https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%A6%D7%91%D7%99+%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8 2026-04-22T02:50:42Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19860 2022-04-30T21:58:05Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי בשבת'''===<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> <br /> ===מקור הדין:===<br /> ====האם אסור מהתורה או מדברי חכמים====<br /> בחומש '''שמות''' כתוב(פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> ====פסיקת הדין במשניות====<br /> '''במשנה''' (שבת קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה.<br /> <br /> '''ועוד שם''' (קנ.): לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. גמ': מ&quot;ש הוא ומ&quot;ש חבירו? א&quot;ר פפא: חבר נכרי! מתקיף ליה רב אשי-אמירה לנכרי שבות! (וכבר שנינו (בקכא.) שאסור. רש&quot;י.) וכו'.<br /> <br /> ===='''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''====<br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא&quot;כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot;, לשכרו לעבודה במוצ&quot;ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> ===טעמי האיסור===<br /> '''רש&quot;י''' (שבת קכא. ד&quot;ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד&quot;ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .<br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ע&quot;ז טו. ד&quot;ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור.<br /> <br /> '''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.<br /> <br /> נ&quot;מ מביא '''האבני נזר''' (אור&quot;ח מג ו) אם אומר בע&quot;ש לעשות בשבת או בשבת לעשות במוצ&quot;ש.<br /> <br /> אומנם הגיוני שרש&quot;י לא סותר את עצמו וכל הטעמים נכונים ויש כמה סיבות לאסור בכל המקרים של אמירה, וכך גם פסק בשו&quot;ע (שז ב) לאסור בשני האופציות.<br /> <br /> ==='''זמן האמירה לגוי'''===<br /> ===='''אמירה לגוי בשבת עצמה'''====<br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. '''ובתוס'''' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא סומך דעתו רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת &lt;u&gt;איזה&lt;/u&gt; מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> ===='''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''====<br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> ==='''אמירה לנכרי לצורך מצווה (שז, ה)'''===<br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום שיש בדבר איסור תורה האסור והמותר'''===<br /> ===='''המחלוקת כשיש בדבר איסור תורה'''====<br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון &lt;u&gt;הדלקת הנר לצורך השבת&lt;/u&gt;. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> ====אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל====<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום הצורך'''===<br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו. <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי'''===<br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> === אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים ===<br /> '''בשבת''' (קלח:) מבואר שבמקום צער בעלי חיים מותר לבטל כלי מהיכנו, וכתב '''הרא&quot;ש''' (שם סי' ג) ועוד שבמקום צעב&quot;ח מותרת גם אמירה לגוי, ולכן אם הפרה מצטערת מהחלב שבדדיה מותר לומר לגוי לחלוב אותה.<br /> <br /> וכ&quot;פ '''בשו&quot;ע''' (סימן שה סעיף כ): מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה. וכ&quot;כ '''המשנ&quot;ב''' (שם ס&quot;ק ע) לעניין בהמה שנפלה לאמת המים. ומ&quot;ש השו&quot;ע בהמשך: 'והחלב אסור בו ביום', אין זה מטעם הנאה ממלאכת גוי, אלא כמו שכתב '''המשנ&quot;ב''' (ס&quot;ק עב) שהטעם הוא מדין משקים שזבו שאסור להנות מהם בשבת שחיישינן שמא יסחט, כמבואר בסי' שכ ס&quot;א.<br /> <br /> ==='''עוד אופני היתר באמירה לגוי'''===<br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> ==='''לגבי הנאה ממעשה הגוי'''===<br /> '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב&quot;י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב&quot;ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. <br /> <br /> ולעניין הלכה '''הכנסת הגדולה''' דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים &lt;u&gt;יש להחמיר&lt;/u&gt;. '''ובמג&quot;א''' דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> ===שיעורים, מאמרים, וכתבי עת===<br /> הרבה דוגמאות מעשיות לדין זה בדברי הרב יצחק יוסף [https://www.hidabroot.org/%D7%99%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA]<br /> <br /> 'עזרה ראשונה' אופני הרמיזה המותרים- סיכום למעשה של הרב אופיר מלכה [https://www.shoam.org.il/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/]<br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;&lt;nowiki&gt;[[קטגוריה הלכות שבת]]&lt;/nowiki&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19859 2022-04-30T21:55:44Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי בשבת'''===<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> <br /> ===מקור הדין:===<br /> ====האם אסור מהתורה או מדברי חכמים====<br /> בחומש '''שמות''' כתוב(פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> ==== פסיקת הדין במשניות ====<br /> '''במשנה''' (שבת קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה.<br /> <br /> '''ועוד שם''' (קנ.): לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. גמ': מ&quot;ש הוא ומ&quot;ש חבירו? א&quot;ר פפא: חבר נכרי! מתקיף ליה רב אשי-אמירה לנכרי שבות! (וכבר שנינו (בקכא.) שאסור. רש&quot;י.) וכו'.<br /> <br /> ===='''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''====<br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא&quot;כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot;, לשכרו לעבודה במוצ&quot;ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> ===טעמי האיסור===<br /> '''רש&quot;י''' (שבת קכא. ד&quot;ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד&quot;ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .<br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ע&quot;ז טו. ד&quot;ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור.<br /> <br /> '''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.<br /> <br /> נ&quot;מ מביא '''האבני נזר''' (אור&quot;ח מג ו) אם אומר בע&quot;ש לעשות בשבת או בשבת לעשות במוצ&quot;ש.<br /> <br /> אומנם הגיוני שרש&quot;י לא סותר את עצמו וכל הטעמים נכונים ויש כמה סיבות לאסור בכל המקרים של אמירה, וכך גם פסק בשו&quot;ע (שז ב) לאסור בשני האופציות.<br /> <br /> ==='''זמן האמירה לגוי'''===<br /> ===='''אמירה לגוי בשבת עצמה'''====<br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. '''ובתוס'''' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא סומך דעתו רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת &lt;u&gt;איזה&lt;/u&gt; מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> ===='''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''====<br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> ==='''אמירה לנכרי לצורך מצווה (שז, ה)'''===<br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום שיש בדבר איסור תורה האסור והמותר'''===<br /> ===='''המחלוקת כשיש בדבר איסור תורה'''====<br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון &lt;u&gt;הדלקת הנר לצורך השבת&lt;/u&gt;. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> ====אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל====<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום הצורך'''===<br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו. <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי'''===<br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> ==='''עוד אופני היתר באמירה לגוי'''===<br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> ==='''לגבי הנאה ממעשה הגוי'''===<br /> '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב&quot;י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב&quot;ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. <br /> <br /> ולעניין הלכה '''הכנסת הגדולה''' דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים &lt;u&gt;יש להחמיר&lt;/u&gt;. '''ובמג&quot;א''' דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> ===שיעורים, מאמרים, וכתבי עת===<br /> הרבה דוגמאות מעשיות לדין זה בדברי הרב יצחק יוסף [https://www.hidabroot.org/%D7%99%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA]<br /> <br /> 'עזרה ראשונה' אופני הרמיזה המותרים- סיכום למעשה של הרב אופיר מלכה [https://www.shoam.org.il/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/]<br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;&lt;nowiki&gt;[[קטגוריה הלכות שבת]]&lt;/nowiki&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19858 2022-04-30T21:54:55Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי בשבת'''===<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> <br /> ===מקור הדין:===<br /> ====האם אסור מהתורה או מדברי חכמים====<br /> בחומש '''שמות''' כתוב(פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> ===='''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''====<br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא&quot;כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot;, לשכרו לעבודה במוצ&quot;ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> === טעמי האיסור ===<br /> '''רש&quot;י''' (שבת קכא. ד&quot;ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד&quot;ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .<br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ע&quot;ז טו. ד&quot;ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור.<br /> <br /> '''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.<br /> <br /> נ&quot;מ מביא '''האבני נזר''' (אור&quot;ח מג ו) אם אומר בע&quot;ש לעשות בשבת או בשבת לעשות במוצ&quot;ש.<br /> <br /> אומנם הגיוני שרש&quot;י לא סותר את עצמו וכל הטעמים נכונים ויש כמה סיבות לאסור בכל המקרים של אמירה, וכך גם פסק בשו&quot;ע (שז ב) לאסור בשני האופציות.<br /> <br /> ==='''זמן האמירה לגוי'''===<br /> ===='''אמירה לגוי בשבת עצמה'''====<br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. '''ובתוס'''' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא סומך דעתו רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת &lt;u&gt;איזה&lt;/u&gt; מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> ===='''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''====<br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> ==='''אמירה לנכרי לצורך מצווה (שז, ה)'''===<br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום שיש בדבר איסור תורה האסור והמותר'''===<br /> ===='''המחלוקת כשיש בדבר איסור תורה'''====<br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון &lt;u&gt;הדלקת הנר לצורך השבת&lt;/u&gt;. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> ====אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל====<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום הצורך'''===<br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו. <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי'''===<br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> ==='''עוד אופני היתר באמירה לגוי'''===<br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> ==='''לגבי הנאה ממעשה הגוי'''===<br /> '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב&quot;י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב&quot;ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. <br /> <br /> ולעניין הלכה '''הכנסת הגדולה''' דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים &lt;u&gt;יש להחמיר&lt;/u&gt;. '''ובמג&quot;א''' דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> ===שיעורים, מאמרים, וכתבי עת===<br /> הרבה דוגמאות מעשיות לדין זה בדברי הרב יצחק יוסף [https://www.hidabroot.org/%D7%99%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA]<br /> <br /> 'עזרה ראשונה' אופני הרמיזה המותרים- סיכום למעשה של הרב אופיר מלכה [https://www.shoam.org.il/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/]<br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;&lt;nowiki&gt;[[קטגוריה הלכות שבת]]&lt;/nowiki&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19857 2022-04-30T21:47:47Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי בשבת'''===<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> <br /> ===מקור הדין:===<br /> ====האם אסור מהתורה או מדברי חכמים====<br /> בחומש '''שמות''' כתוב(פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> ==== '''המקור לאיסור באיסורי דרבנן''' ====<br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא&quot;כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot;, לשכרו לעבודה במוצ&quot;ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> ==='''זמן האמירה לגוי'''===<br /> ===='''אמירה לגוי בשבת עצמה'''====<br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. '''ובתוס'''' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא סומך דעתו רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת &lt;u&gt;איזה&lt;/u&gt; מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> ===='''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''====<br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> ==='''אמירה לנכרי לצורך מצווה (שז, ה)'''===<br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום שיש בדבר איסור תורה האסור והמותר'''===<br /> ===='''המחלוקת כשיש בדבר איסור תורה'''====<br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון &lt;u&gt;הדלקת הנר לצורך השבת&lt;/u&gt;. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> ====אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל====<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום הצורך'''===<br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו. <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי'''===<br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> ==='''עוד אופני היתר באמירה לגוי'''===<br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> ==='''לגבי הנאה ממעשה הגוי'''===<br /> '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב&quot;י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב&quot;ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. <br /> <br /> ולעניין הלכה '''הכנסת הגדולה''' דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים &lt;u&gt;יש להחמיר&lt;/u&gt;. '''ובמג&quot;א''' דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> ===שיעורים, מאמרים, וכתבי עת===<br /> הרבה דוגמאות מעשיות לדין זה בדברי הרב יצחק יוסף [https://www.hidabroot.org/%D7%99%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA]<br /> <br /> 'עזרה ראשונה' אופני הרמיזה המותרים- סיכום למעשה של הרב אופיר מלכה [https://www.shoam.org.il/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/]<br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;&lt;nowiki&gt;[[קטגוריה הלכות שבת]]&lt;/nowiki&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19856 2022-04-30T21:44:19Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי בשבת'''===<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> <br /> ===מקור הדין: ===<br /> ====האם אסור מהתורה או מדברי חכמים====<br /> בחומש '''שמות''' כתוב(פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> '''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''<br /> <br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא&quot;כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot;, לשכרו לעבודה במוצ&quot;ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> ==='''זמן האמירה לגוי''' ===<br /> ===='''אמירה לגוי בשבת עצמה'''====<br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. '''ובתוס'''' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא סומך דעתו רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת &lt;u&gt;איזה&lt;/u&gt; מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> ===='''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''====<br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום איסור תורה'''===<br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> ==='''אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה)'''===<br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי'''===<br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> ===אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל===<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי במקום הצורך'''===<br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> ==='''עוד אופני היתר באמירה לגוי'''===<br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> ==='''לגבי הנאה ממעשה הגוי'''===<br /> '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב&quot;י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב&quot;ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. <br /> <br /> ולעניין הלכה '''הכנסת הגדולה''' דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים &lt;u&gt;יש להחמיר&lt;/u&gt;. '''ובמג&quot;א''' דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> ===שיעורים, מאמרים, וכתבי עת===<br /> הרבה דוגמאות מעשיות לדין זה בדברי הרב יצחק יוסף [https://www.hidabroot.org/%D7%99%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA]<br /> <br /> 'עזרה ראשונה' אופני הרמיזה המותרים- סיכום למעשה של הרב אופיר מלכה [https://www.shoam.org.il/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/]<br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;&lt;nowiki&gt;[[קטגוריה הלכות שבת]]&lt;/nowiki&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19855 2022-04-30T21:42:53Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> <br /> ==='''אמירה לגוי בשבת'''===<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> <br /> ===מקור הדין: האם אסור מהתורה או מדברי חכמים===<br /> בחומש '''שמות''' כתוב(פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> '''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''<br /> <br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא&quot;כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot;, לשכרו לעבודה במוצ&quot;ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> === '''אמירה לגוי בשבת עצמה''' ===<br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. '''ובתוס'''' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא סומך דעתו רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת &lt;u&gt;איזה&lt;/u&gt; מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> === '''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת''' ===<br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> === '''אמירה לגוי במקום איסור תורה''' ===<br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> === '''אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה)''' ===<br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> === '''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי''' ===<br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> ===אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל===<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> === '''אמירה לגוי במקום הצורך''' ===<br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> === '''עוד אופני היתר באמירה לגוי''' ===<br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> === '''לגבי הנאה ממעשה הגוי''' ===<br /> '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב&quot;י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב&quot;ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. <br /> <br /> ולעניין הלכה '''הכנסת הגדולה''' דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים &lt;u&gt;יש להחמיר&lt;/u&gt;. '''ובמג&quot;א''' דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> ===שיעורים, מאמרים, וכתבי עת===<br /> הרבה דוגמאות מעשיות לדין זה בדברי הרב יצחק יוסף [https://www.hidabroot.org/%D7%99%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA]<br /> <br /> 'עזרה ראשונה' אופני הרמיזה המותרים- סיכום למעשה של הרב אופיר מלכה [https://www.shoam.org.il/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/]<br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;&lt;nowiki&gt;[[קטגוריה הלכות שבת]]&lt;/nowiki&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19854 2022-04-30T21:40:13Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> <br /> === '''אמירה לגוי בשבת''' ===<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> <br /> ===מקור הדין===<br /> בחומש '''שמות''' כתוב(פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> '''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''<br /> <br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא&quot;כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot;, לשכרו לעבודה במוצ&quot;ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת עצמה'''<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. '''ובתוס'''' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא סומך דעתו רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת &lt;u&gt;איזה&lt;/u&gt; מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> '''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''<br /> <br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום איסור תורה''' <br /> <br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> '''אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה)''' <br /> <br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי''' <br /> <br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> ====אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל====<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום הצורך''' <br /> <br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> '''עוד אופני היתר באמירה לגוי''' <br /> <br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> '''לגבי הנאה ממעשה הגוי''' <br /> <br /> '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב&quot;י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב&quot;ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. <br /> <br /> ולעניין הלכה '''הכנסת הגדולה''' דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים &lt;u&gt;יש להחמיר&lt;/u&gt;. '''ובמג&quot;א''' דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> ====שיעורים, מאמרים, וכתבי עת====<br /> הרבה דוגמאות מעשיות לדין זה בדברי הרב יצחק יוסף [https://www.hidabroot.org/%D7%99%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA]<br /> <br /> 'עזרה ראשונה' אופני הרמיזה המותרים- סיכום למעשה של הרב אופיר מלכה [https://www.shoam.org.il/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/]<br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;&lt;nowiki&gt;[[קטגוריה הלכות שבת]]&lt;/nowiki&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19853 2022-04-30T21:39:33Z

<p>צבי אליעזר: /* מקור הדין */</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> <br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת'''<br /> <br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> <br /> ===מקור הדין===<br /> בחומש '''שמות''' כתוב(פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> '''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''<br /> <br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא&quot;כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot;, לשכרו לעבודה במוצ&quot;ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת עצמה'''<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. '''ובתוס'''' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא סומך דעתו רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת &lt;u&gt;איזה&lt;/u&gt; מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> '''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''<br /> <br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום איסור תורה''' <br /> <br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> '''אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה)''' <br /> <br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי''' <br /> <br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> ====אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל====<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום הצורך''' <br /> <br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> '''עוד אופני היתר באמירה לגוי''' <br /> <br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> '''לגבי הנאה ממעשה הגוי''' <br /> <br /> '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב&quot;י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב&quot;ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. <br /> <br /> ולעניין הלכה '''הכנסת הגדולה''' דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים &lt;u&gt;יש להחמיר&lt;/u&gt;. '''ובמג&quot;א''' דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> ====שיעורים, מאמרים, וכתבי עת====<br /> הרבה דוגמאות מעשיות לדין זה בדברי הרב יצחק יוסף [https://www.hidabroot.org/%D7%99%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA]<br /> <br /> 'עזרה ראשונה' אופני הרמיזה המותרים- סיכום למעשה של הרב אופיר מלכה [https://www.shoam.org.il/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/]<br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;&lt;nowiki&gt;[[קטגוריה הלכות שבת]]&lt;/nowiki&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19846 2022-04-30T20:12:55Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> <br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת'''<br /> <br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> <br /> ====מקור הדין====<br /> בחומש '''שמות''' כתוב(פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> '''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''<br /> <br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא&quot;כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot;, לשכרו לעבודה במוצ&quot;ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת עצמה'''<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. '''ובתוס'''' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא סומך דעתו רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת &lt;u&gt;איזה&lt;/u&gt; מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> '''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''<br /> <br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום איסור תורה''' <br /> <br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> '''אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה)''' <br /> <br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי''' <br /> <br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> ====אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל====<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום הצורך''' <br /> <br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> '''עוד אופני היתר באמירה לגוי''' <br /> <br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> '''לגבי הנאה ממעשה הגוי''' <br /> <br /> '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב&quot;י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב&quot;ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. <br /> <br /> ולעניין הלכה '''הכנסת הגדולה''' דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים &lt;u&gt;יש להחמיר&lt;/u&gt;. '''ובמג&quot;א''' דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> &lt;br /&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19772 2022-04-29T06:46:56Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> &lt;br /&gt;<br /> {{הפניה לטיוטה}}<br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת'''<br /> <br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> <br /> ====מקור הדין====<br /> בחומש '''שמות''' כתוב(פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> '''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''<br /> <br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא&quot;כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot;, לשכרו לעבודה במוצ&quot;ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת עצמה'''<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. '''ובתוס'''' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא סומך דעתו רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת &lt;u&gt;איזה&lt;/u&gt; מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> '''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''<br /> <br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום איסור תורה''' <br /> <br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> '''אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה)''' <br /> <br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי''' <br /> <br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> ====אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל====<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום הצורך''' <br /> <br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> '''עוד אופני היתר באמירה לגוי''' <br /> <br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> '''לגבי הנאה ממעשה הגוי''' <br /> <br /> '''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב&quot;י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב&quot;ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. <br /> <br /> ולעניין הלכה '''הכנסת הגדולה''' דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים &lt;u&gt;יש להחמיר&lt;/u&gt;. '''ובמג&quot;א''' דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> &lt;br /&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19771 2022-04-29T06:34:46Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> {{הפניה לטיוטה}}<br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת'''<br /> <br /> ====מקור הדין====<br /> בחומש '''שמות''' (פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה&quot;ת או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ השו&quot;ע (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> '''המקור לאיסור באיסורי דרבנן'''<br /> <br /> 1. '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן. אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת ר&quot;ש ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת ה'''מהר&quot;ם''' למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. '''התוס'''' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר '''הפרמ&quot;ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת עצמה'''<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.'''יש אומרים''' (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי, ובתוס' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. '''הלבושי שרד''' (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת '''היד אפרים''' יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת איזה מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> '''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''<br /> <br /> '''הרס&quot;ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. '''בגמ' בב&quot;מ''' (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך '''הרא&quot;ש''' דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר '''הב&quot;י''' שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. '''הר&quot;ן''' הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת '''השו&quot;ע''' לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש '''הסמ&quot;ג''' לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. '''והטור''' כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> <br /> על ראייתו השניה חלק '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום איסור תורה''' <br /> <br /> דעת '''הבה&quot;ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב&quot;ח''' שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> '''אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה)''' <br /> <br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת '''התוס'''' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת '''הרמב&quot;ם''' (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, '''בטור''' נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, '''ובשו&quot;ע''' הובאו שתי הדעות. '''הרמ&quot;א''' מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ '''הב&quot;ח''' (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. <br /> <br /> ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו&quot;ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי''' <br /> <br /> מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב&quot;ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי. <br /> <br /> נמצא שמה שכתבו '''הרמב&quot;ם והשו&quot;ע''' שהתירו אמירה לגוי &lt;u&gt;במקום מקצת חולי&lt;/u&gt;, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> <br /> יש פה דיוק מדהים של '''הגר&quot;א''' ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. <br /> <br /> ==== אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל ====<br /> המרדכי כתב בשם '''הראבי&quot;ה''' שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א. <br /> <br /> בדומה לזה נחלקו '''ר&quot;ת ור&quot;י בתוס'''' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר&quot;ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב&quot;י''' הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי '''המהרי&quot;ל''' שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ '''הרמ&quot;א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג&quot;א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר&quot;א''' יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום הצורך''' <br /> <br /> '''ברמב&quot;ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. '''ובשו&quot;ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק '''השו&quot;ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ '''הט&quot;ז''' שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> '''עוד אופני היתר באמירה לגוי''' <br /> <br /> המרדכי הביא בשם '''הר&quot;ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ&quot;ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב&quot;י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט&quot;ז''' שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, ובאליה רבה הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> '''לגבי הנאה ממעשה הגוי''' <br /> <br /> בטור כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו ובב&quot;י התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן מהתוס' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר רבינו ירוחם, אך הרמב&quot;ם חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. ובדרישה (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. ולעניין הלכה הכנסת הגדולה דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים יש להחמיר. ובמג&quot;א דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> &lt;br /&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19767 2022-04-28T23:56:15Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> {{הפניה לטיוטה}}<br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת'''<br /> <br /> ==== מקור הדין ====<br /> בחומש '''שמות''' (פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה&quot;ת או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ השו&quot;ע (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> <br /> '''מקור איסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן'''<br /> <br /> 1. רש&quot;י (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. הפרי מגדים (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן. אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת ר&quot;ש ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת מהר&quot;ם למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה.<br /> <br /> 2. התוס' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> <br /> 3. על כן סובר הפרמ&quot;ג (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> <br /> '''אמירה לגוי בשבת עצמה'''<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> <br /> 1.יש אומרים (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי, ובתוס' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> <br /> א. הלבושי שרד (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> <br /> ב. לדעת היד אפרים יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת איזה מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> <br /> 2.לדעת התוס' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> <br /> '''אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת'''<br /> <br /> הרס&quot;ג סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> <br /> א. בגמ' בב&quot;מ (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך הרא&quot;ש דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר הב&quot;י שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> <br /> ב. הר&quot;ן הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת השו&quot;ע לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש הסמ&quot;ג לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. והטור כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב).<br /> <br /> הב&quot;ח הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:<br /> <br /> א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר.<br /> <br /> ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. על ראייתו השניה חלק המג&quot;א (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום איסור תורה''' <br /> <br /> דעת הבה&quot;ג (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם שאר הראשונים לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב הב&quot;ח שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> <br /> '''אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה)''' <br /> <br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> <br /> דעת התוס' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת הרמב&quot;ם (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם.<br /> <br /> לעניין הלכה, בטור נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, ובשו&quot;ע הובאו שתי הדעות. הרמ&quot;א מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ הב&quot;ח (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. ביחס לדעה המקילה, כתב השו&quot;ע שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל המחצית השקל: הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם הפרי מגדים (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום של מקצת חולי''' <br /> <br /> מקור הדין בזה הוא בביצה (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. הרמב&quot;ן שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> <br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> <br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם <br /> <br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי נמצא שמה שכתב הרמב&quot;ם שהתירו אמירה לגוי במקום מקצת חולי, וכ&quot;כ בשו&quot;ע, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. יש פה דיוק מדהים של הגר&quot;א ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל המרדכי כתב בשם הראבי&quot;ה שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א בדומה לזה נחלקו ר&quot;ת ור&quot;י בתוס' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לישראל עצמו לדעת ר&quot; מותר לישראל לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. הב&quot;י הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך הדרכי משה כתב בשם הכלבו להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי המהרי&quot;ל שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ הרמ&quot;א שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה המג&quot;א היכן כתוב דבר זה בכלבו, והגר&quot;א יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.<br /> <br /> '''אמירה לגוי במקום הצורך''' <br /> <br /> ברמב&quot;ם כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. ובשו&quot;ע כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? האחרונים הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק השו&quot;ע שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?<br /> <br /> א. תירץ הט&quot;ז שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> <br /> ובמג&quot;א כתב ג' תירוצים:<br /> <br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] <br /> <br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו <br /> <br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> <br /> '''עוד אופני היתר באמירה לגוי''' <br /> <br /> המרדכי הביא בשם הר&quot;ש בר ברוך שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב הסמ&quot;ג שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב הב&quot;י שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר הט&quot;ז שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.<br /> <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> <br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, ובאליה רבה הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.<br /> <br /> '''לגבי הנאה ממעשה הגוי''' <br /> <br /> בטור כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו ובב&quot;י התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן מהתוס' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר רבינו ירוחם, אך הרמב&quot;ם חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. ובדרישה (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. ולעניין הלכה הכנסת הגדולה דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים יש להחמיר. ובמג&quot;א דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.<br /> <br /> &lt;br /&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19750 2022-04-28T15:38:35Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> ==מקור הדין== <br /> בחומש '''שמות''' (פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה&quot;ת או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אבורה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ השו&quot;ע (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> {{הפניה לטיוטה}}<br /> <br /> ==אמירה לגוי בשבת==<br /> <br /> ====מקור הדין: ====<br /> ====1. רש&quot;י (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. הפרי מגדים (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן. אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת ר&quot;ש ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת מהר&quot;ם למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה. ====<br /> ====2. התוס' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.====<br /> ====3. על כן סובר הפרמ&quot;ג (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור. ====<br /> =====אמירה לגוי בשבת עצמה =====<br /> ====נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש: ====<br /> ====1.יש אומרים (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי, ובתוס' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים: ====<br /> ====א. הלבושי שרד (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי. ====<br /> ====ב. לדעת היד אפרים יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת איזה מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה. ====<br /> ====2.לדעת התוס' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל. ====<br /> ====&lt;nowiki&gt;==אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת==&lt;/nowiki&gt; ====<br /> ====הרס&quot;ג סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו: א. בגמ' בב&quot;מ (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך הרא&quot;ש דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר הב&quot;י שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן. ב. הר&quot;ן הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת השו&quot;ע לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש הסמ&quot;ג לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. והטור כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב). הב&quot;ח הביא שתי ראיות להתיר דבר זה: א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר. ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. על ראייתו השניה חלק המג&quot;א (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) אמירה לגוי במקום איסור תורה דעת הבה&quot;ג (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם שאר הראשונים לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב הב&quot;ח שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;. אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה) נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות: דעת התוס' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת הרמב&quot;ם (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, בטור נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, ובשו&quot;ע הובאו שתי הדעות. הרמ&quot;א מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ הב&quot;ח (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא. ביחס לדעה המקילה, כתב השו&quot;ע למותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל המחצית השקל: הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם הפרי מגדים (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת. אמירה לגוי במקום של מקצת חולי מקור הדין בזה הוא בביצה (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. הרמב&quot;ן שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים: 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר. 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי נמצא שמה שכתב הרמב&quot;ם שהתירו אמירה לגוי במקום מקצת חולי, וכ&quot;כ בשו&quot;ע, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. יש פה דיוק מדהים של הגר&quot;א ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר. אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל המרדכי כתב בשם הראבי&quot;ה שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א בדומה לזה נחלקו ר&quot;ת ור&quot;י בתוס' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לישראל עצמו לדעת ר&quot; מותר לישראל לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. הב&quot;י הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך הדרכי משה כתב בשם הכלבו להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי המהרי&quot;ל שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ הרמ&quot;א שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה המג&quot;א היכן כתוב דבר זה בכלבו, והגר&quot;א יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב. אמירה לגוי במקום הצורך ברמב&quot;ם כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. ובשו&quot;ע כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? האחרונים הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק השו&quot;ע שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור? א. תירץ הט&quot;ז שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי. ובמג&quot;א כתב ג' תירוצים: ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש] ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול. עוד אופני היתר באמירה לגוי המרדכי הביא בשם הר&quot;ש בר ברוך שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב הסמ&quot;ג שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב הב&quot;י שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר הט&quot;ז שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת. [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים] הט&quot;ז (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, ובאליה רבה הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר. לגבי הנאה ממעשה הגוי בטור כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו ובב&quot;י התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן מהתוס' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר רבינו ירוחם, אך הרמב&quot;ם חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. ובדרישה (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים. ולעניין הלכה הכנסת הגדולה דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים יש להחמיר. ובמג&quot;א דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.====</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19749 2022-04-28T15:31:40Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> ==מקור הדין== <br /> בחומש '''שמות''' (פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה&quot;ת או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אבורה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ השו&quot;ע (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> {{הפניה לטיוטה}}<br /> אמירה לגוי בשבת<br /> <br /> מקור הדין<br /> 1. רש&quot;י (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. &lt;BR /&gt;<br /> הפרי מגדים (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה &lt;BR /&gt;שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור &lt;BR /&gt;דרבנן. אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת ר&quot;ש ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת &lt;BR /&gt;מהר&quot;ם למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה. &lt;BR /&gt;<br /> 2. התוס' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים. &lt;BR /&gt;<br /> גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר &lt;BR /&gt;בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> 3. על כן סובר הפרמ&quot;ג (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.&lt;BR /&gt;<br /> אמירה לגוי בשבת עצמה&lt;BR /&gt;<br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:&lt;BR /&gt;<br /> 1.יש אומרים (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי, ובתוס' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. &lt;BR /&gt;האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:&lt;BR /&gt;<br /> א. הלבושי שרד (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.&lt;BR /&gt;<br /> ב. לדעת היד אפרים יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת איזה מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.&lt;BR /&gt;<br /> 2.לדעת התוס' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.&lt;BR /&gt;<br /> ==אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת==&lt;BR /&gt;<br /> הרס&quot;ג סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> א. בגמ' בב&quot;מ (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך הרא&quot;ש דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר הב&quot;י שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> ב. הר&quot;ן הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. <br /> על כל פנים מסקנת השו&quot;ע לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש הסמ&quot;ג לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. והטור כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב). <br /> הב&quot;ח הביא שתי ראיות להתיר דבר זה: א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר. ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> על ראייתו השניה חלק המג&quot;א (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> אמירה לגוי במקום איסור תורה<br /> דעת הבה&quot;ג (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם שאר הראשונים לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב הב&quot;ח שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה) <br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> דעת התוס' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי<br /> ולדעת הרמב&quot;ם (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם.<br /> לעניין הלכה, בטור נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, ובשו&quot;ע הובאו שתי הדעות. הרמ&quot;א מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ הב&quot;ח (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא.<br /> ביחס לדעה המקילה, כתב השו&quot;ע למותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל המחצית השקל: הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם הפרי מגדים (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת. <br /> אמירה לגוי במקום של מקצת חולי<br /> מקור הדין בזה הוא בביצה (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. <br /> הרמב&quot;ן שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם<br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי<br /> נמצא שמה שכתב הרמב&quot;ם שהתירו אמירה לגוי במקום מקצת חולי, וכ&quot;כ בשו&quot;ע, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> יש פה דיוק מדהים של הגר&quot;א ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר.<br /> אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל<br /> המרדכי כתב בשם הראבי&quot;ה שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א בדומה לזה נחלקו ר&quot;ת ור&quot;י בתוס' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לישראל עצמו לדעת ר&quot; מותר לישראל לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. <br /> הב&quot;י הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך הדרכי משה כתב בשם הכלבו להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי המהרי&quot;ל שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ הרמ&quot;א שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) <br /> יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה המג&quot;א היכן כתוב דבר זה בכלבו, והגר&quot;א יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב. <br /> אמירה לגוי במקום הצורך<br /> ברמב&quot;ם כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. ובשו&quot;ע כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. <br /> נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד?<br /> האחרונים הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק השו&quot;ע שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור? <br /> א. תירץ הט&quot;ז שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> ובמג&quot;א כתב ג' תירוצים:<br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש]<br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו<br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו.<br /> נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> עוד אופני היתר באמירה לגוי<br /> המרדכי הביא בשם הר&quot;ש בר ברוך שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב הסמ&quot;ג שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב הב&quot;י שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר הט&quot;ז שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת. <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, ובאליה רבה הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר. <br /> לגבי הנאה ממעשה הגוי<br /> בטור כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו ובב&quot;י התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן מהתוס' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר רבינו ירוחם, אך הרמב&quot;ם חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'.<br /> ובדרישה (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים.<br /> ולעניין הלכה הכנסת הגדולה דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים יש להחמיר. ובמג&quot;א דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19746 2022-04-28T14:22:11Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> == מקור הדין == <br /> בחומש '''שמות''' (פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה&quot;ת או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אבורה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ השו&quot;ע (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> {{הפניה לטיוטה}}<br /> אמירה לגוי בשבת<br /> מקור הדין<br /> 1. רש&quot;י (ד&quot;ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. &lt;BR/&gt;<br /> הפרי מגדים (א&quot;א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב&quot;ם שפסק כרבי יהודה &lt;BR/&gt;שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא&quot;כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור &lt;BR/&gt;דרבנן. אומנם יתכן שרש&quot;י ילמד את הסוגיא כדעת ר&quot;ש ולפ&quot;ז השאלה פחות קשה. וכך באמת &lt;BR/&gt;מהר&quot;ם למד מתוס' ד&quot;ה שמע מינה. &lt;BR/&gt;<br /> 2. התוס' (שבת קכא. ד&quot;ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים. &lt;BR/&gt;<br /> גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל &quot;ממצוא חפצך&quot; שאין לדבר &lt;BR/&gt;בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.<br /> 3. על כן סובר הפרמ&quot;ג (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.<br /> אמירה לגוי בשבת עצמה<br /> נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ&quot;ש:<br /> 1.יש אומרים (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי, ובתוס' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום &quot;שהוא עושה לדעת אותה אמירה&quot;. האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:<br /> א. הלבושי שרד (אור&quot;ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ&quot;ש, אלא רק עפ&quot;י הסיכום שייעשה במוצ&quot;ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.<br /> ב. לדעת היד אפרים יש לגרוס אחרת בתוס' &quot;שהוא עושה לדעת איזה מלאכה&quot;, והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא&quot;כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.<br /> 2.לדעת התוס' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א&quot;כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א&quot;א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא &quot;אפי' תימא בחבירו ישראל&quot; משמע שה&quot;ה ישראל.<br /> אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת<br /> הרס&quot;ג סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:<br /> א. בגמ' בב&quot;מ (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע&quot;פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א&quot;כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך הרא&quot;ש דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא&quot;כ בערב שבת, שאי&quot;ז בשבת. ועל אף דחיית הרא&quot;ש מ&quot;מ אומר הב&quot;י שיתכן והרא&quot;ש לא חולק עקרונית על הרס&quot;ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.<br /> ב. הר&quot;ן הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. <br /> על כל פנים מסקנת השו&quot;ע לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש הסמ&quot;ג לומר לנכרי אחר השבת &quot;למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה&quot; ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. והטור כתב ע&quot;ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ&quot;ג במשבצות ב). <br /> הב&quot;ח הביא שתי ראיות להתיר דבר זה: א. כמו שמותר לנכרי &quot;הנראה שתעמוד איתי לערב&quot; כיון שנחשב כהרהור שמותר. ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי &quot;קנח חוטמך&quot; והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר. <br /> על ראייתו השניה חלק המג&quot;א (ס&quot;ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ&quot;א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ&quot;כ הט&quot;ז בס&quot;ק ב, אומנם היד אפרים למד בט&quot;ז שמתיר, ולענ&quot;ד הדלה נדחק בפי', וצ&quot;ע) <br /> אמירה לגוי במקום איסור תורה<br /> דעת הבה&quot;ג (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם שאר הראשונים לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב הב&quot;ח שאע&quot;ג שדעת בה&quot;ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ&quot;מ &quot;הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין&quot;.<br /> אמירה לנכרי במקום מצווה (שז, ה) <br /> נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:<br /> דעת התוס' בהרבה מקומות בש&quot;ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד&quot;ה אע&quot;ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי<br /> ולדעת הרמב&quot;ם (ו, ט-י) ה&quot;ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם.<br /> לעניין הלכה, בטור נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, ובשו&quot;ע הובאו שתי הדעות. הרמ&quot;א מציין שלקמן השו&quot;ע פסק כדעה המקילה וכ&quot;כ הב&quot;ח (ד&quot;ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב&quot;ם לקולא.<br /> ביחס לדעה המקילה, כתב השו&quot;ע למותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל המחצית השקל: הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה&quot;ג (כמש&quot;כ הט&quot;ז שם). אומנם הפרי מגדים (א&quot;א שז, ח) כתב שדעת השו&quot;ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ&quot;כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ&quot;ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת. <br /> אמירה לגוי במקום של מקצת חולי<br /> מקור הדין בזה הוא בביצה (כב.) שאמימר כחל עינו ע&quot;י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע&quot;י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. <br /> הרמב&quot;ן שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב&quot;ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:<br /> 1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע&quot;כ מותר.<br /> 2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם<br /> 3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי<br /> נמצא שמה שכתב הרמב&quot;ם שהתירו אמירה לגוי במקום מקצת חולי, וכ&quot;כ בשו&quot;ע, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב. <br /> יש פה דיוק מדהים של הגר&quot;א ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר.<br /> אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע&quot;י ישראל<br /> המרדכי כתב בשם הראבי&quot;ה שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה&quot;ר שיכל להביא ע&quot;י מחיצת בנ&quot;א בדומה לזה נחלקו ר&quot;ת ור&quot;י בתוס' (שבת קכב. ד&quot;ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לישראל עצמו לדעת ר&quot; מותר לישראל לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה &quot;להשקות לבהמתו&quot;, נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור&quot;י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. <br /> הב&quot;י הלך בדרכו של ר&quot;י לאסור. אך הדרכי משה כתב בשם הכלבו להקל כר&quot;ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה&quot;ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי&quot;ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח&quot;כ הביא דברי המהרי&quot;ל שכתב שהקולא של ר&quot;ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ&quot;כ הרמ&quot;א שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ&quot;ע) <br /> יש לציין שהרמ&quot;א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה המג&quot;א היכן כתוב דבר זה בכלבו, והגר&quot;א יישב שמקורו בראבי&quot;ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב. <br /> אמירה לגוי במקום הצורך<br /> ברמב&quot;ם כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב&quot;ם שבטור, במקום &quot;במקום צורך הרבה&quot; כתב במקום זה &quot;המצטער&quot;. ובשו&quot;ע כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. <br /> נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא&quot;כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו&quot;ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד?<br /> האחרונים הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור&quot;ח שלו-ט) שם פסק השו&quot;ע שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע&quot;פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור? <br /> א. תירץ הט&quot;ז שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה&quot;ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב&quot;ז אות ט) שלפ&quot;ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט&quot;ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.<br /> ובמג&quot;א כתב ג' תירוצים:<br /> ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג&quot;א, יע&quot;ש]<br /> ג. בדומה לט&quot;ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו<br /> ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו.<br /> נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ&quot;ל ומ&quot;מ מסקנת המג&quot;א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב&quot;ש, ר&quot;ן ורשב&quot;א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.<br /> עוד אופני היתר באמירה לגוי<br /> המרדכי הביא בשם הר&quot;ש בר ברוך שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב הסמ&quot;ג שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב הב&quot;י שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר הט&quot;ז שאפי' לא יזכיר לו &quot;שבת&quot;, אלא שא&quot;א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת. <br /> [יש עוד מח' ב&quot;י ומג&quot;א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב&quot;י מותר בקצץ לו שכר, ולמג&quot;א אסור, ושיטת ב&quot;י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק ג) כתב שבמקרים הנ&quot;ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ&quot;מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, ובאליה רבה הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ&quot;א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר. <br /> לגבי הנאה ממעשה הגוי<br /> בטור כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו ובב&quot;י התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן מהתוס' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר רבינו ירוחם, אך הרמב&quot;ם חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'.<br /> ובדרישה (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב&quot;י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא&quot;כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים.<br /> ולעניין הלכה הכנסת הגדולה דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב&quot;ם מקל כיוון שהתוס' והרמב&quot;ם מחמירים יש להחמיר. ובמג&quot;א דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא&quot;כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ&quot;כ במשנ&quot;ב.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19582 2022-04-24T20:52:16Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}<br /> האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.<br /> == מקור הדין == <br /> בחומש '''שמות''' (פי&quot;ב פט&quot;): &quot;כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם&quot;.<br /> <br /> ב'''מכילתא''' (פרשה ט ד&quot;ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה&quot;ת או מדרבנן בלבד:<br /> <br /> ע&quot;פ '''סמ&quot;ג , יראים''' (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת ה'''רמב&quot;ן''' (עה&quot;ת שם) אבורה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (פ&quot;ו ה&quot;א והכ&quot;ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ&quot;פ השו&quot;ע (סי' שז ס&quot;ה) ובמשנ&quot;ב שם (ס&quot;ק כ וכן בסי' רמג ס&quot;ק ה ובשעה&quot;צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.<br /> {{הפניה לטיוטה}}</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%AA_%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19021 2021-12-20T20:59:16Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>&lt;nowiki&gt;{{תחרות חיבורים}}&lt;/nowiki&gt;<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;{{שבת יט. רמב&quot;ם הלכות שבת פרק ו הלכה טז טור וב&quot;י אור&quot;ח רמו}}&lt;/nowiki&gt;<br /> {{מקורות|שבת יט.|רמב&quot;ם שבת פרק ו טז|שלחן ערוך אור&quot;ח רמו א-ב}}<br /> &lt;br /&gt;<br /> <br /> ===השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת===<br /> ====מקור הסוגיא====<br /> '''בגמ' בשבת''' (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר.&lt;br&gt;<br /> ====טעמי הברייתא בדברי הראשונים====<br /> '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר '''הב&quot;י''' (אור&quot;ח רמו א) שהטעם הוא שברייתא זאת סוברת כב&quot;ש, אך אנו שפוסקים הלכה כב&quot;ה לא סוברים שהלכה כברייתא זו. אומנם שאר הראשונים ובראשם '''התוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) סוברים שברייתא זאת היא אפילו לדעת ב&quot;ה, ומסבירים אלו הראשונים שהטעם הוא שנראה כנוטל שכר שבת. וביאור הדבר מה החילוק בין ערב שבת לד' וה', כתב הב&quot;י &quot;דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה&quot;, מובן מזה שאם זה בד' וה' יהיה מותר, כיוון שאינו נראה כשוכרו לשבת עצמה. &lt;br&gt;<br /> <br /> אומנם '''רבינו יונה''' מקשה על שיטה זו, אם מדובר בכלים שאינם עושים מלאכה, מדוע שיהיה אסור להשכיר לגוי בערב שבת, הרי כה&quot;ג לישראל מותר? לכן רבינו יונה חולק על טעם זה וסובר שכל דין זה נאמר רק בכלים שעושים בהם מלאכה, והטעם הוא משום שנראה כשלוחו.&lt;br&gt;<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' (תחילת סעי' ב) מסביר שהנקודה היא שאם משכירם בערב שבת, הרי הוא כמי שאמר לו לעבוד בשבת, מה שאין כן אם אמר לו בד' וה', כיוון שאין וודאות שיעבוד בשבת, הדבר מותר. &lt;br&gt;<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק א) ביאר ברבינו יונה שהנקודה שנראה כשלוחו, הכוונה שכיוון שהכלי עצמו עושה מלאכה, במקום להיות יושב ובטל, זה &quot;נראה כשלוחו&quot;. (לא מצד הכסף שמגיע אלי כתוצאה מהעבודה, אלא שהכלי עצמו הולך ועושה מלאכה) אך בד' וה' אינו נראה כשלוחו. [ליישוב הקושיא של רבינו יונה נאמר שגבי ישראל, שאין חשש שנאמר ששוכרו לצורך השבת עצמה, כיוון שוודאי שלא שוכרו רק לצורך השבת, הדבר הזה מותר, משא&quot;כ בגוי, ששייך לשוכרו לשבת עצמה, בזה אסרו לשוכרו בערב שבת, אלא ברביעי וחמישי בלבד.] &lt;br&gt;<br /> <br /> ===='''שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים '''====<br /> '''למרדכי והרוקח''' שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. '''הב&quot;י''' מעמיד שיטתם כב&quot;ש ואין הלכה כמותם. אך '''הב&quot;ח והדרישה''' (ס&quot;ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב&quot;ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב&quot;ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש&quot;ס ביח. שאפילו לדעת ב&quot;ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע&quot;כ הורה שאע&quot;פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.&lt;br&gt;<br /> <br /> ====פסיקת ההלכה====<br /> להלכה מסקנת '''הב&quot;י''' וכ&quot;כ '''בשו&quot;ע''' כדברי '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''', שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. '''הרמ&quot;א''' הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו&quot;ע הביא בסתם את הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ&quot;א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה. <br /> <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא, וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב&quot;ם והרי&quot;ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם. <br /> <br /> ====דיני השאלת כלים לגוי בערב שבת ובשבת====<br /> '''בתוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך השאלה מותרת. וכ&quot;כ '''הב&quot;י''' (ד&quot;ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת. <br /> <br /> במקור הדברים '''בתוספתא''': &quot;משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למוצאי שבת&quot;. וכתב '''בהגהות מיימוניות''' (הלכות שבת פ&quot;ו אות פ) ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר. '''בעולת שבת''' (הוב&quot;ד ביד אפרים) חלק על ההגהות וסובר שבתוספתא מדובר על שאיבת מים מגומא שאין בזה איסור שכר שבת, משא&quot;כ מחבת ולדבריו יהיה ניתן להשכיר לגוי חדר בשבת, כיוון שמדובר בדבר שאין בו איסור מלאכה. וה&quot;ה ביחס לסכין של מילה יהיה מותר להשכיר למוהל על מנת שיחזור וישאיל במוצאי שבת. <br /> <br /> '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק ג) פוסק כהגהות מיימוניות, שאין פה דיון כלל על שכר שבת, שאפי' בכלי שאין עושים מלאכה אסור, אלא וודאי מדובר בהבלעה והדיון מצד שליחות, ומזה למד למחבת שהשאלה כה&quot;ג תהיה מותרת. <br /> <br /> '''היד אפרים''' ביאר דברי העולת שבת, לא מצד שכר שבת, אלא שמתייחס לשאילת מים שמותרת, ואילו השאלת מחבת זו שכירות גמורה. <br /> <br /> '''רע&quot;א''' הסיק מדברי המג&quot;א (ס&quot;ק ד) מסקנה נוספת שדווקא בכלים שעושים בהם מלאכה מדבר הרמ&quot;א, ובהם מותר בערב שבת, אך בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר אפילו בשבת עצמה [וראה עוד לקמן]. וסייג הביאור הלכה דבריו שכוונתו בעיר שמוקפת חומה, שלא יהיה כשלוחו לעניין הוצאה. <br /> <br /> '''הביאור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרינן) דן לפ&quot;ד האחרונים הללו האם מותר להשאיל לגוי בשבת, על מנת שיתן לישראל יותר מיום אחד בחול. והוא מסביר שלפי '''הב&quot;י''' שנקט שהטעם להיתר כיוון שלא נוקט לשון שכירות ממש, אזי בכה&quot;ג יהיה מותר, שסוף סוף אי&quot;ז שכירות (וכ&quot;כ באשל אברהם ס&quot;ק א). אך לפי '''הגר&quot;א''' שהטעם הוא משום שאין ליהודי רווח כתוצאה מהשאלה זאת, אלא מדובר בהחלפה בלבד, בזה לכאורה יהיה אסור, ונשאר בצ&quot;ע. <br /> <br /> עיון בגר&quot;א (סעיף א ד&quot;ה אע&quot;ג שמתנה) מלמד שהוא בעצם מסביר את התוספתא המדוברת עפ&quot;י שיטת הרא&quot;ש, שכיוון שהרא&quot;ש כתב שטעם האיסור להשכיר כלים, הוא משום שאסור להרוויח משבת, א&quot;כ מש&quot;כ &quot;משכיר&quot; בתחילת התוספתא ואח&quot;כ כתוב &quot;להחליף&quot; כיוון שהכוונה בהשכרה שאינה השכרה ממש אלא החלפה. <br /> <br /> דברי הגר&quot;א הובאו גם במשנה ברורה ס&quot;ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר. <br /> <br /> ====='''השאלה בשבת עצמה'''=====<br /> <br /> ======'''מקור הדין וטעמי הראשונים'''======<br /> '''בשבת''' (יח:) מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב&quot;ה (אליבא דר&quot;ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. הטעם הוא, לדעת '''הסמ&quot;ג''', משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו. [הסמ&quot;ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם '''הנחלת צבי''' (עטרת צבי ס&quot;ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת '''הרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.<br /> <br /> '''הב&quot;י''' הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד&quot;ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב&quot;ם. והתקשה '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק&quot;מ שלפי הטעם של הסמ&quot;ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא&quot;כ לרמב&quot;ם אין חילוק בזה? '''ובאליה רבה''' (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב&quot;ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו. <br /> <br /> ======'''הלכה למעשה בהשאלה בשבת עצמה'''======<br /> '''בשו&quot;ע''' (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ&quot;ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו. <br /> <br /> ======'''השאלה לגוי במקום שאין רשות הרבים'''======<br /> מה הדין במקום שאין רה&quot;ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? '''המג&quot;א''' כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב&quot;י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם '''הב&quot;ח''' חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו. <br /> <br /> '''הט&quot;ז''' הסכים למג&quot;א שבמקום שמוקף חומה יהיה מותר לגוי להוציא חפץ אלא שבסימן רנב נראה שסותר שיטתו- שם '''השו&quot;ע''' (רנב-א) כתב שמותר למכור לגוי &quot;ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום&quot; – וכתב שם הט&quot;ז את דברי הרמב&quot;ם. '''הפרי מגדים''' (אשל אברהם רמו- ו) יישב שבשאלה הקלו ובשכירות החמירו וחששו לדעת הרמב&quot;ם. ואי אפשר להתיר בשכירות של כלי, על סמך זה שהרואים יאמרו שהשאילו להם מפני שהאמת שהשכיר להם. (מג&quot;א רנב-ד, אשל אברהם רנב-ד). <br /> <br /> '''המחצית השקל''' (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה&quot;ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח&quot;כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. אומנם קצת קשה על זה שהט&quot;ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה&quot;ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט&quot;ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב '''המחצית השקל''' שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%AA_%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19020 2021-12-20T20:58:00Z

<p>צבי אליעזר: הוספת מקור</p> <hr /> <div>&lt;nowiki&gt;{{תחרות חיבורים}}&lt;/nowiki&gt;<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;{{שבת יט. רמב&quot;ם הלכות שבת פרק ו הלכה טז טור וב&quot;י אור&quot;ח רמו}}&lt;/nowiki&gt;<br /> <br /> &lt;br /&gt;<br /> <br /> ===השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת===<br /> ====מקור הסוגיא====<br /> '''בגמ' בשבת''' (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר.&lt;br&gt;<br /> ====טעמי הברייתא בדברי הראשונים====<br /> '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר '''הב&quot;י''' (אור&quot;ח רמו א) שהטעם הוא שברייתא זאת סוברת כב&quot;ש, אך אנו שפוסקים הלכה כב&quot;ה לא סוברים שהלכה כברייתא זו. אומנם שאר הראשונים ובראשם '''התוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) סוברים שברייתא זאת היא אפילו לדעת ב&quot;ה, ומסבירים אלו הראשונים שהטעם הוא שנראה כנוטל שכר שבת. וביאור הדבר מה החילוק בין ערב שבת לד' וה', כתב הב&quot;י &quot;דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה&quot;, מובן מזה שאם זה בד' וה' יהיה מותר, כיוון שאינו נראה כשוכרו לשבת עצמה. &lt;br&gt;<br /> <br /> אומנם '''רבינו יונה''' מקשה על שיטה זו, אם מדובר בכלים שאינם עושים מלאכה, מדוע שיהיה אסור להשכיר לגוי בערב שבת, הרי כה&quot;ג לישראל מותר? לכן רבינו יונה חולק על טעם זה וסובר שכל דין זה נאמר רק בכלים שעושים בהם מלאכה, והטעם הוא משום שנראה כשלוחו.&lt;br&gt;<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' (תחילת סעי' ב) מסביר שהנקודה היא שאם משכירם בערב שבת, הרי הוא כמי שאמר לו לעבוד בשבת, מה שאין כן אם אמר לו בד' וה', כיוון שאין וודאות שיעבוד בשבת, הדבר מותר. &lt;br&gt;<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק א) ביאר ברבינו יונה שהנקודה שנראה כשלוחו, הכוונה שכיוון שהכלי עצמו עושה מלאכה, במקום להיות יושב ובטל, זה &quot;נראה כשלוחו&quot;. (לא מצד הכסף שמגיע אלי כתוצאה מהעבודה, אלא שהכלי עצמו הולך ועושה מלאכה) אך בד' וה' אינו נראה כשלוחו. [ליישוב הקושיא של רבינו יונה נאמר שגבי ישראל, שאין חשש שנאמר ששוכרו לצורך השבת עצמה, כיוון שוודאי שלא שוכרו רק לצורך השבת, הדבר הזה מותר, משא&quot;כ בגוי, ששייך לשוכרו לשבת עצמה, בזה אסרו לשוכרו בערב שבת, אלא ברביעי וחמישי בלבד.] &lt;br&gt;<br /> <br /> ===='''שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים '''====<br /> '''למרדכי והרוקח''' שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. '''הב&quot;י''' מעמיד שיטתם כב&quot;ש ואין הלכה כמותם. אך '''הב&quot;ח והדרישה''' (ס&quot;ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב&quot;ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב&quot;ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש&quot;ס ביח. שאפילו לדעת ב&quot;ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע&quot;כ הורה שאע&quot;פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.&lt;br&gt;<br /> <br /> ====פסיקת ההלכה====<br /> להלכה מסקנת '''הב&quot;י''' וכ&quot;כ '''בשו&quot;ע''' כדברי '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''', שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. '''הרמ&quot;א''' הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו&quot;ע הביא בסתם את הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ&quot;א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה. <br /> <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא, וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב&quot;ם והרי&quot;ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם. <br /> <br /> ====דיני השאלת כלים לגוי בערב שבת ובשבת====<br /> '''בתוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך השאלה מותרת. וכ&quot;כ '''הב&quot;י''' (ד&quot;ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת. <br /> <br /> במקור הדברים '''בתוספתא''': &quot;משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למוצאי שבת&quot;. וכתב '''בהגהות מיימוניות''' (הלכות שבת פ&quot;ו אות פ) ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר. '''בעולת שבת''' (הוב&quot;ד ביד אפרים) חלק על ההגהות וסובר שבתוספתא מדובר על שאיבת מים מגומא שאין בזה איסור שכר שבת, משא&quot;כ מחבת ולדבריו יהיה ניתן להשכיר לגוי חדר בשבת, כיוון שמדובר בדבר שאין בו איסור מלאכה. וה&quot;ה ביחס לסכין של מילה יהיה מותר להשכיר למוהל על מנת שיחזור וישאיל במוצאי שבת. <br /> <br /> '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק ג) פוסק כהגהות מיימוניות, שאין פה דיון כלל על שכר שבת, שאפי' בכלי שאין עושים מלאכה אסור, אלא וודאי מדובר בהבלעה והדיון מצד שליחות, ומזה למד למחבת שהשאלה כה&quot;ג תהיה מותרת. <br /> <br /> '''היד אפרים''' ביאר דברי העולת שבת, לא מצד שכר שבת, אלא שמתייחס לשאילת מים שמותרת, ואילו השאלת מחבת זו שכירות גמורה. <br /> <br /> '''רע&quot;א''' הסיק מדברי המג&quot;א (ס&quot;ק ד) מסקנה נוספת שדווקא בכלים שעושים בהם מלאכה מדבר הרמ&quot;א, ובהם מותר בערב שבת, אך בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר אפילו בשבת עצמה [וראה עוד לקמן]. וסייג הביאור הלכה דבריו שכוונתו בעיר שמוקפת חומה, שלא יהיה כשלוחו לעניין הוצאה. <br /> <br /> '''הביאור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרינן) דן לפ&quot;ד האחרונים הללו האם מותר להשאיל לגוי בשבת, על מנת שיתן לישראל יותר מיום אחד בחול. והוא מסביר שלפי '''הב&quot;י''' שנקט שהטעם להיתר כיוון שלא נוקט לשון שכירות ממש, אזי בכה&quot;ג יהיה מותר, שסוף סוף אי&quot;ז שכירות (וכ&quot;כ באשל אברהם ס&quot;ק א). אך לפי '''הגר&quot;א''' שהטעם הוא משום שאין ליהודי רווח כתוצאה מהשאלה זאת, אלא מדובר בהחלפה בלבד, בזה לכאורה יהיה אסור, ונשאר בצ&quot;ע. <br /> <br /> עיון בגר&quot;א (סעיף א ד&quot;ה אע&quot;ג שמתנה) מלמד שהוא בעצם מסביר את התוספתא המדוברת עפ&quot;י שיטת הרא&quot;ש, שכיוון שהרא&quot;ש כתב שטעם האיסור להשכיר כלים, הוא משום שאסור להרוויח משבת, א&quot;כ מש&quot;כ &quot;משכיר&quot; בתחילת התוספתא ואח&quot;כ כתוב &quot;להחליף&quot; כיוון שהכוונה בהשכרה שאינה השכרה ממש אלא החלפה. <br /> <br /> דברי הגר&quot;א הובאו גם במשנה ברורה ס&quot;ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר. <br /> <br /> ====='''השאלה בשבת עצמה'''=====<br /> <br /> ======'''מקור הדין וטעמי הראשונים'''======<br /> '''בשבת''' (יח:) מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב&quot;ה (אליבא דר&quot;ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. הטעם הוא, לדעת '''הסמ&quot;ג''', משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו. [הסמ&quot;ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם '''הנחלת צבי''' (עטרת צבי ס&quot;ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת '''הרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.<br /> <br /> '''הב&quot;י''' הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד&quot;ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב&quot;ם. והתקשה '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק&quot;מ שלפי הטעם של הסמ&quot;ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא&quot;כ לרמב&quot;ם אין חילוק בזה? '''ובאליה רבה''' (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב&quot;ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו. <br /> <br /> ======'''הלכה למעשה בהשאלה בשבת עצמה'''======<br /> '''בשו&quot;ע''' (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ&quot;ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו. <br /> <br /> ======'''השאלה לגוי במקום שאין רשות הרבים'''======<br /> מה הדין במקום שאין רה&quot;ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? '''המג&quot;א''' כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב&quot;י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם '''הב&quot;ח''' חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו. <br /> <br /> '''הט&quot;ז''' הסכים למג&quot;א שבמקום שמוקף חומה יהיה מותר לגוי להוציא חפץ אלא שבסימן רנב נראה שסותר שיטתו- שם '''השו&quot;ע''' (רנב-א) כתב שמותר למכור לגוי &quot;ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום&quot; – וכתב שם הט&quot;ז את דברי הרמב&quot;ם. '''הפרי מגדים''' (אשל אברהם רמו- ו) יישב שבשאלה הקלו ובשכירות החמירו וחששו לדעת הרמב&quot;ם. ואי אפשר להתיר בשכירות של כלי, על סמך זה שהרואים יאמרו שהשאילו להם מפני שהאמת שהשכיר להם. (מג&quot;א רנב-ד, אשל אברהם רנב-ד). <br /> <br /> '''המחצית השקל''' (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה&quot;ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח&quot;כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. אומנם קצת קשה על זה שהט&quot;ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה&quot;ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט&quot;ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב '''המחצית השקל''' שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%AA_%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19019 2021-12-20T20:53:46Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{סוגיא זו משתתפת בתחרות חיבורים- נא לא לערוך שינויים עד תום התחרות}<br /> <br /> {שבת יט. רמב&quot;ם הלכות שבת פרק ו הלכה טז טור וב&quot;י אור&quot;ח רמו}<br /> <br /> ===השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת===<br /> ====מקור הסוגיא====<br /> '''בגמ' בשבת''' (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר.&lt;br&gt;<br /> ====טעמי הברייתא בדברי הראשונים====<br /> '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר '''הב&quot;י''' (אור&quot;ח רמו א) שהטעם הוא שברייתא זאת סוברת כב&quot;ש, אך אנו שפוסקים הלכה כב&quot;ה לא סוברים שהלכה כברייתא זו. אומנם שאר הראשונים ובראשם '''התוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) סוברים שברייתא זאת היא אפילו לדעת ב&quot;ה, ומסבירים אלו הראשונים שהטעם הוא שנראה כנוטל שכר שבת. וביאור הדבר מה החילוק בין ערב שבת לד' וה', כתב הב&quot;י &quot;דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה&quot;, מובן מזה שאם זה בד' וה' יהיה מותר, כיוון שאינו נראה כשוכרו לשבת עצמה. &lt;br&gt;<br /> <br /> אומנם '''רבינו יונה''' מקשה על שיטה זו, אם מדובר בכלים שאינם עושים מלאכה, מדוע שיהיה אסור להשכיר לגוי בערב שבת, הרי כה&quot;ג לישראל מותר? לכן רבינו יונה חולק על טעם זה וסובר שכל דין זה נאמר רק בכלים שעושים בהם מלאכה, והטעם הוא משום שנראה כשלוחו.&lt;br&gt;<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' (תחילת סעי' ב) מסביר שהנקודה היא שאם משכירם בערב שבת, הרי הוא כמי שאמר לו לעבוד בשבת, מה שאין כן אם אמר לו בד' וה', כיוון שאין וודאות שיעבוד בשבת, הדבר מותר. &lt;br&gt;<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק א) ביאר ברבינו יונה שהנקודה שנראה כשלוחו, הכוונה שכיוון שהכלי עצמו עושה מלאכה, במקום להיות יושב ובטל, זה &quot;נראה כשלוחו&quot;. (לא מצד הכסף שמגיע אלי כתוצאה מהעבודה, אלא שהכלי עצמו הולך ועושה מלאכה) אך בד' וה' אינו נראה כשלוחו. [ליישוב הקושיא של רבינו יונה נאמר שגבי ישראל, שאין חשש שנאמר ששוכרו לצורך השבת עצמה, כיוון שוודאי שלא שוכרו רק לצורך השבת, הדבר הזה מותר, משא&quot;כ בגוי, ששייך לשוכרו לשבת עצמה, בזה אסרו לשוכרו בערב שבת, אלא ברביעי וחמישי בלבד.] &lt;br&gt;<br /> <br /> ===='''שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים '''====<br /> '''למרדכי והרוקח''' שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. '''הב&quot;י''' מעמיד שיטתם כב&quot;ש ואין הלכה כמותם. אך '''הב&quot;ח והדרישה''' (ס&quot;ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב&quot;ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב&quot;ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש&quot;ס ביח. שאפילו לדעת ב&quot;ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע&quot;כ הורה שאע&quot;פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.&lt;br&gt;<br /> <br /> ====פסיקת ההלכה====<br /> להלכה מסקנת '''הב&quot;י''' וכ&quot;כ '''בשו&quot;ע''' כדברי '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''', שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. '''הרמ&quot;א''' הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו&quot;ע הביא בסתם את הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ&quot;א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה. <br /> <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא, וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב&quot;ם והרי&quot;ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם. <br /> <br /> ====דיני השאלת כלים לגוי בערב שבת ובשבת====<br /> '''בתוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך השאלה מותרת. וכ&quot;כ '''הב&quot;י''' (ד&quot;ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת. <br /> <br /> במקור הדברים '''בתוספתא''': &quot;משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למוצאי שבת&quot;. וכתב '''בהגהות מיימוניות''' (הלכות שבת פ&quot;ו אות פ) ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר. '''בעולת שבת''' (הוב&quot;ד ביד אפרים) חלק על ההגהות וסובר שבתוספתא מדובר על שאיבת מים מגומא שאין בזה איסור שכר שבת, משא&quot;כ מחבת ולדבריו יהיה ניתן להשכיר לגוי חדר בשבת, כיוון שמדובר בדבר שאין בו איסור מלאכה. וה&quot;ה ביחס לסכין של מילה יהיה מותר להשכיר למוהל על מנת שיחזור וישאיל במוצאי שבת. <br /> <br /> '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק ג) פוסק כהגהות מיימוניות, שאין פה דיון כלל על שכר שבת, שאפי' בכלי שאין עושים מלאכה אסור, אלא וודאי מדובר בהבלעה והדיון מצד שליחות, ומזה למד למחבת שהשאלה כה&quot;ג תהיה מותרת. <br /> <br /> '''היד אפרים''' ביאר דברי העולת שבת, לא מצד שכר שבת, אלא שמתייחס לשאילת מים שמותרת, ואילו השאלת מחבת זו שכירות גמורה. <br /> <br /> '''רע&quot;א''' הסיק מדברי המג&quot;א (ס&quot;ק ד) מסקנה נוספת שדווקא בכלים שעושים בהם מלאכה מדבר הרמ&quot;א, ובהם מותר בערב שבת, אך בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר אפילו בשבת עצמה [וראה עוד לקמן]. וסייג הביאור הלכה דבריו שכוונתו בעיר שמוקפת חומה, שלא יהיה כשלוחו לעניין הוצאה. <br /> <br /> '''הביאור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרינן) דן לפ&quot;ד האחרונים הללו האם מותר להשאיל לגוי בשבת, על מנת שיתן לישראל יותר מיום אחד בחול. והוא מסביר שלפי '''הב&quot;י''' שנקט שהטעם להיתר כיוון שלא נוקט לשון שכירות ממש, אזי בכה&quot;ג יהיה מותר, שסוף סוף אי&quot;ז שכירות (וכ&quot;כ באשל אברהם ס&quot;ק א). אך לפי '''הגר&quot;א''' שהטעם הוא משום שאין ליהודי רווח כתוצאה מהשאלה זאת, אלא מדובר בהחלפה בלבד, בזה לכאורה יהיה אסור, ונשאר בצ&quot;ע. <br /> <br /> עיון בגר&quot;א (סעיף א ד&quot;ה אע&quot;ג שמתנה) מלמד שהוא בעצם מסביר את התוספתא המדוברת עפ&quot;י שיטת הרא&quot;ש, שכיוון שהרא&quot;ש כתב שטעם האיסור להשכיר כלים, הוא משום שאסור להרוויח משבת, א&quot;כ מש&quot;כ &quot;משכיר&quot; בתחילת התוספתא ואח&quot;כ כתוב &quot;להחליף&quot; כיוון שהכוונה בהשכרה שאינה השכרה ממש אלא החלפה. <br /> <br /> דברי הגר&quot;א הובאו גם במשנה ברורה ס&quot;ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר. <br /> <br /> ====='''השאלה בשבת עצמה'''=====<br /> <br /> ======'''מקור הדין וטעמי הראשונים'''======<br /> '''בשבת''' (יח:) מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב&quot;ה (אליבא דר&quot;ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. הטעם הוא, לדעת '''הסמ&quot;ג''', משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו. [הסמ&quot;ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם '''הנחלת צבי''' (עטרת צבי ס&quot;ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת '''הרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.<br /> <br /> '''הב&quot;י''' הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד&quot;ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב&quot;ם. והתקשה '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק&quot;מ שלפי הטעם של הסמ&quot;ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא&quot;כ לרמב&quot;ם אין חילוק בזה? '''ובאליה רבה''' (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב&quot;ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו. <br /> <br /> ======'''הלכה למעשה בהשאלה בשבת עצמה'''======<br /> '''בשו&quot;ע''' (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ&quot;ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו. <br /> <br /> ======'''השאלה לגוי במקום שאין רשות הרבים'''======<br /> מה הדין במקום שאין רה&quot;ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? '''המג&quot;א''' כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב&quot;י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם '''הב&quot;ח''' חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו. <br /> <br /> '''הט&quot;ז''' הסכים למג&quot;א שבמקום שמוקף חומה יהיה מותר לגוי להוציא חפץ אלא שבסימן רנב נראה שסותר שיטתו- שם '''השו&quot;ע''' (רנב-א) כתב שמותר למכור לגוי &quot;ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום&quot; – וכתב שם הט&quot;ז את דברי הרמב&quot;ם. '''הפרי מגדים''' (אשל אברהם רמו- ו) יישב שבשאלה הקלו ובשכירות החמירו וחששו לדעת הרמב&quot;ם. ואי אפשר להתיר בשכירות של כלי, על סמך זה שהרואים יאמרו שהשאילו להם מפני שהאמת שהשכיר להם. (מג&quot;א רנב-ד, אשל אברהם רנב-ד). <br /> <br /> '''המחצית השקל''' (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה&quot;ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח&quot;כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. אומנם קצת קשה על זה שהט&quot;ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה&quot;ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט&quot;ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב '''המחצית השקל''' שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%AA_%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19018 2021-12-20T20:52:12Z

<p>צבי אליעזר: /* שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים */</p> <hr /> <div>{סוגיא זו משתתפת בתחרות חיבורים- נא לא לערוך שינויים עד תום התחרות}<br /> ===השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת===<br /> ====מקור הסוגיא====<br /> '''בגמ' בשבת''' (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר.&lt;br&gt;<br /> ====טעמי הברייתא בדברי הראשונים====<br /> '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר '''הב&quot;י''' (אור&quot;ח רמו א) שהטעם הוא שברייתא זאת סוברת כב&quot;ש, אך אנו שפוסקים הלכה כב&quot;ה לא סוברים שהלכה כברייתא זו. אומנם שאר הראשונים ובראשם '''התוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) סוברים שברייתא זאת היא אפילו לדעת ב&quot;ה, ומסבירים אלו הראשונים שהטעם הוא שנראה כנוטל שכר שבת. וביאור הדבר מה החילוק בין ערב שבת לד' וה', כתב הב&quot;י &quot;דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה&quot;, מובן מזה שאם זה בד' וה' יהיה מותר, כיוון שאינו נראה כשוכרו לשבת עצמה. &lt;br&gt;<br /> <br /> אומנם '''רבינו יונה''' מקשה על שיטה זו, אם מדובר בכלים שאינם עושים מלאכה, מדוע שיהיה אסור להשכיר לגוי בערב שבת, הרי כה&quot;ג לישראל מותר? לכן רבינו יונה חולק על טעם זה וסובר שכל דין זה נאמר רק בכלים שעושים בהם מלאכה, והטעם הוא משום שנראה כשלוחו.&lt;br&gt;<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' (תחילת סעי' ב) מסביר שהנקודה היא שאם משכירם בערב שבת, הרי הוא כמי שאמר לו לעבוד בשבת, מה שאין כן אם אמר לו בד' וה', כיוון שאין וודאות שיעבוד בשבת, הדבר מותר. &lt;br&gt;<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק א) ביאר ברבינו יונה שהנקודה שנראה כשלוחו, הכוונה שכיוון שהכלי עצמו עושה מלאכה, במקום להיות יושב ובטל, זה &quot;נראה כשלוחו&quot;. (לא מצד הכסף שמגיע אלי כתוצאה מהעבודה, אלא שהכלי עצמו הולך ועושה מלאכה) אך בד' וה' אינו נראה כשלוחו. [ליישוב הקושיא של רבינו יונה נאמר שגבי ישראל, שאין חשש שנאמר ששוכרו לצורך השבת עצמה, כיוון שוודאי שלא שוכרו רק לצורך השבת, הדבר הזה מותר, משא&quot;כ בגוי, ששייך לשוכרו לשבת עצמה, בזה אסרו לשוכרו בערב שבת, אלא ברביעי וחמישי בלבד.] &lt;br&gt;<br /> <br /> ===='''שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים '''====<br /> '''למרדכי והרוקח''' שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. '''הב&quot;י''' מעמיד שיטתם כב&quot;ש ואין הלכה כמותם. אך '''הב&quot;ח והדרישה''' (ס&quot;ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב&quot;ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב&quot;ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש&quot;ס ביח. שאפילו לדעת ב&quot;ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע&quot;כ הורה שאע&quot;פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.&lt;br&gt;<br /> <br /> ====פסיקת ההלכה====<br /> להלכה מסקנת '''הב&quot;י''' וכ&quot;כ '''בשו&quot;ע''' כדברי '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''', שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. '''הרמ&quot;א''' הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו&quot;ע הביא בסתם את הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ&quot;א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה. <br /> <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא, וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב&quot;ם והרי&quot;ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם. <br /> <br /> ====דיני השאלת כלים לגוי בערב שבת ובשבת====<br /> '''בתוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך השאלה מותרת. וכ&quot;כ '''הב&quot;י''' (ד&quot;ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת. <br /> <br /> במקור הדברים '''בתוספתא''': &quot;משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למוצאי שבת&quot;. וכתב '''בהגהות מיימוניות''' (הלכות שבת פ&quot;ו אות פ) ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר. '''בעולת שבת''' (הוב&quot;ד ביד אפרים) חלק על ההגהות וסובר שבתוספתא מדובר על שאיבת מים מגומא שאין בזה איסור שכר שבת, משא&quot;כ מחבת ולדבריו יהיה ניתן להשכיר לגוי חדר בשבת, כיוון שמדובר בדבר שאין בו איסור מלאכה. וה&quot;ה ביחס לסכין של מילה יהיה מותר להשכיר למוהל על מנת שיחזור וישאיל במוצאי שבת. <br /> <br /> '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק ג) פוסק כהגהות מיימוניות, שאין פה דיון כלל על שכר שבת, שאפי' בכלי שאין עושים מלאכה אסור, אלא וודאי מדובר בהבלעה והדיון מצד שליחות, ומזה למד למחבת שהשאלה כה&quot;ג תהיה מותרת. <br /> <br /> '''היד אפרים''' ביאר דברי העולת שבת, לא מצד שכר שבת, אלא שמתייחס לשאילת מים שמותרת, ואילו השאלת מחבת זו שכירות גמורה. <br /> <br /> '''רע&quot;א''' הסיק מדברי המג&quot;א (ס&quot;ק ד) מסקנה נוספת שדווקא בכלים שעושים בהם מלאכה מדבר הרמ&quot;א, ובהם מותר בערב שבת, אך בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר אפילו בשבת עצמה [וראה עוד לקמן]. וסייג הביאור הלכה דבריו שכוונתו בעיר שמוקפת חומה, שלא יהיה כשלוחו לעניין הוצאה. <br /> <br /> '''הביאור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרינן) דן לפ&quot;ד האחרונים הללו האם מותר להשאיל לגוי בשבת, על מנת שיתן לישראל יותר מיום אחד בחול. והוא מסביר שלפי '''הב&quot;י''' שנקט שהטעם להיתר כיוון שלא נוקט לשון שכירות ממש, אזי בכה&quot;ג יהיה מותר, שסוף סוף אי&quot;ז שכירות (וכ&quot;כ באשל אברהם ס&quot;ק א). אך לפי '''הגר&quot;א''' שהטעם הוא משום שאין ליהודי רווח כתוצאה מהשאלה זאת, אלא מדובר בהחלפה בלבד, בזה לכאורה יהיה אסור, ונשאר בצ&quot;ע. <br /> <br /> עיון בגר&quot;א (סעיף א ד&quot;ה אע&quot;ג שמתנה) מלמד שהוא בעצם מסביר את התוספתא המדוברת עפ&quot;י שיטת הרא&quot;ש, שכיוון שהרא&quot;ש כתב שטעם האיסור להשכיר כלים, הוא משום שאסור להרוויח משבת, א&quot;כ מש&quot;כ &quot;משכיר&quot; בתחילת התוספתא ואח&quot;כ כתוב &quot;להחליף&quot; כיוון שהכוונה בהשכרה שאינה השכרה ממש אלא החלפה. <br /> <br /> דברי הגר&quot;א הובאו גם במשנה ברורה ס&quot;ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר. <br /> <br /> ====='''השאלה בשבת עצמה'''=====<br /> <br /> ======'''מקור הדין וטעמי הראשונים'''======<br /> '''בשבת''' (יח:) מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב&quot;ה (אליבא דר&quot;ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. הטעם הוא, לדעת '''הסמ&quot;ג''', משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו. [הסמ&quot;ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם '''הנחלת צבי''' (עטרת צבי ס&quot;ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת '''הרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.<br /> <br /> '''הב&quot;י''' הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד&quot;ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב&quot;ם. והתקשה '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק&quot;מ שלפי הטעם של הסמ&quot;ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא&quot;כ לרמב&quot;ם אין חילוק בזה? '''ובאליה רבה''' (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב&quot;ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו. <br /> <br /> ======'''הלכה למעשה בהשאלה בשבת עצמה'''======<br /> '''בשו&quot;ע''' (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ&quot;ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו. <br /> <br /> ======'''השאלה לגוי במקום שאין רשות הרבים'''======<br /> מה הדין במקום שאין רה&quot;ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? '''המג&quot;א''' כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב&quot;י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם '''הב&quot;ח''' חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו. <br /> <br /> '''הט&quot;ז''' הסכים למג&quot;א שבמקום שמוקף חומה יהיה מותר לגוי להוציא חפץ אלא שבסימן רנב נראה שסותר שיטתו- שם '''השו&quot;ע''' (רנב-א) כתב שמותר למכור לגוי &quot;ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום&quot; – וכתב שם הט&quot;ז את דברי הרמב&quot;ם. '''הפרי מגדים''' (אשל אברהם רמו- ו) יישב שבשאלה הקלו ובשכירות החמירו וחששו לדעת הרמב&quot;ם. ואי אפשר להתיר בשכירות של כלי, על סמך זה שהרואים יאמרו שהשאילו להם מפני שהאמת שהשכיר להם. (מג&quot;א רנב-ד, אשל אברהם רנב-ד). <br /> <br /> '''המחצית השקל''' (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה&quot;ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח&quot;כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. אומנם קצת קשה על זה שהט&quot;ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה&quot;ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט&quot;ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב '''המחצית השקל''' שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%AA_%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19017 2021-12-20T20:50:03Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{סוגיא זו משתתפת בתחרות חיבורים- נא לא לערוך שינויים עד תום התחרות}<br /> ===השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת===<br /> ====מקור הסוגיא====<br /> '''בגמ' בשבת''' (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר.&lt;br&gt;<br /> ====טעמי הברייתא בדברי הראשונים====<br /> '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר '''הב&quot;י''' (אור&quot;ח רמו א) שהטעם הוא שברייתא זאת סוברת כב&quot;ש, אך אנו שפוסקים הלכה כב&quot;ה לא סוברים שהלכה כברייתא זו. אומנם שאר הראשונים ובראשם '''התוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) סוברים שברייתא זאת היא אפילו לדעת ב&quot;ה, ומסבירים אלו הראשונים שהטעם הוא שנראה כנוטל שכר שבת. וביאור הדבר מה החילוק בין ערב שבת לד' וה', כתב הב&quot;י &quot;דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה&quot;, מובן מזה שאם זה בד' וה' יהיה מותר, כיוון שאינו נראה כשוכרו לשבת עצמה. &lt;br&gt;<br /> <br /> אומנם '''רבינו יונה''' מקשה על שיטה זו, אם מדובר בכלים שאינם עושים מלאכה, מדוע שיהיה אסור להשכיר לגוי בערב שבת, הרי כה&quot;ג לישראל מותר? לכן רבינו יונה חולק על טעם זה וסובר שכל דין זה נאמר רק בכלים שעושים בהם מלאכה, והטעם הוא משום שנראה כשלוחו.&lt;br&gt;<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' (תחילת סעי' ב) מסביר שהנקודה היא שאם משכירם בערב שבת, הרי הוא כמי שאמר לו לעבוד בשבת, מה שאין כן אם אמר לו בד' וה', כיוון שאין וודאות שיעבוד בשבת, הדבר מותר. &lt;br&gt;<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק א) ביאר ברבינו יונה שהנקודה שנראה כשלוחו, הכוונה שכיוון שהכלי עצמו עושה מלאכה, במקום להיות יושב ובטל, זה &quot;נראה כשלוחו&quot;. (לא מצד הכסף שמגיע אלי כתוצאה מהעבודה, אלא שהכלי עצמו הולך ועושה מלאכה) אך בד' וה' אינו נראה כשלוחו. [ליישוב הקושיא של רבינו יונה נאמר שגבי ישראל, שאין חשש שנאמר ששוכרו לצורך השבת עצמה, כיוון שוודאי שלא שוכרו רק לצורך השבת, הדבר הזה מותר, משא&quot;כ בגוי, ששייך לשוכרו לשבת עצמה, בזה אסרו לשוכרו בערב שבת, אלא ברביעי וחמישי בלבד.] &lt;br&gt;<br /> <br /> ====== '''שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים ''' ======<br /> '''למרדכי והרוקח''' שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. '''הב&quot;י''' מעמיד שיטתם כב&quot;ש ואין הלכה כמותם. אך '''הב&quot;ח והדרישה''' (ס&quot;ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב&quot;ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב&quot;ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש&quot;ס ביח. שאפילו לדעת ב&quot;ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע&quot;כ הורה שאע&quot;פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.&lt;br&gt;<br /> <br /> ===== פסיקת ההלכה =====<br /> להלכה מסקנת '''הב&quot;י''' וכ&quot;כ '''בשו&quot;ע''' כדברי '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''', שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. '''הרמ&quot;א''' הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו&quot;ע הביא בסתם את הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ&quot;א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה. <br /> <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא, וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב&quot;ם והרי&quot;ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם. <br /> <br /> ===== דיני השאלת כלים לגוי בערב שבת ובשבת =====<br /> '''בתוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך השאלה מותרת. וכ&quot;כ '''הב&quot;י''' (ד&quot;ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת. <br /> <br /> במקור הדברים '''בתוספתא''': &quot;משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למוצאי שבת&quot;. וכתב '''בהגהות מיימוניות''' (הלכות שבת פ&quot;ו אות פ) ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר. '''בעולת שבת''' (הוב&quot;ד ביד אפרים) חלק על ההגהות וסובר שבתוספתא מדובר על שאיבת מים מגומא שאין בזה איסור שכר שבת, משא&quot;כ מחבת ולדבריו יהיה ניתן להשכיר לגוי חדר בשבת, כיוון שמדובר בדבר שאין בו איסור מלאכה. וה&quot;ה ביחס לסכין של מילה יהיה מותר להשכיר למוהל על מנת שיחזור וישאיל במוצאי שבת. <br /> <br /> '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק ג) פוסק כהגהות מיימוניות, שאין פה דיון כלל על שכר שבת, שאפי' בכלי שאין עושים מלאכה אסור, אלא וודאי מדובר בהבלעה והדיון מצד שליחות, ומזה למד למחבת שהשאלה כה&quot;ג תהיה מותרת. <br /> <br /> '''היד אפרים''' ביאר דברי העולת שבת, לא מצד שכר שבת, אלא שמתייחס לשאילת מים שמותרת, ואילו השאלת מחבת זו שכירות גמורה. <br /> <br /> '''רע&quot;א''' הסיק מדברי המג&quot;א (ס&quot;ק ד) מסקנה נוספת שדווקא בכלים שעושים בהם מלאכה מדבר הרמ&quot;א, ובהם מותר בערב שבת, אך בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר אפילו בשבת עצמה [וראה עוד לקמן]. וסייג הביאור הלכה דבריו שכוונתו בעיר שמוקפת חומה, שלא יהיה כשלוחו לעניין הוצאה. <br /> <br /> '''הביאור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרינן) דן לפ&quot;ד האחרונים הללו האם מותר להשאיל לגוי בשבת, על מנת שיתן לישראל יותר מיום אחד בחול. והוא מסביר שלפי '''הב&quot;י''' שנקט שהטעם להיתר כיוון שלא נוקט לשון שכירות ממש, אזי בכה&quot;ג יהיה מותר, שסוף סוף אי&quot;ז שכירות (וכ&quot;כ באשל אברהם ס&quot;ק א). אך לפי '''הגר&quot;א''' שהטעם הוא משום שאין ליהודי רווח כתוצאה מהשאלה זאת, אלא מדובר בהחלפה בלבד, בזה לכאורה יהיה אסור, ונשאר בצ&quot;ע. <br /> <br /> עיון בגר&quot;א (סעיף א ד&quot;ה אע&quot;ג שמתנה) מלמד שהוא בעצם מסביר את התוספתא המדוברת עפ&quot;י שיטת הרא&quot;ש, שכיוון שהרא&quot;ש כתב שטעם האיסור להשכיר כלים, הוא משום שאסור להרוויח משבת, א&quot;כ מש&quot;כ &quot;משכיר&quot; בתחילת התוספתא ואח&quot;כ כתוב &quot;להחליף&quot; כיוון שהכוונה בהשכרה שאינה השכרה ממש אלא החלפה. <br /> <br /> דברי הגר&quot;א הובאו גם במשנה ברורה ס&quot;ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר. <br /> <br /> ===== '''השאלה בשבת עצמה''' =====<br /> <br /> ====== '''מקור הדין וטעמי הראשונים''' ======<br /> '''בשבת''' (יח:) מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב&quot;ה (אליבא דר&quot;ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. הטעם הוא, לדעת '''הסמ&quot;ג''', משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו. [הסמ&quot;ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם '''הנחלת צבי''' (עטרת צבי ס&quot;ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת '''הרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.<br /> <br /> '''הב&quot;י''' הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד&quot;ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב&quot;ם. והתקשה '''המג&quot;א''' (ס&quot;ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק&quot;מ שלפי הטעם של הסמ&quot;ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא&quot;כ לרמב&quot;ם אין חילוק בזה? '''ובאליה רבה''' (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב&quot;ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו. <br /> <br /> ====== '''הלכה למעשה בהשאלה בשבת עצמה''' ======<br /> '''בשו&quot;ע''' (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ&quot;ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו. <br /> <br /> ====== '''השאלה לגוי במקום שאין רשות הרבים''' ======<br /> מה הדין במקום שאין רה&quot;ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? '''המג&quot;א''' כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב&quot;י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם '''הב&quot;ח''' חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו. <br /> <br /> '''הט&quot;ז''' הסכים למג&quot;א שבמקום שמוקף חומה יהיה מותר לגוי להוציא חפץ אלא שבסימן רנב נראה שסותר שיטתו- שם '''השו&quot;ע''' (רנב-א) כתב שמותר למכור לגוי &quot;ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום&quot; – וכתב שם הט&quot;ז את דברי הרמב&quot;ם. '''הפרי מגדים''' (אשל אברהם רמו- ו) יישב שבשאלה הקלו ובשכירות החמירו וחששו לדעת הרמב&quot;ם. ואי אפשר להתיר בשכירות של כלי, על סמך זה שהרואים יאמרו שהשאילו להם מפני שהאמת שהשכיר להם. (מג&quot;א רנב-ד, אשל אברהם רנב-ד). <br /> <br /> '''המחצית השקל''' (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה&quot;ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח&quot;כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. אומנם קצת קשה על זה שהט&quot;ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה&quot;ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט&quot;ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב '''המחצית השקל''' שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%AA_%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=18982 2021-12-14T20:57:17Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{סוגיא זו משתתפת בתחרות חיבורים- נא לא לערוך שינויים עד תום התחרות}<br /> ===השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת===<br /> ==== מקור הסוגיא ====<br /> '''בגמ' בשבת''' (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר.&lt;br&gt;<br /> ==== טעמי הברייתא בדברי הראשונים ====<br /> '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר '''הב&quot;י''' (אור&quot;ח רמו א) שהטעם הוא שברייתא זאת סוברת כב&quot;ש, אך אנו שפוסקים הלכה כב&quot;ה לא סוברים שהלכה כברייתא זו. אומנם שאר הראשונים ובראשם '''התוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) סוברים שברייתא זאת היא אפילו לדעת ב&quot;ה, ומסבירים אלו הראשונים שהטעם הוא שנראה כנוטל שכר שבת. וביאור הדבר מה החילוק בין ערב שבת לד' וה', כתב הב&quot;י &quot;דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה&quot;, מובן מזה שאם זה בד' וה' יהיה מותר, כיוון שאינו נראה כשוכרו לשבת עצמה. &lt;br&gt;<br /> <br /> אומנם '''רבינו יונה''' מקשה על שיטה זו, אם מדובר בכלים שאינם עושים מלאכה, מדוע שיהיה אסור להשכיר לגוי בערב שבת, הרי כה&quot;ג לישראל מותר? לכן רבינו יונה חולק על טעם זה וסובר שכל דין זה נאמר רק בכלים שעושים בהם מלאכה, והטעם הוא משום שנראה כשלוחו.&lt;br&gt;<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' (תחילת סעי' ב) מסביר שהנקודה היא שאם משכירם בערב שבת, הרי הוא כמי שאמר לו לעבוד בשבת, מה שאין כן אם אמר לו בד' וה', כיוון שאין וודאות שיעבוד בשבת, הדבר מותר. &lt;br&gt;<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק א) ביאר ברבינו יונה שהנקודה שנראה כשלוחו, הכוונה שכיוון שהכלי עצמו עושה מלאכה, במקום להיות יושב ובטל, זה &quot;נראה כשלוחו&quot;. (לא מצד הכסף שמגיע אלי כתוצאה מהעבודה, אלא שהכלי עצמו הולך ועושה מלאכה) אך בד' וה' אינו נראה כשלוחו. [ליישוב הקושיא של רבינו יונה נאמר שגבי ישראל, שאין חשש שנאמר ששוכרו לצורך השבת עצמה, כיוון שוודאי שלא שוכרו רק לצורך השבת, הדבר הזה מותר, משא&quot;כ בגוי, ששייך לשוכרו לשבת עצמה, בזה אסרו לשוכרו בערב שבת, אלא ברביעי וחמישי בלבד.] &lt;br&gt;<br /> <br /> ==== שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים ====&lt;br&gt;<br /> <br /> '''למרדכי והרוקח''' שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. '''הב&quot;י''' מעמיד שיטתם כב&quot;ש ואין הלכה כמותם. אך '''הב&quot;ח והדרישה''' (ס&quot;ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב&quot;ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב&quot;ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש&quot;ס ביח. שאפילו לדעת ב&quot;ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע&quot;כ הורה שאע&quot;פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.&lt;br&gt;<br /> ==== <br /> פסיקת ההלכה ==== &lt;br&gt;<br /> <br /> להלכה מסקנת '''הב&quot;י''' וכ&quot;כ '''בשו&quot;ע''' כדברי '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''', שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. &lt;br&gt;<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו&quot;ע הביא בסתם את הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ&quot;א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה. <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב&quot;ם והרי&quot;ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם. <br /> דיני השאלת כלים לגוי בערב שבת ובשבת<br /> בתוס' (שבת יט. ד&quot;ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך שאלה מותרת. וכ&quot;כ הב&quot;י (ד&quot;ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת. ומקור הדברים בתוספתא: &quot;משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למוצאי שבת&quot; וכתב בהגהות מיימוניות (הלכות שבת פ&quot;ו אות פ) ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר. <br /> בעולת שבת (הוב&quot;ד ביד אפרים) חולק וסובר שבתוספתא מדובר על שאיבת מים מגומא שאין בזה איסור שכר שבת, משא&quot;כ מחבת ולדבריו יהיה ניתן להשכיר לגוי חדר בשבת, כיוון שמדובר בדבר שאין בו איסור מלאכה. וה&quot;ה ביחס לסכין של מילה יהיה מותר להשכיר למוהל על מנת שיחזור וישאיל במוצאי שבת. <br /> המג&quot;א (ס&quot;ק ג) פוסק כהגהות מיימוניות, שאין פה דיון כלל על שכר שבת, שאפי' בכלי שאין עושים מלאכה אסור, אלא וודאי מדובר בהבלעה והדיון מצד שליחות, ומזה למד למחבת שהשאלה כה&quot;ג תהיה מותרת. <br /> היד אפרים ביאר דברי העולת שבת, לא מצד שכר שבת, אלא שמתייחס לשאילת מים שמותרת, ואילו השאלת מחבת זו שכירות גמורה. <br /> רע&quot;א הסיק מדברי המג&quot;א (ס&quot;ק ד) מסקנה נוספת שדווקא בכלים שעושים בהם מלאכה מדבר הרמ&quot;א, ובהם מותר בערב שבת, אך בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר אפילו בשבת עצמה [וראה עוד לקמן]. וסייג הביאור הלכה דבריו שכוונתו בעיר שמוקפת חומה, שלא יהיה כשלוחו לעניין הוצאה. <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה ולא אמרינן) דן לפ&quot;ד האחרונים הללו האם מותר להשאיל לגוי בשבת, על מנת שיתן לישראל יותר מיום אחד בחול. והוא מסביר שלפי הב&quot;י שנקט שהטעם להיתר כיוון שלא נוקט לשון שכירות ממש, אזי בכה&quot;ג יהיה מותר, שסוף סוף אי&quot;ז שכירות (וכ&quot;כ באשל אברהם ס&quot;ק א). אך לפי הגר&quot;א שהטעם הוא משום שאין ליהודי רווח כתוצאה מהשאלה זאת, אלא מדובר בהחלפה בלבד, בזה לכאורה יהיה אסור, ונשאר בצ&quot;ע. <br /> עיון בגר&quot;א (סעיף א ד&quot;ה אע&quot;ג שמתנה) מלמד שהוא בעצם מסביר את התוספתא המדוברת עפ&quot;י שיטת הרא&quot;ש, שכיוון שהרא&quot;ש כתב שטעם האיסור להשכיר כלים, הוא משום שאסור להרוויח משבת, א&quot;כ מש&quot;כ &quot;משכיר&quot; בתחילת התוספתא ואח&quot;כ כתוב &quot;להחליף&quot; כיוון שהכוונה בהשכרה שאינה השכרה ממש אלא החלפה. <br /> דברי הגר&quot;א הובאו גם במשנה ברורה ס&quot;ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר. <br /> השאלה בשבת עצמה<br /> מקור הדין וטעמי הראשונים<br /> בש&quot;ס שבת (יח:) שם מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב&quot;ה (אליבא דר&quot;ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. והטעם הוא לדעת הסמ&quot;ג משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו. [הסמ&quot;ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם הנחלת צבי (עטרת צבי ס&quot;ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת הרמב&quot;ם (פ&quot;ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.<br /> הב&quot;י הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד&quot;ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב&quot;ם. והתקשה המג&quot;א (ס&quot;ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק&quot;מ שלפי הטעם של הסמ&quot;ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא&quot;כ לרמב&quot;ם אין חילוק בזה? ובאליה רבה (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב&quot;ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו. <br /> הלכה למעשה<br /> בשו&quot;ע (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ&quot;ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו. <br /> מה הדין במקום שאין רה&quot;ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? המג&quot;א כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב&quot;י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם הב&quot;ח חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו. <br /> הט&quot;ז הסכים למג&quot;א שבמקום שמוקף חומה יהיה מותר לגוי להוציא חפץ אלא שבסימן רנב נראה שסותר שיטתו- שם השו&quot;ע (רנב-א) כתב שמותר למכור לגוי &quot;ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום&quot; – וכתב שם הט&quot;ז את דברי הרמב&quot;ם. הפרי מגדים (אשל אברהם רמו- ו) יישב שבשאלה הקלו ובשכירות החמירו וחששו לדעת הרמב&quot;ם. ואי אפשר להתיר בשכירות של כלי, על סמך זה שהרואים יאמרו שהשאילו להם מפני שהאמת שהשכיר להם. (מג&quot;א רנב-ד, אשל אברהם רנב-ד). <br /> המחצית השקל (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה&quot;ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח&quot;כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. <br /> אומנם קשה על זה שהט&quot;ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה&quot;ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט&quot;ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב המחצית השקל שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%AA_%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=18981 2021-12-14T20:56:34Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{סוגיא זו משתתפת בתחרות חיבורים- נא לא לערוך שינויים עד תום התחרות}<br /> === <br /> השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת<br /> ===<br /> ==== מקור הסוגיא ====<br /> '''בגמ' בשבת''' (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר.&lt;br&gt;<br /> ==== טעמי הברייתא בדברי הראשונים ====<br /> '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''' (פ&quot;ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר '''הב&quot;י''' (אור&quot;ח רמו א) שהטעם הוא שברייתא זאת סוברת כב&quot;ש, אך אנו שפוסקים הלכה כב&quot;ה לא סוברים שהלכה כברייתא זו. אומנם שאר הראשונים ובראשם '''התוס'''' (שבת יט. ד&quot;ה לא) סוברים שברייתא זאת היא אפילו לדעת ב&quot;ה, ומסבירים אלו הראשונים שהטעם הוא שנראה כנוטל שכר שבת. וביאור הדבר מה החילוק בין ערב שבת לד' וה', כתב הב&quot;י &quot;דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה&quot;, מובן מזה שאם זה בד' וה' יהיה מותר, כיוון שאינו נראה כשוכרו לשבת עצמה. &lt;br&gt;<br /> <br /> אומנם '''רבינו יונה''' מקשה על שיטה זו, אם מדובר בכלים שאינם עושים מלאכה, מדוע שיהיה אסור להשכיר לגוי בערב שבת, הרי כה&quot;ג לישראל מותר? לכן רבינו יונה חולק על טעם זה וסובר שכל דין זה נאמר רק בכלים שעושים בהם מלאכה, והטעם הוא משום שנראה כשלוחו.&lt;br&gt;<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' (תחילת סעי' ב) מסביר שהנקודה היא שאם משכירם בערב שבת, הרי הוא כמי שאמר לו לעבוד בשבת, מה שאין כן אם אמר לו בד' וה', כיוון שאין וודאות שיעבוד בשבת, הדבר מותר. &lt;br&gt;<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק א) ביאר ברבינו יונה שהנקודה שנראה כשלוחו, הכוונה שכיוון שהכלי עצמו עושה מלאכה, במקום להיות יושב ובטל, זה &quot;נראה כשלוחו&quot;. (לא מצד הכסף שמגיע אלי כתוצאה מהעבודה, אלא שהכלי עצמו הולך ועושה מלאכה) אך בד' וה' אינו נראה כשלוחו. [ליישוב הקושיא של רבינו יונה נאמר שגבי ישראל, שאין חשש שנאמר ששוכרו לצורך השבת עצמה, כיוון שוודאי שלא שוכרו רק לצורך השבת, הדבר הזה מותר, משא&quot;כ בגוי, ששייך לשוכרו לשבת עצמה, בזה אסרו לשוכרו בערב שבת, אלא ברביעי וחמישי בלבד.] &lt;br&gt;<br /> <br /> ==== שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים ====&lt;br&gt;<br /> <br /> '''למרדכי והרוקח''' שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. '''הב&quot;י''' מעמיד שיטתם כב&quot;ש ואין הלכה כמותם. אך '''הב&quot;ח והדרישה''' (ס&quot;ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב&quot;ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב&quot;ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש&quot;ס ביח. שאפילו לדעת ב&quot;ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע&quot;כ הורה שאע&quot;פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.&lt;br&gt;<br /> ==== <br /> פסיקת ההלכה ==== &lt;br&gt;<br /> <br /> להלכה מסקנת '''הב&quot;י''' וכ&quot;כ '''בשו&quot;ע''' כדברי '''הרי&quot;ף והרמב&quot;ם''', שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. &lt;br&gt;<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו&quot;ע הביא בסתם את הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ&quot;א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה. <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב&quot;ם והרי&quot;ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם. <br /> דיני השאלת כלים לגוי בערב שבת ובשבת<br /> בתוס' (שבת יט. ד&quot;ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך שאלה מותרת. וכ&quot;כ הב&quot;י (ד&quot;ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת. ומקור הדברים בתוספתא: &quot;משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למוצאי שבת&quot; וכתב בהגהות מיימוניות (הלכות שבת פ&quot;ו אות פ) ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר. <br /> בעולת שבת (הוב&quot;ד ביד אפרים) חולק וסובר שבתוספתא מדובר על שאיבת מים מגומא שאין בזה איסור שכר שבת, משא&quot;כ מחבת ולדבריו יהיה ניתן להשכיר לגוי חדר בשבת, כיוון שמדובר בדבר שאין בו איסור מלאכה. וה&quot;ה ביחס לסכין של מילה יהיה מותר להשכיר למוהל על מנת שיחזור וישאיל במוצאי שבת. <br /> המג&quot;א (ס&quot;ק ג) פוסק כהגהות מיימוניות, שאין פה דיון כלל על שכר שבת, שאפי' בכלי שאין עושים מלאכה אסור, אלא וודאי מדובר בהבלעה והדיון מצד שליחות, ומזה למד למחבת שהשאלה כה&quot;ג תהיה מותרת. <br /> היד אפרים ביאר דברי העולת שבת, לא מצד שכר שבת, אלא שמתייחס לשאילת מים שמותרת, ואילו השאלת מחבת זו שכירות גמורה. <br /> רע&quot;א הסיק מדברי המג&quot;א (ס&quot;ק ד) מסקנה נוספת שדווקא בכלים שעושים בהם מלאכה מדבר הרמ&quot;א, ובהם מותר בערב שבת, אך בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר אפילו בשבת עצמה [וראה עוד לקמן]. וסייג הביאור הלכה דבריו שכוונתו בעיר שמוקפת חומה, שלא יהיה כשלוחו לעניין הוצאה. <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה ולא אמרינן) דן לפ&quot;ד האחרונים הללו האם מותר להשאיל לגוי בשבת, על מנת שיתן לישראל יותר מיום אחד בחול. והוא מסביר שלפי הב&quot;י שנקט שהטעם להיתר כיוון שלא נוקט לשון שכירות ממש, אזי בכה&quot;ג יהיה מותר, שסוף סוף אי&quot;ז שכירות (וכ&quot;כ באשל אברהם ס&quot;ק א). אך לפי הגר&quot;א שהטעם הוא משום שאין ליהודי רווח כתוצאה מהשאלה זאת, אלא מדובר בהחלפה בלבד, בזה לכאורה יהיה אסור, ונשאר בצ&quot;ע. <br /> עיון בגר&quot;א (סעיף א ד&quot;ה אע&quot;ג שמתנה) מלמד שהוא בעצם מסביר את התוספתא המדוברת עפ&quot;י שיטת הרא&quot;ש, שכיוון שהרא&quot;ש כתב שטעם האיסור להשכיר כלים, הוא משום שאסור להרוויח משבת, א&quot;כ מש&quot;כ &quot;משכיר&quot; בתחילת התוספתא ואח&quot;כ כתוב &quot;להחליף&quot; כיוון שהכוונה בהשכרה שאינה השכרה ממש אלא החלפה. <br /> דברי הגר&quot;א הובאו גם במשנה ברורה ס&quot;ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר. <br /> השאלה בשבת עצמה<br /> מקור הדין וטעמי הראשונים<br /> בש&quot;ס שבת (יח:) שם מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב&quot;ה (אליבא דר&quot;ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. והטעם הוא לדעת הסמ&quot;ג משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו. [הסמ&quot;ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם הנחלת צבי (עטרת צבי ס&quot;ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת הרמב&quot;ם (פ&quot;ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.<br /> הב&quot;י הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד&quot;ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב&quot;ם. והתקשה המג&quot;א (ס&quot;ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק&quot;מ שלפי הטעם של הסמ&quot;ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא&quot;כ לרמב&quot;ם אין חילוק בזה? ובאליה רבה (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב&quot;ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו. <br /> הלכה למעשה<br /> בשו&quot;ע (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ&quot;ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו. <br /> מה הדין במקום שאין רה&quot;ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? המג&quot;א כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב&quot;י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם הב&quot;ח חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו. <br /> הט&quot;ז הסכים למג&quot;א שבמקום שמוקף חומה יהיה מותר לגוי להוציא חפץ אלא שבסימן רנב נראה שסותר שיטתו- שם השו&quot;ע (רנב-א) כתב שמותר למכור לגוי &quot;ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום&quot; – וכתב שם הט&quot;ז את דברי הרמב&quot;ם. הפרי מגדים (אשל אברהם רמו- ו) יישב שבשאלה הקלו ובשכירות החמירו וחששו לדעת הרמב&quot;ם. ואי אפשר להתיר בשכירות של כלי, על סמך זה שהרואים יאמרו שהשאילו להם מפני שהאמת שהשכיר להם. (מג&quot;א רנב-ד, אשל אברהם רנב-ד). <br /> המחצית השקל (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה&quot;ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח&quot;כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. <br /> אומנם קשה על זה שהט&quot;ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה&quot;ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט&quot;ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב המחצית השקל שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%A3_%D7%96%D7%9E%D7%9F_%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%A2_%D7%A9%D7%9C_%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%AA&diff=18980 2021-12-14T20:50:07Z

<p>צבי אליעזר: עריכה</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות|ברכות א ב|ברכות ט ב, י ב|ברכות א ב|קריאת שמע א יא-יג|אורח חיים נח א, ו-ז|}}<br /> <br /> ==מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע==<br /> ה'''משנה''' (ברכות א ב) מביאה מחלוקת תנאים לענין סוף זמן קריאת שמע של שחרית. לדעת ר' אליעזר צריך לגמרה עד הנץ החמה, ואילו לר' יהושע עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד משנתם בשעה שלישית.<br /> &lt;BR /&gt;ב'''גמרא''' (ברכות י ב) פוסק רב יהודה בשם שמואל הלכה כר' יהושע, וכן פסקו כל הפוסקים.<br /> <br /> ===ירושלמי===<br /> ב'''ירושלמי''' (ברכות א ב) מובא שהלכה כר' יהושע '''בשוכח''', ומבואר שם שאמרו כן כדי שיהיה אדם זריז לקרוא קריאת שמע בעונתה. ב'''פני משה''' שם מבאר שאין הכוונה שהלכה כר' אליעזר ואם שכח קורא כר' יהושע, אלא הלכה לכתחילה כר' יהושע, ולא אמרו שוכח אלא כדי לזרז את האדם לקרוא את שמע בעונתה בנץ החמה.<br /> <br /> ===ותיקין===<br /> עוד מובא ב'''גמרא''' (ברכות ט ב) שהיו אנשים הנקראים 'ותיקין', שהיו גומרים קריאת שמע עם הנץ החמה, כדי שיסמכו גאולה לתפילה, ונמצא שמתפללים ביום. <br /> &lt;BR /&gt;להלן מתבאר (כה ב) שיש רמז למנהג הותיקין כבר במשנה, שאומרת שבעל קרי שטובל לקריו, אם לא יכול לעלות ולהתכסות ולקרוא עד שתנץ החמה, יתכסה במים ויקרא. ואומרת הגמרא שם שזהו אפילו לר' יהושע, וכותיקין שהיו גומרים אותה עם הנץ החמה. הרי שסתמה המשנה וכתבה הלכה כמנהג הותיקין.<br /> &lt;BR /&gt;הראשונים נחלקו בגדר מנהג זה של ותיקין, מתי בדיוק היו קוראים קריאת שמע, וכן אם זהו חובה על כל אדם להשתדל לעשות כן ולהשתדל לסיים את הקריאה לפני הנץ.<br /> <br /> ==לכתחילה ובדיעבד==<br /> ===שיטת הרמב&quot;ם ורבנו יונה===<br /> '''רבנו יונה''' (ד ב ד&quot;ה עד וד&quot;ה ר' יהושע) כותב שהזמן שאמרה המשנה 'עד ג' שעות' הוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לקרוא קודם שתנץ החמה. ומביא ראיה לזה מהמשנה הנ&quot;ל לגבי טובל לקריו, ובודאי אם לא היה הדין כן לקרוא לכתחילה קודם הנץ, היתה המשנה אומרת לקרוא אחר שיעלה מן המים. <br /> &lt;BR /&gt;ויותר מזה לומד רבנו יונה, שיותר ראוי לחוש ולקרוא קודם הנץ החמה, מאשר שיסמוך גאולה לתפילה, שהרי העדיפו שיקרא במים ויפסיק בין קריאת שמע לתפילה, ולא שיאחר הקריאה אחר הנץ.<br /> &lt;BR /&gt;גם מלשון ה'''רמב&quot;ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=2&amp;rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&amp;hilchos=6&amp;perek=1&amp;halocha=13 (קריאת שמע א יא)] מדוייק שקריאה אחר ההנץ אינו לכתחילה, שכותב ש'''אם איחר''' וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש, יצא ידי חובתו, שזמנה עד שלוש שעות ביום '''למי שעבר ואיחר''', ויתכן שלמד כן מדברי הירושלמי הנ&quot;ל שפסק כר' יהושע רק בשוכח. וכן כתב גם ה'''מאירי''' (ט ב ד&quot;ה המשנה השניה).<br /> &lt;BR /&gt;עוד כתב רבנו יונה שם (ד&quot;ה ומצינו) שגם מי שלא קורא קודם עמוד השחר, אלא מאחר לקרוא אחר הנץ, חייב להקדים זמן קריאת שמע ככל שיש באפשרותו, ולא להמתין עד ג' שעות. והוכיח זאת מן הגמרא ביומא לגבי הנברשת של זהב, שכל העם בירושלים היו קוראים את שמע מיד שהיו ניצוצות מנתזים ממנה, והיו צריכים לזה סימן, כדי לקרוא את שמע מוקדם ככל שניתן.<br /> <br /> ===שיטת שאר ראשונים===<br /> אמנם ה'''תוספות''' (ברכות ט ב ד&quot;ה לקריאת שמע, יומא לז ב ד&quot;ה אמר אביי) חולקים על זה וסוברים שאף שהלכה כאביי שהוא בתרא, וצריך לקרוא את שמע כוותיקין, מ&quot;מ אין הם חולקים על ר' יהושע שזמן הקריאה עד ג' שעות, אלא שהם היו מדקדקים לקרוא קודם לכן למצוה מן המובחר, וכן נראית דעת הרי&quot;ף והרא&quot;ש.<br /> <br /> ===שלחן ערוך ואחרונים===<br /> ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים נא א) כתב בפשיטות שזמנה נמשך עד סוף ג' שעות ביום, אלא שמצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין, והיינו כשיטת התוספות וסייעתו.<br /> <br /> ==עד שלוש שעות==<br /> ה'''משנה''' (ברכות א ב) אמרה שזמן קריאת שמע הוא עד שלוש שעות לפי ר' יהושע, וכן פסקה הגמרא (ברכות ט ב) הלכה. <br /> &lt;BR /&gt;בסידור '''רב עמרם גאון''' כתוב שקורא עד השעה השלישית, ומשמע עד ולא עד בכלל. וכן הוא ב'''מחזור ויטרי''' וב'''ספר יראים'''. &lt;BR /&gt;<br /> ה'''ספר מצוות גדול''' (עשין יח ד&quot;ה מסקינן הלכה) הביא לזה הוכחה מהגמרא (ג ב) שאמרה שלפי ר' נתן שאומר שהלילה מחולק לשלוש משמרות ולא לארבע, צריך ליישב מה שדוד המלך אומר 'קדמו עיני אשמורות' ומשמע שתי אשמורות אף שהיה קם בחצות? ואומרת הגמרא שהכוונה היא שמשמרה אחת היא שש שעות של הלילה, והשניה היא שתי שעות ביום שהמלכים מאחרים מלקום (והיינו כר' יהושע שאמר כן דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות), הרי שתי משמרות. מוכח להדיא ששלוש שעות שאמר ר' יהושע הכוונה תחילת שלש שעות, שכן המלכים קמים אחר שתי שעות. אמנם הסמ&quot;ג עצמו כבר דוחה ראיה זו, וכותב שייתכן שכוונת הגמרא שהיו קמים אחר שתי שעות וקוראים את שמע בשעה שלישית&lt;ref&gt;צ&quot;ע, שהרי הגמרא מדברת על מלכי אומות העולם, שדוד מתפאר שקם לפניהם כדי לעסוק בתורה.&lt;/ref&gt;, וכתב שכן מוכח בירושלמי (ברכות א ה) שהיו קוראים אותה בסוף שעה שלישית.<br /> &lt;BR /&gt;דעה זו של עד שלוש שעות ולא עד בכלל, כתב גם ב'''הגהות מיימוניות''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=471&amp;rtype=%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%AA+%D7%94%D7%93%D7%A3 (א ט)] בשם '''רבנו שמחה'''. וההג&quot;מ עצמו כתב שלא נמצא כן בשאר מפרשים, ושאת הראיה מדוד המלך ניתן לדחות שהגמרא לא דקדקה לומר בדווקא שתי שעות, אלא העיקר שיש עוד משמרה מלבד שש שעות של הלילה.<br /> <br /> אמנם ה'''רמב&quot;ם''' (קריאת שמע א יא) כתב להדיא עד סוף שלוש שעות, וכן ב'''הגהות מיימוניות''' (א ט) למסקנה ושכן כתבו כל הפוסקים סתם 'שלוש שעות' ואם היתה כוונת המשנה והפוסקים שתחילת שעה שלישית היה להם לפרש. <br /> <br /> כן פסק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|427|נח א}} שזמנה עד סוף ג' שעות.<br /> ===אופן החישוב של שעה שלישית===<br /> {{להשלים|סיבה=שראוי להביא כאן את מחלוקת המג&quot;א והגר&quot;א המפורסמת, שלכאורה כאן מקומה.}}<br /> <br /> ==לאחר שלוש שעות==<br /> ה'''משנה''' מוסיפה שהקורא לאחר שלוש שעות, לא הפסיד, אלא הוא כאדם הקורא בתורה. כלומר, אין איסור לקרוא קריאת שמע לאחר הזמן, אלא שאין הוא אלא כקורא בתורה, אך אין לו שכר קריאת שמע בזמנה אלא שכר כעוסק בתורה.<br /> <br /> ב'''גמרא''' (ברכות י ב) מבואר שאף מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, וכדין כל קורא את שמע (ואמנם יש דעה שאינו מברך ברכת יוצר אור, אך דעה זו נדחית). <br /> <br /> ===עד מתי יכול לברך===<br /> הראשונים מסתפקים האם את ברכות קריאת שמע ניתן לברך כל היום, או דלמא רק עד חצות כזמן תפילה לרבנן, או אולי רק עד שעה רביעית כזמן תפילה לר' יהודה.<br /> <br /> ====עד ארבע שעות====<br /> ה'''רא&quot;ש''' (א י) הביא שלושת צדדי הספק, וכתב שמדברי '''רב האי גאון'''{{מקור}} משמע שרק שעה רביעית יכול לברך, לפי שהוא זמן תפילה לר' יהודה, אבל לאחר מכן הפסיד הברכות, ואם מברך עובר על 'לא תשא'.&lt;BR /&gt;<br /> גם ה'''רשב&quot;א''' (י ב ד&quot;ה הקורא) הביא דברי רב האי גאון, ותמה הרשב&quot;א מה המקור לדבר זה, והעלה שזהו משום זמן תפילת שחרית לר' יהודה שהיא עד ד' שעות. והוסיף שכן כתב '''רי&quot;ץ גיאת'''{{מקור}} שלדעת רב האי גאון אין לברך אחר ד' שעות, ואם בירך עבר אל לא תשא. <br /> <br /> ה'''מאירי''' (ט ב ד&quot;ה המשנה השניה) כותב שיכול לקרוא ואף לברך אפילו אחר שעה שישית, אלא שאין לו שכר כקורא בעונתה אלא כקורא בתורה. אמנם בהמשך דבריו (ד&quot;ה לא קראה) הביא דברי הגאונים שאחר שעה רביעית אינו קורא הברכות, וכתב שכן הדברים נראים.<br /> <br /> ====עד חצות====<br /> אמנם ה'''תוספות'''{{מקור}} הסתפקו בדבר, האם לא הפסיד ברכות זהו רק עד חצות או אפילו כל היום. וה'''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה הקורא) וה'''שיטה מקובצת''' (ד&quot;ה אבל ר' יצחק) הביאו בשם '''ר&quot;י''' שיכול לברך עד חצות, שהוא זמן תפילה לתנא קמא.<br /> <br /> ====כל היום====<br /> שיטה נוספת היא שיטת ה'''רמב&quot;ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=471&amp;rtype=%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%AA+%D7%94%D7%93%D7%A3 (קריאת שמע א יג)] שכותב שאף אם לא קרא עד ג' שעות, קורא והולך בברכה כל היום, אלא שלא יוצא ידי חובת קריאה בעונתה, ואינו אלא כקורא בתורה.<br /> &lt;BR /&gt;כן נראה גם מדברי ה'''סמ&quot;ג''' (עשין יח ד&quot;ה מסקינן הלכה), שכתב שגם המאחר לא הפסיד הברכות שלפניה ולאחריה, ולא הזכיר הגבלת זמן לארבע שעות או חצות. וכן משמע דעת ה'''ארחות חיים''' (קריאת שמע ה) וכן כתב במפורש ה'''כלבו''' (ט).<br /> <br /> ====שלחן ערוך ואחרונים====<br /> ה'''שלחן ערוך''' (נח ו) כותב שאם עברה שעה שלישית ולא קרא, קורא בברכותיה כל שעה רביעית, ואם עברה גם שעה רביעית קורא בלא ברכות.<br /> &lt;BR /&gt;בשו&quot;ת '''משכנות יעקב''' (כ) כותב שבדיעבד אפשר לקרוא גם עד חצות בברכה.<br /> &lt;BR /&gt;לעומת זאת דעת הרב '''פרי חדש''' לפסוק כהרמב&quot;ם שקורא בברכה כל היום.<br /> <br /> ===בפשיעה===<br /> '''בטור''' (אור&quot;ח פט [[https://tur.alhatorah.org/Full/Orach_Chayyim/89.NaN#e0n6]]<br /> ) כתב שאם עבר והתפלל אחרי ד' שעות יש לו שכר תפילה. <br /> '''בב&quot;י''' הביא בזה שני ביאורים: ביאור אחד שבאמת ניתן להתפלל כל היום, ומה שכתב הטור עד חצות לאו דווקא. אך הב&quot;י הקשה על זה שמפשט הסוגיא רואים שבמקום שאדם ביטל במזיד אינו יכול לחזור ולהתפלל. וא&quot;כ גם אחרי זמן ד' שעות אינו יכול לחזור. ולכן ביאר הב&quot;י דרך שניה שבאמת ניתן להתפלל רק עד חצות, גם לרבי יהודה, אלא שכיוון שלפי חכמים ניתן להתפלל עד חצות, אזי גם לרבי יהודה בדיעבד זה עולה לאדם כתפילה, אך לא כתפילה בזמנה.&lt;BR /&gt;<br /> למעשה כתב '''הרמ&quot;א''' (פט-א) כביאור השני של הבית יוסף, וכתב שאסור להתפלל תפילת שחרית אחרי חצות. <br /> ואילו '''הט&quot;ז''' האריך והצדיק את הביאור הראשון שניתן להתפלל עד הלילה, וחלק על הב&quot;י כיוון שהבין שהמקור לדין זה אינו מדין תפילת תשלומין, אלא ממה שאמרה הגמרא בברכות (כו.) שכל היום זמן תפילה.<br /> ==אין לו ציצית ותפילין==<br /> כתב ה'''לבוש''' (אורח חיים נח ב) שראה אנשים טועים שכאשר אין להם ציצית ותפילין, הם ממתינים מלקרוא קריאת שמע כדי לא להיות [[כמעידים עדות שקר]], ואפילו אם עובר הזמן, אינם קוראים בזמנה בלא ציצית ותפילין, אלא לאחר זמנה עם ציצית ותפילין. וכתב שזו טעות, אלא יש להם לקרוא קריאת שמע בזמנה בלא ציצית ותפילין, ולאחר מכן כשיזדמן לידם, יתעטפו ויניחו ויקראו קריאת שמע בלא ברכות.&lt;BR /&gt;<br /> לדבריו הסכים גם ה'''פרי חדש''' (א) והביא לזה ראיה מן הגמרא (ברכות יד ב) 'רב משי ידיה וקרא קריאת שמע ואנח תפילין וצלי' וכו'.<br /> <br /> ==תשלומין בקריאת שמע==<br /> {{להשלים}}<br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:זמני קריאת שמע]]<br /> [[קטגוריה: ברכות ט:]]<br /> [[קטגוריה: ברכות י:]]<br /> [[קטגוריה:קריאת שמע פרק א]]<br /> [[קטגוריה: אורח חיים סימן נח]]</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%A3_%D7%96%D7%9E%D7%9F_%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%A2_%D7%A9%D7%9C_%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%AA&diff=18979 2021-12-14T20:48:04Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות|ברכות א ב|ברכות ט ב, י ב|ברכות א ב|קריאת שמע א יא-יג|אורח חיים נח א, ו-ז|}}<br /> <br /> == מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע ==<br /> ה'''משנה''' (ברכות א ב) מביאה מחלוקת תנאים לענין סוף זמן קריאת שמע של שחרית. לדעת ר' אליעזר צריך לגמרה עד הנץ החמה, ואילו לר' יהושע עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד משנתם בשעה שלישית.<br /> &lt;BR/&gt;ב'''גמרא''' (ברכות י ב) פוסק רב יהודה בשם שמואל הלכה כר' יהושע, וכן פסקו כל הפוסקים.<br /> <br /> === ירושלמי ===<br /> ב'''ירושלמי''' (ברכות א ב) מובא שהלכה כר' יהושע '''בשוכח''', ומבואר שם שאמרו כן כדי שיהיה אדם זריז לקרוא קריאת שמע בעונתה. ב'''פני משה''' שם מבאר שאין הכוונה שהלכה כר' אליעזר ואם שכח קורא כר' יהושע, אלא הלכה לכתחילה כר' יהושע, ולא אמרו שוכח אלא כדי לזרז את האדם לקרוא את שמע בעונתה בנץ החמה.<br /> <br /> === ותיקין ===<br /> עוד מובא ב'''גמרא''' (ברכות ט ב) שהיו אנשים הנקראים 'ותיקין', שהיו גומרים קריאת שמע עם הנץ החמה, כדי שיסמכו גאולה לתפילה, ונמצא שמתפללים ביום. <br /> &lt;BR/&gt;להלן מתבאר (כה ב) שיש רמז למנהג הותיקין כבר במשנה, שאומרת שבעל קרי שטובל לקריו, אם לא יכול לעלות ולהתכסות ולקרוא עד שתנץ החמה, יתכסה במים ויקרא. ואומרת הגמרא שם שזהו אפילו לר' יהושע, וכותיקין שהיו גומרים אותה עם הנץ החמה. הרי שסתמה המשנה וכתבה הלכה כמנהג הותיקין.<br /> &lt;BR/&gt;הראשונים נחלקו בגדר מנהג זה של ותיקין, מתי בדיוק היו קוראים קריאת שמע, וכן אם זהו חובה על כל אדם להשתדל לעשות כן ולהשתדל לסיים את הקריאה לפני הנץ.<br /> <br /> == לכתחילה ובדיעבד ==<br /> === שיטת הרמב&quot;ם ורבנו יונה===<br /> '''רבנו יונה''' (ד ב ד&quot;ה עד וד&quot;ה ר' יהושע) כותב שהזמן שאמרה המשנה 'עד ג' שעות' הוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לקרוא קודם שתנץ החמה. ומביא ראיה לזה מהמשנה הנ&quot;ל לגבי טובל לקריו, ובודאי אם לא היה הדין כן לקרוא לכתחילה קודם הנץ, היתה המשנה אומרת לקרוא אחר שיעלה מן המים. <br /> &lt;BR/&gt;ויותר מזה לומד רבנו יונה, שיותר ראוי לחוש ולקרוא קודם הנץ החמה, מאשר שיסמוך גאולה לתפילה, שהרי העדיפו שיקרא במים ויפסיק בין קריאת שמע לתפילה, ולא שיאחר הקריאה אחר הנץ.<br /> &lt;BR/&gt;גם מלשון ה'''רמב&quot;ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=2&amp;rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&amp;hilchos=6&amp;perek=1&amp;halocha=13 (קריאת שמע א יא)] מדוייק שקריאה אחר ההנץ אינו לכתחילה, שכותב ש'''אם איחר''' וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש, יצא ידי חובתו, שזמנה עד שלוש שעות ביום '''למי שעבר ואיחר''', ויתכן שלמד כן מדברי הירושלמי הנ&quot;ל שפסק כר' יהושע רק בשוכח. וכן כתב גם ה'''מאירי''' (ט ב ד&quot;ה המשנה השניה).<br /> &lt;BR/&gt;עוד כתב רבנו יונה שם (ד&quot;ה ומצינו) שגם מי שלא קורא קודם עמוד השחר, אלא מאחר לקרוא אחר הנץ, חייב להקדים זמן קריאת שמע ככל שיש באפשרותו, ולא להמתין עד ג' שעות. והוכיח זאת מן הגמרא ביומא לגבי הנברשת של זהב, שכל העם בירושלים היו קוראים את שמע מיד שהיו ניצוצות מנתזים ממנה, והיו צריכים לזה סימן, כדי לקרוא את שמע מוקדם ככל שניתן.<br /> <br /> === שיטת שאר ראשונים===<br /> אמנם ה'''תוספות''' (ברכות ט ב ד&quot;ה לקריאת שמע, יומא לז ב ד&quot;ה אמר אביי) חולקים על זה וסוברים שאף שהלכה כאביי שהוא בתרא, וצריך לקרוא את שמע כוותיקין, מ&quot;מ אין הם חולקים על ר' יהושע שזמן הקריאה עד ג' שעות, אלא שהם היו מדקדקים לקרוא קודם לכן למצוה מן המובחר, וכן נראית דעת הרי&quot;ף והרא&quot;ש.<br /> <br /> === שלחן ערוך ואחרונים ===<br /> ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים נא א) כתב בפשיטות שזמנה נמשך עד סוף ג' שעות ביום, אלא שמצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין, והיינו כשיטת התוספות וסייעתו.<br /> <br /> == עד שלוש שעות ==<br /> ה'''משנה''' (ברכות א ב) אמרה שזמן קריאת שמע הוא עד שלוש שעות לפי ר' יהושע, וכן פסקה הגמרא (ברכות ט ב) הלכה. <br /> &lt;BR/&gt;בסידור '''רב עמרם גאון''' כתוב שקורא עד השעה השלישית, ומשמע עד ולא עד בכלל. וכן הוא ב'''מחזור ויטרי''' וב'''ספר יראים'''. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''ספר מצוות גדול''' (עשין יח ד&quot;ה מסקינן הלכה) הביא לזה הוכחה מהגמרא (ג ב) שאמרה שלפי ר' נתן שאומר שהלילה מחולק לשלוש משמרות ולא לארבע, צריך ליישב מה שדוד המלך אומר 'קדמו עיני אשמורות' ומשמע שתי אשמורות אף שהיה קם בחצות? ואומרת הגמרא שהכוונה היא שמשמרה אחת היא שש שעות של הלילה, והשניה היא שתי שעות ביום שהמלכים מאחרים מלקום (והיינו כר' יהושע שאמר כן דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות), הרי שתי משמרות. מוכח להדיא ששלוש שעות שאמר ר' יהושע הכוונה תחילת שלש שעות, שכן המלכים קמים אחר שתי שעות. אמנם הסמ&quot;ג עצמו כבר דוחה ראיה זו, וכותב שייתכן שכוונת הגמרא שהיו קמים אחר שתי שעות וקוראים את שמע בשעה שלישית&lt;ref&gt;צ&quot;ע, שהרי הגמרא מדברת על מלכי אומות העולם, שדוד מתפאר שקם לפניהם כדי לעסוק בתורה.&lt;/ref&gt;, וכתב שכן מוכח בירושלמי (ברכות א ה) שהיו קוראים אותה בסוף שעה שלישית.<br /> &lt;BR/&gt;דעה זו של עד שלוש שעות ולא עד בכלל, כתב גם ב'''הגהות מיימוניות''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=471&amp;rtype=%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%AA+%D7%94%D7%93%D7%A3 (א ט)] בשם '''רבנו שמחה'''. וההג&quot;מ עצמו כתב שלא נמצא כן בשאר מפרשים, ושאת הראיה מדוד המלך ניתן לדחות שהגמרא לא דקדקה לומר בדווקא שתי שעות, אלא העיקר שיש עוד משמרה מלבד שש שעות של הלילה.<br /> <br /> אמנם ה'''רמב&quot;ם''' (קריאת שמע א יא) כתב להדיא עד סוף שלוש שעות, וכן ב'''הגהות מיימוניות''' (א ט) למסקנה ושכן כתבו כל הפוסקים סתם 'שלוש שעות' ואם היתה כוונת המשנה והפוסקים שתחילת שעה שלישית היה להם לפרש. <br /> <br /> כן פסק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|427|נח א}} שזמנה עד סוף ג' שעות.<br /> === אופן החישוב של שעה שלישית ===<br /> {{להשלים|סיבה=שראוי להביא כאן את מחלוקת המג&quot;א והגר&quot;א המפורסמת, שלכאורה כאן מקומה.}}<br /> <br /> == לאחר שלוש שעות ==<br /> ה'''משנה''' מוסיפה שהקורא לאחר שלוש שעות, לא הפסיד, אלא הוא כאדם הקורא בתורה. כלומר, אין איסור לקרוא קריאת שמע לאחר הזמן, אלא שאין הוא אלא כקורא בתורה, אך אין לו שכר קריאת שמע בזמנה אלא שכר כעוסק בתורה.<br /> <br /> ב'''גמרא''' (ברכות י ב) מבואר שאף מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, וכדין כל קורא את שמע (ואמנם יש דעה שאינו מברך ברכת יוצר אור, אך דעה זו נדחית). <br /> <br /> === עד מתי יכול לברך ===<br /> הראשונים מסתפקים האם את ברכות קריאת שמע ניתן לברך כל היום, או דלמא רק עד חצות כזמן תפילה לרבנן, או אולי רק עד שעה רביעית כזמן תפילה לר' יהודה.<br /> <br /> ==== עד ארבע שעות ====<br /> ה'''רא&quot;ש''' (א י) הביא שלושת צדדי הספק, וכתב שמדברי '''רב האי גאון'''{{מקור}} משמע שרק שעה רביעית יכול לברך, לפי שהוא זמן תפילה לר' יהודה, אבל לאחר מכן הפסיד הברכות, ואם מברך עובר על 'לא תשא'.&lt;BR/&gt;<br /> גם ה'''רשב&quot;א''' (י ב ד&quot;ה הקורא) הביא דברי רב האי גאון, ותמה הרשב&quot;א מה המקור לדבר זה, והעלה שזהו משום זמן תפילת שחרית לר' יהודה שהיא עד ד' שעות. והוסיף שכן כתב '''רי&quot;ץ גיאת'''{{מקור}} שלדעת רב האי גאון אין לברך אחר ד' שעות, ואם בירך עבר אל לא תשא. <br /> <br /> ה'''מאירי''' (ט ב ד&quot;ה המשנה השניה) כותב שיכול לקרוא ואף לברך אפילו אחר שעה שישית, אלא שאין לו שכר כקורא בעונתה אלא כקורא בתורה. אמנם בהמשך דבריו (ד&quot;ה לא קראה) הביא דברי הגאונים שאחר שעה רביעית אינו קורא הברכות, וכתב שכן הדברים נראים.<br /> <br /> ==== עד חצות ====<br /> אמנם ה'''תוספות'''{{מקור}} הסתפקו בדבר, האם לא הפסיד ברכות זהו רק עד חצות או אפילו כל היום. וה'''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה הקורא) וה'''שיטה מקובצת''' (ד&quot;ה אבל ר' יצחק) הביאו בשם '''ר&quot;י''' שיכול לברך עד חצות, שהוא זמן תפילה לתנא קמא.<br /> <br /> ==== כל היום ====<br /> שיטה נוספת היא שיטת ה'''רמב&quot;ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=471&amp;rtype=%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%AA+%D7%94%D7%93%D7%A3 (קריאת שמע א יג)] שכותב שאף אם לא קרא עד ג' שעות, קורא והולך בברכה כל היום, אלא שלא יוצא ידי חובת קריאה בעונתה, ואינו אלא כקורא בתורה.<br /> &lt;BR/&gt;כן נראה גם מדברי ה'''סמ&quot;ג''' (עשין יח ד&quot;ה מסקינן הלכה), שכתב שגם המאחר לא הפסיד הברכות שלפניה ולאחריה, ולא הזכיר הגבלת זמן לארבע שעות או חצות. וכן משמע דעת ה'''ארחות חיים''' (קריאת שמע ה) וכן כתב במפורש ה'''כלבו''' (ט).<br /> <br /> ==== שלחן ערוך ואחרונים ====<br /> ה'''שלחן ערוך''' (נח ו) כותב שאם עברה שעה שלישית ולא קרא, קורא בברכותיה כל שעה רביעית, ואם עברה גם שעה רביעית קורא בלא ברכות.<br /> &lt;BR/&gt;בשו&quot;ת '''משכנות יעקב''' (כ) כותב שבדיעבד אפשר לקרוא גם עד חצות בברכה.<br /> &lt;BR/&gt;לעומת זאת דעת הרב '''פרי חדש''' לפסוק כהרמב&quot;ם שקורא בברכה כל היום.<br /> <br /> === בפשיעה ===<br /> בטור (אור&quot;ח פט [[https://tur.alhatorah.org/Full/Orach_Chayyim/89.NaN#e0n6]]<br /> ) כתב שאם עבר והתפלל אחרי ד' שעות יש לו שכר תפילה. ובב&quot;י הביא בזה שני ביאורים: ביאור אחד שבאמת ניתן להתפלל כל היום, ומה שכתב הטור עד חצות לאו דווקא. אך הב&quot;י הקשה על זה שמפשט הסוגיא רואים שבמקום שאדם ביטל במזיד אינו יכול לחזור ולהתפלל. וא&quot;כ גם אחרי זמן ד' שעות אינו יכול לחזור. ולכן ביאר הב&quot;י דרך שניה שבאמת ניתן להתפלל רק עד חצות, גם לרבי יהודה, אלא שכיוון שלפי חכמים ניתן להתפלל עד חצות, אזי גם לרבי יהודה בדיעבד זה עולה לאדם כתפילה, אך לא כתפילה בזמנה.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה כתב הרמ&quot;א (פט-א) כביאור השני של הבית יוסף, וכתב שאסור להתפלל תפילת שחרית אחרי חצות.&lt;BR/&gt;<br /> ואילו הט&quot;ז האריך והצדיק את הביאור הראשון שניתן להתפלל עד הלילה, וחלק על הב&quot;י כיוון שהבין שהמקור לדין זה אינו מדין תפילת תשלומין, אלא ממה שאמרה הגמרא בברכות (כו.) שכל היום זמן תפילה.&lt;BR/&gt;<br /> == אין לו ציצית ותפילין ==<br /> כתב ה'''לבוש''' (אורח חיים נח ב) שראה אנשים טועים שכאשר אין להם ציצית ותפילין, הם ממתינים מלקרוא קריאת שמע כדי לא להיות [[כמעידים עדות שקר]], ואפילו אם עובר הזמן, אינם קוראים בזמנה בלא ציצית ותפילין, אלא לאחר זמנה עם ציצית ותפילין. וכתב שזו טעות, אלא יש להם לקרוא קריאת שמע בזמנה בלא ציצית ותפילין, ולאחר מכן כשיזדמן לידם, יתעטפו ויניחו ויקראו קריאת שמע בלא ברכות.&lt;BR/&gt;<br /> לדבריו הסכים גם ה'''פרי חדש''' (א) והביא לזה ראיה מן הגמרא (ברכות יד ב) 'רב משי ידיה וקרא קריאת שמע ואנח תפילין וצלי' וכו'.<br /> <br /> == תשלומין בקריאת שמע ==<br /> {{להשלים}}<br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:זמני קריאת שמע]]<br /> [[קטגוריה: ברכות ט:]]<br /> [[קטגוריה: ברכות י:]]<br /> [[קטגוריה:קריאת שמע פרק א]]<br /> [[קטגוריה: אורח חיים סימן נח]]</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%AA_%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=18942 2021-12-12T17:42:15Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{סוגיא זו משתתפת בתחרות חיבורים- נא לא לערוך שינויים עד תום התחרות}<br /> <br /> השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת<br /> מקור הסוגיא<br /> בגמ' בשבת (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר.<br /> טעמי הברייתא בדברי הראשונים<br /> הרי&quot;ף והרמב&quot;ם (פ&quot;ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר הב&quot;י (אור&quot;ח רמו א) שהטעם הוא שברייתא זאת סוברת כב&quot;ש, אך אנו שפוסקים הלכה כב&quot;ה לא סוברים שהלכה כברייתא זו. אומנם שאר הראשונים ובראשם התוס' (שבת יט. ד&quot;ה לא) סוברים שברייתא זאת היא אפילו לדעת ב&quot;ה, ומסבירים אלו הראשונים שהטעם הוא שנראה כנוטל שכר שבת. וביאור הדבר מה החילוק בין ערב שבת לד' וה', כתב הב&quot;י &quot;דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה&quot;, מובן מזה שאם זה בד' וה' יהיה מותר, כיוון שאינו נראה כשוכרו לשבת עצמה. <br /> אומנם רבינו יונה מקשה על שיטה זו, אם מדובר בכלים שאינם עושים מלאכה, מדוע שיהיה אסור להשכיר לגוי בערב שבת, הרי כה&quot;ג לישראל מותר? לכן רבינו יונה חולק על טעם זה וסובר שכל דין זה נאמר רק בכלים שעושים בהם מלאכה, והטעם הוא משום שנראה כשלוחו.<br /> הב&quot;ח (תחילת סעי' ב) מסביר שהנקודה היא שאם משכירם בערב שבת, הרי הוא כמי שאמר לו לעבוד בשבת, מה שאין כן אם אמר לו בד' וה', כיוון שאין וודאות שיעבוד בשבת, הדבר מותר. <br /> חננאל ניזרי נ&quot;י ביאר ברבינו יונה שהנקודה שנראה כשלוחו, הכוונה שכיוון שהכלי עצמו עושה מלאכה, במקום להיות יושב ובטל, זה &quot;נראה כשלוחו&quot;. (לא מצד הכסף שמגיע אלי כתוצאה מהעבודה, אלא שהכלי עצמו הולך ועושה מלאכה) אך בד' וה' אינו נראה כשלוחו. וכן מצאנו ב&quot;ה שכתב הט&quot;ז בס&quot;ק א.<br /> [ליישוב הקושיא של רבינו יונה נאמר שגבי ישראל, שאין חשש שנאמר ששוכרו לצורך השבת עצמה, כיוון שוודאי שלא שוכרו רק לצורך השבת, הדבר הזה מותר, משא&quot;כ בגוי, ששייך לשוכרו לשבת עצמה, בזה אסרו לשוכרו בערב שבת, אלא ברביעי וחמישי בלבד.] <br /> שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים<br /> למרדכי והרוקח שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. הב&quot;י מעמיד כב&quot;ש ואין הלכה כמותם. אך הב&quot;ח והדרישה (ס&quot;ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב&quot;ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב&quot;ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש&quot;ס ביח. שאפילו לדעת ב&quot;ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע&quot;כ הורה שאע&quot;פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.<br /> פסיקת ההלכה <br /> להלכה מסקנת הב&quot;י וכ&quot;כ בשו&quot;ע כדברי הרי&quot;ף והרמב&quot;ם, שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב המשנה ברורה (ס&quot;ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. <br /> הרמ&quot;א הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו&quot;ע הביא בסתם את הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ&quot;א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה. <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב&quot;ם והרי&quot;ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם. <br /> דיני השאלת כלים לגוי בערב שבת ובשבת<br /> בתוס' (שבת יט. ד&quot;ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך שאלה מותרת. וכ&quot;כ הב&quot;י (ד&quot;ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת. ומקור הדברים בתוספתא: &quot;משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למוצאי שבת&quot; וכתב בהגהות מיימוניות (הלכות שבת פ&quot;ו אות פ) ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר. <br /> בעולת שבת (הוב&quot;ד ביד אפרים) חולק וסובר שבתוספתא מדובר על שאיבת מים מגומא שאין בזה איסור שכר שבת, משא&quot;כ מחבת ולדבריו יהיה ניתן להשכיר לגוי חדר בשבת, כיוון שמדובר בדבר שאין בו איסור מלאכה. וה&quot;ה ביחס לסכין של מילה יהיה מותר להשכיר למוהל על מנת שיחזור וישאיל במוצאי שבת. <br /> המג&quot;א (ס&quot;ק ג) פוסק כהגהות מיימוניות, שאין פה דיון כלל על שכר שבת, שאפי' בכלי שאין עושים מלאכה אסור, אלא וודאי מדובר בהבלעה והדיון מצד שליחות, ומזה למד למחבת שהשאלה כה&quot;ג תהיה מותרת. <br /> היד אפרים ביאר דברי העולת שבת, לא מצד שכר שבת, אלא שמתייחס לשאילת מים שמותרת, ואילו השאלת מחבת זו שכירות גמורה. <br /> רע&quot;א הסיק מדברי המג&quot;א (ס&quot;ק ד) מסקנה נוספת שדווקא בכלים שעושים בהם מלאכה מדבר הרמ&quot;א, ובהם מותר בערב שבת, אך בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר אפילו בשבת עצמה [וראה עוד לקמן]. וסייג הביאור הלכה דבריו שכוונתו בעיר שמוקפת חומה, שלא יהיה כשלוחו לעניין הוצאה. <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה ולא אמרינן) דן לפ&quot;ד האחרונים הללו האם מותר להשאיל לגוי בשבת, על מנת שיתן לישראל יותר מיום אחד בחול. והוא מסביר שלפי הב&quot;י שנקט שהטעם להיתר כיוון שלא נוקט לשון שכירות ממש, אזי בכה&quot;ג יהיה מותר, שסוף סוף אי&quot;ז שכירות (וכ&quot;כ באשל אברהם ס&quot;ק א). אך לפי הגר&quot;א שהטעם הוא משום שאין ליהודי רווח כתוצאה מהשאלה זאת, אלא מדובר בהחלפה בלבד, בזה לכאורה יהיה אסור, ונשאר בצ&quot;ע. <br /> עיון בגר&quot;א (סעיף א ד&quot;ה אע&quot;ג שמתנה) מלמד שהוא בעצם מסביר את התוספתא המדוברת עפ&quot;י שיטת הרא&quot;ש, שכיוון שהרא&quot;ש כתב שטעם האיסור להשכיר כלים, הוא משום שאסור להרוויח משבת, א&quot;כ מש&quot;כ &quot;משכיר&quot; בתחילת התוספתא ואח&quot;כ כתוב &quot;להחליף&quot; כיוון שהכוונה בהשכרה שאינה השכרה ממש אלא החלפה. <br /> דברי הגר&quot;א הובאו גם במשנה ברורה ס&quot;ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר. <br /> השאלה בשבת עצמה<br /> מקור הדין וטעמי הראשונים<br /> בש&quot;ס שבת (יח:) שם מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב&quot;ה (אליבא דר&quot;ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. והטעם הוא לדעת הסמ&quot;ג משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו. [הסמ&quot;ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם הנחלת צבי (עטרת צבי ס&quot;ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת הרמב&quot;ם (פ&quot;ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.<br /> הב&quot;י הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד&quot;ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב&quot;ם. והתקשה המג&quot;א (ס&quot;ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק&quot;מ שלפי הטעם של הסמ&quot;ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא&quot;כ לרמב&quot;ם אין חילוק בזה? ובאליה רבה (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב&quot;ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו. <br /> הלכה למעשה<br /> בשו&quot;ע (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ&quot;ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו. <br /> מה הדין במקום שאין רה&quot;ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? המג&quot;א כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב&quot;י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם הב&quot;ח חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו. <br /> הט&quot;ז הסכים למג&quot;א שבמקום שמוקף חומה יהיה מותר לגוי להוציא חפץ אלא שבסימן רנב נראה שסותר שיטתו- שם השו&quot;ע (רנב-א) כתב שמותר למכור לגוי &quot;ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום&quot; – וכתב שם הט&quot;ז את דברי הרמב&quot;ם. הפרי מגדים (אשל אברהם רמו- ו) יישב שבשאלה הקלו ובשכירות החמירו וחששו לדעת הרמב&quot;ם. ואי אפשר להתיר בשכירות של כלי, על סמך זה שהרואים יאמרו שהשאילו להם מפני שהאמת שהשכיר להם. (מג&quot;א רנב-ד, אשל אברהם רנב-ד). <br /> המחצית השקל (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה&quot;ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח&quot;כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. <br /> אומנם קשה על זה שהט&quot;ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה&quot;ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט&quot;ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב המחצית השקל שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%AA_%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=18941 2021-12-12T17:41:12Z

<p>צבי אליעזר: יצירת דף עם התוכן &quot;השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת מקור הסוגיא בגמ' בשבת (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר. טעמי הברייתא בדברי הראשונים הרי&quot;ף והרמב&quot;ם (פ&quot;ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר הב&quot;י (אור&quot;ח רמו א) שהטעם הו...&quot;</p> <hr /> <div>השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת<br /> מקור הסוגיא<br /> בגמ' בשבת (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר.<br /> טעמי הברייתא בדברי הראשונים<br /> הרי&quot;ף והרמב&quot;ם (פ&quot;ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר הב&quot;י (אור&quot;ח רמו א) שהטעם הוא שברייתא זאת סוברת כב&quot;ש, אך אנו שפוסקים הלכה כב&quot;ה לא סוברים שהלכה כברייתא זו. אומנם שאר הראשונים ובראשם התוס' (שבת יט. ד&quot;ה לא) סוברים שברייתא זאת היא אפילו לדעת ב&quot;ה, ומסבירים אלו הראשונים שהטעם הוא שנראה כנוטל שכר שבת. וביאור הדבר מה החילוק בין ערב שבת לד' וה', כתב הב&quot;י &quot;דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה&quot;, מובן מזה שאם זה בד' וה' יהיה מותר, כיוון שאינו נראה כשוכרו לשבת עצמה. <br /> אומנם רבינו יונה מקשה על שיטה זו, אם מדובר בכלים שאינם עושים מלאכה, מדוע שיהיה אסור להשכיר לגוי בערב שבת, הרי כה&quot;ג לישראל מותר? לכן רבינו יונה חולק על טעם זה וסובר שכל דין זה נאמר רק בכלים שעושים בהם מלאכה, והטעם הוא משום שנראה כשלוחו.<br /> הב&quot;ח (תחילת סעי' ב) מסביר שהנקודה היא שאם משכירם בערב שבת, הרי הוא כמי שאמר לו לעבוד בשבת, מה שאין כן אם אמר לו בד' וה', כיוון שאין וודאות שיעבוד בשבת, הדבר מותר. <br /> חננאל ניזרי נ&quot;י ביאר ברבינו יונה שהנקודה שנראה כשלוחו, הכוונה שכיוון שהכלי עצמו עושה מלאכה, במקום להיות יושב ובטל, זה &quot;נראה כשלוחו&quot;. (לא מצד הכסף שמגיע אלי כתוצאה מהעבודה, אלא שהכלי עצמו הולך ועושה מלאכה) אך בד' וה' אינו נראה כשלוחו. וכן מצאנו ב&quot;ה שכתב הט&quot;ז בס&quot;ק א.<br /> [ליישוב הקושיא של רבינו יונה נאמר שגבי ישראל, שאין חשש שנאמר ששוכרו לצורך השבת עצמה, כיוון שוודאי שלא שוכרו רק לצורך השבת, הדבר הזה מותר, משא&quot;כ בגוי, ששייך לשוכרו לשבת עצמה, בזה אסרו לשוכרו בערב שבת, אלא ברביעי וחמישי בלבד.] <br /> שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים<br /> למרדכי והרוקח שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. הב&quot;י מעמיד כב&quot;ש ואין הלכה כמותם. אך הב&quot;ח והדרישה (ס&quot;ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב&quot;ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב&quot;ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש&quot;ס ביח. שאפילו לדעת ב&quot;ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע&quot;כ הורה שאע&quot;פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.<br /> פסיקת ההלכה <br /> להלכה מסקנת הב&quot;י וכ&quot;כ בשו&quot;ע כדברי הרי&quot;ף והרמב&quot;ם, שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב המשנה ברורה (ס&quot;ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. <br /> הרמ&quot;א הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו&quot;ע הביא בסתם את הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ&quot;א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה. <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב&quot;ם והרי&quot;ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם. <br /> דיני השאלת כלים לגוי בערב שבת ובשבת<br /> בתוס' (שבת יט. ד&quot;ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך שאלה מותרת. וכ&quot;כ הב&quot;י (ד&quot;ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת. ומקור הדברים בתוספתא: &quot;משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למוצאי שבת&quot; וכתב בהגהות מיימוניות (הלכות שבת פ&quot;ו אות פ) ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר. <br /> בעולת שבת (הוב&quot;ד ביד אפרים) חולק וסובר שבתוספתא מדובר על שאיבת מים מגומא שאין בזה איסור שכר שבת, משא&quot;כ מחבת ולדבריו יהיה ניתן להשכיר לגוי חדר בשבת, כיוון שמדובר בדבר שאין בו איסור מלאכה. וה&quot;ה ביחס לסכין של מילה יהיה מותר להשכיר למוהל על מנת שיחזור וישאיל במוצאי שבת. <br /> המג&quot;א (ס&quot;ק ג) פוסק כהגהות מיימוניות, שאין פה דיון כלל על שכר שבת, שאפי' בכלי שאין עושים מלאכה אסור, אלא וודאי מדובר בהבלעה והדיון מצד שליחות, ומזה למד למחבת שהשאלה כה&quot;ג תהיה מותרת. <br /> היד אפרים ביאר דברי העולת שבת, לא מצד שכר שבת, אלא שמתייחס לשאילת מים שמותרת, ואילו השאלת מחבת זו שכירות גמורה. <br /> רע&quot;א הסיק מדברי המג&quot;א (ס&quot;ק ד) מסקנה נוספת שדווקא בכלים שעושים בהם מלאכה מדבר הרמ&quot;א, ובהם מותר בערב שבת, אך בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר אפילו בשבת עצמה [וראה עוד לקמן]. וסייג הביאור הלכה דבריו שכוונתו בעיר שמוקפת חומה, שלא יהיה כשלוחו לעניין הוצאה. <br /> הביאור הלכה (ד&quot;ה ולא אמרינן) דן לפ&quot;ד האחרונים הללו האם מותר להשאיל לגוי בשבת, על מנת שיתן לישראל יותר מיום אחד בחול. והוא מסביר שלפי הב&quot;י שנקט שהטעם להיתר כיוון שלא נוקט לשון שכירות ממש, אזי בכה&quot;ג יהיה מותר, שסוף סוף אי&quot;ז שכירות (וכ&quot;כ באשל אברהם ס&quot;ק א). אך לפי הגר&quot;א שהטעם הוא משום שאין ליהודי רווח כתוצאה מהשאלה זאת, אלא מדובר בהחלפה בלבד, בזה לכאורה יהיה אסור, ונשאר בצ&quot;ע. <br /> עיון בגר&quot;א (סעיף א ד&quot;ה אע&quot;ג שמתנה) מלמד שהוא בעצם מסביר את התוספתא המדוברת עפ&quot;י שיטת הרא&quot;ש, שכיוון שהרא&quot;ש כתב שטעם האיסור להשכיר כלים, הוא משום שאסור להרוויח משבת, א&quot;כ מש&quot;כ &quot;משכיר&quot; בתחילת התוספתא ואח&quot;כ כתוב &quot;להחליף&quot; כיוון שהכוונה בהשכרה שאינה השכרה ממש אלא החלפה. <br /> דברי הגר&quot;א הובאו גם במשנה ברורה ס&quot;ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר. <br /> השאלה בשבת עצמה<br /> מקור הדין וטעמי הראשונים<br /> בש&quot;ס שבת (יח:) שם מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב&quot;ה (אליבא דר&quot;ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. והטעם הוא לדעת הסמ&quot;ג משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו. [הסמ&quot;ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם הנחלת צבי (עטרת צבי ס&quot;ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת הרמב&quot;ם (פ&quot;ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.<br /> הב&quot;י הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד&quot;ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב&quot;ם. והתקשה המג&quot;א (ס&quot;ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק&quot;מ שלפי הטעם של הסמ&quot;ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא&quot;כ לרמב&quot;ם אין חילוק בזה? ובאליה רבה (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב&quot;ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו. <br /> הלכה למעשה<br /> בשו&quot;ע (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ&quot;ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו. <br /> מה הדין במקום שאין רה&quot;ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? המג&quot;א כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב&quot;י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם הב&quot;ח חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו. <br /> הט&quot;ז הסכים למג&quot;א שבמקום שמוקף חומה יהיה מותר לגוי להוציא חפץ אלא שבסימן רנב נראה שסותר שיטתו- שם השו&quot;ע (רנב-א) כתב שמותר למכור לגוי &quot;ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום&quot; – וכתב שם הט&quot;ז את דברי הרמב&quot;ם. הפרי מגדים (אשל אברהם רמו- ו) יישב שבשאלה הקלו ובשכירות החמירו וחששו לדעת הרמב&quot;ם. ואי אפשר להתיר בשכירות של כלי, על סמך זה שהרואים יאמרו שהשאילו להם מפני שהאמת שהשכיר להם. (מג&quot;א רנב-ד, אשל אברהם רנב-ד). <br /> המחצית השקל (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה&quot;ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח&quot;כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. <br /> אומנם קשה על זה שהט&quot;ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה&quot;ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט&quot;ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב המחצית השקל שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18922 2021-12-10T08:49:34Z

<p>צבי אליעזר: קישורים פנימיים, קישורים פנימיים</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות<br /> |<br /> |זבחים {{גמרא|זבחים|עג|א|עג. - עד.}} ביצה {{גמרא|ביצה|ד|ב|ד:}} פסחים {{גמרא|פסחים|י|א|י.}}<br /> |<br /> ||טור בית יוסף יורה דעה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A0%D7%98#%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3 סי' נט] בסופו ו[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A7%D7%99 סי' קי]}}<br /> &lt;BR /&gt;<br /> ====פתיחה לנושא==== <br /> &lt;BR /&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ====ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR /&gt;<br /> ====ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR /&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR /&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR /&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR /&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> &lt;BR /&gt;<br /> ===הסוגיא בביצה===<br /> ====ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR /&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR /&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR /&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR /&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR /&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR /&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR /&gt;<br /> ===הסוגיא בזבחים===<br /> ====אכילה מהתערובת השניה====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR /&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR /&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR /&gt;<br /> ====הצורך ברוב בתערובת השניה====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR /&gt;<br /> ====הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR /&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR /&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR /&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR /&gt;<br /> ===ספק ספיקא בדין קבוע===<br /> &lt;BR /&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR /&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR /&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR /&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR /&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR /&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR /&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR /&gt;<br /> ===סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך===<br /> ====כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR /&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR /&gt; <br /> '''א.''' נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR /&gt;<br /> ====הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR /&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR /&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR /&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR /&gt;<br /> '''ב.''' ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב ('''אות ג''') שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR /&gt;<br /> '''ד.''' הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR /&gt;<br /> '''ה.''' הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR /&gt;<br /> '''ו-ז-ח''' אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR /&gt;<br /> '''ט'''- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR /&gt;<br /> '''י'''. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR /&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR /&gt;<br /> '''יא- יב'''- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR /&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR /&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR /&gt;<br /> '''יג, יד, טו''' עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR /&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR /&gt; <br /> '''טז'''- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR /&gt;<br /> '''יז-יח-יט''' הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR /&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR /&gt;<br /> '''כ- כ&quot;ז''' ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR /&gt;<br /> ====הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור==== <br /> &lt;BR /&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR /&gt;<br /> '''ט, כא, כב, כג, כד, כה''' תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR /&gt;<br /> '''כו'''- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR /&gt;<br /> '''כז-לב''', מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR /&gt;<br /> '''לג'''- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR /&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR /&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR /&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR /&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR /&gt;<br /> ====הפניות====<br /> <br /> *כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite= כף החיים]<br /> *[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700 שיעור לסיכום הנושא]<br /> *[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/ ספק ספיקא בשביעית]<br /> *באתר ויקישיבה סידרו מאוד יפה ובצורה תמציתית את הסוגיא: [https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90 ויקישיבה]<br /> <br /> &lt;br /&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR /&gt;<br /> ===חלוקה נוספת של הספיקות===<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים ראה [[https://www.hebrewbooks.org/41294]]<br /> (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:&lt;BR /&gt;<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. [וראה גם בפרי מגדים קונטרס ספק ספיקא שפתי דעת אות כח]&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. &lt;BR /&gt;<br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.&lt;BR /&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18921 2021-12-10T08:47:56Z

<p>צבי אליעזר: קטגוריה</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות<br /> |<br /> |זבחים {{גמרא|זבחים|עג|א|עג. - עד.}} ביצה {{גמרא|ביצה|ד|ב|ד:}} פסחים {{גמרא|פסחים|י|א|י.}}<br /> |<br /> ||טור בית יוסף יורה דעה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A0%D7%98#%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3 סי' נט] בסופו ו[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A7%D7%99 סי' קי]}}<br /> &lt;BR /&gt;<br /> ====פתיחה לנושא==== <br /> &lt;BR /&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ====ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR /&gt;<br /> ====ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR /&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR /&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR /&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR /&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> &lt;BR /&gt;<br /> ===הסוגיא בביצה===<br /> ====ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR /&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR /&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR /&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR /&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR /&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR /&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR /&gt;<br /> ===הסוגיא בזבחים===<br /> ====אכילה מהתערובת השניה====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR /&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR /&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR /&gt;<br /> ====הצורך ברוב בתערובת השניה====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR /&gt;<br /> ====הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR /&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR /&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR /&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR /&gt;<br /> ===ספק ספיקא בדין קבוע===<br /> &lt;BR /&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR /&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR /&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR /&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR /&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR /&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR /&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR /&gt;<br /> ===סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך===<br /> ====כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR /&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR /&gt; <br /> '''א.''' נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR /&gt;<br /> ====הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR /&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR /&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR /&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR /&gt;<br /> '''ב.''' ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב ('''אות ג''') שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR /&gt;<br /> '''ד.''' הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR /&gt;<br /> '''ה.''' הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR /&gt;<br /> '''ו-ז-ח''' אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR /&gt;<br /> '''ט'''- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR /&gt;<br /> '''י'''. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR /&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR /&gt;<br /> '''יא- יב'''- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR /&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR /&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR /&gt;<br /> '''יג, יד, טו''' עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR /&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR /&gt; <br /> '''טז'''- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR /&gt;<br /> '''יז-יח-יט''' הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR /&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR /&gt;<br /> '''כ- כ&quot;ז''' ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR /&gt;<br /> ====הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור==== <br /> &lt;BR /&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR /&gt;<br /> '''ט, כא, כב, כג, כד, כה''' תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR /&gt;<br /> '''כו'''- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR /&gt;<br /> '''כז-לב''', מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR /&gt;<br /> '''לג'''- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR /&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR /&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR /&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR /&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR /&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> <br /> #[[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> <br /> :<br /> <br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR /&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR /&gt;<br /> באתר ויקישיבה סידרו מאוד יפה ובצורה תמציתית את הסוגיא: <br /> <br /> #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90]&lt;nowiki&gt;]&lt;/nowiki&gt;<br /> <br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR /&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR /&gt;<br /> ===חלוקה נוספת של הספיקות===<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים ראה [[https://www.hebrewbooks.org/41294]]<br /> (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:&lt;BR /&gt;<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. [וראה גם בפרי מגדים קונטרס ספק ספיקא שפתי דעת אות כח]&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. &lt;BR /&gt;<br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.&lt;BR /&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18648 2021-11-30T05:51:05Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> === ספק ספיקא בדין קבוע ===<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> === סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך ===<br /> ==== כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> '''א.''' נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ב.''' ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב ('''אות ג''') שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> '''ד.''' הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> '''ה.''' הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> '''ו-ז-ח''' אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> '''ט'''- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> '''י'''. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> '''יא- יב'''- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''יג, יד, טו''' עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> '''טז'''- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> '''יז-יח-יט''' הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> '''כ- כ&quot;ז''' ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> '''ט, כא, כב, כג, כד, כה''' תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> '''כו'''- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> '''כז-לב''', מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> '''לג'''- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> באתר ויקישיבה סידרו מאוד יפה ובצורה תמציתית את הסוגיא: <br /> #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90]]<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> === חלוקה נוספת של הספיקות ===<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים ראה [[https://www.hebrewbooks.org/41294]]<br /> (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:&lt;BR/&gt;<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. [וראה גם בפרי מגדים קונטרס ספק ספיקא שפתי דעת אות כח]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. &lt;BR/&gt;<br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.&lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18615 2021-11-28T21:55:37Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> === ספק ספיקא בדין קבוע ===<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> === סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך ===<br /> ==== כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> '''א.''' נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ב.''' ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב ('''אות ג''') שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> '''ד.''' הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> '''ה.''' הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> '''ו-ז-ח''' אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> '''ט'''- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> '''י'''. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> '''יא- יב'''- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''יג, יד, טו''' עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> '''טז'''- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> '''יז-יח-יט''' הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> '''כ- כ&quot;ז''' ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> '''ט, כא, כב, כג, כד, כה''' תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> '''כו'''- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> '''כז-לב''', מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> '''לג'''- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> === חלוקה נוספת של הספיקות ===<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים ראה [[https://www.hebrewbooks.org/41294]]<br /> (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:&lt;BR/&gt;<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. [וראה גם בפרי מגדים קונטרס ספק ספיקא שפתי דעת אות כח]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. &lt;BR/&gt;<br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.&lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18614 2021-11-28T21:42:22Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> === ספק ספיקא בדין קבוע ===<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> === סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך ===<br /> ==== כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> === חלוקה נוספת של הספיקות ===<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים ראה [[https://www.hebrewbooks.org/41294]]<br /> (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:&lt;BR/&gt;<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. [וראה גם בפרי מגדים קונטרס ספק ספיקא שפתי דעת אות כח]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. &lt;BR/&gt;<br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.&lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18613 2021-11-28T21:41:32Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> === ספק ספיקא בדין קבוע ===<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> === סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך ===<br /> ==== כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> === חלוקה נוספת של הספיקות ===<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים #הפניה [[https://www.hebrewbooks.org/41294]]<br /> (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:&lt;BR/&gt;<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. [וראה גם בפרי מגדים קונטרס ספק ספיקא שפתי דעת אות כח]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. &lt;BR/&gt;<br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.&lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18612 2021-11-28T21:40:22Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> === ספק ספיקא בדין קבוע ===<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> === סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך ===<br /> ==== כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> === חלוקה נוספת של הספיקות ===<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים <br /> #הפניה [[https://www.hebrewbooks.org/41294]]<br /> (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:&lt;BR/&gt;<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. [וראה גם בפרי מגדים קונטרס ספק ספיקא שפתי דעת אות כח]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. &lt;BR/&gt;<br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.&lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18611 2021-11-28T21:36:25Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== '''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'' ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> <br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> === ספק ספיקא בדין קבוע ===<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> === סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך ===<br /> ==== כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:&lt;BR/&gt;<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. [וראה גם בפרי מגדים קונטרס ספק ספיקא שפתי דעת אות כח]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. &lt;BR/&gt;<br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.&lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18610 2021-11-28T21:30:22Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== '''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'' ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> <br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> === סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך ===<br /> ==== כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:&lt;BR/&gt;<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. [וראה גם בפרי מגדים קונטרס ספק ספיקא שפתי דעת אות כח]&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. &lt;BR/&gt;<br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. &lt;BR/&gt;<br /> <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.&lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18609 2021-11-28T21:22:17Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== '''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'' ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> <br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> === סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך ===<br /> ==== כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]<br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.<br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. <br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18608 2021-11-28T21:19:50Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== '''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'' ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> <br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> === סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך ===<br /> ==== כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]<br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.<br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. <br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18607 2021-11-28T21:15:03Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== '''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'' ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> <br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> === סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך ===<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בדין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).&lt;BR/&gt;<br /> ==== הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסור ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]<br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.<br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. <br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18595 2021-11-28T20:50:08Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== '''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'' ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> <br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> ==== דין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא במציאות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> הפר&quot;ח [קי אות יב] דייק מדברי המהרא&quot;י שגם תוספת ספק מציאותית יכולה להצטרף לספק, ולמדו כן ממה שכתב שעז שספק ביכרה וילדה זכר ונקיבה וספק מי ימצא ראשון. אומר הוא שזהו ספק ספיקא אע&quot;פ שכל הספיקות כאן הם במציאות. אומנם מביא הפרי מגדים [שפתי דעת יא] הביא אחרונים שפקפקו בדבר זה. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק דרבנן במקום חזקת איסור (כללי ס&quot;ס אות כ)==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> ====סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך====<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור.&lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]<br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.<br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. <br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18589 2021-11-28T20:47:00Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== '''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'' ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== אכילה מהתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> <br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> ==== דין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא משם אחד==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא במציאות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> הפר&quot;ח [קי אות יב] דייק מדברי המהרא&quot;י שגם תוספת ספק מציאותית יכולה להצטרף לספק, ולמדו כן ממה שכתב שעז שספק ביכרה וילדה זכר ונקיבה וספק מי ימצא ראשון. אומר הוא שזהו ספק ספיקא אע&quot;פ שכל הספיקות כאן הם במציאות. אומנם מביא הפרי מגדים [שפתי דעת יא] הביא אחרונים שפקפקו בדבר זה. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק דרבנן במקום חזקת איסור (כללי ס&quot;ס אות כ)==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> ====סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך====<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור.&lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]<br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.<br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. <br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18458 2021-11-26T08:23:12Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> פתיחה לנושא מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== ===='''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'''====&lt;BR/&gt;<br /> ====<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== ==== האם ניתן לאכול מהתערובת השניה? ====&lt;BR/&gt;<br /> ====<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====&lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> &lt;BR/&gt; הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====&lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> ==== דין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא משם אחד==== &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא במציאות==== &lt;BR/&gt;<br /> הפר&quot;ח [קי אות יב] דייק מדברי המהרא&quot;י שגם תוספת ספק מציאותית יכולה להצטרף לספק, ולמדו כן ממה שכתב שעז שספק ביכרה וילדה זכר ונקיבה וספק מי ימצא ראשון. אומר הוא שזהו ספק ספיקא אע&quot;פ שכל הספיקות כאן הם במציאות. אומנם מביא הפרי מגדים [שפתי דעת יא] הביא אחרונים שפקפקו בדבר זה. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק דרבנן במקום חזקת איסור (כללי ס&quot;ס אות כ)==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> ====סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך====<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור.&lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;<br /> הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים (כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:<br /> א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב&quot;א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד. <br /> [ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב&quot;א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע&quot;ש]<br /> ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד&quot;ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א&quot;כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. <br /> ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ&quot;כ הב&quot;ח (יו&quot;ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד&quot;ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.<br /> ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים. <br /> ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א&quot;כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות. <br /> ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש&quot;ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר&quot;ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות. <br /> הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר&quot;ח. אלא שאי&quot;ז כ&quot;כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה. <br /> ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו. <br /> ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18270 2021-11-21T21:40:40Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' קי&lt;BR/&gt;<br /> ==== פתיחה לנושא ==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> פתיחה לנושא מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== ===='''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'''====&lt;BR/&gt;<br /> ====<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== ==== האם ניתן לאכול מהתערובת השניה? ====&lt;BR/&gt;<br /> ====<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====&lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> &lt;BR/&gt; הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====&lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> ==== דין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא משם אחד==== &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא במציאות==== &lt;BR/&gt;<br /> הפר&quot;ח [קי אות יב] דייק מדברי המהרא&quot;י שגם תוספת ספק מציאותית יכולה להצטרף לספק, ולמדו כן ממה שכתב שעז שספק ביכרה וילדה זכר ונקיבה וספק מי ימצא ראשון. אומר הוא שזהו ספק ספיקא אע&quot;פ שכל הספיקות כאן הם במציאות. אומנם מביא הפרי מגדים [שפתי דעת יא] הביא אחרונים שפקפקו בדבר זה. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק דרבנן במקום חזקת איסור (כללי ס&quot;ס אות כ)==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> ====סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך====<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור.&lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18269 2021-11-21T21:40:08Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' קי&lt;BR/&gt;<br /> === מקור הדין === &lt;BR/&gt;<br /> פתיחה לנושא מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== ===='''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'''====&lt;BR/&gt;<br /> ====<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== ==== האם ניתן לאכול מהתערובת השניה? ====&lt;BR/&gt;<br /> ====<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====&lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> &lt;BR/&gt; הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====&lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> ==== דין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא משם אחד==== &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא במציאות==== &lt;BR/&gt;<br /> הפר&quot;ח [קי אות יב] דייק מדברי המהרא&quot;י שגם תוספת ספק מציאותית יכולה להצטרף לספק, ולמדו כן ממה שכתב שעז שספק ביכרה וילדה זכר ונקיבה וספק מי ימצא ראשון. אומר הוא שזהו ספק ספיקא אע&quot;פ שכל הספיקות כאן הם במציאות. אומנם מביא הפרי מגדים [שפתי דעת יא] הביא אחרונים שפקפקו בדבר זה. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק דרבנן במקום חזקת איסור (כללי ס&quot;ס אות כ)==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> ====סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך====<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור.&lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18268 2021-11-21T21:39:09Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' קי&lt;BR/&gt;<br /> === מקור הדין ===&lt;BR/&gt;<br /> פתיחה לנושא מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ==== ===='''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'''====&lt;BR/&gt;<br /> ====<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== ==== האם ניתן לאכול מהתערובת השניה? ====&lt;BR/&gt;<br /> ====<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====&lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> &lt;BR/&gt; הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====&lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> ==== דין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא משם אחד==== &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא במציאות==== &lt;BR/&gt;<br /> הפר&quot;ח [קי אות יב] דייק מדברי המהרא&quot;י שגם תוספת ספק מציאותית יכולה להצטרף לספק, ולמדו כן ממה שכתב שעז שספק ביכרה וילדה זכר ונקיבה וספק מי ימצא ראשון. אומר הוא שזהו ספק ספיקא אע&quot;פ שכל הספיקות כאן הם במציאות. אומנם מביא הפרי מגדים [שפתי דעת יא] הביא אחרונים שפקפקו בדבר זה. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק דרבנן במקום חזקת איסור (כללי ס&quot;ס אות כ)==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> ====סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך====<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור.&lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18267 2021-11-21T21:31:58Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' קי&lt;BR/&gt;<br /> === מקור הדין ===&lt;BR/&gt;<br /> פתיחה לנושא מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== א. מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ===='''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'''====&lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== האם ניתן לאכול מהתערובת השניה? ====&lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====&lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> &lt;BR/&gt; הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====&lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> ==== דין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא משם אחד==== &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא במציאות==== &lt;BR/&gt;<br /> הפר&quot;ח [קי אות יב] דייק מדברי המהרא&quot;י שגם תוספת ספק מציאותית יכולה להצטרף לספק, ולמדו כן ממה שכתב שעז שספק ביכרה וילדה זכר ונקיבה וספק מי ימצא ראשון. אומר הוא שזהו ספק ספיקא אע&quot;פ שכל הספיקות כאן הם במציאות. אומנם מביא הפרי מגדים [שפתי דעת יא] הביא אחרונים שפקפקו בדבר זה. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק דרבנן במקום חזקת איסור (כללי ס&quot;ס אות כ)==== <br /> &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> ====סיכום קונטרס ספק ספיקא להש&quot;ך====<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור.&lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90&diff=18266 2021-11-21T21:25:58Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' קי&lt;BR/&gt;<br /> === מקור הדין ===&lt;BR/&gt;<br /> פתיחה לנושא מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ&quot;ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[https://www.yeshiva.org.il/midrash/1051]]<br /> ==== ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורה ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בשו&quot;ת הרשב&quot;א (ח&quot;א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב&quot;א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב. <br /> הפר&quot;ח מביא את התשובה הזאת של הרשב&quot;א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא&quot;כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ&quot;ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר&quot;ח באות טז, הביא שכ&quot;כ גם המהרי&quot;ט בח&quot;ב סי' ב]<br /> בקובץ שיעורים (ח&quot;א ב&quot;ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי&quot;ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.<br /> בספר שערי יושר (ש&quot;א פ&quot;ז ופ&quot;יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי&quot;ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה&quot;חפצא&quot; – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> &lt;BR/&gt;<br /> === מבואות מהסוגיות לסוגיית ספק ספיקא ===<br /> פתיחה: סוגיית ספק ספיקא נמצאת במקומות רבים ברחבי הש&quot;ס ובספרות הפוסקים. כדי לגעת בדינים השונים נתחיל בהבאת אחת הסוגיות שדנו בה רבות הפוסקים: <br /> ==== א. מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא. &lt;BR/&gt;<br /> הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה בין המקרים. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק שמא הפכו את היין שבחביות ליין נסך- רבא הכשיר, והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר בבקעה שמטהר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> רש&quot;י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי, וגם אם גוי ספק נגע ביין ולכן מותר, משא&quot;כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר. (חשוב לציין שנראה שיש הבדל בפרשנות של רש&quot;י בין הסוגיות השונות, ראה רמב&quot;ן בשיטתו ב&quot;ב נה: ד&quot;ה ספק ביאה)&lt;BR/&gt;<br /> מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי הורה עפ&quot;י מעשה שהיה בו רבי אלעזר הורה שמותר, והסתפק רב דימי בדעתו אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהספק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א&quot;כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. <br /> בביאור תשובת הגמ' נחלקו הראשונים: לרש&quot;י הסוגיא כולה כדעת רבי אליעזר, והסיבה שהחמיר כאן הוא משום שזה מדין יין נסך (ראה רמב&quot;ן ב&quot;ב ד&quot;ה ספק ביאה). אומנם תוס' שואל על רש&quot;י מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב&quot;ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא&quot;כ גבי הגנבים שלא ידוע אם יהודים אם לאו, הרי זה ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> עכ&quot;פ מחמת השאלה הזאת, ר&quot;ת חלק על רש&quot;י וסובר שבאמת ר&quot;א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה בלבד, כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא&quot;כ אם פתחו וודאי נגעו. וקשה הרי יש רק ספק אחד והיאך מותר? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. &lt;BR/&gt;<br /> לסיכום יוצא שלפי ר&quot;ת בתוס' מח' ר&quot;א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש&quot;י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר. &lt;BR/&gt;<br /> ובתוס' בב&quot;ב יש הרחבה לדעת ר&quot;ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א&quot;כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא, ור&quot;א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.&lt;BR/&gt;<br /> לרשב&quot;ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב&quot;א בב&quot;ב (נה: ד&quot;ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. וביחס לשאלות האם נכנס והאם נגע, זה בעצם ספק אחד. וע&quot;ז הקשה הריטב&quot;א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב&quot;ם שכו&quot;ע מודים בספק ספיקא? &lt;BR/&gt;<br /> לריטב&quot;א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א&quot;כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאוסרה. משא&quot;כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר&quot;א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בביצה===<br /> ===='''ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין'''====&lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' במסכת ביצה''' הובאה ברייתא(ג:): &quot;אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות&quot;. הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו&quot;ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא &quot;ואם נתערבה באלף&quot; האם על &quot;ספיקא אסורה&quot;, שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ&quot;מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת '''ר&quot;י בתוס'''' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי&quot;ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת '''ר&quot;ת''' &quot;ואם נתערבה באלף&quot; חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר&quot;ת). &lt;BR/&gt;<br /> ולעניין הלכה בב&quot;י הביא דברי '''הרשב&quot;א''' על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב&quot;א שה&quot;ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב&quot;א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א&quot;כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ&quot;כ '''השו&quot;ע''' בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו&quot;ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.&lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרמ&quot;א''' (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב '''הש&quot;ך''' שכ&quot;ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ&quot;ג, שפתי דעת אות נט), '''והט&quot;ז''' חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת&quot;ש הביא דברי '''הצל&quot;ח''' לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. &lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מקשה על הרמ&quot;א הנ&quot;ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ&quot;א באור&quot;ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו&quot;ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו&quot;ט שני אינו אלא מכח מנהג ע&quot;כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו&quot;ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א&quot;כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו&quot;ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ&quot;פ לא חילק הש&quot;ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט&quot;ז כפי שנביא להלן.&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא עוד נפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת '''הרשב&quot;א''', שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי '''הרמ&quot;א''' שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש&quot;ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]&lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדרבנן====<br /> בתורת חטאת הביא דברי '''הר&quot;ן''' שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו&quot;ט שני '''ושהארוך''' חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה '''הט&quot;ז''' במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר&quot;ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט&quot;ז (והובא בפת&quot;ש ס&quot;ק יא שגם כך סוברים המג&quot;א והפר&quot;ח והוכיחו שגם דעת הרמב&quot;ם כן). שלכו&quot;ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת '''נקודות הכסף''' וכ&quot;כ הגר&quot;א בשיטת '''הרמ&quot;א''', דלא כט&quot;ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר&quot;ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. &lt;BR/&gt;<br /> === הסוגיא בזבחים ===<br /> ==== האם ניתן לאכול מהתערובת השניה? ====&lt;BR/&gt;<br /> '''בגמ' בזבחים''' (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח&quot;כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים. &lt;BR/&gt;<br /> נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר&quot;ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו &quot;מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר&quot; ואז הפי' '''לרש&quot;י''' הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת '''התוס'''' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש&quot;י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר&quot;א (יורה דעה קי ס&quot;ק י) ביאר שיטת רש&quot;י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה &lt;BR/&gt;<br /> אומנם '''הרשב&quot;א''' גורס &quot;לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר&quot;. ומסביר הב&quot;י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א&quot;כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש&quot;י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב&quot;א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב&quot;ם כגי' רש&quot;י ותוס'. &lt;BR/&gt;<br /> ==== הצורך ברוב בתערובת השניה ====&lt;BR/&gt;<br /> הרשב&quot;א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר&quot;י או אפי' לר&quot;ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא&quot;כ בטל ברוב. מסביר הפרמ&quot;ג (ס&quot;ק יא משב&quot;ז) שכוונת הרשב&quot;א בדעת ר&quot;י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר&quot;ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.<br /> הב&quot;י הסיק מדברי הרשב&quot;א הללו, שלדעת הרשב&quot;א בתערובת השניה א&quot;צ רוב אך הרמב&quot;ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו&quot;ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח&quot;כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)&lt;BR/&gt;<br /> ==== הסתירה ברמב&quot;ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרה====<br /> הרמב&quot;ם (פ&quot;ז ה&quot;י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ&quot;טז ה&quot;י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח&quot;מ (הל' עבודה זרה ד&quot;ה נעל) יישב שמש&quot;כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב&quot;ז רצה לבאר כמו הלח&quot;מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר&quot;א(יורה דעה קי ס&quot;ק י) הסכים לדברי הלח&quot;מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר&quot;א ממשיך ומסביר שהרמב&quot;ם לשיטתו שפוסק דלא כר&quot;מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר&quot;ע, אך התוס' (ע&quot;ז עד.) פוסק כר&quot;מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים. &lt;BR/&gt;<br /> לשון השו&quot;ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב&quot;ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט&quot;ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש&quot;ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס&quot;ק נב].&lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ&quot;ע על השו&quot;ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש&quot;י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו&quot;ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו&quot;ב.&lt;BR/&gt;<br /> למעשה יוצא שעפ&quot;י השו&quot;ע והט&quot;ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ&quot;מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש&quot;ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. <br /> &lt;BR/&gt; הרמ&quot;א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש&quot;ך חולק על הרמ&quot;א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר. &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא בדין קבוע ====&lt;BR/&gt;<br /> יסוד הסוגיא נמצא '''בזבחים''' (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. <br /> שואל '''התוס'''' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי&quot;ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד&quot;ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש&quot;י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ&quot;ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי '''השר מקוצי''' שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא&quot;כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי&quot;ז נחשב איסור קבוע.&lt;BR/&gt;<br /> בהמשך '''התוס'''' (ד&quot;ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א&quot;כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם '''רש&quot;י''' לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש. &lt;BR/&gt; <br /> מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי. &lt;BR/&gt;<br /> הב&quot;י (סעי' ד) הביא דברי '''הרשב&quot;א''' שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח&quot;כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע&quot;פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן '''הב&quot;י''' לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר. &lt;BR/&gt;<br /> '''הדרכי משה''' תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא&quot;כ אפי' שנתערבה אח&quot;כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? '''הב&quot;ח''' תמה הרי בדינו של הרשב&quot;א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש&quot;י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)&lt;BR/&gt;<br /> '''הש&quot;ך''' מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו&quot;ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר&quot;ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע. &lt;BR/&gt; <br /> הש&quot;ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר&quot;ן מפני שמפרש את דברי הרשב&quot;א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא&quot;כ זהו דין קבוע, אך '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב&quot;א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע&quot;ז כתב הרשב&quot;א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.&lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובת ====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> בסוגיא בע&quot;ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר&quot;י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור&quot;ת חולק על ר&quot;י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב&quot;א סובר שיש לחוש לדברי ר&quot;י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר&quot;ת בפרט שהירושלמי כמותו. <br /> ובשו&quot;ע נקט כדברי הרשב&quot;א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ&quot;א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש&quot;ך מעלה אפשרות שהנפק&quot;מ בין השו&quot;ע לרמ&quot;א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו&quot;ע אינו בטל ולרמ&quot;א בטל. אומנם הש&quot;ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו&quot;ע לרמ&quot;א אם לאו.] הש&quot;ך שואל על מרן ורמ&quot;א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא&quot;א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש&quot;ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה&quot;ג.&lt;BR/&gt;<br /> ==== דין נודע בספיקות====<br /> כותב הרמ&quot;א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> הט&quot;ז (ס&quot;ק יד) מבאר שכוונת הרמ&quot;א לחלוק על השו&quot;ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט&quot;ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט&quot;ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב&quot;א לדין נודע בינתיים, והט&quot;ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב&quot;א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב&quot;ז שם). והנקודה שהט&quot;ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. &lt;BR/&gt;<br /> נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים: <br /> נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו&quot;ע בסימן נז.<br /> הסמ&quot;ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ&quot;י ספק ספיקא בתערובת.<br /> והקשה מהרא&quot;י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש&quot;ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.<br /> [דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ&quot;י הב&quot;י שם. אומנם הדרישה והב&quot;ח חלקו וסברו שאי&quot;ז דעת ר&quot;י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].<br /> ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ&quot;ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ&quot;א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א&quot;כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש&quot;ך כללי ספק ספיקא יט]<br /> הט&quot;ז (קי ס&quot;ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב&quot;י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא&quot;כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק&quot;מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים. &lt;BR/&gt;<br /> הש&quot;ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר. <br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא בדינא====<br /> בתשובת מוהר&quot;ין לב (ח&quot;ג סי' נה) הוכיח מדברי התוס' בכתובות שספק בדין אינו חשוב ספק. והוכחתו ששאל התוס' (כתובות ט ד&quot;ה ואי) מדוע באשה שאביה קיבל קידושין פחותה מבת ג', אין שני ספיקות להתירה, במקרה שהבעל פתח פתוח? הרי לכאו' ספק אחד הוא ספק אונס ספק רצון, ועוד שאפי' ברצון ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא. ומיישב התוס' שאין פה שני ספיקות כיוון 'דשם אונס חד הוא'. רואים, אומר המוהרי&quot;ן, שאף שיש פה צד נוסף של ספק, כיוון ????????????<br /> ====ספק ספיקא משם אחד==== &lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי&quot;ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.<br /> בפסקי מהרא&quot;י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע&quot;כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א&quot;י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר&quot;ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]<br /> בדומה לזה מסביר הש&quot;ך [קי כללי ס&quot;ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש&quot;ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר. <br /> אומנם הפר&quot;ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב&quot;א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח&quot;כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב&quot;א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א&quot;כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב&quot;א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר&quot;ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.<br /> בדומה לדברי הפר&quot;ח כתב המהרי&quot;ט בתשובה [ח&quot;א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי&quot;ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.<br /> הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא&quot;ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ&quot;ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי&quot;ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק ספיקא במציאות==== &lt;BR/&gt;<br /> הפר&quot;ח [קי אות יב] דייק מדברי המהרא&quot;י שגם תוספת ספק מציאותית יכולה להצטרף לספק, ולמדו כן ממה שכתב שעז שספק ביכרה וילדה זכר ונקיבה וספק מי ימצא ראשון. אומר הוא שזהו ספק ספיקא אע&quot;פ שכל הספיקות כאן הם במציאות. אומנם מביא הפרי מגדים [שפתי דעת יא] הביא אחרונים שפקפקו בדבר זה. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספיקות שאינם שקולים==== &lt;BR/&gt;<br /> מהתוס' בכתובות ט. [ד&quot;ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע&quot;פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב&quot;א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.<br /> השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע&quot;פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא. <br /> בהמשך השב שמעתתא מביא את שו&quot;ת הריב&quot;ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות &quot;כי כן יסד המלך מלכו של עולם&quot; אז אפשר לצרף לו מיעוט משא&quot;כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט. &lt;BR/&gt;<br /> ====ספק דרבנן במקום חזקת איסור (כללי ס&quot;ס אות כ)==== &lt;BR/&gt;<br /> יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר&quot;מ טהור לדעת ר&quot;י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר&quot;י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.<br /> כמי פוסקים? הב&quot;י הבין בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש&quot;ך (כללי ס&quot;ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ&quot;י ה&quot;ו] ועוד אומרים בדעת הרמב&quot;ם שפוסק הלכה כר&quot;מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש&quot;ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב&quot;א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר&quot;מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא&quot;א להקל בו. [ראה שו&quot;ע באור&quot;ח שצד-א, ובמשנ&quot;ב שם ס&quot;ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר&quot;מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי. <br /> עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט&quot;ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ] &lt;BR/&gt;<br /> ==== ספק ספיקא המתהפך ====<br /> התוס' בכתובות (ט: ד&quot;ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ&quot;פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ&quot;ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.<br /> הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ&quot;ע הללו שעפ&quot;י הרמב&quot;ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א&quot;כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.<br /> הש&quot;ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו&quot;ד (ס&quot;ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא&quot;א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי&quot;ז מתהפך.<br /> הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר&quot;א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.<br /> להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר&quot;ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש&quot;ך וחלק עליו מכח זה. &lt;BR/&gt; <br /> ==== ספק ספיקא כרוב בדיני ממונות==== &lt;BR/&gt;<br /> רבינו הש&quot;ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע&quot;י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> בעניין זה הובאה הגמ' בב&quot;ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא&quot;ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא. &lt;BR/&gt;<br /> אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא&quot;ש חולק (על הראשונים והרמב&quot;ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי&quot;ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה. &lt;BR/&gt;<br /> וראה עוד בעניין זה דברי הרש&quot;ש כתובות ט.<br /> בקצירת האומר עפ&quot;י סדר סעיפי הש&quot;ך &lt;BR/&gt; <br /> א. נודע אחר הספק הראשון הב&quot;י מתיר והדרכ&quot;מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש&quot;ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. &lt;BR/&gt;<br /> ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר&quot;ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח&quot;כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.&lt;BR/&gt;<br /> ד. הש&quot;ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע&quot;א שם מביא את דברי הפר&quot;ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.&lt;BR/&gt;<br /> ה. הש&quot;ך מביא נפק&quot;מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.&lt;BR/&gt;<br /> ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש&quot;ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק&quot;מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)&lt;BR/&gt;<br /> ט- הש&quot;ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.&lt;BR/&gt;<br /> י. הש&quot;ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.&lt;BR/&gt;<br /> הקשו הבית מאיר ורע&quot;א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש&quot;ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ&quot;י דברי הרב הש&quot;ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא&quot;כ בשתי חנויות. וצע&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> יא- יב- שיטת התוס' והמהרא&quot;י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא&quot;י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש&quot;ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש&quot;ך עפ&quot;י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס&quot;ת נמצא ביד עכו&quot;ם קוראין בו שזה ס&quot;ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש&quot;ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב&quot;א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].&lt;BR/&gt;<br /> טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות&quot;ח.&lt;BR/&gt;<br /> יז-יח-יט הביא הרב הש&quot;ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא&quot;כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.&lt;BR/&gt;<br /> גבינות של עכו&quot;ם- מח' – לדעת הש&quot;ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר&quot;ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ&quot;כ. (שפתי דעת אות יט). &lt;BR/&gt;<br /> כ- כ&quot;ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב&quot;א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור.&lt;BR/&gt;<br /> ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ&quot;ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ&quot;מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א&quot;צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.&lt;BR/&gt;<br /> כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.&lt;BR/&gt;<br /> כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב&quot;א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ&quot;ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב&quot;א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש&quot;ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב&quot;א נפלו שיבושים אמר הש&quot;ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק&quot;מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט&quot;ז שחולק על הש&quot;ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט&quot;ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט&quot;ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא&quot;כ צדק הרמ&quot;א שהביא ראיה לס&quot;ס ביחס לשחיטה. אומנם אח&quot;כ הט&quot;ז מביא דברי הרשב&quot;א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס&quot;ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס&quot;ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס&quot;ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט&quot;ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס&quot;ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע&quot;ש.&lt;BR/&gt;<br /> לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.&lt;BR/&gt;<br /> לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ&quot;א אין צריך לברר, אבל הרשב&quot;א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש&quot;ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.&lt;BR/&gt;<br /> לו- הש&quot;ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.&lt;BR/&gt;<br /> ====הפניות====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: <br /> # [[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&amp;st=&amp;pgnum=248&amp;hilite=]]<br /> :<br /> שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700]]&lt;BR/&gt;<br /> ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/]]&lt;BR/&gt;<br /> ====מקורות נוספים:====<br /> &lt;BR/&gt;<br /> '''ספק ספיקא לקיום מצווה:''' ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט&quot;א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב&quot;ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן. &lt;BR/&gt;</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=17904 2021-11-08T18:30:50Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>==דעת הט&quot;ז==<br /> מעיון בדברי ה'''ט&quot;ז''' נראה שאינו חולק על הב&quot;ח רק בהבנת דברי הטור, אלא גם בפירוש דברי ר&quot;ע, כדמוכח בדבריו כמה פעמים. ולשיטתו הגמ' לא איירי כלל באדם שאינו צריך לבריות, ואינו יכול לענג את השבת אא&quot;כ יזדקק להם. ולכן אינם מובנים לי דברי המ&quot;ב ב'''שער הציון''' (ד), שציין לט&quot;ז עבור ההלכה לגבי אדם שעדיין אינו נצרך לבריות, שאין לו להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, שהרי הט&quot;ז לא דיבר בזה כלל. וראה גם ב'''יד אפרים''' על הגליון לגרא&quot;ז מרגליות, שגם כן פירש דברי הט&quot;ז כדברינו [בעיקר בסוף דבריו שמפרט ג' החלוקות, אין צריך כלל, צריך מעט, ואין לו משלו כלל ומוטל על הצדקה, ולא הזכיר שאין לו כלל וגם אינו מוטל על הצדקה. אמנם מה שכתב 'שזה מקרי השעה דחוקה לו ביותר', ע&quot;כ ט&quot;ס הוא, שהרי הט&quot;ז מפרש שהשעה דחוקה לו אאדם שיש לו מעט וצריך לאחרים, וכגוונא דהטור, כמו שכתב הרב יד אפרים עצמו בחלוקה א]. ואמנם אין סיבה לומר שהט&quot;ז פליג על זה, אבל מ&quot;מ היה לו להשעה&quot;צ לציין למקור שאומר כן במפורש.<br /> &lt;BR/&gt;גם אינו מובן מה שהקשה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך) שלפי הט&quot;ז אין רבותא, דהא אפילו אין לו כלל ומתפרנס מן הצדקה חייב ליטול לצורך עונג שבת יותר מב' סעודות, לכאורה אינו מובן, שהרי הט&quot;ז ס&quot;ל דבזה באמת פטור מעונג שבת, ורק אם יש לו מעט משלו, חייב בכסא דהרסנא.<br /> <br /> א.א 16:42, 12 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> ==דעת הב&quot;ח==<br /> בב&quot;ח מוכח שמה שפטר את העניים מסעודה שלישית כמו מכסא דהרסנא, הבין כן מפני שפירש שהתירוץ בגמרא פסחים אליבא דר' חדקא נכון גם אליבא דרבנן, וממילא אין לעני ליטול רק לצורך סעודה ג', אם לא שנוטל כבר, וכמו שכתבו התוס'. אבל לפי מה שכתב המג&quot;א שהרמב&quot;ם סובר שתירוץ הגמרא הוא רק אליבא דרבנן, לכא' אין לפרש בדעתו שלא יטול בשביל סעודה ג', אלא כפשט דבריו שאפילו עני חייב בזה. ומה שאמרה הגמ' בפסחים שדווקא בד' כוסות הוא חייב משום פרסומי ניסא, זה ביחס לתוספת המאכל, שבשבת אינו נוטל כדי להוסיף במאכלו, מה שאי&quot;כ בפסח שבעינן ד' כוסות, אבל סעודה שלישית חייב מדינא.<br /> &lt;BR/&gt;גם ראיית הב&quot;ח מדברי התוס' אינה מובנת לי כלל, שהרי אמנם תוס' חילקו בין עני שכבר התחיל ליטול לעני שעוד לא התחיל ליטול, אבל לא כתבו שמי שלא התחיל ליטול יהיה פטור מסעודה שלישית, רק שיאכל את של מוצ&quot;ש בשבת ולא יצטרך ליטול, מה שאי&quot;כ מי שכבר התחיל ליטול אין לדרוש ממנו לעשות כן, אלא יטול עוד אחת בשביל סעודה ג'. &lt;BR/&gt;<br /> ודברי הב&quot;ח בזה קשים לי מנשוא, כי בעקבות דבריו אלה השווה בין כסא דהרסנא לסעודה שלישית, מה שאינו מוכרח כלל כמבואר ברמב&quot;ם. ומתוך זה יצא לו לדרך חדשה גם בהבנת דברי הטור, לפי שפשיטא ליה שמי שכבר נוטל מחוייב גם בעונג שבת [וזה לכא' דלא כפשט ר&quot;ע], והרבה פוסקים נמשכו אחריו, והקשו על הט&quot;ז, וגם המשנ&quot;ב הכריע כמותם, ואני אנה אני בא.<br /> <br /> א.א 18:08, 12 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> :שוב ראיתי דברי ה'''תוס'''' (בבא בתרא ט ב ד&quot;ה שבת) בשם רשב&quot;א ונתקררה דעתי במקצת, כי שם יש יותר משמעות כדברי הב&quot;ח, אם כי גם שם יש לעיין אם אין לפרש כנ&quot;ל. אבל מ&quot;מ ברמב&quot;ם אינו נראה כן, ומנין לחדש כן להלכה. וגם חידוש הב&quot;ח להשוות בין סעודה ג' לדין כסא דהרסנא, הלא דבר הוא.<br /> <br /> א.א 18:05, 13 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> == ג' סעודות ==<br /> א.א, למה מחקת מה שהוספתי? [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 22:27, 28 ביוני 2021 (IDT)<br /> :לא מחקתי. רק תיקנתי את ציון המקור. במקום לכתוב (קי&quot;ח ב'), מקובל באתר לכתוב (קיח ב), בלי התגים. כדאי לשמור על אחידות. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:45, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> ::מחקת את כל הסבר המח' שהוספתי מהגמ' (ר' יוחנן). [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 18:27, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> <br /> == תוקף החיוב ==<br /> '''ביחס לתוקף החיוב''', ציין הכותב בדעת הפרמ&quot;ג שנוקט שזו מחלוקת. <br /> אומנם יעויין בדבריו בסימן רמח ס&quot;ק ו באשל אברהם שם נקט בפשיטות שזו חובה מהתורה כדעת הצמח צדק, (והקשה שם על פי זה על המגן אברהם היאך יציאה לסחורה יכולה לדחות מצווה דאורייתא של עונג), אלא שאח&quot;כ הביא דברי הרמב&quot;ם שלכאורה משמע שהם מדרבנן, ואף אותם פירש שהכוונה חובה דאורייתא אלא שמסור לחכמים לפרשה, יעויין שם. [[משתמש:צבי אליעזר|צבי אליעזר]] ([[שיחת משתמש:צבי אליעזר|שיחה]]) 20:27, 8 בנובמבר 2021 (IST)</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=17903 2021-11-08T18:28:40Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>==דעת הט&quot;ז==<br /> מעיון בדברי ה'''ט&quot;ז''' נראה שאינו חולק על הב&quot;ח רק בהבנת דברי הטור, אלא גם בפירוש דברי ר&quot;ע, כדמוכח בדבריו כמה פעמים. ולשיטתו הגמ' לא איירי כלל באדם שאינו צריך לבריות, ואינו יכול לענג את השבת אא&quot;כ יזדקק להם. ולכן אינם מובנים לי דברי המ&quot;ב ב'''שער הציון''' (ד), שציין לט&quot;ז עבור ההלכה לגבי אדם שעדיין אינו נצרך לבריות, שאין לו להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, שהרי הט&quot;ז לא דיבר בזה כלל. וראה גם ב'''יד אפרים''' על הגליון לגרא&quot;ז מרגליות, שגם כן פירש דברי הט&quot;ז כדברינו [בעיקר בסוף דבריו שמפרט ג' החלוקות, אין צריך כלל, צריך מעט, ואין לו משלו כלל ומוטל על הצדקה, ולא הזכיר שאין לו כלל וגם אינו מוטל על הצדקה. אמנם מה שכתב 'שזה מקרי השעה דחוקה לו ביותר', ע&quot;כ ט&quot;ס הוא, שהרי הט&quot;ז מפרש שהשעה דחוקה לו אאדם שיש לו מעט וצריך לאחרים, וכגוונא דהטור, כמו שכתב הרב יד אפרים עצמו בחלוקה א]. ואמנם אין סיבה לומר שהט&quot;ז פליג על זה, אבל מ&quot;מ היה לו להשעה&quot;צ לציין למקור שאומר כן במפורש.<br /> &lt;BR/&gt;גם אינו מובן מה שהקשה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך) שלפי הט&quot;ז אין רבותא, דהא אפילו אין לו כלל ומתפרנס מן הצדקה חייב ליטול לצורך עונג שבת יותר מב' סעודות, לכאורה אינו מובן, שהרי הט&quot;ז ס&quot;ל דבזה באמת פטור מעונג שבת, ורק אם יש לו מעט משלו, חייב בכסא דהרסנא.<br /> <br /> א.א 16:42, 12 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> ==דעת הב&quot;ח==<br /> בב&quot;ח מוכח שמה שפטר את העניים מסעודה שלישית כמו מכסא דהרסנא, הבין כן מפני שפירש שהתירוץ בגמרא פסחים אליבא דר' חדקא נכון גם אליבא דרבנן, וממילא אין לעני ליטול רק לצורך סעודה ג', אם לא שנוטל כבר, וכמו שכתבו התוס'. אבל לפי מה שכתב המג&quot;א שהרמב&quot;ם סובר שתירוץ הגמרא הוא רק אליבא דרבנן, לכא' אין לפרש בדעתו שלא יטול בשביל סעודה ג', אלא כפשט דבריו שאפילו עני חייב בזה. ומה שאמרה הגמ' בפסחים שדווקא בד' כוסות הוא חייב משום פרסומי ניסא, זה ביחס לתוספת המאכל, שבשבת אינו נוטל כדי להוסיף במאכלו, מה שאי&quot;כ בפסח שבעינן ד' כוסות, אבל סעודה שלישית חייב מדינא.<br /> &lt;BR/&gt;גם ראיית הב&quot;ח מדברי התוס' אינה מובנת לי כלל, שהרי אמנם תוס' חילקו בין עני שכבר התחיל ליטול לעני שעוד לא התחיל ליטול, אבל לא כתבו שמי שלא התחיל ליטול יהיה פטור מסעודה שלישית, רק שיאכל את של מוצ&quot;ש בשבת ולא יצטרך ליטול, מה שאי&quot;כ מי שכבר התחיל ליטול אין לדרוש ממנו לעשות כן, אלא יטול עוד אחת בשביל סעודה ג'. &lt;BR/&gt;<br /> ודברי הב&quot;ח בזה קשים לי מנשוא, כי בעקבות דבריו אלה השווה בין כסא דהרסנא לסעודה שלישית, מה שאינו מוכרח כלל כמבואר ברמב&quot;ם. ומתוך זה יצא לו לדרך חדשה גם בהבנת דברי הטור, לפי שפשיטא ליה שמי שכבר נוטל מחוייב גם בעונג שבת [וזה לכא' דלא כפשט ר&quot;ע], והרבה פוסקים נמשכו אחריו, והקשו על הט&quot;ז, וגם המשנ&quot;ב הכריע כמותם, ואני אנה אני בא.<br /> <br /> א.א 18:08, 12 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> :שוב ראיתי דברי ה'''תוס'''' (בבא בתרא ט ב ד&quot;ה שבת) בשם רשב&quot;א ונתקררה דעתי במקצת, כי שם יש יותר משמעות כדברי הב&quot;ח, אם כי גם שם יש לעיין אם אין לפרש כנ&quot;ל. אבל מ&quot;מ ברמב&quot;ם אינו נראה כן, ומנין לחדש כן להלכה. וגם חידוש הב&quot;ח להשוות בין סעודה ג' לדין כסא דהרסנא, הלא דבר הוא.<br /> <br /> א.א 18:05, 13 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> == ג' סעודות ==<br /> א.א, למה מחקת מה שהוספתי? [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 22:27, 28 ביוני 2021 (IDT)<br /> :לא מחקתי. רק תיקנתי את ציון המקור. במקום לכתוב (קי&quot;ח ב'), מקובל באתר לכתוב (קיח ב), בלי התגים. כדאי לשמור על אחידות. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:45, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> ::מחקת את כל הסבר המח' שהוספתי מהגמ' (ר' יוחנן). [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 18:27, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> <br /> == תוקף החיוב ==<br /> '''ביחס לתוקף החיוב''', ציין הכותב בדעת הפרמ&quot;ג שנוקט שזו מחלוקת. <br /> אומנם יעויין בדבריו בסימן רמח ס&quot;ק ו באשל אברהם שם נקט בפשיטות שזו חובה מהתורה כדעת הצמח צדק, והקשה שם על פי זה, אלא שאח&quot;כ הביא דברי הרמב&quot;ם ואף אותם פירש שהכוונה חובה דאורייתא אלא שמסור לחכמים לפרשה, יעויין שם. [[משתמש:צבי אליעזר|צבי אליעזר]] ([[שיחת משתמש:צבי אליעזר|שיחה]]) 20:27, 8 בנובמבר 2021 (IST)</div>

צבי אליעזר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=17902 2021-11-08T18:27:51Z

<p>צבי אליעזר: </p> <hr /> <div>==דעת הט&quot;ז==<br /> מעיון בדברי ה'''ט&quot;ז''' נראה שאינו חולק על הב&quot;ח רק בהבנת דברי הטור, אלא גם בפירוש דברי ר&quot;ע, כדמוכח בדבריו כמה פעמים. ולשיטתו הגמ' לא איירי כלל באדם שאינו צריך לבריות, ואינו יכול לענג את השבת אא&quot;כ יזדקק להם. ולכן אינם מובנים לי דברי המ&quot;ב ב'''שער הציון''' (ד), שציין לט&quot;ז עבור ההלכה לגבי אדם שעדיין אינו נצרך לבריות, שאין לו להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, שהרי הט&quot;ז לא דיבר בזה כלל. וראה גם ב'''יד אפרים''' על הגליון לגרא&quot;ז מרגליות, שגם כן פירש דברי הט&quot;ז כדברינו [בעיקר בסוף דבריו שמפרט ג' החלוקות, אין צריך כלל, צריך מעט, ואין לו משלו כלל ומוטל על הצדקה, ולא הזכיר שאין לו כלל וגם אינו מוטל על הצדקה. אמנם מה שכתב 'שזה מקרי השעה דחוקה לו ביותר', ע&quot;כ ט&quot;ס הוא, שהרי הט&quot;ז מפרש שהשעה דחוקה לו אאדם שיש לו מעט וצריך לאחרים, וכגוונא דהטור, כמו שכתב הרב יד אפרים עצמו בחלוקה א]. ואמנם אין סיבה לומר שהט&quot;ז פליג על זה, אבל מ&quot;מ היה לו להשעה&quot;צ לציין למקור שאומר כן במפורש.<br /> &lt;BR/&gt;גם אינו מובן מה שהקשה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך) שלפי הט&quot;ז אין רבותא, דהא אפילו אין לו כלל ומתפרנס מן הצדקה חייב ליטול לצורך עונג שבת יותר מב' סעודות, לכאורה אינו מובן, שהרי הט&quot;ז ס&quot;ל דבזה באמת פטור מעונג שבת, ורק אם יש לו מעט משלו, חייב בכסא דהרסנא.<br /> <br /> א.א 16:42, 12 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> ==דעת הב&quot;ח==<br /> בב&quot;ח מוכח שמה שפטר את העניים מסעודה שלישית כמו מכסא דהרסנא, הבין כן מפני שפירש שהתירוץ בגמרא פסחים אליבא דר' חדקא נכון גם אליבא דרבנן, וממילא אין לעני ליטול רק לצורך סעודה ג', אם לא שנוטל כבר, וכמו שכתבו התוס'. אבל לפי מה שכתב המג&quot;א שהרמב&quot;ם סובר שתירוץ הגמרא הוא רק אליבא דרבנן, לכא' אין לפרש בדעתו שלא יטול בשביל סעודה ג', אלא כפשט דבריו שאפילו עני חייב בזה. ומה שאמרה הגמ' בפסחים שדווקא בד' כוסות הוא חייב משום פרסומי ניסא, זה ביחס לתוספת המאכל, שבשבת אינו נוטל כדי להוסיף במאכלו, מה שאי&quot;כ בפסח שבעינן ד' כוסות, אבל סעודה שלישית חייב מדינא.<br /> &lt;BR/&gt;גם ראיית הב&quot;ח מדברי התוס' אינה מובנת לי כלל, שהרי אמנם תוס' חילקו בין עני שכבר התחיל ליטול לעני שעוד לא התחיל ליטול, אבל לא כתבו שמי שלא התחיל ליטול יהיה פטור מסעודה שלישית, רק שיאכל את של מוצ&quot;ש בשבת ולא יצטרך ליטול, מה שאי&quot;כ מי שכבר התחיל ליטול אין לדרוש ממנו לעשות כן, אלא יטול עוד אחת בשביל סעודה ג'. &lt;BR/&gt;<br /> ודברי הב&quot;ח בזה קשים לי מנשוא, כי בעקבות דבריו אלה השווה בין כסא דהרסנא לסעודה שלישית, מה שאינו מוכרח כלל כמבואר ברמב&quot;ם. ומתוך זה יצא לו לדרך חדשה גם בהבנת דברי הטור, לפי שפשיטא ליה שמי שכבר נוטל מחוייב גם בעונג שבת [וזה לכא' דלא כפשט ר&quot;ע], והרבה פוסקים נמשכו אחריו, והקשו על הט&quot;ז, וגם המשנ&quot;ב הכריע כמותם, ואני אנה אני בא.<br /> <br /> א.א 18:08, 12 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> :שוב ראיתי דברי ה'''תוס'''' (בבא בתרא ט ב ד&quot;ה שבת) בשם רשב&quot;א ונתקררה דעתי במקצת, כי שם יש יותר משמעות כדברי הב&quot;ח, אם כי גם שם יש לעיין אם אין לפרש כנ&quot;ל. אבל מ&quot;מ ברמב&quot;ם אינו נראה כן, ומנין לחדש כן להלכה. וגם חידוש הב&quot;ח להשוות בין סעודה ג' לדין כסא דהרסנא, הלא דבר הוא.<br /> <br /> א.א 18:05, 13 בינואר 2016 (IST)<br /> <br /> == ג' סעודות ==<br /> א.א, למה מחקת מה שהוספתי? [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 22:27, 28 ביוני 2021 (IDT)<br /> :לא מחקתי. רק תיקנתי את ציון המקור. במקום לכתוב (קי&quot;ח ב'), מקובל באתר לכתוב (קיח ב), בלי התגים. כדאי לשמור על אחידות. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:45, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> ::מחקת את כל הסבר המח' שהוספתי מהגמ' (ר' יוחנן). [[משתמש:צריך עיון|צריך עיון]] ([[שיחת משתמש:צריך עיון|שיחה]]) 18:27, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> <br /> ב&quot;ה<br /> '''ביחס לתוקף החיוב''', ציין הכותב בדעת הפרמ&quot;ג שנוקט שזו מחלוקת. <br /> אומנם יעויין בדבריו בסימן רמח ס&quot;ק ו באשל אברהם שם נקט בפשיטות שזו חובה מהתורה כדעת הצמח צדק, והקשה שם על פי זה, אלא שאח&quot;כ הביא דברי הרמב&quot;ם ואף אותם פירש שהכוונה חובה דאורייתא אלא שמסור לחכמים לפרשה, יעויין שם. [[משתמש:צבי אליעזר|צבי אליעזר]] ([[שיחת משתמש:צבי אליעזר|שיחה]]) 20:27, 8 בנובמבר 2021 (IST)</div>

צבי אליעזר