ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]

מלאכת בורר

2018-03-08T08:28:23Z

עוז פ: /* ברירה בין שני מיני אוכלין */

{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.

==סוגיית הגמרא==
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
 שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

====פירוש רש"י====
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
 יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).

בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.
 כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.

אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא. 
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.
 גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר.

====פירוש רוב הראשונים====
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי.
 ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.

====פירוש הרמב"ן====
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.

===מסקנת הגמרא===
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.
 חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.

לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).
 גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י.
 כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].

ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. 
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.
 אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.
 גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.

===ברירה לאחרים===
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש.
 וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.
 וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.

==גדר לאלתר==
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.
 מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.
 הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).
 וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.
 מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר.

גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.
 אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.

ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור.

===שיטת הרמב"ם===
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר.
 ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה.

===הכרעת הפוסקים===
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.

ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור. אומנם '''בבן איש חי''' (שנה שניה פרשת בשלח אות א) הבין ששעה זה שיעור זמן של שעה ממש (כלומר ששים דקות) ולכן הבורר צריך להתחיל לאכול בתוך שעה מרגע שסיים לברור.

===טעם ההיתר בברירה לאלתר===
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.

===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).
 אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר).
 אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.
 וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.

ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. 
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.
 ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר.

===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).
 ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.
 אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.

==כלי הברירה==
{{להשלים|פסקה=כן}}
בגמ' מחלק רב יוסף בין בורר ביד שמותר לבין קנון ובתמחוי (כלים שאינם מיועדים לברירה) שפטור אבל אסור, ובנפה ובכברה (כלים ייעודיים לברירה) שחייב חטאת, ודנו הפוסקים לגבי כלי אוכל שאינם מיועדים לברירה אך ניתן להעזר בהם כגון כף ומזלג 

'''במשנ"ב''' יש סתירה בין ס"ק סב שכתב "הקולט שומן הצף ע"פ החלב גם זה הוא בכלל בורר... שהרי הוא לוקח בכף" ומשמע שאסור לברור בכף 

לבין ס"ק סו שכתב "להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך" ומפורש שמותר לברור בכף 

ביישוב הסתירה נאמרו מספר דעות באחרונים 
'''הרב משה פינשטיין''' – יש חילוק לשם מה בא המזלג או הכף אם זה לצורך הברירה שיברור יותר בקלות (כגון שלא יצאו נוזלים) אסור אבל אם הכלי בא כדי לסייע ליד (כגון שלא תתלכלך או שלא מגיע אל האוכל) הוא נחשב כחלק מהיד ומותר 

'''אורחות שבת'''- מחלק אם עושים את הברירה כחלק מתהליך הייצור הרגיל שאסור לבין אם בורר רק עכשיו לצורך האוכל שמותר 

'''ילקוט יוסף'''- מותר בכל מקרה לברור בכף או מזלג כי הם כלי אכילה ולא כלים שעומדים לברירה ולכן נחשבים "כיד אריכתא" ואפילו במצקת עם חורים מותר להשתמש. 
'''השש"כ''' (פרק ג הערה קמ) מביא בשם '''הגרש"ז''' שכלי שמיועד לצורך ברירה מידית בלבד אינו נחשב כלי ולכן מותר לשפוך תה דרך קנקן עם זרבובית או מלח דרך מלחיה שיש בה אורז 
== עירוי מכלי לכלי ==
שנינו בגמ' (שבת קלט ב) "דבי רב פפא שאפו (מוריקים בנחת) שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! - ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי."
וכן פסק בשו"ע (יד) "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר. 
ונחלקו בהסבר הדין '''המגן אברהם''' (שיט ס"ק טו) "ומלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר." ומשמע שעירוי מכלי לכלי נחשב כבורר ביד וגם מה שמוציא מהכלי זה נחשב הדבר המתברר ולא מה שנשאר ביד ולכן מותר לשפוך את האוכל ולהשאיר בידו את הפסולת 

'''עגלי טל''' (בורר ס"ק ה ובאות י ס"ק ל) חולק וסובר שזה נחשב כבורר בכלי ומה שנשאר בידו זה הדבר הנברר וכל מה שהותר זה רק כאשר נשאר חלק מין הנוזלים בכלי (כלומר הניצוצות) שאז כלל לא עשה מלאכת ברירה אבל לברור ממש אסור, שאל"כ מדוע אסור לברור גם את הניצוצות כאשר רוצה לשתות לאלתר?!

==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
 אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.

בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.

עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.
 ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.

===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
 גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.

לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).

===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה.
 אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.

כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).

===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===
{{להשלים|פסקה=כן}}
===פסולת מרובה מן האוכל===
====סתירת הגמרות====
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
 מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.

תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.
 ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.
 ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.
 וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.

ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.

ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.
 אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).

===ברירה ביום טוב===
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.
 וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. 
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.

'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.
 לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).

אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה.
 ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.

ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.

אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).

גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.

===ברירה בין שני מיני אוכלין===
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין.

ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתוך מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.
 וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).

ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת.

לעיל הבאנו את שיטת '''הב"י''' בשם '''הרמב"ם''' (הלכות שבת פרק ח הלכה יג) שמחלק בין שני סוגי ברירה 1. בורר אוכל מתוך פסולת- צריך לאכול מיד 2. בורר אוכל מתוך אוכל- יכול גם להניח אבל לא ליותר מדי זמן כגון בורר בשחרית בשביל בין הערביים

יוצא לפי דבריו שבורר אוכל מתוך אוכל יותר קל כיוון שאינו חייב לאכול לאלתר אלא שבשו"ע לא הכריע האם פסק כמו מה שמדייק בב"י אלא מביא את דברי הרמב"ם כלשונם וצ"ע אם מפני שכך הבין את לשון הרמב"ם וכך באמת פסק או שרק דייק כך בב"י אבל לא פסק כך הלכה למעשה

====ברירה במין אחד====
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.
 עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.

ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.

ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.
 והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.
 אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו).

ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.
==גדר תערובת==
כדי לדון מתי יש ברירה צריך להקדים מאי תערובת ששיך בה מציאות של ברירה שהרי כל הזמן אנחנו בוררים כאשר אנו בוחרים להזיז חפץ המפריע לנו על השולחן אנו בוררים אותו משאר החפצים ולא יעלה על הדעת שכל המציאויות הם ברירה. 

בגדר התערובת נחלקו הפוסקים: 
'''אור שמח'''(שבת ח יא) -"דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול, בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל, או בשני מינים, הוי בורר, והוי מלאכה, אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר... ולפי זה בורר כלי מתוך כלי, דאטו משתמש כשהן בלולים, הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר... דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול, ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו."
כלומר כל דבר שמשתמשים בו ביחד או שמוכרים אותו יחד נחשב תערובת אבל שני מינים שאין להם קשר אחד לשני ורק במקרה הם מעורבבים כאן אינם נחשבים תערובת (לפ"ז נפל זבוב במרק יכול להוציאו גם בלי נוזל ואין בו ברירה והחזו"א (סי' נג) אוסיף שעדיין הוא מעורב במשקה שבין כנפיו וכן צריך להוציאו עם מעט משקה) 
'''ערוך השולחן'''-"האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה לא שייך לומר בזה ברירה שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן, ואין לומר הא גם שני מיני פירות נראים לעין כמו תאנים וענבים דאינו כן דמתוך קטנותן וריבויין צריכין לברור זה מזה משא"כ בבגדים וכלים וספרים. 
והשני שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה [ובוודאי לברור ספרים זה מזה כדי להעמידן על מקומן או בגדים זה מזה כדי לתלותן וכן בכלים אין היתר לטעם זה אבל לטעם הראשון אין איסור בדבר ויש לעיין בזה ודו"ק]:" 
'''שלטי גיבורים''' (מב אות א) - כתב לעניין קניבת ירק ביוה"כ נחשבת לבורר כיוון שכך לשון האנשים
כלומר כל מציאות שאנשים קוראים לה בורר היא בורר אבל אם זה דרך שימושו ואנשים לא קוראים לזה בררה אין לו דין בורר

===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===
{{להשלים|פסקה=כן}}
שנינו '''בירושלמי''' (ז ב) "ההן דשחק תומא כד מפרך ברישייא משום דש כד מבחר בקלופייתה משום בורר" (מי ששוחק שום כאשר מפרק את השום מהראש שלו חייב משום דש וכאשר מוציא את השום מהקליפות חייב משום בורר)[מלשון הירושלמי נראה שפירוק השיניים של השום מהראש והפרדתו מהקליפה נעשית ביחד ולאחר מכן נשאר ערמה של קליפות עם שיני שום מופרדות שהפרדתם היא בורר] 

קילוף של פירות לכעורה מאוד דומה לדש שמפרק האוכל מתוך הפסולת אומנם לא כך משמע מלשון '''הרמ"א''' (שכא יט) "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי". 
מכך שיש חילוק בין לאלתר לבין לאחר זמן משמע שזה בורר ולא דש ומסביר '''הביאור הלכה''' שם שאסור משום בורר ולא משום דש כיוון שקילוף של פרי הוא דרך אכילה ואין באכילה מלאכת מחשבת ורק קילוף של חיטים ושעורים שעושים בכמויות גדולות זה דש. וא"כ קשה איך מותר לאלתר הרי הוא בורר פסולת מאוכל כשבורר כשמפריד את הקליפה (הפסולת) מהפרי (האוכל)? 
ומתרץ הביה"ל "ונראה דכיון דא"א בענין אחר ודרך אכילתו בכך לא מקרי פסולת מתוך אוכל"
'''הערוך השולחן''' (שיט כב) מסביר שזה לא דש כיוון שבדש משאיר את הקליפות מעורבבות יחד עם הפרי (הסבר דומה הסביר ר"ח בדף עד א בהבדל בין דש לבורר) ובקולף פרי ישר מפריד בין הקליפה והאוכל ולכן זה רק בורר.
'''השש"כ''' (ג לג-לה) מחלק בין קליפה הראויה לאכילה שמותר לקלף בכל עניין לבין קליפה שאינה ראויה לאכילה שמותר לקלף ביד אבל לא בכלי ולכן בקולפן שהוא כלי המיוחד לכך אסור אבל בסכין מותר
אומנם '''במנוחת אהבה''' מוכיח שאין דין בורר בקליפה כיוון שהם כלל לא מעורבבים אלא מונחים אחד בצד השני ובמיוחד בפירות שיורד חלק מהפרי עם הקליפה שלא שייך בורר, וגם קולפן אינו כלי המיועד לברירה ולכן אפשר לקלף בכל עניין אך לכתחילה גם הוא אומר שראוי להחמיר כשש"כ ובפירות שקליפתם לא ראויה לאכילה.

===ברירה בלח===
{{להשלים|פסקה=כן}}
===ברירה בכלים ובגדים===
{{להשלים|פסקה=כן}}

==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==

===הצגת השאלה===
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.

הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד).

חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.

===גדר מלאכת בורר===
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות: 
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן). 
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. 
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.

כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: 
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה. 
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. 
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.

בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת). אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.

===תשובות המפרשים===
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת.
 בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.

ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). 
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת.

ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

===פסקי הלכה הנובעים מדיון זה===
הישועות יעקב אומר שלפי דבריו עולה, שאם אדם בורר שני מיני אוכלים, הוא לא מתחייב על מלאכת בורר. נימוקו הוא, שרק כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת זה בזה, ניתן לומר שכיון שאוכל מעורבב בפסולת הרי הוא כפסולת, וההפרדה של האוכל והפסולת זה מזה הופכת את האוכל לנקי וראוי לשימוש; אמנם כאשר האוכל מעורבב במין אוכל אחר, אין הוא נחשב כפסולת, וא"כ הוא לא מושבח על ידי הברירה, ולכן חוזרת למקומה הטענה שכאשר האדם בורר מתוך התערובת את הפסולת (האוכל שכעת אינו זקוק לו), הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה של מלאכה. חשוב לציין, שכל ההיתר הוא כאשר האדם נוטל את הפסולת שאין הוא רוצה בה, אך כאשר הוא נוטל את האוכל, וודאי שזו מלאכה הצריכה לגופה, ובזה גם הישועות יעקב מודה שאסור לברור שני מיני אוכלים.

הביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד) מסכים עם יסוד דבריו של הישועות יעקב, אך טוען שגם תערובת של שני מיני אוכלים, הברירה משביחה את האוכל, כיון שכאשר שני המינים מעורבבים זה בזה הם פחות נוחים לשימוש, ולכן גם הוצאת הפסולת נחשבת למלאכה הצריכה לגופה כיון שהאדם מתכוון לתקן את האוכל שנותר בצלחת. 
וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.

==ברירה באופן חלקי==
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.
 וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב.
 ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.
 אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.

==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.

[[קטגוריה:בורר]]
[[קטגוריה:שבת עד.]]
[[קטגוריה:שבת עד:]]
[[קטגוריה:שבת קלח.]]
[[קטגוריה:ביצה יד:]]
[[קטגוריה:שבת פרק ח]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]

גזירת הטמנה

2018-02-18T10:03:04Z

עוז פ:

{{מקורות||שבת לד א - לד ב|שבת ד א|שבת ד ב-ג|אורח חיים רנז א}}
הטעם לגזירת חכמים שלא להטמין תבשיל מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, ושלא להטמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, ודין התבשיל בדיעבד בעבר וטמן באיסור.

==איסור הטמנה בשבת==

ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=34&format=pdf (שבת לד א - לד ב)] אומר רבא שהטעם שאמרו חכמים שלא להטמין תבשיל בשבת, אפילו בדבר ש[[אינו מוסיף הבל]], גזירה שמא ירתיח, אמנם ב[[בין השמשות]] לא גזרו דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן. 
וביאר '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=34&format=pdf (ד"ה משחשכה)] שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת. ומבעוד יום ליכא חשש זה, שהרי מותר לו לבשל. ו'''הרמב"ן''' במלחמות כתב שקשה לחוש לדבר כזה חמור, שיבוא אדם להדליק האש לכתחילה ולהרתיח הקדרה, ולא נחשדו ישראל על השבתות. וע' בערוך השלחן (רנז ב) כתב לתרץ דאין הכוונה שירתיחנה ויבשלנה ממש, אלא רק שיחתה האש סביב עד שירתיחנה. אבל מלשון רש"י שכתב 'ונמצא מבשל בשבת' לא משמע כן. 
לגירסת רש"י ופירושו הסכימו רוב הראשונים - '''ראב"ד''' בהשגות (שבת ד ב) , רא"ש (ב כג), רשב"א, ריטב"א, מאירי, רמב"ן, ר"ן, וטור.

אבל '''הרי"ף''' בתשובה (א רצ) הקשה על גיר' רש"י היאך אפשר לומר גזרה שמא ירתיח על דבר שאינו מוסיף הבל, והרי אם אינו מוסיף הבל ודאי שלא ירתיח. והנראה שהבין הרי"ף ששמא ירתיח קאי על התבשיל עצמו, שמא ירתח [וכמו שביאר הוא עצמו על דבר שמוסיף הבל, וע' ברמב"ם שנראה שמטעם זה נמנע מפירוש הראב"ד], אבל רש"י עצמו פי' דקאי על האדם, שמא יבוא להרתיחנה מפני שמצאה צוננת, ויבוא לידי אסור בישול בשבת.

===גירסת הרי"ף===

לכן '''הרי"ף''' (שבת יד ב) גורס בדברי רבא שהאיסור להטמין בשבת בשאינו מוסיף הבל, הוא שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים. ודבריו מבוארים יותר ברמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=1223 (שבת ד ג)], שאפשר שברמץ נשארו ניצוצות אש, ונמצא חותה בגחלים. 
ו'''בחידושי הרמב"ן''' () הקשה על פירוש זה שרמץ הוא דבר המוסיף הבל, ולכן דחה פירוש זה, אף שבמלחמות כתב להגן עליו מפני בעל המאור. וכן הקשו גם הרשב"א והר"ן, הביא דבריהם המגיד משנה (שבת ד ב).
ובהערות '''הרב קפאח לרמב"ם''' (שבת ד ה ד"ה כתב המ"מ), כתב להביא ראיה מביצה ח. שרמץ דבר שאינו מוסיף הבל הוא, שהרי שוחטים לתוכו ביו"ט ולא חששו לכיבוי. ואף שאפשר שיהיו בו ניצוצות ויהיה חם כדי לצלות בו ביצה, כמבואר שם, מ"מ בסתמא לית ביה ניצוצות ואינו מוסיף הבל הוא.

==איסור הטמנה מבעוד יום==

עוד אומר רבא שם שהסיבה שאסרו חכמים להטמין תבשיל מבעוד יום בדבר [[המוסיף הבל]], הוא גזירה שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים משחשיכה.
כן היא הגירסה לפנינו, וכן גרס '''רש"י''' ורוב הראשונים כנ"ל.

אבל ב'''ירושלמי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&st=&pgnum=60 (שבת ד א)] כתוב הטעם שלא להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, לפי "שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה, לפיכך אסרו לטמון בהן". 
ו'''ר"ח והרי"ף והרמב"ם''' גורסים גם בבבלי כעין הירושלמי, דהטעם הוא שמא ירתיח.

ולגירסה זו אינה מובנת קושיית אביי, 'אי הכי בין השמשות נמי נגזור', דמה ענין זה לכאן, והרי מדובר בדבר המוסיף הבל, ובאמת זה אסור בין השמשות דלא גרע מבעוד יום. ומה שכתוב בסוף פרק במה מדליקין דבבין השמשות מותר לטמון את החמין, זה איירי בשאינו מוסיף הבל. 
ופירש '''הראב"ד''' בהשגות על הרמב"ם (שבת ד ב) דטעם הגזירה לפי הרי"ף הוא, דכיון שהטמין בדבר המוסיף הבל, הרי שהוא רוצה ברתיחתה, וחיישינן שמא יבוא להרתיחה משחשיכה אם ימצא שפסקה מלרתוח, ובדבר שאינו מוסיף הבל לא חיישינן לזה. וקושיית אביי חוזרת על דבר שאינו מוסיף הבל, דבמטמין ביה"ש מגלה דעתו שרוצה אותה רתוחה, שהרי המתין מלטמנה עד עכשיו, וא"כ נגזור שמא ימצאנה בלילה צוננת ויבוא להרתיחה, וע"ז מתרץ דסתם קדרות רותחות הן בביה"ש, ולא חיישינן שיבוא להרתיחן משחשיכה. 
אבל '''הרמב"ם''' (שבת ד ב) פירש בד' הרי"ף דשמא ירתיח קאי על הקדרה, ר"ל שמא תרתח הקדרה ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל וזה אסור [ואף שלהחזיר שרי אפי' בשבת, זהו דווקא בדבר שאינו מוסיף הבל. רמב"ן]. וכן משמע בירושלמי (שבת ד א) כפירוש הרמב"ם. וכן משמע ברי"ף עצמו בתשובה (רצ א) שהסביר את המושג 'שמא ירתיח' דקאי על הקדרה עצמה ולא על האדם [ומחמת זה דחה גיר' רש"י]. וע' ב'''רמב"ן''' במלחמות שחיזק פירוש זה. ולפירוש הרמב"ם קושיית אביי היא על דבר המוסיף הבל, ומסיק דבביה"ש מותר לטמוןן אף בדבר המוסיף הבל, מפני שסתם קדרות ביה"ש רתוחות הן, כלומר כבר רתחו ונחו מבעבוען ושוב אינן רותחות, ולא חיישינן שיגלה ויחזור ויכסה בשבת.
 ו'''הראב"ד''' שם הקשה על פירוש זה, חדא דלא ייתכן שמבעוד יום יהיה אסור לטמון ובבין השמשות מותר, ועוד שבגמ' כתוב סתם קדרות רותחות והוא מפרש נחו מרתיחתן. גם הרמב"ן בחידושים דחה פירוש זה, כיון שלא ייתכן שמבעוד יום יהיה אסור להטמין בדבר המוסיף הבל, ובבין השמשות יהיה מותר. וכן דחו פירוש הרמב"ם מטעם זה גם '''הרשב"א והר"ן. והרשב"א''' הוסיף להקשות דמנין פשיטא לה לגמרא דבבין השמשות מותר לטמון בדבר המוסיף הבל, עד כדי כך שיכלה להקשות אי הכי ביה"ש נמי נגזור. וע' ב'''מגיד משנה''' שכתב על זה שידוע היה להם שבבין השמשות טומנין בכל דבר.

ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רנז א) כתב להלכה שאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום, ומשמע בדבריו שבבין השמשות אסור, דכל כה"ג היה לו לפרש ולא לסתום. גם בב"י מבואר שהכריע דלא כהרמב"ם בזה.

==דין התבשיל בעבר וטמן==

כתב '''הרמב"ן''' בחידושים (לט ב ד"ה ממעשה) שמדברי רב חסדא ב[[מעשה אנשי טבריא]] מוכח דהמטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל אסור אף בדיעבד. והוסיף וכתב בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה, אין לאסור. וכן כתב בשמו '''הר"ן''' על הרי"ף (יח א ד"ה גרסינן), והביא כל זה '''הב"י''' (אורח חיים רנז) ופסקו להלכה ב'''שלחן ערוך''' (רנז א). וביאר ב'''משנה ברורה''' (ח) הטעם דאינו נאסר בעומד בחמימותו, מפני שלא אהנו מעשיו כלל. ומסתימה הדברים משמע שאפילו הטמין במזיד, מותר כיון שלא אהנו מעשיו.
 
וכתב ה'''מגן אברהם''' (ו) דהוא הדין במטמין בשבת עצמה בדבר שאינו מוסיף הבל, שמותר בדיעבד אף שעשה איסורא, לפי שעומד בחמימותו כשעה ראשונה. ולכאורה הוא לשיטתו אזיל, שכתב לקמן (יג) לגבי [[הטמנת תבשיל שאינו מבושל כל צרכו]], שדבר שאינו מוסיף הבל אינו יכול להגיע לבישול, אא"כ טמן על גבי גחלים, ועיין גם ב'''פרי מגדים''' שהפנה לדברי המג"א אלו. ולכא' לפי מה שכתבו שם ה[[בית מאיר והבאור הלכה]], גם בדבר שאינו מוסיף הבל אהנו מעשיו שמתבשל ומתרכך יותר, וא"כ יש לאסור בדיעבד. וצ"ת. 
ועיין ב'''הגהות רעק"א''' על הגליון, שנסתפק בהטמין בשבת בדבר המוסיף הבל אך לא אהנו מעשיו, דמדברי המג"א (ו) משמע דאסור, דדווקא בשאינו מוסיף התירו, ונשאר בצ"ע.

כל זה לדעת מרן השו"ע, אבל ב'''הגהות מרדכי''' (עט ב) כתב דהיכא דהטמין תבשיל שנתבשל כל צרכו בדבר המוסיף הבל, מותר התבשיל בדיעבד, ומה שאמר רב חסדא במעשה דאנשי טבריא שאסרו להם בדיעבד, י"ל דאצל אנשי טבריא היתה עיקר ההטמנה בדבר המוסיף הבל, ואנן שרינן דווקא שהטמין בכר וכסת וכד' שאינן מוסיפים הבל, אלא שאח"כ מצא שם גם גחלים והוא לא ידע, א"נ שם היתה ההטמנה במזיד, ואנן שרינן בשוגג דווקא. ובמקום אחר (עט ד) כתב דכל היכא דעבר אדרבנן בין בשהייה בין בחזרה בין בהטמנה, התבשיל אסור בדיעבד ואפילו בשוגג, אלא אם כן נאמר בגמ' להדיא להיתר. ולכא' דבריו סתרי אהדדי. 
וב'''דרכי משה''' (רנג א) הביא שני הדברים ולא הכריע, אבל ברמ"א כתב בשם יש אומרים שבשוגג מותר. 
ועיין ב'''טורי זהב''' (ב) שהביא דברי הגהמ"ר וכתב דגם השלחן ערוך לא פליג על דברי הרמ"א [ודלא כהמגן אברהם (ד)], לפי שגם הוא לא התיר אלא בטמן בדבר המוסיף הבל ולאח"מ מצא גחלים בוערות מסביב, ולא בכל שוגג, כדמוכח בהגמ"ר. ובאמת שלפי תירוץ זה אפשר שדברי המרדכי לא סתרי אהדדי כנ"ל. אבל ברמ"א משמע שנתכוון לפסוק כהתירוץ השני במרדכי, שבכל שוגג מותר, ועובדא דאנשי טבריא חשיב כמזיד. 
ועיין ב'''משנה ברורה''' (ט) שכתב שאם טעה בדין וסבר שמותר, חשיב שוגג. וצ"ע דהא עובדא דאנשי טבריא טעות בדין הוה, ואעפ"כ כ' הגהמ"ר, שהוא מקור הדין, דחשיב מזיד.

ולהלכה פסק ה'''משנה ברורה''' (י) דבמקום צורך יש לסמוך על היש מקלים להתיר בשוגג, בפרט אם נתבשל כל צרכו, דבזה יש מקלין בלאו הכי, ואף שאין הלכה כמותם, מ"מ לענין דיעבד יש לסמוך על דבריהם במקום צורך.

[[קטגוריה:הטמנה]]
[[קטגוריה:שבת פרק ד]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן רנז]]
[[קטגוריה:שבת לד.]]
[[קטגוריה:שבת לד:]]
[[קטגוריה:איסורי דרבנן בשבת]]

טיוטה:דבר שאינו מתכוון

2018-02-06T08:15:33Z

עוז פ: יצירת דף עם התוכן "== המקורות התלמודיים == שבת (כט:) ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מרבי ירמיה רבה, אמר ליה: כ..."

== המקורות התלמודיים ==
שבת (כט:)
ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מרבי ירמיה רבה, אמר ליה: כמאן - כרבי שמעון? אימר דאמר רבי שמעון בגדולים, דלא אפשר, בקטנים מי אמר? ופליגא דעולא, דאמר עולא: מחלוקת - בקטנים, אבל בגדולים - דברי הכל מותר... מתיב רבה: מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן. והא הכא, דאפשר למיעבד כצנועין, דכי קטנים דמי, וכי לא מתכוין - שרי רבי שמעון לכתחלה! תיובתא דרבי ירמיה רבה! תיובתא. 

ביצה (כג:)
עגלה של קטן... ואינה נגררת אלא על גבי כלים. על גבי כלים - אין, על גבי קרקע - לא, מאי טעמא - דקא עביד חריץ. מני - רבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור. דאי רבי שמעון - האמר: דבר שאין מתכוין מותר. דתניא רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. 

בכורות (לג:)
מתני'. בכור שאחזו דם, אפילו מת אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה; וחכ"א: יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום, ואם עשה בו מום - הרי זה לא ישחט עליו, ר"ש אומר: יקיז, אע"פ שהוא עושה בו מום. 

והגמ' שם פוסקת הלכה כר"ש 

פינוי מיחם-(שבת מא.) לפי רב אדא בר מתנא שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם אבל מותר מים מרובים אע"פ שמצרף כר"ש. ולפי אביי שמדובר במיחם שפינה אותו מעל האש אבל אם פינה ממנו מים אסור כדעת ר"י ולפי שמואל זה דבר שאינו מתכוון
== טעם ההיתר לאינו מתכוון ==
תוספות והרא"ש כתבו שטעם ההיתר תלוי בגדר של מלאכת מחשבת ולפי זה שייך דין אינו מתכוון רק בשבת. אומנם מצאנו את המחלוקת הנ"ל גם בעוד מקומות
ולכן המהר"ל והחזו"א מסבירים בצורה קצת שונה שכל פעולה צריכה שיהיה לה ייחוס לפועל וכאשר מעשה נעשה ללא כוונה זה כאילו נעשה ממילא ואינו מתייחס אחר האדם שעשה אותו אולם אם ודאי לנו שתעשה המלאכה אי אפשר לומר שלא התכוון גם לזה
== אינו מתכוון בשאר איסורים ==
גם בכל התורה כולה פסק בשו"ע שאינו מתכוון מותר
"מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועים מפשילין במקל. הגה: ויש מתירין אפילו ללבוש כלאים, כל שאינו מכוין להנאתו, כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למכרן וכדומה." 

לעומת זאת בשבת לא מצאנו מקביל לדין של צנועים ונראה ששבת קלה יותר לעניין אינו מתכוון בזה שצריך גם מלאכת מחשבת ולא רק כוונה למעשה 

ע"פ ההסבר לעיל של המהר"ל נראה לומר שבשבת אנו באים להראות שהקב"ה ברה את העולם ולא שהעולם נעשה במקרה ולכן פחות שייך לחייב בו על מעשה שנעשה במקרה קשה להבין מדוע יש דין אינו מתכוון בשאר איסורים ונראה שלכן נקטו שאר האחרונים את הסברה של החזו"א ששיכת בכל התורה. 

ריטב"א -סובר ששבת לימדה אב לכל התורה כולה שאינו מתכוון מותר
== פסיק רישא ==
שבת עה. קג. מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות 

כסף משנה
ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח. כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה. 

רש"י
"מודי ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות - באומר: אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות, דכיון דאי אפשר שלא תמות - כמתכוין חשיב ליה, וכי אמרינן דבר שאין מתכוין מותר - כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור,"
=== פסיק רישא דלא ניחא ליה ===
בדף קג. וקיא: מביא תוס' את דעת הערוך שסובר שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר ותוס' חולק וסובר שאסור כדין משצל"ג 

הרא"ש סתר את עצמו שבפרק יב א, כתב שסברת הערוך שייכת גם בכל התורה ובפרק יד ט כתב שאינה בכל התורה. 

קושיות:
תוס' מקשה לדעת הערוך ממפיס מורסה ומוציא קוץ שלפי דבריו צריך להיות מותר ובגמ' התרנו רק משום צער גדול? 

ונראה שלערוך זה לא פסיק רישא כלל אלא משצל"ג ולכן לא קשה כלל 

על תוס' קשה שהגמ' מתרצת שבאגם שנו ומשמע שמותר לגמרי אע"פ שזה פסיק רישא
ונראה להסביר ע"פ תוס' עג: וצריך לעצים שלדעת ר"י לא חייב על קוצר אם אינו צריך לעצים מדין משצל"ג כיוון שאם אין לו כוונה לעצים אין כאן מלאכה כלל. 

וכן סוחט שלקות (קמה.) שאם לא צריך את המים מותר ומשמע אפילו לר"י כיוון שזה לא דומה לסוחט זה לא מוגדר מלאכה כלל ורק כוונתו מגדירה את זה מלאכה 

ולכן גם באגם כיוון שלא שייך שם זריעה לא שייך שם חרישה כלל אא"כ יש לו כוונה לחרישה 

ריטב"א מקשה שכשאמרנו שפסיק רישא חייב זה כיוון שא"א שלא התכוון למלאכה ולכן לא משנה אם נח לו או לא ולתוס' קשה שגם כאן צריך את גוף המלאכה אבל זה רק לא נח לו התוצאה. 

ולכן מסביר שלא איכפת ליה מותר רק כאשר המעשה מצד עצמו לא נחשב מלאכה ורק כוונת האדם הופכת אותו למלאכה וכשלא איכפת ליה חוזר המעשה לקדמותו שאינו מלאכה. כגון מסיר ענבי הדס שרק צורך המצווה הופך אותו למתקן או משווה גומות שרק בגלל שזה צורך ביתו זה מלאכה. 

הנצי"ב מסביר שמה שהערוך מתיר פ"ר דלא נ"ל זה כיוון שזה חוסר ההנאה שלו הוא חיסרון בכוונה ולכן זה חוזר לדין "אינו מתכוון" שר"ש מתיר
==== הגדרת ניחא ליה ====
לעניין החלקת השער במסרק אומרת הגמ' בנזיר (מב.) "כל הסורק - להסיר נימין מדולדלות מתכוין." וכתב הב"י בשם הכלבו ור' ירוחם שזה פסיק רישא דניחא ליה "כיון שהוא רוצה להשוות שערו שיהא חלק ויפה ואי אפשר להשוותו אלא אם כן ישיר קצת שערות הוי פסיק רישיה דניחא ליה" אפשר להבין זאת בשני דרכים 

א. ריב"ש - כל מי שמחליק את שערו רוצה גם בהשרת השער כי הוא מפריע לשער להיות חלק. כפשט הגמ' בנזיר. 

ב. מג"א - החלקת השער כוללת בתוכה גם השרת שערות ולא ניתן לחלק אותם לשני מלאכות שאחד הוא רוצה ואת השני לא. 

לפי ההסבר במג"א אפשר להוציא הרבה מציאויות שבהלך החיים מחוברות ביחד מהגדר של פסיק רישא.
=== פסיק רישא דלא איכפת ליה ===
רש"י סותר את עצמו בדף עה: מצריך שיהיה לא ניחא ליה ובדף קג. מספיק לא איכפת ליה
תוס' אינו מחלק אומנם גם בלא ניחא ליה וגם לא איכפת ליה אוסר מדרבנן כדין משצל"ג
מאירי מחלק בין לא ניחא ליה שמותר ולא איכפת ליה שאסור 

הבאה"ל לעניין סתימת חבית בסמרטוט לא מחלק בין לא ניחא ליה ולא איכפת ליה 

"הנה בעניננו לא ניחא ליה כלל בהסחיטה ואדרבה היה רוצה שלא יסחט כי הולך לאיבוד אבל באמת אפילו רק היכא שאין נהנה כלל בהפעולה שנעשה על ידו ואין לו שום נ"מ בזה נקרא ג"כ פ"ר דלא ניחא ליה כיון דהוא אין מכוין להפעולה"
=== פסיק רישא דניחא ליה ===
יומא (לד:)
"אמר רבי יהודה: עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים, ומטילין לתוך צונן, כדי שתפיג צינתן. - והלא מצרף!... אביי אמר: אפילו תימא שהגיע לצירוף, דבר שאין מתכוין מותר... לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור! - הני מילי בכל התורה כולה, אבל הכא - צירוף דרבנן הוא." 

רש"י בכל התורה - באיסורא דאורייתא, כגון קוצץ בהרת" כלומר גם ר"י יהודה מודה שבאיסור דרבנן מותר
תוס'- גם ר' יהודה מודה שאינו מתכוון בשבת אסור מדרבנן אבל בכל התורה מחייב.
רש"י "מודי ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות - באומר: אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות,
דכיון דאי אפשר שלא תמות - כמתכוין חשיב ליה," 

השלמה פסיק רישא דניחא ליה בדרבנן מותר 

ברמ"א בשם דרוה"ד "נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל ע"י ישראל, אסור בכה"ג." 

המשנ"ב "ואף דהוי פסיק רישא לגבי התבשיל שנתחמם ממילא מ"מ באמירה לא"י דהוי שבות דלית בו מעשה לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישא." 

ומשמע אף בניחא ליה אומנם בשע"צ אות נג מסייג את דבריו לפ"ר דלא ניחא ליה
הגר"א שם "וצ"ע דפסיק רישא דוקא בדלא ניחא אבל בדניחא אסור מדאורייתא" 

למסקנה רש"י והגר"א סוברים שניחא ליה מחזיר את הדין למיתכוון ואסור מדאוריתא.
השלמה ותרומת הדשן סוברים שניחא ליה עדיין מוריד את זה ממדרגתו ואסור מדרבנן.
=== פסיק רישא ורוב ===
הריטב"א לעניין בעילה בתחילה בשבת אומר שזה לא פסיק רישא שיצא דם כיוון שיש בקיאים בהטייה ואע"פ שהם מיעוט "כל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו בצד רחוק לא חשיב פסיק רישיה ולא ימות, ולשון פסיק רישיה ולא ימות מוכיח כן." 

וכן כתב המאירי כל דבר שאינו ודאי שתעשה המלאכה אינו פ"ר
ביביע אומר ושבט הלוי דנים שזה מח' תנאים בין ר"א ור"ש ונפסק כר"ש שאין הרוב קובע כלום
== באיסור דרבנן ==
יומא (לד:)
תניא, אמר רבי יהודה: עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים, ומטילין לתוך צונן, כדי שתפיג צינתן. - והלא מצרף! - אמר רב ביבי: שלא הגיע לצירוף. אביי אמר: אפילו תימא שהגיע לצירוף, דבר שאין מתכוין מותר. - ומי אמר אביי הכי? והתניא: (ויקרא יב) בשר ערלתו - אפילו במקום שיש שם בהרת יקוץ, דברי רבי יאשיה. והוינן בה: קרא למה לי? ואמר אביי: לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור! - הני מילי בכל התורה כולה, אבל הכא - צירוף דרבנן הוא. 

ביצה (לו.)
פורסין מחצלת על גבי כורת דבורים בשבת, בחמה - מפני החמה, ובגשמים - מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד!...והכא במאי עסקינן - דאית ביה כוי... מהו דתימא: במינו נצוד - אסור, שלא במינו נצוד - מותר, קא משמע לן. 

ומשמע שאע"פ שצידת דבורים זה דרבנן כי אין במינם ניצוד מעמידה הגמ' שצריך להשאיר כוי שלא יהיה פסיק רישא 

שבת (קכ:)
תנא: נר שאחורי הדלת - פותח ונועל כדרכו. ואם כבתה - כבתה. לייט עלה רב. אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה רב? אילימא משום דרב סבר לה כרבי יהודה, ותנא קתני לה כרבי שמעון - משום דרב סבר לה כרבי יהודה, כל דתני כרבי שמעון מילט לייט ליה? - אמר ליה: בהא - אפילו רבי שמעון מודה, דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. 

רשב"א שם
"שמעינן מיהא דאפילו במלאכה דרבנן ובשאינו מתכוין אי פסיק רישיה הוא אסור אפילו לרבי שמעון, דהא הכא אינו מתכוין ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא ואפילו הכי אמרינן דמודה בה רבי שמעון דפסיק רישיה הוא," 

מאירי כט: מביא את דעת ההשלמה שמותר בדרבנן אפילו בניחא ליה
בשו"ע נחלקו השו"ע והרמ"א "ואם היה סכין תקוע מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף." 

הגה: ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבע"י, אבל אם לא הוציאו מבע"י, אסור דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית 

ומסביר המשנ"ב שמחלוקתם היא בפסיק רישא בדרבנן אומנם גם האוסרים יתירו כאשר זה מקלקל ונעשה כלאחר יד או שזה תרי דרבנן 

חזו"א מדייק מכך שהתרומה אסר לסגור תיבה קטנה שיש בה זבובים אבל תיבה גדולה מותר כי אז יש תרי דרבנן ופסיק רישא בתרי דרבנן מותר 

הרב עובדיה מביא שרוב האחרונים צידדו להקל וכיוון שזה ספק דרבנן ניתן להקל.

שיחה:מלאכה שאינה צריכה לגופה

2018-02-06T07:28:51Z

עוז פ: /* פינוי מיחם */

== פינוי מיחם ==
אחת הדוג' שהובאו במקורות התלמודיים הוא פינוי מיחם אומנם זה דבר שאינו מתכוון ולא משצל"ג ולכן לדעתי אין מקומו כאן 
[[משתמש:עוז פ|עוז פ]] ([[שיחת משתמש:עוז פ|שיחה]]) 16:48, 5 בפברואר 2018 (IST)
:תוקן.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 21:25, 5 בפברואר 2018 (IST)
עוד בעניין המקורות התלמודיים, ישנם עוד מספר רב של מקומות בהם מוזכר משצל"ג כגון קורע בחמתו ועל מתו (שבת קה:) לא יצא הזב בכיסו (יא ב)ע"פ רש"י שם וכן במוציא ע"ז וריח רע מביתו (צ ב) נחלקו רש"י משום שיש לו צורך בריח בחוץ וכר"ש ורשב"א שהבריתא כדעת ר"י שחייב גם במשצל"ג. 
אומנם לדעתי אין צורך בהוספה של כל המקורות המוזכרים כיוון שאין בהם תוספת להבנת הסוגיה
בלי קשר ראיתי שא.א התחיל להסביר את דעת הרמב"ם אבל נעצר צריך לבחור או לפרט את דעתו או להכניס את דעת הרמב"ם בתוך פסיקת ההלכה
בעניין של הסברות מדוע לר"ש פטור יש מקום להרחיב יותר ולא רק נתינת ראשי פרקים
[[משתמש:עוז פ|עוז פ]] ([[שיחת משתמש:עוז פ|שיחה]]) 09:28, 6 בפברואר 2018 (IST)

מלאכה שאינה צריכה לגופה

2018-02-05T15:01:51Z

עוז פ: /* כיבוי גחלת של עץ */

{{מקורות|שבת ב ה,י|שבת לא ב, מא א-ב, עג ב, צד א-ב, קז ב||שבת א ז|}}
בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקרים השונים בגמרא, ודעות החולקים בזה אם חייב או פטור.
==המקורות התלמודיים==
בכמה וכמה מקומות בגמרא מוזכרת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור מן התורה, והאיסור הוא רק מדרבנן. וגם באמוראים מצאנו מחלוקת בדבר, כדלהלן.

===הוצאת מת===
ב'''משנה''' (שבת י ה) מוזכרת מחלוקת זו לענין המוציא מת במטה בשבת, שלדעת תנא קמא חייב, ואילו לדעת ר' שמעון פטור.
 ב'''גמרא''' (שבת צד א-ב) וכן במפרשים, מבואר שטעמו של ר' שמעון שפוטר הוא מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף הדבר אלא לסלקו מעליו. ועוד מבואר שאפילו מוציא את המת לקוברו אף שאין כאן רק צורך סילוק הדבר, מ"מ פטור לר' שמעון לפי שאין כאן אלא צורך המת, ולא צורך האדם המוציא, לכך חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

במקום אחר ב'''גמרא''' (שבת קמא ב) אומר רבא שהמוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור. ומבואר שם שהסיבה שרבא פוטר היא מפני שסובר הוא כר' שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, וזהו על פי המשנה הנ"ל.

===פינוי מיחם===
איתא ב'''משנה''' (שבת ג ה) שמיחם שפינהו, אסור לתת לתוכו צונן בשביל לחממם, אבל מותר ליתן בתוכו צונן כדי להפשירן.
 וב'''גמרא''' (שבת מא א-ב) מובאים שני הסברים למשנה זו. פירוש ראשון אומר רב אדא בר מתנא, שמיחם שפינהו הכוונה שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם. אך אם נותן לתוכו מים מרובים שאינם יכולים להתחמם מחום המיחם אלא רק להעשות פושרין, מותר. ומוסיפה הגמרא שאף שלכאורה מצרף הוא בזה את הכלי על ידי המים הקרים, שכל כלי מתכות חם שנותנים לתוכו צונן, והרי זה מחזק את הכלי והוי גמר מלאכה, מ"מ מותר מפני שאינו מתכוון לכך, כדעת ר' שמעון.
 פירוש שני למשנה שאומרו אביי (מפני שקשה לו על הפירוש הראשון, מהו 'המיחם שפינהו' שמשמע שפינה אותו ולא שפינה ממנו מים), שמדובר במיחם מלא מים שפינה אותו מהאש, שהדין הוא שאסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו המים דהוי מבשל, אבל מים מרובים מותר ליתן לתוכו כיון שלא ירתחו אלא רק ייעשו פושרין. ומסיים אביי שמיחם שפינה ממנו את המים לגמרי, אסור ליתן לתוכו מים כלל מפני שמצרף את הכלי, וכדעת ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכוון אסור.
 עוד מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בין רב ושמואל, שרב אומר שמיחם שפינה ממנו את המים, אסור ליתן מים כשיעור שיצרף את הכלי, אלא רק כשיעור להפשירן. ואילו ושמואל מתיר אף למלאות כולו מים כשיעור כדי לצרף, לפי שדבר שאינו מתכוון הוא. ומבארת הגמרא שאף ששמואל סובר כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ בדבר שאינו מתכוון סובר כר' שמעון, ולכן מתיר ליתן מים כשיעור לצרף, כל שאין כוונתו אלא להפשירן.

=== כיבוי גחלת של עץ ===
ה'''גמרא''' שם שואלת על שמואל, כיצד פוסק הוא שהנותן מים למיחם של על מנת לצרף פטור משום שאינו מתכוון, והרי שמואל עצמו סובר להלכה כר' יהודה, שבמקום אחר אמר הוא שהמכבה גחלת של מתכת פטור והמכבה גחלת של עץ חייב, אף שעושה כן כדי למנוע נזק מן הרבים. והרי לכאורה כיבוי גחלת עץ שלא על מנת לעשות פחם, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו הכי מחייב שמואל.
 מתרצת הגמרא שיש להבחין בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף ששמואל פוסק כר' שמעון בדבר שאינו מתכוון שמותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כר' יהודה שחייב.

=== כיבוי נר ===
ה'''משנה''' (שבת ב ה) מביאה מחלוקת מביאה מחלוקת תנאים בענין כיבוי נר. שהמכבה את הנר מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה, לדעת תנא קמא חייב משום מכבה. ואילו לדעת ר' יוסי פטור, מלבד המכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, שבזה חייב, ומבאר שם הטעם 'מפני שהוא עושה פחם'.
 ב'''גמרא''' (שבת לא ב) מובא שדעת תנא קמא מובנת, שסובר הוא שחייב משום מכבה אף שאינו צריך לגוף המלאכה אלא לחסוך בנר או בשמן או בפתילה, מפני שעומד הוא בשיטת ר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. אך בהבנת דעת ר' יוסי מובאות שתי דעות. 
עולא מבאר שגם ר' יוסי סובר כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אלא שסובר ר' יוסי ש[[סותר על מנת לבנות שלא במקוםו לא הוי סותר|סותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר]]. גם בנידון דידן, פתילה היא מקום השלהבת, ולכן כאשר חס על הנר או על השמן, הרי זה מכבה על מנת להדליק שלא במקומו, אך כשמכבה מפני שחס על הפתילה, הרי זה מכבה על מנת להדליקו במקומו, באותה פתילה, וחייב.

===צידה ומפיס מורסה===
ב'''גמרא''' (שבת קז ב) מובאים דברי רב יהודה אמר רב בשלוש לישנות שונות, שבכל אחת מהן מעמיד הלכה מסויימת כר' שמעון דווקא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא קמא מתייחס הוא למשנה (שבת יד א) האומרת שהצד אחת משמונה שרצים, אם צדן שלא לצורך פטור. ומעמידה רב יהודה בשם רב דווקא אליבא דר' שמעון.
 בלישנא שניה מתייחס הוא למפיס מורסה, שאם עושה זאת כדי לעשות לה פה חייב אך אם להוציא ממנה לחה פטור, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא שלישית מתייחס הוא לצד נחש בשבת, שאם עושה זאת כמתעסק שלא ישכנו פטור, לפי שהוא מלאכה שאין צריך לגופה.

===גומה וצריך לעפרה===
מבואר ב'''גמרא''' (שבת עג ב) שהחופר גומא ואינו צריך את הגומא אלא את עפרה, פטור. לא מיבעיא לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, אלא אף ר' יהודה פטור מפני שמקלקל הוא, וכל המקלקלים פטורים.

=== סיכום המקורות התלמודיים ===
נמצא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון באדם העושה מלאכה, כאשר אין הוא צריך לגוף המלאכה אלא למטרה אחרת, כגון מכבה את הנר שלא לצורך הפחם, מוציא את המת כדי שלא יסריח את הבית, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה וכד', לר' יהודה חייב, ולר' שמעון פטור.

==טעם הפטור לר' שמעון==
'''רש"י''' (שבת צג ב ד"ה ור' שמעון) כתב שהטעם שפוטר ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מפני שאינו צריך למלאכה, ולכן לאו מלאכת מחשבת היא.

'''תוס'''' (שבת צד א) כתב שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלא נעשית לתכלית שהיה לה במשכן.

'''בעל המאור ורמב"ן''' מסבירים שמשצל"ג זה מלאכה שאדם עושה על מנת למנוע או להסיר נזק אומנם יש מלאכות שבהם יש צורך עצמי למלאכה כגון בורר או זורה

==מחלוקת הראשונים==
===דעת הרמב"ם===
{{להשלים|פסקה=כן}}
ה'''רמב"ם''' (שבת א ז) פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה,

== פסיקת ההלכה ==
ישנה סתירה בדברי '''השו"ע''' במספר מקומות:
בסי' שטז סע' ח - לעניין צד שרץ שלא לצורך פטור ולרמב"ם חייב

ובסי' שלד סע' כז- לכבות גחלת שלא יזוקו בה רבים מותר (כיוון שזה איסור דרבנן במקום היזק לרבים) ולרמב"ם אסור

ומשמע משני מקורות אלו שפסק הלכה כר"ש שפטור
אבל בסי' שמ סעי' א -פסק השו"ע הגוזז שתי שערות '''חייב''' ומשמע שפסק כר"י

וקשה איך בכל מקום פוסק כר"ש ובגוזז כר"י?

1. '''מג"א''' -לעניין גוזז כתב "ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן" והביה"ל מקשה עליו הרי גם מלקט לבנות מתוך השחורות חייב וזה ודאי משצל"ג? וקשה לומר שהשו"ע דיבר רק בשצריך לשער!

2. '''גר"א'''- סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל ומגוזז מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם: (וקשה עליו משאר המקורות שהשו"ע פסק במפורש כר"ש וצ"ע)

3. '''ריב"ש'''(שו"ת סי' שצד) רק בגוזז חייב גם כאשר לא צריך את השער כיוון שבמשכן היה שני מצבים של גוזז א. גוזז את הצמר לעשות בגדים ב. גזיזת העורות תחשים לכיסוי המשכן. ובאפשרות השנייה אין צורך בצמר אלא בייפוי העור כך גם בגוזז שערו וציפורניו.

נ"מ בין הדעות מופיעה ביו"ד לעניין נדה שחל ליל טבילתה בשבת ולא גזזה ציפורניה שה'''ט"ז''' פסק שעדיף שתטבול בלא גזיזה '''ונקודות הכסף''' סבר שעדיף שתקצוץ ע"י נוכרי כיוון שסבר כמג"א שגוזז זה משצל"ג '''הביה"ל''' נוקט להלכה כריב"ש ולכן עדיף שתטבול בלי גזיזה.

'''במשנ"ב''' (רעח א) פסק כדעת הרמב"ם לעניין שאם צריך לכבות נר בפני חולה או לטלטל את החולה לבחוץ עדיף לטלטל את החולה אע"פ שכיבוי הנר זה משצל"ג ומסביר בביה"ל "ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור ע"י כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ מפני שהיא קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה"

שיחה:מלאכה שאינה צריכה לגופה

2018-02-05T14:48:09Z

עוז פ: יצירת דף עם התוכן "אחת הדוג' שהובאו במקורות התלמודיים הוא פינוי מיחם אומנם זה דבר שאינו מתכוון ולא משצל"ג ול..."

אחת הדוג' שהובאו במקורות התלמודיים הוא פינוי מיחם אומנם זה דבר שאינו מתכוון ולא משצל"ג ולכן לדעתי אין מקומו כאן 
[[משתמש:עוז פ|עוז פ]] ([[שיחת משתמש:עוז פ|שיחה]]) 16:48, 5 בפברואר 2018 (IST)

מלאכה שאינה צריכה לגופה

2018-02-05T13:51:18Z

עוז פ: /* פינוי מיחם */

{{מקורות|שבת ב ה,י|שבת לא ב, מא א-ב, עג ב, צד א-ב, קז ב||שבת א ז|}}
בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקרים השונים בגמרא, ודעות החולקים בזה אם חייב או פטור.
==המקורות התלמודיים==
בכמה וכמה מקומות בגמרא מוזכרת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור מן התורה, והאיסור הוא רק מדרבנן. וגם באמוראים מצאנו מחלוקת בדבר, כדלהלן.

===הוצאת מת===
ב'''משנה''' (שבת י ה) מוזכרת מחלוקת זו לענין המוציא מת במטה בשבת, שלדעת תנא קמא חייב, ואילו לדעת ר' שמעון פטור.
 ב'''גמרא''' (שבת צד א-ב) וכן במפרשים, מבואר שטעמו של ר' שמעון שפוטר הוא מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף הדבר אלא לסלקו מעליו. ועוד מבואר שאפילו מוציא את המת לקוברו אף שאין כאן רק צורך סילוק הדבר, מ"מ פטור לר' שמעון לפי שאין כאן אלא צורך המת, ולא צורך האדם המוציא, לכך חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

במקום אחר ב'''גמרא''' (שבת קמא ב) אומר רבא שהמוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור. ומבואר שם שהסיבה שרבא פוטר היא מפני שסובר הוא כר' שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, וזהו על פי המשנה הנ"ל.

===פינוי מיחם===
איתא ב'''משנה''' (שבת ג ה) שמיחם שפינהו, אסור לתת לתוכו צונן בשביל לחממם, אבל מותר ליתן בתוכו צונן כדי להפשירן.
 וב'''גמרא''' (שבת מא א-ב) מובאים שני הסברים למשנה זו. פירוש ראשון אומר רב אדא בר מתנא, שמיחם שפינהו הכוונה שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם. אך אם נותן לתוכו מים מרובים שאינם יכולים להתחמם מחום המיחם אלא רק להעשות פושרין, מותר. ומוסיפה הגמרא שאף שלכאורה מצרף הוא בזה את הכלי על ידי המים הקרים, שכל כלי מתכות חם שנותנים לתוכו צונן, והרי זה מחזק את הכלי והוי גמר מלאכה, מ"מ מותר מפני שאינו מתכוון לכך, כדעת ר' שמעון.
 פירוש שני למשנה שאומרו אביי (מפני שקשה לו על הפירוש הראשון, מהו 'המיחם שפינהו' שמשמע שפינה אותו ולא שפינה ממנו מים), שמדובר במיחם מלא מים שפינה אותו מהאש, שהדין הוא שאסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו המים דהוי מבשל, אבל מים מרובים מותר ליתן לתוכו כיון שלא ירתחו אלא רק ייעשו פושרין. ומסיים אביי שמיחם שפינה ממנו את המים לגמרי, אסור ליתן לתוכו מים כלל מפני שמצרף את הכלי, וכדעת ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכוון אסור.
 עוד מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בין רב ושמואל, שרב אומר שמיחם שפינה ממנו את המים, אסור ליתן מים כשיעור שיצרף את הכלי, אלא רק כשיעור להפשירן. ואילו ושמואל מתיר אף למלאות כולו מים כשיעור כדי לצרף, לפי שדבר שאינו מתכוון הוא. ומבארת הגמרא שאף ששמואל סובר כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ בדבר שאינו מתכוון סובר כר' שמעון, ולכן מתיר ליתן מים כשיעור לצרף, כל שאין כוונתו אלא להפשירן.

=== כיבוי גחלת של עץ ===
ה'''גמרא''' שם שואלת על שמואל, כיצד פוסק הוא שהנותן מים למיחם של על מנת לצרף פטור משום שאינו מתכוון, והרי שמואל עצמו סובר להלכה כר' יהודה, שבמקום אחר אמר הוא שהמכבה גחלת של מתכת פטור והמכה גחלת של עץ חייב, אף שעושה כן כדי למנוע נזק מן הרבים. והרי לכאורה כיבוי גחלת עץ שלא על מנת לעשות פחם, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו הכי מחייב שמואל.
 מתרצת הגמרא שיש להבחין בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף ששמואל פוסק כר' שמעון בדבר שאינו מתכוון שמותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כר' יהודה שחייב.

=== כיבוי נר ===
ה'''משנה''' (שבת ב ה) מביאה מחלוקת מביאה מחלוקת תנאים בענין כיבוי נר. שהמכבה את הנר מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה, לדעת תנא קמא חייב משום מכבה. ואילו לדעת ר' יוסי פטור, מלבד המכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, שבזה חייב, ומבאר שם הטעם 'מפני שהוא עושה פחם'.
 ב'''גמרא''' (שבת לא ב) מובא שדעת תנא קמא מובנת, שסובר הוא שחייב משום מכבה אף שאינו צריך לגוף המלאכה אלא לחסוך בנר או בשמן או בפתילה, מפני שעומד הוא בשיטת ר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. אך בהבנת דעת ר' יוסי מובאות שתי דעות. 
עולא מבאר שגם ר' יוסי סובר כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אלא שסובר ר' יוסי ש[[סותר על מנת לבנות שלא במקוםו לא הוי סותר]]. גם בנידון דידן, פתילה היא מקום השלהבת, ולכן כאשר חס על הנר או על השמן, הרי זה מכבה על מנת להדליק שלא במקומו, אך כשמכבה מפני שחס על הפתילה, הרי זה מכבה על מנת להדליקו במקומו, באותה פתילה, וחייב.

===צידה ומפיס מורסה===
ב'''גמרא''' (שבת קז ב) מובאים דברי רב יהודה אמר רב בשלוש לישנות שונות, שבכל אחת מהן מעמיד הלכה מסויימת כר' שמעון דווקא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא קמא מתייחס הוא למשנה (שבת יד א) האומרת שהצד אחת משמונה שרצים, אם צדן שלא לצורך פטור. ומעמידה רב יהודה בשם רב דווקא אליבא דר' שמעון.
 בלישנא שניה מתייחס הוא למפיס מורסה, שאם עושה זאת כדי לעשות לה פה חייב אך אם להוציא ממנה לחה פטור, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא שלישית מתייחס הוא לצד נחש בשבת, שאם עושה זאת כמתעסק שלא ישכנו פטור, לפי שהוא מלאכה שאין צריך לגופה.

===גומה וצריך לעפרה===
מבואר ב'''גמרא''' (שבת עג ב) שהחופר גומא ואינו צריך את הגומא אלא את עפרה, פטור. לא מיבעיא לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, אלא אף ר' יהודה פטור מפני שמקלקל הוא, וכל המקלקלים פטורים.

=== סיכום המקורות התלמודיים ===
נמצא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון באדם העושה מלאכה, כאשר אין הוא צריך לגוף המלאכה אלא למטרה אחרת, כגון מכבה את הנר שלא לצורך הפחם, מוציא את המת כדי שלא יסריח את הבית, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה וכד', לר' יהודה חייב, ולר' שמעון פטור.

==טעם הפטור לר' שמעון==
'''רש"י''' (שבת צג ב ד"ה ור' שמעון) כתב שהטעם שפוטר ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מפני שאינו צריך למלאכה, ולכן לאו מלאכת מחשבת היא.

'''תוס'''' (שבת צד א) כתב שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלא נעשית לתכלית שהיה לה במשכן.

'''בעל המאור ורמב"ן''' מסבירים שמשצל"ג זה מלאכה שאדם עושה על מנת למנוע או להסיר נזק אומנם יש מלאכות שבהם יש צורך עצמי למלאכה כגון בורר או זורה

==מחלוקת הראשונים==
===דעת הרמב"ם===
{{להשלים|פסקה=כן}}
ה'''רמב"ם''' (שבת א ז) פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה,

== פסיקת ההלכה ==
ישנה סתירה בדברי '''השו"ע''' במספר מקומות:
בסי' שטז סע' ח - לעניין צד שרץ שלא לצורך פטור ולרמב"ם חייב

ובסי' שלד סע' כז- לכבות גחלת שלא יזוקו בה רבים מותר (כיוון שזה איסור דרבנן במקום היזק לרבים) ולרמב"ם אסור

ומשמע משני מקורות אלו שפסק הלכה כר"ש שפטור
אבל בסי' שמ סעי' א -פסק השו"ע הגוזז שתי שערות '''חייב''' ומשמע שפסק כר"י

וקשה איך בכל מקום פוסק כר"ש ובגוזז כר"י?

1. '''מג"א''' -לעניין גוזז כתב "ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן" והביה"ל מקשה עליו הרי גם מלקט לבנות מתוך השחורות חייב וזה ודאי משצל"ג? וקשה לומר שהשו"ע דיבר רק בשצריך לשער!

2. '''גר"א'''- סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל ומגוזז מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם: (וקשה עליו משאר המקורות שהשו"ע פסק במפורש כר"ש וצ"ע)

3. '''ריב"ש'''(שו"ת סי' שצד) רק בגוזז חייב גם כאשר לא צריך את השער כיוון שבמשכן היה שני מצבים של גוזז א. גוזז את הצמר לעשות בגדים ב. גזיזת העורות תחשים לכיסוי המשכן. ובאפשרות השנייה אין צורך בצמר אלא בייפוי העור כך גם בגוזז שערו וציפורניו.

נ"מ בין הדעות מופיעה ביו"ד לעניין נדה שחל ליל טבילתה בשבת ולא גזזה ציפורניה שה'''ט"ז''' פסק שעדיף שתטבול בלא גזיזה '''ונקודות הכסף''' סבר שעדיף שתקצוץ ע"י נוכרי כיוון שסבר כמג"א שגוזז זה משצל"ג '''הביה"ל''' נוקט להלכה כריב"ש ולכן עדיף שתטבול בלי גזיזה.

'''במשנ"ב''' (רעח א) פסק כדעת הרמב"ם לעניין שאם צריך לכבות נר בפני חולה או לטלטל את החולה לבחוץ עדיף לטלטל את החולה אע"פ שכיבוי הנר זה משצל"ג ומסביר בביה"ל "ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור ע"י כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ מפני שהיא קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה"

מלאכה שאינה צריכה לגופה

2018-02-05T10:28:10Z

עוז פ: /* פסיקת ההלכה */

{{מקורות|שבת ב ה,י|שבת לא ב, מא א-ב, עג ב, צד א-ב, קז ב||שבת א ז|}}
בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקרים השונים בגמרא, ודעות החולקים בזה אם חייב או פטור.
==המקורות התלמודיים==
בכמה וכמה מקומות בגמרא מוזכרת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור מן התורה, והאיסור הוא רק מדרבנן. וגם באמוראים מצאנו מחלוקת בדבר, כדלהלן.

===הוצאת מת===
ב'''משנה''' (שבת י ה) מוזכרת מחלוקת זו לענין המוציא מת במטה בשבת, שלדעת תנא קמא חייב, ואילו לדעת ר' שמעון פטור.
 ב'''גמרא''' (שבת צד א-ב) וכן במפרשים, מבואר שטעמו של ר' שמעון שפוטר הוא מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף הדבר אלא לסלקו מעליו. ועוד מבואר שאפילו מוציא את המת לקוברו אף שאין כאן רק צורך סילוק הדבר, מ"מ פטור לר' שמעון לפי שאין כאן אלא צורך המת, ולא צורך האדם המוציא, לכך חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

במקום אחר ב'''גמרא''' (שבת קמא ב) אומר רבא שהמוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור. ומבואר שם שהסיבה שרבא פוטר היא מפני שסובר הוא כר' שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, וזהו על פי המשנה הנ"ל.

===פינוי מיחם===
איתא ב'''משנה''' (שבת ג ה) שמיחם שפינהו, אסור לתת לתוכו צונן בשביל לחממם, אבל מותר ליתן בתוכו צונן כדי להפשירן.
 וב'''גמרא''' (שבת מא א-ב) מובאים שני הסברים למשנה זו. פירוש ראשון אומר רב אדא בר מתנא, שמיחם שפינהו הכוונה שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם. אך אם נותן לתוכו מים מרובים שאינם יכולים להתחמם מחום המיחם אלא רק להעשות פושרין, מותר. ומוסיפה הגמרא שאף שלכאורה מצרף הוא בזה את הכלי על ידי המים הקרים, שכל כלי מתכות חם שנותנים לתוכו צונן, והרי זה מחזק את הכלי והוי גמר מלאכה, מ"מ מותר מפני שאינו מתכוון לכך, כדעת ר' שמעון.
 פירוש שני למשנה שאומרו אביי (מפני שקשה לו על הפירוש הראשון, מהו 'המיחם שפינהו' שמשמע שפינה אותו ולא שפינה ממנו מים), שמדובר במיחם מלא מים שפינה אותו מהאש, שהדין הוא שאסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו המים דהוי מבשל, אבל מים מרובים מותר ליתן לתוכו כיון שלא ירתחו אלא רק ייעשו פושרין. ומסיים אביי שמיחם שפינה ממנו את המים לגמרי, אסור ליתן לתוכו מים כלל מפני שמצרף את הכלי, וכדעת ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכוון מותר.
 עוד מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בין רב ושמואל, שרב אומר שמיחם שפינה ממנו את המים, אסור ליתן מים כשיעור שיצרף את הכלי, אלא רק כשיעור להפשירן. ואילו ושמואל מתיר אף למלאות כולו מים כשיעור כדי לצרף, לפי שדבר שאינו מתכוון הוא. ומבארת הגמרא שאף ששמואל סובר כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ בדבר שאינו מתכוון סובר כר' שמעון, ולכן מתיר ליתן מים כשיעור לצרף, כל שאין כוונתו אלא להפשירן.

=== כיבוי גחלת של עץ ===
ה'''גמרא''' שם שואלת על שמואל, כיצד פוסק הוא שהנותן מים למיחם של על מנת לצרף פטור משום שאינו מתכוון, והרי שמואל עצמו סובר להלכה כר' יהודה, שבמקום אחר אמר הוא שהמכבה גחלת של מתכת פטור והמכה גחלת של עץ חייב, אף שעושה כן כדי למנוע נזק מן הרבים. והרי לכאורה כיבוי גחלת עץ שלא על מנת לעשות פחם, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו הכי מחייב שמואל.
 מתרצת הגמרא שיש להבחין בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף ששמואל פוסק כר' שמעון בדבר שאינו מתכוון שמותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כר' יהודה שחייב.

=== כיבוי נר ===
ה'''משנה''' (שבת ב ה) מביאה מחלוקת מביאה מחלוקת תנאים בענין כיבוי נר. שהמכבה את הנר מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה, לדעת תנא קמא חייב משום מכבה. ואילו לדעת ר' יוסי פטור, מלבד המכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, שבזה חייב, ומבאר שם הטעם 'מפני שהוא עושה פחם'.
 ב'''גמרא''' (שבת לא ב) מובא שדעת תנא קמא מובנת, שסובר הוא שחייב משום מכבה אף שאינו צריך לגוף המלאכה אלא לחסוך בנר או בשמן או בפתילה, מפני שעומד הוא בשיטת ר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. אך בהבנת דעת ר' יוסי מובאות שתי דעות. 
עולא מבאר שגם ר' יוסי סובר כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אלא שסובר ר' יוסי ש[[סותר על מנת לבנות שלא במקוםו לא הוי סותר]]. גם בנידון דידן, פתילה היא מקום השלהבת, ולכן כאשר חס על הנר או על השמן, הרי זה מכבה על מנת להדליק שלא במקומו, אך כשמכבה מפני שחס על הפתילה, הרי זה מכבה על מנת להדליקו במקומו, באותה פתילה, וחייב.

===צידה ומפיס מורסה===
ב'''גמרא''' (שבת קז ב) מובאים דברי רב יהודה אמר רב בשלוש לישנות שונות, שבכל אחת מהן מעמיד הלכה מסויימת כר' שמעון דווקא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא קמא מתייחס הוא למשנה (שבת יד א) האומרת שהצד אחת משמונה שרצים, אם צדן שלא לצורך פטור. ומעמידה רב יהודה בשם רב דווקא אליבא דר' שמעון.
 בלישנא שניה מתייחס הוא למפיס מורסה, שאם עושה זאת כדי לעשות לה פה חייב אך אם להוציא ממנה לחה פטור, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא שלישית מתייחס הוא לצד נחש בשבת, שאם עושה זאת כמתעסק שלא ישכנו פטור, לפי שהוא מלאכה שאין צריך לגופה.

===גומה וצריך לעפרה===
מבואר ב'''גמרא''' (שבת עג ב) שהחופר גומא ואינו צריך את הגומא אלא את עפרה, פטור. לא מיבעיא לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, אלא אף ר' יהודה פטור מפני שמקלקל הוא, וכל המקלקלים פטורים.

=== סיכום המקורות התלמודיים ===
נמצא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון באדם העושה מלאכה, כאשר אין הוא צריך לגוף המלאכה אלא למטרה אחרת, כגון מכבה את הנר שלא לצורך הפחם, מוציא את המת כדי שלא יסריח את הבית, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה וכד', לר' יהודה חייב, ולר' שמעון פטור.

==טעם הפטור לר' שמעון==
'''רש"י''' (שבת צג ב ד"ה ור' שמעון) כתב שהטעם שפוטר ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מפני שאינו צריך למלאכה, ולכן לאו מלאכת מחשבת היא.

'''תוס'''' (שבת צד א) כתב שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלא נעשית לתכלית שהיה לה במשכן.

'''בעל המאור ורמב"ן''' מסבירים שמשצל"ג זה מלאכה שאדם עושה על מנת למנוע או להסיר נזק אומנם יש מלאכות שבהם יש צורך עצמי למלאכה כגון בורר או זורה

==מחלוקת הראשונים==
===דעת הרמב"ם===
{{להשלים|פסקה=כן}}
ה'''רמב"ם''' (שבת א ז) פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה,

== פסיקת ההלכה ==
ישנה סתירה בדברי '''השו"ע''' במספר מקומות:
בסי' שטז סע' ח - לעניין צד שרץ שלא לצורך פטור ולרמב"ם חייב

ובסי' שלד סע' כז- לכבות גחלת שלא יזוקו בה רבים מותר (כיוון שזה איסור דרבנן במקום היזק לרבים) ולרמב"ם אסור

ומשמע משני מקורות אלו שפסק הלכה כר"ש שפטור
אבל בסי' שמ סעי' א -פסק השו"ע הגוזז שתי שערות '''חייב''' ומשמע שפסק כר"י

וקשה איך בכל מקום פוסק כר"ש ובגוזז כר"י?

1. '''מג"א''' -לעניין גוזז כתב "ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן" והביה"ל מקשה עליו הרי גם מלקט לבנות מתוך השחורות חייב וזה ודאי משצל"ג? וקשה לומר שהשו"ע דיבר רק בשצריך לשער!

2. '''גר"א'''- סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל ומגוזז מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם: (וקשה עליו משאר המקורות שהשו"ע פסק במפורש כר"ש וצ"ע)

3. '''ריב"ש'''(שו"ת סי' שצד) רק בגוזז חייב גם כאשר לא צריך את השער כיוון שבמשכן היה שני מצבים של גוזז א. גוזז את הצמר לעשות בגדים ב. גזיזת העורות תחשים לכיסוי המשכן. ובאפשרות השנייה אין צורך בצמר אלא בייפוי העור כך גם בגוזז שערו וציפורניו.

נ"מ בין הדעות מופיעה ביו"ד לעניין נדה שחל ליל טבילתה בשבת ולא גזזה ציפורניה שה'''ט"ז''' פסק שעדיף שתטבול בלא גזיזה '''ונקודות הכסף''' סבר שעדיף שתקצוץ ע"י נוכרי כיוון שסבר כמג"א שגוזז זה משצל"ג '''הביה"ל''' נוקט להלכה כריב"ש ולכן עדיף שתטבול בלי גזיזה.

'''במשנ"ב''' (רעח א) פסק כדעת הרמב"ם לעניין שאם צריך לכבות נר בפני חולה או לטלטל את החולה לבחוץ עדיף לטלטל את החולה אע"פ שכיבוי הנר זה משצל"ג ומסביר בביה"ל "ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור ע"י כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ מפני שהיא קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה"

מלאכה שאינה צריכה לגופה

2018-02-05T10:13:14Z

עוז פ: /* פסיקת ההלכה */

{{מקורות|שבת ב ה,י|שבת לא ב, מא א-ב, עג ב, צד א-ב, קז ב||שבת א ז|}}
בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקרים השונים בגמרא, ודעות החולקים בזה אם חייב או פטור.
==המקורות התלמודיים==
בכמה וכמה מקומות בגמרא מוזכרת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור מן התורה, והאיסור הוא רק מדרבנן. וגם באמוראים מצאנו מחלוקת בדבר, כדלהלן.

===הוצאת מת===
ב'''משנה''' (שבת י ה) מוזכרת מחלוקת זו לענין המוציא מת במטה בשבת, שלדעת תנא קמא חייב, ואילו לדעת ר' שמעון פטור.
 ב'''גמרא''' (שבת צד א-ב) וכן במפרשים, מבואר שטעמו של ר' שמעון שפוטר הוא מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף הדבר אלא לסלקו מעליו. ועוד מבואר שאפילו מוציא את המת לקוברו אף שאין כאן רק צורך סילוק הדבר, מ"מ פטור לר' שמעון לפי שאין כאן אלא צורך המת, ולא צורך האדם המוציא, לכך חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

במקום אחר ב'''גמרא''' (שבת קמא ב) אומר רבא שהמוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור. ומבואר שם שהסיבה שרבא פוטר היא מפני שסובר הוא כר' שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, וזהו על פי המשנה הנ"ל.

===פינוי מיחם===
איתא ב'''משנה''' (שבת ג ה) שמיחם שפינהו, אסור לתת לתוכו צונן בשביל לחממם, אבל מותר ליתן בתוכו צונן כדי להפשירן.
 וב'''גמרא''' (שבת מא א-ב) מובאים שני הסברים למשנה זו. פירוש ראשון אומר רב אדא בר מתנא, שמיחם שפינהו הכוונה שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם. אך אם נותן לתוכו מים מרובים שאינם יכולים להתחמם מחום המיחם אלא רק להעשות פושרין, מותר. ומוסיפה הגמרא שאף שלכאורה מצרף הוא בזה את הכלי על ידי המים הקרים, שכל כלי מתכות חם שנותנים לתוכו צונן, והרי זה מחזק את הכלי והוי גמר מלאכה, מ"מ מותר מפני שאינו מתכוון לכך, כדעת ר' שמעון.
 פירוש שני למשנה שאומרו אביי (מפני שקשה לו על הפירוש הראשון, מהו 'המיחם שפינהו' שמשמע שפינה אותו ולא שפינה ממנו מים), שמדובר במיחם מלא מים שפינה אותו מהאש, שהדין הוא שאסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו המים דהוי מבשל, אבל מים מרובים מותר ליתן לתוכו כיון שלא ירתחו אלא רק ייעשו פושרין. ומסיים אביי שמיחם שפינה ממנו את המים לגמרי, אסור ליתן לתוכו מים כלל מפני שמצרף את הכלי, וכדעת ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכוון מותר.
 עוד מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בין רב ושמואל, שרב אומר שמיחם שפינה ממנו את המים, אסור ליתן מים כשיעור שיצרף את הכלי, אלא רק כשיעור להפשירן. ואילו ושמואל מתיר אף למלאות כולו מים כשיעור כדי לצרף, לפי שדבר שאינו מתכוון הוא. ומבארת הגמרא שאף ששמואל סובר כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ בדבר שאינו מתכוון סובר כר' שמעון, ולכן מתיר ליתן מים כשיעור לצרף, כל שאין כוונתו אלא להפשירן.

=== כיבוי גחלת של עץ ===
ה'''גמרא''' שם שואלת על שמואל, כיצד פוסק הוא שהנותן מים למיחם של על מנת לצרף פטור משום שאינו מתכוון, והרי שמואל עצמו סובר להלכה כר' יהודה, שבמקום אחר אמר הוא שהמכבה גחלת של מתכת פטור והמכה גחלת של עץ חייב, אף שעושה כן כדי למנוע נזק מן הרבים. והרי לכאורה כיבוי גחלת עץ שלא על מנת לעשות פחם, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו הכי מחייב שמואל.
 מתרצת הגמרא שיש להבחין בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף ששמואל פוסק כר' שמעון בדבר שאינו מתכוון שמותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כר' יהודה שחייב.

=== כיבוי נר ===
ה'''משנה''' (שבת ב ה) מביאה מחלוקת מביאה מחלוקת תנאים בענין כיבוי נר. שהמכבה את הנר מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה, לדעת תנא קמא חייב משום מכבה. ואילו לדעת ר' יוסי פטור, מלבד המכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, שבזה חייב, ומבאר שם הטעם 'מפני שהוא עושה פחם'.
 ב'''גמרא''' (שבת לא ב) מובא שדעת תנא קמא מובנת, שסובר הוא שחייב משום מכבה אף שאינו צריך לגוף המלאכה אלא לחסוך בנר או בשמן או בפתילה, מפני שעומד הוא בשיטת ר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. אך בהבנת דעת ר' יוסי מובאות שתי דעות. 
עולא מבאר שגם ר' יוסי סובר כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אלא שסובר ר' יוסי ש[[סותר על מנת לבנות שלא במקוםו לא הוי סותר]]. גם בנידון דידן, פתילה היא מקום השלהבת, ולכן כאשר חס על הנר או על השמן, הרי זה מכבה על מנת להדליק שלא במקומו, אך כשמכבה מפני שחס על הפתילה, הרי זה מכבה על מנת להדליקו במקומו, באותה פתילה, וחייב.

===צידה ומפיס מורסה===
ב'''גמרא''' (שבת קז ב) מובאים דברי רב יהודה אמר רב בשלוש לישנות שונות, שבכל אחת מהן מעמיד הלכה מסויימת כר' שמעון דווקא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא קמא מתייחס הוא למשנה (שבת יד א) האומרת שהצד אחת משמונה שרצים, אם צדן שלא לצורך פטור. ומעמידה רב יהודה בשם רב דווקא אליבא דר' שמעון.
 בלישנא שניה מתייחס הוא למפיס מורסה, שאם עושה זאת כדי לעשות לה פה חייב אך אם להוציא ממנה לחה פטור, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא שלישית מתייחס הוא לצד נחש בשבת, שאם עושה זאת כמתעסק שלא ישכנו פטור, לפי שהוא מלאכה שאין צריך לגופה.

===גומה וצריך לעפרה===
מבואר ב'''גמרא''' (שבת עג ב) שהחופר גומא ואינו צריך את הגומא אלא את עפרה, פטור. לא מיבעיא לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, אלא אף ר' יהודה פטור מפני שמקלקל הוא, וכל המקלקלים פטורים.

=== סיכום המקורות התלמודיים ===
נמצא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון באדם העושה מלאכה, כאשר אין הוא צריך לגוף המלאכה אלא למטרה אחרת, כגון מכבה את הנר שלא לצורך הפחם, מוציא את המת כדי שלא יסריח את הבית, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה וכד', לר' יהודה חייב, ולר' שמעון פטור.

==טעם הפטור לר' שמעון==
'''רש"י''' (שבת צג ב ד"ה ור' שמעון) כתב שהטעם שפוטר ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מפני שאינו צריך למלאכה, ולכן לאו מלאכת מחשבת היא.

'''תוס'''' (שבת צד א) כתב שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלא נעשית לתכלית שהיה לה במשכן.

'''בעל המאור ורמב"ן''' מסבירים שמשצל"ג זה מלאכה שאדם עושה על מנת למנוע או להסיר נזק אומנם יש מלאכות שבהם יש צורך עצמי למלאכה כגון בורר או זורה

==מחלוקת הראשונים==
===דעת הרמב"ם===
{{להשלים|פסקה=כן}}
ה'''רמב"ם''' (שבת א ז) פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה,

== פסיקת ההלכה ==
ישנה סתירה בדברי '''השו"ע''' במספר מקומות:
בסי' שטז סע' ח - לעניין צד שרץ שלא לצורך פטור ולרמב"ם חייב

ובסי' שד סע' כז- לכבות גחלת שלא יזוקו בה רבים מותר (כיוון שזה איסור דרבנן במקום היזק לרבים)ולרמב"ם אסור

ומשמע משני מקורות אלו שפסק הלכה כר"ש שפטור
אבל בסי' שמ סעי' א -הגוזז שתי שערות '''חייב''' ומשמע שפסק כר"י
וקשה איך בכל מקום פוסק כר"ש ובגוזז כר"י?

1. '''מג"א''' -לעניין גוזז כתב "ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן" והביה"ל מקשה עליו הרי גם מלקט לבנות מתוך השחורות חייב וזה ודאי משצל"ג? וקשה לומר שהשו"ע דיבר רק בשצריך לשער!

2. '''גר"א'''- סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל ומגוזז מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם: (וקשה עליו משאר המקורות שהשו"ע פסק במפורש כר"ש וצ"ע)

3. '''ריב"ש'''(שו"ת סי' שצד) רק בגוזז חייב גם כאשר לא צריך את השער כיוון שבמשכן היה שני מצבים של גוזז א. גוזז את הצמר לעשות בגדים ב. גזיזת העורות תחשים לכיסוי המשכן. ובאפשרות השנייה אין צורך בצמר אלא בייפוי העור כך גם בגוזז שערו וציפורניו.

נ"מ בין הדעות מופיעה ביו"ד לעניין נדה שחל ליל טבילתה בשבת ולא גזזה ציפורניה שה'''ט"ז''' פסק שעדיף שתטבול בלא גזיזה '''ונקודות הכסף''' סבר שעדיף שתקצוץ ע"י נוכרי כיוון שסבר כמג"א שגוזז זה משצל"ג '''הביה"ל''' נוקט להלכה כריב"ש ולכן עדיף שתטבול בלי גזיזה.

'''במשנ"ב''' (רעח א) פסק כדעת הרמב"ם לעניין שאם צריך לכבות נר בפני חולה או לטלטל את החולה לבחוץ עדיף לטלטל את החולה אע"פ שכיבוי הנר זה משצל"ג ומסביר בביה"ל "ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור ע"י כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ מפני שהיא קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה"

מלאכה שאינה צריכה לגופה

2018-02-05T10:12:30Z

עוז פ: /* פסיקת ההלכה */

{{מקורות|שבת ב ה,י|שבת לא ב, מא א-ב, עג ב, צד א-ב, קז ב||שבת א ז|}}
בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקרים השונים בגמרא, ודעות החולקים בזה אם חייב או פטור.
==המקורות התלמודיים==
בכמה וכמה מקומות בגמרא מוזכרת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור מן התורה, והאיסור הוא רק מדרבנן. וגם באמוראים מצאנו מחלוקת בדבר, כדלהלן.

===הוצאת מת===
ב'''משנה''' (שבת י ה) מוזכרת מחלוקת זו לענין המוציא מת במטה בשבת, שלדעת תנא קמא חייב, ואילו לדעת ר' שמעון פטור.
 ב'''גמרא''' (שבת צד א-ב) וכן במפרשים, מבואר שטעמו של ר' שמעון שפוטר הוא מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף הדבר אלא לסלקו מעליו. ועוד מבואר שאפילו מוציא את המת לקוברו אף שאין כאן רק צורך סילוק הדבר, מ"מ פטור לר' שמעון לפי שאין כאן אלא צורך המת, ולא צורך האדם המוציא, לכך חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

במקום אחר ב'''גמרא''' (שבת קמא ב) אומר רבא שהמוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור. ומבואר שם שהסיבה שרבא פוטר היא מפני שסובר הוא כר' שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, וזהו על פי המשנה הנ"ל.

===פינוי מיחם===
איתא ב'''משנה''' (שבת ג ה) שמיחם שפינהו, אסור לתת לתוכו צונן בשביל לחממם, אבל מותר ליתן בתוכו צונן כדי להפשירן.
 וב'''גמרא''' (שבת מא א-ב) מובאים שני הסברים למשנה זו. פירוש ראשון אומר רב אדא בר מתנא, שמיחם שפינהו הכוונה שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם. אך אם נותן לתוכו מים מרובים שאינם יכולים להתחמם מחום המיחם אלא רק להעשות פושרין, מותר. ומוסיפה הגמרא שאף שלכאורה מצרף הוא בזה את הכלי על ידי המים הקרים, שכל כלי מתכות חם שנותנים לתוכו צונן, והרי זה מחזק את הכלי והוי גמר מלאכה, מ"מ מותר מפני שאינו מתכוון לכך, כדעת ר' שמעון.
 פירוש שני למשנה שאומרו אביי (מפני שקשה לו על הפירוש הראשון, מהו 'המיחם שפינהו' שמשמע שפינה אותו ולא שפינה ממנו מים), שמדובר במיחם מלא מים שפינה אותו מהאש, שהדין הוא שאסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו המים דהוי מבשל, אבל מים מרובים מותר ליתן לתוכו כיון שלא ירתחו אלא רק ייעשו פושרין. ומסיים אביי שמיחם שפינה ממנו את המים לגמרי, אסור ליתן לתוכו מים כלל מפני שמצרף את הכלי, וכדעת ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכוון מותר.
 עוד מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בין רב ושמואל, שרב אומר שמיחם שפינה ממנו את המים, אסור ליתן מים כשיעור שיצרף את הכלי, אלא רק כשיעור להפשירן. ואילו ושמואל מתיר אף למלאות כולו מים כשיעור כדי לצרף, לפי שדבר שאינו מתכוון הוא. ומבארת הגמרא שאף ששמואל סובר כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ בדבר שאינו מתכוון סובר כר' שמעון, ולכן מתיר ליתן מים כשיעור לצרף, כל שאין כוונתו אלא להפשירן.

=== כיבוי גחלת של עץ ===
ה'''גמרא''' שם שואלת על שמואל, כיצד פוסק הוא שהנותן מים למיחם של על מנת לצרף פטור משום שאינו מתכוון, והרי שמואל עצמו סובר להלכה כר' יהודה, שבמקום אחר אמר הוא שהמכבה גחלת של מתכת פטור והמכה גחלת של עץ חייב, אף שעושה כן כדי למנוע נזק מן הרבים. והרי לכאורה כיבוי גחלת עץ שלא על מנת לעשות פחם, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו הכי מחייב שמואל.
 מתרצת הגמרא שיש להבחין בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף ששמואל פוסק כר' שמעון בדבר שאינו מתכוון שמותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כר' יהודה שחייב.

=== כיבוי נר ===
ה'''משנה''' (שבת ב ה) מביאה מחלוקת מביאה מחלוקת תנאים בענין כיבוי נר. שהמכבה את הנר מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה, לדעת תנא קמא חייב משום מכבה. ואילו לדעת ר' יוסי פטור, מלבד המכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, שבזה חייב, ומבאר שם הטעם 'מפני שהוא עושה פחם'.
 ב'''גמרא''' (שבת לא ב) מובא שדעת תנא קמא מובנת, שסובר הוא שחייב משום מכבה אף שאינו צריך לגוף המלאכה אלא לחסוך בנר או בשמן או בפתילה, מפני שעומד הוא בשיטת ר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. אך בהבנת דעת ר' יוסי מובאות שתי דעות. 
עולא מבאר שגם ר' יוסי סובר כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אלא שסובר ר' יוסי ש[[סותר על מנת לבנות שלא במקוםו לא הוי סותר]]. גם בנידון דידן, פתילה היא מקום השלהבת, ולכן כאשר חס על הנר או על השמן, הרי זה מכבה על מנת להדליק שלא במקומו, אך כשמכבה מפני שחס על הפתילה, הרי זה מכבה על מנת להדליקו במקומו, באותה פתילה, וחייב.

===צידה ומפיס מורסה===
ב'''גמרא''' (שבת קז ב) מובאים דברי רב יהודה אמר רב בשלוש לישנות שונות, שבכל אחת מהן מעמיד הלכה מסויימת כר' שמעון דווקא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא קמא מתייחס הוא למשנה (שבת יד א) האומרת שהצד אחת משמונה שרצים, אם צדן שלא לצורך פטור. ומעמידה רב יהודה בשם רב דווקא אליבא דר' שמעון.
 בלישנא שניה מתייחס הוא למפיס מורסה, שאם עושה זאת כדי לעשות לה פה חייב אך אם להוציא ממנה לחה פטור, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא שלישית מתייחס הוא לצד נחש בשבת, שאם עושה זאת כמתעסק שלא ישכנו פטור, לפי שהוא מלאכה שאין צריך לגופה.

===גומה וצריך לעפרה===
מבואר ב'''גמרא''' (שבת עג ב) שהחופר גומא ואינו צריך את הגומא אלא את עפרה, פטור. לא מיבעיא לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, אלא אף ר' יהודה פטור מפני שמקלקל הוא, וכל המקלקלים פטורים.

=== סיכום המקורות התלמודיים ===
נמצא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון באדם העושה מלאכה, כאשר אין הוא צריך לגוף המלאכה אלא למטרה אחרת, כגון מכבה את הנר שלא לצורך הפחם, מוציא את המת כדי שלא יסריח את הבית, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה וכד', לר' יהודה חייב, ולר' שמעון פטור.

==טעם הפטור לר' שמעון==
'''רש"י''' (שבת צג ב ד"ה ור' שמעון) כתב שהטעם שפוטר ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מפני שאינו צריך למלאכה, ולכן לאו מלאכת מחשבת היא.

'''תוס'''' (שבת צד א) כתב שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלא נעשית לתכלית שהיה לה במשכן.

'''בעל המאור ורמב"ן''' מסבירים שמשצל"ג זה מלאכה שאדם עושה על מנת למנוע או להסיר נזק אומנם יש מלאכות שבהם יש צורך עצמי למלאכה כגון בורר או זורה

==מחלוקת הראשונים==
===דעת הרמב"ם===
{{להשלים|פסקה=כן}}
ה'''רמב"ם''' (שבת א ז) פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה,

== פסיקת ההלכה ==
ישנה סתירה בדברי '''השו"ע''' במספר מקומות:
בסי' שטז סע' ח - לעניין צד שרץ שלא לצורך פטור ולרמב"ם חייב

ובסי' שד סע' כז- לכבות גחלת שלא יזוקו בה רבים מותר (כיוון שזה איסור דרבנן במקום היזק לרבים)ולרמב"ם אסור

ומשמע משני מקורות אלו שפסק הלכה כר"ש שפטור
אבל בסי' שמ סעי' א -הגוזז שתי שערות '''חייב''' ומשמע שפסק כר"י
וקשה איך בכל מקום פוסק כר"ש ובגוזז כר"י?

1. '''מג"א''' -לעניין גוזז כתב "ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן" והביה"ל מקשה עליו הרי גם מלקט לבנות מתוך השחורות חייב וזה ודאי משצל"ג? וקשה לומר שהשו"ע דיבר רק בשצריך לשער!

2. '''גר"א'''- סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל ומגוזז מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם: (וקשה עליו משאר המקורות שהשו"ע פסק במפורש כר"ש וצ"ע)

3. '''ריב"ש'''(שו"ת סי' שצד) רק בגוזז חייב גם כאשר לא צריך את השער כיוון שבמשכן היה שני מצבים של גוזז א. גוזז את הצמר לעשות בגדים ב. גזיזת העורות תחשים לכיסוי המשכן. ובאפשרות השנייה אין צורך בצמר אלא בייפוי העור כך גם בגוזז שערו וציפורניו.
נ"מ בין הדעות מופיעה ביו"ד לעניין נדה שחל ליל טבילתה בשבת ולא גזזה ציפורניה שה'''ט"ז''' פסק שעדיף שתטבול בלא גזיזה '''ונקודות הכסף''' סבר שעדיף שתקצוץ ע"י נוכרי כיוון שסבר כמג"א שגוזז זה משצל"ג '''הביה"ל''' נוקט להלכה כריב"ש ולכן עדיף שתטבול בלי גזיזה.

'''במשנ"ב''' (רעח א) פסק כדעת הרמב"ם לעניין שאם צריך לכבות נר בפני חולה או לטלטל את החולה לבחוץ עדיף לטלטל את החולה אע"פ שכיבוי הנר זה משצל"ג ומסביר בביה"ל "ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור ע"י כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ מפני שהיא קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה"

מלאכה שאינה צריכה לגופה

2018-02-05T09:57:05Z

עוז פ:

{{מקורות|שבת ב ה,י|שבת לא ב, מא א-ב, עג ב, צד א-ב, קז ב||שבת א ז|}}
בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקרים השונים בגמרא, ודעות החולקים בזה אם חייב או פטור.
==המקורות התלמודיים==
בכמה וכמה מקומות בגמרא מוזכרת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור מן התורה, והאיסור הוא רק מדרבנן. וגם באמוראים מצאנו מחלוקת בדבר, כדלהלן.

===הוצאת מת===
ב'''משנה''' (שבת י ה) מוזכרת מחלוקת זו לענין המוציא מת במטה בשבת, שלדעת תנא קמא חייב, ואילו לדעת ר' שמעון פטור.
 ב'''גמרא''' (שבת צד א-ב) וכן במפרשים, מבואר שטעמו של ר' שמעון שפוטר הוא מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף הדבר אלא לסלקו מעליו. ועוד מבואר שאפילו מוציא את המת לקוברו אף שאין כאן רק צורך סילוק הדבר, מ"מ פטור לר' שמעון לפי שאין כאן אלא צורך המת, ולא צורך האדם המוציא, לכך חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

במקום אחר ב'''גמרא''' (שבת קמא ב) אומר רבא שהמוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור. ומבואר שם שהסיבה שרבא פוטר היא מפני שסובר הוא כר' שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, וזהו על פי המשנה הנ"ל.

===פינוי מיחם===
איתא ב'''משנה''' (שבת ג ה) שמיחם שפינהו, אסור לתת לתוכו צונן בשביל לחממם, אבל מותר ליתן בתוכו צונן כדי להפשירן.
 וב'''גמרא''' (שבת מא א-ב) מובאים שני הסברים למשנה זו. פירוש ראשון אומר רב אדא בר מתנא, שמיחם שפינהו הכוונה שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם. אך אם נותן לתוכו מים מרובים שאינם יכולים להתחמם מחום המיחם אלא רק להעשות פושרין, מותר. ומוסיפה הגמרא שאף שלכאורה מצרף הוא בזה את הכלי על ידי המים הקרים, שכל כלי מתכות חם שנותנים לתוכו צונן, והרי זה מחזק את הכלי והוי גמר מלאכה, מ"מ מותר מפני שאינו מתכוון לכך, כדעת ר' שמעון.
 פירוש שני למשנה שאומרו אביי (מפני שקשה לו על הפירוש הראשון, מהו 'המיחם שפינהו' שמשמע שפינה אותו ולא שפינה ממנו מים), שמדובר במיחם מלא מים שפינה אותו מהאש, שהדין הוא שאסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו המים דהוי מבשל, אבל מים מרובים מותר ליתן לתוכו כיון שלא ירתחו אלא רק ייעשו פושרין. ומסיים אביי שמיחם שפינה ממנו את המים לגמרי, אסור ליתן לתוכו מים כלל מפני שמצרף את הכלי, וכדעת ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכוון מותר.
 עוד מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בין רב ושמואל, שרב אומר שמיחם שפינה ממנו את המים, אסור ליתן מים כשיעור שיצרף את הכלי, אלא רק כשיעור להפשירן. ואילו ושמואל מתיר אף למלאות כולו מים כשיעור כדי לצרף, לפי שדבר שאינו מתכוון הוא. ומבארת הגמרא שאף ששמואל סובר כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ בדבר שאינו מתכוון סובר כר' שמעון, ולכן מתיר ליתן מים כשיעור לצרף, כל שאין כוונתו אלא להפשירן.

=== כיבוי גחלת של עץ ===
ה'''גמרא''' שם שואלת על שמואל, כיצד פוסק הוא שהנותן מים למיחם של על מנת לצרף פטור משום שאינו מתכוון, והרי שמואל עצמו סובר להלכה כר' יהודה, שבמקום אחר אמר הוא שהמכבה גחלת של מתכת פטור והמכה גחלת של עץ חייב, אף שעושה כן כדי למנוע נזק מן הרבים. והרי לכאורה כיבוי גחלת עץ שלא על מנת לעשות פחם, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו הכי מחייב שמואל.
 מתרצת הגמרא שיש להבחין בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף ששמואל פוסק כר' שמעון בדבר שאינו מתכוון שמותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כר' יהודה שחייב.

=== כיבוי נר ===
ה'''משנה''' (שבת ב ה) מביאה מחלוקת מביאה מחלוקת תנאים בענין כיבוי נר. שהמכבה את הנר מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה, לדעת תנא קמא חייב משום מכבה. ואילו לדעת ר' יוסי פטור, מלבד המכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, שבזה חייב, ומבאר שם הטעם 'מפני שהוא עושה פחם'.
 ב'''גמרא''' (שבת לא ב) מובא שדעת תנא קמא מובנת, שסובר הוא שחייב משום מכבה אף שאינו צריך לגוף המלאכה אלא לחסוך בנר או בשמן או בפתילה, מפני שעומד הוא בשיטת ר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. אך בהבנת דעת ר' יוסי מובאות שתי דעות. 
עולא מבאר שגם ר' יוסי סובר כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אלא שסובר ר' יוסי ש[[סותר על מנת לבנות שלא במקוםו לא הוי סותר]]. גם בנידון דידן, פתילה היא מקום השלהבת, ולכן כאשר חס על הנר או על השמן, הרי זה מכבה על מנת להדליק שלא במקומו, אך כשמכבה מפני שחס על הפתילה, הרי זה מכבה על מנת להדליקו במקומו, באותה פתילה, וחייב.

===צידה ומפיס מורסה===
ב'''גמרא''' (שבת קז ב) מובאים דברי רב יהודה אמר רב בשלוש לישנות שונות, שבכל אחת מהן מעמיד הלכה מסויימת כר' שמעון דווקא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא קמא מתייחס הוא למשנה (שבת יד א) האומרת שהצד אחת משמונה שרצים, אם צדן שלא לצורך פטור. ומעמידה רב יהודה בשם רב דווקא אליבא דר' שמעון.
 בלישנא שניה מתייחס הוא למפיס מורסה, שאם עושה זאת כדי לעשות לה פה חייב אך אם להוציא ממנה לחה פטור, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא שלישית מתייחס הוא לצד נחש בשבת, שאם עושה זאת כמתעסק שלא ישכנו פטור, לפי שהוא מלאכה שאין צריך לגופה.

===גומה וצריך לעפרה===
מבואר ב'''גמרא''' (שבת עג ב) שהחופר גומא ואינו צריך את הגומא אלא את עפרה, פטור. לא מיבעיא לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, אלא אף ר' יהודה פטור מפני שמקלקל הוא, וכל המקלקלים פטורים.

=== סיכום המקורות התלמודיים ===
נמצא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון באדם העושה מלאכה, כאשר אין הוא צריך לגוף המלאכה אלא למטרה אחרת, כגון מכבה את הנר שלא לצורך הפחם, מוציא את המת כדי שלא יסריח את הבית, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה וכד', לר' יהודה חייב, ולר' שמעון פטור.

==טעם הפטור לר' שמעון==
'''רש"י''' (שבת צג ב ד"ה ור' שמעון) כתב שהטעם שפוטר ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מפני שאינו צריך למלאכה, ולכן לאו מלאכת מחשבת היא.

'''תוס'''' (שבת צד א) כתב שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלא נעשית לתכלית שהיה לה במשכן.

'''בעל המאור ורמב"ן''' מסבירים שמשצל"ג זה מלאכה שאדם עושה על מנת למנוע או להסיר נזק אומנם יש מלאכות שבהם יש צורך עצמי למלאכה כגון בורר או זורה

==מחלוקת הראשונים==
===דעת הרמב"ם===
{{להשלים|פסקה=כן}}
ה'''רמב"ם''' (שבת א ז) פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה,

== פסיקת ההלכה ==
ישנה סתירה בדברי '''השו"ע''' במספר מקומות:
בסי' שטז סע' ח - לעניין צד שרץ שלא לצורך פטור ולרמב"ם חייב
ובסי' שד סע' כז- לכבות גחלת שלא יזוקו בה רבים מותר (כיוון שזה איסור דרבנן במקום היזק לרבים)ולרמב"ם אסור
ומשמע משני מקורות אלו שפסק הלכה כר"ש שפטור
אבל בסי' שמ סעי' א -הגוזז שתי שערות '''חייב''' ומשמע שפסק כר"י
וקשה איך בכל מקום פוסק כר"ש ובגוזז כר"י?
1. '''מג"א''' -לעניין גוזז כתב "ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן" והביה"ל מקשה עליו הרי גם מלקט לבנות מתוך השחורות חייב וזה ודאי משצל"ג? וקשה לומר שהשו"ע דיבר רק בשצריך לשער!
2. '''גר"א'''- סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל ומגוזז מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם: (וקשה עליו משאר המקורות שהשו"ע פסק במפורש כר"ש וצ"ע)
3. '''ריב"ש'''(שו"ת סי' שצד) רק בגוזז חייב גם כאשר לא צריך את השער כיוון שבמשכן היה שני מצבים של גוזז א. גוזז את הצמר לעשות בגדים ב. גזיזת העורות תחשים לכיסוי המשכן. ובאפשרות השנייה אין צורך בצמר אלא בייפוי העור כך גם בגוזז שערו וציפורניו.
נ"מ בין הדעות מופיעה ביו"ד לעניין נדה שחל ליל טבילתה בשבת ולא גזזה ציפורניה שה'''ט"ז''' פסק שעדיף שתטבול בלא גזיזה '''ונקודות הכסף''' סבר שעדיף שתקצוץ ע"י נוכרי כיוון שסבר כמג"א שגוזז זה משצל"ג '''הביה"ל''' נוקט להלכה כריב"ש ולכן עדיף שתטבול בלי גזיזה.
'''במשנ"ב''' (רעח א) פסק כדעת הרמב"ם לעניין שאם צריך לכבות נר בפני חולה או לטלטל את החולה לבחוץ עדיף לטלטל את החולה אע"פ שכיבוי הנר זה משצל"ג ומסביר בביה"ל "ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור ע"י כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ מפני שהיא קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה"

מלאכה שאינה צריכה לגופה

2018-02-05T09:34:31Z

עוז פ: /* טעם הפטור לר' שמעון */ הוספת דעות הראשונים

{{מקורות|שבת ב ה,י|שבת לא ב, מא א-ב, עג ב, צד א-ב, קז ב||שבת א ז|}}
בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקרים השונים בגמרא, ודעות החולקים בזה אם חייב או פטור.
==המקורות התלמודיים==
בכמה וכמה מקומות בגמרא מוזכרת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור מן התורה, והאיסור הוא רק מדרבנן. וגם באמוראים מצאנו מחלוקת בדבר, כדלהלן.

===הוצאת מת===
ב'''משנה''' (שבת י ה) מוזכרת מחלוקת זו לענין המוציא מת במטה בשבת, שלדעת תנא קמא חייב, ואילו לדעת ר' שמעון פטור.
 ב'''גמרא''' (שבת צד א-ב) וכן במפרשים, מבואר שטעמו של ר' שמעון שפוטר הוא מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף הדבר אלא לסלקו מעליו. ועוד מבואר שאפילו מוציא את המת לקוברו אף שאין כאן רק צורך סילוק הדבר, מ"מ פטור לר' שמעון לפי שאין כאן אלא צורך המת, ולא צורך האדם המוציא, לכך חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

במקום אחר ב'''גמרא''' (שבת קמא ב) אומר רבא שהמוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור. ומבואר שם שהסיבה שרבא פוטר היא מפני שסובר הוא כר' שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, וזהו על פי המשנה הנ"ל.

===פינוי מיחם===
איתא ב'''משנה''' (שבת ג ה) שמיחם שפינהו, אסור לתת לתוכו צונן בשביל לחממם, אבל מותר ליתן בתוכו צונן כדי להפשירן.
 וב'''גמרא''' (שבת מא א-ב) מובאים שני הסברים למשנה זו. פירוש ראשון אומר רב אדא בר מתנא, שמיחם שפינהו הכוונה שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם. אך אם נותן לתוכו מים מרובים שאינם יכולים להתחמם מחום המיחם אלא רק להעשות פושרין, מותר. ומוסיפה הגמרא שאף שלכאורה מצרף הוא בזה את הכלי על ידי המים הקרים, שכל כלי מתכות חם שנותנים לתוכו צונן, והרי זה מחזק את הכלי והוי גמר מלאכה, מ"מ מותר מפני שאינו מתכוון לכך, כדעת ר' שמעון.
 פירוש שני למשנה שאומרו אביי (מפני שקשה לו על הפירוש הראשון, מהו 'המיחם שפינהו' שמשמע שפינה אותו ולא שפינה ממנו מים), שמדובר במיחם מלא מים שפינה אותו מהאש, שהדין הוא שאסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו המים דהוי מבשל, אבל מים מרובים מותר ליתן לתוכו כיון שלא ירתחו אלא רק ייעשו פושרין. ומסיים אביי שמיחם שפינה ממנו את המים לגמרי, אסור ליתן לתוכו מים כלל מפני שמצרף את הכלי, וכדעת ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכוון מותר.
 עוד מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בין רב ושמואל, שרב אומר שמיחם שפינה ממנו את המים, אסור ליתן מים כשיעור שיצרף את הכלי, אלא רק כשיעור להפשירן. ואילו ושמואל מתיר אף למלאות כולו מים כשיעור כדי לצרף, לפי שדבר שאינו מתכוון הוא. ומבארת הגמרא שאף ששמואל סובר כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ בדבר שאינו מתכוון סובר כר' שמעון, ולכן מתיר ליתן מים כשיעור לצרף, כל שאין כוונתו אלא להפשירן.

=== כיבוי גחלת של עץ ===
ה'''גמרא''' שם שואלת על שמואל, כיצד פוסק הוא שהנותן מים למיחם של על מנת לצרף פטור משום שאינו מתכוון, והרי שמואל עצמו סובר להלכה כר' יהודה, שבמקום אחר אמר הוא שהמכבה גחלת של מתכת פטור והמכה גחלת של עץ חייב, אף שעושה כן כדי למנוע נזק מן הרבים. והרי לכאורה כיבוי גחלת עץ שלא על מנת לעשות פחם, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו הכי מחייב שמואל.
 מתרצת הגמרא שיש להבחין בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף ששמואל פוסק כר' שמעון בדבר שאינו מתכוון שמותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כר' יהודה שחייב.

=== כיבוי נר ===
ה'''משנה''' (שבת ב ה) מביאה מחלוקת מביאה מחלוקת תנאים בענין כיבוי נר. שהמכבה את הנר מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה, לדעת תנא קמא חייב משום מכבה. ואילו לדעת ר' יוסי פטור, מלבד המכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, שבזה חייב, ומבאר שם הטעם 'מפני שהוא עושה פחם'.
 ב'''גמרא''' (שבת לא ב) מובא שדעת תנא קמא מובנת, שסובר הוא שחייב משום מכבה אף שאינו צריך לגוף המלאכה אלא לחסוך בנר או בשמן או בפתילה, מפני שעומד הוא בשיטת ר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. אך בהבנת דעת ר' יוסי מובאות שתי דעות. 
עולא מבאר שגם ר' יוסי סובר כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אלא שסובר ר' יוסי ש[[סותר על מנת לבנות שלא במקוםו לא הוי סותר]]. גם בנידון דידן, פתילה היא מקום השלהבת, ולכן כאשר חס על הנר או על השמן, הרי זה מכבה על מנת להדליק שלא במקומו, אך כשמכבה מפני שחס על הפתילה, הרי זה מכבה על מנת להדליקו במקומו, באותה פתילה, וחייב.

===צידה ומפיס מורסה===
ב'''גמרא''' (שבת קז ב) מובאים דברי רב יהודה אמר רב בשלוש לישנות שונות, שבכל אחת מהן מעמיד הלכה מסויימת כר' שמעון דווקא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא קמא מתייחס הוא למשנה (שבת יד א) האומרת שהצד אחת משמונה שרצים, אם צדן שלא לצורך פטור. ומעמידה רב יהודה בשם רב דווקא אליבא דר' שמעון.
 בלישנא שניה מתייחס הוא למפיס מורסה, שאם עושה זאת כדי לעשות לה פה חייב אך אם להוציא ממנה לחה פטור, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
 בלישנא שלישית מתייחס הוא לצד נחש בשבת, שאם עושה זאת כמתעסק שלא ישכנו פטור, לפי שהוא מלאכה שאין צריך לגופה.

===גומה וצריך לעפרה===
מבואר ב'''גמרא''' (שבת עג ב) שהחופר גומא ואינו צריך את הגומא אלא את עפרה, פטור. לא מיבעיא לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, אלא אף ר' יהודה פטור מפני שמקלקל הוא, וכל המקלקלים פטורים.

=== סיכום המקורות התלמודיים ===
נמצא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון באדם העושה מלאכה, כאשר אין הוא צריך לגוף המלאכה אלא למטרה אחרת, כגון מכבה את הנר שלא לצורך הפחם, מוציא את המת כדי שלא יסריח את הבית, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה וכד', לר' יהודה חייב, ולר' שמעון פטור.

==טעם הפטור לר' שמעון==
'''רש"י''' (שבת צג ב ד"ה ור' שמעון) כתב שהטעם שפוטר ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מפני שאינו צריך למלאכה, ולכן לאו מלאכת מחשבת היא.

'''תוס'''' (שבת צד א) כתב שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלא נעשית לתכלית שהיה לה במשכן.

'''בעל המאור ורמב"ן''' מסבירים שמשצל"ג זה מלאכה שאדם עושה על מנת למנוע או להסיר נזק אומנם יש מלאכות שבהם יש צורך עצמי למלאכה כגון בורר או זורה

==מחלוקת הראשונים==
===דעת הרמב"ם===
ה'''רמב"ם''' (שבת א ז) פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה, ולכן

טיוטה:פיקוח נפש בשבת

2018-01-24T13:45:39Z

עוז פ: יצירת דף עם התוכן "== מניין שפיקוח נפש דוחה שבת == בגמ' יומא (פה א) הובאו שבעה דעות מניין שפיקוח נפש דוחה שבת "וכ..."

== מניין שפיקוח נפש דוחה שבת ==
בגמ' יומא (פה א) הובאו שבעה דעות מניין שפיקוח נפש דוחה שבת
"וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?
1. נענה רבי ישמעאל ואמר: (שמות כב) אם במחתרת ימצא הגנב. ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל - ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.
2. נענה רבי עקיבא ואמר: (שמות כא) וכי יזד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות. מעם מזבחי - ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא להמית, אבל להחיות - אפילו מעל מזבחי. ומה זה, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת - קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.
3. נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה, שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם - דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו - שדוחה את השבת.
4. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: (שמות לא) את שבתתי תשמרו יכול לכל - תלמוד לומר אך - חלק.
5. רבי יונתן בן יוסף אומר: (שמות לא) כי קדש היא לכם - היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה.
6. רבי שמעון בן מנסיא אומר: (שמות לא) ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.
7. אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, (ויקרא יח) וחי בהם - ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא. 

נ"מ בין התרוצים תהיה בעובר במעי אימו (אפילו קודם 40 יום) שהוא ישמור שבתות הרבה אבל הוא אינו חי או אדם שוטה שלא מסוגל לשמור שבת ואפילו חוששים שישתטה אם לא יחללו עליו. (ובפוסקים הקלו בכל המקרים) 

נ"מ נוספת בין הסברות נמצאת בשו"ת הרשב"א
שנשאל באשה שהוציאוה מביתה בשבת בחזקה על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל. אם מותר לשלוח בעד אביה שהוא בעיר אחרת בשבת... מי הוי כספק נפשות ולהקל או לא? 

והשיב שהדבר צריך תלמוד ומכל מקום כך דעתי נוטה שאסור לפי שאין דוחין את השבת על הצלה מן העבירות שאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך 

אומנם בב"י מביא ע"פ התוס' שלצורך מצווה רבה אומרים חטא כדי שיזכה חברך וכ"ש כאן שזה גם חלל עליו שבת אחת כדי שימור שבתות הרבה. 
=== גודל החובה להציל נפשות בשבת ===
ובגמ' שם נאמר עוד " אין עושים דברים הללו לא על ידי נכרים, ולא על ידי כותים אלא על ידי גדולי ישראל , ואין אומרים יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותים, אבל מצטרפין לדעת אחרת" ובירושלמי אמרו: "הזריז משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים".
== הותרה או דחויה ==
שבת (קכח:) "אמר מר: אם היתה צריכה לנר - חבירתה מדלקת לה את הנר. פשיטא! - לא צריכא בסומא. מהו דתימא: כיון דלא חזיא - אסור, קא משמע לן: איתובי מיתבא דעתה, סברא: אי איכא מידי - חזיא חבירתה ועבדה לי."
יומא (פד:) "תניא: מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו. ולא שבת זו בלבד אמרו אלא לשבת אחרת. ואין אומרים: נמתין לו שמא יבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת
יומא פב. "חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין" ומשמע שרק לצורך רפואתו
הבאה"ל מביא הרבה ראשונים שחולקים לדוג' רש"י שמעביר את ההיתר מצרכי החולה לצרכי הרפואה
ומה שאמרנו לעניין יולדת זה רק כשהרופאים חושבים שישוב דעתה זה דבר שמסתכנת בו.
ולכן למסקנה פוסק הביה"ל "דכל היכא דאינו מסוכן לדבר זה אין מחללים... אבל בדבר שיש חשש שע"י מניעת דבר זה יחלש ויכבד חליו מחללין עליו השבת."
ונראה שזה תלוי במחלוקת אחרת שמביא הרשב"א האם שבת הותרה או דחויה אצל פיקוח נפש?
"ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה. אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה. ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו... אבל למ"ד דחויה היא מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין אנו עוברין לשחוט לו. שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא ולא הותרה."
רש"י תוס' רשב"א רמב"ם ור"ן סברו ששבת דחויה
והמהר"ם, רמב"ן, מגיד משנה טור תשב"ץ פסקו שהותרה
ובפסיקת ההלכה נחלקו השו"ע והרמ"א
שולחן ערוך "מכה של חלל... עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול"
ומשמע שאפילו דברים שאינם לצורך הרפואה אלא ליישב דעתו מותר
"כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י א"י וקטנים ונשים אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת.
הגה: וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות ע"י א"י בלא איחור כלל, עושין ע"י א"י וכן נוהגים; אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הא"י, אין לעשות ע"י א"י.
הגר"א ביור"ד סוף רסו לעניין מילה בשבת אומר שגם למ"ד ששבת הותרה לצורך מילה לא בהכרח ששבת הותרה לצורך פקו"נ אע"פ שיש מי שלמד שפקו"נ דוחה שבת ממילה

טיוטה:אמירה לגוי בשבת

2018-01-24T06:13:55Z

עוז פ: /* ב. מקרים בהם מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת: */

'''פתיחה:'''
בבואנו לאיסור מלאכת הגוי בשבת צריך לדעת שמתמודדים כאן עם שני איסורים:

א. האמירה לגוי. ובזה נדון להלן.
וזה כולל שלושה דברים: 1.אמירה. 2.רמיזה. 3. חובת מחאה. ויבוארו להלן.

ב. איסור הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל בשבת. ובזה עוסק סי' שכה.

וחשוב לדעת:

א. כאשר מותרת האמירה המפורשת לגוי, מותרת [ע"פ רוב ] גם ההנאה ממנה.
ב. כשלא הותרה האמירה המפורשת, אסור ליהנות ממלאכת הגוי שעשה לצורך ישראל, בין אם ישראל רמז לו [בדרך סיפור דברים, כמו"ש להלן] בין אם הגוי עשה מעצמו לצורך הישראל, אלא ע"פ גדרי הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל המובאים בסי' שכה.

== א. המקור, הטעמים, והנפק"מ. ==

• מקור הדין:
שמות פי"ב פט"ז: כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם.

'''מכילתא''' (פרשה ט ד"ה כל מלאכה): לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.

ונחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה"ת או מדרבנן בלבד:

-'''סמ"ג , יראים''' (סי' שד): מדאו' .

-'''רמב"ן''' (עה"ת שם): מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.

ופסק '''הרמב"ם''' (פ"ו ה"א והכ"ב ועוד) שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ"פ השו"ע (סי' שז ס"ה) ובמשנ"ב שם (ס"ק כ וכן בסי' רמג ס"ק ה ובשעה"צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.

== טעמים לאיסור זה: ==

'''רש"י''' (שבת קכא. ד"ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד"ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .

'''רש"י''' (ע"ז טו. ד"ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור. 

'''רמב"ם''' (פ"ו ה"א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.
 
נ"מ מביא''' האבני נזר''' (אור"ח מג ו) אם אומר בע"ש לעשות בשבת או בשבת לעשות במוצ"ש. 
אומנם הגיוני שרש"י לא סותר את עצמו וכל הטעמים נכונים ויש כמה סיבות לאסור בכל המקרים של אמירה, וכך גם פסק בשו"ע (שז ב) לאסור בשני האופציות.

== פסיקת דין זה במשנה: ==

'''במשנה''' (שבת קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה.

'''ועוד שם''' (קנ.): לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. גמ': מ"ש הוא ומ"ש חבירו? א"ר פפא: חבר נכרי! מתקיף ליה רב אשי-אמירה לנכרי שבות! (וכבר שנינו (בקכא.) שאסור. רש"י.) וכו'.

== ב. מקרים בהם מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת: ==

מקרים 1-9 וכן חלק מ-10 עוסקים באיסורי דאו', לעומתם חלק מ-10, וכן 11 ו-12 באיסורי דרבנן.

1. לצורך יישוב ארץ ישראל:

הגמרא בגיטין (ח:): והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא? אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס''ד?? כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה, ה''נ אומר לעובד כוכבים ועושה. ואע''ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א''י לא גזור רבנן.
וכ"פ '''השו"ע''' (סימן שו סעיף יא): מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו (אור זרוע):
א"כ השו"ע מתיר לומר לגוי לחתום למרות שזו אמירה לגוי לעשות איסור דאו', ורמ"א מתיר רק משום ד[לדעתו] כתב של גוים איסורו מדרבנן בלבד, וא"כ הווי שבות דשבות במקום מצווה דשרי (כדלקמן), אך '''במשנ"ב ובאוה"ל''' שם דחה דבריו, דדעת האור זרוע יחידאה הוא ואין לו מקור בגמרא, והעלה דכתב של גוים אסור אף הוא מדאורייתא, אלא מותר לומר לגוי אפילו במלאכה דאורייתא לצורך יישוב ארץ ישראל.

2. מפני צער בעלי חיים:
'''בשבת''' (קלח:) מבואר שבמקום צער בעלי חיים מותר לבטל כלי מהיכנו, וכתב '''הרא"ש''' (שם סי' ג) ועוד שבמקום צעב"ח מותרת גם אמירה לגוי, ולכן אם הפרה מצטערת מהחלב שבדדיה מותר לומר לגוי לחלוב אותה.

וכ"פ '''בשו"ע''' (סימן שה סעיף כ): מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה. וכ"כ '''המשנ"ב''' (שם ס"ק ע) לעניין בהמה שנפלה לאמת המים.
ומ"ש השו"ע בהמשך: 'והחלב אסור בו ביום', אין זה מטעם הנאה ממלאכת גוי, אלא כמו שכתב '''המשנ"ב''' (ס"ק עב) שהטעם הוא מדין משקים שזבו שאסור להנות מהם בשבת שחיישינן שמא יסחט, כמבואר בסי' שכ ס"א.

3. לצורך חולה שאין בו סכנה:
ארבעה סוגים של חולה שאב"ס: 

א. חולה: הגמרא (שבת קכט.): חיה...ל' אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין ע''י ארמאי כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה נעשין ע''י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. 
וכ"פ בשו"ע (סי' שכח סי"ז): חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה. הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב'). אומרים לעכו''ם לעשות לו רפואה.''
ב. יולדת עד 30 יום:
הגמ' הנ"ל. וכ"פ בשו"ע (סי' של ס"ד) לעניין יולדת: 'הרי היא עד שלושים יום כחולה שאין בו סכנה'.
ג. קטן:
כתבו השו"ע (סו"ס רעו) והרמ"א (סי' רעו ס"א וסי' שכח סי"ז) שקטן הווי כחולה שאין בו סכנה. וכתב המשנ"ב (סי' רעו שם) שדווקא אם צריכים לדבר הרבה.
והאחרונים דנו עד איזה גיל נחשב קטן: חזו"א: 2-3. צי"א (ח"ח סי' טו פי"ב אות ז): 6. מנחת יצחק (ח"א סי' לח), חזו"ע (שבת ג' עמ' שסא): 9. אול"צ (ח"ב פל"ו אות טז): 13.

ד. מפני קור/חום גדול:
כתב השו"ע (סו"ס רעו): בארצות קרות מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול שהכל חולים אצל הקור.
האחרונים דנו להקל גם לעניין אמירה לגוי להדליק מגזן/מאוורר כשהחום גדול . כ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כג-כד), וכן בשש"כ (פ"ל הי"א) ובילקו"י (סי' רעו ס"י). אך בשו"ת אול"צ (ח"ב פכ"ה אות ה במקורות) כתב לאסור.

4. בביה"ש לצורך מצווה או דבר שהוא טרוד ונחפז עליו:
כתב מרן בשו"ע (סי' רסא ס"א): ספק חשיכה והוא בין השמשות...מותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה.
לעניין מצווה:
-כתב המשנ"ב (ס"ק טו) שמותר לצורך מצווה אפי' המצווה איננה בשביל שבת (כדמוכח מסי' שמב ס"א).
-האם דין ביה"ש של מוצ"ש שווה לדין ביה"ש של ע"ש?
-המג"א (סי' שמב) נסתפק.
-בחיי"א (הובא במשנ"ב סי' שמב ס"ק ב) כתב לאסור. וכן משמע דעת המשנ"ב שם.
-אך בברכ"י סי' שמב אות ב) הביא בשם הרשב"א להתיר, בגר"ז (סי' שמב) כתב שמותר. וכ"פ במנוח"א (שם הי"ב).
לעניין טרוד ונחפז:
כתב המשנ"ב (ס"ק טז) בשם רש"ל שהכוונה היא לכל דבר שאם לא יהיה נעשה, יהיה מצטער עליו בשבת, אך כתב עוד רש"ל שליבו נוקפו להחמיר אם אין בזה צורך שבת, אא"כ הווי הפסד מרובה או צורך גדול שאז מותר אפי' לא הווי צורך שבת. וכתב להתיר לומר לגוי להדליק נר יורצהייט דמשום שהעולם מקפידים בזה הווי צורך גדול.

5. בדבר שנחלקו הפוסקים אם מותר לעשותו:
וכ"פ בשו"ע (שם ס"ז): ושבירת פותחות של תיבות יש מתיר ויש אוסר ויש להתיר על ידי אינו יהודי. וזאת על פי מ"ש בב"י (סי' שיד ד"ה 'וכתב האגור'): ..ע"י ידי גוי אין להחמיר כל כך משום דאיכא מאן דשרי אפילו ע"י ישראל.

6. להציל ספרי קודש מפני הדליקה:
בשו"ע (סי' שלד סי"ח): כתבו משם גאון שמותר לומר לעכו''ם להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים.''
וכתב במנוח"א (ח"א פט"ו ה"ו) שלאו דווקא מדליקה אלא ה"ה כל שמונחים בבזיון. וכ"כ בילקו"י (סי' שז הי"ג) לעניין גוי המוכר ספרי קודש בשבת, שמותר לומר לגוי אחר לקנותם ממנו.

7. אמירה לגוי בפסיק רישא:
-דעת הרמ"א:
-כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' סו) שמותר, וכן כתב הרמ"א (סו"ס רנג): נוהגין שהאינם יהודים מוציאים הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אחר כך התנור ההוא ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים. הדיון כאן הוא בפס"ר במלאכת גוי , שהשפחה כוונתה לחמם את הבית (וזה מותר שהכל חולים אצל צינה. שו"ע סו"ס רעו), אך בפ"ר גם האוכל מתחמם.
וזה פסיק רישא וניחא ליה (ליהודי), ובכ"ז מותר. כ"כ מג"א (ס"ק מא).
-נחלקו הראשונים האם מותר לכבד ריצפה שאינה מרוצפת או שאסור משום דהווי פס"ר של השוואת גומות, ובשו"ע (סי' שלז ס"ב) פסק לאסור, אך כתב הרמ"א (שם): מיהו, ע"י אינו יהודי-מותר.
וכתבו התו"ש (ס"ק ו), הגר"ז (ס"ב),הגר"א, והמשנ"ב (ס"ק י) הטעם משום דהווי פס"ר באמירה לגוי-ומותר .
והטעם: כתב המג"א (סי' רנג שם) דהווי שבות שאין בו מעשה . וכ"כ המשנ"ב (סי' רנג ס"ק צט ).
-אבל הגר"א (כאן) כתב שפס"ר בניח"ל במלאכת גוי-אסור, ולכן מסביר בסי' רנג הנ"ל שהתבשיל לא נצטנן לגמרי, ולרמ"א אין זה אלא איסור דרבנן , ולכן מתיר, דהווי שבות דשבות במקום מצווה.
-עכ"פ הסכמת האחרונים היא שפס"ר באמירה לגוי אפי' היכא דניחא ליה-מותר, וכן פסקו המנוח"א (ח"א פט"ו ה"ט), ושש"כ (פל"א הע' א), יבי"א (ח"ז סי' לה) והילקו"י (קיצוש"ע סי' שז סכ"ז ).

8. אמירה שכתוצאה ממנה יעשה הנוכרי על דעת עצמו איסור:
בסי' רעו ס"ג כתב השו"ע: אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו את הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך האינו יהודי, כיוון שעיקר ההליכה בשביל ישראל.
נראה שצ"ל שיש אפשרות ללכת גם אילולא הנר, ולכן אין כאן בעיית אמירה. שהגוי אדעתא דנפשיא קא עביד.
אלא דמ"מ אסור להנות מהאור, שנחשב שהגוי עשה זאת לצורך ישראל שעיקר ההליכה בשביל הישראל והישראל נהנה מיד ממלאכת הגוי.
אך כתב המשנ"ב (ס"ק כז) והמנוח"א (ח"א פי"ח הע' 22) שאם משלח את הגוי שילך בעצמו והדליק הגוי את הנר, אין זה מיקרי לצורך הישראל שאף שעיקר ההליכה בשביל הישראל, כיוון שאין גוף הישראל נהנה מהנר בעת ההדלקה, אך אם גוף הישראל נהנה מיד, נראה שהגוי עשה זאת גם לצורך היהודי.
וכע"ז כתב הט"ז (סו"ס רעו) שמותר לומר לשפחה להדיח כלים [שהרי יכולה להדיח גם אילולא נר], והנר שמדליקה לשם כך, ההנאה ממנו מותרת, דבעת ההדלקה הדליקה לצורכה [שהיהודי לא נהנה מהנר מיד].
ועפ"ז כתב בשש"כ (פ"ל הכ"ה) שמותר לומר לגוי להעביר חפץ לקומה עליונה, שהגם שידוע שהגוי ישתמש לצורך כן במעלית, מ"מ מותר מכיוון שאפשר שיעלה ברגל. אך מ"מ לא יגביל את הגוי בזמן.
אך במצב בו אין לגוי אפשרות כלל לבצע את הדבר אילולא עשיית איסור, לכאו' הווי רמז בלשון ציווי.

9. לצורך שמחת חתן וכלה (מחלוקת).
בסי' שלח ס"ב: יש מתירים לומר לעכו''ם לנגן בכלי שיר בחופות. הגה: ואפילו לומר לעכו''ם לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה אבל בלאו הכי אסור.
מ"ש השו"ע היינו ע"פ מ"ש לעיל, דניגון בכלי שיר הוא רק איסור דרבנן, ובכה"ג הווי שבות דשבות במקום מצווה. אך הרמ"א מתיר לומר לגוי לתקן כלי שיר, שזה איסור דאו'. והטעם (משנ"ב ס"ק ט):
-המג"א (ס"ק ד): ס"ל לרמ"א ששמחת חתן וכלה עדיפא טפי משאר דבר מצווה ומותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאו'.
-הגר"א: הרמ"א כתב זאת לפי בעל העיטור שמותרת אמירה לגוי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו', א"כ לדידן דלא קיי"ל כוותיה, גם בזה אסור. וכ"מ מהגר"ז (סי' שלח ס"ג).

10. אמירה לגוי לצורך מכשירי מילה, מצווה, צורך גדול ומקצת חולי. 
=== אמירה לגוי לצורך מכשירי מילה, מצווה, צורך גדול ומקצת חולי ===
==== מכשירי מילה ====
מקור הדין: בגמ' בעירובין (סז: סח.): ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה. אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי! א''ל אביי: והא לא ערבינן! א''ל נסמוך אשיתוף. א''ל הא לא שתפינן! נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה דתניא] 'הזאה שבות' ו'אמירה לנכרי שבות', מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת! א''ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים.
ונחלקו הראשונים כיצד להסביר את תשובת רב יוסף לאביי:
'''בה"ג''': יש הבדל בין שבות שיש בה מעשה, שיהודי עושה אותה בידיו (כהזאה), לשבות שאין זה מעשה, אמירה לגוי; ולצורך מילה מותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאורייתא, כיוון שהיהודי לא עושה מעשה בידיו .
-'''רי"ף''' (נה:): החילוק הוא בתוך אמירה לגוי גופא, שאמירה לגוי שיעשה איסור דאו' (שבות דאית ביה מעשה)-אסורה, ואילו אמירה לגוי שיעשה איסור דרבנן (שבות דלית ביה מעשה)-מותרת. 

==== לצורך מצווה ====

על בסיס הנ"ל נחלקו הראשונים אם ואיך להרחיב את היתר זה: 

-ע"פ גירסת '''בה"ג''':
-כתב בעל '''העיטור''', שמותרת כל אמירה לנוכרי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו'.
-ע"פ גירסת '''הרי"ף''' נחלקו האם ואיך להרחיב את ההיתר: 

-'''רמב"ן''' (קל: ד"ה 'וכן אני') תוס' (גיטין שם ד"ה 'אע"ג'), רשב"א (שו"ת סי' תשפ"ד): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי דווקא לצורך מילה, אבל לא בשאר מצוות . 

-'''הרמב"ם''' (פ"ו ה"י): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי לכל צורך מצווה. ולכן פסק (שם): כיצד אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר. או סכין למילה. או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה . 

==== לצורך גדול או מקצת חולי ====
הרמב"ם (שם ה"ט) הרחיב את היתר שבות דשבות באמירה לגוי גם לצורך גדול או לצורך מקצת חולי וכתב: דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה. 

==== פסק השו"ע והרמ"א בכל הנ"ל ====
-לעניין מילה:
פסק השו"ע (סי' שלא ס"ו): מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לאינו יהודי לעשותם אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן אומר לאינו יהודי ועושהו ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה לא יאמר לאינו יהודי לעשותו. הגה: (ועיין לעיל סימן ש''ז).''
דווקא שבות דשבות התירו לצורך מכשירי מילה. 

-לעניין מצווה, צורך גדול ומקצת חולי:
השו"ע פסק כרמב"ם וכתב (סי' שז ס"ה): דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין. הגה: ולקמן סימן תקפ''ז פסק להתיר ועיין לעיל סימן רע''ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא ועיין שם סעיף ג':
[רואים מדברי השו"ע שאפילו לצורך מצווה דרבנן מותר, ואפילו המצווה הזאת תעשה רק מחר .]

===== מהו 'צורך הרבה'? =====
כתב המג"א (ס"ק ז) ש'צורך הרבה' היינו דווקא במקום הפסד גדול ורק אז אפשר להתיר אמירה לגוי באיסור דרבנן [ואפי' לישראל יהיה מותר לעשות איסור דרבנן בשינוי, ויתבאר להלן בע"ה], הא לאו הכי-אסור.
אך באליה רבא (ס"ק יד) כתב ש'צורך הרבה' זה דווקא צער הגוף. (והו"ד במשנ"ב ס"ק כב). 

אך כתב הרמ"א בסי' רעו ס"ב: יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לאינו יהודי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה (ר''ן סוף פרק ר' אליעזר דמילה בשם העיטור) שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה בפרט בסעודת חתונה או מילה ואין מוחה בידם ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו.'' 

הרמ"א מתאר מנהג שסמכו על בעל העיטור, אמירה לגוי אפי' באיסור דאו' לצורך מצווה, ומקל בזה רק במקום צורך גדול. וכ"כ המשנ"ב (סי' רעו ו-שז) שהעיקר כהחולקים, שאסור.
 

אך יש מקרים בהם ניתן לסמוך על בעל העיטור: 

∙כתב המשנ"ב (סי' רעו ס"ק כ) שבמקום מצווה דרבים כגון שנקרע העירוב וכדו', כדאי הוא בעת העיטור לסמוך עליו. וכ"כ בלווית חן (סי' יז) אך שלכתחילה יחפש אמירה לאמירה (כדלהלן).
∙ועוד כתב המשנ"ב (סי' שלא ס"ק כב. ע"ד הרמ"א לעיל) שהסומך על בעל העיטור לעניין מילה לא הפסיד ובעיקר לעניין הוצאה שרבו הפוסקים הסוברים שכהיום אין לנו רה"ר מה"ת. וכ"כ בלווית חן (סי' ק).
ו. פרטי דינים בשבות דשבות:
לעיל אמרנו שמותרת אמירה לגוי באיסור שבות משום מצווה, צורך גדול או מקצת חולי. אך מה הדין:
א. אמירה לגוי שיעשה מלאכה שא"צ לגופה.
ב. אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי.
ג. אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר.
ד. ישראל העושה מלאכה דרבנן (שבות) בשינוי (דשבות).
-אמירה לגוי במלאכה שא"צ לגופה:
לכאו' קשה ממה דאיתא בכתובות (ס.) 'שצינור שעלו בו קשקשים מותר למעכן ברגלו, דמתקן כלאח"י הוא (שממעכן ברגלו) במקום פסידא לא גזרו', על מאי דתנן בשבת (קכא.): נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה.
ומדוע אסור ליהודי עצמו לכבות, הרי זו מלאכ' שא"צ לגופה דהוא איסור דרבנן, והווי מקום פסידא!
הגמ"ר (פ' במה טומנין): דווקא בצינור התירו, דאי לא שרית ליה כלאח"י יבוא לתקן כדרכו. אבל שאר שבותים במקום פסידא אסור. וכ"כ הריב"ש (סי' שפז) שמכאן למדנו דשבות דשבות אפי' במקום פסידא-אסור.
הר"ן (סא.) תירץ: (1) יש לומר דשאני כיבוי דכיוון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה, ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה לגופה, משום הכי אסרי רבנן אפילו במקום פסידא, ואפילו ע"י נוכרי נמי אסרו, לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י נוכרי אתי לכבויי איהו גופיה.
(2) אי נמי שאני הכא שהוא שבות כלאח"י שממעכן ברגליו, וקיל טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו ע"י נוכרי.
וע"פ מאי דקיי"ל בשו"ע ס"ה שמותר שבות דשבות ע"י גוי במקום פסידא, א"כ לא נותר לנו אלא יישובו הראשון של הר"ן.
ונחלקו האם כוונתו דכל מלאכה שא"צ לגופה אסור לעשות ע"י גוי אפי' במקום הפסד, או שרק מלאכה כיבוי דליקה.
רע"א (שו"ת סי' יז), מהרש"ג ועוד-כל מלאכה שא"צ לגופה אסורה ע"י גוי אפי' במקום הפסד וכו'.
אך בחזו"ע (ח"ג עמ' תסח) כתב שכוונת הר"ן היא להחמיר דווקא בדליקה, שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י גוי יבוא לכבות בעצמו, וכ"כ טעם זה בשו"ע הרב (סי' שלד סכ"ה) ועוד. אבל שאר מלאכה שא"צ לגופה הווי ככל שבות ומותר. וכ"כ המנוח"א (ח"א פט"ו הע' 13) להתיר.
וכ"מ מדברי המשנ"ב (סי' שב ס"ק לו) לעניין שפשוף טיט מע"ג בגדו שאפי' המחמיר בזה מקל ע"י גוי, דהווי מלא' שא"צ לגופה, וא"כ הווי שבות דשבות במקום כבוד הבריות דשרי.
-אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי:
המשנ"ב להלן (סי' שמ ס"ק ג) כתב לעניין אישה ששכחה ליטול ציפורניה וליל טבילתה הוא שבת שתאמר לגויה ליטול ציפורניה ביד, דהווי שבות דשבות במקום מצווה. מוכח דס"ל להקל. וכ"פ השש"כ (פ"ל המ"ט) וכן החזו"ע (שם עמ' תנז).
אך בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' נד)-החמיר בזה.
-אמירה לגוי לומר לגוי אחר שיעשה מלא' דאו':
שו"ת חוות יאיר (סי' מו)-קיל טפי משבות דשבות, ומותר אפי' שלא במקום מצווה.
עבודת הגרשוני (סי' מט)-חשיב כשבות אחת ואפי' במקום מצווה אסור.
במשנ"ב (ס"ק כד) נראה דמחמיר אך כתב לסמוך על המקלים במקום הפסד מרובה . וכ"נ גם בחזו"ע (עמ' תנד).
במנוח"א (ח"א פט"ו הי"ד) הוסיף שגם במקום מצווה.
-איסור שבות בשינוי ע"י ישראל:
המג"א (ס"ק ז) כתב שמותר במקום הפסד מרובה. וכ"כ הפמ"ג (סי' שכה אש"א ס"ק ו) [אף שבסי' שז אש"א ס"ק ז כתב שאסור].
וכ"פ באג"מ (או"ח ח"ד סי' צא אות א). ובחזו"ע (שם עמ' תעז) כתב שכן דעת רוב האחרונים.
ועי' בבאוה"ל (סי' שמט ס"ה ד"ה 'ואפילו') שמסתפק בזה.
ויש המחמירים בזה (שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קכא) ועוד).
[וצ"ע אם יהיה מי שיתיר בזה במקום מקצת חולי, שהרי קיי"ל (סי' שכח סי"ז) שדווקא לצורך חולה כל גופו/נפל למשכב, מותר לישראל לעשות איסור דרבנן בשינוי. ונראה מוכרח שא"א להתיר].
[בשבת קלד נראה בשם הרשב"א והרמב"ן לאסור , אומנם בר"ן בשם רבינו יהונתן משמע להתיר, וכן האו"ז בב"י בסי' שכה ס"ב, וכן פסק בשו"ע, יש מחלוקת בין הא"ר והמג"א כיצד ללמוד באו"ז, הפמ"ג לומר שמג"א שעל פיו שבות דשבות ע"י ישראל מותר. וכן בביאור הגר"א יו"ד סי' רסו לומד פשט בשו"ע [שמעתיק לשון הרמב"ם] ששבות דשבות ע"י ישראל-מותר, וכתב הגר"א שהרמב"ם והשו"ע הם אכן לא כדעת הרמב"ן והרשב"א]. 

11. בדבר שאינו אסור מצד הדין אלא בתורת חומרא:
כ"כ המשנ"ב סי' שז ס"ק ח. אך לעניין דבר האסור משום עובדין דחול כתב (סי' שיג ס"ק נו) שאסור לומר לגוי לעשותו.
12. טלטול מוקצה:
בסי' רעו ס"ג כתב הרמ"א: ומותר לומר לאינו יהודי לילך עימו לטול נר דלוק כבר הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא.
וכתב המשנ"ב (ס"ק כט) שאין להקל בזה אלא לבני תורה, שלא יבואו להקל בשאר דברים.
העיקרון העומד מאחורי היתר זה הוא שהרי היהודי יכול לעשות זאת בדרך היתר ע"י טלטול מן הצד [שמותר לצורך דבר המותר (שו"ע סי' שיא ס"ח), או לצורך מקומו (שם ס"ה)]-ולכן מותר לומר לגוי לעשותו . משמע שאם רוצה לומר לגוי לטלטל מוקצה מחמת גופו/חס"כ כדי שלא יגנב/מחמה לצל-אסור, שהרי היהודי לא יכול לעשות זאת ע"י טמ"ה, שה"ז לצורך דבר האסור [ועי' הערה ]. כ"כ המשנ"ב (ס"ק לא). 
=== מקרים יוצאי דופן ===
-אסור לטלטל בשבת נר שהיה דולק בביה"ש, אך נחלקו הראשונים (סי' רעט) האם יועיל לעשות תנאי מע"ש שיטלטל את הנר לאחר שיכבה. השו"ע (סי' רעט ס"ד) פסק שכן, והרמ"א הביא שנוהגים להחמיר, אך מ"מ ע"י גוי מותר דמשום שנוהגים כך הווי כאילו התנה בתחילה (ולעניין אמירה לגוי ניתן לסמוך על התנאי).
כתב המג"א (ס"ק ט) שמותר אפי' לצורך הנר שלא יגנב, דלצורך גו"מ א"צ לטעם שעשה תנאי אלא מותר בכל עניין ע"י גוי כמו"ש לעיל. 

- המשנ"ב בסי' שח (ס"ק טו) לעניין כלשמל"א כתב שמותר ע"י גוי לטלטלו גם מחמה לצל.
ובשש"כ (פ"ל הע' עב) כתב ליישב, דכלי שמלאכתו לאיסור קיל טפי דהיהודי יכול לטלטלו להדיא לצורך גו"מ . ועוד שיכול להערים לטלטלו לצורך גו"מ אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל.

== ג. רמיזה: ==

חשוב לדעת, שכאשר הותרה אמירה לגוי-הותרה גם ההנאה ממלאכתו. אך כאשר הותרה הרמיזה לגוי, עדיין נותר איסור הנאה ממלאכת גוי בעינו, ומותר רק ע"פ הכללים שנתבארו בסי' שכה בדיני גוי שעשה בשביל ישראל (עי' משנ"ב ס"ק יא).
=== מקורות בגמ' ===
1. בגמ' (קנ.): מתני': לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים: גמ': (פשיטא) מ''ש הוא ומ''ש חבירו? אמר רב פפא חבר נכרי. מתקיף לה רב אשי אמירה לנכרי שבות! אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא קמ''ל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר אדם לחבירו 'הנראה שתעמוד עמי לערב?' כר' יהושוע בן קורחה ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מ''ט דרבי יהושע בן קרחה? דכתיב 'ממצוא חפצך ודבר דבר'-דיבור אסור הרהור מותר.
ונמצאנו מגמ' זו:
אסור לומר לחבירו, אפי' גוי, לשכור לו פועלים בשבת.
אבל יכול לומר לחבירו אפי' יהודי 'הנראה שתעמוד עימי לערב?' אעפ"כ שמתוך כן מבין שרוצה לשכורו (רש"י), דהווי כהרהור שמותר [שהאיסור בלומר בהדיא הוא משום 'ודבר דבר'].
והוסיפו הראשונים על כך:
הרא"ש (ב"מ פ"ז סי' ו): אסור לומר לגוי אפי' בע"ש לשכור לו פועלים [ולעשות כל מלא' אחרת] בשבת.
ספהמ"צ והתרומה: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה?' אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה בשבת הבאה. וכתב הטור 'ומסתברא קצת לאיסור'.
פסק השו"ע בהנ"ל:
ס"ב: (1)אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לאינו יהודי לעשותו (2)ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת אסור (3)אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה.
ס"ז: מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב:

2. ועוד במשנה (קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה. גמ': א''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.''
ונחלקו הראשונים האם מותר לרמוז לגוי בצורה כזו על שאר איסורי שבת:
הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' רעז): לא התירו אלא בדליקה. וכ"כ סמ"ג והתרומה (מובאים בב"י).
בה"ג (הל' שבת פט"ז, יט.): אין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת.
וכ"כ סמ"ק אלא שהוסיף שיתכן שדברי בה"ג אמורים רק לעניין הפסד ממון.
הרא"ש פסק כבה"ג (לפי הסמ"ק) שמותר לרמוז לגוי בצורה כזו על כל היזק הבא לאדם 'פתאום'.
וכ"פ השו"ע (סי"ט): סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד מותר לקרות אינו יהודי אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. וכן מותר לומר לאינו יהודי כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא (ועיין לקמן סימן של''ד):''
וכ"כ בסי' שלד (סכ"ו) אלא ששם לא הביא דעת הרשב"א.
=== פסיקת ההלכה ===
3. הרמ"א (סכ"ב): כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (אור זרוע).

א"כ סיכום המקורות הנ"ל:
∙ שו"ע ס"ב: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית השבת כך?' אף שמבין שרצונו שיעשה כך שבת הבאה.
∙ שו"ע ס"ז: מותר לרמוז בשבת עצמה לחבירו יהודי 'הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמדי לערב' אף שמבין רוצה לשוכרו, דהווי כהרהור שמותר בשבת.
∙ שו"ע סי"ט: במקום פסידא מותר לרמוז לגוי ע"י שקורא לו ואומר 'כל המציל אינו מפסיד'.
∙ רמ"א סכ"ב: אסור לרמוז בשבת לעשות מלא' בשבת, אך מותר לרמוז לו בשבת לעשות מלא' אחר השבת.
דעת הב"ח:
כתב הב"ח (ס"ק ב): עמ"ש בס"ב שמותר לרמוז 'אחר השבת', דלאו דווקא הוא אלא אפי' בשבת מותר לרמוז לגוי שיעשה מלאכה, באפילו רמיזה בצורה בקשה שמבין מתוך דבריו שרוצה שיעשה עבורו מלאכה בשבת, דכיוון שלא מפרש, הוו"ל כהרהור המותר. וראייתו ממ"ש בשו"ע בס"ז, שמותר לרמוז אפי' בשבת גם כשמבין מתוך דבריו.
והט"ז (ס"ק ב) כתב עוד סיוע לדברי הב"ח מסי"ט שמותר לרמוז 'כל המציל אינו מפסיד'.
האם לפי הב"ח הרמ"א בסכ"ב פליג על השו"ע?
מדברי הט"ז (שם) משמע שכן . וכ"כ הפמ"ג (מש"ז ס"ק ב) בתירוצו הראשון.
דעת המג"א והמשנ"ב:
כתבו האחרונים לישב הדברים, שמ"ש בס"ב היינו דווקא שמרמז לו אחר השבת, ואז מותר לו לרמז גם אם יעשה מלאכה שבת הבאה (משנ"ב ס"ק י), ומ"ש בס"ז זה רמז בשבת, אך לצורך מוצאי שבת, וזה מותר (משנ"ב ס"ק כט) . אך רמז בשבת לצורך השבת-אסור ואלו דברי הרמ"א בסכ"ב .
וכתב המשנ"ב (ס"ק עה) שכל מה שאסור הוא שאומר לגוי בצורה שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה מלאכה בשבת. כגון שאסור לומר לגוי לקנח החוטם, שמבין מתוך כך שרצונו שימחוט את הפתילה [שאז זה היה הכינוי המקובל לכך], אבל בדרך סיפור דברים בעלמא כגון 'הנר לא מאיר יפה' מותר.
א"כ:
רמז בשבת לצורך מוצ"ש-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה] (עי' שו"ע הרב ס"ז).
רמז בחול לצורך השבת-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה].
רמז בשבת לצורך השבת-אסור בלשון ציווי [ובקשה] ומותר בדרך סיפור דברים.

טיוטה:אמירה לגוי בשבת

2018-01-23T13:58:04Z

עוז פ: /* טעמים לאיסור זה: */

'''פתיחה:'''
בבואנו לאיסור מלאכת הגוי בשבת צריך לדעת שמתמודדים כאן עם שני איסורים:

א. האמירה לגוי. ובזה נדון להלן.
וזה כולל שלושה דברים: 1.אמירה. 2.רמיזה. 3. חובת מחאה. ויבוארו להלן.

ב. איסור הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל בשבת. ובזה עוסק סי' שכה.

וחשוב לדעת:

א. כאשר מותרת האמירה המפורשת לגוי, מותרת [ע"פ רוב ] גם ההנאה ממנה.
ב. כשלא הותרה האמירה המפורשת, אסור ליהנות ממלאכת הגוי שעשה לצורך ישראל, בין אם ישראל רמז לו [בדרך סיפור דברים, כמו"ש להלן] בין אם הגוי עשה מעצמו לצורך הישראל, אלא ע"פ גדרי הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל המובאים בסי' שכה.

== א. המקור, הטעמים, והנפק"מ. ==

• מקור הדין:
שמות פי"ב פט"ז: כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם.

'''מכילתא''' (פרשה ט ד"ה כל מלאכה): לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.

ונחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה"ת או מדרבנן בלבד:

-'''סמ"ג , יראים''' (סי' שד): מדאו' .

-'''רמב"ן''' (עה"ת שם): מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.

ופסק '''הרמב"ם''' (פ"ו ה"א והכ"ב ועוד) שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ"פ השו"ע (סי' שז ס"ה) ובמשנ"ב שם (ס"ק כ וכן בסי' רמג ס"ק ה ובשעה"צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.

== טעמים לאיסור זה: ==

'''רש"י''' (שבת קכא. ד"ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד"ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .

'''רש"י''' (ע"ז טו. ד"ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור. 

'''רמב"ם''' (פ"ו ה"א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.
 
נ"מ מביא''' האבני נזר''' (אור"ח מג ו) אם אומר בע"ש לעשות בשבת או בשבת לעשות במוצ"ש. 
אומנם הגיוני שרש"י לא סותר את עצמו וכל הטעמים נכונים ויש כמה סיבות לאסור בכל המקרים של אמירה, וכך גם פסק בשו"ע (שז ב) לאסור בשני האופציות.

== פסיקת דין זה במשנה: ==

'''במשנה''' (שבת קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה.

'''ועוד שם''' (קנ.): לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. גמ': מ"ש הוא ומ"ש חבירו? א"ר פפא: חבר נכרי! מתקיף ליה רב אשי-אמירה לנכרי שבות! (וכבר שנינו (בקכא.) שאסור. רש"י.) וכו'.

== ב. מקרים בהם מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת: ==

מקרים 1-9 וכן חלק מ-10 עוסקים באיסורי דאו', לעומתם חלק מ-10, וכן 11 ו-12 באיסורי דרבנן.

1. לצורך יישוב ארץ ישראל:

הגמרא בגיטין (ח:): והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא? אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס''ד?? כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה, ה''נ אומר לעובד כוכבים ועושה. ואע''ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א''י לא גזור רבנן.
וכ"פ '''השו"ע''' (סימן שו סעיף יא): מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו (אור זרוע):
א"כ השו"ע מתיר לומר לגוי לחתום למרות שזו אמירה לגוי לעשות איסור דאו', ורמ"א מתיר רק משום ד[לדעתו] כתב של גוים איסורו מדרבנן בלבד, וא"כ הווי שבות דשבות במקום מצווה דשרי (כדלקמן), אך '''במשנ"ב ובאוה"ל''' שם דחה דבריו, דדעת האור זרוע יחידאה הוא ואין לו מקור בגמרא, והעלה דכתב של גוים אסור אף הוא מדאורייתא, אלא מותר לומר לגוי אפילו במלאכה דאורייתא לצורך יישוב ארץ ישראל.

2. מפני צער בעלי חיים:
'''בשבת''' (קלח:) מבואר שבמקום צער בעלי חיים מותר לבטל כלי מהיכנו, וכתב '''הרא"ש''' (שם סי' ג) ועוד שבמקום צעב"ח מותרת גם אמירה לגוי, ולכן אם הפרה מצטערת מהחלב שבדדיה מותר לומר לגוי לחלוב אותה.

וכ"פ '''בשו"ע''' (סימן שה סעיף כ): מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה. וכ"כ '''המשנ"ב''' (שם ס"ק ע) לעניין בהמה שנפלה לאמת המים.
ומ"ש השו"ע בהמשך: 'והחלב אסור בו ביום', אין זה מטעם הנאה ממלאכת גוי, אלא כמו שכתב '''המשנ"ב''' (ס"ק עב) שהטעם הוא מדין משקים שזבו שאסור להנות מהם בשבת שחיישינן שמא יסחט, כמבואר בסי' שכ ס"א.

3. לצורך חולה שאין בו סכנה:
ארבעה סוגים של חולה שאב"ס: 

א. חולה: הגמרא (שבת קכט.): חיה...ל' אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין ע''י ארמאי כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה נעשין ע''י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. 
וכ"פ בשו"ע (סי' שכח סי"ז): חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה. הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב'). אומרים לעכו''ם לעשות לו רפואה.''
ב. יולדת עד 30 יום:
הגמ' הנ"ל. וכ"פ בשו"ע (סי' של ס"ד) לעניין יולדת: 'הרי היא עד שלושים יום כחולה שאין בו סכנה'.
ג. קטן:
כתבו השו"ע (סו"ס רעו) והרמ"א (סי' רעו ס"א וסי' שכח סי"ז) שקטן הווי כחולה שאין בו סכנה. וכתב המשנ"ב (סי' רעו שם) שדווקא אם צריכים לדבר הרבה.
והאחרונים דנו עד איזה גיל נחשב קטן: חזו"א: 2-3. צי"א (ח"ח סי' טו פי"ב אות ז): 6. מנחת יצחק (ח"א סי' לח), חזו"ע (שבת ג' עמ' שסא): 9. אול"צ (ח"ב פל"ו אות טז): 13.

ד. מפני קור/חום גדול:
כתב השו"ע (סו"ס רעו): בארצות קרות מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול שהכל חולים אצל הקור.
האחרונים דנו להקל גם לעניין אמירה לגוי להדליק מגזן/מאוורר כשהחום גדול . כ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כג-כד), וכן בשש"כ (פ"ל הי"א) ובילקו"י (סי' רעו ס"י). אך בשו"ת אול"צ (ח"ב פכ"ה אות ה במקורות) כתב לאסור.

4. בביה"ש לצורך מצווה או דבר שהוא טרוד ונחפז עליו:
כתב מרן בשו"ע (סי' רסא ס"א): ספק חשיכה והוא בין השמשות...מותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה.
לעניין מצווה:
-כתב המשנ"ב (ס"ק טו) שמותר לצורך מצווה אפי' המצווה איננה בשביל שבת (כדמוכח מסי' שמב ס"א).
-האם דין ביה"ש של מוצ"ש שווה לדין ביה"ש של ע"ש?
-המג"א (סי' שמב) נסתפק.
-בחיי"א (הובא במשנ"ב סי' שמב ס"ק ב) כתב לאסור. וכן משמע דעת המשנ"ב שם.
-אך בברכ"י סי' שמב אות ב) הביא בשם הרשב"א להתיר, בגר"ז (סי' שמב) כתב שמותר. וכ"פ במנוח"א (שם הי"ב).
לעניין טרוד ונחפז:
כתב המשנ"ב (ס"ק טז) בשם רש"ל שהכוונה היא לכל דבר שאם לא יהיה נעשה, יהיה מצטער עליו בשבת, אך כתב עוד רש"ל שליבו נוקפו להחמיר אם אין בזה צורך שבת, אא"כ הווי הפסד מרובה או צורך גדול שאז מותר אפי' לא הווי צורך שבת. וכתב להתיר לומר לגוי להדליק נר יורצהייט דמשום שהעולם מקפידים בזה הווי צורך גדול.

5. בדבר שנחלקו הפוסקים אם מותר לעשותו:
וכ"פ בשו"ע (שם ס"ז): ושבירת פותחות של תיבות יש מתיר ויש אוסר ויש להתיר על ידי אינו יהודי. וזאת על פי מ"ש בב"י (סי' שיד ד"ה 'וכתב האגור'): ..ע"י ידי גוי אין להחמיר כל כך משום דאיכא מאן דשרי אפילו ע"י ישראל.

6. להציל ספרי קודש מפני הדליקה:
בשו"ע (סי' שלד סי"ח): כתבו משם גאון שמותר לומר לעכו''ם להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים.''
וכתב במנוח"א (ח"א פט"ו ה"ו) שלאו דווקא מדליקה אלא ה"ה כל שמונחים בבזיון. וכ"כ בילקו"י (סי' שז הי"ג) לעניין גוי המוכר ספרי קודש בשבת, שמותר לומר לגוי אחר לקנותם ממנו.

7. אמירה לגוי בפסיק רישא:
-דעת הרמ"א:
-כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' סו) שמותר, וכן כתב הרמ"א (סו"ס רנג): נוהגין שהאינם יהודים מוציאים הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אחר כך התנור ההוא ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים. הדיון כאן הוא בפס"ר במלאכת גוי , שהשפחה כוונתה לחמם את הבית (וזה מותר שהכל חולים אצל צינה. שו"ע סו"ס רעו), אך בפ"ר גם האוכל מתחמם.
וזה פסיק רישא וניחא ליה (ליהודי), ובכ"ז מותר. כ"כ מג"א (ס"ק מא).
-נחלקו הראשונים האם מותר לכבד ריצפה שאינה מרוצפת או שאסור משום דהווי פס"ר של השוואת גומות, ובשו"ע (סי' שלז ס"ב) פסק לאסור, אך כתב הרמ"א (שם): מיהו, ע"י אינו יהודי-מותר.
וכתבו התו"ש (ס"ק ו), הגר"ז (ס"ב),הגר"א, והמשנ"ב (ס"ק י) הטעם משום דהווי פס"ר באמירה לגוי-ומותר .
והטעם: כתב המג"א (סי' רנג שם) דהווי שבות שאין בו מעשה . וכ"כ המשנ"ב (סי' רנג ס"ק צט ).
-אבל הגר"א (כאן) כתב שפס"ר בניח"ל במלאכת גוי-אסור, ולכן מסביר בסי' רנג הנ"ל שהתבשיל לא נצטנן לגמרי, ולרמ"א אין זה אלא איסור דרבנן , ולכן מתיר, דהווי שבות דשבות במקום מצווה.
-עכ"פ הסכמת האחרונים היא שפס"ר באמירה לגוי אפי' היכא דניחא ליה-מותר, וכן פסקו המנוח"א (ח"א פט"ו ה"ט), ושש"כ (פל"א הע' א), יבי"א (ח"ז סי' לה) והילקו"י (קיצוש"ע סי' שז סכ"ז ).

8. אמירה שכתוצאה ממנה יעשה הנוכרי על דעת עצמו איסור:
בסי' רעו ס"ג כתב השו"ע: אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו את הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך האינו יהודי, כיוון שעיקר ההליכה בשביל ישראל.
נראה שצ"ל שיש אפשרות ללכת גם אילולא הנר, ולכן אין כאן בעיית אמירה. שהגוי אדעתא דנפשיא קא עביד.
אלא דמ"מ אסור להנות מהאור, שנחשב שהגוי עשה זאת לצורך ישראל שעיקר ההליכה בשביל הישראל והישראל נהנה מיד ממלאכת הגוי.
אך כתב המשנ"ב (ס"ק כז) והמנוח"א (ח"א פי"ח הע' 22) שאם משלח את הגוי שילך בעצמו והדליק הגוי את הנר, אין זה מיקרי לצורך הישראל שאף שעיקר ההליכה בשביל הישראל, כיוון שאין גוף הישראל נהנה מהנר בעת ההדלקה, אך אם גוף הישראל נהנה מיד, נראה שהגוי עשה זאת גם לצורך היהודי.
וכע"ז כתב הט"ז (סו"ס רעו) שמותר לומר לשפחה להדיח כלים [שהרי יכולה להדיח גם אילולא נר], והנר שמדליקה לשם כך, ההנאה ממנו מותרת, דבעת ההדלקה הדליקה לצורכה [שהיהודי לא נהנה מהנר מיד].
ועפ"ז כתב בשש"כ (פ"ל הכ"ה) שמותר לומר לגוי להעביר חפץ לקומה עליונה, שהגם שידוע שהגוי ישתמש לצורך כן במעלית, מ"מ מותר מכיוון שאפשר שיעלה ברגל. אך מ"מ לא יגביל את הגוי בזמן.
אך במצב בו אין לגוי אפשרות כלל לבצע את הדבר אילולא עשיית איסור, לכאו' הווי רמז בלשון ציווי.

9. לצורך שמחת חתן וכלה (מחלוקת).
בסי' שלח ס"ב: יש מתירים לומר לעכו''ם לנגן בכלי שיר בחופות. הגה: ואפילו לומר לעכו''ם לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה אבל בלאו הכי אסור.
מ"ש השו"ע היינו ע"פ מ"ש לעיל, דניגון בכלי שיר הוא רק איסור דרבנן, ובכה"ג הווי שבות דשבות במקום מצווה. אך הרמ"א מתיר לומר לגוי לתקן כלי שיר, שזה איסור דאו'. והטעם (משנ"ב ס"ק ט):
-המג"א (ס"ק ד): ס"ל לרמ"א ששמחת חתן וכלה עדיפא טפי משאר דבר מצווה ומותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאו'.
-הגר"א: הרמ"א כתב זאת לפי בעל העיטור שמותרת אמירה לגוי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו', א"כ לדידן דלא קיי"ל כוותיה, גם בזה אסור. וכ"מ מהגר"ז (סי' שלח ס"ג).
10. אמירה לגוי לצורך מכשירי מילה, מצווה, צורך גדול ומקצת חולי.
א. לצורך מכשירי מילה:
מקור הדין: בגמ' בעירובין (סז: סח.): ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה. אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי! א''ל אביי: והא לא ערבינן! א''ל נסמוך אשיתוף. א''ל הא לא שתפינן! נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה דתניא] 'הזאה שבות' ו'אמירה לנכרי שבות', מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת! א''ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים.
ונחלקו הראשונים כיצד להסביר את תשובת רב יוסף לאביי:
-בה"ג: יש הבדל בין שבות שיש בה מעשה, שיהודי עושה אותה בידיו (כהזאה), לשבות שאין זה מעשה, אמירה לגוי; ולצורך מילה מותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאורייתא, כיוון שהיהודי לא עושה מעשה בידיו .
-רי"ף (נה:): החילוק הוא בתוך אמירה לגוי גופא, שאמירה לגוי שיעשה איסור דאו' (שבות דאית ביה מעשה)-אסורה, ואילו אמירה לגוי שיעשה איסור דרבנן (שבות דלית ביה מעשה)-מותרת.
ב. לצורך מצווה:
על בסיס הנ"ל נחלקו הראשונים אם ואיך להרחיב את היתר זה:
-ע"פ גירסת בה"ג:
-כתב בעל העיטור, שמותרת כל אמירה לנוכרי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו'.
-ע"פ גירסת הרי"ף נחלקו האם ואיך להרחיב את ההיתר:
-רמב"ן (קל: ד"ה 'וכן אני') תוס' (גיטין שם ד"ה 'אע"ג'), רשב"א (שו"ת סי' תשפ"ד): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי דווקא לצורך מילה, אבל לא בשאר מצוות .
-הרמב"ם (פ"ו ה"י): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי לכל צורך מצווה. ולכן פסק (שם): כיצד אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר. או סכין למילה. או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה .
ג. לצורך גדול או מקצת חולי:
הרמב"ם (שם ה"ט) הרחיב את היתר שבות דשבות באמירה לגוי גם לצורך גדול או לצורך מקצת חולי וכתב: דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה.
ה. פסק השו"ע והרמ"א בכל הנ"ל:
-לעניין מילה:
פסק השו"ע (סי' שלא ס"ו): מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לאינו יהודי לעשותם אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן אומר לאינו יהודי ועושהו ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה לא יאמר לאינו יהודי לעשותו. הגה: (ועיין לעיל סימן ש''ז).''
דווקא שבות דשבות התירו לצורך מכשירי מילה.
-לעניין מצווה, צורך גדול ומקצת חולי:
השו"ע פסק כרמב"ם וכתב (סי' שז ס"ה): דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין. הגה: ולקמן סימן תקפ''ז פסק להתיר ועיין לעיל סימן רע''ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא ועיין שם סעיף ג':
[רואים מדברי השו"ע שאפילו לצורך מצווה דרבנן מותר, ואפילו המצווה הזאת תעשה רק מחר .]

מהו 'צורך הרבה'?
כתב המג"א (ס"ק ז) ש'צורך הרבה' היינו דווקא במקום הפסד גדול ורק אז אפשר להתיר אמירה לגוי באיסור דרבנן [ואפי' לישראל יהיה מותר לעשות איסור דרבנן בשינוי, ויתבאר להלן בע"ה], הא לאו הכי-אסור.
אך באליה רבא (ס"ק יד) כתב ש'צורך הרבה' זה דווקא צער הגוף. (והו"ד במשנ"ב ס"ק כב).

אך כתב הרמ"א בסי' רעו ס"ב: יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לאינו יהודי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה (ר''ן סוף פרק ר' אליעזר דמילה בשם העיטור) שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה בפרט בסעודת חתונה או מילה ואין מוחה בידם ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו.''
הרמ"א מתאר מנהג שסמכו על בעל העיטור, אמירה לגוי אפי' באיסור דאו' לצורך מצווה, ומקל בזה רק במקום צורך גדול. וכ"כ המשנ"ב (סי' רעו ו-שז) שהעיקר כהחולקים, שאסור.

אך יש מקרים בהם ניתן לסמוך על בעל העיטור:
∙כתב המשנ"ב (סי' רעו ס"ק כ) שבמקום מצווה דרבים כגון שנקרע העירוב וכדו', כדאי הוא בעת העיטור לסמוך עליו. וכ"כ בלווית חן (סי' יז) אך שלכתחילה יחפש אמירה לאמירה (כדלהלן).
∙ועוד כתב המשנ"ב (סי' שלא ס"ק כב. ע"ד הרמ"א לעיל) שהסומך על בעל העיטור לעניין מילה לא הפסיד ובעיקר לעניין הוצאה שרבו הפוסקים הסוברים שכהיום אין לנו רה"ר מה"ת. וכ"כ בלווית חן (סי' ק).
ו. פרטי דינים בשבות דשבות:
לעיל אמרנו שמותרת אמירה לגוי באיסור שבות משום מצווה, צורך גדול או מקצת חולי. אך מה הדין:
א. אמירה לגוי שיעשה מלאכה שא"צ לגופה.
ב. אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי.
ג. אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר.
ד. ישראל העושה מלאכה דרבנן (שבות) בשינוי (דשבות).
-אמירה לגוי במלאכה שא"צ לגופה:
לכאו' קשה ממה דאיתא בכתובות (ס.) 'שצינור שעלו בו קשקשים מותר למעכן ברגלו, דמתקן כלאח"י הוא (שממעכן ברגלו) במקום פסידא לא גזרו', על מאי דתנן בשבת (קכא.): נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה.
ומדוע אסור ליהודי עצמו לכבות, הרי זו מלאכ' שא"צ לגופה דהוא איסור דרבנן, והווי מקום פסידא!
הגמ"ר (פ' במה טומנין): דווקא בצינור התירו, דאי לא שרית ליה כלאח"י יבוא לתקן כדרכו. אבל שאר שבותים במקום פסידא אסור. וכ"כ הריב"ש (סי' שפז) שמכאן למדנו דשבות דשבות אפי' במקום פסידא-אסור.
הר"ן (סא.) תירץ: (1) יש לומר דשאני כיבוי דכיוון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה, ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה לגופה, משום הכי אסרי רבנן אפילו במקום פסידא, ואפילו ע"י נוכרי נמי אסרו, לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י נוכרי אתי לכבויי איהו גופיה.
(2) אי נמי שאני הכא שהוא שבות כלאח"י שממעכן ברגליו, וקיל טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו ע"י נוכרי.
וע"פ מאי דקיי"ל בשו"ע ס"ה שמותר שבות דשבות ע"י גוי במקום פסידא, א"כ לא נותר לנו אלא יישובו הראשון של הר"ן.
ונחלקו האם כוונתו דכל מלאכה שא"צ לגופה אסור לעשות ע"י גוי אפי' במקום הפסד, או שרק מלאכה כיבוי דליקה.
רע"א (שו"ת סי' יז), מהרש"ג ועוד-כל מלאכה שא"צ לגופה אסורה ע"י גוי אפי' במקום הפסד וכו'.
אך בחזו"ע (ח"ג עמ' תסח) כתב שכוונת הר"ן היא להחמיר דווקא בדליקה, שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י גוי יבוא לכבות בעצמו, וכ"כ טעם זה בשו"ע הרב (סי' שלד סכ"ה) ועוד. אבל שאר מלאכה שא"צ לגופה הווי ככל שבות ומותר. וכ"כ המנוח"א (ח"א פט"ו הע' 13) להתיר.
וכ"מ מדברי המשנ"ב (סי' שב ס"ק לו) לעניין שפשוף טיט מע"ג בגדו שאפי' המחמיר בזה מקל ע"י גוי, דהווי מלא' שא"צ לגופה, וא"כ הווי שבות דשבות במקום כבוד הבריות דשרי.
-אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי:
המשנ"ב להלן (סי' שמ ס"ק ג) כתב לעניין אישה ששכחה ליטול ציפורניה וליל טבילתה הוא שבת שתאמר לגויה ליטול ציפורניה ביד, דהווי שבות דשבות במקום מצווה. מוכח דס"ל להקל. וכ"פ השש"כ (פ"ל המ"ט) וכן החזו"ע (שם עמ' תנז).
אך בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' נד)-החמיר בזה.
-אמירה לגוי לומר לגוי אחר שיעשה מלא' דאו':
שו"ת חוות יאיר (סי' מו)-קיל טפי משבות דשבות, ומותר אפי' שלא במקום מצווה.
עבודת הגרשוני (סי' מט)-חשיב כשבות אחת ואפי' במקום מצווה אסור.
במשנ"ב (ס"ק כד) נראה דמחמיר אך כתב לסמוך על המקלים במקום הפסד מרובה . וכ"נ גם בחזו"ע (עמ' תנד).
במנוח"א (ח"א פט"ו הי"ד) הוסיף שגם במקום מצווה.
-איסור שבות בשינוי ע"י ישראל:
המג"א (ס"ק ז) כתב שמותר במקום הפסד מרובה. וכ"כ הפמ"ג (סי' שכה אש"א ס"ק ו) [אף שבסי' שז אש"א ס"ק ז כתב שאסור].
וכ"פ באג"מ (או"ח ח"ד סי' צא אות א). ובחזו"ע (שם עמ' תעז) כתב שכן דעת רוב האחרונים.
ועי' בבאוה"ל (סי' שמט ס"ה ד"ה 'ואפילו') שמסתפק בזה.
ויש המחמירים בזה (שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קכא) ועוד).
[וצ"ע אם יהיה מי שיתיר בזה במקום מקצת חולי, שהרי קיי"ל (סי' שכח סי"ז) שדווקא לצורך חולה כל גופו/נפל למשכב, מותר לישראל לעשות איסור דרבנן בשינוי. ונראה מוכרח שא"א להתיר].
[בשבת קלד נראה בשם הרשב"א והרמב"ן לאסור , אומנם בר"ן בשם רבינו יהונתן משמע להתיר, וכן האו"ז בב"י בסי' שכה ס"ב, וכן פסק בשו"ע, יש מחלוקת בין הא"ר והמג"א כיצד ללמוד באו"ז, הפמ"ג לומר שמג"א שעל פיו שבות דשבות ע"י ישראל מותר. וכן בביאור הגר"א יו"ד סי' רסו לומד פשט בשו"ע [שמעתיק לשון הרמב"ם] ששבות דשבות ע"י ישראל-מותר, וכתב הגר"א שהרמב"ם והשו"ע הם אכן לא כדעת הרמב"ן והרשב"א].
11. בדבר שאינו אסור מצד הדין אלא בתורת חומרא:
כ"כ המשנ"ב סי' שז ס"ק ח. אך לעניין דבר האסור משום עובדין דחול כתב (סי' שיג ס"ק נו) שאסור לומר לגוי לעשותו.
12. טלטול מוקצה:
בסי' רעו ס"ג כתב הרמ"א: ומותר לומר לאינו יהודי לילך עימו לטול נר דלוק כבר הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא.
וכתב המשנ"ב (ס"ק כט) שאין להקל בזה אלא לבני תורה, שלא יבואו להקל בשאר דברים.
העיקרון העומד מאחורי היתר זה הוא שהרי היהודי יכול לעשות זאת בדרך היתר ע"י טלטול מן הצד [שמותר לצורך דבר המותר (שו"ע סי' שיא ס"ח), או לצורך מקומו (שם ס"ה)]-ולכן מותר לומר לגוי לעשותו . משמע שאם רוצה לומר לגוי לטלטל מוקצה מחמת גופו/חס"כ כדי שלא יגנב/מחמה לצל-אסור, שהרי היהודי לא יכול לעשות זאת ע"י טמ"ה, שה"ז לצורך דבר האסור [ועי' הערה ]. כ"כ המשנ"ב (ס"ק לא).
אלא שמ"מ יש מקרים יוצאי דופן:
-אסור לטלטל בשבת נר שהיה דולק בביה"ש, אך נחלקו הראשונים (סי' רעט) האם יועיל לעשות תנאי מע"ש שיטלטל את הנר לאחר שיכבה. השו"ע (סי' רעט ס"ד) פסק שכן, והרמ"א הביא שנוהגים להחמיר, אך מ"מ ע"י גוי מותר דמשום שנוהגים כך הווי כאילו התנה בתחילה (ולעניין אמירה לגוי ניתן לסמוך על התנאי).
כתב המג"א (ס"ק ט) שמותר אפי' לצורך הנר שלא יגנב, דלצורך גו"מ א"צ לטעם שעשה תנאי אלא מותר בכל עניין ע"י גוי כמו"ש לעיל.
- המשנ"ב בסי' שח (ס"ק טו) לעניין כלשמל"א כתב שמותר ע"י גוי לטלטלו גם מחמה לצל.
ובשש"כ (פ"ל הע' עב) כתב ליישב, דכלי שמלאכתו לאיסור קיל טפי דהיהודי יכול לטלטלו להדיא לצורך גו"מ . ועוד שיכול להערים לטלטלו לצורך גו"מ אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל.

==
ג. רמיזה: ==

חשוב לדעת, שכאשר הותרה אמירה לגוי-הותרה גם ההנאה ממלאכתו. אך כאשר הותרה הרמיזה לגוי, עדיין נותר איסור הנאה ממלאכת גוי בעינו, ומותר רק ע"פ הכללים שנתבארו בסי' שכה בדיני גוי שעשה בשביל ישראל (עי' משנ"ב ס"ק יא).
מקורות:
1. בגמ' (קנ.): מתני': לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים: גמ': (פשיטא) מ''ש הוא ומ''ש חבירו? אמר רב פפא חבר נכרי. מתקיף לה רב אשי אמירה לנכרי שבות! אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא קמ''ל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר אדם לחבירו 'הנראה שתעמוד עמי לערב?' כר' יהושוע בן קורחה ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מ''ט דרבי יהושע בן קרחה? דכתיב 'ממצוא חפצך ודבר דבר'-דיבור אסור הרהור מותר.
ונמצאנו מגמ' זו:
אסור לומר לחבירו, אפי' גוי, לשכור לו פועלים בשבת.
אבל יכול לומר לחבירו אפי' יהודי 'הנראה שתעמוד עימי לערב?' אעפ"כ שמתוך כן מבין שרוצה לשכורו (רש"י), דהווי כהרהור שמותר [שהאיסור בלומר בהדיא הוא משום 'ודבר דבר'].
והוסיפו הראשונים על כך:
הרא"ש (ב"מ פ"ז סי' ו): אסור לומר לגוי אפי' בע"ש לשכור לו פועלים [ולעשות כל מלא' אחרת] בשבת.
ספהמ"צ והתרומה: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה?' אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה בשבת הבאה. וכתב הטור 'ומסתברא קצת לאיסור'.
פסק השו"ע בהנ"ל:
ס"ב: (1)אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לאינו יהודי לעשותו (2)ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת אסור (3)אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה.
ס"ז: מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב:

2. ועוד במשנה (קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה. גמ': א''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.''
ונחלקו הראשונים האם מותר לרמוז לגוי בצורה כזו על שאר איסורי שבת:
הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' רעז): לא התירו אלא בדליקה. וכ"כ סמ"ג והתרומה (מובאים בב"י).
בה"ג (הל' שבת פט"ז, יט.): אין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת.
וכ"כ סמ"ק אלא שהוסיף שיתכן שדברי בה"ג אמורים רק לעניין הפסד ממון.
הרא"ש פסק כבה"ג (לפי הסמ"ק) שמותר לרמוז לגוי בצורה כזו על כל היזק הבא לאדם 'פתאום'.
וכ"פ השו"ע (סי"ט): סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד מותר לקרות אינו יהודי אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. וכן מותר לומר לאינו יהודי כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא (ועיין לקמן סימן של''ד):''
וכ"כ בסי' שלד (סכ"ו) אלא ששם לא הביא דעת הרשב"א.

3. הרמ"א (סכ"ב): כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (אור זרוע).

א"כ סיכום המקורות הנ"ל:
∙ שו"ע ס"ב: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית השבת כך?' אף שמבין שרצונו שיעשה כך שבת הבאה.
∙ שו"ע ס"ז: מותר לרמוז בשבת עצמה לחבירו יהודי 'הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמדי לערב' אף שמבין רוצה לשוכרו, דהווי כהרהור שמותר בשבת.
∙ שו"ע סי"ט: במקום פסידא מותר לרמוז לגוי ע"י שקורא לו ואומר 'כל המציל אינו מפסיד'.
∙ רמ"א סכ"ב: אסור לרמוז בשבת לעשות מלא' בשבת, אך מותר לרמוז לו בשבת לעשות מלא' אחר השבת.
דעת הב"ח:
כתב הב"ח (ס"ק ב): עמ"ש בס"ב שמותר לרמוז 'אחר השבת', דלאו דווקא הוא אלא אפי' בשבת מותר לרמוז לגוי שיעשה מלאכה, באפילו רמיזה בצורה בקשה שמבין מתוך דבריו שרוצה שיעשה עבורו מלאכה בשבת, דכיוון שלא מפרש, הוו"ל כהרהור המותר. וראייתו ממ"ש בשו"ע בס"ז, שמותר לרמוז אפי' בשבת גם כשמבין מתוך דבריו.
והט"ז (ס"ק ב) כתב עוד סיוע לדברי הב"ח מסי"ט שמותר לרמוז 'כל המציל אינו מפסיד'.
האם לפי הב"ח הרמ"א בסכ"ב פליג על השו"ע?
מדברי הט"ז (שם) משמע שכן . וכ"כ הפמ"ג (מש"ז ס"ק ב) בתירוצו הראשון.
דעת המג"א והמשנ"ב:
כתבו האחרונים לישב הדברים, שמ"ש בס"ב היינו דווקא שמרמז לו אחר השבת, ואז מותר לו לרמז גם אם יעשה מלאכה שבת הבאה (משנ"ב ס"ק י), ומ"ש בס"ז זה רמז בשבת, אך לצורך מוצאי שבת, וזה מותר (משנ"ב ס"ק כט) . אך רמז בשבת לצורך השבת-אסור ואלו דברי הרמ"א בסכ"ב .
וכתב המשנ"ב (ס"ק עה) שכל מה שאסור הוא שאומר לגוי בצורה שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה מלאכה בשבת. כגון שאסור לומר לגוי לקנח החוטם, שמבין מתוך כך שרצונו שימחוט את הפתילה [שאז זה היה הכינוי המקובל לכך], אבל בדרך סיפור דברים בעלמא כגון 'הנר לא מאיר יפה' מותר.
א"כ:
רמז בשבת לצורך מוצ"ש-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה] (עי' שו"ע הרב ס"ז).
רמז בחול לצורך השבת-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה].
רמז בשבת לצורך השבת-אסור בלשון ציווי [ובקשה] ומותר בדרך סיפור דברים.

טיוטה:אמירה לגוי בשבת

2018-01-23T13:57:40Z

עוז פ: /* טעמים לאיסור זה: */

'''פתיחה:'''
בבואנו לאיסור מלאכת הגוי בשבת צריך לדעת שמתמודדים כאן עם שני איסורים:

א. האמירה לגוי. ובזה נדון להלן.
וזה כולל שלושה דברים: 1.אמירה. 2.רמיזה. 3. חובת מחאה. ויבוארו להלן.

ב. איסור הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל בשבת. ובזה עוסק סי' שכה.

וחשוב לדעת:

א. כאשר מותרת האמירה המפורשת לגוי, מותרת [ע"פ רוב ] גם ההנאה ממנה.
ב. כשלא הותרה האמירה המפורשת, אסור ליהנות ממלאכת הגוי שעשה לצורך ישראל, בין אם ישראל רמז לו [בדרך סיפור דברים, כמו"ש להלן] בין אם הגוי עשה מעצמו לצורך הישראל, אלא ע"פ גדרי הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל המובאים בסי' שכה.

== א. המקור, הטעמים, והנפק"מ. ==

• מקור הדין:
שמות פי"ב פט"ז: כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם.

'''מכילתא''' (פרשה ט ד"ה כל מלאכה): לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.

ונחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה"ת או מדרבנן בלבד:

-'''סמ"ג , יראים''' (סי' שד): מדאו' .

-'''רמב"ן''' (עה"ת שם): מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.

ופסק '''הרמב"ם''' (פ"ו ה"א והכ"ב ועוד) שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ"פ השו"ע (סי' שז ס"ה) ובמשנ"ב שם (ס"ק כ וכן בסי' רמג ס"ק ה ובשעה"צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.

== טעמים לאיסור זה: ==

'''רש"י''' (שבת קכא. ד"ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד"ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .

'''רש"י''' (ע"ז טו. ד"ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור. 

'''רמב"ם''' (פ"ו ה"א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.
 
נ"מ מביא האבני נזר (אור"ח מג ו) אם אומר בע"ש לעשות בשבת או בשבת לעשות במוצ"ש. 
אומנם הגיוני שרש"י לא סותר את עצמו וכל הטעמים נכונים ויש כמה סיבות לאסור בכל המקרים של אמירה, וכך גם פסק בשו"ע (שז ב) לאסור בשני האופציות.

== פסיקת דין זה במשנה: ==

'''במשנה''' (שבת קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה.

'''ועוד שם''' (קנ.): לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. גמ': מ"ש הוא ומ"ש חבירו? א"ר פפא: חבר נכרי! מתקיף ליה רב אשי-אמירה לנכרי שבות! (וכבר שנינו (בקכא.) שאסור. רש"י.) וכו'.

== ב. מקרים בהם מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת: ==

מקרים 1-9 וכן חלק מ-10 עוסקים באיסורי דאו', לעומתם חלק מ-10, וכן 11 ו-12 באיסורי דרבנן.

1. לצורך יישוב ארץ ישראל:

הגמרא בגיטין (ח:): והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא? אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס''ד?? כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה, ה''נ אומר לעובד כוכבים ועושה. ואע''ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א''י לא גזור רבנן.
וכ"פ '''השו"ע''' (סימן שו סעיף יא): מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו (אור זרוע):
א"כ השו"ע מתיר לומר לגוי לחתום למרות שזו אמירה לגוי לעשות איסור דאו', ורמ"א מתיר רק משום ד[לדעתו] כתב של גוים איסורו מדרבנן בלבד, וא"כ הווי שבות דשבות במקום מצווה דשרי (כדלקמן), אך '''במשנ"ב ובאוה"ל''' שם דחה דבריו, דדעת האור זרוע יחידאה הוא ואין לו מקור בגמרא, והעלה דכתב של גוים אסור אף הוא מדאורייתא, אלא מותר לומר לגוי אפילו במלאכה דאורייתא לצורך יישוב ארץ ישראל.

2. מפני צער בעלי חיים:
'''בשבת''' (קלח:) מבואר שבמקום צער בעלי חיים מותר לבטל כלי מהיכנו, וכתב '''הרא"ש''' (שם סי' ג) ועוד שבמקום צעב"ח מותרת גם אמירה לגוי, ולכן אם הפרה מצטערת מהחלב שבדדיה מותר לומר לגוי לחלוב אותה.

וכ"פ '''בשו"ע''' (סימן שה סעיף כ): מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה. וכ"כ '''המשנ"ב''' (שם ס"ק ע) לעניין בהמה שנפלה לאמת המים.
ומ"ש השו"ע בהמשך: 'והחלב אסור בו ביום', אין זה מטעם הנאה ממלאכת גוי, אלא כמו שכתב '''המשנ"ב''' (ס"ק עב) שהטעם הוא מדין משקים שזבו שאסור להנות מהם בשבת שחיישינן שמא יסחט, כמבואר בסי' שכ ס"א.

3. לצורך חולה שאין בו סכנה:
ארבעה סוגים של חולה שאב"ס: 

א. חולה: הגמרא (שבת קכט.): חיה...ל' אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין ע''י ארמאי כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה נעשין ע''י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. 
וכ"פ בשו"ע (סי' שכח סי"ז): חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה. הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב'). אומרים לעכו''ם לעשות לו רפואה.''
ב. יולדת עד 30 יום:
הגמ' הנ"ל. וכ"פ בשו"ע (סי' של ס"ד) לעניין יולדת: 'הרי היא עד שלושים יום כחולה שאין בו סכנה'.
ג. קטן:
כתבו השו"ע (סו"ס רעו) והרמ"א (סי' רעו ס"א וסי' שכח סי"ז) שקטן הווי כחולה שאין בו סכנה. וכתב המשנ"ב (סי' רעו שם) שדווקא אם צריכים לדבר הרבה.
והאחרונים דנו עד איזה גיל נחשב קטן: חזו"א: 2-3. צי"א (ח"ח סי' טו פי"ב אות ז): 6. מנחת יצחק (ח"א סי' לח), חזו"ע (שבת ג' עמ' שסא): 9. אול"צ (ח"ב פל"ו אות טז): 13.

ד. מפני קור/חום גדול:
כתב השו"ע (סו"ס רעו): בארצות קרות מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול שהכל חולים אצל הקור.
האחרונים דנו להקל גם לעניין אמירה לגוי להדליק מגזן/מאוורר כשהחום גדול . כ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כג-כד), וכן בשש"כ (פ"ל הי"א) ובילקו"י (סי' רעו ס"י). אך בשו"ת אול"צ (ח"ב פכ"ה אות ה במקורות) כתב לאסור.

4. בביה"ש לצורך מצווה או דבר שהוא טרוד ונחפז עליו:
כתב מרן בשו"ע (סי' רסא ס"א): ספק חשיכה והוא בין השמשות...מותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה.
לעניין מצווה:
-כתב המשנ"ב (ס"ק טו) שמותר לצורך מצווה אפי' המצווה איננה בשביל שבת (כדמוכח מסי' שמב ס"א).
-האם דין ביה"ש של מוצ"ש שווה לדין ביה"ש של ע"ש?
-המג"א (סי' שמב) נסתפק.
-בחיי"א (הובא במשנ"ב סי' שמב ס"ק ב) כתב לאסור. וכן משמע דעת המשנ"ב שם.
-אך בברכ"י סי' שמב אות ב) הביא בשם הרשב"א להתיר, בגר"ז (סי' שמב) כתב שמותר. וכ"פ במנוח"א (שם הי"ב).
לעניין טרוד ונחפז:
כתב המשנ"ב (ס"ק טז) בשם רש"ל שהכוונה היא לכל דבר שאם לא יהיה נעשה, יהיה מצטער עליו בשבת, אך כתב עוד רש"ל שליבו נוקפו להחמיר אם אין בזה צורך שבת, אא"כ הווי הפסד מרובה או צורך גדול שאז מותר אפי' לא הווי צורך שבת. וכתב להתיר לומר לגוי להדליק נר יורצהייט דמשום שהעולם מקפידים בזה הווי צורך גדול.

5. בדבר שנחלקו הפוסקים אם מותר לעשותו:
וכ"פ בשו"ע (שם ס"ז): ושבירת פותחות של תיבות יש מתיר ויש אוסר ויש להתיר על ידי אינו יהודי. וזאת על פי מ"ש בב"י (סי' שיד ד"ה 'וכתב האגור'): ..ע"י ידי גוי אין להחמיר כל כך משום דאיכא מאן דשרי אפילו ע"י ישראל.

6. להציל ספרי קודש מפני הדליקה:
בשו"ע (סי' שלד סי"ח): כתבו משם גאון שמותר לומר לעכו''ם להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים.''
וכתב במנוח"א (ח"א פט"ו ה"ו) שלאו דווקא מדליקה אלא ה"ה כל שמונחים בבזיון. וכ"כ בילקו"י (סי' שז הי"ג) לעניין גוי המוכר ספרי קודש בשבת, שמותר לומר לגוי אחר לקנותם ממנו.

7. אמירה לגוי בפסיק רישא:
-דעת הרמ"א:
-כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' סו) שמותר, וכן כתב הרמ"א (סו"ס רנג): נוהגין שהאינם יהודים מוציאים הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אחר כך התנור ההוא ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים. הדיון כאן הוא בפס"ר במלאכת גוי , שהשפחה כוונתה לחמם את הבית (וזה מותר שהכל חולים אצל צינה. שו"ע סו"ס רעו), אך בפ"ר גם האוכל מתחמם.
וזה פסיק רישא וניחא ליה (ליהודי), ובכ"ז מותר. כ"כ מג"א (ס"ק מא).
-נחלקו הראשונים האם מותר לכבד ריצפה שאינה מרוצפת או שאסור משום דהווי פס"ר של השוואת גומות, ובשו"ע (סי' שלז ס"ב) פסק לאסור, אך כתב הרמ"א (שם): מיהו, ע"י אינו יהודי-מותר.
וכתבו התו"ש (ס"ק ו), הגר"ז (ס"ב),הגר"א, והמשנ"ב (ס"ק י) הטעם משום דהווי פס"ר באמירה לגוי-ומותר .
והטעם: כתב המג"א (סי' רנג שם) דהווי שבות שאין בו מעשה . וכ"כ המשנ"ב (סי' רנג ס"ק צט ).
-אבל הגר"א (כאן) כתב שפס"ר בניח"ל במלאכת גוי-אסור, ולכן מסביר בסי' רנג הנ"ל שהתבשיל לא נצטנן לגמרי, ולרמ"א אין זה אלא איסור דרבנן , ולכן מתיר, דהווי שבות דשבות במקום מצווה.
-עכ"פ הסכמת האחרונים היא שפס"ר באמירה לגוי אפי' היכא דניחא ליה-מותר, וכן פסקו המנוח"א (ח"א פט"ו ה"ט), ושש"כ (פל"א הע' א), יבי"א (ח"ז סי' לה) והילקו"י (קיצוש"ע סי' שז סכ"ז ).

8. אמירה שכתוצאה ממנה יעשה הנוכרי על דעת עצמו איסור:
בסי' רעו ס"ג כתב השו"ע: אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו את הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך האינו יהודי, כיוון שעיקר ההליכה בשביל ישראל.
נראה שצ"ל שיש אפשרות ללכת גם אילולא הנר, ולכן אין כאן בעיית אמירה. שהגוי אדעתא דנפשיא קא עביד.
אלא דמ"מ אסור להנות מהאור, שנחשב שהגוי עשה זאת לצורך ישראל שעיקר ההליכה בשביל הישראל והישראל נהנה מיד ממלאכת הגוי.
אך כתב המשנ"ב (ס"ק כז) והמנוח"א (ח"א פי"ח הע' 22) שאם משלח את הגוי שילך בעצמו והדליק הגוי את הנר, אין זה מיקרי לצורך הישראל שאף שעיקר ההליכה בשביל הישראל, כיוון שאין גוף הישראל נהנה מהנר בעת ההדלקה, אך אם גוף הישראל נהנה מיד, נראה שהגוי עשה זאת גם לצורך היהודי.
וכע"ז כתב הט"ז (סו"ס רעו) שמותר לומר לשפחה להדיח כלים [שהרי יכולה להדיח גם אילולא נר], והנר שמדליקה לשם כך, ההנאה ממנו מותרת, דבעת ההדלקה הדליקה לצורכה [שהיהודי לא נהנה מהנר מיד].
ועפ"ז כתב בשש"כ (פ"ל הכ"ה) שמותר לומר לגוי להעביר חפץ לקומה עליונה, שהגם שידוע שהגוי ישתמש לצורך כן במעלית, מ"מ מותר מכיוון שאפשר שיעלה ברגל. אך מ"מ לא יגביל את הגוי בזמן.
אך במצב בו אין לגוי אפשרות כלל לבצע את הדבר אילולא עשיית איסור, לכאו' הווי רמז בלשון ציווי.

9. לצורך שמחת חתן וכלה (מחלוקת).
בסי' שלח ס"ב: יש מתירים לומר לעכו''ם לנגן בכלי שיר בחופות. הגה: ואפילו לומר לעכו''ם לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה אבל בלאו הכי אסור.
מ"ש השו"ע היינו ע"פ מ"ש לעיל, דניגון בכלי שיר הוא רק איסור דרבנן, ובכה"ג הווי שבות דשבות במקום מצווה. אך הרמ"א מתיר לומר לגוי לתקן כלי שיר, שזה איסור דאו'. והטעם (משנ"ב ס"ק ט):
-המג"א (ס"ק ד): ס"ל לרמ"א ששמחת חתן וכלה עדיפא טפי משאר דבר מצווה ומותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאו'.
-הגר"א: הרמ"א כתב זאת לפי בעל העיטור שמותרת אמירה לגוי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו', א"כ לדידן דלא קיי"ל כוותיה, גם בזה אסור. וכ"מ מהגר"ז (סי' שלח ס"ג).
10. אמירה לגוי לצורך מכשירי מילה, מצווה, צורך גדול ומקצת חולי.
א. לצורך מכשירי מילה:
מקור הדין: בגמ' בעירובין (סז: סח.): ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה. אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי! א''ל אביי: והא לא ערבינן! א''ל נסמוך אשיתוף. א''ל הא לא שתפינן! נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה דתניא] 'הזאה שבות' ו'אמירה לנכרי שבות', מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת! א''ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים.
ונחלקו הראשונים כיצד להסביר את תשובת רב יוסף לאביי:
-בה"ג: יש הבדל בין שבות שיש בה מעשה, שיהודי עושה אותה בידיו (כהזאה), לשבות שאין זה מעשה, אמירה לגוי; ולצורך מילה מותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאורייתא, כיוון שהיהודי לא עושה מעשה בידיו .
-רי"ף (נה:): החילוק הוא בתוך אמירה לגוי גופא, שאמירה לגוי שיעשה איסור דאו' (שבות דאית ביה מעשה)-אסורה, ואילו אמירה לגוי שיעשה איסור דרבנן (שבות דלית ביה מעשה)-מותרת.
ב. לצורך מצווה:
על בסיס הנ"ל נחלקו הראשונים אם ואיך להרחיב את היתר זה:
-ע"פ גירסת בה"ג:
-כתב בעל העיטור, שמותרת כל אמירה לנוכרי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו'.
-ע"פ גירסת הרי"ף נחלקו האם ואיך להרחיב את ההיתר:
-רמב"ן (קל: ד"ה 'וכן אני') תוס' (גיטין שם ד"ה 'אע"ג'), רשב"א (שו"ת סי' תשפ"ד): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי דווקא לצורך מילה, אבל לא בשאר מצוות .
-הרמב"ם (פ"ו ה"י): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי לכל צורך מצווה. ולכן פסק (שם): כיצד אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר. או סכין למילה. או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה .
ג. לצורך גדול או מקצת חולי:
הרמב"ם (שם ה"ט) הרחיב את היתר שבות דשבות באמירה לגוי גם לצורך גדול או לצורך מקצת חולי וכתב: דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה.
ה. פסק השו"ע והרמ"א בכל הנ"ל:
-לעניין מילה:
פסק השו"ע (סי' שלא ס"ו): מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לאינו יהודי לעשותם אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן אומר לאינו יהודי ועושהו ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה לא יאמר לאינו יהודי לעשותו. הגה: (ועיין לעיל סימן ש''ז).''
דווקא שבות דשבות התירו לצורך מכשירי מילה.
-לעניין מצווה, צורך גדול ומקצת חולי:
השו"ע פסק כרמב"ם וכתב (סי' שז ס"ה): דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין. הגה: ולקמן סימן תקפ''ז פסק להתיר ועיין לעיל סימן רע''ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא ועיין שם סעיף ג':
[רואים מדברי השו"ע שאפילו לצורך מצווה דרבנן מותר, ואפילו המצווה הזאת תעשה רק מחר .]

מהו 'צורך הרבה'?
כתב המג"א (ס"ק ז) ש'צורך הרבה' היינו דווקא במקום הפסד גדול ורק אז אפשר להתיר אמירה לגוי באיסור דרבנן [ואפי' לישראל יהיה מותר לעשות איסור דרבנן בשינוי, ויתבאר להלן בע"ה], הא לאו הכי-אסור.
אך באליה רבא (ס"ק יד) כתב ש'צורך הרבה' זה דווקא צער הגוף. (והו"ד במשנ"ב ס"ק כב).

אך כתב הרמ"א בסי' רעו ס"ב: יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לאינו יהודי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה (ר''ן סוף פרק ר' אליעזר דמילה בשם העיטור) שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה בפרט בסעודת חתונה או מילה ואין מוחה בידם ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו.''
הרמ"א מתאר מנהג שסמכו על בעל העיטור, אמירה לגוי אפי' באיסור דאו' לצורך מצווה, ומקל בזה רק במקום צורך גדול. וכ"כ המשנ"ב (סי' רעו ו-שז) שהעיקר כהחולקים, שאסור.

אך יש מקרים בהם ניתן לסמוך על בעל העיטור:
∙כתב המשנ"ב (סי' רעו ס"ק כ) שבמקום מצווה דרבים כגון שנקרע העירוב וכדו', כדאי הוא בעת העיטור לסמוך עליו. וכ"כ בלווית חן (סי' יז) אך שלכתחילה יחפש אמירה לאמירה (כדלהלן).
∙ועוד כתב המשנ"ב (סי' שלא ס"ק כב. ע"ד הרמ"א לעיל) שהסומך על בעל העיטור לעניין מילה לא הפסיד ובעיקר לעניין הוצאה שרבו הפוסקים הסוברים שכהיום אין לנו רה"ר מה"ת. וכ"כ בלווית חן (סי' ק).
ו. פרטי דינים בשבות דשבות:
לעיל אמרנו שמותרת אמירה לגוי באיסור שבות משום מצווה, צורך גדול או מקצת חולי. אך מה הדין:
א. אמירה לגוי שיעשה מלאכה שא"צ לגופה.
ב. אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי.
ג. אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר.
ד. ישראל העושה מלאכה דרבנן (שבות) בשינוי (דשבות).
-אמירה לגוי במלאכה שא"צ לגופה:
לכאו' קשה ממה דאיתא בכתובות (ס.) 'שצינור שעלו בו קשקשים מותר למעכן ברגלו, דמתקן כלאח"י הוא (שממעכן ברגלו) במקום פסידא לא גזרו', על מאי דתנן בשבת (קכא.): נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה.
ומדוע אסור ליהודי עצמו לכבות, הרי זו מלאכ' שא"צ לגופה דהוא איסור דרבנן, והווי מקום פסידא!
הגמ"ר (פ' במה טומנין): דווקא בצינור התירו, דאי לא שרית ליה כלאח"י יבוא לתקן כדרכו. אבל שאר שבותים במקום פסידא אסור. וכ"כ הריב"ש (סי' שפז) שמכאן למדנו דשבות דשבות אפי' במקום פסידא-אסור.
הר"ן (סא.) תירץ: (1) יש לומר דשאני כיבוי דכיוון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה, ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה לגופה, משום הכי אסרי רבנן אפילו במקום פסידא, ואפילו ע"י נוכרי נמי אסרו, לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י נוכרי אתי לכבויי איהו גופיה.
(2) אי נמי שאני הכא שהוא שבות כלאח"י שממעכן ברגליו, וקיל טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו ע"י נוכרי.
וע"פ מאי דקיי"ל בשו"ע ס"ה שמותר שבות דשבות ע"י גוי במקום פסידא, א"כ לא נותר לנו אלא יישובו הראשון של הר"ן.
ונחלקו האם כוונתו דכל מלאכה שא"צ לגופה אסור לעשות ע"י גוי אפי' במקום הפסד, או שרק מלאכה כיבוי דליקה.
רע"א (שו"ת סי' יז), מהרש"ג ועוד-כל מלאכה שא"צ לגופה אסורה ע"י גוי אפי' במקום הפסד וכו'.
אך בחזו"ע (ח"ג עמ' תסח) כתב שכוונת הר"ן היא להחמיר דווקא בדליקה, שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י גוי יבוא לכבות בעצמו, וכ"כ טעם זה בשו"ע הרב (סי' שלד סכ"ה) ועוד. אבל שאר מלאכה שא"צ לגופה הווי ככל שבות ומותר. וכ"כ המנוח"א (ח"א פט"ו הע' 13) להתיר.
וכ"מ מדברי המשנ"ב (סי' שב ס"ק לו) לעניין שפשוף טיט מע"ג בגדו שאפי' המחמיר בזה מקל ע"י גוי, דהווי מלא' שא"צ לגופה, וא"כ הווי שבות דשבות במקום כבוד הבריות דשרי.
-אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי:
המשנ"ב להלן (סי' שמ ס"ק ג) כתב לעניין אישה ששכחה ליטול ציפורניה וליל טבילתה הוא שבת שתאמר לגויה ליטול ציפורניה ביד, דהווי שבות דשבות במקום מצווה. מוכח דס"ל להקל. וכ"פ השש"כ (פ"ל המ"ט) וכן החזו"ע (שם עמ' תנז).
אך בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' נד)-החמיר בזה.
-אמירה לגוי לומר לגוי אחר שיעשה מלא' דאו':
שו"ת חוות יאיר (סי' מו)-קיל טפי משבות דשבות, ומותר אפי' שלא במקום מצווה.
עבודת הגרשוני (סי' מט)-חשיב כשבות אחת ואפי' במקום מצווה אסור.
במשנ"ב (ס"ק כד) נראה דמחמיר אך כתב לסמוך על המקלים במקום הפסד מרובה . וכ"נ גם בחזו"ע (עמ' תנד).
במנוח"א (ח"א פט"ו הי"ד) הוסיף שגם במקום מצווה.
-איסור שבות בשינוי ע"י ישראל:
המג"א (ס"ק ז) כתב שמותר במקום הפסד מרובה. וכ"כ הפמ"ג (סי' שכה אש"א ס"ק ו) [אף שבסי' שז אש"א ס"ק ז כתב שאסור].
וכ"פ באג"מ (או"ח ח"ד סי' צא אות א). ובחזו"ע (שם עמ' תעז) כתב שכן דעת רוב האחרונים.
ועי' בבאוה"ל (סי' שמט ס"ה ד"ה 'ואפילו') שמסתפק בזה.
ויש המחמירים בזה (שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קכא) ועוד).
[וצ"ע אם יהיה מי שיתיר בזה במקום מקצת חולי, שהרי קיי"ל (סי' שכח סי"ז) שדווקא לצורך חולה כל גופו/נפל למשכב, מותר לישראל לעשות איסור דרבנן בשינוי. ונראה מוכרח שא"א להתיר].
[בשבת קלד נראה בשם הרשב"א והרמב"ן לאסור , אומנם בר"ן בשם רבינו יהונתן משמע להתיר, וכן האו"ז בב"י בסי' שכה ס"ב, וכן פסק בשו"ע, יש מחלוקת בין הא"ר והמג"א כיצד ללמוד באו"ז, הפמ"ג לומר שמג"א שעל פיו שבות דשבות ע"י ישראל מותר. וכן בביאור הגר"א יו"ד סי' רסו לומד פשט בשו"ע [שמעתיק לשון הרמב"ם] ששבות דשבות ע"י ישראל-מותר, וכתב הגר"א שהרמב"ם והשו"ע הם אכן לא כדעת הרמב"ן והרשב"א].
11. בדבר שאינו אסור מצד הדין אלא בתורת חומרא:
כ"כ המשנ"ב סי' שז ס"ק ח. אך לעניין דבר האסור משום עובדין דחול כתב (סי' שיג ס"ק נו) שאסור לומר לגוי לעשותו.
12. טלטול מוקצה:
בסי' רעו ס"ג כתב הרמ"א: ומותר לומר לאינו יהודי לילך עימו לטול נר דלוק כבר הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא.
וכתב המשנ"ב (ס"ק כט) שאין להקל בזה אלא לבני תורה, שלא יבואו להקל בשאר דברים.
העיקרון העומד מאחורי היתר זה הוא שהרי היהודי יכול לעשות זאת בדרך היתר ע"י טלטול מן הצד [שמותר לצורך דבר המותר (שו"ע סי' שיא ס"ח), או לצורך מקומו (שם ס"ה)]-ולכן מותר לומר לגוי לעשותו . משמע שאם רוצה לומר לגוי לטלטל מוקצה מחמת גופו/חס"כ כדי שלא יגנב/מחמה לצל-אסור, שהרי היהודי לא יכול לעשות זאת ע"י טמ"ה, שה"ז לצורך דבר האסור [ועי' הערה ]. כ"כ המשנ"ב (ס"ק לא).
אלא שמ"מ יש מקרים יוצאי דופן:
-אסור לטלטל בשבת נר שהיה דולק בביה"ש, אך נחלקו הראשונים (סי' רעט) האם יועיל לעשות תנאי מע"ש שיטלטל את הנר לאחר שיכבה. השו"ע (סי' רעט ס"ד) פסק שכן, והרמ"א הביא שנוהגים להחמיר, אך מ"מ ע"י גוי מותר דמשום שנוהגים כך הווי כאילו התנה בתחילה (ולעניין אמירה לגוי ניתן לסמוך על התנאי).
כתב המג"א (ס"ק ט) שמותר אפי' לצורך הנר שלא יגנב, דלצורך גו"מ א"צ לטעם שעשה תנאי אלא מותר בכל עניין ע"י גוי כמו"ש לעיל.
- המשנ"ב בסי' שח (ס"ק טו) לעניין כלשמל"א כתב שמותר ע"י גוי לטלטלו גם מחמה לצל.
ובשש"כ (פ"ל הע' עב) כתב ליישב, דכלי שמלאכתו לאיסור קיל טפי דהיהודי יכול לטלטלו להדיא לצורך גו"מ . ועוד שיכול להערים לטלטלו לצורך גו"מ אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל.

==
ג. רמיזה: ==

חשוב לדעת, שכאשר הותרה אמירה לגוי-הותרה גם ההנאה ממלאכתו. אך כאשר הותרה הרמיזה לגוי, עדיין נותר איסור הנאה ממלאכת גוי בעינו, ומותר רק ע"פ הכללים שנתבארו בסי' שכה בדיני גוי שעשה בשביל ישראל (עי' משנ"ב ס"ק יא).
מקורות:
1. בגמ' (קנ.): מתני': לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים: גמ': (פשיטא) מ''ש הוא ומ''ש חבירו? אמר רב פפא חבר נכרי. מתקיף לה רב אשי אמירה לנכרי שבות! אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא קמ''ל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר אדם לחבירו 'הנראה שתעמוד עמי לערב?' כר' יהושוע בן קורחה ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מ''ט דרבי יהושע בן קרחה? דכתיב 'ממצוא חפצך ודבר דבר'-דיבור אסור הרהור מותר.
ונמצאנו מגמ' זו:
אסור לומר לחבירו, אפי' גוי, לשכור לו פועלים בשבת.
אבל יכול לומר לחבירו אפי' יהודי 'הנראה שתעמוד עימי לערב?' אעפ"כ שמתוך כן מבין שרוצה לשכורו (רש"י), דהווי כהרהור שמותר [שהאיסור בלומר בהדיא הוא משום 'ודבר דבר'].
והוסיפו הראשונים על כך:
הרא"ש (ב"מ פ"ז סי' ו): אסור לומר לגוי אפי' בע"ש לשכור לו פועלים [ולעשות כל מלא' אחרת] בשבת.
ספהמ"צ והתרומה: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה?' אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה בשבת הבאה. וכתב הטור 'ומסתברא קצת לאיסור'.
פסק השו"ע בהנ"ל:
ס"ב: (1)אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לאינו יהודי לעשותו (2)ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת אסור (3)אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה.
ס"ז: מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב:

2. ועוד במשנה (קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה. גמ': א''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.''
ונחלקו הראשונים האם מותר לרמוז לגוי בצורה כזו על שאר איסורי שבת:
הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' רעז): לא התירו אלא בדליקה. וכ"כ סמ"ג והתרומה (מובאים בב"י).
בה"ג (הל' שבת פט"ז, יט.): אין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת.
וכ"כ סמ"ק אלא שהוסיף שיתכן שדברי בה"ג אמורים רק לעניין הפסד ממון.
הרא"ש פסק כבה"ג (לפי הסמ"ק) שמותר לרמוז לגוי בצורה כזו על כל היזק הבא לאדם 'פתאום'.
וכ"פ השו"ע (סי"ט): סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד מותר לקרות אינו יהודי אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. וכן מותר לומר לאינו יהודי כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא (ועיין לקמן סימן של''ד):''
וכ"כ בסי' שלד (סכ"ו) אלא ששם לא הביא דעת הרשב"א.

3. הרמ"א (סכ"ב): כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (אור זרוע).

א"כ סיכום המקורות הנ"ל:
∙ שו"ע ס"ב: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית השבת כך?' אף שמבין שרצונו שיעשה כך שבת הבאה.
∙ שו"ע ס"ז: מותר לרמוז בשבת עצמה לחבירו יהודי 'הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמדי לערב' אף שמבין רוצה לשוכרו, דהווי כהרהור שמותר בשבת.
∙ שו"ע סי"ט: במקום פסידא מותר לרמוז לגוי ע"י שקורא לו ואומר 'כל המציל אינו מפסיד'.
∙ רמ"א סכ"ב: אסור לרמוז בשבת לעשות מלא' בשבת, אך מותר לרמוז לו בשבת לעשות מלא' אחר השבת.
דעת הב"ח:
כתב הב"ח (ס"ק ב): עמ"ש בס"ב שמותר לרמוז 'אחר השבת', דלאו דווקא הוא אלא אפי' בשבת מותר לרמוז לגוי שיעשה מלאכה, באפילו רמיזה בצורה בקשה שמבין מתוך דבריו שרוצה שיעשה עבורו מלאכה בשבת, דכיוון שלא מפרש, הוו"ל כהרהור המותר. וראייתו ממ"ש בשו"ע בס"ז, שמותר לרמוז אפי' בשבת גם כשמבין מתוך דבריו.
והט"ז (ס"ק ב) כתב עוד סיוע לדברי הב"ח מסי"ט שמותר לרמוז 'כל המציל אינו מפסיד'.
האם לפי הב"ח הרמ"א בסכ"ב פליג על השו"ע?
מדברי הט"ז (שם) משמע שכן . וכ"כ הפמ"ג (מש"ז ס"ק ב) בתירוצו הראשון.
דעת המג"א והמשנ"ב:
כתבו האחרונים לישב הדברים, שמ"ש בס"ב היינו דווקא שמרמז לו אחר השבת, ואז מותר לו לרמז גם אם יעשה מלאכה שבת הבאה (משנ"ב ס"ק י), ומ"ש בס"ז זה רמז בשבת, אך לצורך מוצאי שבת, וזה מותר (משנ"ב ס"ק כט) . אך רמז בשבת לצורך השבת-אסור ואלו דברי הרמ"א בסכ"ב .
וכתב המשנ"ב (ס"ק עה) שכל מה שאסור הוא שאומר לגוי בצורה שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה מלאכה בשבת. כגון שאסור לומר לגוי לקנח החוטם, שמבין מתוך כך שרצונו שימחוט את הפתילה [שאז זה היה הכינוי המקובל לכך], אבל בדרך סיפור דברים בעלמא כגון 'הנר לא מאיר יפה' מותר.
א"כ:
רמז בשבת לצורך מוצ"ש-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה] (עי' שו"ע הרב ס"ז).
רמז בחול לצורך השבת-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה].
רמז בשבת לצורך השבת-אסור בלשון ציווי [ובקשה] ומותר בדרך סיפור דברים.

טיוטה:אמירה לגוי בשבת

2018-01-23T13:53:39Z

עוז פ: /* טעמים לאיסור זה: */

'''פתיחה:'''
בבואנו לאיסור מלאכת הגוי בשבת צריך לדעת שמתמודדים כאן עם שני איסורים:

א. האמירה לגוי. ובזה נדון להלן.
וזה כולל שלושה דברים: 1.אמירה. 2.רמיזה. 3. חובת מחאה. ויבוארו להלן.

ב. איסור הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל בשבת. ובזה עוסק סי' שכה.

וחשוב לדעת:

א. כאשר מותרת האמירה המפורשת לגוי, מותרת [ע"פ רוב ] גם ההנאה ממנה.
ב. כשלא הותרה האמירה המפורשת, אסור ליהנות ממלאכת הגוי שעשה לצורך ישראל, בין אם ישראל רמז לו [בדרך סיפור דברים, כמו"ש להלן] בין אם הגוי עשה מעצמו לצורך הישראל, אלא ע"פ גדרי הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל המובאים בסי' שכה.

== א. המקור, הטעמים, והנפק"מ. ==

• מקור הדין:
שמות פי"ב פט"ז: כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם.

'''מכילתא''' (פרשה ט ד"ה כל מלאכה): לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.

ונחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה"ת או מדרבנן בלבד:

-'''סמ"ג , יראים''' (סי' שד): מדאו' .

-'''רמב"ן''' (עה"ת שם): מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.

ופסק '''הרמב"ם''' (פ"ו ה"א והכ"ב ועוד) שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ"פ השו"ע (סי' שז ס"ה) ובמשנ"ב שם (ס"ק כ וכן בסי' רמג ס"ק ה ובשעה"צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.

== טעמים לאיסור זה: ==

'''רש"י''' (שבת קכא. ד"ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד"ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .

'''רש"י''' (ע"ז טו. ד"ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור. 

'''רמב"ם''' (פ"ו ה"א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.

== פסיקת דין זה במשנה: ==

'''במשנה''' (שבת קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה.

'''ועוד שם''' (קנ.): לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. גמ': מ"ש הוא ומ"ש חבירו? א"ר פפא: חבר נכרי! מתקיף ליה רב אשי-אמירה לנכרי שבות! (וכבר שנינו (בקכא.) שאסור. רש"י.) וכו'.

== ב. מקרים בהם מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת: ==

מקרים 1-9 וכן חלק מ-10 עוסקים באיסורי דאו', לעומתם חלק מ-10, וכן 11 ו-12 באיסורי דרבנן.

1. לצורך יישוב ארץ ישראל:

הגמרא בגיטין (ח:): והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא? אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס''ד?? כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה, ה''נ אומר לעובד כוכבים ועושה. ואע''ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א''י לא גזור רבנן.
וכ"פ '''השו"ע''' (סימן שו סעיף יא): מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו (אור זרוע):
א"כ השו"ע מתיר לומר לגוי לחתום למרות שזו אמירה לגוי לעשות איסור דאו', ורמ"א מתיר רק משום ד[לדעתו] כתב של גוים איסורו מדרבנן בלבד, וא"כ הווי שבות דשבות במקום מצווה דשרי (כדלקמן), אך '''במשנ"ב ובאוה"ל''' שם דחה דבריו, דדעת האור זרוע יחידאה הוא ואין לו מקור בגמרא, והעלה דכתב של גוים אסור אף הוא מדאורייתא, אלא מותר לומר לגוי אפילו במלאכה דאורייתא לצורך יישוב ארץ ישראל.

2. מפני צער בעלי חיים:
'''בשבת''' (קלח:) מבואר שבמקום צער בעלי חיים מותר לבטל כלי מהיכנו, וכתב '''הרא"ש''' (שם סי' ג) ועוד שבמקום צעב"ח מותרת גם אמירה לגוי, ולכן אם הפרה מצטערת מהחלב שבדדיה מותר לומר לגוי לחלוב אותה.

וכ"פ '''בשו"ע''' (סימן שה סעיף כ): מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה. וכ"כ '''המשנ"ב''' (שם ס"ק ע) לעניין בהמה שנפלה לאמת המים.
ומ"ש השו"ע בהמשך: 'והחלב אסור בו ביום', אין זה מטעם הנאה ממלאכת גוי, אלא כמו שכתב '''המשנ"ב''' (ס"ק עב) שהטעם הוא מדין משקים שזבו שאסור להנות מהם בשבת שחיישינן שמא יסחט, כמבואר בסי' שכ ס"א.

3. לצורך חולה שאין בו סכנה:
ארבעה סוגים של חולה שאב"ס: 

א. חולה: הגמרא (שבת קכט.): חיה...ל' אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין ע''י ארמאי כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה נעשין ע''י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. 
וכ"פ בשו"ע (סי' שכח סי"ז): חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה. הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב'). אומרים לעכו''ם לעשות לו רפואה.''
ב. יולדת עד 30 יום:
הגמ' הנ"ל. וכ"פ בשו"ע (סי' של ס"ד) לעניין יולדת: 'הרי היא עד שלושים יום כחולה שאין בו סכנה'.
ג. קטן:
כתבו השו"ע (סו"ס רעו) והרמ"א (סי' רעו ס"א וסי' שכח סי"ז) שקטן הווי כחולה שאין בו סכנה. וכתב המשנ"ב (סי' רעו שם) שדווקא אם צריכים לדבר הרבה.
והאחרונים דנו עד איזה גיל נחשב קטן: חזו"א: 2-3. צי"א (ח"ח סי' טו פי"ב אות ז): 6. מנחת יצחק (ח"א סי' לח), חזו"ע (שבת ג' עמ' שסא): 9. אול"צ (ח"ב פל"ו אות טז): 13.

ד. מפני קור/חום גדול:
כתב השו"ע (סו"ס רעו): בארצות קרות מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול שהכל חולים אצל הקור.
האחרונים דנו להקל גם לעניין אמירה לגוי להדליק מגזן/מאוורר כשהחום גדול . כ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כג-כד), וכן בשש"כ (פ"ל הי"א) ובילקו"י (סי' רעו ס"י). אך בשו"ת אול"צ (ח"ב פכ"ה אות ה במקורות) כתב לאסור.

4. בביה"ש לצורך מצווה או דבר שהוא טרוד ונחפז עליו:
כתב מרן בשו"ע (סי' רסא ס"א): ספק חשיכה והוא בין השמשות...מותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה.
לעניין מצווה:
-כתב המשנ"ב (ס"ק טו) שמותר לצורך מצווה אפי' המצווה איננה בשביל שבת (כדמוכח מסי' שמב ס"א).
-האם דין ביה"ש של מוצ"ש שווה לדין ביה"ש של ע"ש?
-המג"א (סי' שמב) נסתפק.
-בחיי"א (הובא במשנ"ב סי' שמב ס"ק ב) כתב לאסור. וכן משמע דעת המשנ"ב שם.
-אך בברכ"י סי' שמב אות ב) הביא בשם הרשב"א להתיר, בגר"ז (סי' שמב) כתב שמותר. וכ"פ במנוח"א (שם הי"ב).
לעניין טרוד ונחפז:
כתב המשנ"ב (ס"ק טז) בשם רש"ל שהכוונה היא לכל דבר שאם לא יהיה נעשה, יהיה מצטער עליו בשבת, אך כתב עוד רש"ל שליבו נוקפו להחמיר אם אין בזה צורך שבת, אא"כ הווי הפסד מרובה או צורך גדול שאז מותר אפי' לא הווי צורך שבת. וכתב להתיר לומר לגוי להדליק נר יורצהייט דמשום שהעולם מקפידים בזה הווי צורך גדול.

5. בדבר שנחלקו הפוסקים אם מותר לעשותו:
וכ"פ בשו"ע (שם ס"ז): ושבירת פותחות של תיבות יש מתיר ויש אוסר ויש להתיר על ידי אינו יהודי. וזאת על פי מ"ש בב"י (סי' שיד ד"ה 'וכתב האגור'): ..ע"י ידי גוי אין להחמיר כל כך משום דאיכא מאן דשרי אפילו ע"י ישראל.

6. להציל ספרי קודש מפני הדליקה:
בשו"ע (סי' שלד סי"ח): כתבו משם גאון שמותר לומר לעכו''ם להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים.''
וכתב במנוח"א (ח"א פט"ו ה"ו) שלאו דווקא מדליקה אלא ה"ה כל שמונחים בבזיון. וכ"כ בילקו"י (סי' שז הי"ג) לעניין גוי המוכר ספרי קודש בשבת, שמותר לומר לגוי אחר לקנותם ממנו.

7. אמירה לגוי בפסיק רישא:
-דעת הרמ"א:
-כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' סו) שמותר, וכן כתב הרמ"א (סו"ס רנג): נוהגין שהאינם יהודים מוציאים הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אחר כך התנור ההוא ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים. הדיון כאן הוא בפס"ר במלאכת גוי , שהשפחה כוונתה לחמם את הבית (וזה מותר שהכל חולים אצל צינה. שו"ע סו"ס רעו), אך בפ"ר גם האוכל מתחמם.
וזה פסיק רישא וניחא ליה (ליהודי), ובכ"ז מותר. כ"כ מג"א (ס"ק מא).
-נחלקו הראשונים האם מותר לכבד ריצפה שאינה מרוצפת או שאסור משום דהווי פס"ר של השוואת גומות, ובשו"ע (סי' שלז ס"ב) פסק לאסור, אך כתב הרמ"א (שם): מיהו, ע"י אינו יהודי-מותר.
וכתבו התו"ש (ס"ק ו), הגר"ז (ס"ב),הגר"א, והמשנ"ב (ס"ק י) הטעם משום דהווי פס"ר באמירה לגוי-ומותר .
והטעם: כתב המג"א (סי' רנג שם) דהווי שבות שאין בו מעשה . וכ"כ המשנ"ב (סי' רנג ס"ק צט ).
-אבל הגר"א (כאן) כתב שפס"ר בניח"ל במלאכת גוי-אסור, ולכן מסביר בסי' רנג הנ"ל שהתבשיל לא נצטנן לגמרי, ולרמ"א אין זה אלא איסור דרבנן , ולכן מתיר, דהווי שבות דשבות במקום מצווה.
-עכ"פ הסכמת האחרונים היא שפס"ר באמירה לגוי אפי' היכא דניחא ליה-מותר, וכן פסקו המנוח"א (ח"א פט"ו ה"ט), ושש"כ (פל"א הע' א), יבי"א (ח"ז סי' לה) והילקו"י (קיצוש"ע סי' שז סכ"ז ).

8. אמירה שכתוצאה ממנה יעשה הנוכרי על דעת עצמו איסור:
בסי' רעו ס"ג כתב השו"ע: אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו את הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך האינו יהודי, כיוון שעיקר ההליכה בשביל ישראל.
נראה שצ"ל שיש אפשרות ללכת גם אילולא הנר, ולכן אין כאן בעיית אמירה. שהגוי אדעתא דנפשיא קא עביד.
אלא דמ"מ אסור להנות מהאור, שנחשב שהגוי עשה זאת לצורך ישראל שעיקר ההליכה בשביל הישראל והישראל נהנה מיד ממלאכת הגוי.
אך כתב המשנ"ב (ס"ק כז) והמנוח"א (ח"א פי"ח הע' 22) שאם משלח את הגוי שילך בעצמו והדליק הגוי את הנר, אין זה מיקרי לצורך הישראל שאף שעיקר ההליכה בשביל הישראל, כיוון שאין גוף הישראל נהנה מהנר בעת ההדלקה, אך אם גוף הישראל נהנה מיד, נראה שהגוי עשה זאת גם לצורך היהודי.
וכע"ז כתב הט"ז (סו"ס רעו) שמותר לומר לשפחה להדיח כלים [שהרי יכולה להדיח גם אילולא נר], והנר שמדליקה לשם כך, ההנאה ממנו מותרת, דבעת ההדלקה הדליקה לצורכה [שהיהודי לא נהנה מהנר מיד].
ועפ"ז כתב בשש"כ (פ"ל הכ"ה) שמותר לומר לגוי להעביר חפץ לקומה עליונה, שהגם שידוע שהגוי ישתמש לצורך כן במעלית, מ"מ מותר מכיוון שאפשר שיעלה ברגל. אך מ"מ לא יגביל את הגוי בזמן.
אך במצב בו אין לגוי אפשרות כלל לבצע את הדבר אילולא עשיית איסור, לכאו' הווי רמז בלשון ציווי.

9. לצורך שמחת חתן וכלה (מחלוקת).
בסי' שלח ס"ב: יש מתירים לומר לעכו''ם לנגן בכלי שיר בחופות. הגה: ואפילו לומר לעכו''ם לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה אבל בלאו הכי אסור.
מ"ש השו"ע היינו ע"פ מ"ש לעיל, דניגון בכלי שיר הוא רק איסור דרבנן, ובכה"ג הווי שבות דשבות במקום מצווה. אך הרמ"א מתיר לומר לגוי לתקן כלי שיר, שזה איסור דאו'. והטעם (משנ"ב ס"ק ט):
-המג"א (ס"ק ד): ס"ל לרמ"א ששמחת חתן וכלה עדיפא טפי משאר דבר מצווה ומותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאו'.
-הגר"א: הרמ"א כתב זאת לפי בעל העיטור שמותרת אמירה לגוי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו', א"כ לדידן דלא קיי"ל כוותיה, גם בזה אסור. וכ"מ מהגר"ז (סי' שלח ס"ג).
10. אמירה לגוי לצורך מכשירי מילה, מצווה, צורך גדול ומקצת חולי.
א. לצורך מכשירי מילה:
מקור הדין: בגמ' בעירובין (סז: סח.): ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה. אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי! א''ל אביי: והא לא ערבינן! א''ל נסמוך אשיתוף. א''ל הא לא שתפינן! נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה דתניא] 'הזאה שבות' ו'אמירה לנכרי שבות', מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת! א''ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים.
ונחלקו הראשונים כיצד להסביר את תשובת רב יוסף לאביי:
-בה"ג: יש הבדל בין שבות שיש בה מעשה, שיהודי עושה אותה בידיו (כהזאה), לשבות שאין זה מעשה, אמירה לגוי; ולצורך מילה מותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאורייתא, כיוון שהיהודי לא עושה מעשה בידיו .
-רי"ף (נה:): החילוק הוא בתוך אמירה לגוי גופא, שאמירה לגוי שיעשה איסור דאו' (שבות דאית ביה מעשה)-אסורה, ואילו אמירה לגוי שיעשה איסור דרבנן (שבות דלית ביה מעשה)-מותרת.
ב. לצורך מצווה:
על בסיס הנ"ל נחלקו הראשונים אם ואיך להרחיב את היתר זה:
-ע"פ גירסת בה"ג:
-כתב בעל העיטור, שמותרת כל אמירה לנוכרי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו'.
-ע"פ גירסת הרי"ף נחלקו האם ואיך להרחיב את ההיתר:
-רמב"ן (קל: ד"ה 'וכן אני') תוס' (גיטין שם ד"ה 'אע"ג'), רשב"א (שו"ת סי' תשפ"ד): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי דווקא לצורך מילה, אבל לא בשאר מצוות .
-הרמב"ם (פ"ו ה"י): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי לכל צורך מצווה. ולכן פסק (שם): כיצד אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר. או סכין למילה. או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה .
ג. לצורך גדול או מקצת חולי:
הרמב"ם (שם ה"ט) הרחיב את היתר שבות דשבות באמירה לגוי גם לצורך גדול או לצורך מקצת חולי וכתב: דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה.
ה. פסק השו"ע והרמ"א בכל הנ"ל:
-לעניין מילה:
פסק השו"ע (סי' שלא ס"ו): מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לאינו יהודי לעשותם אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן אומר לאינו יהודי ועושהו ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה לא יאמר לאינו יהודי לעשותו. הגה: (ועיין לעיל סימן ש''ז).''
דווקא שבות דשבות התירו לצורך מכשירי מילה.
-לעניין מצווה, צורך גדול ומקצת חולי:
השו"ע פסק כרמב"ם וכתב (סי' שז ס"ה): דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין. הגה: ולקמן סימן תקפ''ז פסק להתיר ועיין לעיל סימן רע''ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא ועיין שם סעיף ג':
[רואים מדברי השו"ע שאפילו לצורך מצווה דרבנן מותר, ואפילו המצווה הזאת תעשה רק מחר .]

מהו 'צורך הרבה'?
כתב המג"א (ס"ק ז) ש'צורך הרבה' היינו דווקא במקום הפסד גדול ורק אז אפשר להתיר אמירה לגוי באיסור דרבנן [ואפי' לישראל יהיה מותר לעשות איסור דרבנן בשינוי, ויתבאר להלן בע"ה], הא לאו הכי-אסור.
אך באליה רבא (ס"ק יד) כתב ש'צורך הרבה' זה דווקא צער הגוף. (והו"ד במשנ"ב ס"ק כב).

אך כתב הרמ"א בסי' רעו ס"ב: יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לאינו יהודי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה (ר''ן סוף פרק ר' אליעזר דמילה בשם העיטור) שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה בפרט בסעודת חתונה או מילה ואין מוחה בידם ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו.''
הרמ"א מתאר מנהג שסמכו על בעל העיטור, אמירה לגוי אפי' באיסור דאו' לצורך מצווה, ומקל בזה רק במקום צורך גדול. וכ"כ המשנ"ב (סי' רעו ו-שז) שהעיקר כהחולקים, שאסור.

אך יש מקרים בהם ניתן לסמוך על בעל העיטור:
∙כתב המשנ"ב (סי' רעו ס"ק כ) שבמקום מצווה דרבים כגון שנקרע העירוב וכדו', כדאי הוא בעת העיטור לסמוך עליו. וכ"כ בלווית חן (סי' יז) אך שלכתחילה יחפש אמירה לאמירה (כדלהלן).
∙ועוד כתב המשנ"ב (סי' שלא ס"ק כב. ע"ד הרמ"א לעיל) שהסומך על בעל העיטור לעניין מילה לא הפסיד ובעיקר לעניין הוצאה שרבו הפוסקים הסוברים שכהיום אין לנו רה"ר מה"ת. וכ"כ בלווית חן (סי' ק).
ו. פרטי דינים בשבות דשבות:
לעיל אמרנו שמותרת אמירה לגוי באיסור שבות משום מצווה, צורך גדול או מקצת חולי. אך מה הדין:
א. אמירה לגוי שיעשה מלאכה שא"צ לגופה.
ב. אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי.
ג. אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר.
ד. ישראל העושה מלאכה דרבנן (שבות) בשינוי (דשבות).
-אמירה לגוי במלאכה שא"צ לגופה:
לכאו' קשה ממה דאיתא בכתובות (ס.) 'שצינור שעלו בו קשקשים מותר למעכן ברגלו, דמתקן כלאח"י הוא (שממעכן ברגלו) במקום פסידא לא גזרו', על מאי דתנן בשבת (קכא.): נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה.
ומדוע אסור ליהודי עצמו לכבות, הרי זו מלאכ' שא"צ לגופה דהוא איסור דרבנן, והווי מקום פסידא!
הגמ"ר (פ' במה טומנין): דווקא בצינור התירו, דאי לא שרית ליה כלאח"י יבוא לתקן כדרכו. אבל שאר שבותים במקום פסידא אסור. וכ"כ הריב"ש (סי' שפז) שמכאן למדנו דשבות דשבות אפי' במקום פסידא-אסור.
הר"ן (סא.) תירץ: (1) יש לומר דשאני כיבוי דכיוון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה, ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה לגופה, משום הכי אסרי רבנן אפילו במקום פסידא, ואפילו ע"י נוכרי נמי אסרו, לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י נוכרי אתי לכבויי איהו גופיה.
(2) אי נמי שאני הכא שהוא שבות כלאח"י שממעכן ברגליו, וקיל טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו ע"י נוכרי.
וע"פ מאי דקיי"ל בשו"ע ס"ה שמותר שבות דשבות ע"י גוי במקום פסידא, א"כ לא נותר לנו אלא יישובו הראשון של הר"ן.
ונחלקו האם כוונתו דכל מלאכה שא"צ לגופה אסור לעשות ע"י גוי אפי' במקום הפסד, או שרק מלאכה כיבוי דליקה.
רע"א (שו"ת סי' יז), מהרש"ג ועוד-כל מלאכה שא"צ לגופה אסורה ע"י גוי אפי' במקום הפסד וכו'.
אך בחזו"ע (ח"ג עמ' תסח) כתב שכוונת הר"ן היא להחמיר דווקא בדליקה, שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י גוי יבוא לכבות בעצמו, וכ"כ טעם זה בשו"ע הרב (סי' שלד סכ"ה) ועוד. אבל שאר מלאכה שא"צ לגופה הווי ככל שבות ומותר. וכ"כ המנוח"א (ח"א פט"ו הע' 13) להתיר.
וכ"מ מדברי המשנ"ב (סי' שב ס"ק לו) לעניין שפשוף טיט מע"ג בגדו שאפי' המחמיר בזה מקל ע"י גוי, דהווי מלא' שא"צ לגופה, וא"כ הווי שבות דשבות במקום כבוד הבריות דשרי.
-אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי:
המשנ"ב להלן (סי' שמ ס"ק ג) כתב לעניין אישה ששכחה ליטול ציפורניה וליל טבילתה הוא שבת שתאמר לגויה ליטול ציפורניה ביד, דהווי שבות דשבות במקום מצווה. מוכח דס"ל להקל. וכ"פ השש"כ (פ"ל המ"ט) וכן החזו"ע (שם עמ' תנז).
אך בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' נד)-החמיר בזה.
-אמירה לגוי לומר לגוי אחר שיעשה מלא' דאו':
שו"ת חוות יאיר (סי' מו)-קיל טפי משבות דשבות, ומותר אפי' שלא במקום מצווה.
עבודת הגרשוני (סי' מט)-חשיב כשבות אחת ואפי' במקום מצווה אסור.
במשנ"ב (ס"ק כד) נראה דמחמיר אך כתב לסמוך על המקלים במקום הפסד מרובה . וכ"נ גם בחזו"ע (עמ' תנד).
במנוח"א (ח"א פט"ו הי"ד) הוסיף שגם במקום מצווה.
-איסור שבות בשינוי ע"י ישראל:
המג"א (ס"ק ז) כתב שמותר במקום הפסד מרובה. וכ"כ הפמ"ג (סי' שכה אש"א ס"ק ו) [אף שבסי' שז אש"א ס"ק ז כתב שאסור].
וכ"פ באג"מ (או"ח ח"ד סי' צא אות א). ובחזו"ע (שם עמ' תעז) כתב שכן דעת רוב האחרונים.
ועי' בבאוה"ל (סי' שמט ס"ה ד"ה 'ואפילו') שמסתפק בזה.
ויש המחמירים בזה (שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קכא) ועוד).
[וצ"ע אם יהיה מי שיתיר בזה במקום מקצת חולי, שהרי קיי"ל (סי' שכח סי"ז) שדווקא לצורך חולה כל גופו/נפל למשכב, מותר לישראל לעשות איסור דרבנן בשינוי. ונראה מוכרח שא"א להתיר].
[בשבת קלד נראה בשם הרשב"א והרמב"ן לאסור , אומנם בר"ן בשם רבינו יהונתן משמע להתיר, וכן האו"ז בב"י בסי' שכה ס"ב, וכן פסק בשו"ע, יש מחלוקת בין הא"ר והמג"א כיצד ללמוד באו"ז, הפמ"ג לומר שמג"א שעל פיו שבות דשבות ע"י ישראל מותר. וכן בביאור הגר"א יו"ד סי' רסו לומד פשט בשו"ע [שמעתיק לשון הרמב"ם] ששבות דשבות ע"י ישראל-מותר, וכתב הגר"א שהרמב"ם והשו"ע הם אכן לא כדעת הרמב"ן והרשב"א].
11. בדבר שאינו אסור מצד הדין אלא בתורת חומרא:
כ"כ המשנ"ב סי' שז ס"ק ח. אך לעניין דבר האסור משום עובדין דחול כתב (סי' שיג ס"ק נו) שאסור לומר לגוי לעשותו.
12. טלטול מוקצה:
בסי' רעו ס"ג כתב הרמ"א: ומותר לומר לאינו יהודי לילך עימו לטול נר דלוק כבר הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא.
וכתב המשנ"ב (ס"ק כט) שאין להקל בזה אלא לבני תורה, שלא יבואו להקל בשאר דברים.
העיקרון העומד מאחורי היתר זה הוא שהרי היהודי יכול לעשות זאת בדרך היתר ע"י טלטול מן הצד [שמותר לצורך דבר המותר (שו"ע סי' שיא ס"ח), או לצורך מקומו (שם ס"ה)]-ולכן מותר לומר לגוי לעשותו . משמע שאם רוצה לומר לגוי לטלטל מוקצה מחמת גופו/חס"כ כדי שלא יגנב/מחמה לצל-אסור, שהרי היהודי לא יכול לעשות זאת ע"י טמ"ה, שה"ז לצורך דבר האסור [ועי' הערה ]. כ"כ המשנ"ב (ס"ק לא).
אלא שמ"מ יש מקרים יוצאי דופן:
-אסור לטלטל בשבת נר שהיה דולק בביה"ש, אך נחלקו הראשונים (סי' רעט) האם יועיל לעשות תנאי מע"ש שיטלטל את הנר לאחר שיכבה. השו"ע (סי' רעט ס"ד) פסק שכן, והרמ"א הביא שנוהגים להחמיר, אך מ"מ ע"י גוי מותר דמשום שנוהגים כך הווי כאילו התנה בתחילה (ולעניין אמירה לגוי ניתן לסמוך על התנאי).
כתב המג"א (ס"ק ט) שמותר אפי' לצורך הנר שלא יגנב, דלצורך גו"מ א"צ לטעם שעשה תנאי אלא מותר בכל עניין ע"י גוי כמו"ש לעיל.
- המשנ"ב בסי' שח (ס"ק טו) לעניין כלשמל"א כתב שמותר ע"י גוי לטלטלו גם מחמה לצל.
ובשש"כ (פ"ל הע' עב) כתב ליישב, דכלי שמלאכתו לאיסור קיל טפי דהיהודי יכול לטלטלו להדיא לצורך גו"מ . ועוד שיכול להערים לטלטלו לצורך גו"מ אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל.

==
ג. רמיזה: ==

חשוב לדעת, שכאשר הותרה אמירה לגוי-הותרה גם ההנאה ממלאכתו. אך כאשר הותרה הרמיזה לגוי, עדיין נותר איסור הנאה ממלאכת גוי בעינו, ומותר רק ע"פ הכללים שנתבארו בסי' שכה בדיני גוי שעשה בשביל ישראל (עי' משנ"ב ס"ק יא).
מקורות:
1. בגמ' (קנ.): מתני': לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים: גמ': (פשיטא) מ''ש הוא ומ''ש חבירו? אמר רב פפא חבר נכרי. מתקיף לה רב אשי אמירה לנכרי שבות! אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא קמ''ל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר אדם לחבירו 'הנראה שתעמוד עמי לערב?' כר' יהושוע בן קורחה ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מ''ט דרבי יהושע בן קרחה? דכתיב 'ממצוא חפצך ודבר דבר'-דיבור אסור הרהור מותר.
ונמצאנו מגמ' זו:
אסור לומר לחבירו, אפי' גוי, לשכור לו פועלים בשבת.
אבל יכול לומר לחבירו אפי' יהודי 'הנראה שתעמוד עימי לערב?' אעפ"כ שמתוך כן מבין שרוצה לשכורו (רש"י), דהווי כהרהור שמותר [שהאיסור בלומר בהדיא הוא משום 'ודבר דבר'].
והוסיפו הראשונים על כך:
הרא"ש (ב"מ פ"ז סי' ו): אסור לומר לגוי אפי' בע"ש לשכור לו פועלים [ולעשות כל מלא' אחרת] בשבת.
ספהמ"צ והתרומה: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה?' אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה בשבת הבאה. וכתב הטור 'ומסתברא קצת לאיסור'.
פסק השו"ע בהנ"ל:
ס"ב: (1)אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לאינו יהודי לעשותו (2)ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת אסור (3)אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה.
ס"ז: מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב:

2. ועוד במשנה (קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה. גמ': א''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.''
ונחלקו הראשונים האם מותר לרמוז לגוי בצורה כזו על שאר איסורי שבת:
הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' רעז): לא התירו אלא בדליקה. וכ"כ סמ"ג והתרומה (מובאים בב"י).
בה"ג (הל' שבת פט"ז, יט.): אין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת.
וכ"כ סמ"ק אלא שהוסיף שיתכן שדברי בה"ג אמורים רק לעניין הפסד ממון.
הרא"ש פסק כבה"ג (לפי הסמ"ק) שמותר לרמוז לגוי בצורה כזו על כל היזק הבא לאדם 'פתאום'.
וכ"פ השו"ע (סי"ט): סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד מותר לקרות אינו יהודי אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. וכן מותר לומר לאינו יהודי כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא (ועיין לקמן סימן של''ד):''
וכ"כ בסי' שלד (סכ"ו) אלא ששם לא הביא דעת הרשב"א.

3. הרמ"א (סכ"ב): כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (אור זרוע).

א"כ סיכום המקורות הנ"ל:
∙ שו"ע ס"ב: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית השבת כך?' אף שמבין שרצונו שיעשה כך שבת הבאה.
∙ שו"ע ס"ז: מותר לרמוז בשבת עצמה לחבירו יהודי 'הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמדי לערב' אף שמבין רוצה לשוכרו, דהווי כהרהור שמותר בשבת.
∙ שו"ע סי"ט: במקום פסידא מותר לרמוז לגוי ע"י שקורא לו ואומר 'כל המציל אינו מפסיד'.
∙ רמ"א סכ"ב: אסור לרמוז בשבת לעשות מלא' בשבת, אך מותר לרמוז לו בשבת לעשות מלא' אחר השבת.
דעת הב"ח:
כתב הב"ח (ס"ק ב): עמ"ש בס"ב שמותר לרמוז 'אחר השבת', דלאו דווקא הוא אלא אפי' בשבת מותר לרמוז לגוי שיעשה מלאכה, באפילו רמיזה בצורה בקשה שמבין מתוך דבריו שרוצה שיעשה עבורו מלאכה בשבת, דכיוון שלא מפרש, הוו"ל כהרהור המותר. וראייתו ממ"ש בשו"ע בס"ז, שמותר לרמוז אפי' בשבת גם כשמבין מתוך דבריו.
והט"ז (ס"ק ב) כתב עוד סיוע לדברי הב"ח מסי"ט שמותר לרמוז 'כל המציל אינו מפסיד'.
האם לפי הב"ח הרמ"א בסכ"ב פליג על השו"ע?
מדברי הט"ז (שם) משמע שכן . וכ"כ הפמ"ג (מש"ז ס"ק ב) בתירוצו הראשון.
דעת המג"א והמשנ"ב:
כתבו האחרונים לישב הדברים, שמ"ש בס"ב היינו דווקא שמרמז לו אחר השבת, ואז מותר לו לרמז גם אם יעשה מלאכה שבת הבאה (משנ"ב ס"ק י), ומ"ש בס"ז זה רמז בשבת, אך לצורך מוצאי שבת, וזה מותר (משנ"ב ס"ק כט) . אך רמז בשבת לצורך השבת-אסור ואלו דברי הרמ"א בסכ"ב .
וכתב המשנ"ב (ס"ק עה) שכל מה שאסור הוא שאומר לגוי בצורה שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה מלאכה בשבת. כגון שאסור לומר לגוי לקנח החוטם, שמבין מתוך כך שרצונו שימחוט את הפתילה [שאז זה היה הכינוי המקובל לכך], אבל בדרך סיפור דברים בעלמא כגון 'הנר לא מאיר יפה' מותר.
א"כ:
רמז בשבת לצורך מוצ"ש-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה] (עי' שו"ע הרב ס"ז).
רמז בחול לצורך השבת-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה].
רמז בשבת לצורך השבת-אסור בלשון ציווי [ובקשה] ומותר בדרך סיפור דברים.

טיוטה:אמירה לגוי בשבת

2018-01-23T11:18:49Z

עוז פ: /* ב. מקרים בהם מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת: */

'''פתיחה:'''
בבואנו לאיסור מלאכת הגוי בשבת צריך לדעת שמתמודדים כאן עם שני איסורים:

א. האמירה לגוי. ובזה נדון להלן.
וזה כולל שלושה דברים: 1.אמירה. 2.רמיזה. 3. חובת מחאה. ויבוארו להלן.

ב. איסור הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל בשבת. ובזה עוסק סי' שכה.

וחשוב לדעת:

א. כאשר מותרת האמירה המפורשת לגוי, מותרת [ע"פ רוב ] גם ההנאה ממנה.
ב. כשלא הותרה האמירה המפורשת, אסור ליהנות ממלאכת הגוי שעשה לצורך ישראל, בין אם ישראל רמז לו [בדרך סיפור דברים, כמו"ש להלן] בין אם הגוי עשה מעצמו לצורך הישראל, אלא ע"פ גדרי הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל המובאים בסי' שכה.

== א. המקור, הטעמים, והנפק"מ. ==

• מקור הדין:
שמות פי"ב פט"ז: כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם.

'''מכילתא''' (פרשה ט ד"ה כל מלאכה): לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.

ונחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מה"ת או מדרבנן בלבד:

-'''סמ"ג , יראים''' (סי' שד): מדאו' .

-'''רמב"ן''' (עה"ת שם): מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.

ופסק '''הרמב"ם''' (פ"ו ה"א והכ"ב ועוד) שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ"פ השו"ע (סי' שז ס"ה) ובמשנ"ב שם (ס"ק כ וכן בסי' רמג ס"ק ה ובשעה"צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.

== טעמים לאיסור זה: ==

-'''רש"י''' (שבת קכא. ד"ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד"ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .

-'''רש"י''' (ע"ז טו. ד"ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור.
-'''רמב"ם''' (פ"ו ה"א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.

== פסיקת דין זה במשנה: ==

'''במשנה''' (שבת קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה.

'''ועוד שם''' (קנ.): לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. גמ': מ"ש הוא ומ"ש חבירו? א"ר פפא: חבר נכרי! מתקיף ליה רב אשי-אמירה לנכרי שבות! (וכבר שנינו (בקכא.) שאסור. רש"י.) וכו'.

== ב. מקרים בהם מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת: ==

מקרים 1-9 וכן חלק מ-10 עוסקים באיסורי דאו', לעומתם חלק מ-10, וכן 11 ו-12 באיסורי דרבנן.

1. לצורך יישוב ארץ ישראל:

הגמרא בגיטין (ח:): והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא? אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס''ד?? כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה, ה''נ אומר לעובד כוכבים ועושה. ואע''ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א''י לא גזור רבנן.
וכ"פ '''השו"ע''' (סימן שו סעיף יא): מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו (אור זרוע):
א"כ השו"ע מתיר לומר לגוי לחתום למרות שזו אמירה לגוי לעשות איסור דאו', ורמ"א מתיר רק משום ד[לדעתו] כתב של גוים איסורו מדרבנן בלבד, וא"כ הווי שבות דשבות במקום מצווה דשרי (כדלקמן), אך '''במשנ"ב ובאוה"ל''' שם דחה דבריו, דדעת האור זרוע יחידאה הוא ואין לו מקור בגמרא, והעלה דכתב של גוים אסור אף הוא מדאורייתא, אלא מותר לומר לגוי אפילו במלאכה דאורייתא לצורך יישוב ארץ ישראל.

2. מפני צער בעלי חיים:
'''בשבת''' (קלח:) מבואר שבמקום צער בעלי חיים מותר לבטל כלי מהיכנו, וכתב '''הרא"ש''' (שם סי' ג) ועוד שבמקום צעב"ח מותרת גם אמירה לגוי, ולכן אם הפרה מצטערת מהחלב שבדדיה מותר לומר לגוי לחלוב אותה.

וכ"פ '''בשו"ע''' (סימן שה סעיף כ): מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה. וכ"כ '''המשנ"ב''' (שם ס"ק ע) לעניין בהמה שנפלה לאמת המים.
ומ"ש השו"ע בהמשך: 'והחלב אסור בו ביום', אין זה מטעם הנאה ממלאכת גוי, אלא כמו שכתב '''המשנ"ב''' (ס"ק עב) שהטעם הוא מדין משקים שזבו שאסור להנות מהם בשבת שחיישינן שמא יסחט, כמבואר בסי' שכ ס"א.

3. לצורך חולה שאין בו סכנה:
ארבעה סוגים של חולה שאב"ס: 

א. חולה: הגמרא (שבת קכט.): חיה...ל' אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין ע''י ארמאי כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה נעשין ע''י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. 
וכ"פ בשו"ע (סי' שכח סי"ז): חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה. הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב'). אומרים לעכו''ם לעשות לו רפואה.''
ב. יולדת עד 30 יום:
הגמ' הנ"ל. וכ"פ בשו"ע (סי' של ס"ד) לעניין יולדת: 'הרי היא עד שלושים יום כחולה שאין בו סכנה'.
ג. קטן:
כתבו השו"ע (סו"ס רעו) והרמ"א (סי' רעו ס"א וסי' שכח סי"ז) שקטן הווי כחולה שאין בו סכנה. וכתב המשנ"ב (סי' רעו שם) שדווקא אם צריכים לדבר הרבה.
והאחרונים דנו עד איזה גיל נחשב קטן: חזו"א: 2-3. צי"א (ח"ח סי' טו פי"ב אות ז): 6. מנחת יצחק (ח"א סי' לח), חזו"ע (שבת ג' עמ' שסא): 9. אול"צ (ח"ב פל"ו אות טז): 13.

ד. מפני קור/חום גדול:
כתב השו"ע (סו"ס רעו): בארצות קרות מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול שהכל חולים אצל הקור.
האחרונים דנו להקל גם לעניין אמירה לגוי להדליק מגזן/מאוורר כשהחום גדול . כ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כג-כד), וכן בשש"כ (פ"ל הי"א) ובילקו"י (סי' רעו ס"י). אך בשו"ת אול"צ (ח"ב פכ"ה אות ה במקורות) כתב לאסור.

4. בביה"ש לצורך מצווה או דבר שהוא טרוד ונחפז עליו:
כתב מרן בשו"ע (סי' רסא ס"א): ספק חשיכה והוא בין השמשות...מותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה.
לעניין מצווה:
-כתב המשנ"ב (ס"ק טו) שמותר לצורך מצווה אפי' המצווה איננה בשביל שבת (כדמוכח מסי' שמב ס"א).
-האם דין ביה"ש של מוצ"ש שווה לדין ביה"ש של ע"ש?
-המג"א (סי' שמב) נסתפק.
-בחיי"א (הובא במשנ"ב סי' שמב ס"ק ב) כתב לאסור. וכן משמע דעת המשנ"ב שם.
-אך בברכ"י סי' שמב אות ב) הביא בשם הרשב"א להתיר, בגר"ז (סי' שמב) כתב שמותר. וכ"פ במנוח"א (שם הי"ב).
לעניין טרוד ונחפז:
כתב המשנ"ב (ס"ק טז) בשם רש"ל שהכוונה היא לכל דבר שאם לא יהיה נעשה, יהיה מצטער עליו בשבת, אך כתב עוד רש"ל שליבו נוקפו להחמיר אם אין בזה צורך שבת, אא"כ הווי הפסד מרובה או צורך גדול שאז מותר אפי' לא הווי צורך שבת. וכתב להתיר לומר לגוי להדליק נר יורצהייט דמשום שהעולם מקפידים בזה הווי צורך גדול.

5. בדבר שנחלקו הפוסקים אם מותר לעשותו:
וכ"פ בשו"ע (שם ס"ז): ושבירת פותחות של תיבות יש מתיר ויש אוסר ויש להתיר על ידי אינו יהודי. וזאת על פי מ"ש בב"י (סי' שיד ד"ה 'וכתב האגור'): ..ע"י ידי גוי אין להחמיר כל כך משום דאיכא מאן דשרי אפילו ע"י ישראל.

6. להציל ספרי קודש מפני הדליקה:
בשו"ע (סי' שלד סי"ח): כתבו משם גאון שמותר לומר לעכו''ם להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים.''
וכתב במנוח"א (ח"א פט"ו ה"ו) שלאו דווקא מדליקה אלא ה"ה כל שמונחים בבזיון. וכ"כ בילקו"י (סי' שז הי"ג) לעניין גוי המוכר ספרי קודש בשבת, שמותר לומר לגוי אחר לקנותם ממנו.

7. אמירה לגוי בפסיק רישא:
-דעת הרמ"א:
-כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' סו) שמותר, וכן כתב הרמ"א (סו"ס רנג): נוהגין שהאינם יהודים מוציאים הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אחר כך התנור ההוא ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים. הדיון כאן הוא בפס"ר במלאכת גוי , שהשפחה כוונתה לחמם את הבית (וזה מותר שהכל חולים אצל צינה. שו"ע סו"ס רעו), אך בפ"ר גם האוכל מתחמם.
וזה פסיק רישא וניחא ליה (ליהודי), ובכ"ז מותר. כ"כ מג"א (ס"ק מא).
-נחלקו הראשונים האם מותר לכבד ריצפה שאינה מרוצפת או שאסור משום דהווי פס"ר של השוואת גומות, ובשו"ע (סי' שלז ס"ב) פסק לאסור, אך כתב הרמ"א (שם): מיהו, ע"י אינו יהודי-מותר.
וכתבו התו"ש (ס"ק ו), הגר"ז (ס"ב),הגר"א, והמשנ"ב (ס"ק י) הטעם משום דהווי פס"ר באמירה לגוי-ומותר .
והטעם: כתב המג"א (סי' רנג שם) דהווי שבות שאין בו מעשה . וכ"כ המשנ"ב (סי' רנג ס"ק צט ).
-אבל הגר"א (כאן) כתב שפס"ר בניח"ל במלאכת גוי-אסור, ולכן מסביר בסי' רנג הנ"ל שהתבשיל לא נצטנן לגמרי, ולרמ"א אין זה אלא איסור דרבנן , ולכן מתיר, דהווי שבות דשבות במקום מצווה.
-עכ"פ הסכמת האחרונים היא שפס"ר באמירה לגוי אפי' היכא דניחא ליה-מותר, וכן פסקו המנוח"א (ח"א פט"ו ה"ט), ושש"כ (פל"א הע' א), יבי"א (ח"ז סי' לה) והילקו"י (קיצוש"ע סי' שז סכ"ז ).

8. אמירה שכתוצאה ממנה יעשה הנוכרי על דעת עצמו איסור:
בסי' רעו ס"ג כתב השו"ע: אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו את הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך האינו יהודי, כיוון שעיקר ההליכה בשביל ישראל.
נראה שצ"ל שיש אפשרות ללכת גם אילולא הנר, ולכן אין כאן בעיית אמירה. שהגוי אדעתא דנפשיא קא עביד.
אלא דמ"מ אסור להנות מהאור, שנחשב שהגוי עשה זאת לצורך ישראל שעיקר ההליכה בשביל הישראל והישראל נהנה מיד ממלאכת הגוי.
אך כתב המשנ"ב (ס"ק כז) והמנוח"א (ח"א פי"ח הע' 22) שאם משלח את הגוי שילך בעצמו והדליק הגוי את הנר, אין זה מיקרי לצורך הישראל שאף שעיקר ההליכה בשביל הישראל, כיוון שאין גוף הישראל נהנה מהנר בעת ההדלקה, אך אם גוף הישראל נהנה מיד, נראה שהגוי עשה זאת גם לצורך היהודי.
וכע"ז כתב הט"ז (סו"ס רעו) שמותר לומר לשפחה להדיח כלים [שהרי יכולה להדיח גם אילולא נר], והנר שמדליקה לשם כך, ההנאה ממנו מותרת, דבעת ההדלקה הדליקה לצורכה [שהיהודי לא נהנה מהנר מיד].
ועפ"ז כתב בשש"כ (פ"ל הכ"ה) שמותר לומר לגוי להעביר חפץ לקומה עליונה, שהגם שידוע שהגוי ישתמש לצורך כן במעלית, מ"מ מותר מכיוון שאפשר שיעלה ברגל. אך מ"מ לא יגביל את הגוי בזמן.
אך במצב בו אין לגוי אפשרות כלל לבצע את הדבר אילולא עשיית איסור, לכאו' הווי רמז בלשון ציווי.

9. לצורך שמחת חתן וכלה (מחלוקת).
בסי' שלח ס"ב: יש מתירים לומר לעכו''ם לנגן בכלי שיר בחופות. הגה: ואפילו לומר לעכו''ם לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה אבל בלאו הכי אסור.
מ"ש השו"ע היינו ע"פ מ"ש לעיל, דניגון בכלי שיר הוא רק איסור דרבנן, ובכה"ג הווי שבות דשבות במקום מצווה. אך הרמ"א מתיר לומר לגוי לתקן כלי שיר, שזה איסור דאו'. והטעם (משנ"ב ס"ק ט):
-המג"א (ס"ק ד): ס"ל לרמ"א ששמחת חתן וכלה עדיפא טפי משאר דבר מצווה ומותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאו'.
-הגר"א: הרמ"א כתב זאת לפי בעל העיטור שמותרת אמירה לגוי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו', א"כ לדידן דלא קיי"ל כוותיה, גם בזה אסור. וכ"מ מהגר"ז (סי' שלח ס"ג).
10. אמירה לגוי לצורך מכשירי מילה, מצווה, צורך גדול ומקצת חולי.
א. לצורך מכשירי מילה:
מקור הדין: בגמ' בעירובין (סז: סח.): ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה. אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי! א''ל אביי: והא לא ערבינן! א''ל נסמוך אשיתוף. א''ל הא לא שתפינן! נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה דתניא] 'הזאה שבות' ו'אמירה לנכרי שבות', מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת! א''ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים.
ונחלקו הראשונים כיצד להסביר את תשובת רב יוסף לאביי:
-בה"ג: יש הבדל בין שבות שיש בה מעשה, שיהודי עושה אותה בידיו (כהזאה), לשבות שאין זה מעשה, אמירה לגוי; ולצורך מילה מותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאורייתא, כיוון שהיהודי לא עושה מעשה בידיו .
-רי"ף (נה:): החילוק הוא בתוך אמירה לגוי גופא, שאמירה לגוי שיעשה איסור דאו' (שבות דאית ביה מעשה)-אסורה, ואילו אמירה לגוי שיעשה איסור דרבנן (שבות דלית ביה מעשה)-מותרת.
ב. לצורך מצווה:
על בסיס הנ"ל נחלקו הראשונים אם ואיך להרחיב את היתר זה:
-ע"פ גירסת בה"ג:
-כתב בעל העיטור, שמותרת כל אמירה לנוכרי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו'.
-ע"פ גירסת הרי"ף נחלקו האם ואיך להרחיב את ההיתר:
-רמב"ן (קל: ד"ה 'וכן אני') תוס' (גיטין שם ד"ה 'אע"ג'), רשב"א (שו"ת סי' תשפ"ד): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי דווקא לצורך מילה, אבל לא בשאר מצוות .
-הרמב"ם (פ"ו ה"י): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי לכל צורך מצווה. ולכן פסק (שם): כיצד אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר. או סכין למילה. או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה .
ג. לצורך גדול או מקצת חולי:
הרמב"ם (שם ה"ט) הרחיב את היתר שבות דשבות באמירה לגוי גם לצורך גדול או לצורך מקצת חולי וכתב: דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה.
ה. פסק השו"ע והרמ"א בכל הנ"ל:
-לעניין מילה:
פסק השו"ע (סי' שלא ס"ו): מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לאינו יהודי לעשותם אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן אומר לאינו יהודי ועושהו ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה לא יאמר לאינו יהודי לעשותו. הגה: (ועיין לעיל סימן ש''ז).''
דווקא שבות דשבות התירו לצורך מכשירי מילה.
-לעניין מצווה, צורך גדול ומקצת חולי:
השו"ע פסק כרמב"ם וכתב (סי' שז ס"ה): דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין. הגה: ולקמן סימן תקפ''ז פסק להתיר ועיין לעיל סימן רע''ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא ועיין שם סעיף ג':
[רואים מדברי השו"ע שאפילו לצורך מצווה דרבנן מותר, ואפילו המצווה הזאת תעשה רק מחר .]

מהו 'צורך הרבה'?
כתב המג"א (ס"ק ז) ש'צורך הרבה' היינו דווקא במקום הפסד גדול ורק אז אפשר להתיר אמירה לגוי באיסור דרבנן [ואפי' לישראל יהיה מותר לעשות איסור דרבנן בשינוי, ויתבאר להלן בע"ה], הא לאו הכי-אסור.
אך באליה רבא (ס"ק יד) כתב ש'צורך הרבה' זה דווקא צער הגוף. (והו"ד במשנ"ב ס"ק כב).

אך כתב הרמ"א בסי' רעו ס"ב: יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לאינו יהודי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה (ר''ן סוף פרק ר' אליעזר דמילה בשם העיטור) שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה בפרט בסעודת חתונה או מילה ואין מוחה בידם ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו.''
הרמ"א מתאר מנהג שסמכו על בעל העיטור, אמירה לגוי אפי' באיסור דאו' לצורך מצווה, ומקל בזה רק במקום צורך גדול. וכ"כ המשנ"ב (סי' רעו ו-שז) שהעיקר כהחולקים, שאסור.

אך יש מקרים בהם ניתן לסמוך על בעל העיטור:
∙כתב המשנ"ב (סי' רעו ס"ק כ) שבמקום מצווה דרבים כגון שנקרע העירוב וכדו', כדאי הוא בעת העיטור לסמוך עליו. וכ"כ בלווית חן (סי' יז) אך שלכתחילה יחפש אמירה לאמירה (כדלהלן).
∙ועוד כתב המשנ"ב (סי' שלא ס"ק כב. ע"ד הרמ"א לעיל) שהסומך על בעל העיטור לעניין מילה לא הפסיד ובעיקר לעניין הוצאה שרבו הפוסקים הסוברים שכהיום אין לנו רה"ר מה"ת. וכ"כ בלווית חן (סי' ק).
ו. פרטי דינים בשבות דשבות:
לעיל אמרנו שמותרת אמירה לגוי באיסור שבות משום מצווה, צורך גדול או מקצת חולי. אך מה הדין:
א. אמירה לגוי שיעשה מלאכה שא"צ לגופה.
ב. אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי.
ג. אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר.
ד. ישראל העושה מלאכה דרבנן (שבות) בשינוי (דשבות).
-אמירה לגוי במלאכה שא"צ לגופה:
לכאו' קשה ממה דאיתא בכתובות (ס.) 'שצינור שעלו בו קשקשים מותר למעכן ברגלו, דמתקן כלאח"י הוא (שממעכן ברגלו) במקום פסידא לא גזרו', על מאי דתנן בשבת (קכא.): נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה.
ומדוע אסור ליהודי עצמו לכבות, הרי זו מלאכ' שא"צ לגופה דהוא איסור דרבנן, והווי מקום פסידא!
הגמ"ר (פ' במה טומנין): דווקא בצינור התירו, דאי לא שרית ליה כלאח"י יבוא לתקן כדרכו. אבל שאר שבותים במקום פסידא אסור. וכ"כ הריב"ש (סי' שפז) שמכאן למדנו דשבות דשבות אפי' במקום פסידא-אסור.
הר"ן (סא.) תירץ: (1) יש לומר דשאני כיבוי דכיוון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה, ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה לגופה, משום הכי אסרי רבנן אפילו במקום פסידא, ואפילו ע"י נוכרי נמי אסרו, לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י נוכרי אתי לכבויי איהו גופיה.
(2) אי נמי שאני הכא שהוא שבות כלאח"י שממעכן ברגליו, וקיל טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו ע"י נוכרי.
וע"פ מאי דקיי"ל בשו"ע ס"ה שמותר שבות דשבות ע"י גוי במקום פסידא, א"כ לא נותר לנו אלא יישובו הראשון של הר"ן.
ונחלקו האם כוונתו דכל מלאכה שא"צ לגופה אסור לעשות ע"י גוי אפי' במקום הפסד, או שרק מלאכה כיבוי דליקה.
רע"א (שו"ת סי' יז), מהרש"ג ועוד-כל מלאכה שא"צ לגופה אסורה ע"י גוי אפי' במקום הפסד וכו'.
אך בחזו"ע (ח"ג עמ' תסח) כתב שכוונת הר"ן היא להחמיר דווקא בדליקה, שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י גוי יבוא לכבות בעצמו, וכ"כ טעם זה בשו"ע הרב (סי' שלד סכ"ה) ועוד. אבל שאר מלאכה שא"צ לגופה הווי ככל שבות ומותר. וכ"כ המנוח"א (ח"א פט"ו הע' 13) להתיר.
וכ"מ מדברי המשנ"ב (סי' שב ס"ק לו) לעניין שפשוף טיט מע"ג בגדו שאפי' המחמיר בזה מקל ע"י גוי, דהווי מלא' שא"צ לגופה, וא"כ הווי שבות דשבות במקום כבוד הבריות דשרי.
-אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי:
המשנ"ב להלן (סי' שמ ס"ק ג) כתב לעניין אישה ששכחה ליטול ציפורניה וליל טבילתה הוא שבת שתאמר לגויה ליטול ציפורניה ביד, דהווי שבות דשבות במקום מצווה. מוכח דס"ל להקל. וכ"פ השש"כ (פ"ל המ"ט) וכן החזו"ע (שם עמ' תנז).
אך בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' נד)-החמיר בזה.
-אמירה לגוי לומר לגוי אחר שיעשה מלא' דאו':
שו"ת חוות יאיר (סי' מו)-קיל טפי משבות דשבות, ומותר אפי' שלא במקום מצווה.
עבודת הגרשוני (סי' מט)-חשיב כשבות אחת ואפי' במקום מצווה אסור.
במשנ"ב (ס"ק כד) נראה דמחמיר אך כתב לסמוך על המקלים במקום הפסד מרובה . וכ"נ גם בחזו"ע (עמ' תנד).
במנוח"א (ח"א פט"ו הי"ד) הוסיף שגם במקום מצווה.
-איסור שבות בשינוי ע"י ישראל:
המג"א (ס"ק ז) כתב שמותר במקום הפסד מרובה. וכ"כ הפמ"ג (סי' שכה אש"א ס"ק ו) [אף שבסי' שז אש"א ס"ק ז כתב שאסור].
וכ"פ באג"מ (או"ח ח"ד סי' צא אות א). ובחזו"ע (שם עמ' תעז) כתב שכן דעת רוב האחרונים.
ועי' בבאוה"ל (סי' שמט ס"ה ד"ה 'ואפילו') שמסתפק בזה.
ויש המחמירים בזה (שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קכא) ועוד).
[וצ"ע אם יהיה מי שיתיר בזה במקום מקצת חולי, שהרי קיי"ל (סי' שכח סי"ז) שדווקא לצורך חולה כל גופו/נפל למשכב, מותר לישראל לעשות איסור דרבנן בשינוי. ונראה מוכרח שא"א להתיר].
[בשבת קלד נראה בשם הרשב"א והרמב"ן לאסור , אומנם בר"ן בשם רבינו יהונתן משמע להתיר, וכן האו"ז בב"י בסי' שכה ס"ב, וכן פסק בשו"ע, יש מחלוקת בין הא"ר והמג"א כיצד ללמוד באו"ז, הפמ"ג לומר שמג"א שעל פיו שבות דשבות ע"י ישראל מותר. וכן בביאור הגר"א יו"ד סי' רסו לומד פשט בשו"ע [שמעתיק לשון הרמב"ם] ששבות דשבות ע"י ישראל-מותר, וכתב הגר"א שהרמב"ם והשו"ע הם אכן לא כדעת הרמב"ן והרשב"א].
11. בדבר שאינו אסור מצד הדין אלא בתורת חומרא:
כ"כ המשנ"ב סי' שז ס"ק ח. אך לעניין דבר האסור משום עובדין דחול כתב (סי' שיג ס"ק נו) שאסור לומר לגוי לעשותו.
12. טלטול מוקצה:
בסי' רעו ס"ג כתב הרמ"א: ומותר לומר לאינו יהודי לילך עימו לטול נר דלוק כבר הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא.
וכתב המשנ"ב (ס"ק כט) שאין להקל בזה אלא לבני תורה, שלא יבואו להקל בשאר דברים.
העיקרון העומד מאחורי היתר זה הוא שהרי היהודי יכול לעשות זאת בדרך היתר ע"י טלטול מן הצד [שמותר לצורך דבר המותר (שו"ע סי' שיא ס"ח), או לצורך מקומו (שם ס"ה)]-ולכן מותר לומר לגוי לעשותו . משמע שאם רוצה לומר לגוי לטלטל מוקצה מחמת גופו/חס"כ כדי שלא יגנב/מחמה לצל-אסור, שהרי היהודי לא יכול לעשות זאת ע"י טמ"ה, שה"ז לצורך דבר האסור [ועי' הערה ]. כ"כ המשנ"ב (ס"ק לא).
אלא שמ"מ יש מקרים יוצאי דופן:
-אסור לטלטל בשבת נר שהיה דולק בביה"ש, אך נחלקו הראשונים (סי' רעט) האם יועיל לעשות תנאי מע"ש שיטלטל את הנר לאחר שיכבה. השו"ע (סי' רעט ס"ד) פסק שכן, והרמ"א הביא שנוהגים להחמיר, אך מ"מ ע"י גוי מותר דמשום שנוהגים כך הווי כאילו התנה בתחילה (ולעניין אמירה לגוי ניתן לסמוך על התנאי).
כתב המג"א (ס"ק ט) שמותר אפי' לצורך הנר שלא יגנב, דלצורך גו"מ א"צ לטעם שעשה תנאי אלא מותר בכל עניין ע"י גוי כמו"ש לעיל.
- המשנ"ב בסי' שח (ס"ק טו) לעניין כלשמל"א כתב שמותר ע"י גוי לטלטלו גם מחמה לצל.
ובשש"כ (פ"ל הע' עב) כתב ליישב, דכלי שמלאכתו לאיסור קיל טפי דהיהודי יכול לטלטלו להדיא לצורך גו"מ . ועוד שיכול להערים לטלטלו לצורך גו"מ אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל.

==
ג. רמיזה: ==

חשוב לדעת, שכאשר הותרה אמירה לגוי-הותרה גם ההנאה ממלאכתו. אך כאשר הותרה הרמיזה לגוי, עדיין נותר איסור הנאה ממלאכת גוי בעינו, ומותר רק ע"פ הכללים שנתבארו בסי' שכה בדיני גוי שעשה בשביל ישראל (עי' משנ"ב ס"ק יא).
מקורות:
1. בגמ' (קנ.): מתני': לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים: גמ': (פשיטא) מ''ש הוא ומ''ש חבירו? אמר רב פפא חבר נכרי. מתקיף לה רב אשי אמירה לנכרי שבות! אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא קמ''ל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר אדם לחבירו 'הנראה שתעמוד עמי לערב?' כר' יהושוע בן קורחה ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מ''ט דרבי יהושע בן קרחה? דכתיב 'ממצוא חפצך ודבר דבר'-דיבור אסור הרהור מותר.
ונמצאנו מגמ' זו:
אסור לומר לחבירו, אפי' גוי, לשכור לו פועלים בשבת.
אבל יכול לומר לחבירו אפי' יהודי 'הנראה שתעמוד עימי לערב?' אעפ"כ שמתוך כן מבין שרוצה לשכורו (רש"י), דהווי כהרהור שמותר [שהאיסור בלומר בהדיא הוא משום 'ודבר דבר'].
והוסיפו הראשונים על כך:
הרא"ש (ב"מ פ"ז סי' ו): אסור לומר לגוי אפי' בע"ש לשכור לו פועלים [ולעשות כל מלא' אחרת] בשבת.
ספהמ"צ והתרומה: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה?' אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה בשבת הבאה. וכתב הטור 'ומסתברא קצת לאיסור'.
פסק השו"ע בהנ"ל:
ס"ב: (1)אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לאינו יהודי לעשותו (2)ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת אסור (3)אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה.
ס"ז: מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב:

2. ועוד במשנה (קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה. גמ': א''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.''
ונחלקו הראשונים האם מותר לרמוז לגוי בצורה כזו על שאר איסורי שבת:
הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' רעז): לא התירו אלא בדליקה. וכ"כ סמ"ג והתרומה (מובאים בב"י).
בה"ג (הל' שבת פט"ז, יט.): אין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת.
וכ"כ סמ"ק אלא שהוסיף שיתכן שדברי בה"ג אמורים רק לעניין הפסד ממון.
הרא"ש פסק כבה"ג (לפי הסמ"ק) שמותר לרמוז לגוי בצורה כזו על כל היזק הבא לאדם 'פתאום'.
וכ"פ השו"ע (סי"ט): סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד מותר לקרות אינו יהודי אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. וכן מותר לומר לאינו יהודי כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא (ועיין לקמן סימן של''ד):''
וכ"כ בסי' שלד (סכ"ו) אלא ששם לא הביא דעת הרשב"א.

3. הרמ"א (סכ"ב): כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (אור זרוע).

א"כ סיכום המקורות הנ"ל:
∙ שו"ע ס"ב: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית השבת כך?' אף שמבין שרצונו שיעשה כך שבת הבאה.
∙ שו"ע ס"ז: מותר לרמוז בשבת עצמה לחבירו יהודי 'הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמדי לערב' אף שמבין רוצה לשוכרו, דהווי כהרהור שמותר בשבת.
∙ שו"ע סי"ט: במקום פסידא מותר לרמוז לגוי ע"י שקורא לו ואומר 'כל המציל אינו מפסיד'.
∙ רמ"א סכ"ב: אסור לרמוז בשבת לעשות מלא' בשבת, אך מותר לרמוז לו בשבת לעשות מלא' אחר השבת.
דעת הב"ח:
כתב הב"ח (ס"ק ב): עמ"ש בס"ב שמותר לרמוז 'אחר השבת', דלאו דווקא הוא אלא אפי' בשבת מותר לרמוז לגוי שיעשה מלאכה, באפילו רמיזה בצורה בקשה שמבין מתוך דבריו שרוצה שיעשה עבורו מלאכה בשבת, דכיוון שלא מפרש, הוו"ל כהרהור המותר. וראייתו ממ"ש בשו"ע בס"ז, שמותר לרמוז אפי' בשבת גם כשמבין מתוך דבריו.
והט"ז (ס"ק ב) כתב עוד סיוע לדברי הב"ח מסי"ט שמותר לרמוז 'כל המציל אינו מפסיד'.
האם לפי הב"ח הרמ"א בסכ"ב פליג על השו"ע?
מדברי הט"ז (שם) משמע שכן . וכ"כ הפמ"ג (מש"ז ס"ק ב) בתירוצו הראשון.
דעת המג"א והמשנ"ב:
כתבו האחרונים לישב הדברים, שמ"ש בס"ב היינו דווקא שמרמז לו אחר השבת, ואז מותר לו לרמז גם אם יעשה מלאכה שבת הבאה (משנ"ב ס"ק י), ומ"ש בס"ז זה רמז בשבת, אך לצורך מוצאי שבת, וזה מותר (משנ"ב ס"ק כט) . אך רמז בשבת לצורך השבת-אסור ואלו דברי הרמ"א בסכ"ב .
וכתב המשנ"ב (ס"ק עה) שכל מה שאסור הוא שאומר לגוי בצורה שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה מלאכה בשבת. כגון שאסור לומר לגוי לקנח החוטם, שמבין מתוך כך שרצונו שימחוט את הפתילה [שאז זה היה הכינוי המקובל לכך], אבל בדרך סיפור דברים בעלמא כגון 'הנר לא מאיר יפה' מותר.
א"כ:
רמז בשבת לצורך מוצ"ש-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה] (עי' שו"ע הרב ס"ז).
רמז בחול לצורך השבת-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה].
רמז בשבת לצורך השבת-אסור בלשון ציווי [ובקשה] ומותר בדרך סיפור דברים.

שיחה:אמירה לגוי בשבת

2018-01-23T10:46:57Z

עוז פ:

לדעתי צריך לפצל את הדף לשני סוגיות "אמירה לגוי" והנאה ממעשה גוי"
[[משתמש:עוז פ|עוז פ]] ([[שיחת משתמש:עוז פ|שיחה]]) 12:46, 23 בינואר 2018 (IST)

שיחה:אמירה לגוי בשבת

2018-01-23T10:46:22Z

עוז פ: יצירת דף עם התוכן "לדעתי צריך לפצל את הדף לשני סוגיות "אמירה לגוי" והנאה ממעשה גוי" ~~~~עוז פ 1\23"

לדעתי צריך לפצל את הדף לשני סוגיות "אמירה לגוי" והנאה ממעשה גוי"
[[משתמש:עוז פ|עוז פ]] ([[שיחת משתמש:עוז פ|שיחה]]) 12:46, 23 בינואר 2018 (IST)עוז פ 1\23

אמירה לגוי בשבת

2018-01-23T10:37:56Z

עוז פ:

{{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}
האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.
{{הפניה לטיוטה}}

אמירה לגוי בשבת

2018-01-23T10:36:35Z

עוז פ:

{{מקורות||שבת טז ו, כג ג|שבת קכא א, קנ א|||}}
האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.
{{הפניה לדף טיוטה}}

מלאכת מעבד

2018-01-22T07:55:23Z

עוז פ: יצירת דף עם התוכן "{{הפניה לטיוטה}}"

טיוטה:מלאכת מעבד

2018-01-22T07:53:14Z

עוז פ: יצירת דף עם התוכן "== מעבד באוכלין == שנינו בגמ' אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא - חייב משום מעבד. רבא אמ..."

== מעבד באוכלין ==
שנינו בגמ'
אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא - חייב משום מעבד. רבא אמר: אין עיבוד באוכלין. אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא, אבל לביתא - לא משוי איניש מיכליה עץ.
 ובפרק שמיני אומרת המשנה

אין עושין הילמי בשבת אבל עושה הוא את מי המלח, וטובל בהן פתו, ונותן לתוך התבשיל. אמר רבי יוסי: והלא הוא הילמי, בין מרובה ובין מועט! ואלו הן מי מלח המותרין - נותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח" ובגמ' שם "תני רבי יהודה בר חביבא: אין מולחין צנון וביצה בשבת. רב חזקיה משמיה דאביי אמר: צנון - אסור, וביצה - מותרת.." 

ונחלקו הראשונים בטעמם של שני האיסורים
שיטת רש"י - מי מלח אסור שנראה כמעבד וכן בשר המלח מעבדן והוי תיקון 

שיטת הרמב"ם -מישום בישול שנראה ככובש כבשים וכובש אסור מפני שהוא כמבשל 

ריטב"א -הכנת מי מלח אסור משום עובדין דחול ומליחת בשר משום שמתקן 

השו"ע לעניין הכנת מי מלח פסק כרש"י "אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים, משום דדמי לעיבוד" אבל בסעיף ג הוא מביא את טעמו של הרמב"ם "אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל" 

ומסביר הערוך השולחן "וכמדומה שסבור שאין חילוק לדינא ולענ"ד יש חילוק שהרי התוס' שם כתבו דכשיש שמנונית ליכא איסור דמי מלח שהשמנונית ממתיק המלח... וזהו לפי טעם מעבד דבכה"ג ליכא עיבוד אבל להרמב"ם שהטעם מפני שנראה כעושה מלאכה או ככובש כבשים נראה דגם בכה"ג אסור" 

אומנם באליה רבה חולק עליו וסובר שלכו"ע יהיה אסור גם עם שמן "כתב עולת שבת דבש"ס מבואר דאם נותן שמן לכתחילה לתוך המים או לתוך המלח מותר אפילו במרובין, ולא ידעתי למה השמיט השולחן ערוך, עד כאן, ולעניות דעתי יפה כיוון השולחן ערוך כי נראה לי דרבנן פליגי אר' יוסי ואסרו אף בשמן לכתחילה וכן משמע ברמב"ם" 

בהמשך הגמ' שם
אמר רב נחמן: מריש הוה מלחנא פוגלא, אמינא: אפסודי קא מפסידנא ליה, דאמר שמואל: פוגלא חורפי מעלי. כיון דשמענא להא, דכי אתא עולא ואמר: במערבא מלחי כישרי כישרי, ממלח - לא מלחנא, טבולי - ודאי מטבילנא. 

רש"י -מימלח לא מלחנא - שתים יחד. טבולי - בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא. 

תרומת הדשן "יראה דשרי, בענין זה שיטבול כל החתיכות אחת אחת לבדה, ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלו מיד זו אחר זו, והכי משמע לשון רש"י פ' שמונה שרצים /שבת קח ע"ב/, ולשון ספר התרומה, דעיקר קפידא שנמלח שתים או שלשה ביחד... וכתב בא"ז וז"ל: מותר לטבול הצנון במלח להניח שעה קטנה בשבת... משמע דבחתיכה אחת אין קפידא כלל אפי' לשהות טובא. 

אבל המג"א חולק על ההבנה הזו ברש"י וסובר שרש"י אוסר לטבול כל חתיכה בפני עצמה ולהניח "והב"ח כתב דלפמ"ש בס"ג הטעם שנראה ככובש כבשים אז בשכל חתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים אבל כל הפוסקים סוברין כרש"י דהטעם משום שהמלח מעבדן והוי תיקון א"כ אסור למלוח יותר מב' ואף בב' יש להחמיר והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטביל כל א' במלח ואוכל" 

ההיתר לטבל לצורך אותה סעודה כתב רש"י לעיל "בשעת אכילה" ומשמע ממש סמוך לאכילה אומנם בר"ן כתב "הלכך נקטינן דמי מלח מרובים אסורין אבל מי מלח מועטין לצורך טבול אותה סעודה שרי" ובספר אליהו רבה אף מרחיב את ההתר לכל היום "פירוש אז אסור אפילו לתוך התבשיל אפילו לסעודה זו דנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל אבל לעשות מותר כל שצריך לשבת זה אף שלא לסעודה זו ור"ן פרק שמונה שרצים דנקיט לסעודה זו אורחא דמילתא נקט" 
לעניין מליחת אוכל כיום מביא המשנ"ב שלושה צדדים להקל
"ונראה דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים לא דמי לעיבוד וכ"ש אם שופכין שם שמן תיכף שהשמן מחליש כח המלח. 

ביצים מותר למלחן - מפני שאין דרך לעשות מהן כבשים וגם אין המלח מועיל להם כ"כ:"
ויוצא שכיום שיש מקררים ומקפיאים ואין דרך לשמר אוכל ע"י מלח וגם אין זה מועיל לאוכל אלא רק מזיק לטעמו ובמיוחד עם מערבים חומרים נוספים עם המלח יהיה מותר למלוח אוכל כיום

טיוטה:מלאכת טוחן

2018-01-22T07:24:52Z

עוז פ:

{{מקורות||שבת עד א, קמא א|||אורח חיים שכא ז-יב}}
== המקור בגמ' ובראשונים ==
שנינו ב'''גמרא''' (שבת עד ב)
אמר רב פפא: האי מאן דפרים (חותך דק) סילקא - חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי - חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא - חייב משום מחתך. 
=== שיטת רש"י ===
'''רש"י''' לעניין חבילי סיאה אזוב וקורנית (קכח א) שמותר לאכול ובלבד שלא יקטום בכלי – מסביר רש"י "כדרך חול, כדאמרן:האי מאן דפרים סילקא - דמי לטוחן" ומשמע מרש"י שאינו אסור אלא מדרבנן ורק טוחן ממש כעין כותש או טוחן כחלק מתהליך (כלומר הוא טוחן ע"מ ללוש או לבשל ולא ע"מ לאכול ככה יהיה חייב)(דרוש מקור להסברים ברש"י) 
=== שיטת תוס' ===
לעומתו מסביר '''תוספות''' (ד"ה האי) "דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי."
 את טעמו של התוס' מסביר '''תרומת הדשן''' (סי' נו) "די"ל גבי אוכלין לא שייך טחינה, אלא מידי דאורחיה לטחון, כגון טחינת חיטין או שעורין וכה"ג, אבל שאר אוכלין לא." 
ומסביר יותר בריטב"א שרק דבר שלא ראוי לאכילה כמו שהוא חי כגון סילקא וחיטים יש איסור לטחון אבל בדבר שראוי לאכילה כגון לחם ושאר פירות וירקות אין טוחן
 אך קשה על תוס' מקניבת ירק (קיד ב) ששם אומרת הגמ' שמותר מדאוריתא לקנוב ירק ביו"כ ומתרץ שם תוס' "ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות." ומשמע שבכל ירק יש איסור טוחן ואולי ר"י לעניין קניבת ירק חולק על תוס' וסובר כבעל היראים שיש טוחן בכל סוגי הירקות 
=== שיטת הרמב"ם ===
'''הרמב"ם''' הביא את האיסור לחתוך ירקות בשלוש מקומות:
* (שבת ז ה) התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט '''לבשלו''' הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה.
* המחתך את הירק דק דק '''כדי לבשלו''' הרי זה תולדת טוחן וחייב
* הטוחן כגרוגרת חייב, וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב, המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן,
אומנם בפעם השלישית לא כתב "כדי לבשלו" אך נראה בברור שדעתו היא שמלאכת טוחן היא כהכנה לבישול ולא בדבר הנאכל חי 
שיטת הרמב"ם דומה מאוד לשיטת תוס' אומנם נראה שתהיה נ"מ בין הרמב"ם לתוס' בירק שבדר"כ לא מבשלים אותו אבל הוא טוחן ע"מ לבשל כגון גזר או כרוב שלתוס' מותר ורמב"ם אסור 
=== שיטת הרא"ש ===
'''רא"ש''' - "סילקא פר"ח ז"ל עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי כעין נימין שכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן ופי' הגון הוא דומיא דסלית סילתי ומה שפרש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה:"
יוצא מהרא"ש שיש שני כללים למלאכת טוחן א. אין טוחן באוכלים ב. טוחן זה רק בריסוק דק דק כמו קמח
=== שיטת הרשב"א ===
כתב '''הרשב"א''' (שו"ת הרשב"T חלק ד סי' עה) "מסתברא: דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפי' לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בערב בשולו. וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר. שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות." 
השלט"ג (לב ברי"ף)חולק על הרשב"א שלא מצינו בשום מקום שמותר לעשות מלאכות לאלתר וכמו שברור שאסור לבשל ע"מ לאכול לאלתר כך אין לנו לחדש שמותר לטחון לאלתר 
בשו"ת רב פעלים (א יט) כתב ליישב את דעת הרשב"א וז"ל:
"וכן ענין חתוך הירק, דמתיר הרשב"א ז"ל באוכל לאלתר, היינו טעמא, כי הטחינה היא רק ישנה בתבואה וכיוצא, אך חיתוך הירק אסור משום דדמי לטחינה של תבואה. מיהו זה אינו אלא בחותך להניח, אבל בחותך ואוכל לאלתר אין זה דומה לטחינה של תבואה, אלא הוא דרך אכילה, כי כל מאכל קודם שיבלענו צריך לטחון אותו בשיניו, דהלעיסה היא טחינה, ומה לי לועס וטוחן בשיניו ואוכל מה לי חותך בידיו קודם ואוכל ולכן כל שאוכלו לאלתר שרי, דאין זה דומה לטחינה של תבואה שטוחן ומניח". 

כלומר כל מלאכה שאדם עושה בדרך האכילה הפשוטה של בני אדם מותר לו גם לעשות סמוך לאכילה וכמו שאי אפשר לומר שאסור לטחון בשבת את האוכל ע"י השיניים כך מותר לחתוך את המאכל בסמוך לאכילה.

 
'''שו"ת הריב"ש''' (קפד) מסייג את התרו של הרשב"א שכמו שבבורר כל מה שהתרנו לאלתר זה רק ביד ולא בכלי כך גם טוחן יהיה אסור בכלי המיוחד לכך ולכן אסר לגרר גבינה במגררת 
=== פסיקת ההלכה ===
מלשון '''הב"י''' נראה שפסק כדעת הרשב"א אע"פ שהרא"ש והרמב"ם (שניים מתוך עמודי ההוראה) חולקים עליו וז"ל:
"ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהרשב"א בהא דהא שפיר מייתי ראיה מההיא דבורר... נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד"ה והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א ואפילו אם אחד מחתך לצורך כל בני הסעודה שרי... ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל". 

אומנם '''בשו"ע''' (שכא יד) פסק בסתם "המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן" ולא הביא את ההסבר של לאלתר וגם אף אחד מדעות הראשונים שראינו לעיל וכבר הקשה עליו '''בערוה"ש''' (שכא ז) ותירץ שנראה שלא היו ברורים לו דברי הרמב"ם ולכן פסק לחומרא אומנם בתשובות אבקת רוכל (דרוש מקור) כן פוסק את הרשב"א וכך פסקו גם '''בבן איש חי''' (משפטים שנה ב אות ב) '''ויחווה דעת''' (כז ה) 
'''הרמ"א''' הביא את דעת הרשב"א אומנם '''במשנ"ב''' מוסיף את ההסתייגויות שהזכרנו לעיל שיחתוך מעט עב ולא בכלי המיוחד לכך"

== פירור לחם ==
לעניין לחם הביא '''הר"ן''' (לב א) מחלוקת בין הרשב"א שהבאנו לעיל שמותר סמוך לאכילה לבין ספר המצות שהתיר לפי שאין טחינה אחר טחינה 

וקשה שהרי רש"י (עד ב ד"ה שבע) פוסק ש"טוחן הרגבים ושוחקן הדק - הוי טוחן" למרות שהרגבים היו כבר טחונים לפני. ומסביר '''החזו"א''' (שבת נז ד"ה ענין) שאין טוחן אחר טוחן בדבר שנתגבש ע"י אדם אבל דבר שנתגבש בדרך הטבע יש בו טוחן 
== מעיכה וריסוק ==
בתוספתא: (ביצה א יג)
"אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובין לפני הזקנים בשבת אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש". 
ומשמע שיש טוחן גם בדבר שנעשה גוש
לעניין בננות החזו"א (שבת נז ד"ה ענין) אוסר כיוון שאין חילוק בין טוחן גוש לפירורים לבין אם הפרורים מגובשים לעיסה מחמת הלחות שלהם כיון שחיבור כזה לא נחשב חיבור אבל מתיר למעוך בכת הסכין וקשה שהרי אם זה איסור דאוריתא איך מתיר מצד שינוי ומבאר השש"כ (ו הערה כא) שבשינוי גדול יכול להיות שמותר לגמרי 

ובאג"מ התיר למעוך בננה כיוון שלא מפריד אותה להרבה חלקים והיא נשארת בגוש אחד
== דיכת פלפלין ==
שנינו בגמ' (קמא א) "אמר רב יהודה: הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא - שרי, תרתי - אסיר. רבא אמר: כיון דמשני - אפילו טובא נמי." 
 
ב"י בשם שיבולי הלקט (צב) כת הסכין הוי שינוי גדול
נחלקו הראשונים אם מדובר על שבת או על יו"ט '''והרי"ף רא"ש ר"ן ורמב"ם''' פסקו שמדובר על שבת וכך פסק השו"ע '''ורש"י ור"ח''' סברו שמדובר ביו"ט 

רמב"ם (כא כ) "הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן" ומשמע שמצריך שני שינויים גם בכת הסכין וגם בקערה ולא במדוכה אע"פ שלא הוזכר דין זה בגמ'. 

הטור הביא שמספיק רק בכת הסכין ולא הביא כלל בקערה ונראה שסבר שכיוון שזה שינוי גדול הוא נהיה מותר ובשו"ע פסק "מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה " 

ונחלקו המג"א והט"ז שהמג"א מסביר "פי' '''או''' בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור" והט"ז חולק וסובר שצריך שני שינויים גם קערה וגם כת הסכין כיוון ששינוי אחד רק מוריד מדאורייתא לדרבנן
 
== טוחן בדבר שאינו גידולי קרקע ==
{{לוקה בחסר}} '''תרומת הדשן''' (נו) אין טוחן בדבר שאינו גידולי קרקע
יראים רעד סוף סותר יש טוחן בג"ק
רמב"ם שף לשון של מתכת חייב
שו"ע אסור לגרד גבינה משום עובדין דחול ולא טוחן 
== טוחן בדבר מבושל ==
שבת (יט ב) מותר לגמור שחיקה של שום ומלילות לאחר שריסקן
רמב"ם (כא יג)מותר לגמור שחיקת הריפות לאחר הבישול
חזו"א (נח ט) כיוון שטחינתו נוחה אין שם טחינה עליו

טיוטה:מלאכת טוחן

2018-01-21T14:56:28Z

עוז פ:

טיוטה:מלאכת טוחן

2018-01-21T07:52:05Z

עוז פ:

{{מקורות||שבת עד א, קמא א|||אורח חיים שכא ז-יב}}
שנינו בגמ' (עד ב)
אמר רב פפא: האי מאן דפרים (חותך דק) סילקא - חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי - חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא - חייב משום מחתך. 

'''רש"י''' לעניין חבילי סיאה אזוב וקורנית (קכח א) שמותר לאכול ובלבד שלא יקטום בכלי – מסביר רש"י "כדרך חול, כדאמרן:האי מאן דפרים סילקא - דמי לטוחן" ומשמע מרש"י שאינו אסור אלא מדרבנן ורק טוחן ממש כעין כותש או טוחן כחלק מתהליך (כלומר הוא טוחן ע"מ ללוש או לבשל ולא ע"מ לאכול ככה יהיה חייב)(דרוש מקור להסברים ברש"י) 

לעומתו מסביר '''תוספות''' (ד"ה האי) "דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי."
וטעמו של התוס' מסביר '''תרומת הדשן''' (סי' נו) "די"ל גבי אוכלין לא שייך טחינה, אלא מידי דאורחיה לטחון, כגון טחינת חיטין או שעורין וכה"ג, אבל שאר אוכלין לא."
וקשה מתוס' מקניבת ירק (קיד ב) ששם אומרת הגמ' שמותר מדאוריתא לקנוב ירק ביו"כ ומתרץ שם תוס' "ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות." ומשמע שבכל ירק יש איסור טוחן ואולי ר"י לעניין קניבת ירק חולק על תוס' וסובר כבעל היראים שיש טוחן בכל סוגי הירקות 

'''רא"ש''' - סילקא פר"ח ז"ל עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי כעין נימין שכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן ופי' הגון הוא דומיא דסלית סילתי ומה שפרש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה:
'''הרמב"ם''' הביא את האיסור לחתוך ירקות בשלוש מקומות:
א. (שבת ז ה) התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט '''לבשלו''' הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה.
ב. המחתך את הירק דק דק '''כדי לבשלו''' הרי זה תולדת טוחן וחייב
ג. הטוחן כגרוגרת חייב, וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב, המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן,
אומנם בפעם השלישית לא כתב "כדי לבשלו" אך נראה בברור שדעתו היא שמלאכת טוחן היא כהכנה לבישול ולא בדבר הנאכל חי 

והנ"מ בין הרמב"ם לתוס' תהיה בירק שבדר"כ לא מבשלים אותו אבל הוא טוחן ע"מ לבשל כגון גזר או כרוב שלתוס' מותר ורמב"ם אסור 

הסבר נוסף מביא '''הרשב"א''' (שו"ת הרשב"T חלק ד סי' עה) "מסתברא: דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפי' לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בערב בשולו. וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר. שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות." 

'''שו"ת הריב"ש''' (קפד) מסייג את התרו של הרשב"א שכמו שבבורר כל מה שהתרנו לאלתר זה רק ביד ולא בכלי כך גם טוחן יהיה אסור בכלי המיוחד לכך ולכן אסר לגרר גבינה במגררת 

'''השו"ע''' (שכא יד) פסק בסתם "המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן" ולא הביא אף אחד מדעות הראשונים שראינו לעיל וכבר הקשה עליו '''בערוה"ש''' (שכא ז) ותירץ שנראה שלא היו ברורים לו דברי הרמב"ם ולכן פסק לחומרא אומנם בתשובות השו"ע כן פוסק את הרשב"א
בסברה מדוע אין טוחן בדבר שאפשר לאוכלו כמות שהוא נראה שזה כיוון שאין חשיבות למעשה אם הוא לא מכשיר לאכילה וזה כעין "אוכלא דאיפרת" 

לדעת הרב ליאור חיתוך סלט בשבת צריך לחתוך יותר גדול ממה שרגיל ביום חול וזה כל אדם על פי רגילותו
== פירור לחם ומעיכת בננה==
לעניין לחם הביא '''הר"ן''' (לב א) מחלוקת בין הרשב"א שהבאנו לעיל שמותר סמוך לאכילה לבין ספר המצות שהתיר לפי שאין טחינה אחר טחינה 

וקשה שהרי רש"י (עד ב ד"ה שבע) פוסק ש"טוחן הרגבים ושוחקן הדק - הוי טוחן" למרות שהרגבים היו כבר טחונים לפני. ומסביר '''החזו"א''' (שבת נז ד"ה ענין) שאין טוחן אחר טוחן בדבר שנתגבש ע"י אדם אבל דבר שנתגבש בדרך הטבע יש בו טוחן 

לעניין בננות החזו"א שם אוסר כיוון שאין חילוק בין טוחן גוש לפירורים לבין אם הפרורים מגובשים לעיסה מחמת הלחות שלהם כיון שחיבור כזה לא נחשב חיבור אבל מתיר למעוך בכת הסכין וקשה שהרי אם זה איסור דאוריתא איך מתיר מצד שינוי ומבאר השש"כ (ו הערה כא) שבשינוי גדול יכול להיות שמותר לגמרי
ובאג"מ התיר למעוך בננה כיוון שלא מפריד אותה להרבה חלקים והיא נשארת בגוש אחד
== דיכת פלפלין ==
שנינו בגמ' (קמא א) "אמר רב יהודה: הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא - שרי, תרתי - אסיר. רבא אמר: כיון דמשני - אפילו טובא נמי." 

נחלקו הראשונים אם מדובר על שבת או על יו"ט '''והרי"ף רא"ש ר"ן ורמב"ם''' פסקו שמדובר על שבת וכך פסק השו"ע '''ורש"י ור"ח''' סברו שמדובר ביו"ט 

רמב"ם (כא כ) "הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן" ומשמע שמצריך שני שינויים גם בכת הסכין וגם בקערה ולא במדוכה אע"פ שלא הוזכר דין זה בגמ'. 

הטור הביא שמספיק רק בכת הסכין ולא הביא כלל בקערה ונראה שסבר שכיוון שזה שינוי גדול הוא נהיה מותר ובשו"ע פסק "מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה " 

ונחלקו המג"א והט"ז שהמג"א מסביר "פי' '''או''' בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור" והט"ז חולק וסובר שצריך שני שינויים גם קערה וגם כת הסכין כיוון ששינוי אחד רק מוריד מדאורייתא לדרבנן

טיוטה:מלאכת טוחן

2018-01-21T07:33:15Z

עוז פ: יצירת דף עם התוכן " {{מקורות||||שבת עד א, קמא א|אורח חיים שכא ז-יב}} שנינו בגמ' (עד ב) אמר רב פפא: האי מאן דפרים (חות..."

{{מקורות||||שבת עד א, קמא א|אורח חיים שכא ז-יב}}
שנינו בגמ' (עד ב)
אמר רב פפא: האי מאן דפרים (חותך דק) סילקא - חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי - חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא - חייב משום מחתך. 

'''רש"י''' לעניין חבילי סיאה אזוב וקורנית (קכח א) שמותר לאכול ובלבד שלא יקטום בכלי – מסביר רש"י "כדרך חול, כדאמרן:האי מאן דפרים סילקא - דמי לטוחן" ומשמע מרש"י שאינו אסור אלא מדרבנן ורק טוחן ממש כעין כותש או טוחן כחלק מתהליך (כלומר הוא טוחן ע"מ ללוש או לבשל ולא ע"מ לאכול ככה יהיה חייב)(דרוש מקור להסברים ברש"י) 

לעומתו מסביר '''תוספות''' (ד"ה האי) "דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי."
וטעמו של התוס' מסביר '''תרומת הדשן''' (סי' נו) "די"ל גבי אוכלין לא שייך טחינה, אלא מידי דאורחיה לטחון, כגון טחינת חיטין או שעורין וכה"ג, אבל שאר אוכלין לא."
וקשה מתוס' מקניבת ירק (קיד ב) ששם אומרת הגמ' שמותר מדאוריתא לקנוב ירק ביו"כ ומתרץ שם תוס' "ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות." ומשמע שבכל ירק יש איסור טוחן ואולי ר"י לעניין קניבת ירק חולק על תוס' וסובר כבעל היראים שיש טוחן בכל סוגי הירקות 

'''רא"ש''' - סילקא פר"ח ז"ל עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי כעין נימין שכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן ופי' הגון הוא דומיא דסלית סילתי ומה שפרש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה:
'''הרמב"ם''' הביא את האיסור לחתוך ירקות בשלוש מקומות:
א. (שבת ז ה) התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט '''לבשלו''' הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה.
ב. המחתך את הירק דק דק '''כדי לבשלו''' הרי זה תולדת טוחן וחייב
ג. הטוחן כגרוגרת חייב, וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב, המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן,
אומנם בפעם השלישית לא כתב "כדי לבשלו" אך נראה בברור שדעתו היא שמלאכת טוחן היא כהכנה לבישול ולא בדבר הנאכל חי 

והנ"מ בין הרמב"ם לתוס' תהיה בירק שבדר"כ לא מבשלים אותו אבל הוא טוחן ע"מ לבשל כגון גזר או כרוב שלתוס' מותר ורמב"ם אסור 

הסבר נוסף מביא '''הרשב"א''' (שו"ת הרשב"T חלק ד סי' עה) "מסתברא: דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפי' לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בערב בשולו. וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר. שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות." 

'''שו"ת הריב"ש''' (קפד) מסייג את התרו של הרשב"א שכמו שבבורר כל מה שהתרנו לאלתר זה רק ביד ולא בכלי כך גם טוחן יהיה אסור בכלי המיוחד לכך ולכן אסר לגרר גבינה במגררת 

'''השו"ע''' (שכא יד) פסק בסתם "המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן" ולא הביא אף אחד מדעות הראשונים שראינו לעיל וכבר הקשה עליו '''בערוה"ש''' (שכא ז) ותירץ שנראה שלא היו ברורים לו דברי הרמב"ם ולכן פסק לחומרא אומנם בתשובות השו"ע כן פוסק את הרשב"א
בסברה מדוע אין טוחן בדבר שאפשר לאוכלו כמות שהוא נראה שזה כיוון שאין חשיבות למעשה אם הוא לא מכשיר לאכילה וזה כעין "אוכלא דאיפרת" 

לדעת הרב ליאור חיתוך סלט בשבת צריך לחתוך יותר גדול ממה שרגיל ביום חול וזה כל אדם על פי רגילותו
== פירור לחם ומעיכת בננה==
לעניין לחם הביא '''הר"ן''' (לב א) מחלוקת בין הרשב"א שהבאנו לעיל שמותר סמוך לאכילה לבין ספר המצות שהתיר לפי שאין טחינה אחר טחינה 

וקשה שהרי רש"י (עד ב ד"ה שבע) פוסק ש"טוחן הרגבים ושוחקן הדק - הוי טוחן" למרות שהרגבים היו כבר טחונים לפני. ומסביר '''החזו"א''' (שבת נז ד"ה ענין) שאין טוחן אחר טוחן בדבר שנתגבש ע"י אדם אבל דבר שנתגבש בדרך הטבע יש בו טוחן 

לעניין בננות החזו"א שם אוסר כיוון שאין חילוק בין טוחן גוש לפירורים לבין אם הפרורים מגובשים לעיסה מחמת הלחות שלהם כיון שחיבור כזה לא נחשב חיבור אבל מתיר למעוך בכת הסכין וקשה שהרי אם זה איסור דאוריתא איך מתיר מצד שינוי ומבאר השש"כ (ו הערה כא) שבשינוי גדול יכול להיות שמותר לגמרי
ובאג"מ התיר למעוך בננה כיוון שלא מפריד אותה להרבה חלקים והיא נשארת בגוש אחד
== דיכת פלפלין ==
שנינו בגמ' (קמא א) "אמר רב יהודה: הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא - שרי, תרתי - אסיר. רבא אמר: כיון דמשני - אפילו טובא נמי." 

נחלקו הראשונים אם מדובר על שבת או על יו"ט '''והרי"ף רא"ש ר"ן ורמב"ם''' פסקו שמדובר על שבת וכך פסק השו"ע '''ורש"י ור"ח''' סברו שמדובר ביו"ט 

רמב"ם (כא כ) "הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן" ומשמע שמצריך שני שינויים גם בכת הסכין וגם בקערה ולא במדוכה אע"פ שלא הוזכר דין זה בגמ'. 

הטור הביא שמספיק רק בכת הסכין ולא הביא כלל בקערה ונראה שסבר שכיוון שזה שינוי גדול הוא נהיה מותר ובשו"ע פסק "מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה " 

ונחלקו המג"א והט"ז שהמג"א מסביר "פי' '''או''' בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור" והט"ז חולק וסובר שצריך שני שינויים גם קערה וגם כת הסכין כיוון ששינוי אחד רק מוריד מדאורייתא לדרבנן

סחיטת פירות בשבת

2018-01-14T19:04:46Z

עוז פ: /* שאר פירות שדרך לסוחטן במקומות הרבה או במקום מסויים */ הוספת שיטות הראשונים (רן רשי רשבא)

{{מקורות|שבת כב א|שבת קמג ב-קמד ב||שבת ח י; כא יב|אורח חיים שכ א-ז}}
האם מותר לסחוט פירות בשבת בתנאים מסויימים או לא, ואם יש הבדל בין סוגי הפירות.
==מחלוקת התנאים==
ה'''משנה''' (שבת כא ב) אוסרת לסחוט פירות בשבת על מנת להוציא מהן משקין. וכתב '''רש"י''' שסוחט הוא תולדה של אב המלאכה דש, כיון שמפרק את המיץ מן המאכל.
 ובמקרה שיצאו המשקין מעצמן - לדעת תנא קמא אסור לשתותן בשבת, ואילו לדעת ר' יהודה אם פירות אלו היו מיועדים לאכילה, היוצא מהם מאליו מותר, אך אם היו פירות אלו מיועדים למשקין, היוצא מהן אסור.

ב'''בגמרא''' (שבת קמה א) מובא בשם ר' חייא בר אשי, וכן תני דבי מנשה, שמהתורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד, וכתב '''רש"י''' (ד"ה דבר תורה) שבשאר פירות אין דרך לדרכן ולאו מלאכה היא.

===ביאור מחלוקת ר' יהודה וחכמים===
ב'''גמרא''' (שבת קמג ב) מובא שלדעת עולא ר' יהודה וחכמים נחלקו בכל הפירות, גם בזיתים וענבים. וכן היא דעת ר' יוחנן ומוסיף שהלכה כחכמים בזיתים וענבים וכר' יהודה בשאר פירות.
 אמנם לדעת רב יהודה בשם שמואל אין מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים לגבי זיתים וענבים, שמודה ר' יהודה באלו שהיוצא מהם אסור, שכיון שעומדים הם לסחיטה יהיב דעתיה על היוצא מהם. וכן אומר גם רבה ומוסיף שאף חכמים מודים לר' יהודה בשאר פירות שאם יצאו מעצמם מותרים. אמנם נחלקו הם בתותים ורימונים, שבזה לדעת ר"י היוצא מהם מותר אם יועדו לאכילה ולת"ק אסור. וכן הוא להדיא בברייתא, שר' יהודה אומר לגבי תותים ורימונים שאם הכניסן למשקין או לסתם, היוצא מהם אסור, ואם הכניסן לאכילה היוצא מהם מותר, וחכמים אומרים שבין לאוכלין ובין למשקין היוצא מהן אסור.
 בהמשך מביאה הגמרא (קמד א) גם ראיה שחכמים מודים לר' יהודה בשאר פירות, שכתוב בברייתא שמותר לסחוט פגעין פרישין ועוזרדין, אבל לא רימונים, ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטים גם ברימונים (כלומר וזו הסיבה שרימונים אסור לסחוט לכתחילה). ומזה שהתירה הברייתא לסחוט '''לכתחילה''' פגעין פרישין ועוזרדין מטעם שלאו בני סחיטה נינהו, מוכח שזהו אף לרבנן כי אין סיבה להעמיד זאת דווקא אליבא דר' יהודה, שהרי המשנה לא הזכירה היתר סחיטה לכתחילה.

===הלכה כבית מנשיא בר מנחם===
רב נחמן אומר (קמד ב) אומר שהלכה כשל בית מנשיא בן מנחם, כלומר שגם רימונים היוצא מהם אסור כדין התותים.
 מדוייק מדברי רב נחמן שיש מי שחולק על בית מנשיא ומתיר לסחוט רימונים (אף שבברייתא לא הוזכר), והגמרא תמהה אם כן מדוע הלכה כבית מנשיא, והרי הם יחידים ובטלה דעתם אצל כל אדם (ואין זה דומה למקיים קוצים בכרם שלדעת ר' אליעזר קידש כיון שבערביא מקיימים קוצים, שכן ערביא זהו מקום שלם אבל פה מדובר במשפחה אחת)?

====תירוץ רב חסדא====
מיישבת הגמרא על פי דברי רב חסדא שאמר שאדם שסחט תרדין לתוך מקוה, הרי זה פוסל בשינוי מראה, ואף שתרדין אינם משקין אלא אוכלין ואין אוכלין פוסלים את המקוה, מ"מ כיון שהוא החשיבן בכך שסחט אותם, הרי שכמשקה הם חשובים. וכן כאן, כיון שאותו אדם החליט לסוחטן הרי שלדידו חשובים הם כמשקה.

לפי הסבר זה של רב חסדא קשה שהרי אם כשסחט אותן הרי החשיבן למשקה, נאמר כן אף בפגעין פרישין ועוזרדין שהחשיבן למשקה, ומה טעם שרי לסחטן לכתחילה?
 על זה תירצו '''רש"י''' (ד"ה כרב חסדא) ו'''תוספות''' (ד"ה הכא נמי) שהשתא מתבארת הברייתא שסחט אותם כדי למתק את הפרי ולא על מנת להוציא מהן משקה, ולכן בפגעין וכיו"ב מותר. אך ברימונים אסור אפילו על מנת למתק את הפרי, שכיון שבית מנשיא היו סוחטים בחול לצורך המשקה, חיישינן שאם נתיר לו לסחוט על מנת למתק, יבוא לסחוט גם לשם משקה. ופגעין ליכא החשש הזה, דאין מי שסוחטן בחול למשקה.

אבל ה'''רמב"ן''' (קמג ב ד"ה תרדין) כתב על פירוש זה שאינו מחוור. ופירש את הגמרא באופן אחר, שגם תרדין וגם רימונים יש מיעוטא שסוחטים אותם למשקין, ואמרה הגמרא שכשסחטן הרי שאחשיבנהו והו"ל משקה, ולכן פוסל את המקוה כיון שיש על כל פנים מעט בני אדם שסוחטים אותם. וזהו הטעם גם ברימונים שכיון שיש מיעוט שסוחטים אותם וזה גילה דעתו שכוונתו כמותם אסור, אבל פגעין וכיו"ב שאין דרך בני אדם כלל לסוחטן, בטלה דעתו אצל כל אדם ואפילו לכתחילה מותר לסחטן. וכתב הרמב"ן שכן נראה מדברי הרי"ף שהתיר לסחוט פירות ולא חילק כרש"י. כתירוץ זה כתבו גם ה'''רשב"א''' (ד"ה הכא נמי) וה'''ריטב"א''' (ד"ה היינו טעמא) אחר שדחו פירוש רש"י. והוסיפו הריטב"א והרשב"א שמה שחלק רב פפא על רב חסדא אינו על עצם דינו של רב נחמן, שודאי בזה מודים לו שאסור לסחוט רימונים, אלא רק לענין מקווה חלק עליו.
 ב'''מגן אברהם''' (שכ א) כתב תירוץ זה מדנפשיה.

====תירוץ רב פפא====
רב פפא דוחה תירוץ זה ואומר, לפי שהטעם שבגללו מי תרדין פוסלים את המקוה הוא משום שכל דבר שאין עושים ממנו מקוה לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה, וכן הדין במי תרדין.
 לפי הסבר זה של רב פפא, חזרה קושיית הגמרא לדוכתה, מדוע הלכה כבית מנשיא בן מנחם שמותר לסחוט רימונים, שהרי אין דעת כל אחד קובעת לעצמו לומר שכיון שאחשבינהו חשיב כמשקה, ואם כן בטלה דעתם של בית מנשיא אצל כל אדם. ואין לזה מענה בגמרא.

===הכרעת הראשונים===
ה'''רי"ף''' פסק הלכה כר' יהודה וכפי שביארו שמואל ורבה, שזיתים ורימונים אסור לסחוט ואם יצאו מעצמן לכולי עלמא אסור. פירות שלאו בני סחיטה נינהו לכולי עלמא מותר אף לסוחטן לכתחילה, וכל שכן להינות מן היוצא מהן מאליו. בתותים ורימונים לפי חכמים אסור לסוחטן לכתחילה ואם יצאו מעצמן אסורים, ולפי ר' יהודה תלוי הדבר בדעתו למה ייעדם, שאם ייעדן למשקין הדין כחכמים, אבל אם ייעדן לאוכלין, אף שאסור לסוחטן לכתחילה, מכל מקום היוצא מהם מותר. כדברי הרי"ף כתבו להלכה גם ה'''רא"ש''' (שבת כב ב) וה'''רמב"ם''' (שבת כא יב).

אמנם ב'''הגהות הסמ"ק''' (רפב י) כתב שכל מה שהתירו בשאר פירות לסחוט לכתחילה, זהו דווקא בסוחט על מנת למתק את הפרי, אך אם סוחט לצורך המשקין, אפילו בשאר פירות אסור. וכן כתב '''רבנו ירוחם''' (ח יב עז ד) בדעת רש"י, וזהו על פי דברי [[#תירוץ רב חסדא|רש"י לעיל בדעת רב חסדא]].

ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שכ ד"ה וא"ת ולדברי) הקשה שלכאורה דברי רש"י מוכרחים על פי דברי רב חסדא, ואם כן איך יתרצו את הכרעתם הפוסקים שלא כתבו לחלק בין סחיטה על מנת למתק לסחיטה למשקין.
 ותירץ הבית יוסף שם, שהם סוברים שתירוץ רב חסדא לא נתקבל למסקנה, שהרי רב פפא דוחה את דבריו שכל שאחשיבנהו חשיב משקה, ומסביר את הפסול במקוה מטעם אחר. אלא שבדברי רב פפא לא מבואר תירוץ אחר לברייתא מדוע לחלק בין פגעין לרימונים רק משום שבית מנשיא היו סוחטים אותם בחול, ועל זה כתב הבית יוסף לתרץ תירוץ מדנפשיה, שבית מנשיא אף שלא היו רובא דעלמא, מכל מקום היו הרבה אנשים שהיו עושים כן ולא אחד, ולכן לא אמרינן דבטלה דעתם.
 והוסיף הבית יוסף וכתב שיש לומר שגם רש"י ותוס' לא כתבו את דבריהם למסקנה, אלא רק לבאר דעת רב חסדא, אבל לפי מה מסקנת הגמרא שדחאו רב פפא, שוב אין לחלק לדינא בין סחיטה למתק לסחיטה למשקין, ודלא כהגהות סמ"ק ורבנו ירוחם.

ה'''בית חדש''' (שכ ב) כתב לדחות דברי הבית יוסף. שיש לומר שדברי רב חסדא הם למסקנה, שהלכה כרב נחמן שהוא רבו של רב פפא, ועל פי הסבר הגמרא אליבא דרב חסדא. ועוד הוסיף ראיה שכתבה ההגהות סמ"ק, שהרי אפילו [[#כבשים ושלקות|כבשים]] אסור לסחוט לכתחילה, והרי בזה אין המים חלק מהפרי ולא גדלו בתוכן, כל שכן בפירות שיש לאסור לכתחילה. וכן סובר הב"ח לדינא שאין לסחוט אף פרי למימיו אלא רק למתק.
 ולתרץ את דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו לכאורה כרב חסדא, כתב הב"ח שם (ד"ה כתב בית יוסף) שאמנם סוברים הם כרב חסדא ולא כרב פפא, אלא שסבורים הם שזהו דווקא במקוה שהוא דאורייתא אמרינן שכיון שסחטן חשיבי משקין ופוסלין את המקוה, אבל בסחיטת פירות שאינם דאורייתא לא אמרינן מתוך שסחטן החשיבן אלא במקום שיש מקצת שעושים כן כגון ברימונים שהיו בית מנשיא סוחטין בחול, דאז אמרינן שזה שסחט מוכח דאחשבינהו וגזרינן, אבל בשאר פירות לא אמרינן דאשבינהו אלא בטלה דעתו אצל כל אדם כיון שאינו דאורייתא.

וב'''דרישה''' (שכ א) כתב שקושיית הבית יוסף אינה קשה, לפי שבאמת לדינא גם רב פפא סובר כרב נחמן שברימונים אסור, אלא שתמהה הגמרא איך תולה זאת בבית מנשיא שם מיעוטא דעלמא, ומסביר הדרישה שעיקר התמיהה של הגמרא אינה על עצם הדין שברימונים אסור, אלא על מה שתלתה זאת במנהגם של בית מנשיא, אבל לעצם הדין יש לו טעם אחר, וכמו שמשמע פשט הברייתא שאין הדין תלוי במנהגם של בית מנשיא. לכן הגם שדחאו רב פפא מ"מ עיקר הדין קיים.
 באופן קצת אחר כתב ב'''ביאור הגר"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22268&st=&pgnum=216 (אורח חיים שכ ד"ה ושאר)], שבאמת רב נחמן שפסק כבית מנשיא אין כוונתו שתנא קמא חולק ואומר שרימונים מותר, שהרי להדיא שנינו בברייתא 'אבל לא ברימונים', אלא שתנא קמא סבר שרימונים דרכם להיסחט בכל מקום ורב נחמן מצדד כאידך תנא שרק בבית מנשיא היו סוחטין, וכוונתו לומר שאף שרק שם היו סוחטים כולם אסורים בסחיטה וכן כל פרי שיש מקום אחד שנוהגים לסחוט אסור לכולם, אבל תנא קמא סובר שמקום שנוהגים לסחוט רק שם אסור. ורב פפא סובר כתנא קמא שברימונים אסור מפני שסוחטים בכל מקום.

ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה מותר) כתב שלחינם דחקו הב"י והב"ח למלט דברי הרי"ף והרמב"ם מקושיית רש"י, לפי שכבר פירשו הרמב"ן והרשב"א באופן אחר, כמבואר [[#תירוץ רב חסדא|לעיל]]
וכנראה נעלם מעיניהם.

===הכרעת הפוסקים===
להלכה כתב ה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שכ א) כדברי שלושת עמודי ההוראה - הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, שזיתים וענבים אסור לכתחילה ואף ביצאו מעצמן. תותים ורימונים אם ייעדן למשקין אסורים כזיתים וענבים, ייעדן לאוכלין אסור לסחטן לכתחילה אבל היוצא מהן מותר. ושאר כל הפירות מותר לסחטן לכתחילה. ולא הזכיר החילוק בין סחיטה למתק או למימיהן.
 אמנם ה''טורי זהב''' (א) כתב לפרש בדעתו שדווקא למתק מותר בשאר פירות אבל למשקין אסור, וכתב שגם הרי"ף וסייעתו מודים לזה ואין חילוק כלל בין שיטת רש"י לשיטת הרי"ף. וכבר נתבאר שגם דעת ה'<nowiki/>'''''<nowiki/>'''בית חדש''' לפסוק לחומרא בזה כשיטת רש"י.
 וב'''חיי אדם''' (יד ג) כתב שנכון להיזהר בספק איסור דאורייתא, כלומר לחשוש לדעת רש"י ותוס', וכמו שפסק הב"ח.

אבל ה'''משנה ברורה''' (שכ ז) וכן ב'''באור הלכה''' (ד"ה מותר) כתב להכריע כפשט דברי השלחן ערוך וכפי שהכריע בבית יוסף, ודלא כרש"י ותוס' שחילקו בין למתק לבין למשקין, ואף אפשר שגם הם לא כתבו כן לדינא וכמו שכתב הב"י.

====שאר פירות שדרך לסוחטן במקומות הרבה או במקום מסויים====
ב'''בית יוסף''' (שכ ד"ה ומשמע לי) כתב שלא רק תותים ורימונים אסור לכתחילה, אלא הוא הדין לכל פרי שדרך לסוחטו למימיו, אסור לסחטו בשבת. והוכיח כן מדברי ה'''רא"ש''' בתשובה (כב ב) שהתיר [[לסחוט לימונים]] מפני שאין דרך לסוחטן לצורך משקה. והוסיף וכתב שאפילו אם ברוב העולם אין מנהג לסחוט פרי זה רק נודע לנו ששום מקום כן נוהגים לסוחטו למימיו אסור, דומיא דבית מנשיא בן מנחם שאם היה זה על כל פנים מנהג של מקום שלם משמע בגמרא שהיה אסור.
 והוסיף הבית יוסף וכתב שאם סיבת המנהג לסוחטו למימיו באותו מקום היא משום רפואה, אין לאסור משום כך, דדווקא אם סוחטים בחול לשום תענוג או לרוויה אסרינן בשבת.

שיטת '''רש"י''' שמודדים רגילות כל אדם בפני עצמו מזה שכתב (שבת קמד ב ד"ה כרב חסדא) "שכיוון שאחשיב איהו הוי לדידיה משקה" ולא מתחשבם לעניין זה בדעת רוב העולם

שיטת '''הרשב"א''' (קמה א ד"ה דבר תורה) שזיתים וענבים אסרה תורה כיון שרובם הולכים למשקין אבל שאר פירות שרובם לאכילה אפילו אם דרך לסוחטם אינו חייב מהתורה. [וצ"ע בדבריו האם במציאות שלנו כיום שתפוזים רובם הולכים למשקה האם יהיה להם דין זיתים וענבים]

שיטת '''הר"ן''' (סא א ברי"ף) שרק שמן ויין נחשבים משקה אבל שאר מי פירות אינם משקה. הרב טיקוצינסקי (ספר השמיטה עמ' ל) מביא מקור לסברה זו מהמשנה בתרומות (יא ג) שאסור לסחוט פירות של תרומה חוץ מזיתים וענבים ועוז נוקטת שם המשנה הבדלים רבים בין זיתים וענבים לשאר מי פירות כגון ערלה, ביכורים, קבלת טומאה, שהם דברים שלכו"ע דינם רק בשמן ויין ואף כאן הדין כן.

ב'''שלחן ערוך''' לא הזכיר מדבריו בבית יוסף כדעת הרא"ש, אבל ה'''רמ"א''' (א) העתיקם לדינא וכתב שבמקום שנהגו לסחוט פרי מסויים למשקין דינו כתותים ורימונים, נהגו לסחטן לרפואה, מותר.
 ה'''מגן אברהם''' (א) הכריע שאם יש מקום שנהגו לסחוט פרי מסויים לצורך משקה, אפילו נוהגים כן רק מקצת בני אדם, אסור לסחוט בכל מקום. 
עוד הוסיף המג"א זהו דווקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה מאלו היו סוחטין אותם, אך אם לא אינו אסור אלא אמרינן בטלה דעתם של הסוחטים את אותו הפרי, אצל כל אדם שאינם סוחטים אפילו לו היה להם הרבה מאותו הפרי.
 וב'''באור הלכה''' (ד"ה ובמקום) כתב על הוספה זו של המג"א שדין זה אינו ברור, שמדברי הרשב"א והריטב"א והרמב"ם מוכח שאפילו אם לא היה רוב העולם סוחטים אותם לו היה להם הרבה מאותו הפרי, אפילו הכי אסור. וסיים שם לדינא שעל כל פנים באותו מקום ודאי אין להקל.

==סחיטה לתוך אוכל==
ה'''גמרא''' (קמד ב) מביאה דברי רב יהודה בשם שמואל שמותר לכתחילה לסחוט אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה.
 רב חסדא לומד מדברים אלו, שמותר לחלוב עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה.
 ובהמשך (קמה א) ר' זירא בשם רב חייא בר אשי בשם רב שמותר לסחוט אשכול ענבים לתוך הקדרה ולא לתוך הקדרה, ודג לצירו אפילו לתוך הקערה.

הגמרא מניחה שיסוד דין זה נובע מההגדרה שמשקה הבא לתוך אוכל נחשב לאוכל ולא למשקה, ולכן מותר לסחוט כאשר המשקה נשפך לתוך אוכל.

===אם ההיתר הוא דווקא ביום טוב או גם בשבת===
====דעת הגאונים====
בספר '''הלכות גדולות''' (טז יום טוב) כתב היתר זה של סחיטה לתוך הקדרה ביום טוב דווקא, ולא העתיקה כלל בהלכות שבת. וכן הוא ב'''תשובות רב נטרונאי גאון''' (ברודי אורח חיים קמח) בשם רב האי גאון. משמע שהבינו שדברי רב יהודה בשם שמואל הם ביום טוב בלבד.
 וה'''רי"ף''' (שבת ס א) הביא דבריהם בשם 'איכא מאן דאמר', וכתב שטעמם הוא מפני שלגבי שבת שנינו שאין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ובזיתים וענבים גם ביצאו מעצמן אסורים, אפילו הכניסן לאוכלין ואם כן איך מותר יהיה לסחוט לכתחילה אשכול ענבים אפילו לתוך אוכל.
 וב'''רבנו חננאל''' (שבת קמה א) גם כן הביא דבריהם וכתב שדייקו כן מדברי רב חסדא שלמד מתוך דבריהם את ההיתר לחלוב לתוך קדרה, והרי היתר זה הוא ביום טוב, ואם כן ודאי שמקור הדין, שהוא דברי רב יהודה בשם שמואל להתיר סחיטת פירות לתוך הקדרה, הם גם כן ביום טוב בלבד.

====דעת רבנו חננאל====
'''רבנו חננאל''' (שבת קמה א) כתב לדחות דברי הגאונים שדברי רב חסדא הם ביום טוב, אלא גם בשבת התיר הוא לחלוב את הבהמה, אלא שאין הלכה כמותו כי לדינא אסור לחלוב לא בשבת ולא ביום טוב. מזה יוצא שגם דברי רב יהודה בשם שמואל שהתיר לסחוט אשכול לתוך הקדרה הם גם בשבת ולא רק ביום טוב. אלא שסובר ר"ח שגם זה אינו הלכה, מפני שבהמשך הגמרא (קמה א) מובאים דברי ר' יוחנן שאוסר לסחוט [[כבשים ושלקות]] למימיהם, ואם סחט חייב חטאת, ולא חילק בזה בין קדרה לקערה, וכן הדין בזיתים וענבים שכיון שצריך למימיהן אסור לסחטן אפילו לתוך הקדרה.

ב'''תוספות רא"ש''' (קמה א ד"ה פסק) כתב לבאר דעת ר"ח שכיון שהלכה כר' יוחנן שמחייב חטאת, לכן יש לגזור מדרבנן גם בסוחט לתוך הקדרה. ובתשובה (בכ א) כתב שהמחמיר כר' חננאל תבוא עליו ברכה.

ב'''אור זרוע''' (ב נח) הביא גם בשם '''רבנו שמשון''' כדעת ר"ח שהיתר הסחיטה לתוך קדרה הוא דווקא ביום טוב.

====דעת הרי"ף ודעימיה====
ה'''רי"ף''' (ס א) חלק על דברי הגאונים והעמיד דברי רב יהודה בשם שמואל בשבת, וכתב שלמעשה מותר לסחוט פירות, אפילו זיתים וענבים, לתוך קדרה שיש בתוכה אוכל. ודחה את דברי רבנו חננאל שאמר שהלכה כר' יוחנן לגבי כבשים ושלקות שלא חילק בין קדרה לקערה, שהרי ר' יוחנן הוא בר פלוגתא של רב ושמואל שהסכימו שניהם לחלק בהכי, ולא נחלקו רב ושמואל עם ר' יוחנן בכבשים ולשלקות אלא לענין חיוב ופטור מחטאת, אבל לא הזכירו כלל מחלוקת לענין קדרה, ואם כן פשיטא שבזה סובר כמותם, ואף כבשים ושלקות לתוך הקדרה מותר.
 ולענין חליבת בהמה, כתב הרי"ף שזהו דווקא לענין יום טוב, ונכונים הם להלכה.
 וכתב הרי"ף שכן כתב רב יהודאי גאון, וכן הוא ב'''סמ"ג''' (לאוין סה) בשמו.

ה'''רא"ש''' (כב ג) ציטט דברי הרי"ף מילה במילה. אמנם ב'''תוספות רא"ש''' (קמה א ד"ה פסק) תמה על הרי"ף שפסק כרב ושמואל ולא כר' יוחנן, שהרי קיימא לן בכל הש"ס הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל.
 וב'''תשובות הרא"ש''' (כב א) לא רצה להכריע בזה, וכתב שהמחמיר כר' חננאל תבוא עליו ברכה. וב'''טור''' (אורח חיים שכ) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

כדברי הרי"ף נראה שגם היא דעת '''רבנו תם''' בתוספות (קמד ב ד"ה חולב) שסחיטת זיתים וענבים לקדרה מותרת בשבת, אף שחליבת בהמה אינה אלא ביום טוב. והטעם לחלק ביניהם, כתב ר"ת, שכיון שהבהמה לא ראויה לשחיטה בשבת הרי היא מוקצה, לכן החולב ממנה בשבת מפרק אוכל מתוך פסולת וה"ז כמו דש. מה שאין כן ביום טוב שהבהמה מותרת בשחיטה ולא הוי דש. לעומת זאת סחיטת ענבים לתוך קדרה, מותר אפילו בשבת כיון שהאשכול ראוי לאכילה בשבת ולא הוי מפרק אוכל מפסולת.
 וכן גם דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ס ב) וה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' (קמד ב ד"ה הא דאמר רב יהודה) וה'''ריטב"א''' (קמד ב ד"ה אמר רב יהודה) שהיתר סחיטת פירות לתוך הקדרה אף בשבת הוא, ונכון הוא להלכה (אם כי גם לענין חליבת עז סוברים הם שאף בשבת מותר ודלא כרי"ף).
 כדעת הרי"ף כתבו גם ה'''סמ"ג''' (לאוין סה) וה'''מאירי''' (קמד ב ד"ה סוחט) ו'''בעל עיטור''' (יום טוב קמו ב), שמותר לסחוט אשכול ענבים לתוך אוכל.

גם ה'''רמב"ם''' (שבת ח י) פסק להלכה את דברי שמואל שמותר לסחוט אשכול לתוך אוכל, לפי שמשקה הבא לתוך האוכל אוכל הוא.

====הכרעת הפוסקים====
ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שכ ד"ה ולענין הלכה כיון) הכריע כהרי"ף והרמב"ם, כיון שגם הרא"ש סובר כמותם מעיקר הדין, וכן כתב למעשה ב'''שלחן ערוך''' (שכ ד).
 ב'''משנה ברורה''' (יז) כתב שאף שמצד הדין יש להקל, מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה, כמו שכתב בתשובת הרא"ש.

ובספר '''שמירת שבת כהלכתה''' (ה ד) כתב שהחומרא כר"ח היא רק בזיתים וענבים, ודייק כן מדברי ה'''חיי אדם''' (יד ג) דדווקא בספק איסור דאורייתא נכון להחמיר.

====תנאים בסחיטה לתוך אוכל====
=====ליתנו אחר כך לתוך אוכל=====
כתב ה'''סמ"ג''' (לאוין סה) שסחיטה לתוך אוכל מותר כיון שבא מאוכל ונכנס מיד בתוך אוכל מותר. וה'''משנה ברורה''' (יח) דייק מדבריו שאסור לסחוט לתוך כלי ריק על מנת ליתנו אחר כך לתוך האוכל, אלא יש לסחוט ישירות לתוך האוכל. וב'''דרישה''' (ב) דייק כן מהרי"ף ולמד שאף חיובא יש בזה. אבל ב'''תשובת רדב"ז''' (ב תרפו) כתב להדיא שהוא איסור דרבנן בלבד כיון שדעתו ליתנו לתוך התבשיל, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ה), וכתב שמטעם זה כתבה הגמרא סוחט לתוך ה'''קערה''' ולא לתוך כוס וכד' אף שאין שותים בקערה, והיינו להשמיענו שאפילו דעתו ליתנו אחר כך בתבשיל אסור.
 וכן כתב לאיסור ב'''גר"ז''' (שכ ו), וכתב שהוא אסור מדברי סופרים לפי שאין הדבר ניכר שבא לתקן את האוכל.

=====שהמשקה ייבלע באוכל=====
כתב ה'''חזון איש''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14336&st=&pgnum=165 (אורח חיים נו א ד"ה וכל)] שצריך שכל המשקה יהיה בלול באוכל, שאם האוכל משוקע בשולי הקדרה והמשקה בלול למעלה לא חשיב כאוכל הבא לתוך אוכל.
וב'''גר"ז''' (ב) מחלק בין היכא שהמשקה בא לתקן את האוכל דאז לא בעינן שיבלע בתוכו, לבין היכא שלא בא לתקן את האוכל דבעינן שייבלע בתוכו.

====בוסר====
{{לוקה בחסר}}
==כבשים ושלקות==
===מחלוקת האמרואים===
ה'''גמרא''' (שבת קמה א) מביאה מחלוקת אמוראים לגבי סחיטת כבשים ושלקות.
לדעת רב בכבשים יש לחלק שאם סחט לגופן, כלומר לצורך הפרי ולא לצורך המים, מותר לכתחילה, ואם סחטן לצורך מימהן פטור אבל אסור. ואילו שלקות שסחטן בין לגופן ובין למימיהן מותר לכתחילה.
 לדעת שמואל בין בכבשים ובין בשלקות אם סחטן לגופן מותר, ואם סחטן למימיהן פטור אבל אסור.
 דעה שלישית היא דעת ר' יוחנן שבין בכבשים ובין בשלקות לגופן מותר, ולמימיהן חייב חטאת

וכתב '''רש"י''' (ד"ה פטור) שהטעם שכבשים ושלקות קל יותר משאר פירות לפי רב ושמואל, לפי שאין המשקה גדל בתוכן ואינו ממש חלק מהאוכל, אלא רק בלוע בו. אמנם יש לאסור אטו זיתים וענבים.

===הכרעת הראשונים===
'''רבנו חננאל''' (קמה א) כתב על אתר שהלכה כר' יוחנן, שקיימא לן שכל היכא שפליגי רב ושמואל עם ר' יוחנן הלכה כמותו. וב'''תוספות''' (ד"ה ורבי יוחנן) הביא דבריו ולא חלק עליהם (אמנם הב"י כתב שנראה דתוס' סוברים כהרי"ף שפסק כשמואל).
 כדעת ר"ח כתב גם ב'''שלטי גיבורים''' (ב) בשם ריא"ז.

אבל ה'''רי"ף''' (שבת סא א) כתב שאין הלכה כר' יוחנן דיחיד הוא מול רבים, וגם סייעתא יש מדברי תנא דבי מנשה שאמר שאין חיוב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. אמנם פוסק הרי"ף שאיסורא יש בסוחט כבשים ושלקות למימיהן, וכדעת שמואל לפי שר' יוחנן קאי כוותיה לענין איסורא, ודלא כרב שהתיר.
 את דברי הרי"ף העתיק ה'''רא"ש''' (כב ג), אלא שבתשובה (כב א) כתב מי יכניס ראשו בין ההרים והמחמיר תבוא עליו ברכה.
 וב'''רמב"ם''' (כא יג) פסק כשמואל וכדעת הרי"ף, וכן הכריע ה'''בית יוסף''' (שכ ד"ה הא דאמר רב).

וב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שכ ז) הביא דעת הרי"ף בסתם ולאחר מכן דעת ר' חננאל בשמו, ולכן העיקר כהרי"ף שאינו אסור אלא מדרבנן.

==מציצת פירות בפיו==
===שיטות הראשונים===
כתב ר' אליעזר ממיץ ב'''ספר יראים''' (רעד) שכיון שקיימא לן כר' יוחנן שהסוחט למימהן חייב חטאת, אם כן הנותן בשר במרק או השורה פיתו ביין ונותן לפיו, יזהר שלא למצוץ המשקין, דיש בזה חשש חיוב חטאת, וכל שכן שלא ימצוץ בפיו משקה מן הענבים. וב'''הגהות מיימוניות''' (שבת כא י) העתיק דבריו מבלי לחלוק עליהם. וכן הוא ב'''אורחות חיים''' לוניל (א שבת יט), וב'''אור זרוע'''
 כתב ה'''בית יוסף''' (שכ ד"ה וכתוב בשבלי הלקט) שלפי דברי היראים אסור למצוץ גם קנה סוכר בשבת, שהרי דרך לסוחטן למימיהן ולא גרע מתותים ורימונים.

אבל הרב בעל '''שיבולי הלקט''' (שבת צ) הביא דברי היראים וכתב על זה בשם אחיו ר' בנימין שאין במציצה בפה דרך סחיטה כלל ואפילו בענבים, ואם תמצי לומר דיש בזה סחיטה, מכל מקום אין חשיבות בסחיטה אלא בדבר שדרכו להיות משקה, אבל הכא בתוך פיו אין שום חשיבות למשקה וחשיב כאוכל. והביא שכן סובר להתירא גם '''בעל העיטור''' (יום טוב קמו ג) לפי שאין דרך סחיטה בפה.

ב'''אור זרוע''' (ב נח ד"ה מתני' חבית) כתב שמפירוש רש"י נראה שאם להחמיר כדברי היראים זהו דווקא בענבים שהם דאורייתא וגם בזה איסור הסחיטה בפה הוא מדרבנן שהוא כלאחר יד, אבל בשאר פירות שהם דרבנן וכל שכן בפת שנשרה ביין אין לאסור, דכיון שהוא סחיטה כלאחר יד אין לאסור בדרבנן.

===הכרעת הפוסקים===
מרן ב'''בית יוסף''' (שכ ד"ה וכתוב בהגהות) הביא שתי הדעות, וכתב החיד"א ב'''שיורי ברכה''' (שכ א) בשם '''מהר"י ואלי''' שנראה מדברי הב"י שנוטה להקל, וכן משמע ממה שסתם ב'''שלחן ערוך''' ולא כתב בזה לא איסורא ולא התירא.
 אמנם ה'''רמ"א''' (שכ א) כתב להיתרא כדברי הרב שיבולי הלקט שמותר למצוץ בפה אפילו ענבים, והוסיף הרמ"א שיש אוסרים למצוץ בפה ענבים וכיוצא בזה.

ב'''בית חדש''' (שכ ה ד"ה כתב בהגהת מיימונית) הביא בשם '''מהרש"ל''' בביאורו לטור לחלק בין ענבים ושאר פירות לבין פת ששראו ביין או בשר ששראו במרק, דדווקא בשר ופת חמורים יותר, לפי ששם משקים היה עליהם קודם שנספגו בפת ובשר, ולכן יש בזה חשש חיוב חטאת, שהרי במציצתו מוציא הוא את המשקה מן האוכל. אך ענבים ושאר פירות כיון שזהו דרך אכילתו, למצוץ את הענב ולהשליך את החרצן, ולכן אין בזה חשש מפרק. אמנם סיים שגם בזה המחמיר תבוא עליו ברכה. ולזה הסכים גם הב"ח עצמו.
 ה'''מגן אברהם''' (ד) כתב שמדברי הרמ"א מבואר להיפך מהמהרש"ל שענבים חמור יותר מפת ובשר, ואמנם לדינא אין חילוק לפי הרמ"א דמעיקר הדין מותר בשניהם ויש אוסרים בשניהם.
 גם ב'''אליה רבה''' (ג) כתב שמכל הראשונים משמע שדין ענבים חמור יותר מפת ובשר, ואין לבדות סברות מן הלב, ודייק מספר היראים שאינו מתיר אלא בפת אבל בענבים אסור, וכנראה שכן סובר הוא להכריע. וסיים האליה רבה, שכן נראה לו להחמיר בענבים לירא שמים, אבל בפת ושאר פירות אין להחמיר. והביא דבריו ב'''חיי אדם''' (שבת ומועדים יד ז) ונראה שהסכים לדבריו.

ה'''טורי זהב''' (ב) הכריע להקל בהכל, לפי שכשם שאין [[בורר]] בפיו כך אין דש בפיו, וכתב שלא ראינו מי שנזהר בזה, אבל ה'''אליה רבה''' (ג) כתב לדחות ולחלק בין בורר לסחיטה.

ה'''משנה ברורה''' (י) הכריע כדעת המקלים וכדמשמע שכן דעת מרן השלחן ערוך והרמ"א. אמנם בהמשך (יב) הביא דברי האליה רבה הנ"ל להחמיר בענבים וזיתים שהם דאורייתא, והוסיף על דבריו וכתב שזהו דווקא כמוצץ אותם ואינו שם את כל הפרי בתוך הפה, שאם מכניס את כל הפרי לתוך הפה ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים, לכולי עלמא מותר דדרך אכילה הוא.
 גם הרב '''ערוך השלחן''' (שכ יג) כתב לדינא שמותר אפילו בזיתים וענבים, אלא שמי שירצה להחמיר יחמיר רק באלו ולא בשאר פירות או במרק ויין.
 וב'''שמירת שבת כהלכתה''' (ה י) וב'''ילקוט יוסף''' (שבת ג שכ י) העתיקו כהמשנ"ב שיש להחמיר בזיתים וענבים.

ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד טז) כתב שלהכניס חתיכות חתיכות מן הפרי ולמוצצם בפה, הרי זו מחלוקת ברמ"א וראוי להחמיר. ומשמע מדבריו שאף בשאר פירות, ולאו דווקא זיתים וענבים. ועוד משמע שאף להכניסם לתוך הפה ולמוצצם יש להחמיר, ודלא כהמשנה ברורה שדווקא להחזיק ביד ולמצוץ היא החומרא.

[[קטגוריה:דש]]
[[קטגוריה:שבת קמג:]]
[[קטגוריה:שבת קמד.]]
[[קטגוריה:שבת קמד:]]
[[קטגוריה:שבת פרק ח]]
[[קטגוריה:שבת פרק כא]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שכ]]

שריית ושטיפת פירות וירקות במים בשבת

2018-01-11T10:46:39Z

עוז פ: /* דברי הפוסקים */

{{מקורות|שבת כ ג|שבת קמ א|||אורח חיים שיט ח}}
האיסור לשרות בשבת פירות וירקות במים כדי שתצוף הפסולת, משום בורר.

==המקורות התנאיים והתלמודיים==
אומרת ה'''משנה''' (שבת כ ג) שאין שורין כרשינין בשבת, ומבאר '''רש"י''' (קמ א ד"ה ואין) להציף מים בכלי כדי שתעלה הפסולת, ואסור משום בורר.
 אבל מתירה המשנה לתת את הכרשינין בתוך הכברה, ומבאר '''רש"י''' (ד"ה אבל נותן) שאף שהפסולת נופלת דרך נקבי הכברה, האוכל מתברר מאליו. וב'''גמרא''' (קמ ב) מבואר שדעת ר' אליעזר בן יעקב שאף לכברה אסור לתת.

===דברי הפוסקים===
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק דברי המשנה והגמרא להלכה, וכן הוא ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט ח).
 אמנם ה'''רמב"ם''' לא העתיק משנה זו להלכה.

'''באגרות משה''' (אור"ח חלק א קכה) פסק שמותר לשטוף פירות מכמה סיבות: 

א. "כיון שא"א ליקח האוכל ודרך אכילה הוא לרחוץ הפסולת מותר כדי לאכול לאלתר כמו דמותר לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר" 

ב. "וגם ברוב הפעמים רחיצת הפירות הוא רק ליתרון בעלמא דהרבה בנ"א אוכלין אותם גם בלא רחיצה ואז ליכא איסור" 

ג. "דרק ליתן לתוך כלי שיש בו מים כדאיתא בכרשינין שזה הוא מעשה בורר אבל ליתן עליהם מים ואינו נותנם בהמים הוא דרך רחיצה ולא דרך בורר, ורחיצה לא נאסר בפירות כמו שלא נאסר בכלים."

[[קטגוריה:בורר]]
[[קטגוריה:שבת קמ.]]
[[קטגוריה:שבת קמ:]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]

שריית ושטיפת פירות וירקות במים בשבת

2018-01-11T10:45:55Z

עוז פ: /* דברי הפוסקים */ פסק האגמ בשטיפת פירות

{{מקורות|שבת כ ג|שבת קמ א|||אורח חיים שיט ח}}
האיסור לשרות בשבת פירות וירקות במים כדי שתצוף הפסולת, משום בורר.

==המקורות התנאיים והתלמודיים==
אומרת ה'''משנה''' (שבת כ ג) שאין שורין כרשינין בשבת, ומבאר '''רש"י''' (קמ א ד"ה ואין) להציף מים בכלי כדי שתעלה הפסולת, ואסור משום בורר.
 אבל מתירה המשנה לתת את הכרשינין בתוך הכברה, ומבאר '''רש"י''' (ד"ה אבל נותן) שאף שהפסולת נופלת דרך נקבי הכברה, האוכל מתברר מאליו. וב'''גמרא''' (קמ ב) מבואר שדעת ר' אליעזר בן יעקב שאף לכברה אסור לתת.

===דברי הפוסקים===
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק דברי המשנה והגמרא להלכה, וכן הוא ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט ח).
 אמנם ה'''רמב"ם''' לא העתיק משנה זו להלכה.
באגרות משה (אור"ח חלק א קכה) פסק שמותר לשטוף פירות מכמה סיבות: 

א. "כיון שא"א ליקח האוכל ודרך אכילה הוא לרחוץ הפסולת מותר כדי לאכול לאלתר כמו דמותר לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר" 

ב. "וגם ברוב הפעמים רחיצת הפירות הוא רק ליתרון בעלמא דהרבה בנ"א אוכלין אותם גם בלא רחיצה ואז ליכא איסור" 

ג. "דרק ליתן לתוך כלי שיש בו מים כדאיתא בכרשינין שזה הוא מעשה בורר אבל ליתן עליהם מים ואינו נותנם בהמים הוא דרך רחיצה ולא דרך בורר, ורחיצה לא נאסר בפירות כמו שלא נאסר בכלים."

[[קטגוריה:בורר]]
[[קטגוריה:שבת קמ.]]
[[קטגוריה:שבת קמ:]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]

מלאכת בורר

2018-01-11T08:47:43Z

עוז פ: דין קילוף

{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.

==סוגיית הגמרא==
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
 שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

====פירוש רש"י====
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
 יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).

בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.
 כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.

אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא. 
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.
 גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר.

====פירוש רוב הראשונים====
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי.
 ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.

====פירוש הרמב"ן====
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.

===מסקנת הגמרא===
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.
 חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.

לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).
 גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י.
 כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].

ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. 
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.
 אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.
 גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.

===ברירה לאחרים===
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש.
 וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.
 וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.

==גדר לאלתר==
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.
 מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.
 הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).
 וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.
 מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר.

גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.
 אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.

ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור.

===שיטת הרמב"ם===
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר.
 ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה.

===הכרעת הפוסקים===
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.

ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור. אומנם '''בבן איש חי''' (שנה שניה פרשת בשלח אות א) הבין ששעה זה שיעור זמן של שעה ממש (כלומר ששים דקות) ולכן הבורר צריך להתחיל לאכול בתוך שעה מרגע שסיים לברור.

===טעם ההיתר בברירה לאלתר===
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.

===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).
 אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר).
 אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.
 וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.

ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. 
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.
 ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר.

===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).
 ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.
 אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.

==כלי הברירה==
{{לוקה בחסר}}
בגמ' מחלק רב יוסף בין בורר ביד שמותר לבין קנון ובתמחוי (כלים שאינם מיועדים לברירה) שפטור אבל אסור, ובנפה ובכברה (כלים ייעודיים לברירה) שחייב חטאת, ודנו הפוסקים לגבי כלי אוכל שאינם מיועדים לברירה אך ניתן להעזר בהם כגון כף ומזלג 

'''במשנ"ב''' יש סתירה בין ס"ק סב שכתב "הקולט שומן הצף ע"פ החלב גם זה הוא בכלל בורר... שהרי הוא לוקח בכף" ומשמע שאסור לברור בכף 

לבין ס"ק סו שכתב "להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך" ומפורש שמותר לברור בכף 

ביישוב הסתירה נאמרו מספר דעות באחרונים 
'''הרב משה פינשטיין''' – יש חילוק לשם מה בא המזלג או הכף אם זה לצורך הברירה שיברור יותר בקלות (כגון שלא יצאו נוזלים) אסור אבל אם הכלי בא כדי לסייע ליד (כגון שלא תתלכלך או שלא מגיע אל האוכל) הוא נחשב כחלק מהיד ומותר 

'''אורחות שבת'''- מחלק אם עושים את הברירה כחלק מתהליך הייצור הרגיל שאסור לבין אם בורר רק עכשיו לצורך האוכל שמותר 

'''ילקוט יוסף'''- מותר בכל מקרה לברור בכף או מזלג כי הם כלי אכילה ולא כלים שעומדים לברירה ולכן נחשבים "כיד אריכתא" ואפילו במצקת עם חורים מותר להשתמש. 
'''השש"כ''' (פרק ג הערה קמ) מביא בשם '''הגרש"ז''' שכלי שמיועד לצורך ברירה מידית בלבד אינו נחשב כלי ולכן מותר לשפוך תה דרך קנקן עם זרבובית או מלח דרך מלחיה שיש בה אורז 
== עירוי מכלי לכלי ==
שנינו בגמ' (שבת קלט ב) "דבי רב פפא שאפו (מוריקים בנחת) שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! - ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי."
וכן פסק בשו"ע (יד) "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר. 
ונחלקו בהסבר הדין '''המגן אברהם''' (שיט ס"ק טו) "ומלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר." ומשמע שעירוי מכלי לכלי נחשב כבורר ביד וגם מה שמוציא מהכלי זה נחשב הדבר המתברר ולא מה שנשאר ביד ולכן מותר לשפוך את האוכל ולהשאיר בידו את הפסולת 

'''עגלי טל''' (בורר ס"ק ה ובאות י ס"ק ל) חולק וסובר שזה נחשב כבורר בכלי ומה שנשאר בידו זה הדבר הנברר וכל מה שהותר זה רק כאשר נשאר חלק מין הנוזלים בכלי (כלומר הניצוצות) שאז כלל לא עשה מלאכת ברירה אבל לברור ממש אסור, שאל"כ מדוע אסור לברור גם את הניצוצות כאשר רוצה לשתות לאלתר?!

==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
 אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.

בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.

עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.
 ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.

===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
 גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.

לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).

===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה.
 אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.

כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).

===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===
{{לוקה בחסר}}
===פסולת מרובה מן האוכל===
====סתירת הגמרות====
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
 מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.

תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.
 ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.
 ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.
 וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.

ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.

ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.
 אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).

===ברירה ביום טוב===
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.
 וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. 
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.

'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.
 לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).

אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה.
 ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.

ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.

אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).

גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.

===ברירה בין שני מיני אוכלין===
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין.

ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.
 וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).

ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת.

לעיל הבאנו את שיטת '''הב"י''' בשם '''הרמב"ם''' (הלכות שבת פרק ח הלכה יג) שמחלק בין שני סוגי ברירה 1. בורר אוכל מתוך פסולת- צריך לאכול מיד 2. בורר אוכל מתוך אוכל- יכול גם להניח אבל לא ליותר מדי זמן כגון בורר בשחרית בשביל בין הערביים

יוצא לפי דבריו שבורר אוכל מתוך אוכל יותר קל כיוון שאינו חייב לאכול לאלתר אלא שבשו"ע לא הכריע האם פסק כמו מה שמדייק בב"י אלא מביא את דברי הרמב"ם כלשונם וצ"ע אם מפני שכך הבין את לשון הרמב"ם וכך באמת פסק או שרק דייק כך בב"י אבל לא פסק כך הלכה למעשה

====ברירה במין אחד====
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.
 עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.

ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.

ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.
 והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.
 אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו).

ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.
==גדר תערובת==
כדי לדון מתי יש ברירה צריך להקדים מאי תערובת ששיך בה מציאות של ברירה שהרי כל הזמן אנחנו בוררים כאשר אנו בוחרים להזיז חפץ המפריע לנו על השולחן אנו בוררים אותו משאר החפצים ולא יעלה על הדעת שכל המציאויות הם ברירה. 

בגדר התערובת נחלקו הפוסקים: 
'''אור שמח'''(שבת ח יא) -"דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול, בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל, או בשני מינים, הוי בורר, והוי מלאכה, אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר... ולפי זה בורר כלי מתוך כלי, דאטו משתמש כשהן בלולים, הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר... דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול, ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו."
כלומר כל דבר שמשתמשים בו ביחד או שמוכרים אותו יחד נחשב תערובת אבל שני מינים שאין להם קשר אחד לשני ורק במקרה הם מעורבבים כאן אינם נחשבים תערובת (לפ"ז נפל זבוב במרק יכול להוציאו גם בלי נוזל ואין בו ברירה והחזו"א (סי' נג) אוסיף שעדיין הוא מעורב במשקה שבין כנפיו וכן צריך להוציאו עם מעט משקה) 
'''ערוך השולחן'''-"האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה לא שייך לומר בזה ברירה שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן, ואין לומר הא גם שני מיני פירות נראים לעין כמו תאנים וענבים דאינו כן דמתוך קטנותן וריבויין צריכין לברור זה מזה משא"כ בבגדים וכלים וספרים. 
והשני שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה [ובוודאי לברור ספרים זה מזה כדי להעמידן על מקומן או בגדים זה מזה כדי לתלותן וכן בכלים אין היתר לטעם זה אבל לטעם הראשון אין איסור בדבר ויש לעיין בזה ודו"ק]:" 
'''שלטי גיבורים''' (מב אות א) - כתב לעניין קניבת ירק ביוה"כ נחשבת לבורר כיוון שכך לשון האנשים
כלומר כל מציאות שאנשים קוראים לה בורר היא בורר אבל אם זה דרך שימושו ואנשים לא קוראים לזה בררה אין לו דין בורר

===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===
{{לוקה בחסר}}
שנינו '''בירושלמי''' (ז ב) "ההן דשחק תומא כד מפרך ברישייא משום דש כד מבחר בקלופייתה משום בורר" (מי ששוחק שום כאשר מפרק את השום מהראש שלו חייב משום דש וכאשר מוציא את השום מהקליפות חייב משום בורר)[מלשון הירושלמי נראה שפירוק השיניים של השום מהראש והפרדתו מהקליפה נעשית ביחד ולאחר מכן נשאר ערמה של קליפות עם שיני שום מופרדות שהפרדתם היא בורר] 

קילוף של פירות לכעורה מאוד דומה לדש שמפרק האוכל מתוך הפסולת אומנם לא כך משמע מלשון '''הרמ"א''' (שכא יט) "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי". 
מכך שיש חילוק בין לאלתר לבין לאחר זמן משמע שזה בורר ולא דש ומסביר '''הביאור הלכה''' שם שאסור משום בורר ולא משום דש כיוון שקילוף של פרי הוא דרך אכילה ואין באכילה מלאכת מחשבת ורק קילוף של חיטים ושעורים שעושים בכמויות גדולות זה דש. וא"כ קשה איך מותר לאלתר הרי הוא בורר פסולת מאוכל כשבורר כשמפריד את הקליפה (הפסולת) מהפרי (האוכל)? 
ומתרץ הביה"ל "ונראה דכיון דא"א בענין אחר ודרך אכילתו בכך לא מקרי פסולת מתוך אוכל"
'''הערוך השולחן''' (שיט כב) מסביר שזה לא דש כיוון שבדש משאיר את הקליפות מעורבבות יחד עם הפרי (הסבר דומה הסביר ר"ח בדף עד א בהבדל בין דש לבורר) ובקולף פרי ישר מפריד בין הקליפה והאוכל ולכן זה רק בורר.
'''השש"כ''' (ג לג-לה) מחלק בין קליפה הראויה לאכילה שמותר לקלף בכל עניין לבין קליפה שאינה ראויה לאכילה שמותר לקלף ביד אבל לא בכלי ולכן בקולפן שהוא כלי המיוחד לכך אסור אבל בסכין מותר
אומנם '''במנוחת אהבה''' מוכיח שאין דין בורר בקליפה כיוון שהם כלל לא מעורבבים אלא מונחים אחד בצד השני ובמיוחד בפירות שיורד חלק מהפרי עם הקליפה שלא שייך בורר, וגם קולפן אינו כלי המיועד לברירה ולכן אפשר לקלף בכל עניין אך לכתחילה גם הוא אומר שראוי להחמיר כשש"כ ובפירות שקליפתם לא ראויה לאכילה.

===ברירה בלח===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בכלים ובגדים===
{{לוקה בחסר}}

==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==

===הצגת השאלה===
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.

הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד).

חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.

===גדר מלאכת בורר===
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות: 
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן). 
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. 
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.

כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: 
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה. 
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. 
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.

בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת). אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.

===תשובות המפרשים===
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת.
 בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.

ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). 
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת.

ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

===פסקי הלכה הנובעים מדיון זה===
הישועות יעקב אומר שלפי דבריו עולה, שאם אדם בורר שני מיני אוכלים, הוא לא מתחייב על מלאכת בורר. נימוקו הוא, שרק כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת זה בזה, ניתן לומר שכיון שאוכל מעורבב בפסולת הרי הוא כפסולת, וההפרדה של האוכל והפסולת זה מזה הופכת את האוכל לנקי וראוי לשימוש; אמנם כאשר האוכל מעורבב במין אוכל אחר, אין הוא נחשב כפסולת, וא"כ הוא לא מושבח על ידי הברירה, ולכן חוזרת למקומה הטענה שכאשר האדם בורר מתוך התערובת את הפסולת (האוכל שכעת אינו זקוק לו), הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה של מלאכה. חשוב לציין, שכל ההיתר הוא כאשר האדם נוטל את הפסולת שאין הוא רוצה בה, אך כאשר הוא נוטל את האוכל, וודאי שזו מלאכה הצריכה לגופה, ובזה גם הישועות יעקב מודה שאסור לברור שני מיני אוכלים.

הביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד) מסכים עם יסוד דבריו של הישועות יעקב, אך טוען שגם תערובת של שני מיני אוכלים, הברירה משביחה את האוכל, כיון שכאשר שני המינים מעורבבים זה בזה הם פחות נוחים לשימוש, ולכן גם הוצאת הפסולת נחשבת למלאכה הצריכה לגופה כיון שהאדם מתכוון לתקן את האוכל שנותר בצלחת. 
וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.

==ברירה באופן חלקי==
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.
 וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב.
 ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.
 אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.

==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.

[[קטגוריה:בורר]]
[[קטגוריה:שבת עד.]]
[[קטגוריה:שבת עד:]]
[[קטגוריה:שבת קלח.]]
[[קטגוריה:ביצה יד:]]
[[קטגוריה:שבת פרק ח]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]

מלאכת בורר

2018-01-11T07:45:42Z

עוז פ: /* גדר תערובת */

{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.

==סוגיית הגמרא==
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
 שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

====פירוש רש"י====
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
 יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).

בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.
 כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.

אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא. 
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.
 גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר.

====פירוש רוב הראשונים====
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי.
 ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.

====פירוש הרמב"ן====
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.

===מסקנת הגמרא===
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.
 חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.

לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).
 גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י.
 כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].

ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. 
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.
 אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.
 גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.

===ברירה לאחרים===
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש.
 וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.
 וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.

==גדר לאלתר==
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.
 מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.
 הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).
 וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.
 מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר.

גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.
 אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.

ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור.

===שיטת הרמב"ם===
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר.
 ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה.

===הכרעת הפוסקים===
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.

ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור. אומנם '''בבן איש חי''' (שנה שניה פרשת בשלח אות א) הבין ששעה זה שיעור זמן של שעה ממש (כלומר ששים דקות) ולכן הבורר צריך להתחיל לאכול בתוך שעה מרגע שסיים לברור.

===טעם ההיתר בברירה לאלתר===
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.

===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).
 אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר).
 אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.
 וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.

ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. 
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.
 ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר.

===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).
 ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.
 אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.

==כלי הברירה==
{{לוקה בחסר}}
בגמ' מחלק רב יוסף בין בורר ביד שמותר לבין קנון ובתמחוי (כלים שאינם מיועדים לברירה) שפטור אבל אסור, ובנפה ובכברה (כלים ייעודיים לברירה) שחייב חטאת, ודנו הפוסקים לגבי כלי אוכל שאינם מיועדים לברירה אך ניתן להעזר בהם כגון כף ומזלג 

'''במשנ"ב''' יש סתירה בין ס"ק סב שכתב "הקולט שומן הצף ע"פ החלב גם זה הוא בכלל בורר... שהרי הוא לוקח בכף" ומשמע שאסור לברור בכף 

לבין ס"ק סו שכתב "להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך" ומפורש שמותר לברור בכף 

ביישוב הסתירה נאמרו מספר דעות באחרונים 
'''הרב משה פינשטיין''' – יש חילוק לשם מה בא המזלג או הכף אם זה לצורך הברירה שיברור יותר בקלות (כגון שלא יצאו נוזלים) אסור אבל אם הכלי בא כדי לסייע ליד (כגון שלא תתלכלך או שלא מגיע אל האוכל) הוא נחשב כחלק מהיד ומותר 

'''אורחות שבת'''- מחלק אם עושים את הברירה כחלק מתהליך הייצור הרגיל שאסור לבין אם בורר רק עכשיו לצורך האוכל שמותר 

'''ילקוט יוסף'''- מותר בכל מקרה לברור בכף או מזלג כי הם כלי אכילה ולא כלים שעומדים לברירה ולכן נחשבים "כיד אריכתא" ואפילו במצקת עם חורים מותר להשתמש. 
'''השש"כ''' (פרק ג הערה קמ) מביא בשם '''הגרש"ז''' שכלי שמיועד לצורך ברירה מידית בלבד אינו נחשב כלי ולכן מותר לשפוך תה דרך קנקן עם זרבובית או מלח דרך מלחיה שיש בה אורז 
== עירוי מכלי לכלי ==
שנינו בגמ' (שבת קלט ב) "דבי רב פפא שאפו (מוריקים בנחת) שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! - ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי."
וכן פסק בשו"ע (יד) "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר. 
ונחלקו בהסבר הדין '''המגן אברהם''' (שיט ס"ק טו) "ומלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר." ומשמע שעירוי מכלי לכלי נחשב כבורר ביד וגם מה שמוציא מהכלי זה נחשב הדבר המתברר ולא מה שנשאר ביד ולכן מותר לשפוך את האוכל ולהשאיר בידו את הפסולת 

'''עגלי טל''' (בורר ס"ק ה ובאות י ס"ק ל) חולק וסובר שזה נחשב כבורר בכלי ומה שנשאר בידו זה הדבר הנברר וכל מה שהותר זה רק כאשר נשאר חלק מין הנוזלים בכלי (כלומר הניצוצות) שאז כלל לא עשה מלאכת ברירה אבל לברור ממש אסור, שאל"כ מדוע אסור לברור גם את הניצוצות כאשר רוצה לשתות לאלתר?!

==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
 אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.

בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.

עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.
 ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.

===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
 גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.

לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).

===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה.
 אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.

כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).

===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===
{{לוקה בחסר}}
===פסולת מרובה מן האוכל===
====סתירת הגמרות====
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
 מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.

תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.
 ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.
 ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.
 וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.

ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.

ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.
 אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).

===ברירה ביום טוב===
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.
 וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. 
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.

'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.
 לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).

אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה.
 ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.

ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.

אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).

גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.

===ברירה בין שני מיני אוכלין===
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין.

ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.
 וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).

ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת.

לעיל הבאנו את שיטת '''הב"י''' בשם '''הרמב"ם''' (הלכות שבת פרק ח הלכה יג) שמחלק בין שני סוגי ברירה 1. בורר אוכל מתוך פסולת- צריך לאכול מיד 2. בורר אוכל מתוך אוכל- יכול גם להניח אבל לא ליותר מדי זמן כגון בורר בשחרית בשביל בין הערביים

יוצא לפי דבריו שבורר אוכל מתוך אוכל יותר קל כיוון שאינו חייב לאכול לאלתר אלא שבשו"ע לא הכריע האם פסק כמו מה שמדייק בב"י אלא מביא את דברי הרמב"ם כלשונם וצ"ע אם מפני שכך הבין את לשון הרמב"ם וכך באמת פסק או שרק דייק כך בב"י אבל לא פסק כך הלכה למעשה

====ברירה במין אחד====
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.
 עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.

ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.

ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.
 והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.
 אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו).

ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.
==גדר תערובת==
==גדר תערובת==
כדי לדון מתי יש ברירה צריך להקדים מאי תערובת ששיך בה מציאות של ברירה שהרי כל הזמן אנחנו בוררים כאשר אנו בוחרים להזיז חפץ המפריע לנו על השולחן אנו בוררים אותו משאר החפצים ולא יעלה על הדעת שכל המציאויות הם ברירה. 

בגדר התערובת נחלקו הפוסקים: 
'''אור שמח'''(שבת ח יא) -"דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול, בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל, או בשני מינים, הוי בורר, והוי מלאכה, אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר... ולפי זה בורר כלי מתוך כלי, דאטו משתמש כשהן בלולים, הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר... דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול, ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו."
כלומר כל דבר שמשתמשים בו ביחד או שמוכרים אותו יחד נחשב תערובת אבל שני מינים שאין להם קשר אחד לשני ורק במקרה הם מעורבבים כאן אינם נחשבים תערובת (לפ"ז נפל זבוב במרק יכול להוציאו גם בלי נוזל ואין בו ברירה והחזו"א (סי' נג) אוסיף שעדיין הוא מעורב במשקה שבין כנפיו וכן צריך להוציאו עם מעט משקה) 
'''ערוך השולחן'''-"האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה לא שייך לומר בזה ברירה שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן, ואין לומר הא גם שני מיני פירות נראים לעין כמו תאנים וענבים דאינו כן דמתוך קטנותן וריבויין צריכין לברור זה מזה משא"כ בבגדים וכלים וספרים. 
והשני שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה [ובוודאי לברור ספרים זה מזה כדי להעמידן על מקומן או בגדים זה מזה כדי לתלותן וכן בכלים אין היתר לטעם זה אבל לטעם הראשון אין איסור בדבר ויש לעיין בזה ודו"ק]:" 
'''שלטי גיבורים''' (מב אות א) - כתב לעניין קניבת ירק ביוה"כ נחשבת לבורר כיוון שכך לשון האנשים
כלומר כל מציאות שאנשים קוראים לה בורר היא בורר אבל אם זה דרך שימושו ואנשים לא קוראים לזה בררה אין לו דין בורר

===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בלח===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בכלים ובגדים===
{{לוקה בחסר}}

==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==

===הצגת השאלה===
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.

הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד).

חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.

===גדר מלאכת בורר===
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות: 
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן). 
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. 
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.

כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: 
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה. 
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. 
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.

בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת). אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.

===תשובות המפרשים===
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת.
 בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.

ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). 
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת.

ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

===פסקי הלכה הנובעים מדיון זה===
הישועות יעקב אומר שלפי דבריו עולה, שאם אדם בורר שני מיני אוכלים, הוא לא מתחייב על מלאכת בורר. נימוקו הוא, שרק כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת זה בזה, ניתן לומר שכיון שאוכל מעורבב בפסולת הרי הוא כפסולת, וההפרדה של האוכל והפסולת זה מזה הופכת את האוכל לנקי וראוי לשימוש; אמנם כאשר האוכל מעורבב במין אוכל אחר, אין הוא נחשב כפסולת, וא"כ הוא לא מושבח על ידי הברירה, ולכן חוזרת למקומה הטענה שכאשר האדם בורר מתוך התערובת את הפסולת (האוכל שכעת אינו זקוק לו), הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה של מלאכה. חשוב לציין, שכל ההיתר הוא כאשר האדם נוטל את הפסולת שאין הוא רוצה בה, אך כאשר הוא נוטל את האוכל, וודאי שזו מלאכה הצריכה לגופה, ובזה גם הישועות יעקב מודה שאסור לברור שני מיני אוכלים.

הביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד) מסכים עם יסוד דבריו של הישועות יעקב, אך טוען שגם תערובת של שני מיני אוכלים, הברירה משביחה את האוכל, כיון שכאשר שני המינים מעורבבים זה בזה הם פחות נוחים לשימוש, ולכן גם הוצאת הפסולת נחשבת למלאכה הצריכה לגופה כיון שהאדם מתכוון לתקן את האוכל שנותר בצלחת. 
וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.

==ברירה באופן חלקי==
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.
 וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב.
 ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.
 אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.

==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.

[[קטגוריה:בורר]]
[[קטגוריה:שבת עד.]]
[[קטגוריה:שבת עד:]]
[[קטגוריה:שבת קלח.]]
[[קטגוריה:ביצה יד:]]
[[קטגוריה:שבת פרק ח]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]

מלאכת בורר

2018-01-10T15:35:25Z

עוז פ: /* ברירה בין שני מיני אוכלין */ שיטת הרמב"ם בשני מיני אוכל

{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.

==סוגיית הגמרא==
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
 שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

====פירוש רש"י====
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
 יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).

בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.
 כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.

אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא. 
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.
 גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר.

====פירוש רוב הראשונים====
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי.
 ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.

====פירוש הרמב"ן====
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.

===מסקנת הגמרא===
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.
 חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.

לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).
 גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י.
 כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].

ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. 
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.
 אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.
 גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.

===ברירה לאחרים===
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש.
 וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.
 וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.

==גדר לאלתר==
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.
 מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.
 הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).
 וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.
 מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר.

גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.
 אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.

ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור.

===שיטת הרמב"ם===
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר.
 ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה.

===הכרעת הפוסקים===
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.

ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור. אומנם '''בבן איש חי''' (שנה שניה פרשת בשלח אות א) הבין ששעה זה שיעור זמן של שעה ממש (כלומר ששים דקות) ולכן הבורר צריך להתחיל לאכול בתוך שעה מרגע שסיים לברור.

===טעם ההיתר בברירה לאלתר===
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.

===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).
 אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר).
 אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.
 וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.

ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. 
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.
 ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר.

===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).
 ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.
 אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.

==כלי הברירה==
{{לוקה בחסר}}
בגמ' מחלק רב יוסף בין בורר ביד שמותר לבין קנון ובתמחוי (כלים שאינם מיועדים לברירה) שפטור אבל אסור, ובנפה ובכברה (כלים ייעודיים לברירה) שחייב חטאת, ודנו הפוסקים לגבי כלי אוכל שאינם מיועדים לברירה אך ניתן להעזר בהם כגון כף ומזלג 

'''במשנ"ב''' יש סתירה בין ס"ק סב שכתב "הקולט שומן הצף ע"פ החלב גם זה הוא בכלל בורר... שהרי הוא לוקח בכף" ומשמע שאסור לברור בכף 

לבין ס"ק סו שכתב "להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך" ומפורש שמותר לברור בכף 

ביישוב הסתירה נאמרו מספר דעות באחרונים 
'''הרב משה פינשטיין''' – יש חילוק לשם מה בא המזלג או הכף אם זה לצורך הברירה שיברור יותר בקלות (כגון שלא יצאו נוזלים) אסור אבל אם הכלי בא כדי לסייע ליד (כגון שלא תתלכלך או שלא מגיע אל האוכל) הוא נחשב כחלק מהיד ומותר 

'''אורחות שבת'''- מחלק אם עושים את הברירה כחלק מתהליך הייצור הרגיל שאסור לבין אם בורר רק עכשיו לצורך האוכל שמותר 

'''ילקוט יוסף'''- מותר בכל מקרה לברור בכף או מזלג כי הם כלי אכילה ולא כלים שעומדים לברירה ולכן נחשבים "כיד אריכתא" ואפילו במצקת עם חורים מותר להשתמש. 
'''השש"כ''' (פרק ג הערה קמ) מביא בשם '''הגרש"ז''' שכלי שמיועד לצורך ברירה מידית בלבד אינו נחשב כלי ולכן מותר לשפוך תה דרך קנקן עם זרבובית או מלח דרך מלחיה שיש בה אורז 
== עירוי מכלי לכלי ==
שנינו בגמ' (שבת קלט ב) "דבי רב פפא שאפו (מוריקים בנחת) שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! - ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי."
וכן פסק בשו"ע (יד) "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר. 
ונחלקו בהסבר הדין '''המגן אברהם''' (שיט ס"ק טו) "ומלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר." ומשמע שעירוי מכלי לכלי נחשב כבורר ביד וגם מה שמוציא מהכלי זה נחשב הדבר המתברר ולא מה שנשאר ביד ולכן מותר לשפוך את האוכל ולהשאיר בידו את הפסולת 

'''עגלי טל''' (בורר ס"ק ה ובאות י ס"ק ל) חולק וסובר שזה נחשב כבורר בכלי ומה שנשאר בידו זה הדבר הנברר וכל מה שהותר זה רק כאשר נשאר חלק מין הנוזלים בכלי (כלומר הניצוצות) שאז כלל לא עשה מלאכת ברירה אבל לברור ממש אסור, שאל"כ מדוע אסור לברור גם את הניצוצות כאשר רוצה לשתות לאלתר?!

==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
 אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.

בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.

עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.
 ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.

===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
 גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.

לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).

===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה.
 אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.

כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).

===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===
{{לוקה בחסר}}
===פסולת מרובה מן האוכל===
====סתירת הגמרות====
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
 מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.

תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.
 ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.
 ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.
 וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.

ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.

ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.
 אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).

===ברירה ביום טוב===
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.
 וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. 
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.

'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.
 לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).

אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה.
 ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.

ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.

אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).

גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.

===ברירה בין שני מיני אוכלין===
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין.

ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.
 וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).

ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת.

לעיל הבאנו את שיטת '''הב"י''' בשם '''הרמב"ם''' (הלכות שבת פרק ח הלכה יג) שמחלק בין שני סוגי ברירה 1. בורר אוכל מתוך פסולת- צריך לאכול מיד 2. בורר אוכל מתוך אוכל- יכול גם להניח אבל לא ליותר מדי זמן כגון בורר בשחרית בשביל בין הערביים

יוצא לפי דבריו שבורר אוכל מתוך אוכל יותר קל כיוון שאינו חייב לאכול לאלתר אלא שבשו"ע לא הכריע האם פסק כמו מה שמדייק בב"י אלא מביא את דברי הרמב"ם כלשונם וצ"ע אם מפני שכך הבין את לשון הרמב"ם וכך באמת פסק או שרק דייק כך בב"י אבל לא פסק כך הלכה למעשה

====ברירה במין אחד====
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.
 עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.

ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.

ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.
 והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.
 אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו).

ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.
==גדר תערובת==
{{לוקה בחסר}}
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בלח===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בכלים ובגדים===
{{לוקה בחסר}}
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==

===הצגת השאלה===
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.

הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד).

חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.

===גדר מלאכת בורר===
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות: 
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן). 
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. 
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.

כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: 
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה. 
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. 
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.

בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת). אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.

===תשובות המפרשים===
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת.
 בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.

ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). 
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת.

ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

===פסקי הלכה הנובעים מדיון זה===
הישועות יעקב אומר שלפי דבריו עולה, שאם אדם בורר שני מיני אוכלים, הוא לא מתחייב על מלאכת בורר. נימוקו הוא, שרק כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת זה בזה, ניתן לומר שכיון שאוכל מעורבב בפסולת הרי הוא כפסולת, וההפרדה של האוכל והפסולת זה מזה הופכת את האוכל לנקי וראוי לשימוש; אמנם כאשר האוכל מעורבב במין אוכל אחר, אין הוא נחשב כפסולת, וא"כ הוא לא מושבח על ידי הברירה, ולכן חוזרת למקומה הטענה שכאשר האדם בורר מתוך התערובת את הפסולת (האוכל שכעת אינו זקוק לו), הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה של מלאכה. חשוב לציין, שכל ההיתר הוא כאשר האדם נוטל את הפסולת שאין הוא רוצה בה, אך כאשר הוא נוטל את האוכל, וודאי שזו מלאכה הצריכה לגופה, ובזה גם הישועות יעקב מודה שאסור לברור שני מיני אוכלים.

הביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד) מסכים עם יסוד דבריו של הישועות יעקב, אך טוען שגם תערובת של שני מיני אוכלים, הברירה משביחה את האוכל, כיון שכאשר שני המינים מעורבבים זה בזה הם פחות נוחים לשימוש, ולכן גם הוצאת הפסולת נחשבת למלאכה הצריכה לגופה כיון שהאדם מתכוון לתקן את האוכל שנותר בצלחת. 
וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.

==ברירה באופן חלקי==
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.
 וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב.
 ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.
 אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.

==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.

[[קטגוריה:בורר]]
[[קטגוריה:שבת עד.]]
[[קטגוריה:שבת עד:]]
[[קטגוריה:שבת קלח.]]
[[קטגוריה:ביצה יד:]]
[[קטגוריה:שבת פרק ח]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]

מלאכת בורר

2018-01-10T15:18:35Z

עוז פ: /* עירוי מכלי לכלי */

{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.

==סוגיית הגמרא==
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
 שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

====פירוש רש"י====
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
 יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).

בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.
 כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.

אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא. 
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.
 גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר.

====פירוש רוב הראשונים====
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי.
 ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.

====פירוש הרמב"ן====
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.

===מסקנת הגמרא===
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.
 חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.

לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).
 גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י.
 כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].

ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. 
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.
 אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.
 גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.

===ברירה לאחרים===
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש.
 וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.
 וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.

==גדר לאלתר==
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.
 מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.
 הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).
 וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.
 מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר.

גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.
 אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.

ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור.

===שיטת הרמב"ם===
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר.
 ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה.

===הכרעת הפוסקים===
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.

ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור. אומנם '''בבן איש חי''' (שנה שניה פרשת בשלח אות א) הבין ששעה זה שיעור זמן של שעה ממש (כלומר ששים דקות) ולכן הבורר צריך להתחיל לאכול בתוך שעה מרגע שסיים לברור.

===טעם ההיתר בברירה לאלתר===
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.

===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).
 אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר).
 אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.
 וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.

ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. 
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.
 ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר.

===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).
 ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.
 אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.

==כלי הברירה==
{{לוקה בחסר}}
בגמ' מחלק רב יוסף בין בורר ביד שמותר לבין קנון ובתמחוי (כלים שאינם מיועדים לברירה) שפטור אבל אסור, ובנפה ובכברה (כלים ייעודיים לברירה) שחייב חטאת, ודנו הפוסקים לגבי כלי אוכל שאינם מיועדים לברירה אך ניתן להעזר בהם כגון כף ומזלג 

'''במשנ"ב''' יש סתירה בין ס"ק סב שכתב "הקולט שומן הצף ע"פ החלב גם זה הוא בכלל בורר... שהרי הוא לוקח בכף" ומשמע שאסור לברור בכף 

לבין ס"ק סו שכתב "להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך" ומפורש שמותר לברור בכף 

ביישוב הסתירה נאמרו מספר דעות באחרונים 
'''הרב משה פינשטיין''' – יש חילוק לשם מה בא המזלג או הכף אם זה לצורך הברירה שיברור יותר בקלות (כגון שלא יצאו נוזלים) אסור אבל אם הכלי בא כדי לסייע ליד (כגון שלא תתלכלך או שלא מגיע אל האוכל) הוא נחשב כחלק מהיד ומותר 

'''אורחות שבת'''- מחלק אם עושים את הברירה כחלק מתהליך הייצור הרגיל שאסור לבין אם בורר רק עכשיו לצורך האוכל שמותר 

'''ילקוט יוסף'''- מותר בכל מקרה לברור בכף או מזלג כי הם כלי אכילה ולא כלים שעומדים לברירה ולכן נחשבים "כיד אריכתא" ואפילו במצקת עם חורים מותר להשתמש. 
'''השש"כ''' (פרק ג הערה קמ) מביא בשם '''הגרש"ז''' שכלי שמיועד לצורך ברירה מידית בלבד אינו נחשב כלי ולכן מותר לשפוך תה דרך קנקן עם זרבובית או מלח דרך מלחיה שיש בה אורז 
== עירוי מכלי לכלי ==
שנינו בגמ' (שבת קלט ב) "דבי רב פפא שאפו (מוריקים בנחת) שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! - ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי."
וכן פסק בשו"ע (יד) "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר. 
ונחלקו בהסבר הדין '''המגן אברהם''' (שיט ס"ק טו) "ומלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר." ומשמע שעירוי מכלי לכלי נחשב כבורר ביד וגם מה שמוציא מהכלי זה נחשב הדבר המתברר ולא מה שנשאר ביד ולכן מותר לשפוך את האוכל ולהשאיר בידו את הפסולת 

'''עגלי טל''' (בורר ס"ק ה ובאות י ס"ק ל) חולק וסובר שזה נחשב כבורר בכלי ומה שנשאר בידו זה הדבר הנברר וכל מה שהותר זה רק כאשר נשאר חלק מין הנוזלים בכלי (כלומר הניצוצות) שאז כלל לא עשה מלאכת ברירה אבל לברור ממש אסור, שאל"כ מדוע אסור לברור גם את הניצוצות כאשר רוצה לשתות לאלתר?!

==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
 אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.

בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.

עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.
 ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.

===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
 גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.

לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).

===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה.
 אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.

כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).

===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===
{{לוקה בחסר}}
===פסולת מרובה מן האוכל===
====סתירת הגמרות====
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
 מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.

תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.
 ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.
 ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.
 וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.

ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.

ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.
 אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).

===ברירה ביום טוב===
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.
 וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. 
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.

'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.
 לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).

אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה.
 ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.

ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.

אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).

גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.

===ברירה בין שני מיני אוכלין===
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין.

ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.
 וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).

ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת.

====ברירה במין אחד====
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.
 עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.

ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.

ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.
 והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.
 אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו).

ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.
==גדר תערובת==
{{לוקה בחסר}}
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בלח===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בכלים ובגדים===
{{לוקה בחסר}}
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==

===הצגת השאלה===
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.

הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד).

חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.

===גדר מלאכת בורר===
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות: 
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן). 
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. 
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.

כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: 
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה. 
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. 
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.

בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת). אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.

===תשובות המפרשים===
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת.
 בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.

ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). 
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת.

ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

===פסקי הלכה הנובעים מדיון זה===
הישועות יעקב אומר שלפי דבריו עולה, שאם אדם בורר שני מיני אוכלים, הוא לא מתחייב על מלאכת בורר. נימוקו הוא, שרק כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת זה בזה, ניתן לומר שכיון שאוכל מעורבב בפסולת הרי הוא כפסולת, וההפרדה של האוכל והפסולת זה מזה הופכת את האוכל לנקי וראוי לשימוש; אמנם כאשר האוכל מעורבב במין אוכל אחר, אין הוא נחשב כפסולת, וא"כ הוא לא מושבח על ידי הברירה, ולכן חוזרת למקומה הטענה שכאשר האדם בורר מתוך התערובת את הפסולת (האוכל שכעת אינו זקוק לו), הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה של מלאכה. חשוב לציין, שכל ההיתר הוא כאשר האדם נוטל את הפסולת שאין הוא רוצה בה, אך כאשר הוא נוטל את האוכל, וודאי שזו מלאכה הצריכה לגופה, ובזה גם הישועות יעקב מודה שאסור לברור שני מיני אוכלים.

הביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד) מסכים עם יסוד דבריו של הישועות יעקב, אך טוען שגם תערובת של שני מיני אוכלים, הברירה משביחה את האוכל, כיון שכאשר שני המינים מעורבבים זה בזה הם פחות נוחים לשימוש, ולכן גם הוצאת הפסולת נחשבת למלאכה הצריכה לגופה כיון שהאדם מתכוון לתקן את האוכל שנותר בצלחת. 
וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.

==ברירה באופן חלקי==
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.
 וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב.
 ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.
 אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.

==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.

[[קטגוריה:בורר]]
[[קטגוריה:שבת עד.]]
[[קטגוריה:שבת עד:]]
[[קטגוריה:שבת קלח.]]
[[קטגוריה:ביצה יד:]]
[[קטגוריה:שבת פרק ח]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]

מלאכת בורר

2018-01-10T14:54:23Z

עוז פ: /* עירוי מכלי לכלי */

{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.

==סוגיית הגמרא==
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
 שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

====פירוש רש"י====
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
 יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).

בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.
 כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.

אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא. 
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.
 גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר.

====פירוש רוב הראשונים====
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי.
 ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.

====פירוש הרמב"ן====
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.

===מסקנת הגמרא===
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.
 חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.

לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).
 גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י.
 כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].

ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. 
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.
 אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.
 גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.

===ברירה לאחרים===
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש.
 וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.
 וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.

==גדר לאלתר==
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.
 מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.
 הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).
 וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.
 מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר.

גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.
 אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.

ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור.

===שיטת הרמב"ם===
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר.
 ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה.

===הכרעת הפוסקים===
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.

ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור. אומנם '''בבן איש חי''' (שנה שניה פרשת בשלח אות א) הבין ששעה זה שיעור זמן של שעה ממש (כלומר ששים דקות) ולכן הבורר צריך להתחיל לאכול בתוך שעה מרגע שסיים לברור.

===טעם ההיתר בברירה לאלתר===
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.

===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).
 אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר).
 אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.
 וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.

ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. 
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.
 ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר.

===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).
 ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.
 אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.

==כלי הברירה==
{{לוקה בחסר}}
בגמ' מחלק רב יוסף בין בורר ביד שמותר לבין קנון ובתמחוי (כלים שאינם מיועדים לברירה) שפטור אבל אסור, ובנפה ובכברה (כלים ייעודיים לברירה) שחייב חטאת, ודנו הפוסקים לגבי כלי אוכל שאינם מיועדים לברירה אך ניתן להעזר בהם כגון כף ומזלג 

'''במשנ"ב''' יש סתירה בין ס"ק סב שכתב "הקולט שומן הצף ע"פ החלב גם זה הוא בכלל בורר... שהרי הוא לוקח בכף" ומשמע שאסור לברור בכף 

לבין ס"ק סו שכתב "להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך" ומפורש שמותר לברור בכף 

ביישוב הסתירה נאמרו מספר דעות באחרונים 
'''הרב משה פינשטיין''' – יש חילוק לשם מה בא המזלג או הכף אם זה לצורך הברירה שיברור יותר בקלות (כגון שלא יצאו נוזלים) אסור אבל אם הכלי בא כדי לסייע ליד (כגון שלא תתלכלך או שלא מגיע אל האוכל) הוא נחשב כחלק מהיד ומותר 

'''אורחות שבת'''- מחלק אם עושים את הברירה כחלק מתהליך הייצור הרגיל שאסור לבין אם בורר רק עכשיו לצורך האוכל שמותר 

'''ילקוט יוסף'''- מותר בכל מקרה לברור בכף או מזלג כי הם כלי אכילה ולא כלים שעומדים לברירה ולכן נחשבים "כיד אריכתא" ואפילו במצקת עם חורים מותר להשתמש. 
'''השש"כ''' (פרק ג הערה קמ) מביא בשם '''הגרש"ז''' שכלי שמיועד לצורך ברירה מידית בלבד אינו נחשב כלי ולכן מותר לשפוך תה דרך קנקן עם זרבובית או מלח דרך מלחיה שיש בה אורז 
== עירוי מכלי לכלי ==
שנינו בגמ' (קלט:) "דבי רב פפא שאפו (מוריקים בנחת) שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! - ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי."
וכן פסק בשו"ע (יד) "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר. 
ונחלקו בהסבר הדין '''המגן אברהם''' (שיט ס"ק טו) "ומלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר." ומשמע שעירוי מכלי לכלי נחשב כבורר ביד וגם מה שמוציא מהכלי זה נחשב הדבר המתברר ולא מה שנשאר ביד ולכן מותר לשפוך את האוכל ולהשאיר בידו את הפסולת 

'''עגלי טל''' (בורר ס"ק ה ובאות י ס"ק ל) חולק וסובר שזה נחשב כבורר בכלי ומה שנשאר בידו זה הדבר הנברר וכל מה שהותר זה רק כאשר נשאר חלק מין הנוזלים בכלי (כלומר הניצוצות) שאז כלל לא עשה מלאכת ברירה אבל לברור ממש אסור, שאל"כ מדוע אסור לברור גם את הניצוצות כאשר רוצה לשתות לאלתר?!

==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
 אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.

בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.

עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.
 ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.

===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
 גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.

לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).

===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה.
 אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.

כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).

===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===
{{לוקה בחסר}}
===פסולת מרובה מן האוכל===
====סתירת הגמרות====
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
 מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.

תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.
 ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.
 ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.
 וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.

ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.

ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.
 אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).

===ברירה ביום טוב===
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.
 וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. 
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.

'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.
 לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).

אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה.
 ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.

ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.

אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).

גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.

===ברירה בין שני מיני אוכלין===
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין.

ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.
 וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).

ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת.

====ברירה במין אחד====
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.
 עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.

ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.

ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.
 והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.
 אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו).

ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.
==גדר תערובת==
{{לוקה בחסר}}
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בלח===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בכלים ובגדים===
{{לוקה בחסר}}
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==

===הצגת השאלה===
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.

הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד).

חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.

===גדר מלאכת בורר===
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות: 
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן). 
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. 
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.

כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: 
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה. 
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. 
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.

בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת). אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.

===תשובות המפרשים===
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת.
 בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.

ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). 
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת.

ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

===פסקי הלכה הנובעים מדיון זה===
הישועות יעקב אומר שלפי דבריו עולה, שאם אדם בורר שני מיני אוכלים, הוא לא מתחייב על מלאכת בורר. נימוקו הוא, שרק כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת זה בזה, ניתן לומר שכיון שאוכל מעורבב בפסולת הרי הוא כפסולת, וההפרדה של האוכל והפסולת זה מזה הופכת את האוכל לנקי וראוי לשימוש; אמנם כאשר האוכל מעורבב במין אוכל אחר, אין הוא נחשב כפסולת, וא"כ הוא לא מושבח על ידי הברירה, ולכן חוזרת למקומה הטענה שכאשר האדם בורר מתוך התערובת את הפסולת (האוכל שכעת אינו זקוק לו), הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה של מלאכה. חשוב לציין, שכל ההיתר הוא כאשר האדם נוטל את הפסולת שאין הוא רוצה בה, אך כאשר הוא נוטל את האוכל, וודאי שזו מלאכה הצריכה לגופה, ובזה גם הישועות יעקב מודה שאסור לברור שני מיני אוכלים.

הביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד) מסכים עם יסוד דבריו של הישועות יעקב, אך טוען שגם תערובת של שני מיני אוכלים, הברירה משביחה את האוכל, כיון שכאשר שני המינים מעורבבים זה בזה הם פחות נוחים לשימוש, ולכן גם הוצאת הפסולת נחשבת למלאכה הצריכה לגופה כיון שהאדם מתכוון לתקן את האוכל שנותר בצלחת. 
וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.

==ברירה באופן חלקי==
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.
 וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב.
 ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.
 אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.

==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.

[[קטגוריה:בורר]]
[[קטגוריה:שבת עד.]]
[[קטגוריה:שבת עד:]]
[[קטגוריה:שבת קלח.]]
[[קטגוריה:ביצה יד:]]
[[קטגוריה:שבת פרק ח]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]

מלאכת בורר

2018-01-10T14:53:42Z

עוז פ: /* כלי הברירה */

{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.

==סוגיית הגמרא==
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
 שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

====פירוש רש"י====
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
 יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).

בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.
 כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.

אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא. 
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.
 גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר.

====פירוש רוב הראשונים====
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי.
 ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.

====פירוש הרמב"ן====
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.

===מסקנת הגמרא===
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.
 חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.

לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).
 גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י.
 כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].

ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. 
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.
 אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.
 גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.

===ברירה לאחרים===
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש.
 וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.
 וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.

==גדר לאלתר==
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.
 מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.
 הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).
 וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.
 מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר.

גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.
 אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.

ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור.

===שיטת הרמב"ם===
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר.
 ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה.

===הכרעת הפוסקים===
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.

ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור. אומנם '''בבן איש חי''' (שנה שניה פרשת בשלח אות א) הבין ששעה זה שיעור זמן של שעה ממש (כלומר ששים דקות) ולכן הבורר צריך להתחיל לאכול בתוך שעה מרגע שסיים לברור.

===טעם ההיתר בברירה לאלתר===
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.

===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).
 אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר).
 אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.
 וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.

ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. 
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.
 ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר.

===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).
 ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.
 אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.

==כלי הברירה==
{{לוקה בחסר}}
בגמ' מחלק רב יוסף בין בורר ביד שמותר לבין קנון ובתמחוי (כלים שאינם מיועדים לברירה) שפטור אבל אסור, ובנפה ובכברה (כלים ייעודיים לברירה) שחייב חטאת, ודנו הפוסקים לגבי כלי אוכל שאינם מיועדים לברירה אך ניתן להעזר בהם כגון כף ומזלג 

'''במשנ"ב''' יש סתירה בין ס"ק סב שכתב "הקולט שומן הצף ע"פ החלב גם זה הוא בכלל בורר... שהרי הוא לוקח בכף" ומשמע שאסור לברור בכף 

לבין ס"ק סו שכתב "להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך" ומפורש שמותר לברור בכף 

ביישוב הסתירה נאמרו מספר דעות באחרונים 
'''הרב משה פינשטיין''' – יש חילוק לשם מה בא המזלג או הכף אם זה לצורך הברירה שיברור יותר בקלות (כגון שלא יצאו נוזלים) אסור אבל אם הכלי בא כדי לסייע ליד (כגון שלא תתלכלך או שלא מגיע אל האוכל) הוא נחשב כחלק מהיד ומותר 

'''אורחות שבת'''- מחלק אם עושים את הברירה כחלק מתהליך הייצור הרגיל שאסור לבין אם בורר רק עכשיו לצורך האוכל שמותר 

'''ילקוט יוסף'''- מותר בכל מקרה לברור בכף או מזלג כי הם כלי אכילה ולא כלים שעומדים לברירה ולכן נחשבים "כיד אריכתא" ואפילו במצקת עם חורים מותר להשתמש. 
'''השש"כ''' (פרק ג הערה קמ) מביא בשם '''הגרש"ז''' שכלי שמיועד לצורך ברירה מידית בלבד אינו נחשב כלי ולכן מותר לשפוך תה דרך קנקן עם זרבובית או מלח דרך מלחיה שיש בה אורז 
== עירוי מכלי לכלי ==
שנינו בגמ' (קלט:) "דבי רב פפא שאפו (מוריקים בנחת) שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! - ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי."
וכן פסק בשו"ע (יד) "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר. 
ונחלקו בהסבר הדין '''המגן אברהם''' (שיט ס"ק טו) "ומלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי דאז הוי כבורר דרך כלי אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר." ומשמע שעירוי מכלי לכלי נחשב כבורר ביד וגם מה שמוציא מהכלי זה נחשב הדבר המתברר ולא מה שנשאר ביד ולכן מותר לשפוך את האוכל ולהשאיר בידו את הפסולת 

עגלי טל (בורר ס"ק ה ובאות י ס"ק ל) חולק וסובר שזה נחשב כבורר בכלי ומה שנשאר בידו זה הדבר הנברר וכל מה שהותר זה רק כאשר נשאר חלק מין הנוזלים בכלי (כלומר הניצוצות) שאז כלל לא עשה מלאכת ברירה אבל לברור ממש אסור, שאל"כ מדוע אסור לברור גם את הניצוצות כאשר רוצה לשתות לאלתר?!

==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
 אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.

בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.

עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.
 ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.

===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
 גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.

לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).

===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה.
 אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.

כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).

===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===
{{לוקה בחסר}}
===פסולת מרובה מן האוכל===
====סתירת הגמרות====
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
 מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.

תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.
 ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.
 ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.
 וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.

ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.

ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.
 אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).

===ברירה ביום טוב===
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.
 וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. 
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.

'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.
 לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).

אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה.
 ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.

ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.

אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).

גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.

===ברירה בין שני מיני אוכלין===
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין.

ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.
 וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).

ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת.

====ברירה במין אחד====
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.
 עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.

ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.

ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.
 והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.
 אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו).

ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.
==גדר תערובת==
{{לוקה בחסר}}
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בלח===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בכלים ובגדים===
{{לוקה בחסר}}
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==

===הצגת השאלה===
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.

הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד).

חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.

===גדר מלאכת בורר===
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות: 
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן). 
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. 
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.

כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: 
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה. 
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. 
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.

בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת). אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.

===תשובות המפרשים===
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת.
 בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.

ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). 
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת.

ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

===פסקי הלכה הנובעים מדיון זה===
הישועות יעקב אומר שלפי דבריו עולה, שאם אדם בורר שני מיני אוכלים, הוא לא מתחייב על מלאכת בורר. נימוקו הוא, שרק כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת זה בזה, ניתן לומר שכיון שאוכל מעורבב בפסולת הרי הוא כפסולת, וההפרדה של האוכל והפסולת זה מזה הופכת את האוכל לנקי וראוי לשימוש; אמנם כאשר האוכל מעורבב במין אוכל אחר, אין הוא נחשב כפסולת, וא"כ הוא לא מושבח על ידי הברירה, ולכן חוזרת למקומה הטענה שכאשר האדם בורר מתוך התערובת את הפסולת (האוכל שכעת אינו זקוק לו), הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה של מלאכה. חשוב לציין, שכל ההיתר הוא כאשר האדם נוטל את הפסולת שאין הוא רוצה בה, אך כאשר הוא נוטל את האוכל, וודאי שזו מלאכה הצריכה לגופה, ובזה גם הישועות יעקב מודה שאסור לברור שני מיני אוכלים.

הביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד) מסכים עם יסוד דבריו של הישועות יעקב, אך טוען שגם תערובת של שני מיני אוכלים, הברירה משביחה את האוכל, כיון שכאשר שני המינים מעורבבים זה בזה הם פחות נוחים לשימוש, ולכן גם הוצאת הפסולת נחשבת למלאכה הצריכה לגופה כיון שהאדם מתכוון לתקן את האוכל שנותר בצלחת. 
וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.

==ברירה באופן חלקי==
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.
 וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב.
 ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.
 אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.

==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.

[[קטגוריה:בורר]]
[[קטגוריה:שבת עד.]]
[[קטגוריה:שבת עד:]]
[[קטגוריה:שבת קלח.]]
[[קטגוריה:ביצה יד:]]
[[קטגוריה:שבת פרק ח]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]

מלאכת בורר

2018-01-10T14:30:49Z

עוז פ: הוספתי את דעת הבן איש חי בגדר לאלתר

{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.

==סוגיית הגמרא==
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
 שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

====פירוש רש"י====
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
 יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).

בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.
 כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.

אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא. 
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.
 גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר.

====פירוש רוב הראשונים====
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי.
 ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.

====פירוש הרמב"ן====
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.

===מסקנת הגמרא===
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.
 חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.

לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).
 גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י.
 כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].

ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. 
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.
 אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.
 גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.

===ברירה לאחרים===
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש.
 וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.
 וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.

==גדר לאלתר==
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.
 מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.
 הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).
 וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.
 מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר.

גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.
 אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.

ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור.

===שיטת הרמב"ם===
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר.
 ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה.

===הכרעת הפוסקים===
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.

ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור. אומנם '''בבן איש חי''' (שנה שניה פרשת בשלח אות א) הבין ששעה זה שיעור זמן של שעה ממש (כלומר ששים דקות) ולכן הבורר צריך להתחיל לאכול בתוך שעה מרגע שסיים לברור.

===טעם ההיתר בברירה לאלתר===
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.

===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).
 אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר).
 אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.
 וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.

ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. 
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.
 ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר.

===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).
 ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.
 אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.

==כלי הברירה==
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.
{{לוקה בחסר}}

==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
 אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.

בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.

עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.
 ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.

===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
 גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.

לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).

===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה.
 אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.

כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).

===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===
{{לוקה בחסר}}
===פסולת מרובה מן האוכל===
====סתירת הגמרות====
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
 מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.

תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.
 ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.
 ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.
 וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.

ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.

ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.
 אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).

===ברירה ביום טוב===
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.
 וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. 
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.

'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.
 לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).

אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה.
 ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.

ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.

אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).

גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.

===ברירה בין שני מיני אוכלין===
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין.

ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.
 וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).

ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת.

====ברירה במין אחד====
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.
 עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.

ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.

ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.
 והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.
 אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו).

ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.
==גדר תערובת==
{{לוקה בחסר}}
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בלח===
{{לוקה בחסר}}
===ברירה בכלים ובגדים===
{{לוקה בחסר}}
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==

===הצגת השאלה===
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.

הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד).

חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.

===גדר מלאכת בורר===
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות: 
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן). 
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. 
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.

כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: 
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה. 
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. 
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.

בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת). אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.

===תשובות המפרשים===
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת.
 בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.

ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). 
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת.

ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

===פסקי הלכה הנובעים מדיון זה===
הישועות יעקב אומר שלפי דבריו עולה, שאם אדם בורר שני מיני אוכלים, הוא לא מתחייב על מלאכת בורר. נימוקו הוא, שרק כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת זה בזה, ניתן לומר שכיון שאוכל מעורבב בפסולת הרי הוא כפסולת, וההפרדה של האוכל והפסולת זה מזה הופכת את האוכל לנקי וראוי לשימוש; אמנם כאשר האוכל מעורבב במין אוכל אחר, אין הוא נחשב כפסולת, וא"כ הוא לא מושבח על ידי הברירה, ולכן חוזרת למקומה הטענה שכאשר האדם בורר מתוך התערובת את הפסולת (האוכל שכעת אינו זקוק לו), הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה של מלאכה. חשוב לציין, שכל ההיתר הוא כאשר האדם נוטל את הפסולת שאין הוא רוצה בה, אך כאשר הוא נוטל את האוכל, וודאי שזו מלאכה הצריכה לגופה, ובזה גם הישועות יעקב מודה שאסור לברור שני מיני אוכלים.

הביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד) מסכים עם יסוד דבריו של הישועות יעקב, אך טוען שגם תערובת של שני מיני אוכלים, הברירה משביחה את האוכל, כיון שכאשר שני המינים מעורבבים זה בזה הם פחות נוחים לשימוש, ולכן גם הוצאת הפסולת נחשבת למלאכה הצריכה לגופה כיון שהאדם מתכוון לתקן את האוכל שנותר בצלחת. 
וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.

==ברירה באופן חלקי==
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.
 וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב.
 ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.
 אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.

==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.

[[קטגוריה:בורר]]
[[קטגוריה:שבת עד.]]
[[קטגוריה:שבת עד:]]
[[קטגוריה:שבת קלח.]]
[[קטגוריה:ביצה יד:]]
[[קטגוריה:שבת פרק ח]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]

טיוטה:בישול בכלי ראשון ושני

2018-01-04T18:24:50Z

עוז פ: /* קלי בישול וכלי שלישי */

מלאכת מבשל או בלשון המשנה "אופה" היא כל הכנה של אוכל לאכילה ע"י חום האש ואומנם גם כאשר אין ממש אש תחת הקדרה יכול להיות מבשל אבל כאשר עבר לכלי אחר כבר אין בישול ונדון לקמן מהם התנאים להיתר
{{מקורות|שבת מא א|שבת מ א|שבת פרק ג הלכה ד-ה||אורח חיים שיח ט-יב}}
== כלי שני ==
אומרת המשנה(שבת מא.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. 

ובגמ' (שם מ:) אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו. 

'''ותוספות''' (שם ד"ה ושמע מינה) מסביר את הטעם מדוע כלי שני אינו מבשל הרי יכול להיות מצב שכלי שני יהיה בחום גבוהה יותר מכלי ראשון? 

"ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר." 

'''הר"ן''' (כב. ברי"ף) מביא את דעת ר' יונה שלא דפנות הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני אלא אפילו האוויר ברגע שיצא מין הכלי קירר אותו כך שלא יבשל יותר
"איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל" 

'''ובירושלמי''' (שבת פ"ג ה"ד) הביאו טעם אחר שכיוון שלא אסרו מהתורה אלא כשהאור מהלך תחתיו לכן כלי ראשון הוא הרחקה ולא עשו הרחקה להרחקה. 

"בעא קומי רבי מנא עשה כן בשב' חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה כיי דמר רבי זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו...
הכל מודין בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר רבי יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני" 

ניתן להסביר את המח' בשיטות הראשונים בכמה דרכים:
=== כלי שני הגדרה מציותית או הלכתית ===
ניתן לומר שנחלקו הראשונים האם הכלל שאומרת הגמ' "כלי שני לא מבשל זה כלל מציאותי או הלכתי 

'''הרשב"א''' (שבת מ: ד"ה מביא אדם) ויראים (ספר יראים סימן רעד מלאכת אופה) סברו שזה כלל מציאותי וז"ל היראים "ואין בישול תלוי לא בכ"ר ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני "
ולכן כאשר הכלי שני בחום גבוהה או שהאוכל הוא מקלי בישול יהיה אסור אפילו בכלי שני 

'''ריטב"א''' (שבת מב. ד"ה ולעניין בליעת איסורים) סובר שזה גדר הלכתי שלעניין שבת צריך שיעשה מעשה בישול וכלי שני אינו מוגדר כמעשה בישול אע"פ שלפעמים כלי שני יכול להיות יותר חם מכלי ראשון אומנם לשאר איסורים הגדר שונה כיוון ששם לא צריך מעשה בישול אלא שיבליע ויפליט וזה גדר של חום ולכן בחום גדול גם כלי שני יאסור 

"ולענין בליעת איסורים וכן לענין הגעלה האריכו הרבה מן המפרשים ז"ל, אבל הדבר המוכרע שהאמת מורה עליו הוא כי ענינים חלוקים הם ואינם ענין להא דגבי שבת, דאילו לענין שבת בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפי' רותח אינו מבשל, אבל לענין איסורים אפי' כלי שני מבליע ומפליט"
 

לדעה שסוברת שזה גדר הלכתי קשה מראיותיו של היראים מקלי בישול שבכלי שני מתבשלים ובשר שור שבכלי ראשון אינו מתבשל ואם זה גדר של כלי מה זה משנה סוג המאכל אלא שיש לתרץ לשיטתם שקלי בישול דרך העולם לבשלם גם בכלי שני אומנם שאר מאכלים אין דרך לבשלם בכלי שני. תרוץ זה מסביר גם מדוע כלי שני לא נאסר מדין תולדות האור כיוון שבתולדות האור דרך העולם לבשל לעומת כלי שני שאין רגילות לבשל לפ"ז אם ניצור מכשיר בישול שמורכב בו שהוא כלי שני בכל זאת יהיה אסור לכו"ע לבשל בו כיוון שזה דרכו לבשל 
=== הגדרת בישול במתבשל או במבשל ===
אפשרות נוספת לחלק בין הדבר המבשל לבין הדבר המתבשל כלומר לשיטת התוס' שכלי שני זה הגדרה בדפנות הכלי שהאוכל שבהם הולך ומתקרר ולכן אין בו כח לבשל לעומת לירושלמי הגדר הוא בדבר המתבשל שדבר שהתבשל על גבי האש אסרה תורה כיוון שודאי שהוא היתבשל שם ודבר שלא מתבשל על גבי האש לא אסרה תורה כיוון שלא ודאי שהיתבשל אבל רבנן אסרו אבל בכלי שני לא גזרו רבנן כיוון שמן הסתם אין הוא מתבשל שם אבל דבר שודאי לנו שמתבשל שם כגון קלי בישול אסור
לתוספת עיון בנושא עיין בדף#הפניה [[בישול בחמה ובאור ובתולדותיהם בשבת]]

== מצקת ==
'''התוס'''' שהבאנו לעליל הסביר שטעם כ"ש זה כיוון שהדפנות מקררות את המים שבכלי ופ"ז במצקת הדפנות התחממו מהכלי ראשון אין את טעם ההיתר אומנם לפי סברת הירושלמי שלא עשו הרחקה לכלי שני, מצקת אינה על האש ואין טעם להרחיק בה. 

ונחלקו בדבר '''הט"ז''' (יור"ד סי' צב ס"ק ל) הביא דעת '''מהרי"ל''' שסובר שמצקת דינה ככלי שני אא"כ הניח אותה זמן מרובה בכלי ראשון שאז דינה ככלי ראשון וחלק עליו שאנו רואים במספר מקומות שכף שהוציאו איתה מכלי נחשבת ככלי ראשון לעניין הגעלה ובשר וחלב ולכן סבר שמצקת דינה ככלי ראשון 

'''המג"א''' (אור"ח סימן תנב ס"ק ט) חלק עליו וסבר כדעת המהרי"ל שמצקת דינה ככ"ש 

'''המשנ"ב''' בסמ"ק מה פסק כדעת המג"א אומנם בס"ק פז פסק כט"ז?! 

'''בחזון איש''' (סימן קכב אות ג) תירץ שבס"ק פז מדובר שהקדרה עדיין על האש ולכן מחמירים שהמצקת ככלי ראשון אבל בסימן מה מדובר שהקדרה אינה על האש שאז מקלים להחשיבה ככלי שני 

'''ובשש"כ''' (פרק א סעיף סח הערה רי) תירץ שבסימן מה מדובר על להשרות לחם במרק שזה דעת יחיד שיש בישול אחר אפיה ולכן המשנ"ב הקל ובסימן פז כתב את עיקר הדין כט"ז שמחמיר 

== קלי בישול וכלי שלישי ==
בהמשך הגמ' (שם מב:) דנה על מלח האם הוא מקלי בישול 
"סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא." 
ונפסק להלכה כלישנא בתרא שמלח אינו מתבשל כלל אבל '''הרמ"א''' כתב שראוי להחמיר ללשנה קמא אלא שהמשנ"ב סובר שזה רק במלח שחוצבים מהאדמה שאינו מבושל אבל מלח שלנו שלקחו מי ים ואידו אותם הרי הוא מבושל ואין בישול אחר בישול 
במשנה שהבאנו לעיל נאמרו שני סוגי מאכלים שהם מקלי בישול "מליח ישן וקולייס האיספנין"" וכן ראינו לעיל לגבי תבלין ושמן שהגמ' אומרת שמותר להכניסם לכלי שני משמע שהם אינם מקלי בישול וכן מלח ובשר שור שאינו מתבשל אפילו בכלי ראשון אבל מה הדין בשאר מיני אוכלין שלא כתובים בגמ'? 
'''הב"י''' מסביר את '''הרא"ם''' שהובא לעיל לעניין בישול אחר אפיה שסובר שכיוון שאנו רואים שיש דברים הקלין להתבשל ואין אנו בקיאים ברכין וקשין לכך ראוי להחמיר בכולן וכך לשון הרא"ם "הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים" וכך הסביר המשנ"ב שפסק בשו"ע כדעה זו שראוי להחמיר בכל דבר חוץ ממים ושמן 
'''חיי אדם''' (כלל כ סעיף ד) "כלי שני אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו. ואמנם כיון דיש דברים המתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין, יש להחמיר שלא ליתן שום דבר דשייך בו בישול אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו." 
ולכן '''בערוך השולחן''' (סימן שיח אות כח) כתב "וכיון שנתבאר דכל דבר שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הוי בישול וחייב בשבת לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת" 
'''בחזו"א''' (סימן נב אות יח) חלק על הסברה שצריך להחמיר בכל דבר אלא רק בפת המבוארת בסמ"ג שהיא אפויה וקלה להתבשל וכן בביצה. 
'''והגר"מ פינשטיין''' (אג"מ באו"ח ח"ד סי' ע"ד אות טו) חלק עליו מסברה אחרת "ולע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו," 
המקור לדבריו הוא '''בפרמ"ג''' שהבין כך '''מהמג"א''' (אור"ח סי' תמז אות ט) לעניין פסח שאנו רואים שעירוי מכלי שני אינו ככלי שני משמע שבכלי שלישי הוא לא מבשל כלל אפילו קלי בישול 
'''החזו"א''' (סימן נב אות יט) חולק וסובר שאין חילוק בין שני לשלישי כיוון שבגמ' לא מצינו חילוק כזה אלא רק חילוק בין כלי ראשון לשני ובין יס"ב לאיס"ב 
== עירוי ==
בירושלמי : "מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה? ר' יונה אמר: אסור, וערוי ככלי ראשון הוא. חיליה (=כוחו וראייתו) דר' יונה מן הדא: 'אחד שבישל בו אחד שעירה לתוכו רותח' (הכוונה לברייתא לעיל בזבחים). א"ר יוסי: תמן כלי חרס בולע (שם מדובר על כלי חרס שבולע בקלות ואפילו בערוי), (אבל) תבלין אינן מתבשלין. התיב ר' יוסי בי רבי בון: והתני 'אף בכלי נחושת כן', (וכי) אית לך למימר כלי נחושת בולע?!".
ומשתיקתו של ר' יוסי משמע שעירוי ככלי ראשון אומנם הרשב"א והר"ן הסבירו שרק לעניין בליעת איסורים ר' יוסי מודה אומנם לעניין שבת ע"פ המשך הירושלמי שהובא לעיל שסובר "אין לך בשול ברור אלא שהאור מהלך תחתיו" שמשמע שעירוי ככלי שני.
בבלי ישנם מספר גמרות סותרות:

1. במסכת שבת משנה. האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי.וכן ראינו "וכל שלא בא בחמין מלפני השבת - מדיחין אותו בחמין בשבת." תוס' מסביר שאין מכאן אפשרות להוכיח לשום צד כיוון שאפשר לדייק מהרישא שעירוי ככלי שני ומהסיפא שעירוי ככלי ראשון וכן מהמשנה השניה אפשר להסביר מדיחין מכלי ראשון ואפשר להסביר שמדיחין הכוונה מכלי שני (וכן תבלין ניתן להסביר שנותן קודם תבלין ואח"כ מים או שנותן מים ואח"כ תבלין)

2. בפסחים לעניין איסור שנפל לתוך התר איתמר: חם לתוך חם - דברי הכל- אסור. צונן לתוך צונן - דברי הכל מותר. חם לתוך צונן, וצונן לתוך חם; רב אמר: עילאה גבר, ושמואל אמר: תתאה גבר." ומסקנת הגמ' שתתאה גבר ומשמע שכלי שני לא מבשל שאם היה מבשל אז איסור רותח היה צריך לאסור מאכל שנשפך אליו שהרי הוא ככלי ראשון כל זמן שלא נוגע בדפנות הכלי.

3. במסכת זבחים לעניין כלי שבישלו בו קודשים שצריך הגעלה כיוון שהקודשים הבלועים בסיר הם פיגול שעבר זמנם אומרת הגמ' "ת"ר אשר תבושל בו - אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מנין? ת"ל: ואשר תבושל בו ישבר." ומשמע שעירוי מבשל ככלי ראשון.
נחלקו הראשונים כיצד להסביר את הגמרות
1. שיטת רשב"ם- עירוי ככלי שני- המקור שלו מהגמ' בפסחים שתתאה גבר. את הגמ' בזבחים מסביר הריטב"א שאומנם כלי שני מבשל אבל רק לעניין איסורים כיוון שזה שני גדרים שונים באיסורים צריך שיבליע ויפליט וזה עניין של רמת חום ושם אפילו כלי שני אם הוא רותח מבשל ולשבת צריך שיעשה מעשה בישול וקי"ל כלי שני לא מבשל. וכך סוברים גם הר"ן רמב"ן רשב"א וריטב"א
2. שיטת ר"ת – עירוי ככלי ראשון- את סברת ר"ת בכלי שני ראינו לעיל שהמגע בדפנות של הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני א"כ בעירוי האוכל לא נגע בדפנות הכלי והוא עדיין מבשל ומביא ראיה לדבריו מהגמ' בזבחים לעיל. את סוגיית " תתאה גבר" מסבירים הראשונים בשיטתו.
א. יש חילוק בין עירוי שלא נפסק הקילוח שהוא ככלי ראשון לעירוי שפסק הקילוח שדינו ככלי שני
ב. תוס' מחלק בין עירוי של נוזל שדינו ככלי ראשון לעירוי של יבש שעליו אמרנו שתתאה גבר
3. שיטת תוס'- עירוי מבשל כדי קליפה- וראיתו מכח שהגמ' בפסחים שדנה בדעת שמואל שתתאה גבר אומרת "חם לתוך צונן מדיח. כיון דחם הוא, אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי!" כלומר אע"פ שתתאה גבר עד שנצטנן הוא בישל משהו שזה כדי קליפה
להלכה נפסק כשיטה אמצעית שמבשל כדי קליפה אלא שאם נפסק הקילוח יש גם להקל ככלי שני שגם ר"ת מודה בזה.

טיוטה:בישול בכלי ראשון ושני

2018-01-04T18:23:28Z

עוז פ:

מלאכת מבשל או בלשון המשנה "אופה" היא כל הכנה של אוכל לאכילה ע"י חום האש ואומנם גם כאשר אין ממש אש תחת הקדרה יכול להיות מבשל אבל כאשר עבר לכלי אחר כבר אין בישול ונדון לקמן מהם התנאים להיתר
{{מקורות|שבת מא א|שבת מ א|שבת פרק ג הלכה ד-ה||אורח חיים שיח ט-יב}}
== כלי שני ==
אומרת המשנה(שבת מא.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. 

ובגמ' (שם מ:) אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו. 

'''ותוספות''' (שם ד"ה ושמע מינה) מסביר את הטעם מדוע כלי שני אינו מבשל הרי יכול להיות מצב שכלי שני יהיה בחום גבוהה יותר מכלי ראשון? 

"ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר." 

'''הר"ן''' (כב. ברי"ף) מביא את דעת ר' יונה שלא דפנות הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני אלא אפילו האוויר ברגע שיצא מין הכלי קירר אותו כך שלא יבשל יותר
"איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל" 

'''ובירושלמי''' (שבת פ"ג ה"ד) הביאו טעם אחר שכיוון שלא אסרו מהתורה אלא כשהאור מהלך תחתיו לכן כלי ראשון הוא הרחקה ולא עשו הרחקה להרחקה. 

"בעא קומי רבי מנא עשה כן בשב' חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה כיי דמר רבי זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו...
הכל מודין בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר רבי יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני" 

ניתן להסביר את המח' בשיטות הראשונים בכמה דרכים:
=== כלי שני הגדרה מציותית או הלכתית ===
ניתן לומר שנחלקו הראשונים האם הכלל שאומרת הגמ' "כלי שני לא מבשל זה כלל מציאותי או הלכתי 

'''הרשב"א''' (שבת מ: ד"ה מביא אדם) ויראים (ספר יראים סימן רעד מלאכת אופה) סברו שזה כלל מציאותי וז"ל היראים "ואין בישול תלוי לא בכ"ר ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני "
ולכן כאשר הכלי שני בחום גבוהה או שהאוכל הוא מקלי בישול יהיה אסור אפילו בכלי שני 

'''ריטב"א''' (שבת מב. ד"ה ולעניין בליעת איסורים) סובר שזה גדר הלכתי שלעניין שבת צריך שיעשה מעשה בישול וכלי שני אינו מוגדר כמעשה בישול אע"פ שלפעמים כלי שני יכול להיות יותר חם מכלי ראשון אומנם לשאר איסורים הגדר שונה כיוון ששם לא צריך מעשה בישול אלא שיבליע ויפליט וזה גדר של חום ולכן בחום גדול גם כלי שני יאסור 

"ולענין בליעת איסורים וכן לענין הגעלה האריכו הרבה מן המפרשים ז"ל, אבל הדבר המוכרע שהאמת מורה עליו הוא כי ענינים חלוקים הם ואינם ענין להא דגבי שבת, דאילו לענין שבת בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפי' רותח אינו מבשל, אבל לענין איסורים אפי' כלי שני מבליע ומפליט"
 

לדעה שסוברת שזה גדר הלכתי קשה מראיותיו של היראים מקלי בישול שבכלי שני מתבשלים ובשר שור שבכלי ראשון אינו מתבשל ואם זה גדר של כלי מה זה משנה סוג המאכל אלא שיש לתרץ לשיטתם שקלי בישול דרך העולם לבשלם גם בכלי שני אומנם שאר מאכלים אין דרך לבשלם בכלי שני. תרוץ זה מסביר גם מדוע כלי שני לא נאסר מדין תולדות האור כיוון שבתולדות האור דרך העולם לבשל לעומת כלי שני שאין רגילות לבשל לפ"ז אם ניצור מכשיר בישול שמורכב בו שהוא כלי שני בכל זאת יהיה אסור לכו"ע לבשל בו כיוון שזה דרכו לבשל 
=== הגדרת בישול במתבשל או במבשל ===
אפשרות נוספת לחלק בין הדבר המבשל לבין הדבר המתבשל כלומר לשיטת התוס' שכלי שני זה הגדרה בדפנות הכלי שהאוכל שבהם הולך ומתקרר ולכן אין בו כח לבשל לעומת לירושלמי הגדר הוא בדבר המתבשל שדבר שהתבשל על גבי האש אסרה תורה כיוון שודאי שהוא היתבשל שם ודבר שלא מתבשל על גבי האש לא אסרה תורה כיוון שלא ודאי שהיתבשל אבל רבנן אסרו אבל בכלי שני לא גזרו רבנן כיוון שמן הסתם אין הוא מתבשל שם אבל דבר שודאי לנו שמתבשל שם כגון קלי בישול אסור
לתוספת עיון בנושא עיין בדף#הפניה [[בישול בחמה ובאור ובתולדותיהם בשבת]]

== מצקת ==
'''התוס'''' שהבאנו לעליל הסביר שטעם כ"ש זה כיוון שהדפנות מקררות את המים שבכלי ופ"ז במצקת הדפנות התחממו מהכלי ראשון אין את טעם ההיתר אומנם לפי סברת הירושלמי שלא עשו הרחקה לכלי שני, מצקת אינה על האש ואין טעם להרחיק בה. 

ונחלקו בדבר '''הט"ז''' (יור"ד סי' צב ס"ק ל) הביא דעת '''מהרי"ל''' שסובר שמצקת דינה ככלי שני אא"כ הניח אותה זמן מרובה בכלי ראשון שאז דינה ככלי ראשון וחלק עליו שאנו רואים במספר מקומות שכף שהוציאו איתה מכלי נחשבת ככלי ראשון לעניין הגעלה ובשר וחלב ולכן סבר שמצקת דינה ככלי ראשון 

'''המג"א''' (אור"ח סימן תנב ס"ק ט) חלק עליו וסבר כדעת המהרי"ל שמצקת דינה ככ"ש 

'''המשנ"ב''' בסמ"ק מה פסק כדעת המג"א אומנם בס"ק פז פסק כט"ז?! 

'''בחזון איש''' (סימן קכב אות ג) תירץ שבס"ק פז מדובר שהקדרה עדיין על האש ולכן מחמירים שהמצקת ככלי ראשון אבל בסימן מה מדובר שהקדרה אינה על האש שאז מקלים להחשיבה ככלי שני 

'''ובשש"כ''' (פרק א סעיף סח הערה רי) תירץ שבסימן מה מדובר על להשרות לחם במרק שזה דעת יחיד שיש בישול אחר אפיה ולכן המשנ"ב הקל ובסימן פז כתב את עיקר הדין כט"ז שמחמיר 

== קלי בישול וכלי שלישי ==
בהמשך הגמ' (שם מב:) דנה על מלח האם הוא מקלי בישול 
"סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא." 
ונפסק להלכה כלישנא בתרא שמלח אינו מתבשל כלל אבל '''הרמ"א''' כתב שראוי להחמיר ללשנה קמא אלא שהמשנ"ב סובר שזה רק במלח שחוצבים מהאדמה שאינו מבושל אבל מלח שלנו שלקחו מי ים ואידו אותם הרי הוא מבושל ואין בישול אחר בישול 
במשנה שהבאנו לעיל נאמרו שני סוגי מאכלים שהם מקלי בישול "מליח ישן וקולייס האיספנין"" וכן ראינו לעיל לגבי תבלין ושמן שהגמ' אומרת שמותר להכניסם לכלי שני משמע שהם אינם מקלי בישול וכן מלח ובשר שור שאינו מתבשל אפילו בכלי ראשון אבל מה הדין בשאר מיני אוכלין שלא כתובים בגמ'? 
'''הב"י''' מסביר את '''הרא"ם''' שהובא לעיל לעניין בישול אחר אפיה שסובר שכיוון שאנו רואים שיש דברים הקלין להתבשל ואין אנו בקיאים ברכין וקשין לכך ראוי להחמיר בכולן וכך לשון הרא"ם "הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים" וכך הסביר המשנ"ב שפסק בשו"ע כדעה זו שראוי להחמיר בכל דבר חוץ ממים ושמן 
'''חיי אדם''' (כלל כ סעיף ד) "כלי שני אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו. ואמנם כיון דיש דברים המתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין, יש להחמיר שלא ליתן שום דבר דשייך בו בישול אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו." 
ולכן '''בערוך השולחן''' (סימן שיח אות כח) כתב "וכיון שנתבאר דכל דבר שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הוי בישול וחייב בשבת לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת" 
'''בחזו"א''' (סימן נב אות יח) חלק על הסברה שצריך להחמיר בכל דבר אלא רק בפת המבוארת בסמ"ג שהיא אפויה וקלה להתבשל וכן בביצה. 
'''והגר"מ פינשטיין''' (אג"מ באו"ח ח"ד סי' ע"ד אות טו) חלק עליו מסברה אחרת "ולע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו," 
המקור לדבריו הוא '''בפרמ"ג''' שהבין כך '''מהמג"א''' (אור"ח סי' תמז אות ט) לעניין פסח שאנו רואים שעירוי מכלי שני אינו ככלי שני משמע שבכלי שלישי הוא לא מבשל כלל אפילו קלי בישול 
'''החזו"א''' (סימן נב אות יט) חולק וסובר שאין חילוק בין שני לשלישי כיוון שבגמ' לא מצינו חילוק כזה אלא רק חילוק בין כלי ראשון לשני ובין יס"ב לאיס"ב 
עירוי
בירושלמי : "מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה? ר' יונה אמר: אסור, וערוי ככלי ראשון הוא. חיליה (=כוחו וראייתו) דר' יונה מן הדא: 'אחד שבישל בו אחד שעירה לתוכו רותח' (הכוונה לברייתא לעיל בזבחים). א"ר יוסי: תמן כלי חרס בולע (שם מדובר על כלי חרס שבולע בקלות ואפילו בערוי), (אבל) תבלין אינן מתבשלין. התיב ר' יוסי בי רבי בון: והתני 'אף בכלי נחושת כן', (וכי) אית לך למימר כלי נחושת בולע?!".
ומשתיקתו של ר' יוסי משמע שעירוי ככלי ראשון אומנם הרשב"א והר"ן הסבירו שרק לעניין בליעת איסורים ר' יוסי מודה אומנם לעניין שבת ע"פ המשך הירושלמי שהובא לעיל שסובר "אין לך בשול ברור אלא שהאור מהלך תחתיו" שמשמע שעירוי ככלי שני.
בבלי ישנם מספר גמרות סותרות:
1. במסכת שבת משנה. האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי.וכן ראינו "וכל שלא בא בחמין מלפני השבת - מדיחין אותו בחמין בשבת." תוס' מסביר שאין מכאן אפשרות להוכיח לשום צד כיוון שאפשר לדייק מהרישא שעירוי ככלי שני ומהסיפא שעירוי ככלי ראשון וכן מהמשנה השניה אפשר להסביר מדיחין מכלי ראשון ואפשר להסביר שמדיחין הכוונה מכלי שני (וכן תבלין ניתן להסביר שנותן קודם תבלין ואח"כ מים או שנותן מים ואח"כ תבלין)
2. בפסחים לעניין איסור שנפל לתוך התר איתמר: חם לתוך חם - דברי הכל- אסור. צונן לתוך צונן - דברי הכל מותר. חם לתוך צונן, וצונן לתוך חם; רב אמר: עילאה גבר, ושמואל אמר: תתאה גבר." ומסקנת הגמ' שתתאה גבר ומשמע שכלי שני לא מבשל שאם היה מבשל אז איסור רותח היה צריך לאסור מאכל שנשפך אליו שהרי הוא ככלי ראשון כל זמן שלא נוגע בדפנות הכלי.
3. במסכת זבחים לעניין כלי שבישלו בו קודשים שצריך הגעלה כיוון שהקודשים הבלועים בסיר הם פיגול שעבר זמנם אומרת הגמ' "ת"ר אשר תבושל בו - אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מנין? ת"ל: ואשר תבושל בו ישבר." ומשמע שעירוי מבשל ככלי ראשון.
נחלקו הראשונים כיצד להסביר את הגמרות
1. שיטת רשב"ם- עירוי ככלי שני- המקור שלו מהגמ' בפסחים שתתאה גבר. את הגמ' בזבחים מסביר הריטב"א שאומנם כלי שני מבשל אבל רק לעניין איסורים כיוון שזה שני גדרים שונים באיסורים צריך שיבליע ויפליט וזה עניין של רמת חום ושם אפילו כלי שני אם הוא רותח מבשל ולשבת צריך שיעשה מעשה בישול וקי"ל כלי שני לא מבשל. וכך סוברים גם הר"ן רמב"ן רשב"א וריטב"א
2. שיטת ר"ת – עירוי ככלי ראשון- את סברת ר"ת בכלי שני ראינו לעיל שהמגע בדפנות של הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני א"כ בעירוי האוכל לא נגע בדפנות הכלי והוא עדיין מבשל ומביא ראיה לדבריו מהגמ' בזבחים לעיל. את סוגיית " תתאה גבר" מסבירים הראשונים בשיטתו.
א. יש חילוק בין עירוי שלא נפסק הקילוח שהוא ככלי ראשון לעירוי שפסק הקילוח שדינו ככלי שני
ב. תוס' מחלק בין עירוי של נוזל שדינו ככלי ראשון לעירוי של יבש שעליו אמרנו שתתאה גבר
3. שיטת תוס'- עירוי מבשל כדי קליפה- וראיתו מכח שהגמ' בפסחים שדנה בדעת שמואל שתתאה גבר אומרת "חם לתוך צונן מדיח. כיון דחם הוא, אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי!" כלומר אע"פ שתתאה גבר עד שנצטנן הוא בישל משהו שזה כדי קליפה
להלכה נפסק כשיטה אמצעית שמבשל כדי קליפה אלא שאם נפסק הקילוח יש גם להקל ככלי שני שגם ר"ת מודה בזה.

בישול בכלי ראשון ושני

2018-01-04T14:06:04Z

עוז פ: /* הגדרת בישול במתבשל או במבשל */הוספת מקורות

{{להשלים|כל הסוגיה=כן|סיבה=חסרים כמה נושאים כגון עירוי ובישול כדי קליפה}}
מלאכת מבשל או בלשון המשנה "אופה" היא כל הכנה של אוכל לאכילה ע"י חום האש ואומנם גם כאשר אין ממש אש תחת הקדרה יכול להיות מבשל אבל כאשר עבר לכלי אחר כבר אין בישול ונדון לקמן מהם התנאים להיתר
{{מקורות|שבת מא א|שבת מ א|שבת פרק ג הלכה ד-ה||אורח חיים שיח ט-יב}}
== כלי שני ==
אומרת המשנה(שבת מא.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. 

ובגמ' (שם מ:) אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו. 

'''ותוספות''' (שם ד"ה ושמע מינה) מסביר את הטעם מדוע כלי שני אינו מבשל הרי יכול להיות מצב שכלי שני יהיה בחום גבוהה יותר מכלי ראשון? 

"ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר." 

'''הר"ן''' (כב. ברי"ף) מביא את דעת ר' יונה שלא דפנות הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני אלא אפילו האוויר ברגע שיצא מין הכלי קירר אותו כך שלא יבשל יותר
"איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל" 

'''ובירושלמי''' (שבת פ"ג ה"ד) הביאו טעם אחר שכיוון שלא אסרו מהתורה אלא כשהאור מהלך תחתיו לכן כלי ראשון הוא הרחקה ולא עשו הרחקה להרחקה. 

"בעא קומי רבי מנא עשה כן בשב' חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה כיי דמר רבי זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו...
הכל מודין בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר רבי יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני" 

ניתן להסביר את המח' בשיטות הראשונים בכמה דרכים:
=== כלי שני הגדרה מציותית או הלכתית ===
ניתן לומר שנחלקו הראשונים האם הכלל שאומרת הגמ' "כלי שני לא מבשל זה כלל מציאותי או הלכתי 

'''הרשב"א''' (שבת מ: ד"ה מביא אדם) ויראים (ספר יראים סימן רעד מלאכת אופה) סברו שזה כלל מציאותי וז"ל היראים "ואין בישול תלוי לא בכ"ר ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני "
ולכן כאשר הכלי שני בחום גבוהה או שהאוכל הוא מקלי בישול יהיה אסור אפילו בכלי שני 

'''ריטב"א''' (שבת מב. ד"ה ולעניין בליעת איסורים) סובר שזה גדר הלכתי שלעניין שבת צריך שיעשה מעשה בישול וכלי שני אינו מוגדר כמעשה בישול אע"פ שלפעמים כלי שני יכול להיות יותר חם מכלי ראשון אומנם לשאר איסורים הגדר שונה כיוון ששם לא צריך מעשה בישול אלא שיבליע ויפליט וזה גדר של חום ולכן בחום גדול גם כלי שני יאסור 

"ולענין בליעת איסורים וכן לענין הגעלה האריכו הרבה מן המפרשים ז"ל, אבל הדבר המוכרע שהאמת מורה עליו הוא כי ענינים חלוקים הם ואינם ענין להא דגבי שבת, דאילו לענין שבת בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפי' רותח אינו מבשל, אבל לענין איסורים אפי' כלי שני מבליע ומפליט"
 

לדעה שסוברת שזה גדר הלכתי קשה מראיותיו של היראים מקלי בישול שבכלי שני מתבשלים ובשר שור שבכלי ראשון אינו מתבשל ואם זה גדר של כלי מה זה משנה סוג המאכל אלא שיש לתרץ לשיטתם שקלי בישול דרך העולם לבשלם גם בכלי שני אומנם שאר מאכלים אין דרך לבשלם בכלי שני. תרוץ זה מסביר גם מדוע כלי שני לא נאסר מדין תולדות האור כיוון שבתולדות האור דרך העולם לבשל לעומת כלי שני שאין רגילות לבשל לפ"ז אם ניצור מכשיר בישול שמורכב בו שהוא כלי שני בכל זאת יהיה אסור לכו"ע לבשל בו כיוון שזה דרכו לבשל 
=== הגדרת בישול במתבשל או במבשל ===
אפשרות נוספת לחלק בין הדבר המבשל לבין הדבר המתבשל
אור שמח (שבת ט ב) מסביר ע"פ שיטת התוס' שכלי שני זה הגדרה בדפנות הכלי שהאוכל שבהם הולך ומתקרר ולכן אין בו כח לבשל לעומת זאת החז"א (נב יח) מסביר שהגדר הוא בדבר המתבשל שמן הסתם אוכל לא מתבשל בכלי שני הסבר זה מסתדר יפה עם דברי הירושלמי לעיל שדבר שהתבשל על גבי האש אסרה תורה כיוון שודאי שהוא יתבשל שם ודבר שלא מתבשל על גבי האש לא אסרה תורה כיוון שלא ודאי שיתבשל ורק מדרבנן אסרו אבל בכלי שני לא גזרו רבנן כיוון שמן הסתם אין הוא מתבשל שם אבל דבר שודאי לנו שמתבשל שם כגון קלי בישול אסור
לתוספת עיון בנושא עיין בדף#הפניה [[בישול בחמה ובאור ובתולדותיהם בשבת]]

== מצקת ==
'''התוס'''' שהבאנו לעליל הסביר שטעם כ"ש זה כיוון שהדפנות מקררות את המים שבכלי ופ"ז במצקת הדפנות התחממו מהכלי ראשון אין את טעם ההיתר אומנם לפי סברת הירושלמי שלא עשו הרחקה לכלי שני, מצקת אינה על האש ואין טעם להרחיק בה. 

ונחלקו בדבר '''הט"ז''' (יור"ד סי' צב ס"ק ל) הביא דעת '''מהרי"ל''' שסובר שמצקת דינה ככלי שני אא"כ הניח אותה זמן מרובה בכלי ראשון שאז דינה ככלי ראשון וחלק עליו שאנו רואים במספר מקומות שכף שהוציאו איתה מכלי נחשבת ככלי ראשון לעניין הגעלה ובשר וחלב ולכן סבר שמצקת דינה ככלי ראשון 

'''המג"א''' (אור"ח סימן תנב ס"ק ט) חלק עליו וסבר כדעת המהרי"ל שמצקת דינה ככ"ש 

'''המשנ"ב''' בסמ"ק מה פסק כדעת המג"א אומנם בס"ק פז פסק כט"ז?! 

'''בחזון איש''' (סימן קכב אות ג) תירץ שבס"ק פז מדובר שהקדרה עדיין על האש ולכן מחמירים שהמצקת ככלי ראשון אבל בסימן מה מדובר שהקדרה אינה על האש שאז מקלים להחשיבה ככלי שני 

'''ובשש"כ''' (פרק א סעיף סח הערה רי) תירץ שבסימן מה מדובר על להשרות לחם במרק שזה דעת יחיד שיש בישול אחר אפיה ולכן המשנ"ב הקל ובסימן פז כתב את עיקר הדין כט"ז שמחמיר 

== קלי בישול וכלי שלישי ==
בהמשך הגמ' (שם מב:) דנה על מלח האם הוא מקלי בישול 
"סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא." 
ונפסק להלכה כלישנא בתרא שמלח אינו מתבשל כלל אבל '''הרמ"א''' כתב שראוי להחמיר ללשנה קמא אלא שהמשנ"ב סובר שזה רק במלח שחוצבים מהאדמה שאינו מבושל אבל מלח שלנו שלקחו מי ים ואידו אותם הרי הוא מבושל ואין בישול אחר בישול 
במשנה שהבאנו לעיל נאמרו שני סוגי מאכלים שהם מקלי בישול "מליח ישן וקולייס האיספנין"" וכן ראינו לעיל לגבי תבלין ושמן שהגמ' אומרת שמותר להכניסם לכלי שני משמע שהם אינם מקלי בישול וכן מלח ובשר שור שאינו מתבשל אפילו בכלי ראשון אבל מה הדין בשאר מיני אוכלין שלא כתובים בגמ'? 
'''הב"י''' מסביר את '''הרא"ם''' שהובא לעיל לעניין בישול אחר אפיה שסובר שכיוון שאנו רואים שיש דברים הקלין להתבשל ואין אנו בקיאים ברכין וקשין לכך ראוי להחמיר בכולן וכך לשון הרא"ם "הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים" וכך הסביר המשנ"ב שפסק בשו"ע כדעה זו שראוי להחמיר בכל דבר חוץ ממים ושמן 
'''חיי אדם''' (כלל כ סעיף ד) "כלי שני אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו. ואמנם כיון דיש דברים המתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין, יש להחמיר שלא ליתן שום דבר דשייך בו בישול אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו." 
ולכן '''בערוך השולחן''' (סימן שיח אות כח) כתב "וכיון שנתבאר דכל דבר שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הוי בישול וחייב בשבת לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת" 
'''בחזו"א''' (סימן נב אות יח) חלק על הסברה שצריך להחמיר בכל דבר אלא רק בפת המבוארת בסמ"ג שהיא אפויה וקלה להתבשל וכן בביצה. 
'''והגר"מ פינשטיין''' (אג"מ באו"ח ח"ד סי' ע"ד אות טו) חלק עליו מסברה אחרת "ולע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו," 
המקור לדבריו הוא '''בפרמ"ג''' שהבין כך '''מהמג"א''' (אור"ח סי' תמז אות ט) לעניין פסח שאנו רואים שעירוי מכלי שני אינו ככלי שני משמע שבכלי שלישי הוא לא מבשל כלל אפילו קלי בישול 
'''החזו"א''' (סימן נב אות יט) חולק וסובר שאין חילוק בין שני לשלישי כיוון שבגמ' לא מצינו חילוק כזה אלא רק חילוק בין כלי ראשון לשני ובין יס"ב לאיס"ב 
* פריט רשימה עם תבליטים

בישול בכלי ראשון ושני

2018-01-04T09:54:03Z

עוז פ:

{{להשלים|כל הסוגיה=כן|סיבה=חסרים כמה נושאים כגון עירוי ובישול כדי קליפה}}
מלאכת מבשל או בלשון המשנה "אופה" היא כל הכנה של אוכל לאכילה ע"י חום האש ואומנם גם כאשר אין ממש אש תחת הקדרה יכול להיות מבשל אבל כאשר עבר לכלי אחר כבר אין בישול ונדון לקמן מהם התנאים להיתר
{{מקורות|שבת מא א|שבת מ א|שבת פרק ג הלכה ד-ה||אורח חיים שיח ט-יב}}
== כלי שני ==
אומרת המשנה(שבת מא.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. 

ובגמ' (שם מ:) אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו. 

'''ותוספות''' (שם ד"ה ושמע מינה) מסביר את הטעם מדוע כלי שני אינו מבשל הרי יכול להיות מצב שכלי שני יהיה בחום גבוהה יותר מכלי ראשון? 

"ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר." 

'''הר"ן''' (כב. ברי"ף) מביא את דעת ר' יונה שלא דפנות הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני אלא אפילו האוויר ברגע שיצא מין הכלי קירר אותו כך שלא יבשל יותר
"איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל" 

'''ובירושלמי''' (שבת פ"ג ה"ד) הביאו טעם אחר שכיוון שלא אסרו מהתורה אלא כשהאור מהלך תחתיו לכן כלי ראשון הוא הרחקה ולא עשו הרחקה להרחקה. 

"בעא קומי רבי מנא עשה כן בשב' חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה כיי דמר רבי זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו...
הכל מודין בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר רבי יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני" 

ניתן להסביר את המח' בשיטות הראשונים בכמה דרכים:
=== כלי שני הגדרה מציותית או הלכתית ===
ניתן לומר שנחלקו הראשונים האם הכלל שאומרת הגמ' "כלי שני לא מבשל זה כלל מציאותי או הלכתי 

'''הרשב"א''' (שבת מ: ד"ה מביא אדם) ויראים (ספר יראים סימן רעד מלאכת אופה) סברו שזה כלל מציאותי וז"ל היראים "ואין בישול תלוי לא בכ"ר ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני "
ולכן כאשר הכלי שני בחום גבוהה או שהאוכל הוא מקלי בישול יהיה אסור אפילו בכלי שני 

'''ריטב"א''' (שבת מב. ד"ה ולעניין בליעת איסורים) סובר שזה גדר הלכתי שלעניין שבת צריך שיעשה מעשה בישול וכלי שני אינו מוגדר כמעשה בישול אע"פ שלפעמים כלי שני יכול להיות יותר חם מכלי ראשון אומנם לשאר איסורים הגדר שונה כיוון ששם לא צריך מעשה בישול אלא שיבליע ויפליט וזה גדר של חום ולכן בחום גדול גם כלי שני יאסור 

"ולענין בליעת איסורים וכן לענין הגעלה האריכו הרבה מן המפרשים ז"ל, אבל הדבר המוכרע שהאמת מורה עליו הוא כי ענינים חלוקים הם ואינם ענין להא דגבי שבת, דאילו לענין שבת בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפי' רותח אינו מבשל, אבל לענין איסורים אפי' כלי שני מבליע ומפליט"
 

לדעה שסוברת שזה גדר הלכתי קשה מראיותיו של היראים מקלי בישול שבכלי שני מתבשלים ובשר שור שבכלי ראשון אינו מתבשל ואם זה גדר של כלי מה זה משנה סוג המאכל אלא שיש לתרץ לשיטתם שקלי בישול דרך העולם לבשלם גם בכלי שני אומנם שאר מאכלים אין דרך לבשלם בכלי שני. תרוץ זה מסביר גם מדוע כלי שני לא נאסר מדין תולדות האור כיוון שבתולדות האור דרך העולם לבשל לעומת כלי שני שאין רגילות לבשל לפ"ז אם ניצור מכשיר בישול שמורכב בו שהוא כלי שני בכל זאת יהיה אסור לכו"ע לבשל בו כיוון שזה דרכו לבשל 
=== הגדרת בישול במתבשל או במבשל ===
אפשרות נוספת לחלק בין הדבר המבשל לבין הדבר המתבשל כלומר לשיטת התוס' שכלי שני זה הגדרה בדפנות הכלי שהאוכל שבהם הולך ומתקרר ולכן אין בו כח לבשל לעומת לירושלמי הגדר הוא בדבר המתבשל שדבר שהתבשל על גבי האש אסרה תורה כיוון שודאי שהוא היתבשל שם ודבר שלא מתבשל על גבי האש לא אסרה תורה כיוון שלא ודאי שהיתבשל אבל רבנן אסרו אבל בכלי שני לא גזרו רבנן כיוון שמן הסתם אין הוא מתבשל שם אבל דבר שודאי לנו שמתבשל שם כגון קלי בישול אסור
לתוספת עיון בנושא עיין בדף#הפניה [[בישול בחמה ובאור ובתולדותיהם בשבת]]

== מצקת ==
'''התוס'''' שהבאנו לעליל הסביר שטעם כ"ש זה כיוון שהדפנות מקררות את המים שבכלי ופ"ז במצקת הדפנות התחממו מהכלי ראשון אין את טעם ההיתר אומנם לפי סברת הירושלמי שלא עשו הרחקה לכלי שני, מצקת אינה על האש ואין טעם להרחיק בה. 

ונחלקו בדבר '''הט"ז''' (יור"ד סי' צב ס"ק ל) הביא דעת '''מהרי"ל''' שסובר שמצקת דינה ככלי שני אא"כ הניח אותה זמן מרובה בכלי ראשון שאז דינה ככלי ראשון וחלק עליו שאנו רואים במספר מקומות שכף שהוציאו איתה מכלי נחשבת ככלי ראשון לעניין הגעלה ובשר וחלב ולכן סבר שמצקת דינה ככלי ראשון 

'''המג"א''' (אור"ח סימן תנב ס"ק ט) חלק עליו וסבר כדעת המהרי"ל שמצקת דינה ככ"ש 

'''המשנ"ב''' בסמ"ק מה פסק כדעת המג"א אומנם בס"ק פז פסק כט"ז?! 

'''בחזון איש''' (סימן קכב אות ג) תירץ שבס"ק פז מדובר שהקדרה עדיין על האש ולכן מחמירים שהמצקת ככלי ראשון אבל בסימן מה מדובר שהקדרה אינה על האש שאז מקלים להחשיבה ככלי שני 

'''ובשש"כ''' (פרק א סעיף סח הערה רי) תירץ שבסימן מה מדובר על להשרות לחם במרק שזה דעת יחיד שיש בישול אחר אפיה ולכן המשנ"ב הקל ובסימן פז כתב את עיקר הדין כט"ז שמחמיר 

== קלי בישול וכלי שלישי ==
בהמשך הגמ' (שם מב:) דנה על מלח האם הוא מקלי בישול 
"סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא." 
ונפסק להלכה כלישנא בתרא שמלח אינו מתבשל כלל אבל '''הרמ"א''' כתב שראוי להחמיר ללשנה קמא אלא שהמשנ"ב סובר שזה רק במלח שחוצבים מהאדמה שאינו מבושל אבל מלח שלנו שלקחו מי ים ואידו אותם הרי הוא מבושל ואין בישול אחר בישול 
במשנה שהבאנו לעיל נאמרו שני סוגי מאכלים שהם מקלי בישול "מליח ישן וקולייס האיספנין"" וכן ראינו לעיל לגבי תבלין ושמן שהגמ' אומרת שמותר להכניסם לכלי שני משמע שהם אינם מקלי בישול וכן מלח ובשר שור שאינו מתבשל אפילו בכלי ראשון אבל מה הדין בשאר מיני אוכלין שלא כתובים בגמ'? 
'''הב"י''' מסביר את '''הרא"ם''' שהובא לעיל לעניין בישול אחר אפיה שסובר שכיוון שאנו רואים שיש דברים הקלין להתבשל ואין אנו בקיאים ברכין וקשין לכך ראוי להחמיר בכולן וכך לשון הרא"ם "הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים" וכך הסביר המשנ"ב שפסק בשו"ע כדעה זו שראוי להחמיר בכל דבר חוץ ממים ושמן 
'''חיי אדם''' (כלל כ סעיף ד) "כלי שני אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו. ואמנם כיון דיש דברים המתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין, יש להחמיר שלא ליתן שום דבר דשייך בו בישול אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו." 
ולכן '''בערוך השולחן''' (סימן שיח אות כח) כתב "וכיון שנתבאר דכל דבר שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הוי בישול וחייב בשבת לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת" 
'''בחזו"א''' (סימן נב אות יח) חלק על הסברה שצריך להחמיר בכל דבר אלא רק בפת המבוארת בסמ"ג שהיא אפויה וקלה להתבשל וכן בביצה. 
'''והגר"מ פינשטיין''' (אג"מ באו"ח ח"ד סי' ע"ד אות טו) חלק עליו מסברה אחרת "ולע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו," 
המקור לדבריו הוא '''בפרמ"ג''' שהבין כך '''מהמג"א''' (אור"ח סי' תמז אות ט) לעניין פסח שאנו רואים שעירוי מכלי שני אינו ככלי שני משמע שבכלי שלישי הוא לא מבשל כלל אפילו קלי בישול 
'''החזו"א''' (סימן נב אות יט) חולק וסובר שאין חילוק בין שני לשלישי כיוון שבגמ' לא מצינו חילוק כזה אלא רק חילוק בין כלי ראשון לשני ובין יס"ב לאיס"ב 
* פריט רשימה עם תבליטים

בישול אחר בישול

2018-01-04T09:50:31Z

עוז פ: /* הגדרת יבש ולח */ תיקון טעיות שעשיתי

{{להשלים|כל הסוגיה=כן|סיבה=דרוש סידור פיסקאות}}
{{מקורות|משנה שבת פרק ב' |בבלי כ.||רמב"ם פ"ט ה"ג|שלחן ערוך שי"ח ד, ה', טז}}

הסוגיא עוסקת בהלכות בישול בשבת, בשאלה האם יש בישול אחר בישול בשבת. דהיינו, האם עוברים איסור בישול על דבר שכבר התבשל? ראשית נעסוק בנושא מהו יבש ומהו לח, נדון מה דין דבר שהופך מיבש ללח. לבסוף נעסוק בשאלה האם יש בישול אחר אפיה ולהפך.

== בישול אחר בישול ==

'''הגמרא בשבת [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=145b&format=pdf קמה:] אומרת שמותר לשרות בחמין דבר שבא בחמין בערב שבת, כלומר דבר שנתבשל אין בו עוד משום בישול. וכן מובא בגמרא [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=20&format=pdf כ.]'''
מצינו מספר שיטות בראשונים הדנות מתי יש בישול אחר בישול ומתי אין.
תחילה יובאו הדברים בסיכומם, ולאחר מכן יוסברו:

("בן דורסאי" = שליש או חצי בישול (מחלוקת ראשונים) )

'''בן דרוסאי לח קר-'''
:כל הראשונים-אסור
רשב"א –מותר

'''בן דורסאי לח חם-'''
:טור(רש"י)-אסור
רא"ש- מותר
רמב"ם-אסור
רשב"א-מותר
תוס' -אסור מדרבנן

'''בן דורסאי יבש קר'''
:טור (רש"י)– אסור
רא"ש- מותר
רמב"ם-אסור
רשב"א- מותר
תוס'-אסור מדרבנן

'''בן דורסאי יבש חם'''
:טור(רש"י)-אסור
רא"ש- מותר
רמב"ם-אסור רשב"א-מותר
תוס'-אסור מדרבנן

'''כל צרכו לח קר'''
:טור(רש"י)-אסור
רא"ש-אסור
רמב"ם-מותר
רשב"א ותוס'-מותר

'''כל צרכו לח חם'''
:לכו"ע מותר- כיוון שזה מבושל

'''כל צרכו יבש קר'''
:לכו"ע מותר

'''כל צרכו יבש חם'''
:לכו"ע מותר

:א"כ כשהאוכל מבושל כל צרכו ועדיין חם, ודאי שמותר להמשיך לחמם לכו"ע- כי זה נקרא מבושל. וכן כשזה מבושל בן דרוסאי והצטנן לכו"ע אסור כיון שהוא מבשל. כמו כן כולם מסכימים שכאשר האוכל יבש ומבושל כל צרכו- גם אם הצטנן, מותר לחממו ואין זה נקרא בישול כי גם כשהוא מקורר יש עליו שם מבושל. המחלוקת הם כאשר א. המאכל לח והגיע לכל צרכו והצטנן, האם זה כיבש ומותר או שאסור. (האם המאכל שהצטנן נקרא מבושל או לא). ב. כאשר המאכל התחמם בשיעור של בן דרוסאי והוא חם בין בלח ובין ביבש, האם מותר להוסיף עד כל צרכו או אסור. (המח' היא האם בן דרוסאי הוא מקסימום הבישול ומעבר אליו אין בישול).

::מצינו א"כ שתי שיטות המקבילות '''בין תוספת בישול בב"ד לח חם, לבין חימום לח שנצטנן''' (טור ורשב"א) ומאידך שני שיטות המחלקות ביניהם (רא"ש ורמב"ם).
::{| class="wikitable"
!
!<nowiki>|לח שהיצטנן</nowiki>
!יבש
|-
|'''מאכל בן דורסאי'''
|רשב"א אין בישול רמב""ם רא"ש רש"י יש בישול
|רשב"א רא"ש אין בישול רמב"ם רש"י יש תוס' מדרבנן
|-
|'''מבושל כל צורכו'''
|רמב"ם ורשב"א אין בישול רא"ש רש"י יש בישול
|אין בישול לכו"ע
|}

:::א) '''[http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1337 הטור] והב"י (שי"ח, ד') וכן נראה שיטת רש"י''' אוסר בשני המקרים הנ"ל שמאחר שיש תוספת תיקון בבישול מתחייב, אמנם לא כל שיפור מחייב שהרי מצטמק ויפה לו מותר, אלא רק תיקון משמעותי.
'''הרשב"א'''(לט "כל שבא בחמין") לעומת זאת מתיר בשני המקרים. ואפשר להסבירו בשני דרכים:1) אע"פ שיש בישול אחר בישול, צריך תיקון משמעותי. וחימום לח וכן תוספת בישול בב"ד אינה נחשבת בישול משמעותי. 2) '''המנחת חינוך''' רוצה להסביר ולומר שלשיטת''' הרשב"א''' אין בישול בדבר שכבר נתבשל ורק בישול ראשוני אסור, ואע"פ שודאי יש תיקון בתוספת בישול מ"מ לא שייך בכך בישול וע"כ בין בלח ובין ביבש אין בישול אחר בישול.
לפ"ז אומר '''המנ"ח''', ש'''לרשב"א''' אין בישול במים ובמתכת שכמו שבלח אין בישול אחר בישול אע"פ שהצטנן ולא ניכר בו בישולו, כך גם במים ובמתכת שהצטננו יהיה מותר אע"פ שלא ניכר בישולם הראשון.
אמנם לגבי חימום מים שנתבשלו, '''החזון איש''' חולק ואומר- שכאשר לא ניכר הבישול הקודם כלל, יהיה אסור. ולכן אוסר מים שהתקררו, וכ"ש במתכת שהתקררה יהיה אסור לכו"ע כיון שכבר אין ניכר הבישול הראשוני כלל.
'''האג"ט''' אומר שהרשב"א יתיר גם במים משום שכבר נעשה בהם בישול ושוב אין בהם בישול, אך יאסור במתכת שבושלה והתקררה כיון שלא ניכר כלל בישולה הקודם.
הפמ"ג רוצה לומר שגם לשיטות שיש בישול אחר בישול ('''כטור''') בלח שהצטנן, כל זה במים יין ושמן שהם נאכלין חיין וחימומם זה עיקר הבישול, אך ברוטב וכד' שנאכל רק אחרי שבישלוהו, אחרי בישול ראשוני כבר יהיה מותר.

:::ב) '''[http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=1302 הרמב"ם]'''(פ"ט הל' ה) מתיר לח שנצטנן בכל צרכו ואוסר ב"ד חם, הסבר הוא החילוק כך שבעקרון הוא מסכים לטור שיש תוספת בישול בדבר מבושל (גם כאשר היה בישול ראשוני), אלא שסובר שחימום לח אינו נחשב תיקון משמעותי, ואילו תוספת בישול ממב"ד לכל צרכו נחשבת תיקון מאכל משמעותי. כך גם משמע מלשונו של הרמב"ם שכתב את ההיתר של מבושל כל צרכו עם ההיתר של דבר שנאכל חי וכמו ששם הסברא היא שאין תיקון משמעותי, כך גם בדבר המבושל כל צרכו אין תיקון משמעותי בחימומו. (עיין בביאור דברי הרמב"ם בערוך השולחן סי' שיח סע' יט)

'''הרא"ש'''(פ"ג ס' י, יא') פוסק הפוך מהרמב"ם וסובר שחימום לח קר אע"פ שמבושל כל צרכו אסור, ואילו תוספת בישול בב"ד חם מותרת. לכאורה אמרנו מסברא ששיש יותר תיקון בב"ד חם מאשר חימום לח, אלא צריך לומר כפי שהסביר המנחת חינוך ברשב"א שאין בישול בדבר שנתבשל, וע"כ מאכל שבושל לב"ד אין בו עוד משום בישול, אמנם בחימום דבר לח יש משום בישול כיוון שברגע שנצטנן לא ניכר בו הבישול הקודם, וע"כ נחשב כאילו עוד לא בושל והחימום עכשיו הוא בישולו הראשוני. אמנם הרא"ש מחייב דווקא בלח מאחר שביבש קר עדיין ניכר בו בישולו הקודם.

נראה '''מהרא"ש''' שהנקודה המרכזית בבישול אחר בישול היא לא התיקון של המאכל, שהרי בב"ד יש תיקון ומותר, אלא הנקודה היא שלא יהיה זכר לבישול הקודם, ואז שייך לומר שחייב בבישול אחר בישול. ראיה לכך היא מבישול צבע שאומר '''הרא"ש''' שיש בו בישול לעולם כאשר נצטנן, ואם עדיין חם אין בו בישול אע"פ שאין תיקון בבישול צבע קר יותר מאשר צבע חם אלא ודאי שבקר לא ניכר הבישול הקודם ולכן אסור.

'''ר' ירוחם ור' יונה'''(מובא בב"י) כותבים שלח שנצטנן, אם מצטמק ויפה לו יש בו משום בישול, '''ואם מצטמק ורע לו מותר''' ובב"ד חם אין בו בישול.
לכאורה יש לשאול אם נאמר שהחימום של הלח יוצר את החיוב, א"כ למה יש חילוק בין מצטמק וטוב לו לבין מצטמק ורע לו, הרי סוף סוף החימום הוא הבישול?
אלא צריך לומר שלא החימום עצמו הוא הבישול, אלא שיש חילוק בין תבשיל שניכר בישולו לבין תבשיל שלא ניכר בישולו, שכאשר ניכר בישולו הקודם אנו לא מתייחסים לתיקון שנוצר מאחר שאין זה תיקון ראשוני, אבל כאשר לא ניכר הבישול הקודם במאכל אז יש משמעות לתיקון שנוצר, שמאחר שאין זכר לבישול הקודם, התיקון הנוסף נחשב בישול. ע"כ במאכל שמצטמק ויפה לו שלא ניכר בו בישולו הקודם חייב ואילו במצטמק ורע לו שאין כלל תיקון ודאי שיהיה פטור.

== הלכה למעשה ==

:'''[http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1567 בשו"ע']'' בסי' שי"ח סעיף ד' נפסק '''כטור ורש"י'''- יבש כל צרכו שהצטנן מותר לחמם. לח כל צרכו שהצטנן אסור לחמם. בין יבש ובין לח בן דרוסאי חם אסור לחמם לכל צרכו.
בסע' טו' אומר '''השו"ע''' לגבי לח שהצטנן שאסור אפי' מבושל כל צרכו (ויבש מותר).

אומנם בסעי' ח הביא את לשון ר' ירוחם שמצוי"ל אסור להחזירו ונחלקו באחרונים בביאור דבריו. הגר"א יישב שהעיקר כמו שכתב בסעיף ד כדעת רש"י והטור ומה שכתב את לשון ר' ירוחם זה כיוון שהתחיל לצטט את דבריו. המג"א חולק שהעיקר בשו"ע כסעיף ח אלא שכיוון שסמך על דבריו כאן לא טרח להביא את דין מצוי"ל בסעיף ד. בעגלי טל מחלק בין בישול לחימום, שבסעיף ד דיבר על חימום מים ושם עיקר אם מתחמם או לא כי אין משמעות לבישול שלהם לאחר שהצטננו ובסעיף ח דיבר על בישול תבשיל שאז משנה האם מצטמק ויפה לו או לא.

ומביא '''הרמ"א'''(שי"ח טו) את הדעות המובאות לעיל (רמב"ם רשב"א) שמותר לחמם גם לח שהצטנן. ומסיים '''הרמ"א-''' "ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי". ויש להבין מהו הפסק הזה של הרמ"א.
לכאורה מסברא היינו אומרים ששיעור יד סולדת שהוא שיעור בישול דאורייתא, ברגע שהתבשיל הצטנן פחות משיעור זה מיד נכנסים למח' רא"ש רמב"ם, האם מותר לחמם אפי' שנצטנן לגמרי, או שכשירד מיד סולדת אסור, מהו א"כ הגדר שאומר הרמ"א שכל עוד לא הצטנן לגמרי מותר לחמם? הרי למתירים מותר גם לאחר שהצטנן לגמרי, ולאוסרים כבר ביד סולדת אסור?

=== ::'''ישנם שני כיוונים מרכזים באחרונים ובתוכם מס' דרכים-''' ===

:::א. '''הרמ"א''' פוסק להלכה כדעות המקלות שמותר לחמם לח שהצטנן ואפי' נצטנן לגמרי, אולם-

1. '''מחצית השקל-(שם)''' ישנה החמרה מדרבנן כשנצטנן לגמרי מדיני החזרה בשבת, כיון שנראה כבישול לכתחילה שאסור לשים מאכל קר על האש בשבת (מיחזי כמבשל), וע"כ הדין הזה נכון גם ביבש שהצטנן שצריך שלא יצטנן לגמרי ע"מ שלא יהיה איסור החזרה. (אמנם קשה לומר כך שהרי הרמ"א דיבר על מקום שאין איסור החזרה דרבנן שהרי כותב מפורש שמדובר סמוך לאש?).

2. '''פמ"ג (שם)'''- אסור כשהצטנן לגמרי כי זה נראה כתיקון קצת, כלומר אע"פ שאין בישול כלל בכ"ז ישנה קבלה של עמ"י לא לשים על האש כי זה קצת תיקון. וזה כמובן רק בלח ולא ביבש כי רק לח נראה תיקון קצת.

3. '''חזו"א-''' גזרה כי לא רואים שזה מבושל ויבאו לשים גם דבר שאינו מבושל כמו במים שאין רואים שהם רתוחים.

:::ב. '''הרמ"א''' פוסק להלכה '''כשו"ע''' וכדעות האוסרות לחמם לח שהצטנן. ובכ"ז דיבר על "לא נצטנן לגמרי" כי-

1. '''אגלי טל-'''(יח' השמטה ב') האג"ט מחדש שני חידושים- 1. מאכל בן דרוסאי הינו גם פחות מיד"ס עד שיעור של "לא נצטנן לגמרי" דהיינו שכל עוד שאפשר לשתות ע"י הדחק גם אם זה פחות מיד"ס זה עדיין נחשב בן דרוסאי. 2. לדעת האג"ט גם האוסרים לחמם מבן דורסאי ועד כל צרכו זהו רק איסור דרבנן, וכך רוצה לומר ברש"י וכו'. והצירוף של שני החידושים דהיינו שבן דרוסאי זה נאכל ע"י הדחק, וכן שמדובר רק באיסור דרבנן ויש שיטות ראשונים שמתירות לגמרי, הצירוף של כל זה מביא את הרמ"א להתיר מלא נצטנן לגמרי ומעלה. שבזה יש מתירים וזה רק דרבנן שזה עדיין בן דרוסאי. אמנם פחות משיעור זה, זה כבר איסור דאורייתא ואסור.
ולשו"ע שאוסר מיד"ס- כי מבן דרוסאי לכל צרכו זה דאורייתא ולכן אין לו את החשבון הזה.

ואמנם יש לשאול והרי כתוב שבישול זה ביד סולדת? ת: לבשל בתחילה זה רק ביד"ס, אך אם מבושל וכעת הצטנן גם כשנאכל ע"י הדחק יש לזה שם מבושל כי לבטל שם מבושל צריך שלא יהיה ראוי כלל לאכילה. (וכן מצינו בטומאה ובפסחים).
(והאחרונים דלעיל לא מקבלים את הגדר הזה של נאכל ע"י הדחק, אלא הם מבינים שזה שיעור פחות יותר- י"א שזהו שיעור של טמפרטורת החדר)

2.'''תהל"ד'''- באמת נצטנן זה איסור מדאורייתא כדעות האוסרות. אולם מתיר בלא נצטנן לגמרי ע"פ הסברא המובאת לעיל, שהדיון בסוגיא הוא האם הבישול הראשון מינכר ואז אין אחריו בישול או לא מינכר ויהיה בישול אחריו. ואם זו הסברא הרי שיש מקום לגדר ביניים. באמת יש בישול אחר בישול בלח שהצטנן כי זה אינו מספיק ניכר, אך אם לא הצטנן לגמרי זה עדיין נחשב ניכר. א"כ כיון שהנקודה אינה הבישול שהוא ביד"ס אלא הניכרות, זה עדיין ניכר ואפי' הרא"ש יודה בזה.
מה אומר על כך השו"ע האוסר כבר ביד"ס? היה אפשר לומר שהשו"ע סובר שהנקודה היא בישול ולא ניכרות ולכן כבר פחות מיד"ס אסור. אך מצאנו בשו"ע בלח שהצטנן שהגדר הוא יד"ס ורק פחות מכך אסור להחזיר ליד"ס, אך מעל יד"ס מותר להעלות. ולמרות שלח בן דרוסאי אסור להעלות לכל צרכו. ועולה מכאן- שלכתחילה זה קו אדום, אך אם בושל וירד אז ניכר ויש זכר שזה מבושל ולכן מותר להעלות. וא"כ רואים שגם לשו"ע יש עניין של ניכרות, שפחות מיד"ס לא ניכר, ויותר מיד"ס כן ניכר. ולכן צריך להסביר שהמח' בין השו"ע לרמ"א היא איפה זה נקרא ניכר, לשו"ע עד יד"ס. ולרמ"א בלא נצטנן לגמרי.

3. '''משנה ברורה- (שם)''' דעה אמצעית: הרמ"א חושש לשני הצדדים ועל כן מתיר מתחת יד"ס שאין בישול אחר בישול, אך אוסר מתחת נצטנן לגמרי שיש בישול אחר בישול.

== יבש שמפשיר ונעשה לח ==

:'''[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=51b&format=pdf הגמרא]''' בנא: אומרת שאין מרסקין את השלג ואת הברד כיון שיש איסור דרבנן של מוליד. אך מותר לשים בתוך כוס של יין שמפשיר מעצמו ואין בזה מוליד. '''רש"י''' על המשנה מסביר את האיסור של מוליד שאסור משום שדמי למלאכה. הסבר נוסף הוא גזרה משקין שזבו שמא יסחוט.

דנו הראשונים לגבי אינפנד"א דהיינו פשטידה עם שומן קרוש שכאשר מחמם אותה השומן מפשיר ונעשה נוזל, האם יש בזה מוליד או שלא.

'''ספר התרומה לרבינו ברוך-([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1345 מובא בב"י שי"ח טז])''' אוסר בפשטידה משום מוליד כיון שהשומן מפשיר ונעשה נוזל. ואמנם הרי לגבי קרח בכוס התרנו לכאורה משום שלא עושה בידיים וא"כ גם כאן שאינו עושה בידים אלא האש עושה נתיר? אלא שבכוס הותר כיון שאין ניכרת ההולדה כיון שנבלע בתוך הכוס, ואילו בפשטידא השומן הנוזל ניכר .

'''רבינו יחיאל מפריס, רמב"ם, רמב"ן-(שם)''' התירו בפשטידה ואין בזה מוליד כמו בקרח שהותר בכוס כיון שאינו עושה בידיים ממילא א"א לומר שהוא עושה מלאכה, וכן אין שייך גזירת משקין שזבו כי שומן קרוש הוא מאכל ולא משקה.
רבינו יחיאל הביא ראיה לדבריו משמן, שכתוב שסכה אשה ידה בשמן (קרוש) ומחממתו כנגד האור וסכה לבנה. ומכאן מסיק רבינו יחיאל שאין איסור מוליד בשמן קרוש וכן בפשטידה שהרי מותר לעשות זאת בשבת.

'''המרדכי (שם)-''' מסתייג מההיתר של ר' יחיאל ואומר שראוי להחמיר כבעה"ת במקום שהיד סולדת בו ששם יש איסור נולד.

'''בית יוסף-''' הבין שהמרדכי לגבי פשטידה פסק כבעל התרומה לגמרי שתמיד אסור מוליד. לעומת זאת לענין שמן פסק שמותר רק במקום שאין היד סולדת. ועל כך הקשה שני קושיות- 1. הרי אם יש איסור מוליד בשמן הרי שצריך לאסור גם במקום שאין היד סולדת? 2. יוצא מהמרדכי שלרבינו יחיאל מותר בפשטידה גם במקום שהיד סולדת, והרי יש בעיה של מבשל?

=== השולחן ערוך ===

'''[http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1572 שו"ע שי"ח טז]-''' פשטידה מותרת תמיד גם במקום שהיד סולדת בו. ואין בזה איסור נולד כר' יחיאל. אמנם צריך להבין מדוע אין איסור מבשל כפי שפסק בב"י לעניין שמן?

'''ישנם 3 דרכים בהבנת השו"ע-'''

1.'''לבוש-''' צריך לתקן ולומר שמותר רק במקום שאין היד"ס כיוון שביד"ס יש איסור בישול שהשומן לא נחשב יבש מאחר שנעשה לח לאחר שמפשיר (והלבוש הבין שהבית יוסף הקשה גם לגבי פשטידה ולא רק לגבי שמן).

2.'''מג"א-(ס"ק לט')''' דווקא בשמן יש איסור כיוון שהוא חי אבל השומן המבושל נחשב יבש וע"כ אין בו איסור בישול וע"כ לא קשה על המרדכי, מאחר שהמרדכי לא דיבר כלל על שמן אלא על פשטידה ובאמת בשמן אסור תמיד משום בישול אבל בפשטידה אין כלל איסור בישול והחילוק בין יד"ס ללא יד"ס הוא שביד"ס יש ודאי איסור מוליד ששם השומן יפשיר אבל במקום שאין היד"ס ספק אם יפשיר וע"כ מיקל.

3.'''ט"ז-(ס"ק כ')''' באמת יש איסור בישול בפשטידה שהשומן נחשב לח אלא שההיתר של השו"ע הוא דווקא במקום שהיד"ס בתנאי שלא יגיע בפועל ליד"ס, שאז אסור מדרבנן. ומאחר שהשומן מתבשל בתוך הפשטידה, אין זה נחשב דרך בישול ומותר. כמו כן צריך להסביר את ההיתר של אשה שסכה ידה אפי' במקום שהיד"ס, ומותר כיוון שעושה בשינוי. כלומר כיוון שזה גם דרבנן וגם שינוי מותר תמיד.

'''יוצא א"כ שהט"ז והלבוש סוברים שיבש שמפשיר ונעשה לח נחשב לח ויש בו בישול, ואילו למג"א נחשב יבש ואין בו בישול וכך נפסק להלכה.'''

== עירוי על דבר יבש שהופך ללח ==

'''המג"א''' בסימן רנ"ג (ס"ק מא) פוסק שאסור לערות מים חמים על שומן שעל הכלים משום נולד, אבל מותר לשרות את הכלים במים חמים. ומכאן שמצד איסור בישול אין בעיה בעירוי המים על השומן, וזה כשיטת המג"א בפשטידה שיבש שנעשה לח דינו כיבש.

'''רעק"א-(שם)''' מקשה לכאורה שעירוי אינו דומה לפשטידה, שהרי בעירוי מים חמים ישנם שני שלבים, בתחילה השומן נעשה לח ולאח"מ מתבשל וא"כ יש בישול של לח מבושל שהצטנן שיש בו בישול אחר בישול? אמנם השרייה יהיה מותר כיון שזו פעולה אחת שבה היבש נעשה לח ומתבשל.
מנסה לתרץ הרעק"א- שכאשר השומן נעשה לח, הוא אינו צונן לגמרי וע"כ אין בו איסור בישול, ע"פ דברי הרמ"א שכל עוד לא הצטנן לגמרי מותר.

אך קשה- שהרי כל מה שהתרנו בלח שחם קצת, זה דווקא שזה החום המקורי של המאכל, אבל כאן בשומן שזה חום חדש בוודאי יהיה אסור.
נראה להסביר- שרעק"א מצריך שיהיה למאכל שם מבושל ברציפות, וכאן כאשר הוא יבש יש עליו שם מבושל שלא מתבטל הניכרות של הבישול ממנו, וכאשר הוא נעשה לח יש עליו שם מבושל כי הוא לא קר לגמרי, ורק לח קר לגמרי מאבד את הניכרות ממנו.
אמנם קשה שעוד לפני שהמאכל נעשה יבש, הוא מתקרר ומאבד את ניכרות הבישול שלו? ואם אנו מחפשים שיהיה רצף כעת אין כבר רצף?
ובאמת רעק"א נשאר בצ"ע לדינא.

=== '''הלכה למעשה-''' ===
אסור לערות מים חמים מכלי ראשון על קפה נמס (מבושל) וכן סוכר ומלח (מבושלים) וחלב (מפוסטר) כיון שזה נעשה לח והוא מבשל. (משנ"ב והשש"כ א, נה).
ואמנם גם להשרות במים חמים בכלי ראשון אסור משום מיחזי כמבשל.

== הגדרת יבש ולח ==

מהי ההגדרה לדבר לח ומה ההגדרה לדבר יבש?

הגדרות בין נוזל למוצק יש נ"מ בהרבה מקומות כגון בהלכות ברכות לעניין מה מוגדר בלילה רכה לברכת מזונות או לעניין ממרח ועוד הרבה

'''הנודע ביהודה''' סובר שאם מושכים את המאכל מצד אחד נמשך כל אותו מאכל אחריו זה יבש

'''באג"מ''' (או"ח חלק ד סימן עד בישול אות ה) מגדיר שכל שניצוק מכלי לכלי ואינו מדובק בכלי הקודם נחשב לח (הוא דן לגבי קטשופ שלדבריו נחשב לח ולכן אסור להניחו על שניצל חם בשבת).

'''הרב ליאור''' מחלק אם ששופכים אותו לכלי הוא מקבל את צורת הכלי שבו הוא נמצא או שומר על צורתו העצמית (כך שמעתי ממנו בשיעור. הגדרה זו קרובה להגדרה המדעית בין מוצק לנוזל כפי שמצאתי בויקיפדיה. מוצק- מצב בחומר בעל צורה מוגדרת (להבדיל מנוזל ומגז שלהם אין צורה מוגדרת - הם מקבלים את צורת הכלי שבו הם נמצאים) ונפח מוגדר[[:קובץ:///C:/Documents and Settings/Administrator/שולחן העבודה/שבת/6 מבשל.docx# ftn2|.]]

'''מג"א''' (סימן ר"ח אות ח לעניין ברכות) מחלק האם זה דבר שאוכלים אותו או דבר ששותים אותו.

== לח מעורב בנוזל ==
אם ישנו תבשיל המעורב בלח ויבש יחד, כיצד נדון אותו?
מסברא היינו אומרים שנדון כל דבר בפני עצמו, ביבש לא יהיה בישול, ובלח יהיה בישול.

'''[[http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1173 הבית יוסף]]''' בסימן רנ"ג (א) '''מצטט את הרבינו ירוחם'''- "כל '''שרובו''' רוטב ומצטמק ויפה לו והוא צונן כשהחזירו ע"ג כירה ומצטמק הוי מבשל גמור" עולה מדבריו שאם יש רוב יבש למרות שיש נוזלים זה נחשב יבש ומותר לכתחילה לחמם את הלח . וכן אם הרוב לח אע"פ שיש גם יבש יש בזה בישול.

:לכאורה קשה מדוע ללכת ע"פ הרוב הרי גם המיעוט הלח מתבשל ויש בו בישול אחר בישול?

1. '''הפמ"ג (רנג , יג') מסביר'''- הנקודה של הרוב היא החילוק בין מצטמק ורע לו לבין מצטמק ויפה לו שלשיטת ר' ירוחם בלח שהצטנן פטור אם מצטמק ורע לו, וחייב דווקא במצטמק ויפה לו, והרוב מעיד האם התבשיל נחשב מצטמק ויפה לו או רע לו וע"כ אם הרוב יבש שבד"כ הוא מצטמק ורע לו אז כל התבשיל נחשב מצטמק ורע לו אך אם הרוב לח שבד"כ הוא מצטמק ויפה לו כל התבשיל נחשב מצטמק ויפה לו.
החיסרון במצטמק ורע לו הוא שבשביל להתחייב צריך מלאכת מחשבת אך כאשר מצטמק ורע לו האדם הולך מראש לעשות פעולה לא מוצלחת ועל פעולה כזאת לא מתחייבים.

ישנם שני בעיות בשיטת '''הפמ"ג''': 1. יכול להיות גם מקרה שהיבש מצטמק ויפה לו ואין בהכרח עדות שכאשר הרוב יבש התבשיל נחשב מצטמק ויפה לו. 2. השו"ע עצמו לא מזכיר את הר' ירוחם לגבי מצטמק ורע לו וחילוק זה נזכר רק ברמ"א וכן נפסק בט"ז. אבל '''הב"ח והגר"א''' כתבו שלשו"ע אסור לחמם מצטמק ורע לו. לפי שיטות אלה לא יועיל שהרוב מצטמק ורע לו ויהיה אסור בכל מקרה, וצריך הסבר אחר לב"י שהתיר כאשר הרוב יבש. אמנם המג"א מסביר שגם השו"ע מודה לרמ"א ומתיר במצטמק ורע לו. ופוסק '''הגר"מ פיינשטיין''' שאפשר לסמוך על החילוק של ר' ירוחם במקום צורך גדול ולפ"ז אפשר לסמוך על הפמ"ג בשעת הדחק ולחמם בתבשיל שרובו יבש כשהוא מצטמק ויפה לו.

2. הסבר נוסף בשיטת '''ר' ירוחם המובאת בב"י'''- אומר '''המנחת כהן'''- תבשיל שרובו יבש נחשב יבש וכשרובו לח נחשב לח שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין. כלומר חייבים לקבוע קו ברור מה נחשב יבש ומה לא וע"כ מגדירים שדבר שרובו יבש נחשב יבש .

אמנם עדיין לא מובנת הסברא, מה מועילה הגדרת התבשיל כיבש, הרי סוף סוף יש כאן מיעוט לח שמתבשל, הרי בלא היבש היה אסור לבשל את הלח?
'''הגרצ"פ פרנק''' מסביר- מצינו דין שהמוציא מת על מיטה מהבית בשבת פטור, על המת כיוון שזו מלשצ"ג ועל המיטה כיוון שזו הוצאה נספחת ובטילה למת. וכן לגבי הוצאת חי על מיטה, שהחי נושא את עצמו והמיטה טפילה לו ופטור המוציא.
וע"כ גם אצלנו הרוטב שהוא מיעוט, בטל ליבש ואין בישולו נחשב כלל בישול. אמנם לפ"ז החילוק הוא לא בין רוב למיעוט אלא בין עיקר וטפל, אך לא מצינו מי שכותב זאת .

3. '''הסבר נוסף בדברי ר' ירוחם'''- על פי הסברא שהובאה לעיל בענין בישול. שהנקודה בבישול אחר בישול בלח שהצטנן, אינה קידום המאכל שכבר אינו מבושל, אלא המאכל כן מבושל אלא שחזותו אין בה היכר שנעשה בה בישול, ולכן אסור לבשל. עפ"ז כאשר ישנו תבשיל שרובו יבש ע"כ התבשיל כתבשיל ניכר בו הבישול ולכן גם ברוטב ניכר הבישול, ויהיה מותר בא"ב. שכיון שהנושא אינו הבישול אלא הניכרות הרי שכאן הבישול ניכר.

נפק"מ בין הסבר זה להסבר של הרב פרנק- א. כאשר הרוטב היה נפרד מהעוף, וכעת הוא מחברם על מנת לחמם- לרב פרנק מותר כיון שזה מיעוט ובטל, ולהסבר זה יהיה אסור כיון שהרוטב כבר איבד את חזות הבישול. ב. חימום ביצים מבושלות במים- להסבר זה אלו מים חיים וודאי שאינם ניכרים ולכן יהיה אסור, אולם לרב פרנק אולי יותר כי המים נטפלים לביצים.

=== '''להלכה-''' ===
רוב האחרונים אינם מקבלים את החילוק של רוב ומעט ( או שסוברים שהציטוט מרבינו ירוחם הינו טעות בגרסא או לפמ"ג שראינו שלפי הסברו זה לא להלכה) , אולם '''הגר"מ פיינשטין''' מתיר במקום צורך גדול.

לשיטות שלא מקבלות את החילוק בין רוב למעט- מה כן נחשב דבר יבש?
'''הרב אלישיב'''- יבש לגמרי ובעיקר מבחוץ, וי"א שגם מבפנים.
'''רש"ז'''- שלא יהיה טופח ע"מ להטפיח.
'''משנ"ב'''- צריך להריק את הרוטב שלא יראה בעין.

== בישול אחר אפיה ==

'''[http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1339 בטור]'''(שי"ח, ה') מובאת דעתו של '''היראים''' הסובר שאע"פ שאין בישול אחר בישול ביבש, אך יש בישול אחר אפיה (וצלייה) ואפי' בכלי שני, וכן להפך יש אפיה אחר בישול. ואמנם מוסיף שאין אפיה אחר אפיה וצליה אחר צליה. הב"י מביא דעת הראבי"ה החולק וסובר שאין בישול אחר אפיה (וצלייה), ואין אפיה אחר בישול.

המקור לדבריו הוא '''הגמ' בפסחים'''(מא. הדנה לגבי קרבן פסח שיש בו איסור אכילת פסח מבושל. ואומרת הגמ' שבשלו ואח"כ צלאו פשיטא שחייב, צלאו ואח"כ בשלו- תולה הגמ' במח' ר"מ ורבי יוסי לגבי מצה, האם יוצאים יד"ח ברקיק מבושל או לא, לר"מ כן, ולר"י לא יוצאים כיון שהבישול הרס את האפייה, ולכן אין על זה שם מצה, ומכאן לפסח שהבישול הורס את הצלייה ולכן חייב. ופוסקים כרבי יוסי ומכאן שהפעולה החדש משכיח את הדבר הקודם. ומכאן מסיק שגם בשבת יש בישול אחר אפייה.

:אמנם קשה בגמ', הרי שם לגמ' בפסחים היה פשוט שבישלו ואח"כ צלאו חייב, וזה אפי' לא היה תלוי במח'. ורק לגבי צלייה ואח"כ בישול הוזכרה המח'. והרי לכאורה רצינו לומר שזה אותה שאלה, האם הפעולה השניה מבטל את הראשונה, למה הרישא אינה במח'?

::אלא צ"ל שהפעולה השנייה אינה מבטלת את הראשונה, אלא מצטרפת אליה, ואז נראה להסביר את הגמ'- בישול ואחריו צלייה- הדבר הראשון ודאי משמעותי ולכן ברור שיש שם של בישול ויהיה חייב, והצלייה אולי מצטרפת ואולי לא זה אינו משנה. אך צליה ואחריה בישול- צלייה ודאי יש, ולגבי הבישול בזה יש מח' האם יש מקום לבישול להיכנס גם בשם הקרבן או שלא, לר"י- יש מקום לבישול ולכן חייב, ולר"מ אין מקום ולכן פטור. וכמו בפסח כך הדיון לגבי מצה שאולי הבישול אחר האפייה- אפוי מבושל- אינו יוצא בזה יד"ח.

'''הבה"ל''' דן האם ניתן לחזור למקור, כלומר האם מותר לאפות מאכל שהוא אפוי מבושל, האם זה נחשב אפייה אחר בישול או אפייה אחר אפייה?

:ואומר שתמיד הפעולה האחרונה היא הדומיננטית והפעולה הראשונה רק מצטרפת אליה וע"כ אסור לאפות דבר שנאפה והתבשל, ולפי דבריו יוצא הפוך ממה שאמרנו עד כה, ולא ברור מהלך הגמ' עפ"י דבריו.
ובאמת הפמ"ג לא מקבל דין זה ואומר שהפעולה הראשונה היא הדומיננטית והשנייה רק מצטרפת אליה, ולדבריו לא יועיל לבשל דבר אפוי ע"מ לבשלו עוד בשבת כיוון שיש עליו שם אפוי.
ולפי דברים אלו יש להסביר שמה שאומר היראים שהתבטל השם הראשון, אין הכונה לגמרי, אלא שהצטרף דבר שכלל לא היה קודם, לעומת בישול אחר בישול בו יש רק המשך.

'''הראבי"ה''' הקשה על '''היראים''' מגמ' בברכות, שבה הגמ' דנה לגבי שלקות (ירק מבושל) מה ברכתו האם אדמה כי הוא עדיין ירק, או שהבישול עקר ממנו שם ירק ויברך שהכול, ומנסה ללמוד ממח' ר"מ ור"י במצה, ודוחה שאין ללמוד ממצה כיון שבמצה בעינן טעם מצה, וא"כ קשה על היראים שאין לדמות את מצה לשבת ולהוכיח שיש בישול אחר אפייה, כי מצה היא שונה?

מתרץ '''הב"ח'''(ד"ה "בית יוסף")-: 1. שבאמת הבישול מבטל את האפייה במצה, וזה הטעם שלרבי יוסי לא יוצאים יד"ח, ומה שאמרה הגמ' בברכות שלא יוצאים יד"ח כי טעם מצה בעינן, זה רק לרווחא דמילתא, כלומר אומרת הגמ' שגם אם תרצה לומר שבישול לא מבטל את האפייה מ"מ וודאי שאת הטעם הוא משנה ולא יצא יד"ח כי טעם מצה בעינן. אך באמת גם הגמ' שם סוברת שהבישול מבטל את האפייה.

2. עולא הוא זה שמחלק בין ברכות למצה, וגם בפסחים הוא מחלק בהמשך בין פסח למצה (ואומר שבפסח חייב כיון שכתוב "ובשל מבושל מ"מ), ואמנם אנו איננו סוברים כעולא, אלא סוברים שאין חילוק בין מצה לכל השאר ולכן גם בשאר תהיה מח', וניתן ללמוד אף לשבת. וא"כ לומדים מהב"ח שהטעם אינו מספק, אלא צריך שינוי משמעותי.

3. '''הט"ז''' מתרץ- שאף אם נקבל את החילוק בין מצה לברכות שבמצה בעינן טעם מצה, עדיין ניתן ללמוד לשבת, כיון שגם בשבת אזלינן בתר טעם, האם מצטמק ויפה לו או רע לו, ולכן ניתן ללמוד ממצה לשבת, ויהיה בזה מח'.

=== '''להלכה-''' ===

[http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1568 השו"ע] (שי"ח, ה') כתב שאין בישול אחר בישול ביבש, ואפיה אחר בישול הביא שיש אוסרין ויש מתירין וא"כ נראה שלהלכה הוא מתיר. אך הרמ"א הביא שיש בישול אחר אפיה (וצלייה) ולהפך, ויהיה אסור כשיטת היראים ואפי' בכלי שני, ובכלי שלישי יהיה מותר(וכפי שאמרנו לעיל אין צליה אחר צליה ואפיה אחר אפיה).

יוצא מדברינו אלו שלשיטת הרמ"א אסור לשים על הפלטה דבר מבושל כגון אורז ותפו"א מבושלים כיון שכעת הם ניצלים, ולכאורה מצינו שהעולם מתיר בכך?

'''שני דרכים-''' 1. '''הבה"ל''' בסעי' טו' מקשה על השו"ע שדן לגבי בא"ב וכותב כדבר פשוט- שדבר שנתבשל מתר להניחו כנגד המדורה, והרי זהו צלייה אחר בישול ויש שאוסרים? ומתרץ המאמר מרדכי- שלשים ליד האש בתוך קדרה זה נקרא בישול ואפי' שאין נוזלים. ולכן במקרה של השו"ע הוא שם ליד האש בקדרה ולכן זהו בישול אחר בישול. לפ"ז נוכל להסיק מהמאמר מרדכי שבכל מקום שבו שמים על הפלטה ביחד עם הסיר דברים מבושלים, לא יחשב צלייה אלא בישול ויהיה מותר .

2. '''החזו"א והשולחן שלמה-''' כותבים שכל מה שאסרנו בישול אחר צליה ולהפך, כל זה כאשר נעשה שינוי משמעותי על ידי הצלייה, אולם אם אין נעשה שינוי משמעותי זה יהיה מותר.ודבר זה מובן מסברא כיון שהצלייה יכולה לבטל ולפעול שם חדש רק אם היא עושה משהו משמעותי.
לפ"ז כל מאכל מבושל שנרצה להניחו על הפלטה לצלייה נצטרך לבדוק אם הצלייה תשנה אותו באופן מהותי כגון תפו"א מבושלים ויהיה אסור. או שלא ישתנה באופן משמעותי כגון אורז ויהיה מותר.

'''השש"כ''' מביא שאסור לשים דבר מבושל על האש או הפלטה, ואמנם בהערות מביא את הדברים שהבאנו כעת.
עוד מביא השש"כ שלשים שקדי מרק בתוך המרק מותר אפי' בכלי ראשון, כיוון שהשקדי מרק בושלו בשמן עמוק הנחשב לבישול (צלי קידר) ואין בישלו אחר בישול.
קרוטונים ולחם שרק נאפו יהיה אסור לשימם בתוך המרק כיון שזהו בישול אחר אפייה.
ומסיים '''השש"כ''' שאין לשים לחם ליד האש ולעשותו לצנימים, כיון שהלחם מתקשה בכך. ונראה שצריך להסביר איסור זה שיש צלייה אחר אפיה ואסור.

==== קפה שחור ====
קפה שחור שנקלה ונטחן לכעורה דינו כבישול אחר אפיה ובמיוחד שאינו ראוי למאכל אחר הקליה והבישול הוא גמר הכנתו אלא שיש שני סברות להתיר א. '''הרב עובדיה'''[[:קובץ:///C:/Documents and Settings/Administrator/שולחן העבודה/שבת/6 מבשל.docx# ftn1|[]]<nowiki/>חזו"ע ח"ד עמ' שיד[[:קובץ:///C:/Documents and Settings/Administrator/שולחן העבודה/שבת/6 מבשל.docx# ftn1|<nowiki>]</nowiki>]] כתב שאין צריך שיהיה ראוי לאכילה אלא שיהיה עומד לאכילה ועוד שיש רבים מהאחרונים שסוברים שהוא ראוי לאכילה בשעת הדחק[[:קובץ:///C:/Documents and Settings/Administrator/שולחן העבודה/שבת/6 מבשל.docx# ftn2|[]] מנ"א פרק י אות מג, [[:קובץ:///C:/Documents and Settings/Administrator/שולחן העבודה/שבת/6 מבשל.docx# ftn2|<nowiki>]</nowiki>]]. ב. '''האג"מ'''[[:קובץ:///C:/Documents and Settings/Administrator/שולחן העבודה/שבת/6 מבשל.docx# ftn3|[]] אור"ח חלק ד סימן עד מלאכת אופה אות יח[[:קובץ:///C:/Documents and Settings/Administrator/שולחן העבודה/שבת/6 מבשל.docx# ftn3|<nowiki>]</nowiki>]] סובר להקל בקפה כיוון שהוא בא רק ליתן טעם והרי הוא כתבלין ומה שהגמ' אומרת שתבלין לא מתבשל בכלי שני הכוונה כל דבר שבא רק ליתן טעם ואינו מעיקר האוכל אין בו בישול בכ"ש.

ובערוך השולחן כתב שעיננו הרואות שקפה מתבשל אפילו בכלי שלישי ולכן יהיה אסור להכין כלל קפה שחור בשבת.

[[קטגוריה:אפייה ובישול]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:בישול]]
[[קטגוריה:ל"ט מלאכות]]
[[קטגוריה:שבת פרק כב]]

שיחת משתמש:א.א

2018-01-04T09:39:23Z

עוז פ: /* שיטת הרי"ף לגבי אוהל בשבת */

==בדיקה לפני תשמיש ולאחריו==
אשריך על ההשקעה

נראה לי שכדאי שתכתוב בסוף כל נושא גדול סיכום בשביל אנשים שרוצים רק להכיר בגדול את הסוגיא בלי לשבת עליה כבד.

--[[משתמש:אריה.ג|אריה גרוס]] 23:41, 13 ביוני 2016 (IDT)

:אתה פותח פה דיון...
:להבנתי כל מטרת האתר היא להכיל כמה שיותר מקורות. סיכומים תמציתיים אפשר לעשות גם באמצעים לא מקוונים (ויש כאלה הרבה).
:היתרון של האתר ושל השיתוף הוא בכך שאפשר לסכם סוגיה ולהוסיף עליה מבלי הגבלה עוד ועוד, מה שאי אפשר לעשות בספרים מודפסים.
:[[משתמש:א.א|א.א]] 12:06, 14 ביוני 2016 (IDT)

:מלבד זאת, אני שוקל לחלק את הסוגיה לשנים: 'בדיקה לפני תשמיש' ו'בדיקה לאחר תשמיש'. כי כל אחד הוא נושא לעצמו, ולמרות שיש גמרות מקבילות, וגם בחלקן יש מחלוקות איך לפרש, אם הכוונה לקודם תשמיש או לאחר תשמיש, בכ"ז למען הסדר והקיצור נראה לי שטוב יותר לחלק.
:[[משתמש:א.א|א.א]] 13:15, 14 ביוני 2016 (IDT)

== שיטת הרי"ף לגבי אוהל בשבת ==
לעניין מה שהגבת לי. מעיון ראשוני בסויה היה נראה לי שגדרו של הרי"ף שכל בניין שיש בגגו טפח זה גדר בחוזק הבניין כלומר מח' רש"י ורי"ף היא האם מודדים בזמן או בצורה. וצורה כוללת בתוכה גם את חוזק הבניין וגם את צורת המבנה (אחרת לא ברור מדוע הרי"ף מגדיר זאת כבניין קבע כמו שהעיר החזו"א) אומנם מעיון שני נראה שאתה צודק ויש לחלק בין שני הנושאים כרגע אין לי זמן להעמיק בסוגיה זו ולשנות מחדש את הדף אם אתה מעוניין אז יש שו"ת הר צבי (טל הרים בונה א)שדן בזה וגם זכור לי אור שמח וחת"ס אבל אינני זוכר מקור מדוייק
=== בישול אחר בישול ===
גם כאן אתה צודק לא ממש הבנתי איך פועלת המערכת ולכן עשיתי העתק הדבק מקובץ WORD אני אטפל בזה בהקדם כמו כן אני צרי עזרה יש עוד כמה דברים שלא הבנתי

שיחת משתמש:א.א

2018-01-04T09:36:16Z

עוז פ: /* בדיקה לפני תשמיש ולאחריו */

בישול בכלי ראשון ושני

2018-01-04T08:36:45Z

עוז פ: יצירת דף עם התוכן "מלאכת מבשל או בלשון המשנה "אופה" היא כל הכנה של אוכל לאכילה ע"י חום האש ואומנם גם כאשר אין..."

טיוטה:בישול בכלי ראשון ושני

2018-01-04T08:28:41Z

עוז פ:

טיוטה:בישול בכלי ראשון ושני

2018-01-04T08:24:40Z

עוז פ:

מלאכת מבשל או בלשון המשנה "אופה" היא כל הכנה של אוכל לאכילה ע"י חום האש ואומנם גם כאשר אין ממש אש תחת הקדרה יכול להיות מבשל אבל כאשר עבר לכלי אחר כבר אין בישול ונדון לקמן מהם התנאים להיתר
{{מקורות|שבת מא א|שבת מ א|שבת פרק ג הלכה ד-ה||אורח חיים שיח ט-יב}}
== כלי שני ==
אומרת המשנה(שבת מא.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. 

ובגמ' (שם מ:) אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו. 

ותוספות (שם ד"ה ושמע מינה) מסביר את הטעם מדוע כלי שני אינו מבשל הרי יכול להיות מצב שכלי שני יהיה בחום גבוהה יותר מכלי ראשון? 

"ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר." 

הר"ן (כב. ברי"ף) מביא את דעת ר' יונה שלא דפנות הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני אלא אפילו האוויר ברגע שיצא מין הכלי קירר אותו כך שלא יבשל יותר
"איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל" 

ובירושלמי (שבת פ"ג ה"ד) הביאו טעם אחר שכיוון שלא אסרו מהתורה אלא כשהאור מהלך תחתיו לכן כלי ראשון הוא הרחקה ולא עשו הרחקה להרחקה. 

"בעא קומי רבי מנא עשה כן בשב' חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה כיי דמר רבי זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו...
הכל מודין בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר רבי יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני" 

ניתן להסביר את המח' בשיטות הראשונים בכמה דרכים:
=== כלי שני הגדרה מציותית או הלכתית ===
ניתן לומר שנחלקו הראשונים האם הכלל שאומרת הגמ' "כלי שני לא מבשל זה כלל מציאותי או הלכתי 

הרשב"א (שבת מ: ד"ה מביא אדם) ויראים (ספר יראים סימן רעד מלאכת אופה) סברו שזה כלל מציאותי וז"ל היראים "ואין בישול תלוי לא בכ"ר ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני "
ולכן כאשר הכלי שני בחום גבוהה או שהאוכל הוא מקלי בישול יהיה אסור אפילו בכלי שני 

ריטב"א (שבת מב. ד"ה ולעניין בליעת איסורים) סובר שזה גדר הלכתי שלעניין שבת צריך שיעשה מעשה בישול וכלי שני אינו מוגדר כמעשה בישול אע"פ שלפעמים כלי שני יכול להיות יותר חם מכלי ראשון אומנם לשאר איסורים הגדר שונה כיוון ששם לא צריך מעשה בישול אלא שיבליע ויפליט וזה גדר של חום ולכן בחום גדול גם כלי שני יאסור 

"ולענין בליעת איסורים וכן לענין הגעלה האריכו הרבה מן המפרשים ז"ל, אבל הדבר המוכרע שהאמת מורה עליו הוא כי ענינים חלוקים הם ואינם ענין להא דגבי שבת, דאילו לענין שבת בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפי' רותח אינו מבשל, אבל לענין איסורים אפי' כלי שני מבליע ומפליט"
 

לדעה שסוברת שזה גדר הלכתי קשה מראיותיו של היראים מקלי בישול שבכלי שני מתבשלים ובשר שור שבכלי ראשון אינו מתבשל ואם זה גדר של כלי מה זה משנה סוג המאכל אלא שיש לתרץ לשיטתם שקלי בישול דרך העולם לבשלם גם בכלי שני אומנם שאר מאכלים אין דרך לבשלם בכלי שני. תרוץ זה מסביר גם מדוע כלי שני לא נאסר מדין תולדות האור כיוון שבתולדות האור דרך העולם לבשל לעומת כלי שני שאין רגילות לבשל לפ"ז אם ניצור מכשיר בישול שמורכב בו שהוא כלי שני בכל זאת יהיה אסור לכו"ע לבשל בו כיוון שזה דרכו לבשל 
=== הגדרת בישול במתבשל או במבשל ===
אפשרות נוספת לחלק בין הדבר המבשל לבין הדבר המתבשל כלומר לשיטת התוס' שכלי שני זה הגדרה בדפנות הכלי שהאוכל שבהם הולך ומתקרר ולכן אין בו כח לבשל לעומת לירושלמי הגדר הוא בדבר המתבשל שדבר שהתבשל על גבי האש אסרה תורה כיוון שודאי שהוא היתבשל שם ודבר שלא מתבשל על גבי האש לא אסרה תורה כיוון שלא ודאי שהיתבשל אבל רבנן אסרו אבל בכלי שני לא גזרו רבנן כיוון שמן הסתם אין הוא מתבשל שם אבל דבר שודאי לנו שמתבשל שם כגון קלי בישול אסור
לתוספת עיון בנושא עיין בדף#הפניה [[בישול בחמה ובאור ובתולדותיהם בשבת]]

== מצקת ==
התוס' שהבאנו לעליל הסביר שטעם כ"ש זה כיוון שהדפנות מקררות את המים שבכלי ופ"ז במצקת הדפנות התחממו מהכלי ראשון אין את טעם ההיתר אומנם לפי סברת הירושלמי שלא עשו הרחקה לכלי שני, מצקת אינה על האש ואין טעם להרחיק בה. 

ונחלקו בדבר הט"ז (יור"ד סי' צב ס"ק ל) הביא דעת מהרי"ל שסובר שמצקת דינה ככלי שני אא"כ הניח אותה זמן מרובה בכלי ראשון שאז דינה ככלי ראשון וחלק עליו שאנו רואים במספר מקומות שכף שהוציאו איתה מכלי נחשבת ככלי ראשון לעניין הגעלה ובשר וחלב ולכן סבר שמצקת דינה ככלי ראשון 

המג"א (אור"ח סימן תנב ס"ק ט) חלק עליו וסבר כדעת המהרי"ל שמצקת דינה ככ"ש 

המשנ"ב בסמ"ק מה פסק כדעת המג"א אומנם בס"ק פז פסק כט"ז?! 

בחזון איש (סימן קכב אות ג) תירץ שבס"ק פז מדובר שהקדרה עדיין על האש ולכן מחמירים שהמצקת ככלי ראשון אבל בסימן מה מדובר שהקדרה אינה על האש שאז מקלים להחשיבה ככלי שני 

ובשש"כ (פרק א סעיף סח הערה רי) תירץ שבסימן מה מדובר על להשרות לחם במרק שזה דעת יחיד שיש בישול אחר אפיה ולכן המשנ"ב הקל ובסימן פז כתב את עיקר הדין כט"ז שמחמיר 

== קלי בישול וכלי שלישי ==
בהמשך הגמ' (שם מב:) דנה על מלח האם הוא מקלי בישול 
"סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא." 
ונפסק להלכה כלישנא בתרא שמלח אינו מתבשל כלל אבל הרמ"א כתב שראוי להחמיר ללשנה קמא אלא שהמשנ"ב סובר שזה רק במלח שחוצבים מהאדמה שאינו מבושל אבל מלח שלנו שלקחו מי ים ואידו אותם הרי הוא מבושל ואין בישול אחר בישול 
במשנה שהבאנו לעיל נאמרו שני סוגי מאכלים שהם מקלי בישול "מליח ישן וקולייס האיספנין"" וכן ראינו לעיל לגבי תבלין ושמן שהגמ' אומרת שמותר להכניסם לכלי שני משמע שהם אינם מקלי בישול וכן מלח ובשר שור שאינו מתבשל אפילו בכלי ראשון אבל מה הדין בשאר מיני אוכלין שלא כתובים בגמ'? 
הב"י יוסף מסביר את הרא"ם שהובא לעיל לעניין בישול אחר אפיה שסובר שכיוון שאנו רואים שיש דברים הקלין להתבשל ואין אנו בקיאים ברכין וקשין לכך ראוי להחמיר בכולן וכך לשון הרא"ם "הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים" וכך הסביר המשנ"ב שפסק בשו"ע כדעה זו שראוי להחמיר בכל דבר חוץ ממים ושמן 
חיי אדם (כלל כ סעיף ד) "כלי שני אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו. ואמנם כיון דיש דברים המתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין, יש להחמיר שלא ליתן שום דבר דשייך בו בישול אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו." 
ולכן בערוך השולחן (סימן שיח אות כח) כתב "וכיון שנתבאר דכל דבר שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הוי בישול וחייב בשבת לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת" 
בחזו"א (סימן נב אות יח) חלק על הסברה שצריך להחמיר בכל דבר אלא רק בפת המבוארת בסמ"ג שהיא אפויה וקלה להתבשל וכן בביצה. 
והגר"מ פינשטיין (אג"מ באו"ח ח"ד סי' ע"ד אות טו) חלק עליו מסברה אחרת "ולע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו," 
המקור לדבריו הוא בפרמ"ג שהבין כך מהמג"א (אור"ח סי' תמז אות ט) לעניין פסח שאנו רואים שעירוי מכלי שני אינו ככלי שני משמע שבכלי שלישי הוא לא מבשל כלל אפילו קלי בישול 
החזו"א (סימן נב אות יט) חולק וסובר שאין חילוק בין שני לשלישי כיוון שבגמ' לא מצינו חילוק כזה אלא רק חילוק בין כלי ראשון לשני ובין יס"ב לאיס"ב 
* פריט רשימה עם תבליטים

טיוטה:בישול בכלי ראשון ושני

2018-01-04T08:22:45Z

עוז פ: /* מצקת */

מלאכת מבשל או בלשון המשנה "אופה" היא כל הכנה של אוכל לאכילה ע"י חום האש ואומנם גם כאשר אין ממש אש תחת הקדרה יכול להיות מבשל אבל כאשר עבר לכלי אחר כבר אין בישול ונדון לקמן מהם התנאים להיתר
{{מקורות|שבת מא א|שבת מ א|שבת פרק ג הלכה ד-ה||אורח חיים שיח ט-יב}}
== כלי שני ==
אומרת המשנה(שבת מא.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. 

ובגמ' (שם מ:) אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו. 

ותוספות (שם ד"ה ושמע מינה) מסביר את הטעם מדוע כלי שני אינו מבשל הרי יכול להיות מצב שכלי שני יהיה בחום גבוהה יותר מכלי ראשון? 

"ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר." 

הר"ן (כב. ברי"ף) מביא את דעת ר' יונה שלא דפנות הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני אלא אפילו האוויר ברגע שיצא מין הכלי קירר אותו כך שלא יבשל יותר
"איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל" 

ובירושלמי (שבת פ"ג ה"ד) הביאו טעם אחר שכיוון שלא אסרו מהתורה אלא כשהאור מהלך תחתיו לכן כלי ראשון הוא הרחקה ולא עשו הרחקה להרחקה. 

"בעא קומי רבי מנא עשה כן בשב' חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה כיי דמר רבי זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו...
הכל מודין בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר רבי יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני" 

ניתן להסביר את המח' בשיטות הראשונים בכמה דרכים:
=== כלי שני הגדרה מציותית או הלכתית ===
ניתן לומר שנחלקו הראשונים האם הכלל שאומרת הגמ' "כלי שני לא מבשל זה כלל מציאותי או הלכתי 

הרשב"א (שבת מ: ד"ה מביא אדם) ויראים (ספר יראים סימן רעד מלאכת אופה) סברו שזה כלל מציאותי וז"ל היראים "ואין בישול תלוי לא בכ"ר ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני "
ולכן כאשר הכלי שני בחום גבוהה או שהאוכל הוא מקלי בישול יהיה אסור אפילו בכלי שני 

ריטב"א (שבת מב. ד"ה ולעניין בליעת איסורים) סובר שזה גדר הלכתי שלעניין שבת צריך שיעשה מעשה בישול וכלי שני אינו מוגדר כמעשה בישול אע"פ שלפעמים כלי שני יכול להיות יותר חם מכלי ראשון אומנם לשאר איסורים הגדר שונה כיוון ששם לא צריך מעשה בישול אלא שיבליע ויפליט וזה גדר של חום ולכן בחום גדול גם כלי שני יאסור 

"ולענין בליעת איסורים וכן לענין הגעלה האריכו הרבה מן המפרשים ז"ל, אבל הדבר המוכרע שהאמת מורה עליו הוא כי ענינים חלוקים הם ואינם ענין להא דגבי שבת, דאילו לענין שבת בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפי' רותח אינו מבשל, אבל לענין איסורים אפי' כלי שני מבליע ומפליט"
 

לדעה שסוברת שזה גדר הלכתי קשה מראיותיו של היראים מקלי בישול שבכלי שני מתבשלים ובשר שור שבכלי ראשון אינו מתבשל ואם זה גדר של כלי מה זה משנה סוג המאכל אלא שיש לתרץ לשיטתם שקלי בישול דרך העולם לבשלם גם בכלי שני אומנם שאר מאכלים אין דרך לבשלם בכלי שני. תרוץ זה מסביר גם מדוע כלי שני לא נאסר מדין תולדות האור כיוון שבתולדות האור דרך העולם לבשל לעומת כלי שני שאין רגילות לבשל לפ"ז אם ניצור מכשיר בישול שמורכב בו שהוא כלי שני בכל זאת יהיה אסור לכו"ע לבשל בו כיוון שזה דרכו לבשל 
=== הגדרת בישול במתבשל או במבשל ===
אפשרות נוספת לחלק בין הדבר המבשל לבין הדבר המתבשל כלומר לשיטת התוס' שכלי שני זה הגדרה בדפנות הכלי שהאוכל שבהם הולך ומתקרר ולכן אין בו כח לבשל לעומת לירושלמי הגדר הוא בדבר המתבשל שדבר שהתבשל על גבי האש אסרה תורה כיוון שודאי שהוא היתבשל שם ודבר שלא מתבשל על גבי האש לא אסרה תורה כיוון שלא ודאי שהיתבשל אבל רבנן אסרו אבל בכלי שני לא גזרו רבנן כיוון שמן הסתם אין הוא מתבשל שם אבל דבר שודאי לנו שמתבשל שם כגון קלי בישול אסור
לתוספת עיון בנושא עיין בדף#הפניה [[בישול בחמה ובאור ובתולדותיהם בשבת]]

== מצקת ==
התוס' שהבאנו לעליל הסביר שטעם כ"ש זה כיוון שהדפנות מקררות את המים שבכלי ופ"ז במצקת הדפנות התחממו מהכלי ראשון אין את טעם ההיתר אומנם לפי סברת הירושלמי שלא עשו הרחקה לכלי שני, מצקת אינה על האש ואין טעם להרחיק בה. 

ונחלקו בדבר הט"ז (יור"ד סי' צב ס"ק ל) הביא דעת מהרי"ל שסובר שמצקת דינה ככלי שני אא"כ הניח אותה זמן מרובה בכלי ראשון שאז דינה ככלי ראשון וחלק עליו שאנו רואים במספר מקומות שכף שהוציאו איתה מכלי נחשבת ככלי ראשון לעניין הגעלה ובשר וחלב ולכן סבר שמצקת דינה ככלי ראשון 

המג"א (אור"ח סימן תנב ס"ק ט) חלק עליו וסבר כדעת המהרי"ל שמצקת דינה ככ"ש 

המשנ"ב בסמ"ק מה פסק כדעת המג"א אומנם בס"ק פז פסק כט"ז?! 

בחזון איש (סימן קכב אות ג) תירץ שבס"ק פז מדובר שהקדרה עדיין על האש ולכן מחמירים שהמצקת ככלי ראשון אבל בסימן מה מדובר שהקדרה אינה על האש שאז מקלים להחשיבה ככלי שני 

ובשש"כ (פרק א סעיף סח הערה רי) תירץ שבסימן מה מדובר על להשרות לחם במרק שזה דעת יחיד שיש בישול אחר אפיה ולכן המשנ"ב הקל ובסימן פז כתב את עיקר הדין כט"ז שמחמיר 

== קלי בישול וכלי שלישי ==
בהמשך הגמ' (שם מב:) דנה על מלח האם הוא מקלי בישול
"סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא."
ונפסק להלכה כלישנא בתרא שמלח אינו מתבשל כלל אבל הרמ"א כתב שראוי להחמיר ללשנה קמא אלא שהמשנ"ב סובר שזה רק במלח שחוצבים מהאדמה שאינו מבושל אבל מלח שלנו שלקחו מי ים ואידו אותם הרי הוא מבושל ואין בישול אחר בישול
במשנה שהבאנו לעיל נאמרו שני סוגי מאכלים שהם מקלי בישול "מליח ישן וקולייס האיספנין"" וכן ראינו לעיל לגבי תבלין ושמן שהגמ' אומרת שמותר להכניסם לכלי שני משמע שהם אינם מקלי בישול וכן מלח ובשר שור שאינו מתבשל אפילו בכלי ראשון אבל מה הדין בשאר מיני אוכלין שלא כתובים בגמ'?
הב"י יוסף מסביר את הרא"ם שהובא לעיל לעניין בישול אחר אפיה שסובר שכיוון שאנו רואים שיש דברים הקלין להתבשל ואין אנו בקיאים ברכין וקשין לכך ראוי להחמיר בכולן וכך לשון הרא"ם "הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים" וכך הסביר המשנ"ב שפסק בשו"ע כדעה זו שראוי להחמיר בכל דבר חוץ ממים ושמן
חיי אדם (כלל כ סעיף ד) "כלי שני אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו. ואמנם כיון דיש דברים המתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין, יש להחמיר שלא ליתן שום דבר דשייך בו בישול אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו."
ולכן בערוך השולחן (סימן שיח אות כח) כתב "וכיון שנתבאר דכל דבר שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הוי בישול וחייב בשבת לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת"
בחזו"א (סימן נב אות יח) חלק על הסברה שצריך להחמיר בכל דבר אלא רק בפת המבוארת בסמ"ג שהיא אפויה וקלה להתבשל וכן בביצה.
והגר"מ פינשטיין (אג"מ באו"ח ח"ד סי' ע"ד אות טו) חלק עליו מסברה אחרת "ולע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו,"
המקור לדבריו הוא בפרמ"ג שהבין כך מהמג"א (אור"ח סי' תמז אות ט) לעניין פסח שאנו רואים שעירוי מכלי שני אינו ככלי שני משמע שבכלי שלישי הוא לא מבשל כלל אפילו קלי בישול
החזו"א (סימן נב אות יט) חולק וסובר שאין חילוק בין שני לשלישי כיוון שבגמ' לא מצינו חילוק כזה אלא רק חילוק בין כלי ראשון לשני ובין יס"ב לאיס"ב
* פריט רשימה עם תבליטים

טיוטה:בישול בכלי ראשון ושני

2018-01-04T08:21:22Z

עוז פ: /* כלי שני */

מלאכת מבשל או בלשון המשנה "אופה" היא כל הכנה של אוכל לאכילה ע"י חום האש ואומנם גם כאשר אין ממש אש תחת הקדרה יכול להיות מבשל אבל כאשר עבר לכלי אחר כבר אין בישול ונדון לקמן מהם התנאים להיתר
{{מקורות|שבת מא א|שבת מ א|שבת פרק ג הלכה ד-ה||אורח חיים שיח ט-יב}}
== כלי שני ==
אומרת המשנה(שבת מא.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. 

ובגמ' (שם מ:) אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו. 

ותוספות (שם ד"ה ושמע מינה) מסביר את הטעם מדוע כלי שני אינו מבשל הרי יכול להיות מצב שכלי שני יהיה בחום גבוהה יותר מכלי ראשון? 

"ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר." 

הר"ן (כב. ברי"ף) מביא את דעת ר' יונה שלא דפנות הכלי הם שהופכות אותו לכלי שני אלא אפילו האוויר ברגע שיצא מין הכלי קירר אותו כך שלא יבשל יותר
"איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל" 

ובירושלמי (שבת פ"ג ה"ד) הביאו טעם אחר שכיוון שלא אסרו מהתורה אלא כשהאור מהלך תחתיו לכן כלי ראשון הוא הרחקה ולא עשו הרחקה להרחקה. 

"בעא קומי רבי מנא עשה כן בשב' חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה כיי דמר רבי זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו...
הכל מודין בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר רבי יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני" 

ניתן להסביר את המח' בשיטות הראשונים בכמה דרכים:
=== כלי שני הגדרה מציותית או הלכתית ===
ניתן לומר שנחלקו הראשונים האם הכלל שאומרת הגמ' "כלי שני לא מבשל זה כלל מציאותי או הלכתי 

הרשב"א (שבת מ: ד"ה מביא אדם) ויראים (ספר יראים סימן רעד מלאכת אופה) סברו שזה כלל מציאותי וז"ל היראים "ואין בישול תלוי לא בכ"ר ולא בכלי שני אך לפי שהוא דבר המתבשל פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני "
ולכן כאשר הכלי שני בחום גבוהה או שהאוכל הוא מקלי בישול יהיה אסור אפילו בכלי שני 

ריטב"א (שבת מב. ד"ה ולעניין בליעת איסורים) סובר שזה גדר הלכתי שלעניין שבת צריך שיעשה מעשה בישול וכלי שני אינו מוגדר כמעשה בישול אע"פ שלפעמים כלי שני יכול להיות יותר חם מכלי ראשון אומנם לשאר איסורים הגדר שונה כיוון ששם לא צריך מעשה בישול אלא שיבליע ויפליט וזה גדר של חום ולכן בחום גדול גם כלי שני יאסור 

"ולענין בליעת איסורים וכן לענין הגעלה האריכו הרבה מן המפרשים ז"ל, אבל הדבר המוכרע שהאמת מורה עליו הוא כי ענינים חלוקים הם ואינם ענין להא דגבי שבת, דאילו לענין שבת בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפי' רותח אינו מבשל, אבל לענין איסורים אפי' כלי שני מבליע ומפליט"
 

לדעה שסוברת שזה גדר הלכתי קשה מראיותיו של היראים מקלי בישול שבכלי שני מתבשלים ובשר שור שבכלי ראשון אינו מתבשל ואם זה גדר של כלי מה זה משנה סוג המאכל אלא שיש לתרץ לשיטתם שקלי בישול דרך העולם לבשלם גם בכלי שני אומנם שאר מאכלים אין דרך לבשלם בכלי שני. תרוץ זה מסביר גם מדוע כלי שני לא נאסר מדין תולדות האור כיוון שבתולדות האור דרך העולם לבשל לעומת כלי שני שאין רגילות לבשל לפ"ז אם ניצור מכשיר בישול שמורכב בו שהוא כלי שני בכל זאת יהיה אסור לכו"ע לבשל בו כיוון שזה דרכו לבשל 
=== הגדרת בישול במתבשל או במבשל ===
אפשרות נוספת לחלק בין הדבר המבשל לבין הדבר המתבשל כלומר לשיטת התוס' שכלי שני זה הגדרה בדפנות הכלי שהאוכל שבהם הולך ומתקרר ולכן אין בו כח לבשל לעומת לירושלמי הגדר הוא בדבר המתבשל שדבר שהתבשל על גבי האש אסרה תורה כיוון שודאי שהוא היתבשל שם ודבר שלא מתבשל על גבי האש לא אסרה תורה כיוון שלא ודאי שהיתבשל אבל רבנן אסרו אבל בכלי שני לא גזרו רבנן כיוון שמן הסתם אין הוא מתבשל שם אבל דבר שודאי לנו שמתבשל שם כגון קלי בישול אסור
לתוספת עיון בנושא עיין בדף#הפניה [[בישול בחמה ובאור ובתולדותיהם בשבת]]

== מצקת ==
התוס' שהבאנו לעליל הסביר שטעם כ"ש זה כיוון שהדפנות מקררות את המים שבכלי ופ"ז במצקת הדפנות התחממו מהכלי ראשון אין את טעם ההיתר אומנם לפי סברת הירושלמי שלא עשו הרחקה לכלי שני, מצקת אינה על האש ואין טעם להרחיק בה.
ונחלקו בדבר הט"ז (יור"ד סי' צב ס"ק ל) הביא דעת מהרי"ל שסובר שמצקת דינה ככלי שני אא"כ הניח אותה זמן מרובה בכלי ראשון שאז דינה ככלי ראשון וחלק עליו שאנו רואים במספר מקומות שכף שהוציאו איתה מכלי נחשבת ככלי ראשון לעניין הגעלה ובשר וחלב ולכן סבר שמצקת דינה ככלי ראשון
המג"א (אור"ח סימן תנב ס"ק ט) חלק עליו וסבר כדעת המהרי"ל שמצקת דינה ככ"ש
המשנ"ב בסמ"ק מה פסק כדעת המג"א אומנם בס"ק פז פסק כט"ז
בחזון איש (סימן קכב אות ג) תירץ שבס"ק פז מדובר שהקדרה עדיין על האש ולכן מחמירים שהמצקת ככלי ראשון אבל בסימן מה מדובר שהקדרה אינה על האש שאז מקלים להחשיבה ככלי שני
ובשש"כ (פרק א סעיף סח הערה רי) תירץ שבסימן מה מדובר על להשרות לחם במרק שזה דעת יחיד שיש בישול אחר אפיה ולכן המשנ"ב הקל ובסימן פז כתב את עיקר הדין כט"ז שמחמיר
== קלי בישול וכלי שלישי ==
בהמשך הגמ' (שם מב:) דנה על מלח האם הוא מקלי בישול
"סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא."
ונפסק להלכה כלישנא בתרא שמלח אינו מתבשל כלל אבל הרמ"א כתב שראוי להחמיר ללשנה קמא אלא שהמשנ"ב סובר שזה רק במלח שחוצבים מהאדמה שאינו מבושל אבל מלח שלנו שלקחו מי ים ואידו אותם הרי הוא מבושל ואין בישול אחר בישול
במשנה שהבאנו לעיל נאמרו שני סוגי מאכלים שהם מקלי בישול "מליח ישן וקולייס האיספנין"" וכן ראינו לעיל לגבי תבלין ושמן שהגמ' אומרת שמותר להכניסם לכלי שני משמע שהם אינם מקלי בישול וכן מלח ובשר שור שאינו מתבשל אפילו בכלי ראשון אבל מה הדין בשאר מיני אוכלין שלא כתובים בגמ'?
הב"י יוסף מסביר את הרא"ם שהובא לעיל לעניין בישול אחר אפיה שסובר שכיוון שאנו רואים שיש דברים הקלין להתבשל ואין אנו בקיאים ברכין וקשין לכך ראוי להחמיר בכולן וכך לשון הרא"ם "הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים" וכך הסביר המשנ"ב שפסק בשו"ע כדעה זו שראוי להחמיר בכל דבר חוץ ממים ושמן
חיי אדם (כלל כ סעיף ד) "כלי שני אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו. ואמנם כיון דיש דברים המתבשלים אפילו בכלי שני ואין אנו בקיאין, יש להחמיר שלא ליתן שום דבר דשייך בו בישול אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו."
ולכן בערוך השולחן (סימן שיח אות כח) כתב "וכיון שנתבאר דכל דבר שהדחתן זו היא גמר מלאכתן הוי בישול וחייב בשבת לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת"
בחזו"א (סימן נב אות יח) חלק על הסברה שצריך להחמיר בכל דבר אלא רק בפת המבוארת בסמ"ג שהיא אפויה וקלה להתבשל וכן בביצה.
והגר"מ פינשטיין (אג"מ באו"ח ח"ד סי' ע"ד אות טו) חלק עליו מסברה אחרת "ולע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין וממילא מאחר שאין אנו יודעין יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו,"
המקור לדבריו הוא בפרמ"ג שהבין כך מהמג"א (אור"ח סי' תמז אות ט) לעניין פסח שאנו רואים שעירוי מכלי שני אינו ככלי שני משמע שבכלי שלישי הוא לא מבשל כלל אפילו קלי בישול
החזו"א (סימן נב אות יט) חולק וסובר שאין חילוק בין שני לשלישי כיוון שבגמ' לא מצינו חילוק כזה אלא רק חילוק בין כלי ראשון לשני ובין יס"ב לאיס"ב
* פריט רשימה עם תבליטים