https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%A6%D7%91%D7%99+%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8+%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8 2026-04-20T16:24:08Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=12036 2018-05-16T20:15:34Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי זבחים עז עמוד ב|ירושלמי|רמב&quot;ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ב הלכה כב|שלחן ערוך יורה דעה סימן צח}}<br /> סוגיא זו הולכת לעסוק מה עושים במקרה בו מתערבבים איסור והיתר ששווים במינם, אך שונים בהיתרם ובאיסורם. בסוגיא זו ננסה לסקור את הנושא- מבחינת מקור הנושא שהתייחס לענייני קדשים, ולאחר מכן נעסוק בענייני איסור והיתר בסוגיות מקבילות. <br /> <br /> == מין במינו לעניין קדשים ==<br /> '''מחלוקת רבי יהודה וחכמים''' <br /> <br /> נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%96_%D7%91 בזבחים] (עז:- עח.) אם נתערב דם של קרבן בדם בהמה או בדם חיה, לדעת חכמים דם הזביחה מתבטל בדם בהמה או חיה כמו שמתבטל דם במים, שאם אין מראית דם במים הוא בטל ה&quot;ה כאן. ורבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם. ובגמרא שם אומר ר' חייא בר אבא בדעת חכמים שהצורך במראית דם הוא דווקא אם נפלו מים לתוך הדם אבל אם נפל דם לתוך מים, ראשון ראשון מתבטל למים. <br /> <br /> '''המחלוקת בביאור הפסוק''' <br /> <br /> ר' יוחנן שמובא בגמרא [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%91_%D7%91 במנחות] (כב.) מסביר שנחלקו בהסבר הפסוק (ויקרא טז, יח): &quot;ולקח מדם הפר ומדם השעיר&quot; שהרי וודאי הוא שדם הפר מרובה מדם השעיר, ומדוע הוא נקרא דם השעיר אחר עירובו עם דם הפר. חכמים מסבירים שמכאן שהעולים על גבי המזבח לא מבטלים זה את זה. ואילו רבי יהודה למד מכאן דין כללי שמין במינו לא מתבטל. <br /> <br /> '''בביאור דעת רבי יהודה''' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' בזבחים (עז: ד&quot;ה אין דם) על המשנה אומר בדעת רבי יהודה שאפילו טיפה אחת של קרבן לא מתבטלת וראויה לעלות על המזבח. '''תוס'''' במנחות (כב: ד&quot;ה ורבי יהודה) מאריך ליישב את הסוגיות בשיטת רבי יהודה, שהרי רואים דינים כמו מדומע ועוד, שקיים בהם הדין של ביטול במין במינו. ואמר התוס' שני תירוצים: '''ר&quot;ת''' מסביר שמה שחידש רבי יהודה שמין במינו אינו בטל הוא בלח שהרי הוא מתערב כמו שצריך אך ביבש מודה שבטל. והתירוץ השני של '''רבינו יום טוב מפלנ&quot;ו''' הוא שכהמבטל לא יכול להיות כבטל, כמו תרומה שנפלה לתוך חולין, שהחולין לא יכולים להפך לתרומה, בזה מודה רבי יהודה ששייך ביטול. (והרי זה כמין בשאינו מינו) אך רבי יהודה עסק במצב בו יכולים המתערבים להעשות זה כזה, ועל זה חידש רבי יהודה שמין במינו לא בטל. <br /> <br /> '''בביאור סברת המחלוקת''' <br /> <br /> [https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%98%D7%9C '''הר&quot;ן''' בנדרים] (נב. ד&quot;ה וקשיא) מסביר את הסברות במחלוקת רבי יהודה וחכמים. הוא מסביר שהסיבה שרבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל הוא מפני &quot;לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו... מעמידו ומחזקו&quot;, ואילו חכמים סוברים שאין ללכת אחר הדמיון בעצם, אלא אחר איסורם והיתרם, וכיוון שאחד איסור ואחד היתר, הרי שאינם נחשבים מאותם המין, ואילו איסורים מאותם הסוג- כמו דמים שעולים על גבי המזבח, דווקא הם ייחשבו כמין במינו ולא יתבטלו זה בזה. ראה עוד בדעת הר&quot;ן [http://www.etzion.org.il/he/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95 בקישור]. וכן ראה השלכות מדבריו לסוגיות בקודשים בשו&quot;ת דובב מישרים ח&quot;א סי' סו. <br /> <br /> '''להלכה''' <br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' בי&quot;ד החזקה (עבודה, פסולי המוקדשין ב, כב) פוסק להלכה לעניין קדשים כדעת רבי יהודה שאין דם יכול לבטל דם, וראה שם דברי הלחם משנה בארוכה. <br /> <br /> == מין במינו לעניין איסור והיתר ==<br /> '''במסכת פסחים''' (ל.) אומר רבא שהלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו- אסור במשהו. '''רש&quot;י''' שם מסביר שאף שרבא עסק בחמץ, אי&quot;ז דין רק בחמץ אלא בכל האיסורים שמין במינו לא בטל כלל, אפי' באלף. '''ור&quot;ת''' (תוס' בפסחים ל. ד&quot;ה אמר) חולק וסובר שמה שאמר רבא הוא בחמץ בלבד, משום חומרא דחמץ אסרו בו אפילו משהו במין במינו, אך בשאר איסורים סובר שבטל בנותן טעם. וכ&quot;כ בשם '''הרב רב יהודאי גאון'''. ובשם '''רב יוסף טוב עלם'''. והביאו בתוספות ראיות לכאן ולכאן. וכן דעת '''הרי&quot;ף''' (חולין ק.) כר&quot;ת. וביאר '''הב&quot;י ועוד''' שמהתורה יש ביטול ברב וחכמים הצריכו ביטול בשישים. וכתב בשו&quot;ע (יורה דעה צח א): &quot;וכן אם הוא מין במינו, כיון שאין לעמוד על הטעם משערים בשישים&quot; (תרגום מארמית). <br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * העמדת גלידות (אייז קרים) בדברי איסור- השוואה למין במינו וחלוקה בינהם. שו&quot;ת אגרות משה יו&quot;ד ח&quot;ב תשובה לב <br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=12035 2018-05-16T20:14:58Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי זבחים עז עמוד ב|ירושלמי|רמב&quot;ם |שלחן ערוך יורה דעה סימן צח}}<br /> סוגיא זו הולכת לעסוק מה עושים במקרה בו מתערבבים איסור והיתר ששווים במינם, אך שונים בהיתרם ובאיסורם. בסוגיא זו ננסה לסקור את הנושא- מבחינת מקור הנושא שהתייחס לענייני קדשים, ולאחר מכן נעסוק בענייני איסור והיתר בסוגיות מקבילות. <br /> <br /> == מין במינו לעניין קדשים ==<br /> '''מחלוקת רבי יהודה וחכמים''' <br /> <br /> נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%96_%D7%91 בזבחים] (עז:- עח.) אם נתערב דם של קרבן בדם בהמה או בדם חיה, לדעת חכמים דם הזביחה מתבטל בדם בהמה או חיה כמו שמתבטל דם במים, שאם אין מראית דם במים הוא בטל ה&quot;ה כאן. ורבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם. ובגמרא שם אומר ר' חייא בר אבא בדעת חכמים שהצורך במראית דם הוא דווקא אם נפלו מים לתוך הדם אבל אם נפל דם לתוך מים, ראשון ראשון מתבטל למים. <br /> <br /> '''המחלוקת בביאור הפסוק''' <br /> <br /> ר' יוחנן שמובא בגמרא [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%91_%D7%91 במנחות] (כב.) מסביר שנחלקו בהסבר הפסוק (ויקרא טז, יח): &quot;ולקח מדם הפר ומדם השעיר&quot; שהרי וודאי הוא שדם הפר מרובה מדם השעיר, ומדוע הוא נקרא דם השעיר אחר עירובו עם דם הפר. חכמים מסבירים שמכאן שהעולים על גבי המזבח לא מבטלים זה את זה. ואילו רבי יהודה למד מכאן דין כללי שמין במינו לא מתבטל. <br /> <br /> '''בביאור דעת רבי יהודה''' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' בזבחים (עז: ד&quot;ה אין דם) על המשנה אומר בדעת רבי יהודה שאפילו טיפה אחת של קרבן לא מתבטלת וראויה לעלות על המזבח. '''תוס'''' במנחות (כב: ד&quot;ה ורבי יהודה) מאריך ליישב את הסוגיות בשיטת רבי יהודה, שהרי רואים דינים כמו מדומע ועוד, שקיים בהם הדין של ביטול במין במינו. ואמר התוס' שני תירוצים: '''ר&quot;ת''' מסביר שמה שחידש רבי יהודה שמין במינו אינו בטל הוא בלח שהרי הוא מתערב כמו שצריך אך ביבש מודה שבטל. והתירוץ השני של '''רבינו יום טוב מפלנ&quot;ו''' הוא שכהמבטל לא יכול להיות כבטל, כמו תרומה שנפלה לתוך חולין, שהחולין לא יכולים להפך לתרומה, בזה מודה רבי יהודה ששייך ביטול. (והרי זה כמין בשאינו מינו) אך רבי יהודה עסק במצב בו יכולים המתערבים להעשות זה כזה, ועל זה חידש רבי יהודה שמין במינו לא בטל. <br /> <br /> '''בביאור סברת המחלוקת''' <br /> <br /> [https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%98%D7%9C '''הר&quot;ן''' בנדרים] (נב. ד&quot;ה וקשיא) מסביר את הסברות במחלוקת רבי יהודה וחכמים. הוא מסביר שהסיבה שרבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל הוא מפני &quot;לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו... מעמידו ומחזקו&quot;, ואילו חכמים סוברים שאין ללכת אחר הדמיון בעצם, אלא אחר איסורם והיתרם, וכיוון שאחד איסור ואחד היתר, הרי שאינם נחשבים מאותם המין, ואילו איסורים מאותם הסוג- כמו דמים שעולים על גבי המזבח, דווקא הם ייחשבו כמין במינו ולא יתבטלו זה בזה. ראה עוד בדעת הר&quot;ן [http://www.etzion.org.il/he/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95 בקישור]. וכן ראה השלכות מדבריו לסוגיות בקודשים בשו&quot;ת דובב מישרים ח&quot;א סי' סו. <br /> <br /> '''להלכה''' <br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' בי&quot;ד החזקה (עבודה, פסולי המוקדשין ב, כב) פוסק להלכה לעניין קדשים כדעת רבי יהודה שאין דם יכול לבטל דם, וראה שם דברי הלחם משנה בארוכה. <br /> <br /> == מין במינו לעניין איסור והיתר ==<br /> '''במסכת פסחים''' (ל.) אומר רבא שהלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו- אסור במשהו. '''רש&quot;י''' שם מסביר שאף שרבא עסק בחמץ, אי&quot;ז דין רק בחמץ אלא בכל האיסורים שמין במינו לא בטל כלל, אפי' באלף. '''ור&quot;ת''' (תוס' בפסחים ל. ד&quot;ה אמר) חולק וסובר שמה שאמר רבא הוא בחמץ בלבד, משום חומרא דחמץ אסרו בו אפילו משהו במין במינו, אך בשאר איסורים סובר שבטל בנותן טעם. וכ&quot;כ בשם '''הרב רב יהודאי גאון'''. ובשם '''רב יוסף טוב עלם'''. והביאו בתוספות ראיות לכאן ולכאן. וכן דעת '''הרי&quot;ף''' (חולין ק.) כר&quot;ת. וביאר '''הב&quot;י ועוד''' שמהתורה יש ביטול ברב וחכמים הצריכו ביטול בשישים. וכתב בשו&quot;ע (יורה דעה צח א): &quot;וכן אם הוא מין במינו, כיון שאין לעמוד על הטעם משערים בשישים&quot; (תרגום מארמית). <br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * העמדת גלידות (אייז קרים) בדברי איסור- השוואה למין במינו וחלוקה בינהם. שו&quot;ת אגרות משה יו&quot;ד ח&quot;ב תשובה לב <br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=12034 2018-05-16T20:05:02Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: /* ראו גם */</p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך יורה דעה סימן צח}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> <br /> == מין במינו לעניין קדשים ==<br /> '''מחלוקת רבי יהודה וחכמים''' <br /> <br /> נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%96_%D7%91 בזבחים] (עז:- עח.) אם נתערב דם של קרבן בדם בהמה או בדם חיה, לדעת חכמים דם הזביחה מתבטל בדם בהמה או חיה כמו שמתבטל דם במים, שאם אין מראית דם במים הוא בטל ה&quot;ה כאן. ורבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם. ובגמרא שם אומר ר' חייא בר אבא בדעת חכמים שהצורך במראית דם הוא דווקא אם נפלו מים לתוך הדם אבל אם נפל דם לתוך מים, ראשון ראשון מתבטל למים. <br /> <br /> '''המחלוקת בביאור הפסוק''' <br /> <br /> ר' יוחנן שמובא בגמרא [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%91_%D7%91 במנחות] (כב.) מסביר שנחלקו בהסבר הפסוק (ויקרא טז, יח): &quot;ולקח מדם הפר ומדם השעיר&quot; שהרי וודאי הוא שדם הפר מרובה מדם השעיר, ומדוע הוא נקרא דם השעיר אחר עירובו עם דם הפר. חכמים מסבירים שמכאן שהעולים על גבי המזבח לא מבטלים זה את זה. ואילו רבי יהודה למד מכאן דין כללי שמין במינו לא מתבטל. <br /> <br /> '''בביאור דעת רבי יהודה''' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' בזבחים (עז: ד&quot;ה אין דם) על המשנה אומר בדעת רבי יהודה שאפילו טיפה אחת של קרבן לא מתבטלת וראויה לעלות על המזבח. '''תוס'''' במנחות (כב: ד&quot;ה ורבי יהודה) מאריך ליישב את הסוגיות בשיטת רבי יהודה, שהרי רואים דינים כמו מדומע ועוד, שקיים בהם הדין של ביטול במין במינו. ואמר התוס' שני תירוצים: '''ר&quot;ת''' מסביר שמה שחידש רבי יהודה שמין במינו אינו בטל הוא בלח שהרי הוא מתערב כמו שצריך אך ביבש מודה שבטל. והתירוץ השני של '''רבינו יום טוב מפלנ&quot;ו''' הוא שכהמבטל לא יכול להיות כבטל, כמו תרומה שנפלה לתוך חולין, שהחולין לא יכולים להפך לתרומה, בזה מודה רבי יהודה ששייך ביטול. (והרי זה כמין בשאינו מינו) אך רבי יהודה עסק במצב בו יכולים המתערבים להעשות זה כזה, ועל זה חידש רבי יהודה שמין במינו לא בטל. <br /> <br /> '''בביאור סברת המחלוקת''' <br /> <br /> [https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%98%D7%9C '''הר&quot;ן''' בנדרים] (נב. ד&quot;ה וקשיא) מסביר את הסברות במחלוקת רבי יהודה וחכמים. הוא מסביר שהסיבה שרבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל הוא מפני &quot;לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו... מעמידו ומחזקו&quot;, ואילו חכמים סוברים שאין ללכת אחר הדמיון בעצם, אלא אחר איסורם והיתרם, וכיוון שאחד איסור ואחד היתר, הרי שאינם נחשבים מאותם המין, ואילו איסורים מאותם הסוג- כמו דמים שעולים על גבי המזבח, דווקא הם ייחשבו כמין במינו ולא יתבטלו זה בזה. ראה עוד בדעת הר&quot;ן [http://www.etzion.org.il/he/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95 בקישור. וכן ראה השלכות מדבריו לסוגיות בקודשים בשו&quot;ת דובב מישרים ח&quot;א סי' סו.] <br /> <br /> '''להלכה''' <br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' בי&quot;ד החזקה (עבודה, פסולי המוקדשין ב, כב) פוסק להלכה כדעת חכמים שדם יכול לבטל דם. <br /> <br /> == מין במינו לעניין איסור והיתר ==<br /> '''במסכת פסחים''' (ל.) אומר רבא שהלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו- אסור במשהו. '''רש&quot;י''' שם מסביר שאף שרבא עסק בחמץ, אי&quot;ז דין רק בחמץ אלא בכל האיסורים שמין במינו לא בטל כלל, אפי' באלף. '''ור&quot;ת''' (תוס' בפסחים ל. ד&quot;ה אמר) חולק וסובר שמה שאמר רבא הוא בחמץ בלבד, משום חומרא דחמץ אסרו בו אפילו משהו במין במינו, אך בשאר איסורים סובר שבטל בנותן טעם. וכ&quot;כ בשם '''הרב רב יהודאי גאון'''. ובשם '''רב יוסף טוב עלם'''. והביאו בתוספות ראיות לכאן ולכאן. וכן דעת '''הרי&quot;ף''' (חולין ק.) כר&quot;ת. וביאר '''הב&quot;י ועוד''' שמהתורה יש ביטול ברב וחכמים הצריכו ביטול בשישים. וכתב בשו&quot;ע (יורה דעה צח א): &quot;וכן אם הוא מין במינו, כיון שאין לעמוד על הטעם משערים בשישים&quot; (תרגום מארמית). <br /> <br /> אומנם זה מדובר <br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * העמדת גלידות (אייז קרים) בדברי איסור- השוואה למין במינו וחלוקה בינהם. שו&quot;ת אגרות משה יו&quot;ד ח&quot;ב תשובה לב <br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=11867 2018-05-08T20:58:45Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> <br /> == מין במינו לעניין קדשים ==<br /> '''מחלוקת רבי יהודה וחכמים''' <br /> <br /> נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%96_%D7%91 בזבחים] (עז:- עח.) אם נתערב דם של קרבן בדם בהמה או בדם חיה, לדעת חכמים דם הזביחה מתבטל בדם בהמה או חיה כמו שמתבטל דם במים, שאם אין מראית דם במים הוא בטל ה&quot;ה כאן. ורבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם. ובגמרא שם אומר ר' חייא בר אבא בדעת חכמים שהצורך במראית דם הוא דווקא אם נפלו מים לתוך הדם אבל אם נפל דם לתוך מים, ראשון ראשון מתבטל למים. <br /> <br /> '''המחלוקת בביאור הפסוק''' <br /> <br /> ר' יוחנן שמובא בגמרא [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%91_%D7%91 במנחות] (כב.) מסביר שנחלקו בהסבר הפסוק (ויקרא טז, יח): &quot;ולקח מדם הפר ומדם השעיר&quot; שהרי וודאי הוא שדם הפר מרובה מדם השעיר, ומדוע הוא נקרא דם השעיר אחר עירובו עם דם הפר. חכמים מסבירים שמכאן שהעולים על גבי המזבח לא מבטלים זה את זה. ואילו רבי יהודה למד מכאן דין כללי שמין במינו לא מתבטל. <br /> <br /> '''בביאור דעת רבי יהודה''' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' בזבחים (עז: ד&quot;ה אין דם) על המשנה אומר בדעת רבי יהודה שאפילו טיפה אחת של קרבן לא מתבטלת וראויה לעלות על המזבח. '''תוס'''' במנחות (כב: ד&quot;ה ורבי יהודה) מאריך ליישב את הסוגיות בשיטת רבי יהודה, שהרי רואים דינים כמו מדומע ועוד, שקיים בהם הדין של ביטול במין במינו. ואמר התוס' שני תירוצים: '''ר&quot;ת''' מסביר שמה שחידש רבי יהודה שמין במינו אינו בטל הוא בלח שהרי הוא מתערב כמו שצריך אך ביבש מודה שבטל. והתירוץ השני של '''רבינו יום טוב מפלנ&quot;ו''' הוא שכהמבטל לא יכול להיות כבטל, כמו תרומה שנפלה לתוך חולין, שהחולין לא יכולים להפך לתרומה, בזה מודה רבי יהודה ששייך ביטול. (והרי זה כמין בשאינו מינו) אך רבי יהודה עסק במצב בו יכולים המתערבים להעשות זה כזה, ועל זה חידש רבי יהודה שמין במינו לא בטל. <br /> <br /> '''בביאור סברת המחלוקת''' <br /> <br /> [https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%98%D7%9C '''הר&quot;ן''' בנדרים] (נב. ד&quot;ה וקשיא) מסביר את הסברות במחלוקת רבי יהודה וחכמים. הוא מסביר שהסיבה שרבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל הוא מפני &quot;לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו... מעמידו ומחזקו&quot;, ואילו חכמים סוברים שאין ללכת אחר הדמיון בעצם, אלא אחר איסורם והיתרם, וכיוון שאחד איסור ואחד היתר, הרי שאינם נחשבים מאותם המין, ואילו איסורים מאותם הסוג- כמו דמים שעולים על גבי המזבח, דווקא הם ייחשבו כמין במינו ולא יתבטלו זה בזה. ראה עוד בדעת הר&quot;ן [http://www.etzion.org.il/he/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95 בקישור. וכן ראה השלכות מדבריו לסוגיות בקודשים בשו&quot;ת דובב מישרים ח&quot;א סי' סו.] <br /> <br /> '''להלכה''' <br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' בי&quot;ד החזקה (עבודה, פסולי המוקדשין ב, כב) פוסק להלכה כדעת חכמים שדם יכול לבטל דם. <br /> <br /> == מין במינו לעניין איסור והיתר ==<br /> '''במסכת פסחים''' (ל.) אומר רבא שהלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו- אסור במשהו. '''רש&quot;י''' שם מסביר שאף שרבא עסק בחמץ, אי&quot;ז דין רק בחמץ אלא בכל האיסורים שמין במינו לא בטל כלל, אפי' באלף. '''ור&quot;ת''' (תוס' בפסחים ל. ד&quot;ה אמר) חולק וסובר שמה שאמר רבא הוא בחמץ בלבד, משום חומרא דחמץ אסרו בו אפילו משהו במין במינו, אך בשאר איסורים סובר שבטל בנותן טעם. וכ&quot;כ בשם '''הרב רב יהודאי גאון'''. ובשם '''רב יוסף טוב עלם'''. והביאו בתוספות ראיות לכאן ולכאן. וכן דעת '''הרי&quot;ף''' (חולין ק.) כר&quot;ת. וביאר הב&quot;י ועוד שמהתורה יש ביטול ברב וחכמים הצריכו ביטול בשישים. וכתב בשו&quot;ע: &quot;וכן אם הוא מין במינו, כיון שאין לעמוד על הטעם משערים בשישים&quot; (תרגום מארמית). <br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * העמדת גלידות (אייז קרים) בדברי איסור- השוואה למין במינו וחלוקה בינהם. שו&quot;ת אגרות משה יו&quot;ד ח&quot;ב תשובה לב <br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=11866 2018-05-08T19:33:10Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> <br /> == מין במינו לעניין קדשים ==<br /> '''מחלוקת רבי יהודה וחכמים''' <br /> <br /> נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%96_%D7%91 בזבחים] (עז:- עח.) אם נתערב דם של קרבן בדם בהמה או בדם חיה, לדעת חכמים דם הזביחה מתבטל בדם בהמה או חיה כמו שמתבטל דם במים, שאם אין מראית דם במים הוא בטל ה&quot;ה כאן. ורבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם. ובגמרא שם אומר ר' חייא בר אבא בדעת חכמים שהצורך במראית דם הוא דווקא אם נפלו מים לתוך הדם אבל אם נפל דם לתוך מים, ראשון ראשון מתבטל למים. <br /> <br /> '''המחלוקת בביאור הפסוק''' <br /> <br /> ר' יוחנן שמובא בגמרא [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%91_%D7%91 במנחות] (כב.) מסביר שנחלקו בהסבר הפסוק (ויקרא טז, יח): &quot;ולקח מדם הפר ומדם השעיר&quot; שהרי וודאי הוא שדם הפר מרובה מדם השעיר, ומדוע הוא נקרא דם השעיר אחר עירובו עם דם הפר. חכמים מסבירים שמכאן שהעולים על גבי המזבח לא מבטלים זה את זה. ואילו רבי יהודה למד מכאן דין כללי שמין במינו לא מתבטל. <br /> <br /> '''בביאור דעת רבי יהודה''' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' בזבחים (עז: ד&quot;ה אין דם) על המשנה אומר בדעת רבי יהודה שאפילו טיפה אחת של קרבן לא מתבטלת וראויה לעלות על המזבח. '''תוס'''' במנחות (כב: ד&quot;ה ורבי יהודה) מאריך ליישב את הסוגיות בשיטת רבי יהודה, שהרי רואים דינים כמו מדומע ועוד, שקיים בהם הדין של ביטול במין במינו. ואמר התוס' שני תירוצים: '''ר&quot;ת''' מסביר שמה שחידש רבי יהודה שמין במינו אינו בטל הוא בלח שהרי הוא מתערב כמו שצריך אך ביבש מודה שבטל. והתירוץ השני של '''רבינו יום טוב מפלנ&quot;ו''' הוא שכהמבטל לא יכול להיות כבטל, כמו תרומה שנפלה לתוך חולין, שהחולין לא יכולים להפך לתרומה, בזה מודה רבי יהודה ששייך ביטול. (והרי זה כמין בשאינו מינו) אך רבי יהודה עסק במצב בו יכולים המתערבים להעשות זה כזה, ועל זה חידש רבי יהודה שמין במינו לא בטל. <br /> <br /> '''בביאור סברת המחלוקת''' <br /> <br /> [https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%98%D7%9C הר&quot;ן בנדרים] (נב. ד&quot;ה וקשיא) מסביר את הסברות במחלוקת רבי יהודה וחכמים. הוא מסביר שהסיבה שרבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל הוא מפני &quot;לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו... מעמידו ומחזקו&quot;, ואילו חכמים סוברים שאין ללכת אחר הדמיון בעצם, אלא אחר איסורם והיתרם, וכיוון שאחד איסור ואחד היתר, הרי שאינם נחשבים מאותם המין, ואילו איסורים מאותם הסוג- כמו דמים שעולים על גבי המזבח, דווקא הם ייחשבו כמין במינו ולא יתבטלו זה בזה. ראה עוד בדעת הר&quot;ן [http://www.etzion.org.il/he/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95 בקישור.] <br /> <br /> '''להלכה''' <br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' בי&quot;ד החזקה (עבודה, פסולי המוקדשין ב, כב) פוסק להלכה כדעת חכמים שדם יכול לבטל דם. <br /> <br /> == מין במינו לעניין איסור והיתר ==<br /> '''במסכת פסחים''' (ל.) אומר רבא שהלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו- אסור במשהו. '''רש&quot;י''' (שם) סובר שמין במינו לא בטל כלל, אפי' באלף. '''ור&quot;ת''' (תוס' בפסחים ל. ד&quot;ה אמר) שסובר שמן התורה בטל ברוב כיוון שאינו נותן טעם, אלא שחכמים הצריכו לבטל אותו בשישים. <br /> <br /> וכתב הב&quot;י שגם הרא&quot;ש סבר כר&quot;ת, ומשמע שכך פוסק. וכך אכן כתב בשו&quot;ע: &quot;וכן אם הוא מין במינו, כיון שאין לעמוד על הטעם משערים בשישים&quot; (תרגום מארמית). <br /> <br /> בביאור הגר&quot;א שם (אות ו) סקר את כל הסוגיות שבש&quot;ס שאליה מתייחסת הפסיקה הנ&quot;ל, ונפתח בקצרה את הסוגיות השונות, ע&quot;מ להבין את משמעות הפסיקה: <br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=11857 2018-05-07T21:13:50Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> <br /> == מין במינו לעניין קדשים ==<br /> '''מחלוקת רבי יהודה וחכמים''' <br /> <br /> נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%96_%D7%91 בזבחים] (עז:- עח.) אם נתערב דם של קרבן בדם בהמה או בדם חיה, לדעת חכמים דם הזביחה מתבטל בדם בהמה או חיה כמו שמתבטל דם במים, שאם אין מראית דם במים הוא בטל ה&quot;ה כאן. ורבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם. ובגמרא שם אומר ר' חייא בר אבא בדעת חכמים שהצורך במראית דם הוא דווקא אם נפלו מים לתוך הדם אבל אם נפל דם לתוך מים, ראשון ראשון מתבטל למים. <br /> <br /> '''המחלוקת בביאור הפסוק''' <br /> <br /> ר' יוחנן שמובא בגמרא [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%91_%D7%91 במנחות] (כב.) מסביר שנחלקו בהסבר הפסוק (ויקרא טז, יח): &quot;ולקח מדם הפר ומדם השעיר&quot; שהרי וודאי הוא שדם הפר מרובה מדם השעיר, ומדוע הוא נקרא דם השעיר אחר עירובו עם דם הפר. חכמים מסבירים שמכאן שהעולים על גבי המזבח לא מבטלים זה את זה. ואילו רבי יהודה למד מכאן דין כללי שמין במינו לא מתבטל. <br /> <br /> '''בביאור דעת רבי יהודה''' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' בזבחים (עז: ד&quot;ה אין דם) על המשנה אומר בדעת רבי יהודה שאפילו טיפה אחת של קרבן לא מתבטלת וראויה לעלות על המזבח. '''תוס'''' במנחות (כב: ד&quot;ה ורבי יהודה) מאריך ליישב את הסוגיות בשיטת רבי יהודה, שהרי רואים דינים כמו מדומע ועוד, שקיים בהם הדין של ביטול במין במינו. ואמר התוס' שני תירוצים: '''ר&quot;ת''' מסביר שמה שחידש רבי יהודה שמין במינו אינו בטל הוא בלח שהרי הוא מתערב כמו שצריך אך ביבש מודה שבטל. והתירוץ השני של '''רבינו יום טוב מפלנ&quot;ו''' הוא שכהמבטל לא יכול להיות כבטל, כמו תרומה שנפלה לתוך חולין, שהחולין לא יכולים להפך לתרומה, בזה מודה רבי יהודה ששייך ביטול. (והרי זה כמין בשאינו מינו) אך רבי יהודה עסק במצב בו יכולים המתערבים להעשות זה כזה, ועל זה חידש רבי יהודה שמין במינו לא בטל. <br /> <br /> '''בביאור סברת המחלוקת''' <br /> <br /> [https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%98%D7%9C הר&quot;ן בנדרים] (נב. ד&quot;ה וקשיא) מסביר את הסברות במחלוקת רבי יהודה וחכמים. הוא מסביר שהסיבה שרבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל הוא מפני &quot;לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו... מעמידו ומחזקו&quot;, ואילו חכמים סוברים שאין ללכת אחר הדמיון בעצם, אלא אחר איסורם והיתרם, וכיוון שאחד איסור ואחד היתר, הרי שאינם נחשבים מאותם המין, ואילו איסורים מאותם הסוג- כמו דמים שעולים על גבי המזבח, דווקא הם ייחשבו כמין במינו ולא יתבטלו זה בזה. ראה עוד בדעת הר&quot;ן [http://www.etzion.org.il/he/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95 בקישור.] <br /> <br /> '''להלכה''' <br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' בי&quot;ד החזקה (עבודה, פסולי המוקדשין ב, כב) פוסק להלכה כדעת חכמים שדם יכול לבטל דם. <br /> <br /> == מין במינו לעניין איסור והיתר ==<br /> במסכת חולין (צז.) אומר רבא שאם התערבו מאותו סוג איסור והיתר שלא ניתן להבחין בטעמו, שיעור הביטול הוא בשישים. נחלקו הראשונים האם דין זה הוא מהתורה או מדברי חכמים. רש&quot;י סובר שמין במינו לא בטל כלל, אפי' באלף. וכתב הב&quot;י (יו&quot;ד צח) שרוב הפוסקים חלוקים עליו וסוברים כדעת ר&quot;ת שמן התורה בטל ברוב כיוון שאינו נותן טעם, אלא שחכמים הצריכו לבטל אותו בשישים. וכתב הב&quot;י שגם הרא&quot;ש סבר כר&quot;ת, ומשמע שכך פוסק. <br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=11765 2018-05-02T21:40:25Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> <br /> == מין במינו לעניין קדשים ==<br /> '''מחלוקת רבי יהודה וחכמים''' <br /> <br /> נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%96_%D7%91 בזבחים] (עז:- עח.) אם נתערב דם של קרבן בדם בהמה או בדם חיה, לדעת חכמים דם הזביחה מתבטל בדם בהמה או חיה כמו שמתבטל דם במים, שאם אין מראית דם במים הוא בטל ה&quot;ה כאן. ורבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם. ובגמרא שם אומר ר' חייא בר אבא בדעת חכמים שהצורך במראית דם הוא דווקא אם נפלו מים לתוך הדם אבל אם נפל דם לתוך מים, ראשון ראשון מתבטל למים. <br /> <br /> '''המחלוקת בביאור הפסוק''' <br /> <br /> ר' יוחנן שמובא בגמרא [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%91_%D7%91 במנחות] (כב.) מסביר שנחלקו בהסבר הפסוק (ויקרא טז, יח): &quot;ולקח מדם הפר ומדם השעיר&quot; שהרי וודאי הוא שדם הפר מרובה מדם השעיר, ומדוע הוא נקרא דם השעיר אחר עירובו עם דם הפר. חכמים מסבירים שמכאן שהעולים על גבי המזבח לא מבטלים זה את זה. ואילו רבי יהודה למד מכאן דין כללי שמין במינו לא מתבטל. <br /> <br /> '''בביאור דעת רבי יהודה''' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' בזבחים (עז: ד&quot;ה אין דם) על המשנה אומר בדעת רבי יהודה שאפילו טיפה אחת של קרבן לא מתבטלת וראויה לעלות על המזבח. '''תוס'''' במנחות (כב: ד&quot;ה ורבי יהודה) מאריך ליישב את הסוגיות בשיטת רבי יהודה, שהרי רואים דינים כמו מדומע ועוד, שקיים בהם הדין של ביטול במין במינו. ואמר התוס' שני תירוצים: '''ר&quot;ת''' מסביר שמה שחידש רבי יהודה שמין במינו אינו בטל הוא בלח שהרי הוא מתערב כמו שצריך אך ביבש מודה שבטל. והתירוץ השני של '''רבינו יום טוב מפלנ&quot;ו''' הוא שכהמבטל לא יכול להיות כבטל, כמו תרומה שנפלה לתוך חולין, שהחולין לא יכולים להפך לתרומה, בזה מודה רבי יהודה ששייך ביטול. (והרי זה כמין בשאינו מינו) אך רבי יהודה עסק במצב בו יכולים המתערבים להעשות זה כזה, ועל זה חידש רבי יהודה שמין במינו לא בטל. <br /> <br /> '''בביאור סברת המחלוקת''' <br /> <br /> הר&quot;ן בנדרים (נב. ד&quot;ה וקשיא) מסביר את הסברות במחלוקת רבי יהודה וחכמים. הוא מסביר שהסיבה שרבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל הוא מפני &quot;לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו... מעמידו ומחזקו&quot;, ואילו חכמים סוברים שאין ללכת אחר הדמיון בעצם, אלא אחר איסורם והיתרם, וכיוון שאחד איסור ואחד היתר, הרי שאינם נחשבים מאותם המין, ואילו איסורים מאותם הסוג- כמו דמים שעולים על גבי המזבח, דווקא הם ייחשבו כמין במינו ולא יתבטלו זה בזה. <br /> <br /> '''להלכה''' <br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' בי&quot;ד החזקה (עבודה, פסולי המוקדשין ב, כב) פוסק להלכה כדעת חכמים שדם יכול לבטל דם. <br /> <br /> == כותרת שניה ==<br /> הרמב&quot;ם בהלכות פסולי המוקדשין (בספר עבודה ב, כב) פוסק הלכה <br /> <br /> == הסברות במחלוקת רבי יהודה וחכמים ==<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=11762 2018-05-02T19:42:10Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> <br /> == מחלוקת רבי יהודה וחכמים ==<br /> נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%96_%D7%91 בזבחים] (עז:- עח.) אם נתערב דם של קרבן בדם בהמה או בדם חיה, לדעת חכמים דם הזביחה מתבטל בדם בהמה או חיה כמו שמתבטל דם במים, שאם אין מראית דם במים הוא בטל ה&quot;ה כאן. ורבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם. <br /> <br /> ר' יוחנן שמובא בגמרא [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%91_%D7%91 במנחות] (כב.) מסביר שנחלקו בהסבר הפסוק (ויקרא טז, יח): &quot;ולקח מדם הפר ומדם השעיר&quot; שהרי וודאי הוא שדם הפר מרובה מדם השעיר, ומדוע הוא נקרא דם השעיר אחר עירובו עם דם הפר. חכמים מסבירים שמכאן שהעולים על גבי המזבח לא מבטלים זה את זה. ואילו רבי יהודה למד מכאן דין כללי שמין במינו לא מתבטל. <br /> <br /> רש&quot;י בזבחים (עז: ד&quot;ה אין דם) על המשנה אומר בדעת רבי יהודה שאפילו טיפה אחת של קרבן לא מתבטלת וראויה לעלות על המזבח. תוס' במנחות (כב: ד&quot;ה ורבי יהודה) מאריך ליישב את הסוגיות בשיטת רבי יהודה, שהרי רואים דינים כמו מדומע ועוד שיש ביטול במין במינו. ואמר התוס' שני תירוצים: '''ר&quot;ת''' מסביר שמה שחידש רבי יהודה שמין במינו אינו בטל הוא בלח שמתערב כמו שצריך אך ביבש מודה שבטל. והתירוץ השני של רבינו יום טוב מפלנ&quot;ו הוא שכהמבטל לא יכול להיות כבטל, כמו תרומה שנפלה לתוך חולין, שהחולין לא יכולים להפך לתרומה, בזה מודה רבי יהודה ששייך ביטול. (והרי זה כמין בשאינו מינו) אך רבי יהודה עסק במצב בו יכולים המתערבים להעשות זה כזה, ועל זה חידש רבי יהודה שמין במינו לא בטל. <br /> <br /> == כותרת שניה ==<br /> הרמב&quot;ם בהלכות עבודה (ב, כב) פוסק הלכה <br /> <br /> == הסברות במחלוקת ==<br /> הר&quot;ן בנדרים (נב. ד&quot;ה וקשיא) מסביר את הסברות במחלוקת רבי יהודה וחכמים. הוא מסביר שהסיבה שרבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל הוא מפני &quot;לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו... מעמידו ומחזקו&quot;, ואילו חכמים סוברים שאין ללכת אחר הדמיון בעצם, אלא אחר איסורם והיתרם, וכיוון שאחד איסור ואחד היתר, הרי שאינם נחשבים מאותם המין, ואילו איסורים מאותם הסוג- כמו דמים שעולים על גבי המזבח, דווקא הם ייחשבו כמין במינו ולא יתבטלו זה בזה.<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=11574 2018-04-24T21:25:55Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> <br /> == מחלוקת רבי יהודה וחכמים ==<br /> נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%96_%D7%91 בזבחים] (עז:- עח.) אם נתערב דם של קרבן בדם בהמה או בדם חיה, לדעת חכמים דם הזביחה מתבטל בדם בהמה או חיה כמו שמתבטל דם במים, שאם אין מראית דם במים הוא בטל ה&quot;ה כאן. ורבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם. <br /> <br /> ר' יוחנן שמובא בגמרא [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%91_%D7%91 במנחות] (כב.) מסביר שנחלקו בהסבר הפסוק (ויקרא טז, יח): &quot;ולקח מדם הפר ומדם השעיר&quot; שהרי וודאי הוא שדם הפר מרובה מדם השעיר, ומדוע הוא נקרא דם השעיר אחר עירובו עם דם הפר. חכמים מסבירים שמכאן שהעולים על גבי המזבח לא מבטלים זה את זה. ואילו רבי יהודה למד מכאן דין כללי שמין במינו לא מתבטל. <br /> <br /> רש&quot;י בזבחים (עז: ד&quot;ה אין דם) על המשנה אומר בדעת רבי יהודה שאפילו טיפה אחת של קרבן לא מתבטלת וראויה לעלות על המזבח. תוס' במנחות (כב: ד&quot;ה ורבי יהודה) מאריך ליישב את הסוגיות בשיטת רבי יהודה, שהרי רואים דינים כמו מדומע ועוד שיש ביטול במין במינו. ואמר התוס' שני תירוצים: '''ר&quot;ת''' מסביר שמה שחידש רבי יהודה שמין במינו אינו בטל הוא בלח שמתערב כמו שצריך אך ביבש מודה שבטל. והתירוץ השני של רבינו יום טוב מפלנ&quot;ו הוא שכהמבטל לא יכול להיות כבטל, כמו תרומה שנפלה לתוך חולין, שהחולין לא יכולים להפך לתרומה, בזה מודה רבי יהודה ששייך ביטול. (והרי זה כמין בשאינו מינו) אך רבי יהודה עסק במצב בו יכולים המתערבים להעשות זה כזה, ועל זה חידש רבי יהודה שמין במינו לא בטל. <br /> <br /> הר&quot;ן בנדרים (נב. ד&quot;ה וקשיא) מסביר את הסברות במחלוקת רבי יהודה וחכמים. הוא מסביר שהסיבה שרבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל הוא מפני &quot;לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו... מעמידו ומחזקו&quot;, ואילו חכמים סוברים שאין ללכת אחר הדמיון בעצם, אלא אחר איסורם והיתרם, וכיוון שאחד איסור ואחד היתר, הרי שאינם נחשבים מאותם המין, ואילו איסורים מאותם הסוג- כמו דמים שעולים על גבי המזבח, דווקא הם ייחשבו כמין במינו ולא יתבטלו זה בזה. <br /> <br /> == כותרת שניה ==<br /> <br /> == כותרת שלישית ==<br /> וכן הלאה...<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%94&diff=11484 2018-04-17T05:02:39Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}} <br /> <br /> הסוגיא שלפניכם עוסקת בזמן אכילת מצה במשך חג הפסח. סוגיא זו חולקה לשלושה חלקים, ראשית המקור הראשוני לדיון ביחס לחלוקה בזמני המצווה- מהתורה ומדברי חכמים. ובהמשך תדון במצוות האכילה בליל הסדר ולעומת זאת בחולו של מועד. <br /> <br /> == זמן קיום המצווה מהתורה ומדברי חכמים ==<br /> ראשית יש להקדים מהו עיקר מצוות אכילת מצה בזמן הזה- מהתורה או מדברי חכמים. הגמ' בפסחים (קכ.) מביאה מחלוקת אמוראים האם מצה בזמן הזה מהתורה או מדברי חכמים . רבא סובר שמהתורה ורב אחא סובר שמדברי חכמים. הגמרא מביא ראיה לדברי רבא מברייתא. לשון הברייתא היא: &quot;ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלה-יך&quot; מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר &quot;על מצות ומרורים יאכלוהו&quot;, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר &quot;בערב תאכלו מצות&quot; הכתוב קבעו חובה. <br /> <br /> מהסוגיה עולה, שלשיטת רבא, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ששת ימי חול המועד הם רשות באכילת מצה, ואילו באכילת לילה הראשון זו חובה גמורה. וכן פסק הרמב&quot;ם (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א): &quot;מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר שנאמר: &quot;בערב תאכלו מצות&quot; בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה , ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. <br /> <br /> וכן כתב ההגהות מיימוניות שם אות א בדעת הרמב&quot;ם, וכך דעת הרא&quot;ש (פסחים פרק י סימן לז), הרי&quot;ף (פסחים כז: מדפיו) והטור (אור&quot;ח תעה) וכן פסק בשו&quot;ע (תעה, ז). ראה גם מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עא) מה שהביא בשם הפוסקים. <br /> <br /> == אכילת מצה בליל הסדר אחר חצות ==<br /> יש מחלוקת תנאים בברכות (ט.) רבי עקיבא ורבי אלעזר בר עזריה האם הפסח נאכל עד חצות או עד עלות השחר. לדעת רבי אלעזר בן עזריה אכלו עד חצות, ולמד זאת בגזירה שווה ממכת בכורות (לפי רב יוסף) או שהכוונה בפסוק שחייב אכילה &quot;בחפזון&quot; לחפזון של מצרים שהיה בחצות ולכן המצווה היא עד חצות. (לרבי אבא) ואילו רבי עקיבא למד מהפסוק &quot;בחפזון&quot; שניתן לאכלו עד שעה שבה נחפזו ישראל לצאת ממצרים וזו שעת הבוקר. <br /> <br /> התוס' בפסחים (פט. ד&quot;ה דאילו) מסביר שמחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא היא מחלוקת בדברי תורה, האם התורה ציוותה לאכול פסח עד חצות או עד עלות השחר. והדבר מוכח מכך, שהמשנה בתחילת ברכות המציינת מצוות הנוהגות כל הלילה, לא ציינה גם את אכילת פסחים, למרות שהיתה צריכה לציין, כיוון שבמסכת זבחים המשנה אומרת שהפסח נאכל רק עד חצות, וא&quot;כ המשנה שמדברת על דין התורה, קודם גזירת חז&quot;ל היתה צריכה לציין זאת, ומכך שלא ציינה מוכח שמן התורה הפסח נאכל עד חצות בלבד.<br /> <br /> רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו האור שמח (חמץ ומצה פרק ו הלכה א) מחדש שדעת רבי אלעזר בן עזריה היא שעד חצות הפסח נאכל כדין קרבן פסח, למנוייו בלבד ושנאכל בחפזון ועוד. ואילו לאחר חצות בטל ממנו שם קרבן פסח, והוא נאכל כשאר הקרבנות. אומנם כל זה מדין התורה, אך חכמים גזרו על הפסח לאחר חצות שמטמא את הידיים, כפי שמופיע במסכת פסחים (קכ:). והביאור בזה הוא כיוון שמדין תורה אחר חצות אינו פסח אלא כשאר קרבנות, כלומר שם פסח נפסד ממנו, לכן חז&quot;ל תיקנו שיטמא את הידיים, כדי שלא יבואו להשהותו. מה שאין כן שאר הקרבנות שנאכלים מן התורה עד הבוקר, ורק חכמים גזרו לאכלם עד חצות, לא גזרו עליהם לטמא את הידיים. <br /> <br /> עכ&quot;פ הגמרא בפסחים (קכ:) תולה את דין אכילת מצה בדין הנ&quot;ל. ואומר שם רבא שכיוון שלדעת רבי אלעזר בן עזריה מי שאכל מצות לאחר חצות לא יצא ידי חובתו. תוס' שם (ד&quot;ה אמר) מביא מחלוקת האם לפסוק כרבי אלעזר בן עזריה שהמשנה בברכות סתמה כמותו, או כרבי עקיבא שהמשנה במגילה סותמת כמותו. אומנם תוס' במקומות אחרים (מגילה כא. ד&quot;ה לאיתויי זבחים נז: ד&quot;ה ואיבעית) כותב שיש לפסוק הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. לכן הוא אומר שיש להזהר לאכול את המצה, (גם את מצת האפיקומן) קודם חצות. אומנם ביחס להלל, הוא אומר שיכול להאמר גם אחר חצות, כיוון שהוא מדברי חכמים בלבד. <br /> <br /> הריטב&quot;א (הלכות סדר ההגדה בסופו) לעומת זאת חולק וסובר שהלכה כרבי עקיבא, כיוון שכלל נקוט בידינו (עירובין מו:) שהלכה כר&quot;ע מחבריו, ועוד ששנינו כמותו במגילה. אומנם הוא אומר כיוון שיש בזה מחלוקת ראשונים כמי לפסוק, יש לחוש לכתחילה, להשלים סדר ההגדה קודם חצות. וגם את קריאת ההלל יש לחוש ולאמרו קודם חצות. ומסיים הריטב&quot;א: &quot;הילכך הותיק במצות יקבע עצמו לסדר הפסח מיד כשתחשך כדי שיוכל לומר ההגדה בנעימה, וכל הסדר קודם חצות. ואם בא לקצר- יקצר בסעודה. ואם לא השלים הכל קודם חצות, ישלים אח&quot;כ&quot;. גם הר&quot;ן (כז: מדפי הרי&quot;ף בפסחים ד&quot;ה גרסינן) כותב &quot;ואין ראוי להקל בכך&quot; ויש לחוש לדעת רבי אלעזר בן עזריה.<br /> <br /> הטור (תעז) כותב ביחס לאפיקומן ש&quot;יהא זהיר לאכלו קודם חצות&quot;. וכתב בפרישה שם (ס&quot;ק א) בשם התוס' שגם הלל יקרא קודם חצות, וכפי שראינו קודם. בב&quot;י שם כתב שהטור כתב זאת כיוון שפוסק כרבי אלעזר בן עזריה, וכך גם דעת הסמ&quot;ג והמרדכי. אומנם הרי&quot;ף השמיט את דברי רבא ולא הביאם, וזאת משום שפוסק הלכה כרבי עקיבא, וכיוון שמצה הוקשה לפסח, מה פסח עד הבוקר, אף אכילת מצה עד הבוקר. וכן סוברים הרמב&quot;ם&lt;!-- הרב המגיד שם כתב שהלכה כר&quot;ע מחביריו, ולכן הלכה כסתם משנה שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה. ופשטות דברי הרמב&quot;ם שכתב 'מצוותה כל הלילה' שלא סובר כדברי הב&quot;י שגם לר&quot;ע יש להיזהר קודם חצות. וזה הערה חשובה ביחס לחידוש של האור זרוע שיובא בהמשך. --&gt; והרא&quot;ש. אלא שאומר הב&quot;י שיש להחמיר עד חצות אף לדעתם, כיוון שיתכן שר&quot;ע מודה לראב&quot;ע שצריך להתרחק מן העבירה. וכך הביא מעשה רב של ר&quot;ת שהיה ממהר לאכול את האפיקומן עד חצות. וכך הביא גם בשם הר&quot;ן. והביא הב&quot;י גירסה ברי&quot;ף שבה כתוב שאף לגבי אפיקומן שאינו אלא זכר לפסח, ראוי לאכלו קודם חצות, כפסח. [בדעת הב&quot;ח צ&quot;ע שמתחילה הביא את דברי הרא&quot;ש שיש להחמיר עד חצות, ואח&quot;כ הביא את דברי הרמב&quot;ם שניתן לאכול כל הלילה, וצ&quot;ע]<br /> <br /> השו&quot;ע (תעז) כותב כדבריו בב&quot;י שיש להיזהר לאכול את האפיקומן קודם חצות. וכתב הגר&quot;א שהוא משום שאף ר&quot;ע מודה שלכתחילה יש לאכלו קודם חצות. והחק יעקב (אות ג) הביא את דברי התוס' שאמרו שלעניין ההלל שלאחר הסעודה אין צריך להחמיר כ&quot;כ. <br /> <br /> עכ&quot;פ מפשט דברי השו&quot;ע שכתב להיזהר משמע שאם נזדמן לאדם מצות לאחר חצות שיאכלם. וכתב השאגת אריה (המובא לעיל) שאף יברך עליהם ויסמוך על הפוסקים כשיטת רבי עקיבא. וחלק עליו הדגול מרבבה [מובא על דברי השו&quot;ע], שאחר חצות לא יברך עליהם, כיוון שספק ברכות להקל. ואם נזדמן לו מעט קודם חצות, יעשה קידוש ויאכל קודם חצות את המצות, ולאחר מכן יקרא את ההגדה. <br /> <br /> האבני נזר חידש שניתן לצאת את שתי השיטות - לאכול כזית אחד קודם חצות כרבי אלעזר בן עזריה, ואח&quot;כ להמשיך לאכול אחר חצות, ובסוף הסעודה יאכל כזית נוסף ויצא חובת דעת רבי עקיבא. היתר זה מתבסס על כך שיש מחלוקת בפסיקה כמי לפסוק. וראה בהרחבה סיכומו של הרב צבי רייזמן [http://www.olamot.net/shiur/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%9F באתר עולמות], שהביא בזה מחלוקת בין רבותינו מהדור הקודם, האם לקבל חידוש זה של האבני נזר אם לאו. ומ&quot;מ סיים שמי שסומך על כך, יש לו על מי לסמוך. <br /> <br /> נעיר שבעניין זה של הקשר בין קרבן פסח לאכילת מצה, כתב הרב אוהד פיקסלר מישיבת הגוש [http://asif.co.il/?wpfb_dl=1124#_ftn5 מאמר יפה מאוד] שמראה מחלוקת בעניין זה החל מהמקורות הראשוניים שהם הגמרא לעיל מול המכילתא, וכן הרמב&quot;ם ורבינו דניאל, יע&quot;ש ודפח&quot;ח. <br /> <br /> == אכילת מצה בחול המועד- מצווה או רשות ==<br /> מדיוק לשון הרמב&quot;ם המובא לעיל, שכתב &quot;אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות&quot; עולה שיש חיוב אכילה בחול המועד, אלא שאינו חייב לאכול דווקא מצה. ואילו רש&quot;י בסוגיא כתב שיכול להתענות. הקשה המרדכי על רש&quot;י הרי בשביעי של פסח אסור להתענות כמו שבראש השנה אסור להתענות, וכיוון שלומדים משביעי של פסח לחול המועד, לכאורה אף בחול המועד יהיה אסור להתענות? מכח הקושיא הזאת חלק המרדכי על רש&quot;י וסובר שיש לאכול אלא שאין חובה לאכול מצה אלא ניתן לאכול מצה עשירה כפת, וכן פסק המג&quot;א (אור&quot;ח תעה, ס&quot;ק טז) אך ראשונים אחרים הוכיחו מכאן שאין חיוב אכילת פת ביו&quot;ט אלא בליל סוכות ובליל יו&quot;ט ראשון של פסח בלבד (ראה חק יעקב שם ס&quot;ק נג).<br /> <br /> בעניין זה כתב בספר מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עג) בשם הרבה אחרונים שיש מצווה לאכול מצה אף בשאר ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. והביא שם מדברי הרמב&quot;ם במורה נבוכים שיש מצוה לאכול מצה בכל שבעת הימים. והטעם הוא שע&quot;י אכילת שבעת ימים אז יש משמעות לאכילה, שאם היתה רק יום אחד לא היינו מרגישים בשינוי, יע&quot;ש. כמו כן הרב צבי פסח פרנק בספרו (מקראי קודש פסח ח&quot;ב סי' מח סעי' ב) הביא בשם הגר&quot;ד רוזנטל שביאר שאריכות דברי הרמב&quot;ם הנ&quot;ל והכפילות היא כדי לומר שאע&quot;פ שאין חובה בחול המועד, כבליל הסדר, מ&quot;מ יש בזה מצווה. והרב פרנק כתב שם שאפילו נאמר שיש מצווה הרי זו מצווה כמצוות השחיטה, כלומר בדווקא אם רוצה לאכול, אך אם אינו רוצה לאכול, אין בזה מצווה.<br /> <br /> לעומתם הביא המקראי קודש (הנ&quot;ל של הרב הררי, שם בהערה) שהיה מנהג לאכול מצות רק בליל הסדר, ולהמנע מלאכול מצות אח&quot;כ במשך כל ימי הפסח, משום חשש לחימוץ והביא שרוב ככל האחרונים דחו מנהג זה, ומסיים שמי שנוהג בו הוא מן המתמיהים. אך מ&quot;מ רואים שיש שיטות שאחזו שאין מצווה בשאר הימים, או שאף שיש מצווה מ&quot;מ החשש חימוץ דוחה מצווה זו, שאינה חמורה כבליל הסדר. וכן בחק יעקב (אור&quot;ח תעה ס&quot;ק כד) כתב שבשאר הימים אין מצווה כלל לאכול מצות ואינו מברך על אכילת מצה, ומדוע? &quot;שאותו אכילה אינו אלא לצורך גופו להשביע רעבונו ולא מצוה&quot;. <br /> <br /> אחת מהקושיות שהקשו על הסוברים שאין מצווה בחולו של מועד היא שהרי בתורה כתוב מפורש שאוכלים מצות כל הפסח, וכי לחינם כתבה זאת התורה? וכך אכן כתב החזקוני (ראה בקישור 1) ואילו החולקים סוברים, שהרי זה בדיוק כפרשת מאכלות אסורות שבתורה, שגם שם התורה פירטה המינים ולאו דווקא ציוותה על כך. וראה עוד בהרחבה דברי האבן עזרא והחולקים בזה [http://www.nechama.org.il/guidance/240.html בגליונות הרבנית נחמה ליבוביץ ע&quot;ה].<br /> <br /> ראה כאן עוד בקישור, סיכום מפורט של השיטות בסוגיה זאת, שכתב הגאון הרב שמחה הכהן קוק שליט&quot;א, רבה של רחובות. [https://www.yeshiva.org.il/midrash/11119]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%94&diff=11483 2018-04-16T20:47:44Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> הסוגיא שלפניכם עוסקת בזמן אכילת מצה במשך חג הפסח. סוגיא זו חולקה לשלושה חלקים, ראשית המקור הראשוני לדיון ביחס לחלוקה בזמני המצווה- מהתורה ומדברי חכמים. ובהמשך דנו בפרטות במצוות האכילה בליל הסדר ובחולו של מועד. <br /> <br /> == זמן קיום המצווה מהתורה ומדברי חכמים ==<br /> ראשית יש להקדים מהו עיקר מצוות אכילת מצה בזמן הזה- מהתורה או מדברי חכמים. הגמ' בפסחים (קכ.) מביאה מחלוקת אמוראים האם מצה בזמן הזה מהתורה או מדברי חכמים . רבא סובר שמהתורה ורב אחא סובר שמדברי חכמים. הגמרא מביא ראיה לדברי רבא מברייתא. לשון הברייתא היא: &quot;ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלה-יך&quot; מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר &quot;על מצות ומרורים יאכלוהו&quot;, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר &quot;בערב תאכלו מצות&quot; הכתוב קבעו חובה. <br /> <br /> מהסוגיה עולה, שלשיטת רבא, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ששת ימי חול המועד הם רשות באכילת מצה, ואילו באכילת לילה הראשון זו חובה גמורה. וכן פסק הרמב&quot;ם (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א): &quot;מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר שנאמר: &quot;בערב תאכלו מצות&quot; בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה , ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. <br /> <br /> וכן כתב ההגהות מיימוניות שם אות א בדעת הרמב&quot;ם, וכך דעת הרא&quot;ש (פסחים פרק י סימן לז), הרי&quot;ף (פסחים כז: מדפיו) והטור (אור&quot;ח תעה) וכן פסק בשו&quot;ע (תעה, ז). ראה גם מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עא) מה שהביא בשם הפוסקים. <br /> <br /> == אכילת מצה בליל הסדר אחר חצות ==<br /> יש מחלוקת תנאים בברכות (ט.) רבי עקיבא ורבי אלעזר בר עזריה האם הפסח נאכל עד חצות או עד עלות השחר. לדעת רבי אלעזר בן עזריה אכלו עד חצות, ולמד זאת בגזירה שווה ממכת בכורות (לפי רב יוסף) או שהכוונה בפסוק שחייב אכילה &quot;בחפזון&quot; לחפזון של מצרים שהיה בחצות ולכן המצווה היא עד חצות. (לרבי אבא) ואילו רבי עקיבא למד מהפסוק &quot;בחפזון&quot; שניתן לאכלו עד שעה שבה נחפזו ישראל לצאת ממצרים וזו שעת הבוקר. <br /> <br /> התוס' בפסחים (פט. ד&quot;ה דאילו) מסביר שמחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא היא מחלוקת בדברי תורה, האם התורה ציוותה לאכול פסח עד חצות או עד עלות השחר. והדבר מוכח מכך, שהמשנה בתחילת ברכות המציינת מצוות הנוהגות כל הלילה, לא ציינה גם את אכילת פסחים, למרות שהיתה צריכה לציין, כיוון שבמסכת זבחים המשנה אומרת שהפסח נאכל רק עד חצות, וא&quot;כ המשנה שמדברת על דין התורה, קודם גזירת חז&quot;ל היתה צריכה לציין זאת, ומכך שלא ציינה מוכח שמן התורה הפסח נאכל עד חצות בלבד.<br /> <br /> רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו האור שמח (חמץ ומצה פרק ו הלכה א) מחדש שדעת רבי אלעזר בן עזריה היא שעד חצות הפסח נאכל כדין קרבן פסח, למנוייו בלבד ושנאכל בחפזון ועוד. ואילו לאחר חצות בטל ממנו שם קרבן פסח, והוא נאכל כשאר הקרבנות. אומנם כל זה מדין התורה, אך חכמים גזרו על הפסח לאחר חצות שמטמא את הידיים, כפי שמופיע במסכת פסחים (קכ:). והביאור בזה הוא כיוון שמדין תורה אחר חצות אינו פסח אלא כשאר קרבנות, כלומר שם פסח נפסד ממנו, לכן חז&quot;ל תיקנו שיטמא את הידיים, כדי שלא יבואו להשהותו. מה שאין כן שאר הקרבנות שנאכלים מן התורה עד הבוקר, ורק חכמים גזרו לאכלם עד חצות, לא גזרו עליהם לטמא את הידיים. <br /> <br /> עכ&quot;פ הגמרא בפסחים (קכ:) תולה את דין אכילת מצה בדין הנ&quot;ל. ואומר שם רבא שכיוון שלדעת רבי אלעזר בן עזריה מי שאכל מצות לאחר חצות לא יצא ידי חובתו. תוס' שם (ד&quot;ה אמר) מביא מחלוקת האם לפסוק כרבי אלעזר בן עזריה שהמשנה בברכות סתמה כמותו, או כרבי עקיבא שהמשנה במגילה סותמת כמותו. אומנם תוס' במקומות אחרים (מגילה כא. ד&quot;ה לאיתויי זבחים נז: ד&quot;ה ואיבעית) כותב שיש לפסוק הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. לכן הוא אומר שיש להזהר לאכול את המצה, (גם את מצת האפיקומן) קודם חצות. אומנם ביחס להלל, הוא אומר שיכול להאמר גם אחר חצות, כיוון שהוא מדברי חכמים בלבד. <br /> <br /> הריטב&quot;א (הלכות סדר ההגדה בסופו) לעומת זאת חולק וסובר שהלכה כרבי עקיבא, כיוון שכלל נקוט בידינו (עירובין מו:) שהלכה כר&quot;ע מחבריו, ועוד ששנינו כמותו במגילה. אומנם הוא אומר כיוון שיש בזה מחלוקת ראשונים כמי לפסוק, יש לחוש לכתחילה, להשלים סדר ההגדה קודם חצות. וגם את קריאת ההלל יש לחוש ולאמרו קודם חצות. ומסיים הריטב&quot;א: &quot;הילכך הותיק במצות יקבע עצמו לסדר הפסח מיד כשתחשך כדי שיוכל לומר ההגדה בנעימה, וכל הסדר קודם חצות. ואם בא לקצר- יקצר בסעודה. ואם לא השלים הכל קודם חצות, ישלים אח&quot;כ&quot;. גם הר&quot;ן (כז: מדפי הרי&quot;ף בפסחים ד&quot;ה גרסינן) כותב &quot;ואין ראוי להקל בכך&quot; ויש לחוש לדעת רבי אלעזר בן עזריה.<br /> <br /> הטור (תעז) כותב ביחס לאפיקומן ש&quot;יהא זהיר לאכלו קודם חצות&quot;. וכתב בפרישה שם (ס&quot;ק א) בשם התוס' שגם הלל יקרא קודם חצות, וכפי שראינו קודם. בב&quot;י שם כתב שהטור כתב זאת כיוון שפוסק כרבי אלעזר בן עזריה, וכך גם דעת הסמ&quot;ג והמרדכי. אומנם הרי&quot;ף השמיט את דברי רבא ולא הביאם, וזאת משום שפוסק הלכה כרבי עקיבא, וכיוון שמצה הוקשה לפסח, מה פסח עד הבוקר, אף אכילת מצה עד הבוקר. וכן סוברים הרמב&quot;ם&lt;!-- הרב המגיד שם כתב שהלכה כר&quot;ע מחביריו, ולכן הלכה כסתם משנה שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה. ופשטות דברי הרמב&quot;ם שכתב 'מצוותה כל הלילה' שלא סובר כדברי הב&quot;י שגם לר&quot;ע יש להיזהר קודם חצות. וזה הערה חשובה ביחס לחידוש של האור זרוע שיובא בהמשך. --&gt; והרא&quot;ש. אלא שאומר הב&quot;י שיש להחמיר עד חצות אף לדעתם, כיוון שיתכן שר&quot;ע מודה לראב&quot;ע שצריך להתרחק מן העבירה. וכך הביא מעשה רב של ר&quot;ת שהיה ממהר לאכול את האפיקומן עד חצות. וכך הביא גם בשם הר&quot;ן. והביא הב&quot;י גירסה ברי&quot;ף שבה כתוב שאף לגבי אפיקומן שאינו אלא זכר לפסח, ראוי לאכלו קודם חצות, כפסח. [בדעת הב&quot;ח צ&quot;ע שמתחילה הביא את דברי הרא&quot;ש שיש להחמיר עד חצות, ואח&quot;כ הביא את דברי הרמב&quot;ם שניתן לאכול כל הלילה, וצ&quot;ע]<br /> <br /> השו&quot;ע (תעז) כותב כדבריו בב&quot;י שיש להיזהר לאכול את האפיקומן קודם חצות. וכתב הגר&quot;א שהוא משום שאף ר&quot;ע מודה שלכתחילה יש לאכלו קודם חצות. והחק יעקב (אות ג) הביא את דברי התוס' שאמרו שלעניין ההלל שלאחר הסעודה אין צריך להחמיר כ&quot;כ. <br /> <br /> עכ&quot;פ מפשט דברי השו&quot;ע שכתב להיזהר משמע שאם נזדמן לאדם מצות לאחר חצות שיאכלם. וכתב השאגת אריה (המובא לעיל) שאף יברך עליהם ויסמוך על הפוסקים כשיטת רבי עקיבא. וחלק עליו הדגול מרבבה [מובא על דברי השו&quot;ע], שאחר חצות לא יברך עליהם, כיוון שספק ברכות להקל. ואם נזדמן לו מעט קודם חצות, יעשה קידוש ויאכל קודם חצות את המצות, ולאחר מכן יקרא את ההגדה. <br /> <br /> האבני נזר חידש שניתן לצאת את שתי השיטות - לאכול כזית אחד קודם חצות כרבי אלעזר בן עזריה, ואח&quot;כ להמשיך לאכול אחר חצות, ובסוף הסעודה יאכל כזית נוסף ויצא חובת דעת רבי עקיבא. היתר זה מתבסס על כך שיש מחלוקת בפסיקה כמי לפסוק. וראה בהרחבה סיכומו של הרב צבי רייזמן [http://www.olamot.net/shiur/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%9F באתר עולמות], שהביא בזה מחלוקת בין רבותינו מהדור הקודם, האם לקבל חידוש זה של האבני נזר אם לאו. ומ&quot;מ סיים שמי שסומך על כך, יש לו על מי לסמוך. <br /> <br /> נעיר שבעניין זה של הקשר בין קרבן פסח לאכילת מצה, כתב הרב אוהד פיקסלר מישיבת הגוש [http://asif.co.il/?wpfb_dl=1124#_ftn5 מאמר יפה מאוד] שמראה מחלוקת בעניין זה החל מהמקורות הראשוניים שהם הגמרא לעיל מול המכילתא, וכן הרמב&quot;ם ורבינו דניאל, יע&quot;ש ודפח&quot;ח. <br /> <br /> == אכילת מצה בחול המועד- מצווה או רשות ==<br /> מדיוק לשון הרמב&quot;ם המובא לעיל, שכתב &quot;אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות&quot; עולה שיש חיוב אכילה בחול המועד, אלא שאינו חייב לאכול דווקא מצה. ואילו רש&quot;י בסוגיא כתב שיכול להתענות. הקשה המרדכי על רש&quot;י הרי בשביעי של פסח אסור להתענות כמו שבראש השנה אסור להתענות, וכיוון שלומדים משביעי של פסח לחול המועד, לכאורה אף בחול המועד יהיה אסור להתענות? מכח הקושיא הזאת חלק המרדכי על רש&quot;י וסובר שיש לאכול אלא שאין חובה לאכול מצה אלא ניתן לאכול מצה עשירה כפת, וכן פסק המג&quot;א (אור&quot;ח תעה, ס&quot;ק טז) אך ראשונים אחרים הוכיחו מכאן שאין חיוב אכילת פת ביו&quot;ט אלא בליל סוכות ובליל יו&quot;ט ראשון של פסח בלבד (ראה חק יעקב שם ס&quot;ק נג).<br /> <br /> בעניין זה כתב בספר מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עג) בשם הרבה אחרונים שיש מצווה לאכול מצה אף בשאר ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. והביא שם מדברי הרמב&quot;ם במורה נבוכים שיש מצוה לאכול מצה בכל שבעת הימים. והטעם הוא שע&quot;י אכילת שבעת ימים אז יש משמעות לאכילה, שאם היתה רק יום אחד לא היינו מרגישים בשינוי, יע&quot;ש. כמו כן הרב צבי פסח פרנק בספרו (מקראי קודש פסח ח&quot;ב סי' מח סעי' ב) הביא בשם הגר&quot;ד רוזנטל שביאר שאריכות דברי הרמב&quot;ם הנ&quot;ל והכפילות היא כדי לומר שאע&quot;פ שאין חובה בחול המועד, כבליל הסדר, מ&quot;מ יש בזה מצווה. והרב פרנק כתב שם שאפילו נאמר שיש מצווה הרי זו מצווה כמצוות השחיטה, כלומר בדווקא אם רוצה לאכול, אך אם אינו רוצה לאכול, אין בזה מצווה.<br /> <br /> לעומתם הביא המקראי קודש (הנ&quot;ל של הרב הררי, שם בהערה) שהיה מנהג לאכול מצות רק בליל הסדר, ולהמנע מלאכול מצות אח&quot;כ במשך כל ימי הפסח, משום חשש לחימוץ והביא שרוב ככל האחרונים דחו מנהג זה, ומסיים שמי שנוהג בו הוא מן המתמיהים. אך מ&quot;מ רואים שיש שיטות שאחזו שאין מצווה בשאר הימים, או שאף שיש מצווה מ&quot;מ החשש חימוץ דוחה מצווה זו, שאינה חמורה כבליל הסדר. וכן בחק יעקב (אור&quot;ח תעה ס&quot;ק כד) כתב שבשאר הימים אין מצווה כלל לאכול מצות ואינו מברך על אכילת מצה, ומדוע? &quot;שאותו אכילה אינו אלא לצורך גופו להשביע רעבונו ולא מצוה&quot;. <br /> <br /> אחת מהקושיות שהקשו על הסוברים שאין מצווה בחולו של מועד היא שהרי בתורה כתוב מפורש שאוכלים מצות כל הפסח, וכי לחינם כתבה זאת התורה? וכך אכן כתב החזקוני (ראה בקישור 1) ואילו החולקים סוברים, שהרי זה בדיוק כפרשת מאכלות אסורות שבתורה, שגם שם התורה פירטה המינים ולאו דווקא ציוותה על כך. וראה עוד בהרחבה דברי האבן עזרא והחולקים בזה [http://www.nechama.org.il/guidance/240.html בגליונות הרבנית נחמה ליבוביץ ע&quot;ה].<br /> <br /> ראה כאן עוד בקישור, סיכום מפורט של השיטות בסוגיה זאת, שכתב הגאון הרב שמחה הכהן קוק שליט&quot;א, רבה של רחובות. [https://www.yeshiva.org.il/midrash/11119]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=11478 2018-04-16T05:22:43Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> <br /> == כותרת ראשונה ==<br /> נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה אם נתערב דם של קרבן בדם בהמה או בדם חיה, לדעת חכמים דם הזביחה מתבטל בדם בהמה או חיה כמו שמתבטל דם במים, שאם אין מראית דם במים הוא בטל ה&quot;ה כאן. ורבי יהודה סובר שאין דם מבטל דם. <br /> <br /> מחלוקת זו שיסודה בהלכות דם הקרבנות ובקדשים, היא מחלוקת יסודית באיסור והיתר ביחס לשאלה האם מין במינו, כלומר האם אותו מין יכול לבטל מין זהה, אלא שאחד הוא איסור ואחד הוא היתר. <br /> <br /> == כותרת שניה ==<br /> דיונים בראשונים<br /> <br /> == כותרת שלישית ==<br /> וכן הלאה...<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=11473 2018-04-15T16:48:30Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה זבחים פרק ח משנה ו|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> <br /> == כותרת ראשונה ==<br /> תמצית המשנה והגמרא<br /> <br /> == כותרת שניה ==<br /> דיונים בראשונים<br /> <br /> == כותרת שלישית ==<br /> וכן הלאה...<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95&diff=11422 2018-04-11T04:41:20Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: יצירת דף עם התוכן &quot;‏{{תחרות כתיבה}} {{מקורות|משנה|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך}} שורה אחת המתמצתת במה הולכת לע...&quot;</p> <hr /> <div>‏{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה|בבלי|ירושלמי|רמב&quot;ם|שלחן ערוך}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> <br /> == כותרת ראשונה ==<br /> תמצית המשנה והגמרא<br /> <br /> == כותרת שניה ==<br /> דיונים בראשונים<br /> <br /> == כותרת שלישית ==<br /> וכן הלאה...<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%94&diff=11418 2018-04-10T19:20:02Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> == זמן קיום המצווה מהתורה ומדברי חכמים ==<br /> ראשית יש להקדים מהו עיקר מצוות אכילת מצה בזמן הזה- מהתורה או מדברי חכמים. הגמ' בפסחים (קכ.) מביאה מחלוקת אמוראים האם מצה בזמן הזה מהתורה או מדברי חכמים . רבא סובר שמהתורה ורב אחא סובר שמדברי חכמים. הגמרא מביא ראיה לדברי רבא מברייתא. לשון הברייתא היא: &quot;ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלה-יך&quot; מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר &quot;על מצות ומרורים יאכלוהו&quot;, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר &quot;בערב תאכלו מצות&quot; הכתוב קבעו חובה. <br /> <br /> מהסוגיה עולה, שלשיטת רבא, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ששת ימי חול המועד הם רשות באכילת מצה, ואילו באכילת לילה הראשון זו חובה גמורה. וכן פסק הרמב&quot;ם (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א): &quot;מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר שנאמר: &quot;בערב תאכלו מצות&quot; בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה , ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. <br /> <br /> וכן כתב ההגהות מיימוניות שם אות א בדעת הרמב&quot;ם, וכך דעת הרא&quot;ש (פסחים פרק י סימן לז), הרי&quot;ף (פסחים כז: מדפיו) והטור (אור&quot;ח תעה) וכן פסק בשו&quot;ע (תעה, ז). ראה גם מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עא) מה שהביא בשם הפוסקים. <br /> <br /> == אכילת מצה בליל הסדר אחר חצות ==<br /> יש מחלוקת תנאים בברכות (ט.) רבי עקיבא ורבי אלעזר בר עזריה האם הפסח נאכל עד חצות או עד עלות השחר. לדעת רבי אלעזר בן עזריה אכלו עד חצות, ולמד זאת בגזירה שווה ממכת בכורות (לפי רב יוסף) או שהכוונה בפסוק שחייב אכילה &quot;בחפזון&quot; לחפזון של מצרים שהיה בחצות ולכן המצווה היא עד חצות. (לרבי אבא) ואילו רבי עקיבא למד מהפסוק &quot;בחפזון&quot; שניתן לאכלו עד שעה שבה נחפזו ישראל לצאת ממצרים וזו שעת הבוקר. <br /> <br /> התוס' בפסחים (פט. ד&quot;ה דאילו) מסביר שמחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא היא מחלוקת בדברי תורה, האם התורה ציוותה לאכול פסח עד חצות או עד עלות השחר. והדבר מוכח מכך, שהמשנה בתחילת ברכות המציינת מצוות הנוהגות כל הלילה, לא ציינה גם את אכילת פסחים, למרות שהיתה צריכה לציין, כיוון שבמסכת זבחים המשנה אומרת שהפסח נאכל רק עד חצות, וא&quot;כ המשנה שמדברת על דין התורה, קודם גזירת חז&quot;ל היתה צריכה לציין זאת, ומכך שלא ציינה מוכח שמן התורה הפסח נאכל עד חצות בלבד.<br /> <br /> רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו האור שמח (חמץ ומצה פרק ו הלכה א) מחדש שדעת רבי אלעזר בן עזריה היא שעד חצות הפסח נאכל כדין קרבן פסח, למנוייו בלבד ושנאכל בחפזון ועוד. ואילו לאחר חצות בטל ממנו שם קרבן פסח, והוא נאכל כשאר הקרבנות. אומנם כל זה מדין התורה, אך חכמים גזרו על הפסח לאחר חצות שמטמא את הידיים, כפי שמופיע במסכת פסחים (קכ:). והביאור בזה הוא כיוון שמדין תורה אחר חצות אינו פסח אלא כשאר קרבנות, כלומר שם פסח נפסד ממנו, לכן חז&quot;ל תיקנו שיטמא את הידיים, כדי שלא יבואו להשהותו. מה שאין כן שאר הקרבנות שנאכלים מן התורה עד הבוקר, ורק חכמים גזרו לאכלם עד חצות, לא גזרו עליהם לטמא את הידיים. <br /> <br /> עכ&quot;פ הגמרא בפסחים (קכ:) תולה את דין אכילת מצה בדין הנ&quot;ל. ואומר שם רבא שכיוון שלדעת רבי אלעזר בן עזריה מי שאכל מצות לאחר חצות לא יצא ידי חובתו. תוס' שם (ד&quot;ה אמר) מביא מחלוקת האם לפסוק כרבי אלעזר בן עזריה שהמשנה בברכות סתמה כמותו, או כרבי עקיבא שהמשנה במגילה סותמת כמותו. אומנם תוס' במקומות אחרים (מגילה כא. ד&quot;ה לאיתויי זבחים נז: ד&quot;ה ואיבעית) כותב שיש לפסוק הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. לכן הוא אומר שיש להזהר לאכול את המצה, (גם את מצת האפיקומן) קודם חצות. אומנם ביחס להלל, הוא אומר שיכול להאמר גם אחר חצות, כיוון שהוא מדברי חכמים בלבד. <br /> <br /> הריטב&quot;א (הלכות סדר ההגדה בסופו) לעומת זאת חולק וסובר שהלכה כרבי עקיבא, כיוון שכלל נקוט בידינו (עירובין מו:) שהלכה כר&quot;ע מחבריו, ועוד ששנינו כמותו במגילה. אומנם הוא אומר כיוון שיש בזה מחלוקת ראשונים כמי לפסוק, יש לחוש לכתחילה, להשלים סדר ההגדה קודם חצות. וגם את קריאת ההלל יש לחוש ולאמרו קודם חצות. ומסיים הריטב&quot;א: &quot;הילכך הותיק במצות יקבע עצמו לסדר הפסח מיד כשתחשך כדי שיוכל לומר ההגדה בנעימה, וכל הסדר קודם חצות. ואם בא לקצר- יקצר בסעודה. ואם לא השלים הכל קודם חצות, ישלים אח&quot;כ&quot;. גם הר&quot;ן (כז: מדפי הרי&quot;ף בפסחים ד&quot;ה גרסינן) כותב &quot;ואין ראוי להקל בכך&quot; ויש לחוש לדעת רבי אלעזר בן עזריה.<br /> <br /> הטור (תעז) כותב ביחס לאפיקומן ש&quot;יהא זהיר לאכלו קודם חצות&quot;. וכתב בפרישה שם (ס&quot;ק א) בשם התוס' שגם הלל יקרא קודם חצות, וכפי שראינו קודם. בב&quot;י שם כתב שהטור כתב זאת כיוון שפוסק כרבי אלעזר בן עזריה, וכך גם דעת הסמ&quot;ג והמרדכי. אומנם הרי&quot;ף השמיט את דברי רבא ולא הביאם, וזאת משום שפוסק הלכה כרבי עקיבא, וכיוון שמצה הוקשה לפסח, מה פסח עד הבוקר, אף אכילת מצה עד הבוקר. וכן סוברים הרמב&quot;ם&lt;!-- הרב המגיד שם כתב שהלכה כר&quot;ע מחביריו, ולכן הלכה כסתם משנה שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה. ופשטות דברי הרמב&quot;ם שכתב 'מצוותה כל הלילה' שלא סובר כדברי הב&quot;י שגם לר&quot;ע יש להיזהר קודם חצות. וזה הערה חשובה ביחס לחידוש של האור זרוע שיובא בהמשך. --&gt; והרא&quot;ש. אלא שאומר הב&quot;י שיש להחמיר עד חצות אף לדעתם, כיוון שיתכן שר&quot;ע מודה לראב&quot;ע שצריך להתרחק מן העבירה. וכך הביא מעשה רב של ר&quot;ת שהיה ממהר לאכול את האפיקומן עד חצות. וכך הביא גם בשם הר&quot;ן. והביא הב&quot;י גירסה ברי&quot;ף שבה כתוב שאף לגבי אפיקומן שאינו אלא זכר לפסח, ראוי לאכלו קודם חצות, כפסח. [בדעת הב&quot;ח צ&quot;ע שמתחילה הביא את דברי הרא&quot;ש שיש להחמיר עד חצות, ואח&quot;כ הביא את דברי הרמב&quot;ם שניתן לאכול כל הלילה, וצ&quot;ע]<br /> <br /> השו&quot;ע (תעז) כותב כדבריו בב&quot;י שיש להיזהר לאכול את האפיקומן קודם חצות. וכתב הגר&quot;א שהוא משום שאף ר&quot;ע מודה שלכתחילה יש לאכלו קודם חצות. והחק יעקב (אות ג) הביא את דברי התוס' שאמרו שלעניין ההלל שלאחר הסעודה אין צריך להחמיר כ&quot;כ. <br /> <br /> עכ&quot;פ מפשט דברי השו&quot;ע שכתב להיזהר משמע שאם נזדמן לאדם מצות לאחר חצות שיאכלם. וכתב השאגת אריה (המובא לעיל) שאף יברך עליהם ויסמוך על הפוסקים כשיטת רבי עקיבא. וחלק עליו הדגול מרבבה [מובא על דברי השו&quot;ע], שאחר חצות לא יברך עליהם, כיוון שספק ברכות להקל. ואם נזדמן לו מעט קודם חצות, יעשה קידוש ויאכל קודם חצות את המצות, ולאחר מכן יקרא את ההגדה. <br /> <br /> האבני נזר חידש שניתן לצאת את שתי השיטות - לאכול כזית אחד קודם חצות כרבי אלעזר בן עזריה, ואח&quot;כ להמשיך לאכול אחר חצות, ובסוף הסעודה יאכל כזית נוסף ויצא חובת דעת רבי עקיבא. היתר זה מתבסס על כך שיש מחלוקת בפסיקה כמי לפסוק. וראה בהרחבה סיכומו של הרב צבי רייזמן [http://www.olamot.net/shiur/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%9F באתר עולמות], שהביא בזה מחלוקת בין רבותינו מהדור הקודם, האם לקבל חידוש זה של האבני נזר אם לאו. ומ&quot;מ סיים שמי שסומך על כך, יש לו על מי לסמוך. <br /> <br /> == אכילת מצה בחול המועד- מצווה או רשות ==<br /> מדיוק לשון הרמב&quot;ם המובא לעיל, שכתב &quot;אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות&quot; עולה שיש חיוב אכילה בחול המועד, אלא שאינו חייב לאכול דווקא מצה. ואילו רש&quot;י בסוגיא כתב שיכול להתענות. הקשה המרדכי על רש&quot;י הרי בשביעי של פסח אסור להתענות כמו שבראש השנה אסור להתענות, וכיוון שלומדים משביעי של פסח לחול המועד, לכאורה אף בחול המועד יהיה אסור להתענות? מכח הקושיא הזאת חלק המרדכי על רש&quot;י וסובר שיש לאכול אלא שאין חובה לאכול מצה אלא ניתן לאכול מצה עשירה כפת, וכן פסק המג&quot;א (אור&quot;ח תעה, ס&quot;ק טז) אך ראשונים אחרים הוכיחו מכאן שאין חיוב אכילת פת ביו&quot;ט אלא בליל סוכות ובליל יו&quot;ט ראשון של פסח בלבד (ראה חק יעקב שם ס&quot;ק נג).<br /> <br /> בעניין זה כתב בספר מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עג) בשם הרבה אחרונים שיש מצווה לאכול מצה אף בשאר ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. והביא שם מדברי הרמב&quot;ם במורה נבוכים שיש מצוה לאכול מצה בכל שבעת הימים. והטעם הוא שע&quot;י אכילת שבעת ימים אז יש משמעות לאכילה, שאם היתה רק יום אחד לא היינו מרגישים בשינוי, יע&quot;ש. כמו כן הרב צבי פסח פרנק בספרו (מקראי קודש פסח ח&quot;ב סי' מח סעי' ב) הביא בשם הגר&quot;ד רוזנטל שביאר שאריכות דברי הרמב&quot;ם הנ&quot;ל והכפילות היא כדי לומר שאע&quot;פ שאין חובה בחול המועד, כבליל הסדר, מ&quot;מ יש בזה מצווה. והרב פרנק כתב שם שאפילו נאמר שיש מצווה הרי זו מצווה כמצוות השחיטה, כלומר בדווקא אם רוצה לאכול, אך אם אינו רוצה לאכול, אין בזה מצווה.<br /> <br /> לעומתם הביא המקראי קודש (הנ&quot;ל של הרב הררי, שם בהערה) שהיה מנהג לאכול מצות רק בליל הסדר, ולהמנע מלאכול מצות אח&quot;כ במשך כל ימי הפסח, משום חשש לחימוץ והביא שרוב ככל האחרונים דחו מנהג זה, ומסיים שמי שנוהג בו הוא מן המתמיהים. אך מ&quot;מ רואים שיש שיטות שאחזו שאין מצווה בשאר הימים, או שאף שיש מצווה מ&quot;מ החשש חימוץ דוחה מצווה זו, שאינה חמורה כבליל הסדר. וכן בחק יעקב (אור&quot;ח תעה ס&quot;ק כד) כתב שבשאר הימים אין מצווה כלל לאכול מצות ואינו מברך על אכילת מצה, ומדוע? &quot;שאותו אכילה אינו אלא לצורך גופו להשביע רעבונו ולא מצוה&quot;. <br /> <br /> אחת מהקושיות שהקשו על הסוברים שאין מצווה בחולו של מועד היא שהרי בתורה כתוב מפורש שאוכלים מצות כל הפסח, וכי לחינם כתבה זאת התורה? וכך אכן כתב החזקוני (ראה בקישור 1) ואילו החולקים סוברים, שהרי זה בדיוק כפרשת מאכלות אסורות שבתורה, שגם שם התורה פירטה המינים ולאו דווקא ציוותה על כך. וראה עוד בהרחבה דברי האבן עזרא והחולקים בזה [http://www.nechama.org.il/guidance/240.html בגליונות הרבנית נחמה ליבוביץ ע&quot;ה].<br /> <br /> ראה כאן עוד בקישור, סיכום מפורט של השיטות בסוגיה זאת, שכתב הגאון הרב שמחה הכהן קוק שליט&quot;א, רבה של רחובות. [https://www.yeshiva.org.il/midrash/11119]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=11412 2018-04-10T14:10:33Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>'''הקדמה:''' הסוגיא עוסקת בהצמדת חפיפה לטבילה, באלו אופנים החפיפה אכן צמודה, ובאלו אופנים מפאת אילוצים נרחיק את החפיפה מהטבילה ומה הגבול בזה. כמו כן נדון בנושאים המסתעפים וכפי שיפורט. קריאה נעימה.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''מקורות'''<br /> |-<br /> |'''משנה:'''<br /> |משנה<br /> |-<br /> |'''בבלי:'''<br /> |בבלי נידה סז:-סח. <br /> |-<br /> |'''ירושלמי:'''<br /> |ירושלמי<br /> |-<br /> |'''רמב&quot;ם:'''<br /> |רמב&quot;ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז<br /> |-<br /> |'''שלחן ערוך:'''<br /> |שלחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג-ד<br /> |}<br /> <br /> = '''סמיכות לטבילה או חפיפה בנחת''' =<br /> &lt;big&gt;'''מקור הסוגיא בשתי סוגיות בגמרא בנידה:'''&lt;/big&gt; <br /> <br /> '''הסוגיא הראשונה''' (סז:) עוסקת במרחק המקסימלי בין חפיפה לטבילה, ומביאה דעת רב הונא הסובר שניתן להרחיק עד שלושה ימים בינהם. הוא לומד זה מהרחקת החפיפה מהטבילה כאשר חלים שני ימים ראש השנה אחר השבת, שנמצא שיש שלושה ימים שמפסיקים בין החפיפה לטבילה, ואעפ&quot;כ הטבילה כשירה. רב חסדא אומר שדווקא במקום שיש צורך הותר, אך בסתם אינו מותר להפסיק בין החפיפה לטבילה, אע&quot;פ שיש זמנים שהותר. רב יימר עקרונית מסכים עם רב חסדא אך אומר שבמרחק של שלושה ימים הוא גדול, ולכן אין להפסיק בהפסקה כזו בין חפיפה לטבילה, ויש לחפוף בליל הטבילה, ורק במקום שבפחות מג' ימים ניתן להרחיק בין טבילה לחפיפה. סוף הסוגיה היא שמרימר פוסק להלכה כרב חסדא ועפ&quot;י רב יימר. '''הסוגיא השנייה''' מופיעה מיד לאחריה: (סח.) בה מובאות שני פסקי אמוראים סותרים, שנפסקים להלכה: פסק אחד אומר שאשה תחפוף [בלשון הגמרא תחוף ובזה נשתמש] ביום ותטבול בלילה. והשני אומר שאשה תחוף גם כן בלילה. [[נידה סח.|והגמרא]] מיישבת שההבדל בין הפסקים הוא שזה נאמר במקום שאפשר וזה נאמר במקום שאי אפשר. <br /> <br /> '''&lt;big&gt;מחלוקת בביאור הסוגיא בראשונים&lt;/big&gt;''' <br /> <br /> נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסוגיא: כאן במקום שאפשר וכאן במקום שאי אפשר. '''רש&quot;י''' ביאר שמקום שאפשר מוסב על טבילה ביום, שבמקום שהאשה יכולה לטבול, יש עדיפות שתטבול ביום. אך במקום שאי אפשר לחוף ביום, כמו טבילה במוצאי שבת ויום טוב, תחוף רק בלילה. '''תוספות''' מבארים שהסיבה שישנה עדיפות לחפוף ביום היא משום שבלילה היא מזדרזת הרבה, ושמא לא תחוף כמו שצריך, ע&quot;כ טוב לכתחילה ביום. בהמשך הדברים מביאים התוספות את פירוש השאילתות דרב אחאי (אחרי מות צו) לסוגיא. הוא מסביר הפוך מרש&quot;י, הוא אומר שבמקום שאפשר על האשה לחוף דווקא בלילה, כדי שלא תהיה הפסקה בין החפיפה לטבילה, אך במקום שאי אפשר כמו לדוג' כשחל ליל טבילה בליל שבת או יום טוב, אז תחוף ביום שקודם הטבילה. או אפילו אם חל במוצאי שבת או מוצאי יום טוב, אז תחוף בערב שבת. [כדעת השאילתות סוברים גם הרשב&quot;א בתה&quot;ב, הרמב&quot;ם בפ&quot;ב ממקוואות, הר&quot;ן בפ&quot;ב דשבועות, ודעת הרי&quot;ף אליבא דהר&quot;ן] <br /> <br /> תוספות מבאר שלפי רש&quot;י הביאור בפסיקה כרב חסדא ע&quot;פ רב יימר הוא במציאות שחל יו&quot;ט במוצאי שבת, שזו המציאות היחידה שהכרחי שתטבול קודם, בשישי, שהרי בזמנים האחרים כמו מוצ&quot;ש בחול חופפת בלילה. לעומת זאת לפי השאילתות הביאור הוא בדיוק כפי שהגמרא מתרצת, שהרי אם חל יו&quot;ט במוצאי שבת, וא&quot;א לחפוף אזי חופפת קודם. <br /> <br /> [יש לציין שדעת '''הרא&quot;ש''' ברש&quot;י וכן דעת '''רבינו ירוחם''' שבמקום שהחפיפה איננה צמודה לטבילה כגון חל יו&quot;ט במוצאי שבת, דוחים את הטבילה אומנם '''הב&quot;ח''' כתב שהטור לא נקט כדעת הרא&quot;ש ברש&quot;י, כיוון שהשאילתות ור&quot;ת סוברים שאין לדחות את הטבילה, אע&quot;פ שהחפיפה איננה סמוכה, ועוד שהתוס' חולק על הרא&quot;ש בביאור דברי רש&quot;י. וכתב הב&quot;ח כך נהגו הנשים משנים קדמוניות ומנהג ישראל תורה היא]. <br /> <br /> = '''מנהג הנשים''' =<br /> '''הטור''' (יו&quot;ד קצט) מביא את דברי אביו '''הרא&quot;ש''' [וכן דעת המרדכי בשבועות בשם ספר התרומה, סמ&quot;ג ותוס'] שנוהגות הנשים לחוף מבעוד יום וגומרות בחשיכה, ואח&quot;כ טובלות, כיוון שגם השאילתות מודה לרש&quot;י שניתן לחפוף ביום, אם בפועל מסמיכה את החפיפה לטבילה [ב&quot;י]. ועוד מהדרות הנשים שלוקחות מסרק למקווה כדי להמשיך את החפיפה במקווה, ונמצא שהיא סמוכה ממש. <br /> <br /> ועוד כותב בעניין חל ליל טבילה במוצאי שבת, שמנהג יפה הוא לטבול בשישי וגם במוצאי שבת. ובכל אופן גם בזמנים אחרים שאינה יכולה לחפוף בליל הטבילה, מקדימה את החפיפה לזמן מתאים, ותטבול בזמנה. שני מנהגים אלו הובאו להלכה '''בשו&quot;ע''' [קצט- ג] וכתב '''הרמ&quot;א''' שם שבמקום שצריכה לחוף בלילה תחוף בלילה אך תקפיד לעשות זאת בנחת. <br /> <br /> ביחס לטבילה במוצאי שבת, אומר '''השו&quot;ע''' (יו&quot;ד קצט ד) שחופפת בלילה, במוצ&quot;ש [כרש&quot;י '''והיראים''']. '''הרמ&quot;א''' שם אומר שמנהג יפה שתרחץ בערב שבת ומוצ&quot;ש תחפוף פעם שניה ותסתרק. וכן כתב '''הש&quot;ך''' שם אך בשונה מהרמ&quot;א נקט שזהו עיקר הדין, ולא מנהג בלבד. (באר היטב)<br /> <br /> = '''הוספות''' =<br /> '''בשו&quot;ת פנים מאירות''' (תשובה ח) מובא שנידה אבילה, שחל ליל טבילתה במוצ&quot;ש, תחפוף ביום שישי ואע&quot;פ שהיא עדיין אבילה אז, כדי שתטבול בזמנה. [מובא בבאר היטב קצט ח] ובדומה כתב '''הנודע ביהודה''' (יו&quot;ד קמא צט) שפשוט שמותר לאשה לחפוף באבלה, בערב שבת, אלא שכתב שאין זה משום טבילה בזמנה מצווה, אלא משום שאף ללא טבילה, מותרת האשה לחפוף ולרחוץ בחמין לכבוד שבת קודש. <br /> <br /> בספר '''&quot;דרכי טהרה&quot;''' (פרק טו יא) כתב שאף שמנהג הנשים הוא להתחיל בחפיפה מעט קודם שקיעה, מ&quot;מ אשה שיודעת שע&quot;י שתחפוף ביום, תחפוף טוב יותר, תחפוף ביום. וכן אשה שמעדיפה לחפוף לפני הצהרים, כשהילדים בבית הספר, ואז יכולה לחפוף בנחת, יש לה לעשות כן.<br /> <br /> ראה עוד תשובת הרב יעקב אריאל לרב מנחם בורשטיין מה הדין בדיעבד באשה שלא חפפה קודם שבת, האם יכולה לטבול ללא חפיפה, ומסיק שלא, למעט מקרים נדירים באשה שאין לה שער, יעויין שם באתר של הרב [https://www.toraland.org.il/%D7%A7%D7%98%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%91%D7%90%D7%94%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%94/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%A1% למעשה.]<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=11411 2018-04-10T13:01:18Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>'''הקדמה:''' הסוגיא עוסקת בהצמדת חפיפה לטבילה, באלו אופנים החפיפה אכן צמודה, ובאלו אופנים מפאת אילוצים נרחיק את החפיפה מהטבילה ומה הגבול בזה. כמו כן נדון בנושאים המסתעפים וכפי שיפורט. קריאה נעימה.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''מקורות'''<br /> |-<br /> |'''משנה:'''<br /> |משנה<br /> |-<br /> |'''בבלי:'''<br /> |בבלי נידה סז:-סח. <br /> |-<br /> |'''ירושלמי:'''<br /> |ירושלמי<br /> |-<br /> |'''רמב&quot;ם:'''<br /> |רמב&quot;ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז<br /> |-<br /> |'''שלחן ערוך:'''<br /> |שלחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג-ד<br /> |}<br /> <br /> = '''סמיכות לטבילה או חפיפה בנחת''' =<br /> &lt;big&gt;'''מקור הסוגיא בשתי סוגיות בגמרא בנידה:'''&lt;/big&gt; <br /> <br /> '''הסוגיא הראשונה''' (סז:) עוסקת במרחק המקסימלי בין חפיפה לטבילה, ומביאה דעת רב הונא הסובר שניתן להרחיק עד שלושה ימים בינהם. הוא לומד זה מהרחקת החפיפה מהטבילה כאשר חלים שני ימים ראש השנה אחר השבת, שנמצא שיש שלושה ימים שמפסיקים בין החפיפה לטבילה, ואעפ&quot;כ הטבילה כשירה. רב חסדא אומר שדווקא במקום שיש צורך הותר, אך בסתם אינו מותר להפסיק בין החפיפה לטבילה, אע&quot;פ שיש זמנים שהותר. רב יימר עקרונית מסכים עם רב חסדא אך אומר שבמרחק של שלושה ימים הוא גדול, ולכן אין להפסיק בהפסקה כזו בין חפיפה לטבילה, ויש לחפוף בליל הטבילה, ורק במקום שבפחות מג' ימים ניתן להרחיק בין טבילה לחפיפה. סוף הסוגיה היא שמרימר פוסק להלכה כרב חסדא ועפ&quot;י רב יימר. '''הסוגיא השנייה''' מופיעה מיד לאחריה: (סח.) בה מובאות שני פסקי אמוראים סותרים, שנפסקים להלכה: פסק אחד אומר שאשה תחפוף [בלשון הגמרא תחוף ובזה נשתמש] ביום ותטבול בלילה. והשני אומר שאשה תחוף גם כן בלילה. [[נידה סח.|והגמרא]] מיישבת שההבדל בין הפסקים הוא שזה נאמר במקום שאפשר וזה נאמר במקום שאי אפשר. <br /> <br /> '''&lt;big&gt;מחלוקת בביאור הסוגיא בראשונים&lt;/big&gt;''' <br /> <br /> נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסוגיא: כאן במקום שאפשר וכאן במקום שאי אפשר. '''רש&quot;י''' ביאר שמקום שאפשר מוסב על טבילה ביום, שבמקום שהאשה יכולה לטבול, יש עדיפות שתטבול ביום. אך במקום שאי אפשר לחוף ביום, כמו טבילה במוצאי שבת ויום טוב, תחוף רק בלילה. '''תוספות''' מבארים שהסיבה שישנה עדיפות לחפוף ביום היא משום שבלילה היא מזדרזת הרבה, ושמא לא תחוף כמו שצריך, ע&quot;כ טוב לכתחילה ביום. בהמשך הדברים מביאים התוספות את פירוש השאילתות דרב אחאי (אחרי מות צו) לסוגיא. הוא מסביר הפוך מרש&quot;י, הוא אומר שבמקום שאפשר על האשה לחוף דווקא בלילה, כדי שלא תהיה הפסקה בין החפיפה לטבילה, אך במקום שאי אפשר כמו לדוג' כשחל ליל טבילה בליל שבת או יום טוב, אז תחוף ביום שקודם הטבילה. או אפילו אם חל במוצאי שבת או מוצאי יום טוב, אז תחוף בערב שבת. [כדעת השאילתות סוברים גם הרשב&quot;א בתה&quot;ב, הרמב&quot;ם בפ&quot;ב ממקוואות, הר&quot;ן בפ&quot;ב דשבועות, ודעת הרי&quot;ף אליבא דהר&quot;ן] <br /> <br /> תוספות מבאר שלפי רש&quot;י הביאור בפסיקה כרב חסדא ע&quot;פ רב יימר הוא במציאות שחל יו&quot;ט במוצאי שבת, שזו המציאות היחידה שהכרחי שתטבול קודם, בשישי, שהרי בזמנים האחרים כמו מוצ&quot;ש בחול חופפת בלילה. לעומת זאת לפי השאילתות הביאור הוא בדיוק כפי שהגמרא מתרצת, שהרי אם חל יו&quot;ט במוצאי שבת, וא&quot;א לחפוף אזי חופפת קודם. <br /> <br /> [יש לציין שדעת '''הרא&quot;ש''' ברש&quot;י וכן דעת '''רבינו ירוחם''' שבמקום שהחפיפה איננה צמודה לטבילה כגון חל יו&quot;ט במוצאי שבת, דוחים את הטבילה אומנם '''הב&quot;ח''' כתב שהטור לא נקט כדעת הרא&quot;ש ברש&quot;י, כיוון שהשאילתות ור&quot;ת סוברים שאין לדחות את הטבילה, אע&quot;פ שהחפיפה איננה סמוכה, ועוד שהתוס' חולק על הרא&quot;ש בביאור דברי רש&quot;י. וכתב הב&quot;ח כך נהגו הנשים משנים קדמוניות ומנהג ישראל תורה היא]. <br /> <br /> = '''מנהג הנשים''' =<br /> '''הטור''' (יו&quot;ד קצט) מביא את דברי אביו '''הרא&quot;ש''' [וכן דעת המרדכי בשבועות בשם ספר התרומה, סמ&quot;ג ותוס'] שנוהגות הנשים לחוף מבעוד יום וגומרות בחשיכה, ואח&quot;כ טובלות, כיוון שגם השאילתות מודה לרש&quot;י שניתן לחפוף ביום, אם בפועל מסמיכה את החפיפה לטבילה [ב&quot;י]. ועוד מהדרות הנשים שלוקחות מסרק למקווה כדי להמשיך את החפיפה במקווה, ונמצא שהיא סמוכה ממש. <br /> <br /> ועוד כותב בעניין חל ליל טבילה במוצאי שבת, שמנהג יפה הוא לטבול בשישי וגם במוצאי שבת. ובכל אופן גם בזמנים אחרים שאינה יכולה לחפוף בליל הטבילה, מקדימה את החפיפה לזמן מתאים, ותטבול בזמנה. שני מנהגים אלו הובאו להלכה '''בשו&quot;ע''' [קצט- ג] וכתב '''הרמ&quot;א''' שם שבמקום שצריכה לחוף בלילה תחוף בלילה אך תקפיד לעשות זאת בנחת. <br /> <br /> ביחס לטבילה במוצאי שבת, אומר '''השו&quot;ע''' (יו&quot;ד קצט ד) שחופפת בלילה, במוצ&quot;ש [כרש&quot;י '''והיראים''']. '''הרמ&quot;א''' שם אומר שמנהג יפה שתרחץ בערב שבת ומוצ&quot;ש תחפוף פעם שניה ותסתרק. וכן כתב '''הש&quot;ך''' שם אך בשונה מהרמ&quot;א נקט שזהו עיקר הדין, ולא מנהג בלבד. (באר היטב)<br /> <br /> = '''הוספות''' =<br /> '''בשו&quot;ת פנים מאירות''' (תשובה ח) מובא שנידה אבילה, שחל ליל טבילתה במוצ&quot;ש, תחפוף ביום שישי ואע&quot;פ שהיא עדיין אבילה אז, כדי שתטבול בזמנה. [מובא בבאר היטב קצט ח] ובדומה כתב '''הנודע ביהודה''' (יו&quot;ד קמא צט) שפשוט שמותר לאשה לחפוף באבלה, בערב שבת, אלא שכתב שאין זה משום טבילה בזמנה מצווה, אלא משום שאף ללא טבילה, מותרת האשה לחפוף ולרחוץ בחמין לכבוד שבת קודש. <br /> <br /> בספר '''&quot;דרכי טהרה&quot;''' (פרק טו יא) כתב שאף שמנהג הנשים הוא להתחיל בחפיפה מעט קודם שקיעה, מ&quot;מ אשה שיודעת שע&quot;י שתחפוף ביום, תחפוף טוב יותר, תחפוף ביום. וכן אשה שמעדיפה לחפוף לפני הצהרים, כשהילדים בבית הספר, ואז יכולה לחפוף בנחת, יש לה לעשות כן.<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=11410 2018-04-10T12:59:06Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>'''הקדמה:''' הסוגיא עוסקת בהצמדת חפיפה לטבילה, באלו אופנים החפיפה אכן צמודה, ובאלו אופנים מפאת אילוצים נרחיק את החפיפה מהטבילה ומה הגבול בזה. כמו כן נדון בנושאים המסתעפים וכפי שיפורט. קריאה נעימה.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''מקורות'''<br /> |-<br /> |'''משנה:'''<br /> |משנה<br /> |-<br /> |'''בבלי:'''<br /> |בבלי נידה סז:-סח. <br /> |-<br /> |'''ירושלמי:'''<br /> |ירושלמי<br /> |-<br /> |'''רמב&quot;ם:'''<br /> |רמב&quot;ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז<br /> |-<br /> |'''שלחן ערוך:'''<br /> |שלחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג-ד<br /> |}<br /> <br /> = '''סמיכות לטבילה או חפיפה בנחת''' =<br /> מקור הסוגיא בשתי סוגיות בגמרא בנידה: <br /> <br /> '''הסוגיא הראשונה''' (סז:) עוסקת במרחק המקסימלי בין חפיפה לטבילה, ומביאה דעת רב הונא הסובר שניתן להרחיק עד שלושה ימים בינהם. הוא לומד זה מהרחקת החפיפה מהטבילה כאשר חלים שני ימים ראש השנה אחר השבת, שנמצא שיש שלושה ימים שמפסיקים בין החפיפה לטבילה, ואעפ&quot;כ הטבילה כשירה. רב חסדא אומר שדווקא במקום שיש צורך הותר, אך בסתם אינו מותר להפסיק בין החפיפה לטבילה, אע&quot;פ שיש זמנים שהותר. רב יימר עקרונית מסכים עם רב חסדא אך אומר שבמרחק של שלושה ימים הוא גדול, ולכן אין להפסיק בהפסקה כזו בין חפיפה לטבילה, ויש לחפוף בליל הטבילה, ורק במקום שבפחות מג' ימים ניתן להרחיק בין טבילה לחפיפה. סוף הסוגיה היא שמרימר פוסק להלכה כרב חסדא ועפ&quot;י רב יימר. '''הסוגיא השנייה''' מופיעה מיד לאחריה: (סח.) בה מובאות שני פסקי אמוראים סותרים, שנפסקים להלכה: פסק אחד אומר שאשה תחפוף [בלשון הגמרא תחוף ובזה נשתמש] ביום ותטבול בלילה. והשני אומר שאשה תחוף גם כן בלילה. [[נידה סח.|והגמרא]] מיישבת שההבדל בין הפסקים הוא שזה נאמר במקום שאפשר וזה נאמר במקום שאי אפשר. <br /> <br /> מחלוקת בביאור הסוגיא בראשונים <br /> <br /> נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסוגיא: כאן במקום שאפשר וכאן במקום שאי אפשר. '''רש&quot;י''' ביאר שמקום שאפשר מוסב על טבילה ביום, שבמקום שהאשה יכולה לטבול, יש עדיפות שתטבול ביום. אך במקום שאי אפשר לחוף ביום, כמו טבילה במוצאי שבת ויום טוב, תחוף רק בלילה. '''תוספות''' מבארים שהסיבה שישנה עדיפות לחפוף ביום היא משום שבלילה היא מזדרזת הרבה, ושמא לא תחוף כמו שצריך, ע&quot;כ טוב לכתחילה ביום. בהמשך הדברים מביאים התוספות את פירוש השאילתות דרב אחאי (אחרי מות צו) לסוגיא. הוא מסביר הפוך מרש&quot;י, הוא אומר שבמקום שאפשר על האשה לחוף דווקא בלילה, כדי שלא תהיה הפסקה בין החפיפה לטבילה, אך במקום שאי אפשר כמו לדוג' כשחל ליל טבילה בליל שבת או יום טוב, אז תחוף ביום שקודם הטבילה. או אפילו אם חל במוצאי שבת או מוצאי יום טוב, אז תחוף בערב שבת. [כדעת השאילתות סוברים גם הרשב&quot;א בתה&quot;ב, הרמב&quot;ם בפ&quot;ב ממקוואות, הר&quot;ן בפ&quot;ב דשבועות, ודעת הרי&quot;ף אליבא דהר&quot;ן] <br /> <br /> תוספות מבאר שלפי רש&quot;י הביאור בפסיקה כרב חסדא ע&quot;פ רב יימר הוא במציאות שחל יו&quot;ט במוצאי שבת, שזו המציאות היחידה שהכרחי שתטבול קודם, בשישי, שהרי בזמנים האחרים כמו מוצ&quot;ש בחול חופפת בלילה. לעומת זאת לפי השאילתות הביאור הוא בדיוק כפי שהגמרא מתרצת, שהרי אם חל יו&quot;ט במוצאי שבת, וא&quot;א לחפוף אזי חופפת קודם. <br /> <br /> [יש לציין שדעת '''הרא&quot;ש''' ברש&quot;י וכן דעת '''רבינו ירוחם''' שבמקום שהחפיפה איננה צמודה לטבילה כגון חל יו&quot;ט במוצאי שבת, דוחים את הטבילה אומנם '''הב&quot;ח''' כתב שהטור לא נקט כדעת הרא&quot;ש ברש&quot;י, כיוון שהשאילתות ור&quot;ת סוברים שאין לדחות את הטבילה, אע&quot;פ שהחפיפה איננה סמוכה, ועוד שהתוס' חולק על הרא&quot;ש בביאור דברי רש&quot;י. וכתב הב&quot;ח כך נהגו הנשים משנים קדמוניות ומנהג ישראל תורה היא]. <br /> <br /> = '''מנהג הנשים''' =<br /> '''הטור''' (יו&quot;ד קצט) מביא את דברי אביו '''הרא&quot;ש''' [וכן דעת המרדכי בשבועות בשם ספר התרומה, סמ&quot;ג ותוס'] שנוהגות הנשים לחוף מבעוד יום וגומרות בחשיכה, ואח&quot;כ טובלות, כיוון שגם השאילתות מודה לרש&quot;י שניתן לחפוף ביום, אם בפועל מסמיכה את החפיפה לטבילה [ב&quot;י]. ועוד מהדרות הנשים שלוקחות מסרק למקווה כדי להמשיך את החפיפה במקווה, ונמצא שהיא סמוכה ממש. ועוד כותב בעניין חל ליל טבילה במוצאי שבת, שמנהג יפה הוא לטבול בשישי וגם במוצאי שבת. ובכל אופן גם בזמנים אחרים שאינה יכולה לחפוף בליל הטבילה, מקדימה את החפיפה לזמן מתאים, ותטבול בזמנה. שני מנהגים אלו הובאו להלכה '''בשו&quot;ע''' [קצט- ג] וכתב '''הרמ&quot;א''' שם שבמקום שצריכה לחוף בלילה תחוף בלילה אך תקפיד לעשות זאת בנחת. <br /> <br /> ביחס לטבילה במוצאי שבת, אומר '''השו&quot;ע''' (יו&quot;ד קצט ד) שחופפת בלילה, במוצ&quot;ש [כרש&quot;י '''והיראים''']. '''הרמ&quot;א''' שם אומר שמנהג יפה שתרחץ בערב שבת ומוצ&quot;ש תחפוף פעם שניה ותסתרק. וכן כתב '''הש&quot;ך''' שם אך בשונה מהרמ&quot;א נקט שזהו עיקר הדין, ולא מנהג בלבד. (באר היטב)<br /> <br /> = '''הוספות''' =<br /> '''בשו&quot;ת פנים מאירות''' (תשובה ח) מובא שנידה אבילה, שחל ליל טבילתה במוצ&quot;ש, תחפוף ביום שישי ואע&quot;פ שהיא עדיין אבילה אז, כדי שתטבול בזמנה. [מובא בבאר היטב קצט ח] ובדומה כתב '''הנודע ביהודה''' (יו&quot;ד קמא צט) שפשוט שמותר לאשה לחפוף באבלה, בערב שבת, אלא שכתב שאין זה משום טבילה בזמנה מצווה, אלא משום שאף ללא טבילה, מותרת האשה לחפוף ולרחוץ בחמין לכבוד שבת קודש. <br /> <br /> בספר '''&quot;דרכי טהרה&quot;''' (פרק טו יא) כתב שאף שמנהג הנשים הוא להתחיל בחפיפה מעט קודם שקיעה, מ&quot;מ אשה שיודעת שע&quot;י שתחפוף ביום, תחפוף טוב יותר, תחפוף ביום. וכן אשה שמעדיפה לחפוף לפני הצהרים, כשהילדים בבית הספר, ואז יכולה לחפוף בנחת, יש לה לעשות כן.<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%94&diff=11409 2018-04-10T12:51:37Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> == זמן קיום המצווה מהתורה ומדברי חכמים ==<br /> ראשית יש להקדים מהו עיקר מצוות אכילת מצה בזמן הזה- מהתורה או מדברי חכמים. הגמ' בפסחים (קכ.) מביאה מחלוקת אמוראים האם מצה בזמן הזה מהתורה או מדברי חכמים . רבא סובר שמהתורה ורב אחא סובר שמדברי חכמים. הגמרא מביא ראיה לדברי רבא מברייתא. לשון הברייתא היא: &quot;ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלה-יך&quot; מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר &quot;על מצות ומרורים יאכלוהו&quot;, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר &quot;בערב תאכלו מצות&quot; הכתוב קבעו חובה. <br /> <br /> מהסוגיה עולה, שלשיטת רבא, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ששת ימי חול המועד הם רשות באכילת מצה, ואילו באכילת לילה הראשון זו חובה גמורה. וכן פסק הרמב&quot;ם (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א): &quot;מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר שנאמר: &quot;בערב תאכלו מצות&quot; בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה , ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. <br /> <br /> וכן כתב ההגהות מיימוניות שם אות א בדעת הרמב&quot;ם, וכך דעת הרא&quot;ש (פסחים פרק י סימן לז), הרי&quot;ף (פסחים כז: מדפיו) והטור (אור&quot;ח תעה) וכן פסק בשו&quot;ע (תעה, ז). ראה גם מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עא) מה שהביא בשם הפוסקים. <br /> <br /> == אכילת מצה בליל הסדר אחר חצות ==<br /> יש מחלוקת תנאים בברכות (ט.) רבי עקיבא ורבי אלעזר בר עזריה האם הפסח נאכל עד חצות או עד עלות השחר. לדעת רבי אלעזר בן עזריה אכלו עד חצות, ולמד זאת בגזירה שווה ממכת בכורות (לפי רב יוסף) או שהכוונה בפסוק שחייב אכילה &quot;בחפזון&quot; לחפזון של מצרים שהיה בחצות ולכן המצווה היא עד חצות. (לרבי אבא) ואילו רבי עקיבא למד מהפסוק &quot;בחפזון&quot; שניתן לאכלו עד שעה שבה נחפזו ישראל לצאת ממצרים וזו שעת הבוקר. <br /> <br /> התוס' בפסחים (פט. ד&quot;ה דאילו) מסביר שמחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא היא מחלוקת בדברי תורה, האם התורה ציוותה לאכול פסח עד חצות או עד עלות השחר. והדבר מוכח מכך, שהמשנה בתחילת ברכות המציינת מצוות הנוהגות כל הלילה, לא ציינה גם את אכילת פסחים, למרות שהיתה צריכה לציין, כיוון שבמסכת זבחים המשנה אומרת שהפסח נאכל רק עד חצות, וא&quot;כ המשנה שמדברת על דין התורה, קודם גזירת חז&quot;ל היתה צריכה לציין זאת, ומכך שלא ציינה מוכח שמן התורה הפסח נאכל עד חצות בלבד.<br /> <br /> רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו האור שמח (חמץ ומצה פרק ו הלכה א) מחדש שדעת רבי אלעזר בן עזריה היא שעד חצות הפסח נאכל כדין קרבן פסח, למנוייו בלבד ושנאכל בחפזון ועוד. ואילו לאחר חצות בטל ממנו שם קרבן פסח, והוא נאכל כשאר הקרבנות. אומנם כל זה מדין התורה, אך חכמים גזרו על הפסח לאחר חצות שמטמא את הידיים, כפי שמופיע במסכת פסחים (קכ:). והביאור בזה הוא כיוון שמדין תורה אחר חצות אינו פסח אלא כשאר קרבנות, כלומר שם פסח נפסד ממנו, לכן חז&quot;ל תיקנו שיטמא את הידיים, כדי שלא יבואו להשהותו. מה שאין כן שאר הקרבנות שנאכלים מן התורה עד הבוקר, ורק חכמים גזרו לאכלם עד חצות, לא גזרו עליהם לטמא את הידיים. <br /> <br /> עכ&quot;פ הגמרא בפסחים (קכ:) תולה את דין אכילת מצה בדין הנ&quot;ל. ואומר שם רבא שכיוון שלדעת רבי אלעזר בן עזריה מי שאכל מצות לאחר חצות לא יצא ידי חובתו. תוס' שם (ד&quot;ה אמר) מביא מחלוקת האם לפסוק כרבי אלעזר בן עזריה שהמשנה בברכות סתמה כמותו, או כרבי עקיבא שהמשנה במגילה סותמת כמותו. אומנם תוס' במקומות אחרים (מגילה כא. ד&quot;ה לאיתויי זבחים נז: ד&quot;ה ואיבעית) כותב שיש לפסוק הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. לכן הוא אומר שיש להזהר לאכול את המצה, (גם את מצת האפיקומן) קודם חצות. אומנם ביחס להלל, הוא אומר שיכול להאמר גם אחר חצות, כיוון שהוא מדברי חכמים בלבד. <br /> <br /> הריטב&quot;א (הלכות סדר ההגדה בסופו) לעומת זאת חולק וסובר שהלכה כרבי עקיבא, כיוון שכלל נקוט בידינו (עירובין מו:) שהלכה כר&quot;ע מחבריו, ועוד ששנינו כמותו במגילה. אומנם הוא אומר כיוון שיש בזה מחלוקת ראשונים כמי לפסוק, יש לחוש לכתחילה, להשלים סדר ההגדה קודם חצות. וגם את קריאת ההלל יש לחוש ולאמרו קודם חצות. ומסיים הריטב&quot;א: &quot;הילכך הותיק במצות יקבע עצמו לסדר הפסח מיד כשתחשך כדי שיוכל לומר ההגדה בנעימה, וכל הסדר קודם חצות. ואם בא לקצר- יקצר בסעודה. ואם לא השלים הכל קודם חצות, ישלים אח&quot;כ&quot;. גם הר&quot;ן (כז: מדפי הרי&quot;ף בפסחים ד&quot;ה גרסינן) כותב &quot;ואין ראוי להקל בכך&quot; ויש לחוש לדעת רבי אלעזר בן עזריה.<br /> <br /> הטור (תעז) כותב ביחס לאפיקומן ש&quot;יהא זהיר לאכלו קודם חצות&quot;. וכתב בפרישה שם (ס&quot;ק א) בשם התוס' שגם הלל יקרא קודם חצות, וכפי שראינו קודם. בב&quot;י שם כתב שהטור כתב זאת כיוון שפוסק כרבי אלעזר בן עזריה, וכך גם דעת הסמ&quot;ג והמרדכי. אומנם הרי&quot;ף השמיט את דברי רבא ולא הביאם, וזאת משום שפוסק הלכה כרבי עקיבא, וכיוון שמצה הוקשה לפסח, מה פסח עד הבוקר, אף אכילת מצה עד הבוקר. וכן סוברים הרמב&quot;ם והרא&quot;ש. אלא שאומר הב&quot;י שיש להחמיר עד חצות אף לדעתם, כיוון שיתכן שר&quot;ע מודה לראב&quot;ע שצריך להתרחק מן העבירה. וכך הביא מעשה רב של ר&quot;ת שהיה ממהר לאכול את האפיקומן עד חצות. וכך הביא גם בשם הר&quot;ן. והביא הב&quot;י גירסה ברי&quot;ף שבה כתוב שאף לגבי אפיקומן שאינו אלא זכר לפסח, ראוי לאכלו קודם חצות, כפסח. [בדעת הב&quot;ח צ&quot;ע שמתחילה הביא את דברי הרא&quot;ש שיש להחמיר עד חצות, ואח&quot;כ הביא את דברי הרמב&quot;ם שניתן לאכול כל הלילה, וצ&quot;ע]<br /> <br /> השו&quot;ע (תעז) כותב כדבריו בב&quot;י שיש להיזהר לאכול את האפיקומן קודם חצות. וכתב הגר&quot;א שהוא משום שאף ר&quot;ע מודה שלכתחילה יש לאכלו קודם חצות. והחק יעקב (אות ג) הביא את דברי התוס' שאמרו שלעניין ההלל שלאחר הסעודה אין צריך להחמיר כ&quot;כ. <br /> <br /> עכ&quot;פ מפשט דברי השו&quot;ע שכתב להיזהר משמע שאם נזדמן לאדם מצות לאחר חצות שיאכלם. וכתב השאגת אריה (המובא לעיל) שאף יברך עליהם ויסמוך על הפוסקים כשיטת רבי עקיבא. וחלק עליו הדגול מרבבה [מובא על דברי השו&quot;ע], שאחר חצות לא יברך עליהם, כיוון שספק ברכות להקל. ואם נזדמן לו מעט קודם חצות, יעשה קידוש ויאכל קודם חצות את המצות, ולאחר מכן יקרא את ההגדה. <br /> <br /> האבני נזר חידש שניתן לצאת את שתי השיטות - לאכול כזית אחד קודם חצות כרבי אלעזר בן עזריה, ואח&quot;כ להמשיך לאכול אחר חצות, ובסוף הסעודה יאכל כזית נוסף ויצא חובת דעת רבי עקיבא. היתר זה מתבסס על כך שיש מחלוקת בפסיקה כמי לפסוק. וראה בהרחבה סיכומו של הרב צבי רייזמן [http://www.olamot.net/shiur/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%9F באתר עולמות], שהביא בזה מחלוקת בין רבותינו מהדור הקודם, האם לקבל חידוש זה של האבני נזר אם לאו. ומ&quot;מ סיים שמי שסומך על כך, יש לו על מי לסמוך. <br /> <br /> == אכילת מצה בחול המועד- מצווה או רשות ==<br /> מדיוק לשון הרמב&quot;ם המובא לעיל, שכתב &quot;אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות&quot; עולה שיש חיוב אכילה בחול המועד, אלא שאינו חייב לאכול דווקא מצה. ואילו רש&quot;י בסוגיא כתב שיכול להתענות. הקשה המרדכי על רש&quot;י הרי בשביעי של פסח אסור להתענות כמו שבראש השנה אסור להתענות, וכיוון שלומדים משביעי של פסח לחול המועד, לכאורה אף בחול המועד יהיה אסור להתענות? מכח הקושיא הזאת חלק המרדכי על רש&quot;י וסובר שיש לאכול אלא שאין חובה לאכול מצה אלא ניתן לאכול מצה עשירה כפת, וכן פסק המג&quot;א (אור&quot;ח תעה, ס&quot;ק טז) אך ראשונים אחרים הוכיחו מכאן שאין חיוב אכילת פת ביו&quot;ט אלא בליל סוכות ובליל יו&quot;ט ראשון של פסח בלבד (ראה חק יעקב שם ס&quot;ק נג).<br /> <br /> בעניין זה כתב בספר מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עג) בשם הרבה אחרונים שיש מצווה לאכול מצה אף בשאר ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. והביא שם מדברי הרמב&quot;ם במורה נבוכים שיש מצוה לאכול מצה בכל שבעת הימים. והטעם הוא שע&quot;י אכילת שבעת ימים אז יש משמעות לאכילה, שאם היתה רק יום אחד לא היינו מרגישים בשינוי, יע&quot;ש. כמו כן הרב צבי פסח פרנק בספרו (מקראי קודש פסח ח&quot;ב סי' מח סעי' ב) הביא בשם הגר&quot;ד רוזנטל שביאר שאריכות דברי הרמב&quot;ם הנ&quot;ל והכפילות היא כדי לומר שאע&quot;פ שאין חובה בחול המועד, כבליל הסדר, מ&quot;מ יש בזה מצווה. והרב פרנק כתב שם שאפילו נאמר שיש מצווה הרי זו מצווה כמצוות השחיטה, כלומר בדווקא אם רוצה לאכול, אך אם אינו רוצה לאכול, אין בזה מצווה.<br /> <br /> לעומתם הביא המקראי קודש (הנ&quot;ל של הרב הררי שם בהערה) שהיה מנהג לאכול מצות רק בליל הסדר, ולהמנע מלאכול מצות אח&quot;כ במשך כל ימי הפסח, משום חשש לחימוץ והביא שרוב ככל האחרונים דחו מנהג זה, ומסיים שמי שנוהג בו הוא מן המתמיהים. אך מ&quot;מ רואים שיש שיטות שאחזו שאין מצווה בשאר הימים, או שאף שיש מצווה מ&quot;מ החשש חימוץ דוחה מצווה זו, שאינה חמורה כבליל הסדר. וכן בחק יעקב (אור&quot;ח תעה ס&quot;ק כד) כתב שבשאר הימים אין מצווה כלל לאכול מצות ואינו מברך על אכילת מצה, ומדוע? &quot;שאותו אכילה אינו אלא לצורך גופו להשביע רעבונו ולא מצוה&quot;. <br /> <br /> אחת מהקושיות שהקשו על הסוברים שאין מצווה בחולו של מועד היא שהרי בתורה כתוב מפורש שאוכלים מצות כל הפסח, וכי לחינם כתבה זאת התורה? וכך אכן כתב החזקוני (ראה בקישור 1) ואילו החולקים סוברים, שהרי זה בדיוק כפרשת מאכלות אסורות שבתורה, שגם שם התורה פירטה המינים ולאו דווקא ציוותה על כך.<br /> <br /> ראה כאן עוד בקישור, סיכום מפורט של השיטות בסוגיה זאת, שכתב הגאון הרב שמחה הכהן קוק שליט&quot;א, רבה של רחובות. [https://www.yeshiva.org.il/midrash/11119]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%94&diff=11350 2018-04-09T13:09:55Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> מצוות אכילת מצה בליל הסדר ובחול המועד<br /> אכילת מצה בזמן הזה- מהתורה או מדברי חכמים<br /> הגמ' בפסחים (קכ.) מביאה מחלוקת אמוראים האם מצה בזמן הזה מהתורה או מדברי חכמים . רבא סובר שמהתורה ורב אחא סובר שמדברי חכמים. הגמרא מביא ראיה לדברי רבא מברייתא. לשון הברייתא היא: &quot;ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלה-יך&quot; מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר &quot;על מצות ומרורים יאכלוהו&quot;, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר &quot;בערב תאכלו מצות&quot; הכתוב קבעו חובה. <br /> מהסוגיה עולה, שלשיטת רבא, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ששת ימי חול המועד הם רשות באכילת מצה, ואילו באכילת לילה הראשון זו חובה גמורה. וכן פסק הרמב&quot;ם (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א): &quot;מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר שנאמר: &quot;בערב תאכלו מצות&quot; בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה , ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. <br /> וכן כתב ההגהות מיימוניות שם אות א בדעת הרמב&quot;ם, וכך דעת הרא&quot;ש (פסחים פרק י סימן לז), הרי&quot;ף (פסחים כז: מדפיו) והטור (אור&quot;ח תעה) וכן פסק בשו&quot;ע (תעה, ז). ראה גם מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עא) מה שהביא בשם הפוסקים. <br /> מצה בחול המועד- מצווה או רשות <br /> מדיוק לשון הרמב&quot;ם כאן עולה שיש חיוב אכילה בחול המועד, אלא שאינו חייב לאכול דווקא מצה. ואילו רש&quot;י בסוגיא כתב שיכול להתענות. והקשה המרדכי הרי בשביעי של פסח אסור להתענות כמו שבראש השנה אסור להתענות, וכיוון שלומדים משביעי של פסח לחול המועד, לכאורה אף בחול המועד יהיה אסור להתענות? מכח הקושיא הזאת חלק המרדכי על רש&quot;י וסובר שיש לאכול אלא שאין חובה לאכול מצה אלא ניתן לאכול מצה עשירה כפת, וכן פסק המג&quot;א (אור&quot;ח תעה, ס&quot;ק טז) אך ראשונים אחרים הוכיחו מכאן שאין חיוב אכילת פת ביו&quot;ט אלא בליל סוכות ובליל יו&quot;ט ראשון של פסח בלבד (ראה חק יעקב שם ס&quot;ק נג).<br /> בעניין זה כתב בספר מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עג) בשם הרבה אחרונים שיש מצווה לאכול מצה אף בשאר ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. והביא שם מדברי הרמב&quot;ם במורה נבוכים שיש מצוה לאכול מצה בכל שבעת הימים. והטעם הוא שע&quot;י אכילת שבעת ימים אז יש משמעות לאכילה, שאם היתה רק יום אחד לא היינו מרגישים בשינוי, יע&quot;ש. <br /> והרב צבי פסח פרנק בספרו (מקראי קודש פסח ח&quot;ב סי' מח סעי' ב) הביא בשם הגר&quot;ד רוזנטל שביאר שאריכות דברי הרמב&quot;ם הנ&quot;ל והכפילות היא כדי לומר שאע&quot;פ שאין חובה בחול המועד, כבליל הסדר, מ&quot;מ יש בזה מצווה. והרב פרנק כתב שם שאפילו נאמר שיש מצווה הרי זו מצווה כמצוות השחיטה, כלומר בדווקא אם רוצה לאכול, אך אם אינו רוצה לאכול, אין בזה מצווה. <br /> <br /> לעומתם הביא המקראי קודש (הנ&quot;ל של הרב הררי שם בהערה) שהיה מנהג לאכול מצות רק בליל הסדר, ולהמנע מלאכול מצות אח&quot;כ במשך כל ימי הפסח, משום חשש לחימוץ והביא שרוב ככל האחרונים דחו מנהג זה, ומסיים שמי שנוהג בו הוא מן המתמיהים. אך מ&quot;מ רואים שיש שיטות שאחזו שאין מצווה בשאר הימים, או שאף שיש מצווה מ&quot;מ החשש חימוץ דוחה מצווה זו, שאינה חמורה כבליל הסדר. וכן בחק יעקב (אור&quot;ח תעה ס&quot;ק כד) כתב שבשאר הימים אין מצווה כלל לאכול מצות ואינו מברך על אכילת מצה, ומדוע? &quot;שאותו אכילה אינו אלא לצורך גופו להשביע רעבונו ולא מצוה&quot; .</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%94&diff=11348 2018-04-09T13:08:42Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: יצירת דף עם התוכן &quot;מצוות אכילת מצה בליל הסדר ובחול המועד אכילת מצה בזמן הזה- מהתורה או מדברי חכמים הגמ' בפסח...&quot;</p> <hr /> <div>מצוות אכילת מצה בליל הסדר ובחול המועד<br /> אכילת מצה בזמן הזה- מהתורה או מדברי חכמים<br /> הגמ' בפסחים (קכ.) מביאה מחלוקת אמוראים האם מצה בזמן הזה מהתורה או מדברי חכמים . רבא סובר שמהתורה ורב אחא סובר שמדברי חכמים. הגמרא מביא ראיה לדברי רבא מברייתא. לשון הברייתא היא: &quot;ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלה-יך&quot; מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר &quot;על מצות ומרורים יאכלוהו&quot;, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר &quot;בערב תאכלו מצות&quot; הכתוב קבעו חובה. <br /> מהסוגיה עולה, שלשיטת רבא, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ששת ימי חול המועד הם רשות באכילת מצה, ואילו באכילת לילה הראשון זו חובה גמורה. וכן פסק הרמב&quot;ם (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א): &quot;מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר שנאמר: &quot;בערב תאכלו מצות&quot; בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה , ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. <br /> וכן כתב ההגהות מיימוניות שם אות א בדעת הרמב&quot;ם, וכך דעת הרא&quot;ש (פסחים פרק י סימן לז), הרי&quot;ף (פסחים כז: מדפיו) והטור (אור&quot;ח תעה) וכן פסק בשו&quot;ע (תעה, ז). ראה גם מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עא) מה שהביא בשם הפוסקים. <br /> מצה בחול המועד- מצווה או רשות <br /> מדיוק לשון הרמב&quot;ם כאן עולה שיש חיוב אכילה בחול המועד, אלא שאינו חייב לאכול דווקא מצה. ואילו רש&quot;י בסוגיא כתב שיכול להתענות. והקשה המרדכי הרי בשביעי של פסח אסור להתענות כמו שבראש השנה אסור להתענות, וכיוון שלומדים משביעי של פסח לחול המועד, לכאורה אף בחול המועד יהיה אסור להתענות? מכח הקושיא הזאת חלק המרדכי על רש&quot;י וסובר שיש לאכול אלא שאין חובה לאכול מצה אלא ניתן לאכול מצה עשירה כפת, וכן פסק המג&quot;א (אור&quot;ח תעה, ס&quot;ק טז) אך ראשונים אחרים הוכיחו מכאן שאין חיוב אכילת פת ביו&quot;ט אלא בליל סוכות ובליל יו&quot;ט ראשון של פסח בלבד (ראה חק יעקב שם ס&quot;ק נג).<br /> בעניין זה כתב בספר מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עג) בשם הרבה אחרונים שיש מצווה לאכול מצה אף בשאר ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. והביא שם מדברי הרמב&quot;ם במורה נבוכים שיש מצוה לאכול מצה בכל שבעת הימים. והטעם הוא שע&quot;י אכילת שבעת ימים אז יש משמעות לאכילה, שאם היתה רק יום אחד לא היינו מרגישים בשינוי, יע&quot;ש. <br /> והרב צבי פסח פרנק בספרו (מקראי קודש פסח ח&quot;ב סי' מח סעי' ב) הביא בשם הגר&quot;ד רוזנטל שביאר שאריכות דברי הרמב&quot;ם הנ&quot;ל והכפילות היא כדי לומר שאע&quot;פ שאין חובה בחול המועד, כבליל הסדר, מ&quot;מ יש בזה מצווה. והרב פרנק כתב שם שאפילו נאמר שיש מצווה הרי זו מצווה כמצוות השחיטה, כלומר בדווקא אם רוצה לאכול, אך אם אינו רוצה לאכול, אין בזה מצווה. <br /> <br /> לעומתם הביא המקראי קודש (הנ&quot;ל של הרב הררי שם בהערה) שהיה מנהג לאכול מצות רק בליל הסדר, ולהמנע מלאכול מצות אח&quot;כ במשך כל ימי הפסח, משום חשש לחימוץ והביא שרוב ככל האחרונים דחו מנהג זה, ומסיים שמי שנוהג בו הוא מן המתמיהים. אך מ&quot;מ רואים שיש שיטות שאחזו שאין מצווה בשאר הימים, או שאף שיש מצווה מ&quot;מ החשש חימוץ דוחה מצווה זו, שאינה חמורה כבליל הסדר. וכן בחק יעקב (אור&quot;ח תעה ס&quot;ק כד) כתב שבשאר הימים אין מצווה כלל לאכול מצות ואינו מברך על אכילת מצה, ומדוע? &quot;שאותו אכילה אינו אלא לצורך גופו להשביע רעבונו ולא מצוה&quot; .</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%9D_%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%A6%D7%90_%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D&diff=11172 2018-03-26T18:54:45Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: /* להלכה */</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> == '''דם שנמצא בבית הכסא''' ==<br /> '''במשנה בנידה''' (נט:) מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לדם שנמצא על בית הכסא, האם הוא טמא או טהור. ר&quot;מ מחלק ואומר שעומדת טמאה ויושבת טהורה. ורבי יוסי אומר שבין כך ובין כך טהורה.<br /> <br /> '''בגמרא''' יש בירור מה החלוקה בין עומדת ליושבת והיכן בדיוק נמצא הדם. ובגמרא נוספים שתי העמדות. ראשית דברי שמואל שמדובר במזנקת. ודבר נוסף הוא דברי רבי אבא שמדובר ביושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל. סוף הגמרא היא ששמואל ורבי אבא פוסקים הלכה כרבי יוסי.<br /> <br /> === '''ביאור יסוד הסוגיא''' ===<br /> '''ערוך השולחן''' (קצא, ו) מסביר מה בכלל הדיון במשנה, הרי לכאורה יש הרגשה, ונחשוש שדם נידה הוא הבא בהרגשה? וביאר שכיוון שעיקר פעולתה להשתין ומוכרח שתהיה הרגשה מכח המציאות שמשתינה, לכן כשם שאנחנו אומרים שהדם בא יחד עם מי הרגלים, כמו כן נאמר נאמר שההרגשה לא מעלה ולא מורידה במשתנת, וכן פסקו כולם.<br /> <br /> === '''ביאור המציאות''' ===<br /> נחלקו הראשונים (ראה '''בב&quot;י''' יו&quot;ד קצא) באיזה מצב רבי יוסי טיהר.<br /> <br /> '''א. רש&quot;י''' ביאר את החילוק בין עומדת ליושבת שבעומדת אין אופציה שהיא מזנקת ואילו כשהיא יושבת יש אופציה כזו. וכיוון שרבי יוסי חולק על ר&quot;מ ומטהר בכל פנים, ופוסקים הלכה כרבי יוסי א&quot;כ אין חלוקה בין המצבים, ובכל המצבים טהורה, וכך למד הב&quot;י גם בדברי '''הרמב&quot;ם, הרמב&quot;ן והרשב&quot;א'''. וכן פסק '''הב&quot;י''' עיקר להלכה[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn1|[1]]].<br /> <br /> '''ב. התוס'''' '''והרא&quot;ש''' חולקים על רש&quot;י וסוברים שאף במעומד שייך לומר שהיא תזנק, וא&quot;כ מוכרחים הם להסביר את מהלך הסוגיא באופן אחר, ובעצם גם לשיטתם הגמ' מבררת מה בין עומדת ליושבת, אלא שהשאלה היא לא שאלה פיזית, מה בינהם, כפי שרש&quot;י לומד, אלא שאלה הלכתית, הרי בשתי המצבים יש ריעותא וטיבותא, ומדוע בזה ר&quot;מ טימא ובזה טיהר. ועל כך צמצם שמואל את הבנתנו הראשונית בדעת רבי מאיר ואמר שכל מה שטיהר אינו אלא במזנקת. שדווקא במקום שיש תרתי לטיבותא שגם יושבת וגם מזנקת, אז אין חשש שבא מהמקור, אלא מכה יש באותו המקום, אך אלא&quot;כ היא טמאה. ואת ההעמדה השניה של שמואל מסבירים שטומאה על הספל היא דווקא לדעת רבי מאיר, כי כיוון שחושש ביושבת ושותתת אז ה&quot;ה בחשש שמא אחרי גמר מי הרגליים יצאו דם, אך לרבי יוסי שמטהר טהור לגמרי.<br /> <br /> '''ג. הגהות מיימוניות בשם הר&quot;מ''' '''והמרדכי''' נקטו שכיוון שהגמרא העמידה שתי אוקימתות בדעת ר&quot;מ והם מוכרחות נמצא שכל מחלוקתו עם רבי יוסי היא דווקא אחרי שתי האוקמיתות וע&quot;כ להלכה לא טיהר רבי יוסי אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל. '''הר&quot;ן''' בתשובה (מט) מוסיף שהביאור הזה בסוגיא מוכרח, דמדוע שמואל ורבי אבא שפסקו כדעת רבי יוסי פסקו הלכה כר&quot;מ, אלא ע&quot;כ מוכרחים לומר שכיוון שיש נפק&quot;מ לדעת רבי יוסי לכן הם מבררים דעת רבי מאיר. ומוסיף הר&quot;ן שנחלקו ר&quot;מ ור&quot;י במקום שנמצא גם בתוך הספל וגם על שפתו האם חוששים למיעוט שהדם מהמקור כיוון שנמצא על שפתו או שאומרים כמו שמי הרגליים שתתו בסופם כך גם הדם.<br /> <br /> === '''טהורה לגמרי או טהורה מנידה''' ===<br /> נחלקו '''הראשונים בדעת הר&quot;ח''' האם רבי יוסי שמטהר הוא שהאשה לגמרי טהורה '''(הר&quot;ן, המ&quot;מ)''', או שהסוגיא דיברה דווקא לעניין טהרות, כפי שמשמע קצת מלשון הגמ' שדיברה על לכתחילה ודיעבד, ואילו לעניין בעלה שיש בו חומר כרת, היא טמאה '''(הגהות מיימוניות בשם הר&quot;מ, הרשב&quot;א והרא&quot;ש)'''. ראיה נוספת יש מדין עד שאינו בדוק, שמשמע שם שמחלוקת רבי ורבי יוסי היא דווקא ביחס לטומאת כתם ולא לעניין טהרה גמורה של האישה. ומ&quot;מ למסקנה אומר '''הב&quot;י''' פוסקים שטהורה לגמרי.<br /> <br /> === '''הלכה למעשה''' ===<br /> '''בשו&quot;ע''' פסק להלכה כדעת רש&quot;י והרמב&quot;ם שטהורה בכל מצב, ואפילו הרגישה. '''הרמ&quot;א''' מביא את שתי הדעות הנוספות ואומר שלמעשה נוהגים כדעת הגהות מימוניות. ומסביר '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ב) שצריך תלתא לטיבותא יושבת ומקלחת ותוך הספל. '''הש&quot;ך''' מוסיף שאף הלכה כר&quot;ח שלכתחילה טמאה לבעלה, ורק בדיעבד פוסקים כרבי יוסי שמטהר.<br /> <br /> '''הפת&quot;ש''' הביא בשם '''תשובת''' '''הפנים מאירות''' שטיהר אשה זקנה שחדל לה אורח כנשים, כשראתה דם בבית הכסא ק&quot;ו מכתם. והפת&quot;ש תמה ואמר שלא מצאנו זאת בשום מקום.<br /> <br /> כתב ב'''דרכי טהרה''' (ד, יד): שלמעשה, היום שנתן לדעת בצורה ברורה על ידי בדיקות רפואיות מהו מקור דם זה- כל אשה שראתה דם במי רגליה, או שאחרי שהטילה מים קנחה ומצאה דם, או כשהטילה מים הרגישה כאבים כשל וסת ואחר כך מצאה דם בבגדיה או בבדיקה, תפנה לרופא שיגיד לה מהו מקור דם זה, ועם תשובות הרופא תשאל שאלת חכם.<br /> <br /> === '''דם שאחר מי הרגליים''' ===<br /> נחלקו '''ההגהות מימוניות והמרדכי''' עם '''הר&quot;ן והרא&quot;ש''' כשעשתה בדיקה לאחר מי הרגליים ומצאה דם האם היא טמאה, כיוון שהדם לא בא עם מי הרגליים ממש, או שאנחנו אומרים שדם זה שיריים של הדם שיצא עם מי הרגליים. ומ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שבמקום שלא היה דם במי הרגליים אלא נמצא לאחריו וודאי לכו&quot;ע טמאה. '''הרמ&quot;א''' מביא שאם האשה עשתה בדיקה אחר מי הרגליים בזה נחלקו האם תולים את הדם בדם שיצא עם מי הרגליים אם לאו. ויש להחמיר. אבל לכתחילה אינה צריכה בדיקה כלל.<br /> <br /> '''בפת&quot;ש''' הביא בזה מחלוקת בין '''הצ&quot;צ לס&quot;ט''' האם צריך שיהיה גם דם בשעת יציאת מי הרגליים או כאב כדי לטהר, או אפילו בלא זה. וכתב '''השבו&quot;י''' להחמיר לכתחילה ולהיות מתון בדין זה.<br /> <br /> כתב '''שבט הלוי''' שאין להסתכל בנייר טואלט לאחר עשיית מי רגלים, כיוון שרק גורם לקלקולים, ובפרט שעל נייר אינו נראה ברור.[1]<br /> <br /> === '''ספל שאיש ואשה מטילים בו''' ===<br /> כתב '''הרמ&quot;א''' עפ&quot;י '''המשנה והפוסקים''' הדין פשוט שהדם הזה טהור בכל עניין. וכתב '''הש&quot;ך''' שהוא משום ספק ספיקא.<br /> <br /> == '''מקרים מיוחדים''' ==<br /> ישנם עוד נידונים שבהם אנחנו אומרים שמה שהאשה רואה איננו דם:<br /> <br /> === '''חול אדום וקרטין''' ===<br /> כמין חול אדום ('''חצץ''' ללא דם וזה ההבדל בינו לדברי המרדכי על קרטין שטמאים) שיוצא אחר מי הרגליים, ואומר '''הר&quot;ן''' שאפילו ר&quot;מ יודה בזה כיוון שהוא מיעוטא דמיעוטא. ועוד שהרופאים מעידים שהוא יוצא מהכליות. ומטהר '''הר&quot;ן''' עפ&quot;י סברות נוספות: שעשתה בדיקת המהרי&quot;ל, יש לה כאב כליות, אין פה בדיקה בצבעי הדם אלא הבדל בעצמי הדברים. ולדעת הב&quot;י טהורה משום דברי הרופאים לחוד[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn2|[2]]].<br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שאשה שמצאה כעין חול במי הרגליים ובזמנים אחרים יש לה וסת, יש לטהרה כיוון שזהו חול שדרכו להיוולד בכליות. ביחס לרוחב ההיתר כתב '''הש&quot;ך''' שעפ&quot;י הב&quot;י יש לראות האם נימוחים במים ורק אם לא נימוחו טהורה. אך '''לדרכ&quot;מ''' '''ולב&quot;ח''' אף אם נימוחו טהורה, כיוון שאינם חמורים מדם ממש שיוצא בבית הכסא.<br /> <br /> בנידון זה נחלקו '''הט&quot;ז והחכ&quot;צ''' האם לסמוך להתיר באשה שמצאה קרטין, והט&quot;ז רצה להתיר מסיבות שונות: עצמות הקרטין- שמותרים, כאב בכליות, יש לה וסת והדם שלא בשעת וסתה, כאב למעלה מאותו המקום. והחכ&quot;צ כתב שמי שסומך על הט&quot;ז מתיר איסור כרת.<br /> <br /> כתב '''השבט הלוי''' בזה שמה שהתכוון הט&quot;ז הוא באופן שיש כאב עם מחלה זו, שהתברר שהיא קיימת, ובלשוננו נקראת אבנים בכליות, ואדרבה הפסק בכאב מוכיח שזה אבנים בכליות. וכך הביא בשם '''ר&quot;ח רפפורט''', ודווקא כשאותם פירורים נראים בצורה של חול. ולכתחילה יש לבדוק עפ&quot;י הבדיקות שקיימות היום, אך אם אין באפשרות לבדוק סומכים על המקילים, כיוון שהנסיון מורה כמותם.<br /> <br /> === '''דם חולי במי הרגליים''' ===<br /> אשה שיש לה כאב כל פעם שעושה צרכיה, ומוצאה דם כמין מוגלה כתב '''האגור בשם המהר&quot;י מולן בשם המהר&quot;מ''' (מובא במרדכי) שטמאה אך '''מה&quot;ר רבינו שלום''' סובר שאם תמיד ע&quot;י כאב תולים במכה ועוד שאינו כמראה דם גמור.<br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' להתיר דם באשה שיש לה חולי שנקרא 'הארי&quot;ן ווינ&quot;ד', וזה בתנאי שיש לה כאב בשעת הוצאת מי הרגליים. ואז אפילו מצאה דם אחר הוצאת מי הרגליים היא טהורה. אך '''המהרי&quot;ל''' חלק על זה והצריך שיהיה לאשה ווסת ותראה שלא בשעת וסתה, ואז תעשה בדיקת מוך בשעת מי הרגליים כדי לטהר אותה. וכותב שכך נהגו[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn3|[3]]].<br /> <br /> בדעת '''המהרי&quot;ל''' בפשטות משמע שמתיר דווקא באשה שיש לה ווסת קבוע, אך '''הש&quot;ך''' הקשה על דברי המהרי&quot;ל דלכאורה מדוע לא נאמר שאף באשה שאין לה וסת קבוע נתלה את הדם במכה, כיוון שעכ&quot;פ יש לה וסת בזמנים אחרים, ע&quot;כ הסיק הש&quot;ך ראשית שהמהרי&quot;ל מסתפק האם בדיקה זו לגמרי מועילה אם לאו, ועוד שאין הכי נמי בכהאי גוונא המהרי&quot;ל יטהר, ובעצם כוונתו שאם יש מציאות שרואה אף שלא בשעת הטלת מי רגליים, נתלה את מי הרגליים במכה. ומסיים הש&quot;ך אף אם אין זה כוונת המהרי&quot;ל, מ&quot;מ המהרי&quot;ו סובר שבדיקה זו בדיקה מעלייתא, ומועילה גם באשה שאין לה ווסת, ויש לסמוך עליו.<br /> <br /> הפת&quot;ש כתב בשם '''הנוב&quot;י''' שיש לסמוך על הבדיקה הזאת לגמרי, ולהתיר אשה שמצאה כתמים עפ&quot;ז. ומה שהצריך הרמ&quot;א וסת קבוע אינו משום שמסתפק אלא כדי שהבדיקה הזאת תועיל לעולם, &quot;שיהא מוכיחה קיים כדי שנדע כאשר יסור הסיבה שוב לא תתלה בו&quot;. אומנם '''החוו&quot;ד''' חלק עליו וסובר שאין לסמוך עליו במצב בו נמצא דם בבית הכסא. [וכתב '''שבט הלוי''' שכל המחלוקת בינהם היא באופן שרואה גם שלא בשעת הטלת מ&quot;ר וגם בשעה שמטילה, אך אם רק בשעה הטלת מי רגליים לכו&quot;ע מועילה בדיקה].<br /> <br /> נידון נוסף שנשאל '''החת&quot;ס''' הוא האם אשה שרואה דם במי הרגליים האם טמאה אם לאו. ומחלק שם האם מדובר במקרה שרואה דם במצבים נוספים, לבין מצב שראתה רק בשעת יציאת מי הרגליים שעל זה אומר '''האבני מילואים''' שאם רואה ביום הוסת היא טמאה, כיון שאינה רואה בזמן אחר.<br /> <br /> '''השבט הלוי''' כתב שהיום יש בדיקה ע&quot;י תרופה שעוצרת דם וסת, ואז יוצא רק דם מכה, וכתב לסמוך על זה, כיוון שידוע היום שמועיל[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn4|[4]]]. וכעין בבירורים האחרים במעבדה סומכים על בתי המדרש בזה. ועוד כתב בשם '''הפוסקים''' שהסיבה שסומכים על בדיקת המהרי&quot;ל אע&quot;פ שבד&quot;כ אנחנו חוששים שאיננו בקיאים כיוון שמדובר על 'להתיר אשה לבעלה'. והביא כן בשם '''הש&quot;ך''' '''והחת&quot;ס.'''<br /> <br /> === '''הדין בהריון''' ===<br /> ראה שו&quot;ת חבל נחלתו בעניין דם הנמצא בבית הכסא ביחס לאשה שראתה דם בעת הריונה.<br /> <br /> == הערות ==<br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref1|[1]]] בהמשך מוסיף שאפילו במצב שהיא הרגישה, אעפ&quot;כ היא טהורה, שאנחנו אומרים הרגשת מי רגליים היא, עפ&quot;י '''הגמ' בנז:'''. וכ&quot;כ '''רמב&quot;ם ורמב&quot;ן'''.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref2|[2]]] יש מקום להוכיח מפה לסוגיא של לסמוך על דברי הרופאים. שרואים פה שהב&quot;י סמך עליהם למרות שהוכחתם היתה בדרך השלילה ולא על דרך החיוב. ושמא משום כך הר&quot;ן לא רצה לסמוך עליהם בלחוד.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref3|[3]]] '''ערו&quot;ה''' (קצא, כט) מתקשה ארוכות בשיטת הרמ&quot;א ומסביר שמטרת הבדיקה אינה לוודא שהדם הוא דם עם מי הרגליים, דהרי הפוסקים לא כתבו שצריך שיימצא דם במי הרגליים, אלא עיקר הבדיקה לוודא שאין דם שיוצא מן המקור במקביל למי הרגליים, יע&quot;ש.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref4|[4]]] בדומה כתב '''ערו&quot;ה''' (קצא, לח): כללו של דבר, בעניינים אלו יש הרבה מעשיות בתשובות הגדולים, והעיקר שלא לדון איסור כרת באומדנא בעלמא, אם לא מה שמבואר בשו&quot;ע מפורש, ושאר מקרים כשיארע, אין לסמוך רק על מכה אם ביכולת לברר ע&quot;י מילדות ורופאים שיש לה פצע או חבורה, או ע&quot;י כאב אם בשעת הכאב היא מוצאה הדם, או הקרטין או החול... <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |<br /> |}</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%9D_%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%A6%D7%90_%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D&diff=11171 2018-03-26T18:54:08Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: /* ביסוד הסוגיא */</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> == '''דם שנמצא בבית הכסא''' ==<br /> '''במשנה בנידה''' (נט:) מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לדם שנמצא על בית הכסא, האם הוא טמא או טהור. ר&quot;מ מחלק ואומר שעומדת טמאה ויושבת טהורה. ורבי יוסי אומר שבין כך ובין כך טהורה.<br /> <br /> '''בגמרא''' יש בירור מה החלוקה בין עומדת ליושבת והיכן בדיוק נמצא הדם. ובגמרא נוספים שתי העמדות. ראשית דברי שמואל שמדובר במזנקת. ודבר נוסף הוא דברי רבי אבא שמדובר ביושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל. סוף הגמרא היא ששמואל ורבי אבא פוסקים הלכה כרבי יוסי.<br /> <br /> === '''ביאור יסוד הסוגיא''' ===<br /> '''ערוך השולחן''' (קצא, ו) מסביר מה בכלל הדיון במשנה, הרי לכאורה יש הרגשה, ונחשוש שדם נידה הוא הבא בהרגשה? וביאר שכיוון שעיקר פעולתה להשתין ומוכרח שתהיה הרגשה מכח המציאות שמשתינה, לכן כשם שאנחנו אומרים שהדם בא יחד עם מי הרגלים, כמו כן נאמר נאמר שההרגשה לא מעלה ולא מורידה במשתנת, וכן פסקו כולם.<br /> <br /> === '''ביאור המציאות''' ===<br /> נחלקו הראשונים (ראה '''בב&quot;י''' יו&quot;ד קצא) באיזה מצב רבי יוסי טיהר.<br /> <br /> '''א. רש&quot;י''' ביאר את החילוק בין עומדת ליושבת שבעומדת אין אופציה שהיא מזנקת ואילו כשהיא יושבת יש אופציה כזו. וכיוון שרבי יוסי חולק על ר&quot;מ ומטהר בכל פנים, ופוסקים הלכה כרבי יוסי א&quot;כ אין חלוקה בין המצבים, ובכל המצבים טהורה, וכך למד הב&quot;י גם בדברי '''הרמב&quot;ם, הרמב&quot;ן והרשב&quot;א'''. וכן פסק '''הב&quot;י''' עיקר להלכה[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn1|[1]]].<br /> <br /> '''ב. התוס'''' '''והרא&quot;ש''' חולקים על רש&quot;י וסוברים שאף במעומד שייך לומר שהיא תזנק, וא&quot;כ מוכרחים הם להסביר את מהלך הסוגיא באופן אחר, ובעצם גם לשיטתם הגמ' מבררת מה בין עומדת ליושבת, אלא שהשאלה היא לא שאלה פיזית, מה בינהם, כפי שרש&quot;י לומד, אלא שאלה הלכתית, הרי בשתי המצבים יש ריעותא וטיבותא, ומדוע בזה ר&quot;מ טימא ובזה טיהר. ועל כך צמצם שמואל את הבנתנו הראשונית בדעת רבי מאיר ואמר שכל מה שטיהר אינו אלא במזנקת. שדווקא במקום שיש תרתי לטיבותא שגם יושבת וגם מזנקת, אז אין חשש שבא מהמקור, אלא מכה יש באותו המקום, אך אלא&quot;כ היא טמאה. ואת ההעמדה השניה של שמואל מסבירים שטומאה על הספל היא דווקא לדעת רבי מאיר, כי כיוון שחושש ביושבת ושותתת אז ה&quot;ה בחשש שמא אחרי גמר מי הרגליים יצאו דם, אך לרבי יוסי שמטהר טהור לגמרי.<br /> <br /> '''ג. הגהות מיימוניות בשם הר&quot;מ''' '''והמרדכי''' נקטו שכיוון שהגמרא העמידה שתי אוקימתות בדעת ר&quot;מ והם מוכרחות נמצא שכל מחלוקתו עם רבי יוסי היא דווקא אחרי שתי האוקמיתות וע&quot;כ להלכה לא טיהר רבי יוסי אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל. '''הר&quot;ן''' בתשובה (מט) מוסיף שהביאור הזה בסוגיא מוכרח, דמדוע שמואל ורבי אבא שפסקו כדעת רבי יוסי פסקו הלכה כר&quot;מ, אלא ע&quot;כ מוכרחים לומר שכיוון שיש נפק&quot;מ לדעת רבי יוסי לכן הם מבררים דעת רבי מאיר. ומוסיף הר&quot;ן שנחלקו ר&quot;מ ור&quot;י במקום שנמצא גם בתוך הספל וגם על שפתו האם חוששים למיעוט שהדם מהמקור כיוון שנמצא על שפתו או שאומרים כמו שמי הרגליים שתתו בסופם כך גם הדם.<br /> <br /> === '''טהורה לגמרי או טהורה מנידה''' ===<br /> נחלקו '''הראשונים בדעת הר&quot;ח''' האם רבי יוסי שמטהר הוא שהאשה לגמרי טהורה '''(הר&quot;ן, המ&quot;מ)''', או שהסוגיא דיברה דווקא לעניין טהרות, כפי שמשמע קצת מלשון הגמ' שדיברה על לכתחילה ודיעבד, ואילו לעניין בעלה שיש בו חומר כרת, היא טמאה '''(הגהות מיימוניות בשם הר&quot;מ, הרשב&quot;א והרא&quot;ש)'''. ראיה נוספת יש מדין עד שאינו בדוק, שמשמע שם שמחלוקת רבי ורבי יוסי היא דווקא ביחס לטומאת כתם ולא לעניין טהרה גמורה של האישה. ומ&quot;מ למסקנה אומר '''הב&quot;י''' פוסקים שטהורה לגמרי.<br /> <br /> === '''להלכה''' ===<br /> '''בשו&quot;ע''' פסק להלכה כדעת רש&quot;י והרמב&quot;ם שטהורה בכל מצב, ואפילו הרגישה. '''הרמ&quot;א''' מביא את שתי הדעות הנוספות ואומר שלמעשה נוהגים כדעת הגהות מימוניות. ומסביר '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ב) שצריך תלתא לטיבותא יושבת ומקלחת ותוך הספל. '''הש&quot;ך''' מוסיף שאף הלכה כר&quot;ח שלכתחילה טמאה לבעלה, ורק בדיעבד פוסקים כרבי יוסי שמטהר.<br /> <br /> '''הפת&quot;ש''' הביא בשם '''תשובת''' '''הפנים מאירות''' שטיהר אשה זקנה שחדל לה אורח כנשים, כשראתה דם בבית הכסא ק&quot;ו מכתם. והפת&quot;ש תמה ואמר שלא מצאנו זאת בשום מקום.<br /> <br /> כתב ב'''דרכי טהרה''' (ד, יד): שלמעשה, היום שנתן לדעת בצורה ברורה על ידי בדיקות רפואיות מהו מקור דם זה- כל אשה שראתה דם במי רגליה, או שאחרי שהטילה מים קנחה ומצאה דם, או כשהטילה מים הרגישה כאבים כשל וסת ואחר כך מצאה דם בבגדיה או בבדיקה, תפנה לרופא שיגיד לה מהו מקור דם זה, ועם תשובות הרופא תשאל שאלת חכם.<br /> <br /> === '''דם שאחר מי הרגליים''' ===<br /> נחלקו '''ההגהות מימוניות והמרדכי''' עם '''הר&quot;ן והרא&quot;ש''' כשעשתה בדיקה לאחר מי הרגליים ומצאה דם האם היא טמאה, כיוון שהדם לא בא עם מי הרגליים ממש, או שאנחנו אומרים שדם זה שיריים של הדם שיצא עם מי הרגליים. ומ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שבמקום שלא היה דם במי הרגליים אלא נמצא לאחריו וודאי לכו&quot;ע טמאה. '''הרמ&quot;א''' מביא שאם האשה עשתה בדיקה אחר מי הרגליים בזה נחלקו האם תולים את הדם בדם שיצא עם מי הרגליים אם לאו. ויש להחמיר. אבל לכתחילה אינה צריכה בדיקה כלל.<br /> <br /> '''בפת&quot;ש''' הביא בזה מחלוקת בין '''הצ&quot;צ לס&quot;ט''' האם צריך שיהיה גם דם בשעת יציאת מי הרגליים או כאב כדי לטהר, או אפילו בלא זה. וכתב '''השבו&quot;י''' להחמיר לכתחילה ולהיות מתון בדין זה.<br /> <br /> כתב '''שבט הלוי''' שאין להסתכל בנייר טואלט לאחר עשיית מי רגלים, כיוון שרק גורם לקלקולים, ובפרט שעל נייר אינו נראה ברור.[1]<br /> <br /> === '''ספל שאיש ואשה מטילים בו''' ===<br /> כתב '''הרמ&quot;א''' עפ&quot;י '''המשנה והפוסקים''' הדין פשוט שהדם הזה טהור בכל עניין. וכתב '''הש&quot;ך''' שהוא משום ספק ספיקא.<br /> <br /> == '''מקרים מיוחדים''' ==<br /> ישנם עוד נידונים שבהם אנחנו אומרים שמה שהאשה רואה איננו דם:<br /> <br /> === '''חול אדום וקרטין''' ===<br /> כמין חול אדום ('''חצץ''' ללא דם וזה ההבדל בינו לדברי המרדכי על קרטין שטמאים) שיוצא אחר מי הרגליים, ואומר '''הר&quot;ן''' שאפילו ר&quot;מ יודה בזה כיוון שהוא מיעוטא דמיעוטא. ועוד שהרופאים מעידים שהוא יוצא מהכליות. ומטהר '''הר&quot;ן''' עפ&quot;י סברות נוספות: שעשתה בדיקת המהרי&quot;ל, יש לה כאב כליות, אין פה בדיקה בצבעי הדם אלא הבדל בעצמי הדברים. ולדעת הב&quot;י טהורה משום דברי הרופאים לחוד[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn2|[2]]].<br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שאשה שמצאה כעין חול במי הרגליים ובזמנים אחרים יש לה וסת, יש לטהרה כיוון שזהו חול שדרכו להיוולד בכליות. ביחס לרוחב ההיתר כתב '''הש&quot;ך''' שעפ&quot;י הב&quot;י יש לראות האם נימוחים במים ורק אם לא נימוחו טהורה. אך '''לדרכ&quot;מ''' '''ולב&quot;ח''' אף אם נימוחו טהורה, כיוון שאינם חמורים מדם ממש שיוצא בבית הכסא.<br /> <br /> בנידון זה נחלקו '''הט&quot;ז והחכ&quot;צ''' האם לסמוך להתיר באשה שמצאה קרטין, והט&quot;ז רצה להתיר מסיבות שונות: עצמות הקרטין- שמותרים, כאב בכליות, יש לה וסת והדם שלא בשעת וסתה, כאב למעלה מאותו המקום. והחכ&quot;צ כתב שמי שסומך על הט&quot;ז מתיר איסור כרת.<br /> <br /> כתב '''השבט הלוי''' בזה שמה שהתכוון הט&quot;ז הוא באופן שיש כאב עם מחלה זו, שהתברר שהיא קיימת, ובלשוננו נקראת אבנים בכליות, ואדרבה הפסק בכאב מוכיח שזה אבנים בכליות. וכך הביא בשם '''ר&quot;ח רפפורט''', ודווקא כשאותם פירורים נראים בצורה של חול. ולכתחילה יש לבדוק עפ&quot;י הבדיקות שקיימות היום, אך אם אין באפשרות לבדוק סומכים על המקילים, כיוון שהנסיון מורה כמותם.<br /> <br /> === '''דם חולי במי הרגליים''' ===<br /> אשה שיש לה כאב כל פעם שעושה צרכיה, ומוצאה דם כמין מוגלה כתב '''האגור בשם המהר&quot;י מולן בשם המהר&quot;מ''' (מובא במרדכי) שטמאה אך '''מה&quot;ר רבינו שלום''' סובר שאם תמיד ע&quot;י כאב תולים במכה ועוד שאינו כמראה דם גמור.<br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' להתיר דם באשה שיש לה חולי שנקרא 'הארי&quot;ן ווינ&quot;ד', וזה בתנאי שיש לה כאב בשעת הוצאת מי הרגליים. ואז אפילו מצאה דם אחר הוצאת מי הרגליים היא טהורה. אך '''המהרי&quot;ל''' חלק על זה והצריך שיהיה לאשה ווסת ותראה שלא בשעת וסתה, ואז תעשה בדיקת מוך בשעת מי הרגליים כדי לטהר אותה. וכותב שכך נהגו[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn3|[3]]].<br /> <br /> בדעת '''המהרי&quot;ל''' בפשטות משמע שמתיר דווקא באשה שיש לה ווסת קבוע, אך '''הש&quot;ך''' הקשה על דברי המהרי&quot;ל דלכאורה מדוע לא נאמר שאף באשה שאין לה וסת קבוע נתלה את הדם במכה, כיוון שעכ&quot;פ יש לה וסת בזמנים אחרים, ע&quot;כ הסיק הש&quot;ך ראשית שהמהרי&quot;ל מסתפק האם בדיקה זו לגמרי מועילה אם לאו, ועוד שאין הכי נמי בכהאי גוונא המהרי&quot;ל יטהר, ובעצם כוונתו שאם יש מציאות שרואה אף שלא בשעת הטלת מי רגליים, נתלה את מי הרגליים במכה. ומסיים הש&quot;ך אף אם אין זה כוונת המהרי&quot;ל, מ&quot;מ המהרי&quot;ו סובר שבדיקה זו בדיקה מעלייתא, ומועילה גם באשה שאין לה ווסת, ויש לסמוך עליו.<br /> <br /> הפת&quot;ש כתב בשם '''הנוב&quot;י''' שיש לסמוך על הבדיקה הזאת לגמרי, ולהתיר אשה שמצאה כתמים עפ&quot;ז. ומה שהצריך הרמ&quot;א וסת קבוע אינו משום שמסתפק אלא כדי שהבדיקה הזאת תועיל לעולם, &quot;שיהא מוכיחה קיים כדי שנדע כאשר יסור הסיבה שוב לא תתלה בו&quot;. אומנם '''החוו&quot;ד''' חלק עליו וסובר שאין לסמוך עליו במצב בו נמצא דם בבית הכסא. [וכתב '''שבט הלוי''' שכל המחלוקת בינהם היא באופן שרואה גם שלא בשעת הטלת מ&quot;ר וגם בשעה שמטילה, אך אם רק בשעה הטלת מי רגליים לכו&quot;ע מועילה בדיקה].<br /> <br /> נידון נוסף שנשאל '''החת&quot;ס''' הוא האם אשה שרואה דם במי הרגליים האם טמאה אם לאו. ומחלק שם האם מדובר במקרה שרואה דם במצבים נוספים, לבין מצב שראתה רק בשעת יציאת מי הרגליים שעל זה אומר '''האבני מילואים''' שאם רואה ביום הוסת היא טמאה, כיון שאינה רואה בזמן אחר.<br /> <br /> '''השבט הלוי''' כתב שהיום יש בדיקה ע&quot;י תרופה שעוצרת דם וסת, ואז יוצא רק דם מכה, וכתב לסמוך על זה, כיוון שידוע היום שמועיל[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn4|[4]]]. וכעין בבירורים האחרים במעבדה סומכים על בתי המדרש בזה. ועוד כתב בשם '''הפוסקים''' שהסיבה שסומכים על בדיקת המהרי&quot;ל אע&quot;פ שבד&quot;כ אנחנו חוששים שאיננו בקיאים כיוון שמדובר על 'להתיר אשה לבעלה'. והביא כן בשם '''הש&quot;ך''' '''והחת&quot;ס.'''<br /> <br /> === '''הדין בהריון''' ===<br /> ראה שו&quot;ת חבל נחלתו בעניין דם הנמצא בבית הכסא ביחס לאשה שראתה דם בעת הריונה.<br /> <br /> == הערות ==<br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref1|[1]]] בהמשך מוסיף שאפילו במצב שהיא הרגישה, אעפ&quot;כ היא טהורה, שאנחנו אומרים הרגשת מי רגליים היא, עפ&quot;י '''הגמ' בנז:'''. וכ&quot;כ '''רמב&quot;ם ורמב&quot;ן'''.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref2|[2]]] יש מקום להוכיח מפה לסוגיא של לסמוך על דברי הרופאים. שרואים פה שהב&quot;י סמך עליהם למרות שהוכחתם היתה בדרך השלילה ולא על דרך החיוב. ושמא משום כך הר&quot;ן לא רצה לסמוך עליהם בלחוד.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref3|[3]]] '''ערו&quot;ה''' (קצא, כט) מתקשה ארוכות בשיטת הרמ&quot;א ומסביר שמטרת הבדיקה אינה לוודא שהדם הוא דם עם מי הרגליים, דהרי הפוסקים לא כתבו שצריך שיימצא דם במי הרגליים, אלא עיקר הבדיקה לוודא שאין דם שיוצא מן המקור במקביל למי הרגליים, יע&quot;ש.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref4|[4]]] בדומה כתב '''ערו&quot;ה''' (קצא, לח): כללו של דבר, בעניינים אלו יש הרבה מעשיות בתשובות הגדולים, והעיקר שלא לדון איסור כרת באומדנא בעלמא, אם לא מה שמבואר בשו&quot;ע מפורש, ושאר מקרים כשיארע, אין לסמוך רק על מכה אם ביכולת לברר ע&quot;י מילדות ורופאים שיש לה פצע או חבורה, או ע&quot;י כאב אם בשעת הכאב היא מוצאה הדם, או הקרטין או החול... <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |<br /> |}</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%9D_%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%A6%D7%90_%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D&diff=11170 2018-03-26T18:53:19Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> == '''דם שנמצא בבית הכסא''' ==<br /> '''במשנה בנידה''' (נט:) מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לדם שנמצא על בית הכסא, האם הוא טמא או טהור. ר&quot;מ מחלק ואומר שעומדת טמאה ויושבת טהורה. ורבי יוסי אומר שבין כך ובין כך טהורה.<br /> <br /> '''בגמרא''' יש בירור מה החלוקה בין עומדת ליושבת והיכן בדיוק נמצא הדם. ובגמרא נוספים שתי העמדות. ראשית דברי שמואל שמדובר במזנקת. ודבר נוסף הוא דברי רבי אבא שמדובר ביושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל. סוף הגמרא היא ששמואל ורבי אבא פוסקים הלכה כרבי יוסי.<br /> <br /> === '''ביסוד הסוגיא''' ===<br /> '''ערוך השולחן''' (קצא, ו) מסביר מה בכלל הדיון במשנה, הרי לכאורה יש הרגשה, ונחשוש שדם נידה הוא הבא בהרגשה? וביאר שכיוון שעיקר פעולתה להשתין ומוכרח שתהיה הרגשה מכח המציאות שמשתינה, לכן כשם שאנחנו אומרים שהדם בא יחד עם מי הרגלים, כמו כן נאמר נאמר שההרגשה לא מעלה ולא מורידה במשתנת, וכן פסקו כולם.<br /> <br /> === '''ביאור המציאות''' ===<br /> נחלקו הראשונים (ראה '''בב&quot;י''' יו&quot;ד קצא) באיזה מצב רבי יוסי טיהר.<br /> <br /> '''א. רש&quot;י''' ביאר את החילוק בין עומדת ליושבת שבעומדת אין אופציה שהיא מזנקת ואילו כשהיא יושבת יש אופציה כזו. וכיוון שרבי יוסי חולק על ר&quot;מ ומטהר בכל פנים, ופוסקים הלכה כרבי יוסי א&quot;כ אין חלוקה בין המצבים, ובכל המצבים טהורה, וכך למד הב&quot;י גם בדברי '''הרמב&quot;ם, הרמב&quot;ן והרשב&quot;א'''. וכן פסק '''הב&quot;י''' עיקר להלכה[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn1|[1]]].<br /> <br /> '''ב. התוס'''' '''והרא&quot;ש''' חולקים על רש&quot;י וסוברים שאף במעומד שייך לומר שהיא תזנק, וא&quot;כ מוכרחים הם להסביר את מהלך הסוגיא באופן אחר, ובעצם גם לשיטתם הגמ' מבררת מה בין עומדת ליושבת, אלא שהשאלה היא לא שאלה פיזית, מה בינהם, כפי שרש&quot;י לומד, אלא שאלה הלכתית, הרי בשתי המצבים יש ריעותא וטיבותא, ומדוע בזה ר&quot;מ טימא ובזה טיהר. ועל כך צמצם שמואל את הבנתנו הראשונית בדעת רבי מאיר ואמר שכל מה שטיהר אינו אלא במזנקת. שדווקא במקום שיש תרתי לטיבותא שגם יושבת וגם מזנקת, אז אין חשש שבא מהמקור, אלא מכה יש באותו המקום, אך אלא&quot;כ היא טמאה. ואת ההעמדה השניה של שמואל מסבירים שטומאה על הספל היא דווקא לדעת רבי מאיר, כי כיוון שחושש ביושבת ושותתת אז ה&quot;ה בחשש שמא אחרי גמר מי הרגליים יצאו דם, אך לרבי יוסי שמטהר טהור לגמרי.<br /> <br /> '''ג. הגהות מיימוניות בשם הר&quot;מ''' '''והמרדכי''' נקטו שכיוון שהגמרא העמידה שתי אוקימתות בדעת ר&quot;מ והם מוכרחות נמצא שכל מחלוקתו עם רבי יוסי היא דווקא אחרי שתי האוקמיתות וע&quot;כ להלכה לא טיהר רבי יוסי אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל. '''הר&quot;ן''' בתשובה (מט) מוסיף שהביאור הזה בסוגיא מוכרח, דמדוע שמואל ורבי אבא שפסקו כדעת רבי יוסי פסקו הלכה כר&quot;מ, אלא ע&quot;כ מוכרחים לומר שכיוון שיש נפק&quot;מ לדעת רבי יוסי לכן הם מבררים דעת רבי מאיר. ומוסיף הר&quot;ן שנחלקו ר&quot;מ ור&quot;י במקום שנמצא גם בתוך הספל וגם על שפתו האם חוששים למיעוט שהדם מהמקור כיוון שנמצא על שפתו או שאומרים כמו שמי הרגליים שתתו בסופם כך גם הדם.<br /> <br /> === '''טהורה לגמרי או טהורה מנידה''' ===<br /> נחלקו '''הראשונים בדעת הר&quot;ח''' האם רבי יוסי שמטהר הוא שהאשה לגמרי טהורה '''(הר&quot;ן, המ&quot;מ)''', או שהסוגיא דיברה דווקא לעניין טהרות, כפי שמשמע קצת מלשון הגמ' שדיברה על לכתחילה ודיעבד, ואילו לעניין בעלה שיש בו חומר כרת, היא טמאה '''(הגהות מיימוניות בשם הר&quot;מ, הרשב&quot;א והרא&quot;ש)'''. ראיה נוספת יש מדין עד שאינו בדוק, שמשמע שם שמחלוקת רבי ורבי יוסי היא דווקא ביחס לטומאת כתם ולא לעניין טהרה גמורה של האישה. ומ&quot;מ למסקנה אומר '''הב&quot;י''' פוסקים שטהורה לגמרי.<br /> <br /> === '''להלכה''' ===<br /> '''בשו&quot;ע''' פסק להלכה כדעת רש&quot;י והרמב&quot;ם שטהורה בכל מצב, ואפילו הרגישה. '''הרמ&quot;א''' מביא את שתי הדעות הנוספות ואומר שלמעשה נוהגים כדעת הגהות מימוניות. ומסביר '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ב) שצריך תלתא לטיבותא יושבת ומקלחת ותוך הספל. '''הש&quot;ך''' מוסיף שאף הלכה כר&quot;ח שלכתחילה טמאה לבעלה, ורק בדיעבד פוסקים כרבי יוסי שמטהר.<br /> <br /> '''הפת&quot;ש''' הביא בשם '''תשובת''' '''הפנים מאירות''' שטיהר אשה זקנה שחדל לה אורח כנשים, כשראתה דם בבית הכסא ק&quot;ו מכתם. והפת&quot;ש תמה ואמר שלא מצאנו זאת בשום מקום.<br /> <br /> כתב ב'''דרכי טהרה''' (ד, יד): שלמעשה, היום שנתן לדעת בצורה ברורה על ידי בדיקות רפואיות מהו מקור דם זה- כל אשה שראתה דם במי רגליה, או שאחרי שהטילה מים קנחה ומצאה דם, או כשהטילה מים הרגישה כאבים כשל וסת ואחר כך מצאה דם בבגדיה או בבדיקה, תפנה לרופא שיגיד לה מהו מקור דם זה, ועם תשובות הרופא תשאל שאלת חכם.<br /> <br /> === '''דם שאחר מי הרגליים''' ===<br /> נחלקו '''ההגהות מימוניות והמרדכי''' עם '''הר&quot;ן והרא&quot;ש''' כשעשתה בדיקה לאחר מי הרגליים ומצאה דם האם היא טמאה, כיוון שהדם לא בא עם מי הרגליים ממש, או שאנחנו אומרים שדם זה שיריים של הדם שיצא עם מי הרגליים. ומ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שבמקום שלא היה דם במי הרגליים אלא נמצא לאחריו וודאי לכו&quot;ע טמאה. '''הרמ&quot;א''' מביא שאם האשה עשתה בדיקה אחר מי הרגליים בזה נחלקו האם תולים את הדם בדם שיצא עם מי הרגליים אם לאו. ויש להחמיר. אבל לכתחילה אינה צריכה בדיקה כלל.<br /> <br /> '''בפת&quot;ש''' הביא בזה מחלוקת בין '''הצ&quot;צ לס&quot;ט''' האם צריך שיהיה גם דם בשעת יציאת מי הרגליים או כאב כדי לטהר, או אפילו בלא זה. וכתב '''השבו&quot;י''' להחמיר לכתחילה ולהיות מתון בדין זה.<br /> <br /> כתב '''שבט הלוי''' שאין להסתכל בנייר טואלט לאחר עשיית מי רגלים, כיוון שרק גורם לקלקולים, ובפרט שעל נייר אינו נראה ברור.[1]<br /> <br /> === '''ספל שאיש ואשה מטילים בו''' ===<br /> כתב '''הרמ&quot;א''' עפ&quot;י '''המשנה והפוסקים''' הדין פשוט שהדם הזה טהור בכל עניין. וכתב '''הש&quot;ך''' שהוא משום ספק ספיקא.<br /> <br /> == '''מקרים מיוחדים''' ==<br /> ישנם עוד נידונים שבהם אנחנו אומרים שמה שהאשה רואה איננו דם:<br /> <br /> === '''חול אדום וקרטין''' ===<br /> כמין חול אדום ('''חצץ''' ללא דם וזה ההבדל בינו לדברי המרדכי על קרטין שטמאים) שיוצא אחר מי הרגליים, ואומר '''הר&quot;ן''' שאפילו ר&quot;מ יודה בזה כיוון שהוא מיעוטא דמיעוטא. ועוד שהרופאים מעידים שהוא יוצא מהכליות. ומטהר '''הר&quot;ן''' עפ&quot;י סברות נוספות: שעשתה בדיקת המהרי&quot;ל, יש לה כאב כליות, אין פה בדיקה בצבעי הדם אלא הבדל בעצמי הדברים. ולדעת הב&quot;י טהורה משום דברי הרופאים לחוד[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn2|[2]]].<br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שאשה שמצאה כעין חול במי הרגליים ובזמנים אחרים יש לה וסת, יש לטהרה כיוון שזהו חול שדרכו להיוולד בכליות. ביחס לרוחב ההיתר כתב '''הש&quot;ך''' שעפ&quot;י הב&quot;י יש לראות האם נימוחים במים ורק אם לא נימוחו טהורה. אך '''לדרכ&quot;מ''' '''ולב&quot;ח''' אף אם נימוחו טהורה, כיוון שאינם חמורים מדם ממש שיוצא בבית הכסא.<br /> <br /> בנידון זה נחלקו '''הט&quot;ז והחכ&quot;צ''' האם לסמוך להתיר באשה שמצאה קרטין, והט&quot;ז רצה להתיר מסיבות שונות: עצמות הקרטין- שמותרים, כאב בכליות, יש לה וסת והדם שלא בשעת וסתה, כאב למעלה מאותו המקום. והחכ&quot;צ כתב שמי שסומך על הט&quot;ז מתיר איסור כרת.<br /> <br /> כתב '''השבט הלוי''' בזה שמה שהתכוון הט&quot;ז הוא באופן שיש כאב עם מחלה זו, שהתברר שהיא קיימת, ובלשוננו נקראת אבנים בכליות, ואדרבה הפסק בכאב מוכיח שזה אבנים בכליות. וכך הביא בשם '''ר&quot;ח רפפורט''', ודווקא כשאותם פירורים נראים בצורה של חול. ולכתחילה יש לבדוק עפ&quot;י הבדיקות שקיימות היום, אך אם אין באפשרות לבדוק סומכים על המקילים, כיוון שהנסיון מורה כמותם.<br /> <br /> === '''דם חולי במי הרגליים''' ===<br /> אשה שיש לה כאב כל פעם שעושה צרכיה, ומוצאה דם כמין מוגלה כתב '''האגור בשם המהר&quot;י מולן בשם המהר&quot;מ''' (מובא במרדכי) שטמאה אך '''מה&quot;ר רבינו שלום''' סובר שאם תמיד ע&quot;י כאב תולים במכה ועוד שאינו כמראה דם גמור.<br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' להתיר דם באשה שיש לה חולי שנקרא 'הארי&quot;ן ווינ&quot;ד', וזה בתנאי שיש לה כאב בשעת הוצאת מי הרגליים. ואז אפילו מצאה דם אחר הוצאת מי הרגליים היא טהורה. אך '''המהרי&quot;ל''' חלק על זה והצריך שיהיה לאשה ווסת ותראה שלא בשעת וסתה, ואז תעשה בדיקת מוך בשעת מי הרגליים כדי לטהר אותה. וכותב שכך נהגו[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn3|[3]]].<br /> <br /> בדעת '''המהרי&quot;ל''' בפשטות משמע שמתיר דווקא באשה שיש לה ווסת קבוע, אך '''הש&quot;ך''' הקשה על דברי המהרי&quot;ל דלכאורה מדוע לא נאמר שאף באשה שאין לה וסת קבוע נתלה את הדם במכה, כיוון שעכ&quot;פ יש לה וסת בזמנים אחרים, ע&quot;כ הסיק הש&quot;ך ראשית שהמהרי&quot;ל מסתפק האם בדיקה זו לגמרי מועילה אם לאו, ועוד שאין הכי נמי בכהאי גוונא המהרי&quot;ל יטהר, ובעצם כוונתו שאם יש מציאות שרואה אף שלא בשעת הטלת מי רגליים, נתלה את מי הרגליים במכה. ומסיים הש&quot;ך אף אם אין זה כוונת המהרי&quot;ל, מ&quot;מ המהרי&quot;ו סובר שבדיקה זו בדיקה מעלייתא, ומועילה גם באשה שאין לה ווסת, ויש לסמוך עליו.<br /> <br /> הפת&quot;ש כתב בשם '''הנוב&quot;י''' שיש לסמוך על הבדיקה הזאת לגמרי, ולהתיר אשה שמצאה כתמים עפ&quot;ז. ומה שהצריך הרמ&quot;א וסת קבוע אינו משום שמסתפק אלא כדי שהבדיקה הזאת תועיל לעולם, &quot;שיהא מוכיחה קיים כדי שנדע כאשר יסור הסיבה שוב לא תתלה בו&quot;. אומנם '''החוו&quot;ד''' חלק עליו וסובר שאין לסמוך עליו במצב בו נמצא דם בבית הכסא. [וכתב '''שבט הלוי''' שכל המחלוקת בינהם היא באופן שרואה גם שלא בשעת הטלת מ&quot;ר וגם בשעה שמטילה, אך אם רק בשעה הטלת מי רגליים לכו&quot;ע מועילה בדיקה].<br /> <br /> נידון נוסף שנשאל '''החת&quot;ס''' הוא האם אשה שרואה דם במי הרגליים האם טמאה אם לאו. ומחלק שם האם מדובר במקרה שרואה דם במצבים נוספים, לבין מצב שראתה רק בשעת יציאת מי הרגליים שעל זה אומר '''האבני מילואים''' שאם רואה ביום הוסת היא טמאה, כיון שאינה רואה בזמן אחר.<br /> <br /> '''השבט הלוי''' כתב שהיום יש בדיקה ע&quot;י תרופה שעוצרת דם וסת, ואז יוצא רק דם מכה, וכתב לסמוך על זה, כיוון שידוע היום שמועיל[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn4|[4]]]. וכעין בבירורים האחרים במעבדה סומכים על בתי המדרש בזה. ועוד כתב בשם '''הפוסקים''' שהסיבה שסומכים על בדיקת המהרי&quot;ל אע&quot;פ שבד&quot;כ אנחנו חוששים שאיננו בקיאים כיוון שמדובר על 'להתיר אשה לבעלה'. והביא כן בשם '''הש&quot;ך''' '''והחת&quot;ס.'''<br /> <br /> === '''הדין בהריון''' ===<br /> ראה שו&quot;ת חבל נחלתו בעניין דם הנמצא בבית הכסא ביחס לאשה שראתה דם בעת הריונה.<br /> <br /> == הערות ==<br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref1|[1]]] בהמשך מוסיף שאפילו במצב שהיא הרגישה, אעפ&quot;כ היא טהורה, שאנחנו אומרים הרגשת מי רגליים היא, עפ&quot;י '''הגמ' בנז:'''. וכ&quot;כ '''רמב&quot;ם ורמב&quot;ן'''.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref2|[2]]] יש מקום להוכיח מפה לסוגיא של לסמוך על דברי הרופאים. שרואים פה שהב&quot;י סמך עליהם למרות שהוכחתם היתה בדרך השלילה ולא על דרך החיוב. ושמא משום כך הר&quot;ן לא רצה לסמוך עליהם בלחוד.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref3|[3]]] '''ערו&quot;ה''' (קצא, כט) מתקשה ארוכות בשיטת הרמ&quot;א ומסביר שמטרת הבדיקה אינה לוודא שהדם הוא דם עם מי הרגליים, דהרי הפוסקים לא כתבו שצריך שיימצא דם במי הרגליים, אלא עיקר הבדיקה לוודא שאין דם שיוצא מן המקור במקביל למי הרגליים, יע&quot;ש.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref4|[4]]] בדומה כתב '''ערו&quot;ה''' (קצא, לח): כללו של דבר, בעניינים אלו יש הרבה מעשיות בתשובות הגדולים, והעיקר שלא לדון איסור כרת באומדנא בעלמא, אם לא מה שמבואר בשו&quot;ע מפורש, ושאר מקרים כשיארע, אין לסמוך רק על מכה אם ביכולת לברר ע&quot;י מילדות ורופאים שיש לה פצע או חבורה, או ע&quot;י כאב אם בשעת הכאב היא מוצאה הדם, או הקרטין או החול... <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |<br /> |}</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%9D_%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%A6%D7%90_%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D&diff=11169 2018-03-26T18:50:45Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> == '''דם שנמצא בבית הכסא''' ==<br /> '''במשנה בנידה''' (נט:) מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לדם שנמצא על בית הכסא, האם הוא טמא או טהור. ר&quot;מ מחלק ואומר שעומדת טמאה ויושבת טהורה. ורבי יוסי אומר שבין כך ובין כך טהורה.<br /> <br /> '''בגמרא''' יש בירור מה החלוקה בין עומדת ליושבת והיכן בדיוק נמצא הדם. ובגמרא נוספים שתי העמדות. ראשית דברי שמואל שמדובר במזנקת. ודבר נוסף הוא דברי רבי אבא שמדובר ביושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל. סוף הגמרא היא ששמואל ורבי אבא פוסקים הלכה כרבי יוסי.<br /> <br /> === '''ביסוד הסוגיא''' ===<br /> '''ערוך השולחן''' (קצא, ו) מסביר מה בכלל הדיון במשנה, הרי לכאורה יש הרגשה, ונחשוש שדם נידה הוא הבא בהרגשה? וביאר שכיוון שעיקר פעולתה להשתין ומוכרח שתהיה הרגשה מכח המציאות שמשתינה, לכן כשם שאנחנו אומרים שהדם בא יחד עם מי הרגלים, כמו כן נאמר נאמר שההרגשה לא מעלה ולא מורידה במשתנת, וכן פסקו כולם.<br /> <br /> === '''ביאור המציאות''' ===<br /> נחלקו הראשונים (ראה '''בב&quot;י''' יו&quot;ד קצא) באיזה מצב רבי יוסי טיהר.<br /> <br /> '''א. רש&quot;י''' ביאר את החילוק בין עומדת ליושבת שבעומדת אין אופציה שהיא מזנקת ואילו כשהיא יושבת יש אופציה כזו. וכיוון שרבי יוסי חולק על ר&quot;מ ומטהר בכל פנים, ופוסקים הלכה כרבי יוסי א&quot;כ אין חלוקה בין המצבים, ובכל המצבים טהורה, וכך למד הב&quot;י גם בדברי '''הרמב&quot;ם, הרמב&quot;ן והרשב&quot;א'''. וכן פסק '''הב&quot;י''' עיקר להלכה[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn1|[1]]].<br /> <br /> '''ב. התוס'''' '''והרא&quot;ש''' חולקים על רש&quot;י וסוברים שאף במעומד שייך לומר שהיא תזנק, וא&quot;כ מוכרחים הם להסביר את מהלך הסוגיא באופן אחר, ובעצם גם לשיטתם הגמ' מבררת מה בין עומדת ליושבת, אלא שהשאלה היא לא שאלה פיזית, מה בינהם, כפי שרש&quot;י לומד, אלא שאלה הלכתית, הרי בשתי המצבים יש ריעותא וטיבותא, ומדוע בזה ר&quot;מ טימא ובזה טיהר. ועל כך צמצם שמואל את הבנתנו הראשונית בדעת רבי מאיר ואמר שכל מה שטיהר אינו אלא במזנקת. שדווקא במקום שיש תרתי לטיבותא שגם יושבת וגם מזנקת, אז אין חשש שבא מהמקור, אלא מכה יש באותו המקום, אך אלא&quot;כ היא טמאה. ואת ההעמדה השניה של שמואל מסבירים שטומאה על הספל היא דווקא לדעת רבי מאיר, כי כיוון שחושש ביושבת ושותתת אז ה&quot;ה בחשש שמא אחרי גמר מי הרגליים יצאו דם, אך לרבי יוסי שמטהר טהור לגמרי.<br /> <br /> '''ג. הגהות מיימוניות בשם הר&quot;מ''' '''והמרדכי''' נקטו שכיוון שהגמרא העמידה שתי אוקימתות בדעת ר&quot;מ והם מוכרחות נמצא שכל מחלוקתו עם רבי יוסי היא דווקא אחרי שתי האוקמיתות וע&quot;כ להלכה לא טיהר רבי יוסי אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל. '''הר&quot;ן''' בתשובה (מט) מוסיף שהביאור הזה בסוגיא מוכרח, דמדוע שמואל ורבי אבא שפסקו כדעת רבי יוסי פסקו הלכה כר&quot;מ, אלא ע&quot;כ מוכרחים לומר שכיוון שיש נפק&quot;מ לדעת רבי יוסי לכן הם מבררים דעת רבי מאיר. ומוסיף הר&quot;ן שנחלקו ר&quot;מ ור&quot;י במקום שנמצא גם בתוך הספל וגם על שפתו האם חוששים למיעוט שהדם מהמקור כיוון שנמצא על שפתו או שאומרים כמו שמי הרגליים שתתו בסופם כך גם הדם.<br /> <br /> '''טהורה לגמרי או טהורה מנידה'''<br /> <br /> נחלקו '''הראשונים בדעת הר&quot;ח''' האם רבי יוסי שמטהר הוא שהאשה לגמרי טהורה '''(הר&quot;ן, המ&quot;מ)''', או שהסוגיא דיברה דווקא לעניין טהרות, כפי שמשמע קצת מלשון הגמ' שדיברה על לכתחילה ודיעבד, ואילו לעניין בעלה שיש בו חומר כרת, היא טמאה '''(הגהות מיימוניות בשם הר&quot;מ, הרשב&quot;א והרא&quot;ש)'''. ראיה נוספת יש מדין עד שאינו בדוק, שמשמע שם שמחלוקת רבי ורבי יוסי היא דווקא ביחס לטומאת כתם ולא לעניין טהרה גמורה של האישה. ומ&quot;מ למסקנה אומר '''הב&quot;י''' פוסקים שטהורה לגמרי.<br /> <br /> '''להלכה'''<br /> <br /> '''בשו&quot;ע''' פסק להלכה כדעת רש&quot;י והרמב&quot;ם שטהורה בכל מצב, ואפילו הרגישה. '''הרמ&quot;א''' מביא את שתי הדעות הנוספות ואומר שלמעשה נוהגים כדעת הגהות מימוניות. ומסביר '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ב) שצריך תלתא לטיבותא יושבת ומקלחת ותוך הספל. '''הש&quot;ך''' מוסיף שאף הלכה כר&quot;ח שלכתחילה טמאה לבעלה, ורק בדיעבד פוסקים כרבי יוסי שמטהר.<br /> <br /> '''הפת&quot;ש''' הביא בשם '''תשובת''' '''הפנים מאירות''' שטיהר אשה זקנה שחדל לה אורח כנשים, כשראתה דם בבית הכסא ק&quot;ו מכתם. והפת&quot;ש תמה ואמר שלא מצאנו זאת בשום מקום.<br /> <br /> כתב ב'''דרכי טהרה''' (ד, יד): שלמעשה, היום שנתן לדעת בצורה ברורה על ידי בדיקות רפואיות מהו מקור דם זה- כל אשה שראתה דם במי רגליה, או שאחרי שהטילה מים קנחה ומצאה דם, או כשהטילה מים הרגישה כאבים כשל וסת ואחר כך מצאה דם בבגדיה או בבדיקה, תפנה לרופא שיגיד לה מהו מקור דם זה, ועם תשובות הרופא תשאל שאלת חכם.<br /> <br /> '''דם שאחר מי הרגליים'''<br /> <br /> נחלקו '''ההגהות מימוניות והמרדכי''' עם '''הר&quot;ן והרא&quot;ש''' כשעשתה בדיקה לאחר מי הרגליים ומצאה דם האם היא טמאה, כיוון שהדם לא בא עם מי הרגליים ממש, או שאנחנו אומרים שדם זה שיריים של הדם שיצא עם מי הרגליים. ומ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שבמקום שלא היה דם במי הרגליים אלא נמצא לאחריו וודאי לכו&quot;ע טמאה. '''הרמ&quot;א''' מביא שאם האשה עשתה בדיקה אחר מי הרגליים בזה נחלקו האם תולים את הדם בדם שיצא עם מי הרגליים אם לאו. ויש להחמיר. אבל לכתחילה אינה צריכה בדיקה כלל.<br /> <br /> '''בפת&quot;ש''' הביא בזה מחלוקת בין '''הצ&quot;צ לס&quot;ט''' האם צריך שיהיה גם דם בשעת יציאת מי הרגליים או כאב כדי לטהר, או אפילו בלא זה. וכתב '''השבו&quot;י''' להחמיר לכתחילה ולהיות מתון בדין זה.<br /> <br /> כתב '''שבט הלוי''' שאין להסתכל בנייר טואלט לאחר עשיית מי רגלים, כיוון שרק גורם לקלקולים, ובפרט שעל נייר אינו נראה ברור.[1]<br /> <br /> '''ספל שאיש ואשה מטילים בו'''<br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' עפ&quot;י '''המשנה והפוסקים''' הדין פשוט שהדם הזה טהור בכל עניין. וכתב '''הש&quot;ך''' שהוא משום ספק ספיקא.<br /> <br /> '''מקרים מיוחדים'''<br /> <br /> ישנם עוד שני נידונים '''בב&quot;י''' שבשניהם אנחנו אומרים שמה שהאשה רואה איננו דם:<br /> <br /> '''חול אדום וקרטין'''<br /> <br /> כמין חול אדום ('''חצץ''' ללא דם וזה ההבדל בינו לדברי המרדכי על קרטין שטמאים) שיוצא אחר מי הרגליים, ואומר '''הר&quot;ן''' שאפילו ר&quot;מ יודה בזה כיוון שהוא מיעוטא דמיעוטא. ועוד שהרופאים מעידים שהוא יוצא מהכליות. ומטהר '''הר&quot;ן''' עפ&quot;י סברות נוספות: שעשתה בדיקת המהרי&quot;ל, יש לה כאב כליות, אין פה בדיקה בצבעי הדם אלא הבדל בעצמי הדברים. ולדעת הב&quot;י טהורה משום דברי הרופאים לחוד[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn2|[2]]].<br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שאשה שמצאה כעין חול במי הרגליים ובזמנים אחרים יש לה וסת, יש לטהרה כיוון שזהו חול שדרכו להיוולד בכליות. ביחס לרוחב ההיתר כתב '''הש&quot;ך''' שעפ&quot;י הב&quot;י יש לראות האם נימוחים במים ורק אם לא נימוחו טהורה. אך '''לדרכ&quot;מ''' '''ולב&quot;ח''' אף אם נימוחו טהורה, כיוון שאינם חמורים מדם ממש שיוצא בבית הכסא.<br /> <br /> בנידון זה נחלקו '''הט&quot;ז והחכ&quot;צ''' האם לסמוך להתיר באשה שמצאה קרטין, והט&quot;ז רצה להתיר מסיבות שונות: עצמות הקרטין- שמותרים, כאב בכליות, יש לה וסת והדם שלא בשעת וסתה, כאב למעלה מאותו המקום. והחכ&quot;צ כתב שמי שסומך על הט&quot;ז מתיר איסור כרת.<br /> <br /> כתב '''השבט הלוי''' בזה שמה שהתכוון הט&quot;ז הוא באופן שיש כאב עם מחלה זו, שהתברר שהיא קיימת, ובלשוננו נקראת אבנים בכליות, ואדרבה הפסק בכאב מוכיח שזה אבנים בכליות. וכך הביא בשם '''ר&quot;ח רפפורט''', ודווקא כשאותם פירורים נראים בצורה של חול. ולכתחילה יש לבדוק עפ&quot;י הבדיקות שקיימות היום, אך אם אין באפשרות לבדוק סומכים על המקילים, כיוון שהנסיון מורה כמותם.<br /> <br /> '''דם חולי במי הרגליים'''<br /> <br /> אשה שיש לה כאב כל פעם שעושה צרכיה, ומוצאה דם כמין מוגלה כתב '''האגור בשם המהר&quot;י מולן בשם המהר&quot;מ''' (מובא במרדכי) שטמאה אך '''מה&quot;ר רבינו שלום''' סובר שאם תמיד ע&quot;י כאב תולים במכה ועוד שאינו כמראה דם גמור.<br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' להתיר דם באשה שיש לה חולי שנקרא 'הארי&quot;ן ווינ&quot;ד', וזה בתנאי שיש לה כאב בשעת הוצאת מי הרגליים. ואז אפילו מצאה דם אחר הוצאת מי הרגליים היא טהורה. אך '''המהרי&quot;ל''' חלק על זה והצריך שיהיה לאשה ווסת ותראה שלא בשעת וסתה, ואז תעשה בדיקת מוך בשעת מי הרגליים כדי לטהר אותה. וכותב שכך נהגו[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn3|[3]]].<br /> <br /> בדעת '''המהרי&quot;ל''' בפשטות משמע שמתיר דווקא באשה שיש לה ווסת קבוע, אך '''הש&quot;ך''' הקשה על דברי המהרי&quot;ל דלכאורה מדוע לא נאמר שאף באשה שאין לה וסת קבוע נתלה את הדם במכה, כיוון שעכ&quot;פ יש לה וסת בזמנים אחרים, ע&quot;כ הסיק הש&quot;ך ראשית שהמהרי&quot;ל מסתפק האם בדיקה זו לגמרי מועילה אם לאו, ועוד שאין הכי נמי בכהאי גוונא המהרי&quot;ל יטהר, ובעצם כוונתו שאם יש מציאות שרואה אף שלא בשעת הטלת מי רגליים, נתלה את מי הרגליים במכה. ומסיים הש&quot;ך אף אם אין זה כוונת המהרי&quot;ל, מ&quot;מ המהרי&quot;ו סובר שבדיקה זו בדיקה מעלייתא, ומועילה גם באשה שאין לה ווסת, ויש לסמוך עליו.<br /> <br /> הפת&quot;ש כתב בשם '''הנוב&quot;י''' שיש לסמוך על הבדיקה הזאת לגמרי, ולהתיר אשה שמצאה כתמים עפ&quot;ז. ומה שהצריך הרמ&quot;א וסת קבוע אינו משום שמסתפק אלא כדי שהבדיקה הזאת תועיל לעולם, &quot;שיהא מוכיחה קיים כדי שנדע כאשר יסור הסיבה שוב לא תתלה בו&quot;. אומנם '''החוו&quot;ד''' חלק עליו וסובר שאין לסמוך עליו במצב בו נמצא דם בבית הכסא. [וכתב '''שבט הלוי''' שכל המחלוקת בינהם היא באופן שרואה גם שלא בשעת הטלת מ&quot;ר וגם בשעה שמטילה, אך אם רק בשעה הטלת מי רגליים לכו&quot;ע מועילה בדיקה].<br /> <br /> נידון נוסף שנשאל '''החת&quot;ס''' הוא האם אשה שרואה דם במי הרגליים האם טמאה אם לאו. ומחלק שם האם מדובר במקרה שרואה דם במצבים נוספים, לבין מצב שראתה רק בשעת יציאת מי הרגליים שעל זה אומר '''האבני מילואים''' שאם רואה ביום הוסת היא טמאה, כיון שאינה רואה בזמן אחר.<br /> <br /> '''השבט הלוי''' כתב שהיום יש בדיקה ע&quot;י תרופה שעוצרת דם וסת, ואז יוצא רק דם מכה, וכתב לסמוך על זה, כיוון שידוע היום שמועיל[[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftn4|[4]]]. וכעין בבירורים האחרים במעבדה סומכים על בתי המדרש בזה. ועוד כתב בשם '''הפוסקים''' שהסיבה שסומכים על בדיקת המהרי&quot;ל אע&quot;פ שבד&quot;כ אנחנו חוששים שאיננו בקיאים כיוון שמדובר על 'להתיר אשה לבעלה'. והביא כן בשם '''הש&quot;ך''' '''והחת&quot;ס.'''<br /> <br /> '''הדין בהריון'''<br /> <br /> ראה גם שו&quot;ת חבל נחלתו בעניין דם הנמצא בבית הכסא ביחס לאשה שראתה דם בעת הריונה.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref1|[1]]] בהמשך מוסיף שאפילו במצב שהיא הרגישה, אעפ&quot;כ היא טהורה, שאנחנו אומרים הרגשת מי רגליים היא, עפ&quot;י '''הגמ' בנז:'''. וכ&quot;כ '''רמב&quot;ם ורמב&quot;ן'''.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref2|[2]]] יש מקום להוכיח מפה לסוגיא של לסמוך על דברי הרופאים. שרואים פה שהב&quot;י סמך עליהם למרות שהוכחתם היתה בדרך השלילה ולא על דרך החיוב. ושמא משום כך הר&quot;ן לא רצה לסמוך עליהם בלחוד.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref3|[3]]] '''ערו&quot;ה''' (קצא, כט) מתקשה ארוכות בשיטת הרמ&quot;א ומסביר שמטרת הבדיקה אינה לוודא שהדם הוא דם עם מי הרגליים, דהרי הפוסקים לא כתבו שצריך שיימצא דם במי הרגליים, אלא עיקר הבדיקה לוודא שאין דם שיוצא מן המקור במקביל למי הרגליים, יע&quot;ש.<br /> <br /> [[:קובץ:/D:/Users/thiuk/Documents/צביקי/סימן קצא.docx# ftnref4|[4]]] בדומה כתב '''ערו&quot;ה''' (קצא, לח): כללו של דבר, בעניינים אלו יש הרבה מעשיות בתשובות הגדולים, והעיקר שלא לדון איסור כרת באומדנא בעלמא, אם לא מה שמבואר בשו&quot;ע מפורש, ושאר מקרים כשיארע, אין לסמוך רק על מכה אם ביכולת לברר ע&quot;י מילדות ורופאים שיש לה פצע או חבורה, או ע&quot;י כאב אם בשעת הכאב היא מוצאה הדם, או הקרטין או החול... <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |<br /> |}</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%9D_%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%A6%D7%90_%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D&diff=11167 2018-03-26T18:43:35Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> דם שנמצא בבית הכסא<br /> במשנה בנידה (נט:) מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לדם שנמצא על בית הכסא, האם הוא טמא או טהור. ר&quot;מ מחלק ואומר שעומדת טמאה ויושבת טהורה. ורבי יוסי אומר שבין כך ובין כך טהורה.<br /> בגמרא יש בירור מה החלוקה בין עומדת ליושבת והיכן בדיוק נמצא הדם. ובגמרא נוספים שתי העמדות. ראשית דברי שמואל שמדובר במזנקת. ודבר נוסף הוא דברי רבי אבא שמדובר ביושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל. סוף הגמרא היא ששמואל ורבי אבא פוסקים הלכה כרבי יוסי.<br /> ביסוד הסוגיא<br /> ערוך השולחן (קצא, ו) מסביר מה בכלל הדיון במשנה, הרי לכאורה יש הרגשה, ונחשוש שדם נידה הוא הבא בהרגשה? וביאר שכיוון שעיקר פעולתה להשתין ומוכרח שתהיה הרגשה מכח המציאות שמשתינה, לכן כשם שאנחנו אומרים שהדם בא יחד עם מי הרגלים, כמו כן נאמר נאמר שההרגשה לא מעלה ולא מורידה במשתנת, וכן פסקו כולם.<br /> ביאור המציאות<br /> נחלקו הראשונים (ראה בב&quot;י יו&quot;ד קצא) באיזה מצב רבי יוסי טיהר.<br /> א. רש&quot;י ביאר את החילוק בין עומדת ליושבת שבעומדת אין אופציה שהיא מזנקת ואילו כשהיא יושבת יש אופציה כזו. וכיוון שרבי יוסי חולק על ר&quot;מ ומטהר בכל פנים, ופוסקים הלכה כרבי יוסי א&quot;כ אין חלוקה בין המצבים, ובכל המצבים טהורה, וכך למד הב&quot;י גם בדברי הרמב&quot;ם, הרמב&quot;ן והרשב&quot;א. וכן פסק הב&quot;י עיקר להלכה[1].<br /> ב. התוס' והרא&quot;ש חולקים על רש&quot;י וסוברים שאף במעומד שייך לומר שהיא תזנק, וא&quot;כ מוכרחים הם להסביר את מהלך הסוגיא באופן אחר, ובעצם גם לשיטתם הגמ' מבררת מה בין עומדת ליושבת, אלא שהשאלה היא לא שאלה פיזית, מה בינהם, כפי שרש&quot;י לומד, אלא שאלה הלכתית, הרי בשתי המצבים יש ריעותא וטיבותא, ומדוע בזה ר&quot;מ טימא ובזה טיהר. ועל כך צמצם שמואל את הבנתנו הראשונית בדעת רבי מאיר ואמר שכל מה שטיהר אינו אלא במזנקת. שדווקא במקום שיש תרתי לטיבותא שגם יושבת וגם מזנקת, אז אין חשש שבא מהמקור, אלא מכה יש באותו המקום, אך אלא&quot;כ היא טמאה. ואת ההעמדה השניה של שמואל מסבירים שטומאה על הספל היא דווקא לדעת רבי מאיר, כי כיוון שחושש ביושבת ושותתת אז ה&quot;ה בחשש שמא אחרי גמר מי הרגליים יצאו דם, אך לרבי יוסי שמטהר טהור לגמרי.<br /> ג. הגהות מיימוניות בשם הר&quot;מ והמרדכי נקטו שכיוון שהגמרא העמידה שתי אוקימתות בדעת ר&quot;מ והם מוכרחות נמצא שכל מחלוקתו עם רבי יוסי היא דווקא אחרי שתי האוקמיתות וע&quot;כ להלכה לא טיהר רבי יוסי אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל. הר&quot;ן בתשובה (מט) מוסיף שהביאור הזה בסוגיא מוכרח, דמדוע שמואל ורבי אבא שפסקו כדעת רבי יוסי פסקו הלכה כר&quot;מ, אלא ע&quot;כ מוכרחים לומר שכיוון שיש נפק&quot;מ לדעת רבי יוסי לכן הם מבררים דעת רבי מאיר. ומוסיף הר&quot;ן שנחלקו ר&quot;מ ור&quot;י במקום שנמצא גם בתוך הספל וגם על שפתו האם חוששים למיעוט שהדם מהמקור כיוון שנמצא על שפתו או שאומרים כמו שמי הרגליים שתתו בסופם כך גם הדם.<br /> טהורה לגמרי או טהורה מנידה<br /> נחלקו הראשונים בדעת הר&quot;ח האם רבי יוסי שמטהר הוא שהאשה לגמרי טהורה (הר&quot;ן, המ&quot;מ), או שהסוגיא דיברה דווקא לעניין טהרות, כפי שמשמע קצת מלשון הגמ' שדיברה על לכתחילה ודיעבד, ואילו לעניין בעלה שיש בו חומר כרת, היא טמאה (הגהות מיימוניות בשם הר&quot;מ, הרשב&quot;א והרא&quot;ש). ראיה נוספת יש מדין עד שאינו בדוק, שמשמע שם שמחלוקת רבי ורבי יוסי היא דווקא ביחס לטומאת כתם ולא לעניין טהרה גמורה של האישה. ומ&quot;מ למסקנה אומר הב&quot;י פוסקים שטהורה לגמרי.<br /> להלכה<br /> בשו&quot;ע פסק להלכה כדעת רש&quot;י והרמב&quot;ם שטהורה בכל מצב, ואפילו הרגישה. הרמ&quot;א מביא את שתי הדעות הנוספות ואומר שלמעשה נוהגים כדעת הגהות מימוניות. ומסביר הט&quot;ז (ס&quot;ק ב) שצריך תלתא לטיבותא יושבת ומקלחת ותוך הספל. הש&quot;ך מוסיף שאף הלכה כר&quot;ח שלכתחילה טמאה לבעלה, ורק בדיעבד פוסקים כרבי יוסי שמטהר.<br /> הפת&quot;ש הביא בשם תשובת הפנים מאירות שטיהר אשה זקנה שחדל לה אורח כנשים, כשראתה דם בבית הכסא ק&quot;ו מכתם. והפת&quot;ש תמה ואמר שלא מצאנו זאת בשום מקום.<br /> כתב בדרכי טהרה (ד, יד): שלמעשה, היום שנתן לדעת בצורה ברורה על ידי בדיקות רפואיות מהו מקור דם זה- כל אשה שראתה דם במי רגליה, או שאחרי שהטילה מים קנחה ומצאה דם, או כשהטילה מים הרגישה כאבים כשל וסת ואחר כך מצאה דם בבגדיה או בבדיקה, תפנה לרופא שיגיד לה מהו מקור דם זה, ועם תשובות הרופא תשאל שאלת חכם.<br /> דם שאחר מי הרגליים<br /> נחלקו ההגהות מימוניות והמרדכי עם הר&quot;ן והרא&quot;ש כשעשתה בדיקה לאחר מי הרגליים ומצאה דם האם היא טמאה, כיוון שהדם לא בא עם מי הרגליים ממש, או שאנחנו אומרים שדם זה שיריים של הדם שיצא עם מי הרגליים. ומ&quot;מ אומר הב&quot;י שבמקום שלא היה דם במי הרגליים אלא נמצא לאחריו וודאי לכו&quot;ע טמאה. הרמ&quot;א מביא שאם האשה עשתה בדיקה אחר מי הרגליים בזה נחלקו האם תולים את הדם בדם שיצא עם מי הרגליים אם לאו. ויש להחמיר. אבל לכתחילה אינה צריכה בדיקה כלל.<br /> בפת&quot;ש הביא בזה מחלוקת בין הצ&quot;צ לס&quot;ט האם צריך שיהיה גם דם בשעת יציאת מי הרגליים או כאב כדי לטהר, או אפילו בלא זה. וכתב השבו&quot;י להחמיר לכתחילה ולהיות מתון בדין זה.<br /> כתב שבט הלוי שאין להסתכל בנייר טואלט לאחר עשיית מי רגלים, כיוון שרק גורם לקלקולים, ובפרט שעל נייר אינו נראה ברור.[1]<br /> ספל שאיש ואשה מטילים בו<br /> כתב הרמ&quot;א עפ&quot;י המשנה והפוסקים הדין פשוט שהדם הזה טהור בכל עניין. וכתב הש&quot;ך שהוא משום ספק ספיקא.<br /> מקרים מיוחדים<br /> ישנם עוד שני נידונים בב&quot;י שבשניהם אנחנו אומרים שמה שהאשה רואה איננו דם:<br /> חול אדום וקרטין<br /> כמין חול אדום (חצץ ללא דם וזה ההבדל בינו לדברי המרדכי על קרטין שטמאים) שיוצא אחר מי הרגליים, ואומר הר&quot;ן שאפילו ר&quot;מ יודה בזה כיוון שהוא מיעוטא דמיעוטא. ועוד שהרופאים מעידים שהוא יוצא מהכליות. ומטהר הר&quot;ן עפ&quot;י סברות נוספות: שעשתה בדיקת המהרי&quot;ל, יש לה כאב כליות, אין פה בדיקה בצבעי הדם אלא הבדל בעצמי הדברים. ולדעת הב&quot;י טהורה משום דברי הרופאים לחוד[2].<br /> כתב הרמ&quot;א שאשה שמצאה כעין חול במי הרגליים ובזמנים אחרים יש לה וסת, יש לטהרה כיוון שזהו חול שדרכו להיוולד בכליות. ביחס לרוחב ההיתר כתב הש&quot;ך שעפ&quot;י הב&quot;י יש לראות האם נימוחים במים ורק אם לא נימוחו טהורה. אך לדרכ&quot;מ ולב&quot;ח אף אם נימוחו טהורה, כיוון שאינם חמורים מדם ממש שיוצא בבית הכסא.<br /> בנידון זה נחלקו הט&quot;ז והחכ&quot;צ האם לסמוך להתיר באשה שמצאה קרטין, והט&quot;ז רצה להתיר מסיבות שונות: עצמות הקרטין- שמותרים, כאב בכליות, יש לה וסת והדם שלא בשעת וסתה, כאב למעלה מאותו המקום. והחכ&quot;צ כתב שמי שסומך על הט&quot;ז מתיר איסור כרת.<br /> כתב השבט הלוי בזה שמה שהתכוון הט&quot;ז הוא באופן שיש כאב עם מחלה זו, שהתברר שהיא קיימת, ובלשוננו נקראת אבנים בכליות, ואדרבה הפסק בכאב מוכיח שזה אבנים בכליות. וכך הביא בשם ר&quot;ח רפפורט, ודווקא כשאותם פירורים נראים בצורה של חול. ולכתחילה יש לבדוק עפ&quot;י הבדיקות שקיימות היום, אך אם אין באפשרות לבדוק סומכים על המקילים, כיוון שהנסיון מורה כמותם.<br /> דם חולי במי הרגליים<br /> אשה שיש לה כאב כל פעם שעושה צרכיה, ומוצאה דם כמין מוגלה כתב האגור בשם המהר&quot;י מולן בשם המהר&quot;מ (מובא במרדכי) שטמאה אך מה&quot;ר רבינו שלום סובר שאם תמיד ע&quot;י כאב תולים במכה ועוד שאינו כמראה דם גמור.<br /> כתב הרמ&quot;א להתיר דם באשה שיש לה חולי שנקרא 'הארי&quot;ן ווינ&quot;ד', וזה בתנאי שיש לה כאב בשעת הוצאת מי הרגליים. ואז אפילו מצאה דם אחר הוצאת מי הרגליים היא טהורה. אך המהרי&quot;ל חלק על זה והצריך שיהיה לאשה ווסת ותראה שלא בשעת וסתה, ואז תעשה בדיקת מוך בשעת מי הרגליים כדי לטהר אותה. וכותב שכך נהגו[3].<br /> בדעת המהרי&quot;ל בפשטות משמע שמתיר דווקא באשה שיש לה ווסת קבוע, אך הש&quot;ך הקשה על דברי המהרי&quot;ל דלכאורה מדוע לא נאמר שאף באשה שאין לה וסת קבוע נתלה את הדם במכה, כיוון שעכ&quot;פ יש לה וסת בזמנים אחרים, ע&quot;כ הסיק הש&quot;ך ראשית שהמהרי&quot;ל מסתפק האם בדיקה זו לגמרי מועילה אם לאו, ועוד שאין הכי נמי בכהאי גוונא המהרי&quot;ל יטהר, ובעצם כוונתו שאם יש מציאות שרואה אף שלא בשעת הטלת מי רגליים, נתלה את מי הרגליים במכה. ומסיים הש&quot;ך אף אם אין זה כוונת המהרי&quot;ל, מ&quot;מ המהרי&quot;ו סובר שבדיקה זו בדיקה מעלייתא, ומועילה גם באשה שאין לה ווסת, ויש לסמוך עליו.<br /> הפת&quot;ש כתב בשם הנוב&quot;י שיש לסמוך על הבדיקה הזאת לגמרי, ולהתיר אשה שמצאה כתמים עפ&quot;ז. ומה שהצריך הרמ&quot;א וסת קבוע אינו משום שמסתפק אלא כדי שהבדיקה הזאת תועיל לעולם, &quot;שיהא מוכיחה קיים כדי שנדע כאשר יסור הסיבה שוב לא תתלה בו&quot;. אומנם החוו&quot;ד חלק עליו וסובר שאין לסמוך עליו במצב בו נמצא דם בבית הכסא. [וכתב שבט הלוי שכל המחלוקת בינהם היא באופן שרואה גם שלא בשעת הטלת מ&quot;ר וגם בשעה שמטילה, אך אם רק בשעה הטלת מי רגליים לכו&quot;ע מועילה בדיקה].<br /> נידון נוסף שנשאל החת&quot;ס הוא האם אשה שרואה דם במי הרגליים האם טמאה אם לאו. ומחלק שם האם מדובר במקרה שרואה דם במצבים נוספים, לבין מצב שראתה רק בשעת יציאת מי הרגליים שעל זה אומר האבני מילואים שאם רואה ביום הוסת היא טמאה, כיון שאינה רואה בזמן אחר.<br /> השבט הלוי כתב שהיום יש בדיקה ע&quot;י תרופה שעוצרת דם וסת, ואז יוצא רק דם מכה, וכתב לסמוך על זה, כיוון שידוע היום שמועיל[4]. וכעין בבירורים האחרים במעבדה סומכים על בתי המדרש בזה. ועוד כתב בשם הפוסקים שהסיבה שסומכים על בדיקת המהרי&quot;ל אע&quot;פ שבד&quot;כ אנחנו חוששים שאיננו בקיאים כיוון שמדובר על 'להתיר אשה לבעלה'. והביא כן בשם הש&quot;ך והחת&quot;ס.<br /> הדין בהריון<br /> ראה גם שו&quot;ת חבל נחלתו בעניין דם הנמצא בבית הכסא ביחס לאשה שראתה דם בעת הריונה.<br /> ________________________________________<br /> [1] בהמשך מוסיף שאפילו במצב שהיא הרגישה, אעפ&quot;כ היא טהורה, שאנחנו אומרים הרגשת מי רגליים היא, עפ&quot;י הגמ' בנז:. וכ&quot;כ רמב&quot;ם ורמב&quot;ן.<br /> [2] יש מקום להוכיח מפה לסוגיא של לסמוך על דברי הרופאים. שרואים פה שהב&quot;י סמך עליהם למרות שהוכחתם היתה בדרך השלילה ולא על דרך החיוב. ושמא משום כך הר&quot;ן לא רצה לסמוך עליהם בלחוד.<br /> [3] ערו&quot;ה (קצא, כט) מתקשה ארוכות בשיטת הרמ&quot;א ומסביר שמטרת הבדיקה אינה לוודא שהדם הוא דם עם מי הרגליים, דהרי הפוסקים לא כתבו שצריך שיימצא דם במי הרגליים, אלא עיקר הבדיקה לוודא שאין דם שיוצא מן המקור במקביל למי הרגליים, יע&quot;ש.<br /> [4] בדומה כתב ערו&quot;ה (קצא, לח): כללו של דבר, בעניינים אלו יש הרבה מעשיות בתשובות הגדולים, והעיקר שלא לדון איסור כרת באומדנא בעלמא, אם לא מה שמבואר בשו&quot;ע מפורש, ושאר מקרים כשיארע, אין לסמוך רק על מכה אם ביכולת לברר ע&quot;י מילדות ורופאים שיש לה פצע או חבורה, או ע&quot;י כאב אם בשעת הכאב היא מוצאה הדם, או הקרטין או החול...</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%9D_%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%A6%D7%90_%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D&diff=10516 2018-02-18T18:11:17Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>&lt;nowiki&gt;{{תחרות כתיבה}}&lt;/nowiki&gt;<br /> <br /> סוגיא זו מופיעה במסכת נידה (נט:)</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%9D_%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%A6%D7%90_%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D&diff=10493 2018-02-15T21:37:59Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>סוגיא זו מופיעה במסכת נידה (נט:)</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%9D_%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%A6%D7%90_%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D&diff=10492 2018-02-15T21:37:12Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: יצירת דף עם התוכן &quot;דם הנמצא אחר עשיית צרכים&quot;</p> <hr /> <div>דם הנמצא אחר עשיית צרכים</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=10491 2018-02-15T21:33:59Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>'''הקדמה:''' הסוגיא עוסקת בהצמדת חפיפה לטבילה, באלו אופנים החפיפה אכן צמודה, ובאלו אופנים מפאת אילוצים נרחיק את החפיפה מהטבילה ומה הגבול בזה. כמו כן נדון בנושאים המסתעפים וכפי שיפורט. קריאה נעימה.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''מקורות'''<br /> |-<br /> |'''משנה:'''<br /> |משנה<br /> |-<br /> |'''בבלי:'''<br /> |בבלי נידה סז:-סח. <br /> |-<br /> |'''ירושלמי:'''<br /> |ירושלמי<br /> |-<br /> |'''רמב&quot;ם:'''<br /> |רמב&quot;ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז<br /> |-<br /> |'''שלחן ערוך:'''<br /> |שלחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג-ד<br /> |}<br /> <br /> = '''סמיכות לטבילה או חפיפה בנחת''' =<br /> מקור הסוגיא בשתי סוגיות בגמרא בנידה: הסוגיא הראשונה (סז:) עוסקת במרחק המקסימלי בין חפיפה לטבילה, ומביאה דעת רב הונא הסובר שניתן להרחיק עד שלושה ימים בינהם. הוא לומד זה מהרחקת החפיפה מהטבילה כאשר חלים שני ימים ראש השנה אחר השבת, שנמצא שיש שלושה ימים שמפסיקים בין החפיפה לטבילה, ואעפ&quot;כ הטבילה כשירה. רב חסדא אומר שדווקא במקום שיש צורך הותר, אך בסתם אינו מותר להפסיק בין החפיפה לטבילה, אע&quot;פ שיש זמנים שהותר. רב יימר עקרונית מסכים עם רב חסדא אך אומר שבמרחק של שלושה ימים הוא גדול, ולכן אין להפסיק בהפסקה כזו בין חפיפה לטבילה, ויש לחפוף בליל הטבילה, ורק במקום שבפחות מג' ימים ניתן להרחיק בין טבילה לחפיפה. סוף הסוגיה היא שמרימר פוסק להלכה כרב חסדא ועפ&quot;י רב יימר. <br /> <br /> הסוגיא השנייה מופיעה מיד לאחריה: (סח.) בה מובאות שני פסקי אמוראים סותרים, שנפסקים להלכה: פסק אחד אומר שאשה תחפוף [בלשון הגמרא תחוף ובזה נשתמש] ביום ותטבול בלילה. והשני אומר שאשה תחוף גם כן בלילה. [[נידה סח.|והגמרא]] מיישבת שההבדל בין הפסקים הוא שזה נאמר במקום שאפשר וזה נאמר במקום שאי אפשר. מחלוקת בביאור הסוגיא בראשונים נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסוגיא: כאן במקום שאפשר וכאן במקום שאי אפשר. '''רש&quot;י''' ביאר שמקום שאפשר מוסב על טבילה ביום, שבמקום שהאשה יכולה לטבול, יש עדיפות שתטבול ביום. אך במקום שאי אפשר לחוף ביום, כמו טבילה במוצאי שבת ויום טוב, תחוף רק בלילה. '''תוספות''' מבארים שהסיבה שישנה עדיפות לחפוף ביום היא משום שבלילה היא מזדרזת הרבה, ושמא לא תחוף כמו שצריך, ע&quot;כ טוב לכתחילה ביום. בהמשך הדברים מביא תוספות את פירוש השאילתות דרב אחאי (אחרי מות צו) לסוגיא. הוא מסביר הפוך מרש&quot;י, הוא אומר שבמקום שאפשר על האשה לחוף דווקא בלילה, כדי שלא תהיה הפסקה בין החפיפה לטבילה, אך במקום שאי אפשר כמו לדוג' כשחל ליל טבילה בליל שבת או יום טוב, אז תחוף ביום שקודם הטבילה. או אפילו אם חל במוצאי שבת או מוצאי יום טוב, אז תחוף בערב שבת. [כדעת השאילתות סוברים גם הרשב&quot;א בתה&quot;ב, הרמב&quot;ם בפ&quot;ב ממקוואות, הר&quot;ן בפ&quot;ב דשבועות, ודעת הרי&quot;ף אליבא דהר&quot;ן] <br /> <br /> תוספות מבאר שלפי רש&quot;י הביאור בפסיקה כרב חסדא ע&quot;פ רב יימר הוא במציאות שחל יו&quot;ט במוצאי שבת, שזו המציאות היחידה שהכרחי שתטבול קודם, בשישי, שהרי בזמנים האחרים כמו מוצ&quot;ש בחול חופפת בלילה. לעומת זאת לפי השאילתות הביאור הוא בדיוק כפי שהגמרא מתרצת, שהרי אם חל יו&quot;ט במוצאי שבת, וא&quot;א לחפוף אזי חופפת קודם. <br /> <br /> [יש לציין שדעת '''הרא&quot;ש''' ברש&quot;י וכן דעת '''רבינו ירוחם''' שבמקום שהחפיפה איננה צמודה לטבילה כגון חל יו&quot;ט במוצאי שבת, דוחים את הטבילה אומנם '''הב&quot;ח''' כתב שהטור לא נקט כדעת הרא&quot;ש ברש&quot;י, כיוון שהשאילתות ור&quot;ת סוברים שאין לדחות את הטבילה, אע&quot;פ שהחפיפה איננה סמוכה, ועוד שהתוס' חולק על הרא&quot;ש בביאור דברי רש&quot;י. וכתב הב&quot;ח כך נהגו הנשים משנים קדמוניות ומנהג ישראל תורה היא]. <br /> <br /> = '''מנהג הנשים''' =<br /> '''הטור''' (יו&quot;ד קצט) מביא את דברי אביו '''הרא&quot;ש''' [וכן דעת המרדכי בשבועות בשם ספר התרומה, סמ&quot;ג ותוס'] שנוהגות הנשים לחוף מבעוד יום וגומרות בחשיכה, ואח&quot;כ טובלות, כיוון שגם השאילתות מודה לרש&quot;י שניתן לחפוף ביום, אם בפועל מסמיכה את החפיפה לטבילה [ב&quot;י]. ועוד מהדרות הנשים שלוקחות מסרק למקווה כדי להמשיך את החפיפה במקווה, ונמצא שהיא סמוכה ממש. ועוד כותב בעניין חל ליל טבילה במוצאי שבת, שמנהג יפה הוא לטבול בשישי וגם במוצאי שבת. ובכל אופן גם בזמנים אחרים שאינה יכולה לחפוף בליל הטבילה, מקדימה את החפיפה לזמן מתאים, ותטבול בזמנה. שני מנהגים אלו הובאו להלכה '''בשו&quot;ע''' [קצט- ג] וכתב '''הרמ&quot;א''' שם שבמקום שצריכה לחוף בלילה תחוף בלילה אך תקפיד לעשות זאת בנחת. <br /> <br /> ביחס לטבילה במוצאי שבת, אומר '''השו&quot;ע''' (יו&quot;ד קצט ד) שחופפת בלילה, במוצ&quot;ש [כרש&quot;י '''והיראים''']. '''הרמ&quot;א''' שם אומר שמנהג יפה שתרחץ בערב שבת ומוצ&quot;ש תחפוף פעם שניה ותסתרק. וכן כתב '''הש&quot;ך''' שם אך בשונה מהרמ&quot;א נקט שזהו עיקר הדין, ולא מנהג בלבד. (באר היטב)<br /> <br /> = '''הוספות''' =<br /> '''בשו&quot;ת פנים מאירות''' (תשובה ח) מובא שנידה אבילה, שחל ליל טבילתה במוצ&quot;ש, תחפוף ביום שישי ואע&quot;פ שהיא עדיין אבילה אז, כדי שתטבול בזמנה. [מובא בבאר היטב קצט ח] ובדומה כתב '''הנודע ביהודה''' (יו&quot;ד קמא צט) שפשוט שמותר לאשה לחפוף באבלה, בערב שבת, אלא שכתב שאין זה משום טבילה בזמנה מצווה, אלא משום שאף ללא טבילה, מותרת האשה לחפוף ולרחוץ בחמין לכבוד שבת קודש. <br /> <br /> בספר '''&quot;דרכי טהרה&quot;''' (פרק טו יא) כתב שאף שמנהג הנשים הוא להתחיל בחפיפה מעט קודם שקיעה, מ&quot;מ אשה שיודעת שע&quot;י שתחפוף ביום, תחפוף טוב יותר, תחפוף ביום. וכן אשה שמעדיפה לחפוף לפני הצהרים, כשהילדים בבית הספר, ואז יכולה לחפוף בנחת, יש לה לעשות כן.<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=10490 2018-02-15T21:32:59Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>הקדמה: הסוגיא עוסקת בהצמדת חפיפה לטבילה, באלו אופנים החפיפה אכן צמודה, ובאלו אופנים מפאת אילוצים נרחיק את החפיפה מהטבילה ומה הגבול בזה. כמו כן נדון בנושאים המסתעפים וכפי שיפורט. קריאה נעימה.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''מקורות'''<br /> |-<br /> |'''משנה:'''<br /> |משנה<br /> |-<br /> |'''בבלי:'''<br /> |בבלי נידה סז:-סח. <br /> |-<br /> |'''ירושלמי:'''<br /> |ירושלמי<br /> |-<br /> |'''רמב&quot;ם:'''<br /> |רמב&quot;ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז<br /> |-<br /> |'''שלחן ערוך:'''<br /> |שלחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג-ד<br /> |}<br /> <br /> = '''סמיכות לטבילה או חפיפה בנחת''' =<br /> מקור הסוגיא בשתי סוגיות בגמרא בנידה: הסוגיא הראשונה (סז:) עוסקת במרחק המקסימלי בין חפיפה לטבילה, ומביאה דעת רב הונא הסובר שניתן להרחיק עד שלושה ימים בינהם. הוא לומד זה מהרחקת החפיפה מהטבילה כאשר חלים שני ימים ראש השנה אחר השבת, שנמצא שיש שלושה ימים שמפסיקים בין החפיפה לטבילה, ואעפ&quot;כ הטבילה כשירה. רב חסדא אומר שדווקא במקום שיש צורך הותר, אך בסתם אינו מותר להפסיק בין החפיפה לטבילה, אע&quot;פ שיש זמנים שהותר. רב יימר עקרונית מסכים עם רב חסדא אך אומר שבמרחק של שלושה ימים הוא גדול, ולכן אין להפסיק בהפסקה כזו בין חפיפה לטבילה, ויש לחפוף בליל הטבילה, ורק במקום שבפחות מג' ימים ניתן להרחיק בין טבילה לחפיפה. סוף הסוגיה היא שמרימר פוסק להלכה כרב חסדא ועפ&quot;י רב יימר. <br /> <br /> הסוגיא השנייה מופיעה מיד לאחריה: (סח.) בה מובאות שני פסקי אמוראים סותרים, שנפסקים להלכה: פסק אחד אומר שאשה תחפוף [בלשון הגמרא תחוף ובזה נשתמש] ביום ותטבול בלילה. והשני אומר שאשה תחוף גם כן בלילה. [[נידה סח.|והגמרא]] מיישבת שההבדל בין הפסקים הוא שזה נאמר במקום שאפשר וזה נאמר במקום שאי אפשר. מחלוקת בביאור הסוגיא בראשונים נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסוגיא: כאן במקום שאפשר וכאן במקום שאי אפשר. '''רש&quot;י''' ביאר שמקום שאפשר מוסב על טבילה ביום, שבמקום שהאשה יכולה לטבול, יש עדיפות שתטבול ביום. אך במקום שאי אפשר לחוף ביום, כמו טבילה במוצאי שבת ויום טוב, תחוף רק בלילה. '''תוספות''' מבארים שהסיבה שישנה עדיפות לחפוף ביום היא משום שבלילה היא מזדרזת הרבה, ושמא לא תחוף כמו שצריך, ע&quot;כ טוב לכתחילה ביום. בהמשך הדברים מביא תוספות את פירוש השאילתות דרב אחאי (אחרי מות צו) לסוגיא. הוא מסביר הפוך מרש&quot;י, הוא אומר שבמקום שאפשר על האשה לחוף דווקא בלילה, כדי שלא תהיה הפסקה בין החפיפה לטבילה, אך במקום שאי אפשר כמו לדוג' כשחל ליל טבילה בליל שבת או יום טוב, אז תחוף ביום שקודם הטבילה. או אפילו אם חל במוצאי שבת או מוצאי יום טוב, אז תחוף בערב שבת. [כדעת השאילתות סוברים גם הרשב&quot;א בתה&quot;ב, הרמב&quot;ם בפ&quot;ב ממקוואות, הר&quot;ן בפ&quot;ב דשבועות, ודעת הרי&quot;ף אליבא דהר&quot;ן] <br /> <br /> תוספות מבאר שלפי רש&quot;י הביאור בפסיקה כרב חסדא ע&quot;פ רב יימר הוא במציאות שחל יו&quot;ט במוצאי שבת, שזו המציאות היחידה שהכרחי שתטבול קודם, בשישי, שהרי בזמנים האחרים כמו מוצ&quot;ש בחול חופפת בלילה. לעומת זאת לפי השאילתות הביאור הוא בדיוק כפי שהגמרא מתרצת, שהרי אם חל יו&quot;ט במוצאי שבת, וא&quot;א לחפוף אזי חופפת קודם. <br /> <br /> [יש לציין שדעת '''הרא&quot;ש''' ברש&quot;י וכן דעת '''רבינו ירוחם''' שבמקום שהחפיפה איננה צמודה לטבילה כגון חל יו&quot;ט במוצאי שבת, דוחים את הטבילה אומנם '''הב&quot;ח''' כתב שהטור לא נקט כדעת הרא&quot;ש ברש&quot;י, כיוון שהשאילתות ור&quot;ת סוברים שאין לדחות את הטבילה, אע&quot;פ שהחפיפה איננה סמוכה, ועוד שהתוס' חולק על הרא&quot;ש בביאור דברי רש&quot;י. וכתב הב&quot;ח כך נהגו הנשים משנים קדמוניות ומנהג ישראל תורה היא]. <br /> <br /> = '''מנהג הנשים''' =<br /> '''הטור''' (יו&quot;ד קצט) מביא את דברי אביו '''הרא&quot;ש''' [וכן דעת המרדכי בשבועות בשם ספר התרומה, סמ&quot;ג ותוס'] שנוהגות הנשים לחוף מבעוד יום וגומרות בחשיכה, ואח&quot;כ טובלות, כיוון שגם השאילתות מודה לרש&quot;י שניתן לחפוף ביום, אם בפועל מסמיכה את החפיפה לטבילה [ב&quot;י]. ועוד מהדרות הנשים שלוקחות מסרק למקווה כדי להמשיך את החפיפה במקווה, ונמצא שהיא סמוכה ממש. ועוד כותב בעניין חל ליל טבילה במוצאי שבת, שמנהג יפה הוא לטבול בשישי וגם במוצאי שבת. ובכל אופן גם בזמנים אחרים שאינה יכולה לחפוף בליל הטבילה, מקדימה את החפיפה לזמן מתאים, ותטבול בזמנה. שני מנהגים אלו הובאו להלכה '''בשו&quot;ע''' [קצט- ג] וכתב '''הרמ&quot;א''' שם שבמקום שצריכה לחוף בלילה תחוף בלילה אך תקפיד לעשות זאת בנחת. <br /> <br /> ביחס לטבילה במוצאי שבת, אומר '''השו&quot;ע''' (יו&quot;ד קצט ד) שחופפת בלילה, במוצ&quot;ש [כרש&quot;י '''והיראים''']. '''הרמ&quot;א''' שם אומר שמנהג יפה שתרחץ בערב שבת ומוצ&quot;ש תחפוף פעם שניה ותסתרק. וכן כתב '''הש&quot;ך''' שם אך בשונה מהרמ&quot;א נקט שזהו עיקר הדין, ולא מנהג בלבד. (באר היטב)<br /> <br /> = '''הוספות''' =<br /> '''בשו&quot;ת פנים מאירות''' (תשובה ח) מובא שנידה אבילה, שחל ליל טבילתה במוצ&quot;ש, תחפוף ביום שישי ואע&quot;פ שהיא עדיין אבילה אז, כדי שתטבול בזמנה. [מובא בבאר היטב קצט ח] ובדומה כתב '''הנודע ביהודה''' (יו&quot;ד קמא צט) שפשוט שמותר לאשה לחפוף באבלה, בערב שבת, אלא שכתב שאין זה משום טבילה בזמנה מצווה, אלא משום שאף ללא טבילה, מותרת האשה לחפוף ולרחוץ בחמין לכבוד שבת קודש. <br /> <br /> בספר '''&quot;דרכי טהרה&quot;''' (פרק טו יא) כתב שאף שמנהג הנשים הוא להתחיל בחפיפה מעט קודם שקיעה, מ&quot;מ אשה שיודעת שע&quot;י שתחפוף ביום, תחפוף טוב יותר, תחפוף ביום. וכן אשה שמעדיפה לחפוף לפני הצהרים, כשהילדים בבית הספר, ואז יכולה לחפוף בנחת, יש לה לעשות כן.<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=10467 2018-02-15T04:17:15Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>הסוגיא עוסקת בהצמדת חפיפה לטבילה, באלו אופנים החפיפה אכן צמודה, ובאלו אופנים מפאת אילוצים נרחיק את החפיפה מהטבילה ומה הגבול בזה.{{מקורות|משנה|בבלי נידה סז:-סח. |ירושלמי|רמב&quot;ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז|שלחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג-ד}}<br /> '''סמיכות לטבילה או חפיפה בנחת''' <br /> <br /> מקור הסוגיא בשתי סוגיות בגמרא בנידה: הסוגיא הראשונה (סז:) עוסקת במרחק המקסימלי בין חפיפה לטבילה, ומביאה דעת רב הונא הסובר שניתן להרחיק עד שלושה ימים בינהם. הוא לומד זה מהרחקת החפיפה מהטבילה כאשר חלים שני ימים ראש השנה אחר השבת, שנמצא שיש שלושה ימים שמפסיקים בין החפיפה לטבילה, ואעפ&quot;כ הטבילה כשירה. רב חסדא אומר שדווקא במקום שיש צורך הותר, אך בסתם אינו מותר להפסיק בין החפיפה לטבילה, אע&quot;פ שיש זמנים שהותר. רב יימר עקרונית מסכים עם רב חסדא אך אומר שבמרחק של שלושה ימים הוא גדול, ולכן אין להפסיק בהפסקה כזו בין חפיפה לטבילה, ויש לחפוף בליל הטבילה, ורק במקום שבפחות מג' ימים ניתן להרחיק בין טבילה לחפיפה. סוף הסוגיה היא שמרימר פוסק להלכה כרב חסדא ועפ&quot;י רב יימר. <br /> <br /> הסוגיא השנייה מופיעה מיד לאחריה: (סח.) בה מובאות שני פסקי אמוראים סותרים, שנפסקים להלכה: פסק אחד אומר שאשה תחפוף [בלשון הגמרא תחוף ובזה נשתמש] ביום ותטבול בלילה. והשני אומר שאשה תחוף גם כן בלילה. [[נידה סח.|והגמרא]] מיישבת שההבדל בין הפסקים הוא שזה נאמר במקום שאפשר וזה נאמר במקום שאי אפשר. <br /> מחלוקת בביאור הסוגיא בראשונים<br /> נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסוגיא: כאן במקום שאפשר וכאן במקום שאי אפשר. '''רש&quot;י''' ביאר שמקום שאפשר מוסב על טבילה ביום, שבמקום שהאשה יכולה לטבול, יש עדיפות שתטבול ביום. אך במקום שאי אפשר לחוף ביום, כמו טבילה במוצאי שבת ויום טוב, תחוף רק בלילה. '''תוספות''' מבארים שהסיבה שישנה עדיפות לחפוף ביום היא משום שבלילה היא מזדרזת הרבה, ושמא לא תחוף כמו שצריך, ע&quot;כ טוב לכתחילה ביום. בהמשך הדברים מביא תוספות את פירוש השאילתות דרב אחאי (אחרי מות צו) לסוגיא. הוא מסביר הפוך מרש&quot;י, הוא אומר שבמקום שאפשר על האשה לחוף דווקא בלילה, כדי שלא תהיה הפסקה בין החפיפה לטבילה, אך במקום שאי אפשר כמו לדוג' כשחל ליל טבילה בליל שבת או יום טוב, אז תחוף ביום שקודם הטבילה. או אפילו אם חל במוצאי שבת או מוצאי יום טוב, אז תחוף בערב שבת. [כדעת השאילתות סוברים גם הרשב&quot;א בתה&quot;ב, הרמב&quot;ם בפ&quot;ב ממקוואות, הר&quot;ן בפ&quot;ב דשבועות, ודעת הרי&quot;ף אליבא דהר&quot;ן] <br /> <br /> תוספות מבאר שלפי רש&quot;י הביאור בפסיקה כרב חסדא ע&quot;פ רב יימר הוא במציאות שחל יו&quot;ט במוצאי שבת, שזו המציאות היחידה שהכרחי שתטבול קודם, בשישי, שהרי בזמנים האחרים כמו מוצ&quot;ש בחול חופפת בלילה. לעומת זאת לפי השאילתות הביאור הוא בדיוק כפי שהגמרא מתרצת, שהרי אם חל יו&quot;ט במוצאי שבת, וא&quot;א לחפוף אזי חופפת קודם. <br /> <br /> [יש לציין שדעת '''הרא&quot;ש''' ברש&quot;י וכן דעת '''רבינו ירוחם''' שבמקום שהחפיפה איננה צמודה לטבילה כגון חל יו&quot;ט במוצאי שבת, דוחים את הטבילה אומנם '''הב&quot;ח''' כתב שהטור לא נקט כדעת הרא&quot;ש ברש&quot;י, כיוון שהשאילתות ור&quot;ת סוברים שאין לדחות את הטבילה, אע&quot;פ שהחפיפה איננה סמוכה, ועוד שהתוס' חולק על הרא&quot;ש בביאור דברי רש&quot;י. וכתב הב&quot;ח כך נהגו הנשים משנים קדמוניות ומנהג ישראל תורה היא]. <br /> <br /> == '''מנהג הנשים''' ==<br /> '''הטור''' (יו&quot;ד קצט) מביא את דברי אביו '''הרא&quot;ש''' [וכן דעת המרדכי בשבועות בשם ספר התרומה, סמ&quot;ג ותוס'] שנוהגות הנשים לחוף מבעוד יום וגומרות בחשיכה, ואח&quot;כ טובלות, כיוון שגם השאילתות מודה לרש&quot;י שניתן לחפוף ביום, אם בפועל מסמיכה את החפיפה לטבילה [ב&quot;י]. ועוד מהדרות הנשים שלוקחות מסרק למקווה כדי להמשיך את החפיפה במקווה, ונמצא שהיא סמוכה ממש. ועוד כותב בעניין חל ליל טבילה במוצאי שבת, שמנהג יפה הוא לטבול בשישי וגם במוצאי שבת. ובכל אופן גם בזמנים אחרים שאינה יכולה לחפוף בליל הטבילה, מקדימה את החפיפה לזמן מתאים, ותטבול בזמנה. שני מנהגים אלו הובאו להלכה '''בשו&quot;ע''' [קצט- ג] וכתב '''הרמ&quot;א''' שם שבמקום שצריכה לחוף בלילה תחוף בלילה אך תקפיד לעשות זאת בנחת. <br /> <br /> ביחס לטבילה במוצאי שבת, אומר '''השו&quot;ע''' (יו&quot;ד קצט ד) שחופפת בלילה, במוצ&quot;ש [כרש&quot;י '''והיראים''']. '''הרמ&quot;א''' שם אומר שמנהג יפה שתרחץ בערב שבת ומוצ&quot;ש תחפוף פעם שניה ותסתרק. וכן כתב '''הש&quot;ך''' שם אך בשונה מהרמ&quot;א נקט שזהו עיקר הדין, ולא מנהג בלבד. (באר היטב)<br /> <br /> == '''חפיפה באבילות''' ==<br /> '''בשו&quot;ת פנים מאירות''' (תשובה ח) מובא שנידה אבילה, שחל ליל טבילתה במוצ&quot;ש, תחפוף ביום שישי ואע&quot;פ שהיא עדיין אבילה אז, כדי שתטבול בזמנה. [מובא בבאר היטב קצט ח]<br /> <br /> == '''שיעורים, מאמרים וכתבי עת''' ==<br /> * ראה באתר ישיבה ביחס למצבים מיוחדים בטבילה, כגון: טבילת אשת חייל, שליל טבילתה במוצ&quot;ש, אלא שבמוצ&quot;ש החייל צריך לחזור לבסיסו.<br /> <br /> * <br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=10465 2018-02-14T22:26:31Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>הסוגיא עוסקת בהצמדת חפיפה לטבילה, באלו אופנים החפיפה אכן צמודה, ובאלו אופנים מפאת אילוצים נרחיק את החפיפה מהטבילה ומה הגבול בזה.{{מקורות|משנה|בבלי נידה סז:-סח. |ירושלמי|רמב&quot;ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז|שלחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג-ד}}<br /> '''סמיכות לטבילה או חפיפה בנחת''' <br /> <br /> מקור הסוגיא בשתי סוגיות בגמרא בנידה: הסוגיא הראשונה (סז:) עוסקת במרחק המקסימלי בין חפיפה לטבילה, ומביאה דעת רב הונא הסובר שניתן להרחיק עד שלושה ימים בינהם. הוא לומד זה מהרחקת החפיפה מהטבילה כאשר חלים שני ימים ראש השנה אחר השבת, שנמצא שיש שלושה ימים שמפסיקים בין החפיפה לטבילה, ואעפ&quot;כ הטבילה כשירה. רב חסדא אומר שדווקא במקום שיש צורך הותר, אך בסתם אינו מותר להפסיק בין החפיפה לטבילה, אע&quot;פ שיש זמנים שהותר. רב יימר עקרונית מסכים עם רב חסדא אך אומר שבמרחק של שלושה ימים הוא גדול, ולכן אין להפסיק בהפסקה כזו בין חפיפה לטבילה, ויש לחפוף בליל הטבילה, ורק במקום שבפחות מג' ימים ניתן להרחיק בין טבילה לחפיפה. סוף הסוגיה היא שמרימר פוסק להלכה כרב חסדא ועפ&quot;י רב יימר. <br /> <br /> הסוגיא השנייה מופיעה מיד לאחריה: (סח.) בה מובאות שני פסקי אמוראים סותרים, שנפסקים להלכה: פסק אחד אומר שאשה תחפוף [בלשון הגמרא תחוף ובזה נשתמש] ביום ותטבול בלילה. והשני אומר שאשה תחוף גם כן בלילה. [[נידה סח.|והגמרא]] מיישבת שההבדל בין הפסקים הוא שזה נאמר במקום שאפשר וזה נאמר במקום שאי אפשר. <br /> מחלוקת בביאור הסוגיא בראשונים<br /> נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסוגיא: כאן במקום שאפשר וכאן במקום שאי אפשר. '''רש&quot;י''' ביאר שמקום שאפשר מוסב על טבילה ביום, שבמקום שהאשה יכולה לטבול, יש עדיפות שתטבול ביום. אך במקום שאי אפשר לחוף ביום, כמו טבילה במוצאי שבת ויום טוב, תחוף רק בלילה. '''תוספות''' מבארים שהסיבה שישנה עדיפות לחפוף ביום היא משום שבלילה היא מזדרזת הרבה, ושמא לא תחוף כמו שצריך, ע&quot;כ טוב לכתחילה ביום. בהמשך הדברים מביא תוספות את פירוש השאילתות דרב אחאי (אחרי מות צו) לסוגיא. הוא מסביר הפוך מרש&quot;י, הוא אומר שבמקום שאפשר על האשה לחוף דווקא בלילה, כדי שלא תהיה הפסקה בין החפיפה לטבילה, אך במקום שאי אפשר כמו לדוג' כשחל ליל טבילה בליל שבת או יום טוב, אז תחוף ביום שקודם הטבילה. או אפילו אם חל במוצאי שבת או מוצאי יום טוב, אז תחוף בערב שבת. [כדעת השאילתות סוברים גם הרשב&quot;א בתה&quot;ב, הרמב&quot;ם בפ&quot;ב ממקוואות, הר&quot;ן בפ&quot;ב דשבועות, ודעת הרי&quot;ף אליבא דהר&quot;ן] <br /> <br /> תוספות מבאר שלפי רש&quot;י הביאור בפסיקה כרב חסדא ע&quot;פ רב יימר הוא במציאות שחל יו&quot;ט במוצאי שבת, שזו המציאות היחידה שהכרחי שתטבול קודם, בשישי, שהרי בזמנים האחרים כמו מוצ&quot;ש בחול חופפת בלילה. לעומת זאת לפי השאילתות הביאור הוא בדיוק כפי שהגמרא מתרצת, שהרי אם חל יו&quot;ט במוצאי שבת, וא&quot;א לחפוף אזי חופפת קודם. <br /> <br /> [יש לציין שדעת '''הרא&quot;ש''' ברש&quot;י וכן דעת '''רבינו ירוחם''' שבמקום שהחפיפה איננה צמודה לטבילה כגון חל יו&quot;ט במוצאי שבת, דוחים את הטבילה אומנם '''הב&quot;ח''' כתב שהטור לא נקט כדעת הרא&quot;ש ברש&quot;י, כיוון שהשאילתות ור&quot;ת סוברים שאין לדחות את הטבילה, אע&quot;פ שהחפיפה איננה סמוכה, ועוד שהתוס' חולק על הרא&quot;ש בביאור דברי רש&quot;י. וכתב הב&quot;ח כך נהגו הנשים משנים קדמוניות ומנהג ישראל תורה היא]. <br /> <br /> == '''מנהג הנשים''' ==<br /> '''הטור''' (יו&quot;ד קצט) מביא את דברי אביו '''הרא&quot;ש''' [וכן דעת המרדכי בשבועות בשם ספר התרומה, סמ&quot;ג ותוס'] שנוהגות הנשים לחוף מבעוד יום וגומרות בחשיכה, ואח&quot;כ טובלות, כיוון שגם השאילתות מודה לרש&quot;י שניתן לחפוף ביום, אם בפועל מסמיכה את החפיפה לטבילה [ב&quot;י]. ועוד מהדרות הנשים שלוקחות מסרק למקווה כדי להמשיך את החפיפה במקווה, ונמצא שהיא סמוכה ממש. ועוד כותב בעניין חל ליל טבילה במוצאי שבת, שמנהג יפה הוא לטבול בשישי וגם במוצאי שבת. ובכל אופן גם בזמנים אחרים שאינה יכולה לחפוף בליל הטבילה, מקדימה את החפיפה לזמן מתאים, ותטבול בזמנה. שני מנהגים אלו הובאו להלכה '''בשו&quot;ע''' [קצט- ג] וכתב '''הרמ&quot;א''' שם שבמקום שצריכה לחוף בלילה תחוף בלילה אך תקפיד לעשות זאת בנחת. <br /> <br /> ביחס לטבילה במוצאי שבת, שלא היה אפשר לחוף בשבת, חופפת בלילה. אומר <br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=10419 2018-02-12T05:39:00Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה|בבלי נידה סז:-סח. |ירושלמי|רמב&quot;ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז|שלחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג-ד}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> הסתירה באמוראים ויישובה<br /> מקור הסוגיא בשתי סוגיות בגמרא בנידה: הסוגיא הראשונה (סז:) עוסקת במרחק המקסימלי בין חפיפה לטבילה, ומביאה דעת רב הונא הסובר שניתן להרחיק עד שלושה ימים בינהם. הוא לומד זה מהרחקת החפיפה מהטבילה כאשר חלים שני ימים ראש השנה אחר השבת, שנמצא שיש שלושה ימים שמפסיקים בין החפיפה לטבילה, ואעפ&quot;כ הטבילה כשירה. רב חסדא אומר שדווקא במקום שיש צורך הותר, אך בסתם אינו מותר להפסיק בין החפיפה לטבילה, אע&quot;פ שיש זמנים שהותר. רב יימר ... <br /> <br /> (סח.) שם מובאות שני פסקי אמוראים סותרים, שנפסקים להלכה: פסק אחד אומר שאשה תחפוף [בלשון הגמרא תחוף ובזה נשתמש] ביום ותטבול בלילה. והשני אומר שאשה תחוף גם כן בלילה. [[נידה סח.|והגמרא]] מיישבת שההבדל בין הפסקים הוא שזה נאמר במקום שאפשר וזה נאמר במקום שאי אפשר. <br /> מחלוקת בביאור הסוגיא בראשונים<br /> נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסוגיא: כאן במקום שאפשר וכאן במקום שאי אפשר. '''רש&quot;י''' ביאר שמקום שאפשר מוסב על טבילה ביום, שבמקום שהאשה יכולה לטבול, יש עדיפות שתטבול ביום. אך במקום שאי אפשר לחוף ביום, כמו טבילה במוצאי שבת ויום טוב, תחוף רק בלילה. '''תוספות''' מבארים שהסיבה שישנה עדיפות לחפוף ביום היא משום שבלילה היא מזדרזת הרבה, ושמא לא תחוף כמו שצריך, ע&quot;כ טוב לכתחילה ביום. בהמשך הדברים מביא תוספות את פירוש השאילתות דרב אחאי (אחרי מות צו) לסוגיא. הוא מסביר הפוך מרש&quot;י, הוא אומר שבמקום שאפשר על האשה לחוף דווקא בלילה, כדי שלא תהיה הפסקה בין החפיפה לטבילה, אך במקום שאי אפשר כמו לדוג' כשחל ליל טבילה בליל שבת או יום טוב, אז תחוף ביום שקודם הטבילה. או אפילו אם חל במוצאי שבת או מוצאי יום טוב, אז תחוף בערב שבת. <br /> <br /> סוגיא נוספת שעוסקת בנידון זה מופיעה <br /> <br /> == כותרת שלישית ==<br /> וכן הלאה...<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=10404 2018-02-11T00:05:05Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה|בבלי נידה סז:-סח. |ירושלמי|רמב&quot;ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז|שלחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג-ד}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> הסתירה באמוראים ויישובה<br /> מקור הסוגיא בשתי סוגיות בגמרא בנידה: הסוגיא הראשונה (סז:) עוסקת במרחק המקסימלי בין חפיפה לטבילה, ומביאה דעת רב הונא הסובר שניתן להרחיק עד שלושה ימים בינהם. הוא לומד זה מהרחקת החפיפה מהטבילה כאשר חלים שני ימים ראש השנה אחר השבת, שנמצא שיש שלושה ימים שמפסיקים בין החפיפה לטבילה, ואעפ&quot;כ הטבילה כשירה. רב חסדא אומר שדווקא במקום שיש צורך הותר, אך בסתם אינו מותר להפסיק בין החפיפה לטבילה, אע&quot;פ שיש זמנים שהותר. רב יימר <br /> <br /> (סח.) שם מובאות שני פסקי אמוראים סותרים, שנפסקים להלכה: פסק אחד אומר שאשה תחפוף [בלשון הגמרא תחוף ובזה נשתמש] ביום ותטבול בלילה. והשני אומר שאשה תחוף גם כן בלילה. [[נידה סח.|והגמרא]] מיישבת שההבדל בין הפסקים הוא שזה נאמר במקום שאפשר וזה נאמר במקום שאי אפשר. <br /> מחלוקת בביאור הסוגיא בראשונים<br /> נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסוגיא: כאן במקום שאפשר וכאן במקום שאי אפשר. '''רש&quot;י''' ביאר שמקום שאפשר מוסב על טבילה ביום, שבמקום שהאשה יכולה לטבול, יש עדיפות שתטבול ביום. אך במקום שאי אפשר לחוף ביום, כמו טבילה במוצאי שבת ויום טוב, תחוף רק בלילה. '''תוספות''' מבארים שהסיבה שישנה עדיפות לחפוף ביום היא משום שבלילה היא מזדרזת הרבה, ושמא לא תחוף כמו שצריך, ע&quot;כ טוב לכתחילה ביום. בהמשך הדברים מביא תוספות את פירוש השאילתות דרב אחאי (אחרי מות צו) לסוגיא. הוא מסביר הפוך מרש&quot;י, הוא אומר שבמקום שאפשר על האשה לחוף דווקא בלילה, כדי שלא תהיה הפסקה בין החפיפה לטבילה, אך במקום שאי אפשר כמו לדוג' כשחל ליל טבילה בליל שבת או יום טוב, אז תחוף ביום שקודם הטבילה. או אפילו אם חל במוצאי שבת או מוצאי יום טוב, אז תחוף בערב שבת. <br /> <br /> סוגיא נוספת שעוסקת בנידון זה מופיעה <br /> <br /> == כותרת שלישית ==<br /> וכן הלאה...<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D_%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=10403 2018-02-10T23:29:58Z

<p>צבי אליעזר וייסינגר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|משנה|בבלי נידה סז:-סח. |ירושלמי|רמב&quot;ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה טז|שלחן ערוך יורה דעה סימן קצט סעיף ג-ד}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> .<br /> הסתירה באמוראים ויישובה<br /> מקור הסוגיא בגמרא בנידה (סח.) שם מובאות שני פסקי אמוראים סותרים, שנפסקים להלכה: פסק אחד אומר שאשה תחוף ביום ותטבול בלילה. והשני אומר שאשה תחוף גם כן בלילה. [[נידה סח.|והגמרא]] מיישבת שההבדל בין הפסקים הוא שזה נאמר במקום שאפשר וזה נאמר במקום שאי אפשר. <br /> מחלוקת בביאור הסוגיא בראשונים<br /> נחלקו הראשונים בביאור יישוב הסוגיא: כאן במקום שאפשר וכאן במקום שאי אפשר. '''רש&quot;י''' ביאר שמקום שאפשר מוסב על טבילה ביום, שבמקום שהאשה יכולה לטבול, יש עדיפות שתטבול ביום. אך במקום שאי אפשר לחוף ביום, כמו טבילה במוצאי שבת ויום טוב, תחוף רק בלילה. '''תוספות''' מבארים שהסיבה שישנה עדיפות לחפוף ביום היא משום שבלילה היא מזדרזת הרבה, ושמא לא תחוף כמו שצריך, ע&quot;כ טוב לכתחילה ביום. בהמשך הדברים מביא תוספות <br /> <br /> == כותרת שלישית ==<br /> וכן הלאה...<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> * [סוגיה משיקה לסוגיה זו] <br /> * [עוד סוגיה שקרובה לה בתוכן]<br /> <br /> == שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br /> * [http://www.example.com התוכן בקישור], באתר (שם האתר)<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]</div>

צבי אליעזר וייסינגר