסיף שמכל מקום כשרואה אותה לראשונה יברך שהחיינו, דלא גרע מ[[הרואה את חבירו לאחר שלושים יום]] ושמח בראייתו.<br /> &lt;BR/&gt;ובאמת שכן כתב כבר ה'''פרי מגדים''' (רכה אשל אברהם ג).<br /> &lt;BR/&gt;גם ה'''גר&quot;ז''' (לוח ברכת הנהנין יב יב) כתב שעל שמועת בת אין מברכים כלום לפי שאינה שמועה טובה, אך מברך עליה שהחיינו אחר שלושים יום אם שמח ונהנה בראייתה. ומשמע בדבריו שמיירי בין ראה אותה קודם לכן ובין אם לא ראה אותה קודם לכן, עכשיו כשרואה אותה דווקא אחר ל' יום מברך שהחיינו. אמנם בשו&quot;ת משנה הלכות (יג לב) מסתפק בענין זה בדבריו.<br /> <br /> גם בספר '''מרומי שדה''' לנצי&quot;ב מוולוז'ין [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40994&amp;st=&amp;pgnum=52 (ברכות נד, א)] כתב שמכך שהמשנה הצריכה לברך שהחיינו על קניית כלים חדשים (ואם יש בהם שותפות אזי מברך עליהם הטוב והמטיב), יש ללמוד קל וחומר לברך על הולדת ביתו ברכת ההודאה, אלא שנתן בזה טעם אחר - דלא גרע מקנה עבד או שפחה לשמשו, שהרי מעשה ידיה לאביה. אולם העיר שלא ראה זאת בפוסקים, ואולי סיבת הדבר היא שבת אינה מתנה טובה לאביה כדאיתא באגדה.<br /> &lt;BR/&gt;והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14512&amp;st=&amp;pgnum=64 (יג, כ)] העיר על דבריו שאין לדחות הלכה זו מדברי אגדה, שעל כל פנים עכשיו טובה היא לא, אף שאינו יודע מה יהיה עליה כשתגדל, ומצינו הרבה שהבנות עשו נחת רוח להוריהם יותר מן הבנים. ולכן העלה גם הוא להלכה שיש לברך על לידת בת 'שהחיינו', ושוב חיזק דבריו במקום אחר (יד כא).<br /> <br /> אבל ה'''ערוך השלחן''' (רכג א) כתב שאין לברך על לידת בת לפי שאין בזה שמחה כל כך.<br /> &lt;BR/&gt;וכן העלה בשו&quot;ת '''משנה הלכות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1885&amp;st=&amp;pgnum=42 (יג לב], טו עא, יא קפא) שאין לברך על בת לא הטוב והמיטיב ולא שהחיינו. והסתמך על הגמרא (פסחים סה) שאי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אך עם זאת &quot;אשרי למי שבניו זכרים, ואוי לו למי שבניו נקבות&quot;. והוכיח דבריו מתשובת הרשב&quot;א (ד עז) שהטוב והמיטיב מברכים דווקא על בן לפי שהוא חוטרא לידה ומרה לקבורה, וזה אינו בבת.<br /> &lt;BR/&gt;ועל מה שכתב המשנה ברורה שיש לברך שהחיינו מדין [[הרואה את חבירו]], כתב שזה אינו נכון, לפי שאין מברכים אלא על חבר שכבר ראהו והכירו, ולא שרואהו פעם ראשונה. ודחה דברי ה'''פרי מגדים''' (אשל אברהם רכה ג) שכתב שמברך על לידת אשתו כשרואה את הולד לראשונה. והוכיח מהרשב&quot;א בתשובה (ד עו) שאין מברכים שהחיינו אלא על חבר שראהו כבר ואחר כך נעלם ממנו לזמן.<br /> &lt;BR/&gt;אמנם אפשר ליישב שהפרי מגדים והמשנה ברורה סוברים שכשמדובר בחבר, אם לא ראהו מעולם הרי זה סימן על כך שאין שמחה כל כך, אך בבנו או ביתו הנולדים לו, ודאי שהשמחה רבה אף אם לא ראה אותם עדיין ודווקא בגלל זה. וכן כתב לחלק בשו&quot;ת '''הר צבי''' (אורח חיים א קטו ד&quot;ה והנה הפמ&quot;ג).<br /> &lt;BR/&gt;גם ה'''תשובות והנהגות''' שטרנבוך (ב קלב) כתב שדעתו בזה להקל ולא לברך שהחיינו אם לא שיש לו השתוקקות ושמחה בזה, כגון שנולדה לאחר כמה בנים.<br /> <br /> ב'''אגרות משה''' (ה מג ה) הסכים לדברי המשנה ברורה שיש לברך שהחיינו כשרואה את ביתו שנולדה לו, ואף שלא הוזכר דבר זה בפוסקים, כתב שהוא לרוב פשיטות הדברים, ואף המשנ&quot;ב לא היה כותב כן להלכה, אם לא שהיה זה דבר פשוט.<br /> <br /> אצל כמה פוסקים ספרדים מצאנו שכתבו שלא לברך אם לא במקום שיש מנהג, שספק ברכות להקל. כן הוא ב'''רוח חיים''' פלאג'י (רכג א), ב'''בן איש חי''' (א ראה ח), '''כף החיים''' (ו), ספר '''ברכת השם''' (ש ב ל), וכן בספר '''ילקוט יוסף''' (ברכות תקצח) לא הזכיר כלל ענין הברכה על בת.<br /> <br /> ===אם האם יכולה לברך שהחיינו===<br /> מדברי המשנה ברורה הנ&quot;ל עולה שרק האב יכול לברך שהחיינו כשרואה אותה, אך האם לא תברך, שהרי אם גם האם יכולה לברך, הרי שיש כאן כבר סיבה לברכת הטוב והמיטיב, שהרי יש כאן שני אנשים. וכן דייק בדבריו ה'''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14512&amp;st=&amp;pgnum=64 (יג כ)]. אמנם הוסיף שאם יש לה שמחה, יש מקום שגם האישה תברך, מה שאין כן לטעמו של הנצי&quot;ב, שמעשה ידיה לאביה, זה אינו שייך אצל האם.<br /> &lt;BR/&gt;ובמקום אחר כתב (יד כב, כא ס ד&quot;ה ולא כן) שלדינא נראה שגם האשה יכולה לברך שהחיינו, אפילו לטעמו של הנצי&quot;ב, כיון שהיום יש גם לאם תועלת גדולה מביתה בעזרה בבית וכיוצא בזה.<br /> <br /> בספר '''משנת יעקב''' רוזנטל על הרמב&quot;ם (ברכות י א) הוסיף שלפי דברי המשנה ברורה, יכול אדם לברך שהחיינו גם על לידת נכדתו או נכדו, שהרי שמח בראייתם.<br /> <br /> [[קטגוריה:ברכות השבח וההודאה]]<br /> [[קטגוריה:ברכות נט:]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רכג]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F&diff=16590 2021-06-29T16:04:52Z

<p>צריך עיון: /* משנה */</p> <hr /> <div>== קישורים חשובים ==<br /> === משנה ===<br /> [https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37939&amp;st=&amp;pgnum=62 ברכות]<br /> <br /> [https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37945&amp;st=&amp;pgnum=118 בבא מציעא]<br /> <br /> === גמרא ===<br /> [https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=19&amp;daf=2&amp;format=pdf גיטין]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F&diff=16589 2021-06-29T16:02:16Z

<p>צריך עיון: </p> <hr /> <div>== קישורים חשובים ==<br /> === משנה ===<br /> [https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37945&amp;st=&amp;pgnum=118 בבא מציעא]<br /> === גמרא ===<br /> [https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=19&amp;daf=2&amp;format=pdf גיטין]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%98%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%A0%D7%90%D7%94&diff=16588 2021-06-29T16:02:06Z

<p>צריך עיון: /* סוגיית הגמרא */</p> <hr /> <div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קס ז}}<br /> המלוה לחבירו אם מותר לו להינות ממנו בדבר שאינו שווה ממון.<br /> <br /> ==סוגיית הגמרא==<br /> אומרת ה'''משנה''' ([https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37945&amp;st=&amp;pgnum=173 בבא מציעא ה ב]) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br /> <br /> יש כמה דברים סתומים במשנה שאינם מבוארים כל הצורך:<br /> *האם מדובר בהתנו קודפ ההלוואה שעל מנת כן מלווה לו, כלומר על מנת שידור בחצרו בחינם או ישכור בפחות, או שמדובר אף בשלא התנו, אלא אחר שהלווה לו בא לדור בחצרו.<br /> *האם מדובר שהמלווה דר בחצר חבירו מדעתו וזה אסור, או דלמא בדר בחצרו שלא מדעתו, ואפילו הכי אסור. מסוף דברי המשנה שאומרת שלא ישכור ממנו בפחות משמע שמדובר שעושה כן מדעת הלווה, אמנם אפשר שבאה להשמיענו תרתי, שלא ידור מדעתו בחינם ושלא ישכור בפחות מדעת הלווה.<br /> *האם מדובר בחצר שיש במגורים בה שווי ממוני, ולכן אסור לדור בחינם שהרי זה ריבית גמורה, או דלמא אפילו מגורים בחצר שאין בה שווי ממוני, כגון שאינה עומדת לשכירות, ואפילו הכי אסור כיון שסוף סוף נהנה ממנו.<br /> דברים אלו יתבארו מתוך דברי הגמרא והראשונים.<br /> <br /> ===דברי רב נחמן - שתי לשונות בדבריו=== <br /> ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&amp;daf=64b&amp;format=pdf (בבא מציעא סד ב)] מביאה דברי רב נחמן, שדומים לכאורה בתוכנם לדברי המשנה אומר רב נחמן, שאע&quot;פ שסתם אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מפני ש[[זה נהנה וזה לא חסר פטור]], מ&quot;מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br /> &lt;BR/&gt;הגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br /> &lt;BR/&gt;ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br /> <br /> כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.<br /> <br /> עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.<br /> <br /> ==קושיית התוספות==<br /> שאלו ה'''תוספות''' (בבא מציעא סד ב ד&quot;ה אבל, בבא קמא צז א ד&quot;ה הלוהו) על דברי הגמרא הללו, שיוצא מדבריה שאסור ללווה לעשות טובה למלוה, אפילו אם הוא אוהבו וקרובו, והיה עושה לו את הטובה הזאת גם בלא ההלוואה, ואפילו אם זהו דבר שרגיל לתת ולהשאיל חינם לאחרים אסור. ולמדו זאת התוס' ממסקנת הגמרא שאמרה שאסור למלוה לגור בחצר הלווה אפילו אם החצר לא קיימא לאגרא והגברא לא עביד למיגר. כלומר גם חצר כזו שהיה נותן לאחרים לגור בה בחינם ולא היה מרוויח ממנה תשלום, אגם האדם הזה לא היה שוכרה ממנו אלא היה נותן לו לגור בחינם אפילו הכי אסור. והטעם בכל זה כמבואר בגמרא, הוא משום שנראה הדבר כריבית.<br /> <br /> ==שיטת תוספות וסייעתו==<br /> עונים תוספות שבאמת אסור הדבר אלא שדווקא במקרה הדומה למקרה במשנה, כלומר שהוא מילתא דפרהסיא, שיש לזה קול ונראה כאילו בשביל הלוואתו עושה לו כן, אבל אם הטובה היא דבר שבצנעא מותר. תירוץ נוסף שאומרים התוס', שבאמת רק דבר שלא היה עושה הלווה למלוה לולא ההלוואה אסור, אך במשנה איירי שהמלוה גר בחצר הלווה שלא מדעתו, שאז נראה שעושה כן בעבור מה שהלווהו, וסומך על ההלוואה שבעבורה ימחל לו הבעלים, ולכן מיחזי כרבית. אך אם עושה כן מדעת הלווה, וגם הלווה היה נותן לו בלאו הכי, אינו אסור.<br /> <br /> <br /> כדברים האלה כתב גם ה'''רא&quot;ש''' בפסקים (בבא מציעא ה יז, בבא קמא ט ח) ובתוספותיו (סד ב ד&quot;ה הלוהו).<br /> <br /> ==שיטת הריטב&quot;א==<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה מתני') הביא כדברי תוס' הללו בתירוצם הראשון בלבד. אמנם לא הזכיר להדיא החילוק בין פרהסיא לצנעא, אלא כתב שחצר אין דרך להשאילה בחינם ולכן אסור, מה שאין כן כלים וכד' שדרך בני אדם להשאיל, ואינם מקפידים זה על זה, הרי זה מותר לכתחילה. קצת משמע בדבריו שהחילוק הוא בדברים שדרך או אין דרך להשאיל, ולא באופן חותך בין פרהסיא לצנעא, אלא שבדרך כלל חצר זהו דבר שאין דרך להשאיל ואילו כלים דרך בני אדם להשאיל.<br /> &lt;BR/&gt;כעין דבריו כתב גם '''תלמיד הרשב&quot;א''' (סד ב ד&quot;ה ומכאן אתה למד) שדברים שאין דרך העולם להשאילם זה לזה אסור, ובדברים שדרך העולם להשאיל זה לזה, אפשר להקל.<br /> <br /> ==שאר ראשונים==<br /> יש להעיר שמלבד ראשונים אלו, לא מצאנו לראשונים האחרים שהזכירו איסור זה. <br /> &lt;BR/&gt;מסתימת דבריהם נראה שסוברים שקושיא מעיקרא ליתא, לפי שחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אינה דומה לכל טובת הנאה שאדם עושה לחבירו, לפי שאף חצר שאין לבעליה כוונה להשכירה ואף הגברא לא צריך לשכור, אין זה אומר שבעל החצר נותן לכל מי שירצה לגור בה, אלא רק בדיעבד אם גר בה אדם, אינו צריך להעלות לו שכר לפי שקיי&quot;ל [[זה נהנה וזה לא חסר פטור]]. ממילא אין ללמוד מכאן לאסור טובות הנאה, אלא יש לומר שאם זו טובה שכן היה עושה למלווה גם בלאו הכי, אין מקור מהגמרא לאסור, דשאני חצר דבזה מסתמא הבעלים מקפיד יותר.<br /> <br /> ==שיטת ההלכה==<br /> ב'''טור''' (יורה דעה קס) הביא דברי אביו הרא&quot;ש, שהם דברי התוס', וכתב שצריך המלוה ליזהר שלא להינות מהלוה שום דבר, אפילו בדבר שהיה עושה לו גם בלא ההלוואה. וסייג דבריו וכתב שזהו דווקא שהמלוה עושה כן מדעתו בלא רשותו של לוה, אבל אם נהנה ממנו ברשותו, מותר אם זהו דבר שהיה עושה כן אף בלא שהלווהו. וסיים הטור ובלבד שלא יהיה מילתא דפרהסיא, שזה בכל ענין אסור.<br /> <br /> מדברי הטור נראה שלמד שצריך שני תנאים כדי להתיר, ולכאורה לא משמע כן בדברי התוס' והרא&quot;ש. שמדבריהם נראה שכל תירוץ עומד מצד עצמו, ואם פסקינן גם כתירוץ ראשון, בצנעא שרי אף אם המלווה עושה כן מדעתו. וכן במקום שהלווה היה נותן לו בלאו הכי מותר אף במילתא דפרהסיא. אמנם דברי הרא&quot;ש בב&quot;ק שם נוטים לדברי הטור, שכשהמלווה עושה שלא מדעת הלווה, אסור אף במילתא דפרהסיא.<br /> <br /> וב'''שלחן ערוך''' (קס ז) העתיק דברי הטור להלכה כמעט כלשונו, ויוצא מדבריו להלכה, שאסור שמלוה להינות מן הלווה כל זמן שהמעות אצלו, אלא אם כן נתקיימו שני תנאים: א. שנהנה מדעתו של הלווה בדבר שהיה עושה לו אף אם לא היה מלווהו. ב. שלא יהיה זה מילתא דפרהסיא. אבל ב'''תשובות הרא&quot;ש''' (קח יז) נראה שהם שני תירוצים שונים, וכל שהלווה היה נותן לו גם בלאו הכי מותר, אפילו במילתא דפרהסיא.<br /> <br /> ===היה עושה כן גם בלא ההלוואה===<br /> ה'''גר&quot;ז''' (ריבית יא) בשלחן ערוך שלו כתב לחדש שבדבר שרגיל היה לתת הלוה למלוה גם לולא ההלוואה, מותר להמשיך לתת לו אף אחר כך, ואפילו בדבר שזה נהנה וזה חסר, ושאר בני אדם אינם רגילים להשאיל זה לזה, שכיון שהם היו עושים כן גם לפני ההלוואה אין בזה ריבית, ובלבד שלא יתכוון בשביל ההלוואה.<br /> &lt;BR/&gt;אמנם אם הוא מילתא דפרהסיא, כגון בית, אסור לתת למלוה לדור בו, אפילו היו רגילים לעשות כן, דבמילתא דפרהסיא נראה לכל שהוא ריבית, וגם בזה כתב שאם הוא דבר שידוע לכל שעושה כן בלא ההלוואה מותר.<br /> &lt;BR/&gt;עוד כתב שם (יב) שגם בעושה המלוה שלא מדעת הלוה שאסרו התוספות, גם בזה אם היה עושה כן בלא ההלוואה, מותר. <br /> <br /> כדברי הגר&quot;ז כתב גם ה'''חכמת אדם''' (משפטי צדק קלא טז).<br /> <br /> ===הגדרת פרהסיא===<br /> <br /> ==שיטת הרמב&quot;ם==<br /> הרמב&quot;ם (מלוה ולוה ו ב) לא הזכיר דין זה לאסור כל טובה שיעשה הלווה למלווה, וכפי הנראה אינו סובר כן להלכה. אמנם יש להעיר שהרמב&quot;ם מפרש את דברי הגמ' 'גברא דלא עביד למיגר' שלא קאי על השוכר, כלומר שלשוכר [המלוה] אין צורך במגורים, וכפי שפירשו התוס', אלא קאי על המשכיר [הלוה] שאינו עומד להשכיר את החצר הזו, כלומר זה בעצם אותו מושג כמו 'חצר דקיימא לאגרא'. <br /> &lt;BR/&gt;וכבר עמד על מדוכה זו ה'''לחם משנה''' שם, למה שינה הרמב&quot;ם מפירושו (גזילה ג) שפירש לגבי סוגיית זה נהנה וזה לא חסר. וביאר שאם גם השוכר אינו נהנה מזה כלל, אין שום טעם לאסור בזה משום ריבית. וראה גם ב'''תוס' רי&quot;ד''' (סד ב ד&quot;ה קמ&quot;ל) וב'''קונטרס הראיות לריא&quot;ז''' (בבא מציעא סד ב ג) שהביאו גירסה שלא היה בה גברא דלא עביד למיגר, לפי שבגברא דלא עביד למיגר ליכא איסור, וזה כדברי הלחם משנה.<br /> <br /> היוצא על כל פנים מדברי הרמב&quot;ם שאין מקור לאסור אף הנאה שהיה המלוה נהנה ממנה בלאו הכי מהלווה, אלא רק לכל היותר הנאה כזו שלא היה הלווה עושה לו.<br /> <br /> ==מעותיו אינם בידו==<br /> <br /> ==להחזיק לו טובה==<br /> כתב ה'''אגודה''' (בבא מציעא קיב) בשם ה'''ראבי&quot;ה''' שאם מחזיק הלווה למלוה טובה, יאמר המלוה אף אני אחזיק לך טובה. והביאו ה'''פרישה''' (קס יא). &lt;BR/&gt;וה'''בית חדש''' (ג ד&quot;ה כתב האגודה) ביאר הדברים, שמדובר בעשיית טובה, כגון לדבר לפני בשררה וכיו&quot;ב, ואם עושה הלוה למלווה כן, יכול המלוה לומר לו גם אני אחזיק לך טובה לפעם אחרת כשם שעשית לי, ואז אין לחוש לריבית, ואפילו אם אחר כך לא יעשה לו שום טובה, באמירה בעלמא סגי, לפי שכן דרך העולם לעשות זה לזה טובה.<br /> <br /> גם ב'''הגהות מיימוניות''' (ה ל) הובא כעין זה, וכן הוא ב'''מרדכי''' (בבא מציעא ה תמא), ונפסק להלכה ב'''רמ&quot;א''' (קס כג).<br /> <br /> [[קטגוריה:ריבית]]<br /> [[קטגוריה:בבא מציעא סד:]]<br /> [[קטגוריה:בבא מציעא סה.]]<br /> [[קטגוריה:מלוה ולוה פרק ו]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן קס]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%96%D7%9E%D7%9F_%D7%91%D7%92%D7%98&diff=16587 2021-06-29T15:55:52Z

<p>צריך עיון: </p> <hr /> <div>ה'''גמרא''' ([https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=19&amp;daf=17&amp;format=pdf גיטין יז א]) מביאה מחלוקת אמוראים מהי הסיבה שצריך לכתוב זמן בגט. רבי יוחנן סובר שזה משום זנות – שינסה לחפות על בת אחותו (או אשתו אחרת שהוא חס עליה). לכן אנחנו כותבים זמן על מנת שנדע מתי נכתב הגט וככה לא יוכל לטעון שהוא הביא לה גט קודם. לעומת זאת, ריש לקיש סובר שזה משום פירות – שהבעל לא יבוא לעשוק אותה ולקחת ממנה את נכסי המלוג שלה, שלפיו אסור כבר משעת כתיבה או חתימה. <br /> <br /> ה'''גמרא''' מקשה על ההסבר של רבי יוחנן, מה הועילו חכמים בתקנתן? הרי בכל זאת אי אפשר להרוג אותה גם אם לא יכתוב זמן בניגוד לתקנת חכמים. הגמרא אומרת שלכתחילה לא יעשו כן, ו'''רש&quot;י''' מסביר שהכוונה שלא יעזו הסופרים והעדים לעבור על תקנת חכמים ולכן לא ישתפו עמו פעולה. הגמרא ממשיכה ושואלת, הרי הוא יכול לקרוע פשוט את הזמן, והגמרא עונה שלדבר כזה לא חששו. <br /> <br /> ה'''תוספות''' י&quot;ז עמוד ב ד&quot;ה זנות אומר שמדובר בזנות שאפשר להרוג על פיה (כלומר עם עדים והתראה שזה לא שכיח). ובנוסף זה עדיין הלכה למעשה כיום מכיוון שאמנם לא ממיתים במיתות בי&quot;ד כבר, אבל עדיין שייך ממזרות ואיסור להחזיר גרושתו ובמהרה יבנה בית המקדש, אז אין טעם לבטל תקנה שעוד רגע תחזור ותיבנה (תוס' קלא אית ליה י&quot;ח ע&quot;א). ה'''רא&quot;ש''' כותב שאלה טענות סעד ולא הטענות העיקריות, לכן רבי יוחנן הדגיש דווקא את זה.<br /> <br /> ב'''יבמות''' ל&quot;א ע&quot;ב, שמה הגמרא עוסקת בשאלה מדוע בקידושין אין תקנת זמן לעומת גיטין שיש, הרי גם באירוסין שייך חיפוי, שיאמר שהוא קידש אותה לאחר שהיא זינתה. הגמרא למסקנה עונה שקידושין מרעים לה, לכן היא יכולה פשוט להעלים את זה ולא נדע שהיא מקודשת והיא תישאר בחיים, לעומת זאת, גט מציל אותה וברירת המחדל היא שהיא נשארת כאשת איש, ולכן היא לא תוכל להעלים את זה. <br /> <br /> == שיטת התוספות ==<br /> '''רש&quot;י''' מסביר במקום שבמקרה והיא תימחק את הזמן בגט, מכיוון שזה הטענה שלה, היא תחזור לברירת מחדל שלה, אשת איש, וממילא תוצא להורג.<br /> <br /> ה'''תוספות''' מקשים על רש&quot;י ואומרים, הרי אנחנו רואים בסוגיא בגיטין דשמעתין ששואלים שם &quot;מה הועילו חכמים בתקנתן?&quot; ורש&quot;י בעצמו כותב שם שזה רק בא לצמצם את הבעיה ולא שבאמת נהרוג אותה בנקרה והיא תצליח לעקוף את התקנה. אז איך רש&quot;י יכול לומר פה שהורגים אותה?! בנוסף, יש קושיא עקרונית? הנוכל להרוג אשה שהגט שלה כשר מדאורייתא על סמך תקנה דרבנן?! ובנוסף, היש לנו וודאות מוחלטת שהיא זינתה בזמן הנישואין שנוכל להוציאה להורג?! הרי אולי זה קרה בטעות או משהו! <br /> <br /> לכן, '''תוספות''' מסיקים שפשוט האשה מפחדת לגעת בגט כי הוא הוא טענתה. <br /> <br /> ה'''מהרש&quot;א''' מבדיל בין הסוגיות ואומר שיש הבדל מהותי בין אם מחזקה כפי שכתוב ביבמות לבין אם קרעה את זה. שאם מחקה אנחנו לא רואים את זה כל כך, אבל אם קרעה את זה אז שמה זה שקוף שזה רמאות, לכן לא עושים את זה, ולכן אם אנחנו נתקלים בגט כזה שהוא קרוע אנחנו לא נחשוש שזה היה בכוונה. <br /> <br /> ה'''פני יהושע''' חולק על חילוק זה וכותב שאפשר לומר שאין כלל הבדל בין גזירה ומחיקה, אלא ההבדל הוא בכך שבגיטין שלא הורגים אותה הבעל הוא זה שגזר את זה, שהביא לה ואח&quot;כ גזר, ולזה לא חוששים. לעומת זאת ביבמות מדובר שהיא מחקה את זה ולזה בוודאי שחוששים! הרי חייה תלויים על הסף. <br /> <br /> == שיטת רש&quot;י והטור ==<br /> ה'''טור''' בנוסף לכך כותב שלאחר תקנת זמן אם האשה תבוא עם גט ללא זמן, &quot;צריכה להביא ראיה&quot;. לכאורה, בפשטות הדברים נראה שהוא סובר כרש&quot;י (או לפחות דומה לכך שמוציאים אותה להורג במקרה שאין זמן. אמנם הוא לא כותב שאם היא מחקה נוציא אותה להורג בשונה מרש&quot;י שכן אמר כן). יש שאלה קשה על כך, איך יכול להיות שנוציא אותה להורג?!<br /> <br /> ה'''בית יוסף''' ו'''הב&quot;ח''' מסבירים שהטור כמובן לא דיבר על באמת להרוג את האשה, אלא למה צריך להביא ראיה, להכשיר את בניה מממזרות ולהתיר את עצמה לבעלה. לזה התכוון הטור כשהוא אמר שהיא צריכה להביא ראיה. וח&quot;ו ל&quot;ע לא נהרוג את האשה הזאת שהרי לא נודע לנו בוודאות שהיא זינתה. <br /> <br /> ה'''ט&quot;ז''' לעומתם אומר שבאמת הורגים אשה כשאין זמן בכלל. כדי להרוג אשה צריך 100% וודאות. כשאין זמן כלל בגט, יש פה וודאות מוחלטת שהיא מרמה אותנו. מוכח לנו שזה לא נעשה כמו שצריך כי לא יכול להיות שהיא השיגה גט כזה. לעומת זאת, גזירה ומחיקה שלא בטוח שזה קרה מתוך ניסיון לרמות אותנו, אלא יכול להיות שזה קרה בטעות, לא נהרוג אותה. לכן הטור רק כותב שהורגים אותה אם היא מביאה גט ללא זמן כלל. הסבר זה קשה מאוד, הרי כתוב במפורש בגמרא &quot;מה הועילו חכמים בתקנתן&quot; ומשמע משם שלא הורגים אותה במקרה כזה. הט&quot;ז מסביר את השקלא וטריא באופן שונה. הגמרא שואלת הרי זה לא הוכחה כי גם נשים כשרות לפעמים יביאו גט בלא זמן, ומתרצת שלכתחילה לא תינשא ולפי הסבר רש&quot;י הסופרים לא יכתבו גט כזה והעדים לא יחתמו, ואם כן מוכח לנו שלא מדובר בכשרה. אפשר אולי לומר ששיטת הט&quot;ז גם את רש&quot;י ע&quot;פ חילוק המהרש&quot;א לעיל ושקיימים שתי סוגי מחיקות. מחיקה שדומה לגזירה ששמה יכול להיות שזה בטעות, ומחיקה מקצועית שממש מוחק את זה לגמרי, שרק אם אתה באמת מתכוון לרמות את בית הדין אתה תמחק בצורה כזאת ואז זה דומה למקרה שבו אין כלל זמן שבו הטור אמר שהורגים אותה. ואולי על כך דיבר רש&quot;י שאמר שהורגים את האשה במקרה והיא מחקה את הזמן. ההסבר של הט&quot;ז קשה כי זה באמת לא וודאות מוחלטת לגמרי, לכן האבני מילואים תירץ אחרת. <br /> <br /> ה'''פני יהושע''' מתרץ את רש&quot;י באופן שונה. זה לא עניין של וודאות מוחלטת אלא עניין של חזקות כפי שנראה להלן. באופן כללי קיימים שני מושגים, חזקה מעיקרא וחזקה דהשתא. חזקה מעיקרא אומר שהמצב נשאר כמות שהייתה בהתחלה כל עוד לא הוכח לנו אחרת. לכן זה &quot;דוחף&quot; את הזמן של הגירושין למאוחר יותר. לעומת זאת יש חזקה דהשתא, שטוען שהמצב היה כמות שהוא עכשיו כבר מלפני הרבה זמן והוא &quot;דוחף&quot; את ההנחה שהזמן של הגירושין היו יותר מוקדמים. באופן כללי החזקה דמעיקרא מנצח את החזקה דהשתא ואנחנו מניחים שהגירושין היו כמה שיותר מאוחר. אמנם במקרה דנן, יש לנו חיזוק ש&quot;הרי גרושה לפנינו&quot;. כלומר, שאנחנו יודעים שהיא כרגע כבר גרושה, ושהיא התגרשה לפני כמה זמן כי אילו היא הייתה מתגרשת עכשיו היינו פשוט יכולים לשאול את העדי מסירה, אך מפני שהם לא נמצאים, כנראה שהיא התגרשה קודם לכן. לכן, יחד עם החזקה דהשתא, זה מנצל את החזקה דמעיקרא. אבל משהורע כוחו בזה שהיא נמחקה, מכיוון שיכול להיות שה גט מאוחר וזה שהיא פה לא מוכיח לנו שהיא באמת גרושה בכלל. לכן, במחוק, כבר אין את השריון של הרי גרושה לפנינו, ולכן החזקה דמעיקרא מנצחת והרגים אותה במקרה כזה. אמנם, אם אין כלל זמן בגט כמו שכתוב בגיטין, אז באמת לא נהרוג אותה כי אין את החשש שזה גט מאוחר שהרי אין זמן בכלל. <br /> <br /> ה'''אבני מילואים''' מתרץ את הטור באופן דומה אך מעט שונה במסקנה. הוא גם כן מסביר שיש את החזקה דמעיקרא מול &quot;הרי גרושה לפנינו&quot; שהיא גרושה כבר וחזקת כשרות האשה. אך בגלל שיש את חזקת כששרות העדים שדוחף את הזמן קדימה יחד עם החזקה דמעיקרא שאנחנו מניחים שהם לא עברו על תקנת חכמים כל עוד לא הוכח לנו אחרת, ואם כן, יוצא שהחזקה של כשרות האשה מתקזז עם החזקה של כשרות העדים ולכן החזקה דמעיקרא נשארת רק מול &quot;הרי גרושה לפנינו&quot; וממילא מנצחת. לכן מובן למה הטור פסק שהורגים את האשה. הסבר זה איננו מתרץ את רש&quot;י שאמר שבמחיקה הורגים אותה.<br /> <br /> ה'''קהילות יעקב''', אומר שהבעיה כאן היא ההנחה שהגט נעשה בכשרות. ברגע שהיא זינתה והורע כוחו ויש פה עכשיו חשש שמא היא תנסה לחפות, כבר אין את החזקה הגט נעשה בכשרות בפני עדי מסירה. לכן, אין את הטענה של &quot;הרי גרושה לפנינו&quot;. לכן מובן מדוע הטור סובר שבמקרה שהיא הביאה גט בלא זמן, וידוע לנו שהיא זינתה, שלא נסמוך עליה והיא תצטרך להביא ראיה שזה נעשה בכשרות. אחרת, היא תמות. וכך אפשר להסביר גם כן את רש&quot;י, שכשהיא מחקה את הזמן מהגט, וידוע לנו שהיא זינתה איננו מניחים שהיא כתבה את הגט בכשרות. אך לפי הסבר זה הקטע בגמרא בגיטין שאומרים &quot;מה הועילו חכמים בתקנתן&quot; זה רק למאן דאמר פירי, כי פה הם באמת הועילו. <br /> <br /> ב'''גמרא''' בסנהדרין ל&quot;ב עמוד א, כתוב שבדין שיש חשש לרמאות, צריכים לעשות דרישה וחקירה מדאורייתא מזה שכתוב &quot;ודרשת וחקרת וגו'&quot; (דברים י&quot;ג ט&quot;ו). ('''תוספות''' כותבים שאם הדיין בטוח שזה דין מרומה, אסור לו לדון אותם, אלא מעיפם החוצה). ה'''נימוקי יוסף''' כותב שבמקרה של גט אם כן, כאשר יש חשש שהיא מנזה לחפות על עצמה, ואם כן יש חשש לרמאות, יוצא שצריך דרישה וחקירה מדאורייתא, ואם כן, יוצא שזמן בגט זה דאורייתא גמור, ואם כן ברור לגמרי למה הורגים. וכל מה שלא עושים דרישה וחקירה בגט זה רק ע&quot;י הפקעת קידושין. <br /> <br /> קשה על הסבר זה, הרי הגמרא אצלנו בגיטין דף י&quot;ז עמוד א הגמרא שואלת &quot;מפני מה תיקנו זמן בגט?&quot;, ואם זמן בגט זה דאורייתא, מדוע הגמרא שואלת למה צריך? רחמנא אמר! בנוסף, הגמרא גם לא תירצה את זה אלא הביאה הסברים דרבנניים. <br /> <br /> ה'''חתם סופר''' מעלה שאלה זו, ועונה עליה כדלהלן. באמת לשיטת רבי מאיר שעדי חתימה כרתי, צריך זמן בגט מדארייתא מדין דרישה וחקירה. אך הגמרא שאלה מפני מה צירך זמן בגט לפי שיטת רבי אלעזר שלא מצריך עדים בגט כלל, ואם כן הדרישה וחקירה זה בעדי מסירה שניתן להזימם. וגם הסיבות שהובאו בגמרא משום פירות או חיפוי, בגלל שבכל מקרה הכל תלוי בעדי מסירה, ובלעדם אין הגט שווה שום הוכחה, כי אין על הגט עדים. אך אחרי שתיקנו שגם לרבי אלעזר צריך עדי חתימה מפני תיקון עולם שלא נצטרך לרדוף אחרי העדי מסירה אם הם נעלמו או מתו, הגט כבר מקבל תוקף ומשמעות חדשה, כי עכשיו היא הוכחה כבר בפני עצמה. אז יוצא ששאלת הגמרא היא בעקבות התקנה של חכמים שצריך זמן גם לרבי אלעזר. ואם כן, לא שייך לומר דרישה וחקירה ע&quot;י הזמן בגט אלא רק הטעמים המשניים של רבי יוחנן וריש לקיש – חיפוי ופירות. <br /> <br /> כלומר, ע&quot;פ הסבר החתם סופר הנימוקי יוסף רק מדבר אליבא דרבי מאיר שסובר שזה דאורייתא, ולא אליבא דרבי אלעזר שהילכתא כוותיה. אך אפשר להסביר שהנימוקי יוסף סובר כשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שסוברים שלאחר תקנת חכמים שגם לפי רבי אלעזר צריך עדי חתימה בגט, גם אם העדי מסירה נפסלים, עדיין הגט כשר ע&quot;פ עדי החתימה בלבד אם הגט יוצא מתחת ידה. ואם כן, רואים שכל הדרישה וחקירה נופלת על העדי חתימה, כי גם אם נזים את העדי מסירה ונפסול אותם הגט עדיין יהיה כשר, אך אז חוזרת שאלת החתם סופר לדוכתיה. אז בעצם יוצא שהסבר החתם סופר לקושיא ע&quot;פ שיטת התוספות. <br /> <br /> ה'''קצות החושן''' מסביר שבהתחלה ביטלו זמן בגט מדאורייתא בגלל חשש של עיגונה. אך אחר כך החזירו עטרה ליושנה. ואז הגמרא שאלה מדוע החזירו את הזמן בגט, ואם כן יוצא שבאמת יש דרישה וחקירה לאחר שהוחזר הדבר, שהוחזר הדבר לדין דאורייתא. הקצות החושן לפי הנימוקי יוסף מסביר היטב את שיטת רש&quot;י. באמת, זה דאורייתא לגמרי, ורק בגלל שאנחנו נטפלים לעזור ולהציל את האשה באמצעות הפקעת קידושין, במקרה שלא כתבה זמן בגט היא לא נהרגת. אבל סתם ככה אם אין דרישה וחקירה אז מדאורייתא היא אשת איש לכל דבר. אבל במקרה שהיא בטוח מנסה לרמות אותנו, אנחנו לא חוששים להציל אותה. וזאת כוונת הגמרא בגיטין &quot;גזייה לזמן ויהביה ניהליה מאי? אמר ליה לרמאי לא חיישינן&quot;. כלומר, שאנחנו לא חוששים להציל אותה ונותנים לה להתמודד עם הדין דאורייתא שמצריך דרישה וחקירה, ואם כן יוצא שהיא זינתה לכל דבר והיא נידונת למוות כראוי לה. זה מסתדר מצוין עם מה שאמרנו לעיל שאם ברור לנו שיש כאן רמאות, אנחנו לא דנים אותם בכלל, וכמו כן פה אנחנו לא מצילים אותה. לכן רש&quot;י כותב ביבמות שאם היא מחקה את הגט אז היא חוזרת לחזקתה – אשת איש. כלומר, שאנחנו אז רואים שהיא מנסה לרמות אותנו ולכן לא מצילים אותה, ולכן &quot;קטלינן לה&quot;. יוצא שאם אין זמן בכלל לא נהרוג אותה כמו שכתוב בגמרא בגיטין שזה רק לכתחילה. רק כשברור לנו בוודאות שהיא מנסה לרמות אותנו, אנחנו לא מצילים אותה ולכן היא נהרגת.<br /> <br /> <br /> [[קטגוריה:גיטין יז.]]<br /> [[קטגוריה:גיטין יז:]]<br /> [[קטגוריה:יבמות לא:]]<br /> [[קטגוריה:גירושין]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%94%D7%93%D7%9C%D7%A7%D7%AA_%D7%A0%D7%A8_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16584 2021-06-29T15:54:12Z

<p>צריך עיון: /* שם הסוגיה */</p> <hr /> <div>==שם הסוגיה==<br /> כמדומני שיש כבר סוגיה בנושא: [[חיוב הדלקת נר שבת]]. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 18:11, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> :נכון. רק אח&quot;כ ראיתי. [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 18:28, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> ::אז למחוק את הסוגיה? יש חומרים שתרצה להעביר לשם קודם, או לטיוטה שם? [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 18:52, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> :::תמחוק, ליתר ביטחון תבדוק שאין משהו שלא הוכנס, סומך עליך. [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 18:54, 29 ביוני 2021 (IDT)</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F&diff=16577 2021-06-29T15:47:41Z

<p>צריך עיון: הסרת כל התוכן מהדף</p> <hr /> <div></div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16576 2021-06-29T15:47:20Z

<p>צריך עיון: /* ראש השנה לנטיעה */</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות|ראש השנה א א|ראש השנה ט ב - י ב|שביעית ב ד|מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב|יורה דעה רצד ד}}<br /> ==סוגית הגמרא ומחלוקת התנאים==<br /> ===ראש השנה לנטיעה===<br /> ה'''משנה''' ([https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37942&amp;st=&amp;pgnum=199 ראש השנה א א]) אומרת שבאחד בתשרי ראש השנה לנטיעה. ומסביר '''רש&quot;י''' ([https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&amp;daf=2&amp;format=pdf ראש השנה ב א] ד&quot;ה לנטיעה) שהכוונה למנין שנות ערלה, שאם זרע אפילו באמצע השנה, כלתה לו שנה ראשונה בסוף אלול וצריך למנות עוד שתי שנים לערלה.&lt;BR /&gt;<br /> ב'''גמרא''' (ראש השנה ט ב) מבואר שהמקור לדבר זה הוא מן הפסוק: &quot;שלש שנים ערלים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים ליי&quot;. ולומדים בהיקש מהמילה 'שנה', שכשם ש'שנה' הכתוב בדברים (יא יב): &quot;מראשית השנה ועד אחרית שנה&quot; הכוונה מתשרי, כן הוא גם 'שנה' האמור בערלה הוא בתשרי. ואף שהמילה 'שנה' כתובה גם לגבי ניסן &quot;ראשון הוא לכם לחדשי השנה&quot; (שמות יב ב), מ&quot;מ יש ללמוד שנה שאין עמה חודשים משנה שאין עמה חודשים (תשרי), ולא משנה שיש עמה חודשים (ניסן).<br /> <br /> ===שלשים יום בשנה חשוב שנה===<br /> ה'''גמרא''' (ט ב) מביאה ברייתא שקובעת שהנוטע ל' יום קודם ראש השנה, עלתה לו שנה ומתחיל למנות מא' תשרי שנה שניה לערלה. אך אם נטע פחות מל' יום לפני ראש השנה, לא עלתה לו שנה.&lt;BR /&gt;<br /> עוד מוסיפה הברייתא לומר שפירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט, אם לערלה ערלה, אם לרבעי רבעי. וכן נמצא מפורש ב'''תוספתא''' (שביעית ב ג) והובא גם ב'''ירושלמי''' (שביעית ב ו, ראש השנה א ב).&lt;BR /&gt;<br /> להלן יובא שישנה מחלוקת מה כוונת הברייתא באמרה שהפירות אסורים עד ט&quot;ו בשבט, והאם מדובר על שנטע תוך ל' יום או קודם ל' יום לראש השנה.<br /> <br /> בבבלי ובירושלמי מוסבר שהמקור לדין זה שהביאה הברייתא, הוא מן הפסוקים: &quot;ובשנה הרביעית יהיו כל פריו קודם הלולים ליי, ובשנה החמישית תאכלו את פריו...&quot;, ולמדו חז&quot;ל מהאות וי&quot;ו שמוסיף על הענין הראשון, כלומר שפעמים השנה היא רביעית ועדיין אסורה משום ערלה, וכן לענין חמישית האות וי&quot;ו מוסיפה לומר שפעמים שהשנה היא חמישית ועדיין אסורה משום רבעי.<br /> <br /> ===מחלוקת התנאים===<br /> בהמשך הגמרא מחפשת מיהו התנא שסובר ששלושים יום בשנה חשוב שנה.<br /> בתחילה מביאה היא את דעת ר' מאיר שאומר במפורש ש'''יום אחד''' בשנה חשוב שנה (ואומר כן לענין גילו של פר שצריך שיהיה בן שלוש שנים, ולדעת ר' מאיר אם עברו לו שנתיים ויום אחד מיום שנולד, נחשב הוא כבר לבן שלוש), ואם כן הברייתא לא אתיא כר' מאיר לכאורה.<br /> &lt;BR /&gt;אך ממשיכה הגמרא ואומרת שגם כשאר תנאים אי אפשר להעמיד. שמצאנו מחלוקת תנאים לענין נטיעה קודם שביעית, שאסור לנטוע קודם שביעית אם הנטיעה לא תספיק להיקלט ולהשתרש בארץ. ושלוש דעות שם במשנה (שביעית ב ו). דעת ר' אליעזר שאם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה צריך לעקור לפי שאין הזרע נקלט בפחות מל' יום. לעומת זאת דעת ר' יהודה שהקליטה היא ג' ימים, ואילו דעת ר' יוסי ור' שמעון - שתי שבתות.<br /> &lt;BR /&gt;ומוסיף שם רב נחמן בשם רבה בר אבוה, שזמנים הללו שדיברו עליהם התנאים הם רק זמן הקליטה וההשרשה, אך מלבד זה צריך עוד ל' יום שייחשב כשנה&lt;ref&gt;נחלקו רש&quot;י ותוספות האם שלושים יום הנוספים שדיבר עליהם רב נחמן זהו דווקא לענין ערלה כדי שתיחשב לו שנה (תוספות) או גם לענין שביעית (רש&quot;י). אך כיון שסוגייתינו עסוקה בענין ערלה, הרי שלעניינו אין משמעות למחלוקת.&lt;/ref&gt;. כלומר לר' אליעזר צריך שישים יום (ל' לקליטה ול' לשנה), לר' יהודה שלושים ושלושה ימים (ג' לקליטה ול' לשנה) ואילו לר' יוסי ור' שמעון ארבעים וארבעה (י&quot;ד לקליטה ול' לשנה). ואם כן הברייתא שמצריכה שלושים יום בלבד לשנת ערלה, היא דלא כאף אחד מהתנאים הללו.&lt;BR /&gt;<br /> מיישבת הגמרא ואומרת שלעולם הברייתא היא כר' מאיר, ואף שהצריך יום אחד זהו לענין להחשיב את היום כשנה, אבל מ&quot;מ צריך עוד ל' יום לקליטה (ובזה מודה הוא לר' אליעזר). ואף שלפי זה צריך היה לצאת שלושים ואחד, מסבירה הגמרא שיום אחד עולה לכאן ולכאן, כלומר גם לדין יום בשנה חשוב ושנה וגם להחשב כאחד הימים של הקליטה.<br /> <br /> ==אילו נטיעות אסורות עד ט&quot;ו בשבט==<br /> ===השיטות בירושלמי===<br /> ב'''ירושלמי''' (שביעית ב ד, ראש השנה א ב) מובאת התוספתא הנ&quot;ל, שהנוטע שלושים יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, אבל פירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט. &lt;BR&gt;<br /> ושם מובאת מחלוקת אמוראים, לדעת ר' אבא בר ממל איסור הפירות עד ט&quot;ו בשבט, זהו דווקא בנוטע ל' יום קודם ראש השנה, אבל אם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיון לא עלתה לו שנה זו, צריך הוא למנות ג' שנים שלמות, ובכי האי גוונא אין הפירות של שנה רביעית נאסרים עד ט&quot;ו בשבט, אלא כל פרי שחנט לאחר ראש השנה של שנה רביעית יצא מדין ערלה ונכנס לדין נטע רבעי. לעומת זאת דעת ר' זעירא שם שאף אם נטע בתוך ל' יום ומנה מראש השנה עד ראש השנה ג' שנים שלמות, עדיין הפירות של שנה רביעית אסורים עד ט&quot;ו בשבט. בטעם הדבר אומר שם ר' מנא: 'מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן, משלים לו שנתו'. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> ====פירוש ה'פני משה'====<br /> ה'''פני משה''' מפרש את דברי ר' זעירא כתמיהה כלפי דברי ר' אבא בר ממל, שאם כדבריו שבג' שנים שלמות לא אסרינן עד ט&quot;ו בשבט לפי שאין לאסור יותר מג' שנים, אם כן נאמר גם לחומרא שכשנטע ל' יום לפני ראש השנה יש לאסור את הפירות משום ערלה עד ג' שנים מיום ליום, כלומר עד פחות מל' יום לפני ראש השנה של שנה רביעית ולא רק עד ט&quot;ו בשבט של שנה שלישית. &lt;BR /&gt;<br /> על דברים אלו משיב ר' מנא שהטעם שאוסרים רק עד ט&quot;ו בשבט בלבד ולא מיום ליום, הוא מפני שהאילן עומד בתוך שנתו, כלומר כיון שהגיע ט&quot;ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן, משלים הוא שנתו, ונחשב הדבר כאילו עברו עליו ג' שנים מיום ליום.<br /> <br /> לפי פירוש הפני משה אין ר' זעירא מביע דעה מפורשת לחלוק על ר' אבא בר ממל, אלא רק תמה על דבריו, אך מקבל תשובה הוגנת.&lt;BR /&gt;<br /> להלן יתבאר שלחלק מהראשונים ישנו פירוש שונה בדברי הירושלמי, (ואף חלוקים בגירסה הנכונה), וממילא מסקנתם לדינא שונה.<br /> <br /> ===שיטת הרמב&quot;ם וסייעתו===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=7&amp;rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&amp;hilchos=38&amp;perek=9&amp;halocha=8 (מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב)] פוסק שמה שאמרה התוספתא שפירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט, הכוונה לנוטע ל' יום לפני ראש השנה, אבל הנוטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיוון שמונה שנה ראשונה שלימה, כלו לו שנות ערלה מיד בראש השנה הרביעי, ומתחיל למנות שנת נטע רבעי. ה'''ראב&quot;ד''' בהשגות שם הסכים לדברי הרמב&quot;ם, ובספרו '''כתוב שם''' (ב ב ד&quot;ה כתב הקרחי), גם הביא לזה דיוק לשוני מהברייתא 'ופירות נטיעה '''זו''' אסורין עד ט&quot;ו בשבט...', משמע דווקא נטיעה זו דאיירי בה שעלו לה ל' יום לשנה, וכן מלשון הגמרא - 'פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה' משמע שלא תמיד כן הדין, אלא רק במקרים מסויימים.&lt;BR /&gt;<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) הוסיף לתת טעם לשיטה זו (אף שאינו מסכים לה), שנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' יום לשנה, החמרנו עליה בסופה להמתין לה ט&quot;ו בשבט, אבל נטיעה שמנו לה שנה שלימה, אין צורך להחמיר עליה בסופה.&lt;BR /&gt;<br /> לשיטה זו הסכים גם ה'''רי&quot;ד''' בפסקים (ראש השנה י א), וכן משמע מתוך דברי '''רש&quot;י''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) שפירש 'פירות נטיעה זו' שמדבר דווקא על שניטעו קודם ל' יום ועלתה להם שנה (וכן דייק הרא&quot;ש בהלכות ערלה בדברי רש&quot;י).<br /> <br /> מקור שיטה זו הוא מהירושלמי הנ&quot;ל, כפי שכותב הראב&quot;ד בהשגות שם, וכן מתבאר לפי פירוש הפני משה בירושלמי כנ&quot;ל.<br /> <br /> ====עד ט&quot;ו בשבט עד ראש השנה או מיום ליום====<br /> כאמור לפי שיטה זו כל שנטע ל' יום לפני ראש השנה ועלתה לה שנה מדין ל' יום בשנה חשוב כשנה, יש לאסור פירות החונטים עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, אך לא הוגדר מה הדין בנוטע יותר מל' יום לפני ראש השנה למשל שנטע באייר או בחשוון, האם גם כן צריך להמתין עד ט&quot;ו בשבט או לא? &lt;BR /&gt;<br /> הרמב&quot;ם שם מונה ג' מקרים:<br /> *נטע בט&quot;ו באב של שנה עשירית מהיובל, הרי הוא ערלה שנה עשירית, אחת עשרה ושתים עשרה, ופירות שיוצאים גם בשנה השלוש עשרה עד ט&quot;ו בשבט אסורים משום ערלה (ועד ט&quot;ו בשבט של ארבע עשרה חייבים בפדיון נטע רבעי).<br /> *נטע בט&quot;ז אב שנה עשירית, לא עלתה לו שנה, ומונה שלוש שנים י&quot;א-י&quot;ב-י&quot;ג, ומראש השנה של שנת י&quot;ד הוא נטע רבעי עד ראש השנה של שנת ט&quot;ו.<br /> *נטע מראש חודש תשרי עד ט&quot;ו בשבט של שנה עשירית, מונה ג' שנים מיום ליום לערלה, וד' שנים מיום ליום לרבעי.<br /> <br /> כלומר לפי הרמב&quot;ם כל שנטע אחרי ט&quot;ו בשבט וקודם ט&quot;ו באב, יש להחמיר עליה בסופה למנות עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית. אך אם נטע קודם ט&quot;ו בשבט, אין צריך למנות אלא מיום ליום. למשל, אם נטע בא' שבט, מונה ג' שנים מיום ליום, ובא' שבט של שנה רביעית, יש להתחיל למנות שנת נטע רבעי לכל הפירות שיחנטו מכאן ולהבא. &lt;BR /&gt;<br /> אמנם נראה שלא כל הראשונים מסכימים להגדרה זו. ה'''ריטב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) כתב לפי שיטה זו (אף שאינו מודה לה) שכל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, צריך להמתין לה עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, ורק נטיעה שמנתה שנה ראשונה שלמה, כגון שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, רק אז אין צריך להמתין לה לט&quot;ו בשבט. שהרי מי חילק לנו בין ל' יום ליותר מזה, ואין לדבר קצבה. לכן כל שחסר יום אחד מן השנה, אפילו נטע לאחר ראש השנה מיד, צריך להמתין לה לט&quot;ו בשבט של שנה רביעית.<br /> &lt;BR /&gt;'''בעל המאור''' לעומת זאת כתב (לפי שיטה זו אף שאינו מודה לה), שהנוטע אחר ראש השנה '''מיד''' או שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, כלו לו שנות הנטיעה בראש השנה. משמע שרק אם נטע זמן ניכר אחר ראש השנה, צריך להמתין עד ט&quot;ו בשבט, או כדעת הרמב&quot;ם מיום ליום, אך אם נטע מיד אחר ראש השנה, אין צריך להמתין לט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> גם ה'''ראב&quot;ד''' בעצמו [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=7&amp;rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&amp;hilchos=38&amp;perek=9&amp;halocha=8 (מעשר שני ונטע רבעי ט יג)] שהסכים עקרונית עם פסיקת הרמב&quot;ם, חלק עליו בנקודה זו. לדעתו מונים לנטיעה מיום ליום רק אם נטעו אותה בט&quot;ו בשבט בדיוק, אבל אם נטעו אותה קודם ט&quot;ו בשבט לא מונים לה מיום ליום, אלא עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, כיון שאין לה שנה ראשונה שלימה, לכן יש להחמיר בסופה למנות לה עד ט&quot;ו בשבט. כלומר לפי הראב&quot;ד כל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, יש למנות לה בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> ===שיטת בעל המאור וסייעתו===<br /> בעל המאור חלק על שיטת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד, וכתב שדין זה שפירות ערלה אסורים אף בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט, מדבר על '''כל''' הנטיעות, גם אלו שעברו להן שלוש שנים שלמות מיום ליום. &lt;BR /&gt;<br /> לדעתו הירושלמי מוכיח דווקא כשיטתו, שהוא מפרש שר' אבא בר ממל שואל את ר' זעירא האם ייתכן להחמיר גם באילנות שנטען פחות מל' יום קודם ראש השנה, שהרי להם מלאו שלוש שנים שלמות? ור' זעירא משיב לו שכן הדברים, שאפילו נטען פחות מל' יום קודם ראש השנה, אסור עד ט&quot;ו בשבט, שכיון שעומד הוא בתוך שנתו של אילן צריך הוא להשלים שנתו, כלומר שהשנה של האילן מסתיימת רק בט&quot;ו בשבט, ולכן כל הפירות שיחנטו עד אז אסורים, אפילו שכבר מלאו לו ג' שנים שלמות.<br /> &lt;BR /&gt;לשיטה זו הסכימו ה'''רשב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ונטיעות) וה'''ר&quot;ן''' (דפי הרי&quot;ף ב ב ד&quot;ה והא דאמרינן), והסבירו טעם בדבר, שכל שהפירות שחונטים בין ראש השנה לט&quot;ו בשבט, זה מחמת יניקת הגשמים שירדו לפני ראש השנה, ומאותה יניקה חנטו הפירות הללו. והגשמים שיורדים אחרי ראש השנה, הם מועילים רק לפירות שיחנטו אחר ט&quot;ו בשבט. ממילא לפי טעם זה, לא שייך לחלק בין ניטע תוך ל' יום לניטע קודם ל' יום. וכן הסכים ה'''ריטב&quot;א''' (י א ד&quot;ה הילכך נראה).<br /> &lt;BR /&gt;הראשונים מסבירים שלפי שיטה זו, לשון הברייתא 'פירות נטיעה '''זו'''' לא בא למעט נטיעות שניטעו קודם ל' יום לראש השנה, כפי שהסביר הראב&quot;ד, אלא בא לומר שנטיעה זו, כלומר שיש בה איסור ערלה ורבעי, גורמת שאיסור זה יימשך עד ט&quot;ו בשבט. וכן מה שכתוב בגמרא 'פעמים שברביעית ועדיין אסורים' אין הכוונה למעט אילנות שהשלימו ג' שנים שלמות, אלא נקטה הגמרא הלשון 'פעמים', מפני שרוב רובן של הנטיעות לא חונטים בתקופה זו, אלא רק לאחר ט&quot;ו בשבט. לכן אמרה הגמרא 'פעמים' לומר שזה רק במקצת אילנות ובמעט מקומות.<br /> <br /> '''רבנו יהונתן''' על הרי&quot;ף (ב ב) הביא את שתי השיטות וכתב שהמחמיר תבוא עליו ברכה.&lt;BR /&gt;<br /> גם ה'''רא&quot;ש''' (הלכות קטנות ערלה ט) הביא את שתי הדעות ולא הכריע, ובסוף דבריו כתב שהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם ט&quot;ו בשבט, ולכן אין נזהרים בערלה אלא שלוש שנים.&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ===טור, שלחן ערוך ואחרונים===<br /> {{להשלים}}<br /> ה'''טור''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6366|יורה דעה רצד}} כתב רק את דעת בעל המאור וסיעתו, שצריך בכל הנטיעות להמתין עד ט&quot;ו בשבט, לא שנא אם עברו עליהן ג' שנות ערלה שלמות ולא שנא אם היו מקוטעות. רק פירות שחונטים אחר ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית מותרים כדין פירות נטע רבעי, ושל חמישית שחונטים אחר ט&quot;ו בשבט מותרים לגמרי.<br /> <br /> ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6813|רצד ד}} כתב בתחילה אופן מנין הג' שנים, שאין ג' השנים הללו נמנים מיום ליום, אלא אם נטע לפני ט&quot;ז אב שהם מ&quot;ד יום קודם ראש השנה, באופן שישנם י&quot;ד יום לקליטה ועוד ל' יום להחשב כשנה, מונים לה עוד שתי שנים עד ראש השנה השלישי, ואם נטע ביום ט&quot;ז אב ואילך צריך למנות שלוש שנים מראש חודש תשרי. &lt;BR /&gt;<br /> אמנם בהמשך דבריו (ה) כתב, שדין זה שאוסרים את כל הפירות שחנטו קודם ט&quot;ו בשבט של רביעית, הוא דווקא בנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' ימים כשנה, בה החמרנו בסופה לאסור הפירות עד ט&quot;ו בשבט, אבל בשאר נטיעות לא, כלומר זהו כדעת הרמב&quot;ם (או הראב&quot;ד), שהביא אותה השלחן ערוך כדעה סתמית. ובסוף דבריו כתב שיש אומרים דלא שנא, כלומר שבכל הנטיעות יש להחמיר לאסור פירותיהן שחנטו קודם ט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> מדברי ה'''טורי זהב''' [https://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6814 (רצד ח)] משמע שנוקט עיקר להלכה כבעל המאור וסייעתו, ולא כפי דעת הרמב&quot;ם, אשר הובאה בשלחן ערוך בסתם.<br /> <br /> בספר '''דרך אמונה''' קנייבסקי {{היברובוקס|49070|345|מעשר שני ונטע רבעי ט צט}} כתב בשם ה'''חזון איש''' שכיוון שהרבה ראשונים חולקים על הרמב&quot;ם, יש להחמיר בארץ ישראל לאסור בכל סוגי הנטיעות עד ט&quot;ו בשבט של רביעית, ובחו&quot;ל אפשר להקל. והוסיף שאם נטע בי&quot;ח אלול, שאז הקליטה היתה רק בב' תשרי, קשה להקל אף בחוץ לארץ.<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה ט:]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה י.]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה י:]]<br /> [[קטגוריה: מעשר שני ונטע רבעי פרק ט]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%AA%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%A8&diff=16573 2021-06-29T15:42:12Z

<p>צריך עיון: /* סוגית הגמרא */</p> <hr /> <div>{{בעבודה}}<br /> {{מקורות||ראש השנה כח א - כט א||שופר ב ד-ה|אורח חיים תקפט א-ב}}<br /> אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.<br /> == סוגית הגמרא ==<br /> ה'''משנה''' ([https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37942&amp;st=&amp;pgnum=226 ראש השנה ג ז]) אומרת שאדם העובר על יד בית כנסת ושומע קול שופר (או קול מגילה), אם כיוון ליבו לצאת ידי חובה, יצא, ואם לא - לא יצא.<br /> <br /> === דברי רבא ושקלא וטריא בדבריו ===<br /> בהקשר לזה, מביאה ה'''גמרא''' [https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&amp;daf=28&amp;format=pdf (ראש השנה כח א)] הלכה בשם אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומבאר '''רש&quot;י''' שם (ד&quot;ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה. <br /> &lt;BR/&gt;מזה לומד רבא&lt;ref&gt;כן היא הגרסה לפנינו. אך יש גורסים רבה, ולכאורה היא גרסה נכונה יותר.&lt;/ref&gt;, שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. ומסבירה הגמרא שחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו [[מתעסק]] יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיתה סברה לומר שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא, קא משמע לן.<br /> <br /> לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ולכן יצטרך להסביר גם את המשנה בברכות (ב א) האומרת שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא, מוכרח רבא לבאר שהכוונה שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, וצריך שיכוון ליבו לקרוא בתורה לא יצא, ואין צריך שיכוון גם לצאת ידי חובת קריאת שמע.<br /> &lt;BR/&gt;וכן לגבי המשנה הנ&quot;ל האומרת שאם היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר, אם כיוון ליבו יצא, שלכאורה משמע שמצוות צריכות כוונה, מוכרח רבא להסביר שהכוונה שהוא שומע קול וסבור שהוא קול של חמור, ולכן צריך שיכוון לשמוע שזוהי תקיעת שופר ולא חמור, אבל לא צריך שיכוון לצאת ידי חובת המצווה.<br /> <br /> את אותו עיקרון אומרת הגמרא גם לגבי אדם ששומע תקיעה מאדם אחר, שהברייתא אומרת שבמקרה כזה צריך שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע, אבל אם אחד מהם לא כיוון, לא יצא השומע. ולפי רבא נצטרך להסביר שכוונה האמורה כאן היא לא כוונה לשם מצווה, אלא כוונה לשם תקיעת ושמיעת שופר.<br /> &lt;BR/&gt;לכן לפי רבא צריך לבאר שנתכוון משמיע ולא שומע, מדובר שהתכוון התוקע לשם תקיעה בשופר ואילו השומע סבור היה שהוא קול של חמור, ולכן לא יצא ידי חובה עד שיכוון לבו שהוא קול שופר. אך קשה איך יסביר רבא נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע, אם לא שנאמר שהתוקע תקע על מנת לשיר, ואם כן נלמד מזה שהתוקע לשיר לא יצא ידי חובה&lt;ref&gt;מהגמרא הזו מוכח שאין חילוק בין התוקע לשומע, כלומר כשרבא אמר שמצוות אינן צריכות כוונה, הוא הדין שלדעתו גם המוציא ידי חובה נכלל בכלל הזה, שאינו צריך לכוון לשם מצווה. ואילו למ&quot;ד מצוות צריכות כוונה, אפילו אם השומע מכוון לצאת ידי חובה, אם התוקע אינו מכוון לכך חסר בכוונת המצווה.&lt;/ref&gt;?!<br /> &lt;BR/&gt;מתרצת הגמרא, שהתוקע מנבח נבוחי. מסביר '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה דקא מנבח) שלא תקע שיעור תקיעה. וב'''תוספות''' (ד&quot;ה דקא) הקשו אם כן פשיטא שלא יצא, אפילו כיוון השומע לצאת, שהרי לא היה כאן שיעור תקיעה. ולכן ביארו התוספות, שהתוקע אמנם לא כיוון לתקוע שיעור תקיעה, אבל כן יצא לו שיעור תקיעה&lt;ref&gt;וכתב שייתכן שזו גם כוונת רש&quot;י.&lt;/ref&gt;. או תירוץ אחר, שהיה מתעסק עם השופר ונופח בו ועלתה בידו תקיעה.<br /> <br /> === עובדא דר' זירא ומשמשו ===<br /> בסוף הסוגיה, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון בתקיעתו לשם אחר, ולא די שישמיע לצורך עצמו. <br /> &lt;BR/&gt;לאחר שקלא וטריא בדברי ר' זירא, מביאה הגמרא ברייתא ובה מחלוקת תנאים. לדעת תנא קמא די שהמשמיע יכוון להוציא את עצמו, וכל מי ששומע אותו יוצא ידי חובה, ואילו לפי ר' יוסי זה נכון רק בשליח ציבור, אבל יחיד שתוקע, אם רוצים אחרים לצאת ידי חובה בתקיעתו, צריך הוא לכוון להוציא גם אותם. ותולה הגמרא את דברי ר' זירא במחלוקת תנאים זו, שהוא סובר כר' יוסי שאין היחיד מוציא את חבירו ידי חובה אלא אם כן מכוון להוציא אותם.<br /> <br /> === היחס בין רבא לר' זירא ===<br /> לכאורה דברי ר' זירא אינם מתייחסים באופן ישיר לדברי רבא שמצוות אינן צריכות כוונה. שהרי מחלוקת התנאים היא האם המשמיע צריך לכוון להוציא אחרים, או שהם יוצאים ידי חובתו אף אם לא כיוון להוציאם. גם רבא שסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, יכול לכאורה להודות שהמוציא אחרים צריך לכוון להוציאם. אך מהברייתא האומרת 'עד שיכוון שומע ומשמיע' מדוייק שיש להם את אותו גדר, כשם שהשומע די שיכוון לשמיעת שופר ולא למצווה, כך גם המשמיע די שיכוון לשמיעת שופר ולא למצווה, וכן הוא מדוייק בגמרא לעיל וב'''תוספות''' (כח ב ד&quot;ה אבל).<br /> <br /> בעל המאור מעלה אפשרות לפרש בדברי ר' זירא שאין הוא אומר למשמשו לכוון להוציאו ידי חובה, אלא לכוון להשמיע לו קול שופר, ולפי זה דברי ר' זירא אינם סותרים את דברי רבא, כיון שגם ר' זירא מודה שמצוות אינן צריכות כוונה. אך בעה&quot;מ דוחה זאת מפני שרש&quot;י פירש להדיא שר' זירא ביקש שיכוון להוציאו ידי חובת המצווה, וגם יש קושי לומר כן מפני שמסתבר יותר שכוונת השומע חמורה יותר מכוונת המשמיע, ואם השומע לא צריך לכוון לצאת ידי חובה, קל וחומר שהמשמיע אינו צריך לכוון להוציא אותו&lt;ref&gt;יש להעיר שמדברי בעה&quot;מ משתמע שמחלוקת התנאים בברייתא בין ת&quot;ק ולר' יוסי האם משמיע צריך לכוון או לא, היא אותה המחלוקת האם מצוות צריכות כוונה. ודבר זה צ&quot;ע שהרי אפשר לומר שגם לת&quot;ק שמקל למשמיע שאינו צריך לכוון, ייתכן שיחמיר לשומע עצמו ויאמר שמצוות צריכות כוונה.&lt;/ref&gt;.<br /> &lt;BR/&gt;גם מדברי שאר הראשונים נראה שהבינו בפשיטות שדברי רבא ורבי זירא עומדים אחד כנגד השני, אף שרבא דיבר על כוונת עושה המצווה בעצמו, ואילו ר' זירא דיבר על כוונת המוציא אחרים. ויתבאר להלן.<br /> <br /> == מחלוקת הראשונים ==<br /> {{סוגיה מורחבת|מצוות צריכות כוונה}} <br /> שיטות הראשונים שיובאו כאן יוצגו באופן מתומצת, לפי הצורך להבנתם בענין כוונה בתקיעת שופר. <br /> <br /> ה'''רי&quot;ף''' (ראש השנה ז א) הביא דברי ר' יוסי להלכה שצריך שיתכוון שומע ומשמיע, ורק בשליח ציבור אמרו שהעובר אחורי בית כנסת ושמע קול תקיעה יצא, לפי ששליח ציבור דעתו על כל מי ששומע. אבל ביחיד, אף שהתוקע מכוון להוציא עצמו, אין השומע יוצא ידי חובה עד שיכוון התוקע להוציאו. הרי&quot;ף השמיט את דברי אבוה דשמואל שהתוקע לשיר יצא (וכן את דברי רבא שמי שכפאוהו לאכול מצה יצא). <br /> &lt;BR/&gt;ה'''רא&quot;ש''' הבין מדברי הרי&quot;ף שכוונתו לפסוק כר' זירא ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכר' יוסי שנימוקו עמו. ונראה שכן סובר גם הרא&quot;ש בעצמו, שמי שתוקע לעצמו אין אחרים יוצאים ידי חובה בתקיעתו, עד שיתכוון להוציאם.<br /> &lt;BR/&gt;'''בעל המאור''' (ד&quot;ה לפום) חלק על הרי&quot;ף וכתב שיש לפסוק כרבא שמצוות אינן צריכות כוונה, וממילא גם לגבי תקיעת שופר, אין צורך בכוונה לשם מצווה, לא מצד השומע ולא מצד המשמיע.<br /> <br /> ישנם ראשונים שהסבירו שר' זירא ורבא לא חולקים באופן חזיתי, אלא יש לפשר ביניהם.<br /> &lt;BR/&gt;ה'''ראב&quot;ד''' (כתוב שם ז א) למשל מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא שבתקיעת שופר צריך כוונה&lt;ref&gt;הוא מטעים את הדבר משום 'מעשה רב', כלומר שכשיש מעשה של חכם לעומת הלכה, פוסקים כפי המעשה, וכשם שעשה ר' זירא.&lt;/ref&gt;, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא אף בלא כוונה, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. <br /> &lt;BR/&gt;באופן אחר מתרץ ה'''רמב&quot;ן''' (מלחמת ה' ז א), שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר שמצוות צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה&lt;ref&gt;הרמב&quot;ן גורס ש'''רבה''' הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשיר, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.&lt;/ref&gt; לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיני, אבל רבא עצמו אינו סובר כן. ויתרה מזו אומר הרמב&quot;ן, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן&lt;ref&gt;לפי הסבר זה, הרמב&quot;ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.&lt;/ref&gt;, אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. על כל פנים לענין תקיעת שופר סובר הרמב&quot;ן כהרי&quot;ף שכוונה מעכבת.<br /> <br /> ה'''רשב&quot;א''' לעומת זאת (ראש השנה כח ב ד&quot;ה א&quot;ל ר' זירא) מסביר בדברי הרי&quot;ף שאמנם פסק כר' זירא, אבל סובר הוא שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל, כי גם ר' זירא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא אמר לשמשו כוון ותקע לי, אין הכוונה להוציאני ידי חובה, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמא. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם הביא הרשב&quot;א גם את דעת בעל המאור, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא בתנא ר' יוסי, מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה, אך בין כך ובין כך, משמע שדעת הרשב&quot;א שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה&lt;ref&gt;וכן כתב להדיא ה'''ר&quot;ן''' בדעתו.&lt;/ref&gt; וממילא גם לענין תקיעת שופר. וכן דעת ה'''ריטב&quot;א''' (כח ב ד&quot;ה א&quot;ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונה.<br /> <br /> ה'''מאירי''' (כח א ד&quot;ה המשנה השביעית) אחר שהביא כל הדעות בזה, כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, ובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, והוסיף שצריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה - צריך שידע שיש על חובת הדבר, ושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ולכן אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, או קול ניבוח של שיר וכיו&quot;ב לא יצא ידי חובה, עד שיכוון וידע שזהו קול שופר.<br /> <br /> == שיטת הרמב&quot;ם ==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (שופר ב ד-ה) פסק שלא כרבא, שתוקע על מנת להתלמד והשומע ממנו, לא יצא ידי חובה. וכן אם נתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע להוציאו, או שנתכוון המשמיע להוציא אבל השומע לא נתכוון לצאת, לא יצא ידי חובה עד שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע. אמנם אם תקע וכיוון להוציא את כל מי ששומע, אף שאינו מתכוון באופן ספציפי, כגון שליח ציבור שתוקע, יצא ידי חובה.<br /> <br /> לכאורה דברי הרמב&quot;ם מבוארים שפוסק כר' זירא וכפי שהסבירה הגמרא לשיטתו, שרק בשליח ציבור אפילו אם לא כיוון באופן ישיר לאותו ששומע כיוון שהיה אחורי בית הכנסת וכד', יצא ידי חובה מפני שהש&quot;ץ מכוון לכל מי ששומע.<br /> <br /> == שיטת הטור ונושאי כליו ==<br /> ה'''טור''' (אורח חיים תקפט) הביא להלכה דברי ר' זירא, שצריך התוקע לכוון להוציא ידי חובה את השומע, ואם לא כיוון לא יצא, וגם שהתוקע לשיר לא יצא, שכל שאינו מכוון לשם מצווה אלא מתעסק או מלמד לאחרים, לא יצא ידי חובה, לפי שמצוות צריכות כוונה. אמנם שליח ציבור אינו צריך להתכוון במיוחד, לפי שבסתמא דעתו על כל השומעים.<br /> &lt;BR/&gt;ובהמשך מביא הטור דעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, וכתב שכן דעת הרי&quot;צ גיאות, ורבנו חננאל ורב שרירא גאון. אך הטור עצמו מכריע כאביו הרא&quot;ש שמצוות צריכות כוונה.<br /> <br /> == שלחן ערוך ואחרונים ==<br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: שופר]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה כח.]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה כח:]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה כט.]]<br /> [[קטגוריה: שופר סוכה ולולב פרק ב]]<br /> [[קטגוריה: אורח חיים סימן תקפט]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94_%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94&diff=16572 2021-06-29T15:38:14Z

<p>צריך עיון: /* בבלי וירושלמי */</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות||ברכות י ב|ברכות ב ג, מגילה א ט|תפילה ה ז|אורח חיים צ א-ב}}<br /> טעם וגדר האיסור להתפלל כאשר עומד במקום גבוה, ולמי מותר.<br /> == בבלי וירושלמי ==<br /> ה'''גמרא''' ([https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&amp;daf=10b&amp;format=pdf ברכות י ב]) מביאה דברי ר' יוסי ברבי חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב, שאין לו לאדם להתפלל במקום גבוה אלא במקום נמוך, שנאמר: &quot;ממעמקים קראתיך יי&quot;. וכן מבואר בברייתא, שאין לעמוד על גבי כסא או שרפרף ולהתפלל, אלא במקום נמוך, שאין גבהות לפני המקום ב&quot;ה.<br /> &lt;BR/&gt;וב'''תוספתא''' (ברכות ג יז) הגירסה: על גבי מטה, ספסל וכיסא. <br /> <br /> גם ב'''ירושלמי''' מובא דין זה (ברכות ב ג) בשם רב אידי ברבי שמעון משום ר' ייסה, וגם שם הוטעם פסוק &quot;ממעמקים קראתיך יי&quot;. וכן הוא במקום אחר בירושלמי (מגילה א ט) בשם ר' יוחנן.<br /> <br /> ה'''רי&quot;ף''' (ה א) וה'''רא&quot;ש''' (א י) הביאו להלכה את הגמרא כצורתה. אבל גורסים הם &quot;אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר ממעמקים... וכתיב תפילה לעני כי יעטף&quot;. &lt;BR/&gt;<br /> ב'''תלמידי רבנו יונה''' (ה א ד&quot;ה ואע&quot;פ) מובא הסבר, שפשט הפסוק הוא שמתוך הדחקים והצרות קראתיך, לכן אומר שאין הפסוק ראיה גמורה אלא רק זכר. והפסוק 'תפלה לעני כי יעטוף' כוונתו על שפלות הרוח, ורצונו לומר שתפלת השפל והעני נכנסת לפני המקום.<br /> <br /> == שיעור הגובה האסור ומחצלאות ==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (תפילה ה ז) כותב ששיעור מקום גבוה האסור לתפילה הוא ג' טפחים, והביאו גם ה'''טור''' (אורח חיים צ) להלכה. ומבאר ה'''כסף משנה''' שם, שפחות מכך נחשב כחלק מהארץ, וכן הוא להדיא ב'''מאירי''' (ברכות י ב ד&quot;ה המתפלל אל יעמוד).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''ארחות חיים''' לוניל (תפילה נב) כתוב שלא הקפידו אלא במקום שהוא למעלה מעשרה טפחים, אבל בפחות מכן אין לחוש, וכן הוא ב'''כל בו''' (יא ד&quot;ה וצריך המתפלל). אמנם ה'''בית יוסף''' (ד&quot;ה וכתב הרמב&quot;ם) כבר הכריע כדברי הרמב&quot;ם, וכן פסק להלכה ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים צ ב) בספר '''מאמר מרדכי''' {{היברובוקס|19324|163|ג}} כותב שטעות סופר יש בארחות חיים, וצריך לומר ג' טפחים, שהרי כל דברי הארחות חיים שם לקוחים מדברי הרמב&quot;ם, ובודאי שגם בדבר זה לא התכוון לחלוק.<br /> <br /> === מחצלאות ===<br /> ה'''טור''' (אורח חיים צ) הביא דברי הרמב&quot;ם הללו להלכה, אך במקום אחר (צח) כותב הטור שאסור שתהיה חציצה בין המתפלל לבין הקרקע, לפי שהתפילה דומה לקרבן, וכשם שבקרבן אסור שתהיה חציצה בין רגלי הכהנים לקרקע העזרה, כך גם בתפילה. <br /> &lt;BR/&gt;ה'''בית יוסף''' (צח ד&quot;ה ומ&quot;ש שלא יחוץ) שם התקשה מנין לו לטור דבר זה, ודחק ולומר שכוונתו מצד עמידה במקום גבוה, ואף ע&quot;פ שלא מטעם חציצה אמרו כן אלא מצד גבהות לפני המקום, מכל מקום כיון שכל שהוא גבוה פחות מג' טפחים מותר להתפלל בו משום דהוי כארעא סמיכתא, סובר הטור דאפשר לדמות ולומר שבגבוה ג' אסור מטעם חציצה. &lt;BR/&gt;<br /> אבל ה'''בית חדש''' (א) כתב שודאי אין כוונת הטור אלא למצוה מן המובחר ודומיא דקרבן שאין לכהן לחוץ בינו לבין הקרקע, ושזהו המקור לדברי הטור (זבחים טו ב).<br /> <br /> === כסא וספסל ===<br /> דעת ה'''מאירי''' (ברכות י ב ד&quot;ה המתפלל אל יעמוד) שדווקא מקום גבוה ככיסא וספסל אסור, משום שאין העמידה עליהם מצויה ונראה כאילו כוונתו לקרב תפילתו לשמים, אבל על דבר שמצוי לעמוד בו מותר. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> כתב '''מהר&quot;י אבוהב''' {{מקור}} לדייק מדברי הרמב&quot;ם שמזה שחילק וכתב &quot;לא יעמוד במקום גבוה ג' טפחים&quot; ולאחר מכן כתב &quot;ולא על גבי מיטה ולא על גבי ספסל&quot;, נראה שמטה וספסל אסור אפילו בפחות מג' טפחים, וטעם הדבר הוא שהוא טרוד שמא יפול ולא יכוון, וזהו טעם אחר מהרישא שם הוא משום גבהות לפני ה' כמבואר בגמרא. וכן כתב ב'''ביאור חדש מספיק''' על הרמב&quot;ם. וכן הביאו ה'''רמ&quot;א''' להלכה (אורח חיים צ א).<br /> <br /> אמנם בפשט הברייתא והגמרא משמע שדין אחד להם, וכן כתב ה'''בית חדש''' (צח א) שהברייתא לא זו אף זו קתני, ושניהם אסורים רק ביותר מג', ורבותא יש במיטה וכסא וספסל שכיון שמיוחדים הם לתשמיש הו&quot;א שמותר לעלות עליהם להתפלל, מפני שאין זה אלא כמתפלל בעלייה, קמ&quot;ל שאסור. ומוסיף שמההיתר של [[#זקן או חולה|זקן וחולה]] מוכח שכל האיסור הוא מפני גבהות המקום, ולא מפני טרדה, שהרי אם כן לא היו מתירים להם על כסא וספסל. <br /> &lt;BR/&gt;גם ב'''טורי זהב''' (א) כתב שאין הוכחה מלשון הברייתא לדברי המהרי&quot;א, שאם לא היה התנא מחלקם הייתי אומר שעל גבי כלים חולק הוא רשות לעצמו דומיא דמוקף מחיצות, אלא ודאי שהשיעור הוא רק למעלה מג'.<br /> &lt;BR/&gt;וכן ב'''מעשה רקח''' על הרמב&quot;ם (תפילה ה ז) כתב לחלוק על מהר&quot;י אבוהב, שאין איסור למטה מג' אף לא בכסא ושרפרף.<br /> <br /> ה'''פרישה''' (א) כותב שבפחות מג' טפחים אין לחוש לטרדה כלל, ולכן מסביר את הברייתא, שכסא וספסל הם משום חציצה וכדברי הטור להלן בסימן צח, מה שאין כן בקרקע עולם שאין בה חשש חציצה ואפילו הכי אסור משום גבהות המקום.<br /> <br /> ב'''אליה רבה''' {{מקור}} פסק כדעת הרמ&quot;א לאסור אפילו בפחות מג' בכסא וספסל, וכן נראית דעת ה'''גר&quot;א''' שביאר דברי הרמ&quot;א ולא השיג עליהם, ולא הפנה למג&quot;א.<br /> &lt;BR/&gt;ה'''משנה ברורה''' (ב) ציין לב&quot;ח והט&quot;ז שחולקים, ולאליה רבה שפסק כהרמ&quot;א, והוא עצמו לא הכריע.<br /> <br /> == מקום החולק רשות לעצמו ==<br /> כתב ה'''רמב&quot;ם''' (תפילה ה ז) שאם היה המקום הגבוה שעומד בו ארבע על ארבע אמות, הרי הוא כעלייה ומותר להתפלל בו, וכן אם היה מוקף ארבע מחיצות מכל רוחותיו, אף שאין בו ד' על ד' מותר להתפלל בו, מפני שאין גובהו ניכר והוא חולק מקום לעצמו. וכן העתיק ה'''טור''' (אורח חיים צ) כדבריו. &lt;BR/&gt;<br /> כן הביא גם ה'''מאירי''' (ד&quot;ה המתפלל אל יעמוד) בשם יש אומרים, אלא שבדבריו מבואר שאם גבוה עשרה אז אפילו אינו מוקף מחיצות או רחב ד', הרי הוא חולק מקום לעצמו ומותר.<br /> <br /> === דעת הראב&quot;ד ===<br /> אמנם ה'''ראב&quot;ד''' שם השיג על דבר זה וכתב שאם יכול לירד למטה ולהתפלל – ירד&lt;ref&gt;וכן הוא גם בספר '''אהל מועד''' (תפילה ג ו).&lt;/ref&gt;. אבל ה'''כסף משנה''' כתב שאין כוונתו לחלוק על הרמב&quot;ם וגם הוא מודה שמקום החולק רשות לעצמו אינו צריך לירד. <br /> <br /> בביאור דברי הכסף משנה כתב בספר '''באר יהודה''' על הרמב&quot;ם, שכוונתו שרק אם יכול הוא לרדת בלא טירחה יתרה צריך הוא לרדת, אך אם יש בזה טירחה יתרה כגון ב[[עומד בראש הזית]] וכד' אינו מחוייב לירד.<br /> <br /> ב'''מעשה רקח''' כתב שישנם שני דינים, האחד שלא לעמוד במקום גבוה, שזהו האיסור, והשני לעמוד במקום נמוך. וכתב שהרי&quot;ף והרמב&quot;ם אינם גורסים בברייתא 'אלא במקום נמוך' ולכן לא כתב הרמב&quot;ם שלכתחילה יש לו לירד, אבל הראב&quot;ד גורס כן.<br /> <br /> == זקן או חולה ==<br /> איתא ב'''תוספתא''' (ברכות ג יז) שאם היה זקן או חולה מותר, והביאו ה'''בית יוסף''' (אורח חיים צ)&lt;ref&gt;ופלא הוא שהרמב&quot;ם והטור ושאר הפוסקים שעד הבית יוסף לא הזכירו תוספתא זו.&lt;/ref&gt; ופסק להלכה ב'''שלחן ערוך''' (א).&lt;BR/&gt;<br /> ה'''מגן אברהם''' (ב) ביאר דהיינו טעמא שקשה לו לרדת מן המטה.<br /> <br /> == שליח ציבור ==<br /> כתב '''רבנו מנוח''' {{מקור}} ששליח ציבור שכוונתו להשמיע לציבור, מותר לעמוד אפילו על גבי כסא ו וספסל. וכן כתבו עוד ראשונים – ספר '''אהל מועד''' (תפילה ג ו) בשם '''רי&quot;צ גיאות''', '''כל בו''' (יא ד&quot;ה וצריך המתפלל) ו'''ארחות חיים''' (תפילה נב) בשם '''רבי מתתיה''', '''רבנו ירוחם''' (ג ד כה ב) בשם '''רב חנוך גאון''', וכן כתב '''אבודרהם''' (שמונה עשרה ד&quot;ה וחוזר) ליישב המנהג שאם לא כן לא ישמעו את הש&quot;ץ מרוב הציבור המתאספים.<br /> &lt;BR/&gt;כן הסכים גם ה'''מאירי''' (ד&quot;ה המתפלל אל יעמוד) שהסביר שלא נאסר אלא בדבר שאין דרכו לעמוד עליו, אבל בדבר שדרכו לעמוד מותר, ולכן גם שליח ציבור מותר לעמוד על הבמה להשמיע לציבור.<br /> <br /> כן הביא ה'''בית יוסף''' (אורח חיים צ ד&quot;ה המתפלל) ופסק להלכה ב'''שלחן ערוך''' (א).&lt;BR/&gt;<br /> ה'''מגן אברהם''' (ג) כתב שבזמן הזה נהגו שהמקום שעומד בו הש&quot;ץ הוא נמוך משאר בית הכנסת, משום 'ממעמקים קראתיך יי', וזהו לשון חז&quot;ל בכל מקום 'יורד לפני התיבה'.<br /> <br /> ב'''מור וקציעה''' (צח ד&quot;ה המתפלל) נתן לדבר זכר ממשה רבינו שעלה לראש הגבעה להתפלל.<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:תפילה]]<br /> [[קטגוריה: ברכות י:]]<br /> [[קטגוריה: תפילה ונשיאת כפים פרק ה]]<br /> [[קטגוריה: אורח חיים סימן צ]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%94%D7%93%D7%9C%D7%A7%D7%AA_%D7%A0%D7%A8_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16570 2021-06-29T15:28:48Z

<p>צריך עיון: /* שם הסוגיה */</p> <hr /> <div>==שם הסוגיה==<br /> כמדומני שיש כבר סוגיה בנושא: [[חיוב הדלקת נר שבת]]. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 18:11, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> :נכון. רק אח&quot;כ ראיתי. [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 18:28, 29 ביוני 2021 (IDT)</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16569 2021-06-29T15:27:44Z

<p>צריך עיון: /* ג' סעודות */</p> <hr /> <div>==דעת הט&quot;ז==<br /> מעיון בדברי ה'''ט&quot;ז''' נראה שאינו חולק על הב&quot;ח רק בהבנת דברי הטור, אלא גם בפירוש דברי ר&quot;ע, כדמוכח בדבריו כמה פעמים. ולשיטתו הגמ' לא איירי כלל באדם שאינו צריך לבריות, ואינו יכול לענג את השבת אא&quot;כ יזדקק להם. ולכן אינם מובנים לי דברי המ&quot;ב ב'''שער הציון''' (ד), שציין לט&quot;ז עבור ההלכה לגבי אדם שעדיין אינו נצרך לבריות, שאין לו להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, שהרי הט&quot;ז לא דיבר בזה כלל. וראה גם ב'''יד אפרים''' על הגליון לגרא&quot;ז מרגליות, שגם כן פירש דברי הט&quot;ז כדברינו [בעיקר בסוף דבריו שמפרט ג' החלוקות, אין צריך כלל, צריך מעט, ואין לו משלו כלל ומוטל על הצדקה, ולא הזכיר שאין לו כלל וגם אינו מוטל על הצדקה. אמנם מה שכתב 'שזה מקרי השעה דחוקה לו ביותר', ע&quot;כ ט&quot;ס הוא, שהרי הט&quot;ז מפרש שהשעה דחוקה לו אאדם שיש לו מעט וצריך לאחרים, וכגוונא דהטור, כמו שכתב הרב יד אפרים עצמו בחלוקה א]. ואמנם אין סיבה לומר שהט&quot;ז פליג על זה, אבל מ&quot;מ היה לו להשעה&quot;צ לציין למקור שאומר כן במפורש.<br /> &lt;BR/&gt;גם אינו מובן מה שהקשה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך) שלפי הט&quot;ז אין רבותא, דהא אפילו אין לו כלל ומתפרנס מן הצדקה חייב ליטול לצורך עונג שבת יותר מב' סעודות, לכאורה אינו מובן, שהרי הט&quot;ז ס&quot;ל דבזה באמת פטור מעונג שבת, ורק אם יש לו מעט משלו, חייב בכסא דהרסנא.<br /> <br /> א.א 16:42, 12 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> ==דעת הב&quot;ח==<br /> בב&quot;ח מוכח שמה שפטר את העניים מסעודה שלישית כמו מכסא דהרסנא, הבין כן מפני שפירש שהתירוץ בגמרא פסחים אליבא דר' חדקא נכון גם אליבא דרבנן, וממילא אין לעני ליטול רק לצורך סעודה ג', אם לא שנוטל כבר, וכמו שכתבו התוס'. אבל לפי מה שכתב המג&quot;א שהרמב&quot;ם סובר שתירוץ הגמרא הוא רק אליבא דרבנן, לכא' אין לפרש בדעתו שלא יטול בשביל סעודה ג', אלא כפשט דבריו שאפילו עני חייב בזה. ומה שאמרה הגמ' בפסחים שדווקא בד' כוסות הוא חייב משום פרסומי ניסא, זה ביחס לתוספת המאכל, שבשבת אינו נוטל כדי להוסיף במאכלו, מה שאי&quot;כ בפסח שבעינן ד' כוסות, אבל סעודה שלישית חייב מדינא.<br /> &lt;BR/&gt;גם ראיית הב&quot;ח מדברי התוס' אינה מובנת לי כלל, שהרי אמנם תוס' חילקו בין עני שכבר התחיל ליטול לעני שעוד לא התחיל ליטול, אבל לא כתבו שמי שלא התחיל ליטול יהיה פטור מסעודה שלישית, רק שיאכל את של מוצ&quot;ש בשבת ולא יצטרך ליטול, מה שאי&quot;כ מי שכבר התחיל ליטול אין לדרוש ממנו לעשות כן, אלא יטול עוד אחת בשביל סעודה ג'. &lt;BR/&gt;<br /> ודברי הב&quot;ח בזה קשים לי מנשוא, כי בעקבות דבריו אלה השווה בין כסא דהרסנא לסעודה שלישית, מה שאינו מוכרח כלל כמבואר ברמב&quot;ם. ומתוך זה יצא לו לדרך חדשה גם בהבנת דברי הטור, לפי שפשיטא ליה שמי שכבר נוטל מחוייב גם בעונג שבת [וזה לכא' דלא כפשט ר&quot;ע], והרבה פוסקים נמשכו אחריו, והקשו על הט&quot;ז, וגם המשנ&quot;ב הכריע כמותם, ואני אנה אני בא.<br /> <br /> א.א 18:08, 12 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> :שוב ראיתי דברי ה'''תוס'''' (בבא בתרא ט ב ד&quot;ה שבת) בשם רשב&quot;א ונתקררה דעתי במקצת, כי שם יש יותר משמעות כדברי הב&quot;ח, אם כי גם שם יש לעיין אם אין לפרש כנ&quot;ל. אבל מ&quot;מ ברמב&quot;ם אינו נראה כן, ומנין לחדש כן להלכה. וגם חידוש הב&quot;ח להשוות בין סעודה ג' לדין כסא דהרסנא, הלא דבר הוא.<br /> <br /> א.א 18:05, 13 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> == ג' סעודות ==<br /> א.א, למה מחקת מה שהוספתי? [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 22:27, 28 ביוני 2021 (IDT)<br /> :לא מחקתי. רק תיקנתי את ציון המקור. במקום לכתוב (קי&quot;ח ב'), מקובל באתר לכתוב (קיח ב), בלי התגים. כדאי לשמור על אחידות. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:45, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> ::מחקת את כל הסבר המח' שהוספתי מהגמ' (ר' יוחנן). [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 18:27, 29 ביוני 2021 (IDT)</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16428 2021-06-28T19:27:09Z

<p>צריך עיון: </p> <hr /> <div>==דעת הט&quot;ז==<br /> מעיון בדברי ה'''ט&quot;ז''' נראה שאינו חולק על הב&quot;ח רק בהבנת דברי הטור, אלא גם בפירוש דברי ר&quot;ע, כדמוכח בדבריו כמה פעמים. ולשיטתו הגמ' לא איירי כלל באדם שאינו צריך לבריות, ואינו יכול לענג את השבת אא&quot;כ יזדקק להם. ולכן אינם מובנים לי דברי המ&quot;ב ב'''שער הציון''' (ד), שציין לט&quot;ז עבור ההלכה לגבי אדם שעדיין אינו נצרך לבריות, שאין לו להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, שהרי הט&quot;ז לא דיבר בזה כלל. וראה גם ב'''יד אפרים''' על הגליון לגרא&quot;ז מרגליות, שגם כן פירש דברי הט&quot;ז כדברינו [בעיקר בסוף דבריו שמפרט ג' החלוקות, אין צריך כלל, צריך מעט, ואין לו משלו כלל ומוטל על הצדקה, ולא הזכיר שאין לו כלל וגם אינו מוטל על הצדקה. אמנם מה שכתב 'שזה מקרי השעה דחוקה לו ביותר', ע&quot;כ ט&quot;ס הוא, שהרי הט&quot;ז מפרש שהשעה דחוקה לו אאדם שיש לו מעט וצריך לאחרים, וכגוונא דהטור, כמו שכתב הרב יד אפרים עצמו בחלוקה א]. ואמנם אין סיבה לומר שהט&quot;ז פליג על זה, אבל מ&quot;מ היה לו להשעה&quot;צ לציין למקור שאומר כן במפורש.<br /> &lt;BR/&gt;גם אינו מובן מה שהקשה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך) שלפי הט&quot;ז אין רבותא, דהא אפילו אין לו כלל ומתפרנס מן הצדקה חייב ליטול לצורך עונג שבת יותר מב' סעודות, לכאורה אינו מובן, שהרי הט&quot;ז ס&quot;ל דבזה באמת פטור מעונג שבת, ורק אם יש לו מעט משלו, חייב בכסא דהרסנא.<br /> <br /> א.א 16:42, 12 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> ==דעת הב&quot;ח==<br /> בב&quot;ח מוכח שמה שפטר את העניים מסעודה שלישית כמו מכסא דהרסנא, הבין כן מפני שפירש שהתירוץ בגמרא פסחים אליבא דר' חדקא נכון גם אליבא דרבנן, וממילא אין לעני ליטול רק לצורך סעודה ג', אם לא שנוטל כבר, וכמו שכתבו התוס'. אבל לפי מה שכתב המג&quot;א שהרמב&quot;ם סובר שתירוץ הגמרא הוא רק אליבא דרבנן, לכא' אין לפרש בדעתו שלא יטול בשביל סעודה ג', אלא כפשט דבריו שאפילו עני חייב בזה. ומה שאמרה הגמ' בפסחים שדווקא בד' כוסות הוא חייב משום פרסומי ניסא, זה ביחס לתוספת המאכל, שבשבת אינו נוטל כדי להוסיף במאכלו, מה שאי&quot;כ בפסח שבעינן ד' כוסות, אבל סעודה שלישית חייב מדינא.<br /> &lt;BR/&gt;גם ראיית הב&quot;ח מדברי התוס' אינה מובנת לי כלל, שהרי אמנם תוס' חילקו בין עני שכבר התחיל ליטול לעני שעוד לא התחיל ליטול, אבל לא כתבו שמי שלא התחיל ליטול יהיה פטור מסעודה שלישית, רק שיאכל את של מוצ&quot;ש בשבת ולא יצטרך ליטול, מה שאי&quot;כ מי שכבר התחיל ליטול אין לדרוש ממנו לעשות כן, אלא יטול עוד אחת בשביל סעודה ג'. &lt;BR/&gt;<br /> ודברי הב&quot;ח בזה קשים לי מנשוא, כי בעקבות דבריו אלה השווה בין כסא דהרסנא לסעודה שלישית, מה שאינו מוכרח כלל כמבואר ברמב&quot;ם. ומתוך זה יצא לו לדרך חדשה גם בהבנת דברי הטור, לפי שפשיטא ליה שמי שכבר נוטל מחוייב גם בעונג שבת [וזה לכא' דלא כפשט ר&quot;ע], והרבה פוסקים נמשכו אחריו, והקשו על הט&quot;ז, וגם המשנ&quot;ב הכריע כמותם, ואני אנה אני בא.<br /> <br /> א.א 18:08, 12 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> :שוב ראיתי דברי ה'''תוס'''' (בבא בתרא ט ב ד&quot;ה שבת) בשם רשב&quot;א ונתקררה דעתי במקצת, כי שם יש יותר משמעות כדברי הב&quot;ח, אם כי גם שם יש לעיין אם אין לפרש כנ&quot;ל. אבל מ&quot;מ ברמב&quot;ם אינו נראה כן, ומנין לחדש כן להלכה. וגם חידוש הב&quot;ח להשוות בין סעודה ג' לדין כסא דהרסנא, הלא דבר הוא.<br /> <br /> א.א 18:05, 13 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> == ג' סעודות ==<br /> א.א, למה מחקת מה שהוספתי? [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 22:27, 28 ביוני 2021 (IDT)</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%94_%D7%9C%D7%A7%D7%98%D7%9F&diff=16424 2021-06-28T15:05:34Z

<p>צריך עיון: תיקון</p> <hr /> <div>==שבת דף צ ע&quot;ב==<br /> ===ביאור רש&quot;י בסוגיא===<br /> כתבה המשנה (שבת פרק ט' משנה ז') ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו, וכתבה על זה הגמרא ותנא קמא סבר לא, מאי טעמא דילמא אכיל ליה.<br /> <br /> וכתב '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה דילמא אכיל) ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב''ד מצויין עליו להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים דתניא (יבמות דף קד א) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. וכוונת ר&quot;י לאיסור ספיה, וכ&quot;כ ההגהות אשר&quot;י.''<br /> <br /> והנה מקור הדין הוא בגמרא יבמות (דף קיד א) שכתבה שם הגמרא לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא יא) לא תאכילום – ומשמע דהיינו להאכיל ממש, אמנם ממה שכתב רש&quot;י בסוגיין נראה שיש גם איסור להניח לפניו שמא יאכל.<br /> <br /> ===תמיהה על דברי הרש&quot;י===<br /> ויש לדון בזה שהגמרא (יבמות סוף דף קיג ב) מביאה רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו (תרגום: ר' יצחק בר ביסנא נאבדו לו מפתחות בית המדרש ברשות הרבים, בשבת בא לפני ר' פדת מאר לו לך קח קטן וקטנה ויטיילו שם ואם ימצאו את המפתחות יביאו אותם), אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין בי''ד מצווין להפרישו, עד כאן הגמרא, ומשמע שמותר להביא הקטן למקום המפתח על אף שיודע שיעבור איסור.''<br /> <br /> ויותר מזה כתב '''הרשב&quot;א''' שם שמותר להביא הקטן אל הנבילה על אף שיודעים שיאכל ממנה, ויש לעיין שבפשטות נראה שכל האיסור הוא להאכיל את התינוק אך להניח את האיסור שרי ולא כרש&quot;י שאסר לתת ליד התינוק משום איסור ספיה לקטן.<br /> <br /> ===דעת המלוא הרועים החולק על רש&quot;י===<br /> ובאמת עיין ב'''מלוא הרועים''' שביאר שאין שייכות בין סוגייתנו כלל לאיסור ספיה לקטן, אלא שתנא קמא סבר שאין מצניעים חגב טמא מת לקטן שמא יאכל – מפני שאביו אינו רוצה בזה שבנו יאכל איסור, ולכך אין מטמין בשבילו, ואולי אפשר לדייק כן גם מה'''רבינו חננאל'''.<br /> <br /> ולדבריהם לא קשה מאומה, אך לרש&quot;י צריך ביאור מה החילוק בין סוגייתנו לסוגיא ביבמות.<br /> <br /> ובפשטות היה מקום לחלק בין אם נותן בידו ממש שנחשב ספיה, לבין אם רק מניח לפניו שלא נחשב לספיה, שרש&quot;י כאן כתב שהאיסור בנותן לידיו, ושם אינו נותן ביד הקטן ממש.<br /> <br /> ===תירוץ שיטת רש&quot;י===<br /> אך היותר נראה לבאר בזה שיש חילוק בין אם מביא הקטן אל האיסור, לבין אם מביא האיסור אל הקטן, שכשמביא את האיסור אל הקטן – במעשהו מעורר את הקטן לראות האיסור ולהתעניין בו וגורם לקטן לאכול את האיסור, [ויותר מזה שהקטן מבין שצריך לעשות משהו עם מה שהביאו לפניו]. אך כשמביא הקטן אל האיסור אינו מראה לקטן את האיסור אלא הקטן מגלה את האיסור לבד, ואינו נחשב שמאכיל את הקטן באיסור. ולכן בגמרא ביבמות וברשב&quot;א שהמקרה הוא שמביא התינוק אל האיסור אין בזה איסור של ספיה לקטן, אך בסוגייתנו מדובר שמביא את האיסור לתינוק ולכן אסר רש&quot;י מצד איסור ספיה.<br /> <br /> ===קושיא על תירוץ זה===<br /> והנה בגמ' לקמן (שבת קכא א) כתבה המשנה אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. וביארה הגמרא שמעת מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו, אמר רבי יוחנן בקטן העושה לדעת אביו.<br /> <br /> וביארו '''הרשב&quot;א והריטב&quot;א''' שהאיסור של קטן שעושה לדעת אביו הוא מצד איסור ספיה.<br /> <br /> ויש לעיין שלפי מה שנתבאר כל האיסור הוא כשמביא את האיסור לקטן, וכאן הרי אין מביא את המים או האש אל הקטן, ובוודאי שאינו נותן בידו את המים לכבות את האש, וא&quot;כ איזה שייכות יש בין זה לאיסור ספיה.<br /> <br /> ===ביאור רש&quot;י בסוגיית===<br /> אמנם המעיין ברש&quot;י (יבמות קיד א ד&quot;ה בעושה על דעת אביו) וז&quot;ל שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו.<br /> <br /> ומשמע מרש&quot;י שמדובר שהאב צופה בו וצפיה זו הוי כספיה שנחשב שמצווהו לעשות.<br /> <br /> ולאחר העיון בדברי הריטב&quot;א נראה שאף הוא הבין שהכיבוי כאן נחשב כאלו האב אומר לו לאכול, או כמאכילו בידים ממש, וז&quot;ל פירוש שהוא בן דעת ודעתו לעשות נחת רוח לאביו, וכגון שאביו עומד עליו דחשבינן כאילו הוא עושה ברשותו ובמצותו, והא דכו&quot;ע אסור ואפילו באיסורים דרבנן, דאפילו איסורים דרבנן נהי שאין בית דין מצווין להפרישו אסור להכין לו או לומר [לו] שיאכל, וכש&quot;כ שאסור להאכילו בידים כדכתיבנא התם (יבמות קי&quot;ד א'), ומכאן ראיה לדברינו, דהא כיבוי לרבי שמעון דקיי&quot;ל כותיה איסורא דרבנן, ואסור כשהוא עושה לדעת אביו, וכש&quot;כ דאסור להאכילו איסורים דרבנן בידים.<br /> <br /> ===קושיא נוספת מדברי המרדכי ותירוצה===<br /> אך צריך ביאור שהנה '''המרדכי''' (פ' כלל גדול סי' שס&quot;ט) הביא מהר&quot;מ שיש איסור דרבנן לאכול עוגה שעליה אותיות, וכתב על זה במרדכי שלגבי קטן אין לחוש – שקטן אוכל נבילות אין בי&quot;ד מצווים להפרישו היכן שלא ספינן ליה בידים. ובפשטות נראה שמדובר אף בהניח לפני הקטן ולאו דווקא באופן שהקטן לקח את העוגה מעצמו, ואפילו כך לא אסר זה מדין ספיה, [וכן ביאר בספר '''ארחות שבת''' (פרק כד הערה רג) בדבריו].<br /> <br /> אמנם היה מקום לומר שהמרדכי למד בסוגייתנו כשיטת המלוא הרועים שאין בסוגיא כלל שייכות לדיני ספיה, אך אי אפשר לומר כך שה'''מגן אברהם''' הביא דברי המרדכי (בסימן שמ סק&quot;ה), ומאידך בסימן שמג ד הביא את שיטת הרש&quot;י ואם נאמר שהמרדכי חולק על רש&quot;י ולמד הסוגיא כמלוא הרועים א&quot;כ המג&quot;א סתר משנתו שמחד גיסא הביא דברי המרדכי ומאידך הביא את רש&quot;י.<br /> <br /> ואולי אפשר לתרץ על פי מה שכתב ב'''שו&quot;ע הרב''', (סימן שמג י) שיש חילוק בין הלכות שבת לשאר איסורי אכילה, שדבר שאסור בחפצא אסור לתת לפני הקטן, אך לענין שבת שהחשש שמא הקטן יעשה מלאכה מותר לתת לפניו ולא הוי ספיה אף אם יודע שעתיד לעשותה.<br /> <br /> [[קטגוריה:מסכת שבת]]<br /> [[קטגוריה:דף צ:]]<br /> <br /> [[קטגוריה:ספיה לקטן]]<br /> {{DEFAULTSORT:ספיה לקטן}}</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%94_%D7%9C%D7%A7%D7%98%D7%9F&diff=16423 2021-06-28T15:04:47Z

<p>צריך עיון: תיקון</p> <hr /> <div>==שבת דף צ ע&quot;ב==<br /> ===ביאור רש&quot;י בסוגיא===<br /> כתבה המשנה (שבת פרק ט' משנה ז') ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו, וכתבה על זה הגמרא ותנא קמא סבר לא, מאי טעמא דילמא אכיל ליה.<br /> <br /> וכתב '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה דילמא אכיל) ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב''ד מצויין עליו להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים דתניא (יבמות דף קד א) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. וכוונת ר&quot;י לאיסור ספיה, וכ&quot;כ ההגהות אשר&quot;י.''<br /> <br /> והנה מקור הדין הוא בגמרא יבמות (דף קיד א) שכתבה שם הגמרא לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא יא) לא תאכילום – ומשמע דהיינו להאכיל ממש, אמנם ממה שכתב רש&quot;י בסוגיין נראה שיש גם איסור להניח לפניו שמא יאכל.<br /> <br /> ===תמיהה על דברי הרש&quot;י===<br /> ויש לדון בזה שהגמרא (יבמות סוף דף קיג ב) מביאה רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו (תרגום: ר' יצחק בר ביסנא נאבדו לו מפתחות בית המדרש ברשות הרבים, בשבת בא לפני ר' פדת מאר לו לך קח קטן וקטנה ויטיילו שם ואם ימצאו את המפתחות יביאו אותם), אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין בי''ד מצווין להפרישו, עד כאן הגמרא, ומשמע שמותר להביא הקטן למקום המפתח על אף שיודע שיעבור איסור.''<br /> <br /> ויותר מזה כתב '''הרשב&quot;א''' שם שמותר להביא הקטן אל הנבילה על אף שיודעים שיאכל ממנה, ויש לעיין שבפשטות נראה שכל האיסור הוא להאכיל את התינוק אך להניח את האיסור שרי ולא כרש&quot;י שאסר לתת ליד התינוק משום איסור ספיה לקטן.<br /> <br /> ===דעת המלוא הרועים החולק על רש&quot;י===<br /> ובאמת עיין ב'''מלוא הרועים''' שביאר שאין שייכות בין סוגייתנו כלל לאיסור ספיה לקטן, אלא שתנא קמא סבר שאין מצניעים חגב טמא מת לקטן שמא יאכל – מפני שאביו אינו רוצה בזה שבנו יאכל איסור, ולכך אין מטמין בשבילו, ואולי אפשר לדייק כן גם מה'''רבינו חננאל'''.<br /> <br /> ולדבריהם לא קשה מאומה, אך לרש&quot;י צריך ביאור מה החילוק בין סוגייתנו לסוגיא ביבמות.<br /> <br /> ובפשטות היה מקום לחלק בין אם נותן בידו ממש שנחשב ספיה, לבין אם רק מניח לפניו שלא נחשב לספיה, שרש&quot;י כאן כתב שהאיסור בנותן לידיו, ושם אינו נותן ביד הקטן ממש.<br /> <br /> ===תירוץ שיטת רש&quot;י===<br /> אך היותר נראה לבאר בזה שיש חילוק בין אם מביא הקטן אל האיסור, לבין אם מביא האיסור אל הקטן, שכשמביא את האיסור אל הקטן – במעשהו מעורר את הקטן לראות האיסור ולהתעניין בו וגורם לקטן לאכול את האיסור, [ויותר מזה שהקטן מבין שצריך לעשות משהו עם מה שהביאו לפניו]. אך כשמביא הקטן אל האיסור אינו מראה לקטן את האיסור אלא הקטן מגלה את האיסור לבד, ואינו נחשב שמאכיל את הקטן באיסור. ולכן בגמרא ביבמות וברשב&quot;א שהמקרה הוא שמביא התינוק אל האיסור אין בזה איסור של ספיה לקטן, אך בסוגייתנו מדובר שמביא את האיסור לתינוק ולכן אסר רש&quot;י מצד איסור ספיה.<br /> <br /> ===קושיא על תירוץ זה===<br /> והנה בגמ' לקמן (שבת קכא א) כתבה המשנה אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. וביארה הגמרא שמעת מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו, אמר רבי יוחנן בקטן העושה לדעת אביו.<br /> <br /> וביארו '''הרשב&quot;א והריטב&quot;א''' שהאיסור של קטן שעושה לדעת אביו הוא מצד איסור ספיה.<br /> <br /> ויש לעיין שלפי מה שנתבאר כל האיסור הוא כשמביא את האיסור לקטן, וכאן הרי אין מביא את המים או האש אל הקטן, ובוודאי שאינו נותן בידו את המים לכבות את האש, וא&quot;כ איזה שייכות יש בין זה לאיסור ספיה.<br /> <br /> ===ביאור רש&quot;י בסוגיית===<br /> אמנם המעיין ברש&quot;י (יבמות קיד א ד&quot;ה בעושה על דעת אביו) וז&quot;ל שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו.<br /> <br /> ומשמע מרש&quot;י שמדובר שהאב צופה בו וצפיה זו הוי כספיה שנחשב שמצווהו לעשות.<br /> <br /> ולאחר העיון בדברי הריטב&quot;א נראה שאף הוא הבין שהכיבוי כאן נחשב כאלו האב אומר לו לאכול, או כמאכילו בידים ממש, וז&quot;ל פירוש שהוא בן דעת ודעתו לעשות נחת רוח לאביו, וכגון שאביו עומד עליו דחשבינן כאילו הוא עושה ברשותו ובמצותו, והא דכו&quot;ע אסור ואפילו באיסורים דרבנן, דאפילו איסורים דרבנן נהי שאין בית דין מצווין להפרישו אסור להכין לו או לומר [לו] שיאכל, וכש&quot;כ שאסור להאכילו בידים כדכתיבנא התם (יבמות קי&quot;ד א'), ומכאן ראיה לדברינו, דהא כיבוי לרבי שמעון דקיי&quot;ל כותיה איסורא דרבנן, ואסור כשהוא עושה לדעת אביו, וכש&quot;כ דאסור להאכילו איסורים דרבנן בידים.<br /> <br /> ===קושיא נוספת מדברי המרדכי ותירוצה===<br /> אך צריך ביאור שהנה '''המרדכי''' (פ' כלל גדול סי' שס&quot;ט) הביא מהר&quot;מ שיש איסור דרבנן לאכול עוגה שעליה אותיות, וכתב על זה במרדכי שלגבי קטן אין לחוש – שקטן אוכל נבילות אין בי&quot;ד מצווים להפרישו היכן שלא ספינן ליה בידים. ובפשטות נראה שמדובר אף בהניח לפני הקטן ולאו דווקא באופן שהקטן לקח את העוגה מעצמו, ואפילו כך לא אסר זה מדין ספיה, [וכן ביאר בספר '''ארחות שבת''' (פרק כד הערה רג) בדבריו].<br /> <br /> אמנם היה מקום לומר שהמרדכי למד בסוגייתנו כשיטת המלוא הרועים שאין בסוגיא כלל שייכות לדיני ספיה, אך אי אפשר לומר כך שה'''מגן אברהם''' הביא דברי המרדכי (בסימן שמ סק&quot;ה), ומאידך בסימן שמג ד הביא את שיטת הרש&quot;י ואם נאמר שהמרדכי חולק על רש&quot;י ולמד הסוגיא כמלוא הרועים א&quot;כ המג&quot;א סתר משנתו שמחד גיסא הביא דברי המרדכי ומאידך הביא את רש&quot;י.<br /> <br /> ואולי אפשר לתרץ על פי מה שכתב ב'''שו&quot;ע הרב''', (סימן שמג י) שיש חילוק בין הלכות שבת לשאר איסורי אכילה, שדבר שאסור בחפצא אסור לתת לפני הקטן, אך לענין שבת שהחשש שמא הקטן יעשה מלאכה מותר לתת לפניו ולא הוי ספיה אף אם יודע שעתיד לעשותה.<br /> <br /> [[קטגוריה:מסכת שבת]]<br /> [[קטגוריה:דף צ:]]<br /> [[קטגוריה:כל הנושאים]]<br /> [[קטגוריה:ספיה לקטן]]<br /> {{DEFAULTSORT:ספיה לקטן}}</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%92%D7%93%D7%A8_%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%96%D7%9E%D7%9F_%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%AA_%D7%97%D7%9E%D7%A5&diff=16422 2021-06-28T15:04:23Z

<p>צריך עיון: תיקון</p> <hr /> <div>בגמ' אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה, אמר אביי הילכך האי צורבא מרבנן לא לפתח בעידניה באורתא דתליסר דנגהי ארבסר דלמא משכא ליה שמעתיה ואתי לאימנועי ממצוה.<br /> <br /> ===ביאור הב&quot;ח בדברי אביי===<br /> ויש לתמוה, אמאי לא פירש אביי דבריו על תנא דמתני' שאמר &quot;אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר&quot; - הילכך האי צורבא מרבנן וכו'.<br /> <br /> ועיין ב'''ב&quot;ח''' (או&quot;ח סימן תלא) שהק' כן, וכתב לתרץ דפשטה דמתניתין אפשר לפרש דכל הלילה הוה זמן הבדיקה אבל מדברי רב נחמן מוכח דעיקר המצוה הוא בתחלת הלילה דוקא, שלכן הביא את הטעם &quot;בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם&quot; ולא סגי ליה בטעמא ד&quot;אור הנר יפה לבדיקה&quot;, שמטעם זה בלבד הו&quot;א דהמצות בדיקה היא כל הלילה, להכי הוסיף בשעה שבני אדם מצויין בבתיהן (והיינו בשעה שמגיעים לבית) - שהוא זמן תחילת הלילה, ולכן הביא ר&quot;נ גם את הטעם הזה לומר שדווקא בשעה זו של תחילת הלילה צריך לבדוק, [וכעי&quot;ז כ' ה'''ט&quot;ז''' (שם) יובא להלן].<br /> <br /> וכן הביא ה'''ר&quot;ן''' (על הרי&quot;ף דף א ע&quot;א) מדברי ה'''ראב&quot;ד''' שצריך להקדים הבדיקה מיד בתחילת הלילה - בעוד שיש מעט אור יום כדי שלא יתרשל.<br /> <br /> ולפיכך אמר אביי הלכך האי צורבא כו' שמאחר דעיקר המצוה היא בתחילת הלילה, לא לפתח בעידניה באורתא דתליסר דנגהי ארבסר דלמא משכא ליה שמעתיה ואתי לאימנועי ממצוה.<br /> <br /> ===תמיהה על ביאור הב&quot;ח וביאור דבריו על פי הבאור הלכה===<br /> וצריך להבין למה דינו של אביי הוא דווקא אי נימא שהמצוה היא בתחילת הלילה, הא גם אם המצוה היא כל הלילה אכתי איכא למיחש שמא ימשך וימנע מלעשות המצוה.<br /> <br /> אמנם עיין ב'''באור הלכה''' (או&quot;ח סי' תלא) שהביא נפק&quot;מ שאיכא דווקא לדברי ר&quot;נ, דבשאר דברים כגון ק&quot;ש ותפלה שאין מצותה דוקא בתחלת הזמן לא גזרו אלא בסעודה קבועה שאפשר להמשך וישכח לגמרי, ולכן שפיר יכול לאכול אפילו הרבה פירות, משא&quot;כ בבדיקת חמץ דקבעו חכמים הזמן לכתחלה תיכף בתחלת הלילה א&quot;כ השהייה גופא אף בלא אכילה אסור כשיגיע הזמן, ולכן פסק דבחצי שעה הסמוכה לצאת הכוכבים מותר לאכול פירות כמה שירצה אבל משהגיע הזמן אין להקל בשהייה רבה אפי' ע&quot;י פירות.<br /> <br /> אמנם אביי הרי לא הזכיר דין פירות, אלא איירי בדין לימוד תורה, ונראה שהבין שגם בזה יש חומרא מיוחדת בבדיקת חמץ על שאר מצוות מפני הטעם שצריך לבדוק דווקא בתחילת הלילה.<br /> ועיין בב&quot;ח (שם) שבריש דבריו נקט שאיסור לימוד יש דווקא קודם מצות בדיקת חמץ, והיה מקו&quot;ל שזה גופא מה שאמר אביי.<br /> <br /> ===דחיה לביאור הנ&quot;ל===<br /> אלא דיש לדחות, דהא טעמיה דהב&quot;ח הוא שבשאר המצוות באמת שרי ללמוד שאין הלימוד טורדו כל כך מלקיים המצוות, כמו שסעודה טורדת אותו, ולכן בכל המצוות התדירות שיש בכל יום לא אסרו אלא סעודה ולא לימוד תורה, משא&quot;כ במצות בדיקה שבאה משנה לשנה עלול לשכוח גם עם טרדה של תורה.<br /> <br /> ועוד דהב&quot;ח גופיה הביא את דעת מהרי&quot;ו שנקט דאף בכל המצוות איכא איסור לימוד תורה.<br /> <br /> ===תוספת ביאור בדברי הב&quot;ח===<br /> והיה מקו&quot;ל דס&quot;ל כמו השיטה שהביא ה'''משנ&quot;ב''' (שם סק&quot;ז) שיש אוסרין (מג&quot;א והגר&quot;ז) את הלימוד בבדיקת חמץ כבר מחצי שעה שקודם זמן הבדיקה דלמא אתי לאמשוכי הרבה.<br /> <br /> ולדבריהם אפש&quot;ל שזהו שחידש אביי שכיון שעיקר המצוה מתחילת הלילה, לכן אף קודם זמן הבדיקה אסור ללמוד.<br /> <br /> ===תמיהה בדברי כמה אחרונים===<br /> אמנם דעת ה'''חק יעקב''' ו'''מגן האלף''' ו'''שר האלף''' שלא אסרו הלימוד קודם הבדיקה אלא בזמן המצוה, ולדבריהם הדרא קושיין לדוכתה, למה חידש אביי דווקא על הצד שזמן הבדיקה הוא תחילת הלילה, ואי נימא דס&quot;ל דבכל המצוות אין כלל איסור לימוד אכתי אפש&quot;ל שזה גופא הנפק&quot;מ, אך אי נימא דלא ס&quot;ל הכי אכתי צ&quot;ע.<br /> <br /> והנה עיין ב'''ט&quot;ז''' (שם) שהביא שמה שהוצרך ר&quot;נ לב' הטעמים, מפני דהגמ' הבינה שצריך שעה מבוררת לקבוע בה בדיקה דהיינו לומר שיש שינוי באותו שעה ויש בה רושם, ובלילה אין שום שינוי אלא בתחלתה שאז דרך אדם לבוא לביתו מבחוץ אלא דביאת האדם רגיל להיות בין השמשות בעוד קצת יום וצריך להמתין עד שהנר מבהיק ולכן נקט ר&quot;נ ב' הטעמים שנדע שצריך בתחילת הלילה שאז יש שעה מבוררת - שבא הביתה אך יחכה מעט לזמן שאור הנר מבהיק.<br /> <br /> ומבאר ה'''פמ&quot;ג''' שלזה אמר אביי הלכך צורבא מרבנן לא ליפתח בעידני' באורתא כו' שעל אף שיהיה פנוי לגמרי באותה שעה (מאז שבא לביתו עד שמגיע זמן שאור הנר מבהיק) אם ירצה לאכול פשיטא דאסור דאין קבע לאכילה ודרך למשך מאכילה לאכילה ויתרחק מזמן ביאתו ביותר, ואפי' ביש לו עת קבוע ללמוד כגון פרק א' ויוכל לגומרו בעת ההיא שהוא פנוי מ&quot;מ אסור כיון שיש חשש שיבוא לו עיון וישה' קצת ויהי' רחוק מביאתו ויעבור על תקנת חכמים שקבעו סמוך לביאתו.<br /> <br /> ===ביאור חדש בדברי הב&quot;ח===<br /> ומעתה ניתן לומר גם לדברי הב&quot;ח שזה גופא החידוש של אביי, שאף אם יש לו לימוד קצר שיכול להספיק ללמוד ולעשות המצוה בתחילת הלילה, (כמו שהבאור הלכה התיר לאכול מעט פירות ולא חשש שבזה יעבור זמן תחילת הלילה), קמ&quot;ל אביי שלא יתחיל ללמוד שמא ימשך ולא שחיישינן שיעבור כל זמן המצוה, אלא שימשך מעט ויעבור זמן תחילת הלילה - כמו שכתב הבאור הלכה לענין הרבה פירות דאף שאין חשש שימשך כמו קביעות סעודה, מ&quot;מ את זמן תחילת הלילה יפסיד.<br /> <br /> ומדוייק היטב מלשון אביי שלא כ' אסור ללמוד, אלא נקט שאם יש לו זמן קבוע שלא יתחיל בו, דהיינו אף אם יש לו זמן קבוע ללמוד משהו קצר גם בזה חיישינן שימשך מעט ויפסיד זמן תחילת הלילה.<br /> <br /> [[קטגוריה:פסחים ד.]]<br /> [[קטגוריה:פסח]]<br /> [[קטגוריה:בדיקת חמץ]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים]]<br /> [[קטגוריה:הלכות פסח]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן תלא]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%9C&diff=16421 2021-06-28T14:57:48Z

<p>צריך עיון: /* ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול */ קישור</p> <hr /> <div>&lt;big&gt;<br /> <br /> =='''א. פתיחה'''==<br /> <br /> <br /> אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי&quot;ה, נברר במאמר זה בס&quot;ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.<br /> <br /> <br /> =='''ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> '''בגמרא''' במסכת שבת ([https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=113&amp;format=pdf קיג.]) מופיע: &quot;משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת&quot;. לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, שאסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.<br /> <br /> עוד מצינו '''בגמרא''' בשבת מקור לדבר (קיח.): &quot;תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה&quot;. אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש&quot;י ז&quot;ל נמצא שיש איסור הכנה בהצעת המיטות והדחת הצלחות וז&quot;ל: &quot;שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול&quot;.<br /> <br /> אך כמו בפשט הגמרא כן נראה '''ברמב&quot;ם''', אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו&quot;ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): &quot;אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן, אא&quot;כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת. אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת&quot;. עכ&quot;ל.<br /> <br /> נושאי כליו של הרמב&quot;ם, '''המגיד משנה והראב&quot;ד'''''&lt;nowiki/&gt;'' נחלקו בדעתו. הראב&quot;ד בהשגותיו על הרמב&quot;ם חלק על הרמב&quot;ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש&quot;י: &quot;ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול&quot;. נמצא מוכח מדבריו, שלרמב&quot;ם אין איסור הכנה מקודש לחול, שהרי השיג עליו, ומשמע שלא סובר כמותו.<br /> <br /> לעומת זאת, כתב המגיד משנה על דברי הראב&quot;ד שאינו צריך לחלוק ולהשיג על הרמב&quot;ם, שהרי הרמב&quot;ם עצמו סבור שיש הכנה מקודש לוחול, וז&quot;ל: &quot;ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי&quot;ח) ת&quot;ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע&quot;כ. ובהשגות א&quot;א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע&quot;כ. ואף רבינו ז&quot;ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול&quot;.<br /> <br /> מקור נוסף מצינו ב'''גמרא''' בשבת (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: &quot;משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו&quot;. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל : &quot;מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול&quot;. כמבואר, אזיל רש&quot;י לשיטתיה, שהאיסור עומד על הכנה מקו&quot;ל.<br /> <br /> פירש '''הרמב&quot;ם''' (שבת פ' כ&quot;ו, ה' י&quot;ב) בדברי גמרא זו: &quot;מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה&quot;ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם&quot;. שוב אין נראה מדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל צידוד באחת מן השיטות.<br /> כהסבר רש&quot;י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): &quot;...ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...&quot;. וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): &quot;ה''ג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב&quot;ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול&quot;. וכן הבינה התוספתא: &quot;מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...&quot;. וכן משמע מהרשב&quot;א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.<br /> <br /> =='''ג. גדרי הכנה מקדש לחול'''==<br /> <br /> <br /> עוד מופיע בגמרא '''בשבת''' (קנ.): &quot;לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו&quot;. וביאר רש&quot;י ז&quot;ל דאיסור מחשיך על התחום הינו &quot;איסור ממצוא חפציך&quot;, וכבר דרשו חז&quot;ל על פסוק זה (שבת קיג.): &quot;וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין&quot;. לאור האמור, עמ&quot;נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לראות את דברי האחרונים. <br /> <br /> כתב '''המגן אברהם''' לגבי דיני הכנה מקודש לקודש, לדוגמא מיו&quot;ט לשבת, (סי' תרס&quot;ז, סק&quot;ג. ע&quot;פ דברי המהרי&quot;ל, הכ&quot;מ והגהות מי'), שאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך שולחן ביו&quot;ט א לצורך שימוש ביו&quot;ט ב. אבל פעולה קלה יותר, כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – מותר. <br /> עוד הביא המגן אברהם שם דעה האוסרת להביא יין ממקום למקום ביו&quot;ט א לצורך יו&quot;ט ב. ותמה ע&quot;כ '''החיי אדם''' (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס&quot;ו), מדוע דין הולכת היין ממקום חמקום שונה מהולכת עירוב ביו&quot;ט א' ליו&quot;ט ב' שהוא מותר. ותירץ, שהמקרה המובא במג&quot;א מדבר בשמביאו סמוך לחשיכה, שאז נראה ממש מכין ואסור. ומ&quot;מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: &quot;דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה&quot;. ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו, אבל עריכת השלחן כבר אסורה. מ&quot;מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור, או הבאת יין ממקום למקום.<br /> <br /> אמנם, כתב הגאון הרב משה לוי זצ&quot;ל בספרו '''מנוחת אהבה''' (ח&quot;א, פ' יא, ה&quot;ב), אסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ&quot;ש. וכיון שלא אסר את הכנסת השלחן מחצר לבית בלי עריכה, אלא דווקא את עריכתו אסר - פריסת מפה, משמע שאינו מסכים אם שיטת המג&quot;א והחיי אדם. שבהכנה מקודש לחול אוסרים אף במזיז את השולחן מחצר לבית (כנ&quot;ל ע&quot;פ הביננו). וכן בהמשך פרק יא שם (סי&quot;ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים שאין הכנה מקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים הנ&quot;ל.<br /> <br /> לעומת זאת, פסק הרב יצחק יוסף בספרו '''ילקוט יוסף''' (הלכות שבת, ח&quot;ב, פי&quot;ב, ה&quot;א), שאסור אפילו דבר שהוא אינו מלאכה ממשית אלא טרחה בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, שאסר רק מלאכה ממשית.<br /> <br /> <br /> =='''ד. דין פסידא במכין מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> מקור לעניין זה מצינו '''בגמרא''' (ביצה לו.): &quot;ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש&quot;י: &quot;ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות&quot;. ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, שעולא סובר שגם דברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ&quot;נ שיוכל להשתמש בהם בחול, מותר. וחולק עליו רבי יצחק וסובר שכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדבר שמותר לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.<br /> <br /> ולעניין הלכה, כתב '''שו&quot;ת באר דוד''' (ס&quot;ח, בשם שו&quot;ת הרש&quot;ג, סס&quot;א) להביא ראיה שמותר דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. שהנה מופיע בשו&quot;ע (סש&quot;ח ס&quot;ד), שמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו. וכן לולב, התיר השו&quot;ע (סתרנ&quot;ד ס&quot;א) להחזירו למקומו אעפ&quot;י שאינו נצרך לאותו יום. ומתוך כך, הוכיח שמותר לחלוב אצל עכו&quot;ם חלב בשבת במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג את החלב לאחר השבת. אולם בהמשך דבריו כתב שאין ההיתר של השו&quot;ע דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה שיש לאותו אדם את החפץ וחושש להיזקו, ודוקא במקרה זה מותר להצילו ע&quot;י טלטולו, מה שאין כן במקרה שרוצה חלב למוצ&quot;ש מדובר בשאין כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ&quot;ש, וזה נקרא מניעת הריוח ולא הפסד. עוד עיין שם באריכות בדבריו.<br /> <br /> סוף דבר, נמצא לשיטתו שאיסור הכנה מקודש לחול הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ומותר בדברים שיש בהם הצלה מהפסד.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%9C&diff=16420 2021-06-28T14:49:53Z

<p>צריך עיון: /* ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול */ תיקון קל</p> <hr /> <div>&lt;big&gt;<br /> <br /> =='''א. פתיחה'''==<br /> <br /> <br /> אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי&quot;ה, נברר במאמר זה בס&quot;ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.<br /> <br /> <br /> =='''ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> '''בגמרא''' במסכת שבת (קיג.) מופיע: &quot;משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת&quot;. לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, שאסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.<br /> <br /> עוד מצינו '''בגמרא''' בשבת מקור לדבר (קיח.): &quot;תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה&quot;. אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש&quot;י ז&quot;ל נמצא שיש איסור הכנה בהצעת המיטות והדחת הצלחות וז&quot;ל: &quot;שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול&quot;.<br /> <br /> אך כמו בפשט הגמרא כן נראה '''ברמב&quot;ם''', אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו&quot;ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): &quot;אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן, אא&quot;כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת. אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת&quot;. עכ&quot;ל.<br /> <br /> נושאי כליו של הרמב&quot;ם, '''המגיד משנה והראב&quot;ד'''''&lt;nowiki/&gt;'' נחלקו בדעתו. הראב&quot;ד בהשגותיו על הרמב&quot;ם חלק על הרמב&quot;ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש&quot;י: &quot;ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול&quot;. נמצא מוכח מדבריו, שלרמב&quot;ם אין איסור הכנה מקודש לחול, שהרי השיג עליו, ומשמע שלא סובר כמותו.<br /> <br /> לעומת זאת, כתב המגיד משנה על דברי הראב&quot;ד שאינו צריך לחלוק ולהשיג על הרמב&quot;ם, שהרי הרמב&quot;ם עצמו סבור שיש הכנה מקודש לוחול, וז&quot;ל: &quot;ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי&quot;ח) ת&quot;ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע&quot;כ. ובהשגות א&quot;א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע&quot;כ. ואף רבינו ז&quot;ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול&quot;.<br /> <br /> מקור נוסף מצינו ב'''גמרא''' בשבת (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: &quot;משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו&quot;. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל : &quot;מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול&quot;. כמבואר, אזיל רש&quot;י לשיטתיה, שהאיסור עומד על הכנה מקו&quot;ל.<br /> <br /> פירש '''הרמב&quot;ם''' (שבת פ' כ&quot;ו, ה' י&quot;ב) בדברי גמרא זו: &quot;מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה&quot;ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם&quot;. שוב אין נראה מדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל צידוד באחת מן השיטות.<br /> כהסבר רש&quot;י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): &quot;...ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...&quot;. וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): &quot;ה''ג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב&quot;ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול&quot;. וכן הבינה התוספתא: &quot;מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...&quot;. וכן משמע מהרשב&quot;א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.<br /> <br /> =='''ג. גדרי הכנה מקדש לחול'''==<br /> <br /> <br /> עוד מופיע בגמרא '''בשבת''' (קנ.): &quot;לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו&quot;. וביאר רש&quot;י ז&quot;ל דאיסור מחשיך על התחום הינו &quot;איסור ממצוא חפציך&quot;, וכבר דרשו חז&quot;ל על פסוק זה (שבת קיג.): &quot;וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין&quot;. לאור האמור, עמ&quot;נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לראות את דברי האחרונים. <br /> <br /> כתב '''המגן אברהם''' לגבי דיני הכנה מקודש לקודש, לדוגמא מיו&quot;ט לשבת, (סי' תרס&quot;ז, סק&quot;ג. ע&quot;פ דברי המהרי&quot;ל, הכ&quot;מ והגהות מי'), שאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך שולחן ביו&quot;ט א לצורך שימוש ביו&quot;ט ב. אבל פעולה קלה יותר, כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – מותר. <br /> עוד הביא המגן אברהם שם דעה האוסרת להביא יין ממקום למקום ביו&quot;ט א לצורך יו&quot;ט ב. ותמה ע&quot;כ '''החיי אדם''' (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס&quot;ו), מדוע דין הולכת היין ממקום חמקום שונה מהולכת עירוב ביו&quot;ט א' ליו&quot;ט ב' שהוא מותר. ותירץ, שהמקרה המובא במג&quot;א מדבר בשמביאו סמוך לחשיכה, שאז נראה ממש מכין ואסור. ומ&quot;מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: &quot;דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה&quot;. ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו, אבל עריכת השלחן כבר אסורה. מ&quot;מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור, או הבאת יין ממקום למקום.<br /> <br /> אמנם, כתב הגאון הרב משה לוי זצ&quot;ל בספרו '''מנוחת אהבה''' (ח&quot;א, פ' יא, ה&quot;ב), אסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ&quot;ש. וכיון שלא אסר את הכנסת השלחן מחצר לבית בלי עריכה, אלא דווקא את עריכתו אסר - פריסת מפה, משמע שאינו מסכים אם שיטת המג&quot;א והחיי אדם. שבהכנה מקודש לחול אוסרים אף במזיז את השולחן מחצר לבית (כנ&quot;ל ע&quot;פ הביננו). וכן בהמשך פרק יא שם (סי&quot;ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים שאין הכנה מקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים הנ&quot;ל.<br /> <br /> לעומת זאת, פסק הרב יצחק יוסף בספרו '''ילקוט יוסף''' (הלכות שבת, ח&quot;ב, פי&quot;ב, ה&quot;א), שאסור אפילו דבר שהוא אינו מלאכה ממשית אלא טרחה בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, שאסר רק מלאכה ממשית.<br /> <br /> <br /> =='''ד. דין פסידא במכין מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> מקור לעניין זה מצינו '''בגמרא''' (ביצה לו.): &quot;ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש&quot;י: &quot;ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות&quot;. ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, שעולא סובר שגם דברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ&quot;נ שיוכל להשתמש בהם בחול, מותר. וחולק עליו רבי יצחק וסובר שכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדבר שמותר לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.<br /> <br /> ולעניין הלכה, כתב '''שו&quot;ת באר דוד''' (ס&quot;ח, בשם שו&quot;ת הרש&quot;ג, סס&quot;א) להביא ראיה שמותר דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. שהנה מופיע בשו&quot;ע (סש&quot;ח ס&quot;ד), שמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו. וכן לולב, התיר השו&quot;ע (סתרנ&quot;ד ס&quot;א) להחזירו למקומו אעפ&quot;י שאינו נצרך לאותו יום. ומתוך כך, הוכיח שמותר לחלוב אצל עכו&quot;ם חלב בשבת במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג את החלב לאחר השבת. אולם בהמשך דבריו כתב שאין ההיתר של השו&quot;ע דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה שיש לאותו אדם את החפץ וחושש להיזקו, ודוקא במקרה זה מותר להצילו ע&quot;י טלטולו, מה שאין כן במקרה שרוצה חלב למוצ&quot;ש מדובר בשאין כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ&quot;ש, וזה נקרא מניעת הריוח ולא הפסד. עוד עיין שם באריכות בדבריו.<br /> <br /> סוף דבר, נמצא לשיטתו שאיסור הכנה מקודש לחול הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ומותר בדברים שיש בהם הצלה מהפסד.</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=16419 2021-06-28T14:49:00Z

<p>צריך עיון: /* מקור איסור בל יראה ובל ימצא */ תיקונים קלים</p> <hr /> <div>{{עריכה|סיבה=יש צורך לסגנן מחדש, ולשקול פיצול הסוגיה לכמה סוגיות}}<br /> {{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}<br /> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.<br /> <br /> == מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br /> <br /> איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,&lt;BR/&gt; <br /> :'''&quot;לא יראה לך חמץ בכל גבולך&quot;''' (שמות יג יז)'''&lt;BR/&gt;&quot;שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם&quot;''' (שמות יב יט) <br /> <br /> הגמ' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=5b&amp;format=pdf (פסחים ה ע&quot;ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br /> <br /> :'''&quot;לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה&quot;'''&lt;BR/&gt;משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br /> <br /> :'''&quot;יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם&quot;'''&lt;BR/&gt; האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br /> <br /> מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br /> <br /> הברייתא העלתה הוא אמינא זו:&lt;BR/&gt; <br /> <br /> :&quot;'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br /> <br /> :'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br /> <br /> :'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת&quot;ל שאור שאור לגזרה שווה&quot;''' &lt;BR/&gt; <br /> <br /> <br /> הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. &lt;BR/&gt;<br /> הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)&lt;BR/&gt;<br /> והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br /> <br /> <br /> בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,&lt;BR/&gt;<br /> מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''&quot;לא ימצא&quot;'''&lt;BR/&gt;שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו &lt;BR/&gt; אלא גם בזיקה פחותה של &quot;המצאות&quot; החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br /> <br /> <br /> <br /> מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br /> <br /> 1.עצם מציאותו.&lt;BR/&gt; <br /> 2.בעלות - זיקה(&quot;לא יראה לך&quot; ו&quot;לא ימצא&quot;)&lt;BR/&gt; <br /> 3.נראות(לא יראה). &lt;BR/&gt; <br /> <br /> <br /> מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב&quot;י וב&quot;י.<br /> <br /> '''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br /> <br /> <br /> נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br /> .<br /> '''<br /> <br /> == ביטול ==<br /> <br /> נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br /> <br /> <br /> יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.&lt;BR/&gt; <br /> אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו &quot;מבטלו בלבו&quot;. <br /> <br /> === שיטת ר&quot;י ===<br /> <br /> '''&quot;והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך&quot;''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=4b&amp;format=pdf (תוס' דף ד: ד&quot;ה מדאורייתא)] <br /> <br /> <br /> הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.&lt;BR/&gt;בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, &lt;BR/&gt;כדוגמת דיבור &quot;שדברים שבלב אינם דברים&quot;,הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,&lt;BR/&gt; ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה &quot;לא יראה לך &quot; וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.&lt;BR/&gt; אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו&quot;מבטלו בלבו ודיו&quot;'''.<br /> <br /> ==='''שיטת הר&quot;ן''' ===<br /> <br /> '''&quot; חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי&quot;''' (ר&quot;ן דף א.מדפי הרי&quot;ף ד&quot;ה ומהו) &lt;BR/&gt; בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב&quot;י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב&quot;י מצד חוסר חשיבותם <br /> <br /> :: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש&quot;בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל&quot;'''&lt;BR/&gt; ופירש הר&quot;ן(וכן '''הרא&quot;ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br /> <br /> מכאן למד''' הר&quot;ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו &quot;שלך&quot;.<br /> <br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> <br /> '''&quot;זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,&lt;BR/&gt; שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה &quot;לך &quot;כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו&quot;'''.[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90 (רמב&quot;ן דף ד: ד&quot;ה אלא)] &lt;BR/&gt; <br /> <br /> לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. &lt;BR/&gt; <br /> <br /> ::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),&lt;BR/&gt; גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,&lt;BR/&gt;מכאן למד הרמב&quot;ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''&lt;BR/&gt; ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br /> <br /> ולמד הרמב&quot;ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:&lt;BR/&gt; <br /> '''&quot;תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו&quot;''' &lt;BR/&gt; הציווי &quot;תשביתו&quot; אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון &quot;ולא יראה לך&quot; יש ללמוד שאי ראיית השכל,&lt;BR/&gt; ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br /> <br /> === שיטת הרמב&quot;ם ורש&quot;י ===<br /> <br /> <br /> <br /> '''רמב&quot;ם:&quot;...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל&quot;''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=16&amp;perek=2&amp;halocha=2&amp;hilite= (הל' חמץ ומצה ב,ב.)]&lt;BR/&gt; <br /> '''וברש&quot;י:&quot;בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא&quot;'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=4&amp;format=pdf (רש&quot;י דף ד. ד&quot;ה חובת הדר)]<br /> <br /> הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ &quot;לא יראה&quot;,ניתוק יסוד &quot;הנראות&quot; כאי ראיית השכל&lt;BR/&gt;אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב&quot;ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,&lt;BR/&gt;ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב&quot;ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br /> <br /> === שני מרכיבים בבעלות ===<br /> <br /> בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:&lt;BR/&gt;<br /> 1.בעלות פורמאלית &lt;BR/&gt; 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. &lt;BR/&gt; <br /> בביטול החמץ לשיטת '''ר&quot;י הר&quot;ן והרמב&quot;ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,&lt;BR/&gt; שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.&lt;BR/&gt;לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br /> <br /> ==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br /> <br /> <br /> בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)&lt;BR/&gt; '''&quot;אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת&quot;ל לומר בכל גבולך&quot; '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=5b&amp;format=pdf (פסחים ה:)]''' &lt;BR/&gt; <br /> <br /> <br /> הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br /> <br /> לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: &lt;BR/&gt; <br /> :'''&quot;בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.&lt;BR/&gt; ת&quot;ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.&lt;BR/&gt; יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו&quot;'''[http://www.daat.ac.il/daat/vl/mechilta/mehilta03.pdf (מכדר&quot;י פסחא בא פרשה י)]''' <br /> <br /> <br /> ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.&lt;BR/&gt; <br /> <br /> <br /> מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא &lt;BR/&gt; ע&quot;י היחס בין הלאוים &quot;בל יראה&quot; האוסר בפשטות חמץ שלך לבין &quot;בל ימצא&quot; האוסר חמץ המצוי לך. <br /> <br /> <br /> ===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br /> <br /> א. מ&quot;לא יראה לך&quot; לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ&quot;לא ימצא&quot; לומדים '''שהמושג &quot; בעלות&quot; מתרחב'''.&lt;BR/&gt; בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.&lt;BR/&gt;למקומו הפיזי של החמץ &quot;הימצאותו&quot; שליטה, אין משמעות. <br /> <br /> <br /> ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. &lt;BR/&gt;מ&quot;לא יראה לך&quot; לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ&quot;לא ימצא&quot; לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br /> <br /> <br /> ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ&quot;הממוצע&quot; בין &quot;בל יראה&quot; לבין &quot;בל ימצא&quot; משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',&lt;BR/&gt; אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),&lt;BR/&gt;<br /> [באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע&quot;פ &quot;המצאות&quot; החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br /> <br /> === שיטת רש&quot;י ===<br /> <br /> <br /> (הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום &quot;המצאותו&quot;של החמץ אין משמעות,&lt;BR/&gt;לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי&quot;ף והרמב&quot;ם)<br /> <br /> === שיטת תוספות ===<br /> (הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת &quot;המצאותו&quot;-הנגישות אליו, ונאסר מ&quot;לא יראה לך&quot;,&lt;BR/&gt;אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ&quot;לא ימצא&quot; אזי עקרון המכילתא קיים &lt;BR/&gt; חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא&quot;ש''')<br /> <br /> === שיטת הרמב&quot;ן ===<br /> (הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,&lt;BR/&gt; ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב&quot;ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)&lt;BR/&gt; כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב&quot;ן(בפרושו לתורה י&quot;ב י&quot;ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב&quot;י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר&quot;ן ובמאירי''').<br /> <br /> ===שיטת הגאונים ===<br /> (הבנה ג):חולקים על הרמב&quot;ן בהגדרת &quot;מצוי&quot;,איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים&lt;BR/&gt; אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,&lt;BR/&gt;לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br /> <br /> === שיטת רבינו יונה ===<br /> לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא&quot;ש ותוספות''' )&lt;BR/&gt;לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב&quot;ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br /> <br /> == תוקפה של בדיקת חמץ ==<br /> <br /> נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב&quot;י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br /> <br /> === שיטת רש&quot;י ===<br /> <br /> <br /> כתב בתחילת המסכת <br /> '''&quot;בודקין שלא לעבור בב&quot;י וב&quot;י'''&quot;. [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=2&amp;format=pdf (רש&quot;י דף ב. ד&quot;ה בודקין)]&lt;BR/&gt; <br /> ::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש&quot;י '''&quot;שלא ניתנה תורה למלאכי השרת&quot;''',&lt;BR/&gt; הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע&quot;פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%&lt;BR/&gt;הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br /> <br /> ::כתב '''הר&quot;ן''' בדעת רשי '''&quot;שסמכה תורה על החזקות&quot;''',&lt;BR/&gt; ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,&lt;BR/&gt;ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב&quot;י וב&quot;י. <br /> <br /> ::'''נפ&quot;מ''' בין הר&quot;ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:&lt;BR/&gt; לר&quot;ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית &lt;BR/&gt; ולר&quot;ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br /> <br /> ===שיטת תוספות ===<br /> <br /> '''&quot;נראה לר&quot;י דאע&quot;ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו&quot;''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=2&amp;format=pdf (תוספות דף ב. ד&quot;ה בודקין)]<br /> <br /> נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.&lt;BR/&gt; <br /> <br /> <br /> לאור שיטתם בהמשך המסכת [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=21&amp;format=pdf (כ&quot;א ע&quot;א ד&quot;ה ואי)]מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,&lt;BR/&gt;וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור&lt;BR/&gt; באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, &lt;BR/&gt; <br /> <br /> <br /> לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,&lt;BR/&gt; <br /> ::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''&quot;מלאך שרת&quot;''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,&lt;BR/&gt;כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,&lt;BR/&gt; <br /> ::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br /> <br /> ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br /> <br /> === שיטת הרמב&quot;ם והרא&quot;ש ===<br /> <br /> '''&quot;לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור&lt;BR/&gt; <br /> '''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל&quot;''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=16&amp;perek=3&amp;halocha=7&amp;hilite= (חו&quot;מ פרק ג הל' ז)]<br /> <br /> :הבדיקה מועילה שלא לעבור בב&quot;י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה &lt;BR/&gt;<br /> :אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)&lt;BR/&gt; <br /> :ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע&quot;ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו&lt;BR/&gt;<br /> :ואין בכך חסרון במעשה העברה &lt;BR/&gt;<br /> '''&quot;דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע&quot;פ שאין יודע..&quot;''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90#.D7.A1.D7.99.D7.9E.D7.9F_.D7.98 (רא&quot;ש סי' ט')]<br /> ולכן תקנו ביטול.<br /> <br /> === שיטת הטור ===<br /> <br /> '''&quot;דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא&quot;''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%9C%D7%93 (טור אורח חיים סי' תלד)]<br /> <br /> לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב&quot;י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br /> <br /> ::וביאר''' רעק&quot;א''' שקושיית הגמרא &quot;וכי משכחת ליה לבטליה&quot; שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,&lt;BR/&gt;<br /> ::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,&lt;BR/&gt;<br /> ::אך לאחר שחכמים &quot;העלו את הרף&quot; ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,&lt;BR/&gt;וקבעו את חובת הבטול &quot;הבודק צריך שיבטל&quot; [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=6b&amp;format=pdf (ו ע&quot;ב)], הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''&lt;BR/&gt;<br /> ::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.&lt;BR/&gt;<br /> <br /> == חוסר נגישות מוחלט ==<br /> <br /> ''<br /> ===מפולת קטנה ===<br /> '''<br /> חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. &lt;BR/&gt; <br /> :לשיטת''' רש&quot;י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל&lt;BR/&gt; אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.&lt;BR/&gt;<br /> :לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ&quot;ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי &lt;BR/&gt; אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br /> ''<br /> <br /> === מפולת גדולה ===<br /> '' <br /> במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ&quot;ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו&lt;BR/&gt; ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו &quot;לך&quot;<br /> <br /> <br /> בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש&quot;י''':''' &quot;כשרואהו עובר עליו&quot;''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=6&amp;format=pdf (רש&quot;י דף ו. ד&quot;ה אפילו)]<br /> <br /> משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,&lt;BR/&gt;ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים&lt;BR/&gt; והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. &lt;BR/&gt; <br /> נחלק עליו '''הר&quot;ן''' שאע&quot;פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br /> <br /> מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br /> <br /> וכתב '''המהרש&quot;ל''' (ו. ד&quot;ה רש&quot;י בד&quot;ה דעתו לחזור) בדעת '''רש&quot;י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי &lt;BR/&gt; אלא&quot;כשרואהו עובר עליו&quot; הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''&lt;BR/&gt; לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])&lt;BR/&gt; <br /> שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br /> <br /> == שיטת ההלכה ==<br /> <br /> '''1.ביטול:'''<br /> <br /> השו&quot;ע פוסק כרמב&quot;ם,רמב&quot;ן ורש&quot;י לומר &quot;לבטיל ולהוי כעפרא דארעא&quot; אי החשבתו כחמץ, &lt;BR/&gt; <br /> :וכתב המשנ&quot;ב:&quot;ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא&quot; כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר&quot;ן שהביטול מדין הפקר.<br /> <br /> '''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br /> <br /> השו&quot;ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש&quot;י ורמב&quot;ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )&lt;BR/&gt;שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' &lt;BR/&gt; <br /> בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. &lt;BR/&gt;<br /> :המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,&lt;BR/&gt;<br /> :שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br /> <br /> '''3.בדיקת חמץ:'''<br /> <br /> כתב השו&quot;ע &quot;אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו..&quot; &lt;BR/&gt;<br /> :&quot;וכתב המשנ&quot;ב שאע&quot;ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) &lt;BR/&gt; <br /> :הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש&quot;י). <br /> <br /> '''4.חוסר נגישות:''' &lt;BR/&gt;<br /> בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו&quot;ע &quot;אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו&quot; &lt;BR/&gt;<br /> :וכתב המשנ&quot;ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש&quot;י) &lt;BR/&gt;<br /> במפרש ויוצא בשיירה כתב השו&quot;ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו &lt;BR/&gt;<br /> :וכתב המשנ&quot;ב שיבטל כי אע&quot;ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר&quot;ן)<br /> <br /> == שותי&quot;ם == <br /> בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו&quot;ת שאגת אריה סי' עז. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו&quot;ת אבני נזר או&quot;ח סי' שטז.&lt;BR/&gt; <br /> בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו&quot;ת שאגת אריה סי' פג. &lt;BR/&gt; <br /> בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו&quot;ת נו&quot;ב מהדו&quot;ק או&quot;ח סי' כ. פר&quot;ח סי' תמח. מהרי&quot;ט אלגזי בכורות פ&quot;ה אות מ&quot;ג. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:פסח]]<br /> [[קטגוריה:פסחים ד.]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן תלג]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%AA_%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A6%D7%94_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16418 2021-06-28T14:44:31Z

<p>צריך עיון: /* איסור עשיית אהל */ קישור</p> <hr /> <div>{{מקורות|שבת יז ז|שבת קכה ב, קלז ב, עירובין מד א, פו ב, צג ב-צד א, קב א, סוכה טז ב||שבת כב כט|אורח חיים שטו א}}<br /> באילו אופנים מותר להעמיד ולפרק מחיצה בשבת, ודין מחיצה המתרת.<br /> <br /> ==מקורות חז&quot;ל בענין מחיצה בשבת==<br /> ===איסור עשיית אהל===<br /> ב'''גמרא''' (שבת [https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=125b&amp;format=pdf קכה ב], קלז ב, עירובין מד א) אומר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, ש[[אסור לעשות אוהל עראי בשבת]], אמנם [[להוסיף על אוהל עראי]] היא מחלוקת תנאים, שלדעת ר' אליעזר אסור ולדעת חכמים מותר, והלכה כחכמים.<br /> <br /> ===כותל חצר שנפל בשבת===<br /> עוד ב'''גמרא''' פרק כל גגות (עירובין צג ב) מובאת מחלוקת רב ושמואל, לגבי כותל שבין שתי חצירות שנפל, שרב [[אסר לטלטל]] בחצר זו, ואילו שמואל [[התיר הטלטול עד מקום המחיצה]] שהיתה, כל אחד בשלו. ולמדנו שנחלקו בכך מתוך מעשה שהיה שישבו שניהם בחצר ונפל הכותל, ואמר שמואל 'קחו טלית ופרסוה להיות מחיצה', וכשראה זאת רב החזיר פניו, ומבואר ששמואל התיר לטלטל ורב אסר. ועוד אומרת הגמרא ששמואל מתיר אף בלא מחיצה וכנ&quot;ל, אלא שביקש לפרוס מחיצה משום צניעות. ורב אף שסבר לאיסורא, לא רצה לומר דבר מפני שהיה זה במקום ששמואל היה מרא דאתרא, ומ&quot;מ החזיר פניו שלא יאמרו שהסכים לדבר.<br /> <br /> ===עשיית דופן לסוכה===<br /> ה'''גמרא''' (עירובין מד א) מביאה שתי ברייתות לכאורה סותרות. ברייתא א' אומרת שאם נפלה דופן של סוכה בשבת, אין להעמיד שם אדם או בהמה או כלים לפי ש[[אין עושין אהל עראי ביו&quot;ט ואצ&quot;ל בשבת]]. אך בברייתא ב' כתוב שעושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה. ולאחר משא ומתן מסקנת הגמרא היא שיש לחלק בין דופן שלישית לדופן רביעית, וכפי שמפרש שם '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה בדופן) שכיון ש[[בלא דופן שלישית לא חשיב סוכה]] כלל, לכן כשמעמיד דופן שלישית חשיב כ[[בונה אוהל]], ובזה איירי הברייתא שאוסרת. והברייתא שמתירה איירי בדופן רביעית, שבזה מותר כיון שבלאו הכי אוהל הוא, ואין כאן אלא [[תוספת אוהל]] המותרת.<br /> <br /> ===מחיצה לצורך הבאת ספר תורה===<br /> ה'''גמרא''' (עירובין פו ב, סוכה טז ב) מביאה מעשה בשם רב דימי, שפעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, ובשבת פרסו סדינין ע&quot;ג עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו. ומקשה הגמרא היאך פרסו סדינים, ןהרי אסור לעשות אוהל עראי בתחילה בשבת (וברש&quot;י בסוכה לא גרס קושיה זו, ויתבאר להלן), ותירצה שבאמת לא פרסו בשבת, אלא מצאו סדינים פרוסים, כך שיכלו לטלטל את הספר בשבת. <br /> <br /> ===צידוד אבנים לבית הכסא===<br /> ה'''גמרא''' (ביצה לב ב) מביאה דברי רב נחמן שמתיר לצדד אבנים ביום טוב לשם עשיית צרכיו, כלומר שמניח ב' אבנים ויושב עליהן. וטעם ההיתר מבואר שם בגמרא הוא מפני שאינו עושה להם גג. אמנם מסיקה שם הגמרא, שאף שאם עושה כן לצורך קבע כגון שעושה כסא של לבנים וטיט אסור, מ&quot;מ הכא בעושהו עראי לשם בית הכסא לא גזרו משום קבע, משום [[כבוד הבריות]].<br /> <br /> ==מחלוקת הראשונים האם יש במחיצה בלבד איסור אוהל, ובדין מחיצה המתרת==<br /> ===שיטת רש&quot;י===<br /> '''רש&quot;י''' (שבת קכה ב ד&quot;ה שאין) כתב שהאיסור לעשות אוהל הוא דווקא בגג, אבל מחיצה לאו אוהל היא ומותר לפורסה לצניעות. ומוכיח דבריו מעובדא דשמואל ורב בעירובין צג: שהתיר שמואל לעשות מחיצה מסדין, ואף רב לא חלק עליו שם אלא משום [[טלטול בד' אמות בלא מחיצה]], מבואר מזה שמחיצה מותר לפרוס אפילו לכתחילה לפי שאין אוהל אלא בגג בלבד.<br /> &lt;BR/&gt;ושוב כתב כן רש&quot;י בסוכה (טז ב ד&quot;ה מהיכן) שמחיצה בלא גג לאו אוהל הוא ומותר לעשותה, ולכן יש להשמיט הגירסה שהגמרא מקשה על פריסת הסדינים לצורך טלטול ספר תורה, וצ&quot;ל שהאיסור שם היה משום [[הוצאת והכנסת]] הסדינים בלבד. אמנם במקום אחר שהובא סיפור זה (עירובין פו ב) רש&quot;י לא השמיט גירסה זו, ומשמע שמקיים אותה, ולפי&quot;ז יצא שסובר שיש איסור אוהל גם במחיצה, לכה&quot;פ במקום שהמחיצה באה להתיר טלטול וכדלהלן.<br /> <br /> לשיטת רש&quot;י הסכים גם ה'''מאירי''' (קכה ב ד&quot;ה אין), אלא שהוסיף שודאי שלשיטת רש&quot;י לא כל מחיצה מותרת, אלא דווקא מחיצה שנעשית לצניעות או לצל בעלמא, אבל מחיצה גמורה ודאי אסור. וכדבריו כתב גם ה'''אור זרוע''' (שבת עח ו), וכתבו עוד שרש&quot;י לא היה צריך להשמיט הגירסה בגמרא שפרסו סדינים כדי להתיר להביא ס&quot;ת, שבאמת שם היה אסור כיון שנעשה להתיר, וכפי שבאמת בעירובין לא השמיט גירסה זו כנ&quot;ל. ולדבריהם יוצא שאין מחלוקת לדינא בין רש&quot;י לשאר ראשונים {{ראה עוד|העמדת מחיצה בשבת|שיטת רש&quot;י}}. <br /> <br /> ===שיטת רבנו תם ורוב הראשונים===<br /> '''רבנו תם''' בכמה מקומות (ספר הישר רפ, שבת קכה ב ד&quot;ה הכל, עירובין מד א ד&quot;ה פקק) כתב לחלוק על רש&quot;י, שהרי מקור דין תוספת אוהל הוא מדין [[פקק החלון]], ושם מדובר בדופן ולא בגג (וגם רש&quot;י כתב כן בשבת קלז: ד&quot;ה פקק), ומוכח מזה שגם דופן מן הצד נחשבת לאוהל, ואסור לעשותו לכתחילה ורק להוסיף על אוהל עראי מותר. אלא שהוסיף ר&quot;ת לחלק על פי הגמרא ב[[#עשיית דופן לסוכה|עירובין מד.]], שזהו דווקא במחיצה שבאה להתיר, כמו דופן שלישית בסוכה שעל ידה נכשרת הסוכה שזהו כעושה אוהל בתחילה ואסור, אך אם זו מחיצה לצניעות בלבד, כגון דופן רביעית בסוכה, שאינה מתירה דבר - מותר, לפי שאינו חשוב אלא כתוספת אוהל בלבד.<br /> &lt;BR/&gt;את מחלוקת רב ושמואל לגבי כותל שנפל, שם מבואר ששמואל עשה את המחיצה רק לצניעות, מבאר ר&quot;ת שבאמת רב סבר שאסור להעמיד המחיצה משום אוהל כיון שבזה הוא מתיר לטלטל בחצר, ואף שמואל לא היה עושה כן אם היה סובר שמחיצה כזו מתירה לטלטל בחצר.<br /> &lt;BR/&gt;כדברי ר&quot;ת לאסור מחיצה המתרת משום אוהל, כתבו גם ה'''רא&quot;ש''' (שבת יז ח), ה'''רשב&quot;א''' (קכה ב ד&quot;ה שאין) ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף מט א ד&quot;ה ולפיכך), ה'''טור''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1324 (אורח חיים שטו)], ה'''ריטב&quot;א''' (קכה ב ד&quot;ה אמר רבה) ועוד.<br /> <br /> ====הוספה על מחיצה המתרת====<br /> בשו&quot;ת '''אבני נזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1344&amp;st=&amp;pgnum=209&amp;hilite= (אורח חיים רכא)] כתב לחלק בין דעות הראשונים השונות, שתוס' ורא&quot;ש כתבו בטעם היתר מחיצה רביעית שהוא משום תוספת אוהל עראי, ולפי&quot;ז מותר להוסיף רק היכא שהמחיצה שהיתה מבעוד יום הועילה להתיר בפנ&quot;ע. ולעומ&quot;ז כתב שדעת האור זרוע והיראים שמחיצה רביעית מותרת מפני שאינה עשויה להתיר, ולפי&quot;ז מותר לעשות מחיצה המתרת, כל שאינו עושה את כולה, אפילו המחיצה שהיתה מבעוד יום לא הועילה להתיר. ולהלן יתבאר.<br /> <br /> ===יישוב שיטת רש&quot;י===<br /> על הקושיה שהקשו הראשונים על רש&quot;י, איך לומדת הגמרא ממשנת פקק החלון לאיסור עשיית אוהל עראי ולהיתר ההוספה עליו, והרי שם מדובר בחלון שבדופן, ואילו אוהל עראי אינו אלא בגג לשיטת רש&quot;י, כתב ה'''ר&quot;ן''' (קכה ב ד&quot;ה לא נחלקו, ובדפי הרי&quot;ף מט א ד&quot;ה וכתב רש&quot;י) לתרץ שכשם שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בהוספת חלון בצד בנין קבע, כן נחלקו בגג של עראי. שעל כל מה שאסור לכתחילה לעשות, אוסר ר' אליעזר גם להוסיף, וחכמים מתירים. לכן מתוך מחלוקתם לגבי פקק חלון במחיצת קבע, יכולנו ללמוד להוספה על גג אף באוהל עראי. באופן זה תירצו גם ה'''רשב&quot;א''' (קכה ב ד&quot;ה שאין), ה'''ריטב&quot;א''' (שבת קכה ב ד&quot;ה אמר רבה), ה'''מאירי''' (קכה ב ד&quot;ה אין) וה'''אור זרוע''' (שבת עח ו).<br /> <br /> קושיה נוספת שהקשו הראשונים, למה אסור לעשות מחיצה שלישית בסוכה, והרי מן הצד לא חשיב אוהל. בספר '''מגיני שלמה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40977&amp;st=&amp;pgnum=103 (שבת קכה ב ד&quot;ה הכל מודים)] כתב לבאר בדעת רש&quot;י שלשיטתו מחיצה שלישית בסוכה אסורה מפני שזהו אוהל שיש לו גג, אלא שאינו חשוב עדיין אוהל עד שתהיה לו דופן שלישית, שהרי סוכה צריכה לכל הפחות שלוש דפנות, ומכיון שהדופן השלישית מכשירתו להיות אוהל, גם לרש&quot;י אסור משום עשיית אוהל בתחילה, ולא הוי רק מוסיף. ובאמת שכן כתב רש&quot;י להדיא שם (עירובין מד א ד&quot;ה בדופן שלישית). והוסיף המגנ&quot;ש, שמטעם זה פקק חלון לא הוי אוהל לרש&quot;י כיון שגם בלא הדופן הנוספת יש כאן בית, ולא אסור משום אוהל אלא היכא שהאוהל נגמר על ידי מחיצה זו, אבל במקום שאין גג, לעולם אינו אסור משום אוהל. ודבריו הובאו בקצרה ב'''קרבן נתנאל''' (ק). גם בשו&quot;ת '''פנים מאירות''' (א ל) כתב כן בדעת רש&quot;י כדבר פשוט.<br /> &lt;BR/&gt;וב'''שפת אמת''' (שבת קכה ב ד&quot;ה ברש&quot;י) תירץ באופן דומה, שכתב שמחיצה לבד אינה אסורה, אבל לעשות מחיצה לאוהל שכבר יש לו גג אסור, כיון שבזה נעשה אוהל. ונראה ודאי שאין כוונתו שלכל אוהל אסור להוסיף מחיצה, שהרי אוהל חשיב גם בלא דפנות כלל, אלא כגון סוכה שבלא דופן שלישית לא חשיב סוכה, אם מוסיף לה מחיצה אסור, וזהו כהמג&quot;ש הנ&quot;ל. <br /> &lt;BR/&gt;וקצת תימה יש בזה, היאך הקשו תוס' על רש&quot;י כאשר הוא כתב להדיא את התירוץ בדבריו שם כנ&quot;ל. אלא שנראה שקושיית התוס' על רש&quot;י היא מקושיית הגמרא, איך מקשה הגמרא מפקק החלון על מחיצת הסוכה, והרי לרש&quot;י לא איירי אלא בגג, ואם אין איסור אוהל במחיצה, לא קשה כלום מאוהל שבגג, ואף שבתירוץ הגמרא מבואר שבדופן שלישית יש אוהל, מ&quot;מ את זה לא ידע המקשן ומאי קס&quot;ד.<br /> <br /> ה'''מאירי''' שם לעומת זאת תירץ באופן אחר וכתב שבאמת יש איסור גם במחיצה משום אוהל ולא התיר רש&quot;י אלא במחיצה לצניעות או צל. אך דבריו מתאימים עם דברי רש&quot;י בעירובין פו: שקיים הגירסה, ולא עם מש&quot;כ בסוכה טז: שלא לגרוס קושיית הגמרא מאוהל עראי.<br /> <br /> ===שיטת ההלכה===<br /> מרן ה'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1556 (אורח חיים שטו א)] העתיק להלכה כדברי ר&quot;ת ורוב הראשונים, שמחיצה שנעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול אסורה, וכן הכריע ה'''בית חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1324 (א)].<br /> <br /> ==מחיצה להתיר תשמיש המטה ועשיית צרכים, ומחיצה להפרדה בין גברים לנשים==<br /> ה'''מרדכי''' (שבת ג שיא) כתב שמהר&quot;ם מרוטנבורג היה עושה בכל לילה מחיצה בין מטתו לבין הספרים, לפי שלפעמים היה משתין בלילה. וכתב שבשבת לא היה עושה מחיצה זו, אלא בליל שבת כורכה על מוט ומשייר בה טפח, ובשבת פושטה לגמרי, דהוה מוסיף על האוהל ולא עושהו בתחילה. וכתב הטעם לפי שכל מחיצה שאיננה לצניעות אסור לעשותה בשבת משום אוהל, אבל מחיצה שנעשית להפרדה בין גברים לנשים בשעת הדרשה מותר, לפי שאינה באה אלא לצניעות.<br /> &lt;BR/&gt;דבריו אלו הובאו ב'''בית יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1327 (שטו ד&quot;ה ובמרדכי)] וכתב שם שאין הכוונה שדווקא לצניעות מותרת, אלא כל מחיצה שאינה באה להתיר מותר לעשותה בשבת, ולכן אם באה להגן מפני החמה או שלא תפול וכד' מותר. אמנם ב'''שלחן ערוך''' לא כתב דין זה, ורק ה'''רמ&quot;א''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1556 (א)] העתיקו.<br /> <br /> ה'''דרכי משה''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1327 (ד)] כתב לתמוה על דברי המרדכי הללו, שהרי איתא להדיא בביצה כב. שמותר לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש מטתו, ותירץ שגם מחיצה זו לא התירה הגמ' אלא כדרך שעשה מהר&quot;ם, דהיינו בהוספה על האוהל, ולא לכתחילה. ושוב פסק כן ב'''הגהת שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1556 (שטו א)] לאסור לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש מטתו.<br /> אמנם בשו&quot;ת '''הלכות קטנות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=723&amp;st=&amp;pgnum=70&amp;hilite= (ב כו)] מכח גמרא זו חלק על המהר&quot;ם וכתב שמותר לפרוס סדין למחיצה על מנת לשמש מיטתו, לפי שעיקר עשייתה אינו אלא משום צניעות, וגם האיסור לשמש לאור הנר, הוא מטעמי צניעות. וכ&quot;כ הרב אור החיים הקדוש ב'''ראשון לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9343&amp;st=&amp;pgnum=156 (ביצה כב ד&quot;ה וראיתי לרמ&quot;א)] שהדין פשוט להתיר, ושכן סוברים הרי&quot;ף, הרמב&quot;ם, הרמב&quot;ן, הרשב&quot;א והר&quot;ן. וכתב שם שלא חשיב מחיצה המתרת אלא בשגוף המחיצה מתיר, כגון בסוכה או לענין טלטול, אבל הכא לא גוף המחיצה מתיר, שהרי ללא הנר, או ע&quot;י כיסוי ג&quot;כ מותר. ולדבריו הסכים הרב '''ערך השלחן''' טייב [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7964&amp;st=&amp;pgnum=93&amp;hilite= (א)]<br /> וב'''פסקי תשובות''' (ד 43) כתב לחלק שבסוכה וטלטול ההיתר נעשה מיד עם עשיית המחיצה, מה שאי&quot;כ בתשמיש וצרכים, אינה מתרת אלא את המעשה שאחר כך. והן הן הדברים.<br /> <br /> וב'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1557 (ג)] כתב לחלק בין היכא שפורס את הסדין משום מחיצה לבין היכא שעושה משום כיסוי בעלמא, ודייק מדברי המרדכי שמהר&quot;ם עשה מחיצה י' טפחים, משמע שמדין מחיצה עשה כן, וכאילו הוא ברשות אחרת אף שהספרים מגולים. אך אם פורס את הסדין על כל הספרים, אין שם מחיצה עליו אלא כיסוי בעלמא ומותר בשבת, בין בנר ובין בספרים. דברים אלו העתיקו ה'''גר&quot;ז''' והרב '''ערוך השלחן''' לדינא.<br /> &lt;BR/&gt;אבל בספר '''אליה רבה''' חלק עליו וכתב שאם עשה כיסוי י' טפחים הוי מחיצה ואסור, ובפחות מי' טפחים מותר. וב'''משנה ברורה''' (י) הכריע לסמוך על המג&quot;א בשעת הדחק. <br /> <br /> וה'''טורי זהב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2865 (אורח חיים תקיד ב)] כתב שלענין נר לא חשיב מחיצה המתרת כלל כיון שיכול למצוא היתר בדרך אחרת, שביו&quot;ט מותר לכבות כדי לשמש אלא שאין מורין כן, ומשמע בדבריו אף בשבת מותר לפי שיכול לכפות כלי על הנר, וכתב שמה שנהג המהר&quot;ם אינו אלא חומרא בעלמא. וכן התיר ב'''נשמת אדם''' (מד ה) במי שיצרו תוקפו, לעמיד מחיצה אף שאין טפח מבעוד יום, דלא חשיב מחיצה מתרת כיון שאפשר בענין אחר.<br /> &lt;BR/&gt;אמנם בדעת הט&quot;ז כתב הנשמת אדם שם שלא אלא ביו&quot;ט, וכ&quot;כ ב'''שער הציון''' (יג) ותמה על ה'''באר היטב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1557 (ב)] שכתב שהט&quot;ז התיר גם בשבת.<br /> &lt;BR/&gt;ב'''ביאור הלכה''' (ד&quot;ה אם לא) העתיק דברי הנשמת אדם אלו, ואף שבמשנ&quot;ב הכריע המג&quot;א בשעת הדחק, מ&quot;מ אם יש חשש הוצאת זרע לבטלה הסכים לסמוך אף בלא טפח וכדעת הט&quot;ז והחיי אדם.<br /> <br /> תירוץ אחר לקושיית הדרכ&quot;מ כתב ה'''ערוך השלחן''' (ה) שדווקא ביו&quot;ט מותר לפרוס מחיצה מפני הנר, לפי שהקלו בו דהוי כאוכל נפש, מה שאין כן בשבת שאסור.<br /> <br /> ===הוספה על מחיצה המתרת===<br /> ה'''בית יוסף''' שם אחר שהביא דברי המרדכי אודות המהר&quot;ם, כתב שהוא סובר כר&quot;ת, שמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת. ומשמע בדבריו שאף ר&quot;ת סובר כמותו, שאם היה טפח מבעוד יום מותר. אלא שיש בזה חידוש, שהרי טפח זה שנעשה מבעוד יום עדיין לא הועיל להתיר, דבעינן מחיצה עשרה, וא&quot;כ כשפושטה בשבת נמצא עושה מחיצה המתרת בשבת. וצ&quot;ל בדעתו שעכ&quot;פ לא תהיה מחיצה חמורה מאוהל עראי, שכיון שמועיל בטפח פרוס מבעוד יום להוסיף עליו בשבת, ה&quot;ה למחיצה, אף שלא הועילה להתיר, מ&quot;מ חשובה היא כבר כאוהל ושרי להוסיף עליה.<br /> &lt;BR/&gt;אבל בשו&quot;ת '''אבני נזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1344&amp;st=&amp;pgnum=209&amp;hilite= (אורח חיים רכא)] כתב שר&quot;ת והרא&quot;ש אינם מודים לדינא דמהר&quot;ם מפני שטפח זה לא הועיל להתיר, ואין ההיתר בדופן רביעית דסוכה אלא משום תוספת על מחיצה שכבר הועילה להתיר מבעוד יום. אמנם כתב שם שדבריו הם כה'''אור זרוע''' (שבת עח ו) והרא&quot;ם המובא ב'''יראים''' (רעד), שהם מתירים דופן רביעית לא משום תוספת אלא משום שלא בה התחיל, וה&quot;ה לכל מחיצה המתרת שמותר להמשיכה כל שלא הותחלה בה בשבת.<br /> &lt;BR/&gt;ויש לדון בשיטת רש&quot;י שהוא כתב שמחיצה מן הצד לא חשיב אוהל, דאוהל אינו אלא בגג, ומ&quot;מ כתב המאירי בדעתו שודאי יש לאסור מחיצה המתרת, ולא התיר רש&quot;י אלא מחיצה לצל. ואפשר שכוונתו שמחיצה אסורה משום בנין ולא משום אוהל. ראה גם '''משנה ברורה''' (ד). ולפי&quot;ז בנידון דהמהר&quot;ם היכא שעשה מחיצה טפח, אסור להוסיף עליה בשבת, שהרי לא הועילה מחיצה זו להתיר, ואף מטעם אוהל ליכא למימר שיש כאן אוהל טפח והוא רק מוסיף, כיון שאין על מחיצה שם אוהל אלא שם בנין, וצ&quot;ת.<br /> <br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> * עשיית מחיצות עראי בשבת - הרב משה שטיין, קובץ 'בית אהרן וישראל' לה (עמ' עח), תשנ&quot;א.<br /> * [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=19-7-pdf מחיצה המתרת במחיצת בית הכנסת] - הרב אליסף יעקבסון, 'אסיף' ג, תשע&quot;ו.<br /> <br /> [[קטגוריה:בונה וסותר]]<br /> [[קטגוריה:שבת קכה:]]<br /> [[קטגוריה:שבת קלז:]]<br /> [[קטגוריה:עירובין מד.]]<br /> [[קטגוריה:עירובין פו:]]<br /> [[קטגוריה:עירובין צג:]]<br /> [[קטגוריה:עירובין צד.]]<br /> [[קטגוריה:עירובין קב.]]<br /> [[קטגוריה:סוכה טז:]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק כב]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן שטו]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16417 2021-06-28T14:00:22Z

<p>צריך עיון: /* חיוב ג' סעודות */ עיצוב</p> <hr /> <div>{{מקורות||שבת קיח||שבת ל א,ז-ט|אורח חיים רמב}}<br /> החיוב לענג את השבת, ובמה מענגו, ועד כמה חייב להשתדל בזה.<br /> <br /> == מקור ותוקף החיוב לענג את השבת ==<br /> כתוב בתהילים (ל&quot;ז ד') &quot;והתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך&quot;. ואמרו בגמרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קי&quot;ח ב')] &quot;עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה נ&quot;ח י&quot;ג) וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת&quot;. ומכאן אמר רב יהודה אמר רב &quot;כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו&quot;.<br /> <br /> עוד מובא בגמרא שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118&amp;format=pdf (קיח א,ב)] שבח ושכר גדול לכל מי שמענג את השבת, שנותנים לו נחלה בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכויות ושנותנים לו משאלות לבו ושמוחלים לו עוונותיו ועוד.<br /> <br /> ה'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (יבמות צג א)] לומדת מן הפסוק ב'''דברים''' (יד כג) 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', לרבות שבתות וימים טובים, שמותר לעשר על דבר שלא בא לעולם או שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. ומבואר מזה דעונג שבת הוא מהתורה, שהרי דחתה הגמרא את האפשרות שהפסוק בא להתיר טלטול דרבנן. וכן משמע מ'''רש&quot;י''' שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (ד&quot;ה כל הימים] [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93b&amp;format=pdf וד&quot;ה אלא לאו)]. <br /> <br /> ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)] למד בדעת ה'''רמב&quot;ן''' על התורה (ויקרא כג ב) שמצוות עונג שבת היא מדאורייתא, והוא על פי חז&quot;ל ב'''ספרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33516&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (יב ד)], שיש לקדשו באכילה ושתיה.<br /> &lt;BR/&gt;אבל ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=1&amp;hilite= (שבת ל א)] <br /> כתב שזו אחת משתי מצוות מדברי נביאים שנצטווינו בשבת, ומשמע שהיא מדרבנן. וכ&quot;כ בדעתו בספר '''ערך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7964&amp;st=&amp;pgnum=67&amp;hilite= (ג)] <br /> כדבר פשוט. &lt;BR/&gt;<br /> אבל בשו&quot;ת '''חתם סופר''' <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&amp;st=&amp;pgnum=157 (רח ד&quot;ה מכל מקום)] <br /> אף שכתב שעונג שבת הוא מתקנת נביאים, במקום אחר ביאר <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=794&amp;pgnum=131 (אורח חיים קסח ד&quot;ה והנה)] <br /> שהוא דאורייתא, הלכה למשה מסיני, ואסמכינהו אקרא דישעיהו, אלא כדרכו של הרמב&quot;ם לקרוא לדבר שלא נתפרש בתורה שהוא 'מדברי סופרים'. וכן כתב בשו&quot;ת '''צמח צדק''' הקדמון [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1722&amp;pgnum=43 (כח)] <br /> דעונג שבת דאורייתא הוא.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''פרי מגדים''' בהקדמה כוללת (א יט) כתב שכנראה היא מחלוקת. <br /> &lt;BR/&gt;ובשו&quot;ת '''חבלים בנעימים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=10012&amp;st=&amp;pgnum=26&amp;hilite= (ב ה)] <br /> כתב שעונג שבת הוא דרבנן, אלא שאדם הרוצה לענג את השבת, התירה לו תורה לעשר שלא מן המוקף או דבר שלא בא לעולם.<br /> <br /> ==במה מענג את השבת==<br /> ===אכילה ושתייה===<br /> ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קיח ב)] <br /> מובא שיש לענג את השבת בדגים גדולים ובראשי שומים ותבשיל של תרדין. אמנם אפילו דבר מועט כגון כסא דהרסנא [דגים מטוגנים בשמנן ובקמח] אם עשאו לכבוד שבת הרי זה עונג. וכתב ה'''לבוש''' שכל מקום ומקום יענגוהו לפי מנהגם במאכלים ומשקים החשובים להם, והביאו ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)]. <br /> &lt;BR/&gt;וכתב ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=7&amp;hilite= (שבת ל ז)] <br /> שכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון המאכלים רבים וטובים לכבוד שבת, הרי זה משובח. ועוד כתב [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=10&amp;hilite= (י)] שאכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה. ולפי&quot;ז כתב '''שלחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=197 (רנ ב)] <br /> שיש להרבות בשר ויין ומגדנות כפי יכולתו.<br /> <br /> וב'''גמרא''' שבת (קיט א) מבואר שמי שהוא עשיר ואוכל בשר ושותה יין גם בימות החול, ישנה בזמן הסעודה בשבת, שאם רגיל לאכול מוקדם יאחר, ואם רגיל לאחר אכילתו, בשבת יקדים מעט. והעתיק כן ה'''רמב&quot;ם''' להלכה (ל ח), אבל ה'''שלחן ערוך''' לא הזכיר מזה. אמנם ה'''רמ&quot;א''' (רפח ז) מזכיר הלכה זו, אבל לא כתב שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ===תשמיש===<br /> כתב הרמב&quot;ם (ל יד) שתשמיש המטה מעונג שבת הוא, ועונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת. ודבריו הם על פי הגמרא בכתובות (סב ב).<br /> &lt;BR/&gt;אבל ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רמ א) לא הזכיר שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ==עד כמה חייב להשתדל לענג את השבת==<br /> ה'''גמרא''' (פסחים קיב א) מביאה ברייתא שמונה ז' דברים שצווה ר' עקיבא לפני מותו, לבנו ר' יהושע. אחד הדברים שאמר לו הוא 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. כלומר תימנע מלפשוט יד לצדקה, אפילו אם לא יהיה לך מה להוסיף לצורך סעודת שבת. והגמרא שם לעיל מיניה, אומרת שלגבי ארבע כוסות של פסח אינו כן, אלא צריך לקבל מן התמחוי, והטעם הוא משום פרסומי ניסא, של נס יציאת מצרים. <br /> &lt;BR/&gt;עוד מובא שם בגמרא תנא דבי אליהו, שעל אף דברי ר' עקיבא, מ&quot;מ צריך לעשות דבר מועט ביתו, כגון כסא דהרסנא [דגים קטנים].<br /> <br /> דברי ר' עקיבא בפשטם מדברים באדם שאינו זקוק לבריות עדיין, אלא שאם ירצה להוסיף על מאכלו לצורך שבת, יצטרך להזדקק לבריות. וכן משמע לשון ה'''רמב&quot;ם''' (שבת ל ז). אך אפשר שדבריו אמורים גם על אדם שבלאו הכי כבר נצרך לבריות, שאינו צריך ליקח יותר עבור תוספת המאכל בשבת, משום עונג שבת, ונחלקו הפוסקים בדבר כדלהלן.<br /> <br /> ===שאלת הטור===<br /> שאל ה'''טור''' (אורח חיים רמב) את אביו הרא&quot;ש, מה הדין לגביו שיש לו מעט משלו ואינו מספיק לו, וצריך גם לאחרים, האם הוא בכלל עשה שבתך חול או לא, ולא השיבו אביו דבר ברור. &lt;BR/&gt;<br /> אבל הטור עצמו ענה, שצריך לצמצם עצמו בשאר הימים, כדי לכבד את השבת. וכן העתיק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (רמב א).<br /> <br /> מפשט לשון הטור נראה שאדם שיש לו מעט משלו וגם נצרך לאחרים אינו פטור מעונג שבת, אבל גם לא יטול מאחרים, אלא יצמצם בימות החול או יזדרז לעשות מלאכה יתרה כדי שיהיה לו בשביל עונג שבת. וכן כתב ה'''פרישה''' (יא).&lt;BR/&gt;ולפי זה יש לפרש גם בשאלתו, שהסתפק האם הוא פטור או חייב בעונג שבת משלו, אבל לקחת מאחרים היה פשוט לו שאינו צריך, כי זה כלול בדברי ר' עקיבא, שאין להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, אף מי שבלאו הכי כבר נצרך להם.<br /> &lt;BR/&gt;כן פירש ה'''טורי זהב''' (א) בגמרא ובטור. שר' עקיבא מדבר על אדם שאין לו כלום וכבר נצרך לבריות, ובזה אמר שלא יטול עוד מן הצדקה בשביל עונג שבת. אלא שנסתפק הטור באדם שאף שנצרך לאחרים, מכל מקום יש לו גם מעט משלו, האם הוא פטור ממצוות עונג שבת, שהרי כבר מקבל צדקה ואין לו חיוב אלא בב' סעודות, או דלמא כיון שיש לו גם משלו, ממילא נתחייב במצוות עונג, כגון כסא דהרסנא, ולא פטר ר&quot;ע אלא את מי שאין לו כלל. ומסיק הטור דצריך על כל פנים להשתדל שיהיה לו מעט משלו, ואז ממילא יתחייב על כל פנים בכסא דהרסנא, ורק אם אין לו שום דבר משלו ומוטל לגמרי על הצדקה, בזה אמר ר' עקיבא עשה שבתך חול, ואינו בכלל חיוב עונג כלל. וכן מסיק הט&quot;ז להלכה {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הט&quot;ז}}.<br /> &lt;BR/&gt;גם ב'''ביאור הגר&quot;א''' מפרש דברי הגמ' שאמרה שצריך לעשות משלו כסא דהרסנא, על אדם שכבר נצרך לבריות, וכעובדא דהטור, וא&quot;כ גם לדבריו אינו צריך לענג יותר מכסא דהרסנא.<br /> <br /> אבל בספר '''תוספת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49576&amp;st=&amp;pgnum=14 (א)] פירש, דאף מי שאין לו כלל ונצרך לבריות, חייב עכ&quot;פ בכסא דהרסנא מאחרים, אלא שהוסיף הטור שמי שיש לו גם משלו, שחייב לענג את השבת '''יותר''' על כסא דהרסנא. ונמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ד) שפירש כן, אך לענין הלוואה מאחרים. שהטור הסתפק האם צריך ללוות לצורך עונג שבת, אף שאין לו משכון לתת למלווה, שמא לא תשיג ידו לפרוע ההלוואה. ואם ימחלו לו על ההלוואה, הרי שהוא יהיה בכלל נצרך לבריות עבור השבת, או דלמא יש לו לסמוך על השי&quot;ת שימצא לפרוע. ופשט שצריך ללוות מאחרים, או לצמצם בשאר ימים לכבוד שבת ולענג את השבת כראוי, ולא פטרו בכסא דהרסנא אלא את מי שאין לו כלל ונוטל הכל מן הבריות. <br /> &lt;BR/&gt;וראה גם ב'''עולת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&amp;pgnum=1 (א)] שכתב ג&quot;כ כהב&quot;ח שביש לו משלו צריך לענג יתר מכסא דהרסנא. <br /> <br /> ושני הבדלים יש בין הפירושים השונים. (א) אדם שאינו נצרך לבריות, ואם ירצה לענג את השבת, יצטרך ליטול מן הצדקה, לב&quot;ח פטור מעונג שבת, ועל זה דיבר ר' עקיבא, אלא שעל כל פנים צריך להשתדל לעשות משהו משלו כגון כסא דהרסנא כמבואר בגמרא, ואילו הט&quot;ז לא דיבר ממקרה כזה כלל, אמנם אין הכרח שחולק. (ב) אדם שכבר נצרך לבריות וגם יש לו משלו, לפי הב&quot;ח וסייעתו חייב במצוות עונג שבת ע&quot;י הלוואה או מלאכה יתרה, ואף יותר מכסא דהרסנא, וזהו חידושו של הטור, ואילו לט&quot;ז אינו חייב אלא בכסא דהרסנא, ועל זה דיברה הגמרא.<br /> <br /> ב'''משנה ברורה''' (רמב א) ו'''באור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרו) הכריע בזה כהב&quot;ח וסייעתו, וראה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך).<br /> <br /> ===חיוב ג' סעודות===<br /> הגמרא ([https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=117b&amp;format=pdf שבת קי&quot;ז ב']) מביאה ברייתא ובה מחלוקת רבנן ור' חידקא אם צריך לאכול בשבת ג' סעודות או ד' סעודות.<br /> <br /> רבי יוחנן ([https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=117b&amp;format=pdf שם]) מסביר, שלכו&quot;ע מקור חיוב ג' סעודות הוא מן הפסוק (שמות ט&quot;ז כ&quot;ה) &quot;ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לד' היום לא תמצאהו בשדה&quot;, שנאמר בו ג' פעמים היום, אלא שר' חידקא סובר דהיינו מלבד סעודת הלילה, ולכן ס&quot;ל שסה&quot;כ יש ד' סעודות, ורבנן סוברים שג' הסעודות הם כולל ליל שבת.<br /> <br /> ומקשה הגמ' על ר' חידקא היאך אומר שצריך ד' סעודות, והלא משנה מפורשת היא במס' פאה (ח ז) מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י&quot;ד סעודות לא יטול מן הקופה, ומבואר מזה שכל יום מקבל רק ב' סעודות, גם בשבת. בשלמא לרבנן אפש&quot;ל שהסעודה של מוצאי שבת, אוכלה קודם שקיעה וחשיב כסעודת שבת, אבל לר' חידקא קשה, וא&quot;א לומר שישמור את סעודת ששי בבוקר לשבת, שהרי אי אפשר לדרוש ממנו שיתענה כל יום ו'.<br /> <br /> מתרצת הגמ' שמשנה זו היא אליבא דר&quot;ע שאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שכיוון שהוא נצרך לבריות אין לו חובה לענג את השבת ולעשות ד' סעודות, אלא יסתפק בג' סעודות.<br /> <br /> מבואר מגמרא זו שסעודת השבת הנוספת היא מצד חיוב עונג שבת, ור' עקיבא שפטר את העניים פטרם גם מהסעודה הנוספת של שבת, ורשאי לאכול סעודות כביום חול.<br /> <br /> אמנם אפשר שכל זה הוא דווקא לשיטת ר' חדקא, שבהכרח חייב להסביר את המשנה בפאה אליבא דר' עקיבא, אבל לפי מה שקיי&quot;ל כרבנן שאין צריך לאכול בשבת אלא ג' סעודות, אין צורך להתיר לעני לחסר מסעודות השבת סעודה אחת, אלא כמו שתירצה הגמרא לרבנן, שאת הסעודה של יום ששי אוכל לאחר השקיעה. ולפי&quot;ז י&quot;ל שאליבא דרבנן גם עניים צריכים לאכול ג' סעודות.<br /> <br /> וכן נראה שפירש ה'''רמב&quot;ם''' בסוגיה זו, שהרי אחר שהביא (ל ז) דברי ר' עקיבא שאין צריך להזדקק לבריות בשביל עונג שבת, כתב (ט) שהחובה לסעוד ג' סעודות היא אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה, ובפשט דבריו משמע שאף אם נצרך ליטול מן הצדקה רק בשביל סעודה ג', צריך ליטול. וזה אינו נוגע לדברי ר' עקיבא, שהוא דיבר על תוספת מאכלים בסעודה, ולא על תוספת סעודה.<br /> <br /> אבל ה'''מגן אברהם''' (ב) אף שכתב בדעת הרמב&quot;ם שכל תירוץ הגמרא הוא רק אליבא דר' חידקא, סיים שם, שגם לרמב&quot;ם אם עדיין אינו צריך ליטול מן הצדקה, לא יטול בשביל סעודה שלישית.<br /> <br /> ולכאורה נמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ב,ג) שחידש כן על פי ה'''תוספות''' (שבת קיח א ד&quot;ה והא), ובזה בעצם השווה בין כסא דהרסנא לדין סעודה שלישית, ואחריו נמשכו כל הפוסקים. ושני חידושים יש בדבריו: (א) שמי שכבר נצרך לבריות אינו בדין של עשה שבתך חול. (ב) שדין סעודה שלישית כדין כסא דהרסנא בשבילה להזדקק לבריות. {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הב&quot;ח}}.<br /> <br /> [[קטגוריה:עונג שבת]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח.]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח:]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיט.]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק ל]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רמב]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רנ]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16416 2021-06-28T13:56:20Z

<p>צריך עיון: /* חיוב ג' סעודות */ עיצוב</p> <hr /> <div>{{מקורות||שבת קיח||שבת ל א,ז-ט|אורח חיים רמב}}<br /> החיוב לענג את השבת, ובמה מענגו, ועד כמה חייב להשתדל בזה.<br /> <br /> == מקור ותוקף החיוב לענג את השבת ==<br /> כתוב בתהילים (ל&quot;ז ד') &quot;והתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך&quot;. ואמרו בגמרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קי&quot;ח ב')] &quot;עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה נ&quot;ח י&quot;ג) וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת&quot;. ומכאן אמר רב יהודה אמר רב &quot;כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו&quot;.<br /> <br /> עוד מובא בגמרא שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118&amp;format=pdf (קיח א,ב)] שבח ושכר גדול לכל מי שמענג את השבת, שנותנים לו נחלה בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכויות ושנותנים לו משאלות לבו ושמוחלים לו עוונותיו ועוד.<br /> <br /> ה'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (יבמות צג א)] לומדת מן הפסוק ב'''דברים''' (יד כג) 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', לרבות שבתות וימים טובים, שמותר לעשר על דבר שלא בא לעולם או שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. ומבואר מזה דעונג שבת הוא מהתורה, שהרי דחתה הגמרא את האפשרות שהפסוק בא להתיר טלטול דרבנן. וכן משמע מ'''רש&quot;י''' שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (ד&quot;ה כל הימים] [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93b&amp;format=pdf וד&quot;ה אלא לאו)]. <br /> <br /> ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)] למד בדעת ה'''רמב&quot;ן''' על התורה (ויקרא כג ב) שמצוות עונג שבת היא מדאורייתא, והוא על פי חז&quot;ל ב'''ספרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33516&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (יב ד)], שיש לקדשו באכילה ושתיה.<br /> &lt;BR/&gt;אבל ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=1&amp;hilite= (שבת ל א)] <br /> כתב שזו אחת משתי מצוות מדברי נביאים שנצטווינו בשבת, ומשמע שהיא מדרבנן. וכ&quot;כ בדעתו בספר '''ערך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7964&amp;st=&amp;pgnum=67&amp;hilite= (ג)] <br /> כדבר פשוט. &lt;BR/&gt;<br /> אבל בשו&quot;ת '''חתם סופר''' <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&amp;st=&amp;pgnum=157 (רח ד&quot;ה מכל מקום)] <br /> אף שכתב שעונג שבת הוא מתקנת נביאים, במקום אחר ביאר <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=794&amp;pgnum=131 (אורח חיים קסח ד&quot;ה והנה)] <br /> שהוא דאורייתא, הלכה למשה מסיני, ואסמכינהו אקרא דישעיהו, אלא כדרכו של הרמב&quot;ם לקרוא לדבר שלא נתפרש בתורה שהוא 'מדברי סופרים'. וכן כתב בשו&quot;ת '''צמח צדק''' הקדמון [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1722&amp;pgnum=43 (כח)] <br /> דעונג שבת דאורייתא הוא.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''פרי מגדים''' בהקדמה כוללת (א יט) כתב שכנראה היא מחלוקת. <br /> &lt;BR/&gt;ובשו&quot;ת '''חבלים בנעימים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=10012&amp;st=&amp;pgnum=26&amp;hilite= (ב ה)] <br /> כתב שעונג שבת הוא דרבנן, אלא שאדם הרוצה לענג את השבת, התירה לו תורה לעשר שלא מן המוקף או דבר שלא בא לעולם.<br /> <br /> ==במה מענג את השבת==<br /> ===אכילה ושתייה===<br /> ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קיח ב)] <br /> מובא שיש לענג את השבת בדגים גדולים ובראשי שומים ותבשיל של תרדין. אמנם אפילו דבר מועט כגון כסא דהרסנא [דגים מטוגנים בשמנן ובקמח] אם עשאו לכבוד שבת הרי זה עונג. וכתב ה'''לבוש''' שכל מקום ומקום יענגוהו לפי מנהגם במאכלים ומשקים החשובים להם, והביאו ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)]. <br /> &lt;BR/&gt;וכתב ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=7&amp;hilite= (שבת ל ז)] <br /> שכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון המאכלים רבים וטובים לכבוד שבת, הרי זה משובח. ועוד כתב [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=10&amp;hilite= (י)] שאכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה. ולפי&quot;ז כתב '''שלחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=197 (רנ ב)] <br /> שיש להרבות בשר ויין ומגדנות כפי יכולתו.<br /> <br /> וב'''גמרא''' שבת (קיט א) מבואר שמי שהוא עשיר ואוכל בשר ושותה יין גם בימות החול, ישנה בזמן הסעודה בשבת, שאם רגיל לאכול מוקדם יאחר, ואם רגיל לאחר אכילתו, בשבת יקדים מעט. והעתיק כן ה'''רמב&quot;ם''' להלכה (ל ח), אבל ה'''שלחן ערוך''' לא הזכיר מזה. אמנם ה'''רמ&quot;א''' (רפח ז) מזכיר הלכה זו, אבל לא כתב שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ===תשמיש===<br /> כתב הרמב&quot;ם (ל יד) שתשמיש המטה מעונג שבת הוא, ועונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת. ודבריו הם על פי הגמרא בכתובות (סב ב).<br /> &lt;BR/&gt;אבל ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רמ א) לא הזכיר שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ==עד כמה חייב להשתדל לענג את השבת==<br /> ה'''גמרא''' (פסחים קיב א) מביאה ברייתא שמונה ז' דברים שצווה ר' עקיבא לפני מותו, לבנו ר' יהושע. אחד הדברים שאמר לו הוא 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. כלומר תימנע מלפשוט יד לצדקה, אפילו אם לא יהיה לך מה להוסיף לצורך סעודת שבת. והגמרא שם לעיל מיניה, אומרת שלגבי ארבע כוסות של פסח אינו כן, אלא צריך לקבל מן התמחוי, והטעם הוא משום פרסומי ניסא, של נס יציאת מצרים. <br /> &lt;BR/&gt;עוד מובא שם בגמרא תנא דבי אליהו, שעל אף דברי ר' עקיבא, מ&quot;מ צריך לעשות דבר מועט ביתו, כגון כסא דהרסנא [דגים קטנים].<br /> <br /> דברי ר' עקיבא בפשטם מדברים באדם שאינו זקוק לבריות עדיין, אלא שאם ירצה להוסיף על מאכלו לצורך שבת, יצטרך להזדקק לבריות. וכן משמע לשון ה'''רמב&quot;ם''' (שבת ל ז). אך אפשר שדבריו אמורים גם על אדם שבלאו הכי כבר נצרך לבריות, שאינו צריך ליקח יותר עבור תוספת המאכל בשבת, משום עונג שבת, ונחלקו הפוסקים בדבר כדלהלן.<br /> <br /> ===שאלת הטור===<br /> שאל ה'''טור''' (אורח חיים רמב) את אביו הרא&quot;ש, מה הדין לגביו שיש לו מעט משלו ואינו מספיק לו, וצריך גם לאחרים, האם הוא בכלל עשה שבתך חול או לא, ולא השיבו אביו דבר ברור. &lt;BR/&gt;<br /> אבל הטור עצמו ענה, שצריך לצמצם עצמו בשאר הימים, כדי לכבד את השבת. וכן העתיק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (רמב א).<br /> <br /> מפשט לשון הטור נראה שאדם שיש לו מעט משלו וגם נצרך לאחרים אינו פטור מעונג שבת, אבל גם לא יטול מאחרים, אלא יצמצם בימות החול או יזדרז לעשות מלאכה יתרה כדי שיהיה לו בשביל עונג שבת. וכן כתב ה'''פרישה''' (יא).&lt;BR/&gt;ולפי זה יש לפרש גם בשאלתו, שהסתפק האם הוא פטור או חייב בעונג שבת משלו, אבל לקחת מאחרים היה פשוט לו שאינו צריך, כי זה כלול בדברי ר' עקיבא, שאין להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, אף מי שבלאו הכי כבר נצרך להם.<br /> &lt;BR/&gt;כן פירש ה'''טורי זהב''' (א) בגמרא ובטור. שר' עקיבא מדבר על אדם שאין לו כלום וכבר נצרך לבריות, ובזה אמר שלא יטול עוד מן הצדקה בשביל עונג שבת. אלא שנסתפק הטור באדם שאף שנצרך לאחרים, מכל מקום יש לו גם מעט משלו, האם הוא פטור ממצוות עונג שבת, שהרי כבר מקבל צדקה ואין לו חיוב אלא בב' סעודות, או דלמא כיון שיש לו גם משלו, ממילא נתחייב במצוות עונג, כגון כסא דהרסנא, ולא פטר ר&quot;ע אלא את מי שאין לו כלל. ומסיק הטור דצריך על כל פנים להשתדל שיהיה לו מעט משלו, ואז ממילא יתחייב על כל פנים בכסא דהרסנא, ורק אם אין לו שום דבר משלו ומוטל לגמרי על הצדקה, בזה אמר ר' עקיבא עשה שבתך חול, ואינו בכלל חיוב עונג כלל. וכן מסיק הט&quot;ז להלכה {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הט&quot;ז}}.<br /> &lt;BR/&gt;גם ב'''ביאור הגר&quot;א''' מפרש דברי הגמ' שאמרה שצריך לעשות משלו כסא דהרסנא, על אדם שכבר נצרך לבריות, וכעובדא דהטור, וא&quot;כ גם לדבריו אינו צריך לענג יותר מכסא דהרסנא.<br /> <br /> אבל בספר '''תוספת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49576&amp;st=&amp;pgnum=14 (א)] פירש, דאף מי שאין לו כלל ונצרך לבריות, חייב עכ&quot;פ בכסא דהרסנא מאחרים, אלא שהוסיף הטור שמי שיש לו גם משלו, שחייב לענג את השבת '''יותר''' על כסא דהרסנא. ונמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ד) שפירש כן, אך לענין הלוואה מאחרים. שהטור הסתפק האם צריך ללוות לצורך עונג שבת, אף שאין לו משכון לתת למלווה, שמא לא תשיג ידו לפרוע ההלוואה. ואם ימחלו לו על ההלוואה, הרי שהוא יהיה בכלל נצרך לבריות עבור השבת, או דלמא יש לו לסמוך על השי&quot;ת שימצא לפרוע. ופשט שצריך ללוות מאחרים, או לצמצם בשאר ימים לכבוד שבת ולענג את השבת כראוי, ולא פטרו בכסא דהרסנא אלא את מי שאין לו כלל ונוטל הכל מן הבריות. <br /> &lt;BR/&gt;וראה גם ב'''עולת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&amp;pgnum=1 (א)] שכתב ג&quot;כ כהב&quot;ח שביש לו משלו צריך לענג יתר מכסא דהרסנא. <br /> <br /> ושני הבדלים יש בין הפירושים השונים. (א) אדם שאינו נצרך לבריות, ואם ירצה לענג את השבת, יצטרך ליטול מן הצדקה, לב&quot;ח פטור מעונג שבת, ועל זה דיבר ר' עקיבא, אלא שעל כל פנים צריך להשתדל לעשות משהו משלו כגון כסא דהרסנא כמבואר בגמרא, ואילו הט&quot;ז לא דיבר ממקרה כזה כלל, אמנם אין הכרח שחולק. (ב) אדם שכבר נצרך לבריות וגם יש לו משלו, לפי הב&quot;ח וסייעתו חייב במצוות עונג שבת ע&quot;י הלוואה או מלאכה יתרה, ואף יותר מכסא דהרסנא, וזהו חידושו של הטור, ואילו לט&quot;ז אינו חייב אלא בכסא דהרסנא, ועל זה דיברה הגמרא.<br /> <br /> ב'''משנה ברורה''' (רמב א) ו'''באור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרו) הכריע בזה כהב&quot;ח וסייעתו, וראה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך).<br /> <br /> ===חיוב ג' סעודות===<br /> הגמרא ([https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=117b&amp;format=pdf שבת קי&quot;ז ב']) מביאה ברייתא ובה מחלוקת רבנן ור' חידקא אם צריך לאכול בשבת ג' סעודות או ד' סעודות.<br /> <br /> רבי יוחנן ([https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=117b&amp;format=pdf שם]) מסביר, שלכו&quot;ע מקור חיוב ג' סעודות הוא מן הפסוק (שמות ט&quot;ז כ&quot;ה) &quot;ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לד' היום לא תמצאהו בשדה&quot;, שנאמר בו ג' פעמים היום, אלא שר' חידקא סובר דהיינו מלבד סעודת הלילה, ולכן ס&quot;ל שסה&quot;כ יש ד' סעודות, ורבנן סוברים שג' הסעודות הם כולל ליל שבת.<br /> <br /> ומקשה הגמ' על ר' חידקא היאך אומר שצריך ד' סעודות, והלא משנה מפורשת היא במס' פאה (ח ז) מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י&quot;ד סעודות לא יטול מן הקופה, ומבואר מזה שכל יום מקבל רק ב' סעודות, גם בשבת. בשלמא לרבנן אפש&quot;ל שהסעודה של מוצאי שבת, אוכלה קודם שקיעה וחשיב כסעודת שבת, אבל לר' חידקא קשה, וא&quot;א לומר שישמור את סעודת ששי בבוקר לשבת, שהרי אי אפשר לדרוש ממנו שיתענה כל יום ו'.<br /> <br /> מתרצת הגמ' שמשנה זו היא אליבא דר&quot;ע שאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שכיוון שהוא נצרך לבריות אין לו חובה לענג את השבת ולעשות ד' סעודות, אלא יסתפק בג' סעודות.<br /> <br /> מבואר מגמרא זו שסעודת השבת הנוספת היא מצד חיוב עונג שבת, ור' עקיבא שפטר את העניים פטרם גם מהסעודה הנוספת של שבת, ורשאי לאכול סעודות כביום חול. אמנם אפשר שכל זה הוא דווקא לשיטת ר' חדקא, שבהכרח חייב להסביר את המשנה בפאה אליבא דר' עקיבא, אבל לפי מה שקיי&quot;ל כרבנן שאין צריך לאכול בשבת אלא ג' סעודות, אין צורך להתיר לעני לחסר מסעודות השבת סעודה אחת, אלא כמו שתירצה הגמרא לרבנן, שאת הסעודה של יום ששי אוכל לאחר השקיעה. ולפי&quot;ז י&quot;ל שאליבא דרבנן גם עניים צריכים לאכול ג' סעודות.<br /> &lt;BR/&gt;וכן נראה שפירש ה'''רמב&quot;ם''' בסוגיה זו, שהרי אחר שהביא (ל ז) דברי ר' עקיבא שאין צריך להזדקק לבריות בשביל עונג שבת, כתב (ט) שהחובה לסעוד ג' סעודות היא אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה, ובפשט דבריו משמע שאף אם נצרך ליטול מן הצדקה רק בשביל סעודה ג', צריך ליטול. וזה אינו נוגע לדברי ר' עקיבא, שהוא דיבר על תוספת מאכלים בסעודה, ולא על תוספת סעודה. &lt;BR/&gt;<br /> אבל ה'''מגן אברהם''' (ב) אף שכתב בדעת הרמב&quot;ם שכל תירוץ הגמרא הוא רק אליבא דר' חידקא, סיים שם, שגם לרמב&quot;ם אם עדיין אינו צריך ליטול מן הצדקה, לא יטול בשביל סעודה שלישית.<br /> &lt;BR/&gt;ולכאורה נמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ב,ג) שחידש כן על פי ה'''תוספות''' (שבת קיח א ד&quot;ה והא), ובזה בעצם השווה בין כסא דהרסנא לדין סעודה שלישית, ואחריו נמשכו כל הפוסקים. ושני חידושים יש בדבריו: (א) שמי שכבר נצרך לבריות אינו בדין של עשה שבתך חול. (ב) שדין סעודה שלישית כדין כסא דהרסנא בשבילה להזדקק לבריות. {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הב&quot;ח}}.<br /> <br /> [[קטגוריה:עונג שבת]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח.]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח:]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיט.]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק ל]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רמב]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רנ]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16415 2021-06-28T13:50:25Z

<p>צריך עיון: /* חיוב ג' סעודות */ מקור</p> <hr /> <div>{{מקורות||שבת קיח||שבת ל א,ז-ט|אורח חיים רמב}}<br /> החיוב לענג את השבת, ובמה מענגו, ועד כמה חייב להשתדל בזה.<br /> <br /> == מקור ותוקף החיוב לענג את השבת ==<br /> כתוב בתהילים (ל&quot;ז ד') &quot;והתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך&quot;. ואמרו בגמרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קי&quot;ח ב')] &quot;עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה נ&quot;ח י&quot;ג) וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת&quot;. ומכאן אמר רב יהודה אמר רב &quot;כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו&quot;.<br /> <br /> עוד מובא בגמרא שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118&amp;format=pdf (קיח א,ב)] שבח ושכר גדול לכל מי שמענג את השבת, שנותנים לו נחלה בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכויות ושנותנים לו משאלות לבו ושמוחלים לו עוונותיו ועוד.<br /> <br /> ה'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (יבמות צג א)] לומדת מן הפסוק ב'''דברים''' (יד כג) 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', לרבות שבתות וימים טובים, שמותר לעשר על דבר שלא בא לעולם או שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. ומבואר מזה דעונג שבת הוא מהתורה, שהרי דחתה הגמרא את האפשרות שהפסוק בא להתיר טלטול דרבנן. וכן משמע מ'''רש&quot;י''' שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (ד&quot;ה כל הימים] [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93b&amp;format=pdf וד&quot;ה אלא לאו)]. <br /> <br /> ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)] למד בדעת ה'''רמב&quot;ן''' על התורה (ויקרא כג ב) שמצוות עונג שבת היא מדאורייתא, והוא על פי חז&quot;ל ב'''ספרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33516&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (יב ד)], שיש לקדשו באכילה ושתיה.<br /> &lt;BR/&gt;אבל ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=1&amp;hilite= (שבת ל א)] <br /> כתב שזו אחת משתי מצוות מדברי נביאים שנצטווינו בשבת, ומשמע שהיא מדרבנן. וכ&quot;כ בדעתו בספר '''ערך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7964&amp;st=&amp;pgnum=67&amp;hilite= (ג)] <br /> כדבר פשוט. &lt;BR/&gt;<br /> אבל בשו&quot;ת '''חתם סופר''' <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&amp;st=&amp;pgnum=157 (רח ד&quot;ה מכל מקום)] <br /> אף שכתב שעונג שבת הוא מתקנת נביאים, במקום אחר ביאר <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=794&amp;pgnum=131 (אורח חיים קסח ד&quot;ה והנה)] <br /> שהוא דאורייתא, הלכה למשה מסיני, ואסמכינהו אקרא דישעיהו, אלא כדרכו של הרמב&quot;ם לקרוא לדבר שלא נתפרש בתורה שהוא 'מדברי סופרים'. וכן כתב בשו&quot;ת '''צמח צדק''' הקדמון [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1722&amp;pgnum=43 (כח)] <br /> דעונג שבת דאורייתא הוא.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''פרי מגדים''' בהקדמה כוללת (א יט) כתב שכנראה היא מחלוקת. <br /> &lt;BR/&gt;ובשו&quot;ת '''חבלים בנעימים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=10012&amp;st=&amp;pgnum=26&amp;hilite= (ב ה)] <br /> כתב שעונג שבת הוא דרבנן, אלא שאדם הרוצה לענג את השבת, התירה לו תורה לעשר שלא מן המוקף או דבר שלא בא לעולם.<br /> <br /> ==במה מענג את השבת==<br /> ===אכילה ושתייה===<br /> ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קיח ב)] <br /> מובא שיש לענג את השבת בדגים גדולים ובראשי שומים ותבשיל של תרדין. אמנם אפילו דבר מועט כגון כסא דהרסנא [דגים מטוגנים בשמנן ובקמח] אם עשאו לכבוד שבת הרי זה עונג. וכתב ה'''לבוש''' שכל מקום ומקום יענגוהו לפי מנהגם במאכלים ומשקים החשובים להם, והביאו ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)]. <br /> &lt;BR/&gt;וכתב ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=7&amp;hilite= (שבת ל ז)] <br /> שכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון המאכלים רבים וטובים לכבוד שבת, הרי זה משובח. ועוד כתב [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=10&amp;hilite= (י)] שאכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה. ולפי&quot;ז כתב '''שלחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=197 (רנ ב)] <br /> שיש להרבות בשר ויין ומגדנות כפי יכולתו.<br /> <br /> וב'''גמרא''' שבת (קיט א) מבואר שמי שהוא עשיר ואוכל בשר ושותה יין גם בימות החול, ישנה בזמן הסעודה בשבת, שאם רגיל לאכול מוקדם יאחר, ואם רגיל לאחר אכילתו, בשבת יקדים מעט. והעתיק כן ה'''רמב&quot;ם''' להלכה (ל ח), אבל ה'''שלחן ערוך''' לא הזכיר מזה. אמנם ה'''רמ&quot;א''' (רפח ז) מזכיר הלכה זו, אבל לא כתב שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ===תשמיש===<br /> כתב הרמב&quot;ם (ל יד) שתשמיש המטה מעונג שבת הוא, ועונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת. ודבריו הם על פי הגמרא בכתובות (סב ב).<br /> &lt;BR/&gt;אבל ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רמ א) לא הזכיר שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ==עד כמה חייב להשתדל לענג את השבת==<br /> ה'''גמרא''' (פסחים קיב א) מביאה ברייתא שמונה ז' דברים שצווה ר' עקיבא לפני מותו, לבנו ר' יהושע. אחד הדברים שאמר לו הוא 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. כלומר תימנע מלפשוט יד לצדקה, אפילו אם לא יהיה לך מה להוסיף לצורך סעודת שבת. והגמרא שם לעיל מיניה, אומרת שלגבי ארבע כוסות של פסח אינו כן, אלא צריך לקבל מן התמחוי, והטעם הוא משום פרסומי ניסא, של נס יציאת מצרים. <br /> &lt;BR/&gt;עוד מובא שם בגמרא תנא דבי אליהו, שעל אף דברי ר' עקיבא, מ&quot;מ צריך לעשות דבר מועט ביתו, כגון כסא דהרסנא [דגים קטנים].<br /> <br /> דברי ר' עקיבא בפשטם מדברים באדם שאינו זקוק לבריות עדיין, אלא שאם ירצה להוסיף על מאכלו לצורך שבת, יצטרך להזדקק לבריות. וכן משמע לשון ה'''רמב&quot;ם''' (שבת ל ז). אך אפשר שדבריו אמורים גם על אדם שבלאו הכי כבר נצרך לבריות, שאינו צריך ליקח יותר עבור תוספת המאכל בשבת, משום עונג שבת, ונחלקו הפוסקים בדבר כדלהלן.<br /> <br /> ===שאלת הטור===<br /> שאל ה'''טור''' (אורח חיים רמב) את אביו הרא&quot;ש, מה הדין לגביו שיש לו מעט משלו ואינו מספיק לו, וצריך גם לאחרים, האם הוא בכלל עשה שבתך חול או לא, ולא השיבו אביו דבר ברור. &lt;BR/&gt;<br /> אבל הטור עצמו ענה, שצריך לצמצם עצמו בשאר הימים, כדי לכבד את השבת. וכן העתיק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (רמב א).<br /> <br /> מפשט לשון הטור נראה שאדם שיש לו מעט משלו וגם נצרך לאחרים אינו פטור מעונג שבת, אבל גם לא יטול מאחרים, אלא יצמצם בימות החול או יזדרז לעשות מלאכה יתרה כדי שיהיה לו בשביל עונג שבת. וכן כתב ה'''פרישה''' (יא).&lt;BR/&gt;ולפי זה יש לפרש גם בשאלתו, שהסתפק האם הוא פטור או חייב בעונג שבת משלו, אבל לקחת מאחרים היה פשוט לו שאינו צריך, כי זה כלול בדברי ר' עקיבא, שאין להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, אף מי שבלאו הכי כבר נצרך להם.<br /> &lt;BR/&gt;כן פירש ה'''טורי זהב''' (א) בגמרא ובטור. שר' עקיבא מדבר על אדם שאין לו כלום וכבר נצרך לבריות, ובזה אמר שלא יטול עוד מן הצדקה בשביל עונג שבת. אלא שנסתפק הטור באדם שאף שנצרך לאחרים, מכל מקום יש לו גם מעט משלו, האם הוא פטור ממצוות עונג שבת, שהרי כבר מקבל צדקה ואין לו חיוב אלא בב' סעודות, או דלמא כיון שיש לו גם משלו, ממילא נתחייב במצוות עונג, כגון כסא דהרסנא, ולא פטר ר&quot;ע אלא את מי שאין לו כלל. ומסיק הטור דצריך על כל פנים להשתדל שיהיה לו מעט משלו, ואז ממילא יתחייב על כל פנים בכסא דהרסנא, ורק אם אין לו שום דבר משלו ומוטל לגמרי על הצדקה, בזה אמר ר' עקיבא עשה שבתך חול, ואינו בכלל חיוב עונג כלל. וכן מסיק הט&quot;ז להלכה {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הט&quot;ז}}.<br /> &lt;BR/&gt;גם ב'''ביאור הגר&quot;א''' מפרש דברי הגמ' שאמרה שצריך לעשות משלו כסא דהרסנא, על אדם שכבר נצרך לבריות, וכעובדא דהטור, וא&quot;כ גם לדבריו אינו צריך לענג יותר מכסא דהרסנא.<br /> <br /> אבל בספר '''תוספת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49576&amp;st=&amp;pgnum=14 (א)] פירש, דאף מי שאין לו כלל ונצרך לבריות, חייב עכ&quot;פ בכסא דהרסנא מאחרים, אלא שהוסיף הטור שמי שיש לו גם משלו, שחייב לענג את השבת '''יותר''' על כסא דהרסנא. ונמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ד) שפירש כן, אך לענין הלוואה מאחרים. שהטור הסתפק האם צריך ללוות לצורך עונג שבת, אף שאין לו משכון לתת למלווה, שמא לא תשיג ידו לפרוע ההלוואה. ואם ימחלו לו על ההלוואה, הרי שהוא יהיה בכלל נצרך לבריות עבור השבת, או דלמא יש לו לסמוך על השי&quot;ת שימצא לפרוע. ופשט שצריך ללוות מאחרים, או לצמצם בשאר ימים לכבוד שבת ולענג את השבת כראוי, ולא פטרו בכסא דהרסנא אלא את מי שאין לו כלל ונוטל הכל מן הבריות. <br /> &lt;BR/&gt;וראה גם ב'''עולת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&amp;pgnum=1 (א)] שכתב ג&quot;כ כהב&quot;ח שביש לו משלו צריך לענג יתר מכסא דהרסנא. <br /> <br /> ושני הבדלים יש בין הפירושים השונים. (א) אדם שאינו נצרך לבריות, ואם ירצה לענג את השבת, יצטרך ליטול מן הצדקה, לב&quot;ח פטור מעונג שבת, ועל זה דיבר ר' עקיבא, אלא שעל כל פנים צריך להשתדל לעשות משהו משלו כגון כסא דהרסנא כמבואר בגמרא, ואילו הט&quot;ז לא דיבר ממקרה כזה כלל, אמנם אין הכרח שחולק. (ב) אדם שכבר נצרך לבריות וגם יש לו משלו, לפי הב&quot;ח וסייעתו חייב במצוות עונג שבת ע&quot;י הלוואה או מלאכה יתרה, ואף יותר מכסא דהרסנא, וזהו חידושו של הטור, ואילו לט&quot;ז אינו חייב אלא בכסא דהרסנא, ועל זה דיברה הגמרא.<br /> <br /> ב'''משנה ברורה''' (רמב א) ו'''באור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרו) הכריע בזה כהב&quot;ח וסייעתו, וראה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך).<br /> <br /> ===חיוב ג' סעודות===<br /> הגמרא ([https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=117b&amp;format=pdf שבת קי&quot;ז ב']) מביאה ברייתא ובה מחלוקת רבנן ור' חידקא אם צריך לאכול בשבת ג' סעודות או ד' סעודות.<br /> <br /> רבי יוחנן ([https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=117b&amp;format=pdf שם]) מסביר, שלכו&quot;ע מקור חיוב ג' סעודות הוא מן הפסוק (שמות ט&quot;ז כ&quot;ה) &quot;ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לד' היום לא תמצאהו בשדה&quot;, שנאמר בו ג' פעמים היום, אלא שר' חידקא סובר דהיינו מלבד סעודת הלילה, ולכן ס&quot;ל שסה&quot;כ יש ד' סעודות, ורבנן סוברים שג' הסעודות הם כולל ליל שבת.<br /> <br /> ומקשה הגמ' על ר' חידקא היאך אומר שצריך ד' סעודות, והלא משנה מפורשת היא במס' פאה (ח ז) מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י&quot;ד סעודות לא יטול מן הקופה, ומבואר מזה שכל יום מקבל רק ב' סעודות, גם בשבת. בשלמא לרבנן אפש&quot;ל שהסעודה של מוצאי שבת, אוכלה קודם שקיעה וחשיב כסעודת שבת, אבל לר' חידקא קשה, וא&quot;א לומר שישמור את סעודת ששי בבוקר לשבת, שהרי אי אפשר לדרוש ממנו שיתענה כל יום ו'. אלא מתרצת הגמ' שמשנה זו היא אליבא דר&quot;ע שאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שכיוון שהוא נצרך לבריות אין לו חובה לענג את השבת ולעשות ד' סעודות, אלא יסתפק בג' סעודות.<br /> <br /> מבואר מגמרא זו שסעודת השבת הנוספת היא מצד חיוב עונג שבת, ור' עקיבא שפטר את העניים פטרם גם מהסעודה הנוספת של שבת, ורשאי לאכול סעודות כביום חול. אמנם אפשר שכל זה הוא דווקא לשיטת ר' חדקא, שבהכרח חייב להסביר את המשנה בפאה אליבא דר' עקיבא, אבל לפי מה שקיי&quot;ל כרבנן שאין צריך לאכול בשבת אלא ג' סעודות, אין צורך להתיר לעני לחסר מסעודות השבת סעודה אחת, אלא כמו שתירצה הגמרא לרבנן, שאת הסעודה של יום ששי אוכל לאחר השקיעה. ולפי&quot;ז י&quot;ל שאליבא דרבנן גם עניים צריכים לאכול ג' סעודות.<br /> &lt;BR/&gt;וכן נראה שפירש ה'''רמב&quot;ם''' בסוגיה זו, שהרי אחר שהביא (ל ז) דברי ר' עקיבא שאין צריך להזדקק לבריות בשביל עונג שבת, כתב (ט) שהחובה לסעוד ג' סעודות היא אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה, ובפשט דבריו משמע שאף אם נצרך ליטול מן הצדקה רק בשביל סעודה ג', צריך ליטול. וזה אינו נוגע לדברי ר' עקיבא, שהוא דיבר על תוספת מאכלים בסעודה, ולא על תוספת סעודה. &lt;BR/&gt;<br /> אבל ה'''מגן אברהם''' (ב) אף שכתב בדעת הרמב&quot;ם שכל תירוץ הגמרא הוא רק אליבא דר' חידקא, סיים שם, שגם לרמב&quot;ם אם עדיין אינו צריך ליטול מן הצדקה, לא יטול בשביל סעודה שלישית.<br /> &lt;BR/&gt;ולכאורה נמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ב,ג) שחידש כן על פי ה'''תוספות''' (שבת קיח א ד&quot;ה והא), ובזה בעצם השווה בין כסא דהרסנא לדין סעודה שלישית, ואחריו נמשכו כל הפוסקים. ושני חידושים יש בדבריו: (א) שמי שכבר נצרך לבריות אינו בדין של עשה שבתך חול. (ב) שדין סעודה שלישית כדין כסא דהרסנא בשבילה להזדקק לבריות. {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הב&quot;ח}}.<br /> <br /> [[קטגוריה:עונג שבת]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח.]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח:]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיט.]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק ל]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רמב]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רנ]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16414 2021-06-28T13:41:40Z

<p>צריך עיון: /* חיוב ג' סעודות */ עיצוב</p> <hr /> <div>{{מקורות||שבת קיח||שבת ל א,ז-ט|אורח חיים רמב}}<br /> החיוב לענג את השבת, ובמה מענגו, ועד כמה חייב להשתדל בזה.<br /> <br /> == מקור ותוקף החיוב לענג את השבת ==<br /> כתוב בתהילים (ל&quot;ז ד') &quot;והתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך&quot;. ואמרו בגמרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קי&quot;ח ב')] &quot;עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה נ&quot;ח י&quot;ג) וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת&quot;. ומכאן אמר רב יהודה אמר רב &quot;כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו&quot;.<br /> <br /> עוד מובא בגמרא שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118&amp;format=pdf (קיח א,ב)] שבח ושכר גדול לכל מי שמענג את השבת, שנותנים לו נחלה בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכויות ושנותנים לו משאלות לבו ושמוחלים לו עוונותיו ועוד.<br /> <br /> ה'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (יבמות צג א)] לומדת מן הפסוק ב'''דברים''' (יד כג) 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', לרבות שבתות וימים טובים, שמותר לעשר על דבר שלא בא לעולם או שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. ומבואר מזה דעונג שבת הוא מהתורה, שהרי דחתה הגמרא את האפשרות שהפסוק בא להתיר טלטול דרבנן. וכן משמע מ'''רש&quot;י''' שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (ד&quot;ה כל הימים] [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93b&amp;format=pdf וד&quot;ה אלא לאו)]. <br /> <br /> ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)] למד בדעת ה'''רמב&quot;ן''' על התורה (ויקרא כג ב) שמצוות עונג שבת היא מדאורייתא, והוא על פי חז&quot;ל ב'''ספרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33516&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (יב ד)], שיש לקדשו באכילה ושתיה.<br /> &lt;BR/&gt;אבל ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=1&amp;hilite= (שבת ל א)] <br /> כתב שזו אחת משתי מצוות מדברי נביאים שנצטווינו בשבת, ומשמע שהיא מדרבנן. וכ&quot;כ בדעתו בספר '''ערך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7964&amp;st=&amp;pgnum=67&amp;hilite= (ג)] <br /> כדבר פשוט. &lt;BR/&gt;<br /> אבל בשו&quot;ת '''חתם סופר''' <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&amp;st=&amp;pgnum=157 (רח ד&quot;ה מכל מקום)] <br /> אף שכתב שעונג שבת הוא מתקנת נביאים, במקום אחר ביאר <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=794&amp;pgnum=131 (אורח חיים קסח ד&quot;ה והנה)] <br /> שהוא דאורייתא, הלכה למשה מסיני, ואסמכינהו אקרא דישעיהו, אלא כדרכו של הרמב&quot;ם לקרוא לדבר שלא נתפרש בתורה שהוא 'מדברי סופרים'. וכן כתב בשו&quot;ת '''צמח צדק''' הקדמון [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1722&amp;pgnum=43 (כח)] <br /> דעונג שבת דאורייתא הוא.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''פרי מגדים''' בהקדמה כוללת (א יט) כתב שכנראה היא מחלוקת. <br /> &lt;BR/&gt;ובשו&quot;ת '''חבלים בנעימים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=10012&amp;st=&amp;pgnum=26&amp;hilite= (ב ה)] <br /> כתב שעונג שבת הוא דרבנן, אלא שאדם הרוצה לענג את השבת, התירה לו תורה לעשר שלא מן המוקף או דבר שלא בא לעולם.<br /> <br /> ==במה מענג את השבת==<br /> ===אכילה ושתייה===<br /> ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קיח ב)] <br /> מובא שיש לענג את השבת בדגים גדולים ובראשי שומים ותבשיל של תרדין. אמנם אפילו דבר מועט כגון כסא דהרסנא [דגים מטוגנים בשמנן ובקמח] אם עשאו לכבוד שבת הרי זה עונג. וכתב ה'''לבוש''' שכל מקום ומקום יענגוהו לפי מנהגם במאכלים ומשקים החשובים להם, והביאו ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)]. <br /> &lt;BR/&gt;וכתב ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=7&amp;hilite= (שבת ל ז)] <br /> שכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון המאכלים רבים וטובים לכבוד שבת, הרי זה משובח. ועוד כתב [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=10&amp;hilite= (י)] שאכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה. ולפי&quot;ז כתב '''שלחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=197 (רנ ב)] <br /> שיש להרבות בשר ויין ומגדנות כפי יכולתו.<br /> <br /> וב'''גמרא''' שבת (קיט א) מבואר שמי שהוא עשיר ואוכל בשר ושותה יין גם בימות החול, ישנה בזמן הסעודה בשבת, שאם רגיל לאכול מוקדם יאחר, ואם רגיל לאחר אכילתו, בשבת יקדים מעט. והעתיק כן ה'''רמב&quot;ם''' להלכה (ל ח), אבל ה'''שלחן ערוך''' לא הזכיר מזה. אמנם ה'''רמ&quot;א''' (רפח ז) מזכיר הלכה זו, אבל לא כתב שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ===תשמיש===<br /> כתב הרמב&quot;ם (ל יד) שתשמיש המטה מעונג שבת הוא, ועונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת. ודבריו הם על פי הגמרא בכתובות (סב ב).<br /> &lt;BR/&gt;אבל ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רמ א) לא הזכיר שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ==עד כמה חייב להשתדל לענג את השבת==<br /> ה'''גמרא''' (פסחים קיב א) מביאה ברייתא שמונה ז' דברים שצווה ר' עקיבא לפני מותו, לבנו ר' יהושע. אחד הדברים שאמר לו הוא 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. כלומר תימנע מלפשוט יד לצדקה, אפילו אם לא יהיה לך מה להוסיף לצורך סעודת שבת. והגמרא שם לעיל מיניה, אומרת שלגבי ארבע כוסות של פסח אינו כן, אלא צריך לקבל מן התמחוי, והטעם הוא משום פרסומי ניסא, של נס יציאת מצרים. <br /> &lt;BR/&gt;עוד מובא שם בגמרא תנא דבי אליהו, שעל אף דברי ר' עקיבא, מ&quot;מ צריך לעשות דבר מועט ביתו, כגון כסא דהרסנא [דגים קטנים].<br /> <br /> דברי ר' עקיבא בפשטם מדברים באדם שאינו זקוק לבריות עדיין, אלא שאם ירצה להוסיף על מאכלו לצורך שבת, יצטרך להזדקק לבריות. וכן משמע לשון ה'''רמב&quot;ם''' (שבת ל ז). אך אפשר שדבריו אמורים גם על אדם שבלאו הכי כבר נצרך לבריות, שאינו צריך ליקח יותר עבור תוספת המאכל בשבת, משום עונג שבת, ונחלקו הפוסקים בדבר כדלהלן.<br /> <br /> ===שאלת הטור===<br /> שאל ה'''טור''' (אורח חיים רמב) את אביו הרא&quot;ש, מה הדין לגביו שיש לו מעט משלו ואינו מספיק לו, וצריך גם לאחרים, האם הוא בכלל עשה שבתך חול או לא, ולא השיבו אביו דבר ברור. &lt;BR/&gt;<br /> אבל הטור עצמו ענה, שצריך לצמצם עצמו בשאר הימים, כדי לכבד את השבת. וכן העתיק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (רמב א).<br /> <br /> מפשט לשון הטור נראה שאדם שיש לו מעט משלו וגם נצרך לאחרים אינו פטור מעונג שבת, אבל גם לא יטול מאחרים, אלא יצמצם בימות החול או יזדרז לעשות מלאכה יתרה כדי שיהיה לו בשביל עונג שבת. וכן כתב ה'''פרישה''' (יא).&lt;BR/&gt;ולפי זה יש לפרש גם בשאלתו, שהסתפק האם הוא פטור או חייב בעונג שבת משלו, אבל לקחת מאחרים היה פשוט לו שאינו צריך, כי זה כלול בדברי ר' עקיבא, שאין להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, אף מי שבלאו הכי כבר נצרך להם.<br /> &lt;BR/&gt;כן פירש ה'''טורי זהב''' (א) בגמרא ובטור. שר' עקיבא מדבר על אדם שאין לו כלום וכבר נצרך לבריות, ובזה אמר שלא יטול עוד מן הצדקה בשביל עונג שבת. אלא שנסתפק הטור באדם שאף שנצרך לאחרים, מכל מקום יש לו גם מעט משלו, האם הוא פטור ממצוות עונג שבת, שהרי כבר מקבל צדקה ואין לו חיוב אלא בב' סעודות, או דלמא כיון שיש לו גם משלו, ממילא נתחייב במצוות עונג, כגון כסא דהרסנא, ולא פטר ר&quot;ע אלא את מי שאין לו כלל. ומסיק הטור דצריך על כל פנים להשתדל שיהיה לו מעט משלו, ואז ממילא יתחייב על כל פנים בכסא דהרסנא, ורק אם אין לו שום דבר משלו ומוטל לגמרי על הצדקה, בזה אמר ר' עקיבא עשה שבתך חול, ואינו בכלל חיוב עונג כלל. וכן מסיק הט&quot;ז להלכה {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הט&quot;ז}}.<br /> &lt;BR/&gt;גם ב'''ביאור הגר&quot;א''' מפרש דברי הגמ' שאמרה שצריך לעשות משלו כסא דהרסנא, על אדם שכבר נצרך לבריות, וכעובדא דהטור, וא&quot;כ גם לדבריו אינו צריך לענג יותר מכסא דהרסנא.<br /> <br /> אבל בספר '''תוספת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49576&amp;st=&amp;pgnum=14 (א)] פירש, דאף מי שאין לו כלל ונצרך לבריות, חייב עכ&quot;פ בכסא דהרסנא מאחרים, אלא שהוסיף הטור שמי שיש לו גם משלו, שחייב לענג את השבת '''יותר''' על כסא דהרסנא. ונמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ד) שפירש כן, אך לענין הלוואה מאחרים. שהטור הסתפק האם צריך ללוות לצורך עונג שבת, אף שאין לו משכון לתת למלווה, שמא לא תשיג ידו לפרוע ההלוואה. ואם ימחלו לו על ההלוואה, הרי שהוא יהיה בכלל נצרך לבריות עבור השבת, או דלמא יש לו לסמוך על השי&quot;ת שימצא לפרוע. ופשט שצריך ללוות מאחרים, או לצמצם בשאר ימים לכבוד שבת ולענג את השבת כראוי, ולא פטרו בכסא דהרסנא אלא את מי שאין לו כלל ונוטל הכל מן הבריות. <br /> &lt;BR/&gt;וראה גם ב'''עולת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&amp;pgnum=1 (א)] שכתב ג&quot;כ כהב&quot;ח שביש לו משלו צריך לענג יתר מכסא דהרסנא. <br /> <br /> ושני הבדלים יש בין הפירושים השונים. (א) אדם שאינו נצרך לבריות, ואם ירצה לענג את השבת, יצטרך ליטול מן הצדקה, לב&quot;ח פטור מעונג שבת, ועל זה דיבר ר' עקיבא, אלא שעל כל פנים צריך להשתדל לעשות משהו משלו כגון כסא דהרסנא כמבואר בגמרא, ואילו הט&quot;ז לא דיבר ממקרה כזה כלל, אמנם אין הכרח שחולק. (ב) אדם שכבר נצרך לבריות וגם יש לו משלו, לפי הב&quot;ח וסייעתו חייב במצוות עונג שבת ע&quot;י הלוואה או מלאכה יתרה, ואף יותר מכסא דהרסנא, וזהו חידושו של הטור, ואילו לט&quot;ז אינו חייב אלא בכסא דהרסנא, ועל זה דיברה הגמרא.<br /> <br /> ב'''משנה ברורה''' (רמב א) ו'''באור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרו) הכריע בזה כהב&quot;ח וסייעתו, וראה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך).<br /> <br /> ===חיוב ג' סעודות===<br /> הגמרא ([https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=117b&amp;format=pdf שבת קי&quot;ז ב']) מביאה מחלוקת רבנן ור' חידקא אם צריך לאכול בשבת ג' סעודות או ד' סעודות.<br /> <br /> ומקשה הגמ' על ר' חידקא היאך אומר שצריך ד' סעודות, והלא משנה מפורשת היא במס' פאה (ח ז) מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י&quot;ד סעודות לא יטול מן הקופה, ומבואר מזה שכל יום מקבל רק ב' סעודות, גם בשבת. בשלמא לרבנן אפש&quot;ל שהסעודה של מוצאי שבת, אוכלה קודם שקיעה וחשיב כסעודת שבת, אבל לר' חידקא קשה, וא&quot;א לומר שישמור את סעודת ששי בבוקר לשבת, שהרי אי אפשר לדרוש ממנו שיתענה כל יום ו'. אלא מתרצת הגמ' שמשנה זו היא אליבא דר&quot;ע שאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שכיוון שהוא נצרך לבריות אין לו חובה לענג את השבת ולעשות ד' סעודות, אלא יסתפק בג' סעודות.<br /> <br /> מבואר מגמרא זו שסעודת השבת הנוספת היא מצד חיוב עונג שבת, ור' עקיבא שפטר את העניים פטרם גם מהסעודה הנוספת של שבת, ורשאי לאכול סעודות כביום חול. אמנם אפשר שכל זה הוא דווקא לשיטת ר' חדקא, שבהכרח חייב להסביר את המשנה בפאה אליבא דר' עקיבא, אבל לפי מה שקיי&quot;ל כרבנן שאין צריך לאכול בשבת אלא ג' סעודות, אין צורך להתיר לעני לחסר מסעודות השבת סעודה אחת, אלא כמו שתירצה הגמרא לרבנן, שאת הסעודה של יום ששי אוכל לאחר השקיעה. ולפי&quot;ז י&quot;ל שאליבא דרבנן גם עניים צריכים לאכול ג' סעודות.<br /> &lt;BR/&gt;וכן נראה שפירש ה'''רמב&quot;ם''' בסוגיה זו, שהרי אחר שהביא (ל ז) דברי ר' עקיבא שאין צריך להזדקק לבריות בשביל עונג שבת, כתב (ט) שהחובה לסעוד ג' סעודות היא אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה, ובפשט דבריו משמע שאף אם נצרך ליטול מן הצדקה רק בשביל סעודה ג', צריך ליטול. וזה אינו נוגע לדברי ר' עקיבא, שהוא דיבר על תוספת מאכלים בסעודה, ולא על תוספת סעודה. &lt;BR/&gt;<br /> אבל ה'''מגן אברהם''' (ב) אף שכתב בדעת הרמב&quot;ם שכל תירוץ הגמרא הוא רק אליבא דר' חידקא, סיים שם, שגם לרמב&quot;ם אם עדיין אינו צריך ליטול מן הצדקה, לא יטול בשביל סעודה שלישית.<br /> &lt;BR/&gt;ולכאורה נמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ב,ג) שחידש כן על פי ה'''תוספות''' (שבת קיח א ד&quot;ה והא), ובזה בעצם השווה בין כסא דהרסנא לדין סעודה שלישית, ואחריו נמשכו כל הפוסקים. ושני חידושים יש בדבריו: (א) שמי שכבר נצרך לבריות אינו בדין של עשה שבתך חול. (ב) שדין סעודה שלישית כדין כסא דהרסנא בשבילה להזדקק לבריות. {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הב&quot;ח}}.<br /> <br /> [[קטגוריה:עונג שבת]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח.]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח:]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיט.]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק ל]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רמב]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רנ]]</div>

צריך עיון https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16413 2021-06-28T13:38:41Z

<p>צריך עיון: /* חיוב ג' סעודות */ תיקון</p> <hr /> <div>{{מקורות||שבת קיח||שבת ל א,ז-ט|אורח חיים רמב}}<br /> החיוב לענג את השבת, ובמה מענגו, ועד כמה חייב להשתדל בזה.<br /> <br /> == מקור ותוקף החיוב לענג את השבת ==<br /> כתוב בתהילים (ל&quot;ז ד') &quot;והתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך&quot;. ואמרו בגמרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קי&quot;ח ב')] &quot;עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה נ&quot;ח י&quot;ג) וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת&quot;. ומכאן אמר רב יהודה אמר רב &quot;כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו&quot;.<br /> <br /> עוד מובא בגמרא שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118&amp;format=pdf (קיח א,ב)] שבח ושכר גדול לכל מי שמענג את השבת, שנותנים לו נחלה בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכויות ושנותנים לו משאלות לבו ושמוחלים לו עוונותיו ועוד.<br /> <br /> ה'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (יבמות צג א)] לומדת מן הפסוק ב'''דברים''' (יד כג) 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', לרבות שבתות וימים טובים, שמותר לעשר על דבר שלא בא לעולם או שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. ומבואר מזה דעונג שבת הוא מהתורה, שהרי דחתה הגמרא את האפשרות שהפסוק בא להתיר טלטול דרבנן. וכן משמע מ'''רש&quot;י''' שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (ד&quot;ה כל הימים] [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93b&amp;format=pdf וד&quot;ה אלא לאו)]. <br /> <br /> ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)] למד בדעת ה'''רמב&quot;ן''' על התורה (ויקרא כג ב) שמצוות עונג שבת היא מדאורייתא, והוא על פי חז&quot;ל ב'''ספרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33516&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (יב ד)], שיש לקדשו באכילה ושתיה.<br /> &lt;BR/&gt;אבל ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=1&amp;hilite= (שבת ל א)] <br /> כתב שזו אחת משתי מצוות מדברי נביאים שנצטווינו בשבת, ומשמע שהיא מדרבנן. וכ&quot;כ בדעתו בספר '''ערך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7964&amp;st=&amp;pgnum=67&amp;hilite= (ג)] <br /> כדבר פשוט. &lt;BR/&gt;<br /> אבל בשו&quot;ת '''חתם סופר''' <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&amp;st=&amp;pgnum=157 (רח ד&quot;ה מכל מקום)] <br /> אף שכתב שעונג שבת הוא מתקנת נביאים, במקום אחר ביאר <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=794&amp;pgnum=131 (אורח חיים קסח ד&quot;ה והנה)] <br /> שהוא דאורייתא, הלכה למשה מסיני, ואסמכינהו אקרא דישעיהו, אלא כדרכו של הרמב&quot;ם לקרוא לדבר שלא נתפרש בתורה שהוא 'מדברי סופרים'. וכן כתב בשו&quot;ת '''צמח צדק''' הקדמון [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1722&amp;pgnum=43 (כח)] <br /> דעונג שבת דאורייתא הוא.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''פרי מגדים''' בהקדמה כוללת (א יט) כתב שכנראה היא מחלוקת. <br /> &lt;BR/&gt;ובשו&quot;ת '''חבלים בנעימים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=10012&amp;st=&amp;pgnum=26&amp;hilite= (ב ה)] <br /> כתב שעונג שבת הוא דרבנן, אלא שאדם הרוצה לענג את השבת, התירה לו תורה לעשר שלא מן המוקף או דבר שלא בא לעולם.<br /> <br /> ==במה מענג את השבת==<br /> ===אכילה ושתייה===<br /> ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קיח ב)] <br /> מובא שיש לענג את השבת בדגים גדולים ובראשי שומים ותבשיל של תרדין. אמנם אפילו דבר מועט כגון כסא דהרסנא [דגים מטוגנים בשמנן ובקמח] אם עשאו לכבוד שבת הרי זה עונג. וכתב ה'''לבוש''' שכל מקום ומקום יענגוהו לפי מנהגם במאכלים ומשקים החשובים להם, והביאו ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)]. <br /> &lt;BR/&gt;וכתב ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=7&amp;hilite= (שבת ל ז)] <br /> שכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון המאכלים רבים וטובים לכבוד שבת, הרי זה משובח. ועוד כתב [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=10&amp;hilite= (י)] שאכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה. ולפי&quot;ז כתב '''שלחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=197 (רנ ב)] <br /> שיש להרבות בשר ויין ומגדנות כפי יכולתו.<br /> <br /> וב'''גמרא''' שבת (קיט א) מבואר שמי שהוא עשיר ואוכל בשר ושותה יין גם בימות החול, ישנה בזמן הסעודה בשבת, שאם רגיל לאכול מוקדם יאחר, ואם רגיל לאחר אכילתו, בשבת יקדים מעט. והעתיק כן ה'''רמב&quot;ם''' להלכה (ל ח), אבל ה'''שלחן ערוך''' לא הזכיר מזה. אמנם ה'''רמ&quot;א''' (רפח ז) מזכיר הלכה זו, אבל לא כתב שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ===תשמיש===<br /> כתב הרמב&quot;ם (ל יד) שתשמיש המטה מעונג שבת הוא, ועונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת. ודבריו הם על פי הגמרא בכתובות (סב ב).<br /> &lt;BR/&gt;אבל ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רמ א) לא הזכיר שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ==עד כמה חייב להשתדל לענג את השבת==<br /> ה'''גמרא''' (פסחים קיב א) מביאה ברייתא שמונה ז' דברים שצווה ר' עקיבא לפני מותו, לבנו ר' יהושע. אחד הדברים שאמר לו הוא 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. כלומר תימנע מלפשוט יד לצדקה, אפילו אם לא יהיה לך מה להוסיף לצורך סעודת שבת. והגמרא שם לעיל מיניה, אומרת שלגבי ארבע כוסות של פסח אינו כן, אלא צריך לקבל מן התמחוי, והטעם הוא משום פרסומי ניסא, של נס יציאת מצרים. <br /> &lt;BR/&gt;עוד מובא שם בגמרא תנא דבי אליהו, שעל אף דברי ר' עקיבא, מ&quot;מ צריך לעשות דבר מועט ביתו, כגון כסא דהרסנא [דגים קטנים].<br /> <br /> דברי ר' עקיבא בפשטם מדברים באדם שאינו זקוק לבריות עדיין, אלא שאם ירצה להוסיף על מאכלו לצורך שבת, יצטרך להזדקק לבריות. וכן משמע לשון ה'''רמב&quot;ם''' (שבת ל ז). אך אפשר שדבריו אמורים גם על אדם שבלאו הכי כבר נצרך לבריות, שאינו צריך ליקח יותר עבור תוספת המאכל בשבת, משום עונג שבת, ונחלקו הפוסקים בדבר כדלהלן.<br /> <br /> ===שאלת הטור===<br /> שאל ה'''טור''' (אורח חיים רמב) את אביו הרא&quot;ש, מה הדין לגביו שיש לו מעט משלו ואינו מספיק לו, וצריך גם לאחרים, האם הוא בכלל עשה שבתך חול או לא, ולא השיבו אביו דבר ברור. &lt;BR/&gt;<br /> אבל הטור עצמו ענה, שצריך לצמצם עצמו בשאר הימים, כדי לכבד את השבת. וכן העתיק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (רמב א).<br /> <br /> מפשט לשון הטור נראה שאדם שיש לו מעט משלו וגם נצרך לאחרים אינו פטור מעונג שבת, אבל גם לא יטול מאחרים, אלא יצמצם בימות החול או יזדרז לעשות מלאכה יתרה כדי שיהיה לו בשביל עונג שבת. וכן כתב ה'''פרישה''' (יא).&lt;BR/&gt;ולפי זה יש לפרש גם בשאלתו, שהסתפק האם הוא פטור או חייב בעונג שבת משלו, אבל לקחת מאחרים היה פשוט לו שאינו צריך, כי זה כלול בדברי ר' עקיבא, שאין להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, אף מי שבלאו הכי כבר נצרך להם.<br /> &lt;BR/&gt;כן פירש ה'''טורי זהב''' (א) בגמרא ובטור. שר' עקיבא מדבר על אדם שאין לו כלום וכבר נצרך לבריות, ובזה אמר שלא יטול עוד מן הצדקה בשביל עונג שבת. אלא שנסתפק הטור באדם שאף שנצרך לאחרים, מכל מקום יש לו גם מעט משלו, האם הוא פטור ממצוות עונג שבת, שהרי כבר מקבל צדקה ואין לו חיוב אלא בב' סעודות, או דלמא כיון שיש לו גם משלו, ממילא נתחייב במצוות עונג, כגון כסא דהרסנא, ולא פטר ר&quot;ע אלא את מי שאין לו כלל. ומסיק הטור דצריך על כל פנים להשתדל שיהיה לו מעט משלו, ואז ממילא יתחייב על כל פנים בכסא דהרסנא, ורק אם אין לו שום דבר משלו ומוטל לגמרי על הצדקה, בזה אמר ר' עקיבא עשה שבתך חול, ואינו בכלל חיוב עונג כלל. וכן מסיק הט&quot;ז להלכה {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הט&quot;ז}}.<br /> &lt;BR/&gt;גם ב'''ביאור הגר&quot;א''' מפרש דברי הגמ' שאמרה שצריך לעשות משלו כסא דהרסנא, על אדם שכבר נצרך לבריות, וכעובדא דהטור, וא&quot;כ גם לדבריו אינו צריך לענג יותר מכסא דהרסנא.<br /> <br /> אבל בספר '''תוספת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49576&amp;st=&amp;pgnum=14 (א)] פירש, דאף מי שאין לו כלל ונצרך לבריות, חייב עכ&quot;פ בכסא דהרסנא מאחרים, אלא שהוסיף הטור שמי שיש לו גם משלו, שחייב לענג את השבת '''יותר''' על כסא דהרסנא. ונמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ד) שפירש כן, אך לענין הלוואה מאחרים. שהטור הסתפק האם צריך ללוות לצורך עונג שבת, אף שאין לו משכון לתת למלווה, שמא לא תשיג ידו לפרוע ההלוואה. ואם ימחלו לו על ההלוואה, הרי שהוא יהיה בכלל נצרך לבריות עבור השבת, או דלמא יש לו לסמוך על השי&quot;ת שימצא לפרוע. ופשט שצריך ללוות מאחרים, או לצמצם בשאר ימים לכבוד שבת ולענג את השבת כראוי, ולא פטרו בכסא דהרסנא אלא את מי שאין לו כלל ונוטל הכל מן הבריות. <br /> &lt;BR/&gt;וראה גם ב'''עולת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&amp;pgnum=1 (א)] שכתב ג&quot;כ כהב&quot;ח שביש לו משלו צריך לענג יתר מכסא דהרסנא. <br /> <br /> ושני הבדלים יש בין הפירושים השונים. (א) אדם שאינו נצרך לבריות, ואם ירצה לענג את השבת, יצטרך ליטול מן הצדקה, לב&quot;ח פטור מעונג שבת, ועל זה דיבר ר' עקיבא, אלא שעל כל פנים צריך להשתדל לעשות משהו משלו כגון כסא דהרסנא כמבואר בגמרא, ואילו הט&quot;ז לא דיבר ממקרה כזה כלל, אמנם אין הכרח שחולק. (ב) אדם שכבר נצרך לבריות וגם יש לו משלו, לפי הב&quot;ח וסייעתו חייב במצוות עונג שבת ע&quot;י הלוואה או מלאכה יתרה, ואף יותר מכסא דהרסנא, וזהו חידושו של הטור, ואילו לט&quot;ז אינו חייב אלא בכסא דהרסנא, ועל זה דיברה הגמרא.<br /> <br /> ב'''משנה ברורה''' (רמב א) ו'''באור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרו) הכריע בזה כהב&quot;ח וסייעתו, וראה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך).<br /> <br /> ===חיוב ג' סעודות===<br /> הגמרא ([https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=117b&amp;format=pdf שבת קי&quot;ז ב']) מביאה מחלוקת רבנן ור' חידקא אם צריך לאכול בשבת ג' סעודות או ד' סעודות, ומקשה הגמ' על ר' חידקא היאך אומר שצריך ד' סעודות, והלא משנה מפורשת היא במס' פאה (ח ז) מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י&quot;ד סעודות לא יטול מן הקופה, ומבואר מזה שכל יום מקבל רק ב' סעודות, גם בשבת. בשלמא לרבנן אפש&quot;ל שהסעודה של מוצאי שבת, אוכלה קודם שקיעה וחשיב כסעודת שבת, אבל לר' חידקא קשה, וא&quot;א לומר שישמור את סעודת ששי בבוקר לשבת, שהרי אי אפשר לדרוש ממנו שיתענה כל יום ו'. אלא מתרצת הגמ' שמשנה זו היא אליבא דר&quot;ע שאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שכיוון שהוא נצרך לבריות אין לו חובה לענג את השבת ולעשות ד' סעודות, אלא יסתפק בג' סעודות.<br /> <br /> מבואר מגמרא זו שסעודת השבת הנוספת היא מצד חיוב עונג שבת, ור' עקיבא שפטר את העניים פטרם גם מהסעודה הנוספת של שבת, ורשאי לאכול סעודות כביום חול. אמנם אפשר שכל זה הוא דווקא לשיטת ר' חדקא, שבהכרח חייב להסביר את המשנה בפאה אליבא דר' עקיבא, אבל לפי מה שקיי&quot;ל כרבנן שאין צריך לאכול בשבת אלא ג' סעודות, אין צורך להתיר לעני לחסר מסעודות השבת סעודה אחת, אלא כמו שתירצה הגמרא לרבנן, שאת הסעודה של יום ששי אוכל לאחר השקיעה. ולפי&quot;ז י&quot;ל שאליבא דרבנן גם עניים צריכים לאכול ג' סעודות.<br /> &lt;BR/&gt;וכן נראה שפירש ה'''רמב&quot;ם''' בסוגיה זו, שהרי אחר שהביא (ל ז) דברי ר' עקיבא שאין צריך להזדקק לבריות בשביל עונג שבת, כתב (ט) שהחובה לסעוד ג' סעודות היא אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה, ובפשט דבריו משמע שאף אם נצרך ליטול מן הצדקה רק בשביל סעודה ג', צריך ליטול. וזה אינו נוגע לדברי ר' עקיבא, שהוא דיבר על תוספת מאכלים בסעודה, ולא על תוספת סעודה. &lt;BR/&gt;<br /> אבל ה'''מגן אברהם''' (ב) אף שכתב בדעת הרמב&quot;ם שכל תירוץ הגמרא הוא רק אליבא דר' חידקא, סיים שם, שגם לרמב&quot;ם אם עדיין אינו צריך ליטול מן הצדקה, לא יטול בשביל סעודה שלישית.<br /> &lt;BR/&gt;ולכאורה נמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ב,ג) שחידש כן על פי ה'''תוספות''' (שבת קיח א ד&quot;ה והא), ובזה בעצם השווה בין כסא דהרסנא לדין סעודה שלישית, ואחריו נמשכו כל הפוסקים. ושני חידושים יש בדבריו: (א) שמי שכבר נצרך לבריות אינו בדין של עשה שבתך חול. (ב) שדין סעודה שלישית כדין כסא דהרסנא בשבילה להזדקק לבריות. {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הב&quot;ח}}.<br /> <br /> [[קטגוריה:עונג שבת]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח.]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח:]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיט.]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק ל]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רמב]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רנ]]</div>

צריך עיון