https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%9E%D7%A9%D7%94+%D7%93%D7%93%D7%95%D7%9Fויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2026-06-03T06:48:55Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9B%D7%95%D7%A1_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=17948כוס בשבת2021-11-13T22:40:45Z<p>משה דדון: יצירת דף עם התוכן "דין צובע בכוס בשבת: כוס תה בשבת שיש בתוכו תמונה מובלעת (שלא רואים אותה) ורק בשעה שמוזגים ל..."</p>
<hr />
<div>דין צובע בכוס בשבת:<br />
כוס תה בשבת שיש בתוכו תמונה מובלעת (שלא רואים אותה) ורק בשעה שמוזגים לתוכו משקה חם הספל נהיה בהיר ורואים את התמונה<br />
האם תהיה אסורה בשבת? <br />
במשנה במסכת שבת (דף קד:) נאמר הכותב שתי אותיות בהעלם אחד כגון שנעלם ממנו ששבת היום, ומתוך שגגה זו כתב שתי אותיות ולא נודע לו בין אות לאות ששבת חייב קרבן חטאת. <br />
וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ט' הלכה יג' ) דאין הצובע חייב עד שיהא הצבע מתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים פטור מכיוון שאתה מעביר אותו לשעתו ואינו צובע כלום ויהיה פטור.<br />
ומסביר המגיד משנה שמה שהרמב"ם כתב זה נלמד מדין כותב, שישנו רק בדבר המתקיים וחייב, אבל בדבר שאינו מתקיים יהיה פטור.<br />
ובגמרא ירושלמי שבת ( פרק יב' הלכה ד' ) מסופר על בני מזרח שהיו חכמים ביותר, וכשאחד מהם היה רוצה להודיע לחברו משהו בסתר בלי שאף אחד ידע מה כתוב, היה כותב ב"מי עפצים" על גבי נייר חלק, כלומר דיו מיוחד שאינו נראה וחושבים אנשים אחרים שזה באמת נייר חלק, ואותו חבר שקיבל את המכתב היה שופך על הנייר דיו שאין בו מי עפצים וכך היה רואה את מה שחברו כתב לו.<br />
שואלת הגמרא מה יהיה הדין אם אותו דיו מיוחד בשבת?<br />
רבי יוחנן וריש לקיש שנהם אמרו לגבי משנה שאומרת שכתב על גבי כתב פטור. ועל זה שנהם אמרו והוא שכתב דיו על דיו, וסיקרא על גבי סיקרא, פטור בשניהם. אבל אם כתב דיו על גבי סיקרא שחור על גבי אדום, וסיקרא על גבי דיו או אדום על גבי שחור חייב.<br />
ומזה למד שגם השופך דיו בשבת על גבי מי עפצים כדי לגלות מה כתב לו חברו, יהיה חייב משום כותב.<br />
ופסק מרן בשולחן ערוך ( או"ח סימן שמ' ) " יש להיזהר שלא לכתוב באצבעו במשקים על השלחן או בעפר..."<br />
וכתב המשנה ברורה וזה לשונו: ורצונו לומר שאף דבחיוב חטאת ליכא דבעינן לא צריך שיכתוב דווקא בדיו או בשאר דברים כיוצא זה, שרישומו מתקיים, אפילו הכי מדרבנן אסור אף בשאינו מתקיים."<br />
ומה שכתב מרן בשולחן ערוך "משקין", רצונו לומר שטבל באצבעו באיזה שהוא משקה וכתב בו על השולחן, וכתבו האחרונים דאפילו אם כתב במשקין בדבר שאינו מתקיים אפילו הכי מדרבנן אסור. עכ"ל.<br />
וכן כתב הפרי מגדים ( או"ח משבצות זהב סימן שמ' ) וזה לשונו: " ואותן הכותבים דבר סתר בנייר עם חלב שנחלב ולא נתבשל עדיין, ונבלע בנייר ואין רישומו ניכר, וכשבא לחברו נותן אותו אצל האש ושלהבת ומתחמם וניכר הכתב ההוא, יש לדון דאם עשה כן בשבת יש לומר דחיוב חטאת ליכא, ומכל מקום מדרבנן אסור, דדומה לכותב." עכ"ל.<br />
ובשו"ת הר צבי (או"ח סימן קמח ) הסביר את סברת הפרי מגדים שסובר שאם עשה כן בשבת אין חיוב חטאת ומכל מקום מדרבנן אסור שדומה לכותב.<br />
ואומר דמדוע אמר הפרי מגדים שאין לו חיוב חטאת? מכיוון שמלאכת הכותב נעשית אחר כך מעליה אבל מה שנאסר במשכן זה כתיבה רגילה אבל מה שנאסר במשכן זה כתיבה רגילה ולא כמו שדיברנו. ע"ש.<br />
ועוד אפשר לדמות את השאלה לכמה דינים דומים:<br />
לגבי בקבוקי שתיה לתינוקות שבתוכו יש מוט ויש בו חומר כימי, שכאשר המים חמים צבעו סגול, וכשמתקרר צבעו כחול, מעיקר הדין מותר לתת לתוך הבקבוק שתיה חמה בשבת, באופן דלא איכפת ליה בדבר, משום דהוי פסיק רישא דלא איכפת ליה בדרבנן.<br />
וכן מצוי הרבה שיש נעלים לילדים שמדליקים אורות דרך חיכוך בקרקע מה יהיה דין זה בשבת? הנה צ"ע אם לא ניחא ליה שהרי נעלים אלא עם אור קונים אותם ליופי, או שיזהו אותם, או סיבה אחרת, ואם קונים נעלים אלו בכוונת מכוון הוי ניחה ליה. ועוד יש בזה זילותא בשבת שכך נדלק אורות, ופסק בילקוט"י דאסור להשתמש בנעלים אלו בשבת. ויש לדון האם יש פה מדין נולד ע"פ מה שכתב הגרש"ז אויערבאך לגבי הגברת זרם בשבת, שיציאת הניצוצות הוי נולד, וגם כאן לכאורה יש לחוש משום נולד. ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ז, עמ' פ') נשאל האם מותר ללכת עם נעלים שמדליקים אורות בשבת, וכן לגבי טלטול הנעל, וי"א שאין זה אש, אלא מנורת לד, וכיוון שאינו עושה מעשה בידים אלא דרך הילכו, מותר. שאין נורות קטנים אלו עובדים על בטריות וזרם חשמל, אלא האורות יוצאים כתוצאה מחיכוך של כמה דברים, ולכן על פי דין זה מותר, כיוון שאין זה חשמל. ורק משום מיחזי כזלזול בקדושת השבת יש להימנע מכך.<br />
וכיוצא בזה דנו עוד האחרונים, אודות בגד סינטטי בשבת שבשעת לבישתו או פשיטתו במקום אפל נראה שיוצאים ממנו כעין ניצוצות אש, האם מותר ללובשו או לפשטו בשבת, או שמא יש לחשוש משום איסור העברה בשבת. במשנה (ביצה ל"ג ע"א) שנינו: אין מוצאים את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן הערפים. וכתב רבינו עובדיה מברטונורא, שאיסור זה מד"ס, שדומה הדבר למלאכה שבורא אש ביו"ט. וכתב החזון איש בהלכות שבת (סימן נ' אות ט) שהוצאת ניצוצות אש מן החשמל גם בשבת אין בה איסור מן התורה משום מלאכת העברה, אלא יש בה איסור שבות מדברי סופרים בלבד, כמו ששנינו (ביצה ל"ג) אין מוצאים אש מן האבנים ביום טוב, ומתבאר בדברי הפרי מגדים (משבצות זהב סי' תקב סק"א) שהאיסור זה הוא רק מדרבנן אף בשבת. ע"כ.<br />
ונראה לדעתי שלפי זה יש לומר שהואיל ופושט או לובש בגדים סינטטים בשבת אין לו כל כוונת להוצאת ניצוצות, אף על פי שזהו בגדר פסיק רשיה ולא ימות, כלומר, שעל יד פעולתו בהכרח יוצאים ניצוצות, והדבר ניכר היטב באפלה, מכל מקום הדין יהיה מותר, וכן דעת הרבי פסוקים שלא נאסר דבר שאינו מתכוון בפסיק רישיה אלא במלאכה דאורייתא, ולא באיסור שבות דרבנן. וכמבואר בשו"ת תרומת הדשן (סי' סו). והובא להלכה בכנסת הגדולה (סי' שז, בהגהות הטור) וכך בספר ישועות יעקב (סי' רנ"ג)<br />
ואף שהמגן אברהם (סי' שי"ד) האריך להוכיח היפך בסרת תרומת הדשן, והעלה שפסיק רשיה אסור.<br />
אולם באור זרוע ח"ב (סימן עח) מתבאר להקל בפסיק רשיה באיסור דרבנן, כשיטת תרומת הדשן. וכך כתב בספר ההשלמה (שבת ע"ה) וכך בספר המאורות (שבת מא:) וכן פסק הרא"ש מולניל בתשובה שהובאה בספר אהל מועד. וכן העלה רבינו המאירי בשבת (כט:) שעל כל פנים כשאין לו הנאה ממנו פסיק רישיה בדרבנן מותר. והרגיש בכל אותן סוגיות שהביא המגן אברהם להוכיח היפך דעת תרומות הדשן, ודחה שאין מהם כל ראיה לאיסור. ע"ש.<br />
גם בספרי ווי עמודים על היראים (סי' קב אות ח) העלה התיר פסיק רישיה ברבנן. וכך בשות בית יהודה (סי' מז) ועוד הרבה אחרונים.<br />
ונוסף לכך יש להוסיף את דעת רבי נתן בעל הערוך שכל פסיק רישיה דלא ניחה ליה אפילו במלאכה מדאורייתא יש להתיר אף לכתחילה. ואמנם מצינו מהראשונים שלקו על רבי נתן והסכימו לאסור מדרבנן פסיק רישיה דלא ניחא ליה. וכך מבואר בתוס' בכתובות (ו.), וברא"ש שבת, וכן דעת הרמב"ן והריטב"א והרשב"א והר"ן, וכן פסק מרן בשו"ע (סוף סימן שכ)<br />
מכל מקום זהו רק בדבר שעיקר איסורו הוא מהתורה, אבל דבר שהוא שבות מדברי סופרים, כיוון שאינו מתכוון והוא פסיק רישיה לא ניחא ליה, מותר לכל הדעות אף לכתחילה, וכן דעת מרן הב"י (סימן שטז), וכן פסק להקל בספר בתי כהונה (סי' יח) והמהר"ם (ח"א סי' נט) ועוד...<br />
וכן דעת החזון איש, אם כי יש לכאורה סתירה בדבר שבמקום אחר הוא כותב שרק שבות קל כמו מיעוט ענבי הדס רק בזה מותר. אבל במקום אחר כותב על כל דבר שהוא מדרבנן מותר.<br />
וגם בנ"ד שהוצאת הניצוצות בנעלים דרך הילכו, הו"ל תרי דרבנן, הוצאת ניצוצות כאלה שאינם מאש גמורה, ודרך הליכה שאינו כדרך הוצאת הניצוצות, יהיה אסור מדרבנן.<br />
ולפי זה יוצא שפסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן מותר, יש להקל להתקרב למאורר חשמלי בשבת שפועל. וכן לגבי מזגן חדש שיש לו חיישן לדעת היכן נמצא האדם ועל פי זה הוא מגביר או מנמיך את הזרם. <br />
ובשו"ת אגרות משה לגאון הרב משה פיינשטין (או"ח ח"ג סימן מה' ) דן בעניין משקפי שמש ששיוצאים איתם לבחוץ זה נעשה כהה וכשחוזרים לצל או לבית זה נהיה שוב בהיר.<br />
האם יהיה מותר בשבת?<br />
ופוסק שאין בזה איסור לא משום צובע ולא משום מתקן מנא, כיוון שאין זה מצביע את הזכוכית אלא רק מכסה אותה, ומתקן מנא ודאי שלא שייך כאן...ע"ש.<br />
ומרן רבנו הגדול הרב עובדיה יוסף זצוק"ל גם נשאל לגבי משקפיים אלו (בספרו יחווה דעת ח"ב סימן מז ) והביא את תשובת הרמב"ם הנ"ל ואת תשובת הרב פעלים שכתב שאף על פי שאינו מתקיים הרבה זמן אף על פי כן יש איסור מדרבנן והביא עוד את תשובת רבי דוד אופניהים בשו"ת נשאל דוד שדן במקרה של נייר שכתוב עליו דברים סודיים במי בצלים או במי לימון באופן שהיא אפשר לקרוא בו אלא אם כן יקח את הדף לתנור וע"י החום חוזר ונפלט הכתב <br />
האם יהיה מותר בשבת וצריך לחשוש משום כותב?<br />
וענה שמכיוון שאינו עושה מעשה של כתיבה ורק נפלט מכח החימום אז אין בזה איסור כלל. והביא עוד מרן את דברי הפרי מגדים ומסיים הרב וזה לשונו: ואם כן בנידון דידן שהוא יוצא עם המשקפיים לרחוב ועל ידי כך קרני האור משנים את צבע הזגוגיות יש לומר שעל כל פנים יהיה אסור מדרבנן משום צובע ומכל מקום נראה שגם לפרי מגדים אין איסור שהכל נעשה דרך הליכתו בכניסתו וביציאתו ואין זה דרך כתיבה וצביעה כלל. וכיוון שפסיק רישיה מדרבנן אפילו היכא דניחא ליה מותר. .. וכן פסקו הרמב"ן והרשב"א... וכן מצאתי להגאון רבי משה פיינשטין בשו"ת אגרות משה שפסק בפשטות להתיר את זה. וכן עיקר להלכה ולמעשה. עכ"ל . <br />
ואולי אפשר להביא ראיה ממקום אחר לגבי מד-חום בשבת שעשוי מסרט וששמים על החולה במצח נראה האותיות של כמה מעלות חום יש לו, וכשמורידים אז נמחק האותיות.<br />
וגם כאן כתב מרן הרב עובדיה זצוק"ל התיר וזה לשונו: מותר להשתמש במד-חום בשבת שעשוי כרצועת שרט מפלסטיק, שאם יש חום לחולה נראות אותיות, וכשמסירים אותם מעל החולה, נמחקות האותיות ונעלמות כלעומת שבאו, ואין בזה לא משום כותב ולא משום מוחק.<br />
והביא עוד מרן ראיה מדברי הירושלמי הנ"ל והביא סיבה להתיר מכיוון שאין כתיבה זו עשויה להתקיים, כי מיד עם הסרת הסרט מעל המצח החולה, כעבור כמה זמן נעלמות האותיות מהסרט וחזרו כמו שהיה מהתחלה. והלכה רווחת שאין הכותב חייב עד שיכתוב דבר המתקיים. ( ולי נראה שזה יותר דומה לדין הכוס מכיוון שגם בכוס נעלם התמונה לאחר כמה זמן, ויוצא שאין זה דבר המתקיים. ויש סיבה להתיר גם בנידון דידן.)<br />
וכן כתב בנו הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א.(סימן שמ'. ע"ש.) <br />
ושאלו את הרב ישראל רוזן על דין הכוס שעל ידי זה ששופכים מים חמים רואים את התמונה האם יהיה מותר בשבת?<br />
וענה הרב וז"ל: אני מבין שהתמונה מתגלית באמצעות החום ונעלמת כשהמשקה מתקרר או מתרוקן וכדומה. לדעתי אפשר להתיר כמו שמתירים משקפיים המתכהות בשמש ולא רואים בכך צביעה, כי לא מדובר במריחת חומר צבעוני אלא בחשיפה פנימית, זמנית, כמו כן התירו להשתמש במד-חום שהיה נפוץ פעם אשר מנחים אותו על המצח וחום הגוף חושף צבע או מספר ופסקו שאין זה צביעה או כתיבה ומותר. אכן אם ציוד כזה יהיה נפוץ יותר ויותר יתכן שיקום מישהו ויציע לגזור גזרה חדשה לאסור משום מראית עין וכדומה. מכל מקום כאמור דעתי שאין סיבה לאסור. עכ"ל. <br />
ושאלתי את הרב שמואל אליהו וענה לי שאסור להשתמש בכוס זו בשבת. וכן את אחיו הרב יוסף אליהו וענה גם כן שאסור משום כותב.<br />
והלכתי לשאול את מורנו ורבנו הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א וענה לי בפשטות שמותר, כיוון שיש כאן פסיק רישיה דלא ניחא ליה.<br />
המורם מכל האמור להלכה למעשה: <br />
כוס זאת תהיה מותרת בשבת.<br />
משה דדון נר"ו.</div>משה דדוןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=17947ריקוד בשבת2021-11-13T20:48:37Z<p>משה דדון: יצירת דף עם התוכן "ריקוד בשבת בגמרא בביצה (דף לו:) נאמר "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין גזרה שמא יתקן כלי שי..."</p>
<hr />
<div>ריקוד בשבת<br />
בגמרא בביצה (דף לו:) נאמר "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין גזרה שמא יתקן כלי שיר" המשנה הביאה כמה איסורים שאסרו חכמים בשבת ויו"ט, חלק מן הפעולות האסורות הן ריקוד טיפוח וסיפוק – גזרה שמא יתקן כלי שיר. כלומר מותר לשיר אבל פעולה קצבית או ריקוד אסורה, שמא האדם יכין כלי נגינה ויעבור על איסור דאורייתא של בונה. וכן פסקו רבינו חננאל והרי"ף והרא"ש והמאירי, והראבי"ה, תרומת הדשן, ומהר"י קולון, והאור זרוע, והרמב"ם, והטור. ועוד.<br />
אמנם התוספות כתבו שבזמן הזה מותר משום שאין אדם רגיל בקי לתקן כלי שיר. ולא שייך לגזור. כלומר לתוס' כל גזירות חכמים תקיפות רק במקום ששייך לגזור. אבל כאן שלא שייך לגזור אין איסור. (וכן כתבו התוס' בע"ז לה.) שכל גזרות חכמים היו מלכתחילה למציאות הדומה לגזרה, ששייך לגזור בה. ולכן כתבו שמותר לנו לשתות ממים מגולים או חלב מגולה ואין לחוש שנחש שתה מהם, משום שאין נחשים מצויים בינינו לא כמו שהיה בימיהם. אך הב"י דחה את דברי התוס' ומסיק שכיוון שדעת שאר פוסקים לא כתוס' והם יחידים בדבר, אין הלכה כדבריהם ויש לאסור ואין לחלק בין גזרת חכמים במקום שמלכתחילה לא היו גוזרים לבין מקום שהיו גוזרים ובטל הטעם. <br />
בירושלמי בביצה (פ"ה, ה"ב) מאריך בדין זה יותר מן הבבלי בסוגיא המקורית בביצה.<br />
הירושלמי מגדיר את הפעולות האסורות שמזכירה המשנה:<br />
סיפוק – מחיאת כף מחמת כעס. (כמו בלק שספק את כפיו מחמת כעס).<br />
טיפוח – מחיאת כף מתוך רצון להשמיע קול (משמע לאו דווקא בקצב).<br />
ריקוד – איסור הריקוד הוא שמרים שתי רגליו ולכן אם הולכים במעגל ללא הרמת שתי הרגליים אינו נחשב כריקוד ומותר (כמו שנוהגים בישיבתנו).<br />
הרמב"ם (פרק כ"ג שבת ה"ד) כתב שהאיסור הוא משום גמר תיקון כלי, שהוא אב מלאכה-מכה בפטיש. רש"י, הר"ן והטור לא הביאו בכלל את הירושלמי ואף הגדירו אחרת, סיפוק הוא הכאת כף על ירך. וטיפוח כף אל כף. וריקוד הוא ברגל ולא הגדירו יותר. רש"י כתב שכל האיסור הוא כשעושה כן לשמחה. והר"ן כתב אפילו לאבלות.<br />
הרמב"ם (פרק כ"ג שבת) לא הביא את ההגדרות לפעולות אלו שהזכירה המשנה וציין שם שאין האיסור דווקא בשלוש הפעולות הללו שמוזכרות במשנה, אלא כל השמעת קול לשם מקצב אסורה. הרא"ש לא הכריע בפירוש אבל כתב מרן הב"י (סי' שלח) בגלל שכתב את דברי הרי"ף בסוף, וציטט אותו ודאי כך מכריע. וכך גם מסקנת הגהות מימוניות, והמרדכי. הב"י מסיק כמו הרי"ף והרמב"ם וסיעתם ובפרט שכך משמע מהרא"ש. וכן כתב מרן בשו"ע.<br />
מרן פסק בשו"ע בפשטות שאסור לרקוד בשבת וז"ל: "אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזרה שמא יתקן כלי שיר. ואפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד כדרך המשורים, או לקשקש באגוז לתיקון, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בזה אסור, גזרה שמא יתקן כלי שיר". והרמ"א כתב בהגה: והא דמספקין ומרקדין בזמן הזה, ואין מוחים בהם מפני שעדיך שיהיו שוגגים ולא מזידים. ויש אומרים שבזמן הזה הכל מותר מפני שאין בקיאין לעשות כלי שיר, ואפשר שעל זה נהגו להקל.<br />
המשנה ברורה כתב על דברי הרמ"א ב"יש אומרים" שאפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח מהמנהג שלא במקום מצווה אלא מה שהרמ"א הביא ב"יש אומרים" שמותר זה רק משום הנח להם. ומה שכתב הרמ"א שנהגו להקל "בכל" כתב מרן הגר"ע יוסף בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' רסה-רסח) שהכוונה רק על סיפוק וטיפוח ולא על ניגון בכלי שיר עצמו שזה אף אחד לא התיר וגם יש עדיין לחוש שהנגן יודע לסדר את הכלי. <br />
מ"מ כללי הפסיקה קובעים- סתם וי"א הלכה כסתם והרמ"א כתב בתחילה שאסור והביא ביש אומרים שמותר. (וכ"כ מרן בחזו"ע שבת ח"ה עמ' רסח בכללי הפסיקה שגם בדעת הרמ"א אמרינן שאסור, וכן בשו"ת יחווה דעת ח"ז ) וברור שמי שהיה שואל את הרמ"א היה פוסק לו לאסור. ובפרט שאין לסמוך על התוס' שהם יחידים וכ"כ בשבט הלוי (ח"ד סי' לז) ע"ש.<br />
בכף החיים הביא את דעת הרמ"א בי"א, וכתב שכל ירא שמים יחמיר לעצמו וגם לאנשי ביתו ואפילו לצורך מצווה. בספר אליה רבה מביא את דברי המהרש"ל שאוסר חוץ ממקום מצווה.<br />
וכן כתב המגן אברהם שאסור זולת שמחת תורה. וכן כתבו הפרי מגדים, והמאמר מרדכי, והקיצור השולחן ערוך, והמשנה ברורה (סק"י). בפסקי תשובות התיר וכתב שזהו המנהג ובלבד שיש להימנע מריקודים בתנועות מוזרות המותאמים לפי סגנון שיר מסויים וכן כתב שאסור לתופף רגליו להנעים השיר. <br />
הערוך השולחן (סעיף ט') כתב שבזמן הזה מותר מכיוון שפעם אסרו שהיו מרקדים ע"פ סדר השיר. והעיר עליו מרן הגר"ע בשו"ת יחוה וזה לשונו: "ודברי הערוך השולחן אינם נכונים. והם נגד כל הפוסקים. ויחיד ורבים הלכה כרבים. והעיקר כדברי האחרונים לאסור טיפוח וריקוד בזמן הזה. ואפילו בשמחת חתן וכלה בשבת אסור לטפח ולרקד." וכתב בספר פתח הדביר שיש לבטל מנהגם.<br />
וכתב מרן הגר"ע בתחילה לאסור גם שאינו מרים שני רגליו כי חשיב כריקוד אולם אחר שנים חזר בו והתיר והמחמיר תבוא עליו ברכה. וכתב בספר כרכין המוקפין חומה (להרב בריזל) שהנוהגים לרקוד בהליכה בלבד, בלא שמגבהים עצמם מעל הקרקע, וגם אינם רוקדים לפי קצב הנגינה, יש להם על מה שיסמוכו. וכן כתב עוד בשו"ת יחוה דעת שמכל מקום נראה שהליכה במחול סביב עם שירות ותשבחות, אין זה בכלל ריקוד שאסרו חז"ל, שכך מבואר בירושלמי (פרק ה' בביצה הלכה ב') שהריקוד שאסור הוא באופן שעוקר רגל אחת ומניח השניה (היינו רקידה מהירה גם שלא מרים שני רגליו). (וכך כתב מרן בשו"ת יביע אומר (ח"א סימן מ' אות יג')<br />
וכן הוא בפירוש רבינו חננאל (ביצה לו ב), ובראבי"ה חלק ג' (סימן תשצ"ה). וכן כתב מהר"י וייל בספר תורת שבת (סימן שלט סק"ב). וכיוון לזה גם כן בשו"ת דבר יהושע (סימן מב אות ד'). ובמרדכי. וברא"ש. <br />
וכן דעת הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל שיש לאסור מכיוון שבימנו יש חשש לתיקון כלי שיר בהפעלת הרדיו וכדומה. וכך פסק בילקוט יוסף ובהלכה ברורה.<br />
ולפי זה יוצא שמה שנוהגים בישיבתנו הקדושה לרקוד בקבלת שבת וכן בסעודה מותר, כיוון שלא חשיב כריקוד, אך פעמים רבות ראיתי כי כמה מהבחורים ובתוכם ספרדים שמקפצים ומרקדים ויש לבטל מנהגם ולהעיר להם. <br />
מסקנה: <br />
לספרדים- כל הפוסקים הספרדים אסרו ריקוד בשבת, ומכל מקום אפשר להקל על-ידי הליכה במחול בלבד, בשירות ותשבחות, שדוקא כשעוקר רגלו אחת ומניח חבירתה חשיב כריקוד האסור בשבת (היינו ריקוד מהיר), אבל לא בהליכה במחול (כמנהג הישיבה). והמחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה.<br />
לאשכנזים- מלבד 'ערוך השולחן', כל האחרונים סוברים שיש איסור או לכל הפחות יש להחמיר מצד מידת חסידות שלא לרקוד בשבת קודש.</div>משה דדוןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%91%D7%96%D7%9E%D7%9F_%D7%94%D7%96%D7%94&diff=17946מצוות השמיטה בזמן הזה2021-11-13T18:23:36Z<p>משה דדון: יצירת דף עם התוכן "מצוות השמיטה בזמן הזה: הנה מצוות השמיטה בזמן הזה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי..."</p>
<hr />
<div>מצוות השמיטה בזמן הזה:<br />
הנה מצוות השמיטה בזמן הזה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'".<br />
וכך כתוב במשנה במסכת קידושין (דף לו:) שמצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ומסביר שם רבי יהודה דכל מצווה שהיא חובת הקרקע אינה נוהגת אלא בארץ. וכך כתוב בירושלמי (פרק ו', הלכה א') ששביעית נוהגת רק בארץ, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פרק ד', הלכה ה') ששביעית אינה נוהגת בחו"ל בזמן הזה.<br />
אולם בגבולות הארץ נחלקו הראשונים והאחרונים:<br />
במשנה במסכת שביעית (פרק ו', משנה א') נאמר "שלוש ארצות לשביעית- <br />
א- כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד. {לרמב"ם מדובר באיסור ספיחים}<br />
ב- כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד.<br />
ג- מן הנהר ולפנים נאכל ונעבד". ע"כ. וכתב רבי עובדיה מברטנורא דיש מפרשים שכל גבולות אלה מדברים רק על הגבול הצפוני, והנהר הינו נהר המסמן את הגבול הצפוני. והגאון הגר"ש ישראלי בספר ארץ חמדה (שער ד' סי' ו') כתב שזהו נהר בארץ לבנון הקרוי נהר קאסמיה. ויש שמפרשים שזה נאמר לגבול הדרום, והוא נהר מצרים (תפארת ישראל) ויש שפירשו שזהו נאמר לנהר פרת שבצפון מזרחה של ארץ ישראל (מלאכות שלמה).<br />
וכך כתב ברמב"ם (פרק ד' הלכה כו') על פי דברי המשנה דכיבוש עולי מצרים זה מה שכבשו עולי יהושע וחייבים בתרומות ומעשרות מתקנת חכמים. (מלבד מקומות מסוימים..) וכיבוש עולי בבל זהו מה שכבש עזרא הסופר. ומקום שלא כבשו אותו אין צריך לקיים מצוות התלויות בארץ . ועיין עוד בשו"ת חלקת השדה (ח"ב, סי' ד') ובשו"ת יביע אומר (יו"ד סי' כד') ובילקוט יוסף (פ"א).<br />
וברמב"ם (פרק ד' הלכה כו') כתב את הגבולות שכבשו עולי מצרים, והגבולות שנכבשו על ידי עולי בבל, וז"ל- אין שביעית נוהגת אלא בארץ (כפי שביארנו לעיל) שנאמר 'כי תבואו אל הארץ' וכל שהחזיקו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין הצומחים בו אסורים באכילה, וכל שלא החזיקו בו עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה אף על פי שאסור בעבודה בשביעית הספיחים שצומחים בו מותרים באכילה, ומנהר ואמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית. <br />
וכתב בספר אור לציון (פרק ו') שמכיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן במקום שכבשו עולי מצרים בלבד ואין לאסור את הירקות משום איסור ספחים. וע"ש.<br />
וראיתי בספר שבת הארץ להגאון הרב קוק זצ"ל (עמוד 450) שכתב דיש אומרים שמה שמותר באכילת ספיחים זהו במקום שלא החזיקו בהם עולי בבל אלא עולי מצרים, ועיין עוד שם בהרחבה, ובחזון איש (סימן ג' אות כא') שהאריך בזה גם.<br />
וכתב הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל (מאמר מרדכי גבולות הארץ עמ' לה') שבזמן הזה נוהגת השמיטה על כל דבריה הן באיסור העבודה ואין באיסור הספחים בתחום כיבוש עולי בבל- בית שני אך בתחום כיבוש עולי מצרים- בית ראשון, נוהגים דיני שמיטה בצורה חלקית:<br />
א- איסור עבודה.<br />
ב- קדושת שביעית.<br />
אולם יש דינים שאין נוהגים:<br />
א- הספחין מותרים באכילה.<br />
ב- מספק יש להפריש במקומות אלו תרומות ומעשרות (מעשר שני). ע"כ.<br />
וכך כתב בילקוט יוסף (פ"א, הלכות גבולות הארץ) וזה לשונו: אף בארץ ישראל אין כל המקומות שוים לדיני השמיטה אלא מקומות שנכבשו אף על ידי עולי בבל נוהג בהם כל דיני השמיטה ומקום שנכבשו רק על ידי עולי מצרים אין נוהג שם איסור ספחין אך אסור לעבוד שם עבודת קרקע האסורה בשמיטה... ומקומות שלא נכבשו אף על ידי עולי מצרים אף אם הם בגבולות ארץ ישראל המובטחת אין נוהג שם דיני שביעית כלל.. ואין להקל בשום מקום בספק הגבולות שכן איננו בטוחים כיום לדעת מיקום אותם מקומות ואף השמות הנקראים כיום אינם תואמים בוודאות את תקופת חז"ל. ע"כ. וכן כתב בחזון איש שאין להקל.<br />
ולכן להלכה כפי שנתבאר יש לנהוג בכל המקומות בארץ קדושת שביעית ולא להקל. ורק במקומות שהסכימו הפוסקים שאין זה ארץ ישראל יש להקל לגבי שביעית ותרומות ומעשרות. <br />
אילת נחשבת בארץ או בחו"ל:<br />
יש לדון אם אילת נחשבת חוץ לארץ ולפי זה לא יתקיים בה דיני שביעית או שדינה כארץ ישראל לכל דבר:<br />
בתרגום סעדיה גאון תרגם את מה שנאמר מעלה עקרבים - עקבה. יש שאמרו שעקבה זה נמצא מערבית לאילת. ויש שחלקו ואמרו שכוונתו עקבה של היום זהו בעמק הערבה. ועיין עוד בספר תבואת הארץ להגאון ר' יוסף שוורץ שכתב שאין כוונתו לאילת אלא לערבה. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת משפטי עוזיאל (סי' סו).<br />
וכתב בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' מד') שהגבול יורד מים המלח לעין תמר. משם ממשיך על תוואי נחל צין. משם יורד לכיוון דרום – מערב אל עבר קדש ברנע, עולה לכיוון צפון מערב אל נחל מצרים, יוצא לפי שיטה זו ששדה בוקר נחשב כא"י אך מצפה רמון אינה בארץ ישראל. (וכך כתב הגאון הרב חיים קניבסקי שליט"א (תרומות א,ז). <br />
ובספר אור לציון (פ"ו עמוד עט) כתב שלכל הדעות גבול ארץ ישראל אינו מגיע עד לדרום הערבה וכל שכן עד לאילת ולכן אין נוהגים שם דיני ארץ ישראל בין להקל ובין להחמיר. ולפי זה אין שם דיני שביעית ואין הירקות אסורים משום איסור ספיחים וכן באילת עושים יום טוב שני של גלויות.<br />
והעירו האחרונים על דברי האור לציון הנ"ל מהגמרא במסכת ראש השנה (כא.) כותבת אמר רבי יוחנן.. היכא דמטו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי לעבדו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי..<br />
ופסק הרמב"ם להלכה (פ"ה מהלכות קידוש החודש, יא) שכל מקום שיש בו בין ירושלים לבינו י' ימים של הליכה עושין ב' ימים טובים וכתב עוד בזה הלשון:<br />
כל המקומות שהיו השלוחין מגעין, היו עושים את המועדות יום טוב אחד ככתוב בתורה ובמקומות הרחוקים שאין השלוחין מגיעים אליהם היו עושים שני ימים מפני הספק לפי שאינם יודעים שקבעו בו בית דין את החודש אי זה יום הוא. <br />
ובהלכה יב' כתב: יש מקומות שהיו מגיעין אליהם שלוחי ניסן ולא היו מגעים להן שלוחי תשרי ומה הדין? הרי שיעשו פסח יום אחד שהרי הגיעו אליהן שלוחין וידעו באיזה יום נקבע ראש חודש, וישו יום טוב של חג הסוכות שני ימים שהרי לא הגיעו להם השלוחין וכדי שלא לחלוק במועדות התקינו חכמים ז"ל שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגעין שם עושין שני ימים אפילו ביום טוב של עצרת <br />
ובהלכה יג כתב: וכמה בין שלוחי ניסן שלוחי תשרי שני ימים ששלוחי תשרי היו מהלכין באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב ולא בעשירי בו מפני שהוא יום כיפור.<br />
ודעת הריטב"א במסכת סוכה שכל מקום שנכבש על ידי עולי מצרים או שנכבש בידי עולי בבל נוהגים בו יום טוב אחד אפילו רחוק מירושלים.<br />
ומרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' תצו סעיף ח-ט) כתב שבצפת היו עושים יום טוב אחד. ובשו"ת משפטי עוזיאל (סי' סו) כתב שיום טוב שני של גלויות אינו תלוי במנהג אלא במקום. וכתב בספר עיר הקודש והמקדש (ח"ג פי"ט אות ה'), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כג) כתבו שאילת דינה כארץ ישראל. ובמקראי קודש לרב צבי פסח פראנק (סי' ח"ב סי' נב) כתב גם כן כך. ובספר ברוך שאמר (עמוד רסט) כתב ששמע מהחזון איש שאילת כחוץ לארץ.<br />
אולם בספר שערי יצחק (סי' יב) ובכרם ציון על שביעית (במידור של גבולות הארץ) כתבו שעושין שני ימים, ובהגדה של פסח של הרב שטנברוך (עמוד קל"ז) כתב שצריך לנהוג יום טוב שני לחומרא. וע"ש עוד .<br />
וראיתי שכתב הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל (מאמר מרדכי, גבולות הארץ) שאילת וסביבותיה כלולות בגבולות עולי מצרים. ולומד את הדברים ממה שכתוב בספר שמות ושמתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים. ע"ש. וכך כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש (ח"ג, עמ' רס"ד)<br />
וראיתי שכתב הרב יעקב אריאל בספרו באהלה של תורה (ח"ג א, ה') שבכל הערבה לא חל איסור ספיחין, ויתכן שגם קדושת שביעית אין ביבולים משם. וגם בכיבוש עולי מצרים כנראה לא נכללה הערבה בגבול ההתנחלות, ולכן יש מקום להקל שם בשביעית. אולם יש להחמיר בזריעה בשביעית שעיקרן מהתורה. ועיין עוד באורך בספר מקראי קודש (עמ' לט).<br />
ובספר אור לציון שהבאנו לפני כן כתב בזה הלשון: "והנה לכל הדעות, גבול ארץ ישראל אינו מגיע עד לדרום הערבה, ובודאי שאינו מגיע לעיר אילת שליד ים סוף, והחלק הדרומי של הנגב אינו מארץ ישראל, ועל כן העיר אילת דינה כחוץ לארץ בין להקל ובין להחמיר, ואין שם דיני שביעית, ואין הירקות שם אסורים משום איסור ספיחין, ואף לעניין יום טוב שני דינה כחו"ל ויש לנהוג שם שני ימים טובים, ואף יטבתה הנמצאת בדרום הערבה הרי היא מחוץ לכבוש עולי מצרים ועולי בבל ודינה כחוץ לארץ. <br />
ואף שיש שרצו לומר שהעיר אילת היא בתחום ארץ ישראל ולמדו כן ממה שתרגם רבנו סעדיה גאון מעלה עקרבים, עקבה עקרבין, ודימו לומר דהיינו עקבה של היום הנמצאת מערבית לאילת... ולא כך הלכה. ועיין שם עוד באורך.<br />
אולם מרן הרב עובדיה זיע"א (עיין בילקוט"י עמוד עז) חלק עליו בעניין יום טוב שני של גלויות ולפי מרן בדין יום טוב שני של גלויות דינה כארץ ישראל, אולם לשמיטה ומצוות התלויות בארץ הדין כחוץ לארץ, ולעניין תפילין אין להחמיר ואין לעקור מנהג פשוט שכל שיש ספק אם היו שלוחי בית דין מגעים לשם הולכים לקולא שכל דין יום טוב שני של גלויות הוא מנהג אבותינו בידנו, ובכהאי גוונא לא תיקנו לעשות שם שני ימים טובים של גלויות. <br />
ולכן להלכה אילת נחשבת כחו"ל לעניין שמיטה, אך אין עושים שם יו"ט שני של גלויות.<br />
מה דין עזה ואשקלון בזמן הזה:<br />
הנה לא נאריך בדברים ונכתוב בקצרה במה שעלה בידנו:<br />
בפרשת מסעי נאמר "והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה, ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צינה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע, ויצא חצר אדר ועבר עצמונה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה".. וכתב רש"י שם שכל מקום שנאמר ונסב או ויצא מלמד שלא היה המצר שווה אלא הולך ויוצא לחוץ יוצא המצר ועוקב לצד צפונו של עולם באלכסון למערב.<br />
ובספר יהושע נאמר לעניין חלוקת הארץ: "ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם אל גבול אדום צן נגבה מקצה ים המלח ויצא אל מנגב מעלה עקרבים ועבר צנה ועלה מנגב לקדש ברנע".. <br />
ובספר שופטים נאמר: "וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה ואת עקרון ואת גבולה, לפי כל האמור משמע שעולי מצרים כבשו את עזה ולא את אשקלון".<br />
וכן מבואר בשו"ת הרדב"ז (ח"ד, סי' אלף קה) שבעזה דינם שצרכים להפריש תרומות ומעשרות, וזהו מדרבנן, ועולי מצרים כבשוה. וע"ש עוד. והר"ש סיריליאו בביאורו על הירושלמי כתב (שביעית פ"ו, ה"א) שעזה ואשקלון לא היו בכלל כיבוש עולי מצרים ולכאורה קשה ממה שכתוב בשופטים וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה ואת עקרון ואת גבולה... יש לומר שכבשה למס אך לא לירושה וישיבה ומותרים בשביעית. והחזון איש (ס"ג) כתב שעולי בבל כבשו ככל גבולות עולי מצרים מנחל מצרים בדרום, חוץ מכרכים בודדים ורצועה על שפת הים. ע"ש. וגם בספר כפתור ופרח כתב שעזה בכלל ארץ ישראל היא. והוכיח מהגמרא בסנהדרין דף סא. אמר רבי אלעזר... ע"ש.<br />
לעומת זאת ברמב"ם מבואר שעכו ואשקלון נחשבים כחו"ל ופסק בזה הלשון: ואם אותו המקום מסוריא, כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא בזה או מחו"ל כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן עושים כמנהג אבותיהם בידיהם.<br />
וראיתי בספר מור וקציעה (דף יד. סי' שז) שתמה על שיטת הרמב"ם והסכים לדברי הרדב"ז שעזה היא בכלל ארץ ישראל וכתב על דברי המהרי"ט שהחשיב את עזה כחו"ל (ועיין לקמן) ותמה בזה הלשון "איך עלה על דעתו לעשותה יותר גרוע מסוריא ואף על פי אינה מארץ ישראל.. עזה היא מארץ פלשתים.<br />
ובירושלמי שביעית מבואר שעולי בבל לא החזיקו באשקלון אך למעשה אין אנו יודעים את מיקומה המדויק של אשקלון, וכן כתב החזון איש שאין להסתמך על הנתונים כיום. ועיין בשו"ת ישועות מלכו (חלק יו"ד ח"ב עמוד רלה) ובשו"ת שאל האיש. (סימן ח') <br />
וכתב בספר אשרי האיש (יו"ד ח"ב עמוד רלה) שמה שיש מנהג קדום לפטור שביעית בעיר עזה הוא רק בפרות של גויים ולא בפירות של ארץ ישראל שעדותם של הגדולים להוכיח שהיא חו"ל היא רק לסוברים שיש קדושה בפירות של נכרים אבל לדעת החולקים שסוברים שיש קדושה בפירות של נכרים אין זה ראיה שאפשר להסביר שהביאו משום שזה פירות נכרים ועיין בילקוט יוסף (פ"א ה"ו) שהאריך בזה. <br />
והגאון המהרי"ט (ח"א סי' מז) כתב בדין אדם שנשא אישה שעזה כחו"ל. והביא את דברי הכפתור ופרח שכתב שעזה נחשבת בארץ ישראל, וכתב שאפילו שנכבשה בכיבוש הראשון בשני לא נכבשה. <br />
ובספר אור לציון (פ"ו) כתב בזה הלשון: ונראה להלכה שבמקומות אלו, וכגון אזור אל עריש ונתיבות ואופקים ותפרח, אף שאין להקל לעבוד שם עבודת קרקע , מכל מקום נראה שיש מקום להקל ולהתיר שם את הספחים באכילה. ולעניין הפרשת תרומות ומעשרות, יש להפריש מהפירות והירקות הבאים ממקומות אלו וכן מאשקלון, אולם כיוון שיש ספק אם חייבים בהפרשה, יפריש בלא ברכה. אבל באר שבע ודאי שהיא מארץ ישראל שכבשו עולי בבל, ונוהגים בה כל דיני שביעית<br />
ובחזון עובדיה כתב שעזה דינה כחו"ל ופירות שגדלים בה פטורים מתרומות ומעשרות אך אין צורך לעשות יום טוב שני של גלויות. ועיין בשו"ת מנחת שלמה שכתב שעושים כל דיני ארץ ישראל באשקלון. וכן לגבי העיר רמלה יש שפקפקו בה ולדינה חשיב כא"י. וכן לגבי העיר חצבייא להלכה חשיב כא"י. וכתב בילקוט יוסף על דברי המהר"יט וז"ל: ולא כמו שכתב המהרי"ט שהוכיח מדברי הרמב"ם שדינה כחו"ל, ואין דבריו נכונים. <br />
ולכן להלכה אשקלון, אף על פי שיש אומרים שבאשקלון לא נוהגים בה דיני שביעית, מסתבר שיש להחמיר בזה. ולגבי עזה, הם פטורים מתרומות ומעשרות אך אין עושים שם יו"ט שני של גלויות.<br />
קדושת שביעית בסוריא בזמן הזה:<br />
הנה דוד המלך כבש את סוריא ומהתורה אין בה קדושת ארץ ישראל אך מדרבנן יש להפריש מהגדל שם תרומות ומעשרות. <br />
ופסק הרמב"ם (תרומות פרק א' הלכה ד') בזה הלשון: סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל ויש דברים שהיא בהן כחוץ לארץ והקונה בה קרקע כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות בשביעית.<br />
ובהלכה ט' פירט את הגבולות של סוריא וכך כתב- אי זו היא סוריא, מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהריים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק וחלאב וחרן ומגבת, וכיוצא בהן, עד שנער וצהר הרי היא כסוריא. עכ"ל.<br />
ובהלכה כז כתב הרמב"ם שאין שביעית נוהגת מהתורה. ומותר לתלוש ממנה בשינוי, וכך כתב בהלכה כח' אולם בעמון ומואב ומצרים אע"פ שחייבים במעשרות מדרבנן אין שביעית נוהגת בהן והספחים שלהם מותרים באכילה.<br />
אולם על פי דברי המשנה בשביעית משמע שתלוש התירו חכמים בסוריא וכך במשנה "עושים תלוש בסוריא אבל לא במחובר ודשין וזורעין ודורכים ומעמרין, אבל לא קוצרין, ולא בוצרים, ולא מוסקים".., ועיין עוד בתוס' בכתובות, ויש עוד להאריך בדבר. ולהלכה גזרו שתהיה אסורה מדרבנן.<br />
ולכן להלכה סוריא אסורה בעבודה בשביעת מדרבנן, והספחין שם יהיו מותרים באכילה.<br />
שביעית בירושלים:<br />
בבא קמא (פב:) כתוב שעשרה דברים נאמרו בירושלים... וירושלים אינה נחלקה לשבטים. ועיין ברמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה טז') וחידש על זה בספר פרי הארץ דכיוון דירושלים קדושתה לא בטלה נוהגים בה שביעית ותרומות ומעשרות. ועיין בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נא אות א') .<br />
וראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סי' יג) שבירושלים חייבים בתרומות ומעשרות. וכן ראיתי להגאון הרב קוק בספר שבת הארץ (מבוא פט"ו) שמביא את מה שכתב בספר כפתור ופרח שקדושת ארץ ישראל היא מעלה בפני עצמה חוץ מקדושת המצוות התלויות בארץ ומאריך שם מאוד ועיין שם. ולהלכה יש לומר ששביעית בזמן הזה נוהגת בירושלים מדרבנן. <br />
שביעית ברמת הגולן:<br />
במשנה במסכת שביעית (פרק ט'. משנה ב') נאמר ג' ארצות לביעור.. והרמב"ם כתב על זה שהחזיקו בעבר הירדן עולי מצרים והספחים משם מותרים באכילה, ועיין בספר אור לציון שכתב: ולמעשה נראה שלחלק הצפוני של עבר הירדן, וכגון לגולן וכד' מותר לצאת. ולחלק הדרומי, אסור לצאת שהרי דינה כחו"ל, ולחלק האמצעי המצוי בין כינרת לים המלח, צ"ע למעשה, וראיתי שכתב בילקוט יוסף ששמע מהרב אלישיב שיש להימנע מללכת לגולן בבין הזמנים, וידוע דפסק מרן הגר"ע שאסור לצאת מהארץ לצורך טיול, ויש לדון לגבי אילת וראה במה שכתבנו בדין אילת, ובחזון איש כתב שזה חשיב כא"י.<br />
וידוע שהרמב"ם פסק שעיירות המובלעות בארץ ישראל אף על פי שהם פטורות מהמעשרות בשביעית אין בהם משום ארץ העמים.., ועיין בספר מנחת שלמה ח"ג, ועיין עוד בילקוט יוסף שהביא את הדברים שכתבנו ועוד הוסיף עליהם.<br />
ולכן להלכה שביעית נוהגת בגולן מדרבנן.<br />
'''המורם להלכה:'''<br />
1- שביעת נוהגת רק בא"י ולומדים זאת מהפסוק "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" אולם שמיטת כספים נוהגת גם בחו"ל.<br />
2- שמיטה נוהגת בארץ ישראל במקום שנכבש על ידי עולי בבל, ומקום שנכבש ע"י עולי מצרים אין נוהג שם איסור ספחין אך אסור לעבוד שם בשנת השמיטה, ואם לא ידוע מה נכבש צריך להחמיר בזה.<br />
3- אילת נחשבת כחוץ לארץ לעניין תרומות ומעשרות ולגבי שביעית ואין שם איסור ספיחין, (ושמעתי מהרב יצחק יוסף שליט"א שהורה לגנן בעיר אילת להמשיך לגזוז גם בשמיטה) אך לעניין יו"ט שני של גלויות אין צריך לעשות, ולעניין טיול טוב להחמיר שלא לצאת.<br />
4- אשקלון, אף על פי שיש אומרים שבאשקלון לא נוהגים בה דיני שביעית, מסתבר שיש להחמיר בזה, ואין לסמוך על השארות של חוקרי גאוגרפיה וכד'.<br />
5- עזה פטורים מתרומות ומעשרות, אך אינם עושים יום טב שני של גלויות.<br />
6- רמלה דינה כארץ ישראל.<br />
7- שביעית נוהגת גם בחצבייא.<br />
8- סוריא אע"פ ששביעית אינה נוהגת בה מהתורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כדי שישראל לא ילכו לשם אך אין גזרת ספחין בסוריא, והספחין יהיו מותרין באכילה והתירו חכמים לעשות מלאכות בתלוש כגון דישה, וכל זה רק בקרקע של א"י, אבל בקרקע של גוי הפירות חולין לכל דבר ואין בהם קדושת שביעית. <br />
9- הגולן, שביעית נוהגת שם מדרבנן ואסור לעבוד שם עבודת קרקע אבל ירקות הגדלים בגולן מותרים באכילה ואין בהם איסור ספחין אבל בדרום הגולן קשה להקל לגבי ספחין (ועיין בילקוט יוסף פ"א ה"ח).<br />
10- יבול הגדל בירושלים בחומות נוהג בהם דיני שביעית אולם מדרבנן.<br />
הכותב לכבוד תורתנו הקדושה<br />
משה דדון נ"י<br />
''</div>משה דדון