https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%9E%D7%A9%D7%94+%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95+%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91 2026-08-11T11:40:36Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%94_%D7%91%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D&diff=21508 2025-04-28T23:07:31Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> '''פתיחה'''<br /> <br /> ישנו קושי גדול בימינו ביישום דיני בליעת כלים באיסור והיתר המבוארים בהלכה. כי הדין הפשוט בגמרא ובפוסקים הוא שהכלים בולעים ופולטים טעם מהאוכל המתבשל בהם בשיעור גבוה מאוד, ועל כן אם התבשל היתר בכלי שבלע איסור יש לשער כנגד כל הכלי במקרים מסוימים. אבל כשמתבוננים במציאות ניכר לעין שהכלים אינם בולעים ופולטים כלל, ואף אחד לא מרגיש את הטעם של המאכלים הקודמים שבושלו בסיר, ואם כן נשאלת השאלה האם הדין בימינו ישתנה אם לאו.<br /> <br /> והן אמת ששאלות מעין אלו נתונות להכרעת חכמי הדור, כיון שיש כאן שינוי משמעותי מהפסיקה המקובלת. אבל מאחר שכבר הורו להקל בדין זה כמה חכמים בדורנו, רציתי להראות במאמר זה שכן מורה עיקר ההלכה, ובאמת כשמעיינים בדבר מוצאים שאין כאן חידוש כלל, ולא עקירת דברי חכמים חלילה.<br /> <br /> <br /> '''המציאות בזמן חז&quot;ל מול המציאות בימינו'''<br /> <br /> מכמה סוגיות ניתן להוכיח שבזמנם הרגישו בחוש שהכלים בולעים ופולטים, ולכן שיערו כנגד הטעם הבלוע, ואין זה כהלכתא בלא טעמא. ונביא ג' ראיות:<br /> <br /> א.      ראשית מוכח כן בפשיטות מהדין שיש להטעים לגוי את המאכל שבושל בסיר של איסור (חולין צז.), ומוכח שבמציאות הייתה אפשרות שירגישו בטעם הבלוע ולכן הטעימו לגוי.<br /> <br /> ב.       ועוד מוכח כן מהדין בגמרא (שם צז:) שמשערים שיעור שישים גם בקדירה, וע&quot;ש ברש&quot;י שכתב שלמעשה לא משערים בבליעת הקדירה כיון שגם מן ההיתר נבלע וא&quot;כ א&quot;א לשער בזה. הרי לן שרק מפני זה אין לשער, אבל ברור שהקדירה אכן בולעת ואף לקולא. ודעת הרמב&quot;ם שאף למעשה יש לשער במאי דבלעה קדירה, וכ&quot;כ הרמב&quot;ן והר&quot;ן, והרשב&quot;א כתב שבאיסור דרבנן יש לשער בקדירה וכן פסק בשו&quot;ע (סי' צט ס&quot;ד). הרי לדינא שמשערים בבליעת הקדירה אף לקולא, וע&quot;ע בראשונים שמדברים על מקרה שההיתר הצטמק ממה שהיה בתחילה ולכן משערינן שנבלע בקדירה, '''הרי שבמציאות ממש ראו כן''' שהקדירה בולעת.<br /> <br /> ג.       עוד יש להביא ראיה מדין נ&quot;ט בר נ&quot;ט (חולין קיא:) שכל יסוד ההיתר הוא שאף שהטעם בבישול השני מורגש, מ&quot;מ כיון שהוא טעם קלוש מותר, וכדמוכח מהמעשה של רב שם בגמרא שהרגיש טעם של הסממנים בבישול השני, הא קמן שבמציאות היה הטעם מורגש. וכן עולה מהר&quot;ן שם. וכ&quot;כ הפר&quot;ח (סי' צה סק&quot;ג) שהיתר נ&quot;ט בר נ&quot;ט זהו בדאיכא טעמא, דבליכא טעמא פשיטא דשרי ואיננו צריכים להיתר מיוחד (ועוד דאם אין טעם מורגש מאי שנא נ&quot;ט בר נ&quot;ט דהיתרא מדאיסורא, היה צריך להיות מותר גם באיסורא). וכן ראיתי (במאמר בתחומין לד עמ' 124) שהביאו ראיה זו משמו של הרב שמואל אויערבך זצ&quot;ל.<br /> <br /> אך בימינו ברור לנו שאין שום בליעה בכלים, ודבר זה מוחש לכל אחד דבר יום ביומו שאף אחד לא מרגיש באוכל שלפניו את הטעם של המאכלים הקודמים שבושלו בסיר. ולשם המחשה שאלתי חולה צליאק שרגיש מאוד לגלוטן (בשיעור של עד 20 p.p.m, דהיינו עשרים חלקים למיליון!), האם סיר שבושל בו חיטה וכד' ואח&quot;כ שטפו אותו היטב, האם יש לו איזה חשש לאכול ממנו, ואמר לי שאין חשש כלל והוא אוכל מהסירים כרגיל. הרי שאין הסירים בימינו בולעים ופולטים אפילו בשיעור אפסי כזה, וכ&quot;ש בשיעור נתינת טעם.<br /> <br /> וגם מבחינה מדעית בדקו בזמנינו מומחים כמה וכמה פעמים והוכיחו שלעולם אין בליעה בכלים שלנו בכדי נתינת טעם[1].<br /> <br /> ואם כן יש לנו לברר האם שינוי המציאות בזמנינו משנה גם את הדין, או שמא הדין המקורי נותר בעינו. <br /> <br /> '''יסוד הדין'''<br /> <br /> שנינו בברייתא (חולין צז.): &quot;קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בישל - בנותן טעם&quot;. כלומר יש להטעים את התבשיל לגוי שיאמר לנו האם טעם הבשר מורגש בו. ואם אין גוי שיטעם את התבשיל, משערים בששים כנגד כל הבשר שבושל בסיר, כיון שאיננו יודעים לשער כמה טעם יצא ממנו (חולין צז: ושו&quot;ע צח ס&quot;ד). ואם בישלו בשר בכמות גדולה כשיעור כל הסיר – משערים כנגד כל הסיר, כאילו כולו בלוע מהבשר[2].<br /> <br /> ואמנם שיטת הראב&quot;ד (תמים דעים סי' ז) שלא משערים בכלי מתכות כנגד כל הסיר אלא משערים באומד יפה כמה טעם נפלט מהסיר לתבשיל (ולדבריו בודאי שבימינו יש להתיר את מה שהתבשל בכלי איסור), אך שאר ראשונים חולקים עליו כיון שסו&quot;ס איננו יודעים לשער כמה טעם נפלט, וכן נפסק בשו&quot;ע (שם) שלא כראב&quot;ד[3]. <br /> <br /> נמצא לדינא שיש בידינו שני שיעורים לבדוק את פליטת הכלים – טעימת גוי, ושיעור ששים. ואם כן יש לבחון מהו השיעור העיקרי מביניהם, כי בנידוננו יש הבדל גדול בין שיעורים אלו. <br /> <br /> '''טעם מול שיעור ששים'''<br /> <br /> הנה הדין היסודי בהלכות תערובות הוא 'טעם כעיקר', כלומר שאם התערב איסור בהיתר והאיסור נותן טעם בתערובת – כל התערובת אסורה כאילו יש כאן ממשות איסור[4]. וכדי לבדוק האם טעם האיסור מורגש, מטעימים את התערובת לגוי, ואם אין גוי לפנינו משערים בששים כנגד האיסור, כי בד&quot;כ איסור לא נותן טעם כשיש ששים נגדו (חולין צז. ב&quot;י ושו&quot;ע צח ס&quot;א). הרי לן שאין שיעור ששים אלא '''סימן''' לטעם, אך אין זה שיעור עצמי כיון שכל האיסור נובע מדין טעם כעיקר, ולכן אם יש גוי לפנינו לא משערים בששים אלא בודקים דוקא ע&quot;י גוי (ב&quot;י שם). ואף לשיטת חלק מהראשונים שכתבו שאם התערב בתבשיל ממשות איסור בעינן ששים כפשוטו נגד האיסור ולא סגי בטעימת גוי[5], מודו שבבליעת כלים שיש כאן רק '''טעם''' איסור - אזלינן בתר טעימה הן לקולא והן לחומרא, דמפורש בברייתא שהובאה בראשית דברינו &quot;קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל '''בנותן טעם'''&quot;, וכן כתב מרן הב&quot;י על דברי הטור (סי' צג) וז&quot;ל: <br /> <br /> ומ&quot;מ דברי רבינו סתומים במה שכתב אם בישל בה (היינו בקדירה בשרית בת יומה שבישל בה חלב. ח.ת.) בתוך מעת לעת אסור, דמשמע דלא משכחת לה צד היתר, והא ליתא דנהי שהסכימו רוב הפוסקים דבכוליה קדרה משערינן כמו שכתב בסימן צ&quot;ח ואין במה שבתוך הכלי ששים כנגד כל הכלי כדמשמע דברי הרא&quot;ש שכתב רבינו בטור או&quot;ח סו&quot;ס תנ&quot;ב '''מ&quot;מ הו&quot;ל לפרושי דאינו אלא בנותן טעם''' וכמ&quot;ש רבינו בסימן צ&quot;ח שהוא דעת הרא&quot;ש, והרמב&quot;ן נמי אע&quot;ג דסבר דהיכא דליכא ס' לא סמכינן אקפילא הא קאמר דהיינו כשנתערב גוף האיסור '''אבל כשאין שם אלא טעמו כי הכא, בנותן טעם שרי אע&quot;פ שאין בו ששים''' כמ&quot;ש בסימן צ&quot;ח וכן פסק הרשב&quot;א וכו' ובהדיא תניא בפרק גיד הנשה (חולין צז.) קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ&quot;ט ופסקה הרמב&quot;ם בפ&quot;ט מהלכות מאכלות אסורות. <br /> <br /> וכן נפסק בשו&quot;ע שפליטת כלים משערים בטעימת גוי, ורק אם אין גוי משערים בששים נגד כל הכלי (סי' צג ס&quot;א, ועי' סי צח ס&quot;ד) [6]. ואם כן ברור שאם אין טעם מורגש במאכל, וכגון בכלי זמנינו, המאכל מותר, וכל מה שנפסק שיש לשער בששים נגד הכלי זהו דווקא כשאין לנו דרך לשער כמה טעם נפלט, אבל אם ברור לנו שאין נתינת טעם הרי זה כטעימת גוי שמתרת.<br /> <br /> ואמנם ידועים דברי הרמ&quot;א (סי' צח ס&quot;א) שכתב שאין אנו נוהגים כיום לסמוך על טעימת גוי אלא משערים תמיד בששים, והסכימו לפסקו כל האחרונים כולל אחרוני הספרדים (פר&quot;ח צח ה, זבחי צדק סק&quot;ה, בא&quot;ח ש&quot;ש קרח אות א, כה&quot;ח ס&quot;ק יא) ואף מרן הגר&quot;ע יוסף זצ&quot;ל שהחזיר העטרה לפסוק תמיד כדברי מרן השו&quot;ע, הסכים לפסק האחרונים שלא סמכינן על גוי בזמן הזה[7].<br /> <br /> אבל גם לדברי הרמ&quot;א ביאר הש&quot;ך (צח סק&quot;ה) שאין הדבר משום שאיננו בקיאים בטעימה בזמן הזה, אלא דווקא בגוי הדין כן כי לא סמכינן עליה שדבריו אמת, כי פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, אך על טעימת ישראל (כגון כהן בתערובת תרומה, או תבשיל שהתערב בו בשר ורוצה לידע אם הוא בשרי או לא ומטעימו לחברו) סמכינן, וכן פסקו רוב האחרונים[8]. וא&quot;כ בנידוננו שברור לכל שאין טעם איסור בתבשיל סמכינן על זה כטעימה[9].<br /> <br /> ואמנם הרמ&quot;א בספרו תורת חטאת (כלל סא, ובסימנים שם) כתב טעם אחר שלא סומכים על טעימת גוי בזמנינו- כיון שאיננו בקיאים בטעימה בזמן הזה. ולטעם זה נראה שגם על טעימת ישראל אין לסמוך (ועי' רעק&quot;א על השו&quot;ע בסי' צו ס&quot;א שביאר שכן דעת הרמ&quot;א להלכה, ולא כהש&quot;ך. וכ&quot;פ ביד יהודה סי' צח בקצר סק&quot;ז[10]). ומ&quot;מ אין זה קושיא על דברינו, כי מסתבר שהדברים אמורים רק במקרה ספציפי של איסור שהתערב בהיתר, משא&quot;כ בנידוננו שכו&quot;ע מעידים שאין כאן טעם שנפלט מהסיר ליכא למימר שאיננו בקיאים, שאין הדבר נאמר בצורה גורפת דכי בזמן הזה ניטל מאיתנו חוש הטעם, אלא ודאי כדאמרן. וכ&quot;ש בנידוננו שהניסיון המדעי מוכיח כן שאין פליטה בכדי נתינת טעם בשום פנים[11]. <br /> <br /> '''שימוש באותם כלים לכתחילה לבשר וחלב'''<br /> <br /> עד כאן עסקנו במקרה של דיעבד, כגון שבישלו חלב בסיר בשרי האם החלב מותר בדיעבד, והסתמכנו להקל כיון שטעם האיסור לא מורגש. ויש לדון האם אפשר להקל עוד יותר ולומר שכיון שהכלים לא בולעים יהיה מותר '''לכתחילה''' להשתמש באותם כלים לבשר וחלב (בניקוי היטב ביניהם כמובן).<br /> <br /> לכאורה ישנה ראיה להתיר להשתמש אף לכתחילה מדברי השו&quot;ע (יו&quot;ד צט ז) ע&quot;פ הרשב&quot;א: <br /> <br /> אם נבלע איסור מועט לתוך כלי כשר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר, מותר להשתמש בו לכתחלה, '''כיון שהאיסור מועט ואי אפשר לבוא לידי נתינת טעם''', ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בהם, מותר להשתמש בו לכתחלה, ואפילו בבן יומו, לפי שא&quot;א לבא לידי נתינת טעם.<br /> <br /> הרי שאם ברור שהאיסור לא ייתן טעם, שרי להשתמש בכלי אף לכתחילה. ומכאן אנו למדים שכל דין הכשר כלים המבואר בתורה, הוא משום הטעם הנפלט מהכלים, ואין כאן דין עצמי שצריך להכשיר כלים אף אם לא ייתנו טעם[12].<br /> <br /> וראיה לזה מהסוגיא בפסחים (מד:) בדין טעם כעיקר, שאחת הראיות שם היא מגיעולי נכרים, שממה שהצריכה התורה להכשיר את הכלים מוכח שטעם כעיקר דאורייתא ע&quot;ש. והנה ברור מזה שהבינה הגמרא שדין הכשרת כלים הוא בגלל הטעם הנפלט מהם, אחרת אין ראיה מגיעולי נכרים. וכן מוכח מכל כללי הכשרת כלים, כגון כבולעו כך פולטו, וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם וכו' שחז&quot;ל הבינו שדין ההכשרה הוא כדי להפליט את הטעם הבלוע בכלי, ולא דין עצמי[13].<br /> <br /> עוד יש להוכיח מדברי הראשונים לגבי כלי זכוכית, שמוכח מדבריהם שכיון שבמציאות נראה שאינם בולעים, יש להתיר להשתמש בהם לכתחילה ללא הכשרה[14]. וכן פסק השו&quot;ע (או&quot;ח תנא כו). הרי שאם במציאות בכלים לא בולעים מותרים בשימוש לכתחילה לבשר וחלב. ומוכח גם שלא חששו בשימוש באותם כלים לבשר וחלב לתקלה או פריצת גדר[15]. ואף הרמ&quot;א שם שהחמיר בכלי זכוכית זהו ג&quot;כ מצד המציאות, שסובר שכלי זכוכית כיון שעשייתן מן החול, דמי לכלי חרס (עי' ב&quot;י בסי' תנא).<br /> <br /> עוד מצאנו לראשונים שדנו כנ&quot;ל בכלי עצם ובכלי אבנים שאולי לא בלעי ואינם צריכים הכשר כי הם חלקים וקשים (הובאו דבריהם בשו&quot;ת יבי&quot;א ח&quot;ד או&quot;ח סי' מא אות ה).<br /> <br /> אמנם יש מקום לחלק שדווקא בזכוכית וכלי עצם וכד' שלא נאסרו במפורש בתורה, כתבו הראשונים להתירם אם לא בולעים, אך במתכות המפורשות בתורה אין לנו להקל. ולכן אף שמעיקר הדין יש פוסקים שכתבו שהיה מקום להתיר זאת, מ&quot;מ למעשה אף אחד לא מיקל כך[16], וצריך עוד עיון. <br /> <br /> '''העולה מהאמור'''<br /> <br /> '''       א.        '''התבאר שמדינא דגמרא והשו&quot;ע אם התבשל חלב בכלי בשרי בן יומו ולהיפך '''הכל הולך אחר הטעם''', ולכן אם אין טעם הבשר מורגש החלב מותר. וכיון שבכלי ימינו ברור לנו שאין הטעם מורגש בשום פנים (וגם לא יכול להיות מורגש ע&quot;פ הבדיקה המדעית), עיקר הדין נותן שאין לאסור '''בדיעבד''' את מה שהתבשל בהם. וא&quot;צ לשיעור ששים כלל.<br /> <br /> '''       ב.        '''יש להדגיש שכל האמור הוא '''בכלים נקיים''' ושטופים היטב, אך בכלים שאינם נקיים (ומצוי בכלים גדולים בצבא וכד') ודאי שיש לשער בששים כנגד הלכלוך, ופשוט. <br /> <br /> '''        ג.        ''' להלכה זו הרבה השלכות מעשיות, ונביא כמה מהן – סיר בשרי בן יומו שבישל בו חלב – אין החלב נאסר. טיפת חלב שנפלה על סיר מבחוץ – המאכל שבסיר מותר. כף חלבית בת יומה נקיה שערבב איתה תבשיל בשרי – התבשיל מותר אף אם אין שישים נגד הכף (אך בכל אלו הכלים עצמם צריכים הכשר). סכין בשרית נקיה שחתך בה דבר חריף – הדבר החריף לא נהיה בשרי. וכן כל כיוצא בזה. <br /> <br /> '''       ד.        '''כל האמור זה לגבי '''האוכל''' שהתבשל בכלי איסור, שאין לאוסרו כיון שלא מורגש בו טעם. '''לגבי הכלים עצמם''' - הראינו סברא להקל גם בזה (ואפי' לכתחילה יש צד להקל), אמנם למעשה מכמה חששות אין להקל בזה, ולכן גם בדיעבד הכלי עצמו צריך הכשרה כדת, ורק לגבי האוכל יש להקל. <br /> <br /> '''תשובות לטענות מצויות ששמעתי נגד ההיתר'''<br /> <br /> '''       א.        '''ההלכה לא משתנית בעקבות המדע, ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים, וכעין דין הריגת כינים בשבת שאף שהתברר לפי המדע שהכינים פרים ורבים אין לנו אלא דברי חז&quot;ל בזה שמותר להורגם כיון שאינם פרים ורבים.<br /> <br /> <br /> '''תשובה:''' התבאר באורך לעיל שטענה זו אינה שייכת לנידוננו, מאחר וע&quot;פ דין חז&quot;ל הכל הולך בתר הטעם, ואם אין טעם מורגש בבישול- '''ע&quot;פ ההלכה הפסוקה בגמרא (חולין צז.) ובשו&quot;ע (יו&quot;ד צג ס&quot;א) הדבר מותר'''[17]. <br /> <br /> <br /> '''       ב.        '''אף שעיקר הדין כן, מ&quot;מ אין זו ההוראה המקובלת, ואין לשנות את ההלכה בדבר משמעותי כ&quot;כ אלא ע&quot;י גדולי הדור.<br /> <br /> <br /> '''תשובה:''' אכן הדבר נתון לגדולי הדור, ובאמת שרבים מרבותינו כתבו להקל בזה או לצרף סברא זו לסניף[18], וכל אחד ינהג לפי רבותיו. ועכ&quot;פ נראה לי שלפחות ראוי לצרף סברא זו לסניף, ובפרט בהפסד מרובה או בערב שבת וכד' שידוע שהקילו בזה הפוסקים בדיני איסור והיתר אפילו כשיטות יחידאיות, וכ&quot;ש כאן שמעיקר הדין יש לפסוק כן, ורק ממנהגא החמירו[19]. <br /> <br /> <br /> '''        ג.        ''' מה השתנה במציאות בין הכלים של ימינו לכלים של חז&quot;ל או השו&quot;ע, מדוע בימיהם הכלים כן בלעו ופלטו.<br /> <br /> <br /> '''תשובה:'''  זו אכן שאלה טובה, אך כפי שהראינו אין בה נפ&quot;מ לדינא, מאחר וכיום ודאי לנו שאין טעם בכלים והכל הולך אחר הטעם. ולגוף השאלה, הנה בספר פניני הלכה כשרות (ח&quot;ב פרק לב) האריך בזה, ותורף דבריו שבאמת גם בזמנם הכלים לא בלעו כלל, אלא שכיון שלא היה בזמנם סבון, הייתה שכבה של לכלוך שנדבקה לסיר, וקראו לזה חז&quot;ל 'כאילו' הסיר בולע, אך באמת גם בזמנם הכלים לא בלעו עש&quot;ב. אך קשה לומר כן, כי מוכח מכמה דינים שחז&quot;ל הבינו שהכלים בולעים כפשוטו בדופן ממש, כמבואר בהערה[20].<br /> <br /> ואולי יש להסביר באופן אחר, והוא שייצור הכלים השתנה משמעותית בימינו מזמן התורה וחז&quot;ל, והכלים בימינו עשויים ע&quot;י וואקום ובצורה קשיחה וצפופה מאוד, והרי לפי הבדיקות המדעיות גם כלי זמנינו בולעים ופולטים בשיעור מזערי (ראה תחומין לד עמ' 122), ואם כן לא מופרך לומר שבתנאי הייצור בזמנם הייתה בליעה ופליטה בשיעור גדול יותר. עוד יש להעיר שחז&quot;ל בעיקר דנים בקדירה של חרס (כמ&quot;ש הפוס' בכמה דוכתי שסתם קדירה היא של חרס, למשל בנקודות הכסף סי' צג), וכלי חרס אכן בולעים ופולטים בשיעור נתינת טעם גם בזמנינו. ומ&quot;מ איך שיהיה, הדברים ברורים לדינא שאם אין טעם- אין איסור, וברור שבזמנם היה טעם ולכן אסרו, משא&quot;כ בזמנינו. <br /> <br /> '''נספח – ראיות נוספות להקל'''<br /> <br /> '''א)'''  איתא בשו&quot;ע בהלכות חלב (יו&quot;ד סד ט):<br /> <br /> חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה אסור. '''הגה:''' וכן המנהג בכל מקום, מלבד בני ריינוס, שנוהגין במקצתו היתר, ואין מוחין בידם שכבר הורה להם זקן. (הגהות אשר&quot;י ומרדכי ורוב הפוסקים) ובכל מקום שנוהגין בו איסור דינו כשאר חלב לבטל בששים (א&quot;ו הארוך) אבל אין אוסרין כלים של בני ריינוס, הואיל ונוהגין בו היתר (חידושי אגודה).<br /> <br /> ולכאורה הדין טעון הסבר, הרי כתב הרמ&quot;א שבתערובת יש לשער כנגד החלב בשישים, א&quot;כ מדוע יש להקל בכלים הרי זה אותו דין של טעם כעיקר שאסור הן בתערובת והן בכלים! וכן הקשה הפמ&quot;ג שם (במש&quot;ז ט) ונשאר בצ&quot;ע. ועיין בפר&quot;ח (ס&quot;ק טו) שכתב שלדידן שקי&quot;ל טעם כעיקר דאורייתא אין להקל בכך.<br /> <br /> אך מרן הגר&quot;ע בשו&quot;ת יחוה דעת (ח&quot;ה סי' לב) כתב לתרץ קושיא זו וז&quot;ל:<br /> <br /> ומה שהקשה הפרי מגדים במשבצות זהב שם על דברי הרמ&quot;א, שמכיון שאנו מחזיקים אותו לחלב גמור, ומצריכים ששים בתבשיל נגדו, למה לא יאסרו את הכלים של בני ריינוס לדידן. ע&quot;ש. יש לומר על פי מה שכתב בשו&quot;ת מהרש&quot;ך חלק א' (סימן עז), בדין כלים שנתבשל בהם ספק טריפה, שיש להתיר משום ספק ספיקא, שמא אינה טריפה ואם תמצא לומר טריפה '''שמא לא יתן הכלי טעם בתבשיל המתבשל בו'''. ומה שכתב הרשב&quot;א שכלי שבלע איסור בדידיה משערינן ולא במאי דנפק מיניה, יש לומר שזהו דוקא באיסור ודאי, אבל בספק איסור יש להקל אפילו למי שסובר טעם כעיקר דאורייתא.<br /> <br /> הרי שלדעת המהרש&quot;ך יש לצרף כספק את זה שהכלים לא ייתנו טעם. וכן מוכח בתוס' ע&quot;ז (לח:). וא&quot;כ חזינן מדברי האגודה והתוס' והרמ&quot;א ומהרש&quot;ך שכבר בזמנם לא היה הדבר ברור שהכלים נותנים טעם, וצירפו סברא זו לספיקא. ואם בכלים של זמנם כך, כ&quot;ש בכלי ימינו שברור לנו לאידך גיסא שאין הכלים נותנים טעם (ויש לצרף לזה שיטת הראב&quot;ד שהובאה לעיל במאמר הסובר כך לדינא, שמשערים הבליעה באומד יפה).<br /> <br /> והרב ביחו&quot;ד שם התיר עפ&quot;ז לאשכנזי להשתמש בפסח בכלים של ספרדי המיקל בקטניות ע&quot;ש. וכ&quot;כ הרב אליהו במאמר מרדכי שביעית (עמ' קכ) גבי המחמיר בהיתר מכירה, שיכול להשתמש בכלים של המיקל. וגם זה בנוי בפשטות על ההנחה שכלים של ימינו לא נותנים טעם, שהרי אם היה טעם ממש מורגש לא היו מקילים בזה, דטעם כעיקר. ודו&quot;ק.<br /> <br /> '''ב)'''  עוד יש להעיר מהלכות דג ובשר, שקי&quot;ל (שו&quot;ע או&quot;ח קעג ס&quot;ב) שאסורים ביחד משום סכנתא, וסכנתא חמירא מאיסורא, ובכל זאת רבים מהפוסקים הקילו בפליטת כלים, ואף לכתחילה יש שהקילו להשתמש באותו כלי לבשר ולדג (עי' ט&quot;ז יו&quot;ד צה סק&quot;ג, ועי' בהלכה ברורה לגר&quot;ד יוסף או&quot;ח קעג שעה&quot;צ ס&quot;ק כו שכן סוברים רבים מהפוס' ושכן המנהג), אף שבממשות שהתערבה בתבשיל מחמירים שצריך שישים, ויש סוברים שאף שישים לא מהני דסכנתא חמירא (ט&quot;ז יו&quot;ד קטז סק&quot;ב), ונראה שגם זה נסמך על המציאות שהטעם הנפלט מהכלים הוא קלוש, ולכן אין סכנה בטעם הנפלט.<br /> ----[1] עי' בתחומין לד עמ' 113 מאמר של הרבנים יאיר פרנק ודרור פיקסלר שבדקו מבחינה מדעית כלי נירוסטה ונחושת וזכוכית ואינם בולעים ופולטים כדי נתינת טעם. וראה בספר אור ההלכה (יו&quot;ד סו&quot;ס צט בהערה) שג&quot;כ שאל למומחה בדבר וענה לו שאין בליעה בכלי ימינו. וגם הרב רועי סיטון (בקובץ המעיין ניסן תשע&quot;ג) עשה ניסוי בזה וג&quot;כ הוכיח כנ&quot;ל.<br /> <br /> <br /> [2] ובד&quot;כ לא יהיה בתבשיל שישים כנגד כל הסיר, והכל אסור (ב&quot;י סי' צג).<br /> <br /> <br /> [3] ומ&quot;מ מצאנו שמצרפים את שיטתו לס&quot;ס, עי' בשו&quot;ת יחוה דעת (ח&quot;ה סי' לב). ועי' בנספח בסוף המאמר.<br /> <br /> <br /> [4] ונח' ראשונים האם טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן, ונפסק להלכה שהוא מדאורייתא, ונלמד מפסוקים גבי נזיר וגיעולי נכרים (פסחים מד. ועי' באורך בב&quot;י צח ס&quot;ב).<br /> <br /> <br /> [5] כ&quot;כ הרמב&quot;ן והרשב&quot;א והר&quot;ן הובאו בב&quot;י סי' צח. ונראה שגם לשיטתם מודו שמעיקר הדין הכל הולך אחר הטעם, אלא שבהתערבה ממשות לא סמכינן אקפילא להקל בפחות משישים, דמסתמא נותן טעם בפחות משישים ולכן כנראה שמשקר, משא&quot;כ בטעם גרידא לא בטוח כלל שנותן טעם ולכן סמכינן אקפילא. וכ&quot;כ המנחת כהן (ח&quot;א פ&quot;י), והובא בקיצור בפמ&quot;ג (סי' ק מש&quot;ז ה). ומדויקים הדברים בלשון הרמב&quot;ן שכתב &quot;לא סמכינן&quot; אקפילא, משמע שזה מחשש שמשקר ולא מעיקרא דדינא.<br /> <br /> כל קבל דנא כתב החוות דעת (סי' צח סק&quot;ג) ששיעור שישים הוא שיעור גמור מהתורה במין בשאינו מינו ואין הדבר תלוי בטעם כלל אלא בשמו של המין, וכל מה שקפילא מהני זה דוקא בטעם גרידא ולא בממשות, וכתב לבאר כן בדעת הרמב&quot;ן הנ&quot;ל. עש&quot;ב. ועכ&quot;פ בנידון דידן שזהו רק 'טעם' הנבלע הכלים ולא ממשות, כו&quot;ע מודו שהכל הולך אחר הטעם כמו שכתבתי למעלה שכן מפורש בגמרא. וכ&quot;כ ביד יהודה (צח בארוך ס&quot;ק ג).<br /> <br /> <br /> [6] ויש לשאול כאן שאלה גדולה, דכיון ששיעור שישים אינו אלא סימן לטעם כמו שנתבאר, קשה מאוד איך נתנו חכמים שיעור כ&quot;כ גדול שיש לשער נגד כל הקדירה, הרי הקדירה בודאי לא בולעת ופולטת אפילו בחצי מזה ואף בזמנם, ולפי שיעור חכמים כיון שמשערינן נגד כולה כמעט תמיד לא יהיה ששים והכל אסור, ודבר קשה הוא שנתנו שיעור שרחוק מאוד מהמציאות (ובשלמא באיסור ממש שנפל לסיר, גם במציאות הדבר קרוב שנותן טעם עד ששים נגדו, אבל בסיר הדבר רחוק מאוד וכנ&quot;ל). ועי' בשו&quot;ת רב פעלים (ח&quot;א יו&quot;ד סי' כא) שכתב שאף שברור שאין הכף בולעת כפי כמותה '''ואף לא אחד ממאה''', מ&quot;מ זו תקנת חז&quot;ל משום דלא ידעינן לשער. ולכאורה קשה איך נתנו חז&quot;ל שיעור כ&quot;כ גדול אם הכף לא בולעת אף חלק אחד ממאה משיעור זה?<br /> <br /> וחידוש ראיתי בתוס' (חולין צז. ד&quot;ה אבל) שכתבו שאכן שיעור ששים לא שייך בקדירה, ואין קל לשער אלא בטעימה ע&quot;ש. ונמצא לדבריהם '''שלא אמרו חז&quot;ל מעולם שיעור ששים בכלים''' רק באיסור ממש, דבכלים לא שייך לשער כ&quot;כ הרבה, ולכן בעינן דוקא קפילא, אלא שכתבו הראשונים (רמב&quot;ן צז: ועוד) שאם אין קפילא משערים בששים כיון דלא ידעינן כמה נפק מיניה, ובמרוצת הדורות כיון שלא סמכו אקפילא לא נותר לנו אלא לשער בששים אף שהוא שיעור מופרז מאוד בכלים (והובאה לעיל דעת הראב&quot;ד שסובר שגם בכלים יש לשער את הבליעה באומד יפה ולא בששים).<br /> <br /> [7] הנה בספר 'איסור והיתר' לראשל&quot;צ הגר&quot;י יוסף (שיצא בשנת תשמ&quot;ז, עמ' קפג) כתב בשם אביו שלספרדים אפשר לסמוך לגמרי על פסיקת השו&quot;ע בזה ולהטעים לגוי. אבל הרב עובדיה עצמו בהליכות עולם (ח&quot;ז עמ' סב) כתב שאין לסמוך על גוי בזמנינו וכדברי האחרונים. ומשנה אחרונה עיקר. ומ&quot;מ כתב בהליכות עולם שם שבמקום הפסד מרובה והאיסור כחוש שנראה שלא נותן טעם בתערובת, שפיר דמי לסמוך על גוי אף בפחות מששים, ע&quot;ש. וע&quot;ע ביבי&quot;א (ח&quot;ח יו&quot;ד סי' י) שהאריך בזה.<br /> <br /> <br /> [8] כן כתבו הב&quot;ח (צח ג) והפר&quot;ח (ס&quot;ק ה) והכרתי (ס&quot;ק ה) והפמ&quot;ג (שפ&quot;ד ה) והפת&quot;ש (ס&quot;ק ג).<br /> <br /> <br /> [9] ואין לומר דבעינן דוקא שיטעימנו לגוי, כי מאחר וברור לנו שאין טעם מורגש בכלי זמנינו איננו צריכים לגוי, דאנו טועמים כן כל יום, ופשוט. וכ&quot;כ בכיו&quot;ב בשו&quot;ת הרמ&quot;א (סי' נד).<br /> <br /> <br /> [10] אמנם לשיטת הש&quot;ך אין קושיא מדברי התו&quot;ח, כי ביאר (בסי' צו ס&quot;ק ה) שדברי הרמ&quot;א קאי על צנון שחתכו בסכין, ששם אין לסמוך על טעימה כיון שליכא למיקם עלה דמילתא דהרי אוסר רק כדי נטילה, ולכן גם הש&quot;ך מסיק שם שלכתחילה אין לסמוך על קפילא (ואפילו על יהודי) בצנון, אך בשאר דברים שרי אף לכתחילה. וכן ביאר רעק&quot;א (סי' צו בש&quot;ך ה) בדעת הש&quot;ך, ושכן מבואר בארוך מש&quot;ך.<br /> <br /> <br /> [11] כן שמעתי מהרב יעקב סבתו שליט&quot;א. ואח&quot;כ ראיתי שהדברים כתובים בשו&quot;ת הרמ&quot;א (סי' נד), והביאם בספר יד יהודה (סי' צח בארוך ס&quot;ק ה). וכ&quot;כ בשו&quot;ת משפטים ישרים לרבי רפאל ברדוגו (ח&quot;ב סי' רעב) שכאשר כו&quot;ע מעידים שאין כאן טעם איסור אין לומר שאיננו בקיאים ע&quot;ש. וכ&quot;כ בשו&quot;ת מהרש&quot;ם (ח&quot;א סי' נט) והסתמך על תשובת הרמ&quot;א הנ&quot;ל. ואמנם היד יהודה כתב שלמעשה לא לסמוך על זה דאיננו בקיאים, ודלא כרמ&quot;א ע&quot;ש. ומ&quot;מ בנידון דידן שהדבר ברור עד למאוד הן מצד החוש והן מצד הנסיון המדעי שאין טעם נפלט מהכלים בזמנינו, נראה שקשה להתעקש ולומר שאיננו בקיאים, דאדרבה נראה שבזה אנו בקיאים במציאות יותר מבעבר.<br /> <br /> [12] ואף לשיטת הטור (יו&quot;ד קכב) שחולק על הרשב&quot;א, זהו מטעם שגוזר שמא ישתמש בקדירה בדבר מועט ויבוא לידי נתינת טעם. אך בנידוננו אין אפשרות שיבוא לידי איסור כי הכלי אף פעם לא נותן טעם, ומסתבר שגם הטור יודה שאין מה לגזור. וכ&quot;כ בדבר חברון (ב קנג). וראה עוד בסוף המאמר בנספח מה שהבאתי בשם שו&quot;ת מהרש&quot;ך, וגם מדבריו מוכח שאם הכלי לא ייתן טעם א&quot;צ להכשירו.<br /> <br /> <br /> [13] ואין להקשות שהרי יש ראשונים הסוברים שטעם כעיקר דרבנן (רש&quot;י רמב&quot;ם ועוד)! דהגמרא עונה ע&quot;ז שם בפירוש, שלדעת רבנן הסוברים טע&quot;כ דרבנן, גיעולי נכרים חידוש הוא, ששם טע&quot;כ אסור אלא שאין ללמוד מזה לשאר איסורים (וכ&quot;כ רש&quot;י בדף מה. ד&quot;ה ור' עקיבא. וכן מתרץ הרא&quot;ה בשם הרמב&quot;ן יובא להלן).<br /> <br /> '''וכ&quot;ז דלא כמ&quot;ש בפניני הלכה כשרות''' (ח&quot;ב פרק לב ח הערה 10) שמן התורה יש חובה עצמית להכשיר כלים ללא קשר לטעם הנבלע ונפלט מהם, ולכן גם אם ברור שהכלים לא בולעים מ&quot;מ דין ההכשרה עומד בעינו. וראייתו משיטת הראשונים שטע&quot;כ דרבנן. ע&quot;ש. ולפי המבואר אין כלל הוכחה מדבריהם. וגם מהדין של כלי שפע בסו&quot;ס צט, וכן מהדין כלי זכוכית שא&quot;צ להכשירם, נראה שלא כדבריו אלא כל שאין טעם א&quot;צ להכשיר. וגם בסברא הדבר תמוה כמ&quot;ש למעלה, שכל הל' הכשרת כלים יסודן במציאות, וכבולעו כך פולטו וכו', ואיך יפליט טעם שלא נבלע כלל? [ועי' באיוב פכ&quot;א פס' י &quot;שורו עיבר ולא יגעיל&quot; ופירש&quot;י - '''כל לשון הגעלה פליטה הוא, וכן בלשון משנה מגעילן ברותחין''' וכן כי שם נגעל מגן גבורים (שמואל ב א) נפלט משיחתו].<br /> <br /> ותמהני על חלק מהראיות שהביא שם לדבריו דמבואר בהם איפכא, למשל הביא ראיה מדברי הרא&quot;ה בבדק הבית שסובר שטע&quot;כ דרבנן, ולכן מדמה דין הגעלה לדין טבילת כלים, ומכאן מוכח שלא משום טעם נגעו בה אלא משום מעלה דומיא דטבילת כלים, עכת&quot;ד.<br /> <br /> והנה זה לשון הרא&quot;ה (בדק הבית ד א, דף יא.):<br /> <br /> ויש כאן שאלה חזקה, כיון דאמרינן בגיעולי נכרים דטעמו ולא ממשו אסור היאך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר וכי גיעולי נכרים משם אחד הוא, גיעולי נכרים משום כל איסורין שבתורה הוא דמיתסר וכיון דבגיעולי נכרים מתסרי כל איסורין שבתורה בטעמו ולא ממשו היכי אפשר דלא מתסרי בעלמא. וזו קושיא הקשה בה מורי הרב רבנו משה ז&quot;ל, ותירץ דאפשר דמשום מעלה הוא דכיון דנבלע הכלי מאיסור אף על פי שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם '''לא יבטל ברוב''' שהכלי נאסר עלינו משום מעלה '''ולפיכך אסר פליטתו כל היכא דחשיבא פליטה כלל כלומר דאיכא טעמא''' דהוי בשאינו מינו דומיא בטבילה דאצרכה קרא אפילו לכלים חדשים דמסתמא דטבילה דאורייתא היא משום מעלה.<br /> <br /> הרי להדיא שהרא&quot;ה סובר שההכשרה היא להוציא את הטעם הבלוע, והאיסור הוא בטעם הבלוע בכלי, ומה שכתב שעשו מעלה בכלים היינו שאף שטע&quot;כ דרבנן מ&quot;מ בכלים טע&quot;כ דאורייתא משום מעלה. ולא כמו שכתב הפנה&quot;ל שאף כשאין טעם כלל חייבה התורה להגעיל, דליתא.<br /> <br /> עוד הביא שם ראיה מדברי רבנו שמחה בשו&quot;ת מהר&quot;ח אור זרוע (סי' סג) שמדמה דין ההגעלה לטבילת כלים, ושלא משום טעם נגעו בה עכת&quot;ד. וגם בזה יש לתמוה על דבריו טובא, שהרי זו '''שאלה''' ששאל ר' שמחה את ר' שמואל, כמפורש בדבריו:<br /> <br /> ועל געולי גוים עצמן '''תאיר עיני''', דאמר פ' אלו עוברין (פסחים מד:) יליף מגיעולי גוים גיעולי גוים לאו טעמא בעלמא ואסור ה&quot;נ לא שנא. ורבנן גיעולי גוים חידוש הוא בין לר' עקיבא בין לרבנן. מאן לימא לן דאסר רחמנא המבשל בהם אימא גזירת המלך הליבון והגעלה כמו הטבילה בכלים חדשים הלקוחין מן הגוים. ולא הצריך הכתוב לא ליבון ולא הגעלה אלא בלקוח מן הגוי. עכ&quot;ל. הרי להדיא שפשיטא ליה בביאור הגמרא בפסחים שהאיסור הוא מצד הטעם, אלא שמקשה על זה מהברייתא בע&quot;ז, '''ונשאר בשאלה'''. ורבנו שמואל שם (בסי' סד) השיב לו באריכות שאין שום דמיון בין הגעלה לטבילה, ושכל עניין ההגעלה הוא להפליט הבלוע עש&quot;ב. וא&quot;כ איך מביא ראיה הפנה&quot;ל מהווא אמינא של רבנו שמחה, שגם לדבריו סותרת את הגמרא בפסחים, ולא מתשובתו של רבנו שמואל? אתמהה. ובלא&quot;ה א&quot;א להביא ראיה כלל מדברי רבנו שמחה, שהרי לדבריו יוצא שהמשתמש בכלים של גוי א&quot;צ להכשירם מאיסורם, וכן כלי של ישראל שנאסר א&quot;צ להכשירו, וכל דין ההכשרה הוא רק בלקוחין מן הגוי, כדין טבילת כלים ממש. והרי ברור שלא קי&quot;ל הכי, אלא כל כלי שבלע איסור חובה להכשירו, וא&quot;כ אין ראיה לדידן כלל.<br /> <br /> וגם על שאר ראיותיו שם יש להשיב כמבואר למעיין במקור הדברים, ואין כאן מקומו. וע&quot;ע בתחומין לד עמ' 113 ואילך שהאריכו בזה בטוב טעם שדין ההכשרה אינו דין עצמי אלא משום הטעם הבלוע וכנ&quot;ל.<br /> <br /> <br /> [14] לשון הרשב&quot;א (שו&quot;ת ח&quot;א סי' רלג): כן נראה פשוט שאין צריכין שום הכשר. חדא דשיעי טובא וכל דשיע טובא לית ביה קרטופני משמע דלא בלע. ועוד דחזיא להו דלא מדייתי. ע&quot;כ. ומבואר בשאלה שם שהשתמשו בהם בחמין. וכ&quot;כ הר&quot;ן (פסחים ט. בדפי הרי&quot;ף) שנראה לו להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום כיון דשיע וקשים, ובליעתם מעוטה מכל הכלים.<br /> <br /> <br /> [15] ובעיקר חשש זה של תקלה האריך מרן הגר&quot;ע ביבי&quot;א (ח&quot;ד יו&quot;ד סי' ה) להוכיח שלא חיישינן להכי, ואין לחדש בזה גזירות מדעתינו, ומוכח כן מרבנו מנוח שכתב להתיר להשתמש בכלי קרן לבשר ולחלב ללא הכשרה כיון שאינם בולעים ולא חשש לתקלה, ולכן התיר הרב שם לספרדים להשתמש בכלי פיירקס הן לבשר והן לחלב (בניקוי היטב ביניהם). עש&quot;ב.<br /> <br /> <br /> [16] עי' לרב ליאור בדבר חברון שם שכתב שאם יצטרפו אליו עוד פוסקים יתיר זאת בכלי נירוסטה, ונסמך על השו&quot;ע סו&quot;ס צט הנ&quot;ל. אך עד שיצטרפו התיר רק בדיעבד. וכן בס' אור ההלכה (סו&quot;ס צט) כתב שמעיקר הדין היה מקום להתיר לכתחילה אך אין לפרוץ גדר. גם בתחומין לד שם רצו מחברי המאמר להסתמך על השו&quot;ע הנ&quot;ל להתיר. וע' בתשובת הרב רבינוביץ בתחומין לד שאין להתיר שימוש בכלים לכתחילה (אמנם בדיעבד התיר שם גם את הכלי שא&quot;צ להכשירו ולא רק את המאכל).<br /> <br /> [17] וראה תחומין לה מאמר מהרב יצחק דביר שמאריך ג&quot;כ שאין כאן שאלה של תורה ומדע כלל, אלא מהלכות איסור והיתר גופן יש ראיות להתיר, וכנ&quot;ל. וכמו&quot;כ אין להקשות על דברינו מדברי הרשב&quot;א במשמרת הבית (בית ד שער א דף ט:) שכתב וז&quot;ל: &quot;אנו אין לנו אלא כדברי חכמים הבקיאים בהלכה הבקיאין בטבעים, וסומכין עליהם בזה כמו שסומכים עליהם באיסור קליפה ובנטילת מקום ובאיסור הכל ובדיני תתאה גבר ועילאה גבר ובשאר דרכי איסור והיתר שלמדנו מהם ואין אנו נשענים על בינתינו ולומר זה אפשר וזה לא אפשר&quot;. עכ&quot;ל. דודאי הרשב&quot;א קאי על הכללים המסורים לנו מדברי חז&quot;ל (כקליפה ונטילה וכיו&quot;ב) שבודאי אין לנו לשנות הדינים מדעתינו, אבל בנידוננו הרי חז&quot;ל עצמם נתנו לנו את השיעור של טעימת גוי, הרי שהכל תלוי בטעם וניתן לעמוד עליו. והדברים פשוטים.<br /> <br /> <br /> [18] הרב דב ליאור בדבר חברון (יו&quot;ד ב קנג) כתב שמעיקר הדין היה מקום להקל בכלי נירוסטה '''אפילו לכתחילה''' לבשר וחלב, ובתנאי שיצטרפו אליו עוד פוסקים להקל, ומ&quot;מ בדיעבד בודאי שרי. וכ&quot;פ להקל בדיעבד הרב נחום רבינוביץ בתחומין לד (עמ' 126), וכתב שבדיעבד לא רק המאכל מותר אלא גם את הכלי א&quot;צ להכשיר. ועי' בספר אור ההלכה (יו&quot;ד סי' צט ס&quot;ק לז) שכתב שמעיקה&quot;ד היה מקום להתיר לכתחילה להשתמש בכלי זמנינו לבשר ולחלב, אלא שאין לפרוץ גדר, ומ&quot;מ בצירוף סניף נוסף שרי. ושם בהערה כתב בשם הרב יצחק יוסף שיש להקל עכ&quot;פ לעניין הכשר, שכלי שבלע בליבון חמור וא&quot;א להכשירו יש להקל לו בליבון קל, ע&quot;ש. ועי' בתחומין שם שהגרש&quot;ז אויערבך נטה לצרף סברא זו לעוד ספיקות. וע&quot;ע בשו&quot;ת אגרות משה (או&quot;ח ח&quot;ג סו&quot;ס נח) שכתב גבי כלי אלומיניום שיש ספק שמא אינם בולעים כלל דהם שיע טובא לפי מראית עינינו. וע&quot;ע בתחומין לה מאמר מהרב יצחק דביר שג&quot;כ מאריך להראות שמדינא המאכל מותר, ולכן בדיעבד יש מקום להתיר את המאכל, וכתב שהרב מרדכי אליהו זצ&quot;ל צירף סברא זו, וכן הרב אליקים לבנון. וכן הרב מלמד בפניני הלכה כשרות ח&quot;ב (פרק לב) האריך להתיר בכלי ימינו את המאכל בדיעבד. וכן שמעתי מהרב עובדיה יוסף (בן רבי יעקב יוסף זצ&quot;ל) שיש להקל בכלי ימינו במקום הפסד, אך דעתו להקל דווקא ע&quot;י טעימת גוי מסיח לפי תומו כפשט הדין בסי' צח, ואם יאמר שאין טעם מורגש יש להקל אף בפחות מששים עכ&quot;ד. וע&quot;ע בנספח בסוף המאמר שהוכחתי מהתוס' והאגודה שעכ&quot;פ יש לצרף סברא זו לס&quot;ס.<br /> <br /> '''מאידך''' דעת הרב יעקב אריאל והרב אשר וייס להחמיר בזה, בעיקר כי רואים זאת כסוגיא של תורה ומדע (עי' במכתביהם בתחומין לד).<br /> <br /> <br /> [19] וראיתי להוסיף כאן מה שכתב בזה הרב רועי סיטון הי&quot;ו (בחוברת המעיין ניסן תשע&quot;ג) וז&quot;ל: ולחומרא בדבר זה ישנו מחיר כבד לענ&quot;ד, שכן אדם מתרגל לעשות דברים שאין בהם שום הגיון, לאסור את האוכל משום שהוא בשרי, אף שאין בו שום טעם בשר, או להגעיל את הכלי, אף שיודע שהכלי נכנס ויוצא מההגעלה בדיוק אותו דבר. וכמו כן בעיני העולם הרחב הדבר נראה תמוה, וכמו שכבר ראיתי רב שנשאל לגבי חומר מסוים שניכר שאינו בולע, והשיב שאי אפשר לבדוק העברת טעם, ו'מקובל' שהאוכל בלוע מ'בשריות'. ואני בטוח שתשובה זו לא סיפקה את השואל, כמו שלא סיפקה אותי, '''ותחת אשר יקרא בנו &quot;כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים&quot;, אנו נאלצים להסביר שוב ושוב כיצד הכלי בלוע כולו מבשר, ולכן המאכל שבושל בו אסור, אף שמצד האמת אין לדבר זה אחיזה במציאות'''. עכ&quot;ל. ודפח&quot;ח.<br /> <br /> [20] בראש ובראשונה מוכח כן מדין טיפת חלב שנפלה על סיר מבחוץ שהדין הוא שהטיפה מפעפעת '''מצד לצד''' ואוסרת מה שבפנים (שו&quot;ע צב ס&quot;ה), ובפרט בטיפת חלב שנפלה שלא כנגד הרוטב שקי&quot;ל (שם) שמפעפעת בדופן עד שישים כנגדה פחות משהו, הרי שמפעפעת ממש בתוך הדופן.<br /> <br /> ועוד קשה לדבריו שלא מובן כל דין נ&quot;ט בר נ&quot;ט, כי אם הכלי לא בולע כלל אלא כל ה'בליעה' היא שכבת לכלוך דבוקה, אין זה נ&quot;ט בר נ&quot;ט אלא טעם ראשון, כי האוכל בעין ממש, ולא חשיב נ&quot;ט בר נ&quot;ט שעניינו שהטעם של האוכל נקלש כי נבלע בדפנות ואינו בעין. ועי' בשו&quot;ע (צה ס&quot;א) שצריך שהקדירה תהיה רחוצה יפה שלא יהיה בה שומן דבוק, הלא&quot;ה אינו נ&quot;ט בר נ&quot;ט.<br /> <br /> עוד יש להוכיח מהמבואר בשו&quot;ע סי' צט (ס&quot;ד) שיש אופנים שמשערים במה שבלעה הקדירה, ומצטרף הבלע לשיעור שישים ע&quot;ש. והיינו שבשעת הבישול הצטמק ההיתר ונבלע בקדירה כמבואר שם; וא&quot;כ ברור שמדובר בבלע בדופן ממש, דמצד לכלוך אין הכמות מתמעטת כלל בשעת הבישול שהרי הלכלוך נשאר בסיר יחד עם התבשיל, ועוד שאין זו כמות גדולה שיש לה נפ&quot;מ לשיעורין.<br /> <br /> עוד ראיה ניצחת יש להביא מדברי המשנ&quot;ב בהל' הגעלת כלים (סי' תנא ס&quot;ק כו וצא) שבמקום שצריך הגעלה לא מהני לקלוף הכלי ע&quot;י כלי אומנות, כי הבלוע יוצא מדופן לדופן וקילוף בכלי אומנות לא מהני רק במקום שצריך קליפה, עכת&quot;ד (ומקורו ברמ&quot;א יו&quot;ד קכא ס&quot;ב). מוכח להדיא שהאיסור לא נמצא רק בשכבת הכלי החיצונה, דא&quot;כ היה סגי בקליפה, אלא הוא בלוע בכל עובי הדופן, ופשוט.<br /> <br /> וע&quot;ע בט&quot;ז יו&quot;ד (סי' צג סק&quot;ב) לגבי כבוש בכלים שג&quot;כ מוכח מיניה שהבליעה בגוף הכלי כפשוטו.<br /> <br /> וכמעט בכל דיני בליעה בכלים נראה ברור שהבינו הפוסקים שהבליעה כפשוטו בכל עובי הדופן. וכן שמעתי מהרב יעקב סבתו שאין הסבר זה מחוור.<br /> &lt;br /&gt;</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%94_%D7%91%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D&diff=21507 2025-04-28T23:06:29Z

<p>משה אליהו יעקב: יצירת דף עם התוכן &quot;'''פתיחה''' ישנו קושי גדול בימינו ביישום דיני בליעת כלים באיסור והיתר המבוארים בהלכה. כי הדין הפשוט בגמרא ובפוסקים הוא שהכלים בולעים ופולטים טעם מהאוכל המתבשל בהם בשיעור גבוה מאוד, ועל כן אם התבשל היתר בכלי שבלע איסור יש לשער כנגד כל הכלי במקרים מסוימים. א...&quot;</p> <hr /> <div>'''פתיחה'''<br /> <br /> ישנו קושי גדול בימינו ביישום דיני בליעת כלים באיסור והיתר המבוארים בהלכה. כי הדין הפשוט בגמרא ובפוסקים הוא שהכלים בולעים ופולטים טעם מהאוכל המתבשל בהם בשיעור גבוה מאוד, ועל כן אם התבשל היתר בכלי שבלע איסור יש לשער כנגד כל הכלי במקרים מסוימים. אבל כשמתבוננים במציאות ניכר לעין שהכלים אינם בולעים ופולטים כלל, ואף אחד לא מרגיש את הטעם של המאכלים הקודמים שבושלו בסיר, ואם כן נשאלת השאלה האם הדין בימינו ישתנה אם לאו.<br /> <br /> והן אמת ששאלות מעין אלו נתונות להכרעת חכמי הדור, כיון שיש כאן שינוי משמעותי מהפסיקה המקובלת. אבל מאחר שכבר הורו להקל בדין זה כמה חכמים בדורנו, רציתי להראות במאמר זה שכן מורה עיקר ההלכה, ובאמת כשמעיינים בדבר מוצאים שאין כאן חידוש כלל, ולא עקירת דברי חכמים חלילה.<br /> <br /> <br /> '''המציאות בזמן חז&quot;ל מול המציאות בימינו'''<br /> <br /> מכמה סוגיות ניתן להוכיח שבזמנם הרגישו בחוש שהכלים בולעים ופולטים, ולכן שיערו כנגד הטעם הבלוע, ואין זה כהלכתא בלא טעמא. ונביא ג' ראיות:<br /> <br /> א.      ראשית מוכח כן בפשיטות מהדין שיש להטעים לגוי את המאכל שבושל בסיר של איסור (חולין צז.), ומוכח שבמציאות הייתה אפשרות שירגישו בטעם הבלוע ולכן הטעימו לגוי.<br /> <br /> ב.       ועוד מוכח כן מהדין בגמרא (שם צז:) שמשערים שיעור שישים גם בקדירה, וע&quot;ש ברש&quot;י שכתב שלמעשה לא משערים בבליעת הקדירה כיון שגם מן ההיתר נבלע וא&quot;כ א&quot;א לשער בזה. הרי לן שרק מפני זה אין לשער, אבל ברור שהקדירה אכן בולעת ואף לקולא. ודעת הרמב&quot;ם שאף למעשה יש לשער במאי דבלעה קדירה, וכ&quot;כ הרמב&quot;ן והר&quot;ן, והרשב&quot;א כתב שבאיסור דרבנן יש לשער בקדירה וכן פסק בשו&quot;ע (סי' צט ס&quot;ד). הרי לדינא שמשערים בבליעת הקדירה אף לקולא, וע&quot;ע בראשונים שמדברים על מקרה שההיתר הצטמק ממה שהיה בתחילה ולכן משערינן שנבלע בקדירה, '''הרי שבמציאות ממש ראו כן''' שהקדירה בולעת.<br /> <br /> ג.       עוד יש להביא ראיה מדין נ&quot;ט בר נ&quot;ט (חולין קיא:) שכל יסוד ההיתר הוא שאף שהטעם בבישול השני מורגש, מ&quot;מ כיון שהוא טעם קלוש מותר, וכדמוכח מהמעשה של רב שם בגמרא שהרגיש טעם של הסממנים בבישול השני, הא קמן שבמציאות היה הטעם מורגש. וכן עולה מהר&quot;ן שם. וכ&quot;כ הפר&quot;ח (סי' צה סק&quot;ג) שהיתר נ&quot;ט בר נ&quot;ט זהו בדאיכא טעמא, דבליכא טעמא פשיטא דשרי ואיננו צריכים להיתר מיוחד (ועוד דאם אין טעם מורגש מאי שנא נ&quot;ט בר נ&quot;ט דהיתרא מדאיסורא, היה צריך להיות מותר גם באיסורא). וכן ראיתי (במאמר בתחומין לד עמ' 124) שהביאו ראיה זו משמו של הרב שמואל אויערבך זצ&quot;ל.<br /> <br /> אך בימינו ברור לנו שאין שום בליעה בכלים, ודבר זה מוחש לכל אחד דבר יום ביומו שאף אחד לא מרגיש באוכל שלפניו את הטעם של המאכלים הקודמים שבושלו בסיר. ולשם המחשה שאלתי חולה צליאק שרגיש מאוד לגלוטן (בשיעור של עד 20 p.p.m, דהיינו עשרים חלקים למיליון!), האם סיר שבושל בו חיטה וכד' ואח&quot;כ שטפו אותו היטב, האם יש לו איזה חשש לאכול ממנו, ואמר לי שאין חשש כלל והוא אוכל מהסירים כרגיל. הרי שאין הסירים בימינו בולעים ופולטים אפילו בשיעור אפסי כזה, וכ&quot;ש בשיעור נתינת טעם.<br /> <br /> וגם מבחינה מדעית בדקו בזמנינו מומחים כמה וכמה פעמים והוכיחו שלעולם אין בליעה בכלים שלנו בכדי נתינת טעם[1].<br /> <br /> ואם כן יש לנו לברר האם שינוי המציאות בזמנינו משנה גם את הדין, או שמא הדין המקורי נותר בעינו. <br /> <br /> '''יסוד הדין'''<br /> <br /> שנינו בברייתא (חולין צז.): &quot;קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בישל - בנותן טעם&quot;. כלומר יש להטעים את התבשיל לגוי שיאמר לנו האם טעם הבשר מורגש בו. ואם אין גוי שיטעם את התבשיל, משערים בששים כנגד כל הבשר שבושל בסיר, כיון שאיננו יודעים לשער כמה טעם יצא ממנו (חולין צז: ושו&quot;ע צח ס&quot;ד). ואם בישלו בשר בכמות גדולה כשיעור כל הסיר – משערים כנגד כל הסיר, כאילו כולו בלוע מהבשר[2].<br /> <br /> ואמנם שיטת הראב&quot;ד (תמים דעים סי' ז) שלא משערים בכלי מתכות כנגד כל הסיר אלא משערים באומד יפה כמה טעם נפלט מהסיר לתבשיל (ולדבריו בודאי שבימינו יש להתיר את מה שהתבשל בכלי איסור), אך שאר ראשונים חולקים עליו כיון שסו&quot;ס איננו יודעים לשער כמה טעם נפלט, וכן נפסק בשו&quot;ע (שם) שלא כראב&quot;ד[3]. <br /> <br /> נמצא לדינא שיש בידינו שני שיעורים לבדוק את פליטת הכלים – טעימת גוי, ושיעור ששים. ואם כן יש לבחון מהו השיעור העיקרי מביניהם, כי בנידוננו יש הבדל גדול בין שיעורים אלו. <br /> <br /> '''טעם מול שיעור ששים'''<br /> <br /> הנה הדין היסודי בהלכות תערובות הוא 'טעם כעיקר', כלומר שאם התערב איסור בהיתר והאיסור נותן טעם בתערובת – כל התערובת אסורה כאילו יש כאן ממשות איסור[4]. וכדי לבדוק האם טעם האיסור מורגש, מטעימים את התערובת לגוי, ואם אין גוי לפנינו משערים בששים כנגד האיסור, כי בד&quot;כ איסור לא נותן טעם כשיש ששים נגדו (חולין צז. ב&quot;י ושו&quot;ע צח ס&quot;א). הרי לן שאין שיעור ששים אלא '''סימן''' לטעם, אך אין זה שיעור עצמי כיון שכל האיסור נובע מדין טעם כעיקר, ולכן אם יש גוי לפנינו לא משערים בששים אלא בודקים דוקא ע&quot;י גוי (ב&quot;י שם). ואף לשיטת חלק מהראשונים שכתבו שאם התערב בתבשיל ממשות איסור בעינן ששים כפשוטו נגד האיסור ולא סגי בטעימת גוי[5], מודו שבבליעת כלים שיש כאן רק '''טעם''' איסור - אזלינן בתר טעימה הן לקולא והן לחומרא, דמפורש בברייתא שהובאה בראשית דברינו &quot;קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל '''בנותן טעם'''&quot;, וכן כתב מרן הב&quot;י על דברי הטור (סי' צג) וז&quot;ל: <br /> <br /> ומ&quot;מ דברי רבינו סתומים במה שכתב אם בישל בה (היינו בקדירה בשרית בת יומה שבישל בה חלב. ח.ת.) בתוך מעת לעת אסור, דמשמע דלא משכחת לה צד היתר, והא ליתא דנהי שהסכימו רוב הפוסקים דבכוליה קדרה משערינן כמו שכתב בסימן צ&quot;ח ואין במה שבתוך הכלי ששים כנגד כל הכלי כדמשמע דברי הרא&quot;ש שכתב רבינו בטור או&quot;ח סו&quot;ס תנ&quot;ב '''מ&quot;מ הו&quot;ל לפרושי דאינו אלא בנותן טעם''' וכמ&quot;ש רבינו בסימן צ&quot;ח שהוא דעת הרא&quot;ש, והרמב&quot;ן נמי אע&quot;ג דסבר דהיכא דליכא ס' לא סמכינן אקפילא הא קאמר דהיינו כשנתערב גוף האיסור '''אבל כשאין שם אלא טעמו כי הכא, בנותן טעם שרי אע&quot;פ שאין בו ששים''' כמ&quot;ש בסימן צ&quot;ח וכן פסק הרשב&quot;א וכו' ובהדיא תניא בפרק גיד הנשה (חולין צז.) קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ&quot;ט ופסקה הרמב&quot;ם בפ&quot;ט מהלכות מאכלות אסורות. <br /> <br /> וכן נפסק בשו&quot;ע שפליטת כלים משערים בטעימת גוי, ורק אם אין גוי משערים בששים נגד כל הכלי (סי' צג ס&quot;א, ועי' סי צח ס&quot;ד) [6]. ואם כן ברור שאם אין טעם מורגש במאכל, וכגון בכלי זמנינו, המאכל מותר, וכל מה שנפסק שיש לשער בששים נגד הכלי זהו דווקא כשאין לנו דרך לשער כמה טעם נפלט, אבל אם ברור לנו שאין נתינת טעם הרי זה כטעימת גוי שמתרת.<br /> <br /> ואמנם ידועים דברי הרמ&quot;א (סי' צח ס&quot;א) שכתב שאין אנו נוהגים כיום לסמוך על טעימת גוי אלא משערים תמיד בששים, והסכימו לפסקו כל האחרונים כולל אחרוני הספרדים (פר&quot;ח צח ה, זבחי צדק סק&quot;ה, בא&quot;ח ש&quot;ש קרח אות א, כה&quot;ח ס&quot;ק יא) ואף מרן הגר&quot;ע יוסף זצ&quot;ל שהחזיר העטרה לפסוק תמיד כדברי מרן השו&quot;ע, הסכים לפסק האחרונים שלא סמכינן על גוי בזמן הזה[7].<br /> <br /> אבל גם לדברי הרמ&quot;א ביאר הש&quot;ך (צח סק&quot;ה) שאין הדבר משום שאיננו בקיאים בטעימה בזמן הזה, אלא דווקא בגוי הדין כן כי לא סמכינן עליה שדבריו אמת, כי פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, אך על טעימת ישראל (כגון כהן בתערובת תרומה, או תבשיל שהתערב בו בשר ורוצה לידע אם הוא בשרי או לא ומטעימו לחברו) סמכינן, וכן פסקו רוב האחרונים[8]. וא&quot;כ בנידוננו שברור לכל שאין טעם איסור בתבשיל סמכינן על זה כטעימה[9].<br /> <br /> ואמנם הרמ&quot;א בספרו תורת חטאת (כלל סא, ובסימנים שם) כתב טעם אחר שלא סומכים על טעימת גוי בזמנינו- כיון שאיננו בקיאים בטעימה בזמן הזה. ולטעם זה נראה שגם על טעימת ישראל אין לסמוך (ועי' רעק&quot;א על השו&quot;ע בסי' צו ס&quot;א שביאר שכן דעת הרמ&quot;א להלכה, ולא כהש&quot;ך. וכ&quot;פ ביד יהודה סי' צח בקצר סק&quot;ז[10]). ומ&quot;מ אין זה קושיא על דברינו, כי מסתבר שהדברים אמורים רק במקרה ספציפי של איסור שהתערב בהיתר, משא&quot;כ בנידוננו שכו&quot;ע מעידים שאין כאן טעם שנפלט מהסיר ליכא למימר שאיננו בקיאים, שאין הדבר נאמר בצורה גורפת דכי בזמן הזה ניטל מאיתנו חוש הטעם, אלא ודאי כדאמרן. וכ&quot;ש בנידוננו שהניסיון המדעי מוכיח כן שאין פליטה בכדי נתינת טעם בשום פנים[11]. <br /> <br /> '''שימוש באותם כלים לכתחילה לבשר וחלב'''<br /> <br /> עד כאן עסקנו במקרה של דיעבד, כגון שבישלו חלב בסיר בשרי האם החלב מותר בדיעבד, והסתמכנו להקל כיון שטעם האיסור לא מורגש. ויש לדון האם אפשר להקל עוד יותר ולומר שכיון שהכלים לא בולעים יהיה מותר '''לכתחילה''' להשתמש באותם כלים לבשר וחלב (בניקוי היטב ביניהם כמובן).<br /> <br /> לכאורה ישנה ראיה להתיר להשתמש אף לכתחילה מדברי השו&quot;ע (יו&quot;ד צט ז) ע&quot;פ הרשב&quot;א: <br /> <br /> אם נבלע איסור מועט לתוך כלי כשר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר, מותר להשתמש בו לכתחלה, '''כיון שהאיסור מועט ואי אפשר לבוא לידי נתינת טעם''', ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בהם, מותר להשתמש בו לכתחלה, ואפילו בבן יומו, לפי שא&quot;א לבא לידי נתינת טעם.<br /> <br /> הרי שאם ברור שהאיסור לא ייתן טעם, שרי להשתמש בכלי אף לכתחילה. ומכאן אנו למדים שכל דין הכשר כלים המבואר בתורה, הוא משום הטעם הנפלט מהכלים, ואין כאן דין עצמי שצריך להכשיר כלים אף אם לא ייתנו טעם[12].<br /> <br /> וראיה לזה מהסוגיא בפסחים (מד:) בדין טעם כעיקר, שאחת הראיות שם היא מגיעולי נכרים, שממה שהצריכה התורה להכשיר את הכלים מוכח שטעם כעיקר דאורייתא ע&quot;ש. והנה ברור מזה שהבינה הגמרא שדין הכשרת כלים הוא בגלל הטעם הנפלט מהם, אחרת אין ראיה מגיעולי נכרים. וכן מוכח מכל כללי הכשרת כלים, כגון כבולעו כך פולטו, וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם וכו' שחז&quot;ל הבינו שדין ההכשרה הוא כדי להפליט את הטעם הבלוע בכלי, ולא דין עצמי[13].<br /> <br /> עוד יש להוכיח מדברי הראשונים לגבי כלי זכוכית, שמוכח מדבריהם שכיון שבמציאות נראה שאינם בולעים, יש להתיר להשתמש בהם לכתחילה ללא הכשרה[14]. וכן פסק השו&quot;ע (או&quot;ח תנא כו). הרי שאם במציאות בכלים לא בולעים מותרים בשימוש לכתחילה לבשר וחלב. ומוכח גם שלא חששו בשימוש באותם כלים לבשר וחלב לתקלה או פריצת גדר[15]. ואף הרמ&quot;א שם שהחמיר בכלי זכוכית זהו ג&quot;כ מצד המציאות, שסובר שכלי זכוכית כיון שעשייתן מן החול, דמי לכלי חרס (עי' ב&quot;י בסי' תנא).<br /> <br /> עוד מצאנו לראשונים שדנו כנ&quot;ל בכלי עצם ובכלי אבנים שאולי לא בלעי ואינם צריכים הכשר כי הם חלקים וקשים (הובאו דבריהם בשו&quot;ת יבי&quot;א ח&quot;ד או&quot;ח סי' מא אות ה).<br /> <br /> אמנם יש מקום לחלק שדווקא בזכוכית וכלי עצם וכד' שלא נאסרו במפורש בתורה, כתבו הראשונים להתירם אם לא בולעים, אך במתכות המפורשות בתורה אין לנו להקל. ולכן אף שמעיקר הדין יש פוסקים שכתבו שהיה מקום להתיר זאת, מ&quot;מ למעשה אף אחד לא מיקל כך[16], וצריך עוד עיון. <br /> <br /> '''העולה מהאמור'''<br /> <br /> '''       א.        '''התבאר שמדינא דגמרא והשו&quot;ע אם התבשל חלב בכלי בשרי בן יומו ולהיפך '''הכל הולך אחר הטעם''', ולכן אם אין טעם הבשר מורגש החלב מותר. וכיון שבכלי ימינו ברור לנו שאין הטעם מורגש בשום פנים (וגם לא יכול להיות מורגש ע&quot;פ הבדיקה המדעית), עיקר הדין נותן שאין לאסור '''בדיעבד''' את מה שהתבשל בהם. וא&quot;צ לשיעור ששים כלל.<br /> <br /> '''       ב.        '''יש להדגיש שכל האמור הוא '''בכלים נקיים''' ושטופים היטב, אך בכלים שאינם נקיים (ומצוי בכלים גדולים בצבא וכד') ודאי שיש לשער בששים כנגד הלכלוך, ופשוט. <br /> <br /> '''        ג.        ''' להלכה זו הרבה השלכות מעשיות, ונביא כמה מהן – סיר בשרי בן יומו שבישל בו חלב – אין החלב נאסר. טיפת חלב שנפלה על סיר מבחוץ – המאכל שבסיר מותר. כף חלבית בת יומה נקיה שערבב איתה תבשיל בשרי – התבשיל מותר אף אם אין שישים נגד הכף (אך בכל אלו הכלים עצמם צריכים הכשר). סכין בשרית נקיה שחתך בה דבר חריף – הדבר החריף לא נהיה בשרי. וכן כל כיוצא בזה. <br /> <br /> '''       ד.        '''כל האמור זה לגבי '''האוכל''' שהתבשל בכלי איסור, שאין לאוסרו כיון שלא מורגש בו טעם. '''לגבי הכלים עצמם''' - הראינו סברא להקל גם בזה (ואפי' לכתחילה יש צד להקל), אמנם למעשה מכמה חששות אין להקל בזה, ולכן גם בדיעבד הכלי עצמו צריך הכשרה כדת, ורק לגבי האוכל יש להקל. <br /> <br /> '''תשובות לטענות מצויות ששמעתי נגד ההיתר'''<br /> <br /> '''       א.        '''ההלכה לא משתנית בעקבות המדע, ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים, וכעין דין הריגת כינים בשבת שאף שהתברר לפי המדע שהכינים פרים ורבים אין לנו אלא דברי חז&quot;ל בזה שמותר להורגם כיון שאינם פרים ורבים.<br /> <br /> <br /> '''תשובה:''' התבאר באורך לעיל שטענה זו אינה שייכת לנידוננו, מאחר וע&quot;פ דין חז&quot;ל הכל הולך בתר הטעם, ואם אין טעם מורגש בבישול- '''ע&quot;פ ההלכה הפסוקה בגמרא (חולין צז.) ובשו&quot;ע (יו&quot;ד צג ס&quot;א) הדבר מותר'''[17]. <br /> <br /> <br /> '''       ב.        '''אף שעיקר הדין כן, מ&quot;מ אין זו ההוראה המקובלת, ואין לשנות את ההלכה בדבר משמעותי כ&quot;כ אלא ע&quot;י גדולי הדור.<br /> <br /> <br /> '''תשובה:''' אכן הדבר נתון לגדולי הדור, ובאמת שרבים מרבותינו כתבו להקל בזה או לצרף סברא זו לסניף[18], וכל אחד ינהג לפי רבותיו. ועכ&quot;פ נראה לי שלפחות ראוי לצרף סברא זו לסניף, ובפרט בהפסד מרובה או בערב שבת וכד' שידוע שהקילו בזה הפוסקים בדיני איסור והיתר אפילו כשיטות יחידאיות, וכ&quot;ש כאן שמעיקר הדין יש לפסוק כן, ורק ממנהגא החמירו[19]. <br /> <br /> <br /> '''        ג.        ''' מה השתנה במציאות בין הכלים של ימינו לכלים של חז&quot;ל או השו&quot;ע, מדוע בימיהם הכלים כן בלעו ופלטו.<br /> <br /> <br /> '''תשובה:'''  זו אכן שאלה טובה, אך כפי שהראינו אין בה נפ&quot;מ לדינא, מאחר וכיום ודאי לנו שאין טעם בכלים והכל הולך אחר הטעם. ולגוף השאלה, הנה בספר פניני הלכה כשרות (ח&quot;ב פרק לב) האריך בזה, ותורף דבריו שבאמת גם בזמנם הכלים לא בלעו כלל, אלא שכיון שלא היה בזמנם סבון, הייתה שכבה של לכלוך שנדבקה לסיר, וקראו לזה חז&quot;ל 'כאילו' הסיר בולע, אך באמת גם בזמנם הכלים לא בלעו עש&quot;ב. אך קשה לומר כן, כי מוכח מכמה דינים שחז&quot;ל הבינו שהכלים בולעים כפשוטו בדופן ממש, כמבואר בהערה[20].<br /> <br /> ואולי יש להסביר באופן אחר, והוא שייצור הכלים השתנה משמעותית בימינו מזמן התורה וחז&quot;ל, והכלים בימינו עשויים ע&quot;י וואקום ובצורה קשיחה וצפופה מאוד, והרי לפי הבדיקות המדעיות גם כלי זמנינו בולעים ופולטים בשיעור מזערי (ראה תחומין לד עמ' 122), ואם כן לא מופרך לומר שבתנאי הייצור בזמנם הייתה בליעה ופליטה בשיעור גדול יותר. עוד יש להעיר שחז&quot;ל בעיקר דנים בקדירה של חרס (כמ&quot;ש הפוס' בכמה דוכתי שסתם קדירה היא של חרס, למשל בנקודות הכסף סי' צג), וכלי חרס אכן בולעים ופולטים בשיעור נתינת טעם גם בזמנינו. ומ&quot;מ איך שיהיה, הדברים ברורים לדינא שאם אין טעם- אין איסור, וברור שבזמנם היה טעם ולכן אסרו, משא&quot;כ בזמנינו. <br /> <br /> '''נספח – ראיות נוספות להקל'''<br /> <br /> '''א)'''  איתא בשו&quot;ע בהלכות חלב (יו&quot;ד סד ט):<br /> <br /> חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה אסור. '''הגה:''' וכן המנהג בכל מקום, מלבד בני ריינוס, שנוהגין במקצתו היתר, ואין מוחין בידם שכבר הורה להם זקן. (הגהות אשר&quot;י ומרדכי ורוב הפוסקים) ובכל מקום שנוהגין בו איסור דינו כשאר חלב לבטל בששים (א&quot;ו הארוך) אבל אין אוסרין כלים של בני ריינוס, הואיל ונוהגין בו היתר (חידושי אגודה).<br /> <br /> ולכאורה הדין טעון הסבר, הרי כתב הרמ&quot;א שבתערובת יש לשער כנגד החלב בשישים, א&quot;כ מדוע יש להקל בכלים הרי זה אותו דין של טעם כעיקר שאסור הן בתערובת והן בכלים! וכן הקשה הפמ&quot;ג שם (במש&quot;ז ט) ונשאר בצ&quot;ע. ועיין בפר&quot;ח (ס&quot;ק טו) שכתב שלדידן שקי&quot;ל טעם כעיקר דאורייתא אין להקל בכך.<br /> <br /> אך מרן הגר&quot;ע בשו&quot;ת יחוה דעת (ח&quot;ה סי' לב) כתב לתרץ קושיא זו וז&quot;ל:<br /> <br /> ומה שהקשה הפרי מגדים במשבצות זהב שם על דברי הרמ&quot;א, שמכיון שאנו מחזיקים אותו לחלב גמור, ומצריכים ששים בתבשיל נגדו, למה לא יאסרו את הכלים של בני ריינוס לדידן. ע&quot;ש. יש לומר על פי מה שכתב בשו&quot;ת מהרש&quot;ך חלק א' (סימן עז), בדין כלים שנתבשל בהם ספק טריפה, שיש להתיר משום ספק ספיקא, שמא אינה טריפה ואם תמצא לומר טריפה '''שמא לא יתן הכלי טעם בתבשיל המתבשל בו'''. ומה שכתב הרשב&quot;א שכלי שבלע איסור בדידיה משערינן ולא במאי דנפק מיניה, יש לומר שזהו דוקא באיסור ודאי, אבל בספק איסור יש להקל אפילו למי שסובר טעם כעיקר דאורייתא.<br /> <br /> הרי שלדעת המהרש&quot;ך יש לצרף כספק את זה שהכלים לא ייתנו טעם. וכן מוכח בתוס' ע&quot;ז (לח:). וא&quot;כ חזינן מדברי האגודה והתוס' והרמ&quot;א ומהרש&quot;ך שכבר בזמנם לא היה הדבר ברור שהכלים נותנים טעם, וצירפו סברא זו לספיקא. ואם בכלים של זמנם כך, כ&quot;ש בכלי ימינו שברור לנו לאידך גיסא שאין הכלים נותנים טעם (ויש לצרף לזה שיטת הראב&quot;ד שהובאה לעיל במאמר הסובר כך לדינא, שמשערים הבליעה באומד יפה).<br /> <br /> והרב ביחו&quot;ד שם התיר עפ&quot;ז לאשכנזי להשתמש בפסח בכלים של ספרדי המיקל בקטניות ע&quot;ש. וכ&quot;כ הרב אליהו במאמר מרדכי שביעית (עמ' קכ) גבי המחמיר בהיתר מכירה, שיכול להשתמש בכלים של המיקל. וגם זה בנוי בפשטות על ההנחה שכלים של ימינו לא נותנים טעם, שהרי אם היה טעם ממש מורגש לא היו מקילים בזה, דטעם כעיקר. ודו&quot;ק.<br /> <br /> '''ב)'''  עוד יש להעיר מהלכות דג ובשר, שקי&quot;ל (שו&quot;ע או&quot;ח קעג ס&quot;ב) שאסורים ביחד משום סכנתא, וסכנתא חמירא מאיסורא, ובכל זאת רבים מהפוסקים הקילו בפליטת כלים, ואף לכתחילה יש שהקילו להשתמש באותו כלי לבשר ולדג (עי' ט&quot;ז יו&quot;ד צה סק&quot;ג, ועי' בהלכה ברורה לגר&quot;ד יוסף או&quot;ח קעג שעה&quot;צ ס&quot;ק כו שכן סוברים רבים מהפוס' ושכן המנהג), אף שבממשות שהתערבה בתבשיל מחמירים שצריך שישים, ויש סוברים שאף שישים לא מהני דסכנתא חמירא (ט&quot;ז יו&quot;ד קטז סק&quot;ב), ונראה שגם זה נסמך על המציאות שהטעם הנפלט מהכלים הוא קלוש, ולכן אין סכנה בטעם הנפלט.<br /> ----[1] עי' בתחומין לד עמ' 113 מאמר של הרבנים יאיר פרנק ודרור פיקסלר שבדקו מבחינה מדעית כלי נירוסטה ונחושת וזכוכית ואינם בולעים ופולטים כדי נתינת טעם. וראה בספר אור ההלכה (יו&quot;ד סו&quot;ס צט בהערה) שג&quot;כ שאל למומחה בדבר וענה לו שאין בליעה בכלי ימינו. וגם הרב רועי סיטון (בקובץ המעיין ניסן תשע&quot;ג) עשה ניסוי בזה וג&quot;כ הוכיח כנ&quot;ל.<br /> <br /> <br /> [2] ובד&quot;כ לא יהיה בתבשיל שישים כנגד כל הסיר, והכל אסור (ב&quot;י סי' צג).<br /> <br /> <br /> [3] ומ&quot;מ מצאנו שמצרפים את שיטתו לס&quot;ס, עי' בשו&quot;ת יחוה דעת (ח&quot;ה סי' לב). ועי' בנספח בסוף המאמר.<br /> <br /> <br /> [4] ונח' ראשונים האם טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן, ונפסק להלכה שהוא מדאורייתא, ונלמד מפסוקים גבי נזיר וגיעולי נכרים (פסחים מד. ועי' באורך בב&quot;י צח ס&quot;ב).<br /> <br /> <br /> [5] כ&quot;כ הרמב&quot;ן והרשב&quot;א והר&quot;ן הובאו בב&quot;י סי' צח. ונראה שגם לשיטתם מודו שמעיקר הדין הכל הולך אחר הטעם, אלא שבהתערבה ממשות לא סמכינן אקפילא להקל בפחות משישים, דמסתמא נותן טעם בפחות משישים ולכן כנראה שמשקר, משא&quot;כ בטעם גרידא לא בטוח כלל שנותן טעם ולכן סמכינן אקפילא. וכ&quot;כ המנחת כהן (ח&quot;א פ&quot;י), והובא בקיצור בפמ&quot;ג (סי' ק מש&quot;ז ה). ומדויקים הדברים בלשון הרמב&quot;ן שכתב &quot;לא סמכינן&quot; אקפילא, משמע שזה מחשש שמשקר ולא מעיקרא דדינא.<br /> <br /> כל קבל דנא כתב החוות דעת (סי' צח סק&quot;ג) ששיעור שישים הוא שיעור גמור מהתורה במין בשאינו מינו ואין הדבר תלוי בטעם כלל אלא בשמו של המין, וכל מה שקפילא מהני זה דוקא בטעם גרידא ולא בממשות, וכתב לבאר כן בדעת הרמב&quot;ן הנ&quot;ל. עש&quot;ב. ועכ&quot;פ בנידון דידן שזהו רק 'טעם' הנבלע הכלים ולא ממשות, כו&quot;ע מודו שהכל הולך אחר הטעם כמו שכתבתי למעלה שכן מפורש בגמרא. וכ&quot;כ ביד יהודה (צח בארוך ס&quot;ק ג).<br /> <br /> <br /> [6] ויש לשאול כאן שאלה גדולה, דכיון ששיעור שישים אינו אלא סימן לטעם כמו שנתבאר, קשה מאוד איך נתנו חכמים שיעור כ&quot;כ גדול שיש לשער נגד כל הקדירה, הרי הקדירה בודאי לא בולעת ופולטת אפילו בחצי מזה ואף בזמנם, ולפי שיעור חכמים כיון שמשערינן נגד כולה כמעט תמיד לא יהיה ששים והכל אסור, ודבר קשה הוא שנתנו שיעור שרחוק מאוד מהמציאות (ובשלמא באיסור ממש שנפל לסיר, גם במציאות הדבר קרוב שנותן טעם עד ששים נגדו, אבל בסיר הדבר רחוק מאוד וכנ&quot;ל). ועי' בשו&quot;ת רב פעלים (ח&quot;א יו&quot;ד סי' כא) שכתב שאף שברור שאין הכף בולעת כפי כמותה '''ואף לא אחד ממאה''', מ&quot;מ זו תקנת חז&quot;ל משום דלא ידעינן לשער. ולכאורה קשה איך נתנו חז&quot;ל שיעור כ&quot;כ גדול אם הכף לא בולעת אף חלק אחד ממאה משיעור זה?<br /> <br /> וחידוש ראיתי בתוס' (חולין צז. ד&quot;ה אבל) שכתבו שאכן שיעור ששים לא שייך בקדירה, ואין קל לשער אלא בטעימה ע&quot;ש. ונמצא לדבריהם '''שלא אמרו חז&quot;ל מעולם שיעור ששים בכלים''' רק באיסור ממש, דבכלים לא שייך לשער כ&quot;כ הרבה, ולכן בעינן דוקא קפילא, אלא שכתבו הראשונים (רמב&quot;ן צז: ועוד) שאם אין קפילא משערים בששים כיון דלא ידעינן כמה נפק מיניה, ובמרוצת הדורות כיון שלא סמכו אקפילא לא נותר לנו אלא לשער בששים אף שהוא שיעור מופרז מאוד בכלים (והובאה לעיל דעת הראב&quot;ד שסובר שגם בכלים יש לשער את הבליעה באומד יפה ולא בששים).<br /> <br /> [7] הנה בספר 'איסור והיתר' לראשל&quot;צ הגר&quot;י יוסף (שיצא בשנת תשמ&quot;ז, עמ' קפג) כתב בשם אביו שלספרדים אפשר לסמוך לגמרי על פסיקת השו&quot;ע בזה ולהטעים לגוי. אבל הרב עובדיה עצמו בהליכות עולם (ח&quot;ז עמ' סב) כתב שאין לסמוך על גוי בזמנינו וכדברי האחרונים. ומשנה אחרונה עיקר. ומ&quot;מ כתב בהליכות עולם שם שבמקום הפסד מרובה והאיסור כחוש שנראה שלא נותן טעם בתערובת, שפיר דמי לסמוך על גוי אף בפחות מששים, ע&quot;ש. וע&quot;ע ביבי&quot;א (ח&quot;ח יו&quot;ד סי' י) שהאריך בזה.<br /> <br /> <br /> [8] כן כתבו הב&quot;ח (צח ג) והפר&quot;ח (ס&quot;ק ה) והכרתי (ס&quot;ק ה) והפמ&quot;ג (שפ&quot;ד ה) והפת&quot;ש (ס&quot;ק ג).<br /> <br /> <br /> [9] ואין לומר דבעינן דוקא שיטעימנו לגוי, כי מאחר וברור לנו שאין טעם מורגש בכלי זמנינו איננו צריכים לגוי, דאנו טועמים כן כל יום, ופשוט. וכ&quot;כ בכיו&quot;ב בשו&quot;ת הרמ&quot;א (סי' נד).<br /> <br /> <br /> [10] אמנם לשיטת הש&quot;ך אין קושיא מדברי התו&quot;ח, כי ביאר (בסי' צו ס&quot;ק ה) שדברי הרמ&quot;א קאי על צנון שחתכו בסכין, ששם אין לסמוך על טעימה כיון שליכא למיקם עלה דמילתא דהרי אוסר רק כדי נטילה, ולכן גם הש&quot;ך מסיק שם שלכתחילה אין לסמוך על קפילא (ואפילו על יהודי) בצנון, אך בשאר דברים שרי אף לכתחילה. וכן ביאר רעק&quot;א (סי' צו בש&quot;ך ה) בדעת הש&quot;ך, ושכן מבואר בארוך מש&quot;ך.<br /> <br /> <br /> [11] כן שמעתי מהרב יעקב סבתו שליט&quot;א. ואח&quot;כ ראיתי שהדברים כתובים בשו&quot;ת הרמ&quot;א (סי' נד), והביאם בספר יד יהודה (סי' צח בארוך ס&quot;ק ה). וכ&quot;כ בשו&quot;ת משפטים ישרים לרבי רפאל ברדוגו (ח&quot;ב סי' רעב) שכאשר כו&quot;ע מעידים שאין כאן טעם איסור אין לומר שאיננו בקיאים ע&quot;ש. וכ&quot;כ בשו&quot;ת מהרש&quot;ם (ח&quot;א סי' נט) והסתמך על תשובת הרמ&quot;א הנ&quot;ל. ואמנם היד יהודה כתב שלמעשה לא לסמוך על זה דאיננו בקיאים, ודלא כרמ&quot;א ע&quot;ש. ומ&quot;מ בנידון דידן שהדבר ברור עד למאוד הן מצד החוש והן מצד הנסיון המדעי שאין טעם נפלט מהכלים בזמנינו, נראה שקשה להתעקש ולומר שאיננו בקיאים, דאדרבה נראה שבזה אנו בקיאים במציאות יותר מבעבר.<br /> <br /> [12] ואף לשיטת הטור (יו&quot;ד קכב) שחולק על הרשב&quot;א, זהו מטעם שגוזר שמא ישתמש בקדירה בדבר מועט ויבוא לידי נתינת טעם. אך בנידוננו אין אפשרות שיבוא לידי איסור כי הכלי אף פעם לא נותן טעם, ומסתבר שגם הטור יודה שאין מה לגזור. וכ&quot;כ בדבר חברון (ב קנג). וראה עוד בסוף המאמר בנספח מה שהבאתי בשם שו&quot;ת מהרש&quot;ך, וגם מדבריו מוכח שאם הכלי לא ייתן טעם א&quot;צ להכשירו.<br /> <br /> <br /> [13] ואין להקשות שהרי יש ראשונים הסוברים שטעם כעיקר דרבנן (רש&quot;י רמב&quot;ם ועוד)! דהגמרא עונה ע&quot;ז שם בפירוש, שלדעת רבנן הסוברים טע&quot;כ דרבנן, גיעולי נכרים חידוש הוא, ששם טע&quot;כ אסור אלא שאין ללמוד מזה לשאר איסורים (וכ&quot;כ רש&quot;י בדף מה. ד&quot;ה ור' עקיבא. וכן מתרץ הרא&quot;ה בשם הרמב&quot;ן יובא להלן).<br /> <br /> '''וכ&quot;ז דלא כמ&quot;ש בפניני הלכה כשרות''' (ח&quot;ב פרק לב ח הערה 10) שמן התורה יש חובה עצמית להכשיר כלים ללא קשר לטעם הנבלע ונפלט מהם, ולכן גם אם ברור שהכלים לא בולעים מ&quot;מ דין ההכשרה עומד בעינו. וראייתו משיטת הראשונים שטע&quot;כ דרבנן. ע&quot;ש. ולפי המבואר אין כלל הוכחה מדבריהם. וגם מהדין של כלי שפע בסו&quot;ס צט, וכן מהדין כלי זכוכית שא&quot;צ להכשירם, נראה שלא כדבריו אלא כל שאין טעם א&quot;צ להכשיר. וגם בסברא הדבר תמוה כמ&quot;ש למעלה, שכל הל' הכשרת כלים יסודן במציאות, וכבולעו כך פולטו וכו', ואיך יפליט טעם שלא נבלע כלל? [ועי' באיוב פכ&quot;א פס' י &quot;שורו עיבר ולא יגעיל&quot; ופירש&quot;י - '''כל לשון הגעלה פליטה הוא, וכן בלשון משנה מגעילן ברותחין''' וכן כי שם נגעל מגן גבורים (שמואל ב א) נפלט משיחתו].<br /> <br /> ותמהני על חלק מהראיות שהביא שם לדבריו דמבואר בהם איפכא, למשל הביא ראיה מדברי הרא&quot;ה בבדק הבית שסובר שטע&quot;כ דרבנן, ולכן מדמה דין הגעלה לדין טבילת כלים, ומכאן מוכח שלא משום טעם נגעו בה אלא משום מעלה דומיא דטבילת כלים, עכת&quot;ד.<br /> <br /> והנה זה לשון הרא&quot;ה (בדק הבית ד א, דף יא.):<br /> <br /> ויש כאן שאלה חזקה, כיון דאמרינן בגיעולי נכרים דטעמו ולא ממשו אסור היאך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר וכי גיעולי נכרים משם אחד הוא, גיעולי נכרים משום כל איסורין שבתורה הוא דמיתסר וכיון דבגיעולי נכרים מתסרי כל איסורין שבתורה בטעמו ולא ממשו היכי אפשר דלא מתסרי בעלמא. וזו קושיא הקשה בה מורי הרב רבנו משה ז&quot;ל, ותירץ דאפשר דמשום מעלה הוא דכיון דנבלע הכלי מאיסור אף על פי שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם '''לא יבטל ברוב''' שהכלי נאסר עלינו משום מעלה '''ולפיכך אסר פליטתו כל היכא דחשיבא פליטה כלל כלומר דאיכא טעמא''' דהוי בשאינו מינו דומיא בטבילה דאצרכה קרא אפילו לכלים חדשים דמסתמא דטבילה דאורייתא היא משום מעלה.<br /> <br /> הרי להדיא שהרא&quot;ה סובר שההכשרה היא להוציא את הטעם הבלוע, והאיסור הוא בטעם הבלוע בכלי, ומה שכתב שעשו מעלה בכלים היינו שאף שטע&quot;כ דרבנן מ&quot;מ בכלים טע&quot;כ דאורייתא משום מעלה. ולא כמו שכתב הפנה&quot;ל שאף כשאין טעם כלל חייבה התורה להגעיל, דליתא.<br /> <br /> עוד הביא שם ראיה מדברי רבנו שמחה בשו&quot;ת מהר&quot;ח אור זרוע (סי' סג) שמדמה דין ההגעלה לטבילת כלים, ושלא משום טעם נגעו בה עכת&quot;ד. וגם בזה יש לתמוה על דבריו טובא, שהרי זו '''שאלה''' ששאל ר' שמחה את ר' שמואל, כמפורש בדבריו:<br /> <br /> ועל געולי גוים עצמן '''תאיר עיני''', דאמר פ' אלו עוברין (פסחים מד:) יליף מגיעולי גוים גיעולי גוים לאו טעמא בעלמא ואסור ה&quot;נ לא שנא. ורבנן גיעולי גוים חידוש הוא בין לר' עקיבא בין לרבנן. מאן לימא לן דאסר רחמנא המבשל בהם אימא גזירת המלך הליבון והגעלה כמו הטבילה בכלים חדשים הלקוחין מן הגוים. ולא הצריך הכתוב לא ליבון ולא הגעלה אלא בלקוח מן הגוי. עכ&quot;ל. הרי להדיא שפשיטא ליה בביאור הגמרא בפסחים שהאיסור הוא מצד הטעם, אלא שמקשה על זה מהברייתא בע&quot;ז, '''ונשאר בשאלה'''. ורבנו שמואל שם (בסי' סד) השיב לו באריכות שאין שום דמיון בין הגעלה לטבילה, ושכל עניין ההגעלה הוא להפליט הבלוע עש&quot;ב. וא&quot;כ איך מביא ראיה הפנה&quot;ל מהווא אמינא של רבנו שמחה, שגם לדבריו סותרת את הגמרא בפסחים, ולא מתשובתו של רבנו שמואל? אתמהה. ובלא&quot;ה א&quot;א להביא ראיה כלל מדברי רבנו שמחה, שהרי לדבריו יוצא שהמשתמש בכלים של גוי א&quot;צ להכשירם מאיסורם, וכן כלי של ישראל שנאסר א&quot;צ להכשירו, וכל דין ההכשרה הוא רק בלקוחין מן הגוי, כדין טבילת כלים ממש. והרי ברור שלא קי&quot;ל הכי, אלא כל כלי שבלע איסור חובה להכשירו, וא&quot;כ אין ראיה לדידן כלל.<br /> <br /> וגם על שאר ראיותיו שם יש להשיב כמבואר למעיין במקור הדברים, ואין כאן מקומו. וע&quot;ע בתחומין לד עמ' 113 ואילך שהאריכו בזה בטוב טעם שדין ההכשרה אינו דין עצמי אלא משום הטעם הבלוע וכנ&quot;ל.<br /> <br /> <br /> [14] לשון הרשב&quot;א (שו&quot;ת ח&quot;א סי' רלג): כן נראה פשוט שאין צריכין שום הכשר. חדא דשיעי טובא וכל דשיע טובא לית ביה קרטופני משמע דלא בלע. ועוד דחזיא להו דלא מדייתי. ע&quot;כ. ומבואר בשאלה שם שהשתמשו בהם בחמין. וכ&quot;כ הר&quot;ן (פסחים ט. בדפי הרי&quot;ף) שנראה לו להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום כיון דשיע וקשים, ובליעתם מעוטה מכל הכלים.<br /> <br /> <br /> [15] ובעיקר חשש זה של תקלה האריך מרן הגר&quot;ע ביבי&quot;א (ח&quot;ד יו&quot;ד סי' ה) להוכיח שלא חיישינן להכי, ואין לחדש בזה גזירות מדעתינו, ומוכח כן מרבנו מנוח שכתב להתיר להשתמש בכלי קרן לבשר ולחלב ללא הכשרה כיון שאינם בולעים ולא חשש לתקלה, ולכן התיר הרב שם לספרדים להשתמש בכלי פיירקס הן לבשר והן לחלב (בניקוי היטב ביניהם). עש&quot;ב.<br /> <br /> <br /> [16] עי' לרב ליאור בדבר חברון שם שכתב שאם יצטרפו אליו עוד פוסקים יתיר זאת בכלי נירוסטה, ונסמך על השו&quot;ע סו&quot;ס צט הנ&quot;ל. אך עד שיצטרפו התיר רק בדיעבד. וכן בס' אור ההלכה (סו&quot;ס צט) כתב שמעיקר הדין היה מקום להתיר לכתחילה אך אין לפרוץ גדר. גם בתחומין לד שם רצו מחברי המאמר להסתמך על השו&quot;ע הנ&quot;ל להתיר. וע' בתשובת הרב רבינוביץ בתחומין לד שאין להתיר שימוש בכלים לכתחילה (אמנם בדיעבד התיר שם גם את הכלי שא&quot;צ להכשירו ולא רק את המאכל).<br /> <br /> [17] וראה תחומין לה מאמר מהרב יצחק דביר שמאריך ג&quot;כ שאין כאן שאלה של תורה ומדע כלל, אלא מהלכות איסור והיתר גופן יש ראיות להתיר, וכנ&quot;ל. וכמו&quot;כ אין להקשות על דברינו מדברי הרשב&quot;א במשמרת הבית (בית ד שער א דף ט:) שכתב וז&quot;ל: &quot;אנו אין לנו אלא כדברי חכמים הבקיאים בהלכה הבקיאין בטבעים, וסומכין עליהם בזה כמו שסומכים עליהם באיסור קליפה ובנטילת מקום ובאיסור הכל ובדיני תתאה גבר ועילאה גבר ובשאר דרכי איסור והיתר שלמדנו מהם ואין אנו נשענים על בינתינו ולומר זה אפשר וזה לא אפשר&quot;. עכ&quot;ל. דודאי הרשב&quot;א קאי על הכללים המסורים לנו מדברי חז&quot;ל (כקליפה ונטילה וכיו&quot;ב) שבודאי אין לנו לשנות הדינים מדעתינו, אבל בנידוננו הרי חז&quot;ל עצמם נתנו לנו את השיעור של טעימת גוי, הרי שהכל תלוי בטעם וניתן לעמוד עליו. והדברים פשוטים.<br /> <br /> <br /> [18] הרב דב ליאור בדבר חברון (יו&quot;ד ב קנג) כתב שמעיקר הדין היה מקום להקל בכלי נירוסטה '''אפילו לכתחילה''' לבשר וחלב, ובתנאי שיצטרפו אליו עוד פוסקים להקל, ומ&quot;מ בדיעבד בודאי שרי. וכ&quot;פ להקל בדיעבד הרב נחום רבינוביץ בתחומין לד (עמ' 126), וכתב שבדיעבד לא רק המאכל מותר אלא גם את הכלי א&quot;צ להכשיר. ועי' בספר אור ההלכה (יו&quot;ד סי' צט ס&quot;ק לז) שכתב שמעיקה&quot;ד היה מקום להתיר לכתחילה להשתמש בכלי זמנינו לבשר ולחלב, אלא שאין לפרוץ גדר, ומ&quot;מ בצירוף סניף נוסף שרי. ושם בהערה כתב בשם הרב יצחק יוסף שיש להקל עכ&quot;פ לעניין הכשר, שכלי שבלע בליבון חמור וא&quot;א להכשירו יש להקל לו בליבון קל, ע&quot;ש. ועי' בתחומין שם שהגרש&quot;ז אויערבך נטה לצרף סברא זו לעוד ספיקות. וע&quot;ע בשו&quot;ת אגרות משה (או&quot;ח ח&quot;ג סו&quot;ס נח) שכתב גבי כלי אלומיניום שיש ספק שמא אינם בולעים כלל דהם שיע טובא לפי מראית עינינו. וע&quot;ע בתחומין לה מאמר מהרב יצחק דביר שג&quot;כ מאריך להראות שמדינא המאכל מותר, ולכן בדיעבד יש מקום להתיר את המאכל, וכתב שהרב מרדכי אליהו זצ&quot;ל צירף סברא זו, וכן הרב אליקים לבנון. וכן הרב מלמד בפניני הלכה כשרות ח&quot;ב (פרק לב) האריך להתיר בכלי ימינו את המאכל בדיעבד. וכן שמעתי מהרב עובדיה יוסף (בן רבי יעקב יוסף זצ&quot;ל) שיש להקל בכלי ימינו במקום הפסד, אך דעתו להקל דווקא ע&quot;י טעימת גוי מסיח לפי תומו כפשט הדין בסי' צח, ואם יאמר שאין טעם מורגש יש להקל אף בפחות מששים עכ&quot;ד. וע&quot;ע בנספח בסוף המאמר שהוכחתי מהתוס' והאגודה שעכ&quot;פ יש לצרף סברא זו לס&quot;ס.<br /> <br /> '''מאידך''' דעת הרב יעקב אריאל והרב אשר וייס להחמיר בזה, בעיקר כי רואים זאת כסוגיא של תורה ומדע (עי' במכתביהם בתחומין לד).<br /> <br /> <br /> [19] וראיתי להוסיף כאן מה שכתב בזה הרב רועי סיטון הי&quot;ו (בחוברת המעיין ניסן תשע&quot;ג) וז&quot;ל: ולחומרא בדבר זה ישנו מחיר כבד לענ&quot;ד, שכן אדם מתרגל לעשות דברים שאין בהם שום הגיון, לאסור את האוכל משום שהוא בשרי, אף שאין בו שום טעם בשר, או להגעיל את הכלי, אף שיודע שהכלי נכנס ויוצא מההגעלה בדיוק אותו דבר. וכמו כן בעיני העולם הרחב הדבר נראה תמוה, וכמו שכבר ראיתי רב שנשאל לגבי חומר מסוים שניכר שאינו בולע, והשיב שאי אפשר לבדוק העברת טעם, ו'מקובל' שהאוכל בלוע מ'בשריות'. ואני בטוח שתשובה זו לא סיפקה את השואל, כמו שלא סיפקה אותי, '''ותחת אשר יקרא בנו &quot;כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים&quot;, אנו נאלצים להסביר שוב ושוב כיצד הכלי בלוע כולו מבשר, ולכן המאכל שבושל בו אסור, אף שמצד האמת אין לדבר זה אחיזה במציאות'''. עכ&quot;ל. ודפח&quot;ח.<br /> <br /> [20] בראש ובראשונה מוכח כן מדין טיפת חלב שנפלה על סיר מבחוץ שהדין הוא שהטיפה מפעפעת '''מצד לצד''' ואוסרת מה שבפנים (שו&quot;ע צב ס&quot;ה), ובפרט בטיפת חלב שנפלה שלא כנגד הרוטב שקי&quot;ל (שם) שמפעפעת בדופן עד שישים כנגדה פחות משהו, הרי שמפעפעת ממש בתוך הדופן.<br /> <br /> ועוד קשה לדבריו שלא מובן כל דין נ&quot;ט בר נ&quot;ט, כי אם הכלי לא בולע כלל אלא כל ה'בליעה' היא שכבת לכלוך דבוקה, אין זה נ&quot;ט בר נ&quot;ט אלא טעם ראשון, כי האוכל בעין ממש, ולא חשיב נ&quot;ט בר נ&quot;ט שעניינו שהטעם של האוכל נקלש כי נבלע בדפנות ואינו בעין. ועי' בשו&quot;ע (צה ס&quot;א) שצריך שהקדירה תהיה רחוצה יפה שלא יהיה בה שומן דבוק, הלא&quot;ה אינו נ&quot;ט בר נ&quot;ט.<br /> <br /> עוד יש להוכיח מהמבואר בשו&quot;ע סי' צט (ס&quot;ד) שיש אופנים שמשערים במה שבלעה הקדירה, ומצטרף הבלע לשיעור שישים ע&quot;ש. והיינו שבשעת הבישול הצטמק ההיתר ונבלע בקדירה כמבואר שם; וא&quot;כ ברור שמדובר בבלע בדופן ממש, דמצד לכלוך אין הכמות מתמעטת כלל בשעת הבישול שהרי הלכלוך נשאר בסיר יחד עם התבשיל, ועוד שאין זו כמות גדולה שיש לה נפ&quot;מ לשיעורין.<br /> <br /> עוד ראיה ניצחת יש להביא מדברי המשנ&quot;ב בהל' הגעלת כלים (סי' תנא ס&quot;ק כו וצא) שבמקום שצריך הגעלה לא מהני לקלוף הכלי ע&quot;י כלי אומנות, כי הבלוע יוצא מדופן לדופן וקילוף בכלי אומנות לא מהני רק במקום שצריך קליפה, עכת&quot;ד (ומקורו ברמ&quot;א יו&quot;ד קכא ס&quot;ב). מוכח להדיא שהאיסור לא נמצא רק בשכבת הכלי החיצונה, דא&quot;כ היה סגי בקליפה, אלא הוא בלוע בכל עובי הדופן, ופשוט.<br /> <br /> וע&quot;ע בט&quot;ז יו&quot;ד (סי' צג סק&quot;ב) לגבי כבוש בכלים שג&quot;כ מוכח מיניה שהבליעה בגוף הכלי כפשוטו.<br /> <br /> וכמעט בכל דיני בליעה בכלים נראה ברור שהבינו הפוסקים שהבליעה כפשוטו בכל עובי הדופן. וכן שמעתי מהרב יעקב סבתו שאין הסבר זה מחוור.<br /> &lt;br /&gt;</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94_%D7%A2%D7%9D_%D7%AA%D7%97%D7%A4%D7%95%D7%A9%D7%AA&diff=19302 2022-03-25T13:19:19Z

<p>משה אליהו יעקב: /* תפילה עם תחפושת */</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> ='''תפילה עם תחפושת'''=<br /> מאפיין מרכזי בחג הפורים הוא לבישת התחפושות. בבואנו לביה&quot;כ אנו רואים אנשים שמגיעים לביה&quot;כ ועליהם לבושים מיוחדים ומצחיקים בכל מיני סגנונות, ומתעוררת השאלה האם ראוי ונכון להתפלל ולעמוד מול הקב&quot;ה כשאנחנו לבושים במלבושים משונים ובמסכות?[1] <br /> <br /> במאמר ארבעה חלקים: '''א'''. ענין לבישת תחפושת בפורים. '''ב'''. אופן העמידה בתפילה. '''ג'''. דינו של שליח ציבור. '''ד'''. מסקנת הדברים.<br /> <br /> =='''א. ענין לבישת תחפושת בפורים'''==<br /> <br /> ===השתלשלות המנהג===<br /> מנהגם של ישראל מדור לדור להרבות בשמחה יתירה בחג הפורים, שבו קיימת מצווה בשמחה ככתוב במגילה - &quot;לעשות אותם ימי משתה ושמחה&quot;[2], וכמו שלמצות המשתה יש גדר מיוחד בהלכה שלא מצינו כיוצא בו בשאר המועדים - &quot;חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי&quot;, כך מצוות השמחה קיבלה ביטוי מיוחד במינו בעולם המנהגים של פורים, ומבין מבחר המנהגים הוא מנהג לבישת התחפושות בפרצופים ומסוות שונות, כדי להרבות שמחה ושחוק.<br /> <br /> עדויות ראשונות למנהג התחפושות בפורים אנו מוצאים בסוף תקופת הראשונים, לפני כשבע מאות שנה על ידי ר' קלונימוס בן קלונימוס וז&quot;ל: <br /> <br /> &quot;בארבעה עשר לחודש אדר, בחורי ישראל לכבוד ולהדר, יתפארו ויתהללו כי ישתגעו כי יתהוללו. זה זכר יעשה לנפלאות ופרסום לנסים, כי יעטה כמעיל תפארת העכסים, וזה לכבוד מרדכי ואסתר, סחיף דיקולא ארישיה וכופה עליו פסכתר. זה ילבש שמלת אישה ולגרגרותיו ענקים, וזה יתחקה כאחד הריקים&quot;.[3]<br /> <br /> וכפי הנראה '''מנהג התחפושות היה נפוץ ביותר בקהילות אשכנז''', וכך גם מצאנו בפנקסו של השמש מוורמייזא '''ר' יוסף יוזפא''' במנהגי פורים[4] וז&quot;ל: <br /> <br /> &quot;ובעת הקריאה של המגילה כולם בבית הכנסת... לילה ויום, הבתולות הולכות וסובבות, גם הבחורים ונערים משנים בגדיהם ומשימים פרצופים על פניהם שקורין &quot;ואר שטעלט&quot; [= מחופש] והולכין וסובבין בבית הכנסת&quot;.<br /> <br /> אציין שהרמ&quot;א בעצמו היה נוהג בכל פורים ללבוש פרצוף והתנכר בבגדים אחרים, כך מביא הגאון '''ר' עקיבא יוסף שלעזינגר''' וז&quot;ל: <br /> <br /> שמעתי מעשה מהרמ&quot;א ז&quot;ל אשר מת בן ל&quot;ג שנים ומת בל&quot;ג בעומר, בשנת של&quot;ג, וחיבר ל&quot;ג ספרים, והספדן סיפר עליו ל&quot;ב שבחים והיה מצטער עצמו למצוא עוד שבח אחד להשלים מנין ל&quot;ג, עד שבא זקן אחד ואמר שמנהג רמ&quot;א ז&quot;ל היה בכל פורים ללבוש פרצוף ולהתנכר לעצמו בבגדים אחרים וצעק בכל בית 'צו מעריב בזמנו' וזה היה שבח ל&quot;ג שלו&quot;.[5]<br /> <br /> ===הטעמים למנהג===<br /> ב'''שו&quot;ת משנה הלכות'''[6] הביא טעם ללבישת תחפושת בפורים - שבזמן המגילה קודם שיצאו הרצים להשמיד, היו הרבה מעמי הארץ שרצו חס וחלילה להחליף עצמם ולהתחפש בשינוי מלבושים, ושינו עצמם במלבושי גויים. ואח&quot;כ כשנעשה הנס ויצאו רצים אחרים - &quot;רבים מעמי הארץ מתייהדים&quot; שהיו הגויים לובשים מלבושי יהודים כדי להיראות כיהודים. נמצא שנוהגים כך עד היום בפורים לזכר אותו נס שפחד היהודים נפל על הגויים בימי מרדכי עד שהיו מתחפשים ליהודים.<br /> <br /> '''וייתכן להציע טעם נוסף''' - חג הפורים עניינו לגלות את ההסתרה והפנימיות. ניתן לראות זאת בכל ענייני החג: 'מגילת אסתר' כשמה כן היא – לגלות את ההסתר, שם ה' מוסתר ולא מופיע בה. ובסיפור המגילה רואים שהנהגת ה' בהצלת עם ישראל הינה בצורה טבעית ובהסתר פנים כך שכלפי חוץ היה נראה שהקב&quot;ה מאפשר להשמיד את עם ישראל, אך באמת ההנהגה הנסתרת הובילה את כל אירועי המגילה לגאולה ולתיקון. גם מצוות &quot;חייב איניש לבסומיה בפוריא&quot; עניינה לגלות את הפנימיות שהרי 'נכנס יין יצא סוד'. וכן מצוות הצדקה (דהיינו, מחצית השקל שמביאים בחודש אדר) ומתנות לעניים - צורת נתינתם היא בדרך זו שהעני לא ידע מנין קיבל, 'מתן בסתר'. וכן הדבר בתחפושת שהיא מורה על חיצוניות שמטעה אותנו מן המציאות האמיתית שמתחת לתחפושת. בפורים אנו מכריזים שאין שום מציאות לטבע החיצוני, וכולו רק תחפושת והטעיה לאמת האמיתית, שאין עוד מלבדו, וכל הטבע והסיבות שנדמה כביכול שהן הגורמות למציאות להתהוות - אינם אלא תחפושת חיצונית המכסה ועוטפת את המציאות האמיתית, כי אין עוד מלבדו.<br /> <br /> ===איסור לא ילבש ואיסור כלאיים בתחפושות===<br /> <br /> ====='''דעות המתירים'''=====<br /> כדי להבליט את החשיבות של מנהג לבישת התחפושות, נציין שיש פוסקים שהתירו להתחפש בתחפושת מסוימות הגובלות באיסורי תורה כגון לא ילבש וכלאיים.<br /> <br /> '''א.''' התייחסות מפורשת לקולא זו הובאה '''בשו&quot;ת מהר&quot;י מינץ''': <br /> <br /> על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים הנה ראיתי שכבר '''פסק להתיר''' אהובי ועמיתי מחות' כרכא דכולא ביה אבקת הרוכלים ריש כלה וריש גולה האשל הגדול מהר&quot;ר אליקים סג&quot;ל יצ&quot;ו... '''המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה'''... גדולים וחסידי עולם ז&quot;ל שנתגדלתי אצלם אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך. ואם היה ח&quot;ו נדנוד עבירה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו וכ&quot;ש וק&quot;ו באיסור לאו אלא ודאי היה להם ראיה וסמך ש'''היתר גמור הוא''' ואין בלבוש זו הרהור עבירה.[7]<br /> <br /> בהמשך דבריו כתב המהר&quot;י מינץ שהטעם להתיר הוא כיוון שהגבר לא לובש את התחפושת להתנאות כמו אישה '''אלא''' '''לשם שמחת פורים'''. ועוד טעם – שכל בגד של נשים שנהגו במקום מסוים שגם הגברים לובשים אותו אין בו איסור 'לא ילבש', ובפורים כיוון שהכל שווים בו האנשים כנשים - אין איסור.<br /> <br /> וכן כתב '''הרמ&quot;א''' בשם המהר&quot;י מינץ וז&quot;ל: <br /> <br /> ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר '''אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא''' וכן בלבישת כלאים דרבנן, ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה.[8]<br /> <br /> '''ב'''. יש להוסיף על זה מה שכתבו הראשונים (הסמ&quot;ג[9], וכן הוכיח מהר&quot;י מינץ מדברי התוס'[10]) שאיסור לא ילבש הוא שלא ילבש האיש מלבושים המיוחדים לנשים לשבת בין הנשים לניאוף וכן אשה, אבל אם לא מתכון לניאוף מותר, וה&quot;ה כאן כיון שהוא לא מתכוון לניאוף אלא לשמחת פורים אין בזה איסור.<br /> <br /> '''ג'''. כיון שמתכוונים בלבישת התחפושות לשמחת פורים ע&quot;פ זה כתב '''הדרכי משה'''[11] &quot;שנתפשט המנהג ללבוש כלאים דרבנן בפורים ועושין לשמחה&quot;.<br /> <br /> ====='''המתנגדים לקולא זו'''=====<br /> '''השל&quot;ה הקדוש'''[12] הביא את דברי המהר&quot;י מינץ, אך חלק עליו ואסר משום שסבר שזוהי הוללות - &quot;אבל אני אומר לאו משנת חסידים הוא ושומר נפשו ירחק מזה.. כי זה הוא שמחת הוללות&quot;.<br /> <br /> וכן כתב ה'''ב&quot;ח''' שאין להתיר איסור 'לא ילבש' בשביל שמחת הפורים, וז&quot;ל:<br /> <br /> ונראה לפעד&quot;נ דדבריו בזה דחויים המה ממ&quot;ש הר&quot;א ממי&quot;ץ להדיא דאף במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא, אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצוה אינו דומה לעושה כדי לינצל מן הצער וכן בדין דלינצל מצער אי אפשר בעניין אחר אבל לשמחת חתן וכלה ולשמוח בפורים כבר אפשר בהרבה מיני שמחה ולא יעבור על לאו דלא ילבש.[13]<br /> <br /> כלומר, הב&quot;ח יוצא בדעה חוצצת נגד חידושיו של המהר&quot;י מינץ והוא מסביר שכל ההיתרים נאמרו בגלל שהיה צער גדול אם לא היו משתמשים בבגדי הנשים ולכן הותר הדבר, אולם את שמחת הפורים אפשר לבטא בדרכים שונות ומגוונות גם ללא תחפושת לנשים ולכן במקרה זה לא נתיר. ועוד הוסיף הב&quot;ח שזה גורם לערבוב בין גברים לנשים. אחריו החזיק חתנו ה'''ט&quot;ז'''[14], וכן פסק '''בכנסת הגדולה'''[15]. וכן פסק '''הרב עובדיה יוסף'''[16]. וכן '''מהר&quot;י ברי&quot;ן'''[17] קרא תיגר על המנהג של '''לבישת כלאים''' בלבישת הפרצופין והמסכות.<br /> <br /> ====='''תפוצת המנהג'''=====<br /> כיוון שרוב המתנגדים למנהג התחפושות התייחסו למנהג מקומי זה או אחר ולא ערערו על עצם המנהג, מוכח שהמנהג מצד עצמו היה מקובל על רוב ככל גדולי ישראל. ולכן למעשה נוהגים להתחפש רוב ישראל, אשכנזים וספרדים, ואע&quot;פ שהספרדים בד&quot;כ פוסקים כדעת הכנסת הגדולה, מכל מקום אף הם מחזיקים במנהג זה, וכדברי '''האליה רבה'''[18] &quot;ודאי יש לבעל נפש להחמיר בכולהו אך לבטל המנהג אין שומעין&quot;. <br /> <br /> נמצאנו למדים שמנהג זה יסודו בהררי קודש, וישנם עוד טעמים נשגבים ועמוקים למנהג זה, אולם כפי שראינו יש להיזהר ולקיימו מתוך קדושה ולא מתוך שמחה של הוללות, וכן יזהר לא ללבוש תחפושות ששנויות במחלוקת הפוסקים, וכן לא ילבש תחפושת פרוצה אלא יש ללבוש תחפושת שמתאימה לרוח התורה ולשמור על קדושת הפורים.<br /> <br /> =='''ב. אופן העמידה בתפילה'''==<br /> אחר כל זה יש לברר האם ראוי לעמוד בתפילה לפני מלך מלכי המלכים בלבוש תחפושת.<br /> <br /> נתייחס בנושא זה לשתי נקודות: '''א'''. לבוש המתפלל. '''ב'''. כוונת המתפלל.<br /> <br /> ===לבוש המתפלל===<br /> הגמרא במסכת '''שבת''' אומרת: <br /> <br /> אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר  &quot;הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ&quot; (עמוס ד יב).[19]<br /> <br /> וכן הגמרא '''בברכות''' אומרת: &quot;השתחוו לה' '''בהדרת קדש''' אל תקרי בהדרת אלא בחרדת&quot;[20]<br /> <br /> מבואר בגמרא שבעת התפילה האדם צריך להרגיש לפני מי הוא עומד, להרגיש כעבד שעומד לפני בוראו ועל ידי שהאדם עושה פעולה חיצונית הדבר ישפיע על עבודתו הפנימית, וכן פסק '''הרמב&quot;ם'''[21], וכן נאמר בגמרא[22] שעל האדם לזכור בעת התפילה שלפני מי שאמר והיה העולם הוא עומד, וכמאמר השגור בפי כל 'דע לפני מי אתה עומד'. נמצא מכל הנ&quot;ל שהעומד לפני הקב&quot;ה בתפילה צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו של הקב&quot;ה, וכיוון שאין הדבר מובטח שתתמלא בקשתו, על כן עמידתו לפניו בתפילה צריכה להיות בדרך שמבטאת ענווה. <br /> <br /> ולפי מה מודדים האם הבגד נחשב מלבוש נאה ומכובד שמותר לעמוד בו בתפילה? על זה כותב '''הרמב&quot;ם''' וז&quot;ל:<br /> <br /> &quot;תקון המלבושים כיצד? מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה '''ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי הרגלים''' ... דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים&quot;.[23]<br /> <br /> כלומר לפי הרמב&quot;ם יש ללבוש בגדים שדרך בני אדם ללבוש בעת שעומדים בפני אנשים גדולים. וכן פסק ב'''שו&quot;ע'''[24] &quot;לא יעמוד באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגליים מגולים, '''אם דרך אנשי המקום''' שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים&quot;. וכן כתב '''החיי אדם'''[25] - &quot;ויתעטף בבגדיו כדרך שהולך לפני שר&quot;. והובאו דבריו '''במשנה ברורה'''[26]. וכן כתב '''בהליכות שלמה'''[27] - &quot;בשעת התפלה יש להקפיד להיות לבוש בצורה מכובדת כעומד לפני המלך&quot;.<br /> <br /> נמצא שהמדד הוא בהתאם '''למנהג בני אדם כאשר הם עומדים בפני אדם גדול''' כדוגמת שר וכדו', ולפי זה ההגדרה של מלבוש מכובד משתנה בכל דור ודור לפי הנהוג. <br /> <br /> וכן ביאר הרב יעקב אפשטיין:<br /> <br /> &quot;נראה כי למסקנה אם נוהגים באותו מקום להופיע ברגליו מגולין כגון במכנסים קצרות '''לפני גדולי המדינה''' מותר להתפלל כך ולשאת כפים ואינו פוחח, אבל אם לא נהגו ללכת כך לפני הגדולים אף בתפילה אין ראוי. ויש להעיר שמלבד השפעת האקלים ישנה השפעת המנהג. לפני כשבעים שנה אף בארצות אירופה הקרות היו נוהגים ללכת במכנסיים קצרים ולהופיע כך לפני הגדולים. בינתיים המנהג השתנה ולא נוהגים כך במדינת ישראל ולא ברוב ארצות העולם. אולם יש מקומות בא&quot;י שאנשים יחידים נשארו במנהגם ומתהלכים רוב שעות היום במכנסים קצרים. ונלענ&quot;ד שדעתם בטלה בין שאר בני אדם ולכן כשם שלפני הגדולים הם באים בבגדים ארוכים כך מן הראוי שיעמדו בתפילה. ומכל מקום אם נהגו בכך לשעבר בדיעבד יכולים לעבור לפני התיבה כך&quot;.[28]<br /> <br /> לפי האמור לעיל יש לשאול מדוע אם כן אין חיוב ללבוש בגדים מכובדים ביותר כחליפה ועניבה ודומיהן הרי אנו עומדים מול מלך מלכי המלכים, וכך יש לעשות אפילו במקום שנוהגים שלא ללכת כך!<br /> <br /> שאלה זו מבהירה עיקרון עמוק ביחס לתפילה. בד&quot;כ אנו לובשים בגדים מהודרים ומיוחדים באירועים מיוחדים - שמחות משפחה, חגים, שבתות וכו' אירועים אלו אינם דבר שבשגרה. התפילה אינה כזו שהרי בכל יום ויום אנו זוכים למפגש עם מלך. לכן לא נדרש מאיתנו להתייחס למפגש זה כאל אירוע מיוחד אלא כאל דבר שבשגרה. עם זאת יש לזכור שהמפגש הוא מול מלך מלכי המלכים לכן חז&quot;ל הנחו בדרך ממוצעת: לבישת בגדים מכובדים אך לא בגדים מהודרים ומיוחדים.<br /> <br /> אציין מעשה רב שהביא הרב '''רא&quot;ם הכהן''':<br /> <br /> ראיתי מעשה רב כשהגיע הראשון לציון הגר&quot;י יוסף שליט&quot;א לחזק את הנוער של עתניאל והתפלל איתם תפילת מנחה במאהל שהקימו, ביקשתי שייגש נער שלובש מכנסיים ארוכים מפני כבודו של הראשון לציון אולם ציינתי בפניו שאין זה אלא משום כבודו כיוון שדעתי להתיר במקום שנוהגים ללכת בדרך זו. הראשון לציון השיב בפשטות שגם לדידו יש להקל במקום שנוהגים כך…  במקומות שבני נוער רבים נוהגים ללכת עם מכנסיים קצרים אין לאסור לעבור לפני התיבה, בתנאי שאין זה פוגע בכבוד הציבור. עניין זה חשוב במיוחד משום שיש לחנך את הנוער לשמש כשליחי ציבור. ביישוב עתניאל הוריתי לקנות טלית גדולה על מנת שנצא ידי חובת כל הדעות וכבוד הציבור.[29]<br /> <br /> ===כוונת המתפלל===<br /> מצות התפילה נלמדת מן הפסוק &quot;ולעבדו בכל לבבכם&quot;[30] ועל כן נקראת 'עבודה שבלב', נמצא ש'''עיקר התפילה היא שעבוד''' '''הכוונה ושימת הלב''' למה שמוציא מפיו שעל ידי כך מגיע לידי עיקר תכלית התפילה. וכמו שכתב '''אבודרהם'''[31]: &quot;לשון עבודה הוא להסיר המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה בשעבוד הכוונה ובזוהר הקדוש בשלח ס&quot;ג כל דמצלי קמי מלבא קדישא בעי למבעי בעותיה ולצלאה מעומקא דליבא&quot;.<br /> <br /> וכבר אמרו רבינו בחיי בספר '''חובות הלבבות'''[32] &quot;תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה ורחמנא ליבא בעי&quot;. ו'''הרמב&quot;ם במשנה תורה'''[33] כתב בחריפות יותר - &quot;כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה&quot;, ועוד כתב '''במורה הנבוכים'''[34] &quot;אם מחשב אתה במקחך וממכרך לא תחשוב שהתפללת אבל תהיה קרוב למי שנאמר בו &quot;קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם&quot; (ירמיה יב, ב)&quot;. וכן מובא ב'''שו&quot;ת הרשב&quot;א'''[35] - &quot;שתפלה בלתי כוונה נחשבת כמאומה&quot;.<br /> <br /> '''הטור''' הביא מספר דינים לגבי אופן המעמד מול ה' יתברך ואחד הדברים זה כוונה וז&quot;ל:<br /> <br /> '''ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפילתו, שהתפילה היא במקום הקרבן,''' דכתיב &quot;וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ&quot; (הושע יד, ג), וכתיב &quot;ולעבדו בכל לבבכם&quot; וכי יש עבודה בלב? אלא איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה. ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, '''ולא יערב בה מחשבה אחרת''' כמו מחשבה שפוסלת בקדשים.[36]<br /> <br /> אזכיר גם את דבריו של '''התפארת ישראל'''[37]: &quot;אמרו חז&quot;ל 'אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו', 'נפשו' - היינו המחשבות, 'בכפו' - היינו שישגיח עליהן יפה שלא יתעו ושלא תשכח לפני מי אתה עומד&quot;.<br /> <br /> וכן פסק ה'''שולחן ערוך''':<br /> <br /> המתפלל '''צריך שיכוון''' בלבו '''פירוש המלות''' שמוציא בשפתיו; '''ויחשוב''' '''כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות.''' וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כוח השכלי, '''עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה'''. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש.[38]<br /> <br /> '''המשנה ברורה'''[39] מבאר עפ&quot;י '''הסמ&quot;ק'''[40] שמה שכתב השו&quot;ע שצריך לכוון 'פירוש המילות' כוונתו '''-''' שיחשוב בכל תיבה פירושה, וידקדק שלא ידלג תיבה אחת, כאילו היה מונה מעות. על כן אומר המשנה ברורה שיש להמון העם ללמוד את ברכת 'אבות' 'ומודים' לפני שמתפללים.<br /> <br /> וכן מובא '''בחידושי''' רבי חיים הלוי(סולובייצ'יק) ש'''שתי סוגי כוונות יש:''' ה'''א'&lt;nowiki/&gt;''' - שיכוין ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה, ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפלה. ה'''ב'''' - כוונה בפירוש המילות.[41]<br /> <br /> וב'''פסקי תשובות''' ביאר:<br /> <br /> שאין כוונת פירוש המילות שוללת הכוונה הבסיסית בתפילה שהוא שיצייר בעצמו כמו חי שהוא כעומד לפני המלך השומע שיח שפתיו ומאזין הגיון הלב, כדכתיב בשו&quot;ע (סי' צח'), ואפילו אם יכוין פירוש המילות היטב, אם לא יהא במחשבתו כוונה זו לאו כלום עביד, ועכ&quot;פ בברכה ראשונה כוונה זו לעיכובא.<br /> <br /> וסיים שרבים מאחינו בני ישראל ובפרט עמי הארץ ונשים אשר עקב צוק העיתים וטרדות הלב אינם מכוונים בברכת אבות, וגם לפעמים אינן יודעים פירוש המילות, כבר נאמרו לימודי זכות כי '''בדיעבד על ידי שיודע שעומד להתפלל לפני השי&quot;ת כי כן צוה, ואינו כמתעסק בעלמא, אפילו אינו יודע פירוש המילות, תפילתו נשמעת, ויוצא ידי חובת מצוות תפילה.''' אך אינו אלא לימוד זכות גרידא, וחובה מוטלת על כל אחד מישראל לעשות אשר לאל ידו להתפלל בכוונה כעומד לפני המלך ובכוונת פירוש המילות, ועכ&quot;פ בברכה ראשונה.[42]<br /> <br /> ועוד כתב '''בפלא יועץ'''[43] שמצויה טענה בפי רבים, שבזמננו חטאינו מונעים הטוב מאתנו, ומסכים מבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, ואין אנו יכולים לכוין דעתנו, וגם הטרדות ומקרי הזמן מבלבלים מחשבותינו. טעות לחשוב כן, כי הן אמת שאין אנו יכולים לכוין דעתנו לעבוד את בוראינו עבודה שלימה עבודה תמה ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, אך עתיד אדם ליתן דין וחשבון על אשר לא השתדל לכך, ואשר בכוחו לעשות ולא עשה. <br /> <br /> ועוד כתב בפסקי תשובות: <br /> <br /> ובראשונה יש ללמוד ולשנן היטב דברי הטור והב&quot;י והשו&quot;ע ונושאי כליו בסימנים אלו, כי שגגת תלמוד עולה זדון, ו'''מה שבידו לעשות על כל פנים מהפעולות החיצוניות המוזכרות בסימנים אלו והמחשבות הפשוטות שבכוחו לעמוד עליהם, יש לו לעשותן ולהשתדל עליהם ברוב עוז ותעצומות''', וידחוק עצמו לכוין בתפילה כפי כוחותיו, והקב&quot;ה בוחן לבבות יגמור בעדו לטובה ולברכה והבא ליטהר מסייעין אותו, וכולי האי ואולי יוכל להגיע לתחילת דרגת התפילה דהיינו פירוש המלות כהוגן ולהשתפך לפני יוצרו ברחמים ותחנונים כרש העומד לפני המלך. '''והיגיעה והטירחא אשר האדם עושה ומשתדל בעבודת התפילה יקרה מאד''', ואפילו נאנס ולא עלה בידו להתפלל כראוי, עולה כקרבן אשה לה', ואפילו מי שהוא בשפל המדרגה מאד, ידע באמת שגם התשוקה הזאת שהוא חפץ ומשתוקק להתפלל כראוי, רואה השי&quot;ת וחשוב לפניו, ויבקש רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו כראוי וכדת, ובודאי יעזרהו ה' יתברך.[44]<br /> <br /> ===תפילה עם תחפושת===<br /> מכל האמור לעיל עולה כי ישנה בעיה להתפלל עם תחפושת שהרי אין זו דרך ארץ לעמוד כך לפני שר חשוב ועל אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים. ואם תמצי לומר דבפורים עומדים בתחפושת אף בפני אנשים חשובים הרי שבתפילה יש להסירם כיוון שהתחפושת גורמת להיסח דעתם של המתפללים.<br /> <br /> לשאלה מעין זו מובאת התייחסות '''בשו&quot;ת שבט הלוי''' וז&quot;ל:<br /> <br /> &quot;כותב אשר שאל בעין אשר הרבה נוהגים בתחפושת בפורים החלפת בגדים כגון ליטאי עם שטריימל או להיפך, אם מותר להתפלל בזה תפלת מנחה או מעריב עפ&quot;י המבואר בשו&quot;ע (סימן צא) שצריך לעמוד כדרך שעומד לפני אנשים חשובים? <br /> <br /> '''הנה לדעתי אין חיצוניות המלבוש קובע אלא אופן עמדו לפני השי&quot;ת בתפלה''' על דרך המבואר בסי' צ&quot;ח דיחשוב כאלו שכינה כנגדו ועומד לפני מלך העולם, וכיון שמתפלל עפ&quot;י הלכה והוא מכוסה כהלכה ואינו עושה שום שחוק אין נפ&quot;מ באיזה בגד עומד עכ&quot;ד&quot;.[45]<br /> <br /> והן אמת שהשולחן ערוך (בסימן צא) הביא את צורת המלבוש שאדם עומד לפני המלך ומוכח דקפיד בהכי, אם כן מדוע כתב שאין חיצוניות המלבוש קובעת. ומה שהביא מסימן צח, אינו סותר לסימן צא אלא הוא עוד גדר בתפילה שצריך לעמוד באימה וכו'. '''ועוד''' דשמא במקרה דנן מיירי בסוג תחפושת כזאת שהיא לא כל כך משונה כגון שטריימל וכו', אבל אם מחופש לדב וכדו', בודאי שאין ראוי שיעמוד כך לפני המלך (אמנם ייתכן שגם שבט הלוי יודה במקרה כזה שאסור).<br /> <br /> וראיתי כתוב '''בספר 'שערי ימי הפורים''''[46] מהרב שטזנר: &quot;אמנם נראה שמותר להתפלל רק בסוג תחפושת שהזכיר שם כגון שמחליף בגדיו לשל חוג אחר, '''אך אם לובש תחפושת משונה מאוד שמעוררת גיחוך וצחוק, אין ראוי להתפלל כך.'''&quot; וראיתי עוד '''בקובץ מבית הלוי'''[47] שכתב &quot;ושמעתי ממרן בעל שבט הלוי שאין הכוונה לתחפושת שהוא לצחוק ממש כקוף וכדו'&quot;. <br /> <br /> משמע מכל הנ&quot;ל ש'''מותר להתפלל בתחפושת''' בתנאי שאינה גורמת לקלות ראש וצחוק, ואם התחפושת גורמת לקלות ראש אסור להתפלל דהוי דבר המפריע בתפילה שצריך לסלקו, וכן אסור להתפלל בתחפושת שאין דרך לעמוד עמה בפני מלך.<br /> <br /> עוד פוסקים המתייחסים ללבישת תחפושות בתפילה '''בספר שו&quot;ת מחקרי ארץ''' לרב משה רחמים שעיו: <br /> <br /> כי פרצופים דבקל יכול להסירם ודאי דאין היתר להתפלל עמהם לפני הקב&quot;ה אלא יש להסירם ואפילו לקטנים ראוי להורות להם להסיר הפרצופים לחנכם להתפלל לפני ה' יתברך במורא, אבל בגדים נהי דודאי לכתחילה יש להזהר בזה לעמוד להתפלל בבגדים מכובדים אבל לפעמים אין שהות ביום להחליף המלבושים והוי שעת הדחק יש להקל בזה.[48]<br /> <br /> וכן כתוב '''בספר עלי שיח'''[49] שהביא בשם הגר&quot;ח קנייבסקי '''דאין ראוי לעמוד ולהתפלל עם תחפושת. והרב נבנצל'''[50] התיר להתפלל בתחפושת רק לילדים.<br /> <br /> וכן מובא '''בילקוט יוסף'''[51] שמי שהתחפש ו'''הגיע זמן תפילה''' '''ואין לו אפשרות להחליף''' התחפושת בבגדים רגילים מותר לו להתפלל בתחפושת באופן שאינו מכסה הפנים, וציין דזהו מפני שרבים נהגו בפורים להתחפש ואף עומדים כך בפני אדם גדול ביום זה. אמנם דבריו מתייחסים באופן העמידה לפני מלך. <br /> <br /> אך אם התחפושת גורמת '''לאנשים שלא יכוונו''' בתפילתם בין למתחפש ובין לרואים אזי נראה שקיימת חובה להסירה, כמו שכתב '''פסקי תשובות''':<br /> <br /> ולא רק הישיבה והעברה [לעבור כנגד המתפלל, מ&quot;כ] אסרו, אלא גם '''שאר ענינים העלולים להפריע לכוונת המתפלל''' בכלל האיסור כגון לשוחח ולהושיט יד לחבירו וכדו' אף שאין משום איסור העברה נגד המתפלל כגון שכבר עומד שם אם עלול הדבר להפריע למתפלל.[52]<br /> <br /> אף אם נצליח לעורר ולגרום לגדולים המחויבים במצוות שיקפידו שלא לעמוד בעת התפילה עם תחפושת נראה דלא נוכל לגזור כך על הילדים הקטנים המצפים בכיליון עיניים להגיע לבית הכנסת לקריאת מגילה עם תחפושת, וממילא קיימת בעיה של כוונה בתפילה שהרי התחפושת מוציאות את האנשים מריכוז, לפיכך נראה לי דביום קדוש זה פורים ככיפורים ראוי לכל ירא שמים להקפיד ולהתפלל מתוך סידור בכדי שתהא מחשבתו טהורה וזכה כלפי שמיא ולא יסיחו את דעתו מן התפילה, וכתב '''המשנה ברורה'''[53] שהאר&quot;י ז&quot;ל היה מתפלל מתוך הסידור כדי שיכוין מאד וכ&quot;ש בפורים שצריך כוונה יתירה, וכ&quot;כ '''כף החיים'''[54] שהכתב מעורר את הכוונה. אך אם חושש שגם בתפילה מתוך סידור דעתו תוסח אזי יתפלל בעיניים עצומות שכן כתב '''בספר הישר'''[55] שעצימת עינים עוזרת לכוונה.<br /> <br /> '''העולה מכל האמור:''' הרוצה להתחפש בתפילה תחפושת הולמת שלא תמשוך תשומת לב ותפגע בכוונת המתפללים, וכן מלבוש שראוי לעמוד לפני מלך, רשאי, כיון דהן אמת שאין אדם עומד עם תחפושת בפני גדולים, אולם יש לומר דהוא דוקא בשאר ימות השנה, אבל ביום הפורים דהדרך הוא שמתחפשים וכך מקובל וכן הוא המנהג וכך יוצאים לרחובה של עיר ועומדים כך בפני גדולים שבדור וגם בפני שרים ונכבדים אין כל מניעה לעמוד כך גם בתפילה. ועל כל פנים אם לובש תחפושת או כובע מיוחד שניתן להוריד אותו לפני שמתחיל תפילת שמונה עשרה טוב וראוי שיורידו.<br /> <br /> '''ולעניין הכוונה''': לכולי עלמא אין ללבוש בגד של ליצנות שימשוך תשומת לב ויפריע לכוונת המתפללים, ולגבי תחפושת שלא מפריעה כדוגמת ליטאי שהתחפש לחסיד יכול ללבשה.<br /> <br /> =='''ג. שליח ציבור בתחפושת'''==<br /> במשנה במסכת '''מגילה'''[56] נאמר - &quot;קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו .'''פוחח''' פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו&quot;. במסכת '''סופרים''' מבארים מהו 'פוחח': <br /> <br /> &quot;'''פוחח - הנראין כרעיו''', או בגדיו פרומים, או מי שראשו מגולה - פורס על שמע, ויש אומרים בכרעיו נראין, או בגדיו פרומים, פורס על שמע, אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו; ובין כך ובין כך מתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו&quot;.[57]<br /> <br /> אם כן לפי מסכת סופרים &quot;פוחח&quot; שבמשנה פירושו &quot;הנראין כרעיו&quot;, אולם '''רש&quot;י'''[58] מביא תרגום ש'פוחח' הכוונה לאדם שהולך יחף: &quot;פוחח - במסכת סופרים מפרש: כל שכרעיו נראין, &quot;ערום ויחף&quot; (ישעיה כ, ב) - מתרגם: 'ערטילאי ופחח', ולא עולה '''משום כבוד הציבור'''&quot;.<br /> <br /> ה'''ב&quot;ח''' ביאר דעת רש&quot;י וז&quot;ל:<br /> <br /> &quot;'''רש&quot;י ד&quot;ה פוחח ערום ויחף מתרגמינן ערטילאי ופחח, ובמסכת סופרים מפרש כל שכרעיו נראין.''' ונכתב בצדו, נראה דרש&quot;י בא ליישב מה שקשה דאי פוחח דהכא ביחף ברגליו לחוד קאמר אמאי אינו נושא את כפיו הא בעי לחלוץ מנעליו בשעה שנושא כפיו דמהאי טעמא במומין ברגליו אינו נושא כפיו כיון שהוא יחף ומסתכלין בו כדפי' להדיה בע&quot;ב, ע&quot;כ הביא מסכת סופרים דפוחח דהכא כל שכרעיו נראין דהיינו '''דאין לו בתי שוקים''' דזה נמי נקרא '''פוחח שהולך יחף לגמרי שאין לו אף בתי שוקיים''', ומש&quot;ה פי' רש&quot;י בסמוך דאית ביה משום '''&quot;ולא יראה בך ערות דבר&quot;''' דכיון דאין לו כלל בתי שוקיים אית ביה איסור ראיית ערוה, אבל בחולץ מנעליו ואית ליה בתי שוקים אע&quot;ג דיחף הוא לית ביה איסור דראיית ערוה ולא הוה קמיבעי ליה מידי בקטן&quot;.<br /> <br /> כלומר בתחילה סבר רש&quot;י ש'פוחח' הוא יחף על פי הכתוב בישעיה אך הוקשה לו מדוע אם כן אסור לפוחח לשאת את כפיו? הרי כל כהן מסיר את נעליו לפני שעולה לברכה! לכן ביאר מתוך דברי התוספתא והפסוק בישעיה שהפוחח הוא מי שיש לו קרעים בבגדיו ואין לו בתי שוקיים (מעין מכנסיים קצרים) מתחת לבגד הקרוע וכתוצאה מכך ערוותו נראית מבין הקרעים ולכן הוא עובר על &quot;לא יראה בך ערות דבר&quot;. וכיוון שהגמרא בסוף דבריה פירשה שפוחח אסור להיות שליח ציבור משום כבוד ציבור ולא משום ערוה לכן גם רש&quot;י ביאר שדין פוחח הוא משום כבוד ציבור.<br /> <br /> אולם '''הרי&quot;ף''' פירש שהכוונה לאיברים מגולים בפלג הגוף העליון של האדם: <br /> <br /> פירש '''פוחח מי שבגדיו קרועים וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו''' ולמטה כגון זה נקרא פוחח כדכתיב  &quot;וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ&quot; (ישעיה כ, ב) ומתרגמין 'תיזיל ותיסר שקא על חרצך' וכתיב &quot;וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף&quot; ומתרגמינן 'ואמר ה' כמה דאזל עבדי ישעיהו פוחח ויחף', הא למדת '''שהפוחח הוא החוגר חגור על מתניו ומניח כתיפיו וזרועותיו פרועות'''.[59]<br /> <br /> וכן פירש '''רבינו חננאל'''[60] שפוחח הוא &quot;לבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא '''ידיו כמו ערומות''' כמה דמתרגמינן (בישעי' כ') כמה דמהלך עבדי ישעיהו פחח ויחף תלת שנין&quot;.<br /> <br /> וכן פסק '''הרמב&quot;ם'''[61]: &quot;הסומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור, אבל מי '''שכתפיו מגולות''' אע&quot;פ שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור לתפלה עד שיהיה עטוף&quot;.<br /> <br /> וכן פסק '''השו&quot;ע'''[62] &quot;פוחח, והוא מי שבגדו קרוע '''וזרועותיו מגולים''', לא ירד לפני התיבה&quot;. <br /> <br /> נמצאנו למדים אפוא דאע&quot;ג דלהתפלל בעצמו רשאי להיות פוחח (כמובן בהנחה שבאותו מקום נהגו להתלבש כך כפי שהתבאר לעיל) וכן רשאי לומר קדיש וקדושה אם מחויב בהם, אבל לעבור לפני התיבה אינו רשאי כיון שהוא גנאי לצבור. שהרי לשליח ציבור יש דין יותר חמור משאר הציבור שכיוון שהוא מייצג את הציבור ממילא הוא צריך לעמוד בצורה שמכבדת את הציבור ולא חלילה תגנה את הציבור. וכן משמע '''בתשו' מהר&quot;ם מינץ'''[63] דדוקא ש&quot;צ צריך שיהיו בגדיו נקיים בלא לכלוך ורבב.<br /> <br /> וכ&quot;כ כיוצא בזה '''הרמ&quot;א'''[64] וז&quot;ל: &quot;ושליח צבור שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואים ומסריחים, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפילה ולהתפלל מעבירין אותו&quot;. ומשמע דדוקא שליח ציבור אינו רשאי להתפלל כן, אבל שאר בני אדם רשאים להתפלל כן אא&quot;כ מנהג המקום להלך כך.<br /> <br /> העולה מכל הנ&quot;ל שיש מעמד שונה לשליח הציבור משאר העם העומדים בתפילה שעליו מוטל יותר להקפיד על מלבושיו, '''לכן נראה''': '''שבשאר ימות השנה''' לגבי שליח ציבור דאין מקום להקל כיוון שאין זה מכבוד הציבור לעמוד כשליח לפני המלך בלבוש לא מכובד. וכן פסק לדינא '''ברמ&quot;א'''[65]. ועוד הביא '''החיד&quot;א'''[66] בשם '''רבינו אפרים'''[67] כי המילה &quot;מזבחי&quot; בגימטריא היא &quot;חזן&quot; שכן כל חזן העומד ומתפלל בכוונה חשיב הוא ככהן גדול העומד ומקריב על גבי המזבח שהרי תפילות במקום קרבנות תקנום. אולם '''בפורים''' שהדין של לבישת תחפושת מקובלת לפי שהדרך הוא שמתחפשים ועומדים כך בפני גדולים שבדור וגם בפני שרים ונכבדים, יש לומר דאין כל מניעה לעמוד כשליח ציבור מחופש בתפילה דכך היא המציאות באותו יום ואין לו דין של פוחח שהוא דינה דגמרא, והרי גם הוא לא פוגע בכבוד הציבור. אמנם ודאי שאין להתיר 'פוחח' אף בפורים.<br /> <br /> =='''ד. מסקנת הדברים'''==<br /> העולה לדינא שלכתחילה אין להתפלל עם תחפושת משונה שאין ראוי לעמוד כך בפני המלך, ובדיעבד כאשר אינו יכול להסירה אזי יעמוד במקום שלא יגרום לשאר המתפללים לאבד את כוונת התפילה, ומכיוון שביום זה באים קטנים מחופשים ראוי לכל ירא שמים להתפלל או מתוך סידור או בעיניים עצומות באופן שיוכל לכוון ולהתרכז. אמנם אם זו תחפושת בהופעה מכובדת שראוי לעמוד עמה לפני מלך – מותר, וכן הדין בשליח ציבור.<br /> <br /> <br /> ----[1] המאמר ידון רק בענין תפילה עם תחפושת, כיוון שבתפילה יש עניין של לעמוד לפני שכינה, אבל בקריאת המגילה פשיטא שמותר.<br /> <br /> [2] אסתר ט, כב.<br /> <br /> [3] אבן בוחן מהדורת הברמן עמוד 30.<br /> <br /> [4] אות ריח.<br /> <br /> [5] לב העברי חלק א עמוד ד אות ב.<br /> <br /> [6] חלק ז סימן צב.<br /> <br /> [7] שו&quot;ת מהר&quot;י מינץ טו.<br /> <br /> [8] אורח חיים תרצו, ח.<br /> <br /> [9] מצוות לא תעשה ס.<br /> <br /> [10] ראה במהר&quot; מינץ שם.<br /> <br /> [11] אורח חיים תרצו, ה.<br /> <br /> [12] סוף מסכת מגילה.<br /> <br /> [13] יורה דעה סימן קפב.<br /> <br /> [14] יורה דעה סד.<br /> <br /> [15] אורח חיים סימן תרצו.<br /> <br /> [16] שו&quot;ת יחוה דעת ה, נ.<br /> <br /> [17] הובא בדרכי משה סימן תרצז.<br /> <br /> [18] סימן תרצו אות טו.<br /> <br /> [19] שבת י ע&quot;א.<br /> <br /> [20] ברכות לע&quot;ב.<br /> <br /> [21] הלכות תפילה פ&quot;ה.<br /> <br /> [22] סנהדרין יט ע&quot;א.<br /> <br /> [23] הלכות תפילה פ&quot;ה ה&quot;ה.<br /> <br /> [24] אורח חיים צא, ה.<br /> <br /> [25] א, כב.<br /> <br /> [26] צא ס&quot;ק יא – יג.<br /> <br /> [27] ב, ט.<br /> <br /> [28] שו&quot;ת חבל נחלתו חלק י סימן ד.<br /> <br /> [29] בתשובה שפורסמה בעלון שבת בשבתו, שבת מסעי, ב אב תשע&quot;ו.<br /> <br /> [30] דברים יא, יג.<br /> <br /> [31] בסדר תפלת שחרית.<br /> <br /> [32] שער חשבון הנפש פרק ג ט.<br /> <br /> [33] הלכות תפלה פרק ד הלכה טו.<br /> <br /> [34] חלק ג פרק נא.<br /> <br /> [35] תכג.<br /> <br /> [36] טור אורח חיים סימן צח.<br /> <br /> [37] פירוש חי על המשנה אבות ב, יג.<br /> <br /> [38] שולחן ערוך אורח חיים צח, א.<br /> <br /> [39] סימן קא ס&quot;ק ב.<br /> <br /> [40] מצוה יא.<br /> <br /> [41] על הרמב&quot;ם פרק ד, א.<br /> <br /> [42] פסקי תשובות סימן קא, אות א.<br /> <br /> [43] ערך כוונה.<br /> <br /> [44] פסקי תשובות צח, א.<br /> <br /> [45] שבט הלוי חלק י סימן יח.<br /> <br /> [46] עמוד נז.<br /> <br /> [47] ענייני חנוכה, פורים כסלו תשס&quot;ו עמוד מב הערה כו.<br /> <br /> [48] שו&quot;ת מחקרי ארץ ב' אורח חיים צא.<br /> <br /> [49] אורח חיים עמוד ריד.<br /> <br /> [50] ירושלים במועדיה (עמ' 442).<br /> <br /> [51] תרצה, כ.<br /> <br /> [52] פסקי תשובות קב א.<br /> <br /> [53] צג ס&quot;ק ב.<br /> <br /> [54] צו ס&quot;ק ט.<br /> <br /> [55] שער יג.<br /> <br /> [56] ד, ה.<br /> <br /> [57] מסכת סופרים יד, יב.<br /> <br /> [58] מגילה כד ע&quot;א.<br /> <br /> [59] מגילה טו ע&quot;א בדפי הרי&quot;ף.<br /> <br /> [60] מגילה כד ע&quot;ב.<br /> <br /> [61] הלכות תפילה ח, יג.<br /> <br /> [62]  אורח חיים נג, יג.<br /> <br /> [63] סימן פא.<br /> <br /> [64] נג, כה.<br /> <br /> [65] נג, כה.<br /> <br /> [66] בספרו 'דבש לפי' מערכת ח אות כ.<br /> <br /> [67] פרשת יתרו.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94_%D7%A2%D7%9D_%D7%AA%D7%97%D7%A4%D7%95%D7%A9%D7%AA&diff=19301 2022-03-25T13:13:54Z

<p>משה אליהו יעקב: יצירת דף עם התוכן &quot; = '''תפילה עם תחפושת''' = מאפיין מרכזי בחג הפורים הוא לבישת התחפושות. בבואנו לביה&quot;כ אנו רואים אנשים שמגיעים לביה&quot;כ ועליהם לבושים מיוחדים ומצחיקים בכל מיני סגנונות, ומתעוררת השאלה האם ראוי ונכון להתפלל ולעמוד מול הקב&quot;ה כשאנחנו לבושים במלבושים משונים ובמסכות...&quot;</p> <hr /> <div><br /> = '''תפילה עם תחפושת''' =<br /> מאפיין מרכזי בחג הפורים הוא לבישת התחפושות. בבואנו לביה&quot;כ אנו רואים אנשים שמגיעים לביה&quot;כ ועליהם לבושים מיוחדים ומצחיקים בכל מיני סגנונות, ומתעוררת השאלה האם ראוי ונכון להתפלל ולעמוד מול הקב&quot;ה כשאנחנו לבושים במלבושים משונים ובמסכות?[1] <br /> <br /> במאמר ארבעה חלקים: '''א'''. ענין לבישת תחפושת בפורים. '''ב'''. אופן העמידה בתפילה. '''ג'''. דינו של שליח ציבור. '''ד'''. מסקנת הדברים.<br /> <br /> == '''א. ענין לבישת תחפושת בפורים''' ==<br /> <br /> === השתלשלות המנהג ===<br /> מנהגם של ישראל מדור לדור להרבות בשמחה יתירה בחג הפורים, שבו קיימת מצווה בשמחה ככתוב במגילה - &quot;לעשות אותם ימי משתה ושמחה&quot;[2], וכמו שלמצות המשתה יש גדר מיוחד בהלכה שלא מצינו כיוצא בו בשאר המועדים - &quot;חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי&quot;, כך מצוות השמחה קיבלה ביטוי מיוחד במינו בעולם המנהגים של פורים, ומבין מבחר המנהגים הוא מנהג לבישת התחפושות בפרצופים ומסוות שונות, כדי להרבות שמחה ושחוק.<br /> <br /> עדויות ראשונות למנהג התחפושות בפורים אנו מוצאים בסוף תקופת הראשונים, לפני כשבע מאות שנה על ידי ר' קלונימוס בן קלונימוס וז&quot;ל: <br /> <br /> &quot;בארבעה עשר לחודש אדר, בחורי ישראל לכבוד ולהדר, יתפארו ויתהללו כי ישתגעו כי יתהוללו. זה זכר יעשה לנפלאות ופרסום לנסים, כי יעטה כמעיל תפארת העכסים, וזה לכבוד מרדכי ואסתר, סחיף דיקולא ארישיה וכופה עליו פסכתר. זה ילבש שמלת אישה ולגרגרותיו ענקים, וזה יתחקה כאחד הריקים&quot;.[3]<br /> <br /> וכפי הנראה '''מנהג התחפושות היה נפוץ ביותר בקהילות אשכנז''', וכך גם מצאנו בפנקסו של השמש מוורמייזא '''ר' יוסף יוזפא''' במנהגי פורים[4] וז&quot;ל: <br /> <br /> &quot;ובעת הקריאה של המגילה כולם בבית הכנסת... לילה ויום, הבתולות הולכות וסובבות, גם הבחורים ונערים משנים בגדיהם ומשימים פרצופים על פניהם שקורין &quot;ואר שטעלט&quot; [= מחופש] והולכין וסובבין בבית הכנסת&quot;.<br /> <br /> אציין שהרמ&quot;א בעצמו היה נוהג בכל פורים ללבוש פרצוף והתנכר בבגדים אחרים, כך מביא הגאון '''ר' עקיבא יוסף שלעזינגר''' וז&quot;ל: <br /> <br /> שמעתי מעשה מהרמ&quot;א ז&quot;ל אשר מת בן ל&quot;ג שנים ומת בל&quot;ג בעומר, בשנת של&quot;ג, וחיבר ל&quot;ג ספרים, והספדן סיפר עליו ל&quot;ב שבחים והיה מצטער עצמו למצוא עוד שבח אחד להשלים מנין ל&quot;ג, עד שבא זקן אחד ואמר שמנהג רמ&quot;א ז&quot;ל היה בכל פורים ללבוש פרצוף ולהתנכר לעצמו בבגדים אחרים וצעק בכל בית 'צו מעריב בזמנו' וזה היה שבח ל&quot;ג שלו&quot;.[5]<br /> <br /> === הטעמים למנהג ===<br /> ב'''שו&quot;ת משנה הלכות'''[6] הביא טעם ללבישת תחפושת בפורים - שבזמן המגילה קודם שיצאו הרצים להשמיד, היו הרבה מעמי הארץ שרצו חס וחלילה להחליף עצמם ולהתחפש בשינוי מלבושים, ושינו עצמם במלבושי גויים. ואח&quot;כ כשנעשה הנס ויצאו רצים אחרים - &quot;רבים מעמי הארץ מתייהדים&quot; שהיו הגויים לובשים מלבושי יהודים כדי להיראות כיהודים. נמצא שנוהגים כך עד היום בפורים לזכר אותו נס שפחד היהודים נפל על הגויים בימי מרדכי עד שהיו מתחפשים ליהודים.<br /> <br /> '''וייתכן להציע טעם נוסף''' - חג הפורים עניינו לגלות את ההסתרה והפנימיות. ניתן לראות זאת בכל ענייני החג: 'מגילת אסתר' כשמה כן היא – לגלות את ההסתר, שם ה' מוסתר ולא מופיע בה. ובסיפור המגילה רואים שהנהגת ה' בהצלת עם ישראל הינה בצורה טבעית ובהסתר פנים כך שכלפי חוץ היה נראה שהקב&quot;ה מאפשר להשמיד את עם ישראל, אך באמת ההנהגה הנסתרת הובילה את כל אירועי המגילה לגאולה ולתיקון. גם מצוות &quot;חייב איניש לבסומיה בפוריא&quot; עניינה לגלות את הפנימיות שהרי 'נכנס יין יצא סוד'. וכן מצוות הצדקה (דהיינו, מחצית השקל שמביאים בחודש אדר) ומתנות לעניים - צורת נתינתם היא בדרך זו שהעני לא ידע מנין קיבל, 'מתן בסתר'. וכן הדבר בתחפושת שהיא מורה על חיצוניות שמטעה אותנו מן המציאות האמיתית שמתחת לתחפושת. בפורים אנו מכריזים שאין שום מציאות לטבע החיצוני, וכולו רק תחפושת והטעיה לאמת האמיתית, שאין עוד מלבדו, וכל הטבע והסיבות שנדמה כביכול שהן הגורמות למציאות להתהוות - אינם אלא תחפושת חיצונית המכסה ועוטפת את המציאות האמיתית, כי אין עוד מלבדו.<br /> <br /> === איסור לא ילבש ואיסור כלאיים בתחפושות ===<br /> <br /> ===== '''דעות המתירים''' =====<br /> כדי להבליט את החשיבות של מנהג לבישת התחפושות, נציין שיש פוסקים שהתירו להתחפש בתחפושת מסוימות הגובלות באיסורי תורה כגון לא ילבש וכלאיים.<br /> <br /> '''א.''' התייחסות מפורשת לקולא זו הובאה '''בשו&quot;ת מהר&quot;י מינץ''': <br /> <br /> על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים הנה ראיתי שכבר '''פסק להתיר''' אהובי ועמיתי מחות' כרכא דכולא ביה אבקת הרוכלים ריש כלה וריש גולה האשל הגדול מהר&quot;ר אליקים סג&quot;ל יצ&quot;ו... '''המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה'''... גדולים וחסידי עולם ז&quot;ל שנתגדלתי אצלם אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך. ואם היה ח&quot;ו נדנוד עבירה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו וכ&quot;ש וק&quot;ו באיסור לאו אלא ודאי היה להם ראיה וסמך ש'''היתר גמור הוא''' ואין בלבוש זו הרהור עבירה.[7]<br /> <br /> בהמשך דבריו כתב המהר&quot;י מינץ שהטעם להתיר הוא כיוון שהגבר לא לובש את התחפושת להתנאות כמו אישה '''אלא''' '''לשם שמחת פורים'''. ועוד טעם – שכל בגד של נשים שנהגו במקום מסוים שגם הגברים לובשים אותו אין בו איסור 'לא ילבש', ובפורים כיוון שהכל שווים בו האנשים כנשים - אין איסור.<br /> <br /> וכן כתב '''הרמ&quot;א''' בשם המהר&quot;י מינץ וז&quot;ל: <br /> <br /> ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר '''אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא''' וכן בלבישת כלאים דרבנן, ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה.[8]<br /> <br /> '''ב'''. יש להוסיף על זה מה שכתבו הראשונים (הסמ&quot;ג[9], וכן הוכיח מהר&quot;י מינץ מדברי התוס'[10]) שאיסור לא ילבש הוא שלא ילבש האיש מלבושים המיוחדים לנשים לשבת בין הנשים לניאוף וכן אשה, אבל אם לא מתכון לניאוף מותר, וה&quot;ה כאן כיון שהוא לא מתכוון לניאוף אלא לשמחת פורים אין בזה איסור.<br /> <br /> '''ג'''. כיון שמתכוונים בלבישת התחפושות לשמחת פורים ע&quot;פ זה כתב '''הדרכי משה'''[11] &quot;שנתפשט המנהג ללבוש כלאים דרבנן בפורים ועושין לשמחה&quot;.<br /> <br /> ===== '''המתנגדים לקולא זו''' =====<br /> '''השל&quot;ה הקדוש'''[12] הביא את דברי המהר&quot;י מינץ, אך חלק עליו ואסר משום שסבר שזוהי הוללות - &quot;אבל אני אומר לאו משנת חסידים הוא ושומר נפשו ירחק מזה.. כי זה הוא שמחת הוללות&quot;.<br /> <br /> וכן כתב ה'''ב&quot;ח''' שאין להתיר איסור 'לא ילבש' בשביל שמחת הפורים, וז&quot;ל:<br /> <br /> ונראה לפעד&quot;נ דדבריו בזה דחויים המה ממ&quot;ש הר&quot;א ממי&quot;ץ להדיא דאף במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא, אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצוה אינו דומה לעושה כדי לינצל מן הצער וכן בדין דלינצל מצער אי אפשר בעניין אחר אבל לשמחת חתן וכלה ולשמוח בפורים כבר אפשר בהרבה מיני שמחה ולא יעבור על לאו דלא ילבש.[13]<br /> <br /> כלומר, הב&quot;ח יוצא בדעה חוצצת נגד חידושיו של המהר&quot;י מינץ והוא מסביר שכל ההיתרים נאמרו בגלל שהיה צער גדול אם לא היו משתמשים בבגדי הנשים ולכן הותר הדבר, אולם את שמחת הפורים אפשר לבטא בדרכים שונות ומגוונות גם ללא תחפושת לנשים ולכן במקרה זה לא נתיר. ועוד הוסיף הב&quot;ח שזה גורם לערבוב בין גברים לנשים. אחריו החזיק חתנו ה'''ט&quot;ז'''[14], וכן פסק '''בכנסת הגדולה'''[15]. וכן פסק '''הרב עובדיה יוסף'''[16]. וכן '''מהר&quot;י ברי&quot;ן'''[17] קרא תיגר על המנהג של '''לבישת כלאים''' בלבישת הפרצופין והמסכות.<br /> <br /> ===== '''תפוצת המנהג''' =====<br /> כיוון שרוב המתנגדים למנהג התחפושות התייחסו למנהג מקומי זה או אחר ולא ערערו על עצם המנהג, מוכח שהמנהג מצד עצמו היה מקובל על רוב ככל גדולי ישראל. ולכן למעשה נוהגים להתחפש רוב ישראל, אשכנזים וספרדים, ואע&quot;פ שהספרדים בד&quot;כ פוסקים כדעת הכנסת הגדולה, מכל מקום אף הם מחזיקים במנהג זה, וכדברי '''האליה רבה'''[18] &quot;ודאי יש לבעל נפש להחמיר בכולהו אך לבטל המנהג אין שומעין&quot;. <br /> <br /> נמצאנו למדים שמנהג זה יסודו בהררי קודש, וישנם עוד טעמים נשגבים ועמוקים למנהג זה, אולם כפי שראינו יש להיזהר ולקיימו מתוך קדושה ולא מתוך שמחה של הוללות, וכן יזהר לא ללבוש תחפושות ששנויות במחלוקת הפוסקים, וכן לא ילבש תחפושת פרוצה אלא יש ללבוש תחפושת שמתאימה לרוח התורה ולשמור על קדושת הפורים.<br /> <br /> == '''ב. אופן העמידה בתפילה''' ==<br /> אחר כל זה יש לברר האם ראוי לעמוד בתפילה לפני מלך מלכי המלכים בלבוש תחפושת.<br /> <br /> נתייחס בנושא זה לשתי נקודות: '''א'''. לבוש המתפלל. '''ב'''. כוונת המתפלל.<br /> <br /> === לבוש המתפלל ===<br /> הגמרא במסכת '''שבת''' אומרת: <br /> <br /> אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר  &quot;הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ&quot; (עמוס ד יב).[19]<br /> <br /> וכן הגמרא '''בברכות''' אומרת: &quot;השתחוו לה' '''בהדרת קדש''' אל תקרי בהדרת אלא בחרדת&quot;[20]<br /> <br /> מבואר בגמרא שבעת התפילה האדם צריך להרגיש לפני מי הוא עומד, להרגיש כעבד שעומד לפני בוראו ועל ידי שהאדם עושה פעולה חיצונית הדבר ישפיע על עבודתו הפנימית, וכן פסק '''הרמב&quot;ם'''[21], וכן נאמר בגמרא[22] שעל האדם לזכור בעת התפילה שלפני מי שאמר והיה העולם הוא עומד, וכמאמר השגור בפי כל 'דע לפני מי אתה עומד'. נמצא מכל הנ&quot;ל שהעומד לפני הקב&quot;ה בתפילה צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו של הקב&quot;ה, וכיוון שאין הדבר מובטח שתתמלא בקשתו, על כן עמידתו לפניו בתפילה צריכה להיות בדרך שמבטאת ענווה. <br /> <br /> ולפי מה מודדים האם הבגד נחשב מלבוש נאה ומכובד שמותר לעמוד בו בתפילה? על זה כותב '''הרמב&quot;ם''' וז&quot;ל:<br /> <br /> &quot;תקון המלבושים כיצד? מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה '''ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי הרגלים''' ... דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים&quot;.[23]<br /> <br /> כלומר לפי הרמב&quot;ם יש ללבוש בגדים שדרך בני אדם ללבוש בעת שעומדים בפני אנשים גדולים. וכן פסק ב'''שו&quot;ע'''[24] &quot;לא יעמוד באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגליים מגולים, '''אם דרך אנשי המקום''' שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים&quot;. וכן כתב '''החיי אדם'''[25] - &quot;ויתעטף בבגדיו כדרך שהולך לפני שר&quot;. והובאו דבריו '''במשנה ברורה'''[26]. וכן כתב '''בהליכות שלמה'''[27] - &quot;בשעת התפלה יש להקפיד להיות לבוש בצורה מכובדת כעומד לפני המלך&quot;.<br /> <br /> נמצא שהמדד הוא בהתאם '''למנהג בני אדם כאשר הם עומדים בפני אדם גדול''' כדוגמת שר וכדו', ולפי זה ההגדרה של מלבוש מכובד משתנה בכל דור ודור לפי הנהוג. <br /> <br /> וכן ביאר הרב יעקב אפשטיין:<br /> <br /> &quot;נראה כי למסקנה אם נוהגים באותו מקום להופיע ברגליו מגולין כגון במכנסים קצרות '''לפני גדולי המדינה''' מותר להתפלל כך ולשאת כפים ואינו פוחח, אבל אם לא נהגו ללכת כך לפני הגדולים אף בתפילה אין ראוי. ויש להעיר שמלבד השפעת האקלים ישנה השפעת המנהג. לפני כשבעים שנה אף בארצות אירופה הקרות היו נוהגים ללכת במכנסיים קצרים ולהופיע כך לפני הגדולים. בינתיים המנהג השתנה ולא נוהגים כך במדינת ישראל ולא ברוב ארצות העולם. אולם יש מקומות בא&quot;י שאנשים יחידים נשארו במנהגם ומתהלכים רוב שעות היום במכנסים קצרים. ונלענ&quot;ד שדעתם בטלה בין שאר בני אדם ולכן כשם שלפני הגדולים הם באים בבגדים ארוכים כך מן הראוי שיעמדו בתפילה. ומכל מקום אם נהגו בכך לשעבר בדיעבד יכולים לעבור לפני התיבה כך&quot;.[28]<br /> <br /> לפי האמור לעיל יש לשאול מדוע אם כן אין חיוב ללבוש בגדים מכובדים ביותר כחליפה ועניבה ודומיהן הרי אנו עומדים מול מלך מלכי המלכים, וכך יש לעשות אפילו במקום שנוהגים שלא ללכת כך!<br /> <br /> שאלה זו מבהירה עיקרון עמוק ביחס לתפילה. בד&quot;כ אנו לובשים בגדים מהודרים ומיוחדים באירועים מיוחדים - שמחות משפחה, חגים, שבתות וכו' אירועים אלו אינם דבר שבשגרה. התפילה אינה כזו שהרי בכל יום ויום אנו זוכים למפגש עם מלך. לכן לא נדרש מאיתנו להתייחס למפגש זה כאל אירוע מיוחד אלא כאל דבר שבשגרה. עם זאת יש לזכור שהמפגש הוא מול מלך מלכי המלכים לכן חז&quot;ל הנחו בדרך ממוצעת: לבישת בגדים מכובדים אך לא בגדים מהודרים ומיוחדים.<br /> <br /> אציין מעשה רב שהביא הרב '''רא&quot;ם הכהן''':<br /> <br /> ראיתי מעשה רב כשהגיע הראשון לציון הגר&quot;י יוסף שליט&quot;א לחזק את הנוער של עתניאל והתפלל איתם תפילת מנחה במאהל שהקימו, ביקשתי שייגש נער שלובש מכנסיים ארוכים מפני כבודו של הראשון לציון אולם ציינתי בפניו שאין זה אלא משום כבודו כיוון שדעתי להתיר במקום שנוהגים ללכת בדרך זו. הראשון לציון השיב בפשטות שגם לדידו יש להקל במקום שנוהגים כך…  במקומות שבני נוער רבים נוהגים ללכת עם מכנסיים קצרים אין לאסור לעבור לפני התיבה, בתנאי שאין זה פוגע בכבוד הציבור. עניין זה חשוב במיוחד משום שיש לחנך את הנוער לשמש כשליחי ציבור. ביישוב עתניאל הוריתי לקנות טלית גדולה על מנת שנצא ידי חובת כל הדעות וכבוד הציבור.[29]<br /> <br /> === כוונת המתפלל ===<br /> מצות התפילה נלמדת מן הפסוק &quot;ולעבדו בכל לבבכם&quot;[30] ועל כן נקראת 'עבודה שבלב', נמצא ש'''עיקר התפילה היא שעבוד''' '''הכוונה ושימת הלב''' למה שמוציא מפיו שעל ידי כך מגיע לידי עיקר תכלית התפילה. וכמו שכתב '''אבודרהם'''[31]: &quot;לשון עבודה הוא להסיר המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה בשעבוד הכוונה ובזוהר הקדוש בשלח ס&quot;ג כל דמצלי קמי מלבא קדישא בעי למבעי בעותיה ולצלאה מעומקא דליבא&quot;.<br /> <br /> וכבר אמרו רבינו בחיי בספר '''חובות הלבבות'''[32] &quot;תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה ורחמנא ליבא בעי&quot;. ו'''הרמב&quot;ם במשנה תורה'''[33] כתב בחריפות יותר - &quot;כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה&quot;, ועוד כתב '''במורה הנבוכים'''[34] &quot;אם מחשב אתה במקחך וממכרך לא תחשוב שהתפללת אבל תהיה קרוב למי שנאמר בו &quot;קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם&quot; (ירמיה יב, ב)&quot;. וכן מובא ב'''שו&quot;ת הרשב&quot;א'''[35] - &quot;שתפלה בלתי כוונה נחשבת כמאומה&quot;.<br /> <br /> '''הטור''' הביא מספר דינים לגבי אופן המעמד מול ה' יתברך ואחד הדברים זה כוונה וז&quot;ל:<br /> <br /> '''ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפילתו, שהתפילה היא במקום הקרבן,''' דכתיב &quot;וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ&quot; (הושע יד, ג), וכתיב &quot;ולעבדו בכל לבבכם&quot; וכי יש עבודה בלב? אלא איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה. ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, '''ולא יערב בה מחשבה אחרת''' כמו מחשבה שפוסלת בקדשים.[36]<br /> <br /> אזכיר גם את דבריו של '''התפארת ישראל'''[37]: &quot;אמרו חז&quot;ל 'אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו', 'נפשו' - היינו המחשבות, 'בכפו' - היינו שישגיח עליהן יפה שלא יתעו ושלא תשכח לפני מי אתה עומד&quot;.<br /> <br /> וכן פסק ה'''שולחן ערוך''':<br /> <br /> המתפלל '''צריך שיכוון''' בלבו '''פירוש המלות''' שמוציא בשפתיו; '''ויחשוב''' '''כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות.''' וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כוח השכלי, '''עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה'''. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש.[38]<br /> <br /> '''המשנה ברורה'''[39] מבאר עפ&quot;י '''הסמ&quot;ק'''[40] שמה שכתב השו&quot;ע שצריך לכוון 'פירוש המילות' כוונתו '''-''' שיחשוב בכל תיבה פירושה, וידקדק שלא ידלג תיבה אחת, כאילו היה מונה מעות. על כן אומר המשנה ברורה שיש להמון העם ללמוד את ברכת 'אבות' 'ומודים' לפני שמתפללים.<br /> <br /> וכן מובא '''בחידושי''' רבי חיים הלוי(סולובייצ'יק) ש'''שתי סוגי כוונות יש:''' ה'''א'&lt;nowiki/&gt;''' - שיכוין ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה, ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפלה. ה'''ב'''' - כוונה בפירוש המילות.[41]<br /> <br /> וב'''פסקי תשובות''' ביאר:<br /> <br /> שאין כוונת פירוש המילות שוללת הכוונה הבסיסית בתפילה שהוא שיצייר בעצמו כמו חי שהוא כעומד לפני המלך השומע שיח שפתיו ומאזין הגיון הלב, כדכתיב בשו&quot;ע (סי' צח'), ואפילו אם יכוין פירוש המילות היטב, אם לא יהא במחשבתו כוונה זו לאו כלום עביד, ועכ&quot;פ בברכה ראשונה כוונה זו לעיכובא.<br /> <br /> וסיים שרבים מאחינו בני ישראל ובפרט עמי הארץ ונשים אשר עקב צוק העיתים וטרדות הלב אינם מכוונים בברכת אבות, וגם לפעמים אינן יודעים פירוש המילות, כבר נאמרו לימודי זכות כי '''בדיעבד על ידי שיודע שעומד להתפלל לפני השי&quot;ת כי כן צוה, ואינו כמתעסק בעלמא, אפילו אינו יודע פירוש המילות, תפילתו נשמעת, ויוצא ידי חובת מצוות תפילה.''' אך אינו אלא לימוד זכות גרידא, וחובה מוטלת על כל אחד מישראל לעשות אשר לאל ידו להתפלל בכוונה כעומד לפני המלך ובכוונת פירוש המילות, ועכ&quot;פ בברכה ראשונה.[42]<br /> <br /> ועוד כתב '''בפלא יועץ'''[43] שמצויה טענה בפי רבים, שבזמננו חטאינו מונעים הטוב מאתנו, ומסכים מבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, ואין אנו יכולים לכוין דעתנו, וגם הטרדות ומקרי הזמן מבלבלים מחשבותינו. טעות לחשוב כן, כי הן אמת שאין אנו יכולים לכוין דעתנו לעבוד את בוראינו עבודה שלימה עבודה תמה ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, אך עתיד אדם ליתן דין וחשבון על אשר לא השתדל לכך, ואשר בכוחו לעשות ולא עשה. <br /> <br /> ועוד כתב בפסקי תשובות: <br /> <br /> ובראשונה יש ללמוד ולשנן היטב דברי הטור והב&quot;י והשו&quot;ע ונושאי כליו בסימנים אלו, כי שגגת תלמוד עולה זדון, ו'''מה שבידו לעשות על כל פנים מהפעולות החיצוניות המוזכרות בסימנים אלו והמחשבות הפשוטות שבכוחו לעמוד עליהם, יש לו לעשותן ולהשתדל עליהם ברוב עוז ותעצומות''', וידחוק עצמו לכוין בתפילה כפי כוחותיו, והקב&quot;ה בוחן לבבות יגמור בעדו לטובה ולברכה והבא ליטהר מסייעין אותו, וכולי האי ואולי יוכל להגיע לתחילת דרגת התפילה דהיינו פירוש המלות כהוגן ולהשתפך לפני יוצרו ברחמים ותחנונים כרש העומד לפני המלך. '''והיגיעה והטירחא אשר האדם עושה ומשתדל בעבודת התפילה יקרה מאד''', ואפילו נאנס ולא עלה בידו להתפלל כראוי, עולה כקרבן אשה לה', ואפילו מי שהוא בשפל המדרגה מאד, ידע באמת שגם התשוקה הזאת שהוא חפץ ומשתוקק להתפלל כראוי, רואה השי&quot;ת וחשוב לפניו, ויבקש רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו כראוי וכדת, ובודאי יעזרהו ה' יתברך.[44]<br /> <br /> === תפילה עם תחפושת ===<br /> מכל האמור לעיל עולה כי ישנה בעיה להתפלל עם תחפושת שהרי אין זו דרך ארץ לעמוד כך לפני שר חשוב ועל אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים. ואם תמצי לומר דבפורים עומדים בתחפושת אף בפני אנשים חשובים הרי שבתפילה יש להסירם כיוון שהתחפושת גורמת להיסח דעתם של המתפללים.<br /> <br /> לשאלה מעין זו מובאת התייחסות '''בשו&quot;ת שבט הלוי''' וז&quot;ל:<br /> <br /> &quot;כותב אשר שאל בעין אשר הרבה נוהגים בתחפושת בפורים החלפת בגדים כגון ליטאי עם שטריימל או להיפך, אם מותר להתפלל בזה תפלת מנחה או מעריב עפ&quot;י המבואר בשו&quot;ע (סימן צא) שצריך לעמוד כדרך שעומד לפני אנשים חשובים? <br /> <br /> '''הנה לדעתי אין חיצוניות המלבוש קובע אלא אופן עמדו לפני השי&quot;ת בתפלה''' על דרך המבואר בסי' צ&quot;ח דיחשוב כאלו שכינה כנגדו ועומד לפני מלך העולם, וכיון שמתפלל עפ&quot;י הלכה והוא מכוסה כהלכה ואינו עושה שום שחוק אין נפ&quot;מ באיזה בגד עומד עכ&quot;ד&quot;.[45]<br /> <br /> והן אמת שהשולחן ערוך (בסימן צא) הביא את צורת המלבוש שאדם עומד לפני המלך ומוכח דקפיד בהכי, אם כן מדוע כתב שאין חיצוניות המלבוש קובעת. ומה שהביא מסימן צח, אינו סותר לסימן צא אלא הוא עוד גדר בתפילה שצריך לעמוד באימה וכו'. '''ועוד''' דשמא במקרה דנן מיירי בסוג תחפושת כזאת שהיא לא כל כך משונה כגון שטריימל וכו', אבל אם מחופש לדב וכדו', בודאי שאין ראוי שיעמוד כך לפני המלך (אמנם ייתכן שגם שבט הלוי יודה במקרה כזה שאסור).<br /> <br /> וראיתי כתוב '''בספר 'שערי ימי הפורים''''[46] מהרב שטזנר: &quot;אמנם נראה שמותר להתפלל רק בסוג תחפושת שהזכיר שם כגון שמחליף בגדיו לשל חוג אחר, '''אך אם לובש תחפושת משונה מאוד שמעוררת גיחוך וצחוק, אין ראוי להתפלל כך.'''&quot; וראיתי עוד '''בקובץ מבית הלוי'''[47] שכתב &quot;ושמעתי ממרן בעל שבט הלוי שאין הכוונה לתחפושת שהוא לצחוק ממש כקוף וכדו'&quot;. <br /> <br /> משמע מכל הנ&quot;ל ש'''מותר להתפלל בתחפושת''' בתנאי שאינה גורמת לקלות ראש וצחוק, ואם התחפושת גורמת לקלות ראש אסור להתפלל דהוי דבר המפריע בתפילה שצריך לסלקו, וכן אסור להתפלל בתחפושת שאין דרך לעמוד עמה בפני מלך.<br /> <br /> עוד פוסקים המתייחסים ללבישת תחפושות בתפילה '''בספר שו&quot;ת מחקרי ארץ''' לרב משה רחמים שעיו: <br /> <br /> כי פרצופים דבקל יכול להסירם ודאי דאין היתר להתפלל עמהם לפני הקב&quot;ה אלא יש להסירם ואפילו לקטנים ראוי להורות להם להסיר הפרצופים לחנכם להתפלל לפני ה' יתברך במורא, אבל בגדים נהי דודאי לכתחילה יש להזהר בזה לעמוד להתפלל בבגדים מכובדים אבל לפעמים אין שהות ביום להחליף המלבושים והוי שעת הדחק יש להקל בזה.[48]<br /> <br /> וכן כתוב '''בספר עלי שיח'''[49] שהביא בשם הגר&quot;ח קנייבסקי '''דאין ראוי לעמוד ולהתפלל עם תחפושת. והרב נבנצל'''[50] התיר להתפלל בתחפושת רק לילדים.<br /> <br /> וכן מובא '''בילקוט יוסף'''[51] שמי שהתחפש ו'''הגיע זמן תפילה''' '''ואין לו אפשרות להחליף''' התחפושת בבגדים רגילים מותר לו להתפלל בתחפושת באופן שאינו מכסה הפנים, וציין דזהו מפני שרבים נהגו בפורים להתחפש ואף עומדים כך בפני אדם גדול ביום זה. אמנם דבריו מתייחסים באופן העמידה לפני מלך. <br /> <br /> אך אם התחפושת גורמת '''לאנשים שלא יכוונו''' בתפילתם בין למתחפש ובין לרואים אזי נראה שקיימת חובה להסירה, כמו שכתב '''פסקי תשובות''':<br /> <br /> ולא רק הישיבה והעברה [לעבור כנגד המתפלל, מ&quot;כ] אסרו, אלא גם '''שאר ענינים העלולים להפריע לכוונת המתפלל''' בכלל האיסור כגון לשוחח ולהושיט יד לחבירו וכדו' אף שאין משום איסור העברה נגד המתפלל כגון שכבר עומד שם אם עלול הדבר להפריע למתפלל.[52]<br /> <br /> אף אם נצליח לעורר ולגרום לגדולים המחויבים במצוות שיקפידו שלא לעמוד בעת התפילה עם תחפושת נראה דלא נוכל לגזור כך על הילדים הקטנים המצפים בכיליון עיניים להגיע לבית הכנסת לקריאת מגילה עם תחפושת, וממילא קיימת בעיה של כוונה בתפילה שהרי התחפושת מוציאות את האנשים מריכוז, לפיכך נראה לי דביום קדוש זה פורים ככיפורים ראוי לכל ירא שמים להקפיד ולהתפלל מתוך סידור בכדי שתהא מחשבתו טהורה וזכה כלפי שמיא ולא יסיחו את דעתו מן התפילה, וכתב '''המשנה ברורה'''[53] שהאר&quot;י ז&quot;ל היה מתפלל מתוך הסידור כדי שיכוין מאד וכ&quot;ש בפורים שצריך כוונה יתירה, וכ&quot;כ '''כף החיים'''[54] שהכתב מעורר את הכוונה. אך אם חושש שגם בתפילה מתוך סידור דעתו תוסח אזי יתפלל בעיניים עצומות שכן כתב '''בספר הישר'''[55] שעצימת עינים עוזרת לכוונה.<br /> <br /> '''העולה מכל האמור:''' הרוצה להתחפש בתפילה תחפושת הולמת שלא תמשוך תשומת לב ותפגע בכוונת המתפללים, וכן מלבוש שראוי לעמוד לפני מלך, רשאי, כיון דהן אמת שאין אדם עומד עם תחפושת בפני גדולים, אולם יש לומר דהוא דוקא בשאר ימות השנה, אבל ביום הפורים דהדרך הוא שמתחפשים וכך מקובל וכן הוא המנהג וכך יוצאים לרחובה של עיר ועומדים כך בפני גדולים שבדור וגם בפני שרים ונכבדים אין כל מניעה לעמוד כך גם בתפילה. ועל כל פנים אם לובש תחפושת או כובע מיוחד שניתן להוריד אותו לפני שמתחיל תפילת שמונה עשרה טוב וראוי שיורידו.<br /> <br /> '''ולעניין הכוונה''': לכולי עלמא אין ללבוש בגד של ליצנות שימשוך תשומת לב ויפריע לכוונת המתפללים, ולגבי תחפושת שלא מפריעה כדוגמת ליטאי שהתחפש לחסיד יכול ללבשה.<br /> <br /> == '''ג. שליח ציבור בתחפושת''' ==<br /> במשנה במסכת '''מגילה'''[56] נאמר - &quot;קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו .'''פוחח''' פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו&quot;. במסכת '''סופרים''' מבארים מהו 'פוחח': <br /> <br /> &quot;'''פוחח - הנראין כרעיו''', או בגדיו פרומים, או מי שראשו מגולה - פורס על שמע, ויש אומרים בכרעיו נראין, או בגדיו פרומים, פורס על שמע, אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו; ובין כך ובין כך מתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו&quot;.[57]<br /> <br /> אם כן לפי מסכת סופרים &quot;פוחח&quot; שבמשנה פירושו &quot;הנראין כרעיו&quot;, אולם '''רש&quot;י'''[58] מביא תרגום ש'פוחח' הכוונה לאדם שהולך יחף: &quot;פוחח - במסכת סופרים מפרש: כל שכרעיו נראין, &quot;ערום ויחף&quot; (ישעיה כ, ב) - מתרגם: 'ערטילאי ופחח', ולא עולה '''משום כבוד הציבור'''&quot;.<br /> <br /> ה'''ב&quot;ח''' ביאר דעת רש&quot;י וז&quot;ל:<br /> <br /> &quot;'''רש&quot;י ד&quot;ה פוחח ערום ויחף מתרגמינן ערטילאי ופחח, ובמסכת סופרים מפרש כל שכרעיו נראין.''' ונכתב בצדו, נראה דרש&quot;י בא ליישב מה שקשה דאי פוחח דהכא ביחף ברגליו לחוד קאמר אמאי אינו נושא את כפיו הא בעי לחלוץ מנעליו בשעה שנושא כפיו דמהאי טעמא במומין ברגליו אינו נושא כפיו כיון שהוא יחף ומסתכלין בו כדפי' להדיה בע&quot;ב, ע&quot;כ הביא מסכת סופרים דפוחח דהכא כל שכרעיו נראין דהיינו '''דאין לו בתי שוקים''' דזה נמי נקרא '''פוחח שהולך יחף לגמרי שאין לו אף בתי שוקיים''', ומש&quot;ה פי' רש&quot;י בסמוך דאית ביה משום '''&quot;ולא יראה בך ערות דבר&quot;''' דכיון דאין לו כלל בתי שוקיים אית ביה איסור ראיית ערוה, אבל בחולץ מנעליו ואית ליה בתי שוקים אע&quot;ג דיחף הוא לית ביה איסור דראיית ערוה ולא הוה קמיבעי ליה מידי בקטן&quot;.<br /> <br /> כלומר בתחילה סבר רש&quot;י ש'פוחח' הוא יחף על פי הכתוב בישעיה אך הוקשה לו מדוע אם כן אסור לפוחח לשאת את כפיו? הרי כל כהן מסיר את נעליו לפני שעולה לברכה! לכן ביאר מתוך דברי התוספתא והפסוק בישעיה שהפוחח הוא מי שיש לו קרעים בבגדיו ואין לו בתי שוקיים (מעין מכנסיים קצרים) מתחת לבגד הקרוע וכתוצאה מכך ערוותו נראית מבין הקרעים ולכן הוא עובר על &quot;לא יראה בך ערות דבר&quot;. וכיוון שהגמרא בסוף דבריה פירשה שפוחח אסור להיות שליח ציבור משום כבוד ציבור ולא משום ערוה לכן גם רש&quot;י ביאר שדין פוחח הוא משום כבוד ציבור.<br /> <br /> אולם '''הרי&quot;ף''' פירש שהכוונה לאיברים מגולים בפלג הגוף העליון של האדם: <br /> <br /> פירש '''פוחח מי שבגדיו קרועים וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו''' ולמטה כגון זה נקרא פוחח כדכתיב  &quot;וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ&quot; (ישעיה כ, ב) ומתרגמין 'תיזיל ותיסר שקא על חרצך' וכתיב &quot;וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף&quot; ומתרגמינן 'ואמר ה' כמה דאזל עבדי ישעיהו פוחח ויחף', הא למדת '''שהפוחח הוא החוגר חגור על מתניו ומניח כתיפיו וזרועותיו פרועות'''.[59]<br /> <br /> וכן פירש '''רבינו חננאל'''[60] שפוחח הוא &quot;לבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא '''ידיו כמו ערומות''' כמה דמתרגמינן (בישעי' כ') כמה דמהלך עבדי ישעיהו פחח ויחף תלת שנין&quot;.<br /> <br /> וכן פסק '''הרמב&quot;ם'''[61]: &quot;הסומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור, אבל מי '''שכתפיו מגולות''' אע&quot;פ שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור לתפלה עד שיהיה עטוף&quot;.<br /> <br /> וכן פסק '''השו&quot;ע'''[62] &quot;פוחח, והוא מי שבגדו קרוע '''וזרועותיו מגולים''', לא ירד לפני התיבה&quot;. <br /> <br /> נמצאנו למדים אפוא דאע&quot;ג דלהתפלל בעצמו רשאי להיות פוחח (כמובן בהנחה שבאותו מקום נהגו להתלבש כך כפי שהתבאר לעיל) וכן רשאי לומר קדיש וקדושה אם מחויב בהם, אבל לעבור לפני התיבה אינו רשאי כיון שהוא גנאי לצבור. שהרי לשליח ציבור יש דין יותר חמור משאר הציבור שכיוון שהוא מייצג את הציבור ממילא הוא צריך לעמוד בצורה שמכבדת את הציבור ולא חלילה תגנה את הציבור. וכן משמע '''בתשו' מהר&quot;ם מינץ'''[63] דדוקא ש&quot;צ צריך שיהיו בגדיו נקיים בלא לכלוך ורבב.<br /> <br /> וכ&quot;כ כיוצא בזה '''הרמ&quot;א'''[64] וז&quot;ל: &quot;ושליח צבור שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואים ומסריחים, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפילה ולהתפלל מעבירין אותו&quot;. ומשמע דדוקא שליח ציבור אינו רשאי להתפלל כן, אבל שאר בני אדם רשאים להתפלל כן אא&quot;כ מנהג המקום להלך כך.<br /> <br /> העולה מכל הנ&quot;ל שיש מעמד שונה לשליח הציבור משאר העם העומדים בתפילה שעליו מוטל יותר להקפיד על מלבושיו, '''לכן נראה''': '''שבשאר ימות השנה''' לגבי שליח ציבור דאין מקום להקל כיוון שאין זה מכבוד הציבור לעמוד כשליח לפני המלך בלבוש לא מכובד. וכן פסק לדינא '''ברמ&quot;א'''[65]. ועוד הביא '''החיד&quot;א'''[66] בשם '''רבינו אפרים'''[67] כי המילה &quot;מזבחי&quot; בגימטריא היא &quot;חזן&quot; שכן כל חזן העומד ומתפלל בכוונה חשיב הוא ככהן גדול העומד ומקריב על גבי המזבח שהרי תפילות במקום קרבנות תקנום. אולם '''בפורים''' שהדין של לבישת תחפושת מקובלת לפי שהדרך הוא שמתחפשים ועומדים כך בפני גדולים שבדור וגם בפני שרים ונכבדים, יש לומר דאין כל מניעה לעמוד כשליח ציבור מחופש בתפילה דכך היא המציאות באותו יום ואין לו דין של פוחח שהוא דינה דגמרא, והרי גם הוא לא פוגע בכבוד הציבור. אמנם ודאי שאין להתיר 'פוחח' אף בפורים.<br /> <br /> == '''ד. מסקנת הדברים''' ==<br /> העולה לדינא שלכתחילה אין להתפלל עם תחפושת משונה שאין ראוי לעמוד כך בפני המלך, ובדיעבד כאשר אינו יכול להסירה אזי יעמוד במקום שלא יגרום לשאר המתפללים לאבד את כוונת התפילה, ומכיוון שביום זה באים קטנים מחופשים ראוי לכל ירא שמים להתפלל או מתוך סידור או בעיניים עצומות באופן שיוכל לכוון ולהתרכז. אמנם אם זו תחפושת בהופעה מכובדת שראוי לעמוד עמה לפני מלך – מותר, וכן הדין בשליח ציבור.<br /> <br /> <br /> ----[1] המאמר ידון רק בענין תפילה עם תחפושת, כיוון שבתפילה יש עניין של לעמוד לפני שכינה, אבל בקריאת המגילה פשיטא שמותר.<br /> <br /> [2] אסתר ט, כב.<br /> <br /> [3] אבן בוחן מהדורת הברמן עמוד 30.<br /> <br /> [4] אות ריח.<br /> <br /> [5] לב העברי חלק א עמוד ד אות ב.<br /> <br /> [6] חלק ז סימן צב.<br /> <br /> [7] שו&quot;ת מהר&quot;י מינץ טו.<br /> <br /> [8] אורח חיים תרצו, ח.<br /> <br /> [9] מצוות לא תעשה ס.<br /> <br /> [10] ראה במהר&quot; מינץ שם.<br /> <br /> [11] אורח חיים תרצו, ה.<br /> <br /> [12] סוף מסכת מגילה.<br /> <br /> [13] יורה דעה סימן קפב.<br /> <br /> [14] יורה דעה סד.<br /> <br /> [15] אורח חיים סימן תרצו.<br /> <br /> [16] שו&quot;ת יחוה דעת ה, נ.<br /> <br /> [17] הובא בדרכי משה סימן תרצז.<br /> <br /> [18] סימן תרצו אות טו.<br /> <br /> [19] שבת י ע&quot;א.<br /> <br /> [20] ברכות לע&quot;ב.<br /> <br /> [21] הלכות תפילה פ&quot;ה.<br /> <br /> [22] סנהדרין יט ע&quot;א.<br /> <br /> [23] הלכות תפילה פ&quot;ה ה&quot;ה.<br /> <br /> [24] אורח חיים צא, ה.<br /> <br /> [25] א, כב.<br /> <br /> [26] צא ס&quot;ק יא – יג.<br /> <br /> [27] ב, ט.<br /> <br /> [28] שו&quot;ת חבל נחלתו חלק י סימן ד.<br /> <br /> [29] בתשובה שפורסמה בעלון שבת בשבתו, שבת מסעי, ב אב תשע&quot;ו.<br /> <br /> [30] דברים יא, יג.<br /> <br /> [31] בסדר תפלת שחרית.<br /> <br /> [32] שער חשבון הנפש פרק ג ט.<br /> <br /> [33] הלכות תפלה פרק ד הלכה טו.<br /> <br /> [34] חלק ג פרק נא.<br /> <br /> [35] תכג.<br /> <br /> [36] טור אורח חיים סימן צח.<br /> <br /> [37] פירוש חי על המשנה אבות ב, יג.<br /> <br /> [38] שולחן ערוך אורח חיים צח, א.<br /> <br /> [39] סימן קא ס&quot;ק ב.<br /> <br /> [40] מצוה יא.<br /> <br /> [41] על הרמב&quot;ם פרק ד, א.<br /> <br /> [42] פסקי תשובות סימן קא, אות א.<br /> <br /> [43] ערך כוונה.<br /> <br /> [44] פסקי תשובות צח, א.<br /> <br /> [45] שבט הלוי חלק י סימן יח.<br /> <br /> [46] עמוד נז.<br /> <br /> [47] ענייני חנוכה, פורים כסלו תשס&quot;ו עמוד מב הערה כו.<br /> <br /> [48] שו&quot;ת מחקרי ארץ ב' אורח חיים צא.<br /> <br /> [49] אורח חיים עמוד ריד.<br /> <br /> [50] ירושלים במועדיה (עמ' 442).<br /> <br /> [51] תרצה, כ.<br /> <br /> [52] פסקי תשובות קב א.<br /> <br /> [53] צג ס&quot;ק ב.<br /> <br /> [54] צו ס&quot;ק ט.<br /> <br /> [55] שער יג.<br /> <br /> [56] ד, ה.<br /> <br /> [57] מסכת סופרים יד, יב.<br /> <br /> [58] מגילה כד ע&quot;א.<br /> <br /> [59] מגילה טו ע&quot;א בדפי הרי&quot;ף.<br /> <br /> [60] מגילה כד ע&quot;ב.<br /> <br /> [61] הלכות תפילה ח, יג.<br /> <br /> [62]  אורח חיים נג, יג.<br /> <br /> [63] סימן פא.<br /> <br /> [64] נג, כה.<br /> <br /> [65] נג, כה.<br /> <br /> [66] בספרו 'דבש לפי' מערכת ח אות כ.<br /> <br /> [67] פרשת יתרו.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=19300 2022-03-25T13:07:34Z

<p>משה אליהו יעקב: /* מקום בציעת הפת */</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> =='''מקום בציעת הפת'''==<br /> {{מקורות||סנהדרין קב:, ברכות לט., מו.|(ברכות פ&quot;ו ה&quot;א|ברכות ז,ג|אורח חיים קסז,א}}<br /> '''הקדמה''' בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> ==='''א'''. '''מקום הבציע.'''===<br /> נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> ==='''פסיקת הלכה:'''===<br /> '''שו&quot;ע'''(סימן קסז,א) פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה'''&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''אם הפת נשרפה'''&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> =='''ב'''. '''זמן הבציע.'''==<br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.'''<br /> <br /> ==='''הלכה למעשה.'''===<br /> כתב '''שו&quot;ע'''(קסז,א) בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> =='''ג'''. '''שיעור הבציע.'''==<br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> ==='''פסיקת הלכה.'''===<br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''דין חיתוך הלחם בשבת'''&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%98%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA_%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97&diff=19299 2022-03-25T13:06:13Z

<p>משה אליהו יעקב: /* השתלשלות ההלכה. */</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> בס&quot;ד{{מקורות||ברכות מ ע&quot;א|||אורח חיים קסח ,ה }}<br /> <br /> ==='''השתלשלות ההלכה.'''===<br /> איתה '''בברכות''' (מ.) &quot;אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא{מיד} אמרו ליה הדר מר משמעתיה, אמר להו לית דין צריך בשש{פת זו נקיה היא זו ואין צריך לחכות למלח}&quot;<br /> <br /> ==='''פסיקת הלכה.'''===<br /> כתב '''שו&quot;ע''' &quot;לא יבצע[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftn1|[1]]] עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה. ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין&quot;<br /> <br /> '''המ&quot;ב'''(סק&quot;כז) הביא שתי טעמים למה צריך לטבול הפת במלח: ראשון כדי שתהיה הפת נאכלת בטעם משום כבוד הברכה שלא מברך על פת תפלה שנית מפני שיש לחוש שמחמת שאינו רוצה לאכול הפת בלא ליפתן יבקש מלח בין ברכה לטעימה ולכתחילה אין להפסיק בזה ולכן הצריחו שמתחילה יביא מלח (טעם זה כ' בשם '''גר&quot;א''').<br /> <br /> כתב '''בא&quot;ח'''(אמור י) ואם בירך המוציא ולא הביאו המלח לא ימתין אלא יבצע מיד ויאכל ובעת שיביאו המלח על השולחן יטבול בו שארית הפרוסה שלוש פעמים '''וכ&quot;כ כה&quot;ח'''(לז, לט) והוסיף בשם אור צדיקים שכשאין לו מלח יטביל הפרוסה שלושה פעמים בפת עצמה לפי שלחם אותיות מלח. '''והלכה ברורה''' (שמז) כתב כדברי '''פמ&quot;ג, מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כה) שאם ברך ברכת המוציא קודם שיביאו לפניו מלח או לפתן יבצע הפת וימתין מעט מלאכול עד שיביאו לפניו מלח או לפתן {וזה כוונת המ&quot;ב 'וצריך להמתין קצת מלאכול' שאת הבציעה יש לעשות ואז ימתין מעט} ומ&quot;מ אם ימתין עד שיביאו לו מלח וע&quot;י זה יהיה שהיה מרובה ויש חשש שיגיע להיסח הדעת אין לחכות.<br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כו) אם רבים מסובים צריך להמתין מלברך{כלומר דין הגמ' הוא על הברכה} עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכים לטעום מיד אחר הברכה. <br /> <br /> אם הפת שאוכל היא טעימה (מתובלת) ולא צריכה מלח או שמתכוון לאכול פת חריבה בלי מלח אז אין חובה להוסיף מלח הסביר '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כח) שאין בכך משום הטעם הראשון- כבוד ברכה כיון שאין דעתו לאכול כלל בסעודה מלח ותבלין וגם לטעם השני החושש מהיסח הדעת לא שייך כאו כיון שאין דעתו לבקש אח&quot;כ מלח.<br /> <br /> אפי' אם הייתה הפת נקייה או מתובלת אם רצה להמתין עד שיביאו לפניו מלח כתבו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כט)''', הלכה ברורה'''(שמט) רשאי לעשות כן ואין זה נחשב להפסק בין נט&quot;י לברכת המוציא כיון שהוא צורך הסעודה וזה כ&quot;ש שאם מרן התיר בסעיף ו' שאפילו דבר שאינו צורך הפת לא הוי הפסק בין ברכה לטעימה אם כן כ&quot;ש בין נטילה לברכה והוסיף '''כה&quot;ח'''(לט) שאף שלפי הפשט ומרן לא צריך מלח מ&quot;מ לפי הסוד יש להמתין למלח ואפילו הפת נקייה כדי לקיים הכוונות שמכוונים בטבילת הפת במלח ומ&quot;מ אין להתעכב כ&quot;כ עד שיבוא לידי היסח הסעת(כ&quot;כ '''מג&quot;א''').   <br /> <br /> אבל אחר שברך המוציא לכתחילה אין לו להמתין למלח- '''הלכה ברורה'''(שם). <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' אפי' שנתבאר שאם הפת מתובלת מן הדין אין צריך לטבלה מ&quot;מ ראוי ונכון שיטבול פת במלח בכל ענין והביא שני טעמים: אחד ('''ב&quot;י בשם שבלי הלקט''') כי השולחן של האדם דומה למזבח שנאמר &quot;וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'&quot; והאכילה כקורבן ונאמר &quot;על כל קורבנך תקריב מלח&quot; וזה מכפר כמו מזבח.<br /> <br /> כתב '''שער הציון'''(כו) ולכן אסור להרוג כינה על השולחן וכ&quot;כ '''כה&quot;ח'''(מא) בשם ספר חסידים שההורג כינה על השולחן כהורג כינה על המזבח וכתב כינה לאו דוקא אלא הוא הדין פרעוש ונראה לו מטעם זה שגם סכין אין להניח בשולחן בשעת הסעודה ורק כשצריך לסכין ישתמש בה ויניחנה אצלו ולא אצל השולחן והוסיף שגם בשולחן שלומד עליו יש לנהוג כך.<br /> <br /> והוסיף '''ערוך השולחן''' שלא יעשה דבר מאוס בשולחן.  <br /> <br /> והטעם השני בשם '''התוספות'''- שאף שמעיקר הדין אין צורך להביא מלח על השולחן שהרי בזמנינו הלחם נקי ומוטעם, מכל מקום מצוה מן המובחר להביא גם בזמנינו מלח, משום שמבואר '''במדרש''' שבשעה שהמסובים יושבין על יד השולחן וממתינים זה לזה עד שיטלו כולם את ידיהם השטן מקטרג עליהם כי בטלים הם בשעה זו מהמצוות, והמלח שעל השולחן בא לזכרון לברית המלח שכרת הקב&quot;ה עם בני ישראל ומגן עליהם והוא כעין הציווי למלוח את הקורבנות. המלח הוא דבר שאינו מתקלקל אלא להיפך תכונתו היא לשמור על המאכלים שלא יתקלקלו. ויש בכך להזכיר את הנצח בדומה לברית של עם ישראל עם הקב&quot;ה שהיא ברית נצחית [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftn2|[2]]]. ובנוסף הבאת המלח הדומה לקורבן מזכירה לנו את ייעודנו להעלות את העולם החומרי לעבודת ה'.<br /> <br /> טעם נוסף יש בשם '''בעל השפתי כהן''' [מגורי האריז&quot;ל], כי חורבנה של סדום היה בגפרית ומלח, כיון שלא קיימו מצוות הכנסת אורחים, ולפיכך נצטווינו להביא מלח קודם לכל אכילה כדי שנזכור להזהר מפורענות זו ונרבה בהכנסת אורחים על שולחננו.<br /> <br /> וסיים הרמ&quot;א ועיין לקמן סוף סימן ק&quot;ע ששם נאמר דלדידן פת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגים באכילת מלח אחר הסעודה אפילו הכי כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לג) מ&quot;מ מצוה להניחו על השולחן.<br /> <br /> כתב '''כה&quot;ח'''(לז) כתב בשער המצוות הלחם והמלח אותיות שוות הם ועולה בגימטריא שלוש הויו&quot;ת (78) אם כן הלחם כנגד שלוש הויות דחסדים ומלח שלוש הויות דגבורות ולכן צריך לטבל שלושה פעמים הלחם במלח להמתקת הדינים ותכון מה שהיתה מם מתוחה נאלמה ונסתם פיה במם סתומה של הלחם והוא כנגד הקליפה המסתלקת מהשולחן ע&quot;י הטבולים.        <br /> <br /> '''נמצאנו למדים:''' שיש חשיבות גדולה ליטבול את הפת במלח וא&quot;כ יש לנהוג כך גם בימות החול ולא רק בשבת.        <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftnref1|[1]]] כתב '''כה&quot;ח('''לה) שבגמרא מובא 'עד שיביאו לפני כל אחד ואחד' וכן כ' הרמב&quot;ם והטעם שהטור ושו&quot;ע השמיטו זה וכתבו בלשון יחיד? כתב '''הט&quot;ז''' כיון שמדובר במי שאוכל לבדו. '''וביד אהרון''' תרץ שדוקא בזמן הגמ' שהיו אוכלים כל אחד ואחד בשולחנות קטנים משום כך אמרו 'לפני כל אחד ואחד' אולם בזמנינו שהאחד מברך ופורס ומטבל לכולם והפת אף נקייה ואין צריך למלח אלא לסלק הס&quot;א אם כן אין צריך למלח בפני כל אחד ואחד.   <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftnref2|[2]]] כך כתבו הפרשנים לאור ההשוואה של הפסוק שמביא הרמ&quot;א בדבר המלח על קורבנות לבין הפסוק שנאמר על מתנות כהונה &quot;ברית מלח עולם היא לפני ה'&quot;</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%A9%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%9D&diff=19298 2022-03-25T13:05:37Z

<p>משה אליהו יעקב: /* ‏פקיעת שם לחם. */</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> =='''&lt;big&gt;‏פקיעת שם לחם.&lt;/big&gt;'''==<br /> {{מקורות||ברכות לז ע&quot;א,ע&quot;ב||ברכות פ&quot;ג ה&quot;ח|אורח חיים קסח ,י}}<br /> סוגייתינו עוסקת בנושא פקיעת שם הלחם. הדיון בסוגייא היא בשאלה מתי לחם גמור שהתפורר או התבשל או התערב עם דברים אחרים מאבד את &quot;שם הלחם&quot; שבו ומברכים עליו בורא מיני מזונות.<br /> <br /> '''הקדמה''': לחם שונה במהותו משאר מיני מזונות. &quot;מיני מזונות&quot; כשמם כן הם, מזינים ומשביעים. כל מאפה או תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן הרי הוא מזין, וברכתו מזונות. צורתו ומראהו אינם משמעותיים לגבי הברכה, רק הרכב החומרים שלו משמעותי. בלחם המצב שונה, לחם אינו מוגדר רק לפי הרכב חומריו, אלא גם לפי צורתו וייעודו. כשגורמים אלו משתנים, פוקע שם לחם ואין יוצאים בו יד&quot;ח בפסח ואין מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ.<br /> <br /> הגמ' בברכות(לז ע&quot;א-ע&quot;ב) פותחת באמירה של '''רב יוסף''' שעל תבשיל הנקרא &quot;חביצא&quot; אם יש כזית בפירורים ברכתו המוציא, ואם אין כזית בפירורים ברכתו מזונות.<br /> <br /> ==שיטת '''רש&quot;י'''.==<br /> רש&quot;י מסביר שהתבשיל הנקרא חביצא עשוי מפירורי לחם '''שבושל''' בקדרה ולכן אומר ר' יוסף אם יש בהם כזית מברך המוציא ואם לאו מברך מזונות.<br /> <br /> <br /> צריך להבין את '''סברת''' רב יוסף שהרי אם בישל פירור מכזית הבישול לא מפקיע את האפיה, משא&quot;כ אם הפירור פחות מכזית לכאורה הבישול כן מפקיע את האפייה ולכן ברכתו תהיה מזונות? <br /> <br /> יש להבדיל בין להכיל שם על משהו לבין להפקיע ממשהו כלומר כלומר ברגע שהלחם נאפה אז חל עליו שם של לחם, וכשבשלו הבישול באמת כן מפקיע מהתוצר אלא שכדי להפקיע את שם הלחם צריך להפקיע את כל הדברים שמגדירים אותו כלחם כגון חשיבותו{כזית} חומריו ייעודו וכדו', ולכן כנשאר עדיין כזית בפירורים לא נפקע שמו לגמרי ולכן עדיין דינו נשאר לחם.     <br /> <br /> '''והחידוש''' ברש&quot;י שאע&quot;פ שנתבשלו הפירורים אם יש בהם כזית הבישול לא מפקיע את דין הלחם שבו.<br /> <br /> רב יוסף מביא '''הוכחה''' לדינו ממנחות ומסביר רש&quot;י שלא מדובר בכל המנחות אלא במנחת מרחשת ומחבת ואע&quot;פ שמטגנים אותם מ&quot;מ מחדשים תוס' לשיטת רש&quot;י שטיגון = בישול ואם הפירורים בגודל כזית אז ברכתם תהיה המוציא. <br /> <br /> ולכאורה השוואה זו לא גמורה שהרי חביצא = לחם שבישל אותו ועל זה אמר ר' יוסף שצריך שיהיה כזית ואילו את המנחות לא אופים לפני הטיגון?<br /> <br /> אלא זה ק&quot;ו שאם רק על טיגון מברכים המוציא כשיש כזית אז כ&quot;ש אם אופים ומטגנים שיברך המוציא שהרי זה כבר היה לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn1|[1]]], ובאמת לר' יוסף אין הבדל אם פתת לפני או אחרי הבישול.<br /> <br /> נמצאנו למדים שלר' יוסף בפירורים פחותים מכזית {חביצא} ברכתם מזונות. <br /> <br /> ועל זה אביי שואל אליבא דר' ישמעל שאמר שמפורר את המנחוות ומחזירן לסולתן וכי יעלה על הדעת שבגלל שפרר יברך מזונות ועל זה מביא ברייתא האומרת &quot;לקט מכולן{מכל המנחות – '''רש&quot;י'''} כזית ואכלן אם בפסח יצא יד&quot;ח מצה וכו&quot; משמע אף כשהפירורים פחותים מכזית מברך המוציא.<br /> <br /> רש&quot;י מסביר שקושיית אביי מדברת על פתיתי מנחות ולא מיני דגן {כתוס'} מפני שאם היה מדובר על חמשת המינים הם לא היו מבושלים וא&quot;כ אין כאן קושיא לכן פרש שמדובר על מנחות שהם מבושלות.<br /> <br /> עונה הגמ' שמדובר &quot;בשערסן&quot; כלומר שחזר וגיבלן יחד וחזר ואפאן.<br /> <br /> ואז מקשה הגמ' קושיא לשוני שא&quot;כ היה צ&quot;ל בברייתא &quot;ואכלו&quot; ולא &quot;ואכלן&quot;.<br /> <br /> הגמ' מתרצת שבא מלחם גדול ופרש רש&quot;י שנשאר מן הלחם שנפרס[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn2|[2]]]. <br /> <br /> מקשה '''תוס' רא&quot;ש''' לפ&quot;ז צריך להבין איך זה מסתדר עם דברי ר' אליעזר שאמר שפורך את המנחה לסולת ולכאורה לא מובנת המציאות שהגמ' דברה עליה?<br /> <br /> עונה '''הצל&quot;ח''' שמה שהגמ' אמרה שבא מלחם גדול מדובר בערסן ואח&quot;כ שוב חזר ופתתן ואז אכל.<br /> <br /> מ&quot;מ זה קשה לרש&quot;י שהרי הוא אמר במפורש שלא מדובר בערסן? אלא מדובר שלא אוכלו בערסן. <br /> <br /> והגמ' כותבת למסקנה '''רב ששת''' אף אם אין בפירורים כזית מברך המוציא מוסיף עליו '''רבא''' בתנאי שיהיה עליו '''צורת לחם'''.<br /> <br /> <br /> נמצא שלפי רש&quot;י למסקנה בחביצה כשהפת מבושלת אין כזית ואין תואר לחם אז ברכתו מזונות.<br /> <br /> '''תוספות ורבינו יונה''' הקשו על שיטת רש&quot;י שהרי הברייתא שהובאה לעיל (לז א) העוסקת אף היא בלחם שנתבשל חילקה בין אם הפרוסות קיימות לאינם קיימות ולא הזכירה כלל שהענין תלוי באם יש בהם שיעור כזית או לא{אליבא דרש&quot;י}.<br /> <br /> ותירצו, שלדבריו צריך לומר שרב יוסף מפרש שזו גופא כוונת הברייתא, היינו, ש&quot;פרוסות קיימות&quot; פירושו שיש בהם שיעור כזית ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם כזית{כירושלמי} ורב יוסף מסביר את הברייתא.      <br /> <br /> נמצא שלפירוש רש&quot;י שביאר סוגיתנו בפירורים שנתבשלו, צריך לומר שרבא יפרש את דברי הברייתא לעיל, שחילקה בין אם הפרוסות קיימות או אינם קיימות, שהכונה בזה ש&quot;פרוסות קיימות&quot; היא, שיש בהם תואר לחם, ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם תואר לחם. וחולק בזה על רב יוסף והירושלמי שפירשו &quot;פרוסות קיימות&quot; היינו שיש בהם כזית ו&quot;אין פרוסות קיימות&quot; שאין בהם כזית.<br /> <br /> ==קושיות על שיטת רש&quot;י.==<br /> '''א.''' רש&quot;י פרש שהברייתא של &quot;נטלן ואכלן&quot; מדברת במנחות והקשו '''התוספות''' שלענין מנחות לא שייך לומר שאם אכלם חמץ ענוש כרת שהרי כל המנחות באות מצה ולא חמץ כמבואר במנחות (נב ב), '''ורבינו יונה''' הוסיף להקשות איך יתכן לצאת בה ידי חובת מצה שהרי אין יוצאים ידי מצות אכילת מצה אלא במצה הראויה להאכל בכל מקום וכפי שלמדים זאת מהפסוק &quot;בכל מושבותיכם&quot;, וכמבואר בגמרא בפסחים (לו א), ואילו מצה זו הרי נאכלת בירושלים בלבד. ואם באמת לא מדובר על מנחות אלא על פירורים לא מבושלים אז מה הראייה מברייתא זו?[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn3|[3]]].<br /> <br /> '''ב'''. '''רבינו יונה''' מקשה שאם באמת הסוגיא עוסקת בבישול כרש&quot;י נצטרך לומר שר' ששת בא לפרש את הברייתא &quot;בהכוסס חיטה&quot; ששנינו שם &quot;אם אין הפרוסות קיימות מברך מזונות&quot; הכוונה שאין כזית ותואר לחם בפרוסות שהרי אם יש תואר לחם רב ששת כבר אמר שאע&quot;פ שאין כזית אם יש תואר לחם ברכתו המוציא ואיך יאמר שם שיברך מזונות!? אלא וודאי מדובר שאין כזית ואין תואר לחם, ואם נפרש כך לא יהיה ברור מה חידש לנו רבא &quot;שיש תואר לחם&quot; שהרי זה נאמר כבר בברייתא לעיל[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn4|[4]]]?<br /> <br /> ==שיטת '''תוספות'''.==<br /> שתי הסוגיות חלוקות: שהברייתא דברה על בישול, והבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית אע&quot;פ שיש תואר לחם לפי שאין לו שם של לחם אלא שם של תבשיל{'''ר' יונה'''}[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn5|[5]]].<br /> <br /> ואילו רב יוסף רב ששת ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם ללא בישול. '''תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מאמצים את פירוש הירושלמי לברייתא, שלחם שהתפורר בבישול לחתיכות קטנות מכזית אינו מוגדר כלחם{=אין הפרוסות קיימות}. לדעתם, רב יוסף ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם על ידי '''דיבוק הפתיתים''' על ידי נוזלים. רב יוסף סובר שהדין בזה הוא כדין בישול, ורבא סובר שאם ניכרת צורת הלחם מברכים על החביצא &quot;המוציא&quot; אפילו כשהפתיתים קטנים מכזית'''.''' <br /> <br /> כלומר לשיטה זו המושג של &quot;תוריתא דנהמא&quot; שייך רק בחביצא כלומר בלחם דבוק, ואילו בבישול, הבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית שיופקע גם חשיבותו אף שיש לו תואר לחם(כנ&quot;ל) <br /> <br /> תלמידי '''רבינו יונה''' מוסיפים דין נוסף, שפירורים שלא בושלו ולא התערבבו, מברכים עליהם &quot;המוציא&quot; אפילו כשטחנו אותם דק דק ואין בהם תואר לחם. כיוון שהם לבדם לא פוקע מהם שם לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn6|[6]]].<br /> <br /> נמצא שהחילוק שבין רש&quot;י לתוספות הוא גם בביאור עיקר חידושו של רב יוסף, '''שלרש&quot;י''' עיקר החידוש הוא שאף על פי ש&quot;בישול&quot; מהווה סיבה להפקיע מהלחם את שמו{אמנם זה לא מוכרח}, מכל מקום אם יש בפירורים שיעור כזית חשיבותם מונעת מהבישול מלהפקיע שם לחם מהם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn7|[7]]], אך '''לדעת התוספות''' בהכרח עיקר חידושו של רב יוסף הוא לאידך גיסא, שאף על פי שהפירורים לא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;.{'''פנ&quot;י'''}<br /> <br /> לפ&quot;ז לא מובן פירושם של התוספות שהנידון שלפנינו הוא בפירורים שנדבקו זה לזה ועיקר חידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שלא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;, מה אם כן ההוכחה ממנחות ששם מדובר על טיגון, לחביצ&quot;א שהיא פירורי לחם הנדבקים שהם שני דברים שונים. דאפשר דרק פירורין שעברו בישול אין מברכין עליהם אלא בכזית, ובפחות מברך במ&quot;מ, אבל חביצ&quot;א שהם פירורין הנדבקין ולא עברו בישול אפשר שגם על פחות מכזית יברכו המוציא?<br /> <br /> <br /> '''אולי אפשר לומר''' על המנחות יוצקים לאחר אפייתן . שמן, וכיוון שהן שרויות בשמן דינן כחביצא שהיא פירורי לחם שרויים בשמן או בדבש.<br /> <br /> <br /> ו'''ניתן לצרץ עוד''' שרב יוסף אולי מדבק על דיבוק אבל לשיטתו של רב יוסף אין הבדל מהותי בין טיגון לבישול  ושניהם מפקיעים שם הלחם, וא&quot;כ זו ראייה טובה שהרי המנחות היו מטוגנות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn8|[8]]], ואילו רב ששת סומר שהדבקה ששנינו היא בדווקא ואם זה פחות מכזית ויש תואר לחם – המוציא ואם אין תואר לחם -מזונות. <br /> <br /> =='''קושיות על שיטת תוס'.'''==<br /> '''א.''' תוס' מפרשים שדברי הברייתא &quot;לקט מכולן&quot; אינם מתייחסים למנחות אלא לחמשת מיני דגן של חולין, והברייתא מבארת שניתן ללקט פירורים מחמשת מיני דגן והם מצטרפים למצוות מצה ולחיוב כרט על אכילת חמץ, אמנם בשיטת תוס' מפורש בדבריהם שיש הבדל בין פירורים מדובקים על ידי דבש, חלב או מרק, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; רק כשגודל הפירורים כזית, לבין פירורים שאינם מדובקים, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; אפילו כשאין בהם כזית. אם כך קושיית אביי אינה קשה כלל, שכן הברייתא עוסקת בפירורים בעינם, ולכן אם ליקט מהפירורים כזית הם מוגדרים כלחם, ורב יוסף עוסק בחביצא שם הפירורים מדובקים על ידי חלב או מרק, וכשהם פחותים מכזית פוקע שם לחם?<br /> <br /> ==שיטת '''הרא&quot;ה,ר&quot;ח'''.==<br /> לדעתם, אין חילוק בין פירורים מבושלים לבין פירורים מדובקים על יד דבש, חלב או מרק, ואין חילוק בין שני מקרים אלו לבין פירורים בעין ולשלושתם דין אחד, רב יוסף סובר שבשלושתם שם לחם פוקע כשאין בפירורים כזית, ורבא סובר ששם לחם פוקע רק כשאין בהם כזית ואין בהם מראה לחם.<br /> <br /> והנושא ההלכתי שהסוגיא עוסקת בו זה אם הוא פחות מכזית, ומאכל החביצא שהסוגיא מדברת עליו הוא דוגמא בעלמא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn9|[9]]].<br /> <br /> גם '''ר&quot;ח''' ס&quot;ל דסוגיין איירי באיזה שיעור של פת מברכין המוציא, דינו של ר&quot;ח מופיעה בהלכה השלישית שכותב רבינו יונה לגבי לחם מפורר &quot;שפרורי לחם אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת&quot;, ור&quot;ח חולק על זה וסובר שאם אין כזית ברכתו מזונות אליבא דר' יוסף ומוסיף רבא והוא שאין בו תואר לחם.<br /> <br /> אמנם ישנו חילוק בין שיטת רא&quot;ה לשיטת ר&quot;ח לגבי אופן הפקעת שם הלחם: '''לר&quot;ח''' אם פתת עד שהגיע לקמח ואז אין תואר לחם אז יברך מזונות, ואילו לפי '''הרא&quot;ה''' פרש שכדי להפקיע את שם הלחם הוא צריך לעבור תהליך בישול, שרק ע&quot;י הבישול הלחם מאבד את תוארו ואז הופכת ברכתו להיות מזונות.<br /> <br /> נמצא שלפי הרא&quot;ה הבישול לא צריך להפקיע את שם האפיה אלא שלא יאה בו צורת לחם.<br /> <br /> <br /> לפ&quot;ז ישנו '''נ&quot;מ''' בין השיטות השונות לגבי הסבר של מהות הבישול.<br /> <br /> '''א'''. דיבק פירורים פחות מכזית ואין בהם תואר לחם '''לתוס'''' מזונות{לדעתם זו סוגית חביצא}, '''לרא&quot;ה''' המוציא {שהרי לא בושל}.   <br /> <br /> '''ב'''. טיגן לחם פחות מכזית ולא איבד תוארו{כגון מצה} '''לתוס'''' מזונות{שהרי בושל}, '''לרא&quot;ה''' המוציא{שהרי לא איבד תוארו}. <br /> <br /> '''ג'''. נתינת פת למים '''לרא&quot;ה''' מזונות{שהרי איבד תוארו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn10|[10]]]}, '''לרש&quot;י''' המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn11|[11]]]{שהרי לא בושל}. <br /> <br /> ==שיטת '''הרמב&quot;ם'''==<br /> שיטת הרמב&quot;ם קובעת ברכה לעצמה הרמב&quot;ם פסק בהלכות ברכות פ&quot;ג הלכה ח': <br /> <br /> &quot; פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק.<br /> <br /> אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחילה המוציא<br /> <br /> ואם אין בהם כזית או עברה צורת הפת בבישול מברך מזונות&quot;.  <br /> <br /> &lt;u&gt;ולכאורה&lt;/u&gt; שיטת הרמב&quot;ם טעונה ביאור שהרי מראש ההלכה משמע שאין חילוק בין פתיתים מבושלים לפתיתים שנילושו במרק, ובשניהם מברכים &quot;המוציא&quot; או כשיש כזית או כשצורת הפת ניכרת[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn12|[12]]].<br /> <br /> אך בסיפא משמע להפך, שמברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש בפתיתים כזית וגם לא עברה צורת הפת בבישול.?<br /> <br /> '''הכסף משנה''' מביא שלושה הסברים לשיטת הרמב&quot;ם: <br /> <br /> ההסבר הפשוט הוא של '''ר' יהושוע הנגיד''' שיש שתי אופנים להבין את משמעות המילה &quot;או&quot; בתור מילה מחלקת או בתור מילה המוסיפה בדוגמת &quot;עם&quot; כמו הפ' &quot;או נודע כי שור נגח הוא&quot; &quot;או נודע אליו חטאתו&quot;, ולכן הוא מסביר את הברייתא כך שברישא המילה הוא מתפרשת בתור מילה מחלקת ולכן כשיש רק חדא לטיבותא מברך מזונות, ואילו בסיפא המילה &quot;או&quot; מתפרשת כמילה המוסיפה ולכן כדי לברך מזונות צריך תרתי לריעותא גם שאין צורת פת וגם כשאין כזית.<br /> <br /> שיטה דומה מובאת בשם &quot;גדולי ספרד&quot; המשנים את הגרסה ברמב&quot;ם ל&quot;ועברה צורת הפת&quot;.<br /> <br /> תירוץ נוסף מביא בשם '''הרב בן שושן, והרב פאסי''' הנוגעים בשתי נקודות ברמב&quot;ם, '''א'''. בתחילה הרמב&quot;ם התייחס לדיבוק ובישול, ואילו בסיפא התייחס לבישול בלבד. '''ב'''. ברישא כ' שאין ניכר צורת הפת, ואילו בסיפא כ' עברה צורתו.<br /> <br /> <br /> ומשתי דקדוקים אלה מוליד שיטה חדשה: שיש להבדיל בין שינוי לעיבור צורה.<br /> <br /> שינוי - הכוונה מדובר בשינוי מועט ולכן אם אין כזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> עיבור – שינוי מוחלט איבוד צורה ואפילו אם יש יותר מכזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> לכן יש לפרש את הרמב&quot;ם כך: מזה שהרמב&quot;ם כפל לשונו באומרו ניכר שהם פת ולא נשתנית צורתו כוונתו לומר שניכר היטב שהוא פת ולא נשתנתה צורתו ואז גם אם אין כזית ברכתו המוציא משמע שאם כן נשתנה צורתו קצת ברכתו מזונות.<br /> <br /> ואילו בסיפא הרמב&quot;ם התכוון לומר שאף אם יש כזית בכ&quot;ז אם איבד את תוארו לגמרי ברכתו תהיה מזונות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn13|[13]]]. <br /> <br /> ולגבי הדקדוק השני מדובר בסיפא בבישול חזק כיון שרק בו שייך לומר עיבור צורה ולכן בסיפא כתוב בישול משא&quot;כ בשינוי צורה ששייך רק בלישה או בבישול חלש.<br /> <br /> וחידושו של הרמב&quot;ם בזה שאע&quot;פ שיש כזית אם עובר צורתו תאה ברכתו מזונות.<br /> <br /> יש לשאול מה מקור הרמב&quot;ם לפ&quot;ז? <br /> <br /> <br /> הראשונים דנו ביחס בין סוגיית חביצא לסוגיית בישול.<br /> <br /> לרש&quot;י – הסוגיות משלימות. לתוס' – הסוגיות חלוקות. <br /> <br /> ולרמב&quot;ם – הברייתא דיברה על רמה אחרת של שינוי צורה שעיברה צורתו ע&quot;י בישול חזק ואילו סוגיית חביצא דברה על שינוי צורה ברמת בישול חלש[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn14|[14]]]. <br /> <br /> תירוץ נוסף '''הכס&quot;מ''' מתרץ בעצמו לשון הרמב&quot;ם &quot;הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק&quot; היא פתיחה לכל ההלכה, ואחר כך הרמב&quot;ם מפריד בין בישלה בקדרה לבין לשה במרק. ברישא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שלשה במרק, וניתן לברך &quot;המוציא&quot; או כשיש פירורים כזית או כשניכרת צורת הפת. בסיפא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שבישלה בקדרה, ומברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש פירורים כזית וגם ניכרת צורת הפת.<br /> <br /> הכס&quot;מ מסביר שהרמב&quot;ם למד את דין לש במרק מהסוגיא של חביצא כמו התוס' שאם יש כזית אף שאין תואר לחם ברכתו המוציא ואם אין כזית צריך שיאה תואר לחם. <br /> <br /> ולגבי הברייתא של בישול הוא מפרש &quot;שפרוסות קיימות&quot; כירושלמי ומוסיף ש&quot;סובר רבינו דאף ע&lt;nowiki&gt;''ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע''ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע''ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה''&lt;/nowiki&gt;נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית&quot;.<br /> <br /> =='''סיכום'''==<br /> נחלקו רב יוסף, רב ששת ורבא בגדרי הפקעת שם לחם, ונחלקו הראשונים בביאור מחלוקתם. '''רש&quot;י''' {לפי הבנת תוס' ותלמידי ר' יונה} מבאר שרק בישול מפקיע שם לחם, לדעת רב יוסף הוא מפקיע שם לחם כשהפתיתים קטנים מכזית, ולדעת רבא הוא מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים קטנים מכזית ואין בהם מראה לחם. '''תוס', תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מפרשים שגם בישול הלחם וגם דיבוק חתיכותיו באמצעות משקים מפקיעים שם לחם. רב יוסף סובר שגם בישול הלחם וגם דיבוק במשקה מפקיע שם לחם כשהפתיתים פחותים מכזית. רבא מודה לרב יוסף בבישול וחולק עליו בדיבוק במשקה, שלדעתו מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים פחותים מכזית ואין בהם מראה לחם. הראשונים מסבירים, שרבא סובר שלא ניתן להפקיע שם לחם ללא בישולו או עירובו בחומרים אחרים, ואף כשטוחן את הלחם ועושה ממנו מעין קמח, מברך עליו &quot;המוציא&quot;. '''הרא&quot;ה והריטב&quot;א''' סוברים שאין חילוק בין בישול הלחם לבין דיבוק חתיכותיו ואין חילוק בין שני המקרים הללו לבין טחינתו - בשלושת המקרים הללו סובר רב יוסף שפוקע שם לחם כשאין בפתיתים כזית, ורבא סובר שפוקע שם לחם רק כשאין בפתיתים כזית ואין בהם תואר לחם. שיטת '''הרמב&quot;ם''' אינה חד משמעית, ונחלקו האחרונים בפירוש דבריו.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |'''רש&quot;י'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''תוס', ר' יונה'''<br /> |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הב&quot;י}'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הרב בן שושן}'''<br /> |-<br /> |האם לחם בקערת מרק יכול להשתנות לברכת מזונות.<br /> |לא ברור מה דעת רש&quot;י.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם כשהוא פחות מכזית בבישול בכלי.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |לעולם מזונות<br /> | colspan=&quot;2&quot; |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם שיש בו כזית ובושל בכלי.<br /> | colspan=&quot;3&quot; |המוציא.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> נתעברה צורתו לגמרי – מזונות.<br /> |-<br /> |כיצד למד את שתי הסוגיות בדף לז.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |שתי הסוגיות עסקו בבישול והן משלימות אחת את השנייה.<br /> |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> |הסוגיות חלוקות, הברייתא דיברא על בישול חזק, וחביצא מדובר בבישול חלש.<br /> |-<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |}<br /> <br /> =='''להלכה''':==<br /> '''שו&quot;ע''' פסק כתוס', ותלמידי ר' יונה ולא כרמב&quot;ם לפי שדעת הרמב&quot;ם לא ברורה.<br /> <br /> לאור חילוקי הדינים הנ&quot;ל, יש לברר '''מה מוגדר &quot;בישול&quot;''', אשר מבטל מהלחם את תוארו [ומברך בורא מיני מזונות].<br /> <br /> וכתב '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק נב) כי [א] &quot;בישול&quot; היינו כשמניח הפת '''בכלי ראשון''' [אפילו הורד מהאש] והחום שהיד סולדת בו.    [ב] ''' כלי שני''' אינו נקרא בישול.    [ג] '''עירוי מכלי ראשון''' - ספק אם נקרא בישול או לא, וצריך לפטור הברכה על ידי פת אחרת. [ד] בספר '''פני השלחן''' כתב שאם שפך מרק מכלי ראשון על ידי ''' מצקת''', לפי המבואר בפוסקים דינו כעירוי מכלי ראשון שהוא ספק, ויש לפוטרו בברכה על ידי פת. [ה] '''החזון איש''' כתב: &quot;ודווקא בנתבשל שיעור בישול או כמאכל בן דרוסאי, אבל '''הוחלטו ברותחין''' וסלקן מיד לא נפקו מתורת לחם&quot;.  ומתבאר בדבריו שצריך שהבישול יעשה שינוי מהותי בלחם כדי שיקרא &quot;תבשיל&quot; [ולכן החזון איש [שם] פתח ואמר &quot;לחם שנתבשל '''ונימוח'''&quot; וכוונתו, שנתרכך מחמת בישול.]  אך מסתימת לשון המשנה ברורה לא נראה כן, אלא כל שהניחו ברותחים חל עליו שם &quot;תבשיל&quot;. וכן נראה מהמשנה ברורה (ס&quot;ק נב) שכתב שהעירוי מכלי ראשון דינו ספק, הרי  שבשהות כלשהו נחשב לבישול. ['''ובספר וזאת הברכה''' (הערה 15) כתב, שיתכן ואין בזה נפקא מינה, כי לחם בכלי ראשון מתרכך בדקות ספורות, וממילא בשיעור זה נפקע ממנו דין לחם אף לדעת החזו&quot;א, וכן משמע מלשונו שבא לאפוקי &quot;הוחלט ברותחין וסלקו '''מיד'''&quot;].<br /> <br /> '''ולכן לסיכום:''' חתיכות פת [שאינן מטוגנות] '''ואין באף אחת מהן כזית''': אם הונחו בכלי ראשון, דינם כמבושלים, וברכתם בורא מיני מזונות. ואם הונחו בכלי שני [דהיינו לאחר שהמרק נשפך לצלחת] אם עדיין ניכר בהם תואר לחם, ברכתם המוציא וברכת המזון. ואם הניח החתיכות בצלחת ועירה עליהם מכלי ראשון או במצקת, בגלל הספק יאכלם בסעודה.<br /> <br /> =='''דין חתיכות פת ומצה מטוגנים'''==<br /> '''ג.''' בנושא זה יש להבחין בין סוגי טיגון, ולהלן סיכום הדינים המתבאר בספר '''פני השלחן''' '''ובספר וזאת הברכה'''.<br /> <br /> • '''טיגון בשמן עמוק -''' דינו כבישול, כמבואר בספר '''שמירת שבת כהלכתה''' (פרק א הערה קפב) בשם הגרש&quot;ז אויערבך שטיגון בשמן עמוק כמוהו כבישול, דאין חילוק בין מים לשמן. וכן נקט '''הגרי&quot;ש אלישיב.'''<br /> <br /> • '''טיגון במעט שמן רק בכדי שלא תשרף העיסה -''' אינו נחשב כטיגון במשקה ['''משנה ברורה''' (ס&quot;ק סט] בשם '''הרמ&quot;א''' (סי' קסח סע' יד) &quot;ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה&quot;].<br /> <br /> • '''טיגון במעט שמן -''' '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק נו) הביא '''מחלוקת הפוסקים האם טיגון כבישול, ונשאר בספק''', ומחמת כן הורה שיש לאוכלם רק בתוך הסעודה. אולם '''החזון איש''' כתב כי '''טיגון אינו כבישול''' ודינו כחתיכות שנדבקו על ידי משקה, שאם יש בהם תואר לחם  אפילו בפחות מכזית ברכתם המוציא.  <br /> <br /> '''דין זה נפקא מינא למעשה במצות מטוגנות [&quot;מצה בריי&quot;] -''' שאין בחתיכות כזית, ומטוגנות במעט שמן. '''החזון איש''' '''לשיטתו''' נקט לדינא שטיגון אינו כבישול ולכם יש לברך המוציא וברכת המזון. ברם '''לפי המשנה ברורה''' זהו ספק ברכה. ובספר '''וזאת הברכה''' מובא בשם '''הגרש&quot;ז אויערבך''' שהציע לבשל את המצות בכלי ראשון ולאחר מכן לטגנם, שאז ודאי דינם כמבושלות וברכתם בורא מיני מזונות. וראה בספר '''שלמי ניסן''' במה שדן בעצת הגרש&quot;ז [ובספר וזאת הברכה ציין כי למנהג בני ספרד מברכים בכל השנה על מצה בורא מיני מזונות, בחג הפסח יש לדון כדברי הפוסקים דלעיל].<br /> <br /> • '''לחם או חלה טבולים בביצה ומטוגנים [French Toast]-''' יש בפרוסה כזית, מברך המוציא וברהמ&quot;ז ['''וזאת הברכה''' ].<br /> <br /> • '''חתיכות שהיה בהן כזית בעת הבישול ופיררם -''' '''הביאור הלכה''' '''('''ד&quot;ה אם) הביא בשם הפרי מגדים שמסתפק אם בבישול היו בחתיכות כזית, ולאחר הבישול פיררם לפירורים קטנים, האם נאמר דכיון שהיה בעת הבישול כזית תו לא פקע מיניה שם לחם על ידי מה שפיררן ומיעטן מכזית. '''ובחזון איש''' (או&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה) כתב בסיכום הדינים: &quot;היוצא מזה לדינא, לחם שנתבשל ואין בו כזית בין שלא היה כזית בתחילה בין שנימוח בקדרה לפחות מכזית, ואפילו לקח פרוסה קיימת ופתתה, בטלה, וברך עליה בורא מיני מזונות ומעין שלוש, ומיהו נראה דכשפותת ואוכל מיד אינה בטלה, דאם לא כן לא משכחת לה פרוסה קיימת אלא כשלועס כזית שלם&quot;, וצ&quot;ע. ''' '''נמצא לפי זה''',''' שהאוכל פת שלמה או מצה מטוגנת שיש בהם כזית, ונוטל ידיו ומברך המוציא, עליו להיזהר שלא לחותכם לפני האכילה לחתיכות קטנות, כי אז נכנס לספק שמא ברכת בורא מיני מזונות, אך אם דרך אכילתו חותך חתיכה לאוכלה, מותר כמש&quot;כ בחזון איש.<br /> <br /> '''• פירורי לחם שאיבדו צורתם -''' בשו&quot;ע (סי' קסח סע' יא) נפסק כדברי '''התוספות'''(ד&quot;ה תוריתא דנהמא) &quot;יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין, אזיל ליה תוריתא  דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש&quot;.  ועי&quot;ש '''במשנה ברורה''' (ס&quot;ק סב-סג) ובספר '''שלמי ניסן''' במה שביארו בדין זה שלא יסתרו דברי השו&quot;ע כאן בסעיף י&quot;א את מה שנכתב לעיל בסעיף י'.<br /> <br /> '''מאכלים העשויים מפירורי לחם או מצה מגובלים'''<br /> <br /> '''ד.''' כתב '''המג&quot;א''' &quot;אותם שעושין פרימזלי&quot;ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים, צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית&quot;. ברם בסוף דבריו הביא '''מהכנסת הגדולה''' בשם רש&quot;ך שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, ונשאר למעשה בצ&quot;ע.  ויסוד הספק הוא, מאחר וכאשר נתפררו ואין בהם כזית אבד ונפקע מהם שם לחם ונקראים תבשיל, האם לאחר שגיבלם וכעת הם שוב כזית, הגיבול החדש מועיל להחזיר להם שם לחם.<br /> <br /> להלכה הסיק '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק נט) כדברי האחרונים &quot;שאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם בורא מיני מזונות [ואפילו אם אכל הרבה] וכן הוא מנהג העולם.  ואם אפאם, נכון שלא יאכלם כי אם בתוך הסעודה אלא א&quot;כ נילוש ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם בורא מיני מזונות&quot;.  וראה '''בספר פני השלחן''' במה שהרחיב בביאור הענין, והביא מדברי '''החתם סופר''' שמברכים על '''הקניידלאך''' בורא מיני מזונות.<br /> <br /> • '''כדורי שוקולד [העשויים מפירורי מצה או פירורי לחם מעורבים בקרם שוקולד] -''' מאחר ואין כאן אפיה אלא גיבול, דינם כקניידלאך, ולהכרעת המשנה ברורה ומנהג העולם יש לברם בורא מיני מזונות ['''פני השלחן''' '''וזאת הברכה''' ].<br /> <br /> • '''עוגה מקמח מצות [הנילוש עם שמן ביצים וסוכר] -''' כתב '''החיי אדם''' שיש להסתפק האם על ידי הגיבול והאפיה חוזר שם הלחם, ולכן הסיק שיש להחמיר ולאוכלה רק בתוך סעודת פת. אולם לפי '''המשנה ברורה''' הנ&quot;ל מבואר, שאם נילוש ברוב שמן או דבש יכול לברך בורא מיני מזונות ['''פני השלחן וזאת הברכה'''].<br /> <br /> • '''קוגל - כתב שו&quot;ע'''(קסח,יד) &quot;חלוט(פת שחולתין אותה ברותחין) שאח&quot;כ אפהו בתנור פת גמור הוא ומברך עליו המוציא&quot;  <br /> <br /> ב&quot;י הביא ראיה '''מיבמות''' מ. &quot;אלא חלוט מצה היא דקאמרינן, למאי הלכתא? לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אע&lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;פ דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם עוני קרינא ביה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח&quot; <br /> <br /> '''כתב מ&quot;ב''' שהוא הדין לאחר שנתנו במים רותחים אפאה בקדרה בלי נוזלים.<br /> <br /> '''לגבי קוגל –''' אטריות שנאפו לאחר שנתבשלו.<br /> <br /> '''כתב הגרש&quot;ז אויערבך''' שדינו כפת מבושלת ולא כאפויה ולכן אף אם קובעים עליו סעודה הריהו פטור מנט&quot;י וברכת המזון {והוסיף שהמחמירים(נט&quot;י,ברה&quot;מ) בזה יש להם ע&quot;מ לסמוך}.<br /> <br /> וב'''אור השבת''' כתב שמנהג גדולי ירושלים לאכול בשבת בבוקר לאחר הקידוש קוגל אטריות ולא עוגות וכדו' כיון שבכך נמנעו מספק קביעות סעודה.<br /> <br /> '''ובשו&quot;ת אור לציון, ויביע אומר''' פסקו שאע&quot;פ שחולטים את האטריות ולאחר מכן אופים אותן בתנור מ&quot;מ אין מברכים עליו המוציא ואף כשאוכלים ממנו כשיעור קביעות סעודה מפני שאין לאטריות תואר לחם והאפיה לא הופכת אותן לפת. <br /> <br /> '''פסקי תשובות''' (הערה 174) הביא עוד טעם כיון דבעת הבישול הרי האטריות הם רצועות פחותים מכזית כל אחד ובזה אפ&quot;י אם חזרו ונאפו אח&quot;כ (ואפ&quot;י נתחברו יחד במיני משקה) לא חזר להם דין תואר לחם.<br /> <br /> ושאלתי את '''הרב שמואל אליהו''' ואמר לי שאין קובעים סעודה על קוגל.<br /> <br /> מאידך דעת '''הגרי&quot;ש אלישיב''' כיון שלאחר בישול האטריות נותנים בכלי ריק מעט שמן ואופים את הקוגל חל עליו תורת פת כיון שנותנים באטריות שמן דינו של הקוגל כפת כיסנין לכן יזהר לא לקבוע עליו סעודה. <br /> <br /> '''וחזו&quot;א וגר&quot;נ קרליץ''' כתבו שכיון שיש להסתפק אם קוגל דומה לחלוט ולבסוף נאפה לפיכך האוכל ממנו כדי שביעה מברך ברכת המזון מספק.<br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref1|[1]]] לכן רב יוסף הביא ראייה דוקא על כזית שהרי אם היה מביא ראייה שמברכים מזונות על פחות מכזית לא היה ראייה שהרי יש לומר שברכתו מזונות בגלל שהוא מטוגן אבל אם באמת הוא היה אפוי גם בפחות מכזית היה לומר שברכתו המוציא ולכן הביא ראייה על פירורים שיותר גדולים מכזית שאם על פירורים שיותר מכזית ברכתם המוציא כ&quot;ש בפירורים שבושלו שברכתם המוציא.  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref2|[2]]] תירוץ זה בנוי על ההקדמה שאמרנו כיון שיש קשר בין הפירורים ללחם שממנו הם הגיעו לכן אנו רואים את הכל כיחידה אחת ומימלא הפירורים עוד לא איבדו את חשיבותם. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref3|[3]]] אולי אפשר לתרץ שמדובר בלחמי תודה שיש בהם חמץ {'''בעה&quot;מ'''}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref4|[4]]] קושיא זה תירץ '''מעדני יו&quot;ט{ד}''' &quot;ואני שמעתי ולא אבין שהרי אפשר לומר שרבא עצמו שאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על ר' ששת מהברייתא, דהא הברייתא לא קתני בהדיא דלית ביה תוריתא דנהמא&quot;.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref5|[5]]] יש לעיין לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref6|[6]]] רבינו יונה מסכם: '''א.''' היכא שהוא '''מבושל'''- אם יש בפרוסות '''כזית''', אפי' שאין לו תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, ואי '''אין בפרוסות כזית''', אע&quot;ג דחזינן דאיכא עליה תואר לחם אינו מברך אלא במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ב.''' היכא שאינו מבושל אלא '''מחובר ע&quot;י דבש או מרק'''- אם יש בפרוסות '''כזית''' מברך עליו המוציא אפי' שאין לו תואר לחם, '''אין בפרוסות כזית''' הדבר תלוי, אם יש לו תואר לחם מברך המוציא, ואם אין לו תואר לחם מברך במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ג'''. היכא שאינו '''לא מבושל ולא מחובר''' אלא פירורין בלבד- אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהפרורין דקין, מברך עליהם המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref7|[7]]] יש לברר מה רש&quot;י יסבור בשיטת תוס' לגבי לחם מדובק כדי לכנות על שאלה זו יש לברר מה מהות הבישול האם רק בשביל שלא יאה תואר לחם וכאן אין תואר לחם או שבגלל שלא היה דבר שהפקיע את תורת האפיה כמו בישול לכן ברכתו תאה המוציא?.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref8|[8]]] אמנם קשה לי שבבישול נגיד שלא פוקע שם הלחם?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref9|[9]]] שיטת רא&quot;ה דומה במקצת לשיטת רש&quot;י אמנם לענ&quot;ד הם חלוקים בשתי דברים '''א'''. אליבא דר' יוסף לרש&quot;י מדובר על בישול ורק אז כשהם פחות מכזית יברך מזונות ולרא&quot;ה אף כשלא בישל. '''ב'''. מהות הבישול לא ברור מה דעת רש&quot;י {ראה הערה 11}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref10|[10]]] אמנם הרב חזן לא קיבל זאת לפי שכ' במפורש ברא&quot;ה בושל מ&quot;מ אפשר לומר שכל הנקודה היא רק איבוד צורה ולא משנה איך איבד תוארו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref11|[11]]] לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו, לכן הנאמר בנ&quot;מ זו היא לא מוכרחת. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref12|[12]]] אפשר לומר שהרמב&quot;ם חולק על תוס' שהרי תוס' למד מדין חביצא שמדובר בהדבקה ואם הדביק פחות מכזית ואין תואר לחם ברכתו מזונות ואילו בבישול תלוי בכזית.<br /> <br /> ואילו הרמב&quot;ם חיבר בין דין בישול להדבקה שאם עשהו פחות מכזית ויש תואר לחם ברכתו המוציא. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref13|[13]]] יש לשאול אז איך הרמב&quot;ם יסביר את המקרא הראשון של הסיפא &quot;אם אין בהם כזית&quot; הרי א&quot;א לומר שניכרת צורתו שהרי זה נלמד כבר מהרישא? אלא צ&quot;ל שנשתנית צורתו ובכ&quot;ז יברך מזונות לפי שאין בו כזית.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref14|[14]]] אמנם כתב ע&quot;ז הכס&quot;מ &quot;לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך&quot; ולא ברור לי למה שהרי מצאנו מקור ברור מאוד.<br /> <br /> ומצד שני כותב הכס&quot;מ &quot;ובזה המיצוע יש מקום להרמב&lt;nowiki&gt;''ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר''ל ממה שהקשו על רש''&lt;/nowiki&gt;י&quot;.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%90%D7%94_%D7%91%D7%9B%D7%A1%D7%A0%D7%99%D7%9F&diff=18727 2021-12-03T12:42:17Z

<p>משה אליהו יעקב: יצירת דף עם התוכן &quot;{{תחרות כתיבה}} בס&quot;ד == '''&lt;u&gt;פת הבאה בכסנין.&lt;/u&gt;''' == === '''רקע''' === למדנו בסוגייה הקודמת{פקיעת שם...&quot;</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> בס&quot;ד<br /> <br /> == '''&lt;u&gt;פת הבאה בכסנין.&lt;/u&gt;''' ==<br /> <br /> === '''רקע''' ===<br /> למדנו בסוגייה הקודמת{פקיעת שם לחם, הגדרת לחם}, שיש דברים שמברכים עליהם המוציא רק אם קובע סעודתו עליהם. כמו כן למדנו שברכת המוציא מותנית בשני דברים : '''א'''. &quot;שם לחם&quot;. '''ב'''. אכילת דבר שרגילים לקבוע עליו סעודה .הגמ' אומרת על פת הבאה בכיסנין מברכים המוציא רק כשקובע סעודתו עליהן. נשאלת השאלה, האם פת הבאה בכסנין היא לחם, וכיוון שאין רגילים לקבוע עליה סעודה, אין מברכים המוציא, או שפת הבאה בכסנין אינה לחם, וקביעות סעודה מחייבת ברכת המוציא, אף בדבר שאינו לחם?<br /> <br /> === '''מהלך הסוגיא''' ===<br /> הגמ'{מב.} אומרת שרב הונא אכל 13 לחמים {לפי גרסת הרי&quot;ף 12 לחמים} שכל שלושה לחמים היו שווים למשקל קב[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn1|[1]]] ולא ברך עליהם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn2|[2]]], ורב נחמן אמר לו שכיון שאכל שיעור קביעות סעודה הוא חייב לברך לאחר אכילתו.<br /> <br /> '''רש&quot;י ורי&quot;ף''' מסבירים שלחם זה שרב הונא אכל היה &quot;פת הבאה בכסנין&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn3|[3]]].<br /> <br /> <br /> שתי שאלות מרכזיות סובבות סביב סוגיה זו '''א'''. מהיא פת הבאה בכסנין '''ב'''. מהי קביעות סעודה ומדוע היא מחייבת לברך אחר האכילה? <br /> <br /> כדי לברר את הנקודה הראשונה יש להבין מה מיוחד בפהב&quot;כ שיש לברך עליה מזונות ולא המוציא הרי גם לחם וגם פהב&quot;כ נקראים פת וגם מבחינת מהותם שניהם ממזינים ומשביעים, אז מה הופך את פהב&quot;כ למזונות. <br /> <br /> הגמ' בדף {מא:} אומרת &quot;איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אמר '''רב הונא''' טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, וכן אמר '''רב נחמן''' טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, ו'''רב ששת''' אמר טעונים ברכה בין לפניהן ובין לאחריהם, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, אלא '''פת הבאה בכיסנין בלבד'''&quot;.<br /> <br /> מבואר בגמ' שלפי ר' הונא ורב נחמן אם הביאו פירות בתוך הסעודה מסביר '''רש&quot;י''' כדי למתק את פיו בתוך הסעודה דהיינו שבאו לקינוח אז יש לברך לפניהם, והלחם לא פוטרם בגלל שלחם פוטר רק דברים שטפלים לפת ומתלפתים עמה וכיון שאין פירות טפלים לפת לכן אין ברכת הפת פוטרתן, ולא לאחריהם לפי שברכהמ&quot;ז פוטרתם לפי שהיא ברכה כללית.<br /> <br /> אמנם רב ששת סובר שפירות הבאים בתוך הסעודה יש לברך לפניהם ולאחריהם לפי שהפת פוטרת רק דבר שבא למזון ולשובע ואלו לא באים למזון ולשובע, ורק דבר אחד יש לברך לפניו ולא לאחריו והוא '''פהב&quot;כ'''.<br /> <br /> מסביר '''רש&quot;י''' מה כוונת פהב&quot;כ? &quot;לאחר אכילה וברהמ&quot;ז היו רגילים להביא כיסנין, והם קליות לפי שיפין ללב, ומביאין עמהם '''פת שנילושה עם תבלין''' כעין אובליא&quot;ש (ופלים) שלנו, ואוכלים מהם דבר מועט, ומתוך שנותנים בה '''תבלין הרבה''' ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn4|[4]]]...&quot;<br /> <br /> מבואר ברש&quot;י שהוא מסביר שפהב&quot;כ היא פת שנילושה עם הרבה תבלין, אגוזים, ושקדים ועם פת זו אוכלים קליות שיפים ללב.<br /> <br /> פירוש רש&quot;י עולה בקנה אחד עם דברי '''הרמב&quot;ם'''(ברכות פ&quot;ג ה&quot;ט) &quot;עִסָּה '''שֶׁלָּשָׁהּ בִּדְבַשׁ''' אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּחָלָב אוֹ '''שֶׁעֵרֵב בָּהּ מִינֵי תַּבְלִין''' וַאֲפָאָהּ וְהִיא הַנִּקְרֵאת פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין [ז] אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת&quot;.<br /> <br /> יסוד הדברים שמברכים מזונות על פהב&quot;כ נמצא '''בכס&quot;מ''' שכותב על תחילת דברי הרמב&quot;ם שמדובר בעיסה שלשה עם הרבה דבש ומעט מים מכיון שהרמב&quot;ם כותב &quot;שלשה בדבש&quot; ולא כתב &quot;שערב בה דבש&quot; משע מעט, ולכן ברכתה מזונות לפי שאינה לחם ואח&quot;כ ממשיך הרמב&quot;ם ואומר או &quot;שערב בה מיני תבלין&quot; משמע הפוך אע&quot;פ שנתן בעיסה מעט תבלין {לפי שהתבלין נותן טעם חזק] ברכתו מזונות. <br /> <br /> הכס&quot;מ מחזק דקדוק זה ואומר שהרי מפורש במשנה בחלה שעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה, משמע שאע&quot;פ שכולה מי פירות חייבת בחלה וחשובה לחם {לא כמו מחשבתו הראשונה שברגע ששם דבש לא נקרא לחם} אלא שחכמים קבעו שמברכים &quot;המוציא&quot; רק על לחם שקובעים עליו סעודה, שהוא לחם מקמח ומים בלבד, כשיש תוספות ללחם, '''אין דרך בני אדם לקבוע''' עליו סעודה, ולכן ברכתו &quot;בורא מיני מזונות&quot;. הכסף משנה מדגיש שדין זה נאמר רק '''כשטעם התערובת ניכר בעיסה'''.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn5|[5]]]<br /> <br /> '''הנימוקי יוסף''' מביא פירוש נוסף להבנת המושג פהב&quot;כ והיא פת שעושין מן העיסה '''כמו כיס''' ומכניסים בפנים שקדים ודבש '''ומיני מתיקה[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn6|'''[6]''']]''' וכ&quot;כ '''הר&quot;ח''' ומחדד את דברי הכס&quot;ח למה אין דרך בנ&quot;א לאכול פת זו לקביעות, לפי שהיא פת הנאכלת '''לתענוג''' '''וקינוח''' משא&quot;כ אכילת פת שעיקר אכילתה הוא לשובע.<br /> <br /> '''הגהות מיימוניות'''(אות ו) מביא פירוש נוסף לפהב&quot;כ והיא ''' וכן שיטת רב האי גאון''' הובאו דבריו בערוך ערך &quot;כסן&quot;, דפת הבאה בכיסנין היא פת שעושין אותה '''כעבין יבשים''', בין מתובלת ובין אינה מתובלת '''וכוססין''' אותה בבית המשתה ושלא בבית המשתה, ומנהג בנ&quot;א שאוכלים ממנה קמעא.<br /> <br /> '''נמצא,''' שלושה פירושים דהראשונים פליגי בביאור המילה &quot;כיסנין&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn7|[7]]]. <br /> <br /> '''1) הרמב&quot;ם''' ס&quot;ל דפת הבאה בכיסנין היא עיסה שנילושה עם תבלין ונקראת &quot;כיסנין&quot; כיון שהיא באה '''בתורת כיסנין'''. <br /> <br /> '''2) רב האי גאון''' פי' כיסנין מלשון '''&quot;כוסס&quot;''', שהדבר יבש ונכסס, ופת הבאה בכיסנין פירושה עיסה עבה של לחם העשויה מקמח ומים בלבד, דכיון שעשאה דקה ויבשה ברכתה במ&quot;מ. <br /> <br /> '''3) ר&quot;ח''' פי' כיסנין '''&quot;כיסין&quot;,''' דפת הבאה בכיסנין פירושו עיסה עבה של לחם העשויה מקמח ומים בלבד, שעשאה כמין כיס ומילא אותה במיני מתיקה, ולכן ברכתה במ&quot;מ. <br /> <br /> האם זו מחלוקת בפרשנות הגמ' אבל במהות הדבר הם מסכימים או שגם במהות הם חלוקים.<br /> <br /> '''וכתב הב&quot;י''' (קסח) ד&quot;ה &quot;ולעניין&quot; הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא '''נקטינן כדברי כולם להקל''', ובין כיסים שממולאים בדבש ושקדים כגון הנקראים רושקילאי&quot;אש דיאלחש&quot;ו, ובין עיסה שערבו בה מיני פירות או מיני תבלין, בין הנקראים בישקוגו&quot;ש (לדעת רב האי גאון) כולם דין פת הבאה בכיסנין יש להם ואינו מברך עליהם המוציא וג' ברכות אא&quot;כ קבע סעודתו עליו, או אכל שיעור שדרך בנ&quot;א לקבוע עליו. <br /> <br /> {בד&quot;כ שו&quot;ע מכריע כאחת הדיעות, ואילו במקרא שלנו פסק כשלושתן! את ההסבר לכך הוא מביא בב&quot;י הנ&quot;ל בוא הוא מבאר בגלל שסב&quot;ל, לכן פסק כדברי כולם. אך לכאורה דברים אלו תמוהים שהרי ברכהמ&quot;ז היא מדאורייתא וא&quot;כ זה ספק דאו' עוד הוסיף '''הב&quot;ח''' להקשות שיתכן שיש כאן חשש של לא תשא כי אם הוא מברך ברכה לא נכונה הרי שזו ברכה לבטלה?<br /> <br /> לאור זאת '''פוסק הב&quot;ח''' וחולק על הב&quot;י שאין לאכול פהב&quot;כ של 'כיסים' או 'כוססים' אלא בתוך הסעודה. ורק אם נילושה ברוב דבש וכדו' נחשב הדבר לדעתו לכיסנים שמברך מזונות לכו&quot;ע היתרון לדרכו של הב&quot;ח הוא שבצק מתוק מהווה שינוי בגוף הבצק, וזהוא לכאורה השינוי הגדול ביותר.<br /> <br /> אנו לא פוסקים כב&quot;ח ואנו רגילים לאכול פהב&quot;כ ולברך עליה מזונות וכיצד ניתן להקל כשלושת הדיעות?<br /> <br /> '''הדרישה''' (סק&quot;ב) כתב, דאפשר שברכת במ&quot;מ היא ברכה כללית כברכת שהכל, לכן אפי' אם אותה פת כיסנין ברכתה המוציא לדעה אחת, מ&quot;מ בדיעבד כשבירך במ&quot;מ יצא, ולגבי ברכה אחרונה מקילים ומקצרים ומברכים מעין ג', אע&quot;פ שברכת מעין ג' אינה פוטרת ברהמ&quot;ז. והעיר על דבריו המאמר מרדכי (קסח ס&quot;ז) ד&quot;ה &quot;ראיתי&quot; דלדבריו מיושבת קושית הב&quot;ח רק לגבי הברכה הראשונה, אלא שלגבי ברכה אחרונה, אם ברכת מעין ג' אינה פוטרת ברהמ&quot;ז, מה תיקן לנו בזה, הרי אם אינה ברכתו הראויה נמצא מברך ברכה לבטלה ונהנה בלא ברכה אחרונה שהיא מדאורייתא. <br /> <br /> '''לכן''' כתב '''המאמ&quot;ר''' ליישב דברי הב&quot;י בדרך אחרת, דאפשר דהג' שיטות לא פליגי לענין דינא, דכל אחד מודה לחבירו דכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע סעודתם עליו, יצא מתורת לחם ואין מברכים עליו המוציא וג' ברכות, והביא שכן כתוב באורחות חיים הל' סעודה (דף ל אות כז) בשם הרב דוד בר לוי, שכתב על כמה מיני פת הבאה בכיסנין, דכיון דאיכא בהו פלוגתא מספיקא עבדינן בהו במ&quot;מ ולבסוף מעין ג' ע&quot;כ. ולכן נקטינן כדברי כולם להקל, דהיינו שלא לברך ג' ברכות דהוי חומרא, דאם אינו חייב לברך, מברך ג' ברכות לבטלה, משא&quot;כ באם נותנים להם דין פת הבאה בכיסנין דמברך ברכה אחת מעין ג', ואין כאן אלא ברכה אחת, ועדיף טפי מן הספק לומר ברכה אחת לבטלה מלומר ג' ברכות לבטלה. גם זה קשה דאיך אפשר לפסוק לאדם שיכנס לכתחילה לספק ברכה.<br /> <br /> ראה עוד תירוץ בט&quot;ז(סק&quot;ו) ואכמ&quot;ל.}<br /> <br /> <br /> '''מתוך''' התירוצים שהבאנו לעיל מבואר '''שנחלקו הפוסקים''' האם ג' השיטות פליגי לדינא או לא. הדרישה, הט&quot;ז, ושו&quot;ע הגר&quot;ז (בטעמו השני) ס&quot;ל דהני ג' שיטות פליגי, ולכן הוצרכו לתרץ שברכת במ&quot;מ פוטרת פת משום דזיין, כיון שלדיעה אחת פת כיסנין זו ברכתה במ&quot;מ ולדיעה שניה ברכתה המוציא, לכן מברך על הכל במ&quot;מ דהיא ברכה כללית כברכת שהכל, וכן מפשט לשון הב&quot;י משמע דס&quot;ל דהראשונים פליגי אהדדי, מדסיים ולעניין הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן להקל, הרי דלא אתא לידי מסקנה זו אלא מטעם הספק.         <br /> <br /> אולם '''המאמר מרדכי'''(בה&quot;ל קסח,ז)''', הלבוש, וערוה&quot;ש'''(קסח,ה) ס&quot;ל '''דאין פלוגתא כלל בין השיטות''', וס&quot;ל דכל אחד מהדעות מודה לחבירו, דכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע עליו סעודה יצא מתורת לחם, ואין מברכים עליו המוציא אלא במ&quot;מ. ולדבריהם עיקר הטעם שמברכים במ&quot;מ הוא משום דכל שנעשית לאוכלה בדרך תענוג ודרך עראי בעלמא קבעו חז&quot;ל לברך במ&quot;מ, ובזה הטעם כו&quot;ע מודו.<br /> <br /> וכ&quot;כ '''בשו&quot;ת בית אפרים''' (סי' יא יב) ד&quot;ה &quot;ובזה&quot; וז&quot;ל: וגם כונת הב&quot;י שכתב כיון דספק במידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם וכו'. נלענ&quot;ד דבאמת דעתו שיש להקל כדברי כולם, כיון שאין דרך לקבוע עליו, ואיכא למימר דס&quot;ל כהדדי דבכה&quot;ג מברך במ&quot;מ ולא פליגי בעיקר הדין, ורק בהסבר מילת כיסנין, דמר מפרש הוא עניין קליות (רש&quot;י), ומר מפרש שהוא עניין תבלין ובשמים שנראה בו נקודים שתרגומו כיסנין (רמב&quot;ם), ומר מפרש שהוא לשון כיסים (ר&quot;ח), ומר מפרש שהוא מלשון כסיסה (רב האי גאון), ומ&quot;מ מדברי כולם נלמד שעיקר הטעם לפי &quot;שאין דרך לקבוע עליו&quot;, ומזה יש ללמוד כל מה שאין רגילים לקבוע וכמו שמצינו בש&quot;ס, דמדמי לחמניות לפת כיסנין מהאי טעמא, ואף דלא ברירא לן מילתא כולי האי, דילמא כה&quot;ג הוי דרך לקבוע, מ&quot;מ כיון דלחד פירושה היינו פת כיסנין ולא מצינו מי שחולק בהדיא לומר שאין זה פת כיסנין ולא דומה לו והוא מידי דרבנן יש להקל, לכן לא כתב הב&quot;י בהך מילתא דירא שמים לא יאכל כי אם בתוך הסעודה כמ&quot;ש לקמן בסעי' יג. ולכן פסק השו&quot;ע (קסח ס&quot;ז) והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכיסנין.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn8|[8]]]<br /> <br /> === '''&lt;u&gt;גדר קביעות סעודה.&lt;/u&gt;''' ===<br /> אחר שדנו באפשרויות השונות להסבר של פת כיסנין והסברנו את השוני בין לחם לפת כסנין, שלחם נאכל לשובע ואילו פת כיסנין נאכל לתענוג, במקרה כשאוכל את פת הכיסנין לשובע וקובע עליה סעודה, יש לברר '''א'''. מתי חשוב קביעות{אובייקטיבי  או סובייקטיבי} '''ב'''. ומהו אותו שיעור שבו אחרים קובעים סעודה[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn9|[9]]]?<br /> <br /> === '''&lt;u&gt;הגדרת קביעות סעודה.&lt;/u&gt;''' ===<br /> לענין הגדרת הקביעות המחייבת ברכת המוציא וברכת המזון, מצאנו בגמ' שני ניסוחים שונים. '''א'''. אחר שרב הונא אכל 13 לחמים גדולים ולא ברך לאחריהם רב נחמן אומר לרב הונא &quot;כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך&quot;. משמע, '''שיש שיעור אובייקטיבי של סעודה''', כשאוכל פת הבאה בכסנין בשיעור זה חייב לברך. '''ב'''. בסוף הסוגיה אומר רב יהודה, שמברכים על לחמניות &quot;המוציא&quot; &quot; רק כש קבע סעודתיה עלייהו&quot;, משמע מהלשון שקביעות סעודה '''תלוייה בכוונתו האישית של האוכל''', כשאוכל לשביעה מברך &quot;המוציא&quot; וכשאוכל לטעם בעלמא &quot; מברך בורא מיני מזונות&quot;.<br /> <br /> ניתן להסביר את היחס בין שני הניסוחים בכמה דרכים:<br /> <br /> '''א'''. האמוראים נחלקו בהגדרת &quot;קביעות סעודה&quot;. רב נחמן סובר, שיש שיעור אובייקטיבי של קביעות סעודה. רב יהודה חולק וסובר, שקביעות סעודה נקבעת על פי דעתו של האוכל.<br /> <br /> '''ב'''. שני הניסוחים נכונים. גם הקובע סעודה, וגם האוכל שיעור שאחרים קובעים סעודה, חייב לברך ברכת המוציא וברכת המזון {הדין הבסיסי הוא שהקובע סעודה מברך המוציא וברכת המזון, לכן רב הונא, שלא קבע סעודה, לא בירך ברכת המזון. אמר לו רב נחמן, לא רק קביעות סעודה אישית מחייבת ברכת המזון, גם שיעור שאחרים קובעים מחייבת בברכת המזון}.<br /> <br /> '''ג'''. קביעות סעודה תלויה בשיעור שבני אדם רגילים לקבוע ואינה תלוייה בדעתו של האוכל, ולשונו של רב יהודה אינה מדוקדקת.<br /> &lt;br /&gt;<br /> <br /> === '''&lt;u&gt;הראשונים נחלקו בדין זה.&lt;/u&gt;''' ===<br /> '''תלמידי רבינו יונה''' [ל. ד&quot;ה א&quot;ל] סוברים, שברכת המוציא וברכת המזון על פת הבאה בכסנין, תלויה בשיעור שבני אדם רגילים לקבוע עליו סעודה, ואינה תלויה באדם האוכל בכלל, זאת אומרת שהוא פירש כדרך השלישית. <br /> <br /> '''הרא &quot;ש''' [סי' ל] מביא מחלוקת ראשונים, '''רבינו משה'''{רמב&quot;ם נראה לי} סובר כתלמידי רבינו יונה, '''והראב&quot;ד''' סובר, ש&quot;אם היה קובע עליו אפילו משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות&quot;. הרא&quot;ש לא ברור מה דעתו ואפשר לומר שסובר כשיטת רבינו משה. <br /> <br /> ניתן להבין את שיטת הראב&quot;ד על פי הדרך הראשונה, שהאמוראים נחלקו בהגדרת קביעות סעודה, והוא פוסק כרב יהודה, שתלוי בדעת עצמו. וכן דעת '''הרשב&quot;א'''. {אך מלשון הרא&quot;ש משמע שהוא מפרש כדרך השניה, וקביעות סעודה היא גם כשקובע סעודה וגם כשאוכל שיעור שאחרים קובעים סעודה}. <br /> <br /> '''מהרמב&quot;ם''' [הל' ברכות פ&quot;ג ה&quot;ט] משמע, שקביעות סעודה תלויה רק בדעתו של האוכל, מוכח שהוא סובר כדרך הראשונה, והוא פוסק כרב יהודה. {אמנם הרב פרש את דעת הרמב&quot;ם ששיעור &quot;קבע סעותדו&quot; &quot;ואחרים קובעים&quot; זה היינו הך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn10|[10]]]&lt;nowiki&gt; {ע&quot;פ הכס&quot;מ}}.&lt;/nowiki&gt;<br /> <br /> '''הבית יוסף''' (ד&quot;ה &quot;וכתב&quot;) הכריע להלכה כדברי הרא&quot;ש ורבינו יונה '''דבתר רוב אזלי'''', אלא שבד&quot;ה (&quot;ולענין&quot;) כתב להלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל וכו'. ואינו מברך עליהם המוציא וג' ברכות '''אא&quot;כ קבע סעודתו עליו''', או אכל שיעור שדרך בנ&quot;א לקבוע עליו עכ&quot;ל. ולכאורה זה סתירה בב&quot;י האם פוסק כרא&quot;ש או כראב&quot;ד?<br /> <br /> וכנראה תיבת &quot;או&quot; צריך להגיה ולכתוב &quot;אם&quot; אכל שיעור וכו', לפי שתנאי מפורש הוא דאין לברך על פת כיסנין ג' ברכות אא&quot;כ אכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו סעודה, שאם קבע סעודתו על שיעור מועט שאין דרך בנ&quot;א לקבוע עליו בטלה דעתו, ואין מברך רק מעין ג'. {'''גינת וורדים'''(כלל א' סי' כד)}.<br /> <br /> '''המאמר מרדכי''' (סק&quot;טו) תירץ אחרת, ששו&quot;ע הכי קאמר, אא&quot;כ קבע סעודתו עליו וכו' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, דהיינו דלהראב&quot;ד ז&quot;ל אם קבע אפי' במשהו מברך עליו המוציא, ולאינך פוסקים דוקא אם אכל שיעור שדרך בנ&quot;א לקבוע עליו ושו&quot;ע לא בא לפסוק את ההלכה אלא להציג את האפשרויות השונות.<br /> <br /> === '''שיעור שבו אחרים קובעים סעודה.''' ===<br /> האחרונים נחלקו בהגדרת שיעור קביעות סעודה שקובעים האחרים: <br /> <br /> '''א'''. '''האגור''' (סי' ריז) וז&quot;ל: פירוש אם קובע סעודתו עלייהו, פירש הרב אביגדור דוקא '''סעודת ערב ובוקר''' ולא סעודת עראי ע&quot;כ. והוא מדברי שיבולי הלקט(סי' קנט).<br /> <br /> וכ' עליו '''הב&quot;י''' &quot;וליתא אלא בין סעודת בוקר וערב ובין סעודת עראי אם אכל שיעור שבנ&quot;א קובעין עליו מיקרי קביעות, ואי לא, לא&quot; וכן דעת '''הגר&quot;א'''.<br /> <br /> <br /> ויש לדון האם שיבולי הלקט כשאמר בוקר וערב התכוון לשיעור אכילה של סעודת בוקר וערב שהם הסעודות העיקריות של האדם במשך היום, ולאפוקי שיעור של ג' או ד' ביצים, שאע&quot;פ שהוא שיעור סעודה לעירוב, מ&quot;מ לעניין קביעות סעודה חשיב שיעור עראי, ולא מברך המוציא וברהמ&quot;ז, או ששיבולי הלקט באומרו סעודת ערב ובוקר ולא סעודת עראי, כונתו &quot;לזמן&quot; של ערב ובוקר, שקביעות סעודה צריכה להיות דוקא בזמן של ערב או בוקר, ולאפוקי אם אכל את אותה סעודה בצהרים שלא יברך המוציא או ברהמ&quot;ז, כיון שלא אכל את הסעודה בזמן הנכון.<br /> <br /> '''הנשמת אדם''' (כלל נד סק&quot;א) בתחילת דבריו הבין, שכונת שיבולי הלקט היא לשיעור האכילה, ולפי&quot;ז לא מובן מה השיג הב&quot;י על דבריו, שהרי גם הב&quot;י כתב בין סעודת ערב ובוקר ובין סעודת עראי וכו', אלא שלאחר העיון בשיבולי הלקט נראה דמ&quot;ש &quot;דדוקא ערב ובוקר מהני קביעות&quot; דזה מיירי על זמן האכילה, ולאפוקי שאם אוכל את אותה סעודה בצהריים דלא מהני קביעות, ולפי&quot;ז מובנת השגת הב&quot;י במה שכתב וליתא, אלא בין ערב ובוקר ובין אם אכל סעודת עראי, כונתו שאם יאכל את אותה סעודה בכל זמן יתחייב בברהמ&quot;ז '''ולפי&quot;ז''' השגת הב&quot;י על שיבולי הלקט היא רק לגבי '''הזמן''', אבל בשיעור קביעות שהוא לפי סעודת ערב ובוקר מודה הב&quot;י.<br /> <br /> '''ב'''. '''המהר&quot;ם''' '''בן חביב''' {תוספת יום הכיפורים (עט:)} כתב, &quot;ובהא דאמרי' דאכילת עראי היינו כביצה, כמ&quot;ש בגמ' סוכה ונפסק בשו&quot;ע (תרלט ס&quot;ב), ומשמע לכאורה דיותר מכביצה הוי קבע. וקשה דפת הבאה בכיסנין קיי&quot;ל באו&quot;ח סי' קסח דאוכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע מברך המוציא וג' ברכות, ונ&quot;ל דהוא '''שיעור ג' או ד' ביצים''' דהוא שיעור סעודה, כדקיי&quot;ל לענין עירוב (בסי' תסח) (ששם איתה ששיעור שתי סעודות לעירוב הוא שש ביצים לרמב&quot;ם ושמונה ביצים לרש&quot;י וכאן שיעורו הוא פרס לסעודה אחת, וא&quot;כ השיעור הוא שלוש או ארבע ביצים), וכן מעשים בכל יום שאוכל פת הבאה בכיסנין דהיינו בסקוגו&quot;ש קרוב לג' ביצים ואין מברכין ברהמ&quot;ז אלא מעין ג', ואמאי הא אמרי' דשיעור כביצה הוה עראי ומשמע דיותר[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn11|[11]]] הוי קבע[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn12|[12]]]&quot;. <br /> <br /> '''ג'''. '''בשו&quot;ע הגר&quot;ז''' (קס&quot;ח ס&quot;ח) דכתב ששיעור קביעות סעודה האמור כאן בשו&quot;ע, אינו כשיעור סעודה האמורה בעירוב שהוא כג' ביצים שהיא פחותה שבסעודת עניים הבריאים ושם סעודה עליה, אבל אינה סעודת רוב בנ&quot;א הבריאים, אלא '''כשיעור עומר לגולגולת''' לב' סעודות. עכ&quot;ל. וכ&quot;כ '''בערוה&quot;ש''' (אות טז) שהרי המן ירד בשיעור של עומר לגולגולת והוא מזון שני סעודות לכל אדם כל יום (ולפי&quot;ז כיון שהעומר הוא עשירית האיפה, והאיפה היא כשיעור ארבע מאות ושלושים ושתים ביצים, א&quot;כ שיעור עשירית האיפה הוא ארבעים ושלוש ביצים וחומש, וזה שיעור שתי סעודות, וסעודה אחת שהיא מחצית מזה, היינו עשרים ואחד ביצים ושש עשיריות), אלא שלא יתכן שבנ&quot;א יאכלו שיעור כ&quot;כ גדול בסעודה אחת, וכן העיר '''הגר&quot;מ פיינשטיין'''(אג&quot;מ ח&quot;ג או&quot;ח סי' לב), ומ&quot;מ כתב הגר&quot;ז בסידורו דשיעור זה דוקא בלא שבע, אבל אם אכל כשיעור ד' ביצים ושבע, מברך המוציא וברהמ&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא,''' דאיכא ג' דעות בפוסקים מהו שיעור קביעות סעודה, '''א'''. דעת המהר&quot;ם בן חביב ודעימיה דס&quot;ל דבאכילת ג' או ד' ביצים הוי קביעות סעודה, ושיעור זה נלמד מעירוב תחומין. '''ב'''. דעת הבית יוסף דשיעור קביעות סעודה והוא כסעודת ערב ובוקר, ושכן פסקו הגר&quot;א, והמשנ&quot;ב. '''ג'''. דעת שו&quot;ע הגר&quot;ז דשיעור קביעות סעודה הוא בערך עשרים ואחד ביצים.<br /> <br /> === '''הלכה למעשה.''' ===<br /> '''השו&quot;ע''' [סי' קסח סע' ו-ז] פוסק כרוב הראשונים, שמברכים על פת הבאה בכסנין &quot;בורא מיני מזונות &quot; וברכה מעין שלוש, וכשקובע סעודתו מברך &quot;המוציא&quot; וברכת המזון.<br /> <br /> השו&quot;ע פוסק שקביעות סעודה תלויה רק בשיעור שאחרים קובעים עליו סעודה. המשנה ברורה [סקכ&quot;ד] מביא מחלוקת אחרונים מהו השיעור שאחרים קובעים עליו סעודה. יש סוברים, ששיעור קביעות סעודה הוא ג' או ד' ביצים, שכן מצאנו בהלכות תחומין, שזה שיעור סעודה. יש סוברים, ששיעור קביעות סעודה הוא גדול יותר, כשיעור סעודה שלמה שאדם אוכל בבקר ובערב'''.'''<br /> <br /> המשנה ברורה [סקכ&quot;ד] פוסק בשם המגן אברהם [סקי&quot;ג] ושאר האחרונים, שאין צריך לשער בפת עצמו, אלא גם בבשר ושאר דברים שמלפתים איתו את הפת, שאף הם מצטרפים לשיעור קביעות סעודה.<br /> <br /> <br /> בהגדרת פת הבאה בכסנין מביא השו&quot;ע את שלוש הדעות של הראשונים:<br /> <br /> א. פת העשויה כמין כיסים שממלאים אותם דבש, סוכר, אגוזים, שקדים ותבלין.<br /> <br /> ב. עיסה שלש אותה בדבש או בשמן או בחלב, וכן עיסה שמערבב אותה עם מיני תבלין.<br /> <br /> ג. פת שעושים אותה כעכים יבשים וכוססין אותה.<br /> <br /> השו&quot;ע פוסק שהלכה ככל השיטות להקל, שעל כולם מברכים בורא מיני מזונות, אם לא קבע עליהם סעודה[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn13|[13]]].<br /> <br /> השו&quot;ע והרמ&quot;א נחלקו מה כמות השמן והדבש, שצריכים להוסיף לעיסה, כדי שהיא תחשב פת הבאה בכסנין. השו&quot;ע פוסק, שאם טעם התבלין והמי פירות ניכר בעיסה, הפת מוגדרת כפת הבאה בכסנין, ומברכים עליה בורא מיני מזונות. הרמ&quot;א חולק. לדעתו, &quot;זה נקרא פת גמור אלא אם יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין &quot;לעקיך&quot; שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר&quot;. '''המשנה ברורה''' [סקל&quot;ג] מסביר, שלדעת הרמ&quot;א פת הבאה בכסנין היא רק כשטעם התבלין ניכר יותר מטעם הקמח, או שכמות הדבש, השמן והחלב גדולה יותר מכמות המים.<br /> <br /> השו &quot;ע [סע' ח] פוסק שהאוכל בסעודה לקינוח פת שברכתה &quot;בורא מיני מזונות&quot;, מברך עליה ברכה ראשונה, מפני שברכת &quot;המוציא&quot; אינה פוטרתה, ואינו מברך ברכה אחרונה מפני שברכת המזון פוטרתה. המגן אברהם [סקכ&quot;ב] פוסק שדין זה אמור לגבי כל המינים שהשו&quot;ע הגדירם כפת הבאה בכסנין. '''הביאור הלכה''' [ד&quot;ה ] טעונים מביא שיש אחרונים החולקים על פסק המגן אברהם. לדעתם, כיוון שיש ספק מהו פת הבאה בכסנין, והשו&quot;ע פסק לקולא שכולם מוגדרים כפת הבאה בכסנין, כאן שיש ספק אם ברכת &quot;המוציא&quot; שבתחילת הסעודה פוטרת אותם, ספק ברכה לקולא ואין לברך . מובן שאם אוכל פת שגם נילושה במי פירות וגם ממולאת באגוזים ושקדים וגם יבשה עליהם כלל[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn14|[14]]] וכוססים אותה, מברך &quot;בורא מיני מזונות&quot; אפילו בתוך הסעודה. הביאור הלכה מכריע שעל פת הנילושת בדבש ומי ביצים לא יברך, אך על פת הממולאת במיני פירות ניתן לברך, שהרי רוב הפוסקים מודים שזו פת הבאה בכסנין.<br /> <br /> אמנם נראה שעל רוב העוגות שבזמננו יש לברך &quot;בורא מיני מזונות&quot; אפילו בתוך הסעודה. עוגות אלו עשויות מבלילה רכה, וכמות הקמח שלה מועט ביחס לחומרים האחרים, ולכן היא אינה גרועה מטרוקנין שמברכים עליו ללא קביעות סעודה &quot;בורא מיני מזונות&quot;. עוגות &quot;שטרודל&quot; עשוייות מבצק עלים, ולכן הן גם נלושות שמן וגם ממולאות בשקדים ואגוזים, וממילא ברכתן &quot;בורא מיני מזונות&quot; כמעט לכולי עלמא. גם על עוגות שמרים נראה שצריך לברך, שהרי הביאור הלכה פסק שהמברך על מאפה הממולא בפירות לא הפסיד, וגם הבצק שלהן נילוש עם סוכר וחומרי טעם. נוספים, כך שדינם גם כנילוש[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftn15|[15]]].<br /> <br /> הלכה חשובה נוספת היא ההלכה האחרונה [סע' יז] בסימן קסח, הלכה שמקורה בריא &quot;ז [מובא בשלטי הגבורים ל. אות א] ובאגור [סי' רטז]. השו&quot;ע פוסק: &quot;פשטידה הנאפה בתנור בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליו המוציא וברכת המזון&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בהסבר ההלכה. ט &quot;ז [סק&quot;כ] מפרש שבהלכה זו מדובר על פת הבאה בכסנין, ודברי השו&quot;ע שמברכים עליה &quot;המוציא&quot; וברכת המזון מתייחסים למקרה שקבע עליה סעודתו . המגן אברהם [סקמ&quot;ד] חולק ולדעתו הלכה זו אינה הלכה של פת הבאה בכסנין. פת הבאה בכסנין היא פת הבאה לקינוח, אבל פשטידה הנאכלת לשובע מוגדרת כלחם גמור, והמילוי שבתוכה אינו מבטלה משם לחם. לדעתו מברכים על הפשטידה &quot;המוציא&quot; וברכת המזון, אפילו כשאוכל ממנה מעט ואינו מתכוון לקבוע סעודה. המשנה ברורה [סקצ&quot;ד] מכריע כמגן אברהם, אלא &quot;אם עשויים רקיקים קטנים ומעורב בהן פתיתין של בשר וניכר שאין עשויין רק לקינוח אחר הסעודה&quot;.<br /> <br /> ניתן להסתפק אם דין זה נאמר רק לגבי פשטידה שהיא בצק רגיל הממולא בבשר ודגים, או שניתן ליישמו גם על בצק הנילוש בשמן ודבש. מסברא נראה שאין לחלק בין שני המקרים, אך מהדרכי משה המתייחס לדברי הבית יוסף שמברכים &quot;בורא מיני מזונות&quot; בכל מקרה שטעם התוספות מורגש בלחם ש&quot;אין המנהג כדבריו שהרי בשבתות וימים טובים ונשואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלים הרבה וניכר בהם במראה ובטעם&quot;. זאת אומרת שלמרות שהפת מיועדת לשובע ולא לקינוח מברכים עליה &quot;בורא מיני מזונות&quot;.<br /> <br /> סברת החילוק היא שיש שני סוגים שונים של פת הבאה בכסנין : א. לחם, שאין מברכים עליו המוציא, כיוון שלא קובעים עליו סעודה . ב. מזונות, שאם קובעים עליהם סעודה מברכים עליהם המוציא . בצק הממולא במיני מתיקה, שייך לקבוצה הראשונה, ולכן בדבר המיועד לשביעה, מברכים המוציא. בצק הנילוש במיצים, שייך לקבוצה השניה, ולכן אף המיועד לשביעה, נשאר מיני מזונות, ורק כשהוא אוכל שיעור של קביעות סעודה, מברך המוציא.<br /> <br /> <br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref1|[1]]] כדי להבין את השיעור שהוא אכל נחשב את זה כך כור=10 איפה, איפה= 3 סאים, סאה= 6 קבים, קב= 4 לוגים, לוג= 6 ביצים. נמצא 4 קבים שאכל ר' הונא הם בעצם 96 ביצים וזה יוצא 6 קילו לדעת הגר&quot;ח נאה ו9 קילו לדעת החזו&quot;א.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref2|[2]]] '''רבינו יונה''' (ד&quot;ה &quot;תליסר&quot;) הביא שני פירושים מה הכוונה שלא ברך. '''א'''. יש מפרשים שלא בירך לבסוף כלל מפני שלא היתה אכילה קבועה, וכן נראה מתוך מ&quot;ש הרי&quot;ף {נראה לי להסביר כיון שבדף מד: נאמר שברכת בור&quot;נ הוא מנהג לכן לא ברך}. '''ב'''. וי&quot;מ שלא בירך אלא בורא נפשות רבות בלבד. '''ורשב&quot;א''' באר שיש לברך מעין שלוש.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref3|[3]]] רש&quot;י מביא פירוש בשם רבותיו שהלחם שרב הונא אכל היה לחם רגיל, אמנם רש&quot;י דחה פירוש זה כיון שלא הגיוני לומר שאכלו לחם רגיל והרי חכמים החמירו על עצמם לא לאכול כזית עד כביצה.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref4|[4]]] והסבירו האחרונים דמ&quot;ש שמאכלה מועט הכונה שאין בה כזית דגן במה שאכל, אלא בצירוף התבלין.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref5|[5]]]&lt;nowiki/&gt;לפי הסבר זה יוצא לכאורה שיש מחלוקת בין דברי רש&quot;י להסבר הכס&quot;מ בדברי הרמב&quot;ם מה כמות התערובת שמכניס לעיסה כדי שפת זו תהפוך להיות פהב&quot;כ: לרש&quot;י משמע שצריך לסים כמות מרובה של תבלין ולפי הכס&quot;מ צריך שיהיה טעם ניכר בעיסה משמע אף אם שם מעט תבלין כל שהוא ניכר בעיסה הוא נהפך לפהב&quot;כ{נ&quot;מ זו אולי תשמש בהמשך להבנת מ&quot;ח שו&quot;ע ורמ&quot;א בכמות התערובת שיש לשים בעיסה}.  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref6|[6]]] משמע דווקא מיני מתיקה ויש לשאול מה הדין בעיסה שמילא אותה בבשר ודגים? שאלה זו תבורר בהמשך כמ&quot;ח מג&quot;א, ט&quot;ז.  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref7|[7]]] לכאורה אפשר להסביר עוד ביאור לפהב&quot;כ והוא מלשון '''כיסוי''' בדוגמת פיצה שכיסה את הפת בדברי טעם {לא ברור לי למה לא פרשו כך? אולי פשוט לא היה מציאות כזו בזמנם וכיום כיון שיש מציאות כזו אולי אפשר להשוות זאת לדין של ממולא}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref8|[8]]] יסוד זה של קביעות סעודה מוסכם על הכל '''הב&quot;י''' עצמו כותב &quot;דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלוש ברכות אפילו בכזית אלא כלחם '''שדרך בנ&quot;א לקבוע עליו'''&quot;<br /> <br /> וכתב גם '''בכס&quot;מ''' &quot;דלא קבעו חכמים לברך המוציא ושלוש ברכות אפילו בכזית, אלא בלחם שדרך בנ&quot;א לקבוע עליו&quot;.<br /> <br /> א&quot;כ מדוע הב&quot;י נימק שפוסקים כדברי כולם בגלל סב&quot;ל ולא כתב שאלו דוגמאות שונות לקביעות סעודה שאין בניהם מחלוקת?<br /> <br /> וראיתי בחוברת מאמרים הנקראת &quot;אסיף&quot; {מאמרו של הרב יוסף צבי רימון} שכתב ייתכן והוא סבור שהם עוסקים בשאלה מה רגילים האנשים לאכול כקביעות סעודה. אולם דבר זה תמוה, שהרי לא שייך לקבוע בכך מחלוקת אלא צריך לבחון בהתאם לכל דור ודור על מה רגילים לקבוע סעודה!.<br /> <br /> אלא שכנראה לפי הב&quot;י צריך שני דברים כדי לברך מזונות: '''א'''. אין לאכול צורת פת. '''ב'''. דרך העולם לאכול פת זו לתענוג, ולא לשביעה, לכן לפי שיטתו נחלקו הראשונים בהגדרה א' דהיינו מה נחשב צורת פת. מנהג העולם משפיע רק על דבר שאין בו צורת פת, ולא על דבר שיש בו צורת פת, כלומר לפי הב&quot;י צורת הפת השונה(שבה נחלקו הראשונים) היא סיבה וגורם כשלעצמו בהגדרה הבסיסית של לחם. דבר זה לא משתנה במהלך הדורות, ואם יש צורה של לחם הרי שזו סיבה בפני עצמה להגדירו כלחם. וא&quot;כ לחם לפי הב&quot;י יכול להיות מוגדר באחת משתי צורות או שיש לו צורת פת(ובכך נחלקו הראשונים וכיון שלדעתו זהו ספק דרבנן אנו פוסקים לקולא שכל אחת מהדעות בראשונים שחשבת כדבר שאין בו צורת פת וברכתו מזונות) או שדרך בנ&quot;א לקבוע עליו.<br /> <br /> לעומת זאת לפי '''המאמ&quot;ר''' הקביעה היחידה היא האם מנהג העולם לאכול לתענוג או לשביעה, ואם זה מנהג העולם אזי ברכתו מזונות ואין יותר משמעות לצורת הפת, ולפי זה צורת הפת היא סימן לדברים שדרך העולם לאוכלו לתענוג.         <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref9|[9]]] כי יש לשאול לכאורה למה שתשתנה ברכת פה&quot;ב בשינוי השיעור משארי אוכלים? כתב '''הרשב&quot;א''' (לח:) ד&quot;ה &quot;כיון&quot;, פת הבאה בכיסנין הא דלא מברכין עליה המוציא אפי' בכזית, משום דחשבינן ליה כמשתנה ממינו, והראיה דבפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית, ובפה&quot;ב לא מברכין אלא בורא מיני מזונות, אלא '''דכשקובע עליו סעודה עשאה כפת דעלמא,''' ואפי' לא קבע סעודה עליו אלא שאכל כדי קביעות אחרים, ג&quot;כ הרי הוא עושה אותו כפת והוה ליה לדידה כמי שלא נשתנה ממינו.<br /> <br /> '''הריטב&quot;א''' כתב (ד&quot;ה &quot;כל שאחרים&quot;), דפה&quot;ב '''תורת דייסא עליו ותורת פת''', תורת דייסא עליו כשאין קובע סעודתו עליו, ותורת פת עליו כשקובע סעודתו עליו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref10|[10]]] אמנם לענ&quot;ד זה לא הפשט ברמב&quot;ם.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref11|[11]]] צריך ביאור למה באכילה מחוץ לסוכה אין לאכול יותר מכביצה מחוץ לסוכה ונקרא קבע?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref12|[12]]] יש להדגיש ששיעור זה לא הובא באף ראשון.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref13|[13]]] עיין '''ב&quot;ח''' [סע' דג &quot;ה מיהו] החולק על פסק השו&quot;ע, ולדעתו כשהפת ממולאת במינים אחרים שכמותם גדולה מכמות הקמח, מברכים &quot;בורא מיני מזונות&quot;, אך כשהעיסה נלושת בדבש ושמן אף ללא מים כלל, וכמות הקמח גדולה מכמות השמן והדבש, יש ספק בברכתה ואין לאוכלה אלא בתוך הסעודה.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref14|[14]]] עיין '''ביאור הלכה''' [סע' דז &quot;ה והלכה] המביא את המאמר מרדכי, שאין הכרח לומר שיש מחלוקת בין הדעות  השונות, ויכול להיות שכולם מוגדרים כפת הבאה בכסנין. לפי הבנה זו ודאי שצריך לברך &quot;בורא מיני מזונות&quot; אפילו בתוך הסעודה.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פת הבאה בכסנין.docx#%20ftnref15|[15]]] אמנם לא ברור שכמות הסוכר וחומרי הטעם מספיקים להגדירם כפת הבאה בכסנין לשיטת הרמ&quot;א, אך נראה שכאן ניתן לצרף את פסקו של הבית יוסף.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17308 2021-10-06T11:22:06Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> =='''מקום בציעת הפת'''==<br /> {{מקורות||סנהדרין קב:, ברכות לט., מו.|(ברכות פ&quot;ו ה&quot;א|ברכות ז,ג|אורח חיים קסז,א}}<br /> '''הקדמה'''בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> ==='''א'''. '''&lt;u&gt;מקום הבציע.&lt;/u&gt;'''===<br /> נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> ===&lt;u&gt;'''פסיקת הלכה:'''&lt;/u&gt;===<br /> '''שו&quot;ע'''(סימן קסז,א) פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה'''&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''אם הפת נשרפה'''&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> =='''ב'''. '''&lt;u&gt;זמן הבציע.&lt;/u&gt;'''==<br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.'''<br /> <br /> ===&lt;u&gt;'''הלכה למעשה.'''&lt;/u&gt;===<br /> כתב '''שו&quot;ע'''(קסז,א) בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> =='''ג'''. &lt;u&gt;'''שיעור הבציע.'''&lt;/u&gt;==<br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> ===&lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt;===<br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''דין חיתוך הלחם בשבת'''&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17307 2021-10-06T11:21:19Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> =='''מקום בציעת הפת'''==<br /> {{מקורות||סנהדרין קב:, ברכות לט., מו.|(ברכות פ&quot;ו ה&quot;א|ברכות ז,ג|אורח חיים קסז,א}}<br /> '''הקדמה'''בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> ==='''א'''. '''&lt;u&gt;מקום הבציע.&lt;/u&gt;'''===<br /> נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> ===&lt;u&gt;'''פסיקת הלכה:'''&lt;/u&gt;===<br /> '''שו&quot;ע'''(סימן קסז,א) פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה'''&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''אם הפת נשרפה'''&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> =='''ב'''. '''&lt;u&gt;זמן הבציע.&lt;/u&gt;'''==<br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.'''<br /> <br /> ===&lt;u&gt;'''הלכה למעשה.'''&lt;/u&gt;===<br /> כתב '''שו&quot;ע''' בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> =='''ג'''. &lt;u&gt;'''שיעור הבציע.'''&lt;/u&gt;==<br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> ===&lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt;===<br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''דין חיתוך הלחם בשבת'''&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17113 2021-08-22T11:14:10Z

<p>משה אליהו יעקב: /* מקום בציעת הפת */</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> =='''מקום בציעת הפת'''==<br /> {{מקורות||סנהדרין קב:, ברכות לט., מו.|(ברכות פ&quot;ו ה&quot;א|ברכות ז,ג|אורח חיים קסז,א}}<br /> '''הקדמה'''בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> ==='''א'''. '''&lt;u&gt;מקום הבציע.&lt;/u&gt;'''===<br /> נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> ===&lt;u&gt;'''פסיקת הלכה:'''&lt;/u&gt;===<br /> '''שו&quot;ע''' פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה'''&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''אם הפת נשרפה'''&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> =='''ב'''. '''&lt;u&gt;זמן הבציע.&lt;/u&gt;'''==<br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.'''<br /> <br /> ===&lt;u&gt;'''הלכה למעשה.'''&lt;/u&gt;===<br /> כתב '''שו&quot;ע''' בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> =='''ג'''. &lt;u&gt;'''שיעור הבציע.'''&lt;/u&gt;==<br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> ===&lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt;===<br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''דין חיתוך הלחם בשבת'''&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17112 2021-08-22T11:12:45Z

<p>משה אליהו יעקב: /* מקום בציעת הפת */</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> =='''מקום בציעת הפת'''==<br /> {{מקורות||סנהדרין קב:, ברכות לט., מו.|(ברכות פ&quot;ו ה&quot;א|ברכות ז,ג|אורח חיים קסז,א}}<br /> '''הקדמה'''בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> === '''א'''. '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;''' ===<br /> נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> === &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה:'''&lt;/u&gt; ===<br /> '''שו&quot;ע''' פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה'''&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''אם הפת נשרפה'''&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> == '''ב'''. '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;.''' ==<br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.'''<br /> <br /> === &lt;u&gt;'''הלכה למעשה.'''&lt;/u&gt; ===<br /> כתב '''שו&quot;ע''' בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> == '''ג'''. &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt; ==<br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> === &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt; ===<br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''דין חיתוך הלחם בשבת'''&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%9A_%D7%91%D7%A1%D7%93%D7%99%D7%9F&diff=17110 2021-08-21T23:10:20Z

<p>משה אליהו יעקב: יצירת דף עם התוכן &quot;בס&quot;ד פירס עליה סדין. כהמשך לסוגיא הקודמת שבה עסקנו במסכך מתחת האילן אנו עוברים לסוגיה דומ...&quot;</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> פירס עליה סדין.<br /> כהמשך לסוגיא הקודמת שבה עסקנו במסכך מתחת האילן אנו עוברים לסוגיה דומה במקצת לאדם הפורס סדין על סוכתו בשביל שהוא יגן עליו מפני החמה או מפני הענפים שלא יפלו מגג הסוכה לתוך תבשילו וכדו'.<br /> כותבת המשנה(י.) &quot;פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסולה&quot; <br /> אמנם הגמרא אומרת שאם הניח סדין זה לנוי הסוכה כשרה. ובהמשך הגמרא מגבילה את היתר נויי סוכה ומביאה מחלוקת לגבי מקום הנחת הנוי שרב נחמן התיר להניח את נוי הסוכה עד גובה עשרה טפחים מהסכך ואילו רב חסדא ורבב&quot;ה אוסרים עד ארבע טפחים. <br /> כיון שסוגיא זו מקבילה למסכך תחת האילן לכן ביאור המשנה, תלוי לכאורה בשיטות הראשונים לעיל נתחיל לפרטם בעז&quot;ה.<br /> שיטת רש&quot;י: אם ניזכר בסוכה שתחת האילן רש&quot;י כתב שאם הסוכה צילתה מרובה מחמתה אף בלי האילן, ודאי כשרה היא אע&quot;פ שהיא עומדת תחת האילן, הואיל והאילן חמתו מרובה מצילתו, הסוכה כשרה מכיון שאם תסיר את צל האילן עדיין צל הסוכה יהיה רב ויכשיר את הסוכה לכן לא אומרים שיצטרף סכך פסול לכשר, מכיון שדין זה נאמר רק כאשר צריכים להשתמש בצל האילן לתוספת הסכך אמנם אם צל האילן מרובה מחמתו אז אפילו שהסוכה מסוככת כהלכתה הסוכה נפסלת מדין סכך פסול שמצטרף לכשר.<br /> וה&quot;ה למניח סדין מפני החמה או הנשר כיון שמניח את הסדין על מנת להגן עליו ואין שם סכך אלא על דבר שבא להגן ולכן סכך זה הוא פסול ופוסל לכן הסוכה נפסלת אף אם הסוכה מסוככת כהלכתה. <br /> <br /> נמצא שהמשנה העוסקת בעושה סוכתו תחת האילן עסקה בכשרות הסכך כלומר האם צריך{ופוסל} את צל האילן או לא, ואילו אצלינו בסדין המשנה עוסקת האם סדין זה חשוב סכך. <br /> והקשו תוס' ורא&quot;ש על פירוש זה א&quot;כ מדוע הכשיר ר' חסדא כשפירס את הסדין לנוי, במה שונה הדבר מפירס מפני החמה או הנשר, והלא סיכך בדבר המקבל טומאה?<br /> ובדברי רש&quot;י מבואר שהדבר תלוי מה הייתה כוונתו בפריסת הסדין, שאם כוונתו לפורסו מפני החמה או הנשר פסולה כיון שאין זה צורך הסוכה אלא צורך האדם ואינו בטל לגבי הסוכה, ואילו אם הניחו לנוי כשרה כיון שהוא לצורך הסוכה ובטל לסוכה. <br /> לפי פירוש זה של רש&quot;י מובן למה הפורס סדין לנוי הסוכה כשירה כיון שהנוי לא נחשב סכך ואינו עשוי להגן מימלא הוא לא יפסול את הסוכה.<br /> תוס'(ד&quot;ה נויי סוכה) הביא שני תנאים כדי לפסול סוכה במסכך בנוי א. סוביקטיבי- כלומר דירה סרוחה שהנוי מפריע ב. אובייקטיבי- כלומר אין שיעור מספיק בסוכה.<br /> ולכן אדם המסכך בסוכה בגובה 10 טפחים והנויי יורד בגובה הסוכה ומצד הדין הסוכה צריכה להיפסל כדין הוצין היורדין לסוכה (ד.) הפוסלים את הסוכה ומחדשים תוס' כאן כיון שהניח את הנוי מרצונו אז אין את הפסול של דירה סרוחה כיון שהוא רוצה בו{משא&quot;כ הוצין} וגם הוא בטל לסוכה ולכן גם מצד שיעור הסוכה היא כשרה.<br /> אמנם הגמרא אומרת שאם סם את נוי הסוכה בדופנה של הסוכה ואין בסוכה שיעור 7 על 7 הנוי לא מתבטל וצ&quot;ע למה?<br /> הרב ביאר חילוק זה ואמר שדין זה שצריכה הסוכה להיות גבוהה עשרה אין אנו יודעים אלא מדרשה{כרובים ה.} ומשמע שבלא זה הסוכה ראויה לישיבה אף בפחות מגובה עשרה אלא שהיא דירה סרוחה וכאן שמדובר בנויי סוכה לא שייך לפסול מדין דירה סרוחה שמאחר שנעשה לנוי אין הסוכה נחשבת דירה סרוחה. משא&quot;כ לענין רוחב שבעה טפחים של הדפנות דבר זה אנו יודעים מסברא שאין הסוכה ראויה לישיבה בפחות מרוחב זה, ולכן כשיש נויי סוכה הממעטים את שיעור רוחבה אינה ראויה לישיבה ונפסלת בכך {ומצאתי שכך ביאר הערוך לנר}. <br /> אם הנוי היה מרוחק ארבע טפחים {אליבא דר&quot;ח שכך נפסקה ההלכה} כיון שמרחק זה הוא מרחק חשוב אז הנוי מקבל משמעות ולכן הוא נחשב אוהל.<br /> אח&quot;כ הגמ' מביאה מעשה ביניים בחפץ שאדם מניח על הסוכה אמנם לא לצורך הסוכה ולא לצורך האדם אלא לצורך הבגד וכך כותבת הגמרא עבדו של רב אשי נרטב בגדו והוא שטח אותו על הסוכה כדי שיתייבש לו ואז ר' אשי אמר לו שיסיר את הבגד משם כדי שאנשים לא יחשבו אחר שהבגד יתייבש שהוא מסכך בסכך פסול משמע מכאן שאם הבגד היה רטוב היה אפשר להניח אותו שם ליבוש אבל כשהבגד רטוב אין חשש כי רואים שהוא רטוב.<br /> <br /> לפי איך שהסברנו ברש&quot;י מקרה זה מובן מאוד כיון שלא הניח בגד זה כדי להגן אלא רק כדי שיתיבש הסוכה כשרה ולא נפסלת הראיה שרב אשי לא אמר לו שהסוכה פסולה אלא רק חשש שהוא שמא הבגד יתיבש אנשים יחשבו שבגד זה ניתן להגן ומשמש לסכך לכן ר' אשי אמר לו להורידו מהסוכה, ובאמת גם מה שהוא לצורך הבגד לא פוסל את הסוכה ומה שהגמרא כתבה דוקא לנאותה הוא כדי לחדש שאע&quot;פ שהנוי הוא לצורך הסוכה מ&quot;מ הוא מתבטל וכ&quot;ש בגד שהוא לא לצורך סוכה שיתבטל.<br /> נשאלת השאלה איך הוא השתמש בסוכה הרי זה ביזוי מצווה?<br /> תירץ המאירי שזה היה בערב חג והקדושה לא חלה על הסוכה ולכן לא שייך ביזוי.<br /> עוד י&quot;ל כיון שהוא לא פוגע בגוף המצווה אין כאן ביזוי משא&quot;כ נרות חנוכה שבהם כתוב &quot;אין לנו רשות להשתמש בהם&quot; ולכן אע&quot;פ שלא פוגעים בהם עדיין אסור משא&quot;כ סוכה שנועדה לשימוש שלא פוגע בסוכה.<br /> שיטת ר&quot;ת.<br /> לפי שיטת תוס' הדנים בשאלת הקדימה שאם קדמה הסוכה לסכך הפסול אז הסוכה כשרה והיא לא יכולה להיפסל לא מדין סכך פסול ולא מדין שני סככים, וגזרת הכתוב &quot;בסוכות תשבו&quot; הוא דוקא לאילן שקדם לסוכה כפי שפתחה המשנה הקודמת, העושה סוכתו תחת האילן פסולה משום גזירת הכ' אבל כשהסוכה קדמה לאילן הסוכה כשרה.<br /> הראיה מהמשנה של הדלה עליה את הגפן וסיכך על גבה משמע שאם סיכך קודם שהדלה את הגפן הסוכה כשרה.<br /> א&quot;כ לפי זה איך נסביר את המשנה שהפורס סדין מפני החמה ומפני הנשר הסוכה פסולה והרי הסוכה קדמה?<br /> י&quot;ל שהסוכה מסוככת כהלכתה והוא פורס את הסדין כדי שהסכך לא יתיבש כלומר בלא הסדין יתייבש הסכך מפני החמה ופריסת הסדין נועד למנוע מהסכך לינשור, וכיון שהסכך לא יחזיק מעמד אז זה מראה על פסול עצמאי של הסכך ונמצא שהסוכה פסולה כשפורס סדין מכיון שאין מספיק סכך כשר.<br /> <br /> לפירוש זה של ר&quot;ת אם נקביל זאת למסכך תחת אילן נראה שגם בסוגייתנו וגם בסוגיה שם המשניות עוסקות בצריכות של הצללים השונים שם בצורך האילן וכאן בצורך הסכך וא&quot;כ מה באה משנתנו לחדש?<br /> תירץ החת&quot;ס שלכן הביא תוס' את שיטת ר&quot;ת ללמד אותנו שאע&quot;פ שהסכך עצמו כשר כיון שהוא לא יכול להחזיק מעמד במשך שבעה ימים ובעצם סימת הסדין מראה על פסול עצמאי בסכך הייתי חושב לפוסלו מדין מעמיד קמ&quot;ל כיון שהסוכה עכשיו כשרה ואינו יצטרך את המעמיד אלא אח&quot;כ לא יפסל מדין מעמיד.<br /> אם נמשיך אם תירוץ זה יהיה מובן למה אם סיכך לנוי הסוכה כשרה, כיון שהנוי לא מונע מהסוכה להיפסל לכן הסוכה כשרה.<br /> א&quot;כ שהסוכה קדמה היא לא נפסלת מדין שני סככים וסכך פסול אז למה אם הניח את הנוי בריחוק של ארבע טפחים הסוכה פסולה? י&quot;ל משום אוהל המפסיק כדוגמת אדם היושן תחת מיטה כיון שהוא לא יושב מתחת סוכה אלא מתחת מיטה או נוי נוצר כאן אוהל המפסיק בינו לסוכה משא&quot;כ אם היו שני סככים כיון שנמצא בתוך הסוכה הכשרה לכן אפילו אם יהיה מעליו סכך פסול הסוכה לא נפסלת. <br /> המאירי מהסיפור של עבדו של רב אשי שהניח את בגדו וכל החשש מפני מראית עין שלא יאמרו שלצורך השלמת צל הונחה שם מביא הוכחה לשיטת ר&quot;ת שאומר שסוכה המסוככת באופן שצילתה מרובה מחמתה, אינה יכולה ליפסל שוב ע&quot;י סכך פסול עליה שאם נאמר שנפסלת מדוע חשש רב אשי רק למראית עין הלא כיון ששם עליה הבגד נפסלה משום צירוף סכך פסול. והביא המאירי בשם גדולי הדורות שבקאטלונייאה שיישבו שגם להסוברים שסכך פסול שסכך פסול מצטרף לפסול אפילו סוכה שצילתה מרובה מחמתה, מ&quot;מ כשהניח ע&quot;מ לייבש אינו פוסל כיון שרק סכך שהונח לצורך סיכוך פוסל, משא&quot;כ כאן שהונח רק לייבשו, והרי הוא יותר טוב מאשר אם הונח לנאות את הסוכה, שלכו&quot;ע כשר בכך ולכן הוצרך רב אשי למרעית העין כדי לאסור.<br /> המאירי עצמו דחה, שיתכן וכששתח מנימין את הכתונת על הסוכה לא היה אדם בסוכה, ולא היה אדם הצריך באותה שעה ליכנס בה לא לאכילה ולא לשינה וכו' אלא שהיתה השעה צריכה להם לעסקיהם{ולא שההו בסוכה או שיש לומר שע&quot;כ לא ביום טוב היה אלא בחולו של מועד, שהרי ביו&quot;ט אסור לפרוס את הבגד על הסוכה משום אוהל} ולכן כל מה שהיה לחשוש שם הוא למרעית עין ומביא עוד טעם שלא תחשוב שעובר על ביזוי מצווה כיון שמדובר בערב חג ולא חלה עדיין קדושה על הסוכה .<br /> ומכאן הקשה הריטב&quot;א לשיטת ר&quot;ת מה החשש של מראית עין הרי לשיטת ר&quot;ת ס&quot;ל בסוכה שצילתה מרובה מחמתה אינה נפסלת ומה כל החשש של הרואים הרי גם אם יסככו על הסכך הכשר בסכך פסול הסוכה לא תיפסל?<br /> י&quot;ל שהלא מ&quot;מ בסוכה שחמתה מרובה ופרס עליה סדין לעשותה צילתה מרובה, שפסולה לר&quot;ת הוא משום שהסדין הוא מקבל טומאה ואינו ראוי לסכך, ולכן זהו שאמר ר' אשי שחשש שכשיראו שהסוכה כשרה אע&quot;ג שהסדין גורם שתהיה צילתה מרובה יאמרו שדבר המקבל טומאה כשר לסכך בו.<br /> שיטת בעל המאור.<br /> שיטה זו דומה במקצת לשיטת ר&quot;ת באומרה שאם הסוכה קדמה לסכך הפסול אין הסוכה נפסלת כיון שצל הסוכה קדם אמנם כל זה מדובר בסכך פסול בדוגמת אילן משא&quot;כ אם האילן היה צילתו מרובה כיון שגם הוא נחשב לסכך שהרי הוא מצל על הסוכה ולכן הסוכה נפסלת מדין שני סככים שצל האילן מבטל צל הסכך ואין אומרים שמועיל קדימה של סוכה בפסול של שני סככים.<br /> טעם החילוק בין פסול של סכך פסול שמועיל קדימה של הסוכה לבין הפסול של שני סככים שבה לא מועיל הקדימה של הסוכה הוא, שאם מדובר בסכך פסול כיון שצל הסכך הכשר קדם הסוכה כשרה כי סכך הפסול לא משפיע על צל הכשר משא&quot;כ שני סככים שזה גזירת הכתוב &quot;בסוכות תשבו&quot; ולא סוכה שתחת סוכה, והראיה שהרי הגמ' אמרה על אילן שחמתו מרובה {כלומר סכך פסול} &quot;הא קא מצטרף פסול כשר&quot; כלומר לא שייך הפסול של סוכה שתחת סוכה.<br /> וה&quot;ה בפורס סדין מפני החמה או הנשר הסוכה נפסלת מדין שני סככים כיון שצל הסדין מבטל את צל הסכך, ולא משנה כמה רחוק הסדין מהסכך אפילו בתוך ארבע לסכך הוא פוסל את הסוכה.<br /> לפי זה המסכך בסדין לנוי הסוכה כשרה מכיון שהסדין לא משמש לסכך אז הוא בטל לסכך ואכן הסוכה לא נפסלת אבל אם הנוי היה מרוחק מהסכך 4 טפחים הסוכה נפסלת מדין שני סככים מכיון שמרחק זה מקנה חשיבות עצמאית לנוי ולכן הוא פוסל הסוכה מדין שני סככים.<br /> המקרה של מנימין עבדו של רב אשי שהניח את בגדו על הסוכה ורב אשי אמר לו להורידו לכשייבש והרי לשיטה זו הסוכה קדמה וגם הוא לא משמש לצל אז מה החשש שיראו בגד זה על הסוכה?<br /> י&quot;ל כמו ר&quot;ת שהרואים יחשבו שהוא מסכך רק עם הבגד הזה ואין מתחת הבגד סכך כשר לכן רב אשי אמר לו להוריד הבגד.<br /> שיטת הגאונים.<br /> שיטה זו סוברת שאין סכך פסול פוסל את הסוכה{ולא משנה מי קדם} א&quot;כ למה המסכך בסדין מפני החמה או הנשר הסוכה תיפסל?<br /> כתבו התוספות שמדובר בסוכה שחמתה מרובה מצילתה והיא נעזרת בסדין שישמש לצל בסוכה ולכן הסוכה נפסלת מכיון שאין מספיק סכך כשר ולא בגלל הסדין.<br /> ולפי זה הטעם שבפורס את הסדין לנאותה שהסוכה כשרה הוא באופן זה מדובר שצילתה של הסוכה מרובה מחמתה אף בלא הסדין ואין הסדין מסייע כלל לריבוי צילתה של הסוכה. אבל אם הנויים היו במרחק של ארבע טפחים מהסכך הסוכה פסולה מדין שני סככים כנ&quot;ל.<br /> גם המקרה של מנימין כל חשש הבגד הוא שהרואים יחשבו שהוא מסכך רק בבגד כנ&quot;ל {בעה&quot;מ,ר&quot;ת}.<br /> שיטת הר&quot;ן, רא&quot;ש.<br /> לשיטתם סכך פסול פוסל הסוכה ולכן המסכך בסדין מפני החמה או הנשר פסול מדין סכך פסול.<br /> ולכן אם הוא פורס את הסדין לנוי הסוכה כשרה כיון שהסדין מתבטל לסכך.<br /> ואם הנוי היה מרוחק מהסוכה ארבע טפחים הסוכה פסולה מדין סכך פסול .<br /> והמקרה של מנימין עבדו של רב אשי כיון שהבגד הונח שם לא לנוי אז הסוכה נפסלת אז למה כשהבגד רטוב הוא התיר לו להשאירה על הסוכה והרי הוא לא בטל לסכך?<br /> י&quot;ל שבאמת כל זמן שמשתמשים בסוכה הסוכה פסולה ולא יוצאים יד&quot;ח כיון שהבגד פוסלה אבל כשהבגד רטוב האנשים מבינים שאין אנשים כרגע בסוכה ולכן אין חשש שהרואים יסברו שמשתמשים בסוכה.<br /> סיכום השיטות<br /> <br /> סדין מפני החמה - פסול סדין לנוי -כשר נויי סוכה המופלגין ארבע- פסולה{כר&quot;ח} חשש רואים בבגד ליבוש.<br /> גאונים{לא משנה מי קדם} אין מספיק סכך. יש מספיק סכך. שני סככים. אין שם סכך.<br /> ר&quot;ת{תלוי מי קדם} מונע את פסול הסכך. לא מונע פסול. אוהל המפסיק. אין שם סכך.<br /> בעל המאור{תלוי מי קדם} שני סככים. בטל לסכך. שני סככים. אין שם סכך.<br /> רש&quot;י סכך פסול פוסל. לא נחשב סכך{אינו עשוי להגן}. שני סככים. ניתן להגן{אפילו שבאמת לא ניתן להגן}.<br /> רא&quot;ש,ר&quot;ן סכך פסול פוסל. בטל לסכך. סכך פסול. יחשבו שמשתמש תחתיו.<br /> <br /> ריטב&quot;א: חידש שלושה חידושים בסוגיה, א. הפורס סדין מפני החמה או הנשר הסוכה פסולה מדין שני סככים אפילו שקדמה הסוכה הכשרה וגם אין צריך שיהיה מרווח כדי שהסוכה תיפסל מדין שני סככים.<br /> ב. המניח בגד ליבוש על הסוכה אינו פוסל את הסוכה וזה עדיף גם מסדין לנוי כיון שהוא לא קבוע בסוכה וגם לא עשוי להגן וגם יסירו אותו אח&quot;כ לכן הוא בטל משא&quot;כ נוי הייתי חושב שלא יתבטל כיון שהוא נשאר קבוע בסוכה.<br /> ג. בנויי סוכה המופלגין ארבע הביא את דעת רבו החולק עליו: שהוא סובר שהסוכה פסולה{למ&quot;ד סכך פסול או לדידן אם הנוי קדם} אף אם הנוי חמתו מרובה מצילתו,<br /> והרא&quot;ה{רבי אהרון מלוניל} רבו חלק עליו ואומר שהסוכה פסולה רק אם הנוי צילתו מרובה מחמתו אבל אם חמתו מרובה מצילתו הסוכה כשרה כיון שהנוי בטל לסכך.<br /> הרשב&quot;א הקשה לגבי סיכוך נוי למה הוא לא יפסול את הסוכה הרי הוא עושה צל ונמצא מסכך בסכך פסול?<br /> ותרץ שסדין לנוי כשר מדין &quot;תשבו כעין תדורו&quot; ולכאורה למה לא אמר פשוט בגלל שבטל? אלא שרצה ללמד אותנו שתי דברים א. כל דבר שאינו עיקר הסכך אינו פוסל {ולאו דוקא נוי} ב. דווקא דבר הניכר שאינו לצורך הסכך הסוכה כשרה.<br /> נמצא שאדם המניח בגד ליבוש- לפי הרשבא פסול{דאו'} מעיקר הדין {כיון שנלמד מפסוק אז זה עניין של גדר ולא של מראית עין}<br /> אמנם לפי המאירי לפי מה שאמרנו לעיל הסוכה פסולה מדין גזירה{דרבנן} של חשש הרואים<br /> <br /> סתימת הפוסקים – חומרה בעלמא. <br /> שו&quot;ע(תרכט) פסק כרא&quot;ש,ר&quot;ן,רש&quot;י שסכך פסול פוסל. והביא י&quot;א(ר&quot;ת) וא&quot;ר כתב שכיון שיש עוד פוסקים שסוברים כר&quot;ת לכן אם יורד גשם מותר להישאר בסוכה ולברך.<br /> אולם מ&quot;ב לא ס&quot;ל כך אלא ישב בלי לברך. <br /> ביה&quot;ל הביא טור שפסק כר&quot;ת שלגבי סדין הנועד לייבוש הסדין לא פוסל את הסוכה ומצד שני כתב אם זה לא לנוי פסול {משמע אפילו לייבוש}? ותרץ הב&quot;ח לא לנוי הכוונה לא לצורך כלל כמו הרשב&quot;א.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%98%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA_%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97&diff=17109 2021-08-21T22:56:20Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> בס&quot;ד{{מקורות||ברכות מ ע&quot;א|||אורח חיים קסח ,ה }}<br /> <br /> === '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה.&lt;/u&gt;''' ===<br /> איתה '''בברכות''' (מ.) &quot;אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא{מיד} אמרו ליה הדר מר משמעתיה, אמר להו לית דין צריך בשש{פת זו נקיה היא זו ואין צריך לחכות למלח}&quot;<br /> <br /> === &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt; ===<br /> כתב '''שו&quot;ע''' &quot;לא יבצע[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftn1|[1]]] עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה. ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין&quot;<br /> <br /> '''המ&quot;ב'''(סק&quot;כז) הביא שתי טעמים למה צריך לטבול הפת במלח: ראשון כדי שתהיה הפת נאכלת בטעם משום כבוד הברכה שלא מברך על פת תפלה שנית מפני שיש לחוש שמחמת שאינו רוצה לאכול הפת בלא ליפתן יבקש מלח בין ברכה לטעימה ולכתחילה אין להפסיק בזה ולכן הצריחו שמתחילה יביא מלח (טעם זה כ' בשם '''גר&quot;א''').<br /> <br /> כתב '''בא&quot;ח'''(אמור י) ואם בירך המוציא ולא הביאו המלח לא ימתין אלא יבצע מיד ויאכל ובעת שיביאו המלח על השולחן יטבול בו שארית הפרוסה שלוש פעמים '''וכ&quot;כ כה&quot;ח'''(לז, לט) והוסיף בשם אור צדיקים שכשאין לו מלח יטביל הפרוסה שלושה פעמים בפת עצמה לפי שלחם אותיות מלח. '''והלכה ברורה''' (שמז) כתב כדברי '''פמ&quot;ג, מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כה) שאם ברך ברכת המוציא קודם שיביאו לפניו מלח או לפתן יבצע הפת וימתין מעט מלאכול עד שיביאו לפניו מלח או לפתן {וזה כוונת המ&quot;ב 'וצריך להמתין קצת מלאכול' שאת הבציעה יש לעשות ואז ימתין מעט} ומ&quot;מ אם ימתין עד שיביאו לו מלח וע&quot;י זה יהיה שהיה מרובה ויש חשש שיגיע להיסח הדעת אין לחכות.<br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כו) אם רבים מסובים צריך להמתין מלברך{כלומר דין הגמ' הוא על הברכה} עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכים לטעום מיד אחר הברכה. <br /> <br /> אם הפת שאוכל היא טעימה (מתובלת) ולא צריכה מלח או שמתכוון לאכול פת חריבה בלי מלח אז אין חובה להוסיף מלח הסביר '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כח) שאין בכך משום הטעם הראשון- כבוד ברכה כיון שאין דעתו לאכול כלל בסעודה מלח ותבלין וגם לטעם השני החושש מהיסח הדעת לא שייך כאו כיון שאין דעתו לבקש אח&quot;כ מלח.<br /> <br /> אפי' אם הייתה הפת נקייה או מתובלת אם רצה להמתין עד שיביאו לפניו מלח כתבו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כט)''', הלכה ברורה'''(שמט) רשאי לעשות כן ואין זה נחשב להפסק בין נט&quot;י לברכת המוציא כיון שהוא צורך הסעודה וזה כ&quot;ש שאם מרן התיר בסעיף ו' שאפילו דבר שאינו צורך הפת לא הוי הפסק בין ברכה לטעימה אם כן כ&quot;ש בין נטילה לברכה והוסיף '''כה&quot;ח'''(לט) שאף שלפי הפשט ומרן לא צריך מלח מ&quot;מ לפי הסוד יש להמתין למלח ואפילו הפת נקייה כדי לקיים הכוונות שמכוונים בטבילת הפת במלח ומ&quot;מ אין להתעכב כ&quot;כ עד שיבוא לידי היסח הסעת(כ&quot;כ '''מג&quot;א''').   <br /> <br /> אבל אחר שברך המוציא לכתחילה אין לו להמתין למלח- '''הלכה ברורה'''(שם). <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' אפי' שנתבאר שאם הפת מתובלת מן הדין אין צריך לטבלה מ&quot;מ ראוי ונכון שיטבול פת במלח בכל ענין והביא שני טעמים: אחד ('''ב&quot;י בשם שבלי הלקט''') כי השולחן של האדם דומה למזבח שנאמר &quot;וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'&quot; והאכילה כקורבן ונאמר &quot;על כל קורבנך תקריב מלח&quot; וזה מכפר כמו מזבח.<br /> <br /> כתב '''שער הציון'''(כו) ולכן אסור להרוג כינה על השולחן וכ&quot;כ '''כה&quot;ח'''(מא) בשם ספר חסידים שההורג כינה על השולחן כהורג כינה על המזבח וכתב כינה לאו דוקא אלא הוא הדין פרעוש ונראה לו מטעם זה שגם סכין אין להניח בשולחן בשעת הסעודה ורק כשצריך לסכין ישתמש בה ויניחנה אצלו ולא אצל השולחן והוסיף שגם בשולחן שלומד עליו יש לנהוג כך.<br /> <br /> והוסיף '''ערוך השולחן''' שלא יעשה דבר מאוס בשולחן.  <br /> <br /> והטעם השני בשם '''התוספות'''- שאף שמעיקר הדין אין צורך להביא מלח על השולחן שהרי בזמנינו הלחם נקי ומוטעם, מכל מקום מצוה מן המובחר להביא גם בזמנינו מלח, משום שמבואר '''במדרש''' שבשעה שהמסובים יושבין על יד השולחן וממתינים זה לזה עד שיטלו כולם את ידיהם השטן מקטרג עליהם כי בטלים הם בשעה זו מהמצוות, והמלח שעל השולחן בא לזכרון לברית המלח שכרת הקב&quot;ה עם בני ישראל ומגן עליהם והוא כעין הציווי למלוח את הקורבנות. המלח הוא דבר שאינו מתקלקל אלא להיפך תכונתו היא לשמור על המאכלים שלא יתקלקלו. ויש בכך להזכיר את הנצח בדומה לברית של עם ישראל עם הקב&quot;ה שהיא ברית נצחית [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftn2|[2]]]. ובנוסף הבאת המלח הדומה לקורבן מזכירה לנו את ייעודנו להעלות את העולם החומרי לעבודת ה'.<br /> <br /> טעם נוסף יש בשם '''בעל השפתי כהן''' [מגורי האריז&quot;ל], כי חורבנה של סדום היה בגפרית ומלח, כיון שלא קיימו מצוות הכנסת אורחים, ולפיכך נצטווינו להביא מלח קודם לכל אכילה כדי שנזכור להזהר מפורענות זו ונרבה בהכנסת אורחים על שולחננו.<br /> <br /> וסיים הרמ&quot;א ועיין לקמן סוף סימן ק&quot;ע ששם נאמר דלדידן פת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגים באכילת מלח אחר הסעודה אפילו הכי כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לג) מ&quot;מ מצוה להניחו על השולחן.<br /> <br /> כתב '''כה&quot;ח'''(לז) כתב בשער המצוות הלחם והמלח אותיות שוות הם ועולה בגימטריא שלוש הויו&quot;ת (78) אם כן הלחם כנגד שלוש הויות דחסדים ומלח שלוש הויות דגבורות ולכן צריך לטבל שלושה פעמים הלחם במלח להמתקת הדינים ותכון מה שהיתה מם מתוחה נאלמה ונסתם פיה במם סתומה של הלחם והוא כנגד הקליפה המסתלקת מהשולחן ע&quot;י הטבולים.        <br /> <br /> '''נמצאנו למדים:''' שיש חשיבות גדולה ליטבול את הפת במלח וא&quot;כ יש לנהוג כך גם בימות החול ולא רק בשבת.        <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftnref1|[1]]] כתב '''כה&quot;ח('''לה) שבגמרא מובא 'עד שיביאו לפני כל אחד ואחד' וכן כ' הרמב&quot;ם והטעם שהטור ושו&quot;ע השמיטו זה וכתבו בלשון יחיד? כתב '''הט&quot;ז''' כיון שמדובר במי שאוכל לבדו. '''וביד אהרון''' תרץ שדוקא בזמן הגמ' שהיו אוכלים כל אחד ואחד בשולחנות קטנים משום כך אמרו 'לפני כל אחד ואחד' אולם בזמנינו שהאחד מברך ופורס ומטבל לכולם והפת אף נקייה ואין צריך למלח אלא לסלק הס&quot;א אם כן אין צריך למלח בפני כל אחד ואחד.   <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftnref2|[2]]] כך כתבו הפרשנים לאור ההשוואה של הפסוק שמביא הרמ&quot;א בדבר המלח על קורבנות לבין הפסוק שנאמר על מתנות כהונה &quot;ברית מלח עולם היא לפני ה'&quot;</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A7_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=17108 2021-08-21T22:53:08Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> == '''הפסק בין ברכה לאכילה.''' ==<br /> {{מקורות||ברכות מ ע&quot;א, גיטין סב ע&quot;א||פ&quot;א מהל' ברכות ה&quot;ח, עבדים ט,ח|אורח חיים קסז, ו}}יש לחלק סעיף זה לשלושה חלקים '''א'''. 1) הפסק בדברים שלא מעין הסעודה 2)ודברים מעין הסעודה. '''ב'''. פרטים באיסור אכילה קודם שיתן לבהמתו (אכילה, שתיה, שבת, בהמת חבירו, קטן או בהמה). '''ג'''. דברי הרמ&quot;א.<br /> <br /> == '''א1'''. '''הפסק בדברים שלא מעין הסעודה''' ==<br /> <br /> === &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה:'''&lt;/u&gt; ===<br /> הגמרא '''בברכות'''(מ ע&quot;א) מביאה מחלוקת לגבי סוגי ההפסק בין ברכה לאכילה: &lt;nowiki&gt;'''&lt;/nowiki&gt;רב&lt;nowiki&gt;'''&lt;/nowiki&gt; - אם הבוצע אמר לחברו, לפני שטעם מהפרוסה, &quot;טול מפרוסת הברכה&quot;, אע&quot;פ שסח בינתיים אין זה הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. אך אם אמר להביא לפניו מלח או ליפתן, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;'''רבי יוחנן'''&lt;/nowiki&gt; – אפילו אם אמר להביא לפניו מלח וליפתן אינו צריך לחזור ולברך, אך אם אמר לתת מאכל לבהמתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;'''רב ששת'''&lt;/nowiki&gt; – אפילו אם אמר לתת מאכל לבהמתו, אין זה הפסק מפני שאסור לאכול לפני שייתן מאכל לבהמתו.<br /> <br /> מגמרא זאת משמע להדיא שאם דיבר דברים אחרים שאינם מעניין הברכה, צריך לחזור ולברך.<br /> <br /> '''טעם''' האיסור להפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה:<br /> <br /> מבואר '''בתוספות''' שזהו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ומשמע מכך שבאופן שהפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו לא יהא בדיבורו משום &quot;הפסק&quot;. <br /> <br /> ואולם כתב '''בביאור הגר&quot;א''' (סימן מ&quot;ז ס&quot;ח) שכתב '''בדעת הרא&quot;ש''' שטעם האיסור הוא משום שאין לברכה על מה לחול שהרי על ידי שהפסיק בדיבור נותקה השייכות בין הברכה לאכילה.<br /> <br /> ומצינו שנחלקו בזה '''הפוסקים''':<br /> <br /> '''המגן''' '''אברהם''' (רע&quot;א סקל&quot;ב) פסק שהמקדש בטעות על מים וסבור היה שזהו יין צריך לחזור ולקדש, ואם בשעה שקידש היה בדעתו להוסיף ולשתות יין נוסף מלבד יין הקידוש, אינו צריך לחזור ולברך ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot;.<br /> <br /> ואולם '''הגאון''' '''רבי עקיבא איגר''' בהגהותיו השיג עליו כיון שברכת הקידוש לאו ברכה היא שוב ברכה זו גורמת ל&quot;הפסק&quot; בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיין היין.<br /> <br /> בספר '''מנחת שלמה''' (ח&quot;א סי&quot;ח) ביאר דעתו של המגן אברהם, ש&quot;הפסק&quot; הבא מכח דיבור יסודו משום היסח הדעת וכמבואר בתוספות בסוגייתנו, ולכן, הרי בשעה שקידש והיה סבור שהוא מקדש על יין לא הסיח דעתו מהברכה ולכן אין זה נחשב ל&quot;הפסק&quot;, ואולם מדברי הגאון רבי עקיבא איגר החולק עליו מבואר שסובר שהדיבור אינו מפסיק מטעם &quot;היסח הדעת&quot; אלא משום שגורם שלא יהא לברכה על מה לחול ומשום כך לאחר שהוברר שקידש על מים נמצא שברכת הקידוש הפסיקה בין ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot; לשתיתו ואין לברכה על מה לחול[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn1|[1]]].<br /> <br /> === '''&lt;u&gt;פסיקת הלכה.&lt;/u&gt;''' ===<br /> כתב '''שו&quot;ע''' &quot;ויאכל מיד, ולא יסיח בין ברכה לאכילה, ואם שח צריך לחזור ולברך&quot; {כיון שהוא מנתק בין הברכה לאכילה}.<br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לו) שאין להפסיק אפילו בתיבה אחת נחשבת הפסק כל שאינה לצורך אכילה. <br /> <br /> '''העולת תמיד''' (ר&quot;ו סק&quot;ג) הסתפק האם הפסק בדיבור נחשב להפסק רק אם הפסיק בדיבור בן שלש מילים לכל הפחות [בדומה להפסק על ידי שהייה ששיעור השהיה הוא כדי ענית שלום לרב שהוא ג' מילים], או שמא גם דיבור בן מילה אחת נחשב להפסק. <br /> <br /> <br /> '''התבואות שור''' (סימן י&quot;ט סקי&quot;ג) נקט שאין צורך בשלש מילים, והוכיח זאת מלשון '''הטור''' (שם) שכתב: הא דשיחה הוי הפסק, דוקא בשח דברים שאינן צרכי שחיטה, אבל אם דיבר מצרכי השחיטה כגון '''&quot;הביאו לשחוט&quot;''' וכיוצא באלו לא הוי הפסק&quot;. והנה באמירה שהביא לדוגמא ישנם שתי מילים בלבד, ומשמע שאילו השיחה לא היתה מענין השחיטה גם שתי המילים היו נחשבות ל&quot;הפסק&quot;. <br /> <br /> וכן כ' '''הלכה ברורה'''(שנא), '''כה&quot;ח'''(מד) והוכיח כן מהשו&quot;ע שאם אמר 'הביאו מלח או הביאו לפתן' שאינו חוזר דהוי מצרכי הסעודה הא כשאינו מצרכי הסעודה הוי הפסק אף שזה עדיין תוך כדי דיבור.<br /> <br /> וכן כ' '''ברכת ה''''(ח&quot;א קמז) והוכיח מדברי שו&quot;ע (סימן נט ד) שכתב שאין לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק ומוכח שאף מילה אחת חשובה הפסק. <br /> <br /> <br /> כתבו '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לד), '''כה&quot;ח'''(מד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א עמוד קנג) שלכתחילה אין להפסיק '''בשתיקה''' יותר מכדי דיבור[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn2|[2]]] בין הברכה לאכילה ובדיעבד כשלא הסיח דעתו אינו חוזר ומברך. ואם הפסיק '''בדיבור''' צריך לחזור ולברך .<br /> <br /> ולכן כ' '''ילקו&quot;י'''(סעיף ד) מה שנוהגים בשבת שאחר ברכת המוציא פורסים בסכין את כל הפת להכינו לבציעה לכל המסובים ורק אחר החיתוך טועמים מהלחם אין נכון לנהוג כן לכתחילה ואם המברך טעם קודם יש להקל {כיון שיצאו יד&quot;ח בזה בטעם המברך כברכת הקידוש}.<br /> <br /> '''ובשער הציון'''(כח) כתב שצריך לזהר שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע שאף ההליכה חשובה הפסק וכן כתב '''כה&quot;ח'''(מה).[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn3|[3]]] אא&quot;כ הוא לצורך אכילה שאי אפשר בענין אחר כגון שאינו יכול לברך במקום אכילתו מחמת נקיות דאז הוי כדיעבד.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn4|[4]]]<br /> <br /> לגבי הפסק בדיבור '''בין לעיסה לבליעה''' ישנה מחלוקת באחרונים- דעת  '''השל&quot;ה''' שלכתחילה וודאי שצריך להיזהר בזה מ&quot;מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו אינו צריך לחזור ולברך, ודייק מלשון שו&quot;ע שכתב &quot;יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה&quot; משמע מלשונו שדוקא בין ברכה לטעימה צריך לחזור ולברך אבל אם טעם אף שטרם בלע אם שח אינו צריך לחזור ולברך.<br /> <br /> ודעת '''המג&quot;א, א&quot;ר''' שהמדבר בין לעיסה לבליעה נקרא הפסק וחוזר ומברך ודין זה אפילו בדיעבד כיון שכל זמן שלא בלע אפילו שלועס לא נקרא אכילה והביא ראיה שבסימן רי פסק השו&quot;ע שאם טועם ולא בלע אינו צריך לברך א&quot;כ עיקר הברכה היא על הבליעה משמע שאם לא בלע לא נקרא אכילה ונקרא הפסק.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn5|[5]]]<br /> <br /> לכן פסק '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה) לכתחילה אין לדבר קודם שיבלע ובדיעבד שדיבר בעודו לועס צ&quot;ע אם חוזר ומברך {והביא את '''החיי אדם''' שכ' שאפילו לא בלע אלא רק טעם שמצץ בפיו מן הלעיסה אינו צריך לחזור ולברך}.<br /> <br /> '''ובא&quot;ח'''(אמור יד), '''כה&quot;ח'''(מה), '''אורל&quot;ץ'''(ח&quot;ב שא), '''יביע אומר'''( ח&quot;ה טז) פסקו כדעת השל&quot;ה שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים.<br /> <br /> אולם '''הברכת ה''''(ח&quot;א קנב) פסק שמיד אחרי הכנסת האוכל לפה נחשב שהתחיל באכילה ורשאי לדבר, מפני שהתחיל בפעולה המכשרת את האכילה שאי אפשר לאכול בלי להכניס את האוכל לפה, וטעמו עמו שכן כתב '''הלכות קטנות''' שכן מפורש '''במאירי'''.<br /> <br /> לגבי הפסק בדברים שבקדושה: ישנה מחלוקת האם חשוב הפסק או לא: '''ביאור הלכה'''(ס' כה ס&quot;ט)''',מג&quot;א[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn6|'''[6]''']]''','''הפמ&quot;ג'''(א&quot;א סימן נא ס&quot;ק ג')''', רע&quot;א'''(סימן רו סעיף ג) שכתבו שאסור לענות אמן או דברים שבקדושה ואם ענה הדבר תלוי במחלוקת אחרונים[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn7|[7]]], ולפי דברי '''פמ&quot;ג ורע&quot;א''' משמע שחוזר ומברך, ולפי '''הט&quot;ז''' זה לא הפסק.  ''' '''<br /> <br /> לכן כתבו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''הלכה ברורה'''(שנט), '''ילקו&quot;י'''(הלכה ז'), '''כה&quot;ח'''(מד) שאם רבים מסובין בסעודה ולכל אחד יש כיכר ומברך לעצמו לא יענה אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם הוא על ברכתו ומ&quot;מ אם טעה וענה אמן שאין חוזר ומברך משום שיש בזה מחלוקת, וספק ברכות להקל.<br /> <br /> '''והגרש&quot;ז אויערבך''' כ'(שש&quot;כ פמ&quot;ח ס&quot;ז והע' לח-לט) בדיעבד אם ענה על אותו סוג של ברכה אינו חוזר ומברך{כגון שחבירו ברך אותה ברכה שהוא ברך עכשיו} אך על ברכה אחרת חוזר ומברך. וכן אם שמע קדיש או קדושה או ברכו בין ברכה לטעימה אין לענות עמהם.<br /> <br /> <br /> ומובא '''בילקו&quot;י''' (שם בהערות) שאם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> <br /> אם אמר בשכמל&quot;ו כ' '''שעה&quot;צ'''(ס' רט ס&quot;ק יב) שנחשב הפסק.<br /> <br /> אם ברך על הפת ובטעות חזר וברך שוב דעת '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' י&quot;ח) שיש לעין אם הברכה השניה נחשבת כהפסק בין הברכה הראשונה לאכילה וצריך לברך שוב, או שהברכה השניה נחשבת לעיקר הברכה. וכתב שלא מסתבר שברכה לבטלה תיהפך לעיקר אך מ&quot;מ נראה שכיון שזוהי ממש אותה ברכה אפשר שאין זה נחשב הפסק, אף שהיא לבטלה. וכ&quot;ש באופן שטעה וחשב שאסור לו לאכול אם לא יברך ולפי טעותו לא עשה שום הפסק שמותר לו לאכול על סמך ברכתו.<br /> <br /> ולגבי הפסק בניגון בין הברכה לאכילה כ' '''שו&quot;ת מנחת יצחק'''(ח&quot;ז סי' ט) '''ובשו&quot;ת שבט הלוי'''(ח&quot;ה סי' טז) שלכתחילה אין להפסיק בכך אבל בדיעבד כ' בשו&quot;ת שבט הלוי שאין חוזר ומברך.<br /> <br /> ולענין הפסק קודם לבליעה בדברים שבקדושה כ' '''שו&quot;ת יביע אומר'''(ח&quot;ה טז), '''הלכה ברורה'''(שסג), '''ילקו&quot;י'''(ז) שרשאי אף לכתחילה לענות אחריהם. <br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''כה&quot;ח'''(טו) שלכתחילה יזהר שלא לדבר עד שיאכל כזית אבל אם דיבר אף כשלא אכל כזית אין זה חשוב הפסק העיקר שיאכל אחר הברכה.<br /> <br /> ובטעם הדבר שיש להקפיד על כך באכילת לחם ישנם שלושה סיבות: הרשונה כ' '''הדגול מרבבה'''(על מג&quot;א ס&quot;ק ז) שדברים הבאים בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לפניהם משום שנטפלים לפת, ודווקא שאכל כזית נגררים שאר המאכלים ונטפלים לפת, אבל פחות מכזית אין האכילה זו חשובה שיגרר מה שיאכל אח&quot;כ לפטרו מן הברכה, ולכן החמירו שלא לדבר, כדי לזרז גמר אכילת הכזית. <br /> <br /> '''ואשל אברהם''' ביאר שהואיל ושיעור הפת המצריך נט&quot;י הוא כזית אם כן יש להסמיך את הנטילה לאכילת כל הכזית. <br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סי' ר&quot;י וסק&quot;א הו&quot;ד במשנ&quot;ב סי' קע&quot;ח סקכ&quot;ח) שכל זמן שלא אכל כזית פת קודם שיצא ממקומו, דינו כמו דברים שאין טעונים ברכה לאחריה במקומם, שהרי אין כלל חיוב בברכה אחרונה, ואסור לו לאכול במקום שהלך על סמך הברכה שבירך במקומו הראשון, ואף אם חזר למקומו יצטרך לברך שוב, ולכתחילה אפילו מחדר לחדר באותו בית אין ללכת לפני גמר אכילת כזית, ולכן יש לכתחילה לאכול תיכף ומיד כזית בלא הפסק דיבור, שמא ישכח ויצא וכדו'.<br /> <br /> לסיכום: <br /> <br /> <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |הפסק בין ברכה לאכילה<br /> |הפסק בין לעיסה לבליעה<br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> בשתיקה<br /> |שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור ובדיעבד כשלא הסיח דעתו לא חוזר ומברך.<br /> |<br /> <br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> דיבור<br /> |<br /> <br /> <br /> חוזר ומברך<br /> |שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים<br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> <br /> דברים שבקדושה<br /> |לכתחילה אין לענות ואם ענה אין חוזר ומברך מדין סב&quot;ל ואם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> &lt;br /&gt;<br /> |<br /> <br /> <br /> <br /> רשאי לכתחילה לענות<br /> |}<br /> <br /> == '''א2'''  &lt;u&gt;'''הפסק בדברים מעין הסעודה.'''&lt;/u&gt; ==<br /> <br /> === &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt;        ===<br /> איתה '''בברכות מ.''' (לעיל בראש הסיכום) מחלוקת אמוראים לגבי הפסק בדיבור מעין הסעודה והראשונים פסקו כרב ששת.<br /> <br /> '''ב&quot;י''' הביא מחלוקת ראשונים בהגדרה מהי שיחה שנקראת צורך סעודה: ודייק מלשון '''רש&quot;י'''(ד&quot;ה &quot;טול ברוך&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn8|[8]]])''', תוס''''(ד&quot;ה &quot;הבא&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn9|[9]]])''', טור, מרדכי''' (סי' קל)''', רשב&quot;א בתשובה''' (ח&quot;א סי' רח) שדוקא הפסק שהוא צורך הברכה או צורך הפרוסה כגון 'הביאו מלח' או 'תנו מאכל לבהמה' שזה צורך פרוסת המוציא כיון שאסור לאכול קודם שיתן לבהמה. אבל אם שח בדברים אחרים שלא שיכים להמוציא ואפילו בענין צורך הסעודה הוי הפסק[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn10|[10]]].<br /> <br /> אבל '''הרמב&quot;ם'''(פ&quot;א מהל' בר' ה&quot;ח) משמע שכל שהוא צורך סעודה ומעניני האכילה לא הוי הפסק שהרי כ' הרמב&quot;ם שאם אמר 'תנו אוכל לפלוני' לא הוי הפסק[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn11|[11]]].<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י'''(ד&quot;ה &quot;ויאכל&quot;), נראה מדבריו דכל שהשיחה &quot;מעניין האכילה&quot; לא הוי הפסק וא&quot;צ שתהא השיחה מעניין פרוסת המוציא בדוקא, דהא תנו לפלוני לאכול, לא משמע מלישניה לאכול מפרוסת המוציא<br /> <br /> וסיים הב&quot;י שכיון שהוא ספק ברכות נקטינת לקולא כרמב&quot;ם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn12|[12]]]. <br /> <br /> === &lt;u&gt;'''פסיקת ההלכה.'''&lt;/u&gt; ''' '''   ''' ''' ===<br /> פסק '''שו&quot;ע''' &quot;אם היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכים עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר 'הביאו מלח' או 'הביאו לפתן'{בקשה זו היא מעין הברכה שצריך את המלח והלפתן כדי ללפת את הפת}, 'תנו מאכל לפלוני לאכול'{בקשה זו היא מעניין הסעודה אף שאינה קשורה לברכה} 'תנו מאכל לבהמה'{ בקשה זו היא מעין הסעודה משום שאסור לאכול קודם שייתן לבהמתו}, וכיוצא באלו אין צריך לחזור ולברך&quot; <br /> <br /> מתבאר לנו שיש שני אופני היתר להפסיק בשיחה. '''א.''' דברים שהם צורכי הסעודה (הבא מלח הבא ליפתן). '''ב.''' אם עומד לפניו מצוה אשר אם לא יקיימנה לפני אכילתו יעבור על איסור (תנו מאכל לבהמה).<br /> <br /> הוסיפו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לז), '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג) שאף אם הפסיק אחר הברכה בדברים שאינם מענין ברכת המוציא אבל הם מענין הסעודה כגון אמר 'הביאו תבשיל', 'הביאו סכין או כלי סעודה' וכיוצא בזה לא הוה הפסק.<br /> <br /> כ' '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' ט&quot;ו) שאם הפסיק בדבר שהיה סבור שהוא לצורך הסעודה או הברכה ואח&quot;כ ראה שטעות בידו אין זה נחשב הפסק. '''וכתב עוד''' ב (פמ&quot;ח הערה י&quot;ד) דמסתבר שדווקא לאחר ברכת המוציא אמרינן שצרכי סעודה לא הוי הפסק (וה&quot;ה בשאר ברכות על שאר מאכלים הפסקה לצורך הנוגע אכילת אותו מאכל), אבל אם בתוך סעודתו מברך על היין או על פירות וכדו' ולפני שטעם הפסיק בדיבור בענינים שהם צרכי הסעודה (ואינם לצורך אכילת הפירות או שתיית היין), אף על פי שהוא עדיין בתוך הסעודה, מ&quot;מ חשיב הפסק גמור.<br /> <br /> ישנה מחלוקת בראשונים אם בזמנינו כשהפת מוטעם ולא צריך מלח ואמר הביאו מלח כ' '''שו&quot;ת הרשב&quot;א'''(סימן מח) אם בשעה שבצע נתכון לאכול בלא מלח ונמלך הוי הפסק ולפי '''הרמב&quot;ם'''(לעיל) דלא בעינן שיהיה הדיבור צורך המוציא דוקא ושרי בכל שהוא צורך סעודה אפילו נמלך לא הוי הפסק.<br /> <br /> '''ולענין הלכה:''' פוסקים '''כרמב&quot;ם''' ומכ&quot;ש לדעת המקובלים שיש ענין בהטבלת הפת במלח שאף אם היתה הפת נקיה ויפה או מתובלת ואמר הביאו מלח לא הוי הפסק אחר הברכה- '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג), '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לח), '''ט&quot;ז'''(סק&quot;ז) ועוד.<br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לט) שאמירת 'תנו מאכל לפלוני' אין הבדל בין אם הוא עני או עשיר.<br /> <br /> כ' '''הלכה ברורה'''(שנד) כל מה שאמרנו בגמרא שאם הפסיק בהם בין ברכת המוציא לבין הטעימה אינו חוזר היינו דווקא בדיעבד אבל לכתחילה אינו רשאי להפסיק ואפילו לומר 'תנו מאכל לבהמה'[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn13|[13]]] וכן פסק '''הרמ&quot;א''', '''בה&quot;ג'''(ברכות ז), '''כלבו.'''<br /> <br /> == '''ב''' פרטים בענין אכילה לפני בהמה. ==<br /> <br /> === &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt; ===<br /> נאמר '''בברכות מ.''' &quot;אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא'  &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot; והדר &quot;ואכלת ושבעת&quot;. <br /> <br /> '''ובגיטין סב.''' &quot;אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot;, והדר כתיב &quot;ואכלת ושבעת&quot;.<br /> <br /> ישנה מחלוקת בין הראשונים האם אכילה לפני בהמה היא מדאורייתא: בתשובת '''מהר&quot;ם'''(סימן שב), '''מג&quot;א'''(רע&quot;א ס&quot;ק יב) שכ&quot;ה דעת '''הריצב&quot;א''' שאכילה לפני בהמה הוא איסור '''מהתורה.'''<br /> <br /> '''והרמב&quot;ם'''(עבדים ט,ח) &quot; מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות.. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן&quot; משמע מדבריו שדין זה להקדים אכילת הבהמה לאכילת אדם אין זה אלא '''מידת חסידות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn14|'''[14]''']]'''.<br /> <br /> '''בביאור הלכה''' (קס&quot;ז ד&quot;ה ומכל מקום) הביא בשם כמה מהראשונים(בה&quot;ג, אשכול, אחרות חיים, כלבו) הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא.<br /> <br /> טעם האיסור ביאר '''השאילת יעב&quot;ץ''' (סי&quot;ז) וזה לשונו: &quot;ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה תמות מרעב, לכן הטילה התורה חובה על האדם שהן שלו לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו.  <br /> <br /> '''וביד אפרים''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) פירש טעם אחר לדבר, שלפעמים אין האדם ניזון אלא בזכות הבהמות, וכיון שהאדם אינו צריך להחזיק עצמו כזכאי שניזון בזכות עצמו לכן צריך להקדים ולזון את בהמתו.<br /> <br /> === &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt; ===<br /> משמע שדעת '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק מ),'''בא&quot;ח'''(בהר ד), '''כה&quot;ח'''(נא), '''הלכה ברורה'''(שסד){והוסיף שם שזה גם מדין צער בעלי חיים} שלא רק אכילה אסור אלא גם טעימה בעלמא ומה שכ' בגמ' בברכות אסור לאכול, הרי&quot;ף, רא&quot;ש גרסו בגמ' שם 'לטעום' כמו הגמ' בגיטין וכ&quot;ד '''ברכי יוסף'''(סק&quot;ה), (א&quot;א ס&quot;קיח),'''רי&quot;ד'''(ברכות מ.) שאפילו אם זה לא אכילת קבע אסור. אולם דעת '''הט&quot;ז'''[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn15|[15]]](סק&quot;ז), '''א&quot;ר'''(סק&quot;ח), '''ר' זלמן'''(סעיף ט) שלטעום מותר כדמוכח בקרא &quot;ואכלת ושבעת&quot; כלומר דוקא אכילת קבע אסור.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn16|[16]]] <br /> <br /> '''ובילקו&quot;י''' כ' שדין זה שאין לאכול קודם שיתן לבהמתו, אין זה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות שנכון והגון לעשות כן שכן מוכח מדברי הרמב&quot;ם ושלפי זה מובן למה מרן שו&quot;ע השמיט דין זה. <br /> <br /> '''הפסקי תשובות'''(עמ' תלו) מחדד את הדברים וכותב שאין פירוש הדברים שחייב ליתן בפועל לבהמותיו את מאכלם בכל פעם שהולך לאכול, שהרי לכל סוג בעל חי יש הרגלי אכילה אחרים, ולא תמיד זמן אכילתן הוא בצמוד לזמן אכילת האדם, אלא כוונת הדברים שישים לבו לפני שהולך לאכול[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn17|[17]]] או לטעום דבר מה האם הגיע זמן אכילת בהמותיו, ואם הגיע הזמן יברר אם אכן מאכלם לפניהם. ואם יודע שמאכלם לפניהם או מינה שליח שיביא להם מאכלם די בכך, אף על פי שבפועל עדיין בהמותיו לא אכלו. ויש שמניח כמות גדולה של אוכל לפניהם ויודע שזה מספיק לכל היום או למספר ימים, ושוב אין צריך לטפל בהם עד שמשער שאפשר נגמר מאכלם.<br /> <br /> וכמו&quot;כ אין חיוב שהוא בעצמו יביא להם מאכלם, אלא כל שיש תחת ידו אנשים הממונים על האכלת הבעלי חיים שלו סגי בכך, ואין עליו חוב לטפל בעצמו בכך, אבל אם תפקיד האכלת הבעלי חיים מוטל עליו חייב לדאוג לכך, ואפילו אינו נמצא בביתו צריך לברר לפני שהולך לאכול האם נתנו מאכל לפניהם, או למצות שליח שידאג לכך.<br /> <br /> === &lt;u&gt;'''לענין שתיה''':&lt;/u&gt; ===<br /> כתב '''המגן אברהם''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) בשם '''ספר חסידים''' שאדם קודם לבהמה, וכפי שמצינו ברבקה אמנו שאמרה &quot;שתה אדוני&quot; ורק אח&quot;כ הוסיפה &quot;גם לגמליך אשאב&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn18|[18]]].'''ועוד כ'''&lt;nowiki/&gt;' להוכיח ממה שנאמר &quot;והשקית את העדה {ואח&quot;כ} ואת בעירם&quot;<br /> <br /> '''הטעם''' לחילוק שבין אכילה לשתיה ביאר '''היד''' '''אפרים''' (קס&quot;ז מג&quot;א סקי&quot;ח) ששתיית האדם אינה תלויה בזכות הבהמות ולכן אין צורך להקדים את הבהמות.<br /> <br /> '''ובשו&quot;ת הר צבי'''(או&quot;ח ח&quot;א סי' צ) שבאכילה יש יותר חשש שמא יטרד האדם באכילתו וישכח להאכיל את בהמתו, '''ועוד''' שהאדם מצטער בצמא יותר ועל כן קודם הוא לבהמתו משא&quot;כ אכילה שאינו מצטער כ&quot;כ בדחייתה ובמקום צער לא גזרו רבנן[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn19|[19]]].<br /> <br /> '''ובשו&quot;ת''' '''בית דוד''' (סימן פ') ביאר טעם אחר לזה, ששונה היא האכילה כיון שהיא נמשכת זמן מרובה [הרבה יותר מהזמן הנצרך להכנת מאכלה של הבהמה] לכן חוששים לצערה של בהמתו ויש להקדים ולהאכילה, מה שאין כן שתיה שאינה נמשכת יותר מאשר רגעים ספורים ונמצא שהזמן הנצרך להכנת מאכל לבהמתו שוה לזמן שתייתו יש לומר שצער האדם עדיף מצער הבהמה ויש להקדימו.<br /> <br /> דין זה לא שייך דווקא לבהמתו אלא גם לחיות ולעופות ולדגים בין טמאים בין טהורים שנמצאים באחריותו ומזונותיו עליך אסור לאכול קודם שידאג למאכלם.<br /> <br /> אמנם כתבו '''ילקו&quot;י'''(קסז- יא), '''הלכה ברורה'''(שסה), '''כה&quot;ח'''(נ,נג), '''שו&quot;ת שאילת יעב&quot;ץ''' (ח&quot;א סי' י&quot;ז) כתבו לדון לענין חתול או כלב המגדל בתוך ביתו דאף שמזונותיהם עליו אין עליו חיוב לדאוג למאכלם קודם למאכלו, דלא אמרה התורה אלא באותם בע&quot;ח אשר סמוכים ותלויים על בעליהם ואין מוצאים מאכלם לפניהם אלא ממה שנותנים להם, משא&quot;כ חתול וכלב ודומיהן אשר מצויים תדיר באשפתות ובכל מקום שיש שיורי מאכלים ודברים מאוסים ומזונותיהן לפניהם, אמנם בודאי יש לדון בכל מקרה לגופו של ענין, דגם תרנגולים מנקרים באשפתות ןמ&quot;מ ראוי למדקדקים להחמיר ולהקדים אף אותם למזונותיו.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn20|[20]]]<br /> <br /> כתבו '''כה&quot;ח'''(נב), '''הלכה ברורה'''(שסה) שאיסור טעימה קודם שיתן מאכל לבהמתו הוא אף כשאינו נמצא בביתו.<br /> <br /> כ''''הלכה ברורה'''(שסו) שבמקום שיש סכנה לאדם מחמת שלא טעם, האדם קודם לבהמה וי&quot;א שאף במקום שיש לו צער לאדם יש להקדימו. <br /> <br /> וכאמור, אין חיוב זה חל אלא על בעלי חיים שלו שמזונותיהן עליו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn21|[21]]], אבל אם הבעלי חיים אינם שייכים לו אין עליו החיוב לברר לפני אכילתו האם סידרו את מאכל הבעלי חיים{אבל מטעם צער בעלי חיים מוטל על כאו&quot;א לפרנס ולתת מאכל ומשקה כשרואה בע&quot;ח הרעב וצמא אף שאין מזונותיו עליו}  וכשאחרים נונתים לו לאכול ומקדימים אותו לבהמותיו אין איסור לאכול-'''כה&quot;ח'''(נא).<br /> <br /> כתב '''הלכה ברורה'''(שסו) אין איסור לאדם לתת לאכול לבני ביתו וילדיו ואורחיו הסמוכים על שלחנו לפני שמאכיל לבהמותיו, כי להם אין כלל איסור לאכול קודם, ואדרבה יש לאדם להקדים מאכל ילדיו ואורחיו לפני שנותן מאכל לבהמותיו.<br /> <br /> לגבי שבת וי&quot;ט יש להחמיר לכתחילה שלא לטעום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו אף שאכילת ויו&quot;ט מצווה היא לפיכח אם אמר אחר הברכה 'תנו לבהמה לאכול' קודם שטעם אינו חוזר ומברך כ&quot;כ '''ילקו&quot;י'''(י), '''כה&quot;ח'''(נד), '''הליכות עולם'''(אמר ד).<br /> <br /> <br /> בשו&quot;ת '''כתב סופר''' (או&quot;ח סימן ל&quot;ב) העלה שיש ספק בענין זה &quot;עלה ספק בלבי אם בשבת ויו&quot;ט דמצוה וחיוב לאכול אם גם בזה נאמר דאסור להקדי' אכילתו לאכילת בהמתו די&quot;ל מקרא לא מוכח רק אכילה דרשות צריך להקדים בהמתו משום צער בע&quot;ח ומזונותי' עליו, אבל שוי&quot;ט דמחוייב לאכול אין איסור ואפשר חיובא הוא להיות מן המקדימין וזריזי' במצוה, מ&quot;מ יש למבעי כיון דמצוה ביותר לאכול אכילת סעודה לעונג שבת ולשמח בי&quot;ט, וכל המרבה עונג בשבת ושמחה בי&quot;ט באכילה ושתי' ה&quot;ז משובח יש לומר דמותר לאכול אכילת סעודה שיש בה שביעה בשוי&quot;ט קודם לבהמתו.<br /> <br /> ובספר '''שבת של מי'''(שבת קיז,ב) שבשבת יש להאכיל את הבהמה לפני כל סעודה שאוכלים, והעיר על זה '''הגרש&quot;ז אויערבך''' שהרי הבהמה אינה זקוקה לאכול בשבת יותר ממה שאוכלת בחול ומדוע צריך להאכילה בשבת שלוש פעמים כשבחול אינה אוכלת אלא שתי פעמים.<br /> <br /> == '''ג.''' '''דברי הרמ&quot;א.''' ==<br /> <br /> === &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה:'''&lt;/u&gt; ===<br /> כ' '''הרוקח'''(מובא בב&quot;י) שאין כל אחד צריך לטעום מהמוציא אלא כיון שהבוצע אכל רשאים המסובים לדבר. והביא ראיה מדין קידוש: כמו שבקידוש שלכתחילה נכון שיטעמו כולם מהיין ובדיעבד יצאו כולם בשתיית המקדש{'''עירובין''' מ: גבי כוס של ברכה דאי שתיא ינוקא הכוס יצאו השאר יד&quot;ח}, ה&quot;ה כאן  וכיון שהוא אכל נחשב כאילו כולם אכלו ואם אחד מהמסובים דיבר א&quot;צ לחזור ולברך.<br /> <br /> אולם '''הב&quot;י''' דחה דבריו ששם הוא מברך על דעת שישתה התינוק וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה, אבל כאן כשאחד מברך לכולם נחשב שכל אחד ברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין עניית האמן לטעימתו חשוב הפסק וצריך לחזור ולברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn22|[22]]]. <br /> <br /> וכן תמהו רבים האחרונים '''מג&quot;א''' (ס&quot;ק יט) '''שו&quot;ע הגר&quot;ז''' (ס&quot;י) '''וערך השולחן''' (ס&quot;ד), '''האליה רבה''' (סק&quot;יג) על הרוקח שלא דומה לכוס של קידוש: ששם זה ברכת המצוות ובדיעבד כששתה המברך יוצאים כולם אבל כאן כולם צריכים לאכול והרי זה ברכת הנהנין וכי יהיה עדיף השומע מאילו בירך הוא עצמו ודיבר שצריך לחזור ולברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn23|[23]]]. <br /> <br /> אולם '''הדרכי משה''' הסכים לדברי הרוקח וכתב שכל שטעם אחד יצאו כולם כיון שחלה ברכת הבוצע והבוצע טעם בלי הפסק לא שייך עוד הפסק אף למסובים.<br /> <br /> והביא (להלן סק&quot;ח) את דברי '''האור זרוע'''(ח&quot;א קמד) שכתב שאם ברך אחד המוציא די בטעימת אחד מהם ואין חובה שכ&quot;א יטעם אלא משום דהואיל ומתעבידא בי' מצוה מחמת חיבוב המצוה הורגלו כ&quot;א ואחד לטעום מן המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn24|[24]]].<br /> <br /> === &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt; ===<br /> <br /> === '''&lt;u&gt;הפסקת השומעים.&lt;/u&gt;''' ===<br /> אם ברך אחד מן המסובין ברכת המוציא וכיוון להוציא את השומעים יד&quot;ח וכיוונו השומעים לצאת יד&quot;ח וקודם שטעם המברך הפסיקו השומעים בדיבור שאינו מענין הסעודה לכו&quot;ע צריכים לחזור ולברך {כן כתבו במפורש '''כה&quot;ח'''(ס), '''לבוש'''(סע' ו), '''עולת תמיד'''(ס&quot;ק יא).<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך בדיבור מעין הסעודה א&quot;צ לחזור ולברך (כנ&quot;ל אות א2').<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך לדברים שבקדושה (ראה אות א1).<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה הנה דבר זה שנוי במחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים:<br /> <br /> רוב האחרונים נוקטים '''להלכה כדברי הב&quot;י''' שבכהאי גונא הוי הפסק.<br /> <br /> '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק מג) פסק שמחמת כן צריך לחזור ולברך {וכ&quot;כ '''בביה&quot;ל''' ד&quot;ה אבל אחר כך} וכ&quot;כ '''כה&quot;ח'''(נח) כיון שרוב הפוסקים כמרן שו&quot;ע הכי נקטינן שאם שח חוזר ומברך ואין שייך כאן הכלל של ספק ברכות להקל (אף נגד מרן) כיון שהם לא ברכו בפה אלא רק כיונו לצאת יד&quot;ח מאחר כיון ששחו הלכה לה הכוונה וצריכים לחזור ולברך ולא חוששים לסב&quot;ל ואזלינן בתר רובא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn25|[25]]].<br /> <br /> <br /> אמנם הרבה אחרונים אע&quot;פ שהסכימו לדעת הב&quot;י מ&quot;מ כתבו שכיון שלא יצא הדבר מכלל מחלוקת ראשונים ומצאנו שהריטב&quot;א(פסחים ז:) והראבי&quot;ה(ברכות סי' קיב) סוברים שיצא יד&quot;ח יש לומר בזה ספק ברכות להקל ואף שדעת מרן שו&quot;ע לברך דעת '''החיד&quot;א'''(שו&quot;ת חיים שאל ח&quot;ב טו), '''שו&quot;ת רב פעלים'''(ח&quot;ג סי' טז), '''בא&quot;ח'''(אמור טו) שאומרים ספק ברכות להקל לכן אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה אינו חוזר ומברך ונכון שיהרהרו הברכה  בליבם קודם שיטעמו.  <br /> <br /> '''בהליכות עולם'''(ח&quot;א עמ' שמז) תחילה העיר על דברי הכה&quot;ח שאף בכהאי גונא יש לומר סב&quot;ל מספר אוהל מועד(ח&quot;א שער הברכות דרך א נתיב י) וז&quot;ל ולמדנו עתה שהמברך ברכה הצריכה לו ושמע חבירו כל הברכה מתחילה ועד סוף וענה אמן ונתכון לצאת יד&quot;ח אינו רשאי לחזור ולברך בעצמו כיון שכבר יצא יד&quot;ח כשענה אמן ואם ברך הרי זה ברכה לבטלה&quot; <br /> <br /> א&quot;כ כן גם כאן שהמסובים נתכוונו לצאת יד&quot;ח וענו אמן אם יחזרו לברך יש כאן איסור ברכה לבטלה. וא&quot;כ אין לחלק בין מוציא הברכה בפה או מתכוון לצאת בברכת חבירו וענה אמן ויש אומרים סב&quot;ל.<br /> <br /> ושוב כתב(הליכות עולם) לצדד כדברי הכה&quot;ח כיון שבלאו הכי י&quot;א שקבלנו הוראות מרן אפילו בסב&quot;ל. אולם להלכה: פסק בזה כהבא&quot;ח דאמרינן סב&quot;ל. וכן פסקו '''שו&quot;ת אורל&quot;ץ('''ח&quot;ב צד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א חמ' קעז), '''הלכה ברורה'''(שנה) שעדין יש לומר סב&quot;ל ולא לברך והוסיף(הלכה ברורה) שאם אפשר הדבר יחזרו וישמעו הברכה מאחר שלא שמע הברכה ואם אי אפשר נכון שיהרהרו הברכה בליבם קודם שיטעמו וסיים שאם רצו לחזור ולברך ולסמוך על דעת שו&quot;ע אין למחות בידם כיון שרוב האחרונים כך סוברים וכמו שאמר מרן החיד&quot;א (בשו&quot;ת חיים שאל כנ&quot;ל) שאף במקום סב&quot;ל הרוצה לסמוך על דעת מרן שו&quot;ע לברך אין למחות בידו. <br /> <br /> === '''&lt;u&gt;הפסקת המברך.&lt;/u&gt;''' ===<br /> בדין הפסקת המברך (ראה אות א)<br /> <br /> כל הדיון הוא כשהמברך מוציא את המסובים והוא דיבר והם לא דיברו האם צריכים לחזור ולברך.<br /> <br /> '''הפמ&quot;ג'''(משבצות זהב סק&quot;ח) שכתב שיצאו בברכתו ולא הוי הפסק. אבל '''המ&quot;ב'''(סק&quot;מג) הוכיח מסימן ריג סע' ב שכל שלמברך היא ברכה לבטלה הוא הדין לשומעים ודחה ראיית הפמ&quot;ג וסיים שמ&quot;מ צריך עיון לדינא.<br /> <br /> '''החקרי לב'''(ח&quot;א מיו&quot;ד סיוף סי' נג) שמצדד שלא יצאו השומעים '''והבית מנוחה'''(אות יב) שיצאו השומעים ובמח' זו יש לחקור האם הוא כאילו ברך בעצמו ממש ועצם השמיע נחשבת כענייה בפיו או הוא דין מיוחד באופן הדבר כיצד מקיימים מצווה שהיא בדיבור והיינו שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה אע&quot;פ שאינה בגדר דיבור יש בה כוח לפטור את השומע וכל מעשה המשמיע מתייחס אל השומע ויש לתלות מח' אחרונים הנ&quot;ל בצדדי חקירה זו שאם הוא כאילו ענה השומע ממש אין הדבר מעכב אם הפסיק המשמיע כיון דהוי כאילו בירך השומע בעצמו וכיון שלא הפסיק השומע אין בכך כלום אם הפסיק המשמיע אבל אם הוא דין מיוחד שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה וכל מעשה המשמיע מתייחס אחר השומע לא עדיף השומע מן המשמיע וכיון שהפסיק המשמיע הוי כאילו הפסיק גם השומע.<br /> <br /> ולענין הלכה: '''בא&quot;ח'''(אמר טז), '''כה&quot;ח'''(נט), '''הלכה ברורה'''(שנח), '''יביע אומר'''(ח&quot;ח עמ' קטז), '''הליכות עולם'''(ח&quot;א שמח), '''שו&quot;ת אורל&quot;ץ'''(ח&quot;ב צד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א קעח) פסקו פה אחד שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח.<br /> <br /> והוסיף '''בא&quot;ח''' שאף אינם צריכים לחכות ולכון לברכה השניה של הבוצע, אולם '''ברכת ה'''' כתב שלכתחילה כיון שי&quot;א שגם השומעים לא יצאו יד&quot;ח ראוי להם לשתוק ולכון לצאת בברכה השניה של המברך ומ&quot;מ לא יענו אמן אחר הברכה השניה מספק שמא אינם חייבים לשמוע הברכה והוי הפסק.<br /> <br /> מ&quot;מ אם המברך דיבר אחר שאחד מהמסובים טעם כיון שאחד מהם טעם וכבר חלה הברכה א&quot;צ לחזור ולברך משום ספק ברכות- '''כה&quot;ח'''(נט), '''ברכת ה''''(קפב הערה27).<br /> <br /> אמנם '''הפסקי תשובות'''(אות יב) כתב ואם אחד מהשומעים טעם עוד לפני שהמברך הפסיק בדיבור, אף לדברי המשנ&quot;ב הכא אין חשש לאחרים שיאכלו על סמך ברכת המברך, ורק המברך עצמו (או כל אחד מהמסובים שהפסיק בדיבור לפני הטעימה) לא יוכל לאכול על סמך ברכתו כיון שהפסיק בדיבור[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn26|[26]]].<br /> <br /> והוסיף ודע, דכל האמור בזה הוא לענין ברכת הנהנין[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn27|[27]]] וכן לענין ברכת היין שבקידוש והבדלה אשר שתיית הכוס הוא לעיכובא, ולכן אם הפסיק המברך כל זמן שלא טעם הוא או אחד מהשומעים עדיין הברכה לא חלה על כלום ואין יוצאים י&quot;ח הברכה (לדעת המשנ&quot;ב), אבל בשאר מצוות הטעונות כוס אשר אין שתיית הכוס לעיכובא, כברכת אירוסין ונישואין וברכת 'אשר קידש' שבברי&quot;מ ואין טעימת הכוס במצוות אלו אלא לכבוד הברכה, ולכן די בטעימה בעלמא וא&quot;צ מלא לוגמיו, בזה אף לדעת המשנ&quot;ב יכולים היוצאים ידי חובתן לטעום הכוס אפילו הפסיק המברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn28|[28]]] בשיחה לפני טעימתו וטעימתן, אך בתנאי שאלו השותים מהכוס לא הפסיקו בשיחה. <br /> <br /> '''לסיכום.''' <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> | colspan=&quot;2&quot; |קודם שטעם<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אחר שטעם<br /> |-<br /> | rowspan=&quot;2&quot; |דברים שאינם מעין הסעודה. <br /> &lt;br /&gt;<br /> |הפסקה שומעים<br /> |הפסקה מברך<br /> |הפסקה שומעים<br /> |הפסקה מברך<br /> |-<br /> |חוזר ומברך לכו&quot;ע.<br /> |שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח.<br /> |לכתחילה אין לדבר,<br /> <br />  ואם דיבר: מח' מ&quot;ב, כה&quot;ח- שחוזר ומברך לבין שאר אחרונים שאין חוזר ומברך.<br /> |יצאו השומעים יד&quot;ח ואפילו אם רק אחד מהמסובים אכל לפני במברך.<br /> |-<br /> |דברים מעין הסעודה.<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |-<br /> |דברים דבקדושה.<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |} <br /> <br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;<br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref1|[1]]] ויש להעיר לפי זה בדעת '''המשנה ברורה''', שלענין המקדש על היין ונמצא מים פסק להלכה (שם סקע&quot;ח) כדעת המגן אברהם, ולמבואר נמצא שנקט שההפסק יסודו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ואילו בסימן מ&quot;ז (סקי&quot;ט) ובסימן ק&quot;מ (סק&quot;ו) כתב שהטעם שדיבור נחשב להפסק הוא משום שאין לברכה על מה לחול. וצ&quot;ע.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref2|[2]]]&lt;nowiki/&gt;נחלקו הפוסקים בהגדרת הזמן של תוך כדי דיבור '''כ'''&lt;nowiki/&gt;' '''מג&quot;א''' ששיעור זה הוא בשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי&quot; '''וי&quot;א''' שהוא כשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי ומורי&quot; והורה '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שעיקר להלכה הוא ששיעור זמן של תוך כדי דיבור הוא כדי אמירת שלוש תיבות (כי&quot;א הראשון) וכן דעת רוב האחרונים<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref3|[3]]] עוד בדיני הפסק עיין בסימן רו<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref4|[4]]] אכן מה שהותר ללכת בין הברכה לאכילה ואין זה הפסק הוא דוקא כששני המקומות בבית אחד כמבואר ב'''שו&quot;ע הרב'''(ס&quot;ט) שהוא מקור דברי שו&quot;ע.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref5|[5]]] דחוהו האחרונים שהולכים אחר כוונתו: שאם כוונתו לאכילה אם לעס והחיח כבר נהנה לא חשיב הפסק דחשיב התחיל במצוה(באכילה), אבל אם כוונתו לטעימה בלבד הרי לדעת מרן אפילו בבולע עד שיעור כזית אין צריך לברך שכיון שמחשבתו לטעימה אין צריך לברך. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref6|[6]]] ראה '''שעה&quot;צ''' סימן רטו ס&quot;ב. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref7|[7]]] המחלוקת היא האם לומדים את שאר המצוות מדין תפילין או לא: לפי '''פמ&quot;ג, ורע&quot;א''' כיון שברכת תפילין של יד עולה גם לתפילין של ראש, לגבי תפילין של ראש לא היה לברכה על מה לחול, וכשבא להניחן חשוב הפסק בין הברכה לבין עשיית המצווה ומכאן לומדים לכל המצוות. ולפי '''הזבחי צדק'''(סימן יט ס&quot;ק כג)''', באר יעקב'''(סימן כה) כתבו לחלק בין הפסק אחר שכבר הניח תפילין של יד שאע&quot;פ שהברכה עולה גם לתפילין של ראש מ&quot;מ היה לברכה על מה לחול לבין שאר ברכות המצווה ומפסיק קודם שחלה הברכה.   <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref8|[8]]] כתב &quot;הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקה&quot;. והסביר '''בפני יהושע''', הא דכתב רש&quot;י צורך ברכה, פירושו אע&quot;ג שאינה צורך ברכה של עצמה, דאדרבה אם יאכל מיד טפי עדיף, אפ&quot;ה מיקרי צורך ברכה לגבי הך, דשמא ישכח אח&quot;כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק (מחשש שידבר) ויצטרך לברך שנית, וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה, אבל אם אומר הביאו מלח או ליפתן דזה רק שיהיה טעם טוב בפת, לא הוי צורך ברכה וחשיב הפסק וצריך לברך שוב. ור' יוחנן סבר דאפי' הביאו מלח הביאו ליפתן הוי צורך ברכה, כיון שזה מעניין ברכת המוציא, כמ&quot;ש רש&quot;י דאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם, אבל גביל לתורי הוי הפסק, דאין זה קשור לברכת המוציא כלל. ורב ששת סבר אפי' גביל לתורי א&quot;צ לחזור ולברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאכול לפני שיתן לבהמתו ואין לך צורך ברכה גדול מזה.<br /> <br /> 34  דכתבו הביאו מלח וכו', ואנו אין רגילין להביא על השולחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב, ומשמע דסברי דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק דאין זה צורך פרוסת המוציא, אע&quot;פ שהוא מצרכי הסעודה.<br /> <br /> 35  '''ולכאורה''' קשה על דברי רב דאמר גביל לתורי הוי הפסק, והרי הוא דאמר שאסור לאדם לאכול קודם שיתן לפני בהמתו, כמ&quot;ש דאמר רב אסור לאדם וכו'. '''ותירץ המעדני יו&quot;ט''' (סק&quot;ו) די&quot;ל דאף שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו, מ&quot;מ לא הוי מילי דברכה, דלשיטת רש&quot;י רק שיחה שהיא &quot;לצורך ברכה&quot; לא הוי הפסק.<br /> <br /> 36  וכדבריו פסקו '''הרא&quot;ש''' (פ&quot;ו סי' כב), '''המאירי''' (מ.) (ד&quot;ה &quot;כיון&quot;), '''הנימוקי יוסף''' (מ.), תוס' ר' יהודה שירלאון (מ.), '''הראבי&quot;ה''' (סי' קיב ד&quot;ה &quot;אמר&quot;)<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref12|[12]]] '''בדרישה''' (סי' קסז) (ד&quot;ה &quot;בב&quot;י&quot;), העיר על דברי הב&quot;י דאין הכרח שהרמב&quot;ם יחלוק על פסק כל הנך רבוותא דס&quot;ל שדוקא מעניין &quot;פרוסת המוציא&quot; אינו נקרא הפסקה, ומ&quot;ש תנו לפלוני לאכול, אטו גרע זה ממה שאמר תנו מאכל לבהמה, שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפי' עשיר, שהוא מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמה. ז&quot;א תנו לפלוני לאכול נלמד במכ&quot;ש, ומה אמירת גביל לתורי שהיא מצרכי הבהמה ונחשבת כצורך פרוסת המוציא, כ&quot;ש תנו לפלוני לאכול שהיא מצרכי האדם שיחשב צורך פרוסת המוציא שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, דמצוה בפרנסת האדם יותר מהקדמת מזונות לבהמה. אולם '''המאמר מרדכי''' (סי' קסז ס&quot;ו) דחה את דברי הדרישה, שהרי בבהמה יש חומרא שאין באדם דמזונותיה עליך לכן צריך להקדימה, ועוד שאינה אוכלת אם לא יתנו לה, ומאחר דאיכא קרא המוכיח דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ממילא הוי צורך לפרוסת המוציא, כיון דאינו יכול לאכול קודם לכן. משא&quot;כ (באדם) שאומר תנו לפלוני לאכול דאין מזונותיו עליך, ואין פסוק שאוסר לאכול לפני שיתן לו, ועוד, לא מסתבר לתת לו לפניך, דמאי חזית שהוא יותר ראוי ממך, א&quot;כ תנו לפלוני לאכול לא הוי צורך פרוסת המוציא אלא מעניין הסעודה הוא, וא&quot;כ הרמב&quot;ם אכן חלוק על שאר הפוסקים.<br /> <br /> '''וכתבנו''' לעיל שכדברי הרמב&quot;ם פסקו רבים מן הראשונים והם: הרא&quot;ש, המאירי, הנימוקי יוסף, תוס' ר' יהודה החסיד, הראבי&quot;ה והריטב&quot;א, דכל ששח בדברים שהם מצרכי הסעודה לא הוי הפסק, ואם הדרישה היה רואה את הראשונים הללו בהכרח שהיה מודה לדברי הרמב&quot;ם, דכל ששח &quot;מצרכי הסעודה&quot; לא הוי הפסק, ורק לדבריו שהרמב&quot;ם חלוק על כולם הסביר כך כדי שלא יחלוק על כולם.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref13|[13]]] אפשר גם לדקדק מלשון שו&quot;ע שכ' אינו צריך לברך משמע שאם ברך ודיבר אינו חוזר אבל לכתחילה לא ידבר.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref14|[14]]] ומה שכ' בגמ' בלשון אסור אולי הוא גורס 'לא יתן'.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref15|[15]]] '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ז) הוכיח דגביל לתורי הוי צרכי סעודה, מהא דכתוב אסור לאדם &quot;שיאכל&quot; קודם שיתן לבהמתו, דדוקא לאכול לפני בהמתו אסור אבל לטעום שרי, דהיכן שאסור לטעום חז&quot;ל אמרו מפורש שאסור, כמ&quot;ש בשבת (ט:) אסור לטעום עד שיתפלל. וכן בפסחים (קה.) אסור לטעום עד שיבדיל. משא&quot;כ הכא לא אסרו אלא אכילת סעודה, ולא טעימה. וא&quot;כ כיון שיכול לטעום מהפת לפני שיתן לבהמתו מוכח דגביל לתורי לא הוי צורך ברכה, אלא צורכי סעודה. '''אלא דהמג&quot;א''' (סק&quot;יח) כתב דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, ולפי&quot;ז גביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. וקשה, דבתחילת דבריו כתב דגביל לתורי הוי צורכי סעודה. ויישב '''המחצה&quot;ש''' (סקי&quot;ז), דמ&quot;ש המג&quot;א דמאכל בהמה הוי צורך סעודה לא דקדק בלשון, כיון דלדידן אין נפק&quot;מ דגם צורך סעודה דינו כצורך המוציא, ולפי&quot;ז אה&quot;נ דגביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא, אלא כיון שפסק השו&quot;ע כהרמב&quot;ם דכל שהוא לצורך סעודה לא הוי הפסק, אז גם גביל לתורי לא הוי הפסק.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref16|[16]]] הנ&quot;מ אם חיובו מהתורה או מדרבנן הוא אם חייב להפסיק בין הברכה לטעימה כששכח לתת אוכל לבהמתו: וכאמור מסקנת הפוסקים שלא להפסיק לכתחילה, אלא יטעם מעט ואח&quot;כ יצוה לתת המאכל לבהמותיו וכ&quot;ש שלא יצא בעצמו לחוץ כדי לתת להם לאכול דהליכה מבית לחוץ הוא הפסק גמור.     <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref17|[17]]] הערה 108-אך יש לדעת, שאם כי מצוה זאת ד&quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת&quot; חיובה חלה על האדם לפני שהולך לאכול, מ&quot;מ גם בלא אכילתו, אם יודע שבעלי החיים שתחת רשותו רעבים או צמאים ומונע מהם מאכלם ושתייתם עובר על &quot;צער בעלי חיים&quot;, דוכי אדם אשר צם ומתענה כל היום (ובימי תעניות ציבור) לא יהיה חוב לתת לבהמותיו מאכלם ושתייתם!<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref18|[18]]]&lt;nowiki/&gt;בשו&quot;ת '''כתב סופר''' (או&quot;ח סימן ל&quot;ב) שהביא '''בשם אביו''' לדחות ראיה זו שיש לומר שכשבא לשתות בעצמו צריך להקדים בהמתו קודם, אבל כשבא לתת לחבירו צריך להקדימו לפני בהמתו. ולפי דבריו הבהמה קודמת לשתיית האדם ואם הפסיק בין ברכה לטעימה ואמר תנו לבהמה לשתות לא הוי הפסק כיון שזה חשוב צורך סעודה וכ&quot;כ '''יפה ללב'''(אות יב).<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref19|[19]]] כן מבואר '''באור החיים'''(בראשית כד יט) שכשמצטער אדם צער גדול מחמת רעב קודם הוא לבהמתו <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref20|[20]]] ומ&quot;מ מצינו '''בחרדים''' (פי&quot;ד) &quot;מעשה היה בדורינו שהרב המקובל הגדול כמוהר&quot;ר יצחק אשכנזי ז&quot;ל הסתכל בפני ת&quot;ח אחד ואמר לו נרשם בפניך עוון צער בע&quot;ח, והיה אותו ת&quot;ח מצטער ומפשפש בדבר, עד שמצא אשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבוקר, אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר, ואז ציוה עליה וזירזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבוקר בבוקר, ואחר שנתקן הדבר והרב לא ידע הסתכל בפניו ואמר לו סר עווניך (וצריך אדם לתת שימת לב למצוה זו, וכגון בעת עשיית הכפרות בעשי&quot;ת כשמביא התרנגולים לביתו, ולפעמים משתהים שם איזה שעות, ובאותו זמן הלא הם תחת רשותו, ופעמים שאוכל לחמו באותן שעות, ומצוי מאד שהעופות לא קיבלו מזונותיהן ושתייתם זה שעות רבות, ויש בזה משום עבירה על מצוה זו, וגם צעב&quot;ח  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref21|[21]]] '''בפמ&quot;ג''' (מ&quot;ז סק&quot;ז) מביא דמה ראיית הספר חסידים (המובא במ&quot;א סקי&quot;ח) מרבקה דבשתיה קודם האדם לבהמה, הלא רבקה בודאי לא היתה מחויבת להקדים הבהמות כי הלא אינם שלה וכו', ומתרץ דאכן אין כוונת הס&quot;ח להביא ראיה מרבקה אלא מאליעזר שאמר והיה הנערה וכו' ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה אותה הוכחת וכו', וצריך להגיה בס&quot;ח ובמג&quot;א 'שאמר' ולא 'שאמרה'.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref22|[22]]] '''המהריק&quot;ש בערך הלחם''' כתב שראה למרן הב&quot;י שנהג בזה דלא כרוקח.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref23|[23]]] '''ערוך השולחן'''(סע' טז) יישב את קושיית האחרונים דהנה זה ודאי שגם בקידוש והבדלה כ&quot;א מחוייב לשתות גם כן שהרי כ&quot;א מחוייב בקידוש, וזה אי אפשר בלא שישתה. ואעפ&quot;כ השומעים יוצאים יד&quot;ח השתייה בשתייתו של המברך ואם כן גם באכילה של רשות כיון שמברך ומחייב את עצמו כולם יוצאים יד&quot;ח בטעימת המברך. במילים אחרות המברך מייחס אל השומעים לא רק את ברכתו אלא גם את אכילתו ולכן כשאכל הוא הרי זה כאילו אכלו הם ורק אח&quot;כ שחו. <br /> <br /> וביאור דבריו כדברי '''הגר&quot;ד כהן''' בביאור כוונת הרמ&quot;א שע&quot;י קביעות המברך עם שאר האוכלים בחבורה אחת נחשבת אכילת המברך כאילו אכלו כולם. כמבואר '''בריטב&quot;א'''(ברכות פ&quot;ג סי&quot;ח) &quot;שכשיש קביעות וצירוף שאחד יברך ויוציא האחרים יד&quot;ח אף שהשומע שח בין הברכה לשתיה כיון שעשו צירוף ובירך האחד להוציאם וטעם מן הכוס הרי כאילו שתו כולם ונפטרו&quot; וזה ע&quot;פ דבריו (ברכות מב:) &quot;שכשהן דרך קביעותן וחבורה אחת הן כגוף אחד.<br /> <br /> '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(צהר אהל ברוך עמ' רלח) ביאר שכשם שהברכה נאמרת על כל הכזיתים שהאדם אוכל כך היא נאמרת על כל הכזיתים שיאכלו השומעים ומימלא נחשבת טעימתם כטעימה השנייה של המברך עצמו וא&quot;כ הדיבור לפני כן אינו הפסק כמו באדם אחד ששח בין הטעימה הראשונה לשנייה.       <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref24|[24]]] וכתב ע&quot;ז '''הביה&quot;ל''' שהמעיין בדברי האור זרוע יראה דלא עוסק כלל בנידון של הרוקח אלא מדובר שיש פת לפני כל אחד ואחד וברך הבוצע על הפת שלפניו ועל זה כתב שאין המסובין צריכים לטעום מאותו פת שברך עליה המברך וכוונתו שדי בכך שיטעם כ&quot;א מהפת שלפניו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref25|[25]]] '''בה&quot;ט''' (סקי&quot;א) בשם ט&quot;ז כתב שמשום כך טוב שהמברך יכוין בדעתו שאינו רוצה להוציא י&quot;ח רק מי שלא יפסיק בדברים וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref26|[26]]] וכמבואר '''בביה&quot;ל''' (ד&quot;ה אבל) דהטעם שאין השומעים יוצאים י&quot;ח הברכה כשהפסיק המברך משום שהברכה עדיין לא חלה כלל על שום טעימה, ולכן אם אחד מהמסובים טעם עוד לפני ששח המברך, שוב חלה הברכה, ויכולים על סמך זה גם שאר המסובים לאכול אעפ&quot;י שהמברך הפסיק ושח לפני טעימתו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref27|[27]]] וכ' '''בברכת הבית (סי' כ&quot;ה סעי' י&quot;ח)''' ובברכת המצוות - אם מברך גם בשביל עצמו וגם בשביל אחרים, והוא הפסיק בין הברכה למצוה, באנו למחלוקת הפמ&quot;ג והמשנ&quot;ב לענין אם האחרים יצאו ידי חובתן, וכאמור רוה&quot;פ ס&quot;ל דהאחרים שלא הפסיקו יצאו ידי חובתן ובפרט אם המברך שגג או נאנס לאחר שבירך, ואם לא בירך כלל בשביל עצמו אלא בשביל להוציא אחרים, בזה אפילו אם הפסיק המברך במזיד לפני שהאחרים התחילו במצוה בכל זאת יצאו הם י&quot;ח, שהרי לא בירך בשביל עצמו רק בשבילם, ואם הם הפסיקו לא יצאו י&quot;ח.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref28|[28]]] (הערה 92) ואפילו המברך כיון גם להוציא עצמו כי רצה גם הוא לטעום מהכוס מ&quot;מ אין זה מעכב שתיית האחרים שיצאו י&quot;ח, והטעם משום שברכת היין חלה כבר על ברכת המצוה, כי כאמור אין שתיית היין באלו המצוות לעיכובא, ולא בא כוס היין אלא לכבוד ברכת המצוה, ולכן כל אחד שלא הפסיק יוכל לשתות מהיין גם אם המברך הפסיק ולכן אין מקפידין שהמסדר קידושין או המברך בופה&quot;ג בשבע ברכות שתחת החופה לא יפסיק בדיבור עד שיטעמו החתן וכלה, ואף אם מדובר במסדר קידושין או מברך שבע ברכות שנוהג גם בעצמו לשתות מהכוס מ&quot;מ לית לן בה, ורק הם בעצמם לא יוכלו לשתות<br /> &lt;br /&gt;</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%A9%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%9D&diff=17107 2021-08-21T22:44:58Z

<p>משה אליהו יעקב: /* דין חתיכות פת ומצה מטוגנים */</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> =='''&lt;big&gt;‏פקיעת שם לחם.&lt;/big&gt;'''==<br /> {{מקורות||ברכות לז ע&quot;א,ע&quot;ב||ברכות פ&quot;ג ה&quot;ח|אורח חיים קסח ,י}}<br /> סוגייתינו עוסקת בנושא פקיעת שם הלחם. הדיון בסוגייא היא בשאלה מתי לחם גמור שהתפורר או התבשל או התערב עם דברים אחרים מאבד את &quot;שם הלחם&quot; שבו ומברכים עליו בורא מיני מזונות.<br /> <br /> '''הקדמה''': לחם שונה במהותו משאר מיני מזונות. &quot;מיני מזונות&quot; כשמם כן הם, מזינים ומשביעים. כל מאפה או תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן הרי הוא מזין, וברכתו מזונות. צורתו ומראהו אינם משמעותיים לגבי הברכה, רק הרכב החומרים שלו משמעותי. בלחם המצב שונה, לחם אינו מוגדר רק לפי הרכב חומריו, אלא גם לפי צורתו וייעודו. כשגורמים אלו משתנים, פוקע שם לחם ואין יוצאים בו יד&quot;ח בפסח ואין מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ.<br /> <br /> הגמ' בברכות(לז ע&quot;א-ע&quot;ב) פותחת באמירה של '''רב יוסף''' שעל תבשיל הנקרא &quot;חביצא&quot; אם יש כזית בפירורים ברכתו המוציא, ואם אין כזית בפירורים ברכתו מזונות.<br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''רש&quot;י'''.&lt;/u&gt;==<br /> רש&quot;י מסביר שהתבשיל הנקרא חביצא עשוי מפירורי לחם '''שבושל''' בקדרה ולכן אומר ר' יוסף אם יש בהם כזית מברך המוציא ואם לאו מברך מזונות.<br /> <br /> <br /> צריך להבין את '''סברת''' רב יוסף שהרי אם בישל פירור מכזית הבישול לא מפקיע את האפיה, משא&quot;כ אם הפירור פחות מכזית לכאורה הבישול כן מפקיע את האפייה ולכן ברכתו תהיה מזונות? <br /> <br /> יש להבדיל בין להכיל שם על משהו לבין להפקיע ממשהו כלומר כלומר ברגע שהלחם נאפה אז חל עליו שם של לחם, וכשבשלו הבישול באמת כן מפקיע מהתוצר אלא שכדי להפקיע את שם הלחם צריך להפקיע את כל הדברים שמגדירים אותו כלחם כגון חשיבותו{כזית} חומריו ייעודו וכדו', ולכן כנשאר עדיין כזית בפירורים לא נפקע שמו לגמרי ולכן עדיין דינו נשאר לחם.     <br /> <br /> '''והחידוש''' ברש&quot;י שאע&quot;פ שנתבשלו הפירורים אם יש בהם כזית הבישול לא מפקיע את דין הלחם שבו.<br /> <br /> רב יוסף מביא '''הוכחה''' לדינו ממנחות ומסביר רש&quot;י שלא מדובר בכל המנחות אלא במנחת מרחשת ומחבת ואע&quot;פ שמטגנים אותם מ&quot;מ מחדשים תוס' לשיטת רש&quot;י שטיגון = בישול ואם הפירורים בגודל כזית אז ברכתם תהיה המוציא. <br /> <br /> ולכאורה השוואה זו לא גמורה שהרי חביצא = לחם שבישל אותו ועל זה אמר ר' יוסף שצריך שיהיה כזית ואילו את המנחות לא אופים לפני הטיגון?<br /> <br /> אלא זה ק&quot;ו שאם רק על טיגון מברכים המוציא כשיש כזית אז כ&quot;ש אם אופים ומטגנים שיברך המוציא שהרי זה כבר היה לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn1|[1]]], ובאמת לר' יוסף אין הבדל אם פתת לפני או אחרי הבישול.<br /> <br /> נמצאנו למדים שלר' יוסף בפירורים פחותים מכזית {חביצא} ברכתם מזונות. <br /> <br /> ועל זה אביי שואל אליבא דר' ישמעל שאמר שמפורר את המנחוות ומחזירן לסולתן וכי יעלה על הדעת שבגלל שפרר יברך מזונות ועל זה מביא ברייתא האומרת &quot;לקט מכולן{מכל המנחות – '''רש&quot;י'''} כזית ואכלן אם בפסח יצא יד&quot;ח מצה וכו&quot; משמע אף כשהפירורים פחותים מכזית מברך המוציא.<br /> <br /> רש&quot;י מסביר שקושיית אביי מדברת על פתיתי מנחות ולא מיני דגן {כתוס'} מפני שאם היה מדובר על חמשת המינים הם לא היו מבושלים וא&quot;כ אין כאן קושיא לכן פרש שמדובר על מנחות שהם מבושלות.<br /> <br /> עונה הגמ' שמדובר &quot;בשערסן&quot; כלומר שחזר וגיבלן יחד וחזר ואפאן.<br /> <br /> ואז מקשה הגמ' קושיא לשוני שא&quot;כ היה צ&quot;ל בברייתא &quot;ואכלו&quot; ולא &quot;ואכלן&quot;.<br /> <br /> הגמ' מתרצת שבא מלחם גדול ופרש רש&quot;י שנשאר מן הלחם שנפרס[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn2|[2]]]. <br /> <br /> מקשה '''תוס' רא&quot;ש''' לפ&quot;ז צריך להבין איך זה מסתדר עם דברי ר' אליעזר שאמר שפורך את המנחה לסולת ולכאורה לא מובנת המציאות שהגמ' דברה עליה?<br /> <br /> עונה '''הצל&quot;ח''' שמה שהגמ' אמרה שבא מלחם גדול מדובר בערסן ואח&quot;כ שוב חזר ופתתן ואז אכל.<br /> <br /> מ&quot;מ זה קשה לרש&quot;י שהרי הוא אמר במפורש שלא מדובר בערסן? אלא מדובר שלא אוכלו בערסן. <br /> <br /> והגמ' כותבת למסקנה '''רב ששת''' אף אם אין בפירורים כזית מברך המוציא מוסיף עליו '''רבא''' בתנאי שיהיה עליו '''צורת לחם'''.<br /> <br /> <br /> נמצא שלפי רש&quot;י למסקנה בחביצה כשהפת מבושלת אין כזית ואין תואר לחם אז ברכתו מזונות.<br /> <br /> '''תוספות ורבינו יונה''' הקשו על שיטת רש&quot;י שהרי הברייתא שהובאה לעיל (לז א) העוסקת אף היא בלחם שנתבשל חילקה בין אם הפרוסות קיימות לאינם קיימות ולא הזכירה כלל שהענין תלוי באם יש בהם שיעור כזית או לא{אליבא דרש&quot;י}.<br /> <br /> ותירצו, שלדבריו צריך לומר שרב יוסף מפרש שזו גופא כוונת הברייתא, היינו, ש&quot;פרוסות קיימות&quot; פירושו שיש בהם שיעור כזית ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם כזית{כירושלמי} ורב יוסף מסביר את הברייתא.      <br /> <br /> נמצא שלפירוש רש&quot;י שביאר סוגיתנו בפירורים שנתבשלו, צריך לומר שרבא יפרש את דברי הברייתא לעיל, שחילקה בין אם הפרוסות קיימות או אינם קיימות, שהכונה בזה ש&quot;פרוסות קיימות&quot; היא, שיש בהם תואר לחם, ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם תואר לחם. וחולק בזה על רב יוסף והירושלמי שפירשו &quot;פרוסות קיימות&quot; היינו שיש בהם כזית ו&quot;אין פרוסות קיימות&quot; שאין בהם כזית.<br /> <br /> ==קושיות על שיטת רש&quot;י.==<br /> '''א.''' רש&quot;י פרש שהברייתא של &quot;נטלן ואכלן&quot; מדברת במנחות והקשו '''התוספות''' שלענין מנחות לא שייך לומר שאם אכלם חמץ ענוש כרת שהרי כל המנחות באות מצה ולא חמץ כמבואר במנחות (נב ב), '''ורבינו יונה''' הוסיף להקשות איך יתכן לצאת בה ידי חובת מצה שהרי אין יוצאים ידי מצות אכילת מצה אלא במצה הראויה להאכל בכל מקום וכפי שלמדים זאת מהפסוק &quot;בכל מושבותיכם&quot;, וכמבואר בגמרא בפסחים (לו א), ואילו מצה זו הרי נאכלת בירושלים בלבד. ואם באמת לא מדובר על מנחות אלא על פירורים לא מבושלים אז מה הראייה מברייתא זו?[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn3|[3]]].<br /> <br /> '''ב'''. '''רבינו יונה''' מקשה שאם באמת הסוגיא עוסקת בבישול כרש&quot;י נצטרך לומר שר' ששת בא לפרש את הברייתא &quot;בהכוסס חיטה&quot; ששנינו שם &quot;אם אין הפרוסות קיימות מברך מזונות&quot; הכוונה שאין כזית ותואר לחם בפרוסות שהרי אם יש תואר לחם רב ששת כבר אמר שאע&quot;פ שאין כזית אם יש תואר לחם ברכתו המוציא ואיך יאמר שם שיברך מזונות!? אלא וודאי מדובר שאין כזית ואין תואר לחם, ואם נפרש כך לא יהיה ברור מה חידש לנו רבא &quot;שיש תואר לחם&quot; שהרי זה נאמר כבר בברייתא לעיל[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn4|[4]]]?<br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''תוספות'''.&lt;/u&gt;==<br /> שתי הסוגיות חלוקות: שהברייתא דברה על בישול, והבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית אע&quot;פ שיש תואר לחם לפי שאין לו שם של לחם אלא שם של תבשיל{'''ר' יונה'''}[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn5|[5]]].<br /> <br /> ואילו רב יוסף רב ששת ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם ללא בישול. '''תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מאמצים את פירוש הירושלמי לברייתא, שלחם שהתפורר בבישול לחתיכות קטנות מכזית אינו מוגדר כלחם{=אין הפרוסות קיימות}. לדעתם, רב יוסף ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם על ידי '''דיבוק הפתיתים''' על ידי נוזלים. רב יוסף סובר שהדין בזה הוא כדין בישול, ורבא סובר שאם ניכרת צורת הלחם מברכים על החביצא &quot;המוציא&quot; אפילו כשהפתיתים קטנים מכזית'''.''' <br /> <br /> כלומר לשיטה זו המושג של &quot;תוריתא דנהמא&quot; שייך רק בחביצא כלומר בלחם דבוק, ואילו בבישול, הבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית שיופקע גם חשיבותו אף שיש לו תואר לחם(כנ&quot;ל) <br /> <br /> תלמידי '''רבינו יונה''' מוסיפים דין נוסף, שפירורים שלא בושלו ולא התערבבו, מברכים עליהם &quot;המוציא&quot; אפילו כשטחנו אותם דק דק ואין בהם תואר לחם. כיוון שהם לבדם לא פוקע מהם שם לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn6|[6]]].<br /> <br /> נמצא שהחילוק שבין רש&quot;י לתוספות הוא גם בביאור עיקר חידושו של רב יוסף, '''שלרש&quot;י''' עיקר החידוש הוא שאף על פי ש&quot;בישול&quot; מהווה סיבה להפקיע מהלחם את שמו{אמנם זה לא מוכרח}, מכל מקום אם יש בפירורים שיעור כזית חשיבותם מונעת מהבישול מלהפקיע שם לחם מהם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn7|[7]]], אך '''לדעת התוספות''' בהכרח עיקר חידושו של רב יוסף הוא לאידך גיסא, שאף על פי שהפירורים לא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;.{'''פנ&quot;י'''}<br /> <br /> לפ&quot;ז לא מובן פירושם של התוספות שהנידון שלפנינו הוא בפירורים שנדבקו זה לזה ועיקר חידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שלא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;, מה אם כן ההוכחה ממנחות ששם מדובר על טיגון, לחביצ&quot;א שהיא פירורי לחם הנדבקים שהם שני דברים שונים. דאפשר דרק פירורין שעברו בישול אין מברכין עליהם אלא בכזית, ובפחות מברך במ&quot;מ, אבל חביצ&quot;א שהם פירורין הנדבקין ולא עברו בישול אפשר שגם על פחות מכזית יברכו המוציא?<br /> <br /> <br /> '''אולי אפשר לומר''' על המנחות יוצקים לאחר אפייתן . שמן, וכיוון שהן שרויות בשמן דינן כחביצא שהיא פירורי לחם שרויים בשמן או בדבש.<br /> <br /> <br /> ו'''ניתן לצרץ עוד''' שרב יוסף אולי מדבק על דיבוק אבל לשיטתו של רב יוסף אין הבדל מהותי בין טיגון לבישול  ושניהם מפקיעים שם הלחם, וא&quot;כ זו ראייה טובה שהרי המנחות היו מטוגנות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn8|[8]]], ואילו רב ששת סומר שהדבקה ששנינו היא בדווקא ואם זה פחות מכזית ויש תואר לחם – המוציא ואם אין תואר לחם -מזונות. <br /> <br /> ==&lt;u&gt;'''קושיות על שיטת תוס'.'''&lt;/u&gt;==<br /> '''א.''' תוס' מפרשים שדברי הברייתא &quot;לקט מכולן&quot; אינם מתייחסים למנחות אלא לחמשת מיני דגן של חולין, והברייתא מבארת שניתן ללקט פירורים מחמשת מיני דגן והם מצטרפים למצוות מצה ולחיוב כרט על אכילת חמץ, אמנם בשיטת תוס' מפורש בדבריהם שיש הבדל בין פירורים מדובקים על ידי דבש, חלב או מרק, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; רק כשגודל הפירורים כזית, לבין פירורים שאינם מדובקים, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; אפילו כשאין בהם כזית. אם כך קושיית אביי אינה קשה כלל, שכן הברייתא עוסקת בפירורים בעינם, ולכן אם ליקט מהפירורים כזית הם מוגדרים כלחם, ורב יוסף עוסק בחביצא שם הפירורים מדובקים על ידי חלב או מרק, וכשהם פחותים מכזית פוקע שם לחם?<br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''הרא&quot;ה,ר&quot;ח'''.&lt;/u&gt;==<br /> לדעתם, אין חילוק בין פירורים מבושלים לבין פירורים מדובקים על יד דבש, חלב או מרק, ואין חילוק בין שני מקרים אלו לבין פירורים בעין ולשלושתם דין אחד, רב יוסף סובר שבשלושתם שם לחם פוקע כשאין בפירורים כזית, ורבא סובר ששם לחם פוקע רק כשאין בהם כזית ואין בהם מראה לחם.<br /> <br /> והנושא ההלכתי שהסוגיא עוסקת בו זה אם הוא פחות מכזית, ומאכל החביצא שהסוגיא מדברת עליו הוא דוגמא בעלמא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn9|[9]]].<br /> <br /> גם '''ר&quot;ח''' ס&quot;ל דסוגיין איירי באיזה שיעור של פת מברכין המוציא, דינו של ר&quot;ח מופיעה בהלכה השלישית שכותב רבינו יונה לגבי לחם מפורר &quot;שפרורי לחם אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת&quot;, ור&quot;ח חולק על זה וסובר שאם אין כזית ברכתו מזונות אליבא דר' יוסף ומוסיף רבא והוא שאין בו תואר לחם.<br /> <br /> אמנם ישנו חילוק בין שיטת רא&quot;ה לשיטת ר&quot;ח לגבי אופן הפקעת שם הלחם: '''לר&quot;ח''' אם פתת עד שהגיע לקמח ואז אין תואר לחם אז יברך מזונות, ואילו לפי '''הרא&quot;ה''' פרש שכדי להפקיע את שם הלחם הוא צריך לעבור תהליך בישול, שרק ע&quot;י הבישול הלחם מאבד את תוארו ואז הופכת ברכתו להיות מזונות.<br /> <br /> נמצא שלפי הרא&quot;ה הבישול לא צריך להפקיע את שם האפיה אלא שלא יאה בו צורת לחם.<br /> <br /> <br /> לפ&quot;ז ישנו '''נ&quot;מ''' בין השיטות השונות לגבי הסבר של מהות הבישול.<br /> <br /> '''א'''. דיבק פירורים פחות מכזית ואין בהם תואר לחם '''לתוס'''' מזונות{לדעתם זו סוגית חביצא}, '''לרא&quot;ה''' המוציא {שהרי לא בושל}.   <br /> <br /> '''ב'''. טיגן לחם פחות מכזית ולא איבד תוארו{כגון מצה} '''לתוס'''' מזונות{שהרי בושל}, '''לרא&quot;ה''' המוציא{שהרי לא איבד תוארו}. <br /> <br /> '''ג'''. נתינת פת למים '''לרא&quot;ה''' מזונות{שהרי איבד תוארו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn10|[10]]]}, '''לרש&quot;י''' המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn11|[11]]]{שהרי לא בושל}. <br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''הרמב&quot;ם'''&lt;/u&gt;==<br /> שיטת הרמב&quot;ם קובעת ברכה לעצמה הרמב&quot;ם פסק בהלכות ברכות פ&quot;ג הלכה ח': <br /> <br /> &quot; פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק.<br /> <br /> אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחילה המוציא<br /> <br /> ואם אין בהם כזית או עברה צורת הפת בבישול מברך מזונות&quot;.  <br /> <br /> &lt;u&gt;ולכאורה&lt;/u&gt; שיטת הרמב&quot;ם טעונה ביאור שהרי מראש ההלכה משמע שאין חילוק בין פתיתים מבושלים לפתיתים שנילושו במרק, ובשניהם מברכים &quot;המוציא&quot; או כשיש כזית או כשצורת הפת ניכרת[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn12|[12]]].<br /> <br /> אך בסיפא משמע להפך, שמברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש בפתיתים כזית וגם לא עברה צורת הפת בבישול.?<br /> <br /> '''הכסף משנה''' מביא שלושה הסברים לשיטת הרמב&quot;ם: <br /> <br /> ההסבר הפשוט הוא של '''ר' יהושוע הנגיד''' שיש שתי אופנים להבין את משמעות המילה &quot;או&quot; בתור מילה מחלקת או בתור מילה המוסיפה בדוגמת &quot;עם&quot; כמו הפ' &quot;או נודע כי שור נגח הוא&quot; &quot;או נודע אליו חטאתו&quot;, ולכן הוא מסביר את הברייתא כך שברישא המילה הוא מתפרשת בתור מילה מחלקת ולכן כשיש רק חדא לטיבותא מברך מזונות, ואילו בסיפא המילה &quot;או&quot; מתפרשת כמילה המוסיפה ולכן כדי לברך מזונות צריך תרתי לריעותא גם שאין צורת פת וגם כשאין כזית.<br /> <br /> שיטה דומה מובאת בשם &quot;גדולי ספרד&quot; המשנים את הגרסה ברמב&quot;ם ל&quot;ועברה צורת הפת&quot;.<br /> <br /> תירוץ נוסף מביא בשם '''הרב בן שושן, והרב פאסי''' הנוגעים בשתי נקודות ברמב&quot;ם, '''א'''. בתחילה הרמב&quot;ם התייחס לדיבוק ובישול, ואילו בסיפא התייחס לבישול בלבד. '''ב'''. ברישא כ' שאין ניכר צורת הפת, ואילו בסיפא כ' עברה צורתו.<br /> <br /> <br /> ומשתי דקדוקים אלה מוליד שיטה חדשה: שיש להבדיל בין שינוי לעיבור צורה.<br /> <br /> שינוי - הכוונה מדובר בשינוי מועט ולכן אם אין כזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> עיבור – שינוי מוחלט איבוד צורה ואפילו אם יש יותר מכזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> לכן יש לפרש את הרמב&quot;ם כך: מזה שהרמב&quot;ם כפל לשונו באומרו ניכר שהם פת ולא נשתנית צורתו כוונתו לומר שניכר היטב שהוא פת ולא נשתנתה צורתו ואז גם אם אין כזית ברכתו המוציא משמע שאם כן נשתנה צורתו קצת ברכתו מזונות.<br /> <br /> ואילו בסיפא הרמב&quot;ם התכוון לומר שאף אם יש כזית בכ&quot;ז אם איבד את תוארו לגמרי ברכתו תהיה מזונות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn13|[13]]]. <br /> <br /> ולגבי הדקדוק השני מדובר בסיפא בבישול חזק כיון שרק בו שייך לומר עיבור צורה ולכן בסיפא כתוב בישול משא&quot;כ בשינוי צורה ששייך רק בלישה או בבישול חלש.<br /> <br /> וחידושו של הרמב&quot;ם בזה שאע&quot;פ שיש כזית אם עובר צורתו תאה ברכתו מזונות.<br /> <br /> יש לשאול מה מקור הרמב&quot;ם לפ&quot;ז? <br /> <br /> <br /> הראשונים דנו ביחס בין סוגיית חביצא לסוגיית בישול.<br /> <br /> לרש&quot;י – הסוגיות משלימות. לתוס' – הסוגיות חלוקות. <br /> <br /> ולרמב&quot;ם – הברייתא דיברה על רמה אחרת של שינוי צורה שעיברה צורתו ע&quot;י בישול חזק ואילו סוגיית חביצא דברה על שינוי צורה ברמת בישול חלש[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn14|[14]]]. <br /> <br /> תירוץ נוסף '''הכס&quot;מ''' מתרץ בעצמו לשון הרמב&quot;ם &quot;הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק&quot; היא פתיחה לכל ההלכה, ואחר כך הרמב&quot;ם מפריד בין בישלה בקדרה לבין לשה במרק. ברישא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שלשה במרק, וניתן לברך &quot;המוציא&quot; או כשיש פירורים כזית או כשניכרת צורת הפת. בסיפא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שבישלה בקדרה, ומברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש פירורים כזית וגם ניכרת צורת הפת.<br /> <br /> הכס&quot;מ מסביר שהרמב&quot;ם למד את דין לש במרק מהסוגיא של חביצא כמו התוס' שאם יש כזית אף שאין תואר לחם ברכתו המוציא ואם אין כזית צריך שיאה תואר לחם. <br /> <br /> ולגבי הברייתא של בישול הוא מפרש &quot;שפרוסות קיימות&quot; כירושלמי ומוסיף ש&quot;סובר רבינו דאף ע&lt;nowiki&gt;''ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע''ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע''ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה''&lt;/nowiki&gt;נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית&quot;.<br /> <br /> =='''&lt;u&gt;סיכום&lt;/u&gt;'''==<br /> נחלקו רב יוסף, רב ששת ורבא בגדרי הפקעת שם לחם, ונחלקו הראשונים בביאור מחלוקתם. '''רש&quot;י''' {לפי הבנת תוס' ותלמידי ר' יונה} מבאר שרק בישול מפקיע שם לחם, לדעת רב יוסף הוא מפקיע שם לחם כשהפתיתים קטנים מכזית, ולדעת רבא הוא מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים קטנים מכזית ואין בהם מראה לחם. '''תוס', תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מפרשים שגם בישול הלחם וגם דיבוק חתיכותיו באמצעות משקים מפקיעים שם לחם. רב יוסף סובר שגם בישול הלחם וגם דיבוק במשקה מפקיע שם לחם כשהפתיתים פחותים מכזית. רבא מודה לרב יוסף בבישול וחולק עליו בדיבוק במשקה, שלדעתו מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים פחותים מכזית ואין בהם מראה לחם. הראשונים מסבירים, שרבא סובר שלא ניתן להפקיע שם לחם ללא בישולו או עירובו בחומרים אחרים, ואף כשטוחן את הלחם ועושה ממנו מעין קמח, מברך עליו &quot;המוציא&quot;. '''הרא&quot;ה והריטב&quot;א''' סוברים שאין חילוק בין בישול הלחם לבין דיבוק חתיכותיו ואין חילוק בין שני המקרים הללו לבין טחינתו - בשלושת המקרים הללו סובר רב יוסף שפוקע שם לחם כשאין בפתיתים כזית, ורבא סובר שפוקע שם לחם רק כשאין בפתיתים כזית ואין בהם תואר לחם. שיטת '''הרמב&quot;ם''' אינה חד משמעית, ונחלקו האחרונים בפירוש דבריו.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |'''רש&quot;י'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''תוס', ר' יונה'''<br /> |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הב&quot;י}'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הרב בן שושן}'''<br /> |-<br /> |האם לחם בקערת מרק יכול להשתנות לברכת מזונות.<br /> |לא ברור מה דעת רש&quot;י.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם כשהוא פחות מכזית בבישול בכלי.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |לעולם מזונות<br /> | colspan=&quot;2&quot; |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם שיש בו כזית ובושל בכלי.<br /> | colspan=&quot;3&quot; |המוציא.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> נתעברה צורתו לגמרי – מזונות.<br /> |-<br /> |כיצד למד את שתי הסוגיות בדף לז.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |שתי הסוגיות עסקו בבישול והן משלימות אחת את השנייה.<br /> |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> |הסוגיות חלוקות, הברייתא דיברא על בישול חזק, וחביצא מדובר בבישול חלש.<br /> |-<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |}<br /> <br /> =='''להלכה''':==<br /> '''שו&quot;ע''' פסק כתוס', ותלמידי ר' יונה ולא כרמב&quot;ם לפי שדעת הרמב&quot;ם לא ברורה.<br /> <br /> לאור חילוקי הדינים הנ&quot;ל, יש לברר '''מה מוגדר &quot;בישול&quot;''', אשר מבטל מהלחם את תוארו [ומברך בורא מיני מזונות].<br /> <br /> וכתב '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק נב) כי [א] &quot;בישול&quot; היינו כשמניח הפת '''בכלי ראשון''' [אפילו הורד מהאש] והחום שהיד סולדת בו.    [ב] ''' כלי שני''' אינו נקרא בישול.    [ג] '''עירוי מכלי ראשון''' - ספק אם נקרא בישול או לא, וצריך לפטור הברכה על ידי פת אחרת. [ד] בספר '''פני השלחן''' כתב שאם שפך מרק מכלי ראשון על ידי ''' מצקת''', לפי המבואר בפוסקים דינו כעירוי מכלי ראשון שהוא ספק, ויש לפוטרו בברכה על ידי פת. [ה] '''החזון איש''' כתב: &quot;ודווקא בנתבשל שיעור בישול או כמאכל בן דרוסאי, אבל '''הוחלטו ברותחין''' וסלקן מיד לא נפקו מתורת לחם&quot;.  ומתבאר בדבריו שצריך שהבישול יעשה שינוי מהותי בלחם כדי שיקרא &quot;תבשיל&quot; [ולכן החזון איש [שם] פתח ואמר &quot;לחם שנתבשל '''ונימוח'''&quot; וכוונתו, שנתרכך מחמת בישול.]  אך מסתימת לשון המשנה ברורה לא נראה כן, אלא כל שהניחו ברותחים חל עליו שם &quot;תבשיל&quot;. וכן נראה מהמשנה ברורה (ס&quot;ק נב) שכתב שהעירוי מכלי ראשון דינו ספק, הרי  שבשהות כלשהו נחשב לבישול. ['''ובספר וזאת הברכה''' (הערה 15) כתב, שיתכן ואין בזה נפקא מינה, כי לחם בכלי ראשון מתרכך בדקות ספורות, וממילא בשיעור זה נפקע ממנו דין לחם אף לדעת החזו&quot;א, וכן משמע מלשונו שבא לאפוקי &quot;הוחלט ברותחין וסלקו '''מיד'''&quot;].<br /> <br /> '''ולכן לסיכום:''' חתיכות פת [שאינן מטוגנות] '''ואין באף אחת מהן כזית''': אם הונחו בכלי ראשון, דינם כמבושלים, וברכתם בורא מיני מזונות. ואם הונחו בכלי שני [דהיינו לאחר שהמרק נשפך לצלחת] אם עדיין ניכר בהם תואר לחם, ברכתם המוציא וברכת המזון. ואם הניח החתיכות בצלחת ועירה עליהם מכלי ראשון או במצקת, בגלל הספק יאכלם בסעודה.<br /> <br /> =='''דין חתיכות פת ומצה מטוגנים'''==<br /> '''ג.''' בנושא זה יש להבחין בין סוגי טיגון, ולהלן סיכום הדינים המתבאר בספר '''פני השלחן''' '''ובספר וזאת הברכה'''.<br /> <br /> • '''טיגון בשמן עמוק -''' דינו כבישול, כמבואר בספר '''שמירת שבת כהלכתה''' (פרק א הערה קפב) בשם הגרש&quot;ז אויערבך שטיגון בשמן עמוק כמוהו כבישול, דאין חילוק בין מים לשמן. וכן נקט '''הגרי&quot;ש אלישיב.'''<br /> <br /> • '''טיגון במעט שמן רק בכדי שלא תשרף העיסה -''' אינו נחשב כטיגון במשקה ['''משנה ברורה''' (ס&quot;ק סט] בשם '''הרמ&quot;א''' (סי' קסח סע' יד) &quot;ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה&quot;].<br /> <br /> • '''טיגון במעט שמן -''' '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק נו) הביא '''מחלוקת הפוסקים האם טיגון כבישול, ונשאר בספק''', ומחמת כן הורה שיש לאוכלם רק בתוך הסעודה. אולם '''החזון איש''' כתב כי '''טיגון אינו כבישול''' ודינו כחתיכות שנדבקו על ידי משקה, שאם יש בהם תואר לחם  אפילו בפחות מכזית ברכתם המוציא.  <br /> <br /> '''דין זה נפקא מינא למעשה במצות מטוגנות [&quot;מצה בריי&quot;] -''' שאין בחתיכות כזית, ומטוגנות במעט שמן. '''החזון איש''' '''לשיטתו''' נקט לדינא שטיגון אינו כבישול ולכם יש לברך המוציא וברכת המזון. ברם '''לפי המשנה ברורה''' זהו ספק ברכה. ובספר '''וזאת הברכה''' מובא בשם '''הגרש&quot;ז אויערבך''' שהציע לבשל את המצות בכלי ראשון ולאחר מכן לטגנם, שאז ודאי דינם כמבושלות וברכתם בורא מיני מזונות. וראה בספר '''שלמי ניסן''' במה שדן בעצת הגרש&quot;ז [ובספר וזאת הברכה ציין כי למנהג בני ספרד מברכים בכל השנה על מצה בורא מיני מזונות, בחג הפסח יש לדון כדברי הפוסקים דלעיל].<br /> <br /> • '''לחם או חלה טבולים בביצה ומטוגנים [French Toast]-''' יש בפרוסה כזית, מברך המוציא וברהמ&quot;ז ['''וזאת הברכה''' ].<br /> <br /> • '''חתיכות שהיה בהן כזית בעת הבישול ופיררם -''' '''הביאור הלכה''' '''('''ד&quot;ה אם) הביא בשם הפרי מגדים שמסתפק אם בבישול היו בחתיכות כזית, ולאחר הבישול פיררם לפירורים קטנים, האם נאמר דכיון שהיה בעת הבישול כזית תו לא פקע מיניה שם לחם על ידי מה שפיררן ומיעטן מכזית. '''ובחזון איש''' (או&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה) כתב בסיכום הדינים: &quot;היוצא מזה לדינא, לחם שנתבשל ואין בו כזית בין שלא היה כזית בתחילה בין שנימוח בקדרה לפחות מכזית, ואפילו לקח פרוסה קיימת ופתתה, בטלה, וברך עליה בורא מיני מזונות ומעין שלוש, ומיהו נראה דכשפותת ואוכל מיד אינה בטלה, דאם לא כן לא משכחת לה פרוסה קיימת אלא כשלועס כזית שלם&quot;, וצ&quot;ע. ''' '''נמצא לפי זה''',''' שהאוכל פת שלמה או מצה מטוגנת שיש בהם כזית, ונוטל ידיו ומברך המוציא, עליו להיזהר שלא לחותכם לפני האכילה לחתיכות קטנות, כי אז נכנס לספק שמא ברכת בורא מיני מזונות, אך אם דרך אכילתו חותך חתיכה לאוכלה, מותר כמש&quot;כ בחזון איש.<br /> <br /> '''• פירורי לחם שאיבדו צורתם -''' בשו&quot;ע (סי' קסח סע' יא) נפסק כדברי '''התוספות'''(ד&quot;ה תוריתא דנהמא) &quot;יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין, אזיל ליה תוריתא  דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש&quot;.  ועי&quot;ש '''במשנה ברורה''' (ס&quot;ק סב-סג) ובספר '''שלמי ניסן''' במה שביארו בדין זה שלא יסתרו דברי השו&quot;ע כאן בסעיף י&quot;א את מה שנכתב לעיל בסעיף י'.<br /> <br /> '''מאכלים העשויים מפירורי לחם או מצה מגובלים'''<br /> <br /> '''ד.''' כתב '''המג&quot;א''' &quot;אותם שעושין פרימזלי&quot;ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים, צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית&quot;. ברם בסוף דבריו הביא '''מהכנסת הגדולה''' בשם רש&quot;ך שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, ונשאר למעשה בצ&quot;ע.  ויסוד הספק הוא, מאחר וכאשר נתפררו ואין בהם כזית אבד ונפקע מהם שם לחם ונקראים תבשיל, האם לאחר שגיבלם וכעת הם שוב כזית, הגיבול החדש מועיל להחזיר להם שם לחם.<br /> <br /> להלכה הסיק '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק נט) כדברי האחרונים &quot;שאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם בורא מיני מזונות [ואפילו אם אכל הרבה] וכן הוא מנהג העולם.  ואם אפאם, נכון שלא יאכלם כי אם בתוך הסעודה אלא א&quot;כ נילוש ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם בורא מיני מזונות&quot;.  וראה '''בספר פני השלחן''' במה שהרחיב בביאור הענין, והביא מדברי '''החתם סופר''' שמברכים על '''הקניידלאך''' בורא מיני מזונות.<br /> <br /> • '''כדורי שוקולד [העשויים מפירורי מצה או פירורי לחם מעורבים בקרם שוקולד] -''' מאחר ואין כאן אפיה אלא גיבול, דינם כקניידלאך, ולהכרעת המשנה ברורה ומנהג העולם יש לברם בורא מיני מזונות ['''פני השלחן''' '''וזאת הברכה''' ].<br /> <br /> • '''עוגה מקמח מצות [הנילוש עם שמן ביצים וסוכר] -''' כתב '''החיי אדם''' שיש להסתפק האם על ידי הגיבול והאפיה חוזר שם הלחם, ולכן הסיק שיש להחמיר ולאוכלה רק בתוך סעודת פת. אולם לפי '''המשנה ברורה''' הנ&quot;ל מבואר, שאם נילוש ברוב שמן או דבש יכול לברך בורא מיני מזונות ['''פני השלחן וזאת הברכה'''].<br /> <br /> • '''קוגל - כתב שו&quot;ע'''(קסח,יד) &quot;חלוט(פת שחולתין אותה ברותחין) שאח&quot;כ אפהו בתנור פת גמור הוא ומברך עליו המוציא&quot;  <br /> <br /> ב&quot;י הביא ראיה '''מיבמות''' מ. &quot;אלא חלוט מצה היא דקאמרינן, למאי הלכתא? לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אע&lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;פ דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם עוני קרינא ביה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח&quot; <br /> <br /> '''כתב מ&quot;ב''' שהוא הדין לאחר שנתנו במים רותחים אפאה בקדרה בלי נוזלים.<br /> <br /> '''לגבי קוגל –''' אטריות שנאפו לאחר שנתבשלו.<br /> <br /> '''כתב הגרש&quot;ז אויערבך''' שדינו כפת מבושלת ולא כאפויה ולכן אף אם קובעים עליו סעודה הריהו פטור מנט&quot;י וברכת המזון {והוסיף שהמחמירים(נט&quot;י,ברה&quot;מ) בזה יש להם ע&quot;מ לסמוך}.<br /> <br /> וב'''אור השבת''' כתב שמנהג גדולי ירושלים לאכול בשבת בבוקר לאחר הקידוש קוגל אטריות ולא עוגות וכדו' כיון שבכך נמנעו מספק קביעות סעודה.<br /> <br /> '''ובשו&quot;ת אור לציון, ויביע אומר''' פסקו שאע&quot;פ שחולטים את האטריות ולאחר מכן אופים אותן בתנור מ&quot;מ אין מברכים עליו המוציא ואף כשאוכלים ממנו כשיעור קביעות סעודה מפני שאין לאטריות תואר לחם והאפיה לא הופכת אותן לפת. <br /> <br /> '''פסקי תשובות''' (הערה 174) הביא עוד טעם כיון דבעת הבישול הרי האטריות הם רצועות פחותים מכזית כל אחד ובזה אפ&quot;י אם חזרו ונאפו אח&quot;כ (ואפ&quot;י נתחברו יחד במיני משקה) לא חזר להם דין תואר לחם.<br /> <br /> ושאלתי את '''הרב שמואל אליהו''' ואמר לי שאין קובעים סעודה על קוגל.<br /> <br /> מאידך דעת '''הגרי&quot;ש אלישיב''' כיון שלאחר בישול האטריות נותנים בכלי ריק מעט שמן ואופים את הקוגל חל עליו תורת פת כיון שנותנים באטריות שמן דינו של הקוגל כפת כיסנין לכן יזהר לא לקבוע עליו סעודה. <br /> <br /> '''וחזו&quot;א וגר&quot;נ קרליץ''' כתבו שכיון שיש להסתפק אם קוגל דומה לחלוט ולבסוף נאפה לפיכך האוכל ממנו כדי שביעה מברך ברכת המזון מספק.<br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref1|[1]]] לכן רב יוסף הביא ראייה דוקא על כזית שהרי אם היה מביא ראייה שמברכים מזונות על פחות מכזית לא היה ראייה שהרי יש לומר שברכתו מזונות בגלל שהוא מטוגן אבל אם באמת הוא היה אפוי גם בפחות מכזית היה לומר שברכתו המוציא ולכן הביא ראייה על פירורים שיותר גדולים מכזית שאם על פירורים שיותר מכזית ברכתם המוציא כ&quot;ש בפירורים שבושלו שברכתם המוציא.  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref2|[2]]] תירוץ זה בנוי על ההקדמה שאמרנו כיון שיש קשר בין הפירורים ללחם שממנו הם הגיעו לכן אנו רואים את הכל כיחידה אחת ומימלא הפירורים עוד לא איבדו את חשיבותם. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref3|[3]]] אולי אפשר לתרץ שמדובר בלחמי תודה שיש בהם חמץ {'''בעה&quot;מ'''}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref4|[4]]] קושיא זה תירץ '''מעדני יו&quot;ט{ד}''' &quot;ואני שמעתי ולא אבין שהרי אפשר לומר שרבא עצמו שאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על ר' ששת מהברייתא, דהא הברייתא לא קתני בהדיא דלית ביה תוריתא דנהמא&quot;.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref5|[5]]] יש לעיין לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref6|[6]]] רבינו יונה מסכם: '''א.''' היכא שהוא '''מבושל'''- אם יש בפרוסות '''כזית''', אפי' שאין לו תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, ואי '''אין בפרוסות כזית''', אע&quot;ג דחזינן דאיכא עליה תואר לחם אינו מברך אלא במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ב.''' היכא שאינו מבושל אלא '''מחובר ע&quot;י דבש או מרק'''- אם יש בפרוסות '''כזית''' מברך עליו המוציא אפי' שאין לו תואר לחם, '''אין בפרוסות כזית''' הדבר תלוי, אם יש לו תואר לחם מברך המוציא, ואם אין לו תואר לחם מברך במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ג'''. היכא שאינו '''לא מבושל ולא מחובר''' אלא פירורין בלבד- אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהפרורין דקין, מברך עליהם המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref7|[7]]] יש לברר מה רש&quot;י יסבור בשיטת תוס' לגבי לחם מדובק כדי לכנות על שאלה זו יש לברר מה מהות הבישול האם רק בשביל שלא יאה תואר לחם וכאן אין תואר לחם או שבגלל שלא היה דבר שהפקיע את תורת האפיה כמו בישול לכן ברכתו תאה המוציא?.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref8|[8]]] אמנם קשה לי שבבישול נגיד שלא פוקע שם הלחם?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref9|[9]]] שיטת רא&quot;ה דומה במקצת לשיטת רש&quot;י אמנם לענ&quot;ד הם חלוקים בשתי דברים '''א'''. אליבא דר' יוסף לרש&quot;י מדובר על בישול ורק אז כשהם פחות מכזית יברך מזונות ולרא&quot;ה אף כשלא בישל. '''ב'''. מהות הבישול לא ברור מה דעת רש&quot;י {ראה הערה 11}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref10|[10]]] אמנם הרב חזן לא קיבל זאת לפי שכ' במפורש ברא&quot;ה בושל מ&quot;מ אפשר לומר שכל הנקודה היא רק איבוד צורה ולא משנה איך איבד תוארו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref11|[11]]] לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו, לכן הנאמר בנ&quot;מ זו היא לא מוכרחת. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref12|[12]]] אפשר לומר שהרמב&quot;ם חולק על תוס' שהרי תוס' למד מדין חביצא שמדובר בהדבקה ואם הדביק פחות מכזית ואין תואר לחם ברכתו מזונות ואילו בבישול תלוי בכזית.<br /> <br /> ואילו הרמב&quot;ם חיבר בין דין בישול להדבקה שאם עשהו פחות מכזית ויש תואר לחם ברכתו המוציא. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref13|[13]]] יש לשאול אז איך הרמב&quot;ם יסביר את המקרא הראשון של הסיפא &quot;אם אין בהם כזית&quot; הרי א&quot;א לומר שניכרת צורתו שהרי זה נלמד כבר מהרישא? אלא צ&quot;ל שנשתנית צורתו ובכ&quot;ז יברך מזונות לפי שאין בו כזית.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref14|[14]]] אמנם כתב ע&quot;ז הכס&quot;מ &quot;לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך&quot; ולא ברור לי למה שהרי מצאנו מקור ברור מאוד.<br /> <br /> ומצד שני כותב הכס&quot;מ &quot;ובזה המיצוע יש מקום להרמב&lt;nowiki&gt;''ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר''ל ממה שהקשו על רש''&lt;/nowiki&gt;י&quot;.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%A9%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%9D&diff=17106 2021-08-21T22:31:07Z

<p>משה אליהו יעקב: /* סיכום */</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> =='''&lt;big&gt;‏פקיעת שם לחם.&lt;/big&gt;'''==<br /> {{מקורות||ברכות לז ע&quot;א,ע&quot;ב||ברכות פ&quot;ג ה&quot;ח|אורח חיים קסח ,י}}<br /> סוגייתינו עוסקת בנושא פקיעת שם הלחם. הדיון בסוגייא היא בשאלה מתי לחם גמור שהתפורר או התבשל או התערב עם דברים אחרים מאבד את &quot;שם הלחם&quot; שבו ומברכים עליו בורא מיני מזונות.<br /> <br /> '''הקדמה''': לחם שונה במהותו משאר מיני מזונות. &quot;מיני מזונות&quot; כשמם כן הם, מזינים ומשביעים. כל מאפה או תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן הרי הוא מזין, וברכתו מזונות. צורתו ומראהו אינם משמעותיים לגבי הברכה, רק הרכב החומרים שלו משמעותי. בלחם המצב שונה, לחם אינו מוגדר רק לפי הרכב חומריו, אלא גם לפי צורתו וייעודו. כשגורמים אלו משתנים, פוקע שם לחם ואין יוצאים בו יד&quot;ח בפסח ואין מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ.<br /> <br /> הגמ' בברכות(לז ע&quot;א-ע&quot;ב) פותחת באמירה של '''רב יוסף''' שעל תבשיל הנקרא &quot;חביצא&quot; אם יש כזית בפירורים ברכתו המוציא, ואם אין כזית בפירורים ברכתו מזונות.<br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''רש&quot;י'''.&lt;/u&gt;==<br /> רש&quot;י מסביר שהתבשיל הנקרא חביצא עשוי מפירורי לחם '''שבושל''' בקדרה ולכן אומר ר' יוסף אם יש בהם כזית מברך המוציא ואם לאו מברך מזונות.<br /> <br /> <br /> צריך להבין את '''סברת''' רב יוסף שהרי אם בישל פירור מכזית הבישול לא מפקיע את האפיה, משא&quot;כ אם הפירור פחות מכזית לכאורה הבישול כן מפקיע את האפייה ולכן ברכתו תהיה מזונות? <br /> <br /> יש להבדיל בין להכיל שם על משהו לבין להפקיע ממשהו כלומר כלומר ברגע שהלחם נאפה אז חל עליו שם של לחם, וכשבשלו הבישול באמת כן מפקיע מהתוצר אלא שכדי להפקיע את שם הלחם צריך להפקיע את כל הדברים שמגדירים אותו כלחם כגון חשיבותו{כזית} חומריו ייעודו וכדו', ולכן כנשאר עדיין כזית בפירורים לא נפקע שמו לגמרי ולכן עדיין דינו נשאר לחם.     <br /> <br /> '''והחידוש''' ברש&quot;י שאע&quot;פ שנתבשלו הפירורים אם יש בהם כזית הבישול לא מפקיע את דין הלחם שבו.<br /> <br /> רב יוסף מביא '''הוכחה''' לדינו ממנחות ומסביר רש&quot;י שלא מדובר בכל המנחות אלא במנחת מרחשת ומחבת ואע&quot;פ שמטגנים אותם מ&quot;מ מחדשים תוס' לשיטת רש&quot;י שטיגון = בישול ואם הפירורים בגודל כזית אז ברכתם תהיה המוציא. <br /> <br /> ולכאורה השוואה זו לא גמורה שהרי חביצא = לחם שבישל אותו ועל זה אמר ר' יוסף שצריך שיהיה כזית ואילו את המנחות לא אופים לפני הטיגון?<br /> <br /> אלא זה ק&quot;ו שאם רק על טיגון מברכים המוציא כשיש כזית אז כ&quot;ש אם אופים ומטגנים שיברך המוציא שהרי זה כבר היה לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn1|[1]]], ובאמת לר' יוסף אין הבדל אם פתת לפני או אחרי הבישול.<br /> <br /> נמצאנו למדים שלר' יוסף בפירורים פחותים מכזית {חביצא} ברכתם מזונות. <br /> <br /> ועל זה אביי שואל אליבא דר' ישמעל שאמר שמפורר את המנחוות ומחזירן לסולתן וכי יעלה על הדעת שבגלל שפרר יברך מזונות ועל זה מביא ברייתא האומרת &quot;לקט מכולן{מכל המנחות – '''רש&quot;י'''} כזית ואכלן אם בפסח יצא יד&quot;ח מצה וכו&quot; משמע אף כשהפירורים פחותים מכזית מברך המוציא.<br /> <br /> רש&quot;י מסביר שקושיית אביי מדברת על פתיתי מנחות ולא מיני דגן {כתוס'} מפני שאם היה מדובר על חמשת המינים הם לא היו מבושלים וא&quot;כ אין כאן קושיא לכן פרש שמדובר על מנחות שהם מבושלות.<br /> <br /> עונה הגמ' שמדובר &quot;בשערסן&quot; כלומר שחזר וגיבלן יחד וחזר ואפאן.<br /> <br /> ואז מקשה הגמ' קושיא לשוני שא&quot;כ היה צ&quot;ל בברייתא &quot;ואכלו&quot; ולא &quot;ואכלן&quot;.<br /> <br /> הגמ' מתרצת שבא מלחם גדול ופרש רש&quot;י שנשאר מן הלחם שנפרס[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn2|[2]]]. <br /> <br /> מקשה '''תוס' רא&quot;ש''' לפ&quot;ז צריך להבין איך זה מסתדר עם דברי ר' אליעזר שאמר שפורך את המנחה לסולת ולכאורה לא מובנת המציאות שהגמ' דברה עליה?<br /> <br /> עונה '''הצל&quot;ח''' שמה שהגמ' אמרה שבא מלחם גדול מדובר בערסן ואח&quot;כ שוב חזר ופתתן ואז אכל.<br /> <br /> מ&quot;מ זה קשה לרש&quot;י שהרי הוא אמר במפורש שלא מדובר בערסן? אלא מדובר שלא אוכלו בערסן. <br /> <br /> והגמ' כותבת למסקנה '''רב ששת''' אף אם אין בפירורים כזית מברך המוציא מוסיף עליו '''רבא''' בתנאי שיהיה עליו '''צורת לחם'''.<br /> <br /> <br /> נמצא שלפי רש&quot;י למסקנה בחביצה כשהפת מבושלת אין כזית ואין תואר לחם אז ברכתו מזונות.<br /> <br /> '''תוספות ורבינו יונה''' הקשו על שיטת רש&quot;י שהרי הברייתא שהובאה לעיל (לז א) העוסקת אף היא בלחם שנתבשל חילקה בין אם הפרוסות קיימות לאינם קיימות ולא הזכירה כלל שהענין תלוי באם יש בהם שיעור כזית או לא{אליבא דרש&quot;י}.<br /> <br /> ותירצו, שלדבריו צריך לומר שרב יוסף מפרש שזו גופא כוונת הברייתא, היינו, ש&quot;פרוסות קיימות&quot; פירושו שיש בהם שיעור כזית ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם כזית{כירושלמי} ורב יוסף מסביר את הברייתא.      <br /> <br /> נמצא שלפירוש רש&quot;י שביאר סוגיתנו בפירורים שנתבשלו, צריך לומר שרבא יפרש את דברי הברייתא לעיל, שחילקה בין אם הפרוסות קיימות או אינם קיימות, שהכונה בזה ש&quot;פרוסות קיימות&quot; היא, שיש בהם תואר לחם, ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם תואר לחם. וחולק בזה על רב יוסף והירושלמי שפירשו &quot;פרוסות קיימות&quot; היינו שיש בהם כזית ו&quot;אין פרוסות קיימות&quot; שאין בהם כזית.<br /> <br /> ==קושיות על שיטת רש&quot;י.==<br /> '''א.''' רש&quot;י פרש שהברייתא של &quot;נטלן ואכלן&quot; מדברת במנחות והקשו '''התוספות''' שלענין מנחות לא שייך לומר שאם אכלם חמץ ענוש כרת שהרי כל המנחות באות מצה ולא חמץ כמבואר במנחות (נב ב), '''ורבינו יונה''' הוסיף להקשות איך יתכן לצאת בה ידי חובת מצה שהרי אין יוצאים ידי מצות אכילת מצה אלא במצה הראויה להאכל בכל מקום וכפי שלמדים זאת מהפסוק &quot;בכל מושבותיכם&quot;, וכמבואר בגמרא בפסחים (לו א), ואילו מצה זו הרי נאכלת בירושלים בלבד. ואם באמת לא מדובר על מנחות אלא על פירורים לא מבושלים אז מה הראייה מברייתא זו?[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn3|[3]]].<br /> <br /> '''ב'''. '''רבינו יונה''' מקשה שאם באמת הסוגיא עוסקת בבישול כרש&quot;י נצטרך לומר שר' ששת בא לפרש את הברייתא &quot;בהכוסס חיטה&quot; ששנינו שם &quot;אם אין הפרוסות קיימות מברך מזונות&quot; הכוונה שאין כזית ותואר לחם בפרוסות שהרי אם יש תואר לחם רב ששת כבר אמר שאע&quot;פ שאין כזית אם יש תואר לחם ברכתו המוציא ואיך יאמר שם שיברך מזונות!? אלא וודאי מדובר שאין כזית ואין תואר לחם, ואם נפרש כך לא יהיה ברור מה חידש לנו רבא &quot;שיש תואר לחם&quot; שהרי זה נאמר כבר בברייתא לעיל[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn4|[4]]]?<br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''תוספות'''.&lt;/u&gt;==<br /> שתי הסוגיות חלוקות: שהברייתא דברה על בישול, והבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית אע&quot;פ שיש תואר לחם לפי שאין לו שם של לחם אלא שם של תבשיל{'''ר' יונה'''}[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn5|[5]]].<br /> <br /> ואילו רב יוסף רב ששת ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם ללא בישול. '''תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מאמצים את פירוש הירושלמי לברייתא, שלחם שהתפורר בבישול לחתיכות קטנות מכזית אינו מוגדר כלחם{=אין הפרוסות קיימות}. לדעתם, רב יוסף ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם על ידי '''דיבוק הפתיתים''' על ידי נוזלים. רב יוסף סובר שהדין בזה הוא כדין בישול, ורבא סובר שאם ניכרת צורת הלחם מברכים על החביצא &quot;המוציא&quot; אפילו כשהפתיתים קטנים מכזית'''.''' <br /> <br /> כלומר לשיטה זו המושג של &quot;תוריתא דנהמא&quot; שייך רק בחביצא כלומר בלחם דבוק, ואילו בבישול, הבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית שיופקע גם חשיבותו אף שיש לו תואר לחם(כנ&quot;ל) <br /> <br /> תלמידי '''רבינו יונה''' מוסיפים דין נוסף, שפירורים שלא בושלו ולא התערבבו, מברכים עליהם &quot;המוציא&quot; אפילו כשטחנו אותם דק דק ואין בהם תואר לחם. כיוון שהם לבדם לא פוקע מהם שם לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn6|[6]]].<br /> <br /> נמצא שהחילוק שבין רש&quot;י לתוספות הוא גם בביאור עיקר חידושו של רב יוסף, '''שלרש&quot;י''' עיקר החידוש הוא שאף על פי ש&quot;בישול&quot; מהווה סיבה להפקיע מהלחם את שמו{אמנם זה לא מוכרח}, מכל מקום אם יש בפירורים שיעור כזית חשיבותם מונעת מהבישול מלהפקיע שם לחם מהם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn7|[7]]], אך '''לדעת התוספות''' בהכרח עיקר חידושו של רב יוסף הוא לאידך גיסא, שאף על פי שהפירורים לא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;.{'''פנ&quot;י'''}<br /> <br /> לפ&quot;ז לא מובן פירושם של התוספות שהנידון שלפנינו הוא בפירורים שנדבקו זה לזה ועיקר חידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שלא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;, מה אם כן ההוכחה ממנחות ששם מדובר על טיגון, לחביצ&quot;א שהיא פירורי לחם הנדבקים שהם שני דברים שונים. דאפשר דרק פירורין שעברו בישול אין מברכין עליהם אלא בכזית, ובפחות מברך במ&quot;מ, אבל חביצ&quot;א שהם פירורין הנדבקין ולא עברו בישול אפשר שגם על פחות מכזית יברכו המוציא?<br /> <br /> <br /> '''אולי אפשר לומר''' על המנחות יוצקים לאחר אפייתן . שמן, וכיוון שהן שרויות בשמן דינן כחביצא שהיא פירורי לחם שרויים בשמן או בדבש.<br /> <br /> <br /> ו'''ניתן לצרץ עוד''' שרב יוסף אולי מדבק על דיבוק אבל לשיטתו של רב יוסף אין הבדל מהותי בין טיגון לבישול  ושניהם מפקיעים שם הלחם, וא&quot;כ זו ראייה טובה שהרי המנחות היו מטוגנות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn8|[8]]], ואילו רב ששת סומר שהדבקה ששנינו היא בדווקא ואם זה פחות מכזית ויש תואר לחם – המוציא ואם אין תואר לחם -מזונות. <br /> <br /> ==&lt;u&gt;'''קושיות על שיטת תוס'.'''&lt;/u&gt;==<br /> '''א.''' תוס' מפרשים שדברי הברייתא &quot;לקט מכולן&quot; אינם מתייחסים למנחות אלא לחמשת מיני דגן של חולין, והברייתא מבארת שניתן ללקט פירורים מחמשת מיני דגן והם מצטרפים למצוות מצה ולחיוב כרט על אכילת חמץ, אמנם בשיטת תוס' מפורש בדבריהם שיש הבדל בין פירורים מדובקים על ידי דבש, חלב או מרק, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; רק כשגודל הפירורים כזית, לבין פירורים שאינם מדובקים, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; אפילו כשאין בהם כזית. אם כך קושיית אביי אינה קשה כלל, שכן הברייתא עוסקת בפירורים בעינם, ולכן אם ליקט מהפירורים כזית הם מוגדרים כלחם, ורב יוסף עוסק בחביצא שם הפירורים מדובקים על ידי חלב או מרק, וכשהם פחותים מכזית פוקע שם לחם?<br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''הרא&quot;ה,ר&quot;ח'''.&lt;/u&gt;==<br /> לדעתם, אין חילוק בין פירורים מבושלים לבין פירורים מדובקים על יד דבש, חלב או מרק, ואין חילוק בין שני מקרים אלו לבין פירורים בעין ולשלושתם דין אחד, רב יוסף סובר שבשלושתם שם לחם פוקע כשאין בפירורים כזית, ורבא סובר ששם לחם פוקע רק כשאין בהם כזית ואין בהם מראה לחם.<br /> <br /> והנושא ההלכתי שהסוגיא עוסקת בו זה אם הוא פחות מכזית, ומאכל החביצא שהסוגיא מדברת עליו הוא דוגמא בעלמא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn9|[9]]].<br /> <br /> גם '''ר&quot;ח''' ס&quot;ל דסוגיין איירי באיזה שיעור של פת מברכין המוציא, דינו של ר&quot;ח מופיעה בהלכה השלישית שכותב רבינו יונה לגבי לחם מפורר &quot;שפרורי לחם אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת&quot;, ור&quot;ח חולק על זה וסובר שאם אין כזית ברכתו מזונות אליבא דר' יוסף ומוסיף רבא והוא שאין בו תואר לחם.<br /> <br /> אמנם ישנו חילוק בין שיטת רא&quot;ה לשיטת ר&quot;ח לגבי אופן הפקעת שם הלחם: '''לר&quot;ח''' אם פתת עד שהגיע לקמח ואז אין תואר לחם אז יברך מזונות, ואילו לפי '''הרא&quot;ה''' פרש שכדי להפקיע את שם הלחם הוא צריך לעבור תהליך בישול, שרק ע&quot;י הבישול הלחם מאבד את תוארו ואז הופכת ברכתו להיות מזונות.<br /> <br /> נמצא שלפי הרא&quot;ה הבישול לא צריך להפקיע את שם האפיה אלא שלא יאה בו צורת לחם.<br /> <br /> <br /> לפ&quot;ז ישנו '''נ&quot;מ''' בין השיטות השונות לגבי הסבר של מהות הבישול.<br /> <br /> '''א'''. דיבק פירורים פחות מכזית ואין בהם תואר לחם '''לתוס'''' מזונות{לדעתם זו סוגית חביצא}, '''לרא&quot;ה''' המוציא {שהרי לא בושל}.   <br /> <br /> '''ב'''. טיגן לחם פחות מכזית ולא איבד תוארו{כגון מצה} '''לתוס'''' מזונות{שהרי בושל}, '''לרא&quot;ה''' המוציא{שהרי לא איבד תוארו}. <br /> <br /> '''ג'''. נתינת פת למים '''לרא&quot;ה''' מזונות{שהרי איבד תוארו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn10|[10]]]}, '''לרש&quot;י''' המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn11|[11]]]{שהרי לא בושל}. <br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''הרמב&quot;ם'''&lt;/u&gt;==<br /> שיטת הרמב&quot;ם קובעת ברכה לעצמה הרמב&quot;ם פסק בהלכות ברכות פ&quot;ג הלכה ח': <br /> <br /> &quot; פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק.<br /> <br /> אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחילה המוציא<br /> <br /> ואם אין בהם כזית או עברה צורת הפת בבישול מברך מזונות&quot;.  <br /> <br /> &lt;u&gt;ולכאורה&lt;/u&gt; שיטת הרמב&quot;ם טעונה ביאור שהרי מראש ההלכה משמע שאין חילוק בין פתיתים מבושלים לפתיתים שנילושו במרק, ובשניהם מברכים &quot;המוציא&quot; או כשיש כזית או כשצורת הפת ניכרת[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn12|[12]]].<br /> <br /> אך בסיפא משמע להפך, שמברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש בפתיתים כזית וגם לא עברה צורת הפת בבישול.?<br /> <br /> '''הכסף משנה''' מביא שלושה הסברים לשיטת הרמב&quot;ם: <br /> <br /> ההסבר הפשוט הוא של '''ר' יהושוע הנגיד''' שיש שתי אופנים להבין את משמעות המילה &quot;או&quot; בתור מילה מחלקת או בתור מילה המוסיפה בדוגמת &quot;עם&quot; כמו הפ' &quot;או נודע כי שור נגח הוא&quot; &quot;או נודע אליו חטאתו&quot;, ולכן הוא מסביר את הברייתא כך שברישא המילה הוא מתפרשת בתור מילה מחלקת ולכן כשיש רק חדא לטיבותא מברך מזונות, ואילו בסיפא המילה &quot;או&quot; מתפרשת כמילה המוסיפה ולכן כדי לברך מזונות צריך תרתי לריעותא גם שאין צורת פת וגם כשאין כזית.<br /> <br /> שיטה דומה מובאת בשם &quot;גדולי ספרד&quot; המשנים את הגרסה ברמב&quot;ם ל&quot;ועברה צורת הפת&quot;.<br /> <br /> תירוץ נוסף מביא בשם '''הרב בן שושן, והרב פאסי''' הנוגעים בשתי נקודות ברמב&quot;ם, '''א'''. בתחילה הרמב&quot;ם התייחס לדיבוק ובישול, ואילו בסיפא התייחס לבישול בלבד. '''ב'''. ברישא כ' שאין ניכר צורת הפת, ואילו בסיפא כ' עברה צורתו.<br /> <br /> <br /> ומשתי דקדוקים אלה מוליד שיטה חדשה: שיש להבדיל בין שינוי לעיבור צורה.<br /> <br /> שינוי - הכוונה מדובר בשינוי מועט ולכן אם אין כזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> עיבור – שינוי מוחלט איבוד צורה ואפילו אם יש יותר מכזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> לכן יש לפרש את הרמב&quot;ם כך: מזה שהרמב&quot;ם כפל לשונו באומרו ניכר שהם פת ולא נשתנית צורתו כוונתו לומר שניכר היטב שהוא פת ולא נשתנתה צורתו ואז גם אם אין כזית ברכתו המוציא משמע שאם כן נשתנה צורתו קצת ברכתו מזונות.<br /> <br /> ואילו בסיפא הרמב&quot;ם התכוון לומר שאף אם יש כזית בכ&quot;ז אם איבד את תוארו לגמרי ברכתו תהיה מזונות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn13|[13]]]. <br /> <br /> ולגבי הדקדוק השני מדובר בסיפא בבישול חזק כיון שרק בו שייך לומר עיבור צורה ולכן בסיפא כתוב בישול משא&quot;כ בשינוי צורה ששייך רק בלישה או בבישול חלש.<br /> <br /> וחידושו של הרמב&quot;ם בזה שאע&quot;פ שיש כזית אם עובר צורתו תאה ברכתו מזונות.<br /> <br /> יש לשאול מה מקור הרמב&quot;ם לפ&quot;ז? <br /> <br /> <br /> הראשונים דנו ביחס בין סוגיית חביצא לסוגיית בישול.<br /> <br /> לרש&quot;י – הסוגיות משלימות. לתוס' – הסוגיות חלוקות. <br /> <br /> ולרמב&quot;ם – הברייתא דיברה על רמה אחרת של שינוי צורה שעיברה צורתו ע&quot;י בישול חזק ואילו סוגיית חביצא דברה על שינוי צורה ברמת בישול חלש[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn14|[14]]]. <br /> <br /> תירוץ נוסף '''הכס&quot;מ''' מתרץ בעצמו לשון הרמב&quot;ם &quot;הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק&quot; היא פתיחה לכל ההלכה, ואחר כך הרמב&quot;ם מפריד בין בישלה בקדרה לבין לשה במרק. ברישא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שלשה במרק, וניתן לברך &quot;המוציא&quot; או כשיש פירורים כזית או כשניכרת צורת הפת. בסיפא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שבישלה בקדרה, ומברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש פירורים כזית וגם ניכרת צורת הפת.<br /> <br /> הכס&quot;מ מסביר שהרמב&quot;ם למד את דין לש במרק מהסוגיא של חביצא כמו התוס' שאם יש כזית אף שאין תואר לחם ברכתו המוציא ואם אין כזית צריך שיאה תואר לחם. <br /> <br /> ולגבי הברייתא של בישול הוא מפרש &quot;שפרוסות קיימות&quot; כירושלמי ומוסיף ש&quot;סובר רבינו דאף ע&lt;nowiki&gt;''ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע''ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע''ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה''&lt;/nowiki&gt;נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית&quot;.<br /> <br /> =='''&lt;u&gt;סיכום&lt;/u&gt;'''==<br /> נחלקו רב יוסף, רב ששת ורבא בגדרי הפקעת שם לחם, ונחלקו הראשונים בביאור מחלוקתם. '''רש&quot;י''' {לפי הבנת תוס' ותלמידי ר' יונה} מבאר שרק בישול מפקיע שם לחם, לדעת רב יוסף הוא מפקיע שם לחם כשהפתיתים קטנים מכזית, ולדעת רבא הוא מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים קטנים מכזית ואין בהם מראה לחם. '''תוס', תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מפרשים שגם בישול הלחם וגם דיבוק חתיכותיו באמצעות משקים מפקיעים שם לחם. רב יוסף סובר שגם בישול הלחם וגם דיבוק במשקה מפקיע שם לחם כשהפתיתים פחותים מכזית. רבא מודה לרב יוסף בבישול וחולק עליו בדיבוק במשקה, שלדעתו מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים פחותים מכזית ואין בהם מראה לחם. הראשונים מסבירים, שרבא סובר שלא ניתן להפקיע שם לחם ללא בישולו או עירובו בחומרים אחרים, ואף כשטוחן את הלחם ועושה ממנו מעין קמח, מברך עליו &quot;המוציא&quot;. '''הרא&quot;ה והריטב&quot;א''' סוברים שאין חילוק בין בישול הלחם לבין דיבוק חתיכותיו ואין חילוק בין שני המקרים הללו לבין טחינתו - בשלושת המקרים הללו סובר רב יוסף שפוקע שם לחם כשאין בפתיתים כזית, ורבא סובר שפוקע שם לחם רק כשאין בפתיתים כזית ואין בהם תואר לחם. שיטת '''הרמב&quot;ם''' אינה חד משמעית, ונחלקו האחרונים בפירוש דבריו.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |'''רש&quot;י'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''תוס', ר' יונה'''<br /> |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הב&quot;י}'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הרב בן שושן}'''<br /> |-<br /> |האם לחם בקערת מרק יכול להשתנות לברכת מזונות.<br /> |לא ברור מה דעת רש&quot;י.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם כשהוא פחות מכזית בבישול בכלי.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |לעולם מזונות<br /> | colspan=&quot;2&quot; |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם שיש בו כזית ובושל בכלי.<br /> | colspan=&quot;3&quot; |המוציא.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> נתעברה צורתו לגמרי – מזונות.<br /> |-<br /> |כיצד למד את שתי הסוגיות בדף לז.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |שתי הסוגיות עסקו בבישול והן משלימות אחת את השנייה.<br /> |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> |הסוגיות חלוקות, הברייתא דיברא על בישול חזק, וחביצא מדובר בבישול חלש.<br /> |-<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |}<br /> <br /> == '''להלכה''': ==<br /> '''שו&quot;ע''' פסק כתוס', ותלמידי ר' יונה ולא כרמב&quot;ם לפי שדעת הרמב&quot;ם לא ברורה.<br /> <br /> לאור חילוקי הדינים הנ&quot;ל, יש לברר '''מה מוגדר &quot;בישול&quot;''', אשר מבטל מהלחם את תוארו [ומברך בורא מיני מזונות].<br /> <br /> וכתב '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק נב) כי [א] &quot;בישול&quot; היינו כשמניח הפת '''בכלי ראשון''' [אפילו הורד מהאש] והחום שהיד סולדת בו.    [ב] ''' כלי שני''' אינו נקרא בישול.    [ג] '''עירוי מכלי ראשון''' - ספק אם נקרא בישול או לא, וצריך לפטור הברכה על ידי פת אחרת. [ד] בספר '''פני השלחן''' כתב שאם שפך מרק מכלי ראשון על ידי ''' מצקת''', לפי המבואר בפוסקים דינו כעירוי מכלי ראשון שהוא ספק, ויש לפוטרו בברכה על ידי פת. [ה] '''החזון איש''' כתב: &quot;ודווקא בנתבשל שיעור בישול או כמאכל בן דרוסאי, אבל '''הוחלטו ברותחין''' וסלקן מיד לא נפקו מתורת לחם&quot;.  ומתבאר בדבריו שצריך שהבישול יעשה שינוי מהותי בלחם כדי שיקרא &quot;תבשיל&quot; [ולכן החזון איש [שם] פתח ואמר &quot;לחם שנתבשל '''ונימוח'''&quot; וכוונתו, שנתרכך מחמת בישול.]  אך מסתימת לשון המשנה ברורה לא נראה כן, אלא כל שהניחו ברותחים חל עליו שם &quot;תבשיל&quot;. וכן נראה מהמשנה ברורה (ס&quot;ק נב) שכתב שהעירוי מכלי ראשון דינו ספק, הרי  שבשהות כלשהו נחשב לבישול. ['''ובספר וזאת הברכה''' (הערה 15) כתב, שיתכן ואין בזה נפקא מינה, כי לחם בכלי ראשון מתרכך בדקות ספורות, וממילא בשיעור זה נפקע ממנו דין לחם אף לדעת החזו&quot;א, וכן משמע מלשונו שבא לאפוקי &quot;הוחלט ברותחין וסלקו '''מיד'''&quot;].<br /> <br /> '''ולכן לסיכום:''' חתיכות פת [שאינן מטוגנות] '''ואין באף אחת מהן כזית''': אם הונחו בכלי ראשון, דינם כמבושלים, וברכתם בורא מיני מזונות. ואם הונחו בכלי שני [דהיינו לאחר שהמרק נשפך לצלחת] אם עדיין ניכר בהם תואר לחם, ברכתם המוציא וברכת המזון. ואם הניח החתיכות בצלחת ועירה עליהם מכלי ראשון או במצקת, בגלל הספק יאכלם בסעודה.<br /> <br /> == '''דין חתיכות פת ומצה מטוגנים''' ==<br /> '''ג.''' בנושא זה יש להבחין בין סוגי טיגון, ולהלן סיכום הדינים המתבאר בספר '''פני השלחן''' '''ובספר וזאת הברכה'''.<br /> <br /> • '''טיגון בשמן עמוק -''' דינו כבישול, כמבואר בספר '''שמירת שבת כהלכתה''' (פרק א הערה קפב) בשם הגרש&quot;ז אויערבך שטיגון בשמן עמוק כמוהו כבישול, דאין חילוק בין מים לשמן. וכן נקט '''הגרי&quot;ש אלישיב.'''<br /> <br /> • '''טיגון במעט שמן רק בכדי שלא תשרף העיסה -''' אינו נחשב כטיגון במשקה ['''משנה ברורה''' (ס&quot;ק סט] בשם '''הרמ&quot;א''' (סי' קסח סע' יד) &quot;ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה&quot;].<br /> <br /> • '''טיגון במעט שמן -''' '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק נו) הביא '''מחלוקת הפוסקים האם טיגון כבישול, ונשאר בספק''', ומחמת כן הורה שיש לאוכלם רק בתוך הסעודה. אולם '''החזון איש''' כתב כי '''טיגון אינו כבישול''' ודינו כחתיכות שנדבקו על ידי משקה, שאם יש בהם תואר לחם  אפילו בפחות מכזית ברכתם המוציא.  <br /> <br /> '''דין זה נפקא מינא למעשה במצות מטוגנות [&quot;מצה בריי&quot;] -''' שאין בחתיכות כזית, ומטוגנות במעט שמן. '''החזון איש''' '''לשיטתו''' נקט לדינא שטיגון אינו כבישול ולכם יש לברך המוציא וברכת המזון. ברם '''לפי המשנה ברורה''' זהו ספק ברכה. ובספר '''וזאת הברכה''' מובא בשם '''הגרש&quot;ז אויערבך''' שהציע לבשל את המצות בכלי ראשון ולאחר מכן לטגנם, שאז ודאי דינם כמבושלות וברכתם בורא מיני מזונות. וראה בספר '''שלמי ניסן''' במה שדן בעצת הגרש&quot;ז [ובספר וזאת הברכה ציין כי למנהג בני ספרד מברכים בכל השנה על מצה בורא מיני מזונות, בחג הפסח יש לדון כדברי הפוסקים דלעיל].<br /> <br /> • '''לחם או חלה טבולים בביצה ומטוגנים [French Toast]-''' יש בפרוסה כזית, מברך המוציא וברהמ&quot;ז ['''וזאת הברכה''' ].<br /> <br /> • '''חתיכות שהיה בהן כזית בעת הבישול ופיררם -''' '''הביאור הלכה''' '''('''ד&quot;ה אם) הביא בשם הפרי מגדים שמסתפק אם בבישול היו בחתיכות כזית, ולאחר הבישול פיררם לפירורים קטנים, האם נאמר דכיון שהיה בעת הבישול כזית תו לא פקע מיניה שם לחם על ידי מה שפיררן ומיעטן מכזית. '''ובחזון איש''' (או&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה) כתב בסיכום הדינים: &quot;היוצא מזה לדינא, לחם שנתבשל ואין בו כזית בין שלא היה כזית בתחילה בין שנימוח בקדרה לפחות מכזית, ואפילו לקח פרוסה קיימת ופתתה, בטלה, וברך עליה בורא מיני מזונות ומעין שלוש, ומיהו נראה דכשפותת ואוכל מיד אינה בטלה, דאם לא כן לא משכחת לה פרוסה קיימת אלא כשלועס כזית שלם&quot;, וצ&quot;ע. ''' '''נמצא לפי זה''',''' שהאוכל פת שלמה או מצה מטוגנת שיש בהם כזית, ונוטל ידיו ומברך המוציא, עליו להיזהר שלא לחותכם לפני האכילה לחתיכות קטנות, כי אז נכנס לספק שמא ברכת בורא מיני מזונות, אך אם דרך אכילתו חותך חתיכה לאוכלה, מותר כמש&quot;כ בחזון איש.<br /> <br /> '''• פירורי לחם שאיבדו צורתם -''' בשו&quot;ע (סי' קסח סע' יא) נפסק כדברי '''התוספות'''(ד&quot;ה תוריתא דנהמא) &quot;יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין, אזיל ליה תוריתא  דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש&quot;.  ועי&quot;ש '''במשנה ברורה''' (ס&quot;ק סב-סג) ובספר '''שלמי ניסן''' במה שביארו בדין זה שלא יסתרו דברי השו&quot;ע כאן בסעיף י&quot;א את מה שנכתב לעיל בסעיף י'.<br /> <br /> '''מאכלים העשויים מפירורי לחם או מצה מגובלים'''<br /> <br /> '''ד.''' כתב '''המג&quot;א''' &quot;אותם שעושין פרימזלי&quot;ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים, צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית&quot;. ברם בסוף דבריו הביא '''מהכנסת הגדולה''' בשם רש&quot;ך שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, ונשאר למעשה בצ&quot;ע.  ויסוד הספק הוא, מאחר וכאשר נתפררו ואין בהם כזית אבד ונפקע מהם שם לחם ונקראים תבשיל, האם לאחר שגיבלם וכעת הם שוב כזית, הגיבול החדש מועיל להחזיר להם שם לחם.<br /> <br /> להלכה הסיק '''המשנה ברורה''' (ס&quot;ק נט) כדברי האחרונים &quot;שאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם בורא מיני מזונות [ואפילו אם אכל הרבה] וכן הוא מנהג העולם.  ואם אפאם, נכון שלא יאכלם כי אם בתוך הסעודה אלא א&quot;כ נילוש ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם בורא מיני מזונות&quot;.  וראה '''בספר פני השלחן''' במה שהרחיב בביאור הענין, והביא מדברי '''החתם סופר''' שמברכים על '''הקניידלאך''' בורא מיני מזונות.<br /> <br /> • '''כדורי שוקולד [העשויים מפירורי מצה או פירורי לחם מעורבים בקרם שוקולד] -''' מאחר ואין כאן אפיה אלא גיבול, דינם כקניידלאך, ולהכרעת המשנה ברורה ומנהג העולם יש לברם בורא מיני מזונות ['''פני השלחן''' '''וזאת הברכה''' ].<br /> <br /> • '''עוגה מקמח מצות [הנילוש עם שמן ביצים וסוכר] -''' כתב '''החיי אדם''' שיש להסתפק האם על ידי הגיבול והאפיה חוזר שם הלחם, ולכן הסיק שיש להחמיר ולאוכלה רק בתוך סעודת פת. אולם לפי '''המשנה ברורה''' הנ&quot;ל מבואר, שאם נילוש ברוב שמן או דבש יכול לברך בורא מיני מזונות ['''פני השלחן וזאת הברכה'''].<br /> <br /> • '''קוגל מלחם או חלה -''' שלא נעשה מפירורי לחם אלא מחתיכות גדולות יותר, ומגבלו בשמן ביצים וסוכר ואחר כך אופהו, לפי '''המשנה ברורה''' הנ&quot;ל [וכן מבואר '''בחזון איש''' או&quot;ח] שאם עירב בגיבולו הרבה ביצים שמן וסוכר, הוי בכלל  פת הבאה בכיסנין ונפיק מתורת לחם, וגם כשחזר ואפאו ברכתו בורא מיני מזונות ומעין שלוש, כיון ששם לחם הראשון כבר נתבטל ונסתלק ממנו, ודינו כקמח המגובל בביצים שמן וסוכר שאפוהו ['''פני השלחן וזאת הברכה]'''.<br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref1|[1]]] לכן רב יוסף הביא ראייה דוקא על כזית שהרי אם היה מביא ראייה שמברכים מזונות על פחות מכזית לא היה ראייה שהרי יש לומר שברכתו מזונות בגלל שהוא מטוגן אבל אם באמת הוא היה אפוי גם בפחות מכזית היה לומר שברכתו המוציא ולכן הביא ראייה על פירורים שיותר גדולים מכזית שאם על פירורים שיותר מכזית ברכתם המוציא כ&quot;ש בפירורים שבושלו שברכתם המוציא.  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref2|[2]]] תירוץ זה בנוי על ההקדמה שאמרנו כיון שיש קשר בין הפירורים ללחם שממנו הם הגיעו לכן אנו רואים את הכל כיחידה אחת ומימלא הפירורים עוד לא איבדו את חשיבותם. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref3|[3]]] אולי אפשר לתרץ שמדובר בלחמי תודה שיש בהם חמץ {'''בעה&quot;מ'''}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref4|[4]]] קושיא זה תירץ '''מעדני יו&quot;ט{ד}''' &quot;ואני שמעתי ולא אבין שהרי אפשר לומר שרבא עצמו שאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על ר' ששת מהברייתא, דהא הברייתא לא קתני בהדיא דלית ביה תוריתא דנהמא&quot;.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref5|[5]]] יש לעיין לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref6|[6]]] רבינו יונה מסכם: '''א.''' היכא שהוא '''מבושל'''- אם יש בפרוסות '''כזית''', אפי' שאין לו תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, ואי '''אין בפרוסות כזית''', אע&quot;ג דחזינן דאיכא עליה תואר לחם אינו מברך אלא במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ב.''' היכא שאינו מבושל אלא '''מחובר ע&quot;י דבש או מרק'''- אם יש בפרוסות '''כזית''' מברך עליו המוציא אפי' שאין לו תואר לחם, '''אין בפרוסות כזית''' הדבר תלוי, אם יש לו תואר לחם מברך המוציא, ואם אין לו תואר לחם מברך במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ג'''. היכא שאינו '''לא מבושל ולא מחובר''' אלא פירורין בלבד- אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהפרורין דקין, מברך עליהם המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref7|[7]]] יש לברר מה רש&quot;י יסבור בשיטת תוס' לגבי לחם מדובק כדי לכנות על שאלה זו יש לברר מה מהות הבישול האם רק בשביל שלא יאה תואר לחם וכאן אין תואר לחם או שבגלל שלא היה דבר שהפקיע את תורת האפיה כמו בישול לכן ברכתו תאה המוציא?.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref8|[8]]] אמנם קשה לי שבבישול נגיד שלא פוקע שם הלחם?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref9|[9]]] שיטת רא&quot;ה דומה במקצת לשיטת רש&quot;י אמנם לענ&quot;ד הם חלוקים בשתי דברים '''א'''. אליבא דר' יוסף לרש&quot;י מדובר על בישול ורק אז כשהם פחות מכזית יברך מזונות ולרא&quot;ה אף כשלא בישל. '''ב'''. מהות הבישול לא ברור מה דעת רש&quot;י {ראה הערה 11}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref10|[10]]] אמנם הרב חזן לא קיבל זאת לפי שכ' במפורש ברא&quot;ה בושל מ&quot;מ אפשר לומר שכל הנקודה היא רק איבוד צורה ולא משנה איך איבד תוארו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref11|[11]]] לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו, לכן הנאמר בנ&quot;מ זו היא לא מוכרחת. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref12|[12]]] אפשר לומר שהרמב&quot;ם חולק על תוס' שהרי תוס' למד מדין חביצא שמדובר בהדבקה ואם הדביק פחות מכזית ואין תואר לחם ברכתו מזונות ואילו בבישול תלוי בכזית.<br /> <br /> ואילו הרמב&quot;ם חיבר בין דין בישול להדבקה שאם עשהו פחות מכזית ויש תואר לחם ברכתו המוציא. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref13|[13]]] יש לשאול אז איך הרמב&quot;ם יסביר את המקרא הראשון של הסיפא &quot;אם אין בהם כזית&quot; הרי א&quot;א לומר שניכרת צורתו שהרי זה נלמד כבר מהרישא? אלא צ&quot;ל שנשתנית צורתו ובכ&quot;ז יברך מזונות לפי שאין בו כזית.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref14|[14]]] אמנם כתב ע&quot;ז הכס&quot;מ &quot;לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך&quot; ולא ברור לי למה שהרי מצאנו מקור ברור מאוד.<br /> <br /> ומצד שני כותב הכס&quot;מ &quot;ובזה המיצוע יש מקום להרמב&lt;nowiki&gt;''ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר''ל ממה שהקשו על רש''&lt;/nowiki&gt;י&quot;.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%A9%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%9D&diff=17105 2021-08-20T14:09:14Z

<p>משה אליהו יעקב: /* ‏פקיעת שם לחם. */</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> =='''&lt;big&gt;‏פקיעת שם לחם.&lt;/big&gt;'''==<br /> {{מקורות||ברכות לז ע&quot;א,ע&quot;ב||ברכות פ&quot;ג ה&quot;ח|אורח חיים קסח ,י}}סוגייתינו עוסקת בנושא פקיעת שם הלחם. הדיון בסוגייא היא בשאלה מתי לחם גמור שהתפורר או התבשל או התערב עם דברים אחרים מאבד את &quot;שם הלחם&quot; שבו ומברכים עליו בורא מיני מזונות.<br /> <br /> '''הקדמה''': לחם שונה במהותו משאר מיני מזונות. &quot;מיני מזונות&quot; כשמם כן הם, מזינים ומשביעים. כל מאפה או תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן הרי הוא מזין, וברכתו מזונות. צורתו ומראהו אינם משמעותיים לגבי הברכה, רק הרכב החומרים שלו משמעותי. בלחם המצב שונה, לחם אינו מוגדר רק לפי הרכב חומריו, אלא גם לפי צורתו וייעודו. כשגורמים אלו משתנים, פוקע שם לחם ואין יוצאים בו יד&quot;ח בפסח ואין מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ.<br /> <br /> הגמ' בברכות(לז ע&quot;א-ע&quot;ב) פותחת באמירה של '''רב יוסף''' שעל תבשיל הנקרא &quot;חביצא&quot; אם יש כזית בפירורים ברכתו המוציא, ואם אין כזית בפירורים ברכתו מזונות.<br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''רש&quot;י'''.&lt;/u&gt;==<br /> רש&quot;י מסביר שהתבשיל הנקרא חביצא עשוי מפירורי לחם '''שבושל''' בקדרה ולכן אומר ר' יוסף אם יש בהם כזית מברך המוציא ואם לאו מברך מזונות.<br /> <br /> <br /> צריך להבין את '''סברת''' רב יוסף שהרי אם בישל פירור מכזית הבישול לא מפקיע את האפיה, משא&quot;כ אם הפירור פחות מכזית לכאורה הבישול כן מפקיע את האפייה ולכן ברכתו תהיה מזונות? <br /> <br /> יש להבדיל בין להכיל שם על משהו לבין להפקיע ממשהו כלומר כלומר ברגע שהלחם נאפה אז חל עליו שם של לחם, וכשבשלו הבישול באמת כן מפקיע מהתוצר אלא שכדי להפקיע את שם הלחם צריך להפקיע את כל הדברים שמגדירים אותו כלחם כגון חשיבותו{כזית} חומריו ייעודו וכדו', ולכן כנשאר עדיין כזית בפירורים לא נפקע שמו לגמרי ולכן עדיין דינו נשאר לחם.     <br /> <br /> '''והחידוש''' ברש&quot;י שאע&quot;פ שנתבשלו הפירורים אם יש בהם כזית הבישול לא מפקיע את דין הלחם שבו.<br /> <br /> רב יוסף מביא '''הוכחה''' לדינו ממנחות ומסביר רש&quot;י שלא מדובר בכל המנחות אלא במנחת מרחשת ומחבת ואע&quot;פ שמטגנים אותם מ&quot;מ מחדשים תוס' לשיטת רש&quot;י שטיגון = בישול ואם הפירורים בגודל כזית אז ברכתם תהיה המוציא. <br /> <br /> ולכאורה השוואה זו לא גמורה שהרי חביצא = לחם שבישל אותו ועל זה אמר ר' יוסף שצריך שיהיה כזית ואילו את המנחות לא אופים לפני הטיגון?<br /> <br /> אלא זה ק&quot;ו שאם רק על טיגון מברכים המוציא כשיש כזית אז כ&quot;ש אם אופים ומטגנים שיברך המוציא שהרי זה כבר היה לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn1|[1]]], ובאמת לר' יוסף אין הבדל אם פתת לפני או אחרי הבישול.<br /> <br /> נמצאנו למדים שלר' יוסף בפירורים פחותים מכזית {חביצא} ברכתם מזונות. <br /> <br /> ועל זה אביי שואל אליבא דר' ישמעל שאמר שמפורר את המנחוות ומחזירן לסולתן וכי יעלה על הדעת שבגלל שפרר יברך מזונות ועל זה מביא ברייתא האומרת &quot;לקט מכולן{מכל המנחות – '''רש&quot;י'''} כזית ואכלן אם בפסח יצא יד&quot;ח מצה וכו&quot; משמע אף כשהפירורים פחותים מכזית מברך המוציא.<br /> <br /> רש&quot;י מסביר שקושיית אביי מדברת על פתיתי מנחות ולא מיני דגן {כתוס'} מפני שאם היה מדובר על חמשת המינים הם לא היו מבושלים וא&quot;כ אין כאן קושיא לכן פרש שמדובר על מנחות שהם מבושלות.<br /> <br /> עונה הגמ' שמדובר &quot;בשערסן&quot; כלומר שחזר וגיבלן יחד וחזר ואפאן.<br /> <br /> ואז מקשה הגמ' קושיא לשוני שא&quot;כ היה צ&quot;ל בברייתא &quot;ואכלו&quot; ולא &quot;ואכלן&quot;.<br /> <br /> הגמ' מתרצת שבא מלחם גדול ופרש רש&quot;י שנשאר מן הלחם שנפרס[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn2|[2]]]. <br /> <br /> מקשה '''תוס' רא&quot;ש''' לפ&quot;ז צריך להבין איך זה מסתדר עם דברי ר' אליעזר שאמר שפורך את המנחה לסולת ולכאורה לא מובנת המציאות שהגמ' דברה עליה?<br /> <br /> עונה '''הצל&quot;ח''' שמה שהגמ' אמרה שבא מלחם גדול מדובר בערסן ואח&quot;כ שוב חזר ופתתן ואז אכל.<br /> <br /> מ&quot;מ זה קשה לרש&quot;י שהרי הוא אמר במפורש שלא מדובר בערסן? אלא מדובר שלא אוכלו בערסן. <br /> <br /> והגמ' כותבת למסקנה '''רב ששת''' אף אם אין בפירורים כזית מברך המוציא מוסיף עליו '''רבא''' בתנאי שיהיה עליו '''צורת לחם'''.<br /> <br /> <br /> נמצא שלפי רש&quot;י למסקנה בחביצה כשהפת מבושלת אין כזית ואין תואר לחם אז ברכתו מזונות.<br /> <br /> '''תוספות ורבינו יונה''' הקשו על שיטת רש&quot;י שהרי הברייתא שהובאה לעיל (לז א) העוסקת אף היא בלחם שנתבשל חילקה בין אם הפרוסות קיימות לאינם קיימות ולא הזכירה כלל שהענין תלוי באם יש בהם שיעור כזית או לא{אליבא דרש&quot;י}.<br /> <br /> ותירצו, שלדבריו צריך לומר שרב יוסף מפרש שזו גופא כוונת הברייתא, היינו, ש&quot;פרוסות קיימות&quot; פירושו שיש בהם שיעור כזית ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם כזית{כירושלמי} ורב יוסף מסביר את הברייתא.      <br /> <br /> נמצא שלפירוש רש&quot;י שביאר סוגיתנו בפירורים שנתבשלו, צריך לומר שרבא יפרש את דברי הברייתא לעיל, שחילקה בין אם הפרוסות קיימות או אינם קיימות, שהכונה בזה ש&quot;פרוסות קיימות&quot; היא, שיש בהם תואר לחם, ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם תואר לחם. וחולק בזה על רב יוסף והירושלמי שפירשו &quot;פרוסות קיימות&quot; היינו שיש בהם כזית ו&quot;אין פרוסות קיימות&quot; שאין בהם כזית.<br /> <br /> ==קושיות על שיטת רש&quot;י.==<br /> '''א.''' רש&quot;י פרש שהברייתא של &quot;נטלן ואכלן&quot; מדברת במנחות והקשו '''התוספות''' שלענין מנחות לא שייך לומר שאם אכלם חמץ ענוש כרת שהרי כל המנחות באות מצה ולא חמץ כמבואר במנחות (נב ב), '''ורבינו יונה''' הוסיף להקשות איך יתכן לצאת בה ידי חובת מצה שהרי אין יוצאים ידי מצות אכילת מצה אלא במצה הראויה להאכל בכל מקום וכפי שלמדים זאת מהפסוק &quot;בכל מושבותיכם&quot;, וכמבואר בגמרא בפסחים (לו א), ואילו מצה זו הרי נאכלת בירושלים בלבד. ואם באמת לא מדובר על מנחות אלא על פירורים לא מבושלים אז מה הראייה מברייתא זו?[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn3|[3]]].<br /> <br /> '''ב'''. '''רבינו יונה''' מקשה שאם באמת הסוגיא עוסקת בבישול כרש&quot;י נצטרך לומר שר' ששת בא לפרש את הברייתא &quot;בהכוסס חיטה&quot; ששנינו שם &quot;אם אין הפרוסות קיימות מברך מזונות&quot; הכוונה שאין כזית ותואר לחם בפרוסות שהרי אם יש תואר לחם רב ששת כבר אמר שאע&quot;פ שאין כזית אם יש תואר לחם ברכתו המוציא ואיך יאמר שם שיברך מזונות!? אלא וודאי מדובר שאין כזית ואין תואר לחם, ואם נפרש כך לא יהיה ברור מה חידש לנו רבא &quot;שיש תואר לחם&quot; שהרי זה נאמר כבר בברייתא לעיל[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn4|[4]]]?<br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''תוספות'''.&lt;/u&gt;==<br /> שתי הסוגיות חלוקות: שהברייתא דברה על בישול, והבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית אע&quot;פ שיש תואר לחם לפי שאין לו שם של לחם אלא שם של תבשיל{'''ר' יונה'''}[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn5|[5]]].<br /> <br /> ואילו רב יוסף רב ששת ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם ללא בישול. '''תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מאמצים את פירוש הירושלמי לברייתא, שלחם שהתפורר בבישול לחתיכות קטנות מכזית אינו מוגדר כלחם{=אין הפרוסות קיימות}. לדעתם, רב יוסף ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם על ידי '''דיבוק הפתיתים''' על ידי נוזלים. רב יוסף סובר שהדין בזה הוא כדין בישול, ורבא סובר שאם ניכרת צורת הלחם מברכים על החביצא &quot;המוציא&quot; אפילו כשהפתיתים קטנים מכזית'''.''' <br /> <br /> כלומר לשיטה זו המושג של &quot;תוריתא דנהמא&quot; שייך רק בחביצא כלומר בלחם דבוק, ואילו בבישול, הבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית שיופקע גם חשיבותו אף שיש לו תואר לחם(כנ&quot;ל) <br /> <br /> תלמידי '''רבינו יונה''' מוסיפים דין נוסף, שפירורים שלא בושלו ולא התערבבו, מברכים עליהם &quot;המוציא&quot; אפילו כשטחנו אותם דק דק ואין בהם תואר לחם. כיוון שהם לבדם לא פוקע מהם שם לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn6|[6]]].<br /> <br /> נמצא שהחילוק שבין רש&quot;י לתוספות הוא גם בביאור עיקר חידושו של רב יוסף, '''שלרש&quot;י''' עיקר החידוש הוא שאף על פי ש&quot;בישול&quot; מהווה סיבה להפקיע מהלחם את שמו{אמנם זה לא מוכרח}, מכל מקום אם יש בפירורים שיעור כזית חשיבותם מונעת מהבישול מלהפקיע שם לחם מהם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn7|[7]]], אך '''לדעת התוספות''' בהכרח עיקר חידושו של רב יוסף הוא לאידך גיסא, שאף על פי שהפירורים לא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;.{'''פנ&quot;י'''}<br /> <br /> לפ&quot;ז לא מובן פירושם של התוספות שהנידון שלפנינו הוא בפירורים שנדבקו זה לזה ועיקר חידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שלא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;, מה אם כן ההוכחה ממנחות ששם מדובר על טיגון, לחביצ&quot;א שהיא פירורי לחם הנדבקים שהם שני דברים שונים. דאפשר דרק פירורין שעברו בישול אין מברכין עליהם אלא בכזית, ובפחות מברך במ&quot;מ, אבל חביצ&quot;א שהם פירורין הנדבקין ולא עברו בישול אפשר שגם על פחות מכזית יברכו המוציא?<br /> <br /> <br /> '''אולי אפשר לומר''' על המנחות יוצקים לאחר אפייתן . שמן, וכיוון שהן שרויות בשמן דינן כחביצא שהיא פירורי לחם שרויים בשמן או בדבש.<br /> <br /> <br /> ו'''ניתן לצרץ עוד''' שרב יוסף אולי מדבק על דיבוק אבל לשיטתו של רב יוסף אין הבדל מהותי בין טיגון לבישול  ושניהם מפקיעים שם הלחם, וא&quot;כ זו ראייה טובה שהרי המנחות היו מטוגנות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn8|[8]]], ואילו רב ששת סומר שהדבקה ששנינו היא בדווקא ואם זה פחות מכזית ויש תואר לחם – המוציא ואם אין תואר לחם -מזונות. <br /> <br /> ==&lt;u&gt;'''קושיות על שיטת תוס'.'''&lt;/u&gt;==<br /> '''א.''' תוס' מפרשים שדברי הברייתא &quot;לקט מכולן&quot; אינם מתייחסים למנחות אלא לחמשת מיני דגן של חולין, והברייתא מבארת שניתן ללקט פירורים מחמשת מיני דגן והם מצטרפים למצוות מצה ולחיוב כרט על אכילת חמץ, אמנם בשיטת תוס' מפורש בדבריהם שיש הבדל בין פירורים מדובקים על ידי דבש, חלב או מרק, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; רק כשגודל הפירורים כזית, לבין פירורים שאינם מדובקים, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; אפילו כשאין בהם כזית. אם כך קושיית אביי אינה קשה כלל, שכן הברייתא עוסקת בפירורים בעינם, ולכן אם ליקט מהפירורים כזית הם מוגדרים כלחם, ורב יוסף עוסק בחביצא שם הפירורים מדובקים על ידי חלב או מרק, וכשהם פחותים מכזית פוקע שם לחם?<br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''הרא&quot;ה,ר&quot;ח'''.&lt;/u&gt;==<br /> לדעתם, אין חילוק בין פירורים מבושלים לבין פירורים מדובקים על יד דבש, חלב או מרק, ואין חילוק בין שני מקרים אלו לבין פירורים בעין ולשלושתם דין אחד, רב יוסף סובר שבשלושתם שם לחם פוקע כשאין בפירורים כזית, ורבא סובר ששם לחם פוקע רק כשאין בהם כזית ואין בהם מראה לחם.<br /> <br /> והנושא ההלכתי שהסוגיא עוסקת בו זה אם הוא פחות מכזית, ומאכל החביצא שהסוגיא מדברת עליו הוא דוגמא בעלמא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn9|[9]]].<br /> <br /> גם '''ר&quot;ח''' ס&quot;ל דסוגיין איירי באיזה שיעור של פת מברכין המוציא, דינו של ר&quot;ח מופיעה בהלכה השלישית שכותב רבינו יונה לגבי לחם מפורר &quot;שפרורי לחם אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת&quot;, ור&quot;ח חולק על זה וסובר שאם אין כזית ברכתו מזונות אליבא דר' יוסף ומוסיף רבא והוא שאין בו תואר לחם.<br /> <br /> אמנם ישנו חילוק בין שיטת רא&quot;ה לשיטת ר&quot;ח לגבי אופן הפקעת שם הלחם: '''לר&quot;ח''' אם פתת עד שהגיע לקמח ואז אין תואר לחם אז יברך מזונות, ואילו לפי '''הרא&quot;ה''' פרש שכדי להפקיע את שם הלחם הוא צריך לעבור תהליך בישול, שרק ע&quot;י הבישול הלחם מאבד את תוארו ואז הופכת ברכתו להיות מזונות.<br /> <br /> נמצא שלפי הרא&quot;ה הבישול לא צריך להפקיע את שם האפיה אלא שלא יאה בו צורת לחם.<br /> <br /> <br /> לפ&quot;ז ישנו '''נ&quot;מ''' בין השיטות השונות לגבי הסבר של מהות הבישול.<br /> <br /> '''א'''. דיבק פירורים פחות מכזית ואין בהם תואר לחם '''לתוס'''' מזונות{לדעתם זו סוגית חביצא}, '''לרא&quot;ה''' המוציא {שהרי לא בושל}.   <br /> <br /> '''ב'''. טיגן לחם פחות מכזית ולא איבד תוארו{כגון מצה} '''לתוס'''' מזונות{שהרי בושל}, '''לרא&quot;ה''' המוציא{שהרי לא איבד תוארו}. <br /> <br /> '''ג'''. נתינת פת למים '''לרא&quot;ה''' מזונות{שהרי איבד תוארו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn10|[10]]]}, '''לרש&quot;י''' המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn11|[11]]]{שהרי לא בושל}. <br /> <br /> ==&lt;u&gt;שיטת '''הרמב&quot;ם'''&lt;/u&gt;==<br /> שיטת הרמב&quot;ם קובעת ברכה לעצמה הרמב&quot;ם פסק בהלכות ברכות פ&quot;ג הלכה ח': <br /> <br /> &quot; פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק.<br /> <br /> אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחילה המוציא<br /> <br /> ואם אין בהם כזית או עברה צורת הפת בבישול מברך מזונות&quot;.  <br /> <br /> &lt;u&gt;ולכאורה&lt;/u&gt; שיטת הרמב&quot;ם טעונה ביאור שהרי מראש ההלכה משמע שאין חילוק בין פתיתים מבושלים לפתיתים שנילושו במרק, ובשניהם מברכים &quot;המוציא&quot; או כשיש כזית או כשצורת הפת ניכרת[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn12|[12]]].<br /> <br /> אך בסיפא משמע להפך, שמברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש בפתיתים כזית וגם לא עברה צורת הפת בבישול.?<br /> <br /> '''הכסף משנה''' מביא שלושה הסברים לשיטת הרמב&quot;ם: <br /> <br /> ההסבר הפשוט הוא של '''ר' יהושוע הנגיד''' שיש שתי אופנים להבין את משמעות המילה &quot;או&quot; בתור מילה מחלקת או בתור מילה המוסיפה בדוגמת &quot;עם&quot; כמו הפ' &quot;או נודע כי שור נגח הוא&quot; &quot;או נודע אליו חטאתו&quot;, ולכן הוא מסביר את הברייתא כך שברישא המילה הוא מתפרשת בתור מילה מחלקת ולכן כשיש רק חדא לטיבותא מברך מזונות, ואילו בסיפא המילה &quot;או&quot; מתפרשת כמילה המוסיפה ולכן כדי לברך מזונות צריך תרתי לריעותא גם שאין צורת פת וגם כשאין כזית.<br /> <br /> שיטה דומה מובאת בשם &quot;גדולי ספרד&quot; המשנים את הגרסה ברמב&quot;ם ל&quot;ועברה צורת הפת&quot;.<br /> <br /> תירוץ נוסף מביא בשם '''הרב בן שושן, והרב פאסי''' הנוגעים בשתי נקודות ברמב&quot;ם, '''א'''. בתחילה הרמב&quot;ם התייחס לדיבוק ובישול, ואילו בסיפא התייחס לבישול בלבד. '''ב'''. ברישא כ' שאין ניכר צורת הפת, ואילו בסיפא כ' עברה צורתו.<br /> <br /> <br /> ומשתי דקדוקים אלה מוליד שיטה חדשה: שיש להבדיל בין שינוי לעיבור צורה.<br /> <br /> שינוי - הכוונה מדובר בשינוי מועט ולכן אם אין כזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> עיבור – שינוי מוחלט איבוד צורה ואפילו אם יש יותר מכזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> לכן יש לפרש את הרמב&quot;ם כך: מזה שהרמב&quot;ם כפל לשונו באומרו ניכר שהם פת ולא נשתנית צורתו כוונתו לומר שניכר היטב שהוא פת ולא נשתנתה צורתו ואז גם אם אין כזית ברכתו המוציא משמע שאם כן נשתנה צורתו קצת ברכתו מזונות.<br /> <br /> ואילו בסיפא הרמב&quot;ם התכוון לומר שאף אם יש כזית בכ&quot;ז אם איבד את תוארו לגמרי ברכתו תהיה מזונות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn13|[13]]]. <br /> <br /> ולגבי הדקדוק השני מדובר בסיפא בבישול חזק כיון שרק בו שייך לומר עיבור צורה ולכן בסיפא כתוב בישול משא&quot;כ בשינוי צורה ששייך רק בלישה או בבישול חלש.<br /> <br /> וחידושו של הרמב&quot;ם בזה שאע&quot;פ שיש כזית אם עובר צורתו תאה ברכתו מזונות.<br /> <br /> יש לשאול מה מקור הרמב&quot;ם לפ&quot;ז? <br /> <br /> <br /> הראשונים דנו ביחס בין סוגיית חביצא לסוגיית בישול.<br /> <br /> לרש&quot;י – הסוגיות משלימות. לתוס' – הסוגיות חלוקות. <br /> <br /> ולרמב&quot;ם – הברייתא דיברה על רמה אחרת של שינוי צורה שעיברה צורתו ע&quot;י בישול חזק ואילו סוגיית חביצא דברה על שינוי צורה ברמת בישול חלש[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn14|[14]]]. <br /> <br /> תירוץ נוסף '''הכס&quot;מ''' מתרץ בעצמו לשון הרמב&quot;ם &quot;הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק&quot; היא פתיחה לכל ההלכה, ואחר כך הרמב&quot;ם מפריד בין בישלה בקדרה לבין לשה במרק. ברישא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שלשה במרק, וניתן לברך &quot;המוציא&quot; או כשיש פירורים כזית או כשניכרת צורת הפת. בסיפא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שבישלה בקדרה, ומברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש פירורים כזית וגם ניכרת צורת הפת.<br /> <br /> הכס&quot;מ מסביר שהרמב&quot;ם למד את דין לש במרק מהסוגיא של חביצא כמו התוס' שאם יש כזית אף שאין תואר לחם ברכתו המוציא ואם אין כזית צריך שיאה תואר לחם. <br /> <br /> ולגבי הברייתא של בישול הוא מפרש &quot;שפרוסות קיימות&quot; כירושלמי ומוסיף ש&quot;סובר רבינו דאף ע&lt;nowiki&gt;''ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע''ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע''ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה''&lt;/nowiki&gt;נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית&quot;.<br /> <br /> =='''&lt;u&gt;סיכום&lt;/u&gt;'''==<br /> נחלקו רב יוסף, רב ששת ורבא בגדרי הפקעת שם לחם, ונחלקו הראשונים בביאור מחלוקתם. '''רש&quot;י''' {לפי הבנת תוס' ותלמידי ר' יונה} מבאר שרק בישול מפקיע שם לחם, לדעת רב יוסף הוא מפקיע שם לחם כשהפתיתים קטנים מכזית, ולדעת רבא הוא מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים קטנים מכזית ואין בהם מראה לחם. '''תוס', תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מפרשים שגם בישול הלחם וגם דיבוק חתיכותיו באמצעות משקים מפקיעים שם לחם. רב יוסף סובר שגם בישול הלחם וגם דיבוק במשקה מפקיע שם לחם כשהפתיתים פחותים מכזית. רבא מודה לרב יוסף בבישול וחולק עליו בדיבוק במשקה, שלדעתו מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים פחותים מכזית ואין בהם מראה לחם. הראשונים מסבירים, שרבא סובר שלא ניתן להפקיע שם לחם ללא בישולו או עירובו בחומרים אחרים, ואף כשטוחן את הלחם ועושה ממנו מעין קמח, מברך עליו &quot;המוציא&quot;. '''הרא&quot;ה והריטב&quot;א''' סוברים שאין חילוק בין בישול הלחם לבין דיבוק חתיכותיו ואין חילוק בין שני המקרים הללו לבין טחינתו - בשלושת המקרים הללו סובר רב יוסף שפוקע שם לחם כשאין בפתיתים כזית, ורבא סובר שפוקע שם לחם רק כשאין בפתיתים כזית ואין בהם תואר לחם. שיטת '''הרמב&quot;ם''' אינה חד משמעית, ונחלקו האחרונים בפירוש דבריו.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |'''רש&quot;י'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''תוס', ר' יונה'''<br /> |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הב&quot;י}'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הרב בן שושן}'''<br /> |-<br /> |האם לחם בקערת מרק יכול להשתנות לברכת מזונות.<br /> |לא ברור מה דעת רש&quot;י.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם כשהוא פחות מכזית בבישול בכלי.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |לעולם מזונות<br /> | colspan=&quot;2&quot; |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם שיש בו כזית ובושל בכלי.<br /> | colspan=&quot;3&quot; |המוציא.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> נתעברה צורתו לגמרי – מזונות.<br /> |-<br /> |כיצד למד את שתי הסוגיות בדף לז.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |שתי הסוגיות עסקו בבישול והן משלימות אחת את השנייה.<br /> |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> |הסוגיות חלוקות, הברייתא דיברא על בישול חזק, וחביצא מדובר בבישול חלש.<br /> |-<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |}<br /> '''להלכה''': שו&quot;ע פסק כתוס', ותלמידי ר' יונה ולא כרמב&quot;ם לפי שדעת הרמב&quot;ם לא ברורה. <br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref1|[1]]] לכן רב יוסף הביא ראייה דוקא על כזית שהרי אם היה מביא ראייה שמברכים מזונות על פחות מכזית לא היה ראייה שהרי יש לומר שברכתו מזונות בגלל שהוא מטוגן אבל אם באמת הוא היה אפוי גם בפחות מכזית היה לומר שברכתו המוציא ולכן הביא ראייה על פירורים שיותר גדולים מכזית שאם על פירורים שיותר מכזית ברכתם המוציא כ&quot;ש בפירורים שבושלו שברכתם המוציא.  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref2|[2]]] תירוץ זה בנוי על ההקדמה שאמרנו כיון שיש קשר בין הפירורים ללחם שממנו הם הגיעו לכן אנו רואים את הכל כיחידה אחת ומימלא הפירורים עוד לא איבדו את חשיבותם. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref3|[3]]] אולי אפשר לתרץ שמדובר בלחמי תודה שיש בהם חמץ {'''בעה&quot;מ'''}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref4|[4]]] קושיא זה תירץ '''מעדני יו&quot;ט{ד}''' &quot;ואני שמעתי ולא אבין שהרי אפשר לומר שרבא עצמו שאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על ר' ששת מהברייתא, דהא הברייתא לא קתני בהדיא דלית ביה תוריתא דנהמא&quot;.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref5|[5]]] יש לעיין לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref6|[6]]] רבינו יונה מסכם: '''א.''' היכא שהוא '''מבושל'''- אם יש בפרוסות '''כזית''', אפי' שאין לו תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, ואי '''אין בפרוסות כזית''', אע&quot;ג דחזינן דאיכא עליה תואר לחם אינו מברך אלא במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ב.''' היכא שאינו מבושל אלא '''מחובר ע&quot;י דבש או מרק'''- אם יש בפרוסות '''כזית''' מברך עליו המוציא אפי' שאין לו תואר לחם, '''אין בפרוסות כזית''' הדבר תלוי, אם יש לו תואר לחם מברך המוציא, ואם אין לו תואר לחם מברך במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ג'''. היכא שאינו '''לא מבושל ולא מחובר''' אלא פירורין בלבד- אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהפרורין דקין, מברך עליהם המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref7|[7]]] יש לברר מה רש&quot;י יסבור בשיטת תוס' לגבי לחם מדובק כדי לכנות על שאלה זו יש לברר מה מהות הבישול האם רק בשביל שלא יאה תואר לחם וכאן אין תואר לחם או שבגלל שלא היה דבר שהפקיע את תורת האפיה כמו בישול לכן ברכתו תאה המוציא?.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref8|[8]]] אמנם קשה לי שבבישול נגיד שלא פוקע שם הלחם?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref9|[9]]] שיטת רא&quot;ה דומה במקצת לשיטת רש&quot;י אמנם לענ&quot;ד הם חלוקים בשתי דברים '''א'''. אליבא דר' יוסף לרש&quot;י מדובר על בישול ורק אז כשהם פחות מכזית יברך מזונות ולרא&quot;ה אף כשלא בישל. '''ב'''. מהות הבישול לא ברור מה דעת רש&quot;י {ראה הערה 11}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref10|[10]]] אמנם הרב חזן לא קיבל זאת לפי שכ' במפורש ברא&quot;ה בושל מ&quot;מ אפשר לומר שכל הנקודה היא רק איבוד צורה ולא משנה איך איבד תוארו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref11|[11]]] לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו, לכן הנאמר בנ&quot;מ זו היא לא מוכרחת. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref12|[12]]] אפשר לומר שהרמב&quot;ם חולק על תוס' שהרי תוס' למד מדין חביצא שמדובר בהדבקה ואם הדביק פחות מכזית ואין תואר לחם ברכתו מזונות ואילו בבישול תלוי בכזית.<br /> <br /> ואילו הרמב&quot;ם חיבר בין דין בישול להדבקה שאם עשהו פחות מכזית ויש תואר לחם ברכתו המוציא. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref13|[13]]] יש לשאול אז איך הרמב&quot;ם יסביר את המקרא הראשון של הסיפא &quot;אם אין בהם כזית&quot; הרי א&quot;א לומר שניכרת צורתו שהרי זה נלמד כבר מהרישא? אלא צ&quot;ל שנשתנית צורתו ובכ&quot;ז יברך מזונות לפי שאין בו כזית.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref14|[14]]] אמנם כתב ע&quot;ז הכס&quot;מ &quot;לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך&quot; ולא ברור לי למה שהרי מצאנו מקור ברור מאוד.<br /> <br /> ומצד שני כותב הכס&quot;מ &quot;ובזה המיצוע יש מקום להרמב&lt;nowiki&gt;''ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר''ל ממה שהקשו על רש''&lt;/nowiki&gt;י&quot;.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%A9%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%9D&diff=17103 2021-08-20T14:01:42Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> == '''&lt;big&gt;‏פקיעת שם לחם.&lt;/big&gt;''' ==<br /> סוגייתינו עוסקת בנושא פקיעת שם הלחם. הדיון בסוגייא היא בשאלה מתי לחם גמור שהתפורר או התבשל או התערב עם דברים אחרים מאבד את &quot;שם הלחם&quot; שבו ומברכים עליו בורא מיני מזונות.<br /> <br /> '''הקדמה''': לחם שונה במהותו משאר מיני מזונות. &quot;מיני מזונות&quot; כשמם כן הם, מזינים ומשביעים. כל מאפה או תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן הרי הוא מזין, וברכתו מזונות. צורתו ומראהו אינם משמעותיים לגבי הברכה, רק הרכב החומרים שלו משמעותי. בלחם המצב שונה, לחם אינו מוגדר רק לפי הרכב חומריו, אלא גם לפי צורתו וייעודו. כשגורמים אלו משתנים, פוקע שם לחם ואין יוצאים בו יד&quot;ח בפסח ואין מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ.<br /> <br /> הגמ' פותחת באמירה של '''רב יוסף''' שעל תבשיל הנקרא &quot;חביצא&quot; אם יש כזית בפירורים ברכתו המוציא, ואם אין כזית בפירורים ברכתו מזונות.<br /> <br /> == &lt;u&gt;שיטת '''רש&quot;י'''.&lt;/u&gt; ==<br /> רש&quot;י מסביר שהתבשיל הנקרא חביצא עשוי מפירורי לחם '''שבושל''' בקדרה ולכן אומר ר' יוסף אם יש בהם כזית מברך המוציא ואם לאו מברך מזונות.<br /> <br /> <br /> צריך להבין את '''סברת''' רב יוסף שהרי אם בישל פירור מכזית הבישול לא מפקיע את האפיה, משא&quot;כ אם הפירור פחות מכזית לכאורה הבישול כן מפקיע את האפייה ולכן ברכתו תהיה מזונות? <br /> <br /> יש להבדיל בין להכיל שם על משהו לבין להפקיע ממשהו כלומר כלומר ברגע שהלחם נאפה אז חל עליו שם של לחם, וכשבשלו הבישול באמת כן מפקיע מהתוצר אלא שכדי להפקיע את שם הלחם צריך להפקיע את כל הדברים שמגדירים אותו כלחם כגון חשיבותו{כזית} חומריו ייעודו וכדו', ולכן כנשאר עדיין כזית בפירורים לא נפקע שמו לגמרי ולכן עדיין דינו נשאר לחם.     <br /> <br /> '''והחידוש''' ברש&quot;י שאע&quot;פ שנתבשלו הפירורים אם יש בהם כזית הבישול לא מפקיע את דין הלחם שבו.<br /> <br /> רב יוסף מביא '''הוכחה''' לדינו ממנחות ומסביר רש&quot;י שלא מדובר בכל המנחות אלא במנחת מרחשת ומחבת ואע&quot;פ שמטגנים אותם מ&quot;מ מחדשים תוס' לשיטת רש&quot;י שטיגון = בישול ואם הפירורים בגודל כזית אז ברכתם תהיה המוציא. <br /> <br /> ולכאורה השוואה זו לא גמורה שהרי חביצא = לחם שבישל אותו ועל זה אמר ר' יוסף שצריך שיהיה כזית ואילו את המנחות לא אופים לפני הטיגון?<br /> <br /> אלא זה ק&quot;ו שאם רק על טיגון מברכים המוציא כשיש כזית אז כ&quot;ש אם אופים ומטגנים שיברך המוציא שהרי זה כבר היה לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn1|[1]]], ובאמת לר' יוסף אין הבדל אם פתת לפני או אחרי הבישול.<br /> <br /> נמצאנו למדים שלר' יוסף בפירורים פחותים מכזית {חביצא} ברכתם מזונות. <br /> <br /> ועל זה אביי שואל אליבא דר' ישמעל שאמר שמפורר את המנחוות ומחזירן לסולתן וכי יעלה על הדעת שבגלל שפרר יברך מזונות ועל זה מביא ברייתא האומרת &quot;לקט מכולן{מכל המנחות – '''רש&quot;י'''} כזית ואכלן אם בפסח יצא יד&quot;ח מצה וכו&quot; משמע אף כשהפירורים פחותים מכזית מברך המוציא.<br /> <br /> רש&quot;י מסביר שקושיית אביי מדברת על פתיתי מנחות ולא מיני דגן {כתוס'} מפני שאם היה מדובר על חמשת המינים הם לא היו מבושלים וא&quot;כ אין כאן קושיא לכן פרש שמדובר על מנחות שהם מבושלות.<br /> <br /> עונה הגמ' שמדובר &quot;בשערסן&quot; כלומר שחזר וגיבלן יחד וחזר ואפאן.<br /> <br /> ואז מקשה הגמ' קושיא לשוני שא&quot;כ היה צ&quot;ל בברייתא &quot;ואכלו&quot; ולא &quot;ואכלן&quot;.<br /> <br /> הגמ' מתרצת שבא מלחם גדול ופרש רש&quot;י שנשאר מן הלחם שנפרס[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn2|[2]]]. <br /> <br /> מקשה '''תוס' רא&quot;ש''' לפ&quot;ז צריך להבין איך זה מסתדר עם דברי ר' אליעזר שאמר שפורך את המנחה לסולת ולכאורה לא מובנת המציאות שהגמ' דברה עליה?<br /> <br /> עונה '''הצל&quot;ח''' שמה שהגמ' אמרה שבא מלחם גדול מדובר בערסן ואח&quot;כ שוב חזר ופתתן ואז אכל.<br /> <br /> מ&quot;מ זה קשה לרש&quot;י שהרי הוא אמר במפורש שלא מדובר בערסן? אלא מדובר שלא אוכלו בערסן. <br /> <br /> והגמ' כותבת למסקנה '''רב ששת''' אף אם אין בפירורים כזית מברך המוציא מוסיף עליו '''רבא''' בתנאי שיהיה עליו '''צורת לחם'''.<br /> <br /> <br /> נמצא שלפי רש&quot;י למסקנה בחביצה כשהפת מבושלת אין כזית ואין תואר לחם אז ברכתו מזונות.<br /> <br /> '''תוספות ורבינו יונה''' הקשו על שיטת רש&quot;י שהרי הברייתא שהובאה לעיל (לז א) העוסקת אף היא בלחם שנתבשל חילקה בין אם הפרוסות קיימות לאינם קיימות ולא הזכירה כלל שהענין תלוי באם יש בהם שיעור כזית או לא{אליבא דרש&quot;י}.<br /> <br /> ותירצו, שלדבריו צריך לומר שרב יוסף מפרש שזו גופא כוונת הברייתא, היינו, ש&quot;פרוסות קיימות&quot; פירושו שיש בהם שיעור כזית ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם כזית{כירושלמי} ורב יוסף מסביר את הברייתא.      <br /> <br /> נמצא שלפירוש רש&quot;י שביאר סוגיתנו בפירורים שנתבשלו, צריך לומר שרבא יפרש את דברי הברייתא לעיל, שחילקה בין אם הפרוסות קיימות או אינם קיימות, שהכונה בזה ש&quot;פרוסות קיימות&quot; היא, שיש בהם תואר לחם, ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם תואר לחם. וחולק בזה על רב יוסף והירושלמי שפירשו &quot;פרוסות קיימות&quot; היינו שיש בהם כזית ו&quot;אין פרוסות קיימות&quot; שאין בהם כזית.<br /> <br /> == קושיות על שיטת רש&quot;י. ==<br /> '''א.''' רש&quot;י פרש שהברייתא של &quot;נטלן ואכלן&quot; מדברת במנחות והקשו '''התוספות''' שלענין מנחות לא שייך לומר שאם אכלם חמץ ענוש כרת שהרי כל המנחות באות מצה ולא חמץ כמבואר במנחות (נב ב), '''ורבינו יונה''' הוסיף להקשות איך יתכן לצאת בה ידי חובת מצה שהרי אין יוצאים ידי מצות אכילת מצה אלא במצה הראויה להאכל בכל מקום וכפי שלמדים זאת מהפסוק &quot;בכל מושבותיכם&quot;, וכמבואר בגמרא בפסחים (לו א), ואילו מצה זו הרי נאכלת בירושלים בלבד. ואם באמת לא מדובר על מנחות אלא על פירורים לא מבושלים אז מה הראייה מברייתא זו?[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn3|[3]]].<br /> <br /> '''ב'''. '''רבינו יונה''' מקשה שאם באמת הסוגיא עוסקת בבישול כרש&quot;י נצטרך לומר שר' ששת בא לפרש את הברייתא &quot;בהכוסס חיטה&quot; ששנינו שם &quot;אם אין הפרוסות קיימות מברך מזונות&quot; הכוונה שאין כזית ותואר לחם בפרוסות שהרי אם יש תואר לחם רב ששת כבר אמר שאע&quot;פ שאין כזית אם יש תואר לחם ברכתו המוציא ואיך יאמר שם שיברך מזונות!? אלא וודאי מדובר שאין כזית ואין תואר לחם, ואם נפרש כך לא יהיה ברור מה חידש לנו רבא &quot;שיש תואר לחם&quot; שהרי זה נאמר כבר בברייתא לעיל[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn4|[4]]]?<br /> <br /> == &lt;u&gt;שיטת '''תוספות'''.&lt;/u&gt; ==<br /> שתי הסוגיות חלוקות: שהברייתא דברה על בישול, והבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית אע&quot;פ שיש תואר לחם לפי שאין לו שם של לחם אלא שם של תבשיל{'''ר' יונה'''}[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn5|[5]]].<br /> <br /> ואילו רב יוסף רב ששת ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם ללא בישול. '''תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מאמצים את פירוש הירושלמי לברייתא, שלחם שהתפורר בבישול לחתיכות קטנות מכזית אינו מוגדר כלחם{=אין הפרוסות קיימות}. לדעתם, רב יוסף ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם על ידי '''דיבוק הפתיתים''' על ידי נוזלים. רב יוסף סובר שהדין בזה הוא כדין בישול, ורבא סובר שאם ניכרת צורת הלחם מברכים על החביצא &quot;המוציא&quot; אפילו כשהפתיתים קטנים מכזית'''.''' <br /> <br /> כלומר לשיטה זו המושג של &quot;תוריתא דנהמא&quot; שייך רק בחביצא כלומר בלחם דבוק, ואילו בבישול, הבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית שיופקע גם חשיבותו אף שיש לו תואר לחם(כנ&quot;ל) <br /> <br /> תלמידי '''רבינו יונה''' מוסיפים דין נוסף, שפירורים שלא בושלו ולא התערבבו, מברכים עליהם &quot;המוציא&quot; אפילו כשטחנו אותם דק דק ואין בהם תואר לחם. כיוון שהם לבדם לא פוקע מהם שם לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn6|[6]]].<br /> <br /> נמצא שהחילוק שבין רש&quot;י לתוספות הוא גם בביאור עיקר חידושו של רב יוסף, '''שלרש&quot;י''' עיקר החידוש הוא שאף על פי ש&quot;בישול&quot; מהווה סיבה להפקיע מהלחם את שמו{אמנם זה לא מוכרח}, מכל מקום אם יש בפירורים שיעור כזית חשיבותם מונעת מהבישול מלהפקיע שם לחם מהם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn7|[7]]], אך '''לדעת התוספות''' בהכרח עיקר חידושו של רב יוסף הוא לאידך גיסא, שאף על פי שהפירורים לא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;.{'''פנ&quot;י'''}<br /> <br /> לפ&quot;ז לא מובן פירושם של התוספות שהנידון שלפנינו הוא בפירורים שנדבקו זה לזה ועיקר חידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שלא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;, מה אם כן ההוכחה ממנחות ששם מדובר על טיגון, לחביצ&quot;א שהיא פירורי לחם הנדבקים שהם שני דברים שונים. דאפשר דרק פירורין שעברו בישול אין מברכין עליהם אלא בכזית, ובפחות מברך במ&quot;מ, אבל חביצ&quot;א שהם פירורין הנדבקין ולא עברו בישול אפשר שגם על פחות מכזית יברכו המוציא?<br /> <br /> <br /> '''אולי אפשר לומר''' על המנחות יוצקים לאחר אפייתן . שמן, וכיוון שהן שרויות בשמן דינן כחביצא שהיא פירורי לחם שרויים בשמן או בדבש.<br /> <br /> <br /> ו'''ניתן לצרץ עוד''' שרב יוסף אולי מדבק על דיבוק אבל לשיטתו של רב יוסף אין הבדל מהותי בין טיגון לבישול  ושניהם מפקיעים שם הלחם, וא&quot;כ זו ראייה טובה שהרי המנחות היו מטוגנות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn8|[8]]], ואילו רב ששת סומר שהדבקה ששנינו היא בדווקא ואם זה פחות מכזית ויש תואר לחם – המוציא ואם אין תואר לחם -מזונות. <br /> <br /> == &lt;u&gt;'''קושיות על שיטת תוס'.'''&lt;/u&gt; ==<br /> '''א.''' תוס' מפרשים שדברי הברייתא &quot;לקט מכולן&quot; אינם מתייחסים למנחות אלא לחמשת מיני דגן של חולין, והברייתא מבארת שניתן ללקט פירורים מחמשת מיני דגן והם מצטרפים למצוות מצה ולחיוב כרט על אכילת חמץ, אמנם בשיטת תוס' מפורש בדבריהם שיש הבדל בין פירורים מדובקים על ידי דבש, חלב או מרק, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; רק כשגודל הפירורים כזית, לבין פירורים שאינם מדובקים, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; אפילו כשאין בהם כזית. אם כך קושיית אביי אינה קשה כלל, שכן הברייתא עוסקת בפירורים בעינם, ולכן אם ליקט מהפירורים כזית הם מוגדרים כלחם, ורב יוסף עוסק בחביצא שם הפירורים מדובקים על ידי חלב או מרק, וכשהם פחותים מכזית פוקע שם לחם?<br /> <br /> == &lt;u&gt;שיטת '''הרא&quot;ה,ר&quot;ח'''.&lt;/u&gt; ==<br /> לדעתם, אין חילוק בין פירורים מבושלים לבין פירורים מדובקים על יד דבש, חלב או מרק, ואין חילוק בין שני מקרים אלו לבין פירורים בעין ולשלושתם דין אחד, רב יוסף סובר שבשלושתם שם לחם פוקע כשאין בפירורים כזית, ורבא סובר ששם לחם פוקע רק כשאין בהם כזית ואין בהם מראה לחם.<br /> <br /> והנושא ההלכתי שהסוגיא עוסקת בו זה אם הוא פחות מכזית, ומאכל החביצא שהסוגיא מדברת עליו הוא דוגמא בעלמא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn9|[9]]].<br /> <br /> גם '''ר&quot;ח''' ס&quot;ל דסוגיין איירי באיזה שיעור של פת מברכין המוציא, דינו של ר&quot;ח מופיעה בהלכה השלישית שכותב רבינו יונה לגבי לחם מפורר &quot;שפרורי לחם אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת&quot;, ור&quot;ח חולק על זה וסובר שאם אין כזית ברכתו מזונות אליבא דר' יוסף ומוסיף רבא והוא שאין בו תואר לחם.<br /> <br /> אמנם ישנו חילוק בין שיטת רא&quot;ה לשיטת ר&quot;ח לגבי אופן הפקעת שם הלחם: '''לר&quot;ח''' אם פתת עד שהגיע לקמח ואז אין תואר לחם אז יברך מזונות, ואילו לפי '''הרא&quot;ה''' פרש שכדי להפקיע את שם הלחם הוא צריך לעבור תהליך בישול, שרק ע&quot;י הבישול הלחם מאבד את תוארו ואז הופכת ברכתו להיות מזונות.<br /> <br /> נמצא שלפי הרא&quot;ה הבישול לא צריך להפקיע את שם האפיה אלא שלא יאה בו צורת לחם.<br /> <br /> <br /> לפ&quot;ז ישנו '''נ&quot;מ''' בין השיטות השונות לגבי הסבר של מהות הבישול.<br /> <br /> '''א'''. דיבק פירורים פחות מכזית ואין בהם תואר לחם '''לתוס'''' מזונות{לדעתם זו סוגית חביצא}, '''לרא&quot;ה''' המוציא {שהרי לא בושל}.   <br /> <br /> '''ב'''. טיגן לחם פחות מכזית ולא איבד תוארו{כגון מצה} '''לתוס'''' מזונות{שהרי בושל}, '''לרא&quot;ה''' המוציא{שהרי לא איבד תוארו}. <br /> <br /> '''ג'''. נתינת פת למים '''לרא&quot;ה''' מזונות{שהרי איבד תוארו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn10|[10]]]}, '''לרש&quot;י''' המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn11|[11]]]{שהרי לא בושל}. <br /> <br /> == &lt;u&gt;שיטת '''הרמב&quot;ם'''&lt;/u&gt; ==<br /> שיטת הרמב&quot;ם קובעת ברכה לעצמה הרמב&quot;ם פסק בהלכות ברכות פ&quot;ג הלכה ח': <br /> <br /> &quot; פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק.<br /> <br /> אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחילה המוציא<br /> <br /> ואם אין בהם כזית או עברה צורת הפת בבישול מברך מזונות&quot;.  <br /> <br /> &lt;u&gt;ולכאורה&lt;/u&gt; שיטת הרמב&quot;ם טעונה ביאור שהרי מראש ההלכה משמע שאין חילוק בין פתיתים מבושלים לפתיתים שנילושו במרק, ובשניהם מברכים &quot;המוציא&quot; או כשיש כזית או כשצורת הפת ניכרת[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn12|[12]]].<br /> <br /> אך בסיפא משמע להפך, שמברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש בפתיתים כזית וגם לא עברה צורת הפת בבישול.?<br /> <br /> '''הכסף משנה''' מביא שלושה הסברים לשיטת הרמב&quot;ם: <br /> <br /> ההסבר הפשוט הוא של '''ר' יהושוע הנגיד''' שיש שתי אופנים להבין את משמעות המילה &quot;או&quot; בתור מילה מחלקת או בתור מילה המוסיפה בדוגמת &quot;עם&quot; כמו הפ' &quot;או נודע כי שור נגח הוא&quot; &quot;או נודע אליו חטאתו&quot;, ולכן הוא מסביר את הברייתא כך שברישא המילה הוא מתפרשת בתור מילה מחלקת ולכן כשיש רק חדא לטיבותא מברך מזונות, ואילו בסיפא המילה &quot;או&quot; מתפרשת כמילה המוסיפה ולכן כדי לברך מזונות צריך תרתי לריעותא גם שאין צורת פת וגם כשאין כזית.<br /> <br /> שיטה דומה מובאת בשם &quot;גדולי ספרד&quot; המשנים את הגרסה ברמב&quot;ם ל&quot;ועברה צורת הפת&quot;.<br /> <br /> תירוץ נוסף מביא בשם '''הרב בן שושן, והרב פאסי''' הנוגעים בשתי נקודות ברמב&quot;ם, '''א'''. בתחילה הרמב&quot;ם התייחס לדיבוק ובישול, ואילו בסיפא התייחס לבישול בלבד. '''ב'''. ברישא כ' שאין ניכר צורת הפת, ואילו בסיפא כ' עברה צורתו.<br /> <br /> <br /> ומשתי דקדוקים אלה מוליד שיטה חדשה: שיש להבדיל בין שינוי לעיבור צורה.<br /> <br /> שינוי - הכוונה מדובר בשינוי מועט ולכן אם אין כזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> עיבור – שינוי מוחלט איבוד צורה ואפילו אם יש יותר מכזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> לכן יש לפרש את הרמב&quot;ם כך: מזה שהרמב&quot;ם כפל לשונו באומרו ניכר שהם פת ולא נשתנית צורתו כוונתו לומר שניכר היטב שהוא פת ולא נשתנתה צורתו ואז גם אם אין כזית ברכתו המוציא משמע שאם כן נשתנה צורתו קצת ברכתו מזונות.<br /> <br /> ואילו בסיפא הרמב&quot;ם התכוון לומר שאף אם יש כזית בכ&quot;ז אם איבד את תוארו לגמרי ברכתו תהיה מזונות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn13|[13]]]. <br /> <br /> ולגבי הדקדוק השני מדובר בסיפא בבישול חזק כיון שרק בו שייך לומר עיבור צורה ולכן בסיפא כתוב בישול משא&quot;כ בשינוי צורה ששייך רק בלישה או בבישול חלש.<br /> <br /> וחידושו של הרמב&quot;ם בזה שאע&quot;פ שיש כזית אם עובר צורתו תאה ברכתו מזונות.<br /> <br /> יש לשאול מה מקור הרמב&quot;ם לפ&quot;ז? <br /> <br /> <br /> הראשונים דנו ביחס בין סוגיית חביצא לסוגיית בישול.<br /> <br /> לרש&quot;י – הסוגיות משלימות. לתוס' – הסוגיות חלוקות. <br /> <br /> ולרמב&quot;ם – הברייתא דיברה על רמה אחרת של שינוי צורה שעיברה צורתו ע&quot;י בישול חזק ואילו סוגיית חביצא דברה על שינוי צורה ברמת בישול חלש[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn14|[14]]]. <br /> <br /> תירוץ נוסף '''הכס&quot;מ''' מתרץ בעצמו לשון הרמב&quot;ם &quot;הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק&quot; היא פתיחה לכל ההלכה, ואחר כך הרמב&quot;ם מפריד בין בישלה בקדרה לבין לשה במרק. ברישא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שלשה במרק, וניתן לברך &quot;המוציא&quot; או כשיש פירורים כזית או כשניכרת צורת הפת. בסיפא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שבישלה בקדרה, ומברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש פירורים כזית וגם ניכרת צורת הפת.<br /> <br /> הכס&quot;מ מסביר שהרמב&quot;ם למד את דין לש במרק מהסוגיא של חביצא כמו התוס' שאם יש כזית אף שאין תואר לחם ברכתו המוציא ואם אין כזית צריך שיאה תואר לחם. <br /> <br /> ולגבי הברייתא של בישול הוא מפרש &quot;שפרוסות קיימות&quot; כירושלמי ומוסיף ש&quot;סובר רבינו דאף ע&lt;nowiki&gt;''ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע''ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע''ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה''&lt;/nowiki&gt;נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית&quot;.<br /> <br /> == '''&lt;u&gt;סיכום&lt;/u&gt;''' ==<br /> נחלקו רב יוסף, רב ששת ורבא בגדרי הפקעת שם לחם, ונחלקו הראשונים בביאור מחלוקתם. '''רש&quot;י''' {לפי הבנת תוס' ותלמידי ר' יונה} מבאר שרק בישול מפקיע שם לחם, לדעת רב יוסף הוא מפקיע שם לחם כשהפתיתים קטנים מכזית, ולדעת רבא הוא מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים קטנים מכזית ואין בהם מראה לחם. '''תוס', תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מפרשים שגם בישול הלחם וגם דיבוק חתיכותיו באמצעות משקים מפקיעים שם לחם. רב יוסף סובר שגם בישול הלחם וגם דיבוק במשקה מפקיע שם לחם כשהפתיתים פחותים מכזית. רבא מודה לרב יוסף בבישול וחולק עליו בדיבוק במשקה, שלדעתו מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים פחותים מכזית ואין בהם מראה לחם. הראשונים מסבירים, שרבא סובר שלא ניתן להפקיע שם לחם ללא בישולו או עירובו בחומרים אחרים, ואף כשטוחן את הלחם ועושה ממנו מעין קמח, מברך עליו &quot;המוציא&quot;. '''הרא&quot;ה והריטב&quot;א''' סוברים שאין חילוק בין בישול הלחם לבין דיבוק חתיכותיו ואין חילוק בין שני המקרים הללו לבין טחינתו - בשלושת המקרים הללו סובר רב יוסף שפוקע שם לחם כשאין בפתיתים כזית, ורבא סובר שפוקע שם לחם רק כשאין בפתיתים כזית ואין בהם תואר לחם. שיטת '''הרמב&quot;ם''' אינה חד משמעית, ונחלקו האחרונים בפירוש דבריו.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |'''רש&quot;י'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''תוס', ר' יונה'''<br /> |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הב&quot;י}'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הרב בן שושן}'''<br /> |-<br /> |האם לחם בקערת מרק יכול להשתנות לברכת מזונות.<br /> |לא ברור מה דעת רש&quot;י.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם כשהוא פחות מכזית בבישול בכלי.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |לעולם מזונות<br /> | colspan=&quot;2&quot; |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם שיש בו כזית ובושל בכלי.<br /> | colspan=&quot;3&quot; |המוציא.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> נתעברה צורתו לגמרי – מזונות.<br /> |-<br /> |כיצד למד את שתי הסוגיות בדף לז.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |שתי הסוגיות עסקו בבישול והן משלימות אחת את השנייה.<br /> |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> |הסוגיות חלוקות, הברייתא דיברא על בישול חזק, וחביצא מדובר בבישול חלש.<br /> |-<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |}<br /> '''להלכה''': שו&quot;ע פסק כתוס', ותלמידי ר' יונה ולא כרמב&quot;ם לפי שדעת הרמב&quot;ם לא ברורה. <br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref1|[1]]] לכן רב יוסף הביא ראייה דוקא על כזית שהרי אם היה מביא ראייה שמברכים מזונות על פחות מכזית לא היה ראייה שהרי יש לומר שברכתו מזונות בגלל שהוא מטוגן אבל אם באמת הוא היה אפוי גם בפחות מכזית היה לומר שברכתו המוציא ולכן הביא ראייה על פירורים שיותר גדולים מכזית שאם על פירורים שיותר מכזית ברכתם המוציא כ&quot;ש בפירורים שבושלו שברכתם המוציא.  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref2|[2]]] תירוץ זה בנוי על ההקדמה שאמרנו כיון שיש קשר בין הפירורים ללחם שממנו הם הגיעו לכן אנו רואים את הכל כיחידה אחת ומימלא הפירורים עוד לא איבדו את חשיבותם. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref3|[3]]] אולי אפשר לתרץ שמדובר בלחמי תודה שיש בהם חמץ {'''בעה&quot;מ'''}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref4|[4]]] קושיא זה תירץ '''מעדני יו&quot;ט{ד}''' &quot;ואני שמעתי ולא אבין שהרי אפשר לומר שרבא עצמו שאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על ר' ששת מהברייתא, דהא הברייתא לא קתני בהדיא דלית ביה תוריתא דנהמא&quot;.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref5|[5]]] יש לעיין לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref6|[6]]] רבינו יונה מסכם: '''א.''' היכא שהוא '''מבושל'''- אם יש בפרוסות '''כזית''', אפי' שאין לו תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, ואי '''אין בפרוסות כזית''', אע&quot;ג דחזינן דאיכא עליה תואר לחם אינו מברך אלא במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ב.''' היכא שאינו מבושל אלא '''מחובר ע&quot;י דבש או מרק'''- אם יש בפרוסות '''כזית''' מברך עליו המוציא אפי' שאין לו תואר לחם, '''אין בפרוסות כזית''' הדבר תלוי, אם יש לו תואר לחם מברך המוציא, ואם אין לו תואר לחם מברך במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ג'''. היכא שאינו '''לא מבושל ולא מחובר''' אלא פירורין בלבד- אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהפרורין דקין, מברך עליהם המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref7|[7]]] יש לברר מה רש&quot;י יסבור בשיטת תוס' לגבי לחם מדובק כדי לכנות על שאלה זו יש לברר מה מהות הבישול האם רק בשביל שלא יאה תואר לחם וכאן אין תואר לחם או שבגלל שלא היה דבר שהפקיע את תורת האפיה כמו בישול לכן ברכתו תאה המוציא?.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref8|[8]]] אמנם קשה לי שבבישול נגיד שלא פוקע שם הלחם?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref9|[9]]] שיטת רא&quot;ה דומה במקצת לשיטת רש&quot;י אמנם לענ&quot;ד הם חלוקים בשתי דברים '''א'''. אליבא דר' יוסף לרש&quot;י מדובר על בישול ורק אז כשהם פחות מכזית יברך מזונות ולרא&quot;ה אף כשלא בישל. '''ב'''. מהות הבישול לא ברור מה דעת רש&quot;י {ראה הערה 11}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref10|[10]]] אמנם הרב חזן לא קיבל זאת לפי שכ' במפורש ברא&quot;ה בושל מ&quot;מ אפשר לומר שכל הנקודה היא רק איבוד צורה ולא משנה איך איבד תוארו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref11|[11]]] לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו, לכן הנאמר בנ&quot;מ זו היא לא מוכרחת. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref12|[12]]] אפשר לומר שהרמב&quot;ם חולק על תוס' שהרי תוס' למד מדין חביצא שמדובר בהדבקה ואם הדביק פחות מכזית ואין תואר לחם ברכתו מזונות ואילו בבישול תלוי בכזית.<br /> <br /> ואילו הרמב&quot;ם חיבר בין דין בישול להדבקה שאם עשהו פחות מכזית ויש תואר לחם ברכתו המוציא. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref13|[13]]] יש לשאול אז איך הרמב&quot;ם יסביר את המקרא הראשון של הסיפא &quot;אם אין בהם כזית&quot; הרי א&quot;א לומר שניכרת צורתו שהרי זה נלמד כבר מהרישא? אלא צ&quot;ל שנשתנית צורתו ובכ&quot;ז יברך מזונות לפי שאין בו כזית.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref14|[14]]] אמנם כתב ע&quot;ז הכס&quot;מ &quot;לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך&quot; ולא ברור לי למה שהרי מצאנו מקור ברור מאוד.<br /> <br /> ומצד שני כותב הכס&quot;מ &quot;ובזה המיצוע יש מקום להרמב&lt;nowiki&gt;''ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר''ל ממה שהקשו על רש''&lt;/nowiki&gt;י&quot;.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%A9%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%9D&diff=17099 2021-08-20T13:57:40Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> '''פקיעת שם לחם.'''<br /> <br /> סוגייתינו עוסקת בנושא פקיעת שם הלחם. הדיון בסוגייא היא בשאלה מתי לחם גמור שהתפורר או התבשל או התערב עם דברים אחרים מאבד את &quot;שם הלחם&quot; שבו ומברכים עליו בורא מיני מזונות.<br /> <br /> הקדמה: לחם שונה במהותו משאר מיני מזונות. &quot;מיני מזונות&quot; כשמם כן הם, מזינים ומשביעים. כל מאפה או תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן הרי הוא מזין, וברכתו מזונות. צורתו ומראהו אינם משמעותיים לגבי הברכה, רק הרכב החומרים שלו משמעותי. בלחם המצב שונה, לחם אינו מוגדר רק לפי הרכב חומריו, אלא גם לפי צורתו וייעודו. כשגורמים אלו משתנים, פוקע שם לחם ואין יוצאים בו יד&quot;ח בפסח ואין מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ.<br /> <br /> הגמ' פותחת באמירה של '''רב יוסף''' שעל תבשיל הנקרא &quot;חביצא&quot; אם יש כזית בפירורים ברכתו המוציא, ואם אין כזית בפירורים ברכתו מזונות.<br /> <br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת '''רש&quot;י'''.&lt;/u&gt;<br /> <br /> רש&quot;י מסביר שהתבשיל הנקרא חביצא עשוי מפירורי לחם '''שבושל''' בקדרה ולכן אומר ר' יוסף אם יש בהם כזית מברך המוציא ואם לאו מברך מזונות.<br /> <br /> <br /> צריך להבין את '''סברת''' רב יוסף שהרי אם בישל פירור מכזית הבישול לא מפקיע את האפיה, משא&quot;כ אם הפירור פחות מכזית לכאורה הבישול כן מפקיע את האפייה ולכן ברכתו תהיה מזונות? <br /> <br /> יש להבדיל בין להכיל שם על משהו לבין להפקיע ממשהו כלומר כלומר ברגע שהלחם נאפה אז חל עליו שם של לחם, וכשבשלו הבישול באמת כן מפקיע מהתוצר אלא שכדי להפקיע את שם הלחם צריך להפקיע את כל הדברים שמגדירים אותו כלחם כגון חשיבותו{כזית} חומריו ייעודו וכדו', ולכן כנשאר עדיין כזית בפירורים לא נפקע שמו לגמרי ולכן עדיין דינו נשאר לחם.     <br /> <br /> '''והחידוש''' ברש&quot;י שאע&quot;פ שנתבשלו הפירורים אם יש בהם כזית הבישול לא מפקיע את דין הלחם שבו.<br /> <br /> רב יוסף מביא '''הוכחה''' לדינו ממנחות ומסביר רש&quot;י שלא מדובר בכל המנחות אלא במנחת מרחשת ומחבת ואע&quot;פ שמטגנים אותם מ&quot;מ מחדשים תוס' לשיטת רש&quot;י שטיגון = בישול ואם הפירורים בגודל כזית אז ברכתם תהיה המוציא. <br /> <br /> ולכאורה השוואה זו לא גמורה שהרי חביצא = לחם שבישל אותו ועל זה אמר ר' יוסף שצריך שיהיה כזית ואילו את המנחות לא אופים לפני הטיגון?<br /> <br /> אלא זה ק&quot;ו שאם רק על טיגון מברכים המוציא כשיש כזית אז כ&quot;ש אם אופים ומטגנים שיברך המוציא שהרי זה כבר היה לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn1|[1]]], ובאמת לר' יוסף אין הבדל אם פתת לפני או אחרי הבישול.<br /> <br /> נמצאנו למדים שלר' יוסף בפירורים פחותים מכזית {חביצא} ברכתם מזונות. <br /> <br /> ועל זה אביי שואל אליבא דר' ישמעל שאמר שמפורר את המנחוות ומחזירן לסולתן וכי יעלה על הדעת שבגלל שפרר יברך מזונות ועל זה מביא ברייתא האומרת &quot;לקט מכולן{מכל המנחות – '''רש&quot;י'''} כזית ואכלן אם בפסח יצא יד&quot;ח מצה וכו&quot; משמע אף כשהפירורים פחותים מכזית מברך המוציא.<br /> <br /> רש&quot;י מסביר שקושיית אביי מדברת על פתיתי מנחות ולא מיני דגן {כתוס'} מפני שאם היה מדובר על חמשת המינים הם לא היו מבושלים וא&quot;כ אין כאן קושיא לכן פרש שמדובר על מנחות שהם מבושלות.<br /> <br /> עונה הגמ' שמדובר &quot;בשערסן&quot; כלומר שחזר וגיבלן יחד וחזר ואפאן.<br /> <br /> ואז מקשה הגמ' קושיא לשוני שא&quot;כ היה צ&quot;ל בברייתא &quot;ואכלו&quot; ולא &quot;ואכלן&quot;.<br /> <br /> הגמ' מתרצת שבא מלחם גדול ופרש רש&quot;י שנשאר מן הלחם שנפרס[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn2|[2]]]. <br /> <br /> מקשה '''תוס' רא&quot;ש''' לפ&quot;ז צריך להבין איך זה מסתדר עם דברי ר' אליעזר שאמר שפורך את המנחה לסולת ולכאורה לא מובנת המציאות שהגמ' דברה עליה?<br /> <br /> עונה '''הצל&quot;ח''' שמה שהגמ' אמרה שבא מלחם גדול מדובר בערסן ואח&quot;כ שוב חזר ופתתן ואז אכל.<br /> <br /> מ&quot;מ זה קשה לרש&quot;י שהרי הוא אמר במפורש שלא מדובר בערסן? אלא מדובר שלא אוכלו בערסן. <br /> <br /> והגמ' כותבת למסקנה '''רב ששת''' אף אם אין בפירורים כזית מברך המוציא מוסיף עליו '''רבא''' בתנאי שיהיה עליו '''צורת לחם'''.<br /> <br /> <br /> נמצא שלפי רש&quot;י למסקנה בחביצה כשהפת מבושלת אין כזית ואין תואר לחם אז ברכתו מזונות.<br /> <br /> '''תוספות ורבינו יונה''' הקשו על שיטת רש&quot;י שהרי הברייתא שהובאה לעיל (לז א) העוסקת אף היא בלחם שנתבשל חילקה בין אם הפרוסות קיימות לאינם קיימות ולא הזכירה כלל שהענין תלוי באם יש בהם שיעור כזית או לא{אליבא דרש&quot;י}.<br /> <br /> ותירצו, שלדבריו צריך לומר שרב יוסף מפרש שזו גופא כוונת הברייתא, היינו, ש&quot;פרוסות קיימות&quot; פירושו שיש בהם שיעור כזית ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם כזית{כירושלמי} ורב יוסף מסביר את הברייתא.      <br /> <br /> נמצא שלפירוש רש&quot;י שביאר סוגיתנו בפירורים שנתבשלו, צריך לומר שרבא יפרש את דברי הברייתא לעיל, שחילקה בין אם הפרוסות קיימות או אינם קיימות, שהכונה בזה ש&quot;פרוסות קיימות&quot; היא, שיש בהם תואר לחם, ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם תואר לחם. וחולק בזה על רב יוסף והירושלמי שפירשו &quot;פרוסות קיימות&quot; היינו שיש בהם כזית ו&quot;אין פרוסות קיימות&quot; שאין בהם כזית.<br /> <br /> קושיות על שיטת רש&quot;י.<br /> <br /> '''א.''' רש&quot;י פרש שהברייתא של &quot;נטלן ואכלן&quot; מדברת במנחות והקשו '''התוספות''' שלענין מנחות לא שייך לומר שאם אכלם חמץ ענוש כרת שהרי כל המנחות באות מצה ולא חמץ כמבואר במנחות (נב ב), '''ורבינו יונה''' הוסיף להקשות איך יתכן לצאת בה ידי חובת מצה שהרי אין יוצאים ידי מצות אכילת מצה אלא במצה הראויה להאכל בכל מקום וכפי שלמדים זאת מהפסוק &quot;בכל מושבותיכם&quot;, וכמבואר בגמרא בפסחים (לו א), ואילו מצה זו הרי נאכלת בירושלים בלבד. ואם באמת לא מדובר על מנחות אלא על פירורים לא מבושלים אז מה הראייה מברייתא זו?[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn3|[3]]].<br /> <br /> '''ב'''. '''רבינו יונה''' מקשה שאם באמת הסוגיא עוסקת בבישול כרש&quot;י נצטרך לומר שר' ששת בא לפרש את הברייתא &quot;בהכוסס חיטה&quot; ששנינו שם &quot;אם אין הפרוסות קיימות מברך מזונות&quot; הכוונה שאין כזית ותואר לחם בפרוסות שהרי אם יש תואר לחם רב ששת כבר אמר שאע&quot;פ שאין כזית אם יש תואר לחם ברכתו המוציא ואיך יאמר שם שיברך מזונות!? אלא וודאי מדובר שאין כזית ואין תואר לחם, ואם נפרש כך לא יהיה ברור מה חידש לנו רבא &quot;שיש תואר לחם&quot; שהרי זה נאמר כבר בברייתא לעיל[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn4|[4]]]?<br /> <br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת '''תוספות'''.&lt;/u&gt;<br /> <br /> שתי הסוגיות חלוקות: שהברייתא דברה על בישול, והבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית אע&quot;פ שיש תואר לחם לפי שאין לו שם של לחם אלא שם של תבשיל{'''ר' יונה'''}[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn5|[5]]].<br /> <br /> ואילו רב יוסף רב ששת ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם ללא בישול. '''תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מאמצים את פירוש הירושלמי לברייתא, שלחם שהתפורר בבישול לחתיכות קטנות מכזית אינו מוגדר כלחם{=אין הפרוסות קיימות}. לדעתם, רב יוסף ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם על ידי '''דיבוק הפתיתים''' על ידי נוזלים. רב יוסף סובר שהדין בזה הוא כדין בישול, ורבא סובר שאם ניכרת צורת הלחם מברכים על החביצא &quot;המוציא&quot; אפילו כשהפתיתים קטנים מכזית'''.''' <br /> <br /> כלומר לשיטה זו המושג של &quot;תוריתא דנהמא&quot; שייך רק בחביצא כלומר בלחם דבוק, ואילו בבישול, הבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית שיופקע גם חשיבותו אף שיש לו תואר לחם(כנ&quot;ל) <br /> <br /> תלמידי '''רבינו יונה''' מוסיפים דין נוסף, שפירורים שלא בושלו ולא התערבבו, מברכים עליהם &quot;המוציא&quot; אפילו כשטחנו אותם דק דק ואין בהם תואר לחם. כיוון שהם לבדם לא פוקע מהם שם לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn6|[6]]].<br /> <br /> נמצא שהחילוק שבין רש&quot;י לתוספות הוא גם בביאור עיקר חידושו של רב יוסף, '''שלרש&quot;י''' עיקר החידוש הוא שאף על פי ש&quot;בישול&quot; מהווה סיבה להפקיע מהלחם את שמו{אמנם זה לא מוכרח}, מכל מקום אם יש בפירורים שיעור כזית חשיבותם מונעת מהבישול מלהפקיע שם לחם מהם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn7|[7]]], אך '''לדעת התוספות''' בהכרח עיקר חידושו של רב יוסף הוא לאידך גיסא, שאף על פי שהפירורים לא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;.{'''פנ&quot;י'''}<br /> <br /> לפ&quot;ז לא מובן פירושם של התוספות שהנידון שלפנינו הוא בפירורים שנדבקו זה לזה ועיקר חידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שלא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;, מה אם כן ההוכחה ממנחות ששם מדובר על טיגון, לחביצ&quot;א שהיא פירורי לחם הנדבקים שהם שני דברים שונים. דאפשר דרק פירורין שעברו בישול אין מברכין עליהם אלא בכזית, ובפחות מברך במ&quot;מ, אבל חביצ&quot;א שהם פירורין הנדבקין ולא עברו בישול אפשר שגם על פחות מכזית יברכו המוציא?<br /> <br /> <br /> '''אולי אפשר לומר''' על המנחות יוצקים לאחר אפייתן . שמן, וכיוון שהן שרויות בשמן דינן כחביצא שהיא פירורי לחם שרויים בשמן או בדבש.<br /> <br /> <br /> ו'''ניתן לצרץ עוד''' שרב יוסף אולי מדבק על דיבוק אבל לשיטתו של רב יוסף אין הבדל מהותי בין טיגון לבישול  ושניהם מפקיעים שם הלחם, וא&quot;כ זו ראייה טובה שהרי המנחות היו מטוגנות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn8|[8]]], ואילו רב ששת סומר שהדבקה ששנינו היא בדווקא ואם זה פחות מכזית ויש תואר לחם – המוציא ואם אין תואר לחם -מזונות. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''קושיות על שיטת תוס'.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''א.''' תוס' מפרשים שדברי הברייתא &quot;לקט מכולן&quot; אינם מתייחסים למנחות אלא לחמשת מיני דגן של חולין, והברייתא מבארת שניתן ללקט פירורים מחמשת מיני דגן והם מצטרפים למצוות מצה ולחיוב כרט על אכילת חמץ, אמנם בשיטת תוס' מפורש בדבריהם שיש הבדל בין פירורים מדובקים על ידי דבש, חלב או מרק, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; רק כשגודל הפירורים כזית, לבין פירורים שאינם מדובקים, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; אפילו כשאין בהם כזית. אם כך קושיית אביי אינה קשה כלל, שכן הברייתא עוסקת בפירורים בעינם, ולכן אם ליקט מהפירורים כזית הם מוגדרים כלחם, ורב יוסף עוסק בחביצא שם הפירורים מדובקים על ידי חלב או מרק, וכשהם פחותים מכזית פוקע שם לחם?<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת '''הרא&quot;ה,ר&quot;ח'''.&lt;/u&gt;<br /> <br /> לדעתם, אין חילוק בין פירורים מבושלים לבין פירורים מדובקים על יד דבש, חלב או מרק, ואין חילוק בין שני מקרים אלו לבין פירורים בעין ולשלושתם דין אחד, רב יוסף סובר שבשלושתם שם לחם פוקע כשאין בפירורים כזית, ורבא סובר ששם לחם פוקע רק כשאין בהם כזית ואין בהם מראה לחם.<br /> <br /> והנושא ההלכתי שהסוגיא עוסקת בו זה אם הוא פחות מכזית, ומאכל החביצא שהסוגיא מדברת עליו הוא דוגמא בעלמא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn9|[9]]].<br /> <br /> גם '''ר&quot;ח''' ס&quot;ל דסוגיין איירי באיזה שיעור של פת מברכין המוציא, דינו של ר&quot;ח מופיעה בהלכה השלישית שכותב רבינו יונה לגבי לחם מפורר &quot;שפרורי לחם אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת&quot;, ור&quot;ח חולק על זה וסובר שאם אין כזית ברכתו מזונות אליבא דר' יוסף ומוסיף רבא והוא שאין בו תואר לחם.<br /> <br /> אמנם ישנו חילוק בין שיטת רא&quot;ה לשיטת ר&quot;ח לגבי אופן הפקעת שם הלחם: '''לר&quot;ח''' אם פתת עד שהגיע לקמח ואז אין תואר לחם אז יברך מזונות, ואילו לפי '''הרא&quot;ה''' פרש שכדי להפקיע את שם הלחם הוא צריך לעבור תהליך בישול, שרק ע&quot;י הבישול הלחם מאבד את תוארו ואז הופכת ברכתו להיות מזונות.<br /> <br /> נמצא שלפי הרא&quot;ה הבישול לא צריך להפקיע את שם האפיה אלא שלא יאה בו צורת לחם.<br /> <br /> <br /> לפ&quot;ז ישנו '''נ&quot;מ''' בין השיטות השונות לגבי הסבר של מהות הבישול.<br /> <br /> '''א'''. דיבק פירורים פחות מכזית ואין בהם תואר לחם '''לתוס'''' מזונות{לדעתם זו סוגית חביצא}, '''לרא&quot;ה''' המוציא {שהרי לא בושל}.   <br /> <br /> '''ב'''. טיגן לחם פחות מכזית ולא איבד תוארו{כגון מצה} '''לתוס'''' מזונות{שהרי בושל}, '''לרא&quot;ה''' המוציא{שהרי לא איבד תוארו}. <br /> <br /> '''ג'''. נתינת פת למים '''לרא&quot;ה''' מזונות{שהרי איבד תוארו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn10|[10]]]}, '''לרש&quot;י''' המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn11|[11]]]{שהרי לא בושל}. <br /> <br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת '''הרמב&quot;ם'''&lt;/u&gt; <br /> <br /> שיטת הרמב&quot;ם קובעת ברכה לעצמה הרמב&quot;ם פסק בהלכות ברכות פ&quot;ג הלכה ח': <br /> <br /> &quot; פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק.<br /> <br /> אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחילה המוציא<br /> <br /> ואם אין בהם כזית או עברה צורת הפת בבישול מברך מזונות&quot;.  <br /> <br /> &lt;u&gt;ולכאורה&lt;/u&gt; שיטת הרמב&quot;ם טעונה ביאור שהרי מראש ההלכה משמע שאין חילוק בין פתיתים מבושלים לפתיתים שנילושו במרק, ובשניהם מברכים &quot;המוציא&quot; או כשיש כזית או כשצורת הפת ניכרת[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn12|[12]]].<br /> <br /> אך בסיפא משמע להפך, שמברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש בפתיתים כזית וגם לא עברה צורת הפת בבישול.?<br /> <br /> '''הכסף משנה''' מביא שלושה הסברים לשיטת הרמב&quot;ם: <br /> <br /> ההסבר הפשוט הוא של '''ר' יהושוע הנגיד''' שיש שתי אופנים להבין את משמעות המילה &quot;או&quot; בתור מילה מחלקת או בתור מילה המוסיפה בדוגמת &quot;עם&quot; כמו הפ' &quot;או נודע כי שור נגח הוא&quot; &quot;או נודע אליו חטאתו&quot;, ולכן הוא מסביר את הברייתא כך שברישא המילה הוא מתפרשת בתור מילה מחלקת ולכן כשיש רק חדא לטיבותא מברך מזונות, ואילו בסיפא המילה &quot;או&quot; מתפרשת כמילה המוסיפה ולכן כדי לברך מזונות צריך תרתי לריעותא גם שאין צורת פת וגם כשאין כזית.<br /> <br /> שיטה דומה מובאת בשם &quot;גדולי ספרד&quot; המשנים את הגרסה ברמב&quot;ם ל&quot;ועברה צורת הפת&quot;.<br /> <br /> תירוץ נוסף מביא בשם '''הרב בן שושן, והרב פאסי''' הנוגעים בשתי נקודות ברמב&quot;ם, '''א'''. בתחילה הרמב&quot;ם התייחס לדיבוק ובישול, ואילו בסיפא התייחס לבישול בלבד. '''ב'''. ברישא כ' שאין ניכר צורת הפת, ואילו בסיפא כ' עברה צורתו.<br /> <br /> <br /> ומשתי דקדוקים אלה מוליד שיטה חדשה: שיש להבדיל בין שינוי לעיבור צורה.<br /> <br /> שינוי - הכוונה מדובר בשינוי מועט ולכן אם אין כזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> עיבור – שינוי מוחלט איבוד צורה ואפילו אם יש יותר מכזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> לכן יש לפרש את הרמב&quot;ם כך: מזה שהרמב&quot;ם כפל לשונו באומרו ניכר שהם פת ולא נשתנית צורתו כוונתו לומר שניכר היטב שהוא פת ולא נשתנתה צורתו ואז גם אם אין כזית ברכתו המוציא משמע שאם כן נשתנה צורתו קצת ברכתו מזונות.<br /> <br /> ואילו בסיפא הרמב&quot;ם התכוון לומר שאף אם יש כזית בכ&quot;ז אם איבד את תוארו לגמרי ברכתו תהיה מזונות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn13|[13]]]. <br /> <br /> ולגבי הדקדוק השני מדובר בסיפא בבישול חזק כיון שרק בו שייך לומר עיבור צורה ולכן בסיפא כתוב בישול משא&quot;כ בשינוי צורה ששייך רק בלישה או בבישול חלש.<br /> <br /> וחידושו של הרמב&quot;ם בזה שאע&quot;פ שיש כזית אם עובר צורתו תאה ברכתו מזונות.<br /> <br /> יש לשאול מה מקור הרמב&quot;ם לפ&quot;ז? <br /> <br /> <br /> הראשונים דנו ביחס בין סוגיית חביצא לסוגיית בישול.<br /> <br /> לרש&quot;י – הסוגיות משלימות. לתוס' – הסוגיות חלוקות. <br /> <br /> ולרמב&quot;ם – הברייתא דיברה על רמה אחרת של שינוי צורה שעיברה צורתו ע&quot;י בישול חזק ואילו סוגיית חביצא דברה על שינוי צורה ברמת בישול חלש[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn14|[14]]]. <br /> <br /> תירוץ נוסף '''הכס&quot;מ''' מתרץ בעצמו לשון הרמב&quot;ם &quot;הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק&quot; היא פתיחה לכל ההלכה, ואחר כך הרמב&quot;ם מפריד בין בישלה בקדרה לבין לשה במרק. ברישא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שלשה במרק, וניתן לברך &quot;המוציא&quot; או כשיש פירורים כזית או כשניכרת צורת הפת. בסיפא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שבישלה בקדרה, ומברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש פירורים כזית וגם ניכרת צורת הפת.<br /> <br /> הכס&quot;מ מסביר שהרמב&quot;ם למד את דין לש במרק מהסוגיא של חביצא כמו התוס' שאם יש כזית אף שאין תואר לחם ברכתו המוציא ואם אין כזית צריך שיאה תואר לחם. <br /> <br /> ולגבי הברייתא של בישול הוא מפרש &quot;שפרוסות קיימות&quot; כירושלמי ומוסיף ש&quot;סובר רבינו דאף ע&lt;nowiki&gt;''ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע''ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע''ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה''&lt;/nowiki&gt;נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית&quot;.<br /> <br /> '''&lt;u&gt;סיכום&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> נחלקו רב יוסף, רב ששת ורבא בגדרי הפקעת שם לחם, ונחלקו הראשונים בביאור מחלוקתם. '''רש&quot;י''' {לפי הבנת תוס' ותלמידי ר' יונה} מבאר שרק בישול מפקיע שם לחם, לדעת רב יוסף הוא מפקיע שם לחם כשהפתיתים קטנים מכזית, ולדעת רבא הוא מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים קטנים מכזית ואין בהם מראה לחם. '''תוס', תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מפרשים שגם בישול הלחם וגם דיבוק חתיכותיו באמצעות משקים מפקיעים שם לחם. רב יוסף סובר שגם בישול הלחם וגם דיבוק במשקה מפקיע שם לחם כשהפתיתים פחותים מכזית. רבא מודה לרב יוסף בבישול וחולק עליו בדיבוק במשקה, שלדעתו מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים פחותים מכזית ואין בהם מראה לחם. הראשונים מסבירים, שרבא סובר שלא ניתן להפקיע שם לחם ללא בישולו או עירובו בחומרים אחרים, ואף כשטוחן את הלחם ועושה ממנו מעין קמח, מברך עליו &quot;המוציא&quot;. '''הרא&quot;ה והריטב&quot;א''' סוברים שאין חילוק בין בישול הלחם לבין דיבוק חתיכותיו ואין חילוק בין שני המקרים הללו לבין טחינתו - בשלושת המקרים הללו סובר רב יוסף שפוקע שם לחם כשאין בפתיתים כזית, ורבא סובר שפוקע שם לחם רק כשאין בפתיתים כזית ואין בהם תואר לחם. שיטת '''הרמב&quot;ם''' אינה חד משמעית, ונחלקו האחרונים בפירוש דבריו.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |'''רש&quot;י'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''תוס', ר' יונה'''<br /> |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הב&quot;י}'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הרב בן שושן}'''<br /> |-<br /> |האם לחם בקערת מרק יכול להשתנות לברכת מזונות.<br /> |לא ברור מה דעת רש&quot;י.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם כשהוא פחות מכזית בבישול בכלי.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |לעולם מזונות<br /> | colspan=&quot;2&quot; |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם שיש בו כזית ובושל בכלי.<br /> | colspan=&quot;3&quot; |המוציא.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> נתעברה צורתו לגמרי – מזונות.<br /> |-<br /> |כיצד למד את שתי הסוגיות בדף לז.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |שתי הסוגיות עסקו בבישול והן משלימות אחת את השנייה.<br /> |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> |הסוגיות חלוקות, הברייתא דיברא על בישול חזק, וחביצא מדובר בבישול חלש.<br /> |-<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |}<br /> '''להלכה''': שו&quot;ע פסק כתוס', ותלמידי ר' יונה ולא כרמב&quot;ם לפי שדעת הרמב&quot;ם לא ברורה. <br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref1|[1]]] לכן רב יוסף הביא ראייה דוקא על כזית שהרי אם היה מביא ראייה שמברכים מזונות על פחות מכזית לא היה ראייה שהרי יש לומר שברכתו מזונות בגלל שהוא מטוגן אבל אם באמת הוא היה אפוי גם בפחות מכזית היה לומר שברכתו המוציא ולכן הביא ראייה על פירורים שיותר גדולים מכזית שאם על פירורים שיותר מכזית ברכתם המוציא כ&quot;ש בפירורים שבושלו שברכתם המוציא.  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref2|[2]]] תירוץ זה בנוי על ההקדמה שאמרנו כיון שיש קשר בין הפירורים ללחם שממנו הם הגיעו לכן אנו רואים את הכל כיחידה אחת ומימלא הפירורים עוד לא איבדו את חשיבותם. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref3|[3]]] אולי אפשר לתרץ שמדובר בלחמי תודה שיש בהם חמץ {'''בעה&quot;מ'''}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref4|[4]]] קושיא זה תירץ '''מעדני יו&quot;ט{ד}''' &quot;ואני שמעתי ולא אבין שהרי אפשר לומר שרבא עצמו שאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על ר' ששת מהברייתא, דהא הברייתא לא קתני בהדיא דלית ביה תוריתא דנהמא&quot;.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref5|[5]]] יש לעיין לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref6|[6]]] רבינו יונה מסכם: '''א.''' היכא שהוא '''מבושל'''- אם יש בפרוסות '''כזית''', אפי' שאין לו תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, ואי '''אין בפרוסות כזית''', אע&quot;ג דחזינן דאיכא עליה תואר לחם אינו מברך אלא במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ב.''' היכא שאינו מבושל אלא '''מחובר ע&quot;י דבש או מרק'''- אם יש בפרוסות '''כזית''' מברך עליו המוציא אפי' שאין לו תואר לחם, '''אין בפרוסות כזית''' הדבר תלוי, אם יש לו תואר לחם מברך המוציא, ואם אין לו תואר לחם מברך במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ג'''. היכא שאינו '''לא מבושל ולא מחובר''' אלא פירורין בלבד- אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהפרורין דקין, מברך עליהם המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref7|[7]]] יש לברר מה רש&quot;י יסבור בשיטת תוס' לגבי לחם מדובק כדי לכנות על שאלה זו יש לברר מה מהות הבישול האם רק בשביל שלא יאה תואר לחם וכאן אין תואר לחם או שבגלל שלא היה דבר שהפקיע את תורת האפיה כמו בישול לכן ברכתו תאה המוציא?.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref8|[8]]] אמנם קשה לי שבבישול נגיד שלא פוקע שם הלחם?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref9|[9]]] שיטת רא&quot;ה דומה במקצת לשיטת רש&quot;י אמנם לענ&quot;ד הם חלוקים בשתי דברים '''א'''. אליבא דר' יוסף לרש&quot;י מדובר על בישול ורק אז כשהם פחות מכזית יברך מזונות ולרא&quot;ה אף כשלא בישל. '''ב'''. מהות הבישול לא ברור מה דעת רש&quot;י {ראה הערה 11}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref10|[10]]] אמנם הרב חזן לא קיבל זאת לפי שכ' במפורש ברא&quot;ה בושל מ&quot;מ אפשר לומר שכל הנקודה היא רק איבוד צורה ולא משנה איך איבד תוארו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref11|[11]]] לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו, לכן הנאמר בנ&quot;מ זו היא לא מוכרחת. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref12|[12]]] אפשר לומר שהרמב&quot;ם חולק על תוס' שהרי תוס' למד מדין חביצא שמדובר בהדבקה ואם הדביק פחות מכזית ואין תואר לחם ברכתו מזונות ואילו בבישול תלוי בכזית.<br /> <br /> ואילו הרמב&quot;ם חיבר בין דין בישול להדבקה שאם עשהו פחות מכזית ויש תואר לחם ברכתו המוציא. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref13|[13]]] יש לשאול אז איך הרמב&quot;ם יסביר את המקרא הראשון של הסיפא &quot;אם אין בהם כזית&quot; הרי א&quot;א לומר שניכרת צורתו שהרי זה נלמד כבר מהרישא? אלא צ&quot;ל שנשתנית צורתו ובכ&quot;ז יברך מזונות לפי שאין בו כזית.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref14|[14]]] אמנם כתב ע&quot;ז הכס&quot;מ &quot;לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך&quot; ולא ברור לי למה שהרי מצאנו מקור ברור מאוד.<br /> <br /> ומצד שני כותב הכס&quot;מ &quot;ובזה המיצוע יש מקום להרמב&lt;nowiki&gt;''ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר''ל ממה שהקשו על רש''&lt;/nowiki&gt;י&quot;.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%A9%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%9D&diff=17098 2021-08-20T13:57:01Z

<p>משה אליהו יעקב: יצירת דף עם התוכן &quot;בס&quot;ד '''פקיעת שם לחם.''' סוגייתינו עוסקת בנושא פקיעת שם הלחם. הדיון בסוגייא היא בשאלה מתי ל...&quot;</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> <br /> '''פקיעת שם לחם.'''<br /> <br /> סוגייתינו עוסקת בנושא פקיעת שם הלחם. הדיון בסוגייא היא בשאלה מתי לחם גמור שהתפורר או התבשל או התערב עם דברים אחרים מאבד את &quot;שם הלחם&quot; שבו ומברכים עליו בורא מיני מזונות.<br /> <br /> הקדמה: לחם שונה במהותו משאר מיני מזונות. &quot;מיני מזונות&quot; כשמם כן הם, מזינים ומשביעים. כל מאפה או תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן הרי הוא מזין, וברכתו מזונות. צורתו ומראהו אינם משמעותיים לגבי הברכה, רק הרכב החומרים שלו משמעותי. בלחם המצב שונה, לחם אינו מוגדר רק לפי הרכב חומריו, אלא גם לפי צורתו וייעודו. כשגורמים אלו משתנים, פוקע שם לחם ואין יוצאים בו יד&quot;ח בפסח ואין מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ.<br /> <br /> הגמ' פותחת באמירה של '''רב יוסף''' שעל תבשיל הנקרא &quot;חביצא&quot; אם יש כזית בפירורים ברכתו המוציא, ואם אין כזית בפירורים ברכתו מזונות.<br /> <br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת '''רש&quot;י'''.&lt;/u&gt;<br /> <br /> רש&quot;י מסביר שהתבשיל הנקרא חביצא עשוי מפירורי לחם '''שבושל''' בקדרה ולכן אומר ר' יוסף אם יש בהם כזית מברך המוציא ואם לאו מברך מזונות.<br /> <br /> <br /> צריך להבין את '''סברת''' רב יוסף שהרי אם בישל פירור מכזית הבישול לא מפקיע את האפיה, משא&quot;כ אם הפירור פחות מכזית לכאורה הבישול כן מפקיע את האפייה ולכן ברכתו תהיה מזונות? <br /> <br /> יש להבדיל בין להכיל שם על משהו לבין להפקיע ממשהו כלומר כלומר ברגע שהלחם נאפה אז חל עליו שם של לחם, וכשבשלו הבישול באמת כן מפקיע מהתוצר אלא שכדי להפקיע את שם הלחם צריך להפקיע את כל הדברים שמגדירים אותו כלחם כגון חשיבותו{כזית} חומריו ייעודו וכדו', ולכן כנשאר עדיין כזית בפירורים לא נפקע שמו לגמרי ולכן עדיין דינו נשאר לחם.     <br /> <br /> '''והחידוש''' ברש&quot;י שאע&quot;פ שנתבשלו הפירורים אם יש בהם כזית הבישול לא מפקיע את דין הלחם שבו.<br /> <br /> רב יוסף מביא '''הוכחה''' לדינו ממנחות ומסביר רש&quot;י שלא מדובר בכל המנחות אלא במנחת מרחשת ומחבת ואע&quot;פ שמטגנים אותם מ&quot;מ מחדשים תוס' לשיטת רש&quot;י שטיגון = בישול ואם הפירורים בגודל כזית אז ברכתם תהיה המוציא. <br /> <br /> ולכאורה השוואה זו לא גמורה שהרי חביצא = לחם שבישל אותו ועל זה אמר ר' יוסף שצריך שיהיה כזית ואילו את המנחות לא אופים לפני הטיגון?<br /> <br /> אלא זה ק&quot;ו שאם רק על טיגון מברכים המוציא כשיש כזית אז כ&quot;ש אם אופים ומטגנים שיברך המוציא שהרי זה כבר היה לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn1|[1]]], ובאמת לר' יוסף אין הבדל אם פתת לפני או אחרי הבישול.<br /> <br /> נמצאנו למדים שלר' יוסף בפירורים פחותים מכזית {חביצא} ברכתם מזונות. <br /> <br /> ועל זה אביי שואל אליבא דר' ישמעל שאמר שמפורר את המנחוות ומחזירן לסולתן וכי יעלה על הדעת שבגלל שפרר יברך מזונות ועל זה מביא ברייתא האומרת &quot;לקט מכולן{מכל המנחות – '''רש&quot;י'''} כזית ואכלן אם בפסח יצא יד&quot;ח מצה וכו&quot; משמע אף כשהפירורים פחותים מכזית מברך המוציא.<br /> <br /> רש&quot;י מסביר שקושיית אביי מדברת על פתיתי מנחות ולא מיני דגן {כתוס'} מפני שאם היה מדובר על חמשת המינים הם לא היו מבושלים וא&quot;כ אין כאן קושיא לכן פרש שמדובר על מנחות שהם מבושלות.<br /> <br /> עונה הגמ' שמדובר &quot;בשערסן&quot; כלומר שחזר וגיבלן יחד וחזר ואפאן.<br /> <br /> ואז מקשה הגמ' קושיא לשוני שא&quot;כ היה צ&quot;ל בברייתא &quot;ואכלו&quot; ולא &quot;ואכלן&quot;.<br /> <br /> הגמ' מתרצת שבא מלחם גדול ופרש רש&quot;י שנשאר מן הלחם שנפרס[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn2|[2]]]. <br /> <br /> מקשה '''תוס' רא&quot;ש''' לפ&quot;ז צריך להבין איך זה מסתדר עם דברי ר' אליעזר שאמר שפורך את המנחה לסולת ולכאורה לא מובנת המציאות שהגמ' דברה עליה?<br /> <br /> עונה '''הצל&quot;ח''' שמה שהגמ' אמרה שבא מלחם גדול מדובר בערסן ואח&quot;כ שוב חזר ופתתן ואז אכל.<br /> <br /> מ&quot;מ זה קשה לרש&quot;י שהרי הוא אמר במפורש שלא מדובר בערסן? אלא מדובר שלא אוכלו בערסן. <br /> <br /> והגמ' כותבת למסקנה '''רב ששת''' אף אם אין בפירורים כזית מברך המוציא מוסיף עליו '''רבא''' בתנאי שיהיה עליו '''צורת לחם'''.<br /> <br /> <br /> נמצא שלפי רש&quot;י למסקנה בחביצה כשהפת מבושלת אין כזית ואין תואר לחם אז ברכתו מזונות.<br /> <br /> '''תוספות ורבינו יונה''' הקשו על שיטת רש&quot;י שהרי הברייתא שהובאה לעיל (לז א) העוסקת אף היא בלחם שנתבשל חילקה בין אם הפרוסות קיימות לאינם קיימות ולא הזכירה כלל שהענין תלוי באם יש בהם שיעור כזית או לא{אליבא דרש&quot;י}.<br /> <br /> ותירצו, שלדבריו צריך לומר שרב יוסף מפרש שזו גופא כוונת הברייתא, היינו, ש&quot;פרוסות קיימות&quot; פירושו שיש בהם שיעור כזית ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם כזית{כירושלמי} ורב יוסף מסביר את הברייתא.      <br /> <br /> נמצא שלפירוש רש&quot;י שביאר סוגיתנו בפירורים שנתבשלו, צריך לומר שרבא יפרש את דברי הברייתא לעיל, שחילקה בין אם הפרוסות קיימות או אינם קיימות, שהכונה בזה ש&quot;פרוסות קיימות&quot; היא, שיש בהם תואר לחם, ו&quot;אין הפרוסות קיימות&quot; פירושו שאין בהם תואר לחם. וחולק בזה על רב יוסף והירושלמי שפירשו &quot;פרוסות קיימות&quot; היינו שיש בהם כזית ו&quot;אין פרוסות קיימות&quot; שאין בהם כזית.<br /> <br /> קושיות על שיטת רש&quot;י.<br /> <br /> '''א.''' רש&quot;י פרש שהברייתא של &quot;נטלן ואכלן&quot; מדברת במנחות והקשו '''התוספות''' שלענין מנחות לא שייך לומר שאם אכלם חמץ ענוש כרת שהרי כל המנחות באות מצה ולא חמץ כמבואר במנחות (נב ב), '''ורבינו יונה''' הוסיף להקשות איך יתכן לצאת בה ידי חובת מצה שהרי אין יוצאים ידי מצות אכילת מצה אלא במצה הראויה להאכל בכל מקום וכפי שלמדים זאת מהפסוק &quot;בכל מושבותיכם&quot;, וכמבואר בגמרא בפסחים (לו א), ואילו מצה זו הרי נאכלת בירושלים בלבד. ואם באמת לא מדובר על מנחות אלא על פירורים לא מבושלים אז מה הראייה מברייתא זו?[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn3|[3]]].<br /> <br /> '''ב'''. '''רבינו יונה''' מקשה שאם באמת הסוגיא עוסקת בבישול כרש&quot;י נצטרך לומר שר' ששת בא לפרש את הברייתא &quot;בהכוסס חיטה&quot; ששנינו שם &quot;אם אין הפרוסות קיימות מברך מזונות&quot; הכוונה שאין כזית ותואר לחם בפרוסות שהרי אם יש תואר לחם רב ששת כבר אמר שאע&quot;פ שאין כזית אם יש תואר לחם ברכתו המוציא ואיך יאמר שם שיברך מזונות!? אלא וודאי מדובר שאין כזית ואין תואר לחם, ואם נפרש כך לא יהיה ברור מה חידש לנו רבא &quot;שיש תואר לחם&quot; שהרי זה נאמר כבר בברייתא לעיל[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn4|[4]]]?<br /> <br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת '''תוספות'''.&lt;/u&gt;<br /> <br /> שתי הסוגיות חלוקות: שהברייתא דברה על בישול, והבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית אע&quot;פ שיש תואר לחם לפי שאין לו שם של לחם אלא שם של תבשיל{'''ר' יונה'''}[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn5|[5]]].<br /> <br /> ואילו רב יוסף רב ששת ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם ללא בישול. '''תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מאמצים את פירוש הירושלמי לברייתא, שלחם שהתפורר בבישול לחתיכות קטנות מכזית אינו מוגדר כלחם{=אין הפרוסות קיימות}. לדעתם, רב יוסף ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם על ידי '''דיבוק הפתיתים''' על ידי נוזלים. רב יוסף סובר שהדין בזה הוא כדין בישול, ורבא סובר שאם ניכרת צורת הלחם מברכים על החביצא &quot;המוציא&quot; אפילו כשהפתיתים קטנים מכזית'''.''' <br /> <br /> כלומר לשיטה זו המושג של &quot;תוריתא דנהמא&quot; שייך רק בחביצא כלומר בלחם דבוק, ואילו בבישול, הבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית שיופקע גם חשיבותו אף שיש לו תואר לחם(כנ&quot;ל) <br /> <br /> תלמידי '''רבינו יונה''' מוסיפים דין נוסף, שפירורים שלא בושלו ולא התערבבו, מברכים עליהם &quot;המוציא&quot; אפילו כשטחנו אותם דק דק ואין בהם תואר לחם. כיוון שהם לבדם לא פוקע מהם שם לחם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn6|[6]]].<br /> <br /> נמצא שהחילוק שבין רש&quot;י לתוספות הוא גם בביאור עיקר חידושו של רב יוסף, '''שלרש&quot;י''' עיקר החידוש הוא שאף על פי ש&quot;בישול&quot; מהווה סיבה להפקיע מהלחם את שמו{אמנם זה לא מוכרח}, מכל מקום אם יש בפירורים שיעור כזית חשיבותם מונעת מהבישול מלהפקיע שם לחם מהם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn7|[7]]], אך '''לדעת התוספות''' בהכרח עיקר חידושו של רב יוסף הוא לאידך גיסא, שאף על פי שהפירורים לא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;.{'''פנ&quot;י'''}<br /> <br /> לפ&quot;ז לא מובן פירושם של התוספות שהנידון שלפנינו הוא בפירורים שנדבקו זה לזה ועיקר חידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שלא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם &quot;לחם&quot;, מה אם כן ההוכחה ממנחות ששם מדובר על טיגון, לחביצ&quot;א שהיא פירורי לחם הנדבקים שהם שני דברים שונים. דאפשר דרק פירורין שעברו בישול אין מברכין עליהם אלא בכזית, ובפחות מברך במ&quot;מ, אבל חביצ&quot;א שהם פירורין הנדבקין ולא עברו בישול אפשר שגם על פחות מכזית יברכו המוציא?<br /> <br /> <br /> '''אולי אפשר לומר''' על המנחות יוצקים לאחר אפייתן . שמן, וכיוון שהן שרויות בשמן דינן כחביצא שהיא פירורי לחם שרויים בשמן או בדבש.<br /> <br /> <br /> ו'''ניתן לצרץ עוד''' שרב יוסף אולי מדבק על דיבוק אבל לשיטתו של רב יוסף אין הבדל מהותי בין טיגון לבישול  ושניהם מפקיעים שם הלחם, וא&quot;כ זו ראייה טובה שהרי המנחות היו מטוגנות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn8|[8]]], ואילו רב ששת סומר שהדבקה ששנינו היא בדווקא ואם זה פחות מכזית ויש תואר לחם – המוציא ואם אין תואר לחם -מזונות. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''קושיות על שיטת תוס'.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''א.''' תוס' מפרשים שדברי הברייתא &quot;לקט מכולן&quot; אינם מתייחסים למנחות אלא לחמשת מיני דגן של חולין, והברייתא מבארת שניתן ללקט פירורים מחמשת מיני דגן והם מצטרפים למצוות מצה ולחיוב כרט על אכילת חמץ, אמנם בשיטת תוס' מפורש בדבריהם שיש הבדל בין פירורים מדובקים על ידי דבש, חלב או מרק, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; רק כשגודל הפירורים כזית, לבין פירורים שאינם מדובקים, שעליהם מברכים &quot;המוציא&quot; אפילו כשאין בהם כזית. אם כך קושיית אביי אינה קשה כלל, שכן הברייתא עוסקת בפירורים בעינם, ולכן אם ליקט מהפירורים כזית הם מוגדרים כלחם, ורב יוסף עוסק בחביצא שם הפירורים מדובקים על ידי חלב או מרק, וכשהם פחותים מכזית פוקע שם לחם?<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת '''הרא&quot;ה,ר&quot;ח'''.&lt;/u&gt;<br /> <br /> לדעתם, אין חילוק בין פירורים מבושלים לבין פירורים מדובקים על יד דבש, חלב או מרק, ואין חילוק בין שני מקרים אלו לבין פירורים בעין ולשלושתם דין אחד, רב יוסף סובר שבשלושתם שם לחם פוקע כשאין בפירורים כזית, ורבא סובר ששם לחם פוקע רק כשאין בהם כזית ואין בהם מראה לחם.<br /> <br /> והנושא ההלכתי שהסוגיא עוסקת בו זה אם הוא פחות מכזית, ומאכל החביצא שהסוגיא מדברת עליו הוא דוגמא בעלמא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn9|[9]]].<br /> <br /> גם '''ר&quot;ח''' ס&quot;ל דסוגיין איירי באיזה שיעור של פת מברכין המוציא, דינו של ר&quot;ח מופיעה בהלכה השלישית שכותב רבינו יונה לגבי לחם מפורר &quot;שפרורי לחם אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת&quot;, ור&quot;ח חולק על זה וסובר שאם אין כזית ברכתו מזונות אליבא דר' יוסף ומוסיף רבא והוא שאין בו תואר לחם.<br /> <br /> אמנם ישנו חילוק בין שיטת רא&quot;ה לשיטת ר&quot;ח לגבי אופן הפקעת שם הלחם: '''לר&quot;ח''' אם פתת עד שהגיע לקמח ואז אין תואר לחם אז יברך מזונות, ואילו לפי '''הרא&quot;ה''' פרש שכדי להפקיע את שם הלחם הוא צריך לעבור תהליך בישול, שרק ע&quot;י הבישול הלחם מאבד את תוארו ואז הופכת ברכתו להיות מזונות.<br /> <br /> נמצא שלפי הרא&quot;ה הבישול לא צריך להפקיע את שם האפיה אלא שלא יאה בו צורת לחם.<br /> <br /> <br /> לפ&quot;ז ישנו '''נ&quot;מ''' בין השיטות השונות לגבי הסבר של מהות הבישול.<br /> <br /> '''א'''. דיבק פירורים פחות מכזית ואין בהם תואר לחם '''לתוס'''' מזונות{לדעתם זו סוגית חביצא}, '''לרא&quot;ה''' המוציא {שהרי לא בושל}.   <br /> <br /> '''ב'''. טיגן לחם פחות מכזית ולא איבד תוארו{כגון מצה} '''לתוס'''' מזונות{שהרי בושל}, '''לרא&quot;ה''' המוציא{שהרי לא איבד תוארו}. <br /> <br /> '''ג'''. נתינת פת למים '''לרא&quot;ה''' מזונות{שהרי איבד תוארו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn10|[10]]]}, '''לרש&quot;י''' המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn11|[11]]]{שהרי לא בושל}. <br /> <br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת '''הרמב&quot;ם'''&lt;/u&gt; <br /> <br /> שיטת הרמב&quot;ם קובעת ברכה לעצמה הרמב&quot;ם פסק בהלכות ברכות פ&quot;ג הלכה ח': <br /> <br /> &quot; פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק.<br /> <br /> אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחילה המוציא<br /> <br /> ואם אין בהם כזית או עברה צורת הפת בבישול מברך מזונות&quot;.  <br /> <br /> &lt;u&gt;ולכאורה&lt;/u&gt; שיטת הרמב&quot;ם טעונה ביאור שהרי מראש ההלכה משמע שאין חילוק בין פתיתים מבושלים לפתיתים שנילושו במרק, ובשניהם מברכים &quot;המוציא&quot; או כשיש כזית או כשצורת הפת ניכרת[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn12|[12]]].<br /> <br /> אך בסיפא משמע להפך, שמברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש בפתיתים כזית וגם לא עברה צורת הפת בבישול.?<br /> <br /> '''הכסף משנה''' מביא שלושה הסברים לשיטת הרמב&quot;ם: <br /> <br /> ההסבר הפשוט הוא של '''ר' יהושוע הנגיד''' שיש שתי אופנים להבין את משמעות המילה &quot;או&quot; בתור מילה מחלקת או בתור מילה המוסיפה בדוגמת &quot;עם&quot; כמו הפ' &quot;או נודע כי שור נגח הוא&quot; &quot;או נודע אליו חטאתו&quot;, ולכן הוא מסביר את הברייתא כך שברישא המילה הוא מתפרשת בתור מילה מחלקת ולכן כשיש רק חדא לטיבותא מברך מזונות, ואילו בסיפא המילה &quot;או&quot; מתפרשת כמילה המוסיפה ולכן כדי לברך מזונות צריך תרתי לריעותא גם שאין צורת פת וגם כשאין כזית.<br /> <br /> שיטה דומה מובאת בשם &quot;גדולי ספרד&quot; המשנים את הגרסה ברמב&quot;ם ל&quot;ועברה צורת הפת&quot;.<br /> <br /> תירוץ נוסף מביא בשם '''הרב בן שושן, והרב פאסי''' הנוגעים בשתי נקודות ברמב&quot;ם, '''א'''. בתחילה הרמב&quot;ם התייחס לדיבוק ובישול, ואילו בסיפא התייחס לבישול בלבד. '''ב'''. ברישא כ' שאין ניכר צורת הפת, ואילו בסיפא כ' עברה צורתו.<br /> <br /> <br /> ומשתי דקדוקים אלה מוליד שיטה חדשה: שיש להבדיל בין שינוי לעיבור צורה.<br /> <br /> שינוי - הכוונה מדובר בשינוי מועט ולכן אם אין כזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> עיבור – שינוי מוחלט איבוד צורה ואפילו אם יש יותר מכזית ברכתו מזונות.<br /> <br /> לכן יש לפרש את הרמב&quot;ם כך: מזה שהרמב&quot;ם כפל לשונו באומרו ניכר שהם פת ולא נשתנית צורתו כוונתו לומר שניכר היטב שהוא פת ולא נשתנתה צורתו ואז גם אם אין כזית ברכתו המוציא משמע שאם כן נשתנה צורתו קצת ברכתו מזונות.<br /> <br /> ואילו בסיפא הרמב&quot;ם התכוון לומר שאף אם יש כזית בכ&quot;ז אם איבד את תוארו לגמרי ברכתו תהיה מזונות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn13|[13]]]. <br /> <br /> ולגבי הדקדוק השני מדובר בסיפא בבישול חזק כיון שרק בו שייך לומר עיבור צורה ולכן בסיפא כתוב בישול משא&quot;כ בשינוי צורה ששייך רק בלישה או בבישול חלש.<br /> <br /> וחידושו של הרמב&quot;ם בזה שאע&quot;פ שיש כזית אם עובר צורתו תאה ברכתו מזונות.<br /> <br /> יש לשאול מה מקור הרמב&quot;ם לפ&quot;ז? <br /> <br /> <br /> הראשונים דנו ביחס בין סוגיית חביצא לסוגיית בישול.<br /> <br /> לרש&quot;י – הסוגיות משלימות. לתוס' – הסוגיות חלוקות. <br /> <br /> ולרמב&quot;ם – הברייתא דיברה על רמה אחרת של שינוי צורה שעיברה צורתו ע&quot;י בישול חזק ואילו סוגיית חביצא דברה על שינוי צורה ברמת בישול חלש[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftn14|[14]]]. <br /> <br /> תירוץ נוסף '''הכס&quot;מ''' מתרץ בעצמו לשון הרמב&quot;ם &quot;הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק&quot; היא פתיחה לכל ההלכה, ואחר כך הרמב&quot;ם מפריד בין בישלה בקדרה לבין לשה במרק. ברישא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שלשה במרק, וניתן לברך &quot;המוציא&quot; או כשיש פירורים כזית או כשניכרת צורת הפת. בסיפא הרמב&quot;ם עוסק במקרה שבישלה בקדרה, ומברכים &quot;המוציא&quot; רק כשיש פירורים כזית וגם ניכרת צורת הפת.<br /> <br /> הכס&quot;מ מסביר שהרמב&quot;ם למד את דין לש במרק מהסוגיא של חביצא כמו התוס' שאם יש כזית אף שאין תואר לחם ברכתו המוציא ואם אין כזית צריך שיאה תואר לחם. <br /> <br /> ולגבי הברייתא של בישול הוא מפרש &quot;שפרוסות קיימות&quot; כירושלמי ומוסיף ש&quot;סובר רבינו דאף ע&lt;nowiki&gt;''ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע''ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע''ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה''&lt;/nowiki&gt;נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית&quot;.<br /> <br /> '''&lt;u&gt;סיכום&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> נחלקו רב יוסף, רב ששת ורבא בגדרי הפקעת שם לחם, ונחלקו הראשונים בביאור מחלוקתם. '''רש&quot;י''' {לפי הבנת תוס' ותלמידי ר' יונה} מבאר שרק בישול מפקיע שם לחם, לדעת רב יוסף הוא מפקיע שם לחם כשהפתיתים קטנים מכזית, ולדעת רבא הוא מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים קטנים מכזית ואין בהם מראה לחם. '''תוס', תלמידי רבינו יונה והרא&quot;ש''' מפרשים שגם בישול הלחם וגם דיבוק חתיכותיו באמצעות משקים מפקיעים שם לחם. רב יוסף סובר שגם בישול הלחם וגם דיבוק במשקה מפקיע שם לחם כשהפתיתים פחותים מכזית. רבא מודה לרב יוסף בבישול וחולק עליו בדיבוק במשקה, שלדעתו מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים פחותים מכזית ואין בהם מראה לחם. הראשונים מסבירים, שרבא סובר שלא ניתן להפקיע שם לחם ללא בישולו או עירובו בחומרים אחרים, ואף כשטוחן את הלחם ועושה ממנו מעין קמח, מברך עליו &quot;המוציא&quot;. '''הרא&quot;ה והריטב&quot;א''' סוברים שאין חילוק בין בישול הלחם לבין דיבוק חתיכותיו ואין חילוק בין שני המקרים הללו לבין טחינתו - בשלושת המקרים הללו סובר רב יוסף שפוקע שם לחם כשאין בפתיתים כזית, ורבא סובר שפוקע שם לחם רק כשאין בפתיתים כזית ואין בהם תואר לחם. שיטת '''הרמב&quot;ם''' אינה חד משמעית, ונחלקו האחרונים בפירוש דבריו.<br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |'''רש&quot;י'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''תוס', ר' יונה'''<br /> |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הב&quot;י}'''<br /> | colspan=&quot;2&quot; |'''רמב&quot;ם{לפי הבנת הרב בן שושן}'''<br /> |-<br /> |האם לחם בקערת מרק יכול להשתנות לברכת מזונות.<br /> |לא ברור מה דעת רש&quot;י.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם כשהוא פחות מכזית בבישול בכלי.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |לעולם מזונות<br /> | colspan=&quot;2&quot; |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |יש בו תואר לחם – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |-<br /> |מה ברכת הלחם שיש בו כזית ובושל בכלי.<br /> | colspan=&quot;3&quot; |המוציא.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> אין בו תואר לחם – מזונות.<br /> |אפילו נשתנה קצת – המוציא.<br /> <br /> נתעברה צורתו לגמרי – מזונות.<br /> |-<br /> |כיצד למד את שתי הסוגיות בדף לז.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |שתי הסוגיות עסקו בבישול והן משלימות אחת את השנייה.<br /> |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> | colspan=&quot;2&quot; |סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.<br /> |הסוגיות חלוקות, הברייתא דיברא על בישול חזק, וחביצא מדובר בבישול חלש.<br /> |-<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |<br /> |}<br /> '''להלכה''': שו&quot;ע פסק כתוס', ותלמידי ר' יונה ולא כרמב&quot;ם לפי שדעת הרמב&quot;ם לא ברורה. <br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref1|[1]]] לכן רב יוסף הביא ראייה דוקא על כזית שהרי אם היה מביא ראייה שמברכים מזונות על פחות מכזית לא היה ראייה שהרי יש לומר שברכתו מזונות בגלל שהוא מטוגן אבל אם באמת הוא היה אפוי גם בפחות מכזית היה לומר שברכתו המוציא ולכן הביא ראייה על פירורים שיותר גדולים מכזית שאם על פירורים שיותר מכזית ברכתם המוציא כ&quot;ש בפירורים שבושלו שברכתם המוציא.  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref2|[2]]] תירוץ זה בנוי על ההקדמה שאמרנו כיון שיש קשר בין הפירורים ללחם שממנו הם הגיעו לכן אנו רואים את הכל כיחידה אחת ומימלא הפירורים עוד לא איבדו את חשיבותם. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref3|[3]]] אולי אפשר לתרץ שמדובר בלחמי תודה שיש בהם חמץ {'''בעה&quot;מ'''}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref4|[4]]] קושיא זה תירץ '''מעדני יו&quot;ט{ד}''' &quot;ואני שמעתי ולא אבין שהרי אפשר לומר שרבא עצמו שאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על ר' ששת מהברייתא, דהא הברייתא לא קתני בהדיא דלית ביה תוריתא דנהמא&quot;.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref5|[5]]] יש לעיין לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref6|[6]]] רבינו יונה מסכם: '''א.''' היכא שהוא '''מבושל'''- אם יש בפרוסות '''כזית''', אפי' שאין לו תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, ואי '''אין בפרוסות כזית''', אע&quot;ג דחזינן דאיכא עליה תואר לחם אינו מברך אלא במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ב.''' היכא שאינו מבושל אלא '''מחובר ע&quot;י דבש או מרק'''- אם יש בפרוסות '''כזית''' מברך עליו המוציא אפי' שאין לו תואר לחם, '''אין בפרוסות כזית''' הדבר תלוי, אם יש לו תואר לחם מברך המוציא, ואם אין לו תואר לחם מברך במ&quot;מ.<br /> <br /> '''ג'''. היכא שאינו '''לא מבושל ולא מחובר''' אלא פירורין בלבד- אע&quot;פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהפרורין דקין, מברך עליהם המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ&quot;ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref7|[7]]] יש לברר מה רש&quot;י יסבור בשיטת תוס' לגבי לחם מדובק כדי לכנות על שאלה זו יש לברר מה מהות הבישול האם רק בשביל שלא יאה תואר לחם וכאן אין תואר לחם או שבגלל שלא היה דבר שהפקיע את תורת האפיה כמו בישול לכן ברכתו תאה המוציא?.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref8|[8]]] אמנם קשה לי שבבישול נגיד שלא פוקע שם הלחם?<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref9|[9]]] שיטת רא&quot;ה דומה במקצת לשיטת רש&quot;י אמנם לענ&quot;ד הם חלוקים בשתי דברים '''א'''. אליבא דר' יוסף לרש&quot;י מדובר על בישול ורק אז כשהם פחות מכזית יברך מזונות ולרא&quot;ה אף כשלא בישל. '''ב'''. מהות הבישול לא ברור מה דעת רש&quot;י {ראה הערה 11}.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref10|[10]]] אמנם הרב חזן לא קיבל זאת לפי שכ' במפורש ברא&quot;ה בושל מ&quot;מ אפשר לומר שכל הנקודה היא רק איבוד צורה ולא משנה איך איבד תוארו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref11|[11]]] לפי רש&quot;י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו, לכן הנאמר בנ&quot;מ זו היא לא מוכרחת. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref12|[12]]] אפשר לומר שהרמב&quot;ם חולק על תוס' שהרי תוס' למד מדין חביצא שמדובר בהדבקה ואם הדביק פחות מכזית ואין תואר לחם ברכתו מזונות ואילו בבישול תלוי בכזית.<br /> <br /> ואילו הרמב&quot;ם חיבר בין דין בישול להדבקה שאם עשהו פחות מכזית ויש תואר לחם ברכתו המוציא. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref13|[13]]] יש לשאול אז איך הרמב&quot;ם יסביר את המקרא הראשון של הסיפא &quot;אם אין בהם כזית&quot; הרי א&quot;א לומר שניכרת צורתו שהרי זה נלמד כבר מהרישא? אלא צ&quot;ל שנשתנית צורתו ובכ&quot;ז יברך מזונות לפי שאין בו כזית.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/מסכת ברכות/פקיעת שם לחם.rtf#%20ftnref14|[14]]] אמנם כתב ע&quot;ז הכס&quot;מ &quot;לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך&quot; ולא ברור לי למה שהרי מצאנו מקור ברור מאוד.<br /> <br /> ומצד שני כותב הכס&quot;מ &quot;ובזה המיצוע יש מקום להרמב&lt;nowiki&gt;''ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר''ל ממה שהקשו על רש''&lt;/nowiki&gt;י&quot;.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17097 2021-08-20T13:45:14Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> =='''מקום בציעת הפת'''==<br /> {{מקורות||סנהדרין קב:, ברכות לט., מו.|(ברכות פ&quot;ו ה&quot;א|ברכות ז,ג|אורח חיים קסז,א}}'''הקדמה'''בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> '''א'''. '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה:'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;נמצא&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אם הפת נשרפה&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> '''ב'''. '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;.'''<br /> <br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.''' <br /> <br /> &lt;u&gt;'''הלכה למעשה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> '''ג'''. &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt; <br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''דין חיתוך הלחם בשבת'''&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17096 2021-08-20T13:36:28Z

<p>משה אליהו יעקב: /* מקום בציעת הפת */</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> <br /> =='''מקום בציעת הפת'''==<br /> {{מקורות||סנהדרין קב:, ברכות לט., מו.|(ברכות פ&quot;ו ה&quot;א|ברכות ז,ג|אורח חיים קסז,א}}'''הקדמה'''בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> '''א'''. '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה:'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;נמצא&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אם הפת נשרפה&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> '''ב'''. '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;.'''<br /> <br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.''' <br /> <br /> &lt;u&gt;'''הלכה למעשה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> '''ג'''. &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt; <br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''דין חיתוך הלחם בשבת'''&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%A2%D7%99%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%97%D7%A8_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%9D&diff=17093 2021-08-19T16:25:02Z

<p>משה אליהו יעקב: יצירת דף עם התוכן &quot;{{תחרות כתיבה}}בס&quot;ד '''טעימת המסובים.''' '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה.&lt;/u&gt;''' איתה '''בברכות'''(מז.) &quot;אין המס...&quot;</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}בס&quot;ד<br /> <br /> '''טעימת המסובים.'''<br /> <br /> '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה.&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> איתה '''בברכות'''(מז.) &quot;אין המסובים רשאים לאכול כלום עד שיטעום הבוצע&quot;.<br /> <br /> והקשו הראשונים '''שבפסחים'''(קו:) איתה &quot;'''ר' אשי איקלע למחוזא, אמרו ליה'''{לרב אשי}, '''ליקדש לן מר קידושה רבה, יהבו ליה'''{נתנו לו כוס שיקדש עליו}, '''סבר מאי ניהו קידושא רבה'''{ולא ידע לאיזה קידוש הם מתכוונים}, '''ואמר בליבו הרי כל הברכות כולם שאומרים על היין בתחילה מברכים הגפן ואח&quot;כ הברכה עצמה. אמר''' {רב אשי} &quot;'''בורא פרי הגפן&quot;, ואגיד ביה''', {האריך בה כדי להתבונן, שאם יתחיל מישהו מיד לשתות הרי זה הוא הקידוש. ואם לאו, יאמר את כל נוסח הקידוש, כמו בלילה. שכנראה כך הם נוהגים} '''חזייה לההוא סבא דגחין''' {מיד לאחר ברכת בורא פרי הגפן} '''ושתי''',{והבין מכך שהקידוש אינו אלא בורא פרי הגפן וקראוהו &quot;קידושא רבה&quot; משום שאומרים ברכה זו בכל הקידושים}. הרי שמותר לשתות קודם המברך ולכאורה סתירה ממה ששנינו בברכות?<br /> <br /> ותירץ '''הרא&quot;ש'''(פ&quot;ז סי' טו) בתירוץ הראשון שיש לחלק בין המוציא לקידוש, שברכת המוציא שהיא ברכת הנהנין שאינו יכול להוציא אחרים אא&quot;כ אוכל עימהם לכן יש לו לטעום קודם לשאר המסובין, אבל בקידוש כיון שיכול להוציא אע&quot;פ שיצא כבר ואינו צריך לטעום כלום, לכן יכולים המסובים לטעום לפניו.<br /> <br /> ורוב הראשונים: '''רשב&quot;א, תו&quot;ס, רא&quot;ש'''(תירוץ שני) תרצו שהגמרא בברכות מדברת בסיטואציה שאין פת לפני כל אחד ואחד לכן צריכים לחכות עד שיטעום הבוצע, ואילו הגמ' בפסחים מדברת כשהיה בפני כל אחד ואחד כוס ולכן אותו הסבא שתה הכוס מיד {וקיי&quot;ל כתרוץ זה}. וכ' תוס' שכן עשה ר' שמשון בחופה אחת שלאחר שברך החתן בצע הוא מפיתו ולא חיכה לטעימת החתן.<br /> <br /> וראשונים אלה נסתייעו מדברי '''הירושלמי'''(ו,א) &quot;ר' אבא בשם רב מסובים אסורים לטעום כלום עד שיטעום המברך ריב&quot;ל אמר שותין אע&quot;פ שלא שתה ולא פליגי מה דאמר רב כשהיו כולן זקוקין לככר אחד ומה דאמר ריב&quot;ל כשהיו כל אחד ואחד ככרו בידו&quot;.<br /> <br /> וכ&quot;כ '''הב&quot;י''' &quot;ולענין הלכה אם כ&quot;א אוכל מככרו רשאים לטעום קודם כדברי הירושלמי אבל אם היו זקוקים לככר אחד אע&quot;פ שנתן הבוצע לפני כל אחד ואחד אינן רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע כדברי הרשב&quot;א וכדמשמע מדברי הרמב&quot;ם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftn1|[1]]](ברכות ז,ה)&quot; <br /> <br /> '''&lt;u&gt;פסיקת הלכה.&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> פסק '''השו&quot;ע''' &quot;אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, ואם כל אחד אוכל מכיכרו ואין כולם זקוקים לכיכר הבוצע רשאים לטעום קודם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftn2|[2]]]&quot;.<br /> <br /> ומסביר '''במ&quot;ב'''(עו) במה דברים אמורים: כשהבוצע מכוון להוציא המסובים בברכתו {'''ובפמ&quot;ג'''(א&quot;א ס&quot;ק לה) הוסיף אפילו אם כל אחד מברך בעצמו ולא מתכוון לצאת בברכתו} ואין לפני כל אחד ואחד פת מכיון שזקוקים לכיכרו של בוצע אינם רשאים לטעום עד שיטעם הבוצע לפי שאין זו דרך ארץ לטעום לפניו. <br /> <br /> אבל אם יש פת {שלמה} לפני כל אחד ואחד, ואחד מהם מברך המוציא ומוציא את כולם יד&quot;ח[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftn3|[3]]] רשאי כל אחד מהמסובים לטעום מן הפת שלפניו אפילו קודם שיטעם המברך {אולם צריכים להמתין עד שיכלה אמן מפי רב העונים כמו שהבוצע צריך להמתין – '''כה&quot;ח'''(קטו)}<br /> <br /> <br /> ןמוסיף '''בהלכה ברורה'''(שצה) וכן אם שותים משקה, וכל אחד כוסו לפניו ואח&quot;כ מברך על המשקה ומוציא את כולם, רשאי כל אחד לשתות מן הכוס שלפניו אפילו קודם שישתה המברך. <br /> <br /> וממשיך{הלכה ברורה} אם יש פת לפני כל אחד מהמסובים, אינם צריכים לטעום דוקא מן הפת שבירך עליה המברך ברכת המוציא ורשאים לטעום כל אחד מן הפת שלפניו. וכן אם שותים משקה וכ&quot;א כוסו לפניו אינם צריכים לשתות דוקא מן הכוס שבירך עליה המברך, ורשאים כל אחד לשתות מן הכוס שלפניו.<br /> <br /> וכ' '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק פ), '''הלכה ברורה'''(שצה),'''כה&quot;ח'''(קיד) שאם יש לפני המברך כיכר לחם שלם ולפני המסובים אין כיכר שלם אלא פרוסות צריכים המסובים לטעום תחילה מן הפת השלמה שלפני המברך אחר שטעם המברך, ואח&quot;כ אכלו מן הפת שלפניהם{ויתנו בדעתם מתחילה לאכול מן הפת שלפני המברך} וכן הוא '''בשו&quot;ע הרב'''[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftn4|[4]]](סעי' כ).  <br /> <br /> וממשיך '''שו&quot;ע''' שאפילו אם יש לחם לפני כאו&quot;א אם שבת {או יו&quot;ט-'''מ&quot;ב''') צריך שיהיה בנוסף ללחם שלפניהם לחם משנה ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע כיון שיש חיוב לבצוע על לחם משנה.<br /> <br /> ומסביר '''המ&quot;ב'''(פג) שאם אין לפני כל אחד לחם משנה הרי הם זקוקים לברכת הבוצע שיש לפניו לחם משנה ולטעום מאותו לחם ואינם רשאים לטעום לפניו.<br /> <br /> מוסיף '''הרמ&quot;א''' שהבוצע רשאי לחלק למסובים את פרוסת הבציע לפני שהוא יאכל בתנאי שימתינו לו עד שיבצע[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftn5|[5]]].<br /> <br /> מקור הדברים כ' '''הב&quot;י''' שיש בזה מחלוקת בין השר מקוצי לרמב&quot;ם(פ&quot;ז), ש'''השר מקוצי'''{בתוס'} דעתו שאם בצע המברך ונתן פת לפני כל אחד ואחד רשאים לטעום קודם שיאכל המברך וא&quot;צ להמתין עד שיאכל[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftn6|[6]]]. ודעת '''הרמב&quot;ם''' שהמסובים צריכים להמתין עד שיאכל הוא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftn7|[7]]].<br /> <br /> <br /> וסיים הב&quot;י שלענין הלכה פסקינן הכי&quot;א שאם בצע המברך ונתן פת לפני כל אחד ואחד, אינם רשאים לטעום קודם שיאכל המברך {אא&quot;כ היה לפני כל אחד ואחד כיכר} ו'''בדרכי משה''' כ' שמהתוספות והמרדכי משמע שהבוצע יכול ליתן פת לכל אחד ואחד{אף לכתחילה} עוד לפני שיטעם הוא. <br /> <br /> ומסביר '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק עח) שאין בזה חשש הפסק {שהרי אסור להפסיק אפילו בשתיקה יותר מכדי דיבור} כיון שכל זה הוא צורך סעודה.<br /> <br /> <br /> <br /> לעומת זאת '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק טו) סובר שאין לעשות כך משום שלכתחילה יש להמנע מכל הפסק, גם לצורך הסעודה, וגם אין בכך תועלת, מפני שבלאו הכי הם צריכים לחכות עד שיטעם. אילו היו רשאים לטעום מיד כשקיבלו את הלחם - הדבר היה מותר (כפי שעולה מתוספות בברכות שם ד&quot;ה אין, בשם השר מקוצי), מפני שהברכה תהיה צמודה לאכילת המקבלים ואין כאן הפסק (שער הציון שם ס&quot;ק סט), אבל מכיוון שהם צריכים לחכות עד שהבוצע יטעם, יש כאן הפסק. ואמנם כשהוא מקדים לחלק להם הוא מקצר את ההפסק בין הברכה לבין אכילתם, אבל מכיוון שהוא זה שבירך הרי שבעיית ההפסק שלו משמעותית יותר משלהם, ולכן עליו לאכול מיד אחרי ברכתו ואחר כך לחלק לאחרם. <br /> <br /> וכ' '''כה&quot;ח'''(קי,קיב), '''הלכה ברורה'''(שצח) שלכתחילה יטעם המברך מן הפת קודם שיתן ממנה למסובים וכ&quot;ז הוא רק לכתחילה כיון שי&quot;א שאין זה חשיב הפסק.   <br /> <br /> <br /> '''למעשה''', נראה לענ&quot;ד שיש מקום לשתי הדעות, ולכן מי שמרגיש צורך להקפיד על כבוד המסובים וחושש שאכילתו לפניהם תהיה חפוזה או תיחשב כחוסר נימוס רשאי לנהוג כשיטת הרמ&quot;א. <br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftnref1|[1]]] &quot;הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְהָאַחֵר נוֹטֵל בְּיָדוֹ. וְאֵין הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן בְּיַד הָאוֹכֵל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבֵל. וְהַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדָיו תְּחִלָּה וְאוֹכֵל. וְאֵין הַמְּסֻבִּין רַשָּׁאִין לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הַמְבָרֵךְ. וְאֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִטְעֹם עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הַמְּסֻבִּין. וְאִם רָצָה הַבּוֹצֵעַ לַחֲלֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְיַנִּיחֶנּוּ לִפְשֹׁט יָדוֹ קֹדֶם לוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ&quot;<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftnref2|[2]]] ולהלן בסימן קע,יב שמשמע שאם כל אחד מברך לעצמו משום מנהג דרך ארץ יש לו להמתין עד שיאכל הגדול תחילה ומה שאמרו כאן שיכולים לאכול הוא כשיש קצת הפסק בין הברכה לטעימה שהרי כבר יצאו בברכת הבוצע ויצטרכו להמתין עד שיאכל.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftnref3|[3]]] כמוכח מהגמרא בפסחים שההוא סבא שתה לפני ר' אשי שקידש והרי שם יצא בברכת הקידוש מרב אשי וכיון שלא צריך לכוסו רשאי לטעום לפניו. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftnref4|[4]]] שכ' שכיון שיש על השולחן פת שלימה אסור לבצוע על הפרוסה.{על דרך שנתבאר בסי' קס&quot;ח ס&quot;א).<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftnref5|[5]]] ואף אם נתן רשות למסובים לאכול לפניו כיון שחז&quot;ל אמרו שאין המסובים רשאים לאכול לפניו('''ב&quot;ח''') וכ&quot;כ '''כה&quot;ח'''(קכב)''',הלכה ברורה'''(שצח)''',מ&quot;ב'''(ס&quot;ק עט).<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftnref6|[6]]] ומה שאמרנו בתחילה שאין המסובים רשאים לטעום וכו' הכוונה להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף טו- טעימת המסובים.docx#%20ftnref7|[7]]] ברמב&quot;ם הסדר הוא שהבוצע יחלק להם לפני שיאכל ואז יאכל ואח&quot;כ המסובין רשאים לאכול נראה שלדעת הרמב&quot;ם עדיף להקדים ולחלק למסובים מפני כבודם, שאין זה ראוי שימתינו לו עד שיאכל. ואולי מטעם אחר, שאין זה נעים לבוצע שכולם עוקבים אחרי אכילתו וממתינים שיסיים, ואולי גם משום כך יזדרז באכילתו יתר על המידה.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%98%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA_%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97&diff=17092 2021-08-19T16:24:10Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> בס&quot;ד<br /> <br /> '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה.&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> איתה '''בברכות''' (מ.) &quot;אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא{מיד} אמרו ליה הדר מר משמעתיה, אמר להו לית דין צריך בשש{פת זו נקיה היא זו ואין צריך לחכות למלח}&quot;<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' &quot;לא יבצע[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftn1|[1]]] עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה. ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין&quot;<br /> <br /> '''המ&quot;ב'''(סק&quot;כז) הביא שתי טעמים למה צריך לטבול הפת במלח: ראשון כדי שתהיה הפת נאכלת בטעם משום כבוד הברכה שלא מברך על פת תפלה שנית מפני שיש לחוש שמחמת שאינו רוצה לאכול הפת בלא ליפתן יבקש מלח בין ברכה לטעימה ולכתחילה אין להפסיק בזה ולכן הצריחו שמתחילה יביא מלח (טעם זה כ' בשם '''גר&quot;א''').<br /> <br /> כתב '''בא&quot;ח'''(אמור י) ואם בירך המוציא ולא הביאו המלח לא ימתין אלא יבצע מיד ויאכל ובעת שיביאו המלח על השולחן יטבול בו שארית הפרוסה שלוש פעמים '''וכ&quot;כ כה&quot;ח'''(לז, לט) והוסיף בשם אור צדיקים שכשאין לו מלח יטביל הפרוסה שלושה פעמים בפת עצמה לפי שלחם אותיות מלח. '''והלכה ברורה''' (שמז) כתב כדברי '''פמ&quot;ג, מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כה) שאם ברך ברכת המוציא קודם שיביאו לפניו מלח או לפתן יבצע הפת וימתין מעט מלאכול עד שיביאו לפניו מלח או לפתן {וזה כוונת המ&quot;ב 'וצריך להמתין קצת מלאכול' שאת הבציעה יש לעשות ואז ימתין מעט} ומ&quot;מ אם ימתין עד שיביאו לו מלח וע&quot;י זה יהיה שהיה מרובה ויש חשש שיגיע להיסח הדעת אין לחכות.<br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כו) אם רבים מסובים צריך להמתין מלברך{כלומר דין הגמ' הוא על הברכה} עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכים לטעום מיד אחר הברכה. <br /> <br /> אם הפת שאוכל היא טעימה (מתובלת) ולא צריכה מלח או שמתכוון לאכול פת חריבה בלי מלח אז אין חובה להוסיף מלח הסביר '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כח) שאין בכך משום הטעם הראשון- כבוד ברכה כיון שאין דעתו לאכול כלל בסעודה מלח ותבלין וגם לטעם השני החושש מהיסח הדעת לא שייך כאו כיון שאין דעתו לבקש אח&quot;כ מלח.<br /> <br /> אפי' אם הייתה הפת נקייה או מתובלת אם רצה להמתין עד שיביאו לפניו מלח כתבו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כט)''', הלכה ברורה'''(שמט) רשאי לעשות כן ואין זה נחשב להפסק בין נט&quot;י לברכת המוציא כיון שהוא צורך הסעודה וזה כ&quot;ש שאם מרן התיר בסעיף ו' שאפילו דבר שאינו צורך הפת לא הוי הפסק בין ברכה לטעימה אם כן כ&quot;ש בין נטילה לברכה והוסיף '''כה&quot;ח'''(לט) שאף שלפי הפשט ומרן לא צריך מלח מ&quot;מ לפי הסוד יש להמתין למלח ואפילו הפת נקייה כדי לקיים הכוונות שמכוונים בטבילת הפת במלח ומ&quot;מ אין להתעכב כ&quot;כ עד שיבוא לידי היסח הסעת(כ&quot;כ '''מג&quot;א''').   <br /> <br /> אבל אחר שברך המוציא לכתחילה אין לו להמתין למלח- '''הלכה ברורה'''(שם). <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' אפי' שנתבאר שאם הפת מתובלת מן הדין אין צריך לטבלה מ&quot;מ ראוי ונכון שיטבול פת במלח בכל ענין והביא שני טעמים: אחד ('''ב&quot;י בשם שבלי הלקט''') כי השולחן של האדם דומה למזבח שנאמר &quot;וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'&quot; והאכילה כקורבן ונאמר &quot;על כל קורבנך תקריב מלח&quot; וזה מכפר כמו מזבח.<br /> <br /> כתב '''שער הציון'''(כו) ולכן אסור להרוג כינה על השולחן וכ&quot;כ '''כה&quot;ח'''(מא) בשם ספר חסידים שההורג כינה על השולחן כהורג כינה על המזבח וכתב כינה לאו דוקא אלא הוא הדין פרעוש ונראה לו מטעם זה שגם סכין אין להניח בשולחן בשעת הסעודה ורק כשצריך לסכין ישתמש בה ויניחנה אצלו ולא אצל השולחן והוסיף שגם בשולחן שלומד עליו יש לנהוג כך.<br /> <br /> והוסיף '''ערוך השולחן''' שלא יעשה דבר מאוס בשולחן.  <br /> <br /> והטעם השני בשם '''התוספות'''- שאף שמעיקר הדין אין צורך להביא מלח על השולחן שהרי בזמנינו הלחם נקי ומוטעם, מכל מקום מצוה מן המובחר להביא גם בזמנינו מלח, משום שמבואר '''במדרש''' שבשעה שהמסובים יושבין על יד השולחן וממתינים זה לזה עד שיטלו כולם את ידיהם השטן מקטרג עליהם כי בטלים הם בשעה זו מהמצוות, והמלח שעל השולחן בא לזכרון לברית המלח שכרת הקב&quot;ה עם בני ישראל ומגן עליהם והוא כעין הציווי למלוח את הקורבנות. המלח הוא דבר שאינו מתקלקל אלא להיפך תכונתו היא לשמור על המאכלים שלא יתקלקלו. ויש בכך להזכיר את הנצח בדומה לברית של עם ישראל עם הקב&quot;ה שהיא ברית נצחית [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftn2|[2]]]. ובנוסף הבאת המלח הדומה לקורבן מזכירה לנו את ייעודנו להעלות את העולם החומרי לעבודת ה'.<br /> <br /> טעם נוסף יש בשם '''בעל השפתי כהן''' [מגורי האריז&quot;ל], כי חורבנה של סדום היה בגפרית ומלח, כיון שלא קיימו מצוות הכנסת אורחים, ולפיכך נצטווינו להביא מלח קודם לכל אכילה כדי שנזכור להזהר מפורענות זו ונרבה בהכנסת אורחים על שולחננו.<br /> <br /> וסיים הרמ&quot;א ועיין לקמן סוף סימן ק&quot;ע ששם נאמר דלדידן פת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגים באכילת מלח אחר הסעודה אפילו הכי כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לג) מ&quot;מ מצוה להניחו על השולחן.<br /> <br /> כתב '''כה&quot;ח'''(לז) כתב בשער המצוות הלחם והמלח אותיות שוות הם ועולה בגימטריא שלוש הויו&quot;ת (78) אם כן הלחם כנגד שלוש הויות דחסדים ומלח שלוש הויות דגבורות ולכן צריך לטבל שלושה פעמים הלחם במלח להמתקת הדינים ותכון מה שהיתה מם מתוחה נאלמה ונסתם פיה במם סתומה של הלחם והוא כנגד הקליפה המסתלקת מהשולחן ע&quot;י הטבולים.        <br /> <br /> '''נמצאנו למדים''' שיש חשיבות גדולה ליטבול את הפת במלח וא&quot;כ יש לנהוג כך גם בימות החול ולא רק בשבת.        <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftnref1|[1]]] כתב '''כה&quot;ח('''לה) שבגמרא מובא 'עד שיביאו לפני כל אחד ואחד' וכן כ' הרמב&quot;ם והטעם שהטור ושו&quot;ע השמיטו זה וכתבו בלשון יחיד? כתב '''הט&quot;ז''' כיון שמדובר במי שאוכל לבדו. '''וביד אהרון''' תרץ שדוקא בזמן הגמ' שהיו אוכלים כל אחד ואחד בשולחנות קטנים משום כך אמרו 'לפני כל אחד ואחד' אולם בזמנינו שהאחד מברך ופורס ומטבל לכולם והפת אף נקייה ואין צריך למלח אלא לסלק הס&quot;א אם כן אין צריך למלח בפני כל אחד ואחד.   <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftnref2|[2]]] כך כתבו הפרשנים לאור ההשוואה של הפסוק שמביא הרמ&quot;א בדבר המלח על קורבנות לבין הפסוק שנאמר על מתנות כהונה &quot;ברית מלח עולם היא לפני ה'&quot;</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%98%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA_%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97&diff=17091 2021-08-19T16:21:21Z

<p>משה אליהו יעקב: יצירת דף עם התוכן &quot;{{תחרות כתיבה}}בס&quot;ד == '''הטבלת הפת במלח.''' == '''&lt;u&gt;השתלשלו...&quot;</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}בס&quot;ד<br /> <br /> == '''הטבלת הפת במלח.''' ==<br /> '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה.&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> איתה '''בברכות''' (מ.) &quot;אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא{מיד} אמרו ליה הדר מר משמעתיה, אמר להו לית דין צריך בשש{פת זו נקיה היא זו ואין צריך לחכות למלח}&quot;<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' &quot;לא יבצע[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftn1|[1]]] עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה. ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין&quot;<br /> <br /> '''המ&quot;ב'''(סק&quot;כז) הביא שתי טעמים למה צריך לטבול הפת במלח: ראשון כדי שתהיה הפת נאכלת בטעם משום כבוד הברכה שלא מברך על פת תפלה שנית מפני שיש לחוש שמחמת שאינו רוצה לאכול הפת בלא ליפתן יבקש מלח בין ברכה לטעימה ולכתחילה אין להפסיק בזה ולכן הצריחו שמתחילה יביא מלח (טעם זה כ' בשם '''גר&quot;א''').<br /> <br /> כתב '''בא&quot;ח'''(אמור י) ואם בירך המוציא ולא הביאו המלח לא ימתין אלא יבצע מיד ויאכל ובעת שיביאו המלח על השולחן יטבול בו שארית הפרוסה שלוש פעמים '''וכ&quot;כ כה&quot;ח'''(לז, לט) והוסיף בשם אור צדיקים שכשאין לו מלח יטביל הפרוסה שלושה פעמים בפת עצמה לפי שלחם אותיות מלח. '''והלכה ברורה''' (שמז) כתב כדברי '''פמ&quot;ג, מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כה) שאם ברך ברכת המוציא קודם שיביאו לפניו מלח או לפתן יבצע הפת וימתין מעט מלאכול עד שיביאו לפניו מלח או לפתן {וזה כוונת המ&quot;ב 'וצריך להמתין קצת מלאכול' שאת הבציעה יש לעשות ואז ימתין מעט} ומ&quot;מ אם ימתין עד שיביאו לו מלח וע&quot;י זה יהיה שהיה מרובה ויש חשש שיגיע להיסח הדעת אין לחכות.<br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כו) אם רבים מסובים צריך להמתין מלברך{כלומר דין הגמ' הוא על הברכה} עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכים לטעום מיד אחר הברכה. <br /> <br /> אם הפת שאוכל היא טעימה (מתובלת) ולא צריכה מלח או שמתכוון לאכול פת חריבה בלי מלח אז אין חובה להוסיף מלח הסביר '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כח) שאין בכך משום הטעם הראשון- כבוד ברכה כיון שאין דעתו לאכול כלל בסעודה מלח ותבלין וגם לטעם השני החושש מהיסח הדעת לא שייך כאו כיון שאין דעתו לבקש אח&quot;כ מלח.<br /> <br /> אפי' אם הייתה הפת נקייה או מתובלת אם רצה להמתין עד שיביאו לפניו מלח כתבו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק כט)''', הלכה ברורה'''(שמט) רשאי לעשות כן ואין זה נחשב להפסק בין נט&quot;י לברכת המוציא כיון שהוא צורך הסעודה וזה כ&quot;ש שאם מרן התיר בסעיף ו' שאפילו דבר שאינו צורך הפת לא הוי הפסק בין ברכה לטעימה אם כן כ&quot;ש בין נטילה לברכה והוסיף '''כה&quot;ח'''(לט) שאף שלפי הפשט ומרן לא צריך מלח מ&quot;מ לפי הסוד יש להמתין למלח ואפילו הפת נקייה כדי לקיים הכוונות שמכוונים בטבילת הפת במלח ומ&quot;מ אין להתעכב כ&quot;כ עד שיבוא לידי היסח הסעת(כ&quot;כ '''מג&quot;א''').   <br /> <br /> אבל אחר שברך המוציא לכתחילה אין לו להמתין למלח- '''הלכה ברורה'''(שם). <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' אפי' שנתבאר שאם הפת מתובלת מן הדין אין צריך לטבלה מ&quot;מ ראוי ונכון שיטבול פת במלח בכל ענין והביא שני טעמים: אחד ('''ב&quot;י בשם שבלי הלקט''') כי השולחן של האדם דומה למזבח שנאמר &quot;וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'&quot; והאכילה כקורבן ונאמר &quot;על כל קורבנך תקריב מלח&quot; וזה מכפר כמו מזבח.<br /> <br /> כתב '''שער הציון'''(כו) ולכן אסור להרוג כינה על השולחן וכ&quot;כ '''כה&quot;ח'''(מא) בשם ספר חסידים שההורג כינה על השולחן כהורג כינה על המזבח וכתב כינה לאו דוקא אלא הוא הדין פרעוש ונראה לו מטעם זה שגם סכין אין להניח בשולחן בשעת הסעודה ורק כשצריך לסכין ישתמש בה ויניחנה אצלו ולא אצל השולחן והוסיף שגם בשולחן שלומד עליו יש לנהוג כך.<br /> <br /> והוסיף '''ערוך השולחן''' שלא יעשה דבר מאוס בשולחן.  <br /> <br /> והטעם השני בשם '''התוספות'''- שאף שמעיקר הדין אין צורך להביא מלח על השולחן שהרי בזמנינו הלחם נקי ומוטעם, מכל מקום מצוה מן המובחר להביא גם בזמנינו מלח, משום שמבואר '''במדרש''' שבשעה שהמסובים יושבין על יד השולחן וממתינים זה לזה עד שיטלו כולם את ידיהם השטן מקטרג עליהם כי בטלים הם בשעה זו מהמצוות, והמלח שעל השולחן בא לזכרון לברית המלח שכרת הקב&quot;ה עם בני ישראל ומגן עליהם והוא כעין הציווי למלוח את הקורבנות. המלח הוא דבר שאינו מתקלקל אלא להיפך תכונתו היא לשמור על המאכלים שלא יתקלקלו. ויש בכך להזכיר את הנצח בדומה לברית של עם ישראל עם הקב&quot;ה שהיא ברית נצחית [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftn2|[2]]]. ובנוסף הבאת המלח הדומה לקורבן מזכירה לנו את ייעודנו להעלות את העולם החומרי לעבודת ה'.<br /> <br /> טעם נוסף יש בשם '''בעל השפתי כהן''' [מגורי האריז&quot;ל], כי חורבנה של סדום היה בגפרית ומלח, כיון שלא קיימו מצוות הכנסת אורחים, ולפיכך נצטווינו להביא מלח קודם לכל אכילה כדי שנזכור להזהר מפורענות זו ונרבה בהכנסת אורחים על שולחננו.<br /> <br /> וסיים הרמ&quot;א ועיין לקמן סוף סימן ק&quot;ע ששם נאמר דלדידן פת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגים באכילת מלח אחר הסעודה אפילו הכי כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לג) מ&quot;מ מצוה להניחו על השולחן.<br /> <br /> כתב '''כה&quot;ח'''(לז) כתב בשער המצוות הלחם והמלח אותיות שוות הם ועולה בגימטריא שלוש הויו&quot;ת (78) אם כן הלחם כנגד שלוש הויות דחסדים ומלח שלוש הויות דגבורות ולכן צריך לטבל שלושה פעמים הלחם במלח להמתקת הדינים ותכון מה שהיתה מם מתוחה נאלמה ונסתם פיה במם סתומה של הלחם והוא כנגד הקליפה המסתלקת מהשולחן ע&quot;י הטבולים.        <br /> <br /> '''נמצאנו למדים''' שיש חשיבות גדולה ליטבול את הפת במלח וא&quot;כ יש לנהוג כך גם בימות החול ולא רק בשבת.        <br /> <br /> <br /> <br /> <br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftnref1|[1]]] כתב '''כה&quot;ח('''לה) שבגמרא מובא 'עד שיביאו לפני כל אחד ואחד' וכן כ' הרמב&quot;ם והטעם שהטור ושו&quot;ע השמיטו זה וכתבו בלשון יחיד? כתב '''הט&quot;ז''' כיון שמדובר במי שאוכל לבדו. '''וביד אהרון''' תרץ שדוקא בזמן הגמ' שהיו אוכלים כל אחד ואחד בשולחנות קטנים משום כך אמרו 'לפני כל אחד ואחד' אולם בזמנינו שהאחד מברך ופורס ומטבל לכולם והפת אף נקייה ואין צריך למלח אלא לסלק הס&quot;א אם כן אין צריך למלח בפני כל אחד ואחד.   <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיף ה- הטבלת הפת במלח.docx#%20ftnref2|[2]]] כך כתבו הפרשנים לאור ההשוואה של הפסוק שמביא הרמ&quot;א בדבר המלח על קורבנות לבין הפסוק שנאמר על מתנות כהונה &quot;ברית מלח עולם היא לפני ה'&quot;</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A7_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=17090 2021-08-19T16:15:33Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> '''הפסק בין ברכה לאכילה.'''<br /> <br /> יש לחלק סעיף זה לשלושה חלקים '''א'''. 1) הפסק בדברים שלא מעין הסעודה 2)ודברים מעין הסעודה. '''ב'''. פרטים באיסור אכילה קודם שיתן לבהמתו (אכילה, שתיה, שבת, בהמת חבירו, קטן או בהמה). '''ג'''. דברי הרמ&quot;א.<br /> <br /> '''א1'''. '''הפסק בדברים שלא מעין הסעודה'''<br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה:'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> הגמרא בברכות(מ ע&quot;א) מביאה מחלוקת לגבי סוגי ההפסק בין ברכה לאכילה: &lt;nowiki&gt;'''&lt;/nowiki&gt;רב&lt;nowiki&gt;'''&lt;/nowiki&gt; - אם הבוצע אמר לחברו, לפני שטעם מהפרוסה, &quot;טול מפרוסת הברכה&quot;, אע&quot;פ שסח בינתיים אין זה הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. אך אם אמר להביא לפניו מלח או ליפתן, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;'''רבי יוחנן'''&lt;/nowiki&gt; – אפילו אם אמר להביא לפניו מלח וליפתן אינו צריך לחזור ולברך, אך אם אמר לתת מאכל לבהמתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;'''רב ששת'''&lt;/nowiki&gt; – אפילו אם אמר לתת מאכל לבהמתו, אין זה הפסק מפני שאסור לאכול לפני שייתן מאכל לבהמתו.<br /> <br /> מגמרא זאת משמע להדיא שאם דיבר דברים אחרים שאינם מעניין הברכה, צריך לחזור ולברך.<br /> <br /> '''טעם''' האיסור להפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה:<br /> <br /> מבואר '''בתוספות''' שזהו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ומשמע מכך שבאופן שהפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו לא יהא בדיבורו משום &quot;הפסק&quot;. <br /> <br /> ואולם כתב '''בביאור הגר&quot;א''' (סימן מ&quot;ז ס&quot;ח) שכתב '''בדעת הרא&quot;ש''' שטעם האיסור הוא משום שאין לברכה על מה לחול שהרי על ידי שהפסיק בדיבור נותקה השייכות בין הברכה לאכילה.<br /> <br /> ומצינו שנחלקו בזה '''הפוסקים''':<br /> <br /> '''המגן''' '''אברהם''' (רע&quot;א סקל&quot;ב) פסק שהמקדש בטעות על מים וסבור היה שזהו יין צריך לחזור ולקדש, ואם בשעה שקידש היה בדעתו להוסיף ולשתות יין נוסף מלבד יין הקידוש, אינו צריך לחזור ולברך ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot;.<br /> <br /> ואולם '''הגאון''' '''רבי עקיבא איגר''' בהגהותיו השיג עליו כיון שברכת הקידוש לאו ברכה היא שוב ברכה זו גורמת ל&quot;הפסק&quot; בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיין היין.<br /> <br /> בספר '''מנחת שלמה''' (ח&quot;א סי&quot;ח) ביאר דעתו של המגן אברהם, ש&quot;הפסק&quot; הבא מכח דיבור יסודו משום היסח הדעת וכמבואר בתוספות בסוגייתנו, ולכן, הרי בשעה שקידש והיה סבור שהוא מקדש על יין לא הסיח דעתו מהברכה ולכן אין זה נחשב ל&quot;הפסק&quot;, ואולם מדברי הגאון רבי עקיבא איגר החולק עליו מבואר שסובר שהדיבור אינו מפסיק מטעם &quot;היסח הדעת&quot; אלא משום שגורם שלא יהא לברכה על מה לחול ומשום כך לאחר שהוברר שקידש על מים נמצא שברכת הקידוש הפסיקה בין ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot; לשתיתו ואין לברכה על מה לחול[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn1|[1]]].<br /> <br /> פסיקת הלכה.<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' &quot;ויאכל מיד, ולא יסיח בין ברכה לאכילה, ואם שח צריך לחזור ולברך&quot; {כיון שהוא מנתק בין הברכה לאכילה}.<br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לו) שאין להפסיק אפילו בתיבה אחת נחשבת הפסק כל שאינה לצורך אכילה. <br /> <br /> '''העולת תמיד''' (ר&quot;ו סק&quot;ג) הסתפק האם הפסק בדיבור נחשב להפסק רק אם הפסיק בדיבור בן שלש מילים לכל הפחות [בדומה להפסק על ידי שהייה ששיעור השהיה הוא כדי ענית שלום לרב שהוא ג' מילים], או שמא גם דיבור בן מילה אחת נחשב להפסק. <br /> <br /> <br /> '''התבואות שור''' (סימן י&quot;ט סקי&quot;ג) נקט שאין צורך בשלש מילים, והוכיח זאת מלשון '''הטור''' (שם) שכתב: הא דשיחה הוי הפסק, דוקא בשח דברים שאינן צרכי שחיטה, אבל אם דיבר מצרכי השחיטה כגון '''&quot;הביאו לשחוט&quot;''' וכיוצא באלו לא הוי הפסק&quot;. והנה באמירה שהביא לדוגמא ישנם שתי מילים בלבד, ומשמע שאילו השיחה לא היתה מענין השחיטה גם שתי המילים היו נחשבות ל&quot;הפסק&quot;.<br /> <br /> וכן כ' '''הלכה ברורה'''(שנא), '''כה&quot;ח'''(מד) והוכיח כן מהשו&quot;ע שאם אמר 'הביאו מלח או הביאו לפתן' שאינו חוזר דהוי מצרכי הסעודה הא כשאינו מצרכי הסעודה הוי הפסק אף שזה עדיין תוך כדי דיבור.<br /> <br /> וכן כ' '''ברכת ה''''(ח&quot;א קמז) והוכיח מדברי שו&quot;ע (סימן נט ד) שכתב שאין לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק ומוכח שאף מילה אחת חשובה הפסק. <br /> <br /> <br /> כתבו '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לד), '''כה&quot;ח'''(מד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א עמוד קנג) שלכתחילה אין להפסיק '''בשתיקה''' יותר מכדי דיבור[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn2|[2]]] בין הברכה לאכילה ובדיעבד כשלא הסיח דעתו אינו חוזר ומברך. ואם הפסיק '''בדיבור''' צריך לחזור ולברך .<br /> <br /> ולכן כ' '''ילקו&quot;י'''(סעיף ד) מה שנוהגים בשבת שאחר ברכת המוציא פורסים בסכין את כל הפת להכינו לבציעה לכל המסובים ורק אחר החיתוך טועמים מהלחם אין נכון לנהוג כן לכתחילה ואם המברך טעם קודם יש להקל {כיון שיצאו יד&quot;ח בזה בטעם המברך כברכת הקידוש}.<br /> <br /> '''ובשער הציון'''(כח) כתב שצריך לזהר שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע שאף ההליכה חשובה הפסק וכן כתב '''כה&quot;ח'''(מה).[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn3|[3]]] אא&quot;כ הוא לצורך אכילה שאי אפשר בענין אחר כגון שאינו יכול לברך במקום אכילתו מחמת נקיות דאז הוי כדיעבד.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn4|[4]]]<br /> <br /> לגבי הפסק בדיבור '''בין לעיסה לבליעה''' ישנה מחלוקת באחרונים- דעת  '''השל&quot;ה''' שלכתחילה וודאי שצריך להיזהר בזה מ&quot;מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו אינו צריך לחזור ולברך, ודייק מלשון שו&quot;ע שכתב &quot;יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה&quot; משמע מלשונו שדוקא בין ברכה לטעימה צריך לחזור ולברך אבל אם טעם אף שטרם בלע אם שח אינו צריך לחזור ולברך.<br /> <br /> ודעת '''המג&quot;א, א&quot;ר''' שהמדבר בין לעיסה לבליעה נקרא הפסק וחוזר ומברך ודין זה אפילו בדיעבד כיון שכל זמן שלא בלע אפילו שלועס לא נקרא אכילה והביא ראיה שבסימן רי פסק השו&quot;ע שאם טועם ולא בלע אינו צריך לברך א&quot;כ עיקר הברכה היא על הבליעה משמע שאם לא בלע לא נקרא אכילה ונקרא הפסק.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn5|[5]]]<br /> <br /> לכן פסק '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה) לכתחילה אין לדבר קודם שיבלע ובדיעבד שדיבר בעודו לועס צ&quot;ע אם חוזר ומברך {והביא את '''החיי אדם''' שכ' שאפילו לא בלע אלא רק טעם שמצץ בפיו מן הלעיסה אינו צריך לחזור ולברך}.<br /> <br /> '''ובא&quot;ח'''(אמור יד), '''כה&quot;ח'''(מה), '''אורל&quot;ץ'''(ח&quot;ב שא), '''יביע אומר'''( ח&quot;ה טז) פסקו כדעת השל&quot;ה שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים.<br /> <br /> אולם '''הברכת ה''''(ח&quot;א קנב) פסק שמיד אחרי הכנסת האוכל לפה נחשב שהתחיל באכילה ורשאי לדבר, מפני שהתחיל בפעולה המכשרת את האכילה שאי אפשר לאכול בלי להכניס את האוכל לפה, וטעמו עמו שכן כתב '''הלכות קטנות''' שכן מפורש '''במאירי'''.<br /> <br /> לגבי הפסק בדברים שבקדושה: ישנה מחלוקת האם חשוב הפסק או לא: '''ביאור הלכה'''(ס' כה ס&quot;ט)''',מג&quot;א[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn6|'''[6]''']]''','''הפמ&quot;ג'''(א&quot;א סימן נא ס&quot;ק ג')''', רע&quot;א'''(סימן רו סעיף ג) שכתבו שאסור לענות אמן או דברים שבקדושה ואם ענה הדבר תלוי במחלוקת אחרונים[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn7|[7]]], ולפי דברי '''פמ&quot;ג ורע&quot;א''' משמע שחוזר ומברך, ולפי '''הט&quot;ז''' זה לא הפסק.  ''' '''<br /> <br /> לכן כתבו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''הלכה ברורה'''(שנט), '''ילקו&quot;י'''(הלכה ז'), '''כה&quot;ח'''(מד) שאם רבים מסובין בסעודה ולכל אחד יש כיכר ומברך לעצמו לא יענה אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם הוא על ברכתו ומ&quot;מ אם טעה וענה אמן שאין חוזר ומברך משום שיש בזה מחלוקת, וספק ברכות להקל.<br /> <br /> '''והגרש&quot;ז אויערבך''' כ'(שש&quot;כ פמ&quot;ח ס&quot;ז והע' לח-לט) בדיעבד אם ענה על אותו סוג של ברכה אינו חוזר ומברך{כגון שחבירו ברך אותה ברכה שהוא ברך עכשיו} אך על ברכה אחרת חוזר ומברך. וכן אם שמע קדיש או קדושה או ברכו בין ברכה לטעימה אין לענות עמהם.<br /> <br /> <br /> ומובא '''בילקו&quot;י''' (שם בהערות) שאם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> <br /> אם אמר בשכמל&quot;ו כ' '''שעה&quot;צ'''(ס' רט ס&quot;ק יב) שנחשב הפסק.<br /> <br /> אם ברך על הפת ובטעות חזר וברך שוב דעת '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' י&quot;ח) שיש לעין אם הברכה השניה נחשבת כהפסק בין הברכה הראשונה לאכילה וצריך לברך שוב, או שהברכה השניה נחשבת לעיקר הברכה. וכתב שלא מסתבר שברכה לבטלה תיהפך לעיקר אך מ&quot;מ נראה שכיון שזוהי ממש אותה ברכה אפשר שאין זה נחשב הפסק, אף שהיא לבטלה. וכ&quot;ש באופן שטעה וחשב שאסור לו לאכול אם לא יברך ולפי טעותו לא עשה שום הפסק שמותר לו לאכול על סמך ברכתו.<br /> <br /> ולגבי הפסק בניגון בין הברכה לאכילה כ' '''שו&quot;ת מנחת יצחק'''(ח&quot;ז סי' ט) '''ובשו&quot;ת שבט הלוי'''(ח&quot;ה סי' טז) שלכתחילה אין להפסיק בכך אבל בדיעבד כ' בשו&quot;ת שבט הלוי שאין חוזר ומברך.<br /> <br /> ולענין הפסק קודם לבליעה בדברים שבקדושה כ' '''שו&quot;ת יביע אומר'''(ח&quot;ה טז), '''הלכה ברורה'''(שסג), '''ילקו&quot;י'''(ז) שרשאי אף לכתחילה לענות אחריהם. <br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''כה&quot;ח'''(טו) שלכתחילה יזהר שלא לדבר עד שיאכל כזית אבל אם דיבר אף כשלא אכל כזית אין זה חשוב הפסק העיקר שיאכל אחר הברכה.<br /> <br /> ובטעם הדבר שיש להקפיד על כך באכילת לחם ישנם שלושה סיבות: הרשונה כ' '''הדגול מרבבה'''(על מג&quot;א ס&quot;ק ז) שדברים הבאים בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לפניהם משום שנטפלים לפת, ודווקא שאכל כזית נגררים שאר המאכלים ונטפלים לפת, אבל פחות מכזית אין האכילה זו חשובה שיגרר מה שיאכל אח&quot;כ לפטרו מן הברכה, ולכן החמירו שלא לדבר, כדי לזרז גמר אכילת הכזית. <br /> <br /> '''ואשל אברהם''' ביאר שהואיל ושיעור הפת המצריך נט&quot;י הוא כזית אם כן יש להסמיך את הנטילה לאכילת כל הכזית. <br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סי' ר&quot;י וסק&quot;א הו&quot;ד במשנ&quot;ב סי' קע&quot;ח סקכ&quot;ח) שכל זמן שלא אכל כזית פת קודם שיצא ממקומו, דינו כמו דברים שאין טעונים ברכה לאחריה במקומם, שהרי אין כלל חיוב בברכה אחרונה, ואסור לו לאכול במקום שהלך על סמך הברכה שבירך במקומו הראשון, ואף אם חזר למקומו יצטרך לברך שוב, ולכתחילה אפילו מחדר לחדר באותו בית אין ללכת לפני גמר אכילת כזית, ולכן יש לכתחילה לאכול תיכף ומיד כזית בלא הפסק דיבור, שמא ישכח ויצא וכדו'.<br /> <br /> לסיכום: <br /> <br /> <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |הפסק בין ברכה לאכילה<br /> |הפסק בין לעיסה לבליעה<br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> בשתיקה<br /> |שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור ובדיעבד כשלא הסיח דעתו לא חוזר ומברך.<br /> |<br /> <br /> <br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> דיבור<br /> |<br /> <br /> <br /> חוזר ומברך<br /> |שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים<br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> <br /> דברים שבקדושה<br /> |לכתחילה אין לענות ואם ענה אין חוזר ומברך מדין סב&quot;ל ואם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> &lt;br /&gt;<br /> |<br /> <br /> <br /> <br /> רשאי לכתחילה לענות<br /> |} <br /> <br /> <br /> '''א2'''  &lt;u&gt;'''הפסק בדברים מעין הסעודה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt;         <br /> <br /> איתה '''בברכות מ.''' (לעיל בראש הסיכום) מחלוקת אמוראים לגבי הפסק בדיבור מעין הסעודה והראשונים פסקו כרב ששת.<br /> <br /> '''ב&quot;י''' הביא מחלוקת ראשונים בהגדרה מהי שיחה שנקראת צורך סעודה: ודייק מלשון '''רש&quot;י'''(ד&quot;ה &quot;טול ברוך&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn8|[8]]])''', תוס''''(ד&quot;ה &quot;הבא&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn9|[9]]])''', טור, מרדכי''' (סי' קל)''', רשב&quot;א בתשובה''' (ח&quot;א סי' רח) שדוקא הפסק שהוא צורך הברכה או צורך הפרוסה כגון 'הביאו מלח' או 'תנו מאכל לבהמה' שזה צורך פרוסת המוציא כיון שאסור לאכול קודם שיתן לבהמה. אבל אם שח בדברים אחרים שלא שיכים להמוציא ואפילו בענין צורך הסעודה הוי הפסק[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn10|[10]]].<br /> <br /> אבל '''הרמב&quot;ם'''(פ&quot;א מהל' בר' ה&quot;ח) משמע שכל שהוא צורך סעודה ומעניני האכילה לא הוי הפסק שהרי כ' הרמב&quot;ם שאם אמר 'תנו אוכל לפלוני' לא הוי הפסק[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn11|[11]]].<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י'''(ד&quot;ה &quot;ויאכל&quot;), נראה מדבריו דכל שהשיחה &quot;מעניין האכילה&quot; לא הוי הפסק וא&quot;צ שתהא השיחה מעניין פרוסת המוציא בדוקא, דהא תנו לפלוני לאכול, לא משמע מלישניה לאכול מפרוסת המוציא<br /> <br /> וסיים הב&quot;י שכיון שהוא ספק ברכות נקטינת לקולא כרמב&quot;ם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn12|[12]]]. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת ההלכה.'''&lt;/u&gt; ''' '''   ''' '''<br /> <br /> פסק '''שו&quot;ע''' &quot;אם היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכים עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר 'הביאו מלח' או 'הביאו לפתן'{בקשה זו היא מעין הברכה שצריך את המלח והלפתן כדי ללפת את הפת}, 'תנו מאכל לפלוני לאכול'{בקשה זו היא מעניין הסעודה אף שאינה קשורה לברכה} 'תנו מאכל לבהמה'{ בקשה זו היא מעין הסעודה משום שאסור לאכול קודם שייתן לבהמתו}, וכיוצא באלו אין צריך לחזור ולברך&quot; <br /> <br /> מתבאר לנו שיש שני אופני היתר להפסיק בשיחה. '''א.''' דברים שהם צורכי הסעודה (הבא מלח הבא ליפתן). '''ב.''' אם עומד לפניו מצוה אשר אם לא יקיימנה לפני אכילתו יעבור על איסור (תנו מאכל לבהמה).<br /> <br /> הוסיפו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לז), '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג) שאף אם הפסיק אחר הברכה בדברים שאינם מענין ברכת המוציא אבל הם מענין הסעודה כגון אמר 'הביאו תבשיל', 'הביאו סכין או כלי סעודה' וכיוצא בזה לא הוה הפסק.<br /> <br /> כ' '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' ט&quot;ו) שאם הפסיק בדבר שהיה סבור שהוא לצורך הסעודה או הברכה ואח&quot;כ ראה שטעות בידו אין זה נחשב הפסק. '''וכתב עוד''' ב (פמ&quot;ח הערה י&quot;ד) דמסתבר שדווקא לאחר ברכת המוציא אמרינן שצרכי סעודה לא הוי הפסק (וה&quot;ה בשאר ברכות על שאר מאכלים הפסקה לצורך הנוגע אכילת אותו מאכל), אבל אם בתוך סעודתו מברך על היין או על פירות וכדו' ולפני שטעם הפסיק בדיבור בענינים שהם צרכי הסעודה (ואינם לצורך אכילת הפירות או שתיית היין), אף על פי שהוא עדיין בתוך הסעודה, מ&quot;מ חשיב הפסק גמור.<br /> <br /> ישנה מחלוקת בראשונים אם בזמנינו כשהפת מוטעם ולא צריך מלח ואמר הביאו מלח כ' '''שו&quot;ת הרשב&quot;א'''(סימן מח) אם בשעה שבצע נתכון לאכול בלא מלח ונמלך הוי הפסק ולפי '''הרמב&quot;ם'''(לעיל) דלא בעינן שיהיה הדיבור צורך המוציא דוקא ושרי בכל שהוא צורך סעודה אפילו נמלך לא הוי הפסק.<br /> <br /> '''ולענין הלכה:''' פוסקים '''כרמב&quot;ם''' ומכ&quot;ש לדעת המקובלים שיש ענין בהטבלת הפת במלח שאף אם היתה הפת נקיה ויפה או מתובלת ואמר הביאו מלח לא הוי הפסק אחר הברכה- '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג), '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לח), '''ט&quot;ז'''(סק&quot;ז) ועוד.<br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לט) שאמירת 'תנו מאכל לפלוני' אין הבדל בין אם הוא עני או עשיר.<br /> <br /> כ' '''הלכה ברורה'''(שנד) כל מה שאמרנו בגמרא שאם הפסיק בהם בין ברכת המוציא לבין הטעימה אינו חוזר היינו דווקא בדיעבד אבל לכתחילה אינו רשאי להפסיק ואפילו לומר 'תנו מאכל לבהמה'[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn13|[13]]] וכן פסק '''הרמ&quot;א''', '''בה&quot;ג'''(ברכות ז), '''כלבו.'''<br /> <br /> '''ב''' פרטים בענין אכילה לפני בהמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> נאמר '''בברכות מ.''' &quot;אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא'  &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot; והדר &quot;ואכלת ושבעת&quot;. <br /> <br /> '''ובגיטין סב.''' &quot;אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot;, והדר כתיב &quot;ואכלת ושבעת&quot;.<br /> <br /> ישנה מחלוקת בין הראשונים האם אכילה לפני בהמה היא מדאורייתא: בתשובת '''מהר&quot;ם'''(סימן שב), '''מג&quot;א'''(רע&quot;א ס&quot;ק יב) שכ&quot;ה דעת '''הריצב&quot;א''' שאכילה לפני בהמה הוא איסור '''מהתורה.'''<br /> <br /> '''והרמב&quot;ם'''(עבדים ט,ח) &quot; מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות.. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן&quot; משמע מדבריו שדין זה להקדים אכילת הבהמה לאכילת אדם אין זה אלא '''מידת חסידות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn14|'''[14]''']]'''.<br /> <br /> '''בביאור הלכה''' (קס&quot;ז ד&quot;ה ומכל מקום) הביא בשם כמה מהראשונים(בה&quot;ג, אשכול, אחרות חיים, כלבו) הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא.<br /> <br /> טעם האיסור ביאר '''השאילת יעב&quot;ץ''' (סי&quot;ז) וזה לשונו: &quot;ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה תמות מרעב, לכן הטילה התורה חובה על האדם שהן שלו לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו.  <br /> <br /> '''וביד אפרים''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) פירש טעם אחר לדבר, שלפעמים אין האדם ניזון אלא בזכות הבהמות, וכיון שהאדם אינו צריך להחזיק עצמו כזכאי שניזון בזכות עצמו לכן צריך להקדים ולזון את בהמתו.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> משמע שדעת '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק מ),'''בא&quot;ח'''(בהר ד), '''כה&quot;ח'''(נא), '''הלכה ברורה'''(שסד){והוסיף שם שזה גם מדין צער בעלי חיים} שלא רק אכילה אסור אלא גם טעימה בעלמא ומה שכ' בגמ' בברכות אסור לאכול, הרי&quot;ף, רא&quot;ש גרסו בגמ' שם 'לטעום' כמו הגמ' בגיטין וכ&quot;ד '''ברכי יוסף'''(סק&quot;ה), (א&quot;א ס&quot;קיח),'''רי&quot;ד'''(ברכות מ.) שאפילו אם זה לא אכילת קבע אסור. אולם דעת '''הט&quot;ז'''[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn15|[15]]](סק&quot;ז), '''א&quot;ר'''(סק&quot;ח), '''ר' זלמן'''(סעיף ט) שלטעום מותר כדמוכח בקרא &quot;ואכלת ושבעת&quot; כלומר דוקא אכילת קבע אסור.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn16|[16]]] <br /> <br /> '''ובילקו&quot;י''' כ' שדין זה שאין לאכול קודם שיתן לבהמתו, אין זה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות שנכון והגון לעשות כן שכן מוכח מדברי הרמב&quot;ם ושלפי זה מובן למה מרן שו&quot;ע השמיט דין זה. <br /> <br /> '''הפסקי תשובות'''(עמ' תלו) מחדד את הדברים וכותב שאין פירוש הדברים שחייב ליתן בפועל לבהמותיו את מאכלם בכל פעם שהולך לאכול, שהרי לכל סוג בעל חי יש הרגלי אכילה אחרים, ולא תמיד זמן אכילתן הוא בצמוד לזמן אכילת האדם, אלא כוונת הדברים שישים לבו לפני שהולך לאכול[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn17|[17]]] או לטעום דבר מה האם הגיע זמן אכילת בהמותיו, ואם הגיע הזמן יברר אם אכן מאכלם לפניהם. ואם יודע שמאכלם לפניהם או מינה שליח שיביא להם מאכלם די בכך, אף על פי שבפועל עדיין בהמותיו לא אכלו. ויש שמניח כמות גדולה של אוכל לפניהם ויודע שזה מספיק לכל היום או למספר ימים, ושוב אין צריך לטפל בהם עד שמשער שאפשר נגמר מאכלם.<br /> <br /> וכמו&quot;כ אין חיוב שהוא בעצמו יביא להם מאכלם, אלא כל שיש תחת ידו אנשים הממונים על האכלת הבעלי חיים שלו סגי בכך, ואין עליו חוב לטפל בעצמו בכך, אבל אם תפקיד האכלת הבעלי חיים מוטל עליו חייב לדאוג לכך, ואפילו אינו נמצא בביתו צריך לברר לפני שהולך לאכול האם נתנו מאכל לפניהם, או למצות שליח שידאג לכך.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''לענין שתיה''':&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''המגן אברהם''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) בשם '''ספר חסידים''' שאדם קודם לבהמה, וכפי שמצינו ברבקה אמנו שאמרה &quot;שתה אדוני&quot; ורק אח&quot;כ הוסיפה &quot;גם לגמליך אשאב&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn18|[18]]].'''ועוד כ'''&lt;nowiki/&gt;' להוכיח ממה שנאמר &quot;והשקית את העדה {ואח&quot;כ} ואת בעירם&quot;<br /> <br /> '''הטעם''' לחילוק שבין אכילה לשתיה ביאר '''היד''' '''אפרים''' (קס&quot;ז מג&quot;א סקי&quot;ח) ששתיית האדם אינה תלויה בזכות הבהמות ולכן אין צורך להקדים את הבהמות.<br /> <br /> '''ובשו&quot;ת הר צבי'''(או&quot;ח ח&quot;א סי' צ) שבאכילה יש יותר חשש שמא יטרד האדם באכילתו וישכח להאכיל את בהמתו, '''ועוד''' שהאדם מצטער בצמא יותר ועל כן קודם הוא לבהמתו משא&quot;כ אכילה שאינו מצטער כ&quot;כ בדחייתה ובמקום צער לא גזרו רבנן[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn19|[19]]].<br /> <br /> '''ובשו&quot;ת''' '''בית דוד''' (סימן פ') ביאר טעם אחר לזה, ששונה היא האכילה כיון שהיא נמשכת זמן מרובה [הרבה יותר מהזמן הנצרך להכנת מאכלה של הבהמה] לכן חוששים לצערה של בהמתו ויש להקדים ולהאכילה, מה שאין כן שתיה שאינה נמשכת יותר מאשר רגעים ספורים ונמצא שהזמן הנצרך להכנת מאכל לבהמתו שוה לזמן שתייתו יש לומר שצער האדם עדיף מצער הבהמה ויש להקדימו.<br /> <br /> דין זה לא שייך דווקא לבהמתו אלא גם לחיות ולעופות ולדגים בין טמאים בין טהורים שנמצאים באחריותו ומזונותיו עליך אסור לאכול קודם שידאג למאכלם.<br /> <br /> אמנם כתבו '''ילקו&quot;י'''(קסז- יא), '''הלכה ברורה'''(שסה), '''כה&quot;ח'''(נ,נג), '''שו&quot;ת שאילת יעב&quot;ץ''' (ח&quot;א סי' י&quot;ז) כתבו לדון לענין חתול או כלב המגדל בתוך ביתו דאף שמזונותיהם עליו אין עליו חיוב לדאוג למאכלם קודם למאכלו, דלא אמרה התורה אלא באותם בע&quot;ח אשר סמוכים ותלויים על בעליהם ואין מוצאים מאכלם לפניהם אלא ממה שנותנים להם, משא&quot;כ חתול וכלב ודומיהן אשר מצויים תדיר באשפתות ובכל מקום שיש שיורי מאכלים ודברים מאוסים ומזונותיהן לפניהם, אמנם בודאי יש לדון בכל מקרה לגופו של ענין, דגם תרנגולים מנקרים באשפתות ןמ&quot;מ ראוי למדקדקים להחמיר ולהקדים אף אותם למזונותיו.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn20|[20]]]<br /> <br /> כתבו '''כה&quot;ח'''(נב), '''הלכה ברורה'''(שסה) שאיסור טעימה קודם שיתן מאכל לבהמתו הוא אף כשאינו נמצא בביתו.<br /> <br /> כ''''הלכה ברורה'''(שסו) שבמקום שיש סכנה לאדם מחמת שלא טעם, האדם קודם לבהמה וי&quot;א שאף במקום שיש לו צער לאדם יש להקדימו. <br /> <br /> וכאמור, אין חיוב זה חל אלא על בעלי חיים שלו שמזונותיהן עליו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn21|[21]]], אבל אם הבעלי חיים אינם שייכים לו אין עליו החיוב לברר לפני אכילתו האם סידרו את מאכל הבעלי חיים{אבל מטעם צער בעלי חיים מוטל על כאו&quot;א לפרנס ולתת מאכל ומשקה כשרואה בע&quot;ח הרעב וצמא אף שאין מזונותיו עליו}  וכשאחרים נונתים לו לאכול ומקדימים אותו לבהמותיו אין איסור לאכול-'''כה&quot;ח'''(נא).<br /> <br /> כתב '''הלכה ברורה'''(שסו) אין איסור לאדם לתת לאכול לבני ביתו וילדיו ואורחיו הסמוכים על שלחנו לפני שמאכיל לבהמותיו, כי להם אין כלל איסור לאכול קודם, ואדרבה יש לאדם להקדים מאכל ילדיו ואורחיו לפני שנותן מאכל לבהמותיו.<br /> <br /> לגבי שבת וי&quot;ט יש להחמיר לכתחילה שלא לטעום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו אף שאכילת ויו&quot;ט מצווה היא לפיכח אם אמר אחר הברכה 'תנו לבהמה לאכול' קודם שטעם אינו חוזר ומברך כ&quot;כ '''ילקו&quot;י'''(י), '''כה&quot;ח'''(נד), '''הליכות עולם'''(אמר ד).<br /> <br /> <br /> בשו&quot;ת '''כתב סופר''' (או&quot;ח סימן ל&quot;ב) העלה שיש ספק בענין זה &quot;עלה ספק בלבי אם בשבת ויו&quot;ט דמצוה וחיוב לאכול אם גם בזה נאמר דאסור להקדי' אכילתו לאכילת בהמתו די&quot;ל מקרא לא מוכח רק אכילה דרשות צריך להקדים בהמתו משום צער בע&quot;ח ומזונותי' עליו, אבל שוי&quot;ט דמחוייב לאכול אין איסור ואפשר חיובא הוא להיות מן המקדימין וזריזי' במצוה, מ&quot;מ יש למבעי כיון דמצוה ביותר לאכול אכילת סעודה לעונג שבת ולשמח בי&quot;ט, וכל המרבה עונג בשבת ושמחה בי&quot;ט באכילה ושתי' ה&quot;ז משובח יש לומר דמותר לאכול אכילת סעודה שיש בה שביעה בשוי&quot;ט קודם לבהמתו.<br /> <br /> ובספר '''שבת של מי'''(שבת קיז,ב) שבשבת יש להאכיל את הבהמה לפני כל סעודה שאוכלים, והעיר על זה '''הגרש&quot;ז אויערבך''' שהרי הבהמה אינה זקוקה לאכול בשבת יותר ממה שאוכלת בחול ומדוע צריך להאכילה בשבת שלוש פעמים כשבחול אינה אוכלת אלא שתי פעמים.<br /> <br /> '''ג.''' '''דברי הרמ&quot;א.''' <br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה:'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כ' '''הרוקח'''(מובא בב&quot;י) שאין כל אחד צריך לטעום מהמוציא אלא כיון שהבוצע אכל רשאים המסובים לדבר. והביא ראיה מדין קידוש: כמו שבקידוש שלכתחילה נכון שיטעמו כולם מהיין ובדיעבד יצאו כולם בשתיית המקדש{'''עירובין''' מ: גבי כוס של ברכה דאי שתיא ינוקא הכוס יצאו השאר יד&quot;ח}, ה&quot;ה כאן  וכיון שהוא אכל נחשב כאילו כולם אכלו ואם אחד מהמסובים דיבר א&quot;צ לחזור ולברך.<br /> <br /> אולם '''הב&quot;י''' דחה דבריו ששם הוא מברך על דעת שישתה התינוק וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה, אבל כאן כשאחד מברך לכולם נחשב שכל אחד ברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין עניית האמן לטעימתו חשוב הפסק וצריך לחזור ולברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn22|[22]]]. <br /> <br /> וכן תמהו רבים האחרונים '''מג&quot;א''' (ס&quot;ק יט) '''שו&quot;ע הגר&quot;ז''' (ס&quot;י) '''וערך השולחן''' (ס&quot;ד), '''האליה רבה''' (סק&quot;יג) על הרוקח שלא דומה לכוס של קידוש: ששם זה ברכת המצוות ובדיעבד כששתה המברך יוצאים כולם אבל כאן כולם צריכים לאכול והרי זה ברכת הנהנין וכי יהיה עדיף השומע מאילו בירך הוא עצמו ודיבר שצריך לחזור ולברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn23|[23]]]. <br /> <br /> אולם '''הדרכי משה''' הסכים לדברי הרוקח וכתב שכל שטעם אחד יצאו כולם כיון שחלה ברכת הבוצע והבוצע טעם בלי הפסק לא שייך עוד הפסק אף למסובים.<br /> <br /> והביא (להלן סק&quot;ח) את דברי '''האור זרוע'''(ח&quot;א קמד) שכתב שאם ברך אחד המוציא די בטעימת אחד מהם ואין חובה שכ&quot;א יטעם אלא משום דהואיל ומתעבידא בי' מצוה מחמת חיבוב המצוה הורגלו כ&quot;א ואחד לטעום מן המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn24|[24]]].<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt; <br /> <br /> '''&lt;u&gt;הפסקת השומעים.&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> אם ברך אחד מן המסובין ברכת המוציא וכיוון להוציא את השומעים יד&quot;ח וכיוונו השומעים לצאת יד&quot;ח וקודם שטעם המברך הפסיקו השומעים בדיבור שאינו מענין הסעודה לכו&quot;ע צריכים לחזור ולברך {כן כתבו במפורש '''כה&quot;ח'''(ס), '''לבוש'''(סע' ו), '''עולת תמיד'''(ס&quot;ק יא).<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך בדיבור מעין הסעודה א&quot;צ לחזור ולברך (כנ&quot;ל אות א2').<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך לדברים שבקדושה (ראה אות א1).<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה הנה דבר זה שנוי במחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים:<br /> <br /> רוב האחרונים נוקטים '''להלכה כדברי הב&quot;י''' שבכהאי גונא הוי הפסק.<br /> <br /> '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק מג) פסק שמחמת כן צריך לחזור ולברך {וכ&quot;כ '''בביה&quot;ל''' ד&quot;ה אבל אחר כך} וכ&quot;כ '''כה&quot;ח'''(נח) כיון שרוב הפוסקים כמרן שו&quot;ע הכי נקטינן שאם שח חוזר ומברך ואין שייך כאן הכלל של ספק ברכות להקל (אף נגד מרן) כיון שהם לא ברכו בפה אלא רק כיונו לצאת יד&quot;ח מאחר כיון ששחו הלכה לה הכוונה וצריכים לחזור ולברך ולא חוששים לסב&quot;ל ואזלינן בתר רובא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn25|[25]]].<br /> <br /> <br /> אמנם הרבה אחרונים אע&quot;פ שהסכימו לדעת הב&quot;י מ&quot;מ כתבו שכיון שלא יצא הדבר מכלל מחלוקת ראשונים ומצאנו שהריטב&quot;א(פסחים ז:) והראבי&quot;ה(ברכות סי' קיב) סוברים שיצא יד&quot;ח יש לומר בזה ספק ברכות להקל ואף שדעת מרן שו&quot;ע לברך דעת '''החיד&quot;א'''(שו&quot;ת חיים שאל ח&quot;ב טו), '''שו&quot;ת רב פעלים'''(ח&quot;ג סי' טז), '''בא&quot;ח'''(אמור טו) שאומרים ספק ברכות להקל לכן אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה אינו חוזר ומברך ונכון שיהרהרו הברכה  בליבם קודם שיטעמו.  <br /> <br /> '''בהליכות עולם'''(ח&quot;א עמ' שמז) תחילה העיר על דברי הכה&quot;ח שאף בכהאי גונא יש לומר סב&quot;ל מספר אוהל מועד(ח&quot;א שער הברכות דרך א נתיב י) וז&quot;ל ולמדנו עתה שהמברך ברכה הצריכה לו ושמע חבירו כל הברכה מתחילה ועד סוף וענה אמן ונתכון לצאת יד&quot;ח אינו רשאי לחזור ולברך בעצמו כיון שכבר יצא יד&quot;ח כשענה אמן ואם ברך הרי זה ברכה לבטלה&quot; <br /> <br /> א&quot;כ כן גם כאן שהמסובים נתכוונו לצאת יד&quot;ח וענו אמן אם יחזרו לברך יש כאן איסור ברכה לבטלה. וא&quot;כ אין לחלק בין מוציא הברכה בפה או מתכוון לצאת בברכת חבירו וענה אמן ויש אומרים סב&quot;ל.<br /> <br /> ושוב כתב(הליכות עולם) לצדד כדברי הכה&quot;ח כיון שבלאו הכי י&quot;א שקבלנו הוראות מרן אפילו בסב&quot;ל. אולם להלכה: פסק בזה כהבא&quot;ח דאמרינן סב&quot;ל. וכן פסקו '''שו&quot;ת אורל&quot;ץ('''ח&quot;ב צד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א חמ' קעז), '''הלכה ברורה'''(שנה) שעדין יש לומר סב&quot;ל ולא לברך והוסיף(הלכה ברורה) שאם אפשר הדבר יחזרו וישמעו הברכה מאחר שלא שמע הברכה ואם אי אפשר נכון שיהרהרו הברכה בליבם קודם שיטעמו וסיים שאם רצו לחזור ולברך ולסמוך על דעת שו&quot;ע אין למחות בידם כיון שרוב האחרונים כך סוברים וכמו שאמר מרן החיד&quot;א (בשו&quot;ת חיים שאל כנ&quot;ל) שאף במקום סב&quot;ל הרוצה לסמוך על דעת מרן שו&quot;ע לברך אין למחות בידו. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;הפסקת המברך.&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> בדין הפסקת המברך (ראה אות א)<br /> <br /> כל הדיון הוא כשהמברך מוציא את המסובים והוא דיבר והם לא דיברו האם צריכים לחזור ולברך.<br /> <br /> '''הפמ&quot;ג'''(משבצות זהב סק&quot;ח) שכתב שיצאו בברכתו ולא הוי הפסק. אבל '''המ&quot;ב'''(סק&quot;מג) הוכיח מסימן ריג סע' ב שכל שלמברך היא ברכה לבטלה הוא הדין לשומעים ודחה ראיית הפמ&quot;ג וסיים שמ&quot;מ צריך עיון לדינא.<br /> <br /> '''החקרי לב'''(ח&quot;א מיו&quot;ד סיוף סי' נג) שמצדד שלא יצאו השומעים '''והבית מנוחה'''(אות יב) שיצאו השומעים ובמח' זו יש לחקור האם הוא כאילו ברך בעצמו ממש ועצם השמיע נחשבת כענייה בפיו או הוא דין מיוחד באופן הדבר כיצד מקיימים מצווה שהיא בדיבור והיינו שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה אע&quot;פ שאינה בגדר דיבור יש בה כוח לפטור את השומע וכל מעשה המשמיע מתייחס אל השומע ויש לתלות מח' אחרונים הנ&quot;ל בצדדי חקירה זו שאם הוא כאילו ענה השומע ממש אין הדבר מעכב אם הפסיק המשמיע כיון דהוי כאילו בירך השומע בעצמו וכיון שלא הפסיק השומע אין בכך כלום אם הפסיק המשמיע אבל אם הוא דין מיוחד שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה וכל מעשה המשמיע מתייחס אחר השומע לא עדיף השומע מן המשמיע וכיון שהפסיק המשמיע הוי כאילו הפסיק גם השומע.<br /> <br /> ולענין הלכה: '''בא&quot;ח'''(אמר טז), '''כה&quot;ח'''(נט), '''הלכה ברורה'''(שנח), '''יביע אומר'''(ח&quot;ח עמ' קטז), '''הליכות עולם'''(ח&quot;א שמח), '''שו&quot;ת אורל&quot;ץ'''(ח&quot;ב צד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א קעח) פסקו פה אחד שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח.<br /> <br /> והוסיף '''בא&quot;ח''' שאף אינם צריכים לחכות ולכון לברכה השניה של הבוצע, אולם '''ברכת ה'''' כתב שלכתחילה כיון שי&quot;א שגם השומעים לא יצאו יד&quot;ח ראוי להם לשתוק ולכון לצאת בברכה השניה של המברך ומ&quot;מ לא יענו אמן אחר הברכה השניה מספק שמא אינם חייבים לשמוע הברכה והוי הפסק.<br /> <br /> מ&quot;מ אם המברך דיבר אחר שאחד מהמסובים טעם כיון שאחד מהם טעם וכבר חלה הברכה א&quot;צ לחזור ולברך משום ספק ברכות- '''כה&quot;ח'''(נט), '''ברכת ה''''(קפב הערה27).<br /> <br /> אמנם '''הפסקי תשובות'''(אות יב) כתב ואם אחד מהשומעים טעם עוד לפני שהמברך הפסיק בדיבור, אף לדברי המשנ&quot;ב הכא אין חשש לאחרים שיאכלו על סמך ברכת המברך, ורק המברך עצמו (או כל אחד מהמסובים שהפסיק בדיבור לפני הטעימה) לא יוכל לאכול על סמך ברכתו כיון שהפסיק בדיבור[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn26|[26]]].<br /> <br /> והוסיף ודע, דכל האמור בזה הוא לענין ברכת הנהנין[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn27|[27]]] וכן לענין ברכת היין שבקידוש והבדלה אשר שתיית הכוס הוא לעיכובא, ולכן אם הפסיק המברך כל זמן שלא טעם הוא או אחד מהשומעים עדיין הברכה לא חלה על כלום ואין יוצאים י&quot;ח הברכה (לדעת המשנ&quot;ב), אבל בשאר מצוות הטעונות כוס אשר אין שתיית הכוס לעיכובא, כברכת אירוסין ונישואין וברכת 'אשר קידש' שבברי&quot;מ ואין טעימת הכוס במצוות אלו אלא לכבוד הברכה, ולכן די בטעימה בעלמא וא&quot;צ מלא לוגמיו, בזה אף לדעת המשנ&quot;ב יכולים היוצאים ידי חובתן לטעום הכוס אפילו הפסיק המברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn28|[28]]] בשיחה לפני טעימתו וטעימתן, אך בתנאי שאלו השותים מהכוס לא הפסיקו בשיחה. <br /> <br /> לסיכום. <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> | colspan=&quot;2&quot; |קודם שטעם<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אחר שטעם<br /> |-<br /> | rowspan=&quot;2&quot; |דברים שאינם מעין הסעודה. <br /> &lt;br /&gt;<br /> |הפסקה שומעים<br /> |הפסקה מברך<br /> |הפסקה שומעים<br /> |הפסקה מברך<br /> |-<br /> |חוזר ומברך לכו&quot;ע.<br /> |שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח.<br /> |לכתחילה אין לדבר,<br /> <br />  ואם דיבר: מח' מ&quot;ב, כה&quot;ח- שחוזר ומברך לבין שאר אחרונים שאין חוזר ומברך.<br /> |יצאו השומעים יד&quot;ח ואפילו אם רק אחד מהמסובים אכל לפני במברך.<br /> |-<br /> |דברים מעין הסעודה.<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |-<br /> |דברים דבקדושה.<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |} <br /> <br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;<br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref1|[1]]] ויש להעיר לפי זה בדעת '''המשנה ברורה''', שלענין המקדש על היין ונמצא מים פסק להלכה (שם סקע&quot;ח) כדעת המגן אברהם, ולמבואר נמצא שנקט שההפסק יסודו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ואילו בסימן מ&quot;ז (סקי&quot;ט) ובסימן ק&quot;מ (סק&quot;ו) כתב שהטעם שדיבור נחשב להפסק הוא משום שאין לברכה על מה לחול. וצ&quot;ע.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref2|[2]]]&lt;nowiki/&gt;נחלקו הפוסקים בהגדרת הזמן של תוך כדי דיבור '''כ'''&lt;nowiki/&gt;' '''מג&quot;א''' ששיעור זה הוא בשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי&quot; '''וי&quot;א''' שהוא כשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי ומורי&quot; והורה '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שעיקר להלכה הוא ששיעור זמן של תוך כדי דיבור הוא כדי אמירת שלוש תיבות (כי&quot;א הראשון) וכן דעת רוב האחרונים<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref3|[3]]] עוד בדיני הפסק עיין בסימן רו<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref4|[4]]] אכן מה שהותר ללכת בין הברכה לאכילה ואין זה הפסק הוא דוקא כששני המקומות בבית אחד כמבואר ב'''שו&quot;ע הרב'''(ס&quot;ט) שהוא מקור דברי שו&quot;ע.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref5|[5]]] דחוהו האחרונים שהולכים אחר כוונתו: שאם כוונתו לאכילה אם לעס והחיח כבר נהנה לא חשיב הפסק דחשיב התחיל במצוה(באכילה), אבל אם כוונתו לטעימה בלבד הרי לדעת מרן אפילו בבולע עד שיעור כזית אין צריך לברך שכיון שמחשבתו לטעימה אין צריך לברך. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref6|[6]]] ראה '''שעה&quot;צ''' סימן רטו ס&quot;ב. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref7|[7]]] המחלוקת היא האם לומדים את שאר המצוות מדין תפילין או לא: לפי '''פמ&quot;ג, ורע&quot;א''' כיון שברכת תפילין של יד עולה גם לתפילין של ראש, לגבי תפילין של ראש לא היה לברכה על מה לחול, וכשבא להניחן חשוב הפסק בין הברכה לבין עשיית המצווה ומכאן לומדים לכל המצוות. ולפי '''הזבחי צדק'''(סימן יט ס&quot;ק כג)''', באר יעקב'''(סימן כה) כתבו לחלק בין הפסק אחר שכבר הניח תפילין של יד שאע&quot;פ שהברכה עולה גם לתפילין של ראש מ&quot;מ היה לברכה על מה לחול לבין שאר ברכות המצווה ומפסיק קודם שחלה הברכה.   <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref8|[8]]] כתב &quot;הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקה&quot;. והסביר '''בפני יהושע''', הא דכתב רש&quot;י צורך ברכה, פירושו אע&quot;ג שאינה צורך ברכה של עצמה, דאדרבה אם יאכל מיד טפי עדיף, אפ&quot;ה מיקרי צורך ברכה לגבי הך, דשמא ישכח אח&quot;כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק (מחשש שידבר) ויצטרך לברך שנית, וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה, אבל אם אומר הביאו מלח או ליפתן דזה רק שיהיה טעם טוב בפת, לא הוי צורך ברכה וחשיב הפסק וצריך לברך שוב. ור' יוחנן סבר דאפי' הביאו מלח הביאו ליפתן הוי צורך ברכה, כיון שזה מעניין ברכת המוציא, כמ&quot;ש רש&quot;י דאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם, אבל גביל לתורי הוי הפסק, דאין זה קשור לברכת המוציא כלל. ורב ששת סבר אפי' גביל לתורי א&quot;צ לחזור ולברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאכול לפני שיתן לבהמתו ואין לך צורך ברכה גדול מזה.<br /> <br /> 34  דכתבו הביאו מלח וכו', ואנו אין רגילין להביא על השולחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב, ומשמע דסברי דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק דאין זה צורך פרוסת המוציא, אע&quot;פ שהוא מצרכי הסעודה.<br /> <br /> 35  '''ולכאורה''' קשה על דברי רב דאמר גביל לתורי הוי הפסק, והרי הוא דאמר שאסור לאדם לאכול קודם שיתן לפני בהמתו, כמ&quot;ש דאמר רב אסור לאדם וכו'. '''ותירץ המעדני יו&quot;ט''' (סק&quot;ו) די&quot;ל דאף שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו, מ&quot;מ לא הוי מילי דברכה, דלשיטת רש&quot;י רק שיחה שהיא &quot;לצורך ברכה&quot; לא הוי הפסק.<br /> <br /> 36  וכדבריו פסקו '''הרא&quot;ש''' (פ&quot;ו סי' כב), '''המאירי''' (מ.) (ד&quot;ה &quot;כיון&quot;), '''הנימוקי יוסף''' (מ.), תוס' ר' יהודה שירלאון (מ.), '''הראבי&quot;ה''' (סי' קיב ד&quot;ה &quot;אמר&quot;)<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref12|[12]]] '''בדרישה''' (סי' קסז) (ד&quot;ה &quot;בב&quot;י&quot;), העיר על דברי הב&quot;י דאין הכרח שהרמב&quot;ם יחלוק על פסק כל הנך רבוותא דס&quot;ל שדוקא מעניין &quot;פרוסת המוציא&quot; אינו נקרא הפסקה, ומ&quot;ש תנו לפלוני לאכול, אטו גרע זה ממה שאמר תנו מאכל לבהמה, שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפי' עשיר, שהוא מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמה. ז&quot;א תנו לפלוני לאכול נלמד במכ&quot;ש, ומה אמירת גביל לתורי שהיא מצרכי הבהמה ונחשבת כצורך פרוסת המוציא, כ&quot;ש תנו לפלוני לאכול שהיא מצרכי האדם שיחשב צורך פרוסת המוציא שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, דמצוה בפרנסת האדם יותר מהקדמת מזונות לבהמה. אולם '''המאמר מרדכי''' (סי' קסז ס&quot;ו) דחה את דברי הדרישה, שהרי בבהמה יש חומרא שאין באדם דמזונותיה עליך לכן צריך להקדימה, ועוד שאינה אוכלת אם לא יתנו לה, ומאחר דאיכא קרא המוכיח דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ממילא הוי צורך לפרוסת המוציא, כיון דאינו יכול לאכול קודם לכן. משא&quot;כ (באדם) שאומר תנו לפלוני לאכול דאין מזונותיו עליך, ואין פסוק שאוסר לאכול לפני שיתן לו, ועוד, לא מסתבר לתת לו לפניך, דמאי חזית שהוא יותר ראוי ממך, א&quot;כ תנו לפלוני לאכול לא הוי צורך פרוסת המוציא אלא מעניין הסעודה הוא, וא&quot;כ הרמב&quot;ם אכן חלוק על שאר הפוסקים.<br /> <br /> '''וכתבנו''' לעיל שכדברי הרמב&quot;ם פסקו רבים מן הראשונים והם: הרא&quot;ש, המאירי, הנימוקי יוסף, תוס' ר' יהודה החסיד, הראבי&quot;ה והריטב&quot;א, דכל ששח בדברים שהם מצרכי הסעודה לא הוי הפסק, ואם הדרישה היה רואה את הראשונים הללו בהכרח שהיה מודה לדברי הרמב&quot;ם, דכל ששח &quot;מצרכי הסעודה&quot; לא הוי הפסק, ורק לדבריו שהרמב&quot;ם חלוק על כולם הסביר כך כדי שלא יחלוק על כולם.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref13|[13]]] אפשר גם לדקדק מלשון שו&quot;ע שכ' אינו צריך לברך משמע שאם ברך ודיבר אינו חוזר אבל לכתחילה לא ידבר.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref14|[14]]] ומה שכ' בגמ' בלשון אסור אולי הוא גורס 'לא יתן'.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref15|[15]]] '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ז) הוכיח דגביל לתורי הוי צרכי סעודה, מהא דכתוב אסור לאדם &quot;שיאכל&quot; קודם שיתן לבהמתו, דדוקא לאכול לפני בהמתו אסור אבל לטעום שרי, דהיכן שאסור לטעום חז&quot;ל אמרו מפורש שאסור, כמ&quot;ש בשבת (ט:) אסור לטעום עד שיתפלל. וכן בפסחים (קה.) אסור לטעום עד שיבדיל. משא&quot;כ הכא לא אסרו אלא אכילת סעודה, ולא טעימה. וא&quot;כ כיון שיכול לטעום מהפת לפני שיתן לבהמתו מוכח דגביל לתורי לא הוי צורך ברכה, אלא צורכי סעודה. '''אלא דהמג&quot;א''' (סק&quot;יח) כתב דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, ולפי&quot;ז גביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. וקשה, דבתחילת דבריו כתב דגביל לתורי הוי צורכי סעודה. ויישב '''המחצה&quot;ש''' (סקי&quot;ז), דמ&quot;ש המג&quot;א דמאכל בהמה הוי צורך סעודה לא דקדק בלשון, כיון דלדידן אין נפק&quot;מ דגם צורך סעודה דינו כצורך המוציא, ולפי&quot;ז אה&quot;נ דגביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא, אלא כיון שפסק השו&quot;ע כהרמב&quot;ם דכל שהוא לצורך סעודה לא הוי הפסק, אז גם גביל לתורי לא הוי הפסק.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref16|[16]]] הנ&quot;מ אם חיובו מהתורה או מדרבנן הוא אם חייב להפסיק בין הברכה לטעימה כששכח לתת אוכל לבהמתו: וכאמור מסקנת הפוסקים שלא להפסיק לכתחילה, אלא יטעם מעט ואח&quot;כ יצוה לתת המאכל לבהמותיו וכ&quot;ש שלא יצא בעצמו לחוץ כדי לתת להם לאכול דהליכה מבית לחוץ הוא הפסק גמור.     <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref17|[17]]] הערה 108-אך יש לדעת, שאם כי מצוה זאת ד&quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת&quot; חיובה חלה על האדם לפני שהולך לאכול, מ&quot;מ גם בלא אכילתו, אם יודע שבעלי החיים שתחת רשותו רעבים או צמאים ומונע מהם מאכלם ושתייתם עובר על &quot;צער בעלי חיים&quot;, דוכי אדם אשר צם ומתענה כל היום (ובימי תעניות ציבור) לא יהיה חוב לתת לבהמותיו מאכלם ושתייתם!<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref18|[18]]]&lt;nowiki/&gt;בשו&quot;ת '''כתב סופר''' (או&quot;ח סימן ל&quot;ב) שהביא '''בשם אביו''' לדחות ראיה זו שיש לומר שכשבא לשתות בעצמו צריך להקדים בהמתו קודם, אבל כשבא לתת לחבירו צריך להקדימו לפני בהמתו. ולפי דבריו הבהמה קודמת לשתיית האדם ואם הפסיק בין ברכה לטעימה ואמר תנו לבהמה לשתות לא הוי הפסק כיון שזה חשוב צורך סעודה וכ&quot;כ '''יפה ללב'''(אות יב).<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref19|[19]]] כן מבואר '''באור החיים'''(בראשית כד יט) שכשמצטער אדם צער גדול מחמת רעב קודם הוא לבהמתו <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref20|[20]]] ומ&quot;מ מצינו '''בחרדים''' (פי&quot;ד) &quot;מעשה היה בדורינו שהרב המקובל הגדול כמוהר&quot;ר יצחק אשכנזי ז&quot;ל הסתכל בפני ת&quot;ח אחד ואמר לו נרשם בפניך עוון צער בע&quot;ח, והיה אותו ת&quot;ח מצטער ומפשפש בדבר, עד שמצא אשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבוקר, אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר, ואז ציוה עליה וזירזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבוקר בבוקר, ואחר שנתקן הדבר והרב לא ידע הסתכל בפניו ואמר לו סר עווניך (וצריך אדם לתת שימת לב למצוה זו, וכגון בעת עשיית הכפרות בעשי&quot;ת כשמביא התרנגולים לביתו, ולפעמים משתהים שם איזה שעות, ובאותו זמן הלא הם תחת רשותו, ופעמים שאוכל לחמו באותן שעות, ומצוי מאד שהעופות לא קיבלו מזונותיהן ושתייתם זה שעות רבות, ויש בזה משום עבירה על מצוה זו, וגם צעב&quot;ח  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref21|[21]]] '''בפמ&quot;ג''' (מ&quot;ז סק&quot;ז) מביא דמה ראיית הספר חסידים (המובא במ&quot;א סקי&quot;ח) מרבקה דבשתיה קודם האדם לבהמה, הלא רבקה בודאי לא היתה מחויבת להקדים הבהמות כי הלא אינם שלה וכו', ומתרץ דאכן אין כוונת הס&quot;ח להביא ראיה מרבקה אלא מאליעזר שאמר והיה הנערה וכו' ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה אותה הוכחת וכו', וצריך להגיה בס&quot;ח ובמג&quot;א 'שאמר' ולא 'שאמרה'.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref22|[22]]] '''המהריק&quot;ש בערך הלחם''' כתב שראה למרן הב&quot;י שנהג בזה דלא כרוקח.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref23|[23]]] '''ערוך השולחן'''(סע' טז) יישב את קושיית האחרונים דהנה זה ודאי שגם בקידוש והבדלה כ&quot;א מחוייב לשתות גם כן שהרי כ&quot;א מחוייב בקידוש, וזה אי אפשר בלא שישתה. ואעפ&quot;כ השומעים יוצאים יד&quot;ח השתייה בשתייתו של המברך ואם כן גם באכילה של רשות כיון שמברך ומחייב את עצמו כולם יוצאים יד&quot;ח בטעימת המברך. במילים אחרות המברך מייחס אל השומעים לא רק את ברכתו אלא גם את אכילתו ולכן כשאכל הוא הרי זה כאילו אכלו הם ורק אח&quot;כ שחו. <br /> <br /> וביאור דבריו כדברי '''הגר&quot;ד כהן''' בביאור כוונת הרמ&quot;א שע&quot;י קביעות המברך עם שאר האוכלים בחבורה אחת נחשבת אכילת המברך כאילו אכלו כולם. כמבואר '''בריטב&quot;א'''(ברכות פ&quot;ג סי&quot;ח) &quot;שכשיש קביעות וצירוף שאחד יברך ויוציא האחרים יד&quot;ח אף שהשומע שח בין הברכה לשתיה כיון שעשו צירוף ובירך האחד להוציאם וטעם מן הכוס הרי כאילו שתו כולם ונפטרו&quot; וזה ע&quot;פ דבריו (ברכות מב:) &quot;שכשהן דרך קביעותן וחבורה אחת הן כגוף אחד.<br /> <br /> '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(צהר אהל ברוך עמ' רלח) ביאר שכשם שהברכה נאמרת על כל הכזיתים שהאדם אוכל כך היא נאמרת על כל הכזיתים שיאכלו השומעים ומימלא נחשבת טעימתם כטעימה השנייה של המברך עצמו וא&quot;כ הדיבור לפני כן אינו הפסק כמו באדם אחד ששח בין הטעימה הראשונה לשנייה.       <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref24|[24]]] וכתב ע&quot;ז '''הביה&quot;ל''' שהמעיין בדברי האור זרוע יראה דלא עוסק כלל בנידון של הרוקח אלא מדובר שיש פת לפני כל אחד ואחד וברך הבוצע על הפת שלפניו ועל זה כתב שאין המסובין צריכים לטעום מאותו פת שברך עליה המברך וכוונתו שדי בכך שיטעם כ&quot;א מהפת שלפניו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref25|[25]]] '''בה&quot;ט''' (סקי&quot;א) בשם ט&quot;ז כתב שמשום כך טוב שהמברך יכוין בדעתו שאינו רוצה להוציא י&quot;ח רק מי שלא יפסיק בדברים וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref26|[26]]] וכמבואר '''בביה&quot;ל''' (ד&quot;ה אבל) דהטעם שאין השומעים יוצאים י&quot;ח הברכה כשהפסיק המברך משום שהברכה עדיין לא חלה כלל על שום טעימה, ולכן אם אחד מהמסובים טעם עוד לפני ששח המברך, שוב חלה הברכה, ויכולים על סמך זה גם שאר המסובים לאכול אעפ&quot;י שהמברך הפסיק ושח לפני טעימתו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref27|[27]]] וכ' '''בברכת הבית (סי' כ&quot;ה סעי' י&quot;ח)''' ובברכת המצוות - אם מברך גם בשביל עצמו וגם בשביל אחרים, והוא הפסיק בין הברכה למצוה, באנו למחלוקת הפמ&quot;ג והמשנ&quot;ב לענין אם האחרים יצאו ידי חובתן, וכאמור רוה&quot;פ ס&quot;ל דהאחרים שלא הפסיקו יצאו ידי חובתן ובפרט אם המברך שגג או נאנס לאחר שבירך, ואם לא בירך כלל בשביל עצמו אלא בשביל להוציא אחרים, בזה אפילו אם הפסיק המברך במזיד לפני שהאחרים התחילו במצוה בכל זאת יצאו הם י&quot;ח, שהרי לא בירך בשביל עצמו רק בשבילם, ואם הם הפסיקו לא יצאו י&quot;ח.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref28|[28]]] (הערה 92) ואפילו המברך כיון גם להוציא עצמו כי רצה גם הוא לטעום מהכוס מ&quot;מ אין זה מעכב שתיית האחרים שיצאו י&quot;ח, והטעם משום שברכת היין חלה כבר על ברכת המצוה, כי כאמור אין שתיית היין באלו המצוות לעיכובא, ולא בא כוס היין אלא לכבוד ברכת המצוה, ולכן כל אחד שלא הפסיק יוכל לשתות מהיין גם אם המברך הפסיק ולכן אין מקפידין שהמסדר קידושין או המברך בופה&quot;ג בשבע ברכות שתחת החופה לא יפסיק בדיבור עד שיטעמו החתן וכלה, ואף אם מדובר במסדר קידושין או מברך שבע ברכות שנוהג גם בעצמו לשתות מהכוס מ&quot;מ לית לן בה, ורק הם בעצמם לא יוכלו לשתות<br /> &lt;br /&gt;</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A7_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=17089 2021-08-19T16:14:33Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {[תחרות כתיבה]}<br /> '''הפסק בין ברכה לאכילה.'''<br /> <br /> יש לחלק סעיף זה לשלושה חלקים '''א'''. 1) הפסק בדברים שלא מעין הסעודה 2)ודברים מעין הסעודה. '''ב'''. פרטים באיסור אכילה קודם שיתן לבהמתו (אכילה, שתיה, שבת, בהמת חבירו, קטן או בהמה). '''ג'''. דברי הרמ&quot;א.<br /> <br /> '''א1'''. '''הפסק בדברים שלא מעין הסעודה'''<br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה:'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> הגמרא בברכות(מ ע&quot;א) מביאה מחלוקת לגבי סוגי ההפסק בין ברכה לאכילה: &lt;nowiki&gt;'''&lt;/nowiki&gt;רב&lt;nowiki&gt;'''&lt;/nowiki&gt; - אם הבוצע אמר לחברו, לפני שטעם מהפרוסה, &quot;טול מפרוסת הברכה&quot;, אע&quot;פ שסח בינתיים אין זה הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. אך אם אמר להביא לפניו מלח או ליפתן, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;'''רבי יוחנן'''&lt;/nowiki&gt; – אפילו אם אמר להביא לפניו מלח וליפתן אינו צריך לחזור ולברך, אך אם אמר לתת מאכל לבהמתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;'''רב ששת'''&lt;/nowiki&gt; – אפילו אם אמר לתת מאכל לבהמתו, אין זה הפסק מפני שאסור לאכול לפני שייתן מאכל לבהמתו.<br /> <br /> מגמרא זאת משמע להדיא שאם דיבר דברים אחרים שאינם מעניין הברכה, צריך לחזור ולברך.<br /> <br /> '''טעם''' האיסור להפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה:<br /> <br /> מבואר '''בתוספות''' שזהו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ומשמע מכך שבאופן שהפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו לא יהא בדיבורו משום &quot;הפסק&quot;. <br /> <br /> ואולם כתב '''בביאור הגר&quot;א''' (סימן מ&quot;ז ס&quot;ח) שכתב '''בדעת הרא&quot;ש''' שטעם האיסור הוא משום שאין לברכה על מה לחול שהרי על ידי שהפסיק בדיבור נותקה השייכות בין הברכה לאכילה.<br /> <br /> ומצינו שנחלקו בזה '''הפוסקים''':<br /> <br /> '''המגן''' '''אברהם''' (רע&quot;א סקל&quot;ב) פסק שהמקדש בטעות על מים וסבור היה שזהו יין צריך לחזור ולקדש, ואם בשעה שקידש היה בדעתו להוסיף ולשתות יין נוסף מלבד יין הקידוש, אינו צריך לחזור ולברך ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot;.<br /> <br /> ואולם '''הגאון''' '''רבי עקיבא איגר''' בהגהותיו השיג עליו כיון שברכת הקידוש לאו ברכה היא שוב ברכה זו גורמת ל&quot;הפסק&quot; בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיין היין.<br /> <br /> בספר '''מנחת שלמה''' (ח&quot;א סי&quot;ח) ביאר דעתו של המגן אברהם, ש&quot;הפסק&quot; הבא מכח דיבור יסודו משום היסח הדעת וכמבואר בתוספות בסוגייתנו, ולכן, הרי בשעה שקידש והיה סבור שהוא מקדש על יין לא הסיח דעתו מהברכה ולכן אין זה נחשב ל&quot;הפסק&quot;, ואולם מדברי הגאון רבי עקיבא איגר החולק עליו מבואר שסובר שהדיבור אינו מפסיק מטעם &quot;היסח הדעת&quot; אלא משום שגורם שלא יהא לברכה על מה לחול ומשום כך לאחר שהוברר שקידש על מים נמצא שברכת הקידוש הפסיקה בין ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot; לשתיתו ואין לברכה על מה לחול[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn1|[1]]].<br /> <br /> פסיקת הלכה.<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' &quot;ויאכל מיד, ולא יסיח בין ברכה לאכילה, ואם שח צריך לחזור ולברך&quot; {כיון שהוא מנתק בין הברכה לאכילה}.<br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לו) שאין להפסיק אפילו בתיבה אחת נחשבת הפסק כל שאינה לצורך אכילה. <br /> <br /> '''העולת תמיד''' (ר&quot;ו סק&quot;ג) הסתפק האם הפסק בדיבור נחשב להפסק רק אם הפסיק בדיבור בן שלש מילים לכל הפחות [בדומה להפסק על ידי שהייה ששיעור השהיה הוא כדי ענית שלום לרב שהוא ג' מילים], או שמא גם דיבור בן מילה אחת נחשב להפסק. <br /> <br /> <br /> '''התבואות שור''' (סימן י&quot;ט סקי&quot;ג) נקט שאין צורך בשלש מילים, והוכיח זאת מלשון '''הטור''' (שם) שכתב: הא דשיחה הוי הפסק, דוקא בשח דברים שאינן צרכי שחיטה, אבל אם דיבר מצרכי השחיטה כגון '''&quot;הביאו לשחוט&quot;''' וכיוצא באלו לא הוי הפסק&quot;. והנה באמירה שהביא לדוגמא ישנם שתי מילים בלבד, ומשמע שאילו השיחה לא היתה מענין השחיטה גם שתי המילים היו נחשבות ל&quot;הפסק&quot;.<br /> <br /> וכן כ' '''הלכה ברורה'''(שנא), '''כה&quot;ח'''(מד) והוכיח כן מהשו&quot;ע שאם אמר 'הביאו מלח או הביאו לפתן' שאינו חוזר דהוי מצרכי הסעודה הא כשאינו מצרכי הסעודה הוי הפסק אף שזה עדיין תוך כדי דיבור.<br /> <br /> וכן כ' '''ברכת ה''''(ח&quot;א קמז) והוכיח מדברי שו&quot;ע (סימן נט ד) שכתב שאין לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק ומוכח שאף מילה אחת חשובה הפסק. <br /> <br /> <br /> כתבו '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לד), '''כה&quot;ח'''(מד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א עמוד קנג) שלכתחילה אין להפסיק '''בשתיקה''' יותר מכדי דיבור[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn2|[2]]] בין הברכה לאכילה ובדיעבד כשלא הסיח דעתו אינו חוזר ומברך. ואם הפסיק '''בדיבור''' צריך לחזור ולברך .<br /> <br /> ולכן כ' '''ילקו&quot;י'''(סעיף ד) מה שנוהגים בשבת שאחר ברכת המוציא פורסים בסכין את כל הפת להכינו לבציעה לכל המסובים ורק אחר החיתוך טועמים מהלחם אין נכון לנהוג כן לכתחילה ואם המברך טעם קודם יש להקל {כיון שיצאו יד&quot;ח בזה בטעם המברך כברכת הקידוש}.<br /> <br /> '''ובשער הציון'''(כח) כתב שצריך לזהר שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע שאף ההליכה חשובה הפסק וכן כתב '''כה&quot;ח'''(מה).[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn3|[3]]] אא&quot;כ הוא לצורך אכילה שאי אפשר בענין אחר כגון שאינו יכול לברך במקום אכילתו מחמת נקיות דאז הוי כדיעבד.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn4|[4]]]<br /> <br /> לגבי הפסק בדיבור '''בין לעיסה לבליעה''' ישנה מחלוקת באחרונים- דעת  '''השל&quot;ה''' שלכתחילה וודאי שצריך להיזהר בזה מ&quot;מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו אינו צריך לחזור ולברך, ודייק מלשון שו&quot;ע שכתב &quot;יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה&quot; משמע מלשונו שדוקא בין ברכה לטעימה צריך לחזור ולברך אבל אם טעם אף שטרם בלע אם שח אינו צריך לחזור ולברך.<br /> <br /> ודעת '''המג&quot;א, א&quot;ר''' שהמדבר בין לעיסה לבליעה נקרא הפסק וחוזר ומברך ודין זה אפילו בדיעבד כיון שכל זמן שלא בלע אפילו שלועס לא נקרא אכילה והביא ראיה שבסימן רי פסק השו&quot;ע שאם טועם ולא בלע אינו צריך לברך א&quot;כ עיקר הברכה היא על הבליעה משמע שאם לא בלע לא נקרא אכילה ונקרא הפסק.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn5|[5]]]<br /> <br /> לכן פסק '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה) לכתחילה אין לדבר קודם שיבלע ובדיעבד שדיבר בעודו לועס צ&quot;ע אם חוזר ומברך {והביא את '''החיי אדם''' שכ' שאפילו לא בלע אלא רק טעם שמצץ בפיו מן הלעיסה אינו צריך לחזור ולברך}.<br /> <br /> '''ובא&quot;ח'''(אמור יד), '''כה&quot;ח'''(מה), '''אורל&quot;ץ'''(ח&quot;ב שא), '''יביע אומר'''( ח&quot;ה טז) פסקו כדעת השל&quot;ה שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים.<br /> <br /> אולם '''הברכת ה''''(ח&quot;א קנב) פסק שמיד אחרי הכנסת האוכל לפה נחשב שהתחיל באכילה ורשאי לדבר, מפני שהתחיל בפעולה המכשרת את האכילה שאי אפשר לאכול בלי להכניס את האוכל לפה, וטעמו עמו שכן כתב '''הלכות קטנות''' שכן מפורש '''במאירי'''.<br /> <br /> לגבי הפסק בדברים שבקדושה: ישנה מחלוקת האם חשוב הפסק או לא: '''ביאור הלכה'''(ס' כה ס&quot;ט)''',מג&quot;א[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn6|'''[6]''']]''','''הפמ&quot;ג'''(א&quot;א סימן נא ס&quot;ק ג')''', רע&quot;א'''(סימן רו סעיף ג) שכתבו שאסור לענות אמן או דברים שבקדושה ואם ענה הדבר תלוי במחלוקת אחרונים[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn7|[7]]], ולפי דברי '''פמ&quot;ג ורע&quot;א''' משמע שחוזר ומברך, ולפי '''הט&quot;ז''' זה לא הפסק.  ''' '''<br /> <br /> לכן כתבו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''הלכה ברורה'''(שנט), '''ילקו&quot;י'''(הלכה ז'), '''כה&quot;ח'''(מד) שאם רבים מסובין בסעודה ולכל אחד יש כיכר ומברך לעצמו לא יענה אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם הוא על ברכתו ומ&quot;מ אם טעה וענה אמן שאין חוזר ומברך משום שיש בזה מחלוקת, וספק ברכות להקל.<br /> <br /> '''והגרש&quot;ז אויערבך''' כ'(שש&quot;כ פמ&quot;ח ס&quot;ז והע' לח-לט) בדיעבד אם ענה על אותו סוג של ברכה אינו חוזר ומברך{כגון שחבירו ברך אותה ברכה שהוא ברך עכשיו} אך על ברכה אחרת חוזר ומברך. וכן אם שמע קדיש או קדושה או ברכו בין ברכה לטעימה אין לענות עמהם.<br /> <br /> <br /> ומובא '''בילקו&quot;י''' (שם בהערות) שאם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> <br /> אם אמר בשכמל&quot;ו כ' '''שעה&quot;צ'''(ס' רט ס&quot;ק יב) שנחשב הפסק.<br /> <br /> אם ברך על הפת ובטעות חזר וברך שוב דעת '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' י&quot;ח) שיש לעין אם הברכה השניה נחשבת כהפסק בין הברכה הראשונה לאכילה וצריך לברך שוב, או שהברכה השניה נחשבת לעיקר הברכה. וכתב שלא מסתבר שברכה לבטלה תיהפך לעיקר אך מ&quot;מ נראה שכיון שזוהי ממש אותה ברכה אפשר שאין זה נחשב הפסק, אף שהיא לבטלה. וכ&quot;ש באופן שטעה וחשב שאסור לו לאכול אם לא יברך ולפי טעותו לא עשה שום הפסק שמותר לו לאכול על סמך ברכתו.<br /> <br /> ולגבי הפסק בניגון בין הברכה לאכילה כ' '''שו&quot;ת מנחת יצחק'''(ח&quot;ז סי' ט) '''ובשו&quot;ת שבט הלוי'''(ח&quot;ה סי' טז) שלכתחילה אין להפסיק בכך אבל בדיעבד כ' בשו&quot;ת שבט הלוי שאין חוזר ומברך.<br /> <br /> ולענין הפסק קודם לבליעה בדברים שבקדושה כ' '''שו&quot;ת יביע אומר'''(ח&quot;ה טז), '''הלכה ברורה'''(שסג), '''ילקו&quot;י'''(ז) שרשאי אף לכתחילה לענות אחריהם. <br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''כה&quot;ח'''(טו) שלכתחילה יזהר שלא לדבר עד שיאכל כזית אבל אם דיבר אף כשלא אכל כזית אין זה חשוב הפסק העיקר שיאכל אחר הברכה.<br /> <br /> ובטעם הדבר שיש להקפיד על כך באכילת לחם ישנם שלושה סיבות: הרשונה כ' '''הדגול מרבבה'''(על מג&quot;א ס&quot;ק ז) שדברים הבאים בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לפניהם משום שנטפלים לפת, ודווקא שאכל כזית נגררים שאר המאכלים ונטפלים לפת, אבל פחות מכזית אין האכילה זו חשובה שיגרר מה שיאכל אח&quot;כ לפטרו מן הברכה, ולכן החמירו שלא לדבר, כדי לזרז גמר אכילת הכזית. <br /> <br /> '''ואשל אברהם''' ביאר שהואיל ושיעור הפת המצריך נט&quot;י הוא כזית אם כן יש להסמיך את הנטילה לאכילת כל הכזית. <br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סי' ר&quot;י וסק&quot;א הו&quot;ד במשנ&quot;ב סי' קע&quot;ח סקכ&quot;ח) שכל זמן שלא אכל כזית פת קודם שיצא ממקומו, דינו כמו דברים שאין טעונים ברכה לאחריה במקומם, שהרי אין כלל חיוב בברכה אחרונה, ואסור לו לאכול במקום שהלך על סמך הברכה שבירך במקומו הראשון, ואף אם חזר למקומו יצטרך לברך שוב, ולכתחילה אפילו מחדר לחדר באותו בית אין ללכת לפני גמר אכילת כזית, ולכן יש לכתחילה לאכול תיכף ומיד כזית בלא הפסק דיבור, שמא ישכח ויצא וכדו'.<br /> <br /> לסיכום: <br /> <br /> <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |הפסק בין ברכה לאכילה<br /> |הפסק בין לעיסה לבליעה<br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> בשתיקה<br /> |שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור ובדיעבד כשלא הסיח דעתו לא חוזר ומברך.<br /> |<br /> <br /> <br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> דיבור<br /> |<br /> <br /> <br /> חוזר ומברך<br /> |שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים<br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> <br /> דברים שבקדושה<br /> |לכתחילה אין לענות ואם ענה אין חוזר ומברך מדין סב&quot;ל ואם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> &lt;br /&gt;<br /> |<br /> <br /> <br /> <br /> רשאי לכתחילה לענות<br /> |} <br /> <br /> <br /> '''א2'''  &lt;u&gt;'''הפסק בדברים מעין הסעודה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt;         <br /> <br /> איתה '''בברכות מ.''' (לעיל בראש הסיכום) מחלוקת אמוראים לגבי הפסק בדיבור מעין הסעודה והראשונים פסקו כרב ששת.<br /> <br /> '''ב&quot;י''' הביא מחלוקת ראשונים בהגדרה מהי שיחה שנקראת צורך סעודה: ודייק מלשון '''רש&quot;י'''(ד&quot;ה &quot;טול ברוך&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn8|[8]]])''', תוס''''(ד&quot;ה &quot;הבא&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn9|[9]]])''', טור, מרדכי''' (סי' קל)''', רשב&quot;א בתשובה''' (ח&quot;א סי' רח) שדוקא הפסק שהוא צורך הברכה או צורך הפרוסה כגון 'הביאו מלח' או 'תנו מאכל לבהמה' שזה צורך פרוסת המוציא כיון שאסור לאכול קודם שיתן לבהמה. אבל אם שח בדברים אחרים שלא שיכים להמוציא ואפילו בענין צורך הסעודה הוי הפסק[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn10|[10]]].<br /> <br /> אבל '''הרמב&quot;ם'''(פ&quot;א מהל' בר' ה&quot;ח) משמע שכל שהוא צורך סעודה ומעניני האכילה לא הוי הפסק שהרי כ' הרמב&quot;ם שאם אמר 'תנו אוכל לפלוני' לא הוי הפסק[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn11|[11]]].<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י'''(ד&quot;ה &quot;ויאכל&quot;), נראה מדבריו דכל שהשיחה &quot;מעניין האכילה&quot; לא הוי הפסק וא&quot;צ שתהא השיחה מעניין פרוסת המוציא בדוקא, דהא תנו לפלוני לאכול, לא משמע מלישניה לאכול מפרוסת המוציא<br /> <br /> וסיים הב&quot;י שכיון שהוא ספק ברכות נקטינת לקולא כרמב&quot;ם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn12|[12]]]. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת ההלכה.'''&lt;/u&gt; ''' '''   ''' '''<br /> <br /> פסק '''שו&quot;ע''' &quot;אם היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכים עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר 'הביאו מלח' או 'הביאו לפתן'{בקשה זו היא מעין הברכה שצריך את המלח והלפתן כדי ללפת את הפת}, 'תנו מאכל לפלוני לאכול'{בקשה זו היא מעניין הסעודה אף שאינה קשורה לברכה} 'תנו מאכל לבהמה'{ בקשה זו היא מעין הסעודה משום שאסור לאכול קודם שייתן לבהמתו}, וכיוצא באלו אין צריך לחזור ולברך&quot; <br /> <br /> מתבאר לנו שיש שני אופני היתר להפסיק בשיחה. '''א.''' דברים שהם צורכי הסעודה (הבא מלח הבא ליפתן). '''ב.''' אם עומד לפניו מצוה אשר אם לא יקיימנה לפני אכילתו יעבור על איסור (תנו מאכל לבהמה).<br /> <br /> הוסיפו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לז), '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג) שאף אם הפסיק אחר הברכה בדברים שאינם מענין ברכת המוציא אבל הם מענין הסעודה כגון אמר 'הביאו תבשיל', 'הביאו סכין או כלי סעודה' וכיוצא בזה לא הוה הפסק.<br /> <br /> כ' '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' ט&quot;ו) שאם הפסיק בדבר שהיה סבור שהוא לצורך הסעודה או הברכה ואח&quot;כ ראה שטעות בידו אין זה נחשב הפסק. '''וכתב עוד''' ב (פמ&quot;ח הערה י&quot;ד) דמסתבר שדווקא לאחר ברכת המוציא אמרינן שצרכי סעודה לא הוי הפסק (וה&quot;ה בשאר ברכות על שאר מאכלים הפסקה לצורך הנוגע אכילת אותו מאכל), אבל אם בתוך סעודתו מברך על היין או על פירות וכדו' ולפני שטעם הפסיק בדיבור בענינים שהם צרכי הסעודה (ואינם לצורך אכילת הפירות או שתיית היין), אף על פי שהוא עדיין בתוך הסעודה, מ&quot;מ חשיב הפסק גמור.<br /> <br /> ישנה מחלוקת בראשונים אם בזמנינו כשהפת מוטעם ולא צריך מלח ואמר הביאו מלח כ' '''שו&quot;ת הרשב&quot;א'''(סימן מח) אם בשעה שבצע נתכון לאכול בלא מלח ונמלך הוי הפסק ולפי '''הרמב&quot;ם'''(לעיל) דלא בעינן שיהיה הדיבור צורך המוציא דוקא ושרי בכל שהוא צורך סעודה אפילו נמלך לא הוי הפסק.<br /> <br /> '''ולענין הלכה:''' פוסקים '''כרמב&quot;ם''' ומכ&quot;ש לדעת המקובלים שיש ענין בהטבלת הפת במלח שאף אם היתה הפת נקיה ויפה או מתובלת ואמר הביאו מלח לא הוי הפסק אחר הברכה- '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג), '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לח), '''ט&quot;ז'''(סק&quot;ז) ועוד.<br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לט) שאמירת 'תנו מאכל לפלוני' אין הבדל בין אם הוא עני או עשיר.<br /> <br /> כ' '''הלכה ברורה'''(שנד) כל מה שאמרנו בגמרא שאם הפסיק בהם בין ברכת המוציא לבין הטעימה אינו חוזר היינו דווקא בדיעבד אבל לכתחילה אינו רשאי להפסיק ואפילו לומר 'תנו מאכל לבהמה'[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn13|[13]]] וכן פסק '''הרמ&quot;א''', '''בה&quot;ג'''(ברכות ז), '''כלבו.'''<br /> <br /> '''ב''' פרטים בענין אכילה לפני בהמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> נאמר '''בברכות מ.''' &quot;אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא'  &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot; והדר &quot;ואכלת ושבעת&quot;. <br /> <br /> '''ובגיטין סב.''' &quot;אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot;, והדר כתיב &quot;ואכלת ושבעת&quot;.<br /> <br /> ישנה מחלוקת בין הראשונים האם אכילה לפני בהמה היא מדאורייתא: בתשובת '''מהר&quot;ם'''(סימן שב), '''מג&quot;א'''(רע&quot;א ס&quot;ק יב) שכ&quot;ה דעת '''הריצב&quot;א''' שאכילה לפני בהמה הוא איסור '''מהתורה.'''<br /> <br /> '''והרמב&quot;ם'''(עבדים ט,ח) &quot; מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות.. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן&quot; משמע מדבריו שדין זה להקדים אכילת הבהמה לאכילת אדם אין זה אלא '''מידת חסידות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn14|'''[14]''']]'''.<br /> <br /> '''בביאור הלכה''' (קס&quot;ז ד&quot;ה ומכל מקום) הביא בשם כמה מהראשונים(בה&quot;ג, אשכול, אחרות חיים, כלבו) הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא.<br /> <br /> טעם האיסור ביאר '''השאילת יעב&quot;ץ''' (סי&quot;ז) וזה לשונו: &quot;ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה תמות מרעב, לכן הטילה התורה חובה על האדם שהן שלו לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו.  <br /> <br /> '''וביד אפרים''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) פירש טעם אחר לדבר, שלפעמים אין האדם ניזון אלא בזכות הבהמות, וכיון שהאדם אינו צריך להחזיק עצמו כזכאי שניזון בזכות עצמו לכן צריך להקדים ולזון את בהמתו.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> משמע שדעת '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק מ),'''בא&quot;ח'''(בהר ד), '''כה&quot;ח'''(נא), '''הלכה ברורה'''(שסד){והוסיף שם שזה גם מדין צער בעלי חיים} שלא רק אכילה אסור אלא גם טעימה בעלמא ומה שכ' בגמ' בברכות אסור לאכול, הרי&quot;ף, רא&quot;ש גרסו בגמ' שם 'לטעום' כמו הגמ' בגיטין וכ&quot;ד '''ברכי יוסף'''(סק&quot;ה), (א&quot;א ס&quot;קיח),'''רי&quot;ד'''(ברכות מ.) שאפילו אם זה לא אכילת קבע אסור. אולם דעת '''הט&quot;ז'''[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn15|[15]]](סק&quot;ז), '''א&quot;ר'''(סק&quot;ח), '''ר' זלמן'''(סעיף ט) שלטעום מותר כדמוכח בקרא &quot;ואכלת ושבעת&quot; כלומר דוקא אכילת קבע אסור.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn16|[16]]] <br /> <br /> '''ובילקו&quot;י''' כ' שדין זה שאין לאכול קודם שיתן לבהמתו, אין זה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות שנכון והגון לעשות כן שכן מוכח מדברי הרמב&quot;ם ושלפי זה מובן למה מרן שו&quot;ע השמיט דין זה. <br /> <br /> '''הפסקי תשובות'''(עמ' תלו) מחדד את הדברים וכותב שאין פירוש הדברים שחייב ליתן בפועל לבהמותיו את מאכלם בכל פעם שהולך לאכול, שהרי לכל סוג בעל חי יש הרגלי אכילה אחרים, ולא תמיד זמן אכילתן הוא בצמוד לזמן אכילת האדם, אלא כוונת הדברים שישים לבו לפני שהולך לאכול[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn17|[17]]] או לטעום דבר מה האם הגיע זמן אכילת בהמותיו, ואם הגיע הזמן יברר אם אכן מאכלם לפניהם. ואם יודע שמאכלם לפניהם או מינה שליח שיביא להם מאכלם די בכך, אף על פי שבפועל עדיין בהמותיו לא אכלו. ויש שמניח כמות גדולה של אוכל לפניהם ויודע שזה מספיק לכל היום או למספר ימים, ושוב אין צריך לטפל בהם עד שמשער שאפשר נגמר מאכלם.<br /> <br /> וכמו&quot;כ אין חיוב שהוא בעצמו יביא להם מאכלם, אלא כל שיש תחת ידו אנשים הממונים על האכלת הבעלי חיים שלו סגי בכך, ואין עליו חוב לטפל בעצמו בכך, אבל אם תפקיד האכלת הבעלי חיים מוטל עליו חייב לדאוג לכך, ואפילו אינו נמצא בביתו צריך לברר לפני שהולך לאכול האם נתנו מאכל לפניהם, או למצות שליח שידאג לכך.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''לענין שתיה''':&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''המגן אברהם''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) בשם '''ספר חסידים''' שאדם קודם לבהמה, וכפי שמצינו ברבקה אמנו שאמרה &quot;שתה אדוני&quot; ורק אח&quot;כ הוסיפה &quot;גם לגמליך אשאב&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn18|[18]]].'''ועוד כ'''&lt;nowiki/&gt;' להוכיח ממה שנאמר &quot;והשקית את העדה {ואח&quot;כ} ואת בעירם&quot;<br /> <br /> '''הטעם''' לחילוק שבין אכילה לשתיה ביאר '''היד''' '''אפרים''' (קס&quot;ז מג&quot;א סקי&quot;ח) ששתיית האדם אינה תלויה בזכות הבהמות ולכן אין צורך להקדים את הבהמות.<br /> <br /> '''ובשו&quot;ת הר צבי'''(או&quot;ח ח&quot;א סי' צ) שבאכילה יש יותר חשש שמא יטרד האדם באכילתו וישכח להאכיל את בהמתו, '''ועוד''' שהאדם מצטער בצמא יותר ועל כן קודם הוא לבהמתו משא&quot;כ אכילה שאינו מצטער כ&quot;כ בדחייתה ובמקום צער לא גזרו רבנן[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn19|[19]]].<br /> <br /> '''ובשו&quot;ת''' '''בית דוד''' (סימן פ') ביאר טעם אחר לזה, ששונה היא האכילה כיון שהיא נמשכת זמן מרובה [הרבה יותר מהזמן הנצרך להכנת מאכלה של הבהמה] לכן חוששים לצערה של בהמתו ויש להקדים ולהאכילה, מה שאין כן שתיה שאינה נמשכת יותר מאשר רגעים ספורים ונמצא שהזמן הנצרך להכנת מאכל לבהמתו שוה לזמן שתייתו יש לומר שצער האדם עדיף מצער הבהמה ויש להקדימו.<br /> <br /> דין זה לא שייך דווקא לבהמתו אלא גם לחיות ולעופות ולדגים בין טמאים בין טהורים שנמצאים באחריותו ומזונותיו עליך אסור לאכול קודם שידאג למאכלם.<br /> <br /> אמנם כתבו '''ילקו&quot;י'''(קסז- יא), '''הלכה ברורה'''(שסה), '''כה&quot;ח'''(נ,נג), '''שו&quot;ת שאילת יעב&quot;ץ''' (ח&quot;א סי' י&quot;ז) כתבו לדון לענין חתול או כלב המגדל בתוך ביתו דאף שמזונותיהם עליו אין עליו חיוב לדאוג למאכלם קודם למאכלו, דלא אמרה התורה אלא באותם בע&quot;ח אשר סמוכים ותלויים על בעליהם ואין מוצאים מאכלם לפניהם אלא ממה שנותנים להם, משא&quot;כ חתול וכלב ודומיהן אשר מצויים תדיר באשפתות ובכל מקום שיש שיורי מאכלים ודברים מאוסים ומזונותיהן לפניהם, אמנם בודאי יש לדון בכל מקרה לגופו של ענין, דגם תרנגולים מנקרים באשפתות ןמ&quot;מ ראוי למדקדקים להחמיר ולהקדים אף אותם למזונותיו.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn20|[20]]]<br /> <br /> כתבו '''כה&quot;ח'''(נב), '''הלכה ברורה'''(שסה) שאיסור טעימה קודם שיתן מאכל לבהמתו הוא אף כשאינו נמצא בביתו.<br /> <br /> כ''''הלכה ברורה'''(שסו) שבמקום שיש סכנה לאדם מחמת שלא טעם, האדם קודם לבהמה וי&quot;א שאף במקום שיש לו צער לאדם יש להקדימו. <br /> <br /> וכאמור, אין חיוב זה חל אלא על בעלי חיים שלו שמזונותיהן עליו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn21|[21]]], אבל אם הבעלי חיים אינם שייכים לו אין עליו החיוב לברר לפני אכילתו האם סידרו את מאכל הבעלי חיים{אבל מטעם צער בעלי חיים מוטל על כאו&quot;א לפרנס ולתת מאכל ומשקה כשרואה בע&quot;ח הרעב וצמא אף שאין מזונותיו עליו}  וכשאחרים נונתים לו לאכול ומקדימים אותו לבהמותיו אין איסור לאכול-'''כה&quot;ח'''(נא).<br /> <br /> כתב '''הלכה ברורה'''(שסו) אין איסור לאדם לתת לאכול לבני ביתו וילדיו ואורחיו הסמוכים על שלחנו לפני שמאכיל לבהמותיו, כי להם אין כלל איסור לאכול קודם, ואדרבה יש לאדם להקדים מאכל ילדיו ואורחיו לפני שנותן מאכל לבהמותיו.<br /> <br /> לגבי שבת וי&quot;ט יש להחמיר לכתחילה שלא לטעום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו אף שאכילת ויו&quot;ט מצווה היא לפיכח אם אמר אחר הברכה 'תנו לבהמה לאכול' קודם שטעם אינו חוזר ומברך כ&quot;כ '''ילקו&quot;י'''(י), '''כה&quot;ח'''(נד), '''הליכות עולם'''(אמר ד).<br /> <br /> <br /> בשו&quot;ת '''כתב סופר''' (או&quot;ח סימן ל&quot;ב) העלה שיש ספק בענין זה &quot;עלה ספק בלבי אם בשבת ויו&quot;ט דמצוה וחיוב לאכול אם גם בזה נאמר דאסור להקדי' אכילתו לאכילת בהמתו די&quot;ל מקרא לא מוכח רק אכילה דרשות צריך להקדים בהמתו משום צער בע&quot;ח ומזונותי' עליו, אבל שוי&quot;ט דמחוייב לאכול אין איסור ואפשר חיובא הוא להיות מן המקדימין וזריזי' במצוה, מ&quot;מ יש למבעי כיון דמצוה ביותר לאכול אכילת סעודה לעונג שבת ולשמח בי&quot;ט, וכל המרבה עונג בשבת ושמחה בי&quot;ט באכילה ושתי' ה&quot;ז משובח יש לומר דמותר לאכול אכילת סעודה שיש בה שביעה בשוי&quot;ט קודם לבהמתו.<br /> <br /> ובספר '''שבת של מי'''(שבת קיז,ב) שבשבת יש להאכיל את הבהמה לפני כל סעודה שאוכלים, והעיר על זה '''הגרש&quot;ז אויערבך''' שהרי הבהמה אינה זקוקה לאכול בשבת יותר ממה שאוכלת בחול ומדוע צריך להאכילה בשבת שלוש פעמים כשבחול אינה אוכלת אלא שתי פעמים.<br /> <br /> '''ג.''' '''דברי הרמ&quot;א.''' <br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה:'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כ' '''הרוקח'''(מובא בב&quot;י) שאין כל אחד צריך לטעום מהמוציא אלא כיון שהבוצע אכל רשאים המסובים לדבר. והביא ראיה מדין קידוש: כמו שבקידוש שלכתחילה נכון שיטעמו כולם מהיין ובדיעבד יצאו כולם בשתיית המקדש{'''עירובין''' מ: גבי כוס של ברכה דאי שתיא ינוקא הכוס יצאו השאר יד&quot;ח}, ה&quot;ה כאן  וכיון שהוא אכל נחשב כאילו כולם אכלו ואם אחד מהמסובים דיבר א&quot;צ לחזור ולברך.<br /> <br /> אולם '''הב&quot;י''' דחה דבריו ששם הוא מברך על דעת שישתה התינוק וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה, אבל כאן כשאחד מברך לכולם נחשב שכל אחד ברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין עניית האמן לטעימתו חשוב הפסק וצריך לחזור ולברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn22|[22]]]. <br /> <br /> וכן תמהו רבים האחרונים '''מג&quot;א''' (ס&quot;ק יט) '''שו&quot;ע הגר&quot;ז''' (ס&quot;י) '''וערך השולחן''' (ס&quot;ד), '''האליה רבה''' (סק&quot;יג) על הרוקח שלא דומה לכוס של קידוש: ששם זה ברכת המצוות ובדיעבד כששתה המברך יוצאים כולם אבל כאן כולם צריכים לאכול והרי זה ברכת הנהנין וכי יהיה עדיף השומע מאילו בירך הוא עצמו ודיבר שצריך לחזור ולברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn23|[23]]]. <br /> <br /> אולם '''הדרכי משה''' הסכים לדברי הרוקח וכתב שכל שטעם אחד יצאו כולם כיון שחלה ברכת הבוצע והבוצע טעם בלי הפסק לא שייך עוד הפסק אף למסובים.<br /> <br /> והביא (להלן סק&quot;ח) את דברי '''האור זרוע'''(ח&quot;א קמד) שכתב שאם ברך אחד המוציא די בטעימת אחד מהם ואין חובה שכ&quot;א יטעם אלא משום דהואיל ומתעבידא בי' מצוה מחמת חיבוב המצוה הורגלו כ&quot;א ואחד לטעום מן המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn24|[24]]].<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt; <br /> <br /> '''&lt;u&gt;הפסקת השומעים.&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> אם ברך אחד מן המסובין ברכת המוציא וכיוון להוציא את השומעים יד&quot;ח וכיוונו השומעים לצאת יד&quot;ח וקודם שטעם המברך הפסיקו השומעים בדיבור שאינו מענין הסעודה לכו&quot;ע צריכים לחזור ולברך {כן כתבו במפורש '''כה&quot;ח'''(ס), '''לבוש'''(סע' ו), '''עולת תמיד'''(ס&quot;ק יא).<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך בדיבור מעין הסעודה א&quot;צ לחזור ולברך (כנ&quot;ל אות א2').<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך לדברים שבקדושה (ראה אות א1).<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה הנה דבר זה שנוי במחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים:<br /> <br /> רוב האחרונים נוקטים '''להלכה כדברי הב&quot;י''' שבכהאי גונא הוי הפסק.<br /> <br /> '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק מג) פסק שמחמת כן צריך לחזור ולברך {וכ&quot;כ '''בביה&quot;ל''' ד&quot;ה אבל אחר כך} וכ&quot;כ '''כה&quot;ח'''(נח) כיון שרוב הפוסקים כמרן שו&quot;ע הכי נקטינן שאם שח חוזר ומברך ואין שייך כאן הכלל של ספק ברכות להקל (אף נגד מרן) כיון שהם לא ברכו בפה אלא רק כיונו לצאת יד&quot;ח מאחר כיון ששחו הלכה לה הכוונה וצריכים לחזור ולברך ולא חוששים לסב&quot;ל ואזלינן בתר רובא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn25|[25]]].<br /> <br /> <br /> אמנם הרבה אחרונים אע&quot;פ שהסכימו לדעת הב&quot;י מ&quot;מ כתבו שכיון שלא יצא הדבר מכלל מחלוקת ראשונים ומצאנו שהריטב&quot;א(פסחים ז:) והראבי&quot;ה(ברכות סי' קיב) סוברים שיצא יד&quot;ח יש לומר בזה ספק ברכות להקל ואף שדעת מרן שו&quot;ע לברך דעת '''החיד&quot;א'''(שו&quot;ת חיים שאל ח&quot;ב טו), '''שו&quot;ת רב פעלים'''(ח&quot;ג סי' טז), '''בא&quot;ח'''(אמור טו) שאומרים ספק ברכות להקל לכן אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה אינו חוזר ומברך ונכון שיהרהרו הברכה  בליבם קודם שיטעמו.  <br /> <br /> '''בהליכות עולם'''(ח&quot;א עמ' שמז) תחילה העיר על דברי הכה&quot;ח שאף בכהאי גונא יש לומר סב&quot;ל מספר אוהל מועד(ח&quot;א שער הברכות דרך א נתיב י) וז&quot;ל ולמדנו עתה שהמברך ברכה הצריכה לו ושמע חבירו כל הברכה מתחילה ועד סוף וענה אמן ונתכון לצאת יד&quot;ח אינו רשאי לחזור ולברך בעצמו כיון שכבר יצא יד&quot;ח כשענה אמן ואם ברך הרי זה ברכה לבטלה&quot; <br /> <br /> א&quot;כ כן גם כאן שהמסובים נתכוונו לצאת יד&quot;ח וענו אמן אם יחזרו לברך יש כאן איסור ברכה לבטלה. וא&quot;כ אין לחלק בין מוציא הברכה בפה או מתכוון לצאת בברכת חבירו וענה אמן ויש אומרים סב&quot;ל.<br /> <br /> ושוב כתב(הליכות עולם) לצדד כדברי הכה&quot;ח כיון שבלאו הכי י&quot;א שקבלנו הוראות מרן אפילו בסב&quot;ל. אולם להלכה: פסק בזה כהבא&quot;ח דאמרינן סב&quot;ל. וכן פסקו '''שו&quot;ת אורל&quot;ץ('''ח&quot;ב צד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א חמ' קעז), '''הלכה ברורה'''(שנה) שעדין יש לומר סב&quot;ל ולא לברך והוסיף(הלכה ברורה) שאם אפשר הדבר יחזרו וישמעו הברכה מאחר שלא שמע הברכה ואם אי אפשר נכון שיהרהרו הברכה בליבם קודם שיטעמו וסיים שאם רצו לחזור ולברך ולסמוך על דעת שו&quot;ע אין למחות בידם כיון שרוב האחרונים כך סוברים וכמו שאמר מרן החיד&quot;א (בשו&quot;ת חיים שאל כנ&quot;ל) שאף במקום סב&quot;ל הרוצה לסמוך על דעת מרן שו&quot;ע לברך אין למחות בידו. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;הפסקת המברך.&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> בדין הפסקת המברך (ראה אות א)<br /> <br /> כל הדיון הוא כשהמברך מוציא את המסובים והוא דיבר והם לא דיברו האם צריכים לחזור ולברך.<br /> <br /> '''הפמ&quot;ג'''(משבצות זהב סק&quot;ח) שכתב שיצאו בברכתו ולא הוי הפסק. אבל '''המ&quot;ב'''(סק&quot;מג) הוכיח מסימן ריג סע' ב שכל שלמברך היא ברכה לבטלה הוא הדין לשומעים ודחה ראיית הפמ&quot;ג וסיים שמ&quot;מ צריך עיון לדינא.<br /> <br /> '''החקרי לב'''(ח&quot;א מיו&quot;ד סיוף סי' נג) שמצדד שלא יצאו השומעים '''והבית מנוחה'''(אות יב) שיצאו השומעים ובמח' זו יש לחקור האם הוא כאילו ברך בעצמו ממש ועצם השמיע נחשבת כענייה בפיו או הוא דין מיוחד באופן הדבר כיצד מקיימים מצווה שהיא בדיבור והיינו שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה אע&quot;פ שאינה בגדר דיבור יש בה כוח לפטור את השומע וכל מעשה המשמיע מתייחס אל השומע ויש לתלות מח' אחרונים הנ&quot;ל בצדדי חקירה זו שאם הוא כאילו ענה השומע ממש אין הדבר מעכב אם הפסיק המשמיע כיון דהוי כאילו בירך השומע בעצמו וכיון שלא הפסיק השומע אין בכך כלום אם הפסיק המשמיע אבל אם הוא דין מיוחד שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה וכל מעשה המשמיע מתייחס אחר השומע לא עדיף השומע מן המשמיע וכיון שהפסיק המשמיע הוי כאילו הפסיק גם השומע.<br /> <br /> ולענין הלכה: '''בא&quot;ח'''(אמר טז), '''כה&quot;ח'''(נט), '''הלכה ברורה'''(שנח), '''יביע אומר'''(ח&quot;ח עמ' קטז), '''הליכות עולם'''(ח&quot;א שמח), '''שו&quot;ת אורל&quot;ץ'''(ח&quot;ב צד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א קעח) פסקו פה אחד שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח.<br /> <br /> והוסיף '''בא&quot;ח''' שאף אינם צריכים לחכות ולכון לברכה השניה של הבוצע, אולם '''ברכת ה'''' כתב שלכתחילה כיון שי&quot;א שגם השומעים לא יצאו יד&quot;ח ראוי להם לשתוק ולכון לצאת בברכה השניה של המברך ומ&quot;מ לא יענו אמן אחר הברכה השניה מספק שמא אינם חייבים לשמוע הברכה והוי הפסק.<br /> <br /> מ&quot;מ אם המברך דיבר אחר שאחד מהמסובים טעם כיון שאחד מהם טעם וכבר חלה הברכה א&quot;צ לחזור ולברך משום ספק ברכות- '''כה&quot;ח'''(נט), '''ברכת ה''''(קפב הערה27).<br /> <br /> אמנם '''הפסקי תשובות'''(אות יב) כתב ואם אחד מהשומעים טעם עוד לפני שהמברך הפסיק בדיבור, אף לדברי המשנ&quot;ב הכא אין חשש לאחרים שיאכלו על סמך ברכת המברך, ורק המברך עצמו (או כל אחד מהמסובים שהפסיק בדיבור לפני הטעימה) לא יוכל לאכול על סמך ברכתו כיון שהפסיק בדיבור[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn26|[26]]].<br /> <br /> והוסיף ודע, דכל האמור בזה הוא לענין ברכת הנהנין[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn27|[27]]] וכן לענין ברכת היין שבקידוש והבדלה אשר שתיית הכוס הוא לעיכובא, ולכן אם הפסיק המברך כל זמן שלא טעם הוא או אחד מהשומעים עדיין הברכה לא חלה על כלום ואין יוצאים י&quot;ח הברכה (לדעת המשנ&quot;ב), אבל בשאר מצוות הטעונות כוס אשר אין שתיית הכוס לעיכובא, כברכת אירוסין ונישואין וברכת 'אשר קידש' שבברי&quot;מ ואין טעימת הכוס במצוות אלו אלא לכבוד הברכה, ולכן די בטעימה בעלמא וא&quot;צ מלא לוגמיו, בזה אף לדעת המשנ&quot;ב יכולים היוצאים ידי חובתן לטעום הכוס אפילו הפסיק המברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn28|[28]]] בשיחה לפני טעימתו וטעימתן, אך בתנאי שאלו השותים מהכוס לא הפסיקו בשיחה. <br /> <br /> לסיכום. <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> | colspan=&quot;2&quot; |קודם שטעם<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אחר שטעם<br /> |-<br /> | rowspan=&quot;2&quot; |דברים שאינם מעין הסעודה. <br /> &lt;br /&gt;<br /> |הפסקה שומעים<br /> |הפסקה מברך<br /> |הפסקה שומעים<br /> |הפסקה מברך<br /> |-<br /> |חוזר ומברך לכו&quot;ע.<br /> |שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח.<br /> |לכתחילה אין לדבר,<br /> <br />  ואם דיבר: מח' מ&quot;ב, כה&quot;ח- שחוזר ומברך לבין שאר אחרונים שאין חוזר ומברך.<br /> |יצאו השומעים יד&quot;ח ואפילו אם רק אחד מהמסובים אכל לפני במברך.<br /> |-<br /> |דברים מעין הסעודה.<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |-<br /> |דברים דבקדושה.<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |} <br /> <br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;<br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref1|[1]]] ויש להעיר לפי זה בדעת '''המשנה ברורה''', שלענין המקדש על היין ונמצא מים פסק להלכה (שם סקע&quot;ח) כדעת המגן אברהם, ולמבואר נמצא שנקט שההפסק יסודו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ואילו בסימן מ&quot;ז (סקי&quot;ט) ובסימן ק&quot;מ (סק&quot;ו) כתב שהטעם שדיבור נחשב להפסק הוא משום שאין לברכה על מה לחול. וצ&quot;ע.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref2|[2]]]&lt;nowiki/&gt;נחלקו הפוסקים בהגדרת הזמן של תוך כדי דיבור '''כ'''&lt;nowiki/&gt;' '''מג&quot;א''' ששיעור זה הוא בשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי&quot; '''וי&quot;א''' שהוא כשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי ומורי&quot; והורה '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שעיקר להלכה הוא ששיעור זמן של תוך כדי דיבור הוא כדי אמירת שלוש תיבות (כי&quot;א הראשון) וכן דעת רוב האחרונים<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref3|[3]]] עוד בדיני הפסק עיין בסימן רו<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref4|[4]]] אכן מה שהותר ללכת בין הברכה לאכילה ואין זה הפסק הוא דוקא כששני המקומות בבית אחד כמבואר ב'''שו&quot;ע הרב'''(ס&quot;ט) שהוא מקור דברי שו&quot;ע.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref5|[5]]] דחוהו האחרונים שהולכים אחר כוונתו: שאם כוונתו לאכילה אם לעס והחיח כבר נהנה לא חשיב הפסק דחשיב התחיל במצוה(באכילה), אבל אם כוונתו לטעימה בלבד הרי לדעת מרן אפילו בבולע עד שיעור כזית אין צריך לברך שכיון שמחשבתו לטעימה אין צריך לברך. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref6|[6]]] ראה '''שעה&quot;צ''' סימן רטו ס&quot;ב. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref7|[7]]] המחלוקת היא האם לומדים את שאר המצוות מדין תפילין או לא: לפי '''פמ&quot;ג, ורע&quot;א''' כיון שברכת תפילין של יד עולה גם לתפילין של ראש, לגבי תפילין של ראש לא היה לברכה על מה לחול, וכשבא להניחן חשוב הפסק בין הברכה לבין עשיית המצווה ומכאן לומדים לכל המצוות. ולפי '''הזבחי צדק'''(סימן יט ס&quot;ק כג)''', באר יעקב'''(סימן כה) כתבו לחלק בין הפסק אחר שכבר הניח תפילין של יד שאע&quot;פ שהברכה עולה גם לתפילין של ראש מ&quot;מ היה לברכה על מה לחול לבין שאר ברכות המצווה ומפסיק קודם שחלה הברכה.   <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref8|[8]]] כתב &quot;הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקה&quot;. והסביר '''בפני יהושע''', הא דכתב רש&quot;י צורך ברכה, פירושו אע&quot;ג שאינה צורך ברכה של עצמה, דאדרבה אם יאכל מיד טפי עדיף, אפ&quot;ה מיקרי צורך ברכה לגבי הך, דשמא ישכח אח&quot;כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק (מחשש שידבר) ויצטרך לברך שנית, וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה, אבל אם אומר הביאו מלח או ליפתן דזה רק שיהיה טעם טוב בפת, לא הוי צורך ברכה וחשיב הפסק וצריך לברך שוב. ור' יוחנן סבר דאפי' הביאו מלח הביאו ליפתן הוי צורך ברכה, כיון שזה מעניין ברכת המוציא, כמ&quot;ש רש&quot;י דאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם, אבל גביל לתורי הוי הפסק, דאין זה קשור לברכת המוציא כלל. ורב ששת סבר אפי' גביל לתורי א&quot;צ לחזור ולברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאכול לפני שיתן לבהמתו ואין לך צורך ברכה גדול מזה.<br /> <br /> 34  דכתבו הביאו מלח וכו', ואנו אין רגילין להביא על השולחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב, ומשמע דסברי דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק דאין זה צורך פרוסת המוציא, אע&quot;פ שהוא מצרכי הסעודה.<br /> <br /> 35  '''ולכאורה''' קשה על דברי רב דאמר גביל לתורי הוי הפסק, והרי הוא דאמר שאסור לאדם לאכול קודם שיתן לפני בהמתו, כמ&quot;ש דאמר רב אסור לאדם וכו'. '''ותירץ המעדני יו&quot;ט''' (סק&quot;ו) די&quot;ל דאף שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו, מ&quot;מ לא הוי מילי דברכה, דלשיטת רש&quot;י רק שיחה שהיא &quot;לצורך ברכה&quot; לא הוי הפסק.<br /> <br /> 36  וכדבריו פסקו '''הרא&quot;ש''' (פ&quot;ו סי' כב), '''המאירי''' (מ.) (ד&quot;ה &quot;כיון&quot;), '''הנימוקי יוסף''' (מ.), תוס' ר' יהודה שירלאון (מ.), '''הראבי&quot;ה''' (סי' קיב ד&quot;ה &quot;אמר&quot;)<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref12|[12]]] '''בדרישה''' (סי' קסז) (ד&quot;ה &quot;בב&quot;י&quot;), העיר על דברי הב&quot;י דאין הכרח שהרמב&quot;ם יחלוק על פסק כל הנך רבוותא דס&quot;ל שדוקא מעניין &quot;פרוסת המוציא&quot; אינו נקרא הפסקה, ומ&quot;ש תנו לפלוני לאכול, אטו גרע זה ממה שאמר תנו מאכל לבהמה, שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפי' עשיר, שהוא מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמה. ז&quot;א תנו לפלוני לאכול נלמד במכ&quot;ש, ומה אמירת גביל לתורי שהיא מצרכי הבהמה ונחשבת כצורך פרוסת המוציא, כ&quot;ש תנו לפלוני לאכול שהיא מצרכי האדם שיחשב צורך פרוסת המוציא שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, דמצוה בפרנסת האדם יותר מהקדמת מזונות לבהמה. אולם '''המאמר מרדכי''' (סי' קסז ס&quot;ו) דחה את דברי הדרישה, שהרי בבהמה יש חומרא שאין באדם דמזונותיה עליך לכן צריך להקדימה, ועוד שאינה אוכלת אם לא יתנו לה, ומאחר דאיכא קרא המוכיח דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ממילא הוי צורך לפרוסת המוציא, כיון דאינו יכול לאכול קודם לכן. משא&quot;כ (באדם) שאומר תנו לפלוני לאכול דאין מזונותיו עליך, ואין פסוק שאוסר לאכול לפני שיתן לו, ועוד, לא מסתבר לתת לו לפניך, דמאי חזית שהוא יותר ראוי ממך, א&quot;כ תנו לפלוני לאכול לא הוי צורך פרוסת המוציא אלא מעניין הסעודה הוא, וא&quot;כ הרמב&quot;ם אכן חלוק על שאר הפוסקים.<br /> <br /> '''וכתבנו''' לעיל שכדברי הרמב&quot;ם פסקו רבים מן הראשונים והם: הרא&quot;ש, המאירי, הנימוקי יוסף, תוס' ר' יהודה החסיד, הראבי&quot;ה והריטב&quot;א, דכל ששח בדברים שהם מצרכי הסעודה לא הוי הפסק, ואם הדרישה היה רואה את הראשונים הללו בהכרח שהיה מודה לדברי הרמב&quot;ם, דכל ששח &quot;מצרכי הסעודה&quot; לא הוי הפסק, ורק לדבריו שהרמב&quot;ם חלוק על כולם הסביר כך כדי שלא יחלוק על כולם.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref13|[13]]] אפשר גם לדקדק מלשון שו&quot;ע שכ' אינו צריך לברך משמע שאם ברך ודיבר אינו חוזר אבל לכתחילה לא ידבר.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref14|[14]]] ומה שכ' בגמ' בלשון אסור אולי הוא גורס 'לא יתן'.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref15|[15]]] '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ז) הוכיח דגביל לתורי הוי צרכי סעודה, מהא דכתוב אסור לאדם &quot;שיאכל&quot; קודם שיתן לבהמתו, דדוקא לאכול לפני בהמתו אסור אבל לטעום שרי, דהיכן שאסור לטעום חז&quot;ל אמרו מפורש שאסור, כמ&quot;ש בשבת (ט:) אסור לטעום עד שיתפלל. וכן בפסחים (קה.) אסור לטעום עד שיבדיל. משא&quot;כ הכא לא אסרו אלא אכילת סעודה, ולא טעימה. וא&quot;כ כיון שיכול לטעום מהפת לפני שיתן לבהמתו מוכח דגביל לתורי לא הוי צורך ברכה, אלא צורכי סעודה. '''אלא דהמג&quot;א''' (סק&quot;יח) כתב דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, ולפי&quot;ז גביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. וקשה, דבתחילת דבריו כתב דגביל לתורי הוי צורכי סעודה. ויישב '''המחצה&quot;ש''' (סקי&quot;ז), דמ&quot;ש המג&quot;א דמאכל בהמה הוי צורך סעודה לא דקדק בלשון, כיון דלדידן אין נפק&quot;מ דגם צורך סעודה דינו כצורך המוציא, ולפי&quot;ז אה&quot;נ דגביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא, אלא כיון שפסק השו&quot;ע כהרמב&quot;ם דכל שהוא לצורך סעודה לא הוי הפסק, אז גם גביל לתורי לא הוי הפסק.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref16|[16]]] הנ&quot;מ אם חיובו מהתורה או מדרבנן הוא אם חייב להפסיק בין הברכה לטעימה כששכח לתת אוכל לבהמתו: וכאמור מסקנת הפוסקים שלא להפסיק לכתחילה, אלא יטעם מעט ואח&quot;כ יצוה לתת המאכל לבהמותיו וכ&quot;ש שלא יצא בעצמו לחוץ כדי לתת להם לאכול דהליכה מבית לחוץ הוא הפסק גמור.     <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref17|[17]]] הערה 108-אך יש לדעת, שאם כי מצוה זאת ד&quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת&quot; חיובה חלה על האדם לפני שהולך לאכול, מ&quot;מ גם בלא אכילתו, אם יודע שבעלי החיים שתחת רשותו רעבים או צמאים ומונע מהם מאכלם ושתייתם עובר על &quot;צער בעלי חיים&quot;, דוכי אדם אשר צם ומתענה כל היום (ובימי תעניות ציבור) לא יהיה חוב לתת לבהמותיו מאכלם ושתייתם!<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref18|[18]]]&lt;nowiki/&gt;בשו&quot;ת '''כתב סופר''' (או&quot;ח סימן ל&quot;ב) שהביא '''בשם אביו''' לדחות ראיה זו שיש לומר שכשבא לשתות בעצמו צריך להקדים בהמתו קודם, אבל כשבא לתת לחבירו צריך להקדימו לפני בהמתו. ולפי דבריו הבהמה קודמת לשתיית האדם ואם הפסיק בין ברכה לטעימה ואמר תנו לבהמה לשתות לא הוי הפסק כיון שזה חשוב צורך סעודה וכ&quot;כ '''יפה ללב'''(אות יב).<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref19|[19]]] כן מבואר '''באור החיים'''(בראשית כד יט) שכשמצטער אדם צער גדול מחמת רעב קודם הוא לבהמתו <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref20|[20]]] ומ&quot;מ מצינו '''בחרדים''' (פי&quot;ד) &quot;מעשה היה בדורינו שהרב המקובל הגדול כמוהר&quot;ר יצחק אשכנזי ז&quot;ל הסתכל בפני ת&quot;ח אחד ואמר לו נרשם בפניך עוון צער בע&quot;ח, והיה אותו ת&quot;ח מצטער ומפשפש בדבר, עד שמצא אשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבוקר, אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר, ואז ציוה עליה וזירזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבוקר בבוקר, ואחר שנתקן הדבר והרב לא ידע הסתכל בפניו ואמר לו סר עווניך (וצריך אדם לתת שימת לב למצוה זו, וכגון בעת עשיית הכפרות בעשי&quot;ת כשמביא התרנגולים לביתו, ולפעמים משתהים שם איזה שעות, ובאותו זמן הלא הם תחת רשותו, ופעמים שאוכל לחמו באותן שעות, ומצוי מאד שהעופות לא קיבלו מזונותיהן ושתייתם זה שעות רבות, ויש בזה משום עבירה על מצוה זו, וגם צעב&quot;ח  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref21|[21]]] '''בפמ&quot;ג''' (מ&quot;ז סק&quot;ז) מביא דמה ראיית הספר חסידים (המובא במ&quot;א סקי&quot;ח) מרבקה דבשתיה קודם האדם לבהמה, הלא רבקה בודאי לא היתה מחויבת להקדים הבהמות כי הלא אינם שלה וכו', ומתרץ דאכן אין כוונת הס&quot;ח להביא ראיה מרבקה אלא מאליעזר שאמר והיה הנערה וכו' ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה אותה הוכחת וכו', וצריך להגיה בס&quot;ח ובמג&quot;א 'שאמר' ולא 'שאמרה'.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref22|[22]]] '''המהריק&quot;ש בערך הלחם''' כתב שראה למרן הב&quot;י שנהג בזה דלא כרוקח.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref23|[23]]] '''ערוך השולחן'''(סע' טז) יישב את קושיית האחרונים דהנה זה ודאי שגם בקידוש והבדלה כ&quot;א מחוייב לשתות גם כן שהרי כ&quot;א מחוייב בקידוש, וזה אי אפשר בלא שישתה. ואעפ&quot;כ השומעים יוצאים יד&quot;ח השתייה בשתייתו של המברך ואם כן גם באכילה של רשות כיון שמברך ומחייב את עצמו כולם יוצאים יד&quot;ח בטעימת המברך. במילים אחרות המברך מייחס אל השומעים לא רק את ברכתו אלא גם את אכילתו ולכן כשאכל הוא הרי זה כאילו אכלו הם ורק אח&quot;כ שחו. <br /> <br /> וביאור דבריו כדברי '''הגר&quot;ד כהן''' בביאור כוונת הרמ&quot;א שע&quot;י קביעות המברך עם שאר האוכלים בחבורה אחת נחשבת אכילת המברך כאילו אכלו כולם. כמבואר '''בריטב&quot;א'''(ברכות פ&quot;ג סי&quot;ח) &quot;שכשיש קביעות וצירוף שאחד יברך ויוציא האחרים יד&quot;ח אף שהשומע שח בין הברכה לשתיה כיון שעשו צירוף ובירך האחד להוציאם וטעם מן הכוס הרי כאילו שתו כולם ונפטרו&quot; וזה ע&quot;פ דבריו (ברכות מב:) &quot;שכשהן דרך קביעותן וחבורה אחת הן כגוף אחד.<br /> <br /> '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(צהר אהל ברוך עמ' רלח) ביאר שכשם שהברכה נאמרת על כל הכזיתים שהאדם אוכל כך היא נאמרת על כל הכזיתים שיאכלו השומעים ומימלא נחשבת טעימתם כטעימה השנייה של המברך עצמו וא&quot;כ הדיבור לפני כן אינו הפסק כמו באדם אחד ששח בין הטעימה הראשונה לשנייה.       <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref24|[24]]] וכתב ע&quot;ז '''הביה&quot;ל''' שהמעיין בדברי האור זרוע יראה דלא עוסק כלל בנידון של הרוקח אלא מדובר שיש פת לפני כל אחד ואחד וברך הבוצע על הפת שלפניו ועל זה כתב שאין המסובין צריכים לטעום מאותו פת שברך עליה המברך וכוונתו שדי בכך שיטעם כ&quot;א מהפת שלפניו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref25|[25]]] '''בה&quot;ט''' (סקי&quot;א) בשם ט&quot;ז כתב שמשום כך טוב שהמברך יכוין בדעתו שאינו רוצה להוציא י&quot;ח רק מי שלא יפסיק בדברים וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref26|[26]]] וכמבואר '''בביה&quot;ל''' (ד&quot;ה אבל) דהטעם שאין השומעים יוצאים י&quot;ח הברכה כשהפסיק המברך משום שהברכה עדיין לא חלה כלל על שום טעימה, ולכן אם אחד מהמסובים טעם עוד לפני ששח המברך, שוב חלה הברכה, ויכולים על סמך זה גם שאר המסובים לאכול אעפ&quot;י שהמברך הפסיק ושח לפני טעימתו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref27|[27]]] וכ' '''בברכת הבית (סי' כ&quot;ה סעי' י&quot;ח)''' ובברכת המצוות - אם מברך גם בשביל עצמו וגם בשביל אחרים, והוא הפסיק בין הברכה למצוה, באנו למחלוקת הפמ&quot;ג והמשנ&quot;ב לענין אם האחרים יצאו ידי חובתן, וכאמור רוה&quot;פ ס&quot;ל דהאחרים שלא הפסיקו יצאו ידי חובתן ובפרט אם המברך שגג או נאנס לאחר שבירך, ואם לא בירך כלל בשביל עצמו אלא בשביל להוציא אחרים, בזה אפילו אם הפסיק המברך במזיד לפני שהאחרים התחילו במצוה בכל זאת יצאו הם י&quot;ח, שהרי לא בירך בשביל עצמו רק בשבילם, ואם הם הפסיקו לא יצאו י&quot;ח.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref28|[28]]] (הערה 92) ואפילו המברך כיון גם להוציא עצמו כי רצה גם הוא לטעום מהכוס מ&quot;מ אין זה מעכב שתיית האחרים שיצאו י&quot;ח, והטעם משום שברכת היין חלה כבר על ברכת המצוה, כי כאמור אין שתיית היין באלו המצוות לעיכובא, ולא בא כוס היין אלא לכבוד ברכת המצוה, ולכן כל אחד שלא הפסיק יוכל לשתות מהיין גם אם המברך הפסיק ולכן אין מקפידין שהמסדר קידושין או המברך בופה&quot;ג בשבע ברכות שתחת החופה לא יפסיק בדיבור עד שיטעמו החתן וכלה, ואף אם מדובר במסדר קידושין או מברך שבע ברכות שנוהג גם בעצמו לשתות מהכוס מ&quot;מ לית לן בה, ורק הם בעצמם לא יוכלו לשתות<br /> &lt;br /&gt;</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A7_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=17088 2021-08-19T16:12:59Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> <br /> '''הפסק בין ברכה לאכילה.'''<br /> <br /> יש לחלק סעיף זה לשלושה חלקים '''א'''. 1) הפסק בדברים שלא מעין הסעודה 2)ודברים מעין הסעודה. '''ב'''. פרטים באיסור אכילה קודם שיתן לבהמתו (אכילה, שתיה, שבת, בהמת חבירו, קטן או בהמה). '''ג'''. דברי הרמ&quot;א.<br /> <br /> '''א1'''. '''הפסק בדברים שלא מעין הסעודה'''<br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה:'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> הגמרא בברכות(מ ע&quot;א) מביאה מחלוקת לגבי סוגי ההפסק בין ברכה לאכילה: &lt;nowiki&gt;'''&lt;/nowiki&gt;רב&lt;nowiki&gt;'''&lt;/nowiki&gt; - אם הבוצע אמר לחברו, לפני שטעם מהפרוסה, &quot;טול מפרוסת הברכה&quot;, אע&quot;פ שסח בינתיים אין זה הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. אך אם אמר להביא לפניו מלח או ליפתן, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;'''רבי יוחנן'''&lt;/nowiki&gt; – אפילו אם אמר להביא לפניו מלח וליפתן אינו צריך לחזור ולברך, אך אם אמר לתת מאכל לבהמתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;'''רב ששת'''&lt;/nowiki&gt; – אפילו אם אמר לתת מאכל לבהמתו, אין זה הפסק מפני שאסור לאכול לפני שייתן מאכל לבהמתו.<br /> <br /> מגמרא זאת משמע להדיא שאם דיבר דברים אחרים שאינם מעניין הברכה, צריך לחזור ולברך.<br /> <br /> '''טעם''' האיסור להפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה:<br /> <br /> מבואר '''בתוספות''' שזהו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ומשמע מכך שבאופן שהפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו לא יהא בדיבורו משום &quot;הפסק&quot;. <br /> <br /> ואולם כתב '''בביאור הגר&quot;א''' (סימן מ&quot;ז ס&quot;ח) שכתב '''בדעת הרא&quot;ש''' שטעם האיסור הוא משום שאין לברכה על מה לחול שהרי על ידי שהפסיק בדיבור נותקה השייכות בין הברכה לאכילה.<br /> <br /> ומצינו שנחלקו בזה '''הפוסקים''':<br /> <br /> '''המגן''' '''אברהם''' (רע&quot;א סקל&quot;ב) פסק שהמקדש בטעות על מים וסבור היה שזהו יין צריך לחזור ולקדש, ואם בשעה שקידש היה בדעתו להוסיף ולשתות יין נוסף מלבד יין הקידוש, אינו צריך לחזור ולברך ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot;.<br /> <br /> ואולם '''הגאון''' '''רבי עקיבא איגר''' בהגהותיו השיג עליו כיון שברכת הקידוש לאו ברכה היא שוב ברכה זו גורמת ל&quot;הפסק&quot; בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיין היין.<br /> <br /> בספר '''מנחת שלמה''' (ח&quot;א סי&quot;ח) ביאר דעתו של המגן אברהם, ש&quot;הפסק&quot; הבא מכח דיבור יסודו משום היסח הדעת וכמבואר בתוספות בסוגייתנו, ולכן, הרי בשעה שקידש והיה סבור שהוא מקדש על יין לא הסיח דעתו מהברכה ולכן אין זה נחשב ל&quot;הפסק&quot;, ואולם מדברי הגאון רבי עקיבא איגר החולק עליו מבואר שסובר שהדיבור אינו מפסיק מטעם &quot;היסח הדעת&quot; אלא משום שגורם שלא יהא לברכה על מה לחול ומשום כך לאחר שהוברר שקידש על מים נמצא שברכת הקידוש הפסיקה בין ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot; לשתיתו ואין לברכה על מה לחול[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn1|[1]]].<br /> <br /> פסיקת הלכה.<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' &quot;ויאכל מיד, ולא יסיח בין ברכה לאכילה, ואם שח צריך לחזור ולברך&quot; {כיון שהוא מנתק בין הברכה לאכילה}.<br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לו) שאין להפסיק אפילו בתיבה אחת נחשבת הפסק כל שאינה לצורך אכילה. <br /> <br /> '''העולת תמיד''' (ר&quot;ו סק&quot;ג) הסתפק האם הפסק בדיבור נחשב להפסק רק אם הפסיק בדיבור בן שלש מילים לכל הפחות [בדומה להפסק על ידי שהייה ששיעור השהיה הוא כדי ענית שלום לרב שהוא ג' מילים], או שמא גם דיבור בן מילה אחת נחשב להפסק. <br /> <br /> <br /> '''התבואות שור''' (סימן י&quot;ט סקי&quot;ג) נקט שאין צורך בשלש מילים, והוכיח זאת מלשון '''הטור''' (שם) שכתב: הא דשיחה הוי הפסק, דוקא בשח דברים שאינן צרכי שחיטה, אבל אם דיבר מצרכי השחיטה כגון '''&quot;הביאו לשחוט&quot;''' וכיוצא באלו לא הוי הפסק&quot;. והנה באמירה שהביא לדוגמא ישנם שתי מילים בלבד, ומשמע שאילו השיחה לא היתה מענין השחיטה גם שתי המילים היו נחשבות ל&quot;הפסק&quot;.<br /> <br /> וכן כ' '''הלכה ברורה'''(שנא), '''כה&quot;ח'''(מד) והוכיח כן מהשו&quot;ע שאם אמר 'הביאו מלח או הביאו לפתן' שאינו חוזר דהוי מצרכי הסעודה הא כשאינו מצרכי הסעודה הוי הפסק אף שזה עדיין תוך כדי דיבור.<br /> <br /> וכן כ' '''ברכת ה''''(ח&quot;א קמז) והוכיח מדברי שו&quot;ע (סימן נט ד) שכתב שאין לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק ומוכח שאף מילה אחת חשובה הפסק. <br /> <br /> <br /> כתבו '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לד), '''כה&quot;ח'''(מד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א עמוד קנג) שלכתחילה אין להפסיק '''בשתיקה''' יותר מכדי דיבור[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn2|[2]]] בין הברכה לאכילה ובדיעבד כשלא הסיח דעתו אינו חוזר ומברך. ואם הפסיק '''בדיבור''' צריך לחזור ולברך .<br /> <br /> ולכן כ' '''ילקו&quot;י'''(סעיף ד) מה שנוהגים בשבת שאחר ברכת המוציא פורסים בסכין את כל הפת להכינו לבציעה לכל המסובים ורק אחר החיתוך טועמים מהלחם אין נכון לנהוג כן לכתחילה ואם המברך טעם קודם יש להקל {כיון שיצאו יד&quot;ח בזה בטעם המברך כברכת הקידוש}.<br /> <br /> '''ובשער הציון'''(כח) כתב שצריך לזהר שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע שאף ההליכה חשובה הפסק וכן כתב '''כה&quot;ח'''(מה).[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn3|[3]]] אא&quot;כ הוא לצורך אכילה שאי אפשר בענין אחר כגון שאינו יכול לברך במקום אכילתו מחמת נקיות דאז הוי כדיעבד.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn4|[4]]]<br /> <br /> לגבי הפסק בדיבור '''בין לעיסה לבליעה''' ישנה מחלוקת באחרונים- דעת  '''השל&quot;ה''' שלכתחילה וודאי שצריך להיזהר בזה מ&quot;מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו אינו צריך לחזור ולברך, ודייק מלשון שו&quot;ע שכתב &quot;יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה&quot; משמע מלשונו שדוקא בין ברכה לטעימה צריך לחזור ולברך אבל אם טעם אף שטרם בלע אם שח אינו צריך לחזור ולברך.<br /> <br /> ודעת '''המג&quot;א, א&quot;ר''' שהמדבר בין לעיסה לבליעה נקרא הפסק וחוזר ומברך ודין זה אפילו בדיעבד כיון שכל זמן שלא בלע אפילו שלועס לא נקרא אכילה והביא ראיה שבסימן רי פסק השו&quot;ע שאם טועם ולא בלע אינו צריך לברך א&quot;כ עיקר הברכה היא על הבליעה משמע שאם לא בלע לא נקרא אכילה ונקרא הפסק.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn5|[5]]]<br /> <br /> לכן פסק '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה) לכתחילה אין לדבר קודם שיבלע ובדיעבד שדיבר בעודו לועס צ&quot;ע אם חוזר ומברך {והביא את '''החיי אדם''' שכ' שאפילו לא בלע אלא רק טעם שמצץ בפיו מן הלעיסה אינו צריך לחזור ולברך}.<br /> <br /> '''ובא&quot;ח'''(אמור יד), '''כה&quot;ח'''(מה), '''אורל&quot;ץ'''(ח&quot;ב שא), '''יביע אומר'''( ח&quot;ה טז) פסקו כדעת השל&quot;ה שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים.<br /> <br /> אולם '''הברכת ה''''(ח&quot;א קנב) פסק שמיד אחרי הכנסת האוכל לפה נחשב שהתחיל באכילה ורשאי לדבר, מפני שהתחיל בפעולה המכשרת את האכילה שאי אפשר לאכול בלי להכניס את האוכל לפה, וטעמו עמו שכן כתב '''הלכות קטנות''' שכן מפורש '''במאירי'''.<br /> <br /> לגבי הפסק בדברים שבקדושה: ישנה מחלוקת האם חשוב הפסק או לא: '''ביאור הלכה'''(ס' כה ס&quot;ט)''',מג&quot;א[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn6|'''[6]''']]''','''הפמ&quot;ג'''(א&quot;א סימן נא ס&quot;ק ג')''', רע&quot;א'''(סימן רו סעיף ג) שכתבו שאסור לענות אמן או דברים שבקדושה ואם ענה הדבר תלוי במחלוקת אחרונים[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn7|[7]]], ולפי דברי '''פמ&quot;ג ורע&quot;א''' משמע שחוזר ומברך, ולפי '''הט&quot;ז''' זה לא הפסק.  ''' '''<br /> <br /> לכן כתבו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''הלכה ברורה'''(שנט), '''ילקו&quot;י'''(הלכה ז'), '''כה&quot;ח'''(מד) שאם רבים מסובין בסעודה ולכל אחד יש כיכר ומברך לעצמו לא יענה אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם הוא על ברכתו ומ&quot;מ אם טעה וענה אמן שאין חוזר ומברך משום שיש בזה מחלוקת, וספק ברכות להקל.<br /> <br /> '''והגרש&quot;ז אויערבך''' כ'(שש&quot;כ פמ&quot;ח ס&quot;ז והע' לח-לט) בדיעבד אם ענה על אותו סוג של ברכה אינו חוזר ומברך{כגון שחבירו ברך אותה ברכה שהוא ברך עכשיו} אך על ברכה אחרת חוזר ומברך. וכן אם שמע קדיש או קדושה או ברכו בין ברכה לטעימה אין לענות עמהם.<br /> <br /> <br /> ומובא '''בילקו&quot;י''' (שם בהערות) שאם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> <br /> אם אמר בשכמל&quot;ו כ' '''שעה&quot;צ'''(ס' רט ס&quot;ק יב) שנחשב הפסק.<br /> <br /> אם ברך על הפת ובטעות חזר וברך שוב דעת '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' י&quot;ח) שיש לעין אם הברכה השניה נחשבת כהפסק בין הברכה הראשונה לאכילה וצריך לברך שוב, או שהברכה השניה נחשבת לעיקר הברכה. וכתב שלא מסתבר שברכה לבטלה תיהפך לעיקר אך מ&quot;מ נראה שכיון שזוהי ממש אותה ברכה אפשר שאין זה נחשב הפסק, אף שהיא לבטלה. וכ&quot;ש באופן שטעה וחשב שאסור לו לאכול אם לא יברך ולפי טעותו לא עשה שום הפסק שמותר לו לאכול על סמך ברכתו.<br /> <br /> ולגבי הפסק בניגון בין הברכה לאכילה כ' '''שו&quot;ת מנחת יצחק'''(ח&quot;ז סי' ט) '''ובשו&quot;ת שבט הלוי'''(ח&quot;ה סי' טז) שלכתחילה אין להפסיק בכך אבל בדיעבד כ' בשו&quot;ת שבט הלוי שאין חוזר ומברך.<br /> <br /> ולענין הפסק קודם לבליעה בדברים שבקדושה כ' '''שו&quot;ת יביע אומר'''(ח&quot;ה טז), '''הלכה ברורה'''(שסג), '''ילקו&quot;י'''(ז) שרשאי אף לכתחילה לענות אחריהם. <br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''כה&quot;ח'''(טו) שלכתחילה יזהר שלא לדבר עד שיאכל כזית אבל אם דיבר אף כשלא אכל כזית אין זה חשוב הפסק העיקר שיאכל אחר הברכה.<br /> <br /> ובטעם הדבר שיש להקפיד על כך באכילת לחם ישנם שלושה סיבות: הרשונה כ' '''הדגול מרבבה'''(על מג&quot;א ס&quot;ק ז) שדברים הבאים בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לפניהם משום שנטפלים לפת, ודווקא שאכל כזית נגררים שאר המאכלים ונטפלים לפת, אבל פחות מכזית אין האכילה זו חשובה שיגרר מה שיאכל אח&quot;כ לפטרו מן הברכה, ולכן החמירו שלא לדבר, כדי לזרז גמר אכילת הכזית. <br /> <br /> '''ואשל אברהם''' ביאר שהואיל ושיעור הפת המצריך נט&quot;י הוא כזית אם כן יש להסמיך את הנטילה לאכילת כל הכזית. <br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סי' ר&quot;י וסק&quot;א הו&quot;ד במשנ&quot;ב סי' קע&quot;ח סקכ&quot;ח) שכל זמן שלא אכל כזית פת קודם שיצא ממקומו, דינו כמו דברים שאין טעונים ברכה לאחריה במקומם, שהרי אין כלל חיוב בברכה אחרונה, ואסור לו לאכול במקום שהלך על סמך הברכה שבירך במקומו הראשון, ואף אם חזר למקומו יצטרך לברך שוב, ולכתחילה אפילו מחדר לחדר באותו בית אין ללכת לפני גמר אכילת כזית, ולכן יש לכתחילה לאכול תיכף ומיד כזית בלא הפסק דיבור, שמא ישכח ויצא וכדו'.<br /> <br /> לסיכום: <br /> <br /> <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> |הפסק בין ברכה לאכילה<br /> |הפסק בין לעיסה לבליעה<br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> בשתיקה<br /> |שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור ובדיעבד כשלא הסיח דעתו לא חוזר ומברך.<br /> |<br /> <br /> <br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> דיבור<br /> |<br /> <br /> <br /> חוזר ומברך<br /> |שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים<br /> |-<br /> |<br /> <br /> <br /> <br /> דברים שבקדושה<br /> |לכתחילה אין לענות ואם ענה אין חוזר ומברך מדין סב&quot;ל ואם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> &lt;br /&gt;<br /> |<br /> <br /> <br /> <br /> רשאי לכתחילה לענות<br /> |} <br /> <br /> <br /> '''א2'''  &lt;u&gt;'''הפסק בדברים מעין הסעודה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt;         <br /> <br /> איתה '''בברכות מ.''' (לעיל בראש הסיכום) מחלוקת אמוראים לגבי הפסק בדיבור מעין הסעודה והראשונים פסקו כרב ששת.<br /> <br /> '''ב&quot;י''' הביא מחלוקת ראשונים בהגדרה מהי שיחה שנקראת צורך סעודה: ודייק מלשון '''רש&quot;י'''(ד&quot;ה &quot;טול ברוך&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn8|[8]]])''', תוס''''(ד&quot;ה &quot;הבא&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn9|[9]]])''', טור, מרדכי''' (סי' קל)''', רשב&quot;א בתשובה''' (ח&quot;א סי' רח) שדוקא הפסק שהוא צורך הברכה או צורך הפרוסה כגון 'הביאו מלח' או 'תנו מאכל לבהמה' שזה צורך פרוסת המוציא כיון שאסור לאכול קודם שיתן לבהמה. אבל אם שח בדברים אחרים שלא שיכים להמוציא ואפילו בענין צורך הסעודה הוי הפסק[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn10|[10]]].<br /> <br /> אבל '''הרמב&quot;ם'''(פ&quot;א מהל' בר' ה&quot;ח) משמע שכל שהוא צורך סעודה ומעניני האכילה לא הוי הפסק שהרי כ' הרמב&quot;ם שאם אמר 'תנו אוכל לפלוני' לא הוי הפסק[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn11|[11]]].<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י'''(ד&quot;ה &quot;ויאכל&quot;), נראה מדבריו דכל שהשיחה &quot;מעניין האכילה&quot; לא הוי הפסק וא&quot;צ שתהא השיחה מעניין פרוסת המוציא בדוקא, דהא תנו לפלוני לאכול, לא משמע מלישניה לאכול מפרוסת המוציא<br /> <br /> וסיים הב&quot;י שכיון שהוא ספק ברכות נקטינת לקולא כרמב&quot;ם[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn12|[12]]]. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת ההלכה.'''&lt;/u&gt; ''' '''   ''' '''<br /> <br /> פסק '''שו&quot;ע''' &quot;אם היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכים עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר 'הביאו מלח' או 'הביאו לפתן'{בקשה זו היא מעין הברכה שצריך את המלח והלפתן כדי ללפת את הפת}, 'תנו מאכל לפלוני לאכול'{בקשה זו היא מעניין הסעודה אף שאינה קשורה לברכה} 'תנו מאכל לבהמה'{ בקשה זו היא מעין הסעודה משום שאסור לאכול קודם שייתן לבהמתו}, וכיוצא באלו אין צריך לחזור ולברך&quot; <br /> <br /> מתבאר לנו שיש שני אופני היתר להפסיק בשיחה. '''א.''' דברים שהם צורכי הסעודה (הבא מלח הבא ליפתן). '''ב.''' אם עומד לפניו מצוה אשר אם לא יקיימנה לפני אכילתו יעבור על איסור (תנו מאכל לבהמה).<br /> <br /> הוסיפו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לז), '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג) שאף אם הפסיק אחר הברכה בדברים שאינם מענין ברכת המוציא אבל הם מענין הסעודה כגון אמר 'הביאו תבשיל', 'הביאו סכין או כלי סעודה' וכיוצא בזה לא הוה הפסק.<br /> <br /> כ' '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' ט&quot;ו) שאם הפסיק בדבר שהיה סבור שהוא לצורך הסעודה או הברכה ואח&quot;כ ראה שטעות בידו אין זה נחשב הפסק. '''וכתב עוד''' ב (פמ&quot;ח הערה י&quot;ד) דמסתבר שדווקא לאחר ברכת המוציא אמרינן שצרכי סעודה לא הוי הפסק (וה&quot;ה בשאר ברכות על שאר מאכלים הפסקה לצורך הנוגע אכילת אותו מאכל), אבל אם בתוך סעודתו מברך על היין או על פירות וכדו' ולפני שטעם הפסיק בדיבור בענינים שהם צרכי הסעודה (ואינם לצורך אכילת הפירות או שתיית היין), אף על פי שהוא עדיין בתוך הסעודה, מ&quot;מ חשיב הפסק גמור.<br /> <br /> ישנה מחלוקת בראשונים אם בזמנינו כשהפת מוטעם ולא צריך מלח ואמר הביאו מלח כ' '''שו&quot;ת הרשב&quot;א'''(סימן מח) אם בשעה שבצע נתכון לאכול בלא מלח ונמלך הוי הפסק ולפי '''הרמב&quot;ם'''(לעיל) דלא בעינן שיהיה הדיבור צורך המוציא דוקא ושרי בכל שהוא צורך סעודה אפילו נמלך לא הוי הפסק.<br /> <br /> '''ולענין הלכה:''' פוסקים '''כרמב&quot;ם''' ומכ&quot;ש לדעת המקובלים שיש ענין בהטבלת הפת במלח שאף אם היתה הפת נקיה ויפה או מתובלת ואמר הביאו מלח לא הוי הפסק אחר הברכה- '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג), '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לח), '''ט&quot;ז'''(סק&quot;ז) ועוד.<br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לט) שאמירת 'תנו מאכל לפלוני' אין הבדל בין אם הוא עני או עשיר.<br /> <br /> כ' '''הלכה ברורה'''(שנד) כל מה שאמרנו בגמרא שאם הפסיק בהם בין ברכת המוציא לבין הטעימה אינו חוזר היינו דווקא בדיעבד אבל לכתחילה אינו רשאי להפסיק ואפילו לומר 'תנו מאכל לבהמה'[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn13|[13]]] וכן פסק '''הרמ&quot;א''', '''בה&quot;ג'''(ברכות ז), '''כלבו.'''<br /> <br /> '''ב''' פרטים בענין אכילה לפני בהמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> נאמר '''בברכות מ.''' &quot;אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא'  &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot; והדר &quot;ואכלת ושבעת&quot;. <br /> <br /> '''ובגיטין סב.''' &quot;אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot;, והדר כתיב &quot;ואכלת ושבעת&quot;.<br /> <br /> ישנה מחלוקת בין הראשונים האם אכילה לפני בהמה היא מדאורייתא: בתשובת '''מהר&quot;ם'''(סימן שב), '''מג&quot;א'''(רע&quot;א ס&quot;ק יב) שכ&quot;ה דעת '''הריצב&quot;א''' שאכילה לפני בהמה הוא איסור '''מהתורה.'''<br /> <br /> '''והרמב&quot;ם'''(עבדים ט,ח) &quot; מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות.. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן&quot; משמע מדבריו שדין זה להקדים אכילת הבהמה לאכילת אדם אין זה אלא '''מידת חסידות[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn14|'''[14]''']]'''.<br /> <br /> '''בביאור הלכה''' (קס&quot;ז ד&quot;ה ומכל מקום) הביא בשם כמה מהראשונים(בה&quot;ג, אשכול, אחרות חיים, כלבו) הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא.<br /> <br /> טעם האיסור ביאר '''השאילת יעב&quot;ץ''' (סי&quot;ז) וזה לשונו: &quot;ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה תמות מרעב, לכן הטילה התורה חובה על האדם שהן שלו לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו.  <br /> <br /> '''וביד אפרים''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) פירש טעם אחר לדבר, שלפעמים אין האדם ניזון אלא בזכות הבהמות, וכיון שהאדם אינו צריך להחזיק עצמו כזכאי שניזון בזכות עצמו לכן צריך להקדים ולזון את בהמתו.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> משמע שדעת '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק מ),'''בא&quot;ח'''(בהר ד), '''כה&quot;ח'''(נא), '''הלכה ברורה'''(שסד){והוסיף שם שזה גם מדין צער בעלי חיים} שלא רק אכילה אסור אלא גם טעימה בעלמא ומה שכ' בגמ' בברכות אסור לאכול, הרי&quot;ף, רא&quot;ש גרסו בגמ' שם 'לטעום' כמו הגמ' בגיטין וכ&quot;ד '''ברכי יוסף'''(סק&quot;ה), (א&quot;א ס&quot;קיח),'''רי&quot;ד'''(ברכות מ.) שאפילו אם זה לא אכילת קבע אסור. אולם דעת '''הט&quot;ז'''[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn15|[15]]](סק&quot;ז), '''א&quot;ר'''(סק&quot;ח), '''ר' זלמן'''(סעיף ט) שלטעום מותר כדמוכח בקרא &quot;ואכלת ושבעת&quot; כלומר דוקא אכילת קבע אסור.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn16|[16]]] <br /> <br /> '''ובילקו&quot;י''' כ' שדין זה שאין לאכול קודם שיתן לבהמתו, אין זה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות שנכון והגון לעשות כן שכן מוכח מדברי הרמב&quot;ם ושלפי זה מובן למה מרן שו&quot;ע השמיט דין זה. <br /> <br /> '''הפסקי תשובות'''(עמ' תלו) מחדד את הדברים וכותב שאין פירוש הדברים שחייב ליתן בפועל לבהמותיו את מאכלם בכל פעם שהולך לאכול, שהרי לכל סוג בעל חי יש הרגלי אכילה אחרים, ולא תמיד זמן אכילתן הוא בצמוד לזמן אכילת האדם, אלא כוונת הדברים שישים לבו לפני שהולך לאכול[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn17|[17]]] או לטעום דבר מה האם הגיע זמן אכילת בהמותיו, ואם הגיע הזמן יברר אם אכן מאכלם לפניהם. ואם יודע שמאכלם לפניהם או מינה שליח שיביא להם מאכלם די בכך, אף על פי שבפועל עדיין בהמותיו לא אכלו. ויש שמניח כמות גדולה של אוכל לפניהם ויודע שזה מספיק לכל היום או למספר ימים, ושוב אין צריך לטפל בהם עד שמשער שאפשר נגמר מאכלם.<br /> <br /> וכמו&quot;כ אין חיוב שהוא בעצמו יביא להם מאכלם, אלא כל שיש תחת ידו אנשים הממונים על האכלת הבעלי חיים שלו סגי בכך, ואין עליו חוב לטפל בעצמו בכך, אבל אם תפקיד האכלת הבעלי חיים מוטל עליו חייב לדאוג לכך, ואפילו אינו נמצא בביתו צריך לברר לפני שהולך לאכול האם נתנו מאכל לפניהם, או למצות שליח שידאג לכך.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''לענין שתיה''':&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''המגן אברהם''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) בשם '''ספר חסידים''' שאדם קודם לבהמה, וכפי שמצינו ברבקה אמנו שאמרה &quot;שתה אדוני&quot; ורק אח&quot;כ הוסיפה &quot;גם לגמליך אשאב&quot;[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn18|[18]]].'''ועוד כ'''&lt;nowiki/&gt;' להוכיח ממה שנאמר &quot;והשקית את העדה {ואח&quot;כ} ואת בעירם&quot;<br /> <br /> '''הטעם''' לחילוק שבין אכילה לשתיה ביאר '''היד''' '''אפרים''' (קס&quot;ז מג&quot;א סקי&quot;ח) ששתיית האדם אינה תלויה בזכות הבהמות ולכן אין צורך להקדים את הבהמות.<br /> <br /> '''ובשו&quot;ת הר צבי'''(או&quot;ח ח&quot;א סי' צ) שבאכילה יש יותר חשש שמא יטרד האדם באכילתו וישכח להאכיל את בהמתו, '''ועוד''' שהאדם מצטער בצמא יותר ועל כן קודם הוא לבהמתו משא&quot;כ אכילה שאינו מצטער כ&quot;כ בדחייתה ובמקום צער לא גזרו רבנן[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn19|[19]]].<br /> <br /> '''ובשו&quot;ת''' '''בית דוד''' (סימן פ') ביאר טעם אחר לזה, ששונה היא האכילה כיון שהיא נמשכת זמן מרובה [הרבה יותר מהזמן הנצרך להכנת מאכלה של הבהמה] לכן חוששים לצערה של בהמתו ויש להקדים ולהאכילה, מה שאין כן שתיה שאינה נמשכת יותר מאשר רגעים ספורים ונמצא שהזמן הנצרך להכנת מאכל לבהמתו שוה לזמן שתייתו יש לומר שצער האדם עדיף מצער הבהמה ויש להקדימו.<br /> <br /> דין זה לא שייך דווקא לבהמתו אלא גם לחיות ולעופות ולדגים בין טמאים בין טהורים שנמצאים באחריותו ומזונותיו עליך אסור לאכול קודם שידאג למאכלם.<br /> <br /> אמנם כתבו '''ילקו&quot;י'''(קסז- יא), '''הלכה ברורה'''(שסה), '''כה&quot;ח'''(נ,נג), '''שו&quot;ת שאילת יעב&quot;ץ''' (ח&quot;א סי' י&quot;ז) כתבו לדון לענין חתול או כלב המגדל בתוך ביתו דאף שמזונותיהם עליו אין עליו חיוב לדאוג למאכלם קודם למאכלו, דלא אמרה התורה אלא באותם בע&quot;ח אשר סמוכים ותלויים על בעליהם ואין מוצאים מאכלם לפניהם אלא ממה שנותנים להם, משא&quot;כ חתול וכלב ודומיהן אשר מצויים תדיר באשפתות ובכל מקום שיש שיורי מאכלים ודברים מאוסים ומזונותיהן לפניהם, אמנם בודאי יש לדון בכל מקרה לגופו של ענין, דגם תרנגולים מנקרים באשפתות ןמ&quot;מ ראוי למדקדקים להחמיר ולהקדים אף אותם למזונותיו.[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn20|[20]]]<br /> <br /> כתבו '''כה&quot;ח'''(נב), '''הלכה ברורה'''(שסה) שאיסור טעימה קודם שיתן מאכל לבהמתו הוא אף כשאינו נמצא בביתו.<br /> <br /> כ''''הלכה ברורה'''(שסו) שבמקום שיש סכנה לאדם מחמת שלא טעם, האדם קודם לבהמה וי&quot;א שאף במקום שיש לו צער לאדם יש להקדימו. <br /> <br /> וכאמור, אין חיוב זה חל אלא על בעלי חיים שלו שמזונותיהן עליו[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn21|[21]]], אבל אם הבעלי חיים אינם שייכים לו אין עליו החיוב לברר לפני אכילתו האם סידרו את מאכל הבעלי חיים{אבל מטעם צער בעלי חיים מוטל על כאו&quot;א לפרנס ולתת מאכל ומשקה כשרואה בע&quot;ח הרעב וצמא אף שאין מזונותיו עליו}  וכשאחרים נונתים לו לאכול ומקדימים אותו לבהמותיו אין איסור לאכול-'''כה&quot;ח'''(נא).<br /> <br /> כתב '''הלכה ברורה'''(שסו) אין איסור לאדם לתת לאכול לבני ביתו וילדיו ואורחיו הסמוכים על שלחנו לפני שמאכיל לבהמותיו, כי להם אין כלל איסור לאכול קודם, ואדרבה יש לאדם להקדים מאכל ילדיו ואורחיו לפני שנותן מאכל לבהמותיו.<br /> <br /> לגבי שבת וי&quot;ט יש להחמיר לכתחילה שלא לטעום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו אף שאכילת ויו&quot;ט מצווה היא לפיכח אם אמר אחר הברכה 'תנו לבהמה לאכול' קודם שטעם אינו חוזר ומברך כ&quot;כ '''ילקו&quot;י'''(י), '''כה&quot;ח'''(נד), '''הליכות עולם'''(אמר ד).<br /> <br /> <br /> בשו&quot;ת '''כתב סופר''' (או&quot;ח סימן ל&quot;ב) העלה שיש ספק בענין זה &quot;עלה ספק בלבי אם בשבת ויו&quot;ט דמצוה וחיוב לאכול אם גם בזה נאמר דאסור להקדי' אכילתו לאכילת בהמתו די&quot;ל מקרא לא מוכח רק אכילה דרשות צריך להקדים בהמתו משום צער בע&quot;ח ומזונותי' עליו, אבל שוי&quot;ט דמחוייב לאכול אין איסור ואפשר חיובא הוא להיות מן המקדימין וזריזי' במצוה, מ&quot;מ יש למבעי כיון דמצוה ביותר לאכול אכילת סעודה לעונג שבת ולשמח בי&quot;ט, וכל המרבה עונג בשבת ושמחה בי&quot;ט באכילה ושתי' ה&quot;ז משובח יש לומר דמותר לאכול אכילת סעודה שיש בה שביעה בשוי&quot;ט קודם לבהמתו.<br /> <br /> ובספר '''שבת של מי'''(שבת קיז,ב) שבשבת יש להאכיל את הבהמה לפני כל סעודה שאוכלים, והעיר על זה '''הגרש&quot;ז אויערבך''' שהרי הבהמה אינה זקוקה לאכול בשבת יותר ממה שאוכלת בחול ומדוע צריך להאכילה בשבת שלוש פעמים כשבחול אינה אוכלת אלא שתי פעמים.<br /> <br /> '''ג.''' '''דברי הרמ&quot;א.''' <br /> <br /> &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה:'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כ' '''הרוקח'''(מובא בב&quot;י) שאין כל אחד צריך לטעום מהמוציא אלא כיון שהבוצע אכל רשאים המסובים לדבר. והביא ראיה מדין קידוש: כמו שבקידוש שלכתחילה נכון שיטעמו כולם מהיין ובדיעבד יצאו כולם בשתיית המקדש{'''עירובין''' מ: גבי כוס של ברכה דאי שתיא ינוקא הכוס יצאו השאר יד&quot;ח}, ה&quot;ה כאן  וכיון שהוא אכל נחשב כאילו כולם אכלו ואם אחד מהמסובים דיבר א&quot;צ לחזור ולברך.<br /> <br /> אולם '''הב&quot;י''' דחה דבריו ששם הוא מברך על דעת שישתה התינוק וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה, אבל כאן כשאחד מברך לכולם נחשב שכל אחד ברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין עניית האמן לטעימתו חשוב הפסק וצריך לחזור ולברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn22|[22]]]. <br /> <br /> וכן תמהו רבים האחרונים '''מג&quot;א''' (ס&quot;ק יט) '''שו&quot;ע הגר&quot;ז''' (ס&quot;י) '''וערך השולחן''' (ס&quot;ד), '''האליה רבה''' (סק&quot;יג) על הרוקח שלא דומה לכוס של קידוש: ששם זה ברכת המצוות ובדיעבד כששתה המברך יוצאים כולם אבל כאן כולם צריכים לאכול והרי זה ברכת הנהנין וכי יהיה עדיף השומע מאילו בירך הוא עצמו ודיבר שצריך לחזור ולברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn23|[23]]]. <br /> <br /> אולם '''הדרכי משה''' הסכים לדברי הרוקח וכתב שכל שטעם אחד יצאו כולם כיון שחלה ברכת הבוצע והבוצע טעם בלי הפסק לא שייך עוד הפסק אף למסובים.<br /> <br /> והביא (להלן סק&quot;ח) את דברי '''האור זרוע'''(ח&quot;א קמד) שכתב שאם ברך אחד המוציא די בטעימת אחד מהם ואין חובה שכ&quot;א יטעם אלא משום דהואיל ומתעבידא בי' מצוה מחמת חיבוב המצוה הורגלו כ&quot;א ואחד לטעום מן המוציא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn24|[24]]].<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt; <br /> <br /> '''&lt;u&gt;הפסקת השומעים.&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> אם ברך אחד מן המסובין ברכת המוציא וכיוון להוציא את השומעים יד&quot;ח וכיוונו השומעים לצאת יד&quot;ח וקודם שטעם המברך הפסיקו השומעים בדיבור שאינו מענין הסעודה לכו&quot;ע צריכים לחזור ולברך {כן כתבו במפורש '''כה&quot;ח'''(ס), '''לבוש'''(סע' ו), '''עולת תמיד'''(ס&quot;ק יא).<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך בדיבור מעין הסעודה א&quot;צ לחזור ולברך (כנ&quot;ל אות א2').<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך לדברים שבקדושה (ראה אות א1).<br /> <br /> אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה הנה דבר זה שנוי במחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים:<br /> <br /> רוב האחרונים נוקטים '''להלכה כדברי הב&quot;י''' שבכהאי גונא הוי הפסק.<br /> <br /> '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק מג) פסק שמחמת כן צריך לחזור ולברך {וכ&quot;כ '''בביה&quot;ל''' ד&quot;ה אבל אחר כך} וכ&quot;כ '''כה&quot;ח'''(נח) כיון שרוב הפוסקים כמרן שו&quot;ע הכי נקטינן שאם שח חוזר ומברך ואין שייך כאן הכלל של ספק ברכות להקל (אף נגד מרן) כיון שהם לא ברכו בפה אלא רק כיונו לצאת יד&quot;ח מאחר כיון ששחו הלכה לה הכוונה וצריכים לחזור ולברך ולא חוששים לסב&quot;ל ואזלינן בתר רובא[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn25|[25]]].<br /> <br /> <br /> אמנם הרבה אחרונים אע&quot;פ שהסכימו לדעת הב&quot;י מ&quot;מ כתבו שכיון שלא יצא הדבר מכלל מחלוקת ראשונים ומצאנו שהריטב&quot;א(פסחים ז:) והראבי&quot;ה(ברכות סי' קיב) סוברים שיצא יד&quot;ח יש לומר בזה ספק ברכות להקל ואף שדעת מרן שו&quot;ע לברך דעת '''החיד&quot;א'''(שו&quot;ת חיים שאל ח&quot;ב טו), '''שו&quot;ת רב פעלים'''(ח&quot;ג סי' טז), '''בא&quot;ח'''(אמור טו) שאומרים ספק ברכות להקל לכן אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה אינו חוזר ומברך ונכון שיהרהרו הברכה  בליבם קודם שיטעמו.  <br /> <br /> '''בהליכות עולם'''(ח&quot;א עמ' שמז) תחילה העיר על דברי הכה&quot;ח שאף בכהאי גונא יש לומר סב&quot;ל מספר אוהל מועד(ח&quot;א שער הברכות דרך א נתיב י) וז&quot;ל ולמדנו עתה שהמברך ברכה הצריכה לו ושמע חבירו כל הברכה מתחילה ועד סוף וענה אמן ונתכון לצאת יד&quot;ח אינו רשאי לחזור ולברך בעצמו כיון שכבר יצא יד&quot;ח כשענה אמן ואם ברך הרי זה ברכה לבטלה&quot; <br /> <br /> א&quot;כ כן גם כאן שהמסובים נתכוונו לצאת יד&quot;ח וענו אמן אם יחזרו לברך יש כאן איסור ברכה לבטלה. וא&quot;כ אין לחלק בין מוציא הברכה בפה או מתכוון לצאת בברכת חבירו וענה אמן ויש אומרים סב&quot;ל.<br /> <br /> ושוב כתב(הליכות עולם) לצדד כדברי הכה&quot;ח כיון שבלאו הכי י&quot;א שקבלנו הוראות מרן אפילו בסב&quot;ל. אולם להלכה: פסק בזה כהבא&quot;ח דאמרינן סב&quot;ל. וכן פסקו '''שו&quot;ת אורל&quot;ץ('''ח&quot;ב צד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א חמ' קעז), '''הלכה ברורה'''(שנה) שעדין יש לומר סב&quot;ל ולא לברך והוסיף(הלכה ברורה) שאם אפשר הדבר יחזרו וישמעו הברכה מאחר שלא שמע הברכה ואם אי אפשר נכון שיהרהרו הברכה בליבם קודם שיטעמו וסיים שאם רצו לחזור ולברך ולסמוך על דעת שו&quot;ע אין למחות בידם כיון שרוב האחרונים כך סוברים וכמו שאמר מרן החיד&quot;א (בשו&quot;ת חיים שאל כנ&quot;ל) שאף במקום סב&quot;ל הרוצה לסמוך על דעת מרן שו&quot;ע לברך אין למחות בידו. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;הפסקת המברך.&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> בדין הפסקת המברך (ראה אות א)<br /> <br /> כל הדיון הוא כשהמברך מוציא את המסובים והוא דיבר והם לא דיברו האם צריכים לחזור ולברך.<br /> <br /> '''הפמ&quot;ג'''(משבצות זהב סק&quot;ח) שכתב שיצאו בברכתו ולא הוי הפסק. אבל '''המ&quot;ב'''(סק&quot;מג) הוכיח מסימן ריג סע' ב שכל שלמברך היא ברכה לבטלה הוא הדין לשומעים ודחה ראיית הפמ&quot;ג וסיים שמ&quot;מ צריך עיון לדינא.<br /> <br /> '''החקרי לב'''(ח&quot;א מיו&quot;ד סיוף סי' נג) שמצדד שלא יצאו השומעים '''והבית מנוחה'''(אות יב) שיצאו השומעים ובמח' זו יש לחקור האם הוא כאילו ברך בעצמו ממש ועצם השמיע נחשבת כענייה בפיו או הוא דין מיוחד באופן הדבר כיצד מקיימים מצווה שהיא בדיבור והיינו שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה אע&quot;פ שאינה בגדר דיבור יש בה כוח לפטור את השומע וכל מעשה המשמיע מתייחס אל השומע ויש לתלות מח' אחרונים הנ&quot;ל בצדדי חקירה זו שאם הוא כאילו ענה השומע ממש אין הדבר מעכב אם הפסיק המשמיע כיון דהוי כאילו בירך השומע בעצמו וכיון שלא הפסיק השומע אין בכך כלום אם הפסיק המשמיע אבל אם הוא דין מיוחד שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה וכל מעשה המשמיע מתייחס אחר השומע לא עדיף השומע מן המשמיע וכיון שהפסיק המשמיע הוי כאילו הפסיק גם השומע.<br /> <br /> ולענין הלכה: '''בא&quot;ח'''(אמר טז), '''כה&quot;ח'''(נט), '''הלכה ברורה'''(שנח), '''יביע אומר'''(ח&quot;ח עמ' קטז), '''הליכות עולם'''(ח&quot;א שמח), '''שו&quot;ת אורל&quot;ץ'''(ח&quot;ב צד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א קעח) פסקו פה אחד שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח.<br /> <br /> והוסיף '''בא&quot;ח''' שאף אינם צריכים לחכות ולכון לברכה השניה של הבוצע, אולם '''ברכת ה'''' כתב שלכתחילה כיון שי&quot;א שגם השומעים לא יצאו יד&quot;ח ראוי להם לשתוק ולכון לצאת בברכה השניה של המברך ומ&quot;מ לא יענו אמן אחר הברכה השניה מספק שמא אינם חייבים לשמוע הברכה והוי הפסק.<br /> <br /> מ&quot;מ אם המברך דיבר אחר שאחד מהמסובים טעם כיון שאחד מהם טעם וכבר חלה הברכה א&quot;צ לחזור ולברך משום ספק ברכות- '''כה&quot;ח'''(נט), '''ברכת ה''''(קפב הערה27).<br /> <br /> אמנם '''הפסקי תשובות'''(אות יב) כתב ואם אחד מהשומעים טעם עוד לפני שהמברך הפסיק בדיבור, אף לדברי המשנ&quot;ב הכא אין חשש לאחרים שיאכלו על סמך ברכת המברך, ורק המברך עצמו (או כל אחד מהמסובים שהפסיק בדיבור לפני הטעימה) לא יוכל לאכול על סמך ברכתו כיון שהפסיק בדיבור[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn26|[26]]].<br /> <br /> והוסיף ודע, דכל האמור בזה הוא לענין ברכת הנהנין[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn27|[27]]] וכן לענין ברכת היין שבקידוש והבדלה אשר שתיית הכוס הוא לעיכובא, ולכן אם הפסיק המברך כל זמן שלא טעם הוא או אחד מהשומעים עדיין הברכה לא חלה על כלום ואין יוצאים י&quot;ח הברכה (לדעת המשנ&quot;ב), אבל בשאר מצוות הטעונות כוס אשר אין שתיית הכוס לעיכובא, כברכת אירוסין ונישואין וברכת 'אשר קידש' שבברי&quot;מ ואין טעימת הכוס במצוות אלו אלא לכבוד הברכה, ולכן די בטעימה בעלמא וא&quot;צ מלא לוגמיו, בזה אף לדעת המשנ&quot;ב יכולים היוצאים ידי חובתן לטעום הכוס אפילו הפסיק המברך[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftn28|[28]]] בשיחה לפני טעימתו וטעימתן, אך בתנאי שאלו השותים מהכוס לא הפסיקו בשיחה. <br /> <br /> לסיכום. <br /> {| class=&quot;wikitable&quot;<br /> |<br /> | colspan=&quot;2&quot; |קודם שטעם<br /> | colspan=&quot;2&quot; |אחר שטעם<br /> |-<br /> | rowspan=&quot;2&quot; |דברים שאינם מעין הסעודה. <br /> &lt;br /&gt;<br /> |הפסקה שומעים<br /> |הפסקה מברך<br /> |הפסקה שומעים<br /> |הפסקה מברך<br /> |-<br /> |חוזר ומברך לכו&quot;ע.<br /> |שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח.<br /> |לכתחילה אין לדבר,<br /> <br />  ואם דיבר: מח' מ&quot;ב, כה&quot;ח- שחוזר ומברך לבין שאר אחרונים שאין חוזר ומברך.<br /> |יצאו השומעים יד&quot;ח ואפילו אם רק אחד מהמסובים אכל לפני במברך.<br /> |-<br /> |דברים מעין הסעודה.<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |כנ&quot;ל אות א2<br /> |-<br /> |דברים דבקדושה.<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |כנ&quot;ל אות א1<br /> |} <br /> <br /> <br /> <br /> &lt;br /&gt;<br /> ----[[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref1|[1]]] ויש להעיר לפי זה בדעת '''המשנה ברורה''', שלענין המקדש על היין ונמצא מים פסק להלכה (שם סקע&quot;ח) כדעת המגן אברהם, ולמבואר נמצא שנקט שההפסק יסודו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ואילו בסימן מ&quot;ז (סקי&quot;ט) ובסימן ק&quot;מ (סק&quot;ו) כתב שהטעם שדיבור נחשב להפסק הוא משום שאין לברכה על מה לחול. וצ&quot;ע.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref2|[2]]]&lt;nowiki/&gt;נחלקו הפוסקים בהגדרת הזמן של תוך כדי דיבור '''כ'''&lt;nowiki/&gt;' '''מג&quot;א''' ששיעור זה הוא בשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי&quot; '''וי&quot;א''' שהוא כשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי ומורי&quot; והורה '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שעיקר להלכה הוא ששיעור זמן של תוך כדי דיבור הוא כדי אמירת שלוש תיבות (כי&quot;א הראשון) וכן דעת רוב האחרונים<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref3|[3]]] עוד בדיני הפסק עיין בסימן רו<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref4|[4]]] אכן מה שהותר ללכת בין הברכה לאכילה ואין זה הפסק הוא דוקא כששני המקומות בבית אחד כמבואר ב'''שו&quot;ע הרב'''(ס&quot;ט) שהוא מקור דברי שו&quot;ע.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref5|[5]]] דחוהו האחרונים שהולכים אחר כוונתו: שאם כוונתו לאכילה אם לעס והחיח כבר נהנה לא חשיב הפסק דחשיב התחיל במצוה(באכילה), אבל אם כוונתו לטעימה בלבד הרי לדעת מרן אפילו בבולע עד שיעור כזית אין צריך לברך שכיון שמחשבתו לטעימה אין צריך לברך. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref6|[6]]] ראה '''שעה&quot;צ''' סימן רטו ס&quot;ב. <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref7|[7]]] המחלוקת היא האם לומדים את שאר המצוות מדין תפילין או לא: לפי '''פמ&quot;ג, ורע&quot;א''' כיון שברכת תפילין של יד עולה גם לתפילין של ראש, לגבי תפילין של ראש לא היה לברכה על מה לחול, וכשבא להניחן חשוב הפסק בין הברכה לבין עשיית המצווה ומכאן לומדים לכל המצוות. ולפי '''הזבחי צדק'''(סימן יט ס&quot;ק כג)''', באר יעקב'''(סימן כה) כתבו לחלק בין הפסק אחר שכבר הניח תפילין של יד שאע&quot;פ שהברכה עולה גם לתפילין של ראש מ&quot;מ היה לברכה על מה לחול לבין שאר ברכות המצווה ומפסיק קודם שחלה הברכה.   <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref8|[8]]] כתב &quot;הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקה&quot;. והסביר '''בפני יהושע''', הא דכתב רש&quot;י צורך ברכה, פירושו אע&quot;ג שאינה צורך ברכה של עצמה, דאדרבה אם יאכל מיד טפי עדיף, אפ&quot;ה מיקרי צורך ברכה לגבי הך, דשמא ישכח אח&quot;כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק (מחשש שידבר) ויצטרך לברך שנית, וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה, אבל אם אומר הביאו מלח או ליפתן דזה רק שיהיה טעם טוב בפת, לא הוי צורך ברכה וחשיב הפסק וצריך לברך שוב. ור' יוחנן סבר דאפי' הביאו מלח הביאו ליפתן הוי צורך ברכה, כיון שזה מעניין ברכת המוציא, כמ&quot;ש רש&quot;י דאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם, אבל גביל לתורי הוי הפסק, דאין זה קשור לברכת המוציא כלל. ורב ששת סבר אפי' גביל לתורי א&quot;צ לחזור ולברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאכול לפני שיתן לבהמתו ואין לך צורך ברכה גדול מזה.<br /> <br /> 34  דכתבו הביאו מלח וכו', ואנו אין רגילין להביא על השולחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב, ומשמע דסברי דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק דאין זה צורך פרוסת המוציא, אע&quot;פ שהוא מצרכי הסעודה.<br /> <br /> 35  '''ולכאורה''' קשה על דברי רב דאמר גביל לתורי הוי הפסק, והרי הוא דאמר שאסור לאדם לאכול קודם שיתן לפני בהמתו, כמ&quot;ש דאמר רב אסור לאדם וכו'. '''ותירץ המעדני יו&quot;ט''' (סק&quot;ו) די&quot;ל דאף שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו, מ&quot;מ לא הוי מילי דברכה, דלשיטת רש&quot;י רק שיחה שהיא &quot;לצורך ברכה&quot; לא הוי הפסק.<br /> <br /> 36  וכדבריו פסקו '''הרא&quot;ש''' (פ&quot;ו סי' כב), '''המאירי''' (מ.) (ד&quot;ה &quot;כיון&quot;), '''הנימוקי יוסף''' (מ.), תוס' ר' יהודה שירלאון (מ.), '''הראבי&quot;ה''' (סי' קיב ד&quot;ה &quot;אמר&quot;)<br /> <br /> <br /> <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref12|[12]]] '''בדרישה''' (סי' קסז) (ד&quot;ה &quot;בב&quot;י&quot;), העיר על דברי הב&quot;י דאין הכרח שהרמב&quot;ם יחלוק על פסק כל הנך רבוותא דס&quot;ל שדוקא מעניין &quot;פרוסת המוציא&quot; אינו נקרא הפסקה, ומ&quot;ש תנו לפלוני לאכול, אטו גרע זה ממה שאמר תנו מאכל לבהמה, שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפי' עשיר, שהוא מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמה. ז&quot;א תנו לפלוני לאכול נלמד במכ&quot;ש, ומה אמירת גביל לתורי שהיא מצרכי הבהמה ונחשבת כצורך פרוסת המוציא, כ&quot;ש תנו לפלוני לאכול שהיא מצרכי האדם שיחשב צורך פרוסת המוציא שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, דמצוה בפרנסת האדם יותר מהקדמת מזונות לבהמה. אולם '''המאמר מרדכי''' (סי' קסז ס&quot;ו) דחה את דברי הדרישה, שהרי בבהמה יש חומרא שאין באדם דמזונותיה עליך לכן צריך להקדימה, ועוד שאינה אוכלת אם לא יתנו לה, ומאחר דאיכא קרא המוכיח דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ממילא הוי צורך לפרוסת המוציא, כיון דאינו יכול לאכול קודם לכן. משא&quot;כ (באדם) שאומר תנו לפלוני לאכול דאין מזונותיו עליך, ואין פסוק שאוסר לאכול לפני שיתן לו, ועוד, לא מסתבר לתת לו לפניך, דמאי חזית שהוא יותר ראוי ממך, א&quot;כ תנו לפלוני לאכול לא הוי צורך פרוסת המוציא אלא מעניין הסעודה הוא, וא&quot;כ הרמב&quot;ם אכן חלוק על שאר הפוסקים.<br /> <br /> '''וכתבנו''' לעיל שכדברי הרמב&quot;ם פסקו רבים מן הראשונים והם: הרא&quot;ש, המאירי, הנימוקי יוסף, תוס' ר' יהודה החסיד, הראבי&quot;ה והריטב&quot;א, דכל ששח בדברים שהם מצרכי הסעודה לא הוי הפסק, ואם הדרישה היה רואה את הראשונים הללו בהכרח שהיה מודה לדברי הרמב&quot;ם, דכל ששח &quot;מצרכי הסעודה&quot; לא הוי הפסק, ורק לדבריו שהרמב&quot;ם חלוק על כולם הסביר כך כדי שלא יחלוק על כולם.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref13|[13]]] אפשר גם לדקדק מלשון שו&quot;ע שכ' אינו צריך לברך משמע שאם ברך ודיבר אינו חוזר אבל לכתחילה לא ידבר.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref14|[14]]] ומה שכ' בגמ' בלשון אסור אולי הוא גורס 'לא יתן'.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref15|[15]]] '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ז) הוכיח דגביל לתורי הוי צרכי סעודה, מהא דכתוב אסור לאדם &quot;שיאכל&quot; קודם שיתן לבהמתו, דדוקא לאכול לפני בהמתו אסור אבל לטעום שרי, דהיכן שאסור לטעום חז&quot;ל אמרו מפורש שאסור, כמ&quot;ש בשבת (ט:) אסור לטעום עד שיתפלל. וכן בפסחים (קה.) אסור לטעום עד שיבדיל. משא&quot;כ הכא לא אסרו אלא אכילת סעודה, ולא טעימה. וא&quot;כ כיון שיכול לטעום מהפת לפני שיתן לבהמתו מוכח דגביל לתורי לא הוי צורך ברכה, אלא צורכי סעודה. '''אלא דהמג&quot;א''' (סק&quot;יח) כתב דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, ולפי&quot;ז גביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. וקשה, דבתחילת דבריו כתב דגביל לתורי הוי צורכי סעודה. ויישב '''המחצה&quot;ש''' (סקי&quot;ז), דמ&quot;ש המג&quot;א דמאכל בהמה הוי צורך סעודה לא דקדק בלשון, כיון דלדידן אין נפק&quot;מ דגם צורך סעודה דינו כצורך המוציא, ולפי&quot;ז אה&quot;נ דגביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא, אלא כיון שפסק השו&quot;ע כהרמב&quot;ם דכל שהוא לצורך סעודה לא הוי הפסק, אז גם גביל לתורי לא הוי הפסק.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref16|[16]]] הנ&quot;מ אם חיובו מהתורה או מדרבנן הוא אם חייב להפסיק בין הברכה לטעימה כששכח לתת אוכל לבהמתו: וכאמור מסקנת הפוסקים שלא להפסיק לכתחילה, אלא יטעם מעט ואח&quot;כ יצוה לתת המאכל לבהמותיו וכ&quot;ש שלא יצא בעצמו לחוץ כדי לתת להם לאכול דהליכה מבית לחוץ הוא הפסק גמור.     <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref17|[17]]] הערה 108-אך יש לדעת, שאם כי מצוה זאת ד&quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת&quot; חיובה חלה על האדם לפני שהולך לאכול, מ&quot;מ גם בלא אכילתו, אם יודע שבעלי החיים שתחת רשותו רעבים או צמאים ומונע מהם מאכלם ושתייתם עובר על &quot;צער בעלי חיים&quot;, דוכי אדם אשר צם ומתענה כל היום (ובימי תעניות ציבור) לא יהיה חוב לתת לבהמותיו מאכלם ושתייתם!<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref18|[18]]]&lt;nowiki/&gt;בשו&quot;ת '''כתב סופר''' (או&quot;ח סימן ל&quot;ב) שהביא '''בשם אביו''' לדחות ראיה זו שיש לומר שכשבא לשתות בעצמו צריך להקדים בהמתו קודם, אבל כשבא לתת לחבירו צריך להקדימו לפני בהמתו. ולפי דבריו הבהמה קודמת לשתיית האדם ואם הפסיק בין ברכה לטעימה ואמר תנו לבהמה לשתות לא הוי הפסק כיון שזה חשוב צורך סעודה וכ&quot;כ '''יפה ללב'''(אות יב).<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref19|[19]]] כן מבואר '''באור החיים'''(בראשית כד יט) שכשמצטער אדם צער גדול מחמת רעב קודם הוא לבהמתו <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref20|[20]]] ומ&quot;מ מצינו '''בחרדים''' (פי&quot;ד) &quot;מעשה היה בדורינו שהרב המקובל הגדול כמוהר&quot;ר יצחק אשכנזי ז&quot;ל הסתכל בפני ת&quot;ח אחד ואמר לו נרשם בפניך עוון צער בע&quot;ח, והיה אותו ת&quot;ח מצטער ומפשפש בדבר, עד שמצא אשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבוקר, אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר, ואז ציוה עליה וזירזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבוקר בבוקר, ואחר שנתקן הדבר והרב לא ידע הסתכל בפניו ואמר לו סר עווניך (וצריך אדם לתת שימת לב למצוה זו, וכגון בעת עשיית הכפרות בעשי&quot;ת כשמביא התרנגולים לביתו, ולפעמים משתהים שם איזה שעות, ובאותו זמן הלא הם תחת רשותו, ופעמים שאוכל לחמו באותן שעות, ומצוי מאד שהעופות לא קיבלו מזונותיהן ושתייתם זה שעות רבות, ויש בזה משום עבירה על מצוה זו, וגם צעב&quot;ח  <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref21|[21]]] '''בפמ&quot;ג''' (מ&quot;ז סק&quot;ז) מביא דמה ראיית הספר חסידים (המובא במ&quot;א סקי&quot;ח) מרבקה דבשתיה קודם האדם לבהמה, הלא רבקה בודאי לא היתה מחויבת להקדים הבהמות כי הלא אינם שלה וכו', ומתרץ דאכן אין כוונת הס&quot;ח להביא ראיה מרבקה אלא מאליעזר שאמר והיה הנערה וכו' ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה אותה הוכחת וכו', וצריך להגיה בס&quot;ח ובמג&quot;א 'שאמר' ולא 'שאמרה'.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref22|[22]]] '''המהריק&quot;ש בערך הלחם''' כתב שראה למרן הב&quot;י שנהג בזה דלא כרוקח.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref23|[23]]] '''ערוך השולחן'''(סע' טז) יישב את קושיית האחרונים דהנה זה ודאי שגם בקידוש והבדלה כ&quot;א מחוייב לשתות גם כן שהרי כ&quot;א מחוייב בקידוש, וזה אי אפשר בלא שישתה. ואעפ&quot;כ השומעים יוצאים יד&quot;ח השתייה בשתייתו של המברך ואם כן גם באכילה של רשות כיון שמברך ומחייב את עצמו כולם יוצאים יד&quot;ח בטעימת המברך. במילים אחרות המברך מייחס אל השומעים לא רק את ברכתו אלא גם את אכילתו ולכן כשאכל הוא הרי זה כאילו אכלו הם ורק אח&quot;כ שחו. <br /> <br /> וביאור דבריו כדברי '''הגר&quot;ד כהן''' בביאור כוונת הרמ&quot;א שע&quot;י קביעות המברך עם שאר האוכלים בחבורה אחת נחשבת אכילת המברך כאילו אכלו כולם. כמבואר '''בריטב&quot;א'''(ברכות פ&quot;ג סי&quot;ח) &quot;שכשיש קביעות וצירוף שאחד יברך ויוציא האחרים יד&quot;ח אף שהשומע שח בין הברכה לשתיה כיון שעשו צירוף ובירך האחד להוציאם וטעם מן הכוס הרי כאילו שתו כולם ונפטרו&quot; וזה ע&quot;פ דבריו (ברכות מב:) &quot;שכשהן דרך קביעותן וחבורה אחת הן כגוף אחד.<br /> <br /> '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(צהר אהל ברוך עמ' רלח) ביאר שכשם שהברכה נאמרת על כל הכזיתים שהאדם אוכל כך היא נאמרת על כל הכזיתים שיאכלו השומעים ומימלא נחשבת טעימתם כטעימה השנייה של המברך עצמו וא&quot;כ הדיבור לפני כן אינו הפסק כמו באדם אחד ששח בין הטעימה הראשונה לשנייה.       <br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref24|[24]]] וכתב ע&quot;ז '''הביה&quot;ל''' שהמעיין בדברי האור זרוע יראה דלא עוסק כלל בנידון של הרוקח אלא מדובר שיש פת לפני כל אחד ואחד וברך הבוצע על הפת שלפניו ועל זה כתב שאין המסובין צריכים לטעום מאותו פת שברך עליה המברך וכוונתו שדי בכך שיטעם כ&quot;א מהפת שלפניו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref25|[25]]] '''בה&quot;ט''' (סקי&quot;א) בשם ט&quot;ז כתב שמשום כך טוב שהמברך יכוין בדעתו שאינו רוצה להוציא י&quot;ח רק מי שלא יפסיק בדברים וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref26|[26]]] וכמבואר '''בביה&quot;ל''' (ד&quot;ה אבל) דהטעם שאין השומעים יוצאים י&quot;ח הברכה כשהפסיק המברך משום שהברכה עדיין לא חלה כלל על שום טעימה, ולכן אם אחד מהמסובים טעם עוד לפני ששח המברך, שוב חלה הברכה, ויכולים על סמך זה גם שאר המסובים לאכול אעפ&quot;י שהמברך הפסיק ושח לפני טעימתו.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref27|[27]]] וכ' '''בברכת הבית (סי' כ&quot;ה סעי' י&quot;ח)''' ובברכת המצוות - אם מברך גם בשביל עצמו וגם בשביל אחרים, והוא הפסיק בין הברכה למצוה, באנו למחלוקת הפמ&quot;ג והמשנ&quot;ב לענין אם האחרים יצאו ידי חובתן, וכאמור רוה&quot;פ ס&quot;ל דהאחרים שלא הפסיקו יצאו ידי חובתן ובפרט אם המברך שגג או נאנס לאחר שבירך, ואם לא בירך כלל בשביל עצמו אלא בשביל להוציא אחרים, בזה אפילו אם הפסיק המברך במזיד לפני שהאחרים התחילו במצוה בכל זאת יצאו הם י&quot;ח, שהרי לא בירך בשביל עצמו רק בשבילם, ואם הם הפסיקו לא יצאו י&quot;ח.<br /> <br /> [[:קובץ:///C:/Users/משה/Desktop/הלכה/אורח חיים/בציעת הפת/סימן קסז/סעיפ ו- הפסק בין ברכה לאכילה.docx#%20ftnref28|[28]]] (הערה 92) ואפילו המברך כיון גם להוציא עצמו כי רצה גם הוא לטעום מהכוס מ&quot;מ אין זה מעכב שתיית האחרים שיצאו י&quot;ח, והטעם משום שברכת היין חלה כבר על ברכת המצוה, כי כאמור אין שתיית היין באלו המצוות לעיכובא, ולא בא כוס היין אלא לכבוד ברכת המצוה, ולכן כל אחד שלא הפסיק יוכל לשתות מהיין גם אם המברך הפסיק ולכן אין מקפידין שהמסדר קידושין או המברך בופה&quot;ג בשבע ברכות שתחת החופה לא יפסיק בדיבור עד שיטעמו החתן וכלה, ואף אם מדובר במסדר קידושין או מברך שבע ברכות שנוהג גם בעצמו לשתות מהכוס מ&quot;מ לית לן בה, ורק הם בעצמם לא יוכלו לשתות<br /> &lt;br /&gt;</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17087 2021-08-19T16:04:14Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> <br /> == '''מקום בציעת הפת''' ==<br /> '''הקדמה'''בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> '''א'''. '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה:'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;נמצא&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אם הפת נשרפה&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> '''ב'''. '''&lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;.'''<br /> <br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.''' <br /> <br /> &lt;u&gt;'''הלכה למעשה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> '''ג'''. &lt;u&gt;'''השתלשלות ההלכה.'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> &lt;u&gt;'''פסיקת הלכה.'''&lt;/u&gt; <br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''דין חיתוך הלחם בשבת'''&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17086 2021-08-19T15:55:27Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> '''מקום בציעת הפת'''<br /> '''הקדמה'''<br /> בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> '''א'''. השתלשלות ההלכה נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;נמצא&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת הלכה:&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;נמצא&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אם הפת נשרפה&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> '''ב'''. &lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;.<br /> <br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.''' <br /> <br /> &lt;u&gt;הלכה למעשה.&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> '''ג'''. &lt;u&gt;השתלשלות ההלכה.&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת הלכה.&lt;/u&gt; <br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;דין חיתוך הלחם בשבת&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17085 2021-08-19T15:55:06Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> =='''מקום בציעת הפת'''==<br /> '''הקדמה'''<br /> בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> '''א'''. השתלשלות ההלכה נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;נמצא&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת הלכה:&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;נמצא&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אם הפת נשרפה&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> '''ב'''. &lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;.<br /> <br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.''' <br /> <br /> &lt;u&gt;הלכה למעשה.&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> '''ג'''. &lt;u&gt;השתלשלות ההלכה.&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת הלכה.&lt;/u&gt; <br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;דין חיתוך הלחם בשבת&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A7_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=17084 2021-08-18T23:33:14Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> '''הפסק בין ברכה לאכילה'''<br /> יש לחלק נושא זה לשלושה חלקים '''א'''. 1) הפסק בדברים שלא מעין הסעודה 2)ודברים מעין הסעודה. '''ב'''. פרטים באיסור אכילה קודם שיתן לבהמתו (אכילה, שתיה, שבת, בהמת חבירו, קטן או בהמה). '''ג'''. דברי הרמ&quot;א.<br /> <br /> '''א1'''. הפסק בדברים שלא מעין הסעודה.<br /> <br /> הגמרא בברכות(מ ע&quot;א) מביאה מחלוקת לגבי סוגי ההפסק בין ברכה לאכילה: '''רב''' - אם הבוצע אמר לחברו, לפני שטעם מהפרוסה, &quot;טול מפרוסת הברכה&quot;, אע&quot;פ שסח בינתיים אין זה הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. אך אם אמר להביא לפניו מלח או ליפתן, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> '''רבי יוחנן''' – אפילו אם אמר להביא לפניו מלח וליפתן אינו צריך לחזור ולברך, אך אם אמר לתת מאכל לבהמתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> '''רב ששת''' – אפילו אם אמר לתת מאכל לבהמתו, אין זה הפסק מפני שאסור לאכול לפני שייתן מאכל לבהמתו.<br /> מגמרא זאת משמע להדיא שאם דיבר דברים אחרים שאינם מעניין הברכה, צריך לחזור ולברך.<br /> <br /> '''טעם''' האיסור להפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה:<br /> מבואר '''בתוספות''' שזהו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ומשמע מכך שבאופן שהפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו לא יהא בדיבורו משום &quot;הפסק&quot;. <br /> ואולם כתב בביאור '''הגר&quot;א''' (סימן מ&quot;ז ס&quot;ח) שכתב ב'''דעת הרא&quot;ש''' שטעם האיסור הוא משום שאין לברכה על מה לחול שהרי על ידי שהפסיק בדיבור נותקה השייכות בין הברכה לאכילה.<br /> ומצינו שנחלקו בזה הפוסקים:<br /> '''המגן אברהם''' (רע&quot;א סקל&quot;ב) פסק שהמקדש בטעות על מים וסבור היה שזהו יין צריך לחזור ולקדש, ואם בשעה שקידש היה בדעתו להוסיף ולשתות יין נוסף מלבד יין הקידוש, אינו צריך לחזור ולברך ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot;.<br /> ואולם הגאון '''רבי עקיבא איגר''' בהגהותיו השיג עליו כיון שברכת הקידוש לאו ברכה היא שוב ברכה זו גורמת ל&quot;הפסק&quot; בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיין היין.<br /> בספר '''מנחת שלמה''' (ח&quot;א סי&quot;ח) ביאר דעתו של המגן אברהם, ש&quot;הפסק&quot; הבא מכח דיבור יסודו משום היסח הדעת וכמבואר בתוספות בסוגייתנו, ולכן, הרי בשעה שקידש והיה סבור שהוא מקדש על יין לא הסיח דעתו מהברכה ולכן אין זה נחשב ל&quot;הפסק&quot;, ואולם מדברי הגאון רבי עקיבא איגר החולק עליו מבואר שסובר שהדיבור אינו מפסיק מטעם &quot;היסח הדעת&quot; אלא משום שגורם שלא יהא לברכה על מה לחול ומשום כך לאחר שהוברר שקידש על מים נמצא שברכת הקידוש הפסיקה בין ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot; לשתיתו ואין לברכה על מה לחול<br /> #הפניה [[ויש להעיר לפי זה בדעת המשנה ברורה, שלענין המקדש על היין ונמצא מים פסק להלכה (שם סקע&quot;ח) כדעת המגן אברהם, ולמבואר נמצא שנקט שההפסק יסודו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ואילו בסימן מ&quot;ז (סקי&quot;ט) ובסימן ק&quot;מ (סק&quot;ו) כתב שהטעם שדיבור נחשב להפסק הוא משום שאין לברכה על מה לחול. וצ&quot;ע.]].<br /> <br /> פסיקת הלכה.<br /> כתב '''שו&quot;ע''' &quot;ויאכל מיד, ולא יסיח בין ברכה לאכילה, ואם שח צריך לחזור ולברך&quot; {כיון שהוא מנתק בין הברכה לאכילה}.<br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לו) שאין להפסיק אפילו בתיבה אחת נחשבת הפסק כל שאינה לצורך אכילה. <br /> <br /> '''העולת תמיד''' (ר&quot;ו סק&quot;ג) הסתפק האם הפסק בדיבור נחשב להפסק רק אם הפסיק בדיבור בן שלש מילים לכל הפחות [בדומה להפסק על ידי שהייה ששיעור השהיה הוא כדי ענית שלום לרב שהוא ג' מילים], או שמא גם דיבור בן מילה אחת נחשב להפסק. <br /> <br /> '''התבואות שור''' (סימן י&quot;ט סקי&quot;ג) נקט שאין צורך בשלש מילים, והוכיח זאת מלשון הטור (שם) שכתב: הא דשיחה הוי הפסק, דוקא בשח דברים שאינן צרכי שחיטה, אבל אם דיבר מצרכי השחיטה כגון &quot;הביאו לשחוט&quot; וכיוצא באלו לא הוי הפסק&quot;. והנה באמירה שהביא לדוגמא ישנם שתי מילים בלבד, ומשמע שאילו השיחה לא היתה מענין השחיטה גם שתי המילים היו נחשבות ל&quot;הפסק&quot;.<br /> <br /> וכן כ' '''הלכה ברורה'''(שנא), '''כה&quot;ח'''(מד) והוכיח כן מהשו&quot;ע שאם אמר 'הביאו מלח או הביאו לפתן' שאינו חוזר דהוי מצרכי הסעודה הא כשאינו מצרכי הסעודה הוי הפסק אף שזה עדיין תוך כדי דיבור.<br /> וכן כ' '''ברכת ה''''(ח&quot;א קמז) והוכיח מדברי שו&quot;ע (סימן נט ד) שכתב שאין לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק ומוכח שאף מילה אחת חשובה הפסק. <br /> <br /> כתבו '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לד), '''כה&quot;ח'''(מד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א עמוד קנג) שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור<br /> #הפניה [[נחלקו הפוסקים בהגדרת הזמן של תוך כדי דיבור כ' מג&quot;א ששיעור זה הוא בשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי&quot; וי&quot;א שהוא כשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי ומורי&quot; והורה הגר&quot;ח קנייבסקי שעיקר להלכה הוא ששיעור זמן של תוך כדי דיבור הוא כדי אמירת שלוש תיבות (כי&quot;א הראשון) וכן דעת רוב האחרונים]]<br /> בין הברכה לאכילה ובדיעבד כשלא הסיח דעתו אינו חוזר ומברך. ואם הפסיק '''בדיבור''' צריך לחזור ולברך.<br /> ולכן כ' '''ילקו&quot;י'''(סעיף ד) מה שנוהגים בשבת שאחר ברכת המוציא פורסים בסכין את כל הפת להכינו לבציעה לכל המסובים ורק אחר החיתוך טועמים מהלחם אין נכון לנהוג כן לכתחילה ואם המברך טעם קודם יש להקל {כיון שיצאו יד&quot;ח בזה בטעם המברך כברכת הקידוש}.<br /> '''ובשער הציון'''(כח) כתב שצריך לזהר שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע שאף ההליכה חשובה הפסק וכן כתב '''כה&quot;ח'''(מה). אא&quot;כ הוא לצורך אכילה שאי אפשר בענין אחר כגון שאינו יכול לברך במקום אכילתו מחמת נקיות דאז הוי כדיעבד. <br /> <br /> לגבי '''הפסק בדיבור בין לעיסה לבליעה''' ישנה מחלוקת באחרונים- דעת '''השל&quot;ה''' שלכתחילה וודאי שצריך להיזהר בזה מ&quot;מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו אינו צריך לחזור ולברך, ודייק מלשון שו&quot;ע שכתב &quot;יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה&quot; משמע מלשונו שדוקא בין ברכה לטעימה צריך לחזור ולברך אבל אם טעם אף שטרם בלע אם שח אינו צריך לחזור ולברך.<br /> ודעת '''המג&quot;א, א&quot;ר''' שהמדבר בין לעיסה לבליעה נקרא הפסק וחוזר ומברך ודין זה אפילו בדיעבד כיון שכל זמן שלא בלע אפילו שלועס לא נקרא אכילה והביא ראיה שבסימן רי פסק השו&quot;ע שאם טועם ולא בלע אינו צריך לברך א&quot;כ עיקר הברכה היא על הבליעה משמע שאם לא בלע לא נקרא אכילה ונקרא הפסק<br /> #הפניה [[דחוהו האחרונים שהולכים אחר כוונתו: שאם כוונתו לאכילה אם לעס והחיח כבר נהנה לא חשיב הפסק דחשיב התחיל במצוה(באכילה), אבל אם כוונתו לטעימה בלבד הרי לדעת מרן אפילו בבולע עד שיעור כזית אין צריך לברך שכיון שמחשבתו לטעימה אין צריך לברך. ]].<br /> לכן פסק '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה) לכתחילה אין לדבר קודם שיבלע ובדיעבד שדיבר בעודו לועס צ&quot;ע אם חוזר ומברך {והביא את החיי אדם שכ' שאפילו לא בלע אלא רק טעם שמצץ בפיו מן הלעיסה אינו צריך לחזור ולברך}.<br /> '''ובא&quot;ח'''(אמור יד), '''כה&quot;ח'''(מה), '''אורל&quot;ץ'''(ח&quot;ב שא), '''יביע אומר'''( ח&quot;ה טז) פסקו כדעת השל&quot;ה שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים.<br /> <br /> אולם '''הברכת ה''''(ח&quot;א קנב) פסק שמיד אחרי הכנסת האוכל לפה נחשב שהתחיל באכילה ורשאי לדבר, מפני שהתחיל בפעולה המכשרת את האכילה שאי אפשר לאכול בלי להכניס את האוכל לפה, וטעמו עמו שכן כתב '''הלכות קטנות''' שכן מפורש '''במאירי'''.<br /> <br /> לגבי '''הפסק בדברים שבקדושה''': ישנה מחלוקת האם חשוב הפסק או לא: '''ביאור הלכה'''(ס' כה ס&quot;ט)''',מג&quot;א ,הפמ&quot;ג'''(א&quot;א סימן נא ס&quot;ק ג'), '''רע&quot;א'''(סימן רו סעיף ג) שכתבו שאסור לענות אמן או דברים שבקדושה ואם ענה הדבר תלוי במחלוקת אחרונים , ולפי דברי '''פמ&quot;ג ורע&quot;א''' משמע שחוזר ומברך, ולפי '''הט&quot;ז''' זה לא הפסק. <br /> לכן כתבו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''הלכה ברורה'''(שנט), '''ילקו&quot;י'''(הלכה ז'), '''כה&quot;ח'''(מד) שאם רבים מסובין בסעודה ולכל אחד יש כיכר ומברך לעצמו לא יענה אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם הוא על ברכתו ומ&quot;מ אם טעה וענה אמן שאין חוזר ומברך משום שיש בזה מחלוקת, וספק ברכות להקל.<br /> '''והגרש&quot;ז אויערבך''' כ'(שש&quot;כ פמ&quot;ח ס&quot;ז והע' לח-לט) בדיעבד אם ענה על אותו סוג של ברכה אינו חוזר ומברך{כגון שחבירו ברך אותה ברכה שהוא ברך עכשיו} אך על ברכה אחרת חוזר ומברך. וכן אם שמע קדיש או קדושה או ברכו בין ברכה לטעימה אין לענות עמהם.<br /> <br /> ומובא '''בילקו&quot;י''' (שם בהערות) שאם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> אם אמר בשכמל&quot;ו כ' '''שעה&quot;צ'''(ס' רט ס&quot;ק יב) שנחשב הפסק.<br /> אם ברך על הפת ובטעות חזר וברך שוב דעת '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' י&quot;ח) שיש לעין אם הברכה השניה נחשבת כהפסק בין הברכה הראשונה לאכילה וצריך לברך שוב, או שהברכה השניה נחשבת לעיקר הברכה. וכתב שלא מסתבר שברכה לבטלה תיהפך לעיקר אך מ&quot;מ נראה שכיון שזוהי ממש אותה ברכה אפשר שאין זה נחשב הפסק, אף שהיא לבטלה. וכ&quot;ש באופן שטעה וחשב שאסור לו לאכול אם לא יברך ולפי טעותו לא עשה שום הפסק שמותר לו לאכול על סמך ברכתו.<br /> <br /> ולגבי '''הפסק בניגון''' בין הברכה לאכילה כ' '''שו&quot;ת מנחת יצחק'''(ח&quot;ז סי' ט) '''ובשו&quot;ת שבט הלוי'''(ח&quot;ה סי' טז) שלכתחילה אין להפסיק בכך אבל בדיעבד כ' בשו&quot;ת שבט הלוי שאין חוזר ומברך.<br /> ולענין הפסק '''קודם לבליעה''' בדברים שבקדושה כ' '''שו&quot;ת יביע אומר'''(ח&quot;ה טז), '''הלכה ברורה'''(שסג), '''ילקו&quot;י'''(ז) שרשאי אף לכתחילה לענות אחריהם. <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''כה&quot;ח'''(טו) שלכתחילה יזהר שלא לדבר עד שיאכל כזית אבל אם דיבר אף כשלא אכל כזית אין זה חשוב הפסק העיקר שיאכל אחר הברכה.<br /> <br /> '''ובטעם''' הדבר שיש להקפיד על כך באכילת לחם ישנם שלושה סיבות: הרשונה כ' '''הדגול מרבבה'''(על מג&quot;א ס&quot;ק ז) שדברים הבאים בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לפניהם משום שנטפלים לפת, ודווקא שאכל כזית נגררים שאר המאכלים ונטפלים לפת, אבל פחות מכזית אין האכילה זו חשובה שיגרר מה שיאכל אח&quot;כ לפטרו מן הברכה, ולכן החמירו שלא לדבר, כדי לזרז גמר אכילת הכזית. <br /> '''ואשל אברהם''' ביאר שהואיל ושיעור הפת המצריך נט&quot;י הוא כזית אם כן יש להסמיך את הנטילה לאכילת כל הכזית. <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סי' ר&quot;י וסק&quot;א הו&quot;ד במשנ&quot;ב סי' קע&quot;ח סקכ&quot;ח) שכל זמן שלא אכל כזית פת קודם שיצא ממקומו, דינו כמו דברים שאין טעונים ברכה לאחריה במקומם, שהרי אין כלל חיוב בברכה אחרונה, ואסור לו לאכול במקום שהלך על סמך הברכה שבירך במקומו הראשון, ואף אם חזר למקומו יצטרך לברך שוב, ולכתחילה אפילו מחדר לחדר באותו בית אין ללכת לפני גמר אכילת כזית, ולכן יש לכתחילה לאכול תיכף ומיד כזית בלא הפסק דיבור, שמא ישכח ויצא וכדו'.<br /> <br /> לסיכום: <br /> הפסק בין ברכה לאכילה הפסק בין לעיסה לבליעה<br /> <br /> בשתיקה שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור ובדיעבד כשלא הסיח דעתו לא חוזר ומברך. <br /> <br /> <br /> <br /> דיבור <br /> חוזר ומברך שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים<br /> <br /> <br /> דברים שבקדושה לכתחילה אין לענות ואם ענה אין חוזר ומברך מדין סב&quot;ל ואם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> <br /> <br /> רשאי לכתחילה לענות<br /> <br /> '''א2''' הפסק בדברים מעין הסעודה.<br /> <br /> השתלשלות ההלכה. <br /> איתה '''בברכות''' מ. (לעיל בראש הסיכום) מחלוקת אמוראים לגבי הפסק בדיבור מעין הסעודה והראשונים פסקו כרב ששת.<br /> '''ב&quot;י''' הביא מחלוקת ראשונים בהגדרה מהי שיחה שנקראת צורך סעודה: ודייק מלשון '''רש&quot;י'''(ד&quot;ה &quot;טול ברוך&quot; ), '''תוס''''(ד&quot;ה &quot;הבא&quot; ), '''טור, מרדכי''' (סי' קל), '''רשב&quot;א בתשובה''' (ח&quot;א סי' רח) שדוקא הפסק שהוא צורך הברכה או צורך הפרוסה כגון 'הביאו מלח' או 'תנו מאכל לבהמה' שזה צורך פרוסת המוציא כיון שאסור לאכול קודם שיתן לבהמה. אבל אם שח בדברים אחרים שלא שיכים להמוציא ואפילו בענין צורך הסעודה הוי הפסק .<br /> אבל '''הרמב&quot;ם'''(פ&quot;א מהל' בר' ה&quot;ח) משמע שכל שהוא צורך סעודה ומעניני האכילה לא הוי הפסק שהרי כ' הרמב&quot;ם שאם אמר 'תנו אוכל לפלוני' לא הוי הפסק .<br /> וכתב הב&quot;י(ד&quot;ה &quot;ויאכל&quot;), נראה מדבריו דכל שהשיחה &quot;מעניין האכילה&quot; לא הוי הפסק וא&quot;צ שתהא השיחה מעניין פרוסת המוציא בדוקא, דהא תנו לפלוני לאכול, לא משמע מלישניה לאכול מפרוסת המוציא<br /> וסיים הב&quot;י שכיון שהוא ספק ברכות נקטינת לקולא כרמב&quot;ם.<br /> <br /> פסיקת ההלכה. <br /> <br /> פסק '''שו&quot;ע''' &quot;אם היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכים עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר 'הביאו מלח' או 'הביאו לפתן'{בקשה זו היא מעין הברכה שצריך את המלח והלפתן כדי ללפת את הפת}, 'תנו מאכל לפלוני לאכול'{בקשה זו היא מעניין הסעודה אף שאינה קשורה לברכה} 'תנו מאכל לבהמה'{ בקשה זו היא מעין הסעודה משום שאסור לאכול קודם שייתן לבהמתו}, וכיוצא באלו אין צריך לחזור ולברך&quot; <br /> <br /> מתבאר לנו שיש שני אופני היתר להפסיק בשיחה. '''א.''' דברים שהם צורכי הסעודה (הבא מלח הבא ליפתן). '''ב.''' אם עומד לפניו מצוה אשר אם לא יקיימנה לפני אכילתו יעבור על איסור (תנו מאכל לבהמה).<br /> הוסיפו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לז), '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג) שאף אם הפסיק אחר הברכה בדברים שאינם מענין ברכת המוציא אבל הם מענין הסעודה כגון אמר 'הביאו תבשיל', 'הביאו סכין או כלי סעודה' וכיוצא בזה לא הוה הפסק.<br /> כ' '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' ט&quot;ו) שאם הפסיק בדבר שהיה סבור שהוא לצורך הסעודה או הברכה ואח&quot;כ ראה שטעות בידו אין זה נחשב הפסק. וכתב עוד ב (פמ&quot;ח הערה י&quot;ד) דמסתבר שדווקא לאחר ברכת המוציא אמרינן שצרכי סעודה לא הוי הפסק (וה&quot;ה בשאר ברכות על שאר מאכלים הפסקה לצורך הנוגע אכילת אותו מאכל), אבל אם בתוך סעודתו מברך על היין או על פירות וכדו' ולפני שטעם הפסיק בדיבור בענינים שהם צרכי הסעודה (ואינם לצורך אכילת הפירות או שתיית היין), אף על פי שהוא עדיין בתוך הסעודה, מ&quot;מ חשיב הפסק גמור.<br /> <br /> ישנה מחלוקת בראשונים אם בזמנינו כשהפת מוטעם ולא צריך מלח ואמר הביאו מלח כ' '''שו&quot;ת הרשב&quot;א'''(סימן מח) אם בשעה שבצע נתכון לאכול בלא מלח ונמלך הוי הפסק ולפי ה'''רמב&quot;ם'''(לעיל) דלא בעינן שיהיה הדיבור צורך המוציא דוקא ושרי בכל שהוא צורך סעודה אפילו נמלך לא הוי הפסק.<br /> <br /> ולענין הלכה''': פוסקים כרמב&quot;ם ומכ&quot;ש לדעת המקובלים שיש ענין בהטבלת הפת במלח שאף אם היתה הפת נקיה ויפה או מתובלת ואמר הביאו מלח לא הוי הפסק אחר הברכה- '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג), '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לח), '''ט&quot;ז'''(סק&quot;ז) ועוד.<br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לט) שאמירת 'תנו מאכל לפלוני' אין הבדל בין אם הוא עני או עשיר.<br /> כ' '''הלכה ברורה'''(שנד) כל מה שאמרנו בגמרא שאם הפסיק בהם בין ברכת המוציא לבין הטעימה אינו חוזר היינו דווקא בדיעבד אבל לכתחילה אינו רשאי להפסיק ואפילו לומר 'תנו מאכל לבהמה' וכן פסק הרמ&quot;א, '''בה&quot;ג'''(ברכות ז), '''כלבו'''.<br /> <br /> '''ב''' פרטים בענין אכילה לפני בהמה.<br /> <br /> השתלשלות ההלכה.<br /> נאמר '''בברכות''' מ. &quot;אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot; והדר &quot;ואכלת ושבעת&quot;. <br /> '''ובגיטין''' סב. &quot;אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot;, והדר כתיב &quot;ואכלת ושבעת&quot;.<br /> ישנה מחלוקת בין הראשונים האם אכילה לפני בהמה היא מדאורייתא: '''בתשובת מהר&quot;ם'''(סימן שב), '''מג&quot;א'''(רע&quot;א ס&quot;ק יב) שכ&quot;ה דעת הריצב&quot;א שאכילה לפני בהמה הוא איסור מהתורה.<br /> '''והרמב&quot;ם'''(עבדים ט,ח) &quot; מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות.. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן&quot; משמע מדבריו שדין זה להקדים אכילת הבהמה לאכילת אדם אין זה אלא מידת חסידות .<br /> '''בביאור הלכה''' (קס&quot;ז ד&quot;ה ומכל מקום) הביא בשם כמה מהראשונים('''בה&quot;ג, אשכול, אחרות חיים, כלבו''') הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא.<br /> <br /> טעם האיסור ביאר '''השאילת יעב&quot;ץ''' (סי&quot;ז) וזה לשונו: &quot;ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה תמות מרעב, לכן הטילה התורה חובה על האדם שהן שלו לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו. <br /> <br /> '''וביד אפרים''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) פירש טעם אחר לדבר, שלפעמים אין האדם ניזון אלא בזכות הבהמות, וכיון שהאדם אינו צריך להחזיק עצמו כזכאי שניזון בזכות עצמו לכן צריך להקדים ולזון את בהמתו.<br /> <br /> '''פסיקת הלכה.'''<br /> <br /> משמע שדעת '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק מ),'''בא&quot;ח'''(בהר ד), '''כה&quot;ח'''(נא), '''הלכה ברורה'''(שסד){והוסיף שם שזה גם מדין צער בעלי חיים} שלא רק אכילה אסור אלא גם טעימה בעלמא ומה שכ' בגמ' בברכות אסור לאכול, הרי&quot;ף, רא&quot;ש גרסו בגמ' שם 'לטעום' כמו הגמ' בגיטין וכ&quot;ד '''ברכי יוסף'''(סק&quot;ה), (א&quot;א ס&quot;קיח),'''רי&quot;ד'''(ברכות מ.) שאפילו אם זה לא אכילת קבע אסור. אולם דעת הט&quot;ז (סק&quot;ז), א&quot;ר(סק&quot;ח), ר' זלמן(סעיף ט) שלטעום מותר כדמוכח בקרא &quot;ואכלת ושבעת&quot; כלומר דוקא אכילת קבע אסור. <br /> '''ובילקו&quot;י''' כ' שדין זה שאין לאכול קודם שיתן לבהמתו, אין זה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות שנכון והגון לעשות כן שכן מוכח מדברי הרמב&quot;ם ושלפי זה מובן למה מרן שו&quot;ע השמיט דין זה. <br /> הפסקי תשובות(עמ' תלו) מחדד את הדברים וכותב שאין פירוש הדברים שחייב ליתן בפועל לבהמותיו את מאכלם בכל פעם שהולך לאכול, שהרי לכל סוג בעל חי יש הרגלי אכילה אחרים, ולא תמיד זמן אכילתן הוא בצמוד לזמן אכילת האדם, אלא כוונת הדברים שישים לבו לפני שהולך לאכול או לטעום דבר מה האם הגיע זמן אכילת בהמותיו, ואם הגיע הזמן יברר אם אכן מאכלם לפניהם. ואם יודע שמאכלם לפניהם או מינה שליח שיביא להם מאכלם די בכך, אף על פי שבפועל עדיין בהמותיו לא אכלו. ויש שמניח כמות גדולה של אוכל לפניהם ויודע שזה מספיק לכל היום או למספר ימים, ושוב אין צריך לטפל בהם עד שמשער שאפשר נגמר מאכלם.<br /> וכמו&quot;כ אין חיוב שהוא בעצמו יביא להם מאכלם, אלא כל שיש תחת ידו אנשים הממונים על האכלת הבעלי חיים שלו סגי בכך, ואין עליו חוב לטפל בעצמו בכך, אבל אם תפקיד האכלת הבעלי חיים מוטל עליו חייב לדאוג לכך, ואפילו אינו נמצא בביתו צריך לברר לפני שהולך לאכול האם נתנו מאכל לפניהם, או למצות שליח שידאג לכך.<br /> לענין שתיה:<br /> כתב '''המגן אברהם''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) בשם ספר חסידים שאדם קודם לבהמה, וכפי שמצינו ברבקה אמנו שאמרה &quot;שתה אדוני&quot; ורק אח&quot;כ הוסיפה &quot;גם לגמליך אשאב&quot; .ועוד כ' להוכיח ממה שנאמר &quot;והשקית את העדה {ואח&quot;כ} ואת בעירם&quot;<br /> <br /> הטעם לחילוק שבין אכילה לשתיה ביאר היד אפרים (קס&quot;ז מג&quot;א סקי&quot;ח) ששתיית האדם אינה תלויה בזכות הבהמות ולכן אין צורך להקדים את הבהמות.<br /> '''ובשו&quot;ת הר צבי'''(או&quot;ח ח&quot;א סי' צ) שבאכילה יש יותר חשש שמא יטרד האדם באכילתו וישכח להאכיל את בהמתו, ועוד שהאדם מצטער בצמא יותר ועל כן קודם הוא לבהמתו משא&quot;כ אכילה שאינו מצטער כ&quot;כ בדחייתה ובמקום צער לא גזרו רבנן .<br /> '''ובשו&quot;ת בית דוד''' (סימן פ') ביאר טעם אחר לזה, ששונה היא האכילה כיון שהיא נמשכת זמן מרובה [הרבה יותר מהזמן הנצרך להכנת מאכלה של הבהמה] לכן חוששים לצערה של בהמתו ויש להקדים ולהאכילה, מה שאין כן שתיה שאינה נמשכת יותר מאשר רגעים ספורים ונמצא שהזמן הנצרך להכנת מאכל לבהמתו שוה לזמן שתייתו יש לומר שצער האדם עדיף מצער הבהמה ויש להקדימו.<br /> דין זה לא שייך דווקא לבהמתו אלא גם לחיות ולעופות ולדגים בין טמאים בין טהורים שנמצאים באחריותו ומזונותיו עליך אסור לאכול קודם שידאג למאכלם.<br /> אמנם כתבו ילקו&quot;י(קסז- יא), הלכה ברורה(שסה), כה&quot;ח(נ,נג), שו&quot;ת שאילת יעב&quot;ץ (ח&quot;א סי' י&quot;ז) כתבו לדון לענין חתול או כלב המגדל בתוך ביתו דאף שמזונותיהם עליו אין עליו חיוב לדאוג למאכלם קודם למאכלו, דלא אמרה התורה אלא באותם בע&quot;ח אשר סמוכים ותלויים על בעליהם ואין מוצאים מאכלם לפניהם אלא ממה שנותנים להם, משא&quot;כ חתול וכלב ודומיהן אשר מצויים תדיר באשפתות ובכל מקום שיש שיורי מאכלים ודברים מאוסים ומזונותיהן לפניהם, אמנם בודאי יש לדון בכל מקרה לגופו של ענין, דגם תרנגולים מנקרים באשפתות ןמ&quot;מ ראוי למדקדקים להחמיר ולהקדים אף אותם למזונותיו. <br /> כתבו כה&quot;ח(נב), הלכה ברורה(שסה) שאיסור טעימה קודם שיתן מאכל לבהמתו הוא אף כשאינו נמצא בביתו.<br /> כ'הלכה ברורה(שסו) שבמקום שיש סכנה לאדם מחמת שלא טעם, האדם קודם לבהמה וי&quot;א שאף במקום שיש לו צער לאדם יש להקדימו. <br /> וכאמור, אין חיוב זה חל אלא על בעלי חיים שלו שמזונותיהן עליו , אבל אם הבעלי חיים אינם שייכים לו אין עליו החיוב לברר לפני אכילתו האם סידרו את מאכל הבעלי חיים{אבל מטעם צער בעלי חיים מוטל על כאו&quot;א לפרנס ולתת מאכל ומשקה כשרואה בע&quot;ח הרעב וצמא אף שאין מזונותיו עליו} וכשאחרים נונתים לו לאכול ומקדימים אותו לבהמותיו אין איסור לאכול-כה&quot;ח(נא).<br /> כתב הלכה ברורה(שסו) אין איסור לאדם לתת לאכול לבני ביתו וילדיו ואורחיו הסמוכים על שלחנו לפני שמאכיל לבהמותיו, כי להם אין כלל איסור לאכול קודם, ואדרבה יש לאדם להקדים מאכל ילדיו ואורחיו לפני שנותן מאכל לבהמותיו.<br /> לגבי שבת וי&quot;ט יש להחמיר לכתחילה שלא לטעום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו אף שאכילת ויו&quot;ט מצווה היא לפיכח אם אמר אחר הברכה 'תנו לבהמה לאכול' קודם שטעם אינו חוזר ומברך כ&quot;כ '''ילקו&quot;י'''(י), '''כה&quot;ח'''(נד), '''הליכות עולם'''(אמר ד).<br /> <br /> '''בשו&quot;ת כתב סופר''' (או&quot;ח סימן ל&quot;ב) העלה שיש ספק בענין זה &quot;עלה ספק בלבי אם בשבת ויו&quot;ט דמצוה וחיוב לאכול אם גם בזה נאמר דאסור להקדי' אכילתו לאכילת בהמתו די&quot;ל מקרא לא מוכח רק אכילה דרשות צריך להקדים בהמתו משום צער בע&quot;ח ומזונותי' עליו, אבל שוי&quot;ט דמחוייב לאכול אין איסור ואפשר חיובא הוא להיות מן המקדימין וזריזי' במצוה, מ&quot;מ יש למבעי כיון דמצוה ביותר לאכול אכילת סעודה לעונג שבת ולשמח בי&quot;ט, וכל המרבה עונג בשבת ושמחה בי&quot;ט באכילה ושתי' ה&quot;ז משובח יש לומר דמותר לאכול אכילת סעודה שיש בה שביעה בשוי&quot;ט קודם לבהמתו.<br /> ובספר שבת של מי(שבת קיז,ב) שבשבת יש להאכיל את הבהמה לפני כל סעודה שאוכלים, והעיר על זה הגרש&quot;ז אויערבך שהרי הבהמה אינה זקוקה לאכול בשבת יותר ממה שאוכלת בחול ומדוע צריך להאכילה בשבת שלוש פעמים כשבחול אינה אוכלת אלא שתי פעמים.<br /> <br /> ג. דברי הרמ&quot;א. <br /> <br /> השתלשלות ההלכה:<br /> <br /> כ' '''הרוקח'''(מובא בב&quot;י) שאין כל אחד צריך לטעום מהמוציא אלא כיון שהבוצע אכל רשאים המסובים לדבר. והביא ראיה מדין קידוש: כמו שבקידוש שלכתחילה נכון שיטעמו כולם מהיין ובדיעבד יצאו כולם בשתיית המקדש{עירובין מ: גבי כוס של ברכה דאי שתיא ינוקא הכוס יצאו השאר יד&quot;ח}, ה&quot;ה כאן וכיון שהוא אכל נחשב כאילו כולם אכלו ואם אחד מהמסובים דיבר א&quot;צ לחזור ולברך.<br /> אולם הב&quot;י דחה דבריו ששם הוא מברך על דעת שישתה התינוק וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה, אבל כאן כשאחד מברך לכולם נחשב שכל אחד ברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין עניית האמן לטעימתו חשוב הפסק וצריך לחזור ולברך . <br /> וכן תמהו רבים האחרונים מג&quot;א (ס&quot;ק יט) שו&quot;ע הגר&quot;ז (ס&quot;י) וערך השולחן (ס&quot;ד), האליה רבה (סק&quot;יג) על הרוקח שלא דומה לכוס של קידוש: ששם זה ברכת המצוות ובדיעבד כששתה המברך יוצאים כולם אבל כאן כולם צריכים לאכול והרי זה ברכת הנהנין וכי יהיה עדיף השומע מאילו בירך הוא עצמו ודיבר שצריך לחזור ולברך . <br /> אולם הדרכי משה הסכים לדברי הרוקח וכתב שכל שטעם אחד יצאו כולם כיון שחלה ברכת הבוצע והבוצע טעם בלי הפסק לא שייך עוד הפסק אף למסובים.<br /> והביא (להלן סק&quot;ח) את דברי האור זרוע(ח&quot;א קמד) שכתב שאם ברך אחד המוציא די בטעימת אחד מהם ואין חובה שכ&quot;א יטעם אלא משום דהואיל ומתעבידא בי' מצוה מחמת חיבוב המצוה הורגלו כ&quot;א ואחד לטעום מן המוציא .<br /> פסיקת הלכה. <br /> <br /> הפסקת השומעים.<br /> אם ברך אחד מן המסובין ברכת המוציא וכיוון להוציא את השומעים יד&quot;ח וכיוונו השומעים לצאת יד&quot;ח וקודם שטעם המברך הפסיקו השומעים בדיבור שאינו מענין הסעודה לכו&quot;ע צריכים לחזור ולברך {כן כתבו במפורש כה&quot;ח(ס), לבוש(סע' ו), עולת תמיד(ס&quot;ק יא).<br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך בדיבור מעין הסעודה א&quot;צ לחזור ולברך (כנ&quot;ל אות א2').<br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך לדברים שבקדושה (ראה אות א1).<br /> אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה הנה דבר זה שנוי במחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים:<br /> רוב האחרונים נוקטים להלכה כדברי הב&quot;י שבכהאי גונא הוי הפסק.<br /> המ&quot;ב(ס&quot;ק מג) פסק שמחמת כן צריך לחזור ולברך {וכ&quot;כ בביה&quot;ל ד&quot;ה אבל אחר כך} וכ&quot;כ כה&quot;ח(נח) כיון שרוב הפוסקים כמרן שו&quot;ע הכי נקטינן שאם שח חוזר ומברך ואין שייך כאן הכלל של ספק ברכות להקל (אף נגד מרן) כיון שהם לא ברכו בפה אלא רק כיונו לצאת יד&quot;ח מאחר כיון ששחו הלכה לה הכוונה וצריכים לחזור ולברך ולא חוששים לסב&quot;ל ואזלינן בתר רובא .<br /> <br /> אמנם הרבה אחרונים אע&quot;פ שהסכימו לדעת הב&quot;י מ&quot;מ כתבו שכיון שלא יצא הדבר מכלל מחלוקת ראשונים ומצאנו שהריטב&quot;א(פסחים ז:) והראבי&quot;ה(ברכות סי' קיב) סוברים שיצא יד&quot;ח יש לומר בזה ספק ברכות להקל ואף שדעת מרן שו&quot;ע לברך דעת החיד&quot;א(שו&quot;ת חיים שאל ח&quot;ב טו), שו&quot;ת רב פעלים(ח&quot;ג סי' טז), בא&quot;ח(אמור טו) שאומרים ספק ברכות להקל לכן אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה אינו חוזר ומברך ונכון שיהרהרו הברכה בליבם קודם שיטעמו. <br /> בהליכות עולם(ח&quot;א עמ' שמז) תחילה העיר על דברי הכה&quot;ח שאף בכהאי גונא יש לומר סב&quot;ל מספר אוהל מועד(ח&quot;א שער הברכות דרך א נתיב י) וז&quot;ל ולמדנו עתה שהמברך ברכה הצריכה לו ושמע חבירו כל הברכה מתחילה ועד סוף וענה אמן ונתכון לצאת יד&quot;ח אינו רשאי לחזור ולברך בעצמו כיון שכבר יצא יד&quot;ח כשענה אמן ואם ברך הרי זה ברכה לבטלה&quot; <br /> א&quot;כ כן גם כאן שהמסובים נתכוונו לצאת יד&quot;ח וענו אמן אם יחזרו לברך יש כאן איסור ברכה לבטלה. וא&quot;כ אין לחלק בין מוציא הברכה בפה או מתכוון לצאת בברכת חבירו וענה אמן ויש אומרים סב&quot;ל.<br /> ושוב כתב(הליכות עולם) לצדד כדברי הכה&quot;ח כיון שבלאו הכי י&quot;א שקבלנו הוראות מרן אפילו בסב&quot;ל. אולם להלכה: פסק בזה כהבא&quot;ח דאמרינן סב&quot;ל. וכן פסקו שו&quot;ת אורל&quot;ץ(ח&quot;ב צד), ברכת ה'(ח&quot;א חמ' קעז), הלכה ברורה(שנה) שעדין יש לומר סב&quot;ל ולא לברך והוסיף(הלכה ברורה) שאם אפשר הדבר יחזרו וישמעו הברכה מאחר שלא שמע הברכה ואם אי אפשר נכון שיהרהרו הברכה בליבם קודם שיטעמו וסיים שאם רצו לחזור ולברך ולסמוך על דעת שו&quot;ע אין למחות בידם כיון שרוב האחרונים כך סוברים וכמו שאמר מרן החיד&quot;א (בשו&quot;ת חיים שאל כנ&quot;ל) שאף במקום סב&quot;ל הרוצה לסמוך על דעת מרן שו&quot;ע לברך אין למחות בידו.<br /> <br /> הפסקת המברך.<br /> בדין הפסקת המברך (ראה אות א)<br /> כל הדיון הוא כשהמברך מוציא את המסובים והוא דיבר והם לא דיברו האם צריכים לחזור ולברך.<br /> הפמ&quot;ג(משבצות זהב סק&quot;ח) שכתב שיצאו בברכתו ולא הוי הפסק. אבל המ&quot;ב(סק&quot;מג) הוכיח מסימן ריג סע' ב שכל שלמברך היא ברכה לבטלה הוא הדין לשומעים ודחה ראיית הפמ&quot;ג וסיים שמ&quot;מ צריך עיון לדינא.<br /> החקרי לב(ח&quot;א מיו&quot;ד סיוף סי' נג) שמצדד שלא יצאו השומעים והבית מנוחה(אות יב) שיצאו השומעים ובמח' זו יש לחקור האם הוא כאילו ברך בעצמו ממש ועצם השמיע נחשבת כענייה בפיו או הוא דין מיוחד באופן הדבר כיצד מקיימים מצווה שהיא בדיבור והיינו שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה אע&quot;פ שאינה בגדר דיבור יש בה כוח לפטור את השומע וכל מעשה המשמיע מתייחס אל השומע ויש לתלות מח' אחרונים הנ&quot;ל בצדדי חקירה זו שאם הוא כאילו ענה השומע ממש אין הדבר מעכב אם הפסיק המשמיע כיון דהוי כאילו בירך השומע בעצמו וכיון שלא הפסיק השומע אין בכך כלום אם הפסיק המשמיע אבל אם הוא דין מיוחד שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה וכל מעשה המשמיע מתייחס אחר השומע לא עדיף השומע מן המשמיע וכיון שהפסיק המשמיע הוי כאילו הפסיק גם השומע.<br /> ולענין הלכה: בא&quot;ח(אמר טז), כה&quot;ח(נט), הלכה ברורה(שנח), יביע אומר(ח&quot;ח עמ' קטז), הליכות עולם(ח&quot;א שמח), שו&quot;ת אורל&quot;ץ(ח&quot;ב צד), ברכת ה'(ח&quot;א קעח) פסקו פה אחד שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח.<br /> והוסיף בא&quot;ח שאף אינם צריכים לחכות ולכון לברכה השניה של הבוצע, אולם ברכת ה' כתב שלכתחילה כיון שי&quot;א שגם השומעים לא יצאו יד&quot;ח ראוי להם לשתוק ולכון לצאת בברכה השניה של המברך ומ&quot;מ לא יענו אמן אחר הברכה השניה מספק שמא אינם חייבים לשמוע הברכה והוי הפסק.<br /> מ&quot;מ אם המברך דיבר אחר שאחד מהמסובים טעם כיון שאחד מהם טעם וכבר חלה הברכה א&quot;צ לחזור ולברך משום ספק ברכות- כה&quot;ח(נט), ברכת ה'(קפב הערה27).<br /> אמנם הפסקי תשובות(אות יב) כתב ואם אחד מהשומעים טעם עוד לפני שהמברך הפסיק בדיבור, אף לדברי המשנ&quot;ב הכא אין חשש לאחרים שיאכלו על סמך ברכת המברך, ורק המברך עצמו (או כל אחד מהמסובים שהפסיק בדיבור לפני הטעימה) לא יוכל לאכול על סמך ברכתו כיון שהפסיק בדיבור .<br /> והוסיף ודע, דכל האמור בזה הוא לענין ברכת הנהנין וכן לענין ברכת היין שבקידוש והבדלה אשר שתיית הכוס הוא לעיכובא, ולכן אם הפסיק המברך כל זמן שלא טעם הוא או אחד מהשומעים עדיין הברכה לא חלה על כלום ואין יוצאים י&quot;ח הברכה (לדעת המשנ&quot;ב), אבל בשאר מצוות הטעונות כוס אשר אין שתיית הכוס לעיכובא, כברכת אירוסין ונישואין וברכת 'אשר קידש' שבברי&quot;מ ואין טעימת הכוס במצוות אלו אלא לכבוד הברכה, ולכן די בטעימה בעלמא וא&quot;צ מלא לוגמיו, בזה אף לדעת המשנ&quot;ב יכולים היוצאים ידי חובתן לטעום הכוס אפילו הפסיק המברך בשיחה לפני טעימתו וטעימתן, אך בתנאי שאלו השותים מהכוס לא הפסיקו בשיחה. <br /> לסיכום. <br /> קודם שטעם אחר שטעם<br /> <br /> דברים שאינם מעין הסעודה. <br /> הפסקה שומעים הפסקה מברך הפסקה שומעים הפסקה מברך<br /> חוזר ומברך לכו&quot;ע. שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח. לכתחילה אין לדבר,<br /> ואם דיבר: מח' מ&quot;ב, כה&quot;ח- שחוזר ומברך לבין שאר אחרונים שאין חוזר ומברך. יצאו השומעים יד&quot;ח ואפילו אם רק אחד מהמסובים אכל לפני במברך.<br /> דברים מעין הסעודה. כנ&quot;ל אות א2 כנ&quot;ל אות א2 כנ&quot;ל אות א2 כנ&quot;ל אות א2<br /> דברים דבקדושה. כנ&quot;ל אות א1 כנ&quot;ל אות א1 כנ&quot;ל אות א1 כנ&quot;ל אות א1</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A7_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=17083 2021-08-18T23:31:24Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> '''הפסק בין ברכה לאכילה'''<br /> יש לחלק נושא זה לשלושה חלקים '''א'''. 1) הפסק בדברים שלא מעין הסעודה 2)ודברים מעין הסעודה. '''ב'''. פרטים באיסור אכילה קודם שיתן לבהמתו (אכילה, שתיה, שבת, בהמת חבירו, קטן או בהמה). '''ג'''. דברי הרמ&quot;א.<br /> '''א1'''. הפסק בדברים שלא מעין הסעודה.<br /> הגמרא בברכות(מ ע&quot;א) מביאה מחלוקת לגבי סוגי ההפסק בין ברכה לאכילה: '''רב''' - אם הבוצע אמר לחברו, לפני שטעם מהפרוסה, &quot;טול מפרוסת הברכה&quot;, אע&quot;פ שסח בינתיים אין זה הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. אך אם אמר להביא לפניו מלח או ליפתן, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> '''רבי יוחנן''' – אפילו אם אמר להביא לפניו מלח וליפתן אינו צריך לחזור ולברך, אך אם אמר לתת מאכל לבהמתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.<br /> '''רב ששת''' – אפילו אם אמר לתת מאכל לבהמתו, אין זה הפסק מפני שאסור לאכול לפני שייתן מאכל לבהמתו.<br /> מגמרא זאת משמע להדיא שאם דיבר דברים אחרים שאינם מעניין הברכה, צריך לחזור ולברך.<br /> <br /> '''טעם''' האיסור להפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה:<br /> מבואר '''בתוספות''' שזהו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ומשמע מכך שבאופן שהפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו לא יהא בדיבורו משום &quot;הפסק&quot;. <br /> ואולם כתב בביאור '''הגר&quot;א''' (סימן מ&quot;ז ס&quot;ח) שכתב ב'''דעת הרא&quot;ש''' שטעם האיסור הוא משום שאין לברכה על מה לחול שהרי על ידי שהפסיק בדיבור נותקה השייכות בין הברכה לאכילה.<br /> ומצינו שנחלקו בזה הפוסקים:<br /> '''המגן אברהם''' (רע&quot;א סקל&quot;ב) פסק שהמקדש בטעות על מים וסבור היה שזהו יין צריך לחזור ולקדש, ואם בשעה שקידש היה בדעתו להוסיף ולשתות יין נוסף מלבד יין הקידוש, אינו צריך לחזור ולברך ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot;.<br /> ואולם הגאון '''רבי עקיבא איגר''' בהגהותיו השיג עליו כיון שברכת הקידוש לאו ברכה היא שוב ברכה זו גורמת ל&quot;הפסק&quot; בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיין היין.<br /> בספר '''מנחת שלמה''' (ח&quot;א סי&quot;ח) ביאר דעתו של המגן אברהם, ש&quot;הפסק&quot; הבא מכח דיבור יסודו משום היסח הדעת וכמבואר בתוספות בסוגייתנו, ולכן, הרי בשעה שקידש והיה סבור שהוא מקדש על יין לא הסיח דעתו מהברכה ולכן אין זה נחשב ל&quot;הפסק&quot;, ואולם מדברי הגאון רבי עקיבא איגר החולק עליו מבואר שסובר שהדיבור אינו מפסיק מטעם &quot;היסח הדעת&quot; אלא משום שגורם שלא יהא לברכה על מה לחול ומשום כך לאחר שהוברר שקידש על מים נמצא שברכת הקידוש הפסיקה בין ברכת &quot;בורא פרי הגפן&quot; לשתיתו ואין לברכה על מה לחול<br /> #הפניה [[ויש להעיר לפי זה בדעת המשנה ברורה, שלענין המקדש על היין ונמצא מים פסק להלכה (שם סקע&quot;ח) כדעת המגן אברהם, ולמבואר נמצא שנקט שההפסק יסודו משום &quot;היסח הדעת&quot;, ואילו בסימן מ&quot;ז (סקי&quot;ט) ובסימן ק&quot;מ (סק&quot;ו) כתב שהטעם שדיבור נחשב להפסק הוא משום שאין לברכה על מה לחול. וצ&quot;ע.]].<br /> <br /> פסיקת הלכה.<br /> כתב '''שו&quot;ע''' &quot;ויאכל מיד, ולא יסיח בין ברכה לאכילה, ואם שח צריך לחזור ולברך&quot; {כיון שהוא מנתק בין הברכה לאכילה}.<br /> <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לו) שאין להפסיק אפילו בתיבה אחת נחשבת הפסק כל שאינה לצורך אכילה. <br /> <br /> '''העולת תמיד''' (ר&quot;ו סק&quot;ג) הסתפק האם הפסק בדיבור נחשב להפסק רק אם הפסיק בדיבור בן שלש מילים לכל הפחות [בדומה להפסק על ידי שהייה ששיעור השהיה הוא כדי ענית שלום לרב שהוא ג' מילים], או שמא גם דיבור בן מילה אחת נחשב להפסק. <br /> <br /> '''התבואות שור''' (סימן י&quot;ט סקי&quot;ג) נקט שאין צורך בשלש מילים, והוכיח זאת מלשון הטור (שם) שכתב: הא דשיחה הוי הפסק, דוקא בשח דברים שאינן צרכי שחיטה, אבל אם דיבר מצרכי השחיטה כגון &quot;הביאו לשחוט&quot; וכיוצא באלו לא הוי הפסק&quot;. והנה באמירה שהביא לדוגמא ישנם שתי מילים בלבד, ומשמע שאילו השיחה לא היתה מענין השחיטה גם שתי המילים היו נחשבות ל&quot;הפסק&quot;.<br /> <br /> וכן כ' '''הלכה ברורה'''(שנא), '''כה&quot;ח'''(מד) והוכיח כן מהשו&quot;ע שאם אמר 'הביאו מלח או הביאו לפתן' שאינו חוזר דהוי מצרכי הסעודה הא כשאינו מצרכי הסעודה הוי הפסק אף שזה עדיין תוך כדי דיבור.<br /> וכן כ' '''ברכת ה''''(ח&quot;א קמז) והוכיח מדברי שו&quot;ע (סימן נט ד) שכתב שאין לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק ומוכח שאף מילה אחת חשובה הפסק. <br /> <br /> כתבו '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לד), '''כה&quot;ח'''(מד), '''ברכת ה''''(ח&quot;א עמוד קנג) שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור<br /> #הפניה [[נחלקו הפוסקים בהגדרת הזמן של תוך כדי דיבור כ' מג&quot;א ששיעור זה הוא בשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי&quot; וי&quot;א שהוא כשיעור זמן של אמירת &quot;שלום עליך רבי ומורי&quot; והורה הגר&quot;ח קנייבסקי שעיקר להלכה הוא ששיעור זמן של תוך כדי דיבור הוא כדי אמירת שלוש תיבות (כי&quot;א הראשון) וכן דעת רוב האחרונים]]<br /> בין הברכה לאכילה ובדיעבד כשלא הסיח דעתו אינו חוזר ומברך. ואם הפסיק '''בדיבור''' צריך לחזור ולברך.<br /> ולכן כ' '''ילקו&quot;י'''(סעיף ד) מה שנוהגים בשבת שאחר ברכת המוציא פורסים בסכין את כל הפת להכינו לבציעה לכל המסובים ורק אחר החיתוך טועמים מהלחם אין נכון לנהוג כן לכתחילה ואם המברך טעם קודם יש להקל {כיון שיצאו יד&quot;ח בזה בטעם המברך כברכת הקידוש}.<br /> '''ובשער הציון'''(כח) כתב שצריך לזהר שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע שאף ההליכה חשובה הפסק וכן כתב '''כה&quot;ח'''(מה). אא&quot;כ הוא לצורך אכילה שאי אפשר בענין אחר כגון שאינו יכול לברך במקום אכילתו מחמת נקיות דאז הוי כדיעבד. <br /> <br /> לגבי '''הפסק בדיבור בין לעיסה לבליעה''' ישנה מחלוקת באחרונים- דעת '''השל&quot;ה''' שלכתחילה וודאי שצריך להיזהר בזה מ&quot;מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו אינו צריך לחזור ולברך, ודייק מלשון שו&quot;ע שכתב &quot;יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה&quot; משמע מלשונו שדוקא בין ברכה לטעימה צריך לחזור ולברך אבל אם טעם אף שטרם בלע אם שח אינו צריך לחזור ולברך.<br /> ודעת '''המג&quot;א, א&quot;ר''' שהמדבר בין לעיסה לבליעה נקרא הפסק וחוזר ומברך ודין זה אפילו בדיעבד כיון שכל זמן שלא בלע אפילו שלועס לא נקרא אכילה והביא ראיה שבסימן רי פסק השו&quot;ע שאם טועם ולא בלע אינו צריך לברך א&quot;כ עיקר הברכה היא על הבליעה משמע שאם לא בלע לא נקרא אכילה ונקרא הפסק<br /> #הפניה [[דחוהו האחרונים שהולכים אחר כוונתו: שאם כוונתו לאכילה אם לעס והחיח כבר נהנה לא חשיב הפסק דחשיב התחיל במצוה(באכילה), אבל אם כוונתו לטעימה בלבד הרי לדעת מרן אפילו בבולע עד שיעור כזית אין צריך לברך שכיון שמחשבתו לטעימה אין צריך לברך. ]].<br /> לכן פסק '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה) לכתחילה אין לדבר קודם שיבלע ובדיעבד שדיבר בעודו לועס צ&quot;ע אם חוזר ומברך {והביא את החיי אדם שכ' שאפילו לא בלע אלא רק טעם שמצץ בפיו מן הלעיסה אינו צריך לחזור ולברך}.<br /> '''ובא&quot;ח'''(אמור יד), '''כה&quot;ח'''(מה), '''אורל&quot;ץ'''(ח&quot;ב שא), '''יביע אומר'''( ח&quot;ה טז) פסקו כדעת השל&quot;ה שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים.<br /> <br /> אולם '''הברכת ה''''(ח&quot;א קנב) פסק שמיד אחרי הכנסת האוכל לפה נחשב שהתחיל באכילה ורשאי לדבר, מפני שהתחיל בפעולה המכשרת את האכילה שאי אפשר לאכול בלי להכניס את האוכל לפה, וטעמו עמו שכן כתב '''הלכות קטנות''' שכן מפורש '''במאירי'''.<br /> <br /> לגבי '''הפסק בדברים שבקדושה''': ישנה מחלוקת האם חשוב הפסק או לא: '''ביאור הלכה'''(ס' כה ס&quot;ט)''',מג&quot;א ,הפמ&quot;ג'''(א&quot;א סימן נא ס&quot;ק ג'), '''רע&quot;א'''(סימן רו סעיף ג) שכתבו שאסור לענות אמן או דברים שבקדושה ואם ענה הדבר תלוי במחלוקת אחרונים , ולפי דברי '''פמ&quot;ג ורע&quot;א''' משמע שחוזר ומברך, ולפי '''הט&quot;ז''' זה לא הפסק. <br /> לכן כתבו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''הלכה ברורה'''(שנט), '''ילקו&quot;י'''(הלכה ז'), '''כה&quot;ח'''(מד) שאם רבים מסובין בסעודה ולכל אחד יש כיכר ומברך לעצמו לא יענה אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם הוא על ברכתו ומ&quot;מ אם טעה וענה אמן שאין חוזר ומברך משום שיש בזה מחלוקת, וספק ברכות להקל.<br /> '''והגרש&quot;ז אויערבך''' כ'(שש&quot;כ פמ&quot;ח ס&quot;ז והע' לח-לט) בדיעבד אם ענה על אותו סוג של ברכה אינו חוזר ומברך{כגון שחבירו ברך אותה ברכה שהוא ברך עכשיו} אך על ברכה אחרת חוזר ומברך. וכן אם שמע קדיש או קדושה או ברכו בין ברכה לטעימה אין לענות עמהם.<br /> <br /> ומובא '''בילקו&quot;י''' (שם בהערות) שאם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> אם אמר בשכמל&quot;ו כ' '''שעה&quot;צ'''(ס' רט ס&quot;ק יב) שנחשב הפסק.<br /> אם ברך על הפת ובטעות חזר וברך שוב דעת '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' י&quot;ח) שיש לעין אם הברכה השניה נחשבת כהפסק בין הברכה הראשונה לאכילה וצריך לברך שוב, או שהברכה השניה נחשבת לעיקר הברכה. וכתב שלא מסתבר שברכה לבטלה תיהפך לעיקר אך מ&quot;מ נראה שכיון שזוהי ממש אותה ברכה אפשר שאין זה נחשב הפסק, אף שהיא לבטלה. וכ&quot;ש באופן שטעה וחשב שאסור לו לאכול אם לא יברך ולפי טעותו לא עשה שום הפסק שמותר לו לאכול על סמך ברכתו.<br /> <br /> ולגבי '''הפסק בניגון''' בין הברכה לאכילה כ' '''שו&quot;ת מנחת יצחק'''(ח&quot;ז סי' ט) '''ובשו&quot;ת שבט הלוי'''(ח&quot;ה סי' טז) שלכתחילה אין להפסיק בכך אבל בדיעבד כ' בשו&quot;ת שבט הלוי שאין חוזר ומברך.<br /> ולענין הפסק '''קודם לבליעה''' בדברים שבקדושה כ' '''שו&quot;ת יביע אומר'''(ח&quot;ה טז), '''הלכה ברורה'''(שסג), '''ילקו&quot;י'''(ז) שרשאי אף לכתחילה לענות אחריהם. <br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לה), '''כה&quot;ח'''(טו) שלכתחילה יזהר שלא לדבר עד שיאכל כזית אבל אם דיבר אף כשלא אכל כזית אין זה חשוב הפסק העיקר שיאכל אחר הברכה.<br /> <br /> '''ובטעם''' הדבר שיש להקפיד על כך באכילת לחם ישנם שלושה סיבות: הרשונה כ' '''הדגול מרבבה'''(על מג&quot;א ס&quot;ק ז) שדברים הבאים בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לפניהם משום שנטפלים לפת, ודווקא שאכל כזית נגררים שאר המאכלים ונטפלים לפת, אבל פחות מכזית אין האכילה זו חשובה שיגרר מה שיאכל אח&quot;כ לפטרו מן הברכה, ולכן החמירו שלא לדבר, כדי לזרז גמר אכילת הכזית. <br /> '''ואשל אברהם''' ביאר שהואיל ושיעור הפת המצריך נט&quot;י הוא כזית אם כן יש להסמיך את הנטילה לאכילת כל הכזית. <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סי' ר&quot;י וסק&quot;א הו&quot;ד במשנ&quot;ב סי' קע&quot;ח סקכ&quot;ח) שכל זמן שלא אכל כזית פת קודם שיצא ממקומו, דינו כמו דברים שאין טעונים ברכה לאחריה במקומם, שהרי אין כלל חיוב בברכה אחרונה, ואסור לו לאכול במקום שהלך על סמך הברכה שבירך במקומו הראשון, ואף אם חזר למקומו יצטרך לברך שוב, ולכתחילה אפילו מחדר לחדר באותו בית אין ללכת לפני גמר אכילת כזית, ולכן יש לכתחילה לאכול תיכף ומיד כזית בלא הפסק דיבור, שמא ישכח ויצא וכדו'.<br /> <br /> לסיכום: <br /> הפסק בין ברכה לאכילה הפסק בין לעיסה לבליעה<br /> <br /> בשתיקה שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור ובדיעבד כשלא הסיח דעתו לא חוזר ומברך. <br /> <br /> <br /> <br /> דיבור <br /> חוזר ומברך שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים<br /> <br /> <br /> דברים שבקדושה לכתחילה אין לענות ואם ענה אין חוזר ומברך מדין סב&quot;ל ואם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.<br /> <br /> <br /> רשאי לכתחילה לענות<br /> <br /> '''א2''' הפסק בדברים מעין הסעודה.<br /> <br /> השתלשלות ההלכה. <br /> איתה '''בברכות''' מ. (לעיל בראש הסיכום) מחלוקת אמוראים לגבי הפסק בדיבור מעין הסעודה והראשונים פסקו כרב ששת.<br /> '''ב&quot;י''' הביא מחלוקת ראשונים בהגדרה מהי שיחה שנקראת צורך סעודה: ודייק מלשון '''רש&quot;י'''(ד&quot;ה &quot;טול ברוך&quot; ), '''תוס''''(ד&quot;ה &quot;הבא&quot; ), '''טור, מרדכי''' (סי' קל), '''רשב&quot;א בתשובה''' (ח&quot;א סי' רח) שדוקא הפסק שהוא צורך הברכה או צורך הפרוסה כגון 'הביאו מלח' או 'תנו מאכל לבהמה' שזה צורך פרוסת המוציא כיון שאסור לאכול קודם שיתן לבהמה. אבל אם שח בדברים אחרים שלא שיכים להמוציא ואפילו בענין צורך הסעודה הוי הפסק .<br /> אבל '''הרמב&quot;ם'''(פ&quot;א מהל' בר' ה&quot;ח) משמע שכל שהוא צורך סעודה ומעניני האכילה לא הוי הפסק שהרי כ' הרמב&quot;ם שאם אמר 'תנו אוכל לפלוני' לא הוי הפסק .<br /> וכתב הב&quot;י(ד&quot;ה &quot;ויאכל&quot;), נראה מדבריו דכל שהשיחה &quot;מעניין האכילה&quot; לא הוי הפסק וא&quot;צ שתהא השיחה מעניין פרוסת המוציא בדוקא, דהא תנו לפלוני לאכול, לא משמע מלישניה לאכול מפרוסת המוציא<br /> וסיים הב&quot;י שכיון שהוא ספק ברכות נקטינת לקולא כרמב&quot;ם.<br /> <br /> פסיקת ההלכה. <br /> <br /> פסק '''שו&quot;ע''' &quot;אם היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכים עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר 'הביאו מלח' או 'הביאו לפתן'{בקשה זו היא מעין הברכה שצריך את המלח והלפתן כדי ללפת את הפת}, 'תנו מאכל לפלוני לאכול'{בקשה זו היא מעניין הסעודה אף שאינה קשורה לברכה} 'תנו מאכל לבהמה'{ בקשה זו היא מעין הסעודה משום שאסור לאכול קודם שייתן לבהמתו}, וכיוצא באלו אין צריך לחזור ולברך&quot; <br /> <br /> מתבאר לנו שיש שני אופני היתר להפסיק בשיחה. '''א.''' דברים שהם צורכי הסעודה (הבא מלח הבא ליפתן). '''ב.''' אם עומד לפניו מצוה אשר אם לא יקיימנה לפני אכילתו יעבור על איסור (תנו מאכל לבהמה).<br /> הוסיפו '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לז), '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג) שאף אם הפסיק אחר הברכה בדברים שאינם מענין ברכת המוציא אבל הם מענין הסעודה כגון אמר 'הביאו תבשיל', 'הביאו סכין או כלי סעודה' וכיוצא בזה לא הוה הפסק.<br /> כ' '''הגרש&quot;ז אויערבך'''(שש&quot;כ פמ&quot;ז הע' ט&quot;ו) שאם הפסיק בדבר שהיה סבור שהוא לצורך הסעודה או הברכה ואח&quot;כ ראה שטעות בידו אין זה נחשב הפסק. וכתב עוד ב (פמ&quot;ח הערה י&quot;ד) דמסתבר שדווקא לאחר ברכת המוציא אמרינן שצרכי סעודה לא הוי הפסק (וה&quot;ה בשאר ברכות על שאר מאכלים הפסקה לצורך הנוגע אכילת אותו מאכל), אבל אם בתוך סעודתו מברך על היין או על פירות וכדו' ולפני שטעם הפסיק בדיבור בענינים שהם צרכי הסעודה (ואינם לצורך אכילת הפירות או שתיית היין), אף על פי שהוא עדיין בתוך הסעודה, מ&quot;מ חשיב הפסק גמור.<br /> <br /> ישנה מחלוקת בראשונים אם בזמנינו כשהפת מוטעם ולא צריך מלח ואמר הביאו מלח כ' '''שו&quot;ת הרשב&quot;א'''(סימן מח) אם בשעה שבצע נתכון לאכול בלא מלח ונמלך הוי הפסק ולפי ה'''רמב&quot;ם'''(לעיל) דלא בעינן שיהיה הדיבור צורך המוציא דוקא ושרי בכל שהוא צורך סעודה אפילו נמלך לא הוי הפסק.<br /> <br /> ולענין הלכה''': פוסקים כרמב&quot;ם ומכ&quot;ש לדעת המקובלים שיש ענין בהטבלת הפת במלח שאף אם היתה הפת נקיה ויפה או מתובלת ואמר הביאו מלח לא הוי הפסק אחר הברכה- '''כה&quot;ח'''(מח), '''הלכה ברורה'''(שנג), '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לח), '''ט&quot;ז'''(סק&quot;ז) ועוד.<br /> כ' '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק לט) שאמירת 'תנו מאכל לפלוני' אין הבדל בין אם הוא עני או עשיר.<br /> כ' '''הלכה ברורה'''(שנד) כל מה שאמרנו בגמרא שאם הפסיק בהם בין ברכת המוציא לבין הטעימה אינו חוזר היינו דווקא בדיעבד אבל לכתחילה אינו רשאי להפסיק ואפילו לומר 'תנו מאכל לבהמה' וכן פסק הרמ&quot;א, '''בה&quot;ג'''(ברכות ז), '''כלבו'''.<br /> <br /> '''ב''' פרטים בענין אכילה לפני בהמה.<br /> <br /> השתלשלות ההלכה.<br /> נאמר '''בברכות''' מ. &quot;אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot; והדר &quot;ואכלת ושבעת&quot;. <br /> '''ובגיטין''' סב. &quot;אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot;, והדר כתיב &quot;ואכלת ושבעת&quot;.<br /> ישנה מחלוקת בין הראשונים האם אכילה לפני בהמה היא מדאורייתא: '''בתשובת מהר&quot;ם'''(סימן שב), '''מג&quot;א'''(רע&quot;א ס&quot;ק יב) שכ&quot;ה דעת הריצב&quot;א שאכילה לפני בהמה הוא איסור מהתורה.<br /> '''והרמב&quot;ם'''(עבדים ט,ח) &quot; מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות.. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן&quot; משמע מדבריו שדין זה להקדים אכילת הבהמה לאכילת אדם אין זה אלא מידת חסידות .<br /> '''בביאור הלכה''' (קס&quot;ז ד&quot;ה ומכל מקום) הביא בשם כמה מהראשונים('''בה&quot;ג, אשכול, אחרות חיים, כלבו''') הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא.<br /> <br /> טעם האיסור ביאר '''השאילת יעב&quot;ץ''' (סי&quot;ז) וזה לשונו: &quot;ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה תמות מרעב, לכן הטילה התורה חובה על האדם שהן שלו לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו. <br /> <br /> '''וביד אפרים''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) פירש טעם אחר לדבר, שלפעמים אין האדם ניזון אלא בזכות הבהמות, וכיון שהאדם אינו צריך להחזיק עצמו כזכאי שניזון בזכות עצמו לכן צריך להקדים ולזון את בהמתו.<br /> <br /> '''פסיקת הלכה.'''<br /> <br /> משמע שדעת '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק מ),'''בא&quot;ח'''(בהר ד), '''כה&quot;ח'''(נא), '''הלכה ברורה'''(שסד){והוסיף שם שזה גם מדין צער בעלי חיים} שלא רק אכילה אסור אלא גם טעימה בעלמא ומה שכ' בגמ' בברכות אסור לאכול, הרי&quot;ף, רא&quot;ש גרסו בגמ' שם 'לטעום' כמו הגמ' בגיטין וכ&quot;ד '''ברכי יוסף'''(סק&quot;ה), (א&quot;א ס&quot;קיח),'''רי&quot;ד'''(ברכות מ.) שאפילו אם זה לא אכילת קבע אסור. אולם דעת הט&quot;ז (סק&quot;ז), א&quot;ר(סק&quot;ח), ר' זלמן(סעיף ט) שלטעום מותר כדמוכח בקרא &quot;ואכלת ושבעת&quot; כלומר דוקא אכילת קבע אסור. <br /> '''ובילקו&quot;י''' כ' שדין זה שאין לאכול קודם שיתן לבהמתו, אין זה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות שנכון והגון לעשות כן שכן מוכח מדברי הרמב&quot;ם ושלפי זה מובן למה מרן שו&quot;ע השמיט דין זה. <br /> הפסקי תשובות(עמ' תלו) מחדד את הדברים וכותב שאין פירוש הדברים שחייב ליתן בפועל לבהמותיו את מאכלם בכל פעם שהולך לאכול, שהרי לכל סוג בעל חי יש הרגלי אכילה אחרים, ולא תמיד זמן אכילתן הוא בצמוד לזמן אכילת האדם, אלא כוונת הדברים שישים לבו לפני שהולך לאכול או לטעום דבר מה האם הגיע זמן אכילת בהמותיו, ואם הגיע הזמן יברר אם אכן מאכלם לפניהם. ואם יודע שמאכלם לפניהם או מינה שליח שיביא להם מאכלם די בכך, אף על פי שבפועל עדיין בהמותיו לא אכלו. ויש שמניח כמות גדולה של אוכל לפניהם ויודע שזה מספיק לכל היום או למספר ימים, ושוב אין צריך לטפל בהם עד שמשער שאפשר נגמר מאכלם.<br /> וכמו&quot;כ אין חיוב שהוא בעצמו יביא להם מאכלם, אלא כל שיש תחת ידו אנשים הממונים על האכלת הבעלי חיים שלו סגי בכך, ואין עליו חוב לטפל בעצמו בכך, אבל אם תפקיד האכלת הבעלי חיים מוטל עליו חייב לדאוג לכך, ואפילו אינו נמצא בביתו צריך לברר לפני שהולך לאכול האם נתנו מאכל לפניהם, או למצות שליח שידאג לכך.<br /> לענין שתיה:<br /> כתב '''המגן אברהם''' (קס&quot;ז סקי&quot;ח) בשם ספר חסידים שאדם קודם לבהמה, וכפי שמצינו ברבקה אמנו שאמרה &quot;שתה אדוני&quot; ורק אח&quot;כ הוסיפה &quot;גם לגמליך אשאב&quot; .ועוד כ' להוכיח ממה שנאמר &quot;והשקית את העדה {ואח&quot;כ} ואת בעירם&quot;<br /> <br /> הטעם לחילוק שבין אכילה לשתיה ביאר היד אפרים (קס&quot;ז מג&quot;א סקי&quot;ח) ששתיית האדם אינה תלויה בזכות הבהמות ולכן אין צורך להקדים את הבהמות.<br /> '''ובשו&quot;ת הר צבי'''(או&quot;ח ח&quot;א סי' צ) שבאכילה יש יותר חשש שמא יטרד האדם באכילתו וישכח להאכיל את בהמתו, ועוד שהאדם מצטער בצמא יותר ועל כן קודם הוא לבהמתו משא&quot;כ אכילה שאינו מצטער כ&quot;כ בדחייתה ובמקום צער לא גזרו רבנן .<br /> '''ובשו&quot;ת בית דוד''' (סימן פ') ביאר טעם אחר לזה, ששונה היא האכילה כיון שהיא נמשכת זמן מרובה [הרבה יותר מהזמן הנצרך להכנת מאכלה של הבהמה] לכן חוששים לצערה של בהמתו ויש להקדים ולהאכילה, מה שאין כן שתיה שאינה נמשכת יותר מאשר רגעים ספורים ונמצא שהזמן הנצרך להכנת מאכל לבהמתו שוה לזמן שתייתו יש לומר שצער האדם עדיף מצער הבהמה ויש להקדימו.<br /> דין זה לא שייך דווקא לבהמתו אלא גם לחיות ולעופות ולדגים בין טמאים בין טהורים שנמצאים באחריותו ומזונותיו עליך אסור לאכול קודם שידאג למאכלם.<br /> אמנם כתבו ילקו&quot;י(קסז- יא), הלכה ברורה(שסה), כה&quot;ח(נ,נג), שו&quot;ת שאילת יעב&quot;ץ (ח&quot;א סי' י&quot;ז) כתבו לדון לענין חתול או כלב המגדל בתוך ביתו דאף שמזונותיהם עליו אין עליו חיוב לדאוג למאכלם קודם למאכלו, דלא אמרה התורה אלא באותם בע&quot;ח אשר סמוכים ותלויים על בעליהם ואין מוצאים מאכלם לפניהם אלא ממה שנותנים להם, משא&quot;כ חתול וכלב ודומיהן אשר מצויים תדיר באשפתות ובכל מקום שיש שיורי מאכלים ודברים מאוסים ומזונותיהן לפניהם, אמנם בודאי יש לדון בכל מקרה לגופו של ענין, דגם תרנגולים מנקרים באשפתות ןמ&quot;מ ראוי למדקדקים להחמיר ולהקדים אף אותם למזונותיו. <br /> כתבו כה&quot;ח(נב), הלכה ברורה(שסה) שאיסור טעימה קודם שיתן מאכל לבהמתו הוא אף כשאינו נמצא בביתו.<br /> כ'הלכה ברורה(שסו) שבמקום שיש סכנה לאדם מחמת שלא טעם, האדם קודם לבהמה וי&quot;א שאף במקום שיש לו צער לאדם יש להקדימו. <br /> וכאמור, אין חיוב זה חל אלא על בעלי חיים שלו שמזונותיהן עליו , אבל אם הבעלי חיים אינם שייכים לו אין עליו החיוב לברר לפני אכילתו האם סידרו את מאכל הבעלי חיים{אבל מטעם צער בעלי חיים מוטל על כאו&quot;א לפרנס ולתת מאכל ומשקה כשרואה בע&quot;ח הרעב וצמא אף שאין מזונותיו עליו} וכשאחרים נונתים לו לאכול ומקדימים אותו לבהמותיו אין איסור לאכול-כה&quot;ח(נא).<br /> כתב הלכה ברורה(שסו) אין איסור לאדם לתת לאכול לבני ביתו וילדיו ואורחיו הסמוכים על שלחנו לפני שמאכיל לבהמותיו, כי להם אין כלל איסור לאכול קודם, ואדרבה יש לאדם להקדים מאכל ילדיו ואורחיו לפני שנותן מאכל לבהמותיו.<br /> לגבי שבת וי&quot;ט יש להחמיר לכתחילה שלא לטעום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו אף שאכילת ויו&quot;ט מצווה היא לפיכח אם אמר אחר הברכה 'תנו לבהמה לאכול' קודם שטעם אינו חוזר ומברך כ&quot;כ '''ילקו&quot;י'''(י), '''כה&quot;ח'''(נד), '''הליכות עולם'''(אמר ד).<br /> <br /> '''בשו&quot;ת כתב סופר''' (או&quot;ח סימן ל&quot;ב) העלה שיש ספק בענין זה &quot;עלה ספק בלבי אם בשבת ויו&quot;ט דמצוה וחיוב לאכול אם גם בזה נאמר דאסור להקדי' אכילתו לאכילת בהמתו די&quot;ל מקרא לא מוכח רק אכילה דרשות צריך להקדים בהמתו משום צער בע&quot;ח ומזונותי' עליו, אבל שוי&quot;ט דמחוייב לאכול אין איסור ואפשר חיובא הוא להיות מן המקדימין וזריזי' במצוה, מ&quot;מ יש למבעי כיון דמצוה ביותר לאכול אכילת סעודה לעונג שבת ולשמח בי&quot;ט, וכל המרבה עונג בשבת ושמחה בי&quot;ט באכילה ושתי' ה&quot;ז משובח יש לומר דמותר לאכול אכילת סעודה שיש בה שביעה בשוי&quot;ט קודם לבהמתו.<br /> ובספר שבת של מי(שבת קיז,ב) שבשבת יש להאכיל את הבהמה לפני כל סעודה שאוכלים, והעיר על זה הגרש&quot;ז אויערבך שהרי הבהמה אינה זקוקה לאכול בשבת יותר ממה שאוכלת בחול ומדוע צריך להאכילה בשבת שלוש פעמים כשבחול אינה אוכלת אלא שתי פעמים.<br /> <br /> ג. דברי הרמ&quot;א. <br /> <br /> השתלשלות ההלכה:<br /> <br /> כ' '''הרוקח'''(מובא בב&quot;י) שאין כל אחד צריך לטעום מהמוציא אלא כיון שהבוצע אכל רשאים המסובים לדבר. והביא ראיה מדין קידוש: כמו שבקידוש שלכתחילה נכון שיטעמו כולם מהיין ובדיעבד יצאו כולם בשתיית המקדש{עירובין מ: גבי כוס של ברכה דאי שתיא ינוקא הכוס יצאו השאר יד&quot;ח}, ה&quot;ה כאן וכיון שהוא אכל נחשב כאילו כולם אכלו ואם אחד מהמסובים דיבר א&quot;צ לחזור ולברך.<br /> אולם הב&quot;י דחה דבריו ששם הוא מברך על דעת שישתה התינוק וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה, אבל כאן כשאחד מברך לכולם נחשב שכל אחד ברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין עניית האמן לטעימתו חשוב הפסק וצריך לחזור ולברך . <br /> וכן תמהו רבים האחרונים מג&quot;א (ס&quot;ק יט) שו&quot;ע הגר&quot;ז (ס&quot;י) וערך השולחן (ס&quot;ד), האליה רבה (סק&quot;יג) על הרוקח שלא דומה לכוס של קידוש: ששם זה ברכת המצוות ובדיעבד כששתה המברך יוצאים כולם אבל כאן כולם צריכים לאכול והרי זה ברכת הנהנין וכי יהיה עדיף השומע מאילו בירך הוא עצמו ודיבר שצריך לחזור ולברך . <br /> אולם הדרכי משה הסכים לדברי הרוקח וכתב שכל שטעם אחד יצאו כולם כיון שחלה ברכת הבוצע והבוצע טעם בלי הפסק לא שייך עוד הפסק אף למסובים.<br /> והביא (להלן סק&quot;ח) את דברי האור זרוע(ח&quot;א קמד) שכתב שאם ברך אחד המוציא די בטעימת אחד מהם ואין חובה שכ&quot;א יטעם אלא משום דהואיל ומתעבידא בי' מצוה מחמת חיבוב המצוה הורגלו כ&quot;א ואחד לטעום מן המוציא .<br /> פסיקת הלכה. <br /> <br /> הפסקת השומעים.<br /> אם ברך אחד מן המסובין ברכת המוציא וכיוון להוציא את השומעים יד&quot;ח וכיוונו השומעים לצאת יד&quot;ח וקודם שטעם המברך הפסיקו השומעים בדיבור שאינו מענין הסעודה לכו&quot;ע צריכים לחזור ולברך {כן כתבו במפורש כה&quot;ח(ס), לבוש(סע' ו), עולת תמיד(ס&quot;ק יא).<br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך בדיבור מעין הסעודה א&quot;צ לחזור ולברך (כנ&quot;ל אות א2').<br /> אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך לדברים שבקדושה (ראה אות א1).<br /> אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה הנה דבר זה שנוי במחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים:<br /> רוב האחרונים נוקטים להלכה כדברי הב&quot;י שבכהאי גונא הוי הפסק.<br /> המ&quot;ב(ס&quot;ק מג) פסק שמחמת כן צריך לחזור ולברך {וכ&quot;כ בביה&quot;ל ד&quot;ה אבל אחר כך} וכ&quot;כ כה&quot;ח(נח) כיון שרוב הפוסקים כמרן שו&quot;ע הכי נקטינן שאם שח חוזר ומברך ואין שייך כאן הכלל של ספק ברכות להקל (אף נגד מרן) כיון שהם לא ברכו בפה אלא רק כיונו לצאת יד&quot;ח מאחר כיון ששחו הלכה לה הכוונה וצריכים לחזור ולברך ולא חוששים לסב&quot;ל ואזלינן בתר רובא .<br /> <br /> אמנם הרבה אחרונים אע&quot;פ שהסכימו לדעת הב&quot;י מ&quot;מ כתבו שכיון שלא יצא הדבר מכלל מחלוקת ראשונים ומצאנו שהריטב&quot;א(פסחים ז:) והראבי&quot;ה(ברכות סי' קיב) סוברים שיצא יד&quot;ח יש לומר בזה ספק ברכות להקל ואף שדעת מרן שו&quot;ע לברך דעת החיד&quot;א(שו&quot;ת חיים שאל ח&quot;ב טו), שו&quot;ת רב פעלים(ח&quot;ג סי' טז), בא&quot;ח(אמור טו) שאומרים ספק ברכות להקל לכן אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה אינו חוזר ומברך ונכון שיהרהרו הברכה בליבם קודם שיטעמו. <br /> בהליכות עולם(ח&quot;א עמ' שמז) תחילה העיר על דברי הכה&quot;ח שאף בכהאי גונא יש לומר סב&quot;ל מספר אוהל מועד(ח&quot;א שער הברכות דרך א נתיב י) וז&quot;ל ולמדנו עתה שהמברך ברכה הצריכה לו ושמע חבירו כל הברכה מתחילה ועד סוף וענה אמן ונתכון לצאת יד&quot;ח אינו רשאי לחזור ולברך בעצמו כיון שכבר יצא יד&quot;ח כשענה אמן ואם ברך הרי זה ברכה לבטלה&quot; <br /> א&quot;כ כן גם כאן שהמסובים נתכוונו לצאת יד&quot;ח וענו אמן אם יחזרו לברך יש כאן איסור ברכה לבטלה. וא&quot;כ אין לחלק בין מוציא הברכה בפה או מתכוון לצאת בברכת חבירו וענה אמן ויש אומרים סב&quot;ל.<br /> ושוב כתב(הליכות עולם) לצדד כדברי הכה&quot;ח כיון שבלאו הכי י&quot;א שקבלנו הוראות מרן אפילו בסב&quot;ל. אולם להלכה: פסק בזה כהבא&quot;ח דאמרינן סב&quot;ל. וכן פסקו שו&quot;ת אורל&quot;ץ(ח&quot;ב צד), ברכת ה'(ח&quot;א חמ' קעז), הלכה ברורה(שנה) שעדין יש לומר סב&quot;ל ולא לברך והוסיף(הלכה ברורה) שאם אפשר הדבר יחזרו וישמעו הברכה מאחר שלא שמע הברכה ואם אי אפשר נכון שיהרהרו הברכה בליבם קודם שיטעמו וסיים שאם רצו לחזור ולברך ולסמוך על דעת שו&quot;ע אין למחות בידם כיון שרוב האחרונים כך סוברים וכמו שאמר מרן החיד&quot;א (בשו&quot;ת חיים שאל כנ&quot;ל) שאף במקום סב&quot;ל הרוצה לסמוך על דעת מרן שו&quot;ע לברך אין למחות בידו.<br /> <br /> הפסקת המברך.<br /> בדין הפסקת המברך (ראה אות א)<br /> כל הדיון הוא כשהמברך מוציא את המסובים והוא דיבר והם לא דיברו האם צריכים לחזור ולברך.<br /> הפמ&quot;ג(משבצות זהב סק&quot;ח) שכתב שיצאו בברכתו ולא הוי הפסק. אבל המ&quot;ב(סק&quot;מג) הוכיח מסימן ריג סע' ב שכל שלמברך היא ברכה לבטלה הוא הדין לשומעים ודחה ראיית הפמ&quot;ג וסיים שמ&quot;מ צריך עיון לדינא.<br /> החקרי לב(ח&quot;א מיו&quot;ד סיוף סי' נג) שמצדד שלא יצאו השומעים והבית מנוחה(אות יב) שיצאו השומעים ובמח' זו יש לחקור האם הוא כאילו ברך בעצמו ממש ועצם השמיע נחשבת כענייה בפיו או הוא דין מיוחד באופן הדבר כיצד מקיימים מצווה שהיא בדיבור והיינו שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה אע&quot;פ שאינה בגדר דיבור יש בה כוח לפטור את השומע וכל מעשה המשמיע מתייחס אל השומע ויש לתלות מח' אחרונים הנ&quot;ל בצדדי חקירה זו שאם הוא כאילו ענה השומע ממש אין הדבר מעכב אם הפסיק המשמיע כיון דהוי כאילו בירך השומע בעצמו וכיון שלא הפסיק השומע אין בכך כלום אם הפסיק המשמיע אבל אם הוא דין מיוחד שיוצאים יד&quot;ח בשמיעה וכל מעשה המשמיע מתייחס אחר השומע לא עדיף השומע מן המשמיע וכיון שהפסיק המשמיע הוי כאילו הפסיק גם השומע.<br /> ולענין הלכה: בא&quot;ח(אמר טז), כה&quot;ח(נט), הלכה ברורה(שנח), יביע אומר(ח&quot;ח עמ' קטז), הליכות עולם(ח&quot;א שמח), שו&quot;ת אורל&quot;ץ(ח&quot;ב צד), ברכת ה'(ח&quot;א קעח) פסקו פה אחד שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח.<br /> והוסיף בא&quot;ח שאף אינם צריכים לחכות ולכון לברכה השניה של הבוצע, אולם ברכת ה' כתב שלכתחילה כיון שי&quot;א שגם השומעים לא יצאו יד&quot;ח ראוי להם לשתוק ולכון לצאת בברכה השניה של המברך ומ&quot;מ לא יענו אמן אחר הברכה השניה מספק שמא אינם חייבים לשמוע הברכה והוי הפסק.<br /> מ&quot;מ אם המברך דיבר אחר שאחד מהמסובים טעם כיון שאחד מהם טעם וכבר חלה הברכה א&quot;צ לחזור ולברך משום ספק ברכות- כה&quot;ח(נט), ברכת ה'(קפב הערה27).<br /> אמנם הפסקי תשובות(אות יב) כתב ואם אחד מהשומעים טעם עוד לפני שהמברך הפסיק בדיבור, אף לדברי המשנ&quot;ב הכא אין חשש לאחרים שיאכלו על סמך ברכת המברך, ורק המברך עצמו (או כל אחד מהמסובים שהפסיק בדיבור לפני הטעימה) לא יוכל לאכול על סמך ברכתו כיון שהפסיק בדיבור .<br /> והוסיף ודע, דכל האמור בזה הוא לענין ברכת הנהנין וכן לענין ברכת היין שבקידוש והבדלה אשר שתיית הכוס הוא לעיכובא, ולכן אם הפסיק המברך כל זמן שלא טעם הוא או אחד מהשומעים עדיין הברכה לא חלה על כלום ואין יוצאים י&quot;ח הברכה (לדעת המשנ&quot;ב), אבל בשאר מצוות הטעונות כוס אשר אין שתיית הכוס לעיכובא, כברכת אירוסין ונישואין וברכת 'אשר קידש' שבברי&quot;מ ואין טעימת הכוס במצוות אלו אלא לכבוד הברכה, ולכן די בטעימה בעלמא וא&quot;צ מלא לוגמיו, בזה אף לדעת המשנ&quot;ב יכולים היוצאים ידי חובתן לטעום הכוס אפילו הפסיק המברך בשיחה לפני טעימתו וטעימתן, אך בתנאי שאלו השותים מהכוס לא הפסיקו בשיחה. <br /> לסיכום. <br /> קודם שטעם אחר שטעם<br /> <br /> דברים שאינם מעין הסעודה. <br /> הפסקה שומעים הפסקה מברך הפסקה שומעים הפסקה מברך<br /> חוזר ומברך לכו&quot;ע. שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד&quot;ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד&quot;ח. לכתחילה אין לדבר,<br /> ואם דיבר: מח' מ&quot;ב, כה&quot;ח- שחוזר ומברך לבין שאר אחרונים שאין חוזר ומברך. יצאו השומעים יד&quot;ח ואפילו אם רק אחד מהמסובים אכל לפני במברך.<br /> דברים מעין הסעודה. כנ&quot;ל אות א2 כנ&quot;ל אות א2 כנ&quot;ל אות א2 כנ&quot;ל אות א2<br /> דברים דבקדושה. כנ&quot;ל אות א1 כנ&quot;ל אות א1 כנ&quot;ל אות א1 כנ&quot;ל אות א1</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A7_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=17082 2021-08-18T15:52:00Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> '''הפסק בין ברכה לאכילה'''<br /> יש לחלק נושא זה לשלושה חלקים '''א'''. 1) הפסק בדברים שלא מעין הסעודה 2)ודברים מעין הסעודה. '''ב'''. פרטים באיסור אכילה קודם שיתן לבהמתו (אכילה, שתיה, שבת, בהמת חבירו, קטן או בהמה). '''ג'''. דברי הרמ&quot;א.<br /> '''א1'''. הפסק בדברים שלא מעין הסעודה.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A7_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=17081 2021-08-18T15:47:45Z

<p>משה אליהו יעקב: יצירת דף עם התוכן &quot;{{תחרות כתיבה}} הפסק בין ברכה לאכילה. יש לחלק סעיף זה לשלושה חלקים '''א'''. 1) הפסק בדברים שלא מ...&quot;</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> הפסק בין ברכה לאכילה.<br /> יש לחלק סעיף זה לשלושה חלקים '''א'''. 1) הפסק בדברים שלא מעין הסעודה 2)ודברים מעין הסעודה. ב. פרטים באיסור אכילה קודם שיתן לבהמתו (אכילה, שתיה, שבת, בהמת חבירו, קטן או בהמה). ג. דברי הרמ&quot;א.</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17080 2021-08-17T19:58:53Z

<p>משה אליהו יעקב: </p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> '''מקום בציעת הפת'''<br /> '''הקדמה'''<br /> בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'.<br /> <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> <br /> '''א'''. השתלשלות ההלכה נאמר בגמרא '''סנהדרין''' קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.'' <br /> <br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא '''א'''. &quot;ממקום '''שנקרמין''' פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו &lt;u&gt;ל&quot;''א''&lt;/u&gt; ''מהיכא '''דקדים''' כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, &lt;u&gt;ל&quot;&lt;/u&gt;''&lt;u&gt;א&lt;/u&gt; מהיכא '''דגמר''' בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל &quot;'' <br /> <br /> ''{בהכרח שגירסא זו לא באה לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה לאפוקי מהרך שזה כבר נאמר בגירסאות הקודמות וגירסא זו חולקת עליהם וכונתה שצריך לבצוע מהחלק היפה שבקשה, דהיינו שגם בחלק הקשה יש אפוי יותר ויש פחות, בד&quot;כ החלק העליון והתחתון הם אפויים יותר מן הצדדים, ועל זה באה גירסת &quot;גמר בישולא&quot; לומר שצריך לבצוע מהחלק הקשה שאפוי יותר יפה. וכן הסביר '''הפמ&quot;ג''' (משבצות זהב סי' קסז סק&quot;א) דגירסא זו באה לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת.''<br /> <br /> '''''נמצא''' לרש&quot;י דגירסת גמר בישולא פליגי הגירסת קרים, וקדים, דלדידהו שרי לבצוע מכל מקום שבקשה, משא&quot;כ לגירסת גמר בישולא.}''<br /> <br /> וכ&quot;כ '''ב&quot;י''' ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; ב'''אור זרוע''' (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר '''ברכת ישראל''' שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, '''א'''. [[דגרס]] בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. '''ב'''. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע.<br /> <br /> '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> &lt;u&gt;נמצא&lt;/u&gt; דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. '''רש&quot;י''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. ו'''האו&quot;ז''' ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> <br /> וכתב '''הב&quot;י''' שמשמע מלשון '''הטור''' &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; ו'''הרמב&quot;ם''' &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ו'''במסכת דרך ארץ רבה''' (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> <br /> אולם '''בהגהות מיימוני''' (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו ('''המהר&quot;ם''') שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> <br /> '''טעם''' הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר '''תורת חיים''' שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת הלכה:&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> <br /> '''ובמג&quot;א''' פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר ב'''מחצה&quot;ש''' שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ '''הפמ&quot;ג''' (א&quot;א סק&quot;א) '''הלבוש''' (ס&quot;א), '''הלבושי שרד'''(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> <br /> &lt;u&gt;נמצא&lt;/u&gt;, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> <br /> '''הרמ&quot;א''' פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> <br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב '''המג&quot;א''' דעל כרחך חולק וכן כתב ה'''ביה&quot;ל''' שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: '''הט&quot;ז''' (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא '''שהגר&quot;א''' בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר '''בדמשק אליעזר''' דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר '''בני ציון ליכטמן''' (סי' קסז), וכן תמה '''המאמר מרדכי''' על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> &lt;u&gt;'''נמצא'''&lt;/u&gt;, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> <br /> פסקו '''כה&quot;ח'''(א), '''הלכה ברורה'''(שלז), '''בא&quot;ח'''(אמור א), '''ילקו&quot;י''' שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת. אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> <br /> &lt;u&gt;מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה&lt;/u&gt; כ' '''מ&quot;ב''' שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''כה&quot;ח'''(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. '''ובהלכה ברורה'''(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אם הפת נשרפה&lt;/u&gt; כ' '''כה&quot;ח'''(א)''', מ&quot;ב, הלכה ברורה'''(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> <br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. '''שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי''' כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם. ואילו '''ערוך השולחן''' כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר. סיימו: '''בכה&quot;ח'''(ח), '''חזו&quot;ע'''(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> <br /> '''ב'''. &lt;u&gt;השתלשלות ההלכה&lt;/u&gt;.<br /> <br /> איתה '''בברכות''' (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> <br /> '''ב&quot;י''': וכן פסק '''הרמב&quot;ם''' שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. '''ורבנו יונה''' כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד '''רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג.''' <br /> <br /> &lt;u&gt;הלכה למעשה.&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''שו&quot;ע''' בשם '''הרא&quot;ש''' &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot; והביא &lt;u&gt;ראיה&lt;/u&gt; מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד '''הר&quot;מ''', אולם בשם '''ר' ברוך''' כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. '''סיים ב&quot;י''' שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ו'''ר' בחיי בספר שולחן ארבע''' כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> <br /> באופן שהפת &lt;u&gt;רכה&lt;/u&gt; ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' '''ביאור הלכה'''(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), '''כה&quot;ח''' (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> <br /> '''ג'''. &lt;u&gt;השתלשלות ההלכה.&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''הרמב&quot;ם'''(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' '''הב&quot;י''' ש'''הרמב&quot;ם''' למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . '' <br /> <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?. '''הב&quot;י''' כתב בשם '''הרוקח''' (סי' שכט), דנחלקו בזה '''בירושלמי''' (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית. וכן '''בדרכי משה''' (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. '''הגר&quot;ח קנייבסקי''' שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; . <br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת הלכה.&lt;/u&gt; <br /> <br /> '''שו&quot;ע''' פסק '''כרמב&quot;ם''' &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;. <br /> <br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר '''מ&quot;ב''' היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד '''כה&quot;ח'''(טו), '''בא&quot;ח'''(אמור ח), '''הלכה ברורה'''(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' '''הט&quot;ז'''(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. ועוד תמהו עליו '''קצות השולחן, פמ&quot;ג''' הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> <br /> '''הערוך השלחן''' (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> <br /> '''נמצא''' שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב '''בשו&quot;ע''' (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב '''הפמ&quot;ג במשבצות זהב''' (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> <br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ '''באור לציון''' (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ '''בילקו&quot;י''' (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר '''וזאת הברכה''' (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ '''&lt;u&gt;ולפי&quot;ז&lt;/u&gt;''' יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת '''הגר&quot;י פישר''' שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' '''הרב יעקב יוסף''' (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> &lt;u&gt;דין חיתוך הלחם בשבת&lt;/u&gt;: כתב '''הרמ&quot;א'''(בשם '''תוס' ומרדכי''') &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> <br /> כתב '''מ&quot;ב'''(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, '''וכה&quot;ח'''(טז) הביא טעם נוסף בשם '''התשב&quot;ץ''' שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה. לכן כתב '''כה&quot;ח'''(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> <br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- '''מ&quot;ב'''. <br /> <br /> כתב '''הרמ&quot;א''' שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> <br /> וכתב '''המג&quot;א''' (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מ'''הל' פסח''' (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> <br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ '''המחצה&quot;ש''' (סקט&quot;ז), '''והבאר היטב''' (סק&quot;ט), '''ובעולת תמיד''' (סי' קסז אות יא) כתב בשם '''השל&quot;ה''', שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> <br /> אלא ש'''הדברי חמודות''' (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> <br /> '''ונמצא''' דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> <br /> '''&lt;u&gt;למעשה&lt;/u&gt;''': '''המ&quot;ב'''(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב '''בשעה&quot;צ'''(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. '''אלא''' שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ '''העולת תמיד''' (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> <br /> '''ממשיך הרמ&quot;א''' &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> <br /> כ' '''המגן אברהם'''(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot;.<br /> <br /> מדברי '''המ&quot;ב'''(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> <br /> &lt;u&gt;אולם&lt;/u&gt; '''בכף החיים''' (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל '''בשער הכונות''' (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ '''הלכה ברורה'''(שמג).</div>

משה אליהו יעקב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%AA&diff=17079 2021-08-17T19:21:45Z

<p>משה אליהו יעקב: יצירת דף עם התוכן &quot;בס&quot;ד '''מקום בציעת הפת''' '''הקדמה''' בפרק זה אנו למדים על ב...&quot;</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> '''מקום בציעת הפת'''<br /> '''הקדמה'''<br /> בפרק זה אנו למדים על ברכת &quot;המוציא לחם מן הארץ&quot;, הנאמרת לפני אכילת לחם. ברכה זו היא מברכות הנהנין הנאמרות לפני אכילה או הנאה מריח טוב. הגמרא אומרת (ברכות לה ע&quot;א) שהעולם כולו שייך לקב&quot;ה יתברך ואין לנו ליהנות מהעולם לפני שנכיר באדנותו, שממנו כל הנאות שבעולם. בנוסף לכך על האכילה מברכים גם אחרי ההנאה, כהודאה על ההנאה שהותרה לנו. וע&quot;י הברכה גם האוכל שהוא צורך גופני נכלל בעבודת ה'. <br /> יש לחלק את סעיף זה לשלוש: '''א'''. מקום הבציע '''ב'''. זמן הבציע '''ג'''. שיעור הבציע <br /> א. השתלשלות ההלכה<br /> נאמר בגמרא סנהדרין קב: &quot;אתא מנשה איתחזי ליה(ר' אשי) בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן! מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה לא ידענא, א''ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן, א''ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א''ל מהיכא דקרים בישולא&quot;.<br /> רש&quot;י (ד&quot;ה מהיכא דקרים בישולא) מביא שלושה גרסאות להסבר הגמרא &quot;ממקום שנקרמין פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו ל''א מהיכא דקדים כלומר מהיכא שמקדים לאפות ואין חילוק בין הגירסאות הללו, דבין לגירסא &quot;קרים&quot; ובין לגירסא &quot;קדים&quot; בשניהם צריך לבצוע מהחלק הקשה שבפת ששם נקרמה וגם נאפתה קודם, ל''א מהיכא דגמר בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו''ל&quot; .<br /> וכ&quot;כ ב&quot;י ששני הגרסאות הראשונות של רש&quot;י קדים, קרים זה אותו דבר כלומר מקום שהתחיל להאפות הפנים של הפת: צד עליון או תחתון או סביב אבל לא באמצע.<br /> וגמיר הכוונה מקום שנאפה הלחם הרבה.<br /> אולם באור זרוע (ח&quot;א סי' קמג) מבואר שגירסת &quot;קרים&quot; חלוקה מגירסת &quot;קדים&quot;, דכתב שצריך לבצוע מהיכא שמתחיל בישולא, ובספר ברכת ישראל שמע שיש מפרשים דהיינו כנגד צד המתבקע, מחמת שבזה הצד התחיל להאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקעת כנגדו. ויש לדייק תרתי, א. דגרס בגמ' &quot;קדים בישולא&quot; כיון דכתב מהיכא דמתחיל בישולא. ב. אף שצריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, מ&quot;מ צריך לבצוע מהמקום שנאפה תחילה, ועל זה כתב האו&quot;ז כיצד ידע איזה מקום נאפה תחילה, אם יש מקום בפת שנתבקע, הצד השני שכנגדו הוא המקום שהתחיל לאפות תחילה, ומשם יבצע. בהגהות מיימוני (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> נמצא דרש&quot;י והאו&quot;ז פליגי בפירוש הגירסא &quot;קדים בישולא&quot;. רש&quot;י ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה, שזה החלק הקשה ולאפוקי ממקום הרך שבפת. והאו&quot;ז ס&quot;ל דקדים הכונה ממקום שנאפה תחילה בחלק הקשה, ולאפוקי מהחלק הקשה שנאפה מאוחר יותר.<br /> וכתב הב&quot;י שמשמע מלשון הטור &quot;ויבצע ממקום שנאפה יפה&quot; והרמב&quot;ם &quot;ואינו בוצע אלה ממקום שבשל יפה יפה&quot; ובמסכת דרך ארץ רבה (פרק ו) &quot;לא יפרוס אדם ממקום הרך אלא ממקום הקשה&quot; משמע שסוברים כפירוש השלישי ברש&quot;י.<br /> אולם בהגהות מיימוני (פ&quot;ז מהל' ברכות ה&quot;ג) כתב בשם ספר המצוות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם נתבשל תחילה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגים בצרפת, אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחילה, והנה מורי רבינו (המהר&quot;ם) שיחיה, חותך חתך אחד מב' הצדדין ובוצע לצאת ידי כולם.<br /> טעם הדבר לבצוע ממקום שנאפה תחילה כתב בספר תורת חיים שכשמברכים על פרוסת המוציא הרי זה כהקרבת ביכורים לה' ועל כן מברכים על המקום שהקדים להיאפות שהוא הראשון.<br /> פסיקת הלכה:<br /> שו&quot;ע פסק כרמב&quot;ם וטור &quot;בוצע הפת במקום שנאפה היטב&quot;<br /> ובמג&quot;א פי' ובמקום הקשה ולא במקום הרך, והסביר במחצה&quot;ש שכונת המג&quot;א היא שצריך לברר אפי' בלחם שלם המקום הקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפה יפה, והיינו לפי הגי' בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בישולא, וא&quot;כ השו&quot;ע פסק כהטור והרמב&quot;ם כגירסא שלישית ברש&quot;י, שצריך לבצוע מהיכא &quot;דגמיר בישולא&quot; דהיינו בחלק הקשה שנאפה יותר יפה. וכ&quot;כ הפמ&quot;ג (א&quot;א סק&quot;א) הלבוש (ס&quot;א), הלבושי שרד(סק&quot;א, וסק&quot;ב)<br /> נמצא, שלדעת השו&quot;ע צריך לבצוע מהמקום הקשה שבפת, וגם כשבוצע מהקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב.<br /> הרמ&quot;א פסק כהגהות מימוניות בשם הר&quot;מ &quot;ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעת מצד העליון והתחתון.<br /> ומבואר מדבריו דהרמ&quot;א פליג על המחבר בזה שכתב וזהו לאידך פירושא, דמובן מזה דהמחבר פסק כפי' אחר. וכ&quot;כ המחצה&quot;ש (סק&quot;ב), דר&quot;ל דלא כמובן הפשוט דהרמ&quot;א אינו חולק על הב&quot;י כיון שלא כתב וי&quot;א. וע&quot;כ כתב המג&quot;א דעל כרחך חולק וכן כתב הבה&quot;ל שם דאף שהרמ&quot;א זכר דבריו בסתם, מ&quot;מ הוא כמו שהיה כתוב &quot;ויש מי שאומר&quot;.<br /> <br /> נחלקו האחרונים בכוונת הרמ&quot;א באומרו &quot;ופת דידן&quot;: הט&quot;ז (סק&quot;ב) כתב על דברי הרמ&quot;א, שבלחם שהיה בזמן הש&quot;ס לא היה חילוק מהיכן יבצע מהעליון או מהתחתון, משום שהיה נאפה באויר התנור וכל הצדדים היו נאפים באותו זמן בשווה, אבל בפת שלנו שנאפית בקרקעית התנור איכא פלוגתא בין המפרשים איזה צד מתבשל תחילה, י&quot;א העליון, וי&quot;א התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמעלה ולמטה בחתך אחד. נמצא שלדעת הט&quot;ז הפת שבזמן הגמ' היתה שונה בצורת אפייתה מהפת בזמנינו, ולכן הרמ&quot;א כתב &quot;ובפת דידן&quot;, דבה איכא פלוגתא מהיכן יבצע, משא&quot;כ פת שבזמנם.<br /> <br /> אלא שהגר&quot;א בביאורו (סק&quot;ב) העיר על דברי הרמ&quot;א דמאי שנא דידן, וכן דברי הט&quot;ז תמוהים. והסביר בדמשק אליעזר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היתה מחלוקת מהיכן לבצוע, כמ&quot;ש בשבת (כ.) אין נותנים הפת לתנור עם חשיכה וכו', ר&quot;א אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומסתפקת הגמ' בדברי ר&quot;א דאמר עד שיקרום התחתון, האם הכונה לחלק הדבוק בדופני התנור, או שזה החלק שנמצא לצד האור, ואיתא שם ברש&quot;י דלצד האור ממהר לקרום מבצד התנור. ולפי' התוס' שם הוא להיפך שלצד התנור ממהר לקרום. עכ&quot;פ מוכח דגם בזמנם היה הפת מודבק בתנור, ואין חילוק אם נדבק בדופן התנור או בקרקע. ופליגי רש&quot;י ותוס' מהיכן לבצוע. וא&quot;כ מדוע הרמ&quot;א כותב &quot;ובפת דידן&quot;, וכן כתב לתמוה הלבושי שרד ד&quot;ה &quot;דקרים&quot;, דבסי' רנד ס&quot;ה מבואר דגם בפת שבזמן הש&quot;ס היה צד אחד מתחיל להאפות תחילה, וכן העיר בספר בני ציון ליכטמן (סי' קסז), וכן תמה המאמר מרדכי על הט&quot;ז, וכתב שאפשר דכונת הרמ&quot;א לומר דבפת שלנו בקל יכול לצאת ידי כל הדעות שיכול לחתוך מן הצד, משא&quot;כ בפת שלהם שהיה קשה לחתוך מן הצד, אבל אה&quot;נ שהאפיה בתנור היתה כבזמנינו. <br /> <br /> נמצא, דפליגי השו&quot;ע והרמ&quot;א כיצד יש לבצוע. השו&quot;ע פסק כהגי' השלישית ברש&quot;י שהיא &quot;גמר בישולא&quot;, ע&quot;כ יש לבצוע מהמקום הקשה, ואף שבוצע מהמקום הקשה צריך לבצוע מהמקום שנאפה יותר טוב. והרמ&quot;א פסק כהגהות מיימוני כגי' &quot;קדים בישולא&quot; שהוא החלק הקשה שבפת, אלא שבזה י&quot;א שבוצע מהחלק העליון, וי&quot;א מהחלק התחתון, לכן כדי לצאת ידי שניהם יבצע בצד הפת ויחתוך מעט מהעליון ומעט מהתחתון.<br /> פסקו כה&quot;ח(א), הלכה ברורה(שלז), בא&quot;ח(אמור א), ילקו&quot;י שצריך לבצוע ממקום שנאפה יפה דהיינו במקום הקשה ואפילו מי שחביב עליו המקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה ואפילו שבדרך כלל אומרים חביב עדיף כאן הדין שונה כיון שצריך שיהיה חביבות הפת.<br /> אלא אם כן הוא זקן שאין לו אפשרות לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך ואם הזקן הוא בעל הבית או גדול שבסעודה והוא בוצע לאחרים יבצע לעצמו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה כיון שכונו לברכתו ובוצע להם ממקום הקשה נחשב שבצע ממקום הקשה.<br /> מקום בציעת הפת כשהפת פרוסה כ' מ&quot;ב שיכול לבצוע במקום שנפרס ואין צריך לבצוע במקום השלם רק שיחתוך מצד העליון והתחתון אולם כה&quot;ח(ה) כתב שיש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מצד העליון והתחתון. ובהלכה ברורה(שלח) כתב שכל זה הוא לדעת הרמ&quot;א אבל לדעת השו&quot;ע בכל ענין צריך לבצוע במקום שנאפה יפה.<br /> אם הפת נשרפה כ' כה&quot;ח(א), מ&quot;ב, הלכה ברורה(שלח) מה שנאמר מקום שנאפה יפה היינו למעט פת שנשרפה לכן אין לבצוע משם.<br /> ופת שנשרפה נחלקו האחרונים האם האם המקום השרוף הופך את הלחם לחסר או שזה לא גורע ועדיין הוא חשוב שלם לגבי לחם משנה, ברכת המוציא וכו'. <br /> שו&quot;ת שער אפריים, א&quot;ר, שו&quot;ת חכם צבי כתבו שכל עוד הלחם לא נחתך אפילו שהוא שרוף הוא חשוב עדיין שלם.<br /> ואילו ערוך השולחן כ' כיון שהוא לא ראוי לאכילה הוא יוציא את החתיכה השרופה מהלחם וכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי לכן הוא נחשב חסר.<br /> סיים: בכה&quot;ח(ח), חזו&quot;ע(שבת ב' קפח) שלכתחילה יקח פת אחר אם יש לו ואם אין לו יוכל לסמוך על המתירים ויותר נכון שלא יחתוך ממקום השרוף. <br /> ב. השתלשלות ההלכה. <br /> איתה בברכות (לט.) &quot;אמר רב חייא בר אשי פת צנומה(פרוסה) בקערה מברכין עליה המוציא ,ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם{יחד עם גמר פריסת הפת} הפת. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע, נהרדעי עבדי כר' חייא, ורבנן עבדי כרבא. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא, והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע&quot;. <br /> ב&quot;י: וכן פסק הרמב&quot;ם שמשלים הברכה ואח&quot;כ בוצע. ורבנו יונה כתב שאף שצריך לגמור הברכה בפת שלמה מ&quot;מ צריך לחתוך פרוסת הבציע מעט קודם הברכה ויהיה דבוק לפת כיון שאם יחתוך אחר הברכה יהיה הפסק (מחמת החיתוך או שמא ידבר) בין הברכה לאכילה. וכ&quot;ד רא&quot;ש, תוס', מרדכי, טור, הגהות מימוניות, הר&quot;מ מרוטנבורג. <br /> הלכה למעשה.<br /> כתב שו&quot;ע בשם הרא&quot;ש &quot;ויחתוך פרוסת הבציע וצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלי הברכה בעוד שהפת שלם&quot;<br /> והביא ראיה מטבול יום(פרק ג-א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו: והלכה כר' יהודה וכ&quot;ד הר&quot;מ, אולם בשם ר' ברוך כתבו שאף באוחז בגדול והקטן עולה עמו נחשב שלם. סיים ב&quot;י שפוסקים כר&quot;מ, ורא&quot;ש כיון שר' ברוך הוא יחיד לגבם וגם אין טעם לדבריו.<br /> <br /> <br /> דברי השו&quot;ע צריכין ביאור שהרי מצד אחד יש לפרוס את הלחם לפני הברכה, משום שבציעת הלחם יוצרת מעין הפסק בין הברכה לאכילה (במיוחד בעבר שהלחם שלהם היה קשה ופריסתו היתה אורכת הרבה זמן יחסית) וכן משום שהחיתוך מראש מראה שהבוצע על הלחם בחר בקפידה היכן הוא פורס מן הלחם ויש בכך כבוד לברכה. אולם מצד שני מכובד יותר לברך על פת שלמה ולא על פת פרוסה וכדי לקיים את שתי הדרישות פוסק מרן שו&quot;ע לבצוע מעט, כך שהדבר יקל על החיתוך ויראה את מקומו אולם לא יפריד לחלוטין את הפרוסה מהלחם. <br /> ודאי שאין לפרוס את הפת באמצע הברכה ואם לא פרס לפני הברכה יחכה עד שיסיים הברכה ואז יפרוס ור' בחיי בספר שולחן ארבע כ' אם פורס לפני שסיים הברכה עליו נאמר &quot;ובוצע ברך ניאץ ה'&quot;.<br /> באופן שהפת רכה ביותר (כמו פיתה וכו') שאין צריך שיהוי בחתיכתו ונחתך מהר בידיים כ' ביאור הלכה(ד&quot;ה וצריך לחתוך מעט), כה&quot;ח (ז) שאין צריך לחתוך כלל קודם אכילה<br /> ג. השתלשלות ההלכה.<br /> כתב הרמב&quot;ם(ברכות ז,ג) &quot;אינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן &quot;<br /> <br /> כ' הב&quot;י שהרמב&quot;ם למד זאת מהגמרא בברכות(מו.) &quot;דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה&quot; משמע שאם בוצע חתיכה קטנה אינה עין יפה.<br /> ומה שכ' ולא פרוסה יותר מכביצה למד זאת מברכות(לט:), שבת(קיז:) &quot;ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא(בשבת) א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא&quot; משמע שביום רגיל יותר מכביצה זה רעבתנות . <br /> וצריך ביאור מה השיעור של פרוסה קטנה שאין לבצוע משום צרות עין?.<br /> הב&quot;י כתב בשם הרוקח (סי' שכט), דנחלקו בזה בירושלמי (בר' פ&quot;ו ה&quot;א) שיעור בציעה אית דאמרי כזית, ואית דאמרי פחות מכזית.<br /> וכן בדרכי משה (סק&quot;ג) כתב, אבל לדידן שנוהגים שהבוצע נותן מן הפרוסה לכל המסובים יש לבצוע יותר, כדי שיגיע כזית או מעט פחות לכל המסובים וכן נוהגים. <br /> הגר&quot;ח קנייבסקי שליט&quot;א בפירושו על הירושלמי {ד&quot;ה &quot;עד כזית&quot;} כתב, &quot;שיאמר הברכה על כזית ומשום &quot;כבוד הברכה&quot; .<br /> פסיקת הלכה.<br /> שו&quot;ע פסק כרמב&quot;ם &quot;ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן&quot;.<br /> מה ששו&quot;ע כ' ולא יבצע פרוסה קטנה ביאר מ&quot;ב היינו פחות מכזית וזה שכ' עיין בביאור הגר&quot;א ששם כ' כירושלמי המובא ברוקח ששיעור בציעה י&quot;א כזית וי&quot;א פחות מכזית וכ&quot;ד כה&quot;ח(טו), בא&quot;ח(אמור ח), הלכה ברורה(שמב) והוסיף שראוי שיהיה בפת שבוצע כזית. <br /> <br /> ואם אוכל אם בני ביתו מותר לבצוע פרוסה גדולה כדי לחלק לבני ביתו כל אחד כזית ודין זה בתנאי שאוכל הוא תיכף מיד אבל אם הוא חותך לאחרים ואח&quot;כ אוכל כ' הט&quot;ז(סק&quot;יח) שאין בעיה לעשות זאת אולם צריך להבין מהיכן למד הט&quot;ז דין זה, שהרי בשו&quot;ע ס&quot;ב מפורש שיש לעשות רק חיתוך אחד, שאותה פרוסת הבציעה לא יבצע פחות מכזית ולא יותר מכביצה, וכן מבואר ברמ&quot;א שם. <br /> ועוד תמהו עליו קצות השולחן, פמ&quot;ג הרי זה הפסק ולא יעשה כך.<br /> הערוך השלחן (סי' קסז ס&quot;ו) כותב ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול, וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הכיכר לחם שלנו כמעט שא&quot;א בעניין אחר (הכונה שא&quot;א לחתוך ממנו שיעור פחות מכביצה). ומבואר שבזמנם הלחם היה גדול וא&quot;א היה לחתוך שיעור שבין כזית לכביצה, ולכן חתכו פרוסה גדולה יותר מכביצה ואח&quot;כ חתכו ממנה עוד חתיכה לא פחות מכזית ולא יותר מכביצה. ולפי&quot;ז צ&quot;ל דגם הט&quot;ז שכתב לעשות שני חיתוכים כתב זאת לפי זמנם שהלחמים היו גדולים, ואף שבשו&quot;ע כתוב אחרת, אפשר שדברי השו&quot;ע נאמרו על לחמים רגילים שאפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה שבין כזית לכביצה, אבל בלחמים גדולים אפשר שיודה השו&quot;ע דיש לעשות שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז.<br /> נמצא שבלחם המצוי בימינו שבו אפשר ע&quot;י חיתוך אחד לחתוך פרוסה בין כזית לכביצה יש לעשות חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע והרמ&quot;א, ורק בלחמים גדולים שקשה לחתוך מהם בחיתוך אחד שיעור בין כזית לכביצה, יעשה שני חיתוכים כדעת הט&quot;ז. ולכן בחלה של שבת שבפרוסה אחת ממנה יש (בנפח) יותר מכביצה צריך לעשות שני חיתוכים לפרוסת המוציא, החיתוך הראשון שהוא יותר מכביצה, והחיתוך השני שבין כזית לכביצה, שאם יאכל את הפרוסה מהחיתוך הראשון נמצא שמחזיק בידו יותר מכביצה, וכתב בשו&quot;ע (סי' קע ס&quot;ד) דלא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לכן צריך לעשות שני חיתוכים, וכתב הפמ&quot;ג במשבצות זהב (סק&quot;יח) שאפשר שאין בחיתוך השני משום הפסק כיון שחותך זאת לשם המוציא. ונמצא דבין לשו&quot;ע ובין לט&quot;ז אין לאכול מפרוסת המוציא שיעור כביצה שלא יראה כגרגרן, כמ&quot;ש השו&quot;ע.<br /> אלא שהפוסקים כתבו שבימינו הדין השתנה, ואף שמחזיקים פרוסת לחם יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן שכן הוא דרך העולם, ואין בכך חסרון במדת דרך ארץ, ולכן האוכל סנדויץ משני פרוסות, או פיתה, או לחמניה וכו', אף שאוחז בידו פרוסה יותר מכביצה אין זה נחשב לגרגרן, וכ&quot;כ באור לציון (ח&quot;ב פ&quot;מו ה&quot;ז) ובהערה שם כתב, כל שהדרך בכך לא נראה הדבר כרעבתן ומותר. וכ&quot;כ בילקו&quot;י (ח&quot;ג עמ' קמט), ולא יאחוז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וכ&quot;כ בספר וזאת הברכה (עמ' 17 סעי' יד), שהרבה מפוסקי זמנינו הורו שאם כך דרך העולם אין בכך משום חוסר במדת דרך ארץ ולפי&quot;ז יוצא שאף בלחם גדול שאין אפשרות לבצוע פרוסה בין כזית לכביצה אלא יותר מכביצה, אם פרוסה זו היא בגודל שכך נהוג אצל הבריות, יש לעשות רק חיתוך אחד כדעת השו&quot;ע, ואין נראה בזה גרגרן שכן דרך העולם ומנהגו. ואף שהביא שם את דעת הגר&quot;י פישר שליט&quot;א שגם בימינו צריך לנהוג כדעת השו&quot;ע וכן כ' הרב יעקב יוסף (אמר בשיעור) שיש לאכול את הלחם פחות מכביצה לכן אדם שקונה פלאפל יש לו לומר למוכר שיחתוך לו את הפיתה לחצי.<br /> <br /> דין חיתוך הלחם בשבת: כתב הרמ&quot;א(בשם תוס' ומרדכי) &quot;ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה כדי שיהיו הכיכרות שלמות, ומ&quot;מ אם חתך כמו בחול אינו מזיק&quot; <br /> כתב מ&quot;ב(ס&quot;ק י) שהוא הדין ליו&quot;ט שלא יחתוך קודם הברכה מפני שצריך לברך על לחם משנה . <br /> וביאר את דברי הרמ&quot;א שאין לחתוך שמא ישבר כל הלחם קודם הברכה או שמא יחתוך כל כך עמוק עד שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הכיכר עמו ודינו כפרוס, וכה&quot;ח(טז) הביא טעם נוסף בשם התשב&quot;ץ שבשעה שחותך נופלים פירורים ושוב אין דינו כשלם, וצריך לברך על לחם משנה , לכן טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף אם ע&quot;י זה יצטרך לשהות כשחותך בין הברכה לאכילה אין זה נחשב הפסק כיון שזה צורך אכילה.<br /> לכן כתב כה&quot;ח(יח) נכון לעשות לחם דק או רך לברכת המוציא של שבת כדי שלא לשהות בין הברכה לאכילה.<br /> ומה שביום חול כן חותכים זה כיון שלא צריך לחם משנה ויותר טוב שכמה שפחות יהיה שהייה בין הברכה לאכילה ומ&quot;מ גם אם לא חתך אין זה מעכב דהוי &quot;כטל ברוך&quot; שזה מעין הסעודה.<br /> אם שכך וחתך בשבת לא הפסיד ע&quot;י זה את הלחם משנה כל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו כיון שלא הפריד הלחם לגמרי ויש לפניו לחם שלם- מ&quot;ב. <br /> כתב הרמ&quot;א שמה שכתב שו&quot;ע שאין לבצוע יותר מכביצה דהיינו אם הוא אוכל לבד וביום חול אבל אם בשבת שיש מצווה לאכול ואינו נראה כרעבתנות או שאוכל אם הרבה אנשים אפילו בחול, <br /> וקשה מה שכ' שהרי בדרכי משה לא הכריע בין הדעות, וא&quot;כ מה גרם לרמ&quot;א להכריע כאן כמ&quot;ד שצריך לבצוע כזית?<br /> וכתב המג&quot;א (סק&quot;ז) ולכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית. דהיינו שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולמד כן מהל' פסח (סי' תעה ס&quot;א) דכתב מרן, שצריך לדחוק ולאכול ב' זיתים כאחד, כזית אחד של מצת מצוה, וכזית אחד של ברכת המוציא. ומזה שהצריך מרן לאכול כזית מפרוסת המוציא, נמצא דיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכל השנה ולא רק בפסח.<br /> אלא שכתב המג&quot;א שלא ראיתי נוהגים כן. מ&quot;מ סיים דיש להחמיר כן לכתחילה, ולכן לא ישיח עד שיבלע הכזית. וכ&quot;כ המחצה&quot;ש (סקט&quot;ז), והבאר היטב (סק&quot;ט), ובעולת תמיד (סי' קסז אות יא) כתב בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא חשיב אכילה . ונמצא &quot;דהכזית&quot; שכתב הרמ&quot;א זהו דין באכילה, ולא דין בבציעה שלא יראה כצר עין, דזו פלוגתא בירושלמי ולא הוכרע הדבר כמו שהובא בדרכי משה, ועוד, דגם הרוקח, הרמב&quot;ם והב&quot;י לא הכריעו בדין זה, א&quot;כ מדוע שהרמ&quot;א יבוא ויכריע במה שלא הכריעו הראשונים. אלא כיון שהרמ&quot;א למד שיש דין אכילת כזית מפרוסת המוציא לכן צריך לבצוע כזית, ולא מטעם שלא יראה כצר עין, ולולא פירוש המג&quot;א ברמ&quot;א כל אדם יכל לבצוע אפי' פחות מכזית, כיון שהדבר לא הוכרע. <br /> אלא שהדברי חמודות (פ&quot;ו סק&quot;נה) הסביר אחרת, דמ&quot;ש הרמ&quot;א שצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד &quot;כזית&quot;, אפשר דלתת לאחרים מחייב הרמ&quot;א כמ&quot;ד בירושלמי &quot;כזית&quot; כדי שלא יהא נראה כצר עין. ולדבריו הרמ&quot;א הכריע במחלוקת שהובאה בירושלמי.<br /> ונמצא דנחלקו המג&quot;א והדברי חמודות בדעת הרמ&quot;א, להמג&quot;א הכזית הוא דין אכילת כזית מפרוסת המוציא, ולהדברי חמודות הכזית הוא כדי שלא יהא נראה כצר עין. <br /> למעשה: המ&quot;ב(סק&quot;טו) פסק כהדברי חמודות שבציעת הכזית היא כדי שלא יהא נראה כצר עין. וכתב בשעה&quot;צ(סק&quot;יב) שבזה תוסר קושיית המג&quot;א שתמה על מנהג העולם, מדוע לא אוכלים את הכזית בשתיקה, משום שהכזית הוא מדין דרך ארץ שלא יהא נראה כצר עין, לכן כל שאוכל מעט יכול להשיח. אלא שלמעשה כתב המשנ&quot;ב שטוב לכתחילה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא כהמג&quot;א, (וכ&quot;כ בסק&quot;לה).<br /> אולם בכף החיים (אות טו) כתב שהרמ&quot;א הכריע כהי&quot;א שצריך &quot;כזית&quot; לברכת המוציא, וכן משמע (בסי' תעה ס&quot;א) שצריך כזית לברכת המוציא, וגם צריך לאוכלו בבת אחת בלי הפסק, ושכ&quot;כ העולת תמיד (אות יא) בשם השל&quot;ה, שצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית, דפחות מכזית לא נחשב אכילה, ושכן דעת המג&quot;א דיש להחמיר בזה לכתחילה.<br /> ממשיך הרמ&quot;א &quot;וצריך ליתן לכל אחד מן הפרוסה כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו ואפילו יותר מכביצה&quot;. <br /> כ' המגן אברהם(סי' קסז סק&quot;ו) &quot;עיקר המצווה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה&quot; .<br /> מדברי המ&quot;ב(ס&quot;ק יד) ממשמע שהבין שצריך לכתחילה לחלק למסובין מאותה פרוסה עצמה שחתך מהפת שלמה.<br /> אולם בכף החיים (יט) כתב דמשמע מדברי האר&quot;י ז&quot;ל בשער הכונות (דע&quot;ב ע&quot;ב) שצריך לבצוע מן הכיכר שעשה עליו המוציא, ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו. ואף שמדובר שם בשבת, אין חילוק בין שבת לחול, דאם היה צריך לתת מהחתיכה הראשונה שבוצע לכולם, היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאישתו כביצה ואח&quot;כ למסובין, אלא משמע דחתיכה האחת דוקא צריך לבצוע לו לבדו, ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהכיכר שבירך עליו המוציא וכ&quot;כ הלכה ברורה(שמג).</div>

משה אליהו יעקב