https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2026-06-03T06:57:42Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12171ציצית - בבגד מפשתן2018-05-17T17:39:53Z<p>מלאכי: הדגשת כותרת</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|בבלי=מנחות (מ, א) שבת (כה, ב)|רמב"ם=הלכות ציצית ג,ה|שלחן ערוך=או"ח ט, ו}}<br />
<br />
פטור בגד פשתן מציצית תכלת ואם אם חייב בציצית העשוי מפשתן <br />
<br />
'''תוכן עניינים'''<br />
<br />
מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם בגד פשתן חייב בציצית וטעם הגזירה<br />
<br />
מעשה ברבי יהודה בר אלעאי ותלמידיו שהחביאו כנפותיהם<br />
<br />
פירוש רש"י בסוגיא<br />
<br />
פירוש רבינו תם בסוגיא<br />
<br />
לדעת רש"י וסיעתו אם בית שמאי מחייבין בגד פשתן בציצית פשתן<br />
<br />
דעת הגאונים והראשונים שסוברים כרבינו תם<br />
<br />
דעת הראשונים שסוברים כרש"י<br />
<br />
שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא<br />
<br />
שיטת ספר היראים בסוגיא<br />
<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז בטלה הגזירה<br />
<br />
שיטת הספרי שבגד פשתן פטור מציצית<br />
<br />
פסק הש"ע והרמ"א<br />
<br />
יש להקדים דברי ה'''מאירי''' בשבת (כ, ב), שלשון סדין מונח על כל בגדי פשתן, אלא מפני שהוא בן ד' כנפים משא"כ רגילות בשאר בגדי פשתן שאדם רגיל להתכסות בו, תופש לשון סדין, ע"כ.<br />
<br />
'''מקור הדין מהגמרא'''<br />
<br />
גרסינן '''במנחות''' (מ, א), "תנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א"כ למה אסרוה, ותי', לפי שאין בקיאין בטעם שעשה דוחה ל"ת, ויסברו שכלאים מותרים תמיד. והק', א"ל רבא בר רב חנא לרבא, שעשרה אנשים יטילו ציציות צמר בבגדיהם של פשתן ויצאו לשוק, ויתפרסם שדוקא ציצית מותר בכלאים, ותי', כ"ש שיתמהו שאנשים הגונים כאלו לובשים כלאים. והק', שידרשו בשבת ברבים בביהכנ"ס את היתר ציצית בכלאים, ותי', גזירה משום קלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו מן חלזון, ואי נתיר תכלת בסדין יטיל צמר צבוע בקלא אילן והווי כלאים שלא במקום מצוה. והק' שלא יהא קלא אילן אלא כצמר לבן, דאמרי' לעיל (לח, ב) שאם אין לו תכלת מטיל לבן, ותי', דכיוון שאפשר במינו לא, והיינו דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן ומש"ה לא מטילים לבן דצמר בסדין של פשתן. והק' שיבדקו את כל צובעי הצמר או מוכרי התכלת שלא יטילו קלא אילן, ותי', גזירה משום טעימה, שאם יצריכו לכל הקונים לבדוק יורות הצבע, יניחו חומר הבדיקה בתוך סיר הצבע ויפסלו את כל הסיר. והק', שיכתבו חכמים וישלחו לכל העולם הלכות טעימה היאך בודקים בלי להפסיד, ותי', שהאיגרות לא חשובות לאנשים ויעברו עליהם. והק' רבא הרי אפילו חמץ בפסח ויוה"כ שהם בכרת, היו סומכים על איגרות ששלחו שמעברים את השנה, וכ"ש בציצית שהוא עשה בעלמא שאפשר לסמוך על איגרות. אלא אמר רבא וכן במערבא משום דרבי זירא, שהטעם שסדין פטור מציצית, דחיישינן שמא יקרע סדינו בתטך שלוש אצבעות לשפת הכנף, ויתפרנו בחוטי פשתן, ויניח סוף החוטין התלויין שם ואח"כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שניים של לבן עמהם, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, ולכן לא מועיל לצרף את חוטי הפשתן מהתפירה, דלא עשאם מתחילה לשם ציצית, ונמצאת ציצית פסולה והווי כלאים שלא במקום מצוה. והביאה הגמ' שרבי זירא התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרע ואח"כ יקרע והוו תולמ"ה, והיינו כדאמר לעיל. וטעם נוסף אמר רבי זירא שאין מטילים ציצית בסדין, גזירה משום כסות לילה, דהיינו שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה, ע"כ.<br />
ועוד איתא '''בשבת''' (כה, ב), "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי וכו', ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה הלל מחייבין והלכה כדברי ב"ה, ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה".<br />
ובסיכום נחלקו ב"ה וב"ש בחיוב סדין בציצית, וב"ה מחייבים וב"ש פוטרים, והלכה נפסקה כב"ה, אלא שמ"מ גזרו חכמים על סדין. והקשה ותירץ הש"ס בטעם הדבר, ומסקנא דמילתא דגזרו, או שמא יקרע סדינו, או משום כסות לילה.<br />
<br />
'''פי' רש"י בסוגיא שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה והגזירה רק על התכלת'''<br />
<br />
אלא שנחלקו הראשונים ובראשם רש"י ור"ת, בביאור הסוגיא לאורכה ולרוחבה במה פליגי ב"ה וב"ש, וכפי שכתב '''המאירי''' (שבת כה, ב) שנתבלבלו בה המפרשים.<br />
דהנה '''רש"י''' (ד"ה ב"ש פוטרין) פירש בביאור יסוד מחלוקתם, דבית הלל דרשינןסמוכין של היתר כלאים בציצית וכדאמרינן '''ביבמות''' (ד, א) אתי עשה ודחי לא תעשה דכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". ולכן ב"ה מחייבין סדין בציצית דשרי כלאים בציצית. אבל ב"ש לא דורשים הסימוכין דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ לשיטתם כלאים אסור בציצית.<br />
והוסיף רש"י דמה שנקט הש"ס לשון פטור וחיוב ולא לשון אוסרין ומתירין, משום דציצית הוא חובת הבגד ואפילו אם לא לובשה חייב הבגד בציצית, ולשון אוסר ומתיר קאי על האדם, וע"כ שנו לשון פטור וחיוב שהוא קאי על הבגד. ועוד שגם איסור והיתר תליא בפטור וחיוב, דכיוון שלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר על ל"ת של כלאים, ולב"ה שמחייבים בציצית אין משום כלאים ומותר ללובשן.<br />
ולפי דרכו פירש (ד"ה לפי) דהגזירה על סדין הוא לשיטת ב"ה, דהא לב"ש מדאורייתא אסור ללבוש סדין מצוייץ בכלאים. והא דאמר ר"א ב"ר צדוק שכל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, היינו דפליג על ב"ה וסבירא שהלובש כלאים בציצית מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש. והקשה עליו רבי, דכיוון שהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו לומר שהוא כלאים, הרי כלאים מותר בציצית. ותירצו דלב"ה גזרו או שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה. [ואף שפי' בעוד דרך עיין לקמן בתוס' שאינו לשיטתו] ובדרך זו פירש גם הגמ' ב'''שבת''' (כה, ב ד"ה ואינהו) גבי ר"י בר אלעאי, דמה שהסתירו תלמידיו את ציציותיהם, שהיו סבורים דאף שהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזרו בהו משום כסות לילה, דלב"ש עובר על ל"ת דאורייתא של כלאים.<br />
ועפ"י מה שפירש הסוגיא דהלכתא כב"ה ואליבא דשיטתם גזרו רבנן, כתב ב'''ספר הפרדס''' (סי' לו) דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל במינו חייב, דאמאי לגזור בו אחר שאפילו לובשו בלילה שאינו זמן ציצית לא עובר על איסור דכלאים, וכהא דתלמידי ריבא"ע שסברו דגם אליבא דב"ה גזרו משום כסות לילה ולכן לא הטילו תכלת שהוא כלאים, אבל ציצית במינו לבשו דלא גזור בהו רבנן. וכן הא דאיתא ב'''מנחות''' (מא, א) שהמלאך אמר לרב קטינא אם תלבש סדין בקיץ שהוא פטור מציצית כיוון שהוא כסות לילה וסרבל בחורף שגם פטור דאין בו ד' כנפות ציצית של תכלת מה תהא עליה. לא בא להוכיחו אמאי לא לובש כלל ציצית, דהא גם לב"ש במינו חייב, אלא למצוה מן המובחר קאמר ליה שילבש גם תכלת.<br />
ובסיכום דעת '''רש"י''', יסוד המחלוקת, שב"ה דרשינןסמוכין ודוחה עשה דציצית ל"ת דכלאים ולכן סדין חייב בציצית. וב"ש לא דרשינן סמוכין ולכן סדין פטור דלא דחי עשה דציצית ל"ת דכלאים. ונקט הש"ס לשון פטור וחיוב כיוון שהוא חובה על הבגד ועוד שגם בזה תלוי איסור והיתר. וכל הגזירה היא לשיטת ב"ה, ורק על כלאים, אך במינו שרי.<br />
ולכן למעשה לב"ש בגד פשתן פטור מדאורייתא מציצית עכ"פ בכלאים, וכן בטלית של צמר אסור לעשות לשיטתם לבן של פשתן והתכלת של צמר. וכן לב"ה אין לעשות כלאים בציצית משום הגזירה, אומנם מותר להטיל בבגד של פשתן רק לבן מפשתן, דבמינו לא גזרו.<br />
<br />
'''פי' ר"ת בסוגיא שגם ב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כדבריהם'''<br />
<br />
'''והתוספות''' בשבת (כה, ב ד"ה סדין) הביאו דברי רש"י והערימו חבילת קושיות על רש"י, חדא '''דבמנחות''' (מא, א) מהדר הש"ס לרבות דציצית חובת טלית הוא, ולפי רש"י מדוע לא הוכיחה הגמ' מלשון הברייתא בסוגיין, דמכך שלא כתבה "ב"ש אוסרין" אלא "פוטרין" משמע שאפילו אם אין לובש את הטלית חייב להטיל בה ציצית, דלשון איסור שייך רק כשלובש הציצית, ואילו לשיטתם הבגד חייב אף כשאין לובשו. ועוד שב'''הלכות גדולות''' (סימן כז) פסק שציצית חובת גברא היא, ולפי רש"י משמע מהברייתא שציצית חובת הבגד היא. ועוד דאמרי' ב'''יבמות''' (ד, ב) דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה שהוא ספר דברים דריש והא פרשת ציצית וכלאים נאמר במשנה תורה ואיך יתכן לומר שב"ש לא דרשינן סימוכין. ועוד ד'''רב עמרם גאון''' פוסק כב"ש בששה דברים ואחד מהם הוא בסוגיין שהלכה כב"ש דפטרי סדין מציצית. ועוד דלפי רש"י היה צריך לכתוב שב"ש פוטרים כלאים מציצית ולא סדין, דהא לא פטרו אלא מכלאים אבל להטיל במינו שפיר דמי.<br />
ולכך פרס '''רבינו תם''' שיטה אחריתא בסוגיין, דכ"ע דרשינן סימוכין, וב"ש שפוטרין סדין בציצית, הוא מדרבנן גזירה שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה, ופוטרים אפילו ממינו שלא יטיל אפילו חוטי לבן של פשתן, מדקתני "סדין בציצית" ולא קתני "סדין בתכלת" דמשמע שבמינו שרי. וב"ה מחייבין אפילו תכלת שהוא כלאים דלית להו הנהו גזירות דב"ש. ולפי דרכם פירשו ב'''מנחות''' (ד"ה אמר) [וכן פירש '''רש"י''' בלישנא אחרינא (ד"ה לפי)] דמה שאמר ר"א ב"ר צדוק כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, לא בא לחלוק על ב"ה, ואח"כ רבי אמר שהלכה כב"ה. אלא בא להעיר על ב"ש היאך גזרתם על סדין שפטור לגמרי מציצית, הרי כל המטיל אינו עובר באיסור אלא הוא מהמתמיהין, שתמהין עליו בני אדם שאינם יודעים שמותר אבל איסורא ליכא ומותר להטיל בסדין כלאים. והוסיפו התוס' דפירוש זה אינו יתכן לדעת רש"י, שהרי לשיטתו ב"ש פוטרים סדין מדאורייתא ולא שייכא שיאמר, שיקשה על כך ר"א ב"ר צדוק שהוא מותר אלא שהוא תמוה, דהא לשיטתו הטעם שאסרו ב"ש כיוון דלא דרשי סימוכין. ורק אי נימא שב"ש אסרו משום גזירה שייכא שיקשה ר"א ב"ר צדוק דאינו אסור משום גזירה, אלא שרי ורק שתמוה. <br />
וסיים ה'''תוספות''' שהלכתא כבית שמאי ואסור להטיל ציצית בבגד פשתן אפילו מין במינו, ותלמידיו של ר"י בר אלעאי לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש שפוטרים לגמרי בגד פשתן. ולרב קטינא לא היה ציצית כלל. וכן אומר ר"ת, דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו דכב"ש קיי"ל דפטרי, והמברך, מברך ברכה לבטלה.<br />
<br />
'''למ"ד שב"ש לא דרשינן סימוכין אי מחייבים עכ"פ מין במינו'''<br />
<br />
ויש לעיין לשיטת '''רש"י''' וסיעתו דב"ש לא דרשי סימוכין ופטרו סדין של פשתן מדאורייתא, אם הוא רק בכלאים אבל לבן של פשתן יוכל להטיל או שמא פטרו בגד של פשתן לגמרי מציצית. ד'''תוספות''' לעיל הקשו דלרש"י ב"ש יחייבו בגד פשתן במינו דהא לית ביה כלאים. ועיין '''ברש"י''' שיישב, דהטעם שנקט סדין בציצית ולא כלאים בציצית, משום דפסיקא לה מילתא שבפשתן אין בו ציצית בלא כלאים, שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת צמר הוא, ואף אם הלבן יעשה גם מצמר הרי הבגד מפשתן והוי כלאים, ע"כ. ועכ"פ מצינו דבאמת רש"י סבירא שב"ש מחייבים בבגד פשתן מין במינו, וכמ"ש ה'''שיטה מקובצת''' (מנחות מ, ב ד"ה סדין) בשם '''תוספות חיצוניות''', שפירש '''רש"י''' בתשובה דאע"ג דב"ש פוטרין סדין בציצית, היינו דוקא תכלת דהוי כלאים, אבל מינו מיהו צריך למשדי ביה, ע"כ. וכן הביא '''הריטב"א''' (שבת כה,ב) שכ"כ רש"י בתשובה.<br />
אבל ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפירש הסוגיא כשיטת רש"י שב"ש פוטרים מטעם דלא דרשי סימוכין, מ"מ כתב דלא פטרו רק בתכלת שהוא בכלאים אלא אף לבן במינו ונסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי, שהרי עיקר הציצית בתכלת, ואם בטל תכלת בטל לבן, ואע"פ שאין תכלת מעכב את הלבן, מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית. וכ"כ ה'''רמב"ן''' במלחמות (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) וכ"כ ה'''ריטב"א''' באי נמי.<br />
<br />
'''דעת הגאונים והראשונים דסבירא כר"ת שב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כוותם'''<br />
<br />
ובאמת מחלוקת רש"י ור"ת, נחלקו בה הגאונים והראשונים מערכה לקראת מערכה. וב'''סדר רב עמרם גאון''' (ק"ש וברכותיה) כתב כר"ת, דאע"ג דקתני הלכה כב"ה, אהדרוה כב"ש, וזה אחד מששה דברים שהלכה כב"ש ולא כב"ה ואף שלא נחית למח' אם ב"ש דרשי' סימוכין, מ"מ ביאר בדבריו ה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) דסבירא דב"ש דרשינן סימוכין, דהיאך אפשר לפסוק כמאן דלא דריש סימוכין, וכן פירש בדבריו ב'''תוספותיו ר"י הזקן''' (שבת כה, ב). וכן מבואר ב'''רבינו גרשום''' (מנחות מ, א ד"ה א"ר אלעזר) שהלכה כב"ש, שפירש הסוגיא כתוספות, שב"ש הם שאסרו משום גזירה ולא ב"ה. וכן האריך להשיג על רש"י ב'''תוספות ר"י הזקן''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ש ובגד פשתן פטור לגמרי, ושכן '''רבינו נתן''' ו'''רבינו שמואל''' וב'''תשובות בשר על גבי גחלים''', כולם אוסרים פשתים בפשתים, ע"כ. ו'''רבינו זרחיה הלוי''' במאור הגדול (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) גם כתב שהלכה כדברי ב"ש, והשיג על ה'''רי"ף''' (לקמן) בסכינא חריפא שכל הגאונים שהיו מן העולם כולם אסרו להטיל ציצית של פשתן בטלית של פשתן ולא היה אדם שחלק בדבר עד שבא הרי"ף והתירו לעצמו והורה לאחרים לעשות כן וכבר השיב עליו '''רבי יצחק ב"ר ברוך''' ושבר כל דבריו והדעת מכריע כדבריו. והוסיף דאע"ג דתניא שהלכה כב"ה, אין למדין הלכה מפי משנה וברייתא. והגזירה גם על הלבן, ואף שעיקר האיסור משום חוטי תכלת, מ"מ כיוון שמצות תכלת ולבן תלויות זו בזו, אפילו למ"ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסר לבן עימה, שאין להפריש בניהם שיהא סדין חייב בלבן ואסור בתכלת, שדבר זה רחוק מאוד ואין הדעת סובלתו, ע"כ. <br />
<br />
ו'''בעל העיטור''' (הל' ציצית ש"ב ח"א) גם האריך בסוגיין לבאר שיטת הגמרא שעקרי רבנן לבגד פשתן בציצית לגמרי אף בלבן, דמה שאמרי' אין תכלת מעכב את הלבן, היינו דוקא צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת, אבל בפשתן ליכא למימר הכי וכיוון שפטור מתכלת פטור מלבן, וכן הביא תשובות הגאונים, '''רב האי גאון''' ואביו ו'''רב יעקב גאון''' ו'''מר רב אבימי''' ו'''תשובת רב עמרם''' וכל הגאונים מאחריהם שכולהו סבירי שאין להטיל ציצית בפשתן כלל אף במינו, ועיין שם שאר תשובות הגאונים וראשונים שהביא, וע"כ מסיק שלענין הלכה דעת הגאונים ראשונים ואחרונים וכל רבותי שווין בדבר דכל שיש בו פשתן אסור. וה'''רי"ף''' (לקמן) שהתיר פשתן במינו יחידאה הוא, ואע"פ שאין משיבין אחר הארי הרי כמה אריות לפניו ולפני פניו וקמאי וקמאי דקמאי אסרו ליתן כלל בבגד של פשתן, והילכך לא רמינן בטלית דאיכא פשתן כלל ואזלינן בתר מנהגא דקמאי כדאמרינן פוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועיין ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שהביא גם תשובות הגאונים שאסרו לגמרי. וכ"כ ה'''נימוקי יוסף''' בחידושיו לשבת (כה, ב) ובהלכות ציצית (יג, ב מדפה"ר) כדעת ר"ת, ושכ"כ רב האי גאון בשם אביו וכ"כ הגאונים הראשונים, וכ"כ ב'''ספר האגודה''' (שבת כה, ב) ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שסלל דרכו בסוגיא כפירוש רש"י והאריך ליישב דבריו, ומ"מ סיים דר"ת ורוב הגאונים הסכימו דכיוון דסדין אסור בתכלת בלבן נמי גזרו, וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר, ע"כ. וכן תפס ה'''סמ"ג''' (עשין כו) עיקר כדעת רב עמרם גאון. וכן העיד ה'''אורחות חיים''' (הל' ציצית סי' ב) שרב האי גאון השיב שהמברך עליהם עובר משום לא תישא וחייב מלקות ושכן מצא בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה אחד מהם לישראל מעולם למירמי חוטי דכיתנא. וכ"כ ב'''שו"ת מהר"ם מרוטנבורג''' (בהוצ' מכון י-ם דפוס לבוב סי' רנב) שמוחזק הוא מפי קבלת רבותיו שאין להתעטף בסדין וזה אחד מו' דברים שהלכה כב"ש. וכ"ה ב'''תשב"ץ קטן''' (סי' רסה), וכ"כ '''רבינו פרץ''' בהגהותיו לתשב"ץ קטן, שהלכה כב"ש דסתם תלמודא כוותיה. וכ"כ ה'''סמ"ק''' (מצוה לא) שטלית של פשתן פטור אפילו במינו,וכ"כ ב'''ספר הנייר''' (סי' לה) בשם ר"ת. וכן העיד בה'''לכות מהר"ש''' (הל' ציצית אות ז) על '''רבינו שמחה''' שהיה חושש משום פשתן, ועל '''רבינו יצחק''' שהיה אוסר לגמרי. וכן החמיר בזה תלמידו ה'''מהרי"ל''' בתשובות החדשות (סי' ה אות ב) ושכן המנהג בארצות אשכנז כדעת ר"ת. וכ"כ תלמידו '''המהר"ז בינגא''' (קיצור הל' ציצית אות ד) שהלכה כב"ש דסדין שהוא פשתן פטור מציצית. וכן מבואר ב'''לקט יושר''' לבעל תרומת הדשן (הל' ציצית אות ח) שלא היה מסכים לטלית של פשתן, עיי"ש. וכן השיב ה'''מהרי"ק''' בתשובה (שורש קמז) לאחד אשר סבר דאף שפטרו גם מלבן מ"מ אינו איסור וכמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, וענה לו בחריפות שדבריו הבל המה דלא דמי כאן דאיכא למיגזר משום כסות לילה לשאר פיטורין דאינו איסור, ובודאי שהוא אסור להטיל אף פשתן, עיי"ש. וכן משמע ב'''ספר האגור''' (סי' ח, ט) שמצדד להחמיר.<br />
<br />
'''דעת הראשונים דסבירא כרש"י שהלכה כב"ה וגזרו רק על התכלת וב"ש לא דרשי' סימוכין'''<br />
<br />
אבל ה'''רי"ף''' בהלכות ציצית (יג, ב) האריך להוכיח שחוטי פשתן פוטרים בשל פשתן, והגזירה לא היתה אלא על התכלת, דהוא גם מקרי ציצית, דהא אמרי' סדין בציצית ב"ש פוטרים וכו' וקאמר ר"א והלא כל המטיל תכלת בסדין וכו', וש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קאי, והמלאך שהוכיח לרב קטינא היה על התכלת, ולכן סיים דלבן דפשתים בפשתים עדיף דליכא ביה ספיקא וחיובא דאורייתא הוא, ע"כ. וחיזק דבריו ה'''רמב"ן''' במלחמת ה' (יג, ב מדפה"ר) ובחידושיו לשבת (כה, ב), שנכונים וברורים הם לענין פסק וגם לענין פירוש השמועה ודחה דברי בעל המאור באריכות, דמה שאמר שאין למדין הלכה מפי משנה שיבוש הוא, שאין דברי ריבא"ע לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד. ופירש סוגיא דר"י בר אלעאי כדעת רש"י, דמה שהיו תלמידיו מחביאין כנפי כסותן, לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת. ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש אבל שניתי לכם שהלכה כב"ה, ואינהו סבור דאף שאין הלכה כב"ש דפטרי מדאורייתא אלא הלכה כב"ה, מיהו יש לגזור משום כסות לילה. והביא קושיית תוס' דגם מי שבעלמא לא דריש סימוכין במשנה תורה דריש, ויישב, דבאמת גם ב"ש דרשי סימוכין אלא שדורשים בהיפך, דנסמכו בשביל להזהיר על כלאים בציצית, שלא תאמר יבוא עשה וידחה לא תעשה. וסיים שכן דעת רבינו הגדול לחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת, ושכן דעת רש"י, וכל הפורש ממנו כפורש מחיים ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל, ע"כ. ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שיישב עוד דלא הוו"ל מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן כדאמרינן '''ביבמות''' (ד, ב).<br />
<br />
וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) פירש באריכות הסוגיא כשיטת רש"י שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין, והלכה כב"ה שמחייבים בדין בציצית אלא שגזרו רבנן משום כסות לילה, ותלמידי ריבא"ע, וכן רב קטינא דמלאכא, היו מצייצים בלבן. ומה שר"א ב"ר צדוק אמר שהמטיל תכלת בירושלים מן המתמיהין, פירש, דדייק למימר תכלת ולא ציצית גרידא שהוא גם לבן, כלומר דכיוון שהלכה כב"ה, תמה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת, ולא היה מרגיש דהוא מפני גזירת חכמים, ורבי ששאל א"כ למה אסרוהו, חיזק דבריו, דאף אם תשיב שהמטיל הוא מהמתמיהין מפני גזירת חכמים, היא גופא יש לשאול למה חכמים גזרו, ופירשו לפי שאין בקיאין וכו', וכמבואר לעיל. וכן יישב קושיית תוס' שבמשנה תורה כ"ע דרשינן סימוכין, כתירוץ הרמב"ן, דבאמת אף ב"ש סוברים שסמכן, אלא שהוא בא להזהיר שלא לטעות שבא עשה לדחות ל"ת. ועכ"פ כתב דראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואם מצד שאמרו בברייתא שהלכה כב"ה, ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד כמבואר ב'''נידה''' (ז, ב), מ"מ כיוון שראינו שריבא"ע חיזק הדברים לתלמידיו, נראה שלמדין ממנה. וסיים, שזוהי דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן. וכן פירש '''רבינו פרחיה''' (שבת כה, ב) כשיטת רש"י, שהלכה כב"ה אלא שגזרו חכמים ותלמידי ריבא"ע לבשו בגד של פשתן במינו. וכן ביארו בשרידים מ'''פירושי הראשונים מהגניזה הקהירית''' (שבת כה, ב). וכן ה'''מרדכי''' (הלק"ט סי' תתקמא) כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק כפירוש רבינו תם, דמנ"ל לבדות הך גזירה מליבנו מינו אטו שאינו מינו, ועוד שרוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו, עיי"ש מה שפירש. <br />
<br />
וכ"כ ה'''רמב"ם''' (ציצית ג, ה) שכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה. וכ"ד רבינו אברהם מנרבונא ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שבגד פשתן חייב בציצית של פשתן דליכא למגזר מידי וכן עמא דבר באתרן, עיי"ש. והאריך בזה גם ה'''ראבי"ה''' (סי' אלף קנב) בביאור הסוגיא ושיטות הגאונים, והעלה דנ"ל כוותיה הרי"ף ושכן פירש הגאון, עיי"ש.וכן העלה ראב"ן הירחי ב'''ספר המנהיג''' (הל' ציצית) שהפוסל לבן של פשתן בטלית של פשתן טועה, שאין פשתן חלוק מצמר לכל דבר חוץ מלענין תכלת, והעיד שכן מנהג ספרד ופרובינצא. וב'''ספר החינוך''' (מצוה שפו) גם האריך בביאור הסוגיא דהלכה כב"ה אלא שגזרו על התכלת, אבל חוטים לבנים מפשתן אפשר לעשותם. ו'''רבינו ירוחם''' (נתי"ט ח"ג קסט ע"ג) גם הביא מח' הראשונים וכתב שעל הרי"ף אנו סומכים שהוא מותר להטיל של פשתן. וכ"כ ה'''טור''' (סי' ט) דאע"פ שהגאונים ור"ת אסרו, רש"י והרי"ף התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש, ע"כ. וכתב בספר '''כפתור ופרח''' (פרק ס), לעשות טלית פשתן וציציותיו פשתן לרוב הגאונים מותר, והביא מספר כתוב ושם ל'''ראב"ד''' (לפנינו ליתא קטע זה) שמימי עולם נהגו בטלית של שליח ציבור של פשתן, עד שבאו היהירים ונוהגין עצמן להיות פרושים לעשות להם שם בפני עצמן בשל צמר, וסיים הראב"ד שאפשר כי יותר טוב פשתן משל צמר. והוסיף הכפתור ופרח שכ"כ '''רבינו חננאל''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ה, ונראה בכוונתו דאף שלא התייחס ר"ח לגזירה אם היא גם במינו, מ"מ ביאר הכו"פ דכיוון שהלכה כב"ה פשיטא דהגזירה על התכלת ולא על לבן של פשתן. וע"כ מסיק דכדאי הם אלו הגאונים לסמוך עליהם, וא"כ טלית פשתן בחוטי פשתן אין זה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, אלא שמברכים עליו ומתעטפין בו וכן עמא דבר, ע"כ. ולפי מה שהביא דעת ר"ח, נראה לומר שכן דעת '''רב ניסים גאון''' בשבת (כה, ב) שגם כתב שהלכה כב"ה. וב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב) גם האריך לבאר שיטת הגמרא ומעשה רב קטינא ומלאכא שהיה לו עכ"פ לבן, וסיים שיש לנו עמוד חזק וגדול להשען עליו דהיינו הרא"ש והטור בנו ורש"י והרי"ף דהתירו, ואם היה הרי"ף מתיר לבדו לא היינו הולכים אחריו דהא ר"י בעל התוספות היה עם שאר רבותינו בעלי התוס' אחרונים יותר מהרי"ף, והיכא דלא ראו בדבריו טעם חולקין עליו, וכיוון דהכא חולקין עליו אין ללכת אחריו, מ"מ כיוון דאיכא רבים עימו עבדינן כוותיהו ועליהם סמכינן שלא להרפות ביד העם ממצות ציצית, ע"כ. ועיין ב'''חידושי הר"ן''' (שבת כה, ב) שביאר השיטות אך לא הכריע.<br />
<br />
'''דעת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא שב"ש לא דרשי' סימוכין והלכה כב"ה אלא שהגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטור לגמרי'''<br />
<br />
ושיטה שלישית נוספת בסוגיא היא דעת '''רב נטרונאי גאון''' והובאה בחמדה גנוזה (סי' א) ובתשובות רב נטרונאי בהוצ' מכון אופק (סי' ב, ג) ובתשובות הגאונים החדשות (בהוצ' מכון אופק סי' קמ), ויש שהביאוה בשם '''רב פלטוי גאון''' (חמדה גנוזה שם, '''ספר האגור''' סי' ח).<br />
דמחד פירש בסוגיא כשיטת רש"י שנחלקו אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה שמחייבים אלא דגזרו משום כסות לילה, ומאידך האריך להוכיח שהגזירה באה לפטור לגמרי בגד מפשתן גם במינו ולא רק מכלאים, ועיקר ראייתו מהמלאך שאמר לרב קטינא ציצית מה תהא עליה ופירש דלא היה לו כלל ציצית, דאי לבש ציצית דפשתן במינו, לא היה לו לומר ציצית מה תהא עליה. וכן פירש בתלמידי ריבא"ע דלא היה להם כלל ציצית, וסיים שכן הלכה. והחזיק בדבריו בכל כוחו '''רבינו ברוך ב"ר אלבאליה''' מגדולי תלמידי הרי"ף בתשובה (תשובות הגאונים החדשות סי' קמא) וחלק על רבו בתוקף, דאף שהלכה כב"ה מ"מ הגזירה באה לפטור בגד פשתן לגמרי אף מינו בלבן. וראה שם מה שפירש כל מהלך הסוגיא לשיטתו והוכיח כן בשלל ראיות, וסיים דאילו מצאנו קצת הגאונים מסכימים לדעת הרי"ף להטיל חוטי פשתן בטלית פשתן לא היה נכון שנניח המין שבו מצות ציצית לדעת הכל ונקבע דבר שחלקו בו, וכ"ש שלא נמצא אחד מן הגאונים וזולתם מי שהתיר זה, ע"כ. וכן סלל בדרך זו הסוגיא '''רבינו ישעיה מטראני''' בתשובותיו (סי' סא) דהלכה כב"ה אך גזרו רבנן משום כסות לילה, וכיוון שגזרו אסרוהו מכל וכל ואפילו להטיל בו לבן, שאם יחייבוהו חכמים בלבן יבואו עמי הארץ ויטילו בו תכלת, ואי אמרת להו להטיל לבן בלא תכלת לא ציית להו, הילכך אסרו חכמים בסדין בציצית ואפילו בלבן, וסיים שמצא שכ"כ רב נטרונאי גאון, ע"כ. וכן נראה דעת רבינו זכריה ב'''ספר הנר''' (שבת כה, ב) דמחד כתב שהלכה כב"ה אלא שגזרינן, ובתלמידי ריבא"ע כתב שכסותיהם לא היו מצוייצין, ומבואר שפירש שהגזירה היתה גם על הלבן. וכן מבואר ב'''פסיקתא זוטרתא''' (פרשת שלח) שכתב שהלכה כב"ה אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית משום כסות לילה. וכן מצאתי שכ"כ '''רב עמרם גאון''' בתשובה (הלכות פסוקות מן הגאונים סי' ע) דהלכה כב"ה אלא שגזרו משום כסות לילה, דכל שיש בו פשתן וכ"ש סדין של פשתן לבדו אסור ואין מטילין לו ציצית [וצ"ע בתשובה זו, דהא בסדר ר"ע איתא שהלכה כב"ש, ומ"מ לדינא נקט אותו הדבר].<br />
<br />
'''דעת היראים בסוגיא שב"ש דרשי' סימוכין והלכה כוותם והגזירה רק על התכלת ובגד פשתן במינו חייב'''<br />
<br />
ושיטה רביעית בסוגיא כתב ב'''ספר היראים''' (סי' תא), דמחד פירש כרבינו תם שגם ב"ש דרשינן סימוכין ומדאורייתא בגד פשתן חייב בציצית, והלכה כב"ש אלא שגזרו משום כסות לילה. אומנם מאידך פירש הגזירה כרש"י גם אליבא לב"ש, דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל גם פשתן חייב בלבן במינו. וע"כ פירש דמה שהתיר רבי זירא ציציותיו מסדינו היינו של תכלת אבל של לבן השאיר דלא גזרו בהם. והביא ב'''תועפות ראם''' על היראים (אות כא) שכן פירש בסוגיא ה'''ראב"ד''' במסכת עדויות (ד, י). ועיין שם שכן פסק דקיי"ל כב"ש בהא. וראה עוד לעיל בכפתור ופרח שהביא בשם הראב"ד שכך פסק דשל פשתן חייב במינו.ושו"ר שכן פירש בסוגיא ה'''רמב"ם''' בפירוש המשניות (עדיות ד, י), שב"ש פוטרים סדין בציצית מטעם שלמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה, וב"ה לא גזרי לכסות לילה, ע"כ. וא"כ הרי שפירש דגם ב"ש דרשינן סימוכין אלא שפטרו מטעם גזירה. וב'''יד החזקה''' (ציצית ג, ה) פסק שעכ"פ הפשתן חייב במינו, ומבואר דפירש שהגזירה היתה רק על הלבן.<br />
<br />
'''מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז דליכא תכלת בטלה גזירה ואף לר"ת מותר להטיל בפשתן מינו'''<br />
<br />
והנה אף שרבינו תם כתב דלב"ש הגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטורה לגמרי, מ"מ כתב הרא"ש בתשובה (כלל סי' ח) דאף לפי ר"ת אין לאוסרו בזמן הזה, דעיקר טעם האיסור הוא שמא יטיל בו תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה או יקרע סדינו הו"ל כלאים שלא במקום מצוה, אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל, ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיוון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, ובנ"ד אין כאן תקנה, אלא ב"ש אוסרין משום גזירה, וכיוון שעכשיו לא שייך הגזירה שרי ממילא, ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ח) דיש להקל בההיא גזירה דהאידנא אין התכלת מצוי. ולפ"ז י"ל שכן יסברו רב נטרונאי גאון וסיעתו שכתבו דהלכה כב"ה אלא שגזרו גם על הלבן. דכיוון שאין התכלת מצוי לא שייכא הגזירה. ומיהו ב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) העיר על המהר"ח או"ז, דיתר רבותינו רב עמרם ר"ת והנגררים אחריהם החמירו אף בזה"ז דליתא תכלת וסבירא דלא בטלה הגזירה, וטעמם, דשמא יחזור הדבר לקילקולו שיהא התכלת מצוי, וכ"ש לפי מש"כ ה'''סמ"ג''' (עשין כו) דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנים, ובקל היה לעשות תכלת, ע"כ.<br />
<br />
'''ביאור שיטת הרא"ש דבפירוש הסוגיא סבירא כר"ת ומ"מ להלכה פוסק דשרי לברך'''<br />
<br />
וצ"ע בדעת הרא"ש אי סבירא כרש"י או כר"ת, דהנה בפסקיו (הל' ציצית סי' יז) גם הביא דעת ר"ת וכן דברי הרי"ף במלואם ומסקנתו שמותר להטיל פשתן. ותמה על הגאונים שהביא הרי"ף דסבירי שחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאוריתא, דקשה דהא נאמר בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך. והביא דברי בעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) דמה שאמרו שהתכלת לא מעכב את הלבן זהו דוקא בצמר שאם אין לו צבוע מטיל לבן, אבל בפשתן שאין עושין ממנו תכלת ליכא למימר הכי, והלכך פשתן לא פוטר בטלית כלל, ע"כ. ודחה דבריו הרא"ש דהוא פירוש זר, ודבר פשוט הוא שמדאורייתא מותר להטיל פשתן בפשתן. ועוד כתב דנראה שהרי"ף בפירוש הסוגיא סובר כר"ת דב"ש דרשינן סימוכין אלא שגזרו, אך סובר שהגזירה היתה רק על התכלת אבל במינו מחייב, והיינו כשיטה הרביעית בסוגיא. ודייק זה דסדין שפטרו היינו דוקא תכלת, מהא דאמרי' כל המטיל תכלת בירושלים וכו', ולא אמרי' ככלל "המטיל בסדין" ומשום שעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית. ור"ת היה קשה לו לישנא דפוטרין שמשמעו לגמרי גם בלבן דאם היה רק בתכלת הוו"ל למימר לשון אוסרין, ועיי"ש מה שיישב לדעת הרי"ף. וסיים דכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו, ואפילו לר"ת גזירה רחוקה היא שגזרו במינו משום תכלת, ותכלת גופיה גם הוא משום גזירה. ובפרט בזה"ז דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחה באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם, ע"כ. וב'''שו"ת הרא"ש''' (כלל ב סימן ח) גם התיר כיו"ב מטעמים הנ"ל, שראה בספרד כולם לובשים טלית של פשתן, ואם יאסור להם יבטל מהם מצות ציצית, כי אין בנמצא שם טליתות של צמר, והנח להם להם שנתלים באילן גבוה הרי"ף שמתירו, ועוד שגם לר"ת אין לאוסרו בזה"ז כיוון שבטלה הגזירה דליכא תכלת, ע"כ. ומבואר מדבריו דבעיקר הסוגיא סבירא כדעת ר"ת דהא טעמיו להתיר כיוון שבזה"ז לא נוהג הגזירות, וגם אחר זאת כתב שלא מחה ביד המתירים כדי לא להרפות מצות ציצית. ואילו הווה סבירא כדעת הרי"ף לא היה צריך להגיע לזה שאין הגזירות נוהגות בימינווכן לשון שאינו מוחה, מורה שאינו מעיקר הדין. ונראה דכן מוכח ב'''תוספותיו''' (שבת כה, ב), שהעתיק בשתיקה כל דברי ר"ת, שהלכה כב"ש שכל הלובש טלית פשתן ומברך ברכתו לבטלה. ואילו היה חולק היה לו לפרש דעתו.<br />
ובאמת נחלקו הראשונים בדעת הרא"ש, וב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) כתב שהרא"ש החמיר לפטור פשטן אף מלבן. ו'''בספר האגור''' (סי' ח) נקט דהרא"ש התיר, וכ"כ '''רבינו ירוחם''', וכ"כ ב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב). וכן דעת ה'''טור''' (סי' ט) בשיטת אביו וז"ל, "רבינו שלמה ורב אלפס התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש". וכתב ה'''בית יוסף''' (סס"ט) דהטעם שכתב הטור בדעת אביו שהוא מתיר, לפי שראה שהיפך ליישב דברי הרי"ף ושכדאי הוא לסמוך עליו. אבל העיר עליו דמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי ר"ת, אלא שכדי לא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו אבל סברתו הוא לאסור כמו ר"ת, ע"כ. ומ"מ כתב הב"י בסוף דבריו דלמעשה הרא"ש שרי לברך.<br />
<br />
'''שיטת הספרי שסדין פטור מציצית מדדריש כסותך למעט סדין, ומח' ראשונים אם הווא לשיטת ב"ה או ב"ש'''<br />
<br />
והנה דרשינן ב'''ספרי''' (דברים פ' רלד) "כסותך פרט לסדין", והוא כדברי ב"ש שפטרו סדין מציצית, ומכאן לכאורה ראיה לר"ת שהלכה כב"ש. ובאמת '''בעל העיטור''' (ש"ב ח"א) הלך לשיטתו שהלכה כב"ש, וכתב דסמכינן אסתמא דספרי שסדין פטור מציצית. וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפסק כב"ש, מ"מ כתב דמה שאמרו בספרי, הוא אליבא דב"ש שפטרו סדין לגמרי מציצית אף מלבן. וה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) הביא מימרא זאת מהירושלמי, וכתב דאפשר שהוא מקור דברי ב"ש לפטור סדין מציצית. וכ"כ ב'''שיטה להר"ן''' (שבת כה, ב) שב"ש דרשינן סימוכין אבל בסדיןפוטרים מטעם שדרשינן בספרי כסותך פרט לסדין. אומנם ה'''רמב"ן''' בחידושיו (שבת כה, ב) דחה דבריהם, דהא מיעטו שם גם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין", ואי נימא שהוא כדברי ב"ש פרט לכר מאי היא. וע"כ פירש דהספרי הוא אליבא דב"ה, וכל דברים אלו כלי מיטה הם, ומשום כסות לילה ממעט להו, ואיצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום, קמ"ל כיוון שהם מיוחדים ללילה פטורים, וכדברי ב"ה היא סתומה, ע"כ. ועוד דחה ה'''מרדכי''' (הל' ציצית סי' תתקמא) דשאל לרבו והשיבו דהוא אסמכתא בעלמא.<br />
<br />
'''פסק הש"ע והרמ"א דיר"ש יחמיר לעשות בגד מצמר, וכשאין יכול לעשות ולברך על פשתן'''<br />
<br />
סוף דבר עיין ב'''בית יוסף''' (סי' ט ד"ה אע"פ) שהביא דברי הגמ' באריכות ומח' רש"י ור"ת ושאר ראשונים. ומלוא דברי הרי"ף, וכן דברי הרא"ש ודן בדעתו, והעלה מכל האמור, דירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית, וירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר. וכ"כ ב'''ש"ע''' (ט, ו) בזה"ל, "יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, ואע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק". וכתב ה'''רמ"א''', "ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן משיתבטל ממצות ציצית". וכן הסכמת המ'''שנה ברורה''' (ס"ק יז).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12170ציצית - בבגד מפשתן2018-05-17T17:38:30Z<p>מלאכי: הדגשה חלוקת פסקאות</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|בבלי=מנחות (מ, א) שבת (כה, ב)|רמב"ם=הלכות ציצית ג,ה|שלחן ערוך=או"ח ט, ו}}<br />
<br />
פטור בגד פשתן מציצית תכלת ואם אם חייב בציצית העשוי מפשתן <br />
<br />
'''תוכן עניינים'''<br />
<br />
מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם בגד פשתן חייב בציצית וטעם הגזירה<br />
<br />
מעשה ברבי יהודה בר אלעאי ותלמידיו שהחביאו כנפותיהם<br />
<br />
פירוש רש"י בסוגיא<br />
<br />
פירוש רבינו תם בסוגיא<br />
<br />
לדעת רש"י וסיעתו אם בית שמאי מחייבין בגד פשתן בציצית פשתן<br />
<br />
דעת הגאונים והראשונים שסוברים כרבינו תם<br />
<br />
דעת הראשונים שסוברים כרש"י<br />
<br />
שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא<br />
<br />
שיטת ספר היראים בסוגיא<br />
<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז בטלה הגזירה<br />
<br />
שיטת הספרי שבגד פשתן פטור מציצית<br />
<br />
פסק הש"ע והרמ"א<br />
<br />
יש להקדים דברי ה'''מאירי''' בשבת (כ, ב), שלשון סדין מונח על כל בגדי פשתן, אלא מפני שהוא בן ד' כנפים משא"כ רגילות בשאר בגדי פשתן שאדם רגיל להתכסות בו, תופש לשון סדין, ע"כ.<br />
<br />
'''מקור הדין מהגמרא'''<br />
<br />
גרסינן '''במנחות''' (מ, א), "תנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א"כ למה אסרוה, ותי', לפי שאין בקיאין בטעם שעשה דוחה ל"ת, ויסברו שכלאים מותרים תמיד. והק', א"ל רבא בר רב חנא לרבא, שעשרה אנשים יטילו ציציות צמר בבגדיהם של פשתן ויצאו לשוק, ויתפרסם שדוקא ציצית מותר בכלאים, ותי', כ"ש שיתמהו שאנשים הגונים כאלו לובשים כלאים. והק', שידרשו בשבת ברבים בביהכנ"ס את היתר ציצית בכלאים, ותי', גזירה משום קלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו מן חלזון, ואי נתיר תכלת בסדין יטיל צמר צבוע בקלא אילן והווי כלאים שלא במקום מצוה. והק' שלא יהא קלא אילן אלא כצמר לבן, דאמרי' לעיל (לח, ב) שאם אין לו תכלת מטיל לבן, ותי', דכיוון שאפשר במינו לא, והיינו דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן ומש"ה לא מטילים לבן דצמר בסדין של פשתן. והק' שיבדקו את כל צובעי הצמר או מוכרי התכלת שלא יטילו קלא אילן, ותי', גזירה משום טעימה, שאם יצריכו לכל הקונים לבדוק יורות הצבע, יניחו חומר הבדיקה בתוך סיר הצבע ויפסלו את כל הסיר. והק', שיכתבו חכמים וישלחו לכל העולם הלכות טעימה היאך בודקים בלי להפסיד, ותי', שהאיגרות לא חשובות לאנשים ויעברו עליהם. והק' רבא הרי אפילו חמץ בפסח ויוה"כ שהם בכרת, היו סומכים על איגרות ששלחו שמעברים את השנה, וכ"ש בציצית שהוא עשה בעלמא שאפשר לסמוך על איגרות. אלא אמר רבא וכן במערבא משום דרבי זירא, שהטעם שסדין פטור מציצית, דחיישינן שמא יקרע סדינו בתטך שלוש אצבעות לשפת הכנף, ויתפרנו בחוטי פשתן, ויניח סוף החוטין התלויין שם ואח"כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שניים של לבן עמהם, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, ולכן לא מועיל לצרף את חוטי הפשתן מהתפירה, דלא עשאם מתחילה לשם ציצית, ונמצאת ציצית פסולה והווי כלאים שלא במקום מצוה. והביאה הגמ' שרבי זירא התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרע ואח"כ יקרע והוו תולמ"ה, והיינו כדאמר לעיל. וטעם נוסף אמר רבי זירא שאין מטילים ציצית בסדין, גזירה משום כסות לילה, דהיינו שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה, ע"כ.<br />
ועוד איתא '''בשבת''' (כה, ב), "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי וכו', ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה הלל מחייבין והלכה כדברי ב"ה, ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה".<br />
ובסיכום נחלקו ב"ה וב"ש בחיוב סדין בציצית, וב"ה מחייבים וב"ש פוטרים, והלכה נפסקה כב"ה, אלא שמ"מ גזרו חכמים על סדין. והקשה ותירץ הש"ס בטעם הדבר, ומסקנא דמילתא דגזרו, או שמא יקרע סדינו, או משום כסות לילה.<br />
<br />
'''פי' רש"י בסוגיא שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה והגזירה רק על התכלת'''<br />
<br />
אלא שנחלקו הראשונים ובראשם רש"י ור"ת, בביאור הסוגיא לאורכה ולרוחבה במה פליגי ב"ה וב"ש, וכפי שכתב '''המאירי''' (שבת כה, ב) שנתבלבלו בה המפרשים.<br />
דהנה '''רש"י''' (ד"ה ב"ש פוטרין) פירש בביאור יסוד מחלוקתם, דבית הלל דרשינןסמוכין של היתר כלאים בציצית וכדאמרינן '''ביבמות''' (ד, א) אתי עשה ודחי לא תעשה דכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". ולכן ב"ה מחייבין סדין בציצית דשרי כלאים בציצית. אבל ב"ש לא דורשים הסימוכין דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ לשיטתם כלאים אסור בציצית.<br />
והוסיף רש"י דמה שנקט הש"ס לשון פטור וחיוב ולא לשון אוסרין ומתירין, משום דציצית הוא חובת הבגד ואפילו אם לא לובשה חייב הבגד בציצית, ולשון אוסר ומתיר קאי על האדם, וע"כ שנו לשון פטור וחיוב שהוא קאי על הבגד. ועוד שגם איסור והיתר תליא בפטור וחיוב, דכיוון שלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר על ל"ת של כלאים, ולב"ה שמחייבים בציצית אין משום כלאים ומותר ללובשן.<br />
ולפי דרכו פירש (ד"ה לפי) דהגזירה על סדין הוא לשיטת ב"ה, דהא לב"ש מדאורייתא אסור ללבוש סדין מצוייץ בכלאים. והא דאמר ר"א ב"ר צדוק שכל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, היינו דפליג על ב"ה וסבירא שהלובש כלאים בציצית מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש. והקשה עליו רבי, דכיוון שהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו לומר שהוא כלאים, הרי כלאים מותר בציצית. ותירצו דלב"ה גזרו או שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה. [ואף שפי' בעוד דרך עיין לקמן בתוס' שאינו לשיטתו] ובדרך זו פירש גם הגמ' ב'''שבת''' (כה, ב ד"ה ואינהו) גבי ר"י בר אלעאי, דמה שהסתירו תלמידיו את ציציותיהם, שהיו סבורים דאף שהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזרו בהו משום כסות לילה, דלב"ש עובר על ל"ת דאורייתא של כלאים.<br />
ועפ"י מה שפירש הסוגיא דהלכתא כב"ה ואליבא דשיטתם גזרו רבנן, כתב ב'''ספר הפרדס''' (סי' לו) דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל במינו חייב, דאמאי לגזור בו אחר שאפילו לובשו בלילה שאינו זמן ציצית לא עובר על איסור דכלאים, וכהא דתלמידי ריבא"ע שסברו דגם אליבא דב"ה גזרו משום כסות לילה ולכן לא הטילו תכלת שהוא כלאים, אבל ציצית במינו לבשו דלא גזור בהו רבנן. וכן הא דאיתא ב'''מנחות''' (מא, א) שהמלאך אמר לרב קטינא אם תלבש סדין בקיץ שהוא פטור מציצית כיוון שהוא כסות לילה וסרבל בחורף שגם פטור דאין בו ד' כנפות ציצית של תכלת מה תהא עליה. לא בא להוכיחו אמאי לא לובש כלל ציצית, דהא גם לב"ש במינו חייב, אלא למצוה מן המובחר קאמר ליה שילבש גם תכלת.<br />
ובסיכום דעת '''רש"י''', יסוד המחלוקת, שב"ה דרשינןסמוכין ודוחה עשה דציצית ל"ת דכלאים ולכן סדין חייב בציצית. וב"ש לא דרשינן סמוכין ולכן סדין פטור דלא דחי עשה דציצית ל"ת דכלאים. ונקט הש"ס לשון פטור וחיוב כיוון שהוא חובה על הבגד ועוד שגם בזה תלוי איסור והיתר. וכל הגזירה היא לשיטת ב"ה, ורק על כלאים, אך במינו שרי.<br />
ולכן למעשה לב"ש בגד פשתן פטור מדאורייתא מציצית עכ"פ בכלאים, וכן בטלית של צמר אסור לעשות לשיטתם לבן של פשתן והתכלת של צמר. וכן לב"ה אין לעשות כלאים בציצית משום הגזירה, אומנם מותר להטיל בבגד של פשתן רק לבן מפשתן, דבמינו לא גזרו.<br />
<br />
פי' ר"ת בסוגיא שגם ב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כדבריהם<br />
<br />
'''והתוספות''' בשבת (כה, ב ד"ה סדין) הביאו דברי רש"י והערימו חבילת קושיות על רש"י, חדא '''דבמנחות''' (מא, א) מהדר הש"ס לרבות דציצית חובת טלית הוא, ולפי רש"י מדוע לא הוכיחה הגמ' מלשון הברייתא בסוגיין, דמכך שלא כתבה "ב"ש אוסרין" אלא "פוטרין" משמע שאפילו אם אין לובש את הטלית חייב להטיל בה ציצית, דלשון איסור שייך רק כשלובש הציצית, ואילו לשיטתם הבגד חייב אף כשאין לובשו. ועוד שב'''הלכות גדולות''' (סימן כז) פסק שציצית חובת גברא היא, ולפי רש"י משמע מהברייתא שציצית חובת הבגד היא. ועוד דאמרי' ב'''יבמות''' (ד, ב) דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה שהוא ספר דברים דריש והא פרשת ציצית וכלאים נאמר במשנה תורה ואיך יתכן לומר שב"ש לא דרשינן סימוכין. ועוד ד'''רב עמרם גאון''' פוסק כב"ש בששה דברים ואחד מהם הוא בסוגיין שהלכה כב"ש דפטרי סדין מציצית. ועוד דלפי רש"י היה צריך לכתוב שב"ש פוטרים כלאים מציצית ולא סדין, דהא לא פטרו אלא מכלאים אבל להטיל במינו שפיר דמי.<br />
ולכך פרס '''רבינו תם''' שיטה אחריתא בסוגיין, דכ"ע דרשינן סימוכין, וב"ש שפוטרין סדין בציצית, הוא מדרבנן גזירה שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה, ופוטרים אפילו ממינו שלא יטיל אפילו חוטי לבן של פשתן, מדקתני "סדין בציצית" ולא קתני "סדין בתכלת" דמשמע שבמינו שרי. וב"ה מחייבין אפילו תכלת שהוא כלאים דלית להו הנהו גזירות דב"ש. ולפי דרכם פירשו ב'''מנחות''' (ד"ה אמר) [וכן פירש '''רש"י''' בלישנא אחרינא (ד"ה לפי)] דמה שאמר ר"א ב"ר צדוק כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, לא בא לחלוק על ב"ה, ואח"כ רבי אמר שהלכה כב"ה. אלא בא להעיר על ב"ש היאך גזרתם על סדין שפטור לגמרי מציצית, הרי כל המטיל אינו עובר באיסור אלא הוא מהמתמיהין, שתמהין עליו בני אדם שאינם יודעים שמותר אבל איסורא ליכא ומותר להטיל בסדין כלאים. והוסיפו התוס' דפירוש זה אינו יתכן לדעת רש"י, שהרי לשיטתו ב"ש פוטרים סדין מדאורייתא ולא שייכא שיאמר, שיקשה על כך ר"א ב"ר צדוק שהוא מותר אלא שהוא תמוה, דהא לשיטתו הטעם שאסרו ב"ש כיוון דלא דרשי סימוכין. ורק אי נימא שב"ש אסרו משום גזירה שייכא שיקשה ר"א ב"ר צדוק דאינו אסור משום גזירה, אלא שרי ורק שתמוה. <br />
וסיים ה'''תוספות''' שהלכתא כבית שמאי ואסור להטיל ציצית בבגד פשתן אפילו מין במינו, ותלמידיו של ר"י בר אלעאי לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש שפוטרים לגמרי בגד פשתן. ולרב קטינא לא היה ציצית כלל. וכן אומר ר"ת, דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו דכב"ש קיי"ל דפטרי, והמברך, מברך ברכה לבטלה.<br />
<br />
'''למ"ד שב"ש לא דרשינן סימוכין אי מחייבים עכ"פ מין במינו'''<br />
<br />
ויש לעיין לשיטת '''רש"י''' וסיעתו דב"ש לא דרשי סימוכין ופטרו סדין של פשתן מדאורייתא, אם הוא רק בכלאים אבל לבן של פשתן יוכל להטיל או שמא פטרו בגד של פשתן לגמרי מציצית. ד'''תוספות''' לעיל הקשו דלרש"י ב"ש יחייבו בגד פשתן במינו דהא לית ביה כלאים. ועיין '''ברש"י''' שיישב, דהטעם שנקט סדין בציצית ולא כלאים בציצית, משום דפסיקא לה מילתא שבפשתן אין בו ציצית בלא כלאים, שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת צמר הוא, ואף אם הלבן יעשה גם מצמר הרי הבגד מפשתן והוי כלאים, ע"כ. ועכ"פ מצינו דבאמת רש"י סבירא שב"ש מחייבים בבגד פשתן מין במינו, וכמ"ש ה'''שיטה מקובצת''' (מנחות מ, ב ד"ה סדין) בשם '''תוספות חיצוניות''', שפירש '''רש"י''' בתשובה דאע"ג דב"ש פוטרין סדין בציצית, היינו דוקא תכלת דהוי כלאים, אבל מינו מיהו צריך למשדי ביה, ע"כ. וכן הביא '''הריטב"א''' (שבת כה,ב) שכ"כ רש"י בתשובה.<br />
אבל ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפירש הסוגיא כשיטת רש"י שב"ש פוטרים מטעם דלא דרשי סימוכין, מ"מ כתב דלא פטרו רק בתכלת שהוא בכלאים אלא אף לבן במינו ונסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי, שהרי עיקר הציצית בתכלת, ואם בטל תכלת בטל לבן, ואע"פ שאין תכלת מעכב את הלבן, מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית. וכ"כ ה'''רמב"ן''' במלחמות (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) וכ"כ ה'''ריטב"א''' באי נמי.<br />
<br />
'''דעת הגאונים והראשונים דסבירא כר"ת שב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כוותם'''<br />
<br />
ובאמת מחלוקת רש"י ור"ת, נחלקו בה הגאונים והראשונים מערכה לקראת מערכה. וב'''סדר רב עמרם גאון''' (ק"ש וברכותיה) כתב כר"ת, דאע"ג דקתני הלכה כב"ה, אהדרוה כב"ש, וזה אחד מששה דברים שהלכה כב"ש ולא כב"ה ואף שלא נחית למח' אם ב"ש דרשי' סימוכין, מ"מ ביאר בדבריו ה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) דסבירא דב"ש דרשינן סימוכין, דהיאך אפשר לפסוק כמאן דלא דריש סימוכין, וכן פירש בדבריו ב'''תוספותיו ר"י הזקן''' (שבת כה, ב). וכן מבואר ב'''רבינו גרשום''' (מנחות מ, א ד"ה א"ר אלעזר) שהלכה כב"ש, שפירש הסוגיא כתוספות, שב"ש הם שאסרו משום גזירה ולא ב"ה. וכן האריך להשיג על רש"י ב'''תוספות ר"י הזקן''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ש ובגד פשתן פטור לגמרי, ושכן '''רבינו נתן''' ו'''רבינו שמואל''' וב'''תשובות בשר על גבי גחלים''', כולם אוסרים פשתים בפשתים, ע"כ. ו'''רבינו זרחיה הלוי''' במאור הגדול (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) גם כתב שהלכה כדברי ב"ש, והשיג על ה'''רי"ף''' (לקמן) בסכינא חריפא שכל הגאונים שהיו מן העולם כולם אסרו להטיל ציצית של פשתן בטלית של פשתן ולא היה אדם שחלק בדבר עד שבא הרי"ף והתירו לעצמו והורה לאחרים לעשות כן וכבר השיב עליו '''רבי יצחק ב"ר ברוך''' ושבר כל דבריו והדעת מכריע כדבריו. והוסיף דאע"ג דתניא שהלכה כב"ה, אין למדין הלכה מפי משנה וברייתא. והגזירה גם על הלבן, ואף שעיקר האיסור משום חוטי תכלת, מ"מ כיוון שמצות תכלת ולבן תלויות זו בזו, אפילו למ"ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסר לבן עימה, שאין להפריש בניהם שיהא סדין חייב בלבן ואסור בתכלת, שדבר זה רחוק מאוד ואין הדעת סובלתו, ע"כ. <br />
<br />
ו'''בעל העיטור''' (הל' ציצית ש"ב ח"א) גם האריך בסוגיין לבאר שיטת הגמרא שעקרי רבנן לבגד פשתן בציצית לגמרי אף בלבן, דמה שאמרי' אין תכלת מעכב את הלבן, היינו דוקא צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת, אבל בפשתן ליכא למימר הכי וכיוון שפטור מתכלת פטור מלבן, וכן הביא תשובות הגאונים, '''רב האי גאון''' ואביו ו'''רב יעקב גאון''' ו'''מר רב אבימי''' ו'''תשובת רב עמרם''' וכל הגאונים מאחריהם שכולהו סבירי שאין להטיל ציצית בפשתן כלל אף במינו, ועיין שם שאר תשובות הגאונים וראשונים שהביא, וע"כ מסיק שלענין הלכה דעת הגאונים ראשונים ואחרונים וכל רבותי שווין בדבר דכל שיש בו פשתן אסור. וה'''רי"ף''' (לקמן) שהתיר פשתן במינו יחידאה הוא, ואע"פ שאין משיבין אחר הארי הרי כמה אריות לפניו ולפני פניו וקמאי וקמאי דקמאי אסרו ליתן כלל בבגד של פשתן, והילכך לא רמינן בטלית דאיכא פשתן כלל ואזלינן בתר מנהגא דקמאי כדאמרינן פוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועיין ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שהביא גם תשובות הגאונים שאסרו לגמרי. וכ"כ ה'''נימוקי יוסף''' בחידושיו לשבת (כה, ב) ובהלכות ציצית (יג, ב מדפה"ר) כדעת ר"ת, ושכ"כ רב האי גאון בשם אביו וכ"כ הגאונים הראשונים, וכ"כ ב'''ספר האגודה''' (שבת כה, ב) ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שסלל דרכו בסוגיא כפירוש רש"י והאריך ליישב דבריו, ומ"מ סיים דר"ת ורוב הגאונים הסכימו דכיוון דסדין אסור בתכלת בלבן נמי גזרו, וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר, ע"כ. וכן תפס ה'''סמ"ג''' (עשין כו) עיקר כדעת רב עמרם גאון. וכן העיד ה'''אורחות חיים''' (הל' ציצית סי' ב) שרב האי גאון השיב שהמברך עליהם עובר משום לא תישא וחייב מלקות ושכן מצא בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה אחד מהם לישראל מעולם למירמי חוטי דכיתנא. וכ"כ ב'''שו"ת מהר"ם מרוטנבורג''' (בהוצ' מכון י-ם דפוס לבוב סי' רנב) שמוחזק הוא מפי קבלת רבותיו שאין להתעטף בסדין וזה אחד מו' דברים שהלכה כב"ש. וכ"ה ב'''תשב"ץ קטן''' (סי' רסה), וכ"כ '''רבינו פרץ''' בהגהותיו לתשב"ץ קטן, שהלכה כב"ש דסתם תלמודא כוותיה. וכ"כ ה'''סמ"ק''' (מצוה לא) שטלית של פשתן פטור אפילו במינו,וכ"כ ב'''ספר הנייר''' (סי' לה) בשם ר"ת. וכן העיד בה'''לכות מהר"ש''' (הל' ציצית אות ז) על '''רבינו שמחה''' שהיה חושש משום פשתן, ועל '''רבינו יצחק''' שהיה אוסר לגמרי. וכן החמיר בזה תלמידו ה'''מהרי"ל''' בתשובות החדשות (סי' ה אות ב) ושכן המנהג בארצות אשכנז כדעת ר"ת. וכ"כ תלמידו '''המהר"ז בינגא''' (קיצור הל' ציצית אות ד) שהלכה כב"ש דסדין שהוא פשתן פטור מציצית. וכן מבואר ב'''לקט יושר''' לבעל תרומת הדשן (הל' ציצית אות ח) שלא היה מסכים לטלית של פשתן, עיי"ש. וכן השיב ה'''מהרי"ק''' בתשובה (שורש קמז) לאחד אשר סבר דאף שפטרו גם מלבן מ"מ אינו איסור וכמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, וענה לו בחריפות שדבריו הבל המה דלא דמי כאן דאיכא למיגזר משום כסות לילה לשאר פיטורין דאינו איסור, ובודאי שהוא אסור להטיל אף פשתן, עיי"ש. וכן משמע ב'''ספר האגור''' (סי' ח, ט) שמצדד להחמיר.<br />
<br />
'''דעת הראשונים דסבירא כרש"י שהלכה כב"ה וגזרו רק על התכלת וב"ש לא דרשי' סימוכין'''<br />
<br />
אבל ה'''רי"ף''' בהלכות ציצית (יג, ב) האריך להוכיח שחוטי פשתן פוטרים בשל פשתן, והגזירה לא היתה אלא על התכלת, דהוא גם מקרי ציצית, דהא אמרי' סדין בציצית ב"ש פוטרים וכו' וקאמר ר"א והלא כל המטיל תכלת בסדין וכו', וש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קאי, והמלאך שהוכיח לרב קטינא היה על התכלת, ולכן סיים דלבן דפשתים בפשתים עדיף דליכא ביה ספיקא וחיובא דאורייתא הוא, ע"כ. וחיזק דבריו ה'''רמב"ן''' במלחמת ה' (יג, ב מדפה"ר) ובחידושיו לשבת (כה, ב), שנכונים וברורים הם לענין פסק וגם לענין פירוש השמועה ודחה דברי בעל המאור באריכות, דמה שאמר שאין למדין הלכה מפי משנה שיבוש הוא, שאין דברי ריבא"ע לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד. ופירש סוגיא דר"י בר אלעאי כדעת רש"י, דמה שהיו תלמידיו מחביאין כנפי כסותן, לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת. ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש אבל שניתי לכם שהלכה כב"ה, ואינהו סבור דאף שאין הלכה כב"ש דפטרי מדאורייתא אלא הלכה כב"ה, מיהו יש לגזור משום כסות לילה. והביא קושיית תוס' דגם מי שבעלמא לא דריש סימוכין במשנה תורה דריש, ויישב, דבאמת גם ב"ש דרשי סימוכין אלא שדורשים בהיפך, דנסמכו בשביל להזהיר על כלאים בציצית, שלא תאמר יבוא עשה וידחה לא תעשה. וסיים שכן דעת רבינו הגדול לחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת, ושכן דעת רש"י, וכל הפורש ממנו כפורש מחיים ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל, ע"כ. ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שיישב עוד דלא הוו"ל מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן כדאמרינן '''ביבמות''' (ד, ב).<br />
<br />
וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) פירש באריכות הסוגיא כשיטת רש"י שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין, והלכה כב"ה שמחייבים בדין בציצית אלא שגזרו רבנן משום כסות לילה, ותלמידי ריבא"ע, וכן רב קטינא דמלאכא, היו מצייצים בלבן. ומה שר"א ב"ר צדוק אמר שהמטיל תכלת בירושלים מן המתמיהין, פירש, דדייק למימר תכלת ולא ציצית גרידא שהוא גם לבן, כלומר דכיוון שהלכה כב"ה, תמה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת, ולא היה מרגיש דהוא מפני גזירת חכמים, ורבי ששאל א"כ למה אסרוהו, חיזק דבריו, דאף אם תשיב שהמטיל הוא מהמתמיהין מפני גזירת חכמים, היא גופא יש לשאול למה חכמים גזרו, ופירשו לפי שאין בקיאין וכו', וכמבואר לעיל. וכן יישב קושיית תוס' שבמשנה תורה כ"ע דרשינן סימוכין, כתירוץ הרמב"ן, דבאמת אף ב"ש סוברים שסמכן, אלא שהוא בא להזהיר שלא לטעות שבא עשה לדחות ל"ת. ועכ"פ כתב דראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואם מצד שאמרו בברייתא שהלכה כב"ה, ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד כמבואר ב'''נידה''' (ז, ב), מ"מ כיוון שראינו שריבא"ע חיזק הדברים לתלמידיו, נראה שלמדין ממנה. וסיים, שזוהי דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן. וכן פירש '''רבינו פרחיה''' (שבת כה, ב) כשיטת רש"י, שהלכה כב"ה אלא שגזרו חכמים ותלמידי ריבא"ע לבשו בגד של פשתן במינו. וכן ביארו בשרידים מ'''פירושי הראשונים מהגניזה הקהירית''' (שבת כה, ב). וכן ה'''מרדכי''' (הלק"ט סי' תתקמא) כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק כפירוש רבינו תם, דמנ"ל לבדות הך גזירה מליבנו מינו אטו שאינו מינו, ועוד שרוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו, עיי"ש מה שפירש. <br />
<br />
וכ"כ ה'''רמב"ם''' (ציצית ג, ה) שכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה. וכ"ד רבינו אברהם מנרבונא ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שבגד פשתן חייב בציצית של פשתן דליכא למגזר מידי וכן עמא דבר באתרן, עיי"ש. והאריך בזה גם ה'''ראבי"ה''' (סי' אלף קנב) בביאור הסוגיא ושיטות הגאונים, והעלה דנ"ל כוותיה הרי"ף ושכן פירש הגאון, עיי"ש.וכן העלה ראב"ן הירחי ב'''ספר המנהיג''' (הל' ציצית) שהפוסל לבן של פשתן בטלית של פשתן טועה, שאין פשתן חלוק מצמר לכל דבר חוץ מלענין תכלת, והעיד שכן מנהג ספרד ופרובינצא. וב'''ספר החינוך''' (מצוה שפו) גם האריך בביאור הסוגיא דהלכה כב"ה אלא שגזרו על התכלת, אבל חוטים לבנים מפשתן אפשר לעשותם. ו'''רבינו ירוחם''' (נתי"ט ח"ג קסט ע"ג) גם הביא מח' הראשונים וכתב שעל הרי"ף אנו סומכים שהוא מותר להטיל של פשתן. וכ"כ ה'''טור''' (סי' ט) דאע"פ שהגאונים ור"ת אסרו, רש"י והרי"ף התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש, ע"כ. וכתב בספר '''כפתור ופרח''' (פרק ס), לעשות טלית פשתן וציציותיו פשתן לרוב הגאונים מותר, והביא מספר כתוב ושם ל'''ראב"ד''' (לפנינו ליתא קטע זה) שמימי עולם נהגו בטלית של שליח ציבור של פשתן, עד שבאו היהירים ונוהגין עצמן להיות פרושים לעשות להם שם בפני עצמן בשל צמר, וסיים הראב"ד שאפשר כי יותר טוב פשתן משל צמר. והוסיף הכפתור ופרח שכ"כ '''רבינו חננאל''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ה, ונראה בכוונתו דאף שלא התייחס ר"ח לגזירה אם היא גם במינו, מ"מ ביאר הכו"פ דכיוון שהלכה כב"ה פשיטא דהגזירה על התכלת ולא על לבן של פשתן. וע"כ מסיק דכדאי הם אלו הגאונים לסמוך עליהם, וא"כ טלית פשתן בחוטי פשתן אין זה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, אלא שמברכים עליו ומתעטפין בו וכן עמא דבר, ע"כ. ולפי מה שהביא דעת ר"ח, נראה לומר שכן דעת '''רב ניסים גאון''' בשבת (כה, ב) שגם כתב שהלכה כב"ה. וב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב) גם האריך לבאר שיטת הגמרא ומעשה רב קטינא ומלאכא שהיה לו עכ"פ לבן, וסיים שיש לנו עמוד חזק וגדול להשען עליו דהיינו הרא"ש והטור בנו ורש"י והרי"ף דהתירו, ואם היה הרי"ף מתיר לבדו לא היינו הולכים אחריו דהא ר"י בעל התוספות היה עם שאר רבותינו בעלי התוס' אחרונים יותר מהרי"ף, והיכא דלא ראו בדבריו טעם חולקין עליו, וכיוון דהכא חולקין עליו אין ללכת אחריו, מ"מ כיוון דאיכא רבים עימו עבדינן כוותיהו ועליהם סמכינן שלא להרפות ביד העם ממצות ציצית, ע"כ. ועיין ב'''חידושי הר"ן''' (שבת כה, ב) שביאר השיטות אך לא הכריע.<br />
<br />
'''דעת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא שב"ש לא דרשי' סימוכין והלכה כב"ה אלא שהגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטור לגמרי'''<br />
<br />
ושיטה שלישית נוספת בסוגיא היא דעת '''רב נטרונאי גאון''' והובאה בחמדה גנוזה (סי' א) ובתשובות רב נטרונאי בהוצ' מכון אופק (סי' ב, ג) ובתשובות הגאונים החדשות (בהוצ' מכון אופק סי' קמ), ויש שהביאוה בשם '''רב פלטוי גאון''' (חמדה גנוזה שם, '''ספר האגור''' סי' ח).<br />
דמחד פירש בסוגיא כשיטת רש"י שנחלקו אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה שמחייבים אלא דגזרו משום כסות לילה, ומאידך האריך להוכיח שהגזירה באה לפטור לגמרי בגד מפשתן גם במינו ולא רק מכלאים, ועיקר ראייתו מהמלאך שאמר לרב קטינא ציצית מה תהא עליה ופירש דלא היה לו כלל ציצית, דאי לבש ציצית דפשתן במינו, לא היה לו לומר ציצית מה תהא עליה. וכן פירש בתלמידי ריבא"ע דלא היה להם כלל ציצית, וסיים שכן הלכה. והחזיק בדבריו בכל כוחו '''רבינו ברוך ב"ר אלבאליה''' מגדולי תלמידי הרי"ף בתשובה (תשובות הגאונים החדשות סי' קמא) וחלק על רבו בתוקף, דאף שהלכה כב"ה מ"מ הגזירה באה לפטור בגד פשתן לגמרי אף מינו בלבן. וראה שם מה שפירש כל מהלך הסוגיא לשיטתו והוכיח כן בשלל ראיות, וסיים דאילו מצאנו קצת הגאונים מסכימים לדעת הרי"ף להטיל חוטי פשתן בטלית פשתן לא היה נכון שנניח המין שבו מצות ציצית לדעת הכל ונקבע דבר שחלקו בו, וכ"ש שלא נמצא אחד מן הגאונים וזולתם מי שהתיר זה, ע"כ. וכן סלל בדרך זו הסוגיא '''רבינו ישעיה מטראני''' בתשובותיו (סי' סא) דהלכה כב"ה אך גזרו רבנן משום כסות לילה, וכיוון שגזרו אסרוהו מכל וכל ואפילו להטיל בו לבן, שאם יחייבוהו חכמים בלבן יבואו עמי הארץ ויטילו בו תכלת, ואי אמרת להו להטיל לבן בלא תכלת לא ציית להו, הילכך אסרו חכמים בסדין בציצית ואפילו בלבן, וסיים שמצא שכ"כ רב נטרונאי גאון, ע"כ. וכן נראה דעת רבינו זכריה ב'''ספר הנר''' (שבת כה, ב) דמחד כתב שהלכה כב"ה אלא שגזרינן, ובתלמידי ריבא"ע כתב שכסותיהם לא היו מצוייצין, ומבואר שפירש שהגזירה היתה גם על הלבן. וכן מבואר ב'''פסיקתא זוטרתא''' (פרשת שלח) שכתב שהלכה כב"ה אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית משום כסות לילה. וכן מצאתי שכ"כ '''רב עמרם גאון''' בתשובה (הלכות פסוקות מן הגאונים סי' ע) דהלכה כב"ה אלא שגזרו משום כסות לילה, דכל שיש בו פשתן וכ"ש סדין של פשתן לבדו אסור ואין מטילין לו ציצית [וצ"ע בתשובה זו, דהא בסדר ר"ע איתא שהלכה כב"ש, ומ"מ לדינא נקט אותו הדבר].<br />
<br />
'''דעת היראים בסוגיא שב"ש דרשי' סימוכין והלכה כוותם והגזירה רק על התכלת ובגד פשתן במינו חייב'''<br />
<br />
ושיטה רביעית בסוגיא כתב ב'''ספר היראים''' (סי' תא), דמחד פירש כרבינו תם שגם ב"ש דרשינן סימוכין ומדאורייתא בגד פשתן חייב בציצית, והלכה כב"ש אלא שגזרו משום כסות לילה. אומנם מאידך פירש הגזירה כרש"י גם אליבא לב"ש, דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל גם פשתן חייב בלבן במינו. וע"כ פירש דמה שהתיר רבי זירא ציציותיו מסדינו היינו של תכלת אבל של לבן השאיר דלא גזרו בהם. והביא ב'''תועפות ראם''' על היראים (אות כא) שכן פירש בסוגיא ה'''ראב"ד''' במסכת עדויות (ד, י). ועיין שם שכן פסק דקיי"ל כב"ש בהא. וראה עוד לעיל בכפתור ופרח שהביא בשם הראב"ד שכך פסק דשל פשתן חייב במינו.ושו"ר שכן פירש בסוגיא ה'''רמב"ם''' בפירוש המשניות (עדיות ד, י), שב"ש פוטרים סדין בציצית מטעם שלמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה, וב"ה לא גזרי לכסות לילה, ע"כ. וא"כ הרי שפירש דגם ב"ש דרשינן סימוכין אלא שפטרו מטעם גזירה. וב'''יד החזקה''' (ציצית ג, ה) פסק שעכ"פ הפשתן חייב במינו, ומבואר דפירש שהגזירה היתה רק על הלבן.<br />
<br />
'''מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז דליכא תכלת בטלה גזירה ואף לר"ת מותר להטיל בפשתן מינו'''<br />
<br />
והנה אף שרבינו תם כתב דלב"ש הגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטורה לגמרי, מ"מ כתב הרא"ש בתשובה (כלל סי' ח) דאף לפי ר"ת אין לאוסרו בזמן הזה, דעיקר טעם האיסור הוא שמא יטיל בו תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה או יקרע סדינו הו"ל כלאים שלא במקום מצוה, אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל, ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיוון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, ובנ"ד אין כאן תקנה, אלא ב"ש אוסרין משום גזירה, וכיוון שעכשיו לא שייך הגזירה שרי ממילא, ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ח) דיש להקל בההיא גזירה דהאידנא אין התכלת מצוי. ולפ"ז י"ל שכן יסברו רב נטרונאי גאון וסיעתו שכתבו דהלכה כב"ה אלא שגזרו גם על הלבן. דכיוון שאין התכלת מצוי לא שייכא הגזירה. ומיהו ב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) העיר על המהר"ח או"ז, דיתר רבותינו רב עמרם ר"ת והנגררים אחריהם החמירו אף בזה"ז דליתא תכלת וסבירא דלא בטלה הגזירה, וטעמם, דשמא יחזור הדבר לקילקולו שיהא התכלת מצוי, וכ"ש לפי מש"כ ה'''סמ"ג''' (עשין כו) דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנים, ובקל היה לעשות תכלת, ע"כ.<br />
<br />
'''ביאור שיטת הרא"ש דבפירוש הסוגיא סבירא כר"ת ומ"מ להלכה פוסק דשרי לברך'''<br />
<br />
וצ"ע בדעת הרא"ש אי סבירא כרש"י או כר"ת, דהנה בפסקיו (הל' ציצית סי' יז) גם הביא דעת ר"ת וכן דברי הרי"ף במלואם ומסקנתו שמותר להטיל פשתן. ותמה על הגאונים שהביא הרי"ף דסבירי שחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאוריתא, דקשה דהא נאמר בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך. והביא דברי בעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) דמה שאמרו שהתכלת לא מעכב את הלבן זהו דוקא בצמר שאם אין לו צבוע מטיל לבן, אבל בפשתן שאין עושין ממנו תכלת ליכא למימר הכי, והלכך פשתן לא פוטר בטלית כלל, ע"כ. ודחה דבריו הרא"ש דהוא פירוש זר, ודבר פשוט הוא שמדאורייתא מותר להטיל פשתן בפשתן. ועוד כתב דנראה שהרי"ף בפירוש הסוגיא סובר כר"ת דב"ש דרשינן סימוכין אלא שגזרו, אך סובר שהגזירה היתה רק על התכלת אבל במינו מחייב, והיינו כשיטה הרביעית בסוגיא. ודייק זה דסדין שפטרו היינו דוקא תכלת, מהא דאמרי' כל המטיל תכלת בירושלים וכו', ולא אמרי' ככלל "המטיל בסדין" ומשום שעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית. ור"ת היה קשה לו לישנא דפוטרין שמשמעו לגמרי גם בלבן דאם היה רק בתכלת הוו"ל למימר לשון אוסרין, ועיי"ש מה שיישב לדעת הרי"ף. וסיים דכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו, ואפילו לר"ת גזירה רחוקה היא שגזרו במינו משום תכלת, ותכלת גופיה גם הוא משום גזירה. ובפרט בזה"ז דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחה באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם, ע"כ. וב'''שו"ת הרא"ש''' (כלל ב סימן ח) גם התיר כיו"ב מטעמים הנ"ל, שראה בספרד כולם לובשים טלית של פשתן, ואם יאסור להם יבטל מהם מצות ציצית, כי אין בנמצא שם טליתות של צמר, והנח להם להם שנתלים באילן גבוה הרי"ף שמתירו, ועוד שגם לר"ת אין לאוסרו בזה"ז כיוון שבטלה הגזירה דליכא תכלת, ע"כ. ומבואר מדבריו דבעיקר הסוגיא סבירא כדעת ר"ת דהא טעמיו להתיר כיוון שבזה"ז לא נוהג הגזירות, וגם אחר זאת כתב שלא מחה ביד המתירים כדי לא להרפות מצות ציצית. ואילו הווה סבירא כדעת הרי"ף לא היה צריך להגיע לזה שאין הגזירות נוהגות בימינווכן לשון שאינו מוחה, מורה שאינו מעיקר הדין. ונראה דכן מוכח ב'''תוספותיו''' (שבת כה, ב), שהעתיק בשתיקה כל דברי ר"ת, שהלכה כב"ש שכל הלובש טלית פשתן ומברך ברכתו לבטלה. ואילו היה חולק היה לו לפרש דעתו.<br />
ובאמת נחלקו הראשונים בדעת הרא"ש, וב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) כתב שהרא"ש החמיר לפטור פשטן אף מלבן. ו'''בספר האגור''' (סי' ח) נקט דהרא"ש התיר, וכ"כ '''רבינו ירוחם''', וכ"כ ב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב). וכן דעת ה'''טור''' (סי' ט) בשיטת אביו וז"ל, "רבינו שלמה ורב אלפס התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש". וכתב ה'''בית יוסף''' (סס"ט) דהטעם שכתב הטור בדעת אביו שהוא מתיר, לפי שראה שהיפך ליישב דברי הרי"ף ושכדאי הוא לסמוך עליו. אבל העיר עליו דמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי ר"ת, אלא שכדי לא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו אבל סברתו הוא לאסור כמו ר"ת, ע"כ. ומ"מ כתב הב"י בסוף דבריו דלמעשה הרא"ש שרי לברך.<br />
<br />
'''שיטת הספרי שסדין פטור מציצית מדדריש כסותך למעט סדין, ומח' ראשונים אם הווא לשיטת ב"ה או ב"ש'''<br />
<br />
והנה דרשינן ב'''ספרי''' (דברים פ' רלד) "כסותך פרט לסדין", והוא כדברי ב"ש שפטרו סדין מציצית, ומכאן לכאורה ראיה לר"ת שהלכה כב"ש. ובאמת '''בעל העיטור''' (ש"ב ח"א) הלך לשיטתו שהלכה כב"ש, וכתב דסמכינן אסתמא דספרי שסדין פטור מציצית. וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפסק כב"ש, מ"מ כתב דמה שאמרו בספרי, הוא אליבא דב"ש שפטרו סדין לגמרי מציצית אף מלבן. וה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) הביא מימרא זאת מהירושלמי, וכתב דאפשר שהוא מקור דברי ב"ש לפטור סדין מציצית. וכ"כ ב'''שיטה להר"ן''' (שבת כה, ב) שב"ש דרשינן סימוכין אבל בסדיןפוטרים מטעם שדרשינן בספרי כסותך פרט לסדין. אומנם ה'''רמב"ן''' בחידושיו (שבת כה, ב) דחה דבריהם, דהא מיעטו שם גם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין", ואי נימא שהוא כדברי ב"ש פרט לכר מאי היא. וע"כ פירש דהספרי הוא אליבא דב"ה, וכל דברים אלו כלי מיטה הם, ומשום כסות לילה ממעט להו, ואיצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום, קמ"ל כיוון שהם מיוחדים ללילה פטורים, וכדברי ב"ה היא סתומה, ע"כ. ועוד דחה ה'''מרדכי''' (הל' ציצית סי' תתקמא) דשאל לרבו והשיבו דהוא אסמכתא בעלמא.<br />
<br />
'''פסק הש"ע והרמ"א דיר"ש יחמיר לעשות בגד מצמר, וכשאין יכול לעשות ולברך על פשתן'''<br />
<br />
סוף דבר עיין ב'''בית יוסף''' (סי' ט ד"ה אע"פ) שהביא דברי הגמ' באריכות ומח' רש"י ור"ת ושאר ראשונים. ומלוא דברי הרי"ף, וכן דברי הרא"ש ודן בדעתו, והעלה מכל האמור, דירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית, וירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר. וכ"כ ב'''ש"ע''' (ט, ו) בזה"ל, "יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, ואע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק". וכתב ה'''רמ"א''', "ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן משיתבטל ממצות ציצית". וכן הסכמת המ'''שנה ברורה''' (ס"ק יז).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%AA%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA:%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA&diff=12123שיחת תבנית:ציצית2018-05-17T08:52:04Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף שיחת תבנית:ציצית לשם שיחה:ציצית</p>
<hr />
<div>#הפניה [[שיחה:ציצית]]</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12122שיחה:ציצית - בבגד מפשתן2018-05-17T08:52:04Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף שיחת תבנית:ציצית לשם שיחה:ציצית</p>
<hr />
<div>{{תבנית:ברוך בואך|realName=|name=מלאכי}}<br />
<br />
-- [[משתמש:א.א.|א.א.]] ([[שיחת משתמש:א.א.|שיחה]]) 00:41, 9 באפריל 2018 (IDT)</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12120ציצית - בבגד מפשתן2018-05-17T08:52:03Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף תבנית:ציצית לשם ציצית</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|בבלי=מנחות (מ, א) שבת (כה, ב)|רמב"ם=הלכות ציצית ג,ה|שלחן ערוך=או"ח ט, ו}}<br />
<br />
פטור בגד פשתן מציצית תכלת ואם אם חייב בציצית העשוי מפשתן <br />
<br />
תוכן עניינים<br />
מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם בגד פשתן חייב בציצית וטעם הגזירה<br />
מעשה ברבי יהודה בר אלעאי ותלמידיו שהחביאו כנפותיהם<br />
פירוש רש"י בסוגיא<br />
פירוש רבינו תם בסוגיא<br />
לדעת רש"י וסיעתו אם בית שמאי מחייבין בגד פשתן בציצית פשתן<br />
דעת הגאונים והראשונים שסוברים כרבינו תם<br />
דעת הראשונים שסוברים כרש"י<br />
שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא<br />
שיטת ספר היראים בסוגיא<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז בטלה הגזירה<br />
שיטת הספרי שבגד פשתן פטור מציצית<br />
פסק הש"ע והרמ"א<br />
<br />
יש להקדים דברי ה'''מאירי''' בשבת (כ, ב), שלשון סדין מונח על כל בגדי פשתן, אלא מפני שהוא בן ד' כנפים משא"כ רגילות בשאר בגדי פשתן שאדם רגיל להתכסות בו, תופש לשון סדין, ע"כ.<br />
<br />
מקור הדין מהגמרא<br />
<br />
גרסינן '''במנחות''' (מ, א), "תנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א"כ למה אסרוה, ותי', לפי שאין בקיאין בטעם שעשה דוחה ל"ת, ויסברו שכלאים מותרים תמיד. והק', א"ל רבא בר רב חנא לרבא, שעשרה אנשים יטילו ציציות צמר בבגדיהם של פשתן ויצאו לשוק, ויתפרסם שדוקא ציצית מותר בכלאים, ותי', כ"ש שיתמהו שאנשים הגונים כאלו לובשים כלאים. והק', שידרשו בשבת ברבים בביהכנ"ס את היתר ציצית בכלאים, ותי', גזירה משום קלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו מן חלזון, ואי נתיר תכלת בסדין יטיל צמר צבוע בקלא אילן והווי כלאים שלא במקום מצוה. והק' שלא יהא קלא אילן אלא כצמר לבן, דאמרי' לעיל (לח, ב) שאם אין לו תכלת מטיל לבן, ותי', דכיוון שאפשר במינו לא, והיינו דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן ומש"ה לא מטילים לבן דצמר בסדין של פשתן. והק' שיבדקו את כל צובעי הצמר או מוכרי התכלת שלא יטילו קלא אילן, ותי', גזירה משום טעימה, שאם יצריכו לכל הקונים לבדוק יורות הצבע, יניחו חומר הבדיקה בתוך סיר הצבע ויפסלו את כל הסיר. והק', שיכתבו חכמים וישלחו לכל העולם הלכות טעימה היאך בודקים בלי להפסיד, ותי', שהאיגרות לא חשובות לאנשים ויעברו עליהם. והק' רבא הרי אפילו חמץ בפסח ויוה"כ שהם בכרת, היו סומכים על איגרות ששלחו שמעברים את השנה, וכ"ש בציצית שהוא עשה בעלמא שאפשר לסמוך על איגרות. אלא אמר רבא וכן במערבא משום דרבי זירא, שהטעם שסדין פטור מציצית, דחיישינן שמא יקרע סדינו בתטך שלוש אצבעות לשפת הכנף, ויתפרנו בחוטי פשתן, ויניח סוף החוטין התלויין שם ואח"כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שניים של לבן עמהם, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, ולכן לא מועיל לצרף את חוטי הפשתן מהתפירה, דלא עשאם מתחילה לשם ציצית, ונמצאת ציצית פסולה והווי כלאים שלא במקום מצוה. והביאה הגמ' שרבי זירא התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרע ואח"כ יקרע והוו תולמ"ה, והיינו כדאמר לעיל. וטעם נוסף אמר רבי זירא שאין מטילים ציצית בסדין, גזירה משום כסות לילה, דהיינו שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה, ע"כ.<br />
ועוד איתא '''בשבת''' (כה, ב), "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי וכו', ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה הלל מחייבין והלכה כדברי ב"ה, ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה".<br />
ובסיכום נחלקו ב"ה וב"ש בחיוב סדין בציצית, וב"ה מחייבים וב"ש פוטרים, והלכה נפסקה כב"ה, אלא שמ"מ גזרו חכמים על סדין. והקשה ותירץ הש"ס בטעם הדבר, ומסקנא דמילתא דגזרו, או שמא יקרע סדינו, או משום כסות לילה.<br />
<br />
פי' רש"י בסוגיא שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה והגזירה רק על התכלת<br />
<br />
אלא שנחלקו הראשונים ובראשם רש"י ור"ת, בביאור הסוגיא לאורכה ולרוחבה במה פליגי ב"ה וב"ש, וכפי שכתב '''המאירי''' (שבת כה, ב) שנתבלבלו בה המפרשים.<br />
דהנה '''רש"י''' (ד"ה ב"ש פוטרין) פירש בביאור יסוד מחלוקתם, דבית הלל דרשינןסמוכין של היתר כלאים בציצית וכדאמרינן '''ביבמות''' (ד, א) אתי עשה ודחי לא תעשה דכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". ולכן ב"ה מחייבין סדין בציצית דשרי כלאים בציצית. אבל ב"ש לא דורשים הסימוכין דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ לשיטתם כלאים אסור בציצית.<br />
והוסיף רש"י דמה שנקט הש"ס לשון פטור וחיוב ולא לשון אוסרין ומתירין, משום דציצית הוא חובת הבגד ואפילו אם לא לובשה חייב הבגד בציצית, ולשון אוסר ומתיר קאי על האדם, וע"כ שנו לשון פטור וחיוב שהוא קאי על הבגד. ועוד שגם איסור והיתר תליא בפטור וחיוב, דכיוון שלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר על ל"ת של כלאים, ולב"ה שמחייבים בציצית אין משום כלאים ומותר ללובשן.<br />
ולפי דרכו פירש (ד"ה לפי) דהגזירה על סדין הוא לשיטת ב"ה, דהא לב"ש מדאורייתא אסור ללבוש סדין מצוייץ בכלאים. והא דאמר ר"א ב"ר צדוק שכל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, היינו דפליג על ב"ה וסבירא שהלובש כלאים בציצית מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש. והקשה עליו רבי, דכיוון שהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו לומר שהוא כלאים, הרי כלאים מותר בציצית. ותירצו דלב"ה גזרו או שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה. [ואף שפי' בעוד דרך עיין לקמן בתוס' שאינו לשיטתו] ובדרך זו פירש גם הגמ' ב'''שבת''' (כה, ב ד"ה ואינהו) גבי ר"י בר אלעאי, דמה שהסתירו תלמידיו את ציציותיהם, שהיו סבורים דאף שהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזרו בהו משום כסות לילה, דלב"ש עובר על ל"ת דאורייתא של כלאים.<br />
ועפ"י מה שפירש הסוגיא דהלכתא כב"ה ואליבא דשיטתם גזרו רבנן, כתב ב'''ספר הפרדס''' (סי' לו) דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל במינו חייב, דאמאי לגזור בו אחר שאפילו לובשו בלילה שאינו זמן ציצית לא עובר על איסור דכלאים, וכהא דתלמידי ריבא"ע שסברו דגם אליבא דב"ה גזרו משום כסות לילה ולכן לא הטילו תכלת שהוא כלאים, אבל ציצית במינו לבשו דלא גזור בהו רבנן. וכן הא דאיתא ב'''מנחות''' (מא, א) שהמלאך אמר לרב קטינא אם תלבש סדין בקיץ שהוא פטור מציצית כיוון שהוא כסות לילה וסרבל בחורף שגם פטור דאין בו ד' כנפות ציצית של תכלת מה תהא עליה. לא בא להוכיחו אמאי לא לובש כלל ציצית, דהא גם לב"ש במינו חייב, אלא למצוה מן המובחר קאמר ליה שילבש גם תכלת.<br />
ובסיכום דעת '''רש"י''', יסוד המחלוקת, שב"ה דרשינןסמוכין ודוחה עשה דציצית ל"ת דכלאים ולכן סדין חייב בציצית. וב"ש לא דרשינן סמוכין ולכן סדין פטור דלא דחי עשה דציצית ל"ת דכלאים. ונקט הש"ס לשון פטור וחיוב כיוון שהוא חובה על הבגד ועוד שגם בזה תלוי איסור והיתר. וכל הגזירה היא לשיטת ב"ה, ורק על כלאים, אך במינו שרי.<br />
ולכן למעשה לב"ש בגד פשתן פטור מדאורייתא מציצית עכ"פ בכלאים, וכן בטלית של צמר אסור לעשות לשיטתם לבן של פשתן והתכלת של צמר. וכן לב"ה אין לעשות כלאים בציצית משום הגזירה, אומנם מותר להטיל בבגד של פשתן רק לבן מפשתן, דבמינו לא גזרו.<br />
<br />
פי' ר"ת בסוגיא שגם ב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כדבריהם<br />
<br />
'''והתוספות''' בשבת (כה, ב ד"ה סדין) הביאו דברי רש"י והערימו חבילת קושיות על רש"י, חדא '''דבמנחות''' (מא, א) מהדר הש"ס לרבות דציצית חובת טלית הוא, ולפי רש"י מדוע לא הוכיחה הגמ' מלשון הברייתא בסוגיין, דמכך שלא כתבה "ב"ש אוסרין" אלא "פוטרין" משמע שאפילו אם אין לובש את הטלית חייב להטיל בה ציצית, דלשון איסור שייך רק כשלובש הציצית, ואילו לשיטתם הבגד חייב אף כשאין לובשו. ועוד שב'''הלכות גדולות''' (סימן כז) פסק שציצית חובת גברא היא, ולפי רש"י משמע מהברייתא שציצית חובת הבגד היא. ועוד דאמרי' ב'''יבמות''' (ד, ב) דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה שהוא ספר דברים דריש והא פרשת ציצית וכלאים נאמר במשנה תורה ואיך יתכן לומר שב"ש לא דרשינן סימוכין. ועוד ד'''רב עמרם גאון''' פוסק כב"ש בששה דברים ואחד מהם הוא בסוגיין שהלכה כב"ש דפטרי סדין מציצית. ועוד דלפי רש"י היה צריך לכתוב שב"ש פוטרים כלאים מציצית ולא סדין, דהא לא פטרו אלא מכלאים אבל להטיל במינו שפיר דמי.<br />
ולכך פרס '''רבינו תם''' שיטה אחריתא בסוגיין, דכ"ע דרשינן סימוכין, וב"ש שפוטרין סדין בציצית, הוא מדרבנן גזירה שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה, ופוטרים אפילו ממינו שלא יטיל אפילו חוטי לבן של פשתן, מדקתני "סדין בציצית" ולא קתני "סדין בתכלת" דמשמע שבמינו שרי. וב"ה מחייבין אפילו תכלת שהוא כלאים דלית להו הנהו גזירות דב"ש. ולפי דרכם פירשו ב'''מנחות''' (ד"ה אמר) [וכן פירש '''רש"י''' בלישנא אחרינא (ד"ה לפי)] דמה שאמר ר"א ב"ר צדוק כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, לא בא לחלוק על ב"ה, ואח"כ רבי אמר שהלכה כב"ה. אלא בא להעיר על ב"ש היאך גזרתם על סדין שפטור לגמרי מציצית, הרי כל המטיל אינו עובר באיסור אלא הוא מהמתמיהין, שתמהין עליו בני אדם שאינם יודעים שמותר אבל איסורא ליכא ומותר להטיל בסדין כלאים. והוסיפו התוס' דפירוש זה אינו יתכן לדעת רש"י, שהרי לשיטתו ב"ש פוטרים סדין מדאורייתא ולא שייכא שיאמר, שיקשה על כך ר"א ב"ר צדוק שהוא מותר אלא שהוא תמוה, דהא לשיטתו הטעם שאסרו ב"ש כיוון דלא דרשי סימוכין. ורק אי נימא שב"ש אסרו משום גזירה שייכא שיקשה ר"א ב"ר צדוק דאינו אסור משום גזירה, אלא שרי ורק שתמוה. <br />
וסיים ה'''תוספות''' שהלכתא כבית שמאי ואסור להטיל ציצית בבגד פשתן אפילו מין במינו, ותלמידיו של ר"י בר אלעאי לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש שפוטרים לגמרי בגד פשתן. ולרב קטינא לא היה ציצית כלל. וכן אומר ר"ת, דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו דכב"ש קיי"ל דפטרי, והמברך, מברך ברכה לבטלה.<br />
<br />
למ"ד שב"ש לא דרשינן סימוכין אי מחייבים עכ"פ מין במינו<br />
<br />
ויש לעיין לשיטת '''רש"י''' וסיעתו דב"ש לא דרשי סימוכין ופטרו סדין של פשתן מדאורייתא, אם הוא רק בכלאים אבל לבן של פשתן יוכל להטיל או שמא פטרו בגד של פשתן לגמרי מציצית. ד'''תוספות''' לעיל הקשו דלרש"י ב"ש יחייבו בגד פשתן במינו דהא לית ביה כלאים. ועיין '''ברש"י''' שיישב, דהטעם שנקט סדין בציצית ולא כלאים בציצית, משום דפסיקא לה מילתא שבפשתן אין בו ציצית בלא כלאים, שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת צמר הוא, ואף אם הלבן יעשה גם מצמר הרי הבגד מפשתן והוי כלאים, ע"כ. ועכ"פ מצינו דבאמת רש"י סבירא שב"ש מחייבים בבגד פשתן מין במינו, וכמ"ש ה'''שיטה מקובצת''' (מנחות מ, ב ד"ה סדין) בשם '''תוספות חיצוניות''', שפירש '''רש"י''' בתשובה דאע"ג דב"ש פוטרין סדין בציצית, היינו דוקא תכלת דהוי כלאים, אבל מינו מיהו צריך למשדי ביה, ע"כ. וכן הביא '''הריטב"א''' (שבת כה,ב) שכ"כ רש"י בתשובה.<br />
אבל ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפירש הסוגיא כשיטת רש"י שב"ש פוטרים מטעם דלא דרשי סימוכין, מ"מ כתב דלא פטרו רק בתכלת שהוא בכלאים אלא אף לבן במינו ונסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי, שהרי עיקר הציצית בתכלת, ואם בטל תכלת בטל לבן, ואע"פ שאין תכלת מעכב את הלבן, מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית. וכ"כ ה'''רמב"ן''' במלחמות (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) וכ"כ ה'''ריטב"א''' באי נמי.<br />
<br />
דעת הגאונים והראשונים דסבירא כר"ת שב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כוותם<br />
<br />
ובאמת מחלוקת רש"י ור"ת, נחלקו בה הגאונים והראשונים מערכה לקראת מערכה. וב'''סדר רב עמרם גאון''' (ק"ש וברכותיה) כתב כר"ת, דאע"ג דקתני הלכה כב"ה, אהדרוה כב"ש, וזה אחד מששה דברים שהלכה כב"ש ולא כב"ה ואף שלא נחית למח' אם ב"ש דרשי' סימוכין, מ"מ ביאר בדבריו ה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) דסבירא דב"ש דרשינן סימוכין, דהיאך אפשר לפסוק כמאן דלא דריש סימוכין, וכן פירש בדבריו ב'''תוספותיו ר"י הזקן''' (שבת כה, ב). וכן מבואר ב'''רבינו גרשום''' (מנחות מ, א ד"ה א"ר אלעזר) שהלכה כב"ש, שפירש הסוגיא כתוספות, שב"ש הם שאסרו משום גזירה ולא ב"ה. וכן האריך להשיג על רש"י ב'''תוספות ר"י הזקן''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ש ובגד פשתן פטור לגמרי, ושכן '''רבינו נתן''' ו'''רבינו שמואל''' וב'''תשובות בשר על גבי גחלים''', כולם אוסרים פשתים בפשתים, ע"כ. ו'''רבינו זרחיה הלוי''' במאור הגדול (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) גם כתב שהלכה כדברי ב"ש, והשיג על ה'''רי"ף''' (לקמן) בסכינא חריפא שכל הגאונים שהיו מן העולם כולם אסרו להטיל ציצית של פשתן בטלית של פשתן ולא היה אדם שחלק בדבר עד שבא הרי"ף והתירו לעצמו והורה לאחרים לעשות כן וכבר השיב עליו '''רבי יצחק ב"ר ברוך''' ושבר כל דבריו והדעת מכריע כדבריו. והוסיף דאע"ג דתניא שהלכה כב"ה, אין למדין הלכה מפי משנה וברייתא. והגזירה גם על הלבן, ואף שעיקר האיסור משום חוטי תכלת, מ"מ כיוון שמצות תכלת ולבן תלויות זו בזו, אפילו למ"ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסר לבן עימה, שאין להפריש בניהם שיהא סדין חייב בלבן ואסור בתכלת, שדבר זה רחוק מאוד ואין הדעת סובלתו, ע"כ. ו'''בעל העיטור''' (הל' ציצית ש"ב ח"א) גם האריך בסוגיין לבאר שיטת הגמרא שעקרי רבנן לבגד פשתן בציצית לגמרי אף בלבן, דמה שאמרי' אין תכלת מעכב את הלבן, היינו דוקא צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת, אבל בפשתן ליכא למימר הכי וכיוון שפטור מתכלת פטור מלבן, וכן הביא תשובות הגאונים, '''רב האי גאון''' ואביו ו'''רב יעקב גאון''' ו'''מר רב אבימי''' ו'''תשובת רב עמרם''' וכל הגאונים מאחריהם שכולהו סבירי שאין להטיל ציצית בפשתן כלל אף במינו, ועיין שם שאר תשובות הגאונים וראשונים שהביא, וע"כ מסיק שלענין הלכה דעת הגאונים ראשונים ואחרונים וכל רבותי שווין בדבר דכל שיש בו פשתן אסור. וה'''רי"ף''' (לקמן) שהתיר פשתן במינו יחידאה הוא, ואע"פ שאין משיבין אחר הארי הרי כמה אריות לפניו ולפני פניו וקמאי וקמאי דקמאי אסרו ליתן כלל בבגד של פשתן, והילכך לא רמינן בטלית דאיכא פשתן כלל ואזלינן בתר מנהגא דקמאי כדאמרינן פוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועיין ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שהביא גם תשובות הגאונים שאסרו לגמרי. וכ"כ ה'''נימוקי יוסף''' בחידושיו לשבת (כה, ב) ובהלכות ציצית (יג, ב מדפה"ר) כדעת ר"ת, ושכ"כ רב האי גאון בשם אביו וכ"כ הגאונים הראשונים, וכ"כ ב'''ספר האגודה''' (שבת כה, ב) ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שסלל דרכו בסוגיא כפירוש רש"י והאריך ליישב דבריו, ומ"מ סיים דר"ת ורוב הגאונים הסכימו דכיוון דסדין אסור בתכלת בלבן נמי גזרו, וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר, ע"כ. וכן תפס ה'''סמ"ג''' (עשין כו) עיקר כדעת רב עמרם גאון. וכן העיד ה'''אורחות חיים''' (הל' ציצית סי' ב) שרב האי גאון השיב שהמברך עליהם עובר משום לא תישא וחייב מלקות ושכן מצא בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה אחד מהם לישראל מעולם למירמי חוטי דכיתנא. וכ"כ ב'''שו"ת מהר"ם מרוטנבורג''' (בהוצ' מכון י-ם דפוס לבוב סי' רנב) שמוחזק הוא מפי קבלת רבותיו שאין להתעטף בסדין וזה אחד מו' דברים שהלכה כב"ש. וכ"ה ב'''תשב"ץ קטן''' (סי' רסה), וכ"כ '''רבינו פרץ''' בהגהותיו לתשב"ץ קטן, שהלכה כב"ש דסתם תלמודא כוותיה. וכ"כ ה'''סמ"ק''' (מצוה לא) שטלית של פשתן פטור אפילו במינו,וכ"כ ב'''ספר הנייר''' (סי' לה) בשם ר"ת. וכן העיד בה'''לכות מהר"ש''' (הל' ציצית אות ז) על '''רבינו שמחה''' שהיה חושש משום פשתן, ועל '''רבינו יצחק''' שהיה אוסר לגמרי. וכן החמיר בזה תלמידו ה'''מהרי"ל''' בתשובות החדשות (סי' ה אות ב) ושכן המנהג בארצות אשכנז כדעת ר"ת. וכ"כ תלמידו '''המהר"ז בינגא''' (קיצור הל' ציצית אות ד) שהלכה כב"ש דסדין שהוא פשתן פטור מציצית. וכן מבואר ב'''לקט יושר''' לבעל תרומת הדשן (הל' ציצית אות ח) שלא היה מסכים לטלית של פשתן, עיי"ש. וכן השיב ה'''מהרי"ק''' בתשובה (שורש קמז) לאחד אשר סבר דאף שפטרו גם מלבן מ"מ אינו איסור וכמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, וענה לו בחריפות שדבריו הבל המה דלא דמי כאן דאיכא למיגזר משום כסות לילה לשאר פיטורין דאינו איסור, ובודאי שהוא אסור להטיל אף פשתן, עיי"ש. וכן משמע ב'''ספר האגור''' (סי' ח, ט) שמצדד להחמיר.<br />
<br />
דעת הראשונים דסבירא כרש"י שהלכה כב"ה וגזרו רק על התכלת וב"ש לא דרשי' סימוכין<br />
<br />
אבל ה'''רי"ף''' בהלכות ציצית (יג, ב) האריך להוכיח שחוטי פשתן פוטרים בשל פשתן, והגזירה לא היתה אלא על התכלת, דהוא גם מקרי ציצית, דהא אמרי' סדין בציצית ב"ש פוטרים וכו' וקאמר ר"א והלא כל המטיל תכלת בסדין וכו', וש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קאי, והמלאך שהוכיח לרב קטינא היה על התכלת, ולכן סיים דלבן דפשתים בפשתים עדיף דליכא ביה ספיקא וחיובא דאורייתא הוא, ע"כ. וחיזק דבריו ה'''רמב"ן''' במלחמת ה' (יג, ב מדפה"ר) ובחידושיו לשבת (כה, ב), שנכונים וברורים הם לענין פסק וגם לענין פירוש השמועה ודחה דברי בעל המאור באריכות, דמה שאמר שאין למדין הלכה מפי משנה שיבוש הוא, שאין דברי ריבא"ע לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד. ופירש סוגיא דר"י בר אלעאי כדעת רש"י, דמה שהיו תלמידיו מחביאין כנפי כסותן, לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת. ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש אבל שניתי לכם שהלכה כב"ה, ואינהו סבור דאף שאין הלכה כב"ש דפטרי מדאורייתא אלא הלכה כב"ה, מיהו יש לגזור משום כסות לילה. והביא קושיית תוס' דגם מי שבעלמא לא דריש סימוכין במשנה תורה דריש, ויישב, דבאמת גם ב"ש דרשי סימוכין אלא שדורשים בהיפך, דנסמכו בשביל להזהיר על כלאים בציצית, שלא תאמר יבוא עשה וידחה לא תעשה. וסיים שכן דעת רבינו הגדול לחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת, ושכן דעת רש"י, וכל הפורש ממנו כפורש מחיים ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל, ע"כ. ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שיישב עוד דלא הוו"ל מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן כדאמרינן '''ביבמות''' (ד, ב).<br />
<br />
וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) פירש באריכות הסוגיא כשיטת רש"י שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין, והלכה כב"ה שמחייבים בדין בציצית אלא שגזרו רבנן משום כסות לילה, ותלמידי ריבא"ע, וכן רב קטינא דמלאכא, היו מצייצים בלבן. ומה שר"א ב"ר צדוק אמר שהמטיל תכלת בירושלים מן המתמיהין, פירש, דדייק למימר תכלת ולא ציצית גרידא שהוא גם לבן, כלומר דכיוון שהלכה כב"ה, תמה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת, ולא היה מרגיש דהוא מפני גזירת חכמים, ורבי ששאל א"כ למה אסרוהו, חיזק דבריו, דאף אם תשיב שהמטיל הוא מהמתמיהין מפני גזירת חכמים, היא גופא יש לשאול למה חכמים גזרו, ופירשו לפי שאין בקיאין וכו', וכמבואר לעיל. וכן יישב קושיית תוס' שבמשנה תורה כ"ע דרשינן סימוכין, כתירוץ הרמב"ן, דבאמת אף ב"ש סוברים שסמכן, אלא שהוא בא להזהיר שלא לטעות שבא עשה לדחות ל"ת. ועכ"פ כתב דראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואם מצד שאמרו בברייתא שהלכה כב"ה, ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד כמבואר ב'''נידה''' (ז, ב), מ"מ כיוון שראינו שריבא"ע חיזק הדברים לתלמידיו, נראה שלמדין ממנה. וסיים, שזוהי דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן. וכן פירש '''רבינו פרחיה''' (שבת כה, ב) כשיטת רש"י, שהלכה כב"ה אלא שגזרו חכמים ותלמידי ריבא"ע לבשו בגד של פשתן במינו. וכן ביארו בשרידים מ'''פירושי הראשונים מהגניזה הקהירית''' (שבת כה, ב). וכן ה'''מרדכי''' (הלק"ט סי' תתקמא) כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק כפירוש רבינו תם, דמנ"ל לבדות הך גזירה מליבנו מינו אטו שאינו מינו, ועוד שרוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו, עיי"ש מה שפירש. וכ"כ ה'''רמב"ם''' (ציצית ג, ה) שכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה. וכ"ד רבינו אברהם מנרבונא ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שבגד פשתן חייב בציצית של פשתן דליכא למגזר מידי וכן עמא דבר באתרן, עיי"ש. והאריך בזה גם ה'''ראבי"ה''' (סי' אלף קנב) בביאור הסוגיא ושיטות הגאונים, והעלה דנ"ל כוותיה הרי"ף ושכן פירש הגאון, עיי"ש.וכן העלה ראב"ן הירחי ב'''ספר המנהיג''' (הל' ציצית) שהפוסל לבן של פשתן בטלית של פשתן טועה, שאין פשתן חלוק מצמר לכל דבר חוץ מלענין תכלת, והעיד שכן מנהג ספרד ופרובינצא. וב'''ספר החינוך''' (מצוה שפו) גם האריך בביאור הסוגיא דהלכה כב"ה אלא שגזרו על התכלת, אבל חוטים לבנים מפשתן אפשר לעשותם. ו'''רבינו ירוחם''' (נתי"ט ח"ג קסט ע"ג) גם הביא מח' הראשונים וכתב שעל הרי"ף אנו סומכים שהוא מותר להטיל של פשתן. וכ"כ ה'''טור''' (סי' ט) דאע"פ שהגאונים ור"ת אסרו, רש"י והרי"ף התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש, ע"כ. וכתב בספר '''כפתור ופרח''' (פרק ס), לעשות טלית פשתן וציציותיו פשתן לרוב הגאונים מותר, והביא מספר כתוב ושם ל'''ראב"ד''' (לפנינו ליתא קטע זה) שמימי עולם נהגו בטלית של שליח ציבור של פשתן, עד שבאו היהירים ונוהגין עצמן להיות פרושים לעשות להם שם בפני עצמן בשל צמר, וסיים הראב"ד שאפשר כי יותר טוב פשתן משל צמר. והוסיף הכפתור ופרח שכ"כ '''רבינו חננאל''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ה, ונראה בכוונתו דאף שלא התייחס ר"ח לגזירה אם היא גם במינו, מ"מ ביאר הכו"פ דכיוון שהלכה כב"ה פשיטא דהגזירה על התכלת ולא על לבן של פשתן. וע"כ מסיק דכדאי הם אלו הגאונים לסמוך עליהם, וא"כ טלית פשתן בחוטי פשתן אין זה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, אלא שמברכים עליו ומתעטפין בו וכן עמא דבר, ע"כ. ולפי מה שהביא דעת ר"ח, נראה לומר שכן דעת '''רב ניסים גאון''' בשבת (כה, ב) שגם כתב שהלכה כב"ה. וב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב) גם האריך לבאר שיטת הגמרא ומעשה רב קטינא ומלאכא שהיה לו עכ"פ לבן, וסיים שיש לנו עמוד חזק וגדול להשען עליו דהיינו הרא"ש והטור בנו ורש"י והרי"ף דהתירו, ואם היה הרי"ף מתיר לבדו לא היינו הולכים אחריו דהא ר"י בעל התוספות היה עם שאר רבותינו בעלי התוס' אחרונים יותר מהרי"ף, והיכא דלא ראו בדבריו טעם חולקין עליו, וכיוון דהכא חולקין עליו אין ללכת אחריו, מ"מ כיוון דאיכא רבים עימו עבדינן כוותיהו ועליהם סמכינן שלא להרפות ביד העם ממצות ציצית, ע"כ. ועיין ב'''חידושי הר"ן''' (שבת כה, ב) שביאר השיטות אך לא הכריע.<br />
<br />
דעת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא שב"ש לא דרשי' סימוכין והלכה כב"ה אלא שהגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטור לגמרי<br />
<br />
ושיטה שלישית נוספת בסוגיא היא דעת '''רב נטרונאי גאון''' והובאה בחמדה גנוזה (סי' א) ובתשובות רב נטרונאי בהוצ' מכון אופק (סי' ב, ג) ובתשובות הגאונים החדשות (בהוצ' מכון אופק סי' קמ), ויש שהביאוה בשם '''רב פלטוי גאון''' (חמדה גנוזה שם, '''ספר האגור''' סי' ח).<br />
דמחד פירש בסוגיא כשיטת רש"י שנחלקו אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה שמחייבים אלא דגזרו משום כסות לילה, ומאידך האריך להוכיח שהגזירה באה לפטור לגמרי בגד מפשתן גם במינו ולא רק מכלאים, ועיקר ראייתו מהמלאך שאמר לרב קטינא ציצית מה תהא עליה ופירש דלא היה לו כלל ציצית, דאי לבש ציצית דפשתן במינו, לא היה לו לומר ציצית מה תהא עליה. וכן פירש בתלמידי ריבא"ע דלא היה להם כלל ציצית, וסיים שכן הלכה. והחזיק בדבריו בכל כוחו '''רבינו ברוך ב"ר אלבאליה''' מגדולי תלמידי הרי"ף בתשובה (תשובות הגאונים החדשות סי' קמא) וחלק על רבו בתוקף, דאף שהלכה כב"ה מ"מ הגזירה באה לפטור בגד פשתן לגמרי אף מינו בלבן. וראה שם מה שפירש כל מהלך הסוגיא לשיטתו והוכיח כן בשלל ראיות, וסיים דאילו מצאנו קצת הגאונים מסכימים לדעת הרי"ף להטיל חוטי פשתן בטלית פשתן לא היה נכון שנניח המין שבו מצות ציצית לדעת הכל ונקבע דבר שחלקו בו, וכ"ש שלא נמצא אחד מן הגאונים וזולתם מי שהתיר זה, ע"כ. וכן סלל בדרך זו הסוגיא '''רבינו ישעיה מטראני''' בתשובותיו (סי' סא) דהלכה כב"ה אך גזרו רבנן משום כסות לילה, וכיוון שגזרו אסרוהו מכל וכל ואפילו להטיל בו לבן, שאם יחייבוהו חכמים בלבן יבואו עמי הארץ ויטילו בו תכלת, ואי אמרת להו להטיל לבן בלא תכלת לא ציית להו, הילכך אסרו חכמים בסדין בציצית ואפילו בלבן, וסיים שמצא שכ"כ רב נטרונאי גאון, ע"כ. וכן נראה דעת רבינו זכריה ב'''ספר הנר''' (שבת כה, ב) דמחד כתב שהלכה כב"ה אלא שגזרינן, ובתלמידי ריבא"ע כתב שכסותיהם לא היו מצוייצין, ומבואר שפירש שהגזירה היתה גם על הלבן. וכן מבואר ב'''פסיקתא זוטרתא''' (פרשת שלח) שכתב שהלכה כב"ה אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית משום כסות לילה. וכן מצאתי שכ"כ '''רב עמרם גאון''' בתשובה (הלכות פסוקות מן הגאונים סי' ע) דהלכה כב"ה אלא שגזרו משום כסות לילה, דכל שיש בו פשתן וכ"ש סדין של פשתן לבדו אסור ואין מטילין לו ציצית [וצ"ע בתשובה זו, דהא בסדר ר"ע איתא שהלכה כב"ש, ומ"מ לדינא נקט אותו הדבר].<br />
<br />
דעת היראים בסוגיא שב"ש דרשי' סימוכין והלכה כוותם והגזירה רק על התכלת ובגד פשתן במינו חייב<br />
<br />
ושיטה רביעית בסוגיא כתב ב'''ספר היראים''' (סי' תא), דמחד פירש כרבינו תם שגם ב"ש דרשינן סימוכין ומדאורייתא בגד פשתן חייב בציצית, והלכה כב"ש אלא שגזרו משום כסות לילה. אומנם מאידך פירש הגזירה כרש"י גם אליבא לב"ש, דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל גם פשתן חייב בלבן במינו. וע"כ פירש דמה שהתיר רבי זירא ציציותיו מסדינו היינו של תכלת אבל של לבן השאיר דלא גזרו בהם. והביא ב'''תועפות ראם''' על היראים (אות כא) שכן פירש בסוגיא ה'''ראב"ד''' במסכת עדויות (ד, י). ועיין שם שכן פסק דקיי"ל כב"ש בהא. וראה עוד לעיל בכפתור ופרח שהביא בשם הראב"ד שכך פסק דשל פשתן חייב במינו.ושו"ר שכן פירש בסוגיא ה'''רמב"ם''' בפירוש המשניות (עדיות ד, י), שב"ש פוטרים סדין בציצית מטעם שלמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה, וב"ה לא גזרי לכסות לילה, ע"כ. וא"כ הרי שפירש דגם ב"ש דרשינן סימוכין אלא שפטרו מטעם גזירה. וב'''יד החזקה''' (ציצית ג, ה) פסק שעכ"פ הפשתן חייב במינו, ומבואר דפירש שהגזירה היתה רק על הלבן.<br />
<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז דליכא תכלת בטלה גזירה ואף לר"ת מותר להטיל בפשתן מינו<br />
<br />
והנה אף שרבינו תם כתב דלב"ש הגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטורה לגמרי, מ"מ כתב הרא"ש בתשובה (כלל סי' ח) דאף לפי ר"ת אין לאוסרו בזמןהזה, דעיקר טעם האיסור הוא שמא יטיל בו תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה או יקרע סדינו הו"ל כלאים שלא במקום מצוה, אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל, ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיוון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, ובנ"ד אין כאן תקנה, אלא ב"ש אוסרין משום גזירה, וכיוון שעכשיו לא שייך הגזירה שרי ממילא, ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ח) דיש להקל בההיא גזירה דהאידנא אין התכלת מצוי. ולפ"ז י"ל שכן יסברו רב נטרונאי גאון וסיעתו שכתבו דהלכה כב"ה אלא שגזרו גם על הלבן. דכיוון שאין התכלת מצוי לא שייכא הגזירה. ומיהו ב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) העיר על המהר"ח או"ז, דיתר רבותינו רב עמרם ר"ת והנגררים אחריהם החמירו אף בזה"ז דליתא תכלת וסבירא דלא בטלה הגזירה, וטעמם, דשמא יחזור הדבר לקילקולו שיהא התכלת מצוי, וכ"ש לפי מש"כ ה'''סמ"ג''' (עשין כו) דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנים, ובקל היה לעשות תכלת, ע"כ.<br />
<br />
ביאור שיטת הרא"ש דבפירוש הסוגיא סבירא כר"ת ומ"מ להלכה פוסק דשרי לברך<br />
<br />
וצ"ע בדעת הרא"ש אי סבירא כרש"י או כר"ת, דהנה בפסקיו (הל' ציצית סי' יז) גם הביא דעת ר"ת וכן דברי הרי"ף במלואם ומסקנתו שמותר להטיל פשתן. ותמה על הגאונים שהביא הרי"ף דסבירי שחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאוריתא, דקשה דהא נאמר בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך. והביא דברי בעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) דמה שאמרו שהתכלת לא מעכב את הלבן זהו דוקא בצמר שאם אין לו צבוע מטיל לבן, אבל בפשתן שאין עושין ממנו תכלת ליכא למימר הכי, והלכך פשתן לא פוטר בטלית כלל, ע"כ. ודחה דבריו הרא"ש דהוא פירוש זר, ודבר פשוט הוא שמדאורייתא מותר להטיל פשתן בפשתן. ועוד כתב דנראה שהרי"ף בפירוש הסוגיא סובר כר"ת דב"ש דרשינן סימוכין אלא שגזרו, אך סובר שהגזירה היתה רק על התכלת אבל במינו מחייב, והיינו כשיטה הרביעית בסוגיא. ודייק זה דסדין שפטרו היינו דוקא תכלת, מהא דאמרי' כל המטיל תכלת בירושלים וכו', ולא אמרי' ככלל "המטיל בסדין" ומשום שעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית. ור"ת היה קשה לו לישנא דפוטרין שמשמעו לגמרי גם בלבן דאם היה רק בתכלת הוו"ל למימר לשון אוסרין, ועיי"ש מה שיישב לדעת הרי"ף. וסיים דכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו, ואפילו לר"ת גזירה רחוקה היא שגזרו במינו משום תכלת, ותכלת גופיה גם הוא משום גזירה. ובפרט בזה"ז דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחה באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם, ע"כ. וב'''שו"ת הרא"ש''' (כלל ב סימן ח) גם התיר כיו"ב מטעמים הנ"ל, שראה בספרד כולם לובשים טלית של פשתן, ואם יאסור להם יבטל מהם מצות ציצית, כי אין בנמצא שם טליתות של צמר, והנח להם להם שנתלים באילן גבוה הרי"ף שמתירו, ועוד שגם לר"ת אין לאוסרו בזה"ז כיוון שבטלה הגזירה דליכא תכלת, ע"כ. ומבואר מדבריו דבעיקר הסוגיא סבירא כדעת ר"ת דהא טעמיו להתיר כיוון שבזה"ז לא נוהג הגזירות, וגם אחר זאת כתב שלא מחה ביד המתירים כדי לא להרפות מצות ציצית. ואילו הווה סבירא כדעת הרי"ף לא היה צריך להגיע לזה שאין הגזירות נוהגות בימינווכן לשון שאינו מוחה, מורה שאינו מעיקר הדין. ונראה דכן מוכח ב'''תוספותיו''' (שבת כה, ב), שהעתיק בשתיקה כל דברי ר"ת, שהלכה כב"ש שכל הלובש טלית פשתן ומברך ברכתו לבטלה. ואילו היה חולק היה לו לפרש דעתו.<br />
ובאמת נחלקו הראשונים בדעת הרא"ש, וב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) כתב שהרא"ש החמיר לפטור פשטן אף מלבן. ו'''בספר האגור''' (סי' ח) נקט דהרא"ש התיר, וכ"כ '''רבינו ירוחם''', וכ"כ ב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב). וכן דעת ה'''טור''' (סי' ט) בשיטת אביו וז"ל, "רבינו שלמה ורב אלפס התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש". וכתב ה'''בית יוסף''' (סס"ט) דהטעם שכתב הטור בדעת אביו שהוא מתיר, לפי שראה שהיפך ליישב דברי הרי"ף ושכדאי הוא לסמוך עליו. אבל העיר עליו דמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי ר"ת, אלא שכדי לא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו אבל סברתו הוא לאסור כמו ר"ת, ע"כ. ומ"מ כתב הב"י בסוף דבריו דלמעשה הרא"ש שרי לברך.<br />
<br />
שיטת הספרי שסדין פטור מציצית מדדריש כסותך למעט סדין, ומח' ראשונים אם הווא לשיטת ב"ה או ב"ש<br />
<br />
והנה דרשינן ב'''ספרי''' (דברים פ' רלד) "כסותך פרט לסדין", והוא כדברי ב"ש שפטרו סדין מציצית, ומכאן לכאורה ראיה לר"ת שהלכה כב"ש. ובאמת '''בעל העיטור''' (ש"ב ח"א) הלך לשיטתו שהלכה כב"ש, וכתב דסמכינן אסתמא דספרי שסדין פטור מציצית. וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפסק כב"ש, מ"מ כתב דמה שאמרו בספרי, הוא אליבא דב"ש שפטרו סדין לגמרי מציצית אף מלבן. וה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) הביא מימרא זאת מהירושלמי, וכתב דאפשר שהוא מקור דברי ב"ש לפטור סדין מציצית. וכ"כ ב'''שיטה להר"ן''' (שבת כה, ב) שב"ש דרשינן סימוכין אבל בסדיןפוטרים מטעם שדרשינן בספרי כסותך פרט לסדין. אומנם ה'''רמב"ן''' בחידושיו (שבת כה, ב) דחה דבריהם, דהא מיעטו שם גם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין", ואי נימא שהוא כדברי ב"ש פרט לכר מאי היא. וע"כ פירש דהספרי הוא אליבא דב"ה, וכל דברים אלו כלי מיטה הם, ומשום כסות לילה ממעט להו, ואיצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום, קמ"ל כיוון שהם מיוחדים ללילה פטורים, וכדברי ב"ה היא סתומה, ע"כ. ועוד דחה ה'''מרדכי''' (הל' ציצית סי' תתקמא) דשאל לרבו והשיבו דהוא אסמכתא בעלמא.<br />
<br />
פסק הש"ע והרמ"א דיר"ש יחמיר לעשות בגד מצמר, וכשאין יכול לעשות ולברך על פשתן<br />
<br />
סוף דבר עיין ב'''בית יוסף''' (סי' ט ד"ה אע"פ) שהביא דברי הגמ' באריכות ומח' רש"י ור"ת ושאר ראשונים. ומלוא דברי הרי"ף, וכן דברי הרא"ש ודן בדעתו, והעלה מכל האמור, דירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית, וירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר. וכ"כ ב'''ש"ע''' (ט, ו) בזה"ל, "יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, ואע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק". וכתב ה'''רמ"א''', "ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן משיתבטל ממצות ציצית". וכן הסכמת המ'''שנה ברורה''' (ס"ק יז).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99&diff=12118שיחה:מלאכי2018-05-17T08:50:38Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף שיחה:מלאכי לשם שיחת תבנית:ציצית</p>
<hr />
<div>#הפניה [[שיחת תבנית:ציצית]]</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12117שיחה:ציצית - בבגד מפשתן2018-05-17T08:50:38Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף שיחה:מלאכי לשם שיחת תבנית:ציצית</p>
<hr />
<div>{{תבנית:ברוך בואך|realName=|name=מלאכי}}<br />
<br />
-- [[משתמש:א.א.|א.א.]] ([[שיחת משתמש:א.א.|שיחה]]) 00:41, 9 באפריל 2018 (IDT)</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12115ציצית - בבגד מפשתן2018-05-17T08:50:38Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף מלאכי לשם תבנית:ציצית</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|בבלי=מנחות (מ, א) שבת (כה, ב)|רמב"ם=הלכות ציצית ג,ה|שלחן ערוך=או"ח ט, ו}}<br />
<br />
פטור בגד פשתן מציצית תכלת ואם אם חייב בציצית העשוי מפשתן <br />
<br />
תוכן עניינים<br />
מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם בגד פשתן חייב בציצית וטעם הגזירה<br />
מעשה ברבי יהודה בר אלעאי ותלמידיו שהחביאו כנפותיהם<br />
פירוש רש"י בסוגיא<br />
פירוש רבינו תם בסוגיא<br />
לדעת רש"י וסיעתו אם בית שמאי מחייבין בגד פשתן בציצית פשתן<br />
דעת הגאונים והראשונים שסוברים כרבינו תם<br />
דעת הראשונים שסוברים כרש"י<br />
שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא<br />
שיטת ספר היראים בסוגיא<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז בטלה הגזירה<br />
שיטת הספרי שבגד פשתן פטור מציצית<br />
פסק הש"ע והרמ"א<br />
<br />
יש להקדים דברי ה'''מאירי''' בשבת (כ, ב), שלשון סדין מונח על כל בגדי פשתן, אלא מפני שהוא בן ד' כנפים משא"כ רגילות בשאר בגדי פשתן שאדם רגיל להתכסות בו, תופש לשון סדין, ע"כ.<br />
<br />
מקור הדין מהגמרא<br />
<br />
גרסינן '''במנחות''' (מ, א), "תנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א"כ למה אסרוה, ותי', לפי שאין בקיאין בטעם שעשה דוחה ל"ת, ויסברו שכלאים מותרים תמיד. והק', א"ל רבא בר רב חנא לרבא, שעשרה אנשים יטילו ציציות צמר בבגדיהם של פשתן ויצאו לשוק, ויתפרסם שדוקא ציצית מותר בכלאים, ותי', כ"ש שיתמהו שאנשים הגונים כאלו לובשים כלאים. והק', שידרשו בשבת ברבים בביהכנ"ס את היתר ציצית בכלאים, ותי', גזירה משום קלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו מן חלזון, ואי נתיר תכלת בסדין יטיל צמר צבוע בקלא אילן והווי כלאים שלא במקום מצוה. והק' שלא יהא קלא אילן אלא כצמר לבן, דאמרי' לעיל (לח, ב) שאם אין לו תכלת מטיל לבן, ותי', דכיוון שאפשר במינו לא, והיינו דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן ומש"ה לא מטילים לבן דצמר בסדין של פשתן. והק' שיבדקו את כל צובעי הצמר או מוכרי התכלת שלא יטילו קלא אילן, ותי', גזירה משום טעימה, שאם יצריכו לכל הקונים לבדוק יורות הצבע, יניחו חומר הבדיקה בתוך סיר הצבע ויפסלו את כל הסיר. והק', שיכתבו חכמים וישלחו לכל העולם הלכות טעימה היאך בודקים בלי להפסיד, ותי', שהאיגרות לא חשובות לאנשים ויעברו עליהם. והק' רבא הרי אפילו חמץ בפסח ויוה"כ שהם בכרת, היו סומכים על איגרות ששלחו שמעברים את השנה, וכ"ש בציצית שהוא עשה בעלמא שאפשר לסמוך על איגרות. אלא אמר רבא וכן במערבא משום דרבי זירא, שהטעם שסדין פטור מציצית, דחיישינן שמא יקרע סדינו בתטך שלוש אצבעות לשפת הכנף, ויתפרנו בחוטי פשתן, ויניח סוף החוטין התלויין שם ואח"כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שניים של לבן עמהם, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, ולכן לא מועיל לצרף את חוטי הפשתן מהתפירה, דלא עשאם מתחילה לשם ציצית, ונמצאת ציצית פסולה והווי כלאים שלא במקום מצוה. והביאה הגמ' שרבי זירא התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרע ואח"כ יקרע והוו תולמ"ה, והיינו כדאמר לעיל. וטעם נוסף אמר רבי זירא שאין מטילים ציצית בסדין, גזירה משום כסות לילה, דהיינו שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה, ע"כ.<br />
ועוד איתא '''בשבת''' (כה, ב), "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי וכו', ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה הלל מחייבין והלכה כדברי ב"ה, ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה".<br />
ובסיכום נחלקו ב"ה וב"ש בחיוב סדין בציצית, וב"ה מחייבים וב"ש פוטרים, והלכה נפסקה כב"ה, אלא שמ"מ גזרו חכמים על סדין. והקשה ותירץ הש"ס בטעם הדבר, ומסקנא דמילתא דגזרו, או שמא יקרע סדינו, או משום כסות לילה.<br />
<br />
פי' רש"י בסוגיא שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה והגזירה רק על התכלת<br />
<br />
אלא שנחלקו הראשונים ובראשם רש"י ור"ת, בביאור הסוגיא לאורכה ולרוחבה במה פליגי ב"ה וב"ש, וכפי שכתב '''המאירי''' (שבת כה, ב) שנתבלבלו בה המפרשים.<br />
דהנה '''רש"י''' (ד"ה ב"ש פוטרין) פירש בביאור יסוד מחלוקתם, דבית הלל דרשינןסמוכין של היתר כלאים בציצית וכדאמרינן '''ביבמות''' (ד, א) אתי עשה ודחי לא תעשה דכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". ולכן ב"ה מחייבין סדין בציצית דשרי כלאים בציצית. אבל ב"ש לא דורשים הסימוכין דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ לשיטתם כלאים אסור בציצית.<br />
והוסיף רש"י דמה שנקט הש"ס לשון פטור וחיוב ולא לשון אוסרין ומתירין, משום דציצית הוא חובת הבגד ואפילו אם לא לובשה חייב הבגד בציצית, ולשון אוסר ומתיר קאי על האדם, וע"כ שנו לשון פטור וחיוב שהוא קאי על הבגד. ועוד שגם איסור והיתר תליא בפטור וחיוב, דכיוון שלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר על ל"ת של כלאים, ולב"ה שמחייבים בציצית אין משום כלאים ומותר ללובשן.<br />
ולפי דרכו פירש (ד"ה לפי) דהגזירה על סדין הוא לשיטת ב"ה, דהא לב"ש מדאורייתא אסור ללבוש סדין מצוייץ בכלאים. והא דאמר ר"א ב"ר צדוק שכל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, היינו דפליג על ב"ה וסבירא שהלובש כלאים בציצית מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש. והקשה עליו רבי, דכיוון שהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו לומר שהוא כלאים, הרי כלאים מותר בציצית. ותירצו דלב"ה גזרו או שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה. [ואף שפי' בעוד דרך עיין לקמן בתוס' שאינו לשיטתו] ובדרך זו פירש גם הגמ' ב'''שבת''' (כה, ב ד"ה ואינהו) גבי ר"י בר אלעאי, דמה שהסתירו תלמידיו את ציציותיהם, שהיו סבורים דאף שהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזרו בהו משום כסות לילה, דלב"ש עובר על ל"ת דאורייתא של כלאים.<br />
ועפ"י מה שפירש הסוגיא דהלכתא כב"ה ואליבא דשיטתם גזרו רבנן, כתב ב'''ספר הפרדס''' (סי' לו) דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל במינו חייב, דאמאי לגזור בו אחר שאפילו לובשו בלילה שאינו זמן ציצית לא עובר על איסור דכלאים, וכהא דתלמידי ריבא"ע שסברו דגם אליבא דב"ה גזרו משום כסות לילה ולכן לא הטילו תכלת שהוא כלאים, אבל ציצית במינו לבשו דלא גזור בהו רבנן. וכן הא דאיתא ב'''מנחות''' (מא, א) שהמלאך אמר לרב קטינא אם תלבש סדין בקיץ שהוא פטור מציצית כיוון שהוא כסות לילה וסרבל בחורף שגם פטור דאין בו ד' כנפות ציצית של תכלת מה תהא עליה. לא בא להוכיחו אמאי לא לובש כלל ציצית, דהא גם לב"ש במינו חייב, אלא למצוה מן המובחר קאמר ליה שילבש גם תכלת.<br />
ובסיכום דעת '''רש"י''', יסוד המחלוקת, שב"ה דרשינןסמוכין ודוחה עשה דציצית ל"ת דכלאים ולכן סדין חייב בציצית. וב"ש לא דרשינן סמוכין ולכן סדין פטור דלא דחי עשה דציצית ל"ת דכלאים. ונקט הש"ס לשון פטור וחיוב כיוון שהוא חובה על הבגד ועוד שגם בזה תלוי איסור והיתר. וכל הגזירה היא לשיטת ב"ה, ורק על כלאים, אך במינו שרי.<br />
ולכן למעשה לב"ש בגד פשתן פטור מדאורייתא מציצית עכ"פ בכלאים, וכן בטלית של צמר אסור לעשות לשיטתם לבן של פשתן והתכלת של צמר. וכן לב"ה אין לעשות כלאים בציצית משום הגזירה, אומנם מותר להטיל בבגד של פשתן רק לבן מפשתן, דבמינו לא גזרו.<br />
<br />
פי' ר"ת בסוגיא שגם ב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כדבריהם<br />
<br />
'''והתוספות''' בשבת (כה, ב ד"ה סדין) הביאו דברי רש"י והערימו חבילת קושיות על רש"י, חדא '''דבמנחות''' (מא, א) מהדר הש"ס לרבות דציצית חובת טלית הוא, ולפי רש"י מדוע לא הוכיחה הגמ' מלשון הברייתא בסוגיין, דמכך שלא כתבה "ב"ש אוסרין" אלא "פוטרין" משמע שאפילו אם אין לובש את הטלית חייב להטיל בה ציצית, דלשון איסור שייך רק כשלובש הציצית, ואילו לשיטתם הבגד חייב אף כשאין לובשו. ועוד שב'''הלכות גדולות''' (סימן כז) פסק שציצית חובת גברא היא, ולפי רש"י משמע מהברייתא שציצית חובת הבגד היא. ועוד דאמרי' ב'''יבמות''' (ד, ב) דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה שהוא ספר דברים דריש והא פרשת ציצית וכלאים נאמר במשנה תורה ואיך יתכן לומר שב"ש לא דרשינן סימוכין. ועוד ד'''רב עמרם גאון''' פוסק כב"ש בששה דברים ואחד מהם הוא בסוגיין שהלכה כב"ש דפטרי סדין מציצית. ועוד דלפי רש"י היה צריך לכתוב שב"ש פוטרים כלאים מציצית ולא סדין, דהא לא פטרו אלא מכלאים אבל להטיל במינו שפיר דמי.<br />
ולכך פרס '''רבינו תם''' שיטה אחריתא בסוגיין, דכ"ע דרשינן סימוכין, וב"ש שפוטרין סדין בציצית, הוא מדרבנן גזירה שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה, ופוטרים אפילו ממינו שלא יטיל אפילו חוטי לבן של פשתן, מדקתני "סדין בציצית" ולא קתני "סדין בתכלת" דמשמע שבמינו שרי. וב"ה מחייבין אפילו תכלת שהוא כלאים דלית להו הנהו גזירות דב"ש. ולפי דרכם פירשו ב'''מנחות''' (ד"ה אמר) [וכן פירש '''רש"י''' בלישנא אחרינא (ד"ה לפי)] דמה שאמר ר"א ב"ר צדוק כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, לא בא לחלוק על ב"ה, ואח"כ רבי אמר שהלכה כב"ה. אלא בא להעיר על ב"ש היאך גזרתם על סדין שפטור לגמרי מציצית, הרי כל המטיל אינו עובר באיסור אלא הוא מהמתמיהין, שתמהין עליו בני אדם שאינם יודעים שמותר אבל איסורא ליכא ומותר להטיל בסדין כלאים. והוסיפו התוס' דפירוש זה אינו יתכן לדעת רש"י, שהרי לשיטתו ב"ש פוטרים סדין מדאורייתא ולא שייכא שיאמר, שיקשה על כך ר"א ב"ר צדוק שהוא מותר אלא שהוא תמוה, דהא לשיטתו הטעם שאסרו ב"ש כיוון דלא דרשי סימוכין. ורק אי נימא שב"ש אסרו משום גזירה שייכא שיקשה ר"א ב"ר צדוק דאינו אסור משום גזירה, אלא שרי ורק שתמוה. <br />
וסיים ה'''תוספות''' שהלכתא כבית שמאי ואסור להטיל ציצית בבגד פשתן אפילו מין במינו, ותלמידיו של ר"י בר אלעאי לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש שפוטרים לגמרי בגד פשתן. ולרב קטינא לא היה ציצית כלל. וכן אומר ר"ת, דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו דכב"ש קיי"ל דפטרי, והמברך, מברך ברכה לבטלה.<br />
<br />
למ"ד שב"ש לא דרשינן סימוכין אי מחייבים עכ"פ מין במינו<br />
<br />
ויש לעיין לשיטת '''רש"י''' וסיעתו דב"ש לא דרשי סימוכין ופטרו סדין של פשתן מדאורייתא, אם הוא רק בכלאים אבל לבן של פשתן יוכל להטיל או שמא פטרו בגד של פשתן לגמרי מציצית. ד'''תוספות''' לעיל הקשו דלרש"י ב"ש יחייבו בגד פשתן במינו דהא לית ביה כלאים. ועיין '''ברש"י''' שיישב, דהטעם שנקט סדין בציצית ולא כלאים בציצית, משום דפסיקא לה מילתא שבפשתן אין בו ציצית בלא כלאים, שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת צמר הוא, ואף אם הלבן יעשה גם מצמר הרי הבגד מפשתן והוי כלאים, ע"כ. ועכ"פ מצינו דבאמת רש"י סבירא שב"ש מחייבים בבגד פשתן מין במינו, וכמ"ש ה'''שיטה מקובצת''' (מנחות מ, ב ד"ה סדין) בשם '''תוספות חיצוניות''', שפירש '''רש"י''' בתשובה דאע"ג דב"ש פוטרין סדין בציצית, היינו דוקא תכלת דהוי כלאים, אבל מינו מיהו צריך למשדי ביה, ע"כ. וכן הביא '''הריטב"א''' (שבת כה,ב) שכ"כ רש"י בתשובה.<br />
אבל ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפירש הסוגיא כשיטת רש"י שב"ש פוטרים מטעם דלא דרשי סימוכין, מ"מ כתב דלא פטרו רק בתכלת שהוא בכלאים אלא אף לבן במינו ונסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי, שהרי עיקר הציצית בתכלת, ואם בטל תכלת בטל לבן, ואע"פ שאין תכלת מעכב את הלבן, מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית. וכ"כ ה'''רמב"ן''' במלחמות (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) וכ"כ ה'''ריטב"א''' באי נמי.<br />
<br />
דעת הגאונים והראשונים דסבירא כר"ת שב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כוותם<br />
<br />
ובאמת מחלוקת רש"י ור"ת, נחלקו בה הגאונים והראשונים מערכה לקראת מערכה. וב'''סדר רב עמרם גאון''' (ק"ש וברכותיה) כתב כר"ת, דאע"ג דקתני הלכה כב"ה, אהדרוה כב"ש, וזה אחד מששה דברים שהלכה כב"ש ולא כב"ה ואף שלא נחית למח' אם ב"ש דרשי' סימוכין, מ"מ ביאר בדבריו ה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) דסבירא דב"ש דרשינן סימוכין, דהיאך אפשר לפסוק כמאן דלא דריש סימוכין, וכן פירש בדבריו ב'''תוספותיו ר"י הזקן''' (שבת כה, ב). וכן מבואר ב'''רבינו גרשום''' (מנחות מ, א ד"ה א"ר אלעזר) שהלכה כב"ש, שפירש הסוגיא כתוספות, שב"ש הם שאסרו משום גזירה ולא ב"ה. וכן האריך להשיג על רש"י ב'''תוספות ר"י הזקן''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ש ובגד פשתן פטור לגמרי, ושכן '''רבינו נתן''' ו'''רבינו שמואל''' וב'''תשובות בשר על גבי גחלים''', כולם אוסרים פשתים בפשתים, ע"כ. ו'''רבינו זרחיה הלוי''' במאור הגדול (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) גם כתב שהלכה כדברי ב"ש, והשיג על ה'''רי"ף''' (לקמן) בסכינא חריפא שכל הגאונים שהיו מן העולם כולם אסרו להטיל ציצית של פשתן בטלית של פשתן ולא היה אדם שחלק בדבר עד שבא הרי"ף והתירו לעצמו והורה לאחרים לעשות כן וכבר השיב עליו '''רבי יצחק ב"ר ברוך''' ושבר כל דבריו והדעת מכריע כדבריו. והוסיף דאע"ג דתניא שהלכה כב"ה, אין למדין הלכה מפי משנה וברייתא. והגזירה גם על הלבן, ואף שעיקר האיסור משום חוטי תכלת, מ"מ כיוון שמצות תכלת ולבן תלויות זו בזו, אפילו למ"ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסר לבן עימה, שאין להפריש בניהם שיהא סדין חייב בלבן ואסור בתכלת, שדבר זה רחוק מאוד ואין הדעת סובלתו, ע"כ. ו'''בעל העיטור''' (הל' ציצית ש"ב ח"א) גם האריך בסוגיין לבאר שיטת הגמרא שעקרי רבנן לבגד פשתן בציצית לגמרי אף בלבן, דמה שאמרי' אין תכלת מעכב את הלבן, היינו דוקא צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת, אבל בפשתן ליכא למימר הכי וכיוון שפטור מתכלת פטור מלבן, וכן הביא תשובות הגאונים, '''רב האי גאון''' ואביו ו'''רב יעקב גאון''' ו'''מר רב אבימי''' ו'''תשובת רב עמרם''' וכל הגאונים מאחריהם שכולהו סבירי שאין להטיל ציצית בפשתן כלל אף במינו, ועיין שם שאר תשובות הגאונים וראשונים שהביא, וע"כ מסיק שלענין הלכה דעת הגאונים ראשונים ואחרונים וכל רבותי שווין בדבר דכל שיש בו פשתן אסור. וה'''רי"ף''' (לקמן) שהתיר פשתן במינו יחידאה הוא, ואע"פ שאין משיבין אחר הארי הרי כמה אריות לפניו ולפני פניו וקמאי וקמאי דקמאי אסרו ליתן כלל בבגד של פשתן, והילכך לא רמינן בטלית דאיכא פשתן כלל ואזלינן בתר מנהגא דקמאי כדאמרינן פוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועיין ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שהביא גם תשובות הגאונים שאסרו לגמרי. וכ"כ ה'''נימוקי יוסף''' בחידושיו לשבת (כה, ב) ובהלכות ציצית (יג, ב מדפה"ר) כדעת ר"ת, ושכ"כ רב האי גאון בשם אביו וכ"כ הגאונים הראשונים, וכ"כ ב'''ספר האגודה''' (שבת כה, ב) ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שסלל דרכו בסוגיא כפירוש רש"י והאריך ליישב דבריו, ומ"מ סיים דר"ת ורוב הגאונים הסכימו דכיוון דסדין אסור בתכלת בלבן נמי גזרו, וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר, ע"כ. וכן תפס ה'''סמ"ג''' (עשין כו) עיקר כדעת רב עמרם גאון. וכן העיד ה'''אורחות חיים''' (הל' ציצית סי' ב) שרב האי גאון השיב שהמברך עליהם עובר משום לא תישא וחייב מלקות ושכן מצא בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה אחד מהם לישראל מעולם למירמי חוטי דכיתנא. וכ"כ ב'''שו"ת מהר"ם מרוטנבורג''' (בהוצ' מכון י-ם דפוס לבוב סי' רנב) שמוחזק הוא מפי קבלת רבותיו שאין להתעטף בסדין וזה אחד מו' דברים שהלכה כב"ש. וכ"ה ב'''תשב"ץ קטן''' (סי' רסה), וכ"כ '''רבינו פרץ''' בהגהותיו לתשב"ץ קטן, שהלכה כב"ש דסתם תלמודא כוותיה. וכ"כ ה'''סמ"ק''' (מצוה לא) שטלית של פשתן פטור אפילו במינו,וכ"כ ב'''ספר הנייר''' (סי' לה) בשם ר"ת. וכן העיד בה'''לכות מהר"ש''' (הל' ציצית אות ז) על '''רבינו שמחה''' שהיה חושש משום פשתן, ועל '''רבינו יצחק''' שהיה אוסר לגמרי. וכן החמיר בזה תלמידו ה'''מהרי"ל''' בתשובות החדשות (סי' ה אות ב) ושכן המנהג בארצות אשכנז כדעת ר"ת. וכ"כ תלמידו '''המהר"ז בינגא''' (קיצור הל' ציצית אות ד) שהלכה כב"ש דסדין שהוא פשתן פטור מציצית. וכן מבואר ב'''לקט יושר''' לבעל תרומת הדשן (הל' ציצית אות ח) שלא היה מסכים לטלית של פשתן, עיי"ש. וכן השיב ה'''מהרי"ק''' בתשובה (שורש קמז) לאחד אשר סבר דאף שפטרו גם מלבן מ"מ אינו איסור וכמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, וענה לו בחריפות שדבריו הבל המה דלא דמי כאן דאיכא למיגזר משום כסות לילה לשאר פיטורין דאינו איסור, ובודאי שהוא אסור להטיל אף פשתן, עיי"ש. וכן משמע ב'''ספר האגור''' (סי' ח, ט) שמצדד להחמיר.<br />
<br />
דעת הראשונים דסבירא כרש"י שהלכה כב"ה וגזרו רק על התכלת וב"ש לא דרשי' סימוכין<br />
<br />
אבל ה'''רי"ף''' בהלכות ציצית (יג, ב) האריך להוכיח שחוטי פשתן פוטרים בשל פשתן, והגזירה לא היתה אלא על התכלת, דהוא גם מקרי ציצית, דהא אמרי' סדין בציצית ב"ש פוטרים וכו' וקאמר ר"א והלא כל המטיל תכלת בסדין וכו', וש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קאי, והמלאך שהוכיח לרב קטינא היה על התכלת, ולכן סיים דלבן דפשתים בפשתים עדיף דליכא ביה ספיקא וחיובא דאורייתא הוא, ע"כ. וחיזק דבריו ה'''רמב"ן''' במלחמת ה' (יג, ב מדפה"ר) ובחידושיו לשבת (כה, ב), שנכונים וברורים הם לענין פסק וגם לענין פירוש השמועה ודחה דברי בעל המאור באריכות, דמה שאמר שאין למדין הלכה מפי משנה שיבוש הוא, שאין דברי ריבא"ע לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד. ופירש סוגיא דר"י בר אלעאי כדעת רש"י, דמה שהיו תלמידיו מחביאין כנפי כסותן, לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת. ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש אבל שניתי לכם שהלכה כב"ה, ואינהו סבור דאף שאין הלכה כב"ש דפטרי מדאורייתא אלא הלכה כב"ה, מיהו יש לגזור משום כסות לילה. והביא קושיית תוס' דגם מי שבעלמא לא דריש סימוכין במשנה תורה דריש, ויישב, דבאמת גם ב"ש דרשי סימוכין אלא שדורשים בהיפך, דנסמכו בשביל להזהיר על כלאים בציצית, שלא תאמר יבוא עשה וידחה לא תעשה. וסיים שכן דעת רבינו הגדול לחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת, ושכן דעת רש"י, וכל הפורש ממנו כפורש מחיים ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל, ע"כ. ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שיישב עוד דלא הוו"ל מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן כדאמרינן '''ביבמות''' (ד, ב).<br />
<br />
וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) פירש באריכות הסוגיא כשיטת רש"י שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין, והלכה כב"ה שמחייבים בדין בציצית אלא שגזרו רבנן משום כסות לילה, ותלמידי ריבא"ע, וכן רב קטינא דמלאכא, היו מצייצים בלבן. ומה שר"א ב"ר צדוק אמר שהמטיל תכלת בירושלים מן המתמיהין, פירש, דדייק למימר תכלת ולא ציצית גרידא שהוא גם לבן, כלומר דכיוון שהלכה כב"ה, תמה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת, ולא היה מרגיש דהוא מפני גזירת חכמים, ורבי ששאל א"כ למה אסרוהו, חיזק דבריו, דאף אם תשיב שהמטיל הוא מהמתמיהין מפני גזירת חכמים, היא גופא יש לשאול למה חכמים גזרו, ופירשו לפי שאין בקיאין וכו', וכמבואר לעיל. וכן יישב קושיית תוס' שבמשנה תורה כ"ע דרשינן סימוכין, כתירוץ הרמב"ן, דבאמת אף ב"ש סוברים שסמכן, אלא שהוא בא להזהיר שלא לטעות שבא עשה לדחות ל"ת. ועכ"פ כתב דראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואם מצד שאמרו בברייתא שהלכה כב"ה, ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד כמבואר ב'''נידה''' (ז, ב), מ"מ כיוון שראינו שריבא"ע חיזק הדברים לתלמידיו, נראה שלמדין ממנה. וסיים, שזוהי דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן. וכן פירש '''רבינו פרחיה''' (שבת כה, ב) כשיטת רש"י, שהלכה כב"ה אלא שגזרו חכמים ותלמידי ריבא"ע לבשו בגד של פשתן במינו. וכן ביארו בשרידים מ'''פירושי הראשונים מהגניזה הקהירית''' (שבת כה, ב). וכן ה'''מרדכי''' (הלק"ט סי' תתקמא) כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק כפירוש רבינו תם, דמנ"ל לבדות הך גזירה מליבנו מינו אטו שאינו מינו, ועוד שרוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו, עיי"ש מה שפירש. וכ"כ ה'''רמב"ם''' (ציצית ג, ה) שכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה. וכ"ד רבינו אברהם מנרבונא ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שבגד פשתן חייב בציצית של פשתן דליכא למגזר מידי וכן עמא דבר באתרן, עיי"ש. והאריך בזה גם ה'''ראבי"ה''' (סי' אלף קנב) בביאור הסוגיא ושיטות הגאונים, והעלה דנ"ל כוותיה הרי"ף ושכן פירש הגאון, עיי"ש.וכן העלה ראב"ן הירחי ב'''ספר המנהיג''' (הל' ציצית) שהפוסל לבן של פשתן בטלית של פשתן טועה, שאין פשתן חלוק מצמר לכל דבר חוץ מלענין תכלת, והעיד שכן מנהג ספרד ופרובינצא. וב'''ספר החינוך''' (מצוה שפו) גם האריך בביאור הסוגיא דהלכה כב"ה אלא שגזרו על התכלת, אבל חוטים לבנים מפשתן אפשר לעשותם. ו'''רבינו ירוחם''' (נתי"ט ח"ג קסט ע"ג) גם הביא מח' הראשונים וכתב שעל הרי"ף אנו סומכים שהוא מותר להטיל של פשתן. וכ"כ ה'''טור''' (סי' ט) דאע"פ שהגאונים ור"ת אסרו, רש"י והרי"ף התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש, ע"כ. וכתב בספר '''כפתור ופרח''' (פרק ס), לעשות טלית פשתן וציציותיו פשתן לרוב הגאונים מותר, והביא מספר כתוב ושם ל'''ראב"ד''' (לפנינו ליתא קטע זה) שמימי עולם נהגו בטלית של שליח ציבור של פשתן, עד שבאו היהירים ונוהגין עצמן להיות פרושים לעשות להם שם בפני עצמן בשל צמר, וסיים הראב"ד שאפשר כי יותר טוב פשתן משל צמר. והוסיף הכפתור ופרח שכ"כ '''רבינו חננאל''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ה, ונראה בכוונתו דאף שלא התייחס ר"ח לגזירה אם היא גם במינו, מ"מ ביאר הכו"פ דכיוון שהלכה כב"ה פשיטא דהגזירה על התכלת ולא על לבן של פשתן. וע"כ מסיק דכדאי הם אלו הגאונים לסמוך עליהם, וא"כ טלית פשתן בחוטי פשתן אין זה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, אלא שמברכים עליו ומתעטפין בו וכן עמא דבר, ע"כ. ולפי מה שהביא דעת ר"ח, נראה לומר שכן דעת '''רב ניסים גאון''' בשבת (כה, ב) שגם כתב שהלכה כב"ה. וב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב) גם האריך לבאר שיטת הגמרא ומעשה רב קטינא ומלאכא שהיה לו עכ"פ לבן, וסיים שיש לנו עמוד חזק וגדול להשען עליו דהיינו הרא"ש והטור בנו ורש"י והרי"ף דהתירו, ואם היה הרי"ף מתיר לבדו לא היינו הולכים אחריו דהא ר"י בעל התוספות היה עם שאר רבותינו בעלי התוס' אחרונים יותר מהרי"ף, והיכא דלא ראו בדבריו טעם חולקין עליו, וכיוון דהכא חולקין עליו אין ללכת אחריו, מ"מ כיוון דאיכא רבים עימו עבדינן כוותיהו ועליהם סמכינן שלא להרפות ביד העם ממצות ציצית, ע"כ. ועיין ב'''חידושי הר"ן''' (שבת כה, ב) שביאר השיטות אך לא הכריע.<br />
<br />
דעת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא שב"ש לא דרשי' סימוכין והלכה כב"ה אלא שהגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטור לגמרי<br />
<br />
ושיטה שלישית נוספת בסוגיא היא דעת '''רב נטרונאי גאון''' והובאה בחמדה גנוזה (סי' א) ובתשובות רב נטרונאי בהוצ' מכון אופק (סי' ב, ג) ובתשובות הגאונים החדשות (בהוצ' מכון אופק סי' קמ), ויש שהביאוה בשם '''רב פלטוי גאון''' (חמדה גנוזה שם, '''ספר האגור''' סי' ח).<br />
דמחד פירש בסוגיא כשיטת רש"י שנחלקו אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה שמחייבים אלא דגזרו משום כסות לילה, ומאידך האריך להוכיח שהגזירה באה לפטור לגמרי בגד מפשתן גם במינו ולא רק מכלאים, ועיקר ראייתו מהמלאך שאמר לרב קטינא ציצית מה תהא עליה ופירש דלא היה לו כלל ציצית, דאי לבש ציצית דפשתן במינו, לא היה לו לומר ציצית מה תהא עליה. וכן פירש בתלמידי ריבא"ע דלא היה להם כלל ציצית, וסיים שכן הלכה. והחזיק בדבריו בכל כוחו '''רבינו ברוך ב"ר אלבאליה''' מגדולי תלמידי הרי"ף בתשובה (תשובות הגאונים החדשות סי' קמא) וחלק על רבו בתוקף, דאף שהלכה כב"ה מ"מ הגזירה באה לפטור בגד פשתן לגמרי אף מינו בלבן. וראה שם מה שפירש כל מהלך הסוגיא לשיטתו והוכיח כן בשלל ראיות, וסיים דאילו מצאנו קצת הגאונים מסכימים לדעת הרי"ף להטיל חוטי פשתן בטלית פשתן לא היה נכון שנניח המין שבו מצות ציצית לדעת הכל ונקבע דבר שחלקו בו, וכ"ש שלא נמצא אחד מן הגאונים וזולתם מי שהתיר זה, ע"כ. וכן סלל בדרך זו הסוגיא '''רבינו ישעיה מטראני''' בתשובותיו (סי' סא) דהלכה כב"ה אך גזרו רבנן משום כסות לילה, וכיוון שגזרו אסרוהו מכל וכל ואפילו להטיל בו לבן, שאם יחייבוהו חכמים בלבן יבואו עמי הארץ ויטילו בו תכלת, ואי אמרת להו להטיל לבן בלא תכלת לא ציית להו, הילכך אסרו חכמים בסדין בציצית ואפילו בלבן, וסיים שמצא שכ"כ רב נטרונאי גאון, ע"כ. וכן נראה דעת רבינו זכריה ב'''ספר הנר''' (שבת כה, ב) דמחד כתב שהלכה כב"ה אלא שגזרינן, ובתלמידי ריבא"ע כתב שכסותיהם לא היו מצוייצין, ומבואר שפירש שהגזירה היתה גם על הלבן. וכן מבואר ב'''פסיקתא זוטרתא''' (פרשת שלח) שכתב שהלכה כב"ה אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית משום כסות לילה. וכן מצאתי שכ"כ '''רב עמרם גאון''' בתשובה (הלכות פסוקות מן הגאונים סי' ע) דהלכה כב"ה אלא שגזרו משום כסות לילה, דכל שיש בו פשתן וכ"ש סדין של פשתן לבדו אסור ואין מטילין לו ציצית [וצ"ע בתשובה זו, דהא בסדר ר"ע איתא שהלכה כב"ש, ומ"מ לדינא נקט אותו הדבר].<br />
<br />
דעת היראים בסוגיא שב"ש דרשי' סימוכין והלכה כוותם והגזירה רק על התכלת ובגד פשתן במינו חייב<br />
<br />
ושיטה רביעית בסוגיא כתב ב'''ספר היראים''' (סי' תא), דמחד פירש כרבינו תם שגם ב"ש דרשינן סימוכין ומדאורייתא בגד פשתן חייב בציצית, והלכה כב"ש אלא שגזרו משום כסות לילה. אומנם מאידך פירש הגזירה כרש"י גם אליבא לב"ש, דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל גם פשתן חייב בלבן במינו. וע"כ פירש דמה שהתיר רבי זירא ציציותיו מסדינו היינו של תכלת אבל של לבן השאיר דלא גזרו בהם. והביא ב'''תועפות ראם''' על היראים (אות כא) שכן פירש בסוגיא ה'''ראב"ד''' במסכת עדויות (ד, י). ועיין שם שכן פסק דקיי"ל כב"ש בהא. וראה עוד לעיל בכפתור ופרח שהביא בשם הראב"ד שכך פסק דשל פשתן חייב במינו.ושו"ר שכן פירש בסוגיא ה'''רמב"ם''' בפירוש המשניות (עדיות ד, י), שב"ש פוטרים סדין בציצית מטעם שלמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה, וב"ה לא גזרי לכסות לילה, ע"כ. וא"כ הרי שפירש דגם ב"ש דרשינן סימוכין אלא שפטרו מטעם גזירה. וב'''יד החזקה''' (ציצית ג, ה) פסק שעכ"פ הפשתן חייב במינו, ומבואר דפירש שהגזירה היתה רק על הלבן.<br />
<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז דליכא תכלת בטלה גזירה ואף לר"ת מותר להטיל בפשתן מינו<br />
<br />
והנה אף שרבינו תם כתב דלב"ש הגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטורה לגמרי, מ"מ כתב הרא"ש בתשובה (כלל סי' ח) דאף לפי ר"ת אין לאוסרו בזמןהזה, דעיקר טעם האיסור הוא שמא יטיל בו תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה או יקרע סדינו הו"ל כלאים שלא במקום מצוה, אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל, ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיוון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, ובנ"ד אין כאן תקנה, אלא ב"ש אוסרין משום גזירה, וכיוון שעכשיו לא שייך הגזירה שרי ממילא, ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ח) דיש להקל בההיא גזירה דהאידנא אין התכלת מצוי. ולפ"ז י"ל שכן יסברו רב נטרונאי גאון וסיעתו שכתבו דהלכה כב"ה אלא שגזרו גם על הלבן. דכיוון שאין התכלת מצוי לא שייכא הגזירה. ומיהו ב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) העיר על המהר"ח או"ז, דיתר רבותינו רב עמרם ר"ת והנגררים אחריהם החמירו אף בזה"ז דליתא תכלת וסבירא דלא בטלה הגזירה, וטעמם, דשמא יחזור הדבר לקילקולו שיהא התכלת מצוי, וכ"ש לפי מש"כ ה'''סמ"ג''' (עשין כו) דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנים, ובקל היה לעשות תכלת, ע"כ.<br />
<br />
ביאור שיטת הרא"ש דבפירוש הסוגיא סבירא כר"ת ומ"מ להלכה פוסק דשרי לברך<br />
<br />
וצ"ע בדעת הרא"ש אי סבירא כרש"י או כר"ת, דהנה בפסקיו (הל' ציצית סי' יז) גם הביא דעת ר"ת וכן דברי הרי"ף במלואם ומסקנתו שמותר להטיל פשתן. ותמה על הגאונים שהביא הרי"ף דסבירי שחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאוריתא, דקשה דהא נאמר בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך. והביא דברי בעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) דמה שאמרו שהתכלת לא מעכב את הלבן זהו דוקא בצמר שאם אין לו צבוע מטיל לבן, אבל בפשתן שאין עושין ממנו תכלת ליכא למימר הכי, והלכך פשתן לא פוטר בטלית כלל, ע"כ. ודחה דבריו הרא"ש דהוא פירוש זר, ודבר פשוט הוא שמדאורייתא מותר להטיל פשתן בפשתן. ועוד כתב דנראה שהרי"ף בפירוש הסוגיא סובר כר"ת דב"ש דרשינן סימוכין אלא שגזרו, אך סובר שהגזירה היתה רק על התכלת אבל במינו מחייב, והיינו כשיטה הרביעית בסוגיא. ודייק זה דסדין שפטרו היינו דוקא תכלת, מהא דאמרי' כל המטיל תכלת בירושלים וכו', ולא אמרי' ככלל "המטיל בסדין" ומשום שעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית. ור"ת היה קשה לו לישנא דפוטרין שמשמעו לגמרי גם בלבן דאם היה רק בתכלת הוו"ל למימר לשון אוסרין, ועיי"ש מה שיישב לדעת הרי"ף. וסיים דכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו, ואפילו לר"ת גזירה רחוקה היא שגזרו במינו משום תכלת, ותכלת גופיה גם הוא משום גזירה. ובפרט בזה"ז דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחה באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם, ע"כ. וב'''שו"ת הרא"ש''' (כלל ב סימן ח) גם התיר כיו"ב מטעמים הנ"ל, שראה בספרד כולם לובשים טלית של פשתן, ואם יאסור להם יבטל מהם מצות ציצית, כי אין בנמצא שם טליתות של צמר, והנח להם להם שנתלים באילן גבוה הרי"ף שמתירו, ועוד שגם לר"ת אין לאוסרו בזה"ז כיוון שבטלה הגזירה דליכא תכלת, ע"כ. ומבואר מדבריו דבעיקר הסוגיא סבירא כדעת ר"ת דהא טעמיו להתיר כיוון שבזה"ז לא נוהג הגזירות, וגם אחר זאת כתב שלא מחה ביד המתירים כדי לא להרפות מצות ציצית. ואילו הווה סבירא כדעת הרי"ף לא היה צריך להגיע לזה שאין הגזירות נוהגות בימינווכן לשון שאינו מוחה, מורה שאינו מעיקר הדין. ונראה דכן מוכח ב'''תוספותיו''' (שבת כה, ב), שהעתיק בשתיקה כל דברי ר"ת, שהלכה כב"ש שכל הלובש טלית פשתן ומברך ברכתו לבטלה. ואילו היה חולק היה לו לפרש דעתו.<br />
ובאמת נחלקו הראשונים בדעת הרא"ש, וב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) כתב שהרא"ש החמיר לפטור פשטן אף מלבן. ו'''בספר האגור''' (סי' ח) נקט דהרא"ש התיר, וכ"כ '''רבינו ירוחם''', וכ"כ ב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב). וכן דעת ה'''טור''' (סי' ט) בשיטת אביו וז"ל, "רבינו שלמה ורב אלפס התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש". וכתב ה'''בית יוסף''' (סס"ט) דהטעם שכתב הטור בדעת אביו שהוא מתיר, לפי שראה שהיפך ליישב דברי הרי"ף ושכדאי הוא לסמוך עליו. אבל העיר עליו דמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי ר"ת, אלא שכדי לא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו אבל סברתו הוא לאסור כמו ר"ת, ע"כ. ומ"מ כתב הב"י בסוף דבריו דלמעשה הרא"ש שרי לברך.<br />
<br />
שיטת הספרי שסדין פטור מציצית מדדריש כסותך למעט סדין, ומח' ראשונים אם הווא לשיטת ב"ה או ב"ש<br />
<br />
והנה דרשינן ב'''ספרי''' (דברים פ' רלד) "כסותך פרט לסדין", והוא כדברי ב"ש שפטרו סדין מציצית, ומכאן לכאורה ראיה לר"ת שהלכה כב"ש. ובאמת '''בעל העיטור''' (ש"ב ח"א) הלך לשיטתו שהלכה כב"ש, וכתב דסמכינן אסתמא דספרי שסדין פטור מציצית. וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפסק כב"ש, מ"מ כתב דמה שאמרו בספרי, הוא אליבא דב"ש שפטרו סדין לגמרי מציצית אף מלבן. וה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) הביא מימרא זאת מהירושלמי, וכתב דאפשר שהוא מקור דברי ב"ש לפטור סדין מציצית. וכ"כ ב'''שיטה להר"ן''' (שבת כה, ב) שב"ש דרשינן סימוכין אבל בסדיןפוטרים מטעם שדרשינן בספרי כסותך פרט לסדין. אומנם ה'''רמב"ן''' בחידושיו (שבת כה, ב) דחה דבריהם, דהא מיעטו שם גם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין", ואי נימא שהוא כדברי ב"ש פרט לכר מאי היא. וע"כ פירש דהספרי הוא אליבא דב"ה, וכל דברים אלו כלי מיטה הם, ומשום כסות לילה ממעט להו, ואיצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום, קמ"ל כיוון שהם מיוחדים ללילה פטורים, וכדברי ב"ה היא סתומה, ע"כ. ועוד דחה ה'''מרדכי''' (הל' ציצית סי' תתקמא) דשאל לרבו והשיבו דהוא אסמכתא בעלמא.<br />
<br />
פסק הש"ע והרמ"א דיר"ש יחמיר לעשות בגד מצמר, וכשאין יכול לעשות ולברך על פשתן<br />
<br />
סוף דבר עיין ב'''בית יוסף''' (סי' ט ד"ה אע"פ) שהביא דברי הגמ' באריכות ומח' רש"י ור"ת ושאר ראשונים. ומלוא דברי הרי"ף, וכן דברי הרא"ש ודן בדעתו, והעלה מכל האמור, דירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית, וירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר. וכ"כ ב'''ש"ע''' (ט, ו) בזה"ל, "יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, ואע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק". וכתב ה'''רמ"א''', "ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן משיתבטל ממצות ציצית". וכן הסכמת המ'''שנה ברורה''' (ס"ק יז).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12060שיחה:ציצית - בבגד מפשתן2018-05-16T23:43:56Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף שיחת ויקיסוגיה:מלאכי לשם שיחה:מלאכי</p>
<hr />
<div>{{תבנית:ברוך בואך|realName=|name=מלאכי}}<br />
<br />
-- [[משתמש:א.א.|א.א.]] ([[שיחת משתמש:א.א.|שיחה]]) 00:41, 9 באפריל 2018 (IDT)</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12058ציצית - בבגד מפשתן2018-05-16T23:43:56Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף ויקיסוגיה:מלאכי לשם מלאכי</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|בבלי=מנחות (מ, א) שבת (כה, ב)|רמב"ם=הלכות ציצית ג,ה|שלחן ערוך=או"ח ט, ו}}<br />
<br />
פטור בגד פשתן מציצית תכלת ואם אם חייב בציצית העשוי מפשתן <br />
<br />
תוכן עניינים<br />
מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם בגד פשתן חייב בציצית וטעם הגזירה<br />
מעשה ברבי יהודה בר אלעאי ותלמידיו שהחביאו כנפותיהם<br />
פירוש רש"י בסוגיא<br />
פירוש רבינו תם בסוגיא<br />
לדעת רש"י וסיעתו אם בית שמאי מחייבין בגד פשתן בציצית פשתן<br />
דעת הגאונים והראשונים שסוברים כרבינו תם<br />
דעת הראשונים שסוברים כרש"י<br />
שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא<br />
שיטת ספר היראים בסוגיא<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז בטלה הגזירה<br />
שיטת הספרי שבגד פשתן פטור מציצית<br />
פסק הש"ע והרמ"א<br />
<br />
יש להקדים דברי ה'''מאירי''' בשבת (כ, ב), שלשון סדין מונח על כל בגדי פשתן, אלא מפני שהוא בן ד' כנפים משא"כ רגילות בשאר בגדי פשתן שאדם רגיל להתכסות בו, תופש לשון סדין, ע"כ.<br />
<br />
מקור הדין מהגמרא<br />
<br />
גרסינן '''במנחות''' (מ, א), "תנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א"כ למה אסרוה, ותי', לפי שאין בקיאין בטעם שעשה דוחה ל"ת, ויסברו שכלאים מותרים תמיד. והק', א"ל רבא בר רב חנא לרבא, שעשרה אנשים יטילו ציציות צמר בבגדיהם של פשתן ויצאו לשוק, ויתפרסם שדוקא ציצית מותר בכלאים, ותי', כ"ש שיתמהו שאנשים הגונים כאלו לובשים כלאים. והק', שידרשו בשבת ברבים בביהכנ"ס את היתר ציצית בכלאים, ותי', גזירה משום קלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו מן חלזון, ואי נתיר תכלת בסדין יטיל צמר צבוע בקלא אילן והווי כלאים שלא במקום מצוה. והק' שלא יהא קלא אילן אלא כצמר לבן, דאמרי' לעיל (לח, ב) שאם אין לו תכלת מטיל לבן, ותי', דכיוון שאפשר במינו לא, והיינו דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן ומש"ה לא מטילים לבן דצמר בסדין של פשתן. והק' שיבדקו את כל צובעי הצמר או מוכרי התכלת שלא יטילו קלא אילן, ותי', גזירה משום טעימה, שאם יצריכו לכל הקונים לבדוק יורות הצבע, יניחו חומר הבדיקה בתוך סיר הצבע ויפסלו את כל הסיר. והק', שיכתבו חכמים וישלחו לכל העולם הלכות טעימה היאך בודקים בלי להפסיד, ותי', שהאיגרות לא חשובות לאנשים ויעברו עליהם. והק' רבא הרי אפילו חמץ בפסח ויוה"כ שהם בכרת, היו סומכים על איגרות ששלחו שמעברים את השנה, וכ"ש בציצית שהוא עשה בעלמא שאפשר לסמוך על איגרות. אלא אמר רבא וכן במערבא משום דרבי זירא, שהטעם שסדין פטור מציצית, דחיישינן שמא יקרע סדינו בתטך שלוש אצבעות לשפת הכנף, ויתפרנו בחוטי פשתן, ויניח סוף החוטין התלויין שם ואח"כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שניים של לבן עמהם, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, ולכן לא מועיל לצרף את חוטי הפשתן מהתפירה, דלא עשאם מתחילה לשם ציצית, ונמצאת ציצית פסולה והווי כלאים שלא במקום מצוה. והביאה הגמ' שרבי זירא התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרע ואח"כ יקרע והוו תולמ"ה, והיינו כדאמר לעיל. וטעם נוסף אמר רבי זירא שאין מטילים ציצית בסדין, גזירה משום כסות לילה, דהיינו שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה, ע"כ.<br />
ועוד איתא '''בשבת''' (כה, ב), "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי וכו', ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה הלל מחייבין והלכה כדברי ב"ה, ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה".<br />
ובסיכום נחלקו ב"ה וב"ש בחיוב סדין בציצית, וב"ה מחייבים וב"ש פוטרים, והלכה נפסקה כב"ה, אלא שמ"מ גזרו חכמים על סדין. והקשה ותירץ הש"ס בטעם הדבר, ומסקנא דמילתא דגזרו, או שמא יקרע סדינו, או משום כסות לילה.<br />
<br />
פי' רש"י בסוגיא שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה והגזירה רק על התכלת<br />
<br />
אלא שנחלקו הראשונים ובראשם רש"י ור"ת, בביאור הסוגיא לאורכה ולרוחבה במה פליגי ב"ה וב"ש, וכפי שכתב '''המאירי''' (שבת כה, ב) שנתבלבלו בה המפרשים.<br />
דהנה '''רש"י''' (ד"ה ב"ש פוטרין) פירש בביאור יסוד מחלוקתם, דבית הלל דרשינןסמוכין של היתר כלאים בציצית וכדאמרינן '''ביבמות''' (ד, א) אתי עשה ודחי לא תעשה דכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". ולכן ב"ה מחייבין סדין בציצית דשרי כלאים בציצית. אבל ב"ש לא דורשים הסימוכין דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ לשיטתם כלאים אסור בציצית.<br />
והוסיף רש"י דמה שנקט הש"ס לשון פטור וחיוב ולא לשון אוסרין ומתירין, משום דציצית הוא חובת הבגד ואפילו אם לא לובשה חייב הבגד בציצית, ולשון אוסר ומתיר קאי על האדם, וע"כ שנו לשון פטור וחיוב שהוא קאי על הבגד. ועוד שגם איסור והיתר תליא בפטור וחיוב, דכיוון שלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר על ל"ת של כלאים, ולב"ה שמחייבים בציצית אין משום כלאים ומותר ללובשן.<br />
ולפי דרכו פירש (ד"ה לפי) דהגזירה על סדין הוא לשיטת ב"ה, דהא לב"ש מדאורייתא אסור ללבוש סדין מצוייץ בכלאים. והא דאמר ר"א ב"ר צדוק שכל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, היינו דפליג על ב"ה וסבירא שהלובש כלאים בציצית מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש. והקשה עליו רבי, דכיוון שהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו לומר שהוא כלאים, הרי כלאים מותר בציצית. ותירצו דלב"ה גזרו או שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה. [ואף שפי' בעוד דרך עיין לקמן בתוס' שאינו לשיטתו] ובדרך זו פירש גם הגמ' ב'''שבת''' (כה, ב ד"ה ואינהו) גבי ר"י בר אלעאי, דמה שהסתירו תלמידיו את ציציותיהם, שהיו סבורים דאף שהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזרו בהו משום כסות לילה, דלב"ש עובר על ל"ת דאורייתא של כלאים.<br />
ועפ"י מה שפירש הסוגיא דהלכתא כב"ה ואליבא דשיטתם גזרו רבנן, כתב ב'''ספר הפרדס''' (סי' לו) דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל במינו חייב, דאמאי לגזור בו אחר שאפילו לובשו בלילה שאינו זמן ציצית לא עובר על איסור דכלאים, וכהא דתלמידי ריבא"ע שסברו דגם אליבא דב"ה גזרו משום כסות לילה ולכן לא הטילו תכלת שהוא כלאים, אבל ציצית במינו לבשו דלא גזור בהו רבנן. וכן הא דאיתא ב'''מנחות''' (מא, א) שהמלאך אמר לרב קטינא אם תלבש סדין בקיץ שהוא פטור מציצית כיוון שהוא כסות לילה וסרבל בחורף שגם פטור דאין בו ד' כנפות ציצית של תכלת מה תהא עליה. לא בא להוכיחו אמאי לא לובש כלל ציצית, דהא גם לב"ש במינו חייב, אלא למצוה מן המובחר קאמר ליה שילבש גם תכלת.<br />
ובסיכום דעת '''רש"י''', יסוד המחלוקת, שב"ה דרשינןסמוכין ודוחה עשה דציצית ל"ת דכלאים ולכן סדין חייב בציצית. וב"ש לא דרשינן סמוכין ולכן סדין פטור דלא דחי עשה דציצית ל"ת דכלאים. ונקט הש"ס לשון פטור וחיוב כיוון שהוא חובה על הבגד ועוד שגם בזה תלוי איסור והיתר. וכל הגזירה היא לשיטת ב"ה, ורק על כלאים, אך במינו שרי.<br />
ולכן למעשה לב"ש בגד פשתן פטור מדאורייתא מציצית עכ"פ בכלאים, וכן בטלית של צמר אסור לעשות לשיטתם לבן של פשתן והתכלת של צמר. וכן לב"ה אין לעשות כלאים בציצית משום הגזירה, אומנם מותר להטיל בבגד של פשתן רק לבן מפשתן, דבמינו לא גזרו.<br />
<br />
פי' ר"ת בסוגיא שגם ב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כדבריהם<br />
<br />
'''והתוספות''' בשבת (כה, ב ד"ה סדין) הביאו דברי רש"י והערימו חבילת קושיות על רש"י, חדא '''דבמנחות''' (מא, א) מהדר הש"ס לרבות דציצית חובת טלית הוא, ולפי רש"י מדוע לא הוכיחה הגמ' מלשון הברייתא בסוגיין, דמכך שלא כתבה "ב"ש אוסרין" אלא "פוטרין" משמע שאפילו אם אין לובש את הטלית חייב להטיל בה ציצית, דלשון איסור שייך רק כשלובש הציצית, ואילו לשיטתם הבגד חייב אף כשאין לובשו. ועוד שב'''הלכות גדולות''' (סימן כז) פסק שציצית חובת גברא היא, ולפי רש"י משמע מהברייתא שציצית חובת הבגד היא. ועוד דאמרי' ב'''יבמות''' (ד, ב) דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה שהוא ספר דברים דריש והא פרשת ציצית וכלאים נאמר במשנה תורה ואיך יתכן לומר שב"ש לא דרשינן סימוכין. ועוד ד'''רב עמרם גאון''' פוסק כב"ש בששה דברים ואחד מהם הוא בסוגיין שהלכה כב"ש דפטרי סדין מציצית. ועוד דלפי רש"י היה צריך לכתוב שב"ש פוטרים כלאים מציצית ולא סדין, דהא לא פטרו אלא מכלאים אבל להטיל במינו שפיר דמי.<br />
ולכך פרס '''רבינו תם''' שיטה אחריתא בסוגיין, דכ"ע דרשינן סימוכין, וב"ש שפוטרין סדין בציצית, הוא מדרבנן גזירה שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה, ופוטרים אפילו ממינו שלא יטיל אפילו חוטי לבן של פשתן, מדקתני "סדין בציצית" ולא קתני "סדין בתכלת" דמשמע שבמינו שרי. וב"ה מחייבין אפילו תכלת שהוא כלאים דלית להו הנהו גזירות דב"ש. ולפי דרכם פירשו ב'''מנחות''' (ד"ה אמר) [וכן פירש '''רש"י''' בלישנא אחרינא (ד"ה לפי)] דמה שאמר ר"א ב"ר צדוק כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, לא בא לחלוק על ב"ה, ואח"כ רבי אמר שהלכה כב"ה. אלא בא להעיר על ב"ש היאך גזרתם על סדין שפטור לגמרי מציצית, הרי כל המטיל אינו עובר באיסור אלא הוא מהמתמיהין, שתמהין עליו בני אדם שאינם יודעים שמותר אבל איסורא ליכא ומותר להטיל בסדין כלאים. והוסיפו התוס' דפירוש זה אינו יתכן לדעת רש"י, שהרי לשיטתו ב"ש פוטרים סדין מדאורייתא ולא שייכא שיאמר, שיקשה על כך ר"א ב"ר צדוק שהוא מותר אלא שהוא תמוה, דהא לשיטתו הטעם שאסרו ב"ש כיוון דלא דרשי סימוכין. ורק אי נימא שב"ש אסרו משום גזירה שייכא שיקשה ר"א ב"ר צדוק דאינו אסור משום גזירה, אלא שרי ורק שתמוה. <br />
וסיים ה'''תוספות''' שהלכתא כבית שמאי ואסור להטיל ציצית בבגד פשתן אפילו מין במינו, ותלמידיו של ר"י בר אלעאי לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש שפוטרים לגמרי בגד פשתן. ולרב קטינא לא היה ציצית כלל. וכן אומר ר"ת, דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו דכב"ש קיי"ל דפטרי, והמברך, מברך ברכה לבטלה.<br />
<br />
למ"ד שב"ש לא דרשינן סימוכין אי מחייבים עכ"פ מין במינו<br />
<br />
ויש לעיין לשיטת '''רש"י''' וסיעתו דב"ש לא דרשי סימוכין ופטרו סדין של פשתן מדאורייתא, אם הוא רק בכלאים אבל לבן של פשתן יוכל להטיל או שמא פטרו בגד של פשתן לגמרי מציצית. ד'''תוספות''' לעיל הקשו דלרש"י ב"ש יחייבו בגד פשתן במינו דהא לית ביה כלאים. ועיין '''ברש"י''' שיישב, דהטעם שנקט סדין בציצית ולא כלאים בציצית, משום דפסיקא לה מילתא שבפשתן אין בו ציצית בלא כלאים, שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת צמר הוא, ואף אם הלבן יעשה גם מצמר הרי הבגד מפשתן והוי כלאים, ע"כ. ועכ"פ מצינו דבאמת רש"י סבירא שב"ש מחייבים בבגד פשתן מין במינו, וכמ"ש ה'''שיטה מקובצת''' (מנחות מ, ב ד"ה סדין) בשם '''תוספות חיצוניות''', שפירש '''רש"י''' בתשובה דאע"ג דב"ש פוטרין סדין בציצית, היינו דוקא תכלת דהוי כלאים, אבל מינו מיהו צריך למשדי ביה, ע"כ. וכן הביא '''הריטב"א''' (שבת כה,ב) שכ"כ רש"י בתשובה.<br />
אבל ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפירש הסוגיא כשיטת רש"י שב"ש פוטרים מטעם דלא דרשי סימוכין, מ"מ כתב דלא פטרו רק בתכלת שהוא בכלאים אלא אף לבן במינו ונסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי, שהרי עיקר הציצית בתכלת, ואם בטל תכלת בטל לבן, ואע"פ שאין תכלת מעכב את הלבן, מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית. וכ"כ ה'''רמב"ן''' במלחמות (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) וכ"כ ה'''ריטב"א''' באי נמי.<br />
<br />
דעת הגאונים והראשונים דסבירא כר"ת שב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כוותם<br />
<br />
ובאמת מחלוקת רש"י ור"ת, נחלקו בה הגאונים והראשונים מערכה לקראת מערכה. וב'''סדר רב עמרם גאון''' (ק"ש וברכותיה) כתב כר"ת, דאע"ג דקתני הלכה כב"ה, אהדרוה כב"ש, וזה אחד מששה דברים שהלכה כב"ש ולא כב"ה ואף שלא נחית למח' אם ב"ש דרשי' סימוכין, מ"מ ביאר בדבריו ה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) דסבירא דב"ש דרשינן סימוכין, דהיאך אפשר לפסוק כמאן דלא דריש סימוכין, וכן פירש בדבריו ב'''תוספותיו ר"י הזקן''' (שבת כה, ב). וכן מבואר ב'''רבינו גרשום''' (מנחות מ, א ד"ה א"ר אלעזר) שהלכה כב"ש, שפירש הסוגיא כתוספות, שב"ש הם שאסרו משום גזירה ולא ב"ה. וכן האריך להשיג על רש"י ב'''תוספות ר"י הזקן''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ש ובגד פשתן פטור לגמרי, ושכן '''רבינו נתן''' ו'''רבינו שמואל''' וב'''תשובות בשר על גבי גחלים''', כולם אוסרים פשתים בפשתים, ע"כ. ו'''רבינו זרחיה הלוי''' במאור הגדול (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) גם כתב שהלכה כדברי ב"ש, והשיג על ה'''רי"ף''' (לקמן) בסכינא חריפא שכל הגאונים שהיו מן העולם כולם אסרו להטיל ציצית של פשתן בטלית של פשתן ולא היה אדם שחלק בדבר עד שבא הרי"ף והתירו לעצמו והורה לאחרים לעשות כן וכבר השיב עליו '''רבי יצחק ב"ר ברוך''' ושבר כל דבריו והדעת מכריע כדבריו. והוסיף דאע"ג דתניא שהלכה כב"ה, אין למדין הלכה מפי משנה וברייתא. והגזירה גם על הלבן, ואף שעיקר האיסור משום חוטי תכלת, מ"מ כיוון שמצות תכלת ולבן תלויות זו בזו, אפילו למ"ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסר לבן עימה, שאין להפריש בניהם שיהא סדין חייב בלבן ואסור בתכלת, שדבר זה רחוק מאוד ואין הדעת סובלתו, ע"כ. ו'''בעל העיטור''' (הל' ציצית ש"ב ח"א) גם האריך בסוגיין לבאר שיטת הגמרא שעקרי רבנן לבגד פשתן בציצית לגמרי אף בלבן, דמה שאמרי' אין תכלת מעכב את הלבן, היינו דוקא צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת, אבל בפשתן ליכא למימר הכי וכיוון שפטור מתכלת פטור מלבן, וכן הביא תשובות הגאונים, '''רב האי גאון''' ואביו ו'''רב יעקב גאון''' ו'''מר רב אבימי''' ו'''תשובת רב עמרם''' וכל הגאונים מאחריהם שכולהו סבירי שאין להטיל ציצית בפשתן כלל אף במינו, ועיין שם שאר תשובות הגאונים וראשונים שהביא, וע"כ מסיק שלענין הלכה דעת הגאונים ראשונים ואחרונים וכל רבותי שווין בדבר דכל שיש בו פשתן אסור. וה'''רי"ף''' (לקמן) שהתיר פשתן במינו יחידאה הוא, ואע"פ שאין משיבין אחר הארי הרי כמה אריות לפניו ולפני פניו וקמאי וקמאי דקמאי אסרו ליתן כלל בבגד של פשתן, והילכך לא רמינן בטלית דאיכא פשתן כלל ואזלינן בתר מנהגא דקמאי כדאמרינן פוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועיין ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שהביא גם תשובות הגאונים שאסרו לגמרי. וכ"כ ה'''נימוקי יוסף''' בחידושיו לשבת (כה, ב) ובהלכות ציצית (יג, ב מדפה"ר) כדעת ר"ת, ושכ"כ רב האי גאון בשם אביו וכ"כ הגאונים הראשונים, וכ"כ ב'''ספר האגודה''' (שבת כה, ב) ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שסלל דרכו בסוגיא כפירוש רש"י והאריך ליישב דבריו, ומ"מ סיים דר"ת ורוב הגאונים הסכימו דכיוון דסדין אסור בתכלת בלבן נמי גזרו, וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר, ע"כ. וכן תפס ה'''סמ"ג''' (עשין כו) עיקר כדעת רב עמרם גאון. וכן העיד ה'''אורחות חיים''' (הל' ציצית סי' ב) שרב האי גאון השיב שהמברך עליהם עובר משום לא תישא וחייב מלקות ושכן מצא בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה אחד מהם לישראל מעולם למירמי חוטי דכיתנא. וכ"כ ב'''שו"ת מהר"ם מרוטנבורג''' (בהוצ' מכון י-ם דפוס לבוב סי' רנב) שמוחזק הוא מפי קבלת רבותיו שאין להתעטף בסדין וזה אחד מו' דברים שהלכה כב"ש. וכ"ה ב'''תשב"ץ קטן''' (סי' רסה), וכ"כ '''רבינו פרץ''' בהגהותיו לתשב"ץ קטן, שהלכה כב"ש דסתם תלמודא כוותיה. וכ"כ ה'''סמ"ק''' (מצוה לא) שטלית של פשתן פטור אפילו במינו,וכ"כ ב'''ספר הנייר''' (סי' לה) בשם ר"ת. וכן העיד בה'''לכות מהר"ש''' (הל' ציצית אות ז) על '''רבינו שמחה''' שהיה חושש משום פשתן, ועל '''רבינו יצחק''' שהיה אוסר לגמרי. וכן החמיר בזה תלמידו ה'''מהרי"ל''' בתשובות החדשות (סי' ה אות ב) ושכן המנהג בארצות אשכנז כדעת ר"ת. וכ"כ תלמידו '''המהר"ז בינגא''' (קיצור הל' ציצית אות ד) שהלכה כב"ש דסדין שהוא פשתן פטור מציצית. וכן מבואר ב'''לקט יושר''' לבעל תרומת הדשן (הל' ציצית אות ח) שלא היה מסכים לטלית של פשתן, עיי"ש. וכן השיב ה'''מהרי"ק''' בתשובה (שורש קמז) לאחד אשר סבר דאף שפטרו גם מלבן מ"מ אינו איסור וכמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, וענה לו בחריפות שדבריו הבל המה דלא דמי כאן דאיכא למיגזר משום כסות לילה לשאר פיטורין דאינו איסור, ובודאי שהוא אסור להטיל אף פשתן, עיי"ש. וכן משמע ב'''ספר האגור''' (סי' ח, ט) שמצדד להחמיר.<br />
<br />
דעת הראשונים דסבירא כרש"י שהלכה כב"ה וגזרו רק על התכלת וב"ש לא דרשי' סימוכין<br />
<br />
אבל ה'''רי"ף''' בהלכות ציצית (יג, ב) האריך להוכיח שחוטי פשתן פוטרים בשל פשתן, והגזירה לא היתה אלא על התכלת, דהוא גם מקרי ציצית, דהא אמרי' סדין בציצית ב"ש פוטרים וכו' וקאמר ר"א והלא כל המטיל תכלת בסדין וכו', וש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קאי, והמלאך שהוכיח לרב קטינא היה על התכלת, ולכן סיים דלבן דפשתים בפשתים עדיף דליכא ביה ספיקא וחיובא דאורייתא הוא, ע"כ. וחיזק דבריו ה'''רמב"ן''' במלחמת ה' (יג, ב מדפה"ר) ובחידושיו לשבת (כה, ב), שנכונים וברורים הם לענין פסק וגם לענין פירוש השמועה ודחה דברי בעל המאור באריכות, דמה שאמר שאין למדין הלכה מפי משנה שיבוש הוא, שאין דברי ריבא"ע לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד. ופירש סוגיא דר"י בר אלעאי כדעת רש"י, דמה שהיו תלמידיו מחביאין כנפי כסותן, לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת. ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש אבל שניתי לכם שהלכה כב"ה, ואינהו סבור דאף שאין הלכה כב"ש דפטרי מדאורייתא אלא הלכה כב"ה, מיהו יש לגזור משום כסות לילה. והביא קושיית תוס' דגם מי שבעלמא לא דריש סימוכין במשנה תורה דריש, ויישב, דבאמת גם ב"ש דרשי סימוכין אלא שדורשים בהיפך, דנסמכו בשביל להזהיר על כלאים בציצית, שלא תאמר יבוא עשה וידחה לא תעשה. וסיים שכן דעת רבינו הגדול לחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת, ושכן דעת רש"י, וכל הפורש ממנו כפורש מחיים ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל, ע"כ. ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שיישב עוד דלא הוו"ל מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן כדאמרינן '''ביבמות''' (ד, ב).<br />
<br />
וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) פירש באריכות הסוגיא כשיטת רש"י שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין, והלכה כב"ה שמחייבים בדין בציצית אלא שגזרו רבנן משום כסות לילה, ותלמידי ריבא"ע, וכן רב קטינא דמלאכא, היו מצייצים בלבן. ומה שר"א ב"ר צדוק אמר שהמטיל תכלת בירושלים מן המתמיהין, פירש, דדייק למימר תכלת ולא ציצית גרידא שהוא גם לבן, כלומר דכיוון שהלכה כב"ה, תמה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת, ולא היה מרגיש דהוא מפני גזירת חכמים, ורבי ששאל א"כ למה אסרוהו, חיזק דבריו, דאף אם תשיב שהמטיל הוא מהמתמיהין מפני גזירת חכמים, היא גופא יש לשאול למה חכמים גזרו, ופירשו לפי שאין בקיאין וכו', וכמבואר לעיל. וכן יישב קושיית תוס' שבמשנה תורה כ"ע דרשינן סימוכין, כתירוץ הרמב"ן, דבאמת אף ב"ש סוברים שסמכן, אלא שהוא בא להזהיר שלא לטעות שבא עשה לדחות ל"ת. ועכ"פ כתב דראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואם מצד שאמרו בברייתא שהלכה כב"ה, ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד כמבואר ב'''נידה''' (ז, ב), מ"מ כיוון שראינו שריבא"ע חיזק הדברים לתלמידיו, נראה שלמדין ממנה. וסיים, שזוהי דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן. וכן פירש '''רבינו פרחיה''' (שבת כה, ב) כשיטת רש"י, שהלכה כב"ה אלא שגזרו חכמים ותלמידי ריבא"ע לבשו בגד של פשתן במינו. וכן ביארו בשרידים מ'''פירושי הראשונים מהגניזה הקהירית''' (שבת כה, ב). וכן ה'''מרדכי''' (הלק"ט סי' תתקמא) כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק כפירוש רבינו תם, דמנ"ל לבדות הך גזירה מליבנו מינו אטו שאינו מינו, ועוד שרוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו, עיי"ש מה שפירש. וכ"כ ה'''רמב"ם''' (ציצית ג, ה) שכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה. וכ"ד רבינו אברהם מנרבונא ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שבגד פשתן חייב בציצית של פשתן דליכא למגזר מידי וכן עמא דבר באתרן, עיי"ש. והאריך בזה גם ה'''ראבי"ה''' (סי' אלף קנב) בביאור הסוגיא ושיטות הגאונים, והעלה דנ"ל כוותיה הרי"ף ושכן פירש הגאון, עיי"ש.וכן העלה ראב"ן הירחי ב'''ספר המנהיג''' (הל' ציצית) שהפוסל לבן של פשתן בטלית של פשתן טועה, שאין פשתן חלוק מצמר לכל דבר חוץ מלענין תכלת, והעיד שכן מנהג ספרד ופרובינצא. וב'''ספר החינוך''' (מצוה שפו) גם האריך בביאור הסוגיא דהלכה כב"ה אלא שגזרו על התכלת, אבל חוטים לבנים מפשתן אפשר לעשותם. ו'''רבינו ירוחם''' (נתי"ט ח"ג קסט ע"ג) גם הביא מח' הראשונים וכתב שעל הרי"ף אנו סומכים שהוא מותר להטיל של פשתן. וכ"כ ה'''טור''' (סי' ט) דאע"פ שהגאונים ור"ת אסרו, רש"י והרי"ף התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש, ע"כ. וכתב בספר '''כפתור ופרח''' (פרק ס), לעשות טלית פשתן וציציותיו פשתן לרוב הגאונים מותר, והביא מספר כתוב ושם ל'''ראב"ד''' (לפנינו ליתא קטע זה) שמימי עולם נהגו בטלית של שליח ציבור של פשתן, עד שבאו היהירים ונוהגין עצמן להיות פרושים לעשות להם שם בפני עצמן בשל צמר, וסיים הראב"ד שאפשר כי יותר טוב פשתן משל צמר. והוסיף הכפתור ופרח שכ"כ '''רבינו חננאל''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ה, ונראה בכוונתו דאף שלא התייחס ר"ח לגזירה אם היא גם במינו, מ"מ ביאר הכו"פ דכיוון שהלכה כב"ה פשיטא דהגזירה על התכלת ולא על לבן של פשתן. וע"כ מסיק דכדאי הם אלו הגאונים לסמוך עליהם, וא"כ טלית פשתן בחוטי פשתן אין זה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, אלא שמברכים עליו ומתעטפין בו וכן עמא דבר, ע"כ. ולפי מה שהביא דעת ר"ח, נראה לומר שכן דעת '''רב ניסים גאון''' בשבת (כה, ב) שגם כתב שהלכה כב"ה. וב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב) גם האריך לבאר שיטת הגמרא ומעשה רב קטינא ומלאכא שהיה לו עכ"פ לבן, וסיים שיש לנו עמוד חזק וגדול להשען עליו דהיינו הרא"ש והטור בנו ורש"י והרי"ף דהתירו, ואם היה הרי"ף מתיר לבדו לא היינו הולכים אחריו דהא ר"י בעל התוספות היה עם שאר רבותינו בעלי התוס' אחרונים יותר מהרי"ף, והיכא דלא ראו בדבריו טעם חולקין עליו, וכיוון דהכא חולקין עליו אין ללכת אחריו, מ"מ כיוון דאיכא רבים עימו עבדינן כוותיהו ועליהם סמכינן שלא להרפות ביד העם ממצות ציצית, ע"כ. ועיין ב'''חידושי הר"ן''' (שבת כה, ב) שביאר השיטות אך לא הכריע.<br />
<br />
דעת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא שב"ש לא דרשי' סימוכין והלכה כב"ה אלא שהגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטור לגמרי<br />
<br />
ושיטה שלישית נוספת בסוגיא היא דעת '''רב נטרונאי גאון''' והובאה בחמדה גנוזה (סי' א) ובתשובות רב נטרונאי בהוצ' מכון אופק (סי' ב, ג) ובתשובות הגאונים החדשות (בהוצ' מכון אופק סי' קמ), ויש שהביאוה בשם '''רב פלטוי גאון''' (חמדה גנוזה שם, '''ספר האגור''' סי' ח).<br />
דמחד פירש בסוגיא כשיטת רש"י שנחלקו אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה שמחייבים אלא דגזרו משום כסות לילה, ומאידך האריך להוכיח שהגזירה באה לפטור לגמרי בגד מפשתן גם במינו ולא רק מכלאים, ועיקר ראייתו מהמלאך שאמר לרב קטינא ציצית מה תהא עליה ופירש דלא היה לו כלל ציצית, דאי לבש ציצית דפשתן במינו, לא היה לו לומר ציצית מה תהא עליה. וכן פירש בתלמידי ריבא"ע דלא היה להם כלל ציצית, וסיים שכן הלכה. והחזיק בדבריו בכל כוחו '''רבינו ברוך ב"ר אלבאליה''' מגדולי תלמידי הרי"ף בתשובה (תשובות הגאונים החדשות סי' קמא) וחלק על רבו בתוקף, דאף שהלכה כב"ה מ"מ הגזירה באה לפטור בגד פשתן לגמרי אף מינו בלבן. וראה שם מה שפירש כל מהלך הסוגיא לשיטתו והוכיח כן בשלל ראיות, וסיים דאילו מצאנו קצת הגאונים מסכימים לדעת הרי"ף להטיל חוטי פשתן בטלית פשתן לא היה נכון שנניח המין שבו מצות ציצית לדעת הכל ונקבע דבר שחלקו בו, וכ"ש שלא נמצא אחד מן הגאונים וזולתם מי שהתיר זה, ע"כ. וכן סלל בדרך זו הסוגיא '''רבינו ישעיה מטראני''' בתשובותיו (סי' סא) דהלכה כב"ה אך גזרו רבנן משום כסות לילה, וכיוון שגזרו אסרוהו מכל וכל ואפילו להטיל בו לבן, שאם יחייבוהו חכמים בלבן יבואו עמי הארץ ויטילו בו תכלת, ואי אמרת להו להטיל לבן בלא תכלת לא ציית להו, הילכך אסרו חכמים בסדין בציצית ואפילו בלבן, וסיים שמצא שכ"כ רב נטרונאי גאון, ע"כ. וכן נראה דעת רבינו זכריה ב'''ספר הנר''' (שבת כה, ב) דמחד כתב שהלכה כב"ה אלא שגזרינן, ובתלמידי ריבא"ע כתב שכסותיהם לא היו מצוייצין, ומבואר שפירש שהגזירה היתה גם על הלבן. וכן מבואר ב'''פסיקתא זוטרתא''' (פרשת שלח) שכתב שהלכה כב"ה אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית משום כסות לילה. וכן מצאתי שכ"כ '''רב עמרם גאון''' בתשובה (הלכות פסוקות מן הגאונים סי' ע) דהלכה כב"ה אלא שגזרו משום כסות לילה, דכל שיש בו פשתן וכ"ש סדין של פשתן לבדו אסור ואין מטילין לו ציצית [וצ"ע בתשובה זו, דהא בסדר ר"ע איתא שהלכה כב"ש, ומ"מ לדינא נקט אותו הדבר].<br />
<br />
דעת היראים בסוגיא שב"ש דרשי' סימוכין והלכה כוותם והגזירה רק על התכלת ובגד פשתן במינו חייב<br />
<br />
ושיטה רביעית בסוגיא כתב ב'''ספר היראים''' (סי' תא), דמחד פירש כרבינו תם שגם ב"ש דרשינן סימוכין ומדאורייתא בגד פשתן חייב בציצית, והלכה כב"ש אלא שגזרו משום כסות לילה. אומנם מאידך פירש הגזירה כרש"י גם אליבא לב"ש, דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל גם פשתן חייב בלבן במינו. וע"כ פירש דמה שהתיר רבי זירא ציציותיו מסדינו היינו של תכלת אבל של לבן השאיר דלא גזרו בהם. והביא ב'''תועפות ראם''' על היראים (אות כא) שכן פירש בסוגיא ה'''ראב"ד''' במסכת עדויות (ד, י). ועיין שם שכן פסק דקיי"ל כב"ש בהא. וראה עוד לעיל בכפתור ופרח שהביא בשם הראב"ד שכך פסק דשל פשתן חייב במינו.ושו"ר שכן פירש בסוגיא ה'''רמב"ם''' בפירוש המשניות (עדיות ד, י), שב"ש פוטרים סדין בציצית מטעם שלמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה, וב"ה לא גזרי לכסות לילה, ע"כ. וא"כ הרי שפירש דגם ב"ש דרשינן סימוכין אלא שפטרו מטעם גזירה. וב'''יד החזקה''' (ציצית ג, ה) פסק שעכ"פ הפשתן חייב במינו, ומבואר דפירש שהגזירה היתה רק על הלבן.<br />
<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז דליכא תכלת בטלה גזירה ואף לר"ת מותר להטיל בפשתן מינו<br />
<br />
והנה אף שרבינו תם כתב דלב"ש הגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטורה לגמרי, מ"מ כתב הרא"ש בתשובה (כלל סי' ח) דאף לפי ר"ת אין לאוסרו בזמןהזה, דעיקר טעם האיסור הוא שמא יטיל בו תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה או יקרע סדינו הו"ל כלאים שלא במקום מצוה, אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל, ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיוון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, ובנ"ד אין כאן תקנה, אלא ב"ש אוסרין משום גזירה, וכיוון שעכשיו לא שייך הגזירה שרי ממילא, ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ח) דיש להקל בההיא גזירה דהאידנא אין התכלת מצוי. ולפ"ז י"ל שכן יסברו רב נטרונאי גאון וסיעתו שכתבו דהלכה כב"ה אלא שגזרו גם על הלבן. דכיוון שאין התכלת מצוי לא שייכא הגזירה. ומיהו ב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) העיר על המהר"ח או"ז, דיתר רבותינו רב עמרם ר"ת והנגררים אחריהם החמירו אף בזה"ז דליתא תכלת וסבירא דלא בטלה הגזירה, וטעמם, דשמא יחזור הדבר לקילקולו שיהא התכלת מצוי, וכ"ש לפי מש"כ ה'''סמ"ג''' (עשין כו) דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנים, ובקל היה לעשות תכלת, ע"כ.<br />
<br />
ביאור שיטת הרא"ש דבפירוש הסוגיא סבירא כר"ת ומ"מ להלכה פוסק דשרי לברך<br />
<br />
וצ"ע בדעת הרא"ש אי סבירא כרש"י או כר"ת, דהנה בפסקיו (הל' ציצית סי' יז) גם הביא דעת ר"ת וכן דברי הרי"ף במלואם ומסקנתו שמותר להטיל פשתן. ותמה על הגאונים שהביא הרי"ף דסבירי שחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאוריתא, דקשה דהא נאמר בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך. והביא דברי בעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) דמה שאמרו שהתכלת לא מעכב את הלבן זהו דוקא בצמר שאם אין לו צבוע מטיל לבן, אבל בפשתן שאין עושין ממנו תכלת ליכא למימר הכי, והלכך פשתן לא פוטר בטלית כלל, ע"כ. ודחה דבריו הרא"ש דהוא פירוש זר, ודבר פשוט הוא שמדאורייתא מותר להטיל פשתן בפשתן. ועוד כתב דנראה שהרי"ף בפירוש הסוגיא סובר כר"ת דב"ש דרשינן סימוכין אלא שגזרו, אך סובר שהגזירה היתה רק על התכלת אבל במינו מחייב, והיינו כשיטה הרביעית בסוגיא. ודייק זה דסדין שפטרו היינו דוקא תכלת, מהא דאמרי' כל המטיל תכלת בירושלים וכו', ולא אמרי' ככלל "המטיל בסדין" ומשום שעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית. ור"ת היה קשה לו לישנא דפוטרין שמשמעו לגמרי גם בלבן דאם היה רק בתכלת הוו"ל למימר לשון אוסרין, ועיי"ש מה שיישב לדעת הרי"ף. וסיים דכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו, ואפילו לר"ת גזירה רחוקה היא שגזרו במינו משום תכלת, ותכלת גופיה גם הוא משום גזירה. ובפרט בזה"ז דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחה באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם, ע"כ. וב'''שו"ת הרא"ש''' (כלל ב סימן ח) גם התיר כיו"ב מטעמים הנ"ל, שראה בספרד כולם לובשים טלית של פשתן, ואם יאסור להם יבטל מהם מצות ציצית, כי אין בנמצא שם טליתות של צמר, והנח להם להם שנתלים באילן גבוה הרי"ף שמתירו, ועוד שגם לר"ת אין לאוסרו בזה"ז כיוון שבטלה הגזירה דליכא תכלת, ע"כ. ומבואר מדבריו דבעיקר הסוגיא סבירא כדעת ר"ת דהא טעמיו להתיר כיוון שבזה"ז לא נוהג הגזירות, וגם אחר זאת כתב שלא מחה ביד המתירים כדי לא להרפות מצות ציצית. ואילו הווה סבירא כדעת הרי"ף לא היה צריך להגיע לזה שאין הגזירות נוהגות בימינווכן לשון שאינו מוחה, מורה שאינו מעיקר הדין. ונראה דכן מוכח ב'''תוספותיו''' (שבת כה, ב), שהעתיק בשתיקה כל דברי ר"ת, שהלכה כב"ש שכל הלובש טלית פשתן ומברך ברכתו לבטלה. ואילו היה חולק היה לו לפרש דעתו.<br />
ובאמת נחלקו הראשונים בדעת הרא"ש, וב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) כתב שהרא"ש החמיר לפטור פשטן אף מלבן. ו'''בספר האגור''' (סי' ח) נקט דהרא"ש התיר, וכ"כ '''רבינו ירוחם''', וכ"כ ב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב). וכן דעת ה'''טור''' (סי' ט) בשיטת אביו וז"ל, "רבינו שלמה ורב אלפס התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש". וכתב ה'''בית יוסף''' (סס"ט) דהטעם שכתב הטור בדעת אביו שהוא מתיר, לפי שראה שהיפך ליישב דברי הרי"ף ושכדאי הוא לסמוך עליו. אבל העיר עליו דמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי ר"ת, אלא שכדי לא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו אבל סברתו הוא לאסור כמו ר"ת, ע"כ. ומ"מ כתב הב"י בסוף דבריו דלמעשה הרא"ש שרי לברך.<br />
<br />
שיטת הספרי שסדין פטור מציצית מדדריש כסותך למעט סדין, ומח' ראשונים אם הווא לשיטת ב"ה או ב"ש<br />
<br />
והנה דרשינן ב'''ספרי''' (דברים פ' רלד) "כסותך פרט לסדין", והוא כדברי ב"ש שפטרו סדין מציצית, ומכאן לכאורה ראיה לר"ת שהלכה כב"ש. ובאמת '''בעל העיטור''' (ש"ב ח"א) הלך לשיטתו שהלכה כב"ש, וכתב דסמכינן אסתמא דספרי שסדין פטור מציצית. וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפסק כב"ש, מ"מ כתב דמה שאמרו בספרי, הוא אליבא דב"ש שפטרו סדין לגמרי מציצית אף מלבן. וה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) הביא מימרא זאת מהירושלמי, וכתב דאפשר שהוא מקור דברי ב"ש לפטור סדין מציצית. וכ"כ ב'''שיטה להר"ן''' (שבת כה, ב) שב"ש דרשינן סימוכין אבל בסדיןפוטרים מטעם שדרשינן בספרי כסותך פרט לסדין. אומנם ה'''רמב"ן''' בחידושיו (שבת כה, ב) דחה דבריהם, דהא מיעטו שם גם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין", ואי נימא שהוא כדברי ב"ש פרט לכר מאי היא. וע"כ פירש דהספרי הוא אליבא דב"ה, וכל דברים אלו כלי מיטה הם, ומשום כסות לילה ממעט להו, ואיצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום, קמ"ל כיוון שהם מיוחדים ללילה פטורים, וכדברי ב"ה היא סתומה, ע"כ. ועוד דחה ה'''מרדכי''' (הל' ציצית סי' תתקמא) דשאל לרבו והשיבו דהוא אסמכתא בעלמא.<br />
<br />
פסק הש"ע והרמ"א דיר"ש יחמיר לעשות בגד מצמר, וכשאין יכול לעשות ולברך על פשתן<br />
<br />
סוף דבר עיין ב'''בית יוסף''' (סי' ט ד"ה אע"פ) שהביא דברי הגמ' באריכות ומח' רש"י ור"ת ושאר ראשונים. ומלוא דברי הרי"ף, וכן דברי הרא"ש ודן בדעתו, והעלה מכל האמור, דירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית, וירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר. וכ"כ ב'''ש"ע''' (ט, ו) בזה"ל, "יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, ואע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק". וכתב ה'''רמ"א''', "ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן משיתבטל ממצות ציצית". וכן הסכמת המ'''שנה ברורה''' (ס"ק יז).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99&diff=12057שיחת משתמש:מלאכי2018-05-16T23:42:19Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף שיחת משתמש:מלאכי לשם שיחת ויקיסוגיה:מלאכי</p>
<hr />
<div>#הפניה [[שיחת ויקיסוגיה:מלאכי]]</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12056שיחה:ציצית - בבגד מפשתן2018-05-16T23:42:19Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף שיחת משתמש:מלאכי לשם שיחת ויקיסוגיה:מלאכי</p>
<hr />
<div>{{תבנית:ברוך בואך|realName=|name=מלאכי}}<br />
<br />
-- [[משתמש:א.א.|א.א.]] ([[שיחת משתמש:א.א.|שיחה]]) 00:41, 9 באפריל 2018 (IDT)</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99&diff=12055משתמש:מלאכי2018-05-16T23:42:19Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף משתמש:מלאכי לשם ויקיסוגיה:מלאכי</p>
<hr />
<div>#הפניה [[ויקיסוגיה:מלאכי]]</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12054ציצית - בבגד מפשתן2018-05-16T23:42:18Z<p>מלאכי: מלאכי העביר את הדף משתמש:מלאכי לשם ויקיסוגיה:מלאכי</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|בבלי=מנחות (מ, א) שבת (כה, ב)|רמב"ם=הלכות ציצית ג,ה|שלחן ערוך=או"ח ט, ו}}<br />
<br />
פטור בגד פשתן מציצית תכלת ואם אם חייב בציצית העשוי מפשתן <br />
<br />
תוכן עניינים<br />
מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם בגד פשתן חייב בציצית וטעם הגזירה<br />
מעשה ברבי יהודה בר אלעאי ותלמידיו שהחביאו כנפותיהם<br />
פירוש רש"י בסוגיא<br />
פירוש רבינו תם בסוגיא<br />
לדעת רש"י וסיעתו אם בית שמאי מחייבין בגד פשתן בציצית פשתן<br />
דעת הגאונים והראשונים שסוברים כרבינו תם<br />
דעת הראשונים שסוברים כרש"י<br />
שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא<br />
שיטת ספר היראים בסוגיא<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז בטלה הגזירה<br />
שיטת הספרי שבגד פשתן פטור מציצית<br />
פסק הש"ע והרמ"א<br />
<br />
יש להקדים דברי ה'''מאירי''' בשבת (כ, ב), שלשון סדין מונח על כל בגדי פשתן, אלא מפני שהוא בן ד' כנפים משא"כ רגילות בשאר בגדי פשתן שאדם רגיל להתכסות בו, תופש לשון סדין, ע"כ.<br />
<br />
מקור הדין מהגמרא<br />
<br />
גרסינן '''במנחות''' (מ, א), "תנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א"כ למה אסרוה, ותי', לפי שאין בקיאין בטעם שעשה דוחה ל"ת, ויסברו שכלאים מותרים תמיד. והק', א"ל רבא בר רב חנא לרבא, שעשרה אנשים יטילו ציציות צמר בבגדיהם של פשתן ויצאו לשוק, ויתפרסם שדוקא ציצית מותר בכלאים, ותי', כ"ש שיתמהו שאנשים הגונים כאלו לובשים כלאים. והק', שידרשו בשבת ברבים בביהכנ"ס את היתר ציצית בכלאים, ותי', גזירה משום קלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו מן חלזון, ואי נתיר תכלת בסדין יטיל צמר צבוע בקלא אילן והווי כלאים שלא במקום מצוה. והק' שלא יהא קלא אילן אלא כצמר לבן, דאמרי' לעיל (לח, ב) שאם אין לו תכלת מטיל לבן, ותי', דכיוון שאפשר במינו לא, והיינו דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן ומש"ה לא מטילים לבן דצמר בסדין של פשתן. והק' שיבדקו את כל צובעי הצמר או מוכרי התכלת שלא יטילו קלא אילן, ותי', גזירה משום טעימה, שאם יצריכו לכל הקונים לבדוק יורות הצבע, יניחו חומר הבדיקה בתוך סיר הצבע ויפסלו את כל הסיר. והק', שיכתבו חכמים וישלחו לכל העולם הלכות טעימה היאך בודקים בלי להפסיד, ותי', שהאיגרות לא חשובות לאנשים ויעברו עליהם. והק' רבא הרי אפילו חמץ בפסח ויוה"כ שהם בכרת, היו סומכים על איגרות ששלחו שמעברים את השנה, וכ"ש בציצית שהוא עשה בעלמא שאפשר לסמוך על איגרות. אלא אמר רבא וכן במערבא משום דרבי זירא, שהטעם שסדין פטור מציצית, דחיישינן שמא יקרע סדינו בתטך שלוש אצבעות לשפת הכנף, ויתפרנו בחוטי פשתן, ויניח סוף החוטין התלויין שם ואח"כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שניים של לבן עמהם, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, ולכן לא מועיל לצרף את חוטי הפשתן מהתפירה, דלא עשאם מתחילה לשם ציצית, ונמצאת ציצית פסולה והווי כלאים שלא במקום מצוה. והביאה הגמ' שרבי זירא התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרע ואח"כ יקרע והוו תולמ"ה, והיינו כדאמר לעיל. וטעם נוסף אמר רבי זירא שאין מטילים ציצית בסדין, גזירה משום כסות לילה, דהיינו שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה, ע"כ.<br />
ועוד איתא '''בשבת''' (כה, ב), "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי וכו', ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה הלל מחייבין והלכה כדברי ב"ה, ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה".<br />
ובסיכום נחלקו ב"ה וב"ש בחיוב סדין בציצית, וב"ה מחייבים וב"ש פוטרים, והלכה נפסקה כב"ה, אלא שמ"מ גזרו חכמים על סדין. והקשה ותירץ הש"ס בטעם הדבר, ומסקנא דמילתא דגזרו, או שמא יקרע סדינו, או משום כסות לילה.<br />
<br />
פי' רש"י בסוגיא שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה והגזירה רק על התכלת<br />
<br />
אלא שנחלקו הראשונים ובראשם רש"י ור"ת, בביאור הסוגיא לאורכה ולרוחבה במה פליגי ב"ה וב"ש, וכפי שכתב '''המאירי''' (שבת כה, ב) שנתבלבלו בה המפרשים.<br />
דהנה '''רש"י''' (ד"ה ב"ש פוטרין) פירש בביאור יסוד מחלוקתם, דבית הלל דרשינןסמוכין של היתר כלאים בציצית וכדאמרינן '''ביבמות''' (ד, א) אתי עשה ודחי לא תעשה דכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". ולכן ב"ה מחייבין סדין בציצית דשרי כלאים בציצית. אבל ב"ש לא דורשים הסימוכין דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ לשיטתם כלאים אסור בציצית.<br />
והוסיף רש"י דמה שנקט הש"ס לשון פטור וחיוב ולא לשון אוסרין ומתירין, משום דציצית הוא חובת הבגד ואפילו אם לא לובשה חייב הבגד בציצית, ולשון אוסר ומתיר קאי על האדם, וע"כ שנו לשון פטור וחיוב שהוא קאי על הבגד. ועוד שגם איסור והיתר תליא בפטור וחיוב, דכיוון שלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר על ל"ת של כלאים, ולב"ה שמחייבים בציצית אין משום כלאים ומותר ללובשן.<br />
ולפי דרכו פירש (ד"ה לפי) דהגזירה על סדין הוא לשיטת ב"ה, דהא לב"ש מדאורייתא אסור ללבוש סדין מצוייץ בכלאים. והא דאמר ר"א ב"ר צדוק שכל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, היינו דפליג על ב"ה וסבירא שהלובש כלאים בציצית מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש. והקשה עליו רבי, דכיוון שהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו לומר שהוא כלאים, הרי כלאים מותר בציצית. ותירצו דלב"ה גזרו או שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה. [ואף שפי' בעוד דרך עיין לקמן בתוס' שאינו לשיטתו] ובדרך זו פירש גם הגמ' ב'''שבת''' (כה, ב ד"ה ואינהו) גבי ר"י בר אלעאי, דמה שהסתירו תלמידיו את ציציותיהם, שהיו סבורים דאף שהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזרו בהו משום כסות לילה, דלב"ש עובר על ל"ת דאורייתא של כלאים.<br />
ועפ"י מה שפירש הסוגיא דהלכתא כב"ה ואליבא דשיטתם גזרו רבנן, כתב ב'''ספר הפרדס''' (סי' לו) דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל במינו חייב, דאמאי לגזור בו אחר שאפילו לובשו בלילה שאינו זמן ציצית לא עובר על איסור דכלאים, וכהא דתלמידי ריבא"ע שסברו דגם אליבא דב"ה גזרו משום כסות לילה ולכן לא הטילו תכלת שהוא כלאים, אבל ציצית במינו לבשו דלא גזור בהו רבנן. וכן הא דאיתא ב'''מנחות''' (מא, א) שהמלאך אמר לרב קטינא אם תלבש סדין בקיץ שהוא פטור מציצית כיוון שהוא כסות לילה וסרבל בחורף שגם פטור דאין בו ד' כנפות ציצית של תכלת מה תהא עליה. לא בא להוכיחו אמאי לא לובש כלל ציצית, דהא גם לב"ש במינו חייב, אלא למצוה מן המובחר קאמר ליה שילבש גם תכלת.<br />
ובסיכום דעת '''רש"י''', יסוד המחלוקת, שב"ה דרשינןסמוכין ודוחה עשה דציצית ל"ת דכלאים ולכן סדין חייב בציצית. וב"ש לא דרשינן סמוכין ולכן סדין פטור דלא דחי עשה דציצית ל"ת דכלאים. ונקט הש"ס לשון פטור וחיוב כיוון שהוא חובה על הבגד ועוד שגם בזה תלוי איסור והיתר. וכל הגזירה היא לשיטת ב"ה, ורק על כלאים, אך במינו שרי.<br />
ולכן למעשה לב"ש בגד פשתן פטור מדאורייתא מציצית עכ"פ בכלאים, וכן בטלית של צמר אסור לעשות לשיטתם לבן של פשתן והתכלת של צמר. וכן לב"ה אין לעשות כלאים בציצית משום הגזירה, אומנם מותר להטיל בבגד של פשתן רק לבן מפשתן, דבמינו לא גזרו.<br />
<br />
פי' ר"ת בסוגיא שגם ב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כדבריהם<br />
<br />
'''והתוספות''' בשבת (כה, ב ד"ה סדין) הביאו דברי רש"י והערימו חבילת קושיות על רש"י, חדא '''דבמנחות''' (מא, א) מהדר הש"ס לרבות דציצית חובת טלית הוא, ולפי רש"י מדוע לא הוכיחה הגמ' מלשון הברייתא בסוגיין, דמכך שלא כתבה "ב"ש אוסרין" אלא "פוטרין" משמע שאפילו אם אין לובש את הטלית חייב להטיל בה ציצית, דלשון איסור שייך רק כשלובש הציצית, ואילו לשיטתם הבגד חייב אף כשאין לובשו. ועוד שב'''הלכות גדולות''' (סימן כז) פסק שציצית חובת גברא היא, ולפי רש"י משמע מהברייתא שציצית חובת הבגד היא. ועוד דאמרי' ב'''יבמות''' (ד, ב) דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה שהוא ספר דברים דריש והא פרשת ציצית וכלאים נאמר במשנה תורה ואיך יתכן לומר שב"ש לא דרשינן סימוכין. ועוד ד'''רב עמרם גאון''' פוסק כב"ש בששה דברים ואחד מהם הוא בסוגיין שהלכה כב"ש דפטרי סדין מציצית. ועוד דלפי רש"י היה צריך לכתוב שב"ש פוטרים כלאים מציצית ולא סדין, דהא לא פטרו אלא מכלאים אבל להטיל במינו שפיר דמי.<br />
ולכך פרס '''רבינו תם''' שיטה אחריתא בסוגיין, דכ"ע דרשינן סימוכין, וב"ש שפוטרין סדין בציצית, הוא מדרבנן גזירה שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה, ופוטרים אפילו ממינו שלא יטיל אפילו חוטי לבן של פשתן, מדקתני "סדין בציצית" ולא קתני "סדין בתכלת" דמשמע שבמינו שרי. וב"ה מחייבין אפילו תכלת שהוא כלאים דלית להו הנהו גזירות דב"ש. ולפי דרכם פירשו ב'''מנחות''' (ד"ה אמר) [וכן פירש '''רש"י''' בלישנא אחרינא (ד"ה לפי)] דמה שאמר ר"א ב"ר צדוק כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, לא בא לחלוק על ב"ה, ואח"כ רבי אמר שהלכה כב"ה. אלא בא להעיר על ב"ש היאך גזרתם על סדין שפטור לגמרי מציצית, הרי כל המטיל אינו עובר באיסור אלא הוא מהמתמיהין, שתמהין עליו בני אדם שאינם יודעים שמותר אבל איסורא ליכא ומותר להטיל בסדין כלאים. והוסיפו התוס' דפירוש זה אינו יתכן לדעת רש"י, שהרי לשיטתו ב"ש פוטרים סדין מדאורייתא ולא שייכא שיאמר, שיקשה על כך ר"א ב"ר צדוק שהוא מותר אלא שהוא תמוה, דהא לשיטתו הטעם שאסרו ב"ש כיוון דלא דרשי סימוכין. ורק אי נימא שב"ש אסרו משום גזירה שייכא שיקשה ר"א ב"ר צדוק דאינו אסור משום גזירה, אלא שרי ורק שתמוה. <br />
וסיים ה'''תוספות''' שהלכתא כבית שמאי ואסור להטיל ציצית בבגד פשתן אפילו מין במינו, ותלמידיו של ר"י בר אלעאי לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש שפוטרים לגמרי בגד פשתן. ולרב קטינא לא היה ציצית כלל. וכן אומר ר"ת, דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו דכב"ש קיי"ל דפטרי, והמברך, מברך ברכה לבטלה.<br />
<br />
למ"ד שב"ש לא דרשינן סימוכין אי מחייבים עכ"פ מין במינו<br />
<br />
ויש לעיין לשיטת '''רש"י''' וסיעתו דב"ש לא דרשי סימוכין ופטרו סדין של פשתן מדאורייתא, אם הוא רק בכלאים אבל לבן של פשתן יוכל להטיל או שמא פטרו בגד של פשתן לגמרי מציצית. ד'''תוספות''' לעיל הקשו דלרש"י ב"ש יחייבו בגד פשתן במינו דהא לית ביה כלאים. ועיין '''ברש"י''' שיישב, דהטעם שנקט סדין בציצית ולא כלאים בציצית, משום דפסיקא לה מילתא שבפשתן אין בו ציצית בלא כלאים, שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת צמר הוא, ואף אם הלבן יעשה גם מצמר הרי הבגד מפשתן והוי כלאים, ע"כ. ועכ"פ מצינו דבאמת רש"י סבירא שב"ש מחייבים בבגד פשתן מין במינו, וכמ"ש ה'''שיטה מקובצת''' (מנחות מ, ב ד"ה סדין) בשם '''תוספות חיצוניות''', שפירש '''רש"י''' בתשובה דאע"ג דב"ש פוטרין סדין בציצית, היינו דוקא תכלת דהוי כלאים, אבל מינו מיהו צריך למשדי ביה, ע"כ. וכן הביא '''הריטב"א''' (שבת כה,ב) שכ"כ רש"י בתשובה.<br />
אבל ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפירש הסוגיא כשיטת רש"י שב"ש פוטרים מטעם דלא דרשי סימוכין, מ"מ כתב דלא פטרו רק בתכלת שהוא בכלאים אלא אף לבן במינו ונסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי, שהרי עיקר הציצית בתכלת, ואם בטל תכלת בטל לבן, ואע"פ שאין תכלת מעכב את הלבן, מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית. וכ"כ ה'''רמב"ן''' במלחמות (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) וכ"כ ה'''ריטב"א''' באי נמי.<br />
<br />
דעת הגאונים והראשונים דסבירא כר"ת שב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כוותם<br />
<br />
ובאמת מחלוקת רש"י ור"ת, נחלקו בה הגאונים והראשונים מערכה לקראת מערכה. וב'''סדר רב עמרם גאון''' (ק"ש וברכותיה) כתב כר"ת, דאע"ג דקתני הלכה כב"ה, אהדרוה כב"ש, וזה אחד מששה דברים שהלכה כב"ש ולא כב"ה ואף שלא נחית למח' אם ב"ש דרשי' סימוכין, מ"מ ביאר בדבריו ה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) דסבירא דב"ש דרשינן סימוכין, דהיאך אפשר לפסוק כמאן דלא דריש סימוכין, וכן פירש בדבריו ב'''תוספותיו ר"י הזקן''' (שבת כה, ב). וכן מבואר ב'''רבינו גרשום''' (מנחות מ, א ד"ה א"ר אלעזר) שהלכה כב"ש, שפירש הסוגיא כתוספות, שב"ש הם שאסרו משום גזירה ולא ב"ה. וכן האריך להשיג על רש"י ב'''תוספות ר"י הזקן''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ש ובגד פשתן פטור לגמרי, ושכן '''רבינו נתן''' ו'''רבינו שמואל''' וב'''תשובות בשר על גבי גחלים''', כולם אוסרים פשתים בפשתים, ע"כ. ו'''רבינו זרחיה הלוי''' במאור הגדול (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) גם כתב שהלכה כדברי ב"ש, והשיג על ה'''רי"ף''' (לקמן) בסכינא חריפא שכל הגאונים שהיו מן העולם כולם אסרו להטיל ציצית של פשתן בטלית של פשתן ולא היה אדם שחלק בדבר עד שבא הרי"ף והתירו לעצמו והורה לאחרים לעשות כן וכבר השיב עליו '''רבי יצחק ב"ר ברוך''' ושבר כל דבריו והדעת מכריע כדבריו. והוסיף דאע"ג דתניא שהלכה כב"ה, אין למדין הלכה מפי משנה וברייתא. והגזירה גם על הלבן, ואף שעיקר האיסור משום חוטי תכלת, מ"מ כיוון שמצות תכלת ולבן תלויות זו בזו, אפילו למ"ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסר לבן עימה, שאין להפריש בניהם שיהא סדין חייב בלבן ואסור בתכלת, שדבר זה רחוק מאוד ואין הדעת סובלתו, ע"כ. ו'''בעל העיטור''' (הל' ציצית ש"ב ח"א) גם האריך בסוגיין לבאר שיטת הגמרא שעקרי רבנן לבגד פשתן בציצית לגמרי אף בלבן, דמה שאמרי' אין תכלת מעכב את הלבן, היינו דוקא צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת, אבל בפשתן ליכא למימר הכי וכיוון שפטור מתכלת פטור מלבן, וכן הביא תשובות הגאונים, '''רב האי גאון''' ואביו ו'''רב יעקב גאון''' ו'''מר רב אבימי''' ו'''תשובת רב עמרם''' וכל הגאונים מאחריהם שכולהו סבירי שאין להטיל ציצית בפשתן כלל אף במינו, ועיין שם שאר תשובות הגאונים וראשונים שהביא, וע"כ מסיק שלענין הלכה דעת הגאונים ראשונים ואחרונים וכל רבותי שווין בדבר דכל שיש בו פשתן אסור. וה'''רי"ף''' (לקמן) שהתיר פשתן במינו יחידאה הוא, ואע"פ שאין משיבין אחר הארי הרי כמה אריות לפניו ולפני פניו וקמאי וקמאי דקמאי אסרו ליתן כלל בבגד של פשתן, והילכך לא רמינן בטלית דאיכא פשתן כלל ואזלינן בתר מנהגא דקמאי כדאמרינן פוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועיין ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שהביא גם תשובות הגאונים שאסרו לגמרי. וכ"כ ה'''נימוקי יוסף''' בחידושיו לשבת (כה, ב) ובהלכות ציצית (יג, ב מדפה"ר) כדעת ר"ת, ושכ"כ רב האי גאון בשם אביו וכ"כ הגאונים הראשונים, וכ"כ ב'''ספר האגודה''' (שבת כה, ב) ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שסלל דרכו בסוגיא כפירוש רש"י והאריך ליישב דבריו, ומ"מ סיים דר"ת ורוב הגאונים הסכימו דכיוון דסדין אסור בתכלת בלבן נמי גזרו, וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר, ע"כ. וכן תפס ה'''סמ"ג''' (עשין כו) עיקר כדעת רב עמרם גאון. וכן העיד ה'''אורחות חיים''' (הל' ציצית סי' ב) שרב האי גאון השיב שהמברך עליהם עובר משום לא תישא וחייב מלקות ושכן מצא בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה אחד מהם לישראל מעולם למירמי חוטי דכיתנא. וכ"כ ב'''שו"ת מהר"ם מרוטנבורג''' (בהוצ' מכון י-ם דפוס לבוב סי' רנב) שמוחזק הוא מפי קבלת רבותיו שאין להתעטף בסדין וזה אחד מו' דברים שהלכה כב"ש. וכ"ה ב'''תשב"ץ קטן''' (סי' רסה), וכ"כ '''רבינו פרץ''' בהגהותיו לתשב"ץ קטן, שהלכה כב"ש דסתם תלמודא כוותיה. וכ"כ ה'''סמ"ק''' (מצוה לא) שטלית של פשתן פטור אפילו במינו,וכ"כ ב'''ספר הנייר''' (סי' לה) בשם ר"ת. וכן העיד בה'''לכות מהר"ש''' (הל' ציצית אות ז) על '''רבינו שמחה''' שהיה חושש משום פשתן, ועל '''רבינו יצחק''' שהיה אוסר לגמרי. וכן החמיר בזה תלמידו ה'''מהרי"ל''' בתשובות החדשות (סי' ה אות ב) ושכן המנהג בארצות אשכנז כדעת ר"ת. וכ"כ תלמידו '''המהר"ז בינגא''' (קיצור הל' ציצית אות ד) שהלכה כב"ש דסדין שהוא פשתן פטור מציצית. וכן מבואר ב'''לקט יושר''' לבעל תרומת הדשן (הל' ציצית אות ח) שלא היה מסכים לטלית של פשתן, עיי"ש. וכן השיב ה'''מהרי"ק''' בתשובה (שורש קמז) לאחד אשר סבר דאף שפטרו גם מלבן מ"מ אינו איסור וכמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, וענה לו בחריפות שדבריו הבל המה דלא דמי כאן דאיכא למיגזר משום כסות לילה לשאר פיטורין דאינו איסור, ובודאי שהוא אסור להטיל אף פשתן, עיי"ש. וכן משמע ב'''ספר האגור''' (סי' ח, ט) שמצדד להחמיר.<br />
<br />
דעת הראשונים דסבירא כרש"י שהלכה כב"ה וגזרו רק על התכלת וב"ש לא דרשי' סימוכין<br />
<br />
אבל ה'''רי"ף''' בהלכות ציצית (יג, ב) האריך להוכיח שחוטי פשתן פוטרים בשל פשתן, והגזירה לא היתה אלא על התכלת, דהוא גם מקרי ציצית, דהא אמרי' סדין בציצית ב"ש פוטרים וכו' וקאמר ר"א והלא כל המטיל תכלת בסדין וכו', וש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קאי, והמלאך שהוכיח לרב קטינא היה על התכלת, ולכן סיים דלבן דפשתים בפשתים עדיף דליכא ביה ספיקא וחיובא דאורייתא הוא, ע"כ. וחיזק דבריו ה'''רמב"ן''' במלחמת ה' (יג, ב מדפה"ר) ובחידושיו לשבת (כה, ב), שנכונים וברורים הם לענין פסק וגם לענין פירוש השמועה ודחה דברי בעל המאור באריכות, דמה שאמר שאין למדין הלכה מפי משנה שיבוש הוא, שאין דברי ריבא"ע לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד. ופירש סוגיא דר"י בר אלעאי כדעת רש"י, דמה שהיו תלמידיו מחביאין כנפי כסותן, לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת. ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש אבל שניתי לכם שהלכה כב"ה, ואינהו סבור דאף שאין הלכה כב"ש דפטרי מדאורייתא אלא הלכה כב"ה, מיהו יש לגזור משום כסות לילה. והביא קושיית תוס' דגם מי שבעלמא לא דריש סימוכין במשנה תורה דריש, ויישב, דבאמת גם ב"ש דרשי סימוכין אלא שדורשים בהיפך, דנסמכו בשביל להזהיר על כלאים בציצית, שלא תאמר יבוא עשה וידחה לא תעשה. וסיים שכן דעת רבינו הגדול לחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת, ושכן דעת רש"י, וכל הפורש ממנו כפורש מחיים ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל, ע"כ. ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שיישב עוד דלא הוו"ל מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן כדאמרינן '''ביבמות''' (ד, ב).<br />
<br />
וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) פירש באריכות הסוגיא כשיטת רש"י שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין, והלכה כב"ה שמחייבים בדין בציצית אלא שגזרו רבנן משום כסות לילה, ותלמידי ריבא"ע, וכן רב קטינא דמלאכא, היו מצייצים בלבן. ומה שר"א ב"ר צדוק אמר שהמטיל תכלת בירושלים מן המתמיהין, פירש, דדייק למימר תכלת ולא ציצית גרידא שהוא גם לבן, כלומר דכיוון שהלכה כב"ה, תמה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת, ולא היה מרגיש דהוא מפני גזירת חכמים, ורבי ששאל א"כ למה אסרוהו, חיזק דבריו, דאף אם תשיב שהמטיל הוא מהמתמיהין מפני גזירת חכמים, היא גופא יש לשאול למה חכמים גזרו, ופירשו לפי שאין בקיאין וכו', וכמבואר לעיל. וכן יישב קושיית תוס' שבמשנה תורה כ"ע דרשינן סימוכין, כתירוץ הרמב"ן, דבאמת אף ב"ש סוברים שסמכן, אלא שהוא בא להזהיר שלא לטעות שבא עשה לדחות ל"ת. ועכ"פ כתב דראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואם מצד שאמרו בברייתא שהלכה כב"ה, ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד כמבואר ב'''נידה''' (ז, ב), מ"מ כיוון שראינו שריבא"ע חיזק הדברים לתלמידיו, נראה שלמדין ממנה. וסיים, שזוהי דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן. וכן פירש '''רבינו פרחיה''' (שבת כה, ב) כשיטת רש"י, שהלכה כב"ה אלא שגזרו חכמים ותלמידי ריבא"ע לבשו בגד של פשתן במינו. וכן ביארו בשרידים מ'''פירושי הראשונים מהגניזה הקהירית''' (שבת כה, ב). וכן ה'''מרדכי''' (הלק"ט סי' תתקמא) כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק כפירוש רבינו תם, דמנ"ל לבדות הך גזירה מליבנו מינו אטו שאינו מינו, ועוד שרוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו, עיי"ש מה שפירש. וכ"כ ה'''רמב"ם''' (ציצית ג, ה) שכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה. וכ"ד רבינו אברהם מנרבונא ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שבגד פשתן חייב בציצית של פשתן דליכא למגזר מידי וכן עמא דבר באתרן, עיי"ש. והאריך בזה גם ה'''ראבי"ה''' (סי' אלף קנב) בביאור הסוגיא ושיטות הגאונים, והעלה דנ"ל כוותיה הרי"ף ושכן פירש הגאון, עיי"ש.וכן העלה ראב"ן הירחי ב'''ספר המנהיג''' (הל' ציצית) שהפוסל לבן של פשתן בטלית של פשתן טועה, שאין פשתן חלוק מצמר לכל דבר חוץ מלענין תכלת, והעיד שכן מנהג ספרד ופרובינצא. וב'''ספר החינוך''' (מצוה שפו) גם האריך בביאור הסוגיא דהלכה כב"ה אלא שגזרו על התכלת, אבל חוטים לבנים מפשתן אפשר לעשותם. ו'''רבינו ירוחם''' (נתי"ט ח"ג קסט ע"ג) גם הביא מח' הראשונים וכתב שעל הרי"ף אנו סומכים שהוא מותר להטיל של פשתן. וכ"כ ה'''טור''' (סי' ט) דאע"פ שהגאונים ור"ת אסרו, רש"י והרי"ף התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש, ע"כ. וכתב בספר '''כפתור ופרח''' (פרק ס), לעשות טלית פשתן וציציותיו פשתן לרוב הגאונים מותר, והביא מספר כתוב ושם ל'''ראב"ד''' (לפנינו ליתא קטע זה) שמימי עולם נהגו בטלית של שליח ציבור של פשתן, עד שבאו היהירים ונוהגין עצמן להיות פרושים לעשות להם שם בפני עצמן בשל צמר, וסיים הראב"ד שאפשר כי יותר טוב פשתן משל צמר. והוסיף הכפתור ופרח שכ"כ '''רבינו חננאל''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ה, ונראה בכוונתו דאף שלא התייחס ר"ח לגזירה אם היא גם במינו, מ"מ ביאר הכו"פ דכיוון שהלכה כב"ה פשיטא דהגזירה על התכלת ולא על לבן של פשתן. וע"כ מסיק דכדאי הם אלו הגאונים לסמוך עליהם, וא"כ טלית פשתן בחוטי פשתן אין זה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, אלא שמברכים עליו ומתעטפין בו וכן עמא דבר, ע"כ. ולפי מה שהביא דעת ר"ח, נראה לומר שכן דעת '''רב ניסים גאון''' בשבת (כה, ב) שגם כתב שהלכה כב"ה. וב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב) גם האריך לבאר שיטת הגמרא ומעשה רב קטינא ומלאכא שהיה לו עכ"פ לבן, וסיים שיש לנו עמוד חזק וגדול להשען עליו דהיינו הרא"ש והטור בנו ורש"י והרי"ף דהתירו, ואם היה הרי"ף מתיר לבדו לא היינו הולכים אחריו דהא ר"י בעל התוספות היה עם שאר רבותינו בעלי התוס' אחרונים יותר מהרי"ף, והיכא דלא ראו בדבריו טעם חולקין עליו, וכיוון דהכא חולקין עליו אין ללכת אחריו, מ"מ כיוון דאיכא רבים עימו עבדינן כוותיהו ועליהם סמכינן שלא להרפות ביד העם ממצות ציצית, ע"כ. ועיין ב'''חידושי הר"ן''' (שבת כה, ב) שביאר השיטות אך לא הכריע.<br />
<br />
דעת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא שב"ש לא דרשי' סימוכין והלכה כב"ה אלא שהגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטור לגמרי<br />
<br />
ושיטה שלישית נוספת בסוגיא היא דעת '''רב נטרונאי גאון''' והובאה בחמדה גנוזה (סי' א) ובתשובות רב נטרונאי בהוצ' מכון אופק (סי' ב, ג) ובתשובות הגאונים החדשות (בהוצ' מכון אופק סי' קמ), ויש שהביאוה בשם '''רב פלטוי גאון''' (חמדה גנוזה שם, '''ספר האגור''' סי' ח).<br />
דמחד פירש בסוגיא כשיטת רש"י שנחלקו אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה שמחייבים אלא דגזרו משום כסות לילה, ומאידך האריך להוכיח שהגזירה באה לפטור לגמרי בגד מפשתן גם במינו ולא רק מכלאים, ועיקר ראייתו מהמלאך שאמר לרב קטינא ציצית מה תהא עליה ופירש דלא היה לו כלל ציצית, דאי לבש ציצית דפשתן במינו, לא היה לו לומר ציצית מה תהא עליה. וכן פירש בתלמידי ריבא"ע דלא היה להם כלל ציצית, וסיים שכן הלכה. והחזיק בדבריו בכל כוחו '''רבינו ברוך ב"ר אלבאליה''' מגדולי תלמידי הרי"ף בתשובה (תשובות הגאונים החדשות סי' קמא) וחלק על רבו בתוקף, דאף שהלכה כב"ה מ"מ הגזירה באה לפטור בגד פשתן לגמרי אף מינו בלבן. וראה שם מה שפירש כל מהלך הסוגיא לשיטתו והוכיח כן בשלל ראיות, וסיים דאילו מצאנו קצת הגאונים מסכימים לדעת הרי"ף להטיל חוטי פשתן בטלית פשתן לא היה נכון שנניח המין שבו מצות ציצית לדעת הכל ונקבע דבר שחלקו בו, וכ"ש שלא נמצא אחד מן הגאונים וזולתם מי שהתיר זה, ע"כ. וכן סלל בדרך זו הסוגיא '''רבינו ישעיה מטראני''' בתשובותיו (סי' סא) דהלכה כב"ה אך גזרו רבנן משום כסות לילה, וכיוון שגזרו אסרוהו מכל וכל ואפילו להטיל בו לבן, שאם יחייבוהו חכמים בלבן יבואו עמי הארץ ויטילו בו תכלת, ואי אמרת להו להטיל לבן בלא תכלת לא ציית להו, הילכך אסרו חכמים בסדין בציצית ואפילו בלבן, וסיים שמצא שכ"כ רב נטרונאי גאון, ע"כ. וכן נראה דעת רבינו זכריה ב'''ספר הנר''' (שבת כה, ב) דמחד כתב שהלכה כב"ה אלא שגזרינן, ובתלמידי ריבא"ע כתב שכסותיהם לא היו מצוייצין, ומבואר שפירש שהגזירה היתה גם על הלבן. וכן מבואר ב'''פסיקתא זוטרתא''' (פרשת שלח) שכתב שהלכה כב"ה אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית משום כסות לילה. וכן מצאתי שכ"כ '''רב עמרם גאון''' בתשובה (הלכות פסוקות מן הגאונים סי' ע) דהלכה כב"ה אלא שגזרו משום כסות לילה, דכל שיש בו פשתן וכ"ש סדין של פשתן לבדו אסור ואין מטילין לו ציצית [וצ"ע בתשובה זו, דהא בסדר ר"ע איתא שהלכה כב"ש, ומ"מ לדינא נקט אותו הדבר].<br />
<br />
דעת היראים בסוגיא שב"ש דרשי' סימוכין והלכה כוותם והגזירה רק על התכלת ובגד פשתן במינו חייב<br />
<br />
ושיטה רביעית בסוגיא כתב ב'''ספר היראים''' (סי' תא), דמחד פירש כרבינו תם שגם ב"ש דרשינן סימוכין ומדאורייתא בגד פשתן חייב בציצית, והלכה כב"ש אלא שגזרו משום כסות לילה. אומנם מאידך פירש הגזירה כרש"י גם אליבא לב"ש, דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל גם פשתן חייב בלבן במינו. וע"כ פירש דמה שהתיר רבי זירא ציציותיו מסדינו היינו של תכלת אבל של לבן השאיר דלא גזרו בהם. והביא ב'''תועפות ראם''' על היראים (אות כא) שכן פירש בסוגיא ה'''ראב"ד''' במסכת עדויות (ד, י). ועיין שם שכן פסק דקיי"ל כב"ש בהא. וראה עוד לעיל בכפתור ופרח שהביא בשם הראב"ד שכך פסק דשל פשתן חייב במינו.ושו"ר שכן פירש בסוגיא ה'''רמב"ם''' בפירוש המשניות (עדיות ד, י), שב"ש פוטרים סדין בציצית מטעם שלמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה, וב"ה לא גזרי לכסות לילה, ע"כ. וא"כ הרי שפירש דגם ב"ש דרשינן סימוכין אלא שפטרו מטעם גזירה. וב'''יד החזקה''' (ציצית ג, ה) פסק שעכ"פ הפשתן חייב במינו, ומבואר דפירש שהגזירה היתה רק על הלבן.<br />
<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז דליכא תכלת בטלה גזירה ואף לר"ת מותר להטיל בפשתן מינו<br />
<br />
והנה אף שרבינו תם כתב דלב"ש הגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטורה לגמרי, מ"מ כתב הרא"ש בתשובה (כלל סי' ח) דאף לפי ר"ת אין לאוסרו בזמןהזה, דעיקר טעם האיסור הוא שמא יטיל בו תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה או יקרע סדינו הו"ל כלאים שלא במקום מצוה, אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל, ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיוון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, ובנ"ד אין כאן תקנה, אלא ב"ש אוסרין משום גזירה, וכיוון שעכשיו לא שייך הגזירה שרי ממילא, ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ח) דיש להקל בההיא גזירה דהאידנא אין התכלת מצוי. ולפ"ז י"ל שכן יסברו רב נטרונאי גאון וסיעתו שכתבו דהלכה כב"ה אלא שגזרו גם על הלבן. דכיוון שאין התכלת מצוי לא שייכא הגזירה. ומיהו ב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) העיר על המהר"ח או"ז, דיתר רבותינו רב עמרם ר"ת והנגררים אחריהם החמירו אף בזה"ז דליתא תכלת וסבירא דלא בטלה הגזירה, וטעמם, דשמא יחזור הדבר לקילקולו שיהא התכלת מצוי, וכ"ש לפי מש"כ ה'''סמ"ג''' (עשין כו) דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנים, ובקל היה לעשות תכלת, ע"כ.<br />
<br />
ביאור שיטת הרא"ש דבפירוש הסוגיא סבירא כר"ת ומ"מ להלכה פוסק דשרי לברך<br />
<br />
וצ"ע בדעת הרא"ש אי סבירא כרש"י או כר"ת, דהנה בפסקיו (הל' ציצית סי' יז) גם הביא דעת ר"ת וכן דברי הרי"ף במלואם ומסקנתו שמותר להטיל פשתן. ותמה על הגאונים שהביא הרי"ף דסבירי שחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאוריתא, דקשה דהא נאמר בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך. והביא דברי בעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) דמה שאמרו שהתכלת לא מעכב את הלבן זהו דוקא בצמר שאם אין לו צבוע מטיל לבן, אבל בפשתן שאין עושין ממנו תכלת ליכא למימר הכי, והלכך פשתן לא פוטר בטלית כלל, ע"כ. ודחה דבריו הרא"ש דהוא פירוש זר, ודבר פשוט הוא שמדאורייתא מותר להטיל פשתן בפשתן. ועוד כתב דנראה שהרי"ף בפירוש הסוגיא סובר כר"ת דב"ש דרשינן סימוכין אלא שגזרו, אך סובר שהגזירה היתה רק על התכלת אבל במינו מחייב, והיינו כשיטה הרביעית בסוגיא. ודייק זה דסדין שפטרו היינו דוקא תכלת, מהא דאמרי' כל המטיל תכלת בירושלים וכו', ולא אמרי' ככלל "המטיל בסדין" ומשום שעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית. ור"ת היה קשה לו לישנא דפוטרין שמשמעו לגמרי גם בלבן דאם היה רק בתכלת הוו"ל למימר לשון אוסרין, ועיי"ש מה שיישב לדעת הרי"ף. וסיים דכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו, ואפילו לר"ת גזירה רחוקה היא שגזרו במינו משום תכלת, ותכלת גופיה גם הוא משום גזירה. ובפרט בזה"ז דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחה באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם, ע"כ. וב'''שו"ת הרא"ש''' (כלל ב סימן ח) גם התיר כיו"ב מטעמים הנ"ל, שראה בספרד כולם לובשים טלית של פשתן, ואם יאסור להם יבטל מהם מצות ציצית, כי אין בנמצא שם טליתות של צמר, והנח להם להם שנתלים באילן גבוה הרי"ף שמתירו, ועוד שגם לר"ת אין לאוסרו בזה"ז כיוון שבטלה הגזירה דליכא תכלת, ע"כ. ומבואר מדבריו דבעיקר הסוגיא סבירא כדעת ר"ת דהא טעמיו להתיר כיוון שבזה"ז לא נוהג הגזירות, וגם אחר זאת כתב שלא מחה ביד המתירים כדי לא להרפות מצות ציצית. ואילו הווה סבירא כדעת הרי"ף לא היה צריך להגיע לזה שאין הגזירות נוהגות בימינווכן לשון שאינו מוחה, מורה שאינו מעיקר הדין. ונראה דכן מוכח ב'''תוספותיו''' (שבת כה, ב), שהעתיק בשתיקה כל דברי ר"ת, שהלכה כב"ש שכל הלובש טלית פשתן ומברך ברכתו לבטלה. ואילו היה חולק היה לו לפרש דעתו.<br />
ובאמת נחלקו הראשונים בדעת הרא"ש, וב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) כתב שהרא"ש החמיר לפטור פשטן אף מלבן. ו'''בספר האגור''' (סי' ח) נקט דהרא"ש התיר, וכ"כ '''רבינו ירוחם''', וכ"כ ב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב). וכן דעת ה'''טור''' (סי' ט) בשיטת אביו וז"ל, "רבינו שלמה ורב אלפס התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש". וכתב ה'''בית יוסף''' (סס"ט) דהטעם שכתב הטור בדעת אביו שהוא מתיר, לפי שראה שהיפך ליישב דברי הרי"ף ושכדאי הוא לסמוך עליו. אבל העיר עליו דמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי ר"ת, אלא שכדי לא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו אבל סברתו הוא לאסור כמו ר"ת, ע"כ. ומ"מ כתב הב"י בסוף דבריו דלמעשה הרא"ש שרי לברך.<br />
<br />
שיטת הספרי שסדין פטור מציצית מדדריש כסותך למעט סדין, ומח' ראשונים אם הווא לשיטת ב"ה או ב"ש<br />
<br />
והנה דרשינן ב'''ספרי''' (דברים פ' רלד) "כסותך פרט לסדין", והוא כדברי ב"ש שפטרו סדין מציצית, ומכאן לכאורה ראיה לר"ת שהלכה כב"ש. ובאמת '''בעל העיטור''' (ש"ב ח"א) הלך לשיטתו שהלכה כב"ש, וכתב דסמכינן אסתמא דספרי שסדין פטור מציצית. וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפסק כב"ש, מ"מ כתב דמה שאמרו בספרי, הוא אליבא דב"ש שפטרו סדין לגמרי מציצית אף מלבן. וה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) הביא מימרא זאת מהירושלמי, וכתב דאפשר שהוא מקור דברי ב"ש לפטור סדין מציצית. וכ"כ ב'''שיטה להר"ן''' (שבת כה, ב) שב"ש דרשינן סימוכין אבל בסדיןפוטרים מטעם שדרשינן בספרי כסותך פרט לסדין. אומנם ה'''רמב"ן''' בחידושיו (שבת כה, ב) דחה דבריהם, דהא מיעטו שם גם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין", ואי נימא שהוא כדברי ב"ש פרט לכר מאי היא. וע"כ פירש דהספרי הוא אליבא דב"ה, וכל דברים אלו כלי מיטה הם, ומשום כסות לילה ממעט להו, ואיצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום, קמ"ל כיוון שהם מיוחדים ללילה פטורים, וכדברי ב"ה היא סתומה, ע"כ. ועוד דחה ה'''מרדכי''' (הל' ציצית סי' תתקמא) דשאל לרבו והשיבו דהוא אסמכתא בעלמא.<br />
<br />
פסק הש"ע והרמ"א דיר"ש יחמיר לעשות בגד מצמר, וכשאין יכול לעשות ולברך על פשתן<br />
<br />
סוף דבר עיין ב'''בית יוסף''' (סי' ט ד"ה אע"פ) שהביא דברי הגמ' באריכות ומח' רש"י ור"ת ושאר ראשונים. ומלוא דברי הרי"ף, וכן דברי הרא"ש ודן בדעתו, והעלה מכל האמור, דירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית, וירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר. וכ"כ ב'''ש"ע''' (ט, ו) בזה"ל, "יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, ואע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק". וכתב ה'''רמ"א''', "ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן משיתבטל ממצות ציצית". וכן הסכמת המ'''שנה ברורה''' (ס"ק יז).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12053ציצית - בבגד מפשתן2018-05-16T23:33:30Z<p>מלאכי: הבלטות שגיאת כתיב</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|בבלי=מנחות (מ, א) שבת (כה, ב)|רמב"ם=הלכות ציצית ג,ה|שלחן ערוך=או"ח ט, ו}}<br />
<br />
פטור בגד פשתן מציצית תכלת ואם אם חייב בציצית העשוי מפשתן <br />
<br />
תוכן עניינים<br />
מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם בגד פשתן חייב בציצית וטעם הגזירה<br />
מעשה ברבי יהודה בר אלעאי ותלמידיו שהחביאו כנפותיהם<br />
פירוש רש"י בסוגיא<br />
פירוש רבינו תם בסוגיא<br />
לדעת רש"י וסיעתו אם בית שמאי מחייבין בגד פשתן בציצית פשתן<br />
דעת הגאונים והראשונים שסוברים כרבינו תם<br />
דעת הראשונים שסוברים כרש"י<br />
שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא<br />
שיטת ספר היראים בסוגיא<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז בטלה הגזירה<br />
שיטת הספרי שבגד פשתן פטור מציצית<br />
פסק הש"ע והרמ"א<br />
<br />
יש להקדים דברי ה'''מאירי''' בשבת (כ, ב), שלשון סדין מונח על כל בגדי פשתן, אלא מפני שהוא בן ד' כנפים משא"כ רגילות בשאר בגדי פשתן שאדם רגיל להתכסות בו, תופש לשון סדין, ע"כ.<br />
<br />
מקור הדין מהגמרא<br />
<br />
גרסינן '''במנחות''' (מ, א), "תנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א"כ למה אסרוה, ותי', לפי שאין בקיאין בטעם שעשה דוחה ל"ת, ויסברו שכלאים מותרים תמיד. והק', א"ל רבא בר רב חנא לרבא, שעשרה אנשים יטילו ציציות צמר בבגדיהם של פשתן ויצאו לשוק, ויתפרסם שדוקא ציצית מותר בכלאים, ותי', כ"ש שיתמהו שאנשים הגונים כאלו לובשים כלאים. והק', שידרשו בשבת ברבים בביהכנ"ס את היתר ציצית בכלאים, ותי', גזירה משום קלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו מן חלזון, ואי נתיר תכלת בסדין יטיל צמר צבוע בקלא אילן והווי כלאים שלא במקום מצוה. והק' שלא יהא קלא אילן אלא כצמר לבן, דאמרי' לעיל (לח, ב) שאם אין לו תכלת מטיל לבן, ותי', דכיוון שאפשר במינו לא, והיינו דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן ומש"ה לא מטילים לבן דצמר בסדין של פשתן. והק' שיבדקו את כל צובעי הצמר או מוכרי התכלת שלא יטילו קלא אילן, ותי', גזירה משום טעימה, שאם יצריכו לכל הקונים לבדוק יורות הצבע, יניחו חומר הבדיקה בתוך סיר הצבע ויפסלו את כל הסיר. והק', שיכתבו חכמים וישלחו לכל העולם הלכות טעימה היאך בודקים בלי להפסיד, ותי', שהאיגרות לא חשובות לאנשים ויעברו עליהם. והק' רבא הרי אפילו חמץ בפסח ויוה"כ שהם בכרת, היו סומכים על איגרות ששלחו שמעברים את השנה, וכ"ש בציצית שהוא עשה בעלמא שאפשר לסמוך על איגרות. אלא אמר רבא וכן במערבא משום דרבי זירא, שהטעם שסדין פטור מציצית, דחיישינן שמא יקרע סדינו בתטך שלוש אצבעות לשפת הכנף, ויתפרנו בחוטי פשתן, ויניח סוף החוטין התלויין שם ואח"כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שניים של לבן עמהם, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, ולכן לא מועיל לצרף את חוטי הפשתן מהתפירה, דלא עשאם מתחילה לשם ציצית, ונמצאת ציצית פסולה והווי כלאים שלא במקום מצוה. והביאה הגמ' שרבי זירא התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרע ואח"כ יקרע והוו תולמ"ה, והיינו כדאמר לעיל. וטעם נוסף אמר רבי זירא שאין מטילים ציצית בסדין, גזירה משום כסות לילה, דהיינו שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה, ע"כ.<br />
ועוד איתא '''בשבת''' (כה, ב), "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי וכו', ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה הלל מחייבין והלכה כדברי ב"ה, ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה".<br />
ובסיכום נחלקו ב"ה וב"ש בחיוב סדין בציצית, וב"ה מחייבים וב"ש פוטרים, והלכה נפסקה כב"ה, אלא שמ"מ גזרו חכמים על סדין. והקשה ותירץ הש"ס בטעם הדבר, ומסקנא דמילתא דגזרו, או שמא יקרע סדינו, או משום כסות לילה.<br />
<br />
פי' רש"י בסוגיא שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה והגזירה רק על התכלת<br />
<br />
אלא שנחלקו הראשונים ובראשם רש"י ור"ת, בביאור הסוגיא לאורכה ולרוחבה במה פליגי ב"ה וב"ש, וכפי שכתב '''המאירי''' (שבת כה, ב) שנתבלבלו בה המפרשים.<br />
דהנה '''רש"י''' (ד"ה ב"ש פוטרין) פירש בביאור יסוד מחלוקתם, דבית הלל דרשינןסמוכין של היתר כלאים בציצית וכדאמרינן '''ביבמות''' (ד, א) אתי עשה ודחי לא תעשה דכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". ולכן ב"ה מחייבין סדין בציצית דשרי כלאים בציצית. אבל ב"ש לא דורשים הסימוכין דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ לשיטתם כלאים אסור בציצית.<br />
והוסיף רש"י דמה שנקט הש"ס לשון פטור וחיוב ולא לשון אוסרין ומתירין, משום דציצית הוא חובת הבגד ואפילו אם לא לובשה חייב הבגד בציצית, ולשון אוסר ומתיר קאי על האדם, וע"כ שנו לשון פטור וחיוב שהוא קאי על הבגד. ועוד שגם איסור והיתר תליא בפטור וחיוב, דכיוון שלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר על ל"ת של כלאים, ולב"ה שמחייבים בציצית אין משום כלאים ומותר ללובשן.<br />
ולפי דרכו פירש (ד"ה לפי) דהגזירה על סדין הוא לשיטת ב"ה, דהא לב"ש מדאורייתא אסור ללבוש סדין מצוייץ בכלאים. והא דאמר ר"א ב"ר צדוק שכל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, היינו דפליג על ב"ה וסבירא שהלובש כלאים בציצית מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש. והקשה עליו רבי, דכיוון שהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו לומר שהוא כלאים, הרי כלאים מותר בציצית. ותירצו דלב"ה גזרו או שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה. [ואף שפי' בעוד דרך עיין לקמן בתוס' שאינו לשיטתו] ובדרך זו פירש גם הגמ' ב'''שבת''' (כה, ב ד"ה ואינהו) גבי ר"י בר אלעאי, דמה שהסתירו תלמידיו את ציציותיהם, שהיו סבורים דאף שהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזרו בהו משום כסות לילה, דלב"ש עובר על ל"ת דאורייתא של כלאים.<br />
ועפ"י מה שפירש הסוגיא דהלכתא כב"ה ואליבא דשיטתם גזרו רבנן, כתב ב'''ספר הפרדס''' (סי' לו) דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל במינו חייב, דאמאי לגזור בו אחר שאפילו לובשו בלילה שאינו זמן ציצית לא עובר על איסור דכלאים, וכהא דתלמידי ריבא"ע שסברו דגם אליבא דב"ה גזרו משום כסות לילה ולכן לא הטילו תכלת שהוא כלאים, אבל ציצית במינו לבשו דלא גזור בהו רבנן. וכן הא דאיתא ב'''מנחות''' (מא, א) שהמלאך אמר לרב קטינא אם תלבש סדין בקיץ שהוא פטור מציצית כיוון שהוא כסות לילה וסרבל בחורף שגם פטור דאין בו ד' כנפות ציצית של תכלת מה תהא עליה. לא בא להוכיחו אמאי לא לובש כלל ציצית, דהא גם לב"ש במינו חייב, אלא למצוה מן המובחר קאמר ליה שילבש גם תכלת.<br />
ובסיכום דעת '''רש"י''', יסוד המחלוקת, שב"ה דרשינןסמוכין ודוחה עשה דציצית ל"ת דכלאים ולכן סדין חייב בציצית. וב"ש לא דרשינן סמוכין ולכן סדין פטור דלא דחי עשה דציצית ל"ת דכלאים. ונקט הש"ס לשון פטור וחיוב כיוון שהוא חובה על הבגד ועוד שגם בזה תלוי איסור והיתר. וכל הגזירה היא לשיטת ב"ה, ורק על כלאים, אך במינו שרי.<br />
ולכן למעשה לב"ש בגד פשתן פטור מדאורייתא מציצית עכ"פ בכלאים, וכן בטלית של צמר אסור לעשות לשיטתם לבן של פשתן והתכלת של צמר. וכן לב"ה אין לעשות כלאים בציצית משום הגזירה, אומנם מותר להטיל בבגד של פשתן רק לבן מפשתן, דבמינו לא גזרו.<br />
<br />
פי' ר"ת בסוגיא שגם ב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כדבריהם<br />
<br />
'''והתוספות''' בשבת (כה, ב ד"ה סדין) הביאו דברי רש"י והערימו חבילת קושיות על רש"י, חדא '''דבמנחות''' (מא, א) מהדר הש"ס לרבות דציצית חובת טלית הוא, ולפי רש"י מדוע לא הוכיחה הגמ' מלשון הברייתא בסוגיין, דמכך שלא כתבה "ב"ש אוסרין" אלא "פוטרין" משמע שאפילו אם אין לובש את הטלית חייב להטיל בה ציצית, דלשון איסור שייך רק כשלובש הציצית, ואילו לשיטתם הבגד חייב אף כשאין לובשו. ועוד שב'''הלכות גדולות''' (סימן כז) פסק שציצית חובת גברא היא, ולפי רש"י משמע מהברייתא שציצית חובת הבגד היא. ועוד דאמרי' ב'''יבמות''' (ד, ב) דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה שהוא ספר דברים דריש והא פרשת ציצית וכלאים נאמר במשנה תורה ואיך יתכן לומר שב"ש לא דרשינן סימוכין. ועוד ד'''רב עמרם גאון''' פוסק כב"ש בששה דברים ואחד מהם הוא בסוגיין שהלכה כב"ש דפטרי סדין מציצית. ועוד דלפי רש"י היה צריך לכתוב שב"ש פוטרים כלאים מציצית ולא סדין, דהא לא פטרו אלא מכלאים אבל להטיל במינו שפיר דמי.<br />
ולכך פרס '''רבינו תם''' שיטה אחריתא בסוגיין, דכ"ע דרשינן סימוכין, וב"ש שפוטרין סדין בציצית, הוא מדרבנן גזירה שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה, ופוטרים אפילו ממינו שלא יטיל אפילו חוטי לבן של פשתן, מדקתני "סדין בציצית" ולא קתני "סדין בתכלת" דמשמע שבמינו שרי. וב"ה מחייבין אפילו תכלת שהוא כלאים דלית להו הנהו גזירות דב"ש. ולפי דרכם פירשו ב'''מנחות''' (ד"ה אמר) [וכן פירש '''רש"י''' בלישנא אחרינא (ד"ה לפי)] דמה שאמר ר"א ב"ר צדוק כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, לא בא לחלוק על ב"ה, ואח"כ רבי אמר שהלכה כב"ה. אלא בא להעיר על ב"ש היאך גזרתם על סדין שפטור לגמרי מציצית, הרי כל המטיל אינו עובר באיסור אלא הוא מהמתמיהין, שתמהין עליו בני אדם שאינם יודעים שמותר אבל איסורא ליכא ומותר להטיל בסדין כלאים. והוסיפו התוס' דפירוש זה אינו יתכן לדעת רש"י, שהרי לשיטתו ב"ש פוטרים סדין מדאורייתא ולא שייכא שיאמר, שיקשה על כך ר"א ב"ר צדוק שהוא מותר אלא שהוא תמוה, דהא לשיטתו הטעם שאסרו ב"ש כיוון דלא דרשי סימוכין. ורק אי נימא שב"ש אסרו משום גזירה שייכא שיקשה ר"א ב"ר צדוק דאינו אסור משום גזירה, אלא שרי ורק שתמוה. <br />
וסיים ה'''תוספות''' שהלכתא כבית שמאי ואסור להטיל ציצית בבגד פשתן אפילו מין במינו, ותלמידיו של ר"י בר אלעאי לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש שפוטרים לגמרי בגד פשתן. ולרב קטינא לא היה ציצית כלל. וכן אומר ר"ת, דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו דכב"ש קיי"ל דפטרי, והמברך, מברך ברכה לבטלה.<br />
<br />
למ"ד שב"ש לא דרשינן סימוכין אי מחייבים עכ"פ מין במינו<br />
<br />
ויש לעיין לשיטת '''רש"י''' וסיעתו דב"ש לא דרשי סימוכין ופטרו סדין של פשתן מדאורייתא, אם הוא רק בכלאים אבל לבן של פשתן יוכל להטיל או שמא פטרו בגד של פשתן לגמרי מציצית. ד'''תוספות''' לעיל הקשו דלרש"י ב"ש יחייבו בגד פשתן במינו דהא לית ביה כלאים. ועיין '''ברש"י''' שיישב, דהטעם שנקט סדין בציצית ולא כלאים בציצית, משום דפסיקא לה מילתא שבפשתן אין בו ציצית בלא כלאים, שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת צמר הוא, ואף אם הלבן יעשה גם מצמר הרי הבגד מפשתן והוי כלאים, ע"כ. ועכ"פ מצינו דבאמת רש"י סבירא שב"ש מחייבים בבגד פשתן מין במינו, וכמ"ש ה'''שיטה מקובצת''' (מנחות מ, ב ד"ה סדין) בשם '''תוספות חיצוניות''', שפירש '''רש"י''' בתשובה דאע"ג דב"ש פוטרין סדין בציצית, היינו דוקא תכלת דהוי כלאים, אבל מינו מיהו צריך למשדי ביה, ע"כ. וכן הביא '''הריטב"א''' (שבת כה,ב) שכ"כ רש"י בתשובה.<br />
אבל ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפירש הסוגיא כשיטת רש"י שב"ש פוטרים מטעם דלא דרשי סימוכין, מ"מ כתב דלא פטרו רק בתכלת שהוא בכלאים אלא אף לבן במינו ונסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי, שהרי עיקר הציצית בתכלת, ואם בטל תכלת בטל לבן, ואע"פ שאין תכלת מעכב את הלבן, מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית. וכ"כ ה'''רמב"ן''' במלחמות (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) וכ"כ ה'''ריטב"א''' באי נמי.<br />
<br />
דעת הגאונים והראשונים דסבירא כר"ת שב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כוותם<br />
<br />
ובאמת מחלוקת רש"י ור"ת, נחלקו בה הגאונים והראשונים מערכה לקראת מערכה. וב'''סדר רב עמרם גאון''' (ק"ש וברכותיה) כתב כר"ת, דאע"ג דקתני הלכה כב"ה, אהדרוה כב"ש, וזה אחד מששה דברים שהלכה כב"ש ולא כב"ה ואף שלא נחית למח' אם ב"ש דרשי' סימוכין, מ"מ ביאר בדבריו ה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) דסבירא דב"ש דרשינן סימוכין, דהיאך אפשר לפסוק כמאן דלא דריש סימוכין, וכן פירש בדבריו ב'''תוספותיו ר"י הזקן''' (שבת כה, ב). וכן מבואר ב'''רבינו גרשום''' (מנחות מ, א ד"ה א"ר אלעזר) שהלכה כב"ש, שפירש הסוגיא כתוספות, שב"ש הם שאסרו משום גזירה ולא ב"ה. וכן האריך להשיג על רש"י ב'''תוספות ר"י הזקן''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ש ובגד פשתן פטור לגמרי, ושכן '''רבינו נתן''' ו'''רבינו שמואל''' וב'''תשובות בשר על גבי גחלים''', כולם אוסרים פשתים בפשתים, ע"כ. ו'''רבינו זרחיה הלוי''' במאור הגדול (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) גם כתב שהלכה כדברי ב"ש, והשיג על ה'''רי"ף''' (לקמן) בסכינא חריפא שכל הגאונים שהיו מן העולם כולם אסרו להטיל ציצית של פשתן בטלית של פשתן ולא היה אדם שחלק בדבר עד שבא הרי"ף והתירו לעצמו והורה לאחרים לעשות כן וכבר השיב עליו '''רבי יצחק ב"ר ברוך''' ושבר כל דבריו והדעת מכריע כדבריו. והוסיף דאע"ג דתניא שהלכה כב"ה, אין למדין הלכה מפי משנה וברייתא. והגזירה גם על הלבן, ואף שעיקר האיסור משום חוטי תכלת, מ"מ כיוון שמצות תכלת ולבן תלויות זו בזו, אפילו למ"ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסר לבן עימה, שאין להפריש בניהם שיהא סדין חייב בלבן ואסור בתכלת, שדבר זה רחוק מאוד ואין הדעת סובלתו, ע"כ. ו'''בעל העיטור''' (הל' ציצית ש"ב ח"א) גם האריך בסוגיין לבאר שיטת הגמרא שעקרי רבנן לבגד פשתן בציצית לגמרי אף בלבן, דמה שאמרי' אין תכלת מעכב את הלבן, היינו דוקא צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת, אבל בפשתן ליכא למימר הכי וכיוון שפטור מתכלת פטור מלבן, וכן הביא תשובות הגאונים, '''רב האי גאון''' ואביו ו'''רב יעקב גאון''' ו'''מר רב אבימי''' ו'''תשובת רב עמרם''' וכל הגאונים מאחריהם שכולהו סבירי שאין להטיל ציצית בפשתן כלל אף במינו, ועיין שם שאר תשובות הגאונים וראשונים שהביא, וע"כ מסיק שלענין הלכה דעת הגאונים ראשונים ואחרונים וכל רבותי שווין בדבר דכל שיש בו פשתן אסור. וה'''רי"ף''' (לקמן) שהתיר פשתן במינו יחידאה הוא, ואע"פ שאין משיבין אחר הארי הרי כמה אריות לפניו ולפני פניו וקמאי וקמאי דקמאי אסרו ליתן כלל בבגד של פשתן, והילכך לא רמינן בטלית דאיכא פשתן כלל ואזלינן בתר מנהגא דקמאי כדאמרינן פוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועיין ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שהביא גם תשובות הגאונים שאסרו לגמרי. וכ"כ ה'''נימוקי יוסף''' בחידושיו לשבת (כה, ב) ובהלכות ציצית (יג, ב מדפה"ר) כדעת ר"ת, ושכ"כ רב האי גאון בשם אביו וכ"כ הגאונים הראשונים, וכ"כ ב'''ספר האגודה''' (שבת כה, ב) ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שסלל דרכו בסוגיא כפירוש רש"י והאריך ליישב דבריו, ומ"מ סיים דר"ת ורוב הגאונים הסכימו דכיוון דסדין אסור בתכלת בלבן נמי גזרו, וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר, ע"כ. וכן תפס ה'''סמ"ג''' (עשין כו) עיקר כדעת רב עמרם גאון. וכן העיד ה'''אורחות חיים''' (הל' ציצית סי' ב) שרב האי גאון השיב שהמברך עליהם עובר משום לא תישא וחייב מלקות ושכן מצא בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה אחד מהם לישראל מעולם למירמי חוטי דכיתנא. וכ"כ ב'''שו"ת מהר"ם מרוטנבורג''' (בהוצ' מכון י-ם דפוס לבוב סי' רנב) שמוחזק הוא מפי קבלת רבותיו שאין להתעטף בסדין וזה אחד מו' דברים שהלכה כב"ש. וכ"ה ב'''תשב"ץ קטן''' (סי' רסה), וכ"כ '''רבינו פרץ''' בהגהותיו לתשב"ץ קטן, שהלכה כב"ש דסתם תלמודא כוותיה. וכ"כ ה'''סמ"ק''' (מצוה לא) שטלית של פשתן פטור אפילו במינו,וכ"כ ב'''ספר הנייר''' (סי' לה) בשם ר"ת. וכן העיד בה'''לכות מהר"ש''' (הל' ציצית אות ז) על '''רבינו שמחה''' שהיה חושש משום פשתן, ועל '''רבינו יצחק''' שהיה אוסר לגמרי. וכן החמיר בזה תלמידו ה'''מהרי"ל''' בתשובות החדשות (סי' ה אות ב) ושכן המנהג בארצות אשכנז כדעת ר"ת. וכ"כ תלמידו '''המהר"ז בינגא''' (קיצור הל' ציצית אות ד) שהלכה כב"ש דסדין שהוא פשתן פטור מציצית. וכן מבואר ב'''לקט יושר''' לבעל תרומת הדשן (הל' ציצית אות ח) שלא היה מסכים לטלית של פשתן, עיי"ש. וכן השיב ה'''מהרי"ק''' בתשובה (שורש קמז) לאחד אשר סבר דאף שפטרו גם מלבן מ"מ אינו איסור וכמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, וענה לו בחריפות שדבריו הבל המה דלא דמי כאן דאיכא למיגזר משום כסות לילה לשאר פיטורין דאינו איסור, ובודאי שהוא אסור להטיל אף פשתן, עיי"ש. וכן משמע ב'''ספר האגור''' (סי' ח, ט) שמצדד להחמיר.<br />
<br />
דעת הראשונים דסבירא כרש"י שהלכה כב"ה וגזרו רק על התכלת וב"ש לא דרשי' סימוכין<br />
<br />
אבל ה'''רי"ף''' בהלכות ציצית (יג, ב) האריך להוכיח שחוטי פשתן פוטרים בשל פשתן, והגזירה לא היתה אלא על התכלת, דהוא גם מקרי ציצית, דהא אמרי' סדין בציצית ב"ש פוטרים וכו' וקאמר ר"א והלא כל המטיל תכלת בסדין וכו', וש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קאי, והמלאך שהוכיח לרב קטינא היה על התכלת, ולכן סיים דלבן דפשתים בפשתים עדיף דליכא ביה ספיקא וחיובא דאורייתא הוא, ע"כ. וחיזק דבריו ה'''רמב"ן''' במלחמת ה' (יג, ב מדפה"ר) ובחידושיו לשבת (כה, ב), שנכונים וברורים הם לענין פסק וגם לענין פירוש השמועה ודחה דברי בעל המאור באריכות, דמה שאמר שאין למדין הלכה מפי משנה שיבוש הוא, שאין דברי ריבא"ע לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד. ופירש סוגיא דר"י בר אלעאי כדעת רש"י, דמה שהיו תלמידיו מחביאין כנפי כסותן, לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת. ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש אבל שניתי לכם שהלכה כב"ה, ואינהו סבור דאף שאין הלכה כב"ש דפטרי מדאורייתא אלא הלכה כב"ה, מיהו יש לגזור משום כסות לילה. והביא קושיית תוס' דגם מי שבעלמא לא דריש סימוכין במשנה תורה דריש, ויישב, דבאמת גם ב"ש דרשי סימוכין אלא שדורשים בהיפך, דנסמכו בשביל להזהיר על כלאים בציצית, שלא תאמר יבוא עשה וידחה לא תעשה. וסיים שכן דעת רבינו הגדול לחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת, ושכן דעת רש"י, וכל הפורש ממנו כפורש מחיים ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל, ע"כ. ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שיישב עוד דלא הוו"ל מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן כדאמרינן '''ביבמות''' (ד, ב).<br />
<br />
וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) פירש באריכות הסוגיא כשיטת רש"י שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין, והלכה כב"ה שמחייבים בדין בציצית אלא שגזרו רבנן משום כסות לילה, ותלמידי ריבא"ע, וכן רב קטינא דמלאכא, היו מצייצים בלבן. ומה שר"א ב"ר צדוק אמר שהמטיל תכלת בירושלים מן המתמיהין, פירש, דדייק למימר תכלת ולא ציצית גרידא שהוא גם לבן, כלומר דכיוון שהלכה כב"ה, תמה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת, ולא היה מרגיש דהוא מפני גזירת חכמים, ורבי ששאל א"כ למה אסרוהו, חיזק דבריו, דאף אם תשיב שהמטיל הוא מהמתמיהין מפני גזירת חכמים, היא גופא יש לשאול למה חכמים גזרו, ופירשו לפי שאין בקיאין וכו', וכמבואר לעיל. וכן יישב קושיית תוס' שבמשנה תורה כ"ע דרשינן סימוכין, כתירוץ הרמב"ן, דבאמת אף ב"ש סוברים שסמכן, אלא שהוא בא להזהיר שלא לטעות שבא עשה לדחות ל"ת. ועכ"פ כתב דראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואם מצד שאמרו בברייתא שהלכה כב"ה, ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד כמבואר ב'''נידה''' (ז, ב), מ"מ כיוון שראינו שריבא"ע חיזק הדברים לתלמידיו, נראה שלמדין ממנה. וסיים, שזוהי דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן. וכן פירש '''רבינו פרחיה''' (שבת כה, ב) כשיטת רש"י, שהלכה כב"ה אלא שגזרו חכמים ותלמידי ריבא"ע לבשו בגד של פשתן במינו. וכן ביארו בשרידים מ'''פירושי הראשונים מהגניזה הקהירית''' (שבת כה, ב). וכן ה'''מרדכי''' (הלק"ט סי' תתקמא) כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק כפירוש רבינו תם, דמנ"ל לבדות הך גזירה מליבנו מינו אטו שאינו מינו, ועוד שרוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו, עיי"ש מה שפירש. וכ"כ ה'''רמב"ם''' (ציצית ג, ה) שכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה. וכ"ד רבינו אברהם מנרבונא ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שבגד פשתן חייב בציצית של פשתן דליכא למגזר מידי וכן עמא דבר באתרן, עיי"ש. והאריך בזה גם ה'''ראבי"ה''' (סי' אלף קנב) בביאור הסוגיא ושיטות הגאונים, והעלה דנ"ל כוותיה הרי"ף ושכן פירש הגאון, עיי"ש.וכן העלה ראב"ן הירחי ב'''ספר המנהיג''' (הל' ציצית) שהפוסל לבן של פשתן בטלית של פשתן טועה, שאין פשתן חלוק מצמר לכל דבר חוץ מלענין תכלת, והעיד שכן מנהג ספרד ופרובינצא. וב'''ספר החינוך''' (מצוה שפו) גם האריך בביאור הסוגיא דהלכה כב"ה אלא שגזרו על התכלת, אבל חוטים לבנים מפשתן אפשר לעשותם. ו'''רבינו ירוחם''' (נתי"ט ח"ג קסט ע"ג) גם הביא מח' הראשונים וכתב שעל הרי"ף אנו סומכים שהוא מותר להטיל של פשתן. וכ"כ ה'''טור''' (סי' ט) דאע"פ שהגאונים ור"ת אסרו, רש"י והרי"ף התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש, ע"כ. וכתב בספר '''כפתור ופרח''' (פרק ס), לעשות טלית פשתן וציציותיו פשתן לרוב הגאונים מותר, והביא מספר כתוב ושם ל'''ראב"ד''' (לפנינו ליתא קטע זה) שמימי עולם נהגו בטלית של שליח ציבור של פשתן, עד שבאו היהירים ונוהגין עצמן להיות פרושים לעשות להם שם בפני עצמן בשל צמר, וסיים הראב"ד שאפשר כי יותר טוב פשתן משל צמר. והוסיף הכפתור ופרח שכ"כ '''רבינו חננאל''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ה, ונראה בכוונתו דאף שלא התייחס ר"ח לגזירה אם היא גם במינו, מ"מ ביאר הכו"פ דכיוון שהלכה כב"ה פשיטא דהגזירה על התכלת ולא על לבן של פשתן. וע"כ מסיק דכדאי הם אלו הגאונים לסמוך עליהם, וא"כ טלית פשתן בחוטי פשתן אין זה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, אלא שמברכים עליו ומתעטפין בו וכן עמא דבר, ע"כ. ולפי מה שהביא דעת ר"ח, נראה לומר שכן דעת '''רב ניסים גאון''' בשבת (כה, ב) שגם כתב שהלכה כב"ה. וב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב) גם האריך לבאר שיטת הגמרא ומעשה רב קטינא ומלאכא שהיה לו עכ"פ לבן, וסיים שיש לנו עמוד חזק וגדול להשען עליו דהיינו הרא"ש והטור בנו ורש"י והרי"ף דהתירו, ואם היה הרי"ף מתיר לבדו לא היינו הולכים אחריו דהא ר"י בעל התוספות היה עם שאר רבותינו בעלי התוס' אחרונים יותר מהרי"ף, והיכא דלא ראו בדבריו טעם חולקין עליו, וכיוון דהכא חולקין עליו אין ללכת אחריו, מ"מ כיוון דאיכא רבים עימו עבדינן כוותיהו ועליהם סמכינן שלא להרפות ביד העם ממצות ציצית, ע"כ. ועיין ב'''חידושי הר"ן''' (שבת כה, ב) שביאר השיטות אך לא הכריע.<br />
<br />
דעת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא שב"ש לא דרשי' סימוכין והלכה כב"ה אלא שהגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטור לגמרי<br />
<br />
ושיטה שלישית נוספת בסוגיא היא דעת '''רב נטרונאי גאון''' והובאה בחמדה גנוזה (סי' א) ובתשובות רב נטרונאי בהוצ' מכון אופק (סי' ב, ג) ובתשובות הגאונים החדשות (בהוצ' מכון אופק סי' קמ), ויש שהביאוה בשם '''רב פלטוי גאון''' (חמדה גנוזה שם, '''ספר האגור''' סי' ח).<br />
דמחד פירש בסוגיא כשיטת רש"י שנחלקו אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה שמחייבים אלא דגזרו משום כסות לילה, ומאידך האריך להוכיח שהגזירה באה לפטור לגמרי בגד מפשתן גם במינו ולא רק מכלאים, ועיקר ראייתו מהמלאך שאמר לרב קטינא ציצית מה תהא עליה ופירש דלא היה לו כלל ציצית, דאי לבש ציצית דפשתן במינו, לא היה לו לומר ציצית מה תהא עליה. וכן פירש בתלמידי ריבא"ע דלא היה להם כלל ציצית, וסיים שכן הלכה. והחזיק בדבריו בכל כוחו '''רבינו ברוך ב"ר אלבאליה''' מגדולי תלמידי הרי"ף בתשובה (תשובות הגאונים החדשות סי' קמא) וחלק על רבו בתוקף, דאף שהלכה כב"ה מ"מ הגזירה באה לפטור בגד פשתן לגמרי אף מינו בלבן. וראה שם מה שפירש כל מהלך הסוגיא לשיטתו והוכיח כן בשלל ראיות, וסיים דאילו מצאנו קצת הגאונים מסכימים לדעת הרי"ף להטיל חוטי פשתן בטלית פשתן לא היה נכון שנניח המין שבו מצות ציצית לדעת הכל ונקבע דבר שחלקו בו, וכ"ש שלא נמצא אחד מן הגאונים וזולתם מי שהתיר זה, ע"כ. וכן סלל בדרך זו הסוגיא '''רבינו ישעיה מטראני''' בתשובותיו (סי' סא) דהלכה כב"ה אך גזרו רבנן משום כסות לילה, וכיוון שגזרו אסרוהו מכל וכל ואפילו להטיל בו לבן, שאם יחייבוהו חכמים בלבן יבואו עמי הארץ ויטילו בו תכלת, ואי אמרת להו להטיל לבן בלא תכלת לא ציית להו, הילכך אסרו חכמים בסדין בציצית ואפילו בלבן, וסיים שמצא שכ"כ רב נטרונאי גאון, ע"כ. וכן נראה דעת רבינו זכריה ב'''ספר הנר''' (שבת כה, ב) דמחד כתב שהלכה כב"ה אלא שגזרינן, ובתלמידי ריבא"ע כתב שכסותיהם לא היו מצוייצין, ומבואר שפירש שהגזירה היתה גם על הלבן. וכן מבואר ב'''פסיקתא זוטרתא''' (פרשת שלח) שכתב שהלכה כב"ה אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית משום כסות לילה. וכן מצאתי שכ"כ '''רב עמרם גאון''' בתשובה (הלכות פסוקות מן הגאונים סי' ע) דהלכה כב"ה אלא שגזרו משום כסות לילה, דכל שיש בו פשתן וכ"ש סדין של פשתן לבדו אסור ואין מטילין לו ציצית [וצ"ע בתשובה זו, דהא בסדר ר"ע איתא שהלכה כב"ש, ומ"מ לדינא נקט אותו הדבר].<br />
<br />
דעת היראים בסוגיא שב"ש דרשי' סימוכין והלכה כוותם והגזירה רק על התכלת ובגד פשתן במינו חייב<br />
<br />
ושיטה רביעית בסוגיא כתב ב'''ספר היראים''' (סי' תא), דמחד פירש כרבינו תם שגם ב"ש דרשינן סימוכין ומדאורייתא בגד פשתן חייב בציצית, והלכה כב"ש אלא שגזרו משום כסות לילה. אומנם מאידך פירש הגזירה כרש"י גם אליבא לב"ש, דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל גם פשתן חייב בלבן במינו. וע"כ פירש דמה שהתיר רבי זירא ציציותיו מסדינו היינו של תכלת אבל של לבן השאיר דלא גזרו בהם. והביא ב'''תועפות ראם''' על היראים (אות כא) שכן פירש בסוגיא ה'''ראב"ד''' במסכת עדויות (ד, י). ועיין שם שכן פסק דקיי"ל כב"ש בהא. וראה עוד לעיל בכפתור ופרח שהביא בשם הראב"ד שכך פסק דשל פשתן חייב במינו.ושו"ר שכן פירש בסוגיא ה'''רמב"ם''' בפירוש המשניות (עדיות ד, י), שב"ש פוטרים סדין בציצית מטעם שלמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה, וב"ה לא גזרי לכסות לילה, ע"כ. וא"כ הרי שפירש דגם ב"ש דרשינן סימוכין אלא שפטרו מטעם גזירה. וב'''יד החזקה''' (ציצית ג, ה) פסק שעכ"פ הפשתן חייב במינו, ומבואר דפירש שהגזירה היתה רק על הלבן.<br />
<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז דליכא תכלת בטלה גזירה ואף לר"ת מותר להטיל בפשתן מינו<br />
<br />
והנה אף שרבינו תם כתב דלב"ש הגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטורה לגמרי, מ"מ כתב הרא"ש בתשובה (כלל סי' ח) דאף לפי ר"ת אין לאוסרו בזמןהזה, דעיקר טעם האיסור הוא שמא יטיל בו תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה או יקרע סדינו הו"ל כלאים שלא במקום מצוה, אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל, ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיוון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, ובנ"ד אין כאן תקנה, אלא ב"ש אוסרין משום גזירה, וכיוון שעכשיו לא שייך הגזירה שרי ממילא, ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ח) דיש להקל בההיא גזירה דהאידנא אין התכלת מצוי. ולפ"ז י"ל שכן יסברו רב נטרונאי גאון וסיעתו שכתבו דהלכה כב"ה אלא שגזרו גם על הלבן. דכיוון שאין התכלת מצוי לא שייכא הגזירה. ומיהו ב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) העיר על המהר"ח או"ז, דיתר רבותינו רב עמרם ר"ת והנגררים אחריהם החמירו אף בזה"ז דליתא תכלת וסבירא דלא בטלה הגזירה, וטעמם, דשמא יחזור הדבר לקילקולו שיהא התכלת מצוי, וכ"ש לפי מש"כ ה'''סמ"ג''' (עשין כו) דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנים, ובקל היה לעשות תכלת, ע"כ.<br />
<br />
ביאור שיטת הרא"ש דבפירוש הסוגיא סבירא כר"ת ומ"מ להלכה פוסק דשרי לברך<br />
<br />
וצ"ע בדעת הרא"ש אי סבירא כרש"י או כר"ת, דהנה בפסקיו (הל' ציצית סי' יז) גם הביא דעת ר"ת וכן דברי הרי"ף במלואם ומסקנתו שמותר להטיל פשתן. ותמה על הגאונים שהביא הרי"ף דסבירי שחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאוריתא, דקשה דהא נאמר בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך. והביא דברי בעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) דמה שאמרו שהתכלת לא מעכב את הלבן זהו דוקא בצמר שאם אין לו צבוע מטיל לבן, אבל בפשתן שאין עושין ממנו תכלת ליכא למימר הכי, והלכך פשתן לא פוטר בטלית כלל, ע"כ. ודחה דבריו הרא"ש דהוא פירוש זר, ודבר פשוט הוא שמדאורייתא מותר להטיל פשתן בפשתן. ועוד כתב דנראה שהרי"ף בפירוש הסוגיא סובר כר"ת דב"ש דרשינן סימוכין אלא שגזרו, אך סובר שהגזירה היתה רק על התכלת אבל במינו מחייב, והיינו כשיטה הרביעית בסוגיא. ודייק זה דסדין שפטרו היינו דוקא תכלת, מהא דאמרי' כל המטיל תכלת בירושלים וכו', ולא אמרי' ככלל "המטיל בסדין" ומשום שעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית. ור"ת היה קשה לו לישנא דפוטרין שמשמעו לגמרי גם בלבן דאם היה רק בתכלת הוו"ל למימר לשון אוסרין, ועיי"ש מה שיישב לדעת הרי"ף. וסיים דכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו, ואפילו לר"ת גזירה רחוקה היא שגזרו במינו משום תכלת, ותכלת גופיה גם הוא משום גזירה. ובפרט בזה"ז דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחה באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם, ע"כ. וב'''שו"ת הרא"ש''' (כלל ב סימן ח) גם התיר כיו"ב מטעמים הנ"ל, שראה בספרד כולם לובשים טלית של פשתן, ואם יאסור להם יבטל מהם מצות ציצית, כי אין בנמצא שם טליתות של צמר, והנח להם להם שנתלים באילן גבוה הרי"ף שמתירו, ועוד שגם לר"ת אין לאוסרו בזה"ז כיוון שבטלה הגזירה דליכא תכלת, ע"כ. ומבואר מדבריו דבעיקר הסוגיא סבירא כדעת ר"ת דהא טעמיו להתיר כיוון שבזה"ז לא נוהג הגזירות, וגם אחר זאת כתב שלא מחה ביד המתירים כדי לא להרפות מצות ציצית. ואילו הווה סבירא כדעת הרי"ף לא היה צריך להגיע לזה שאין הגזירות נוהגות בימינווכן לשון שאינו מוחה, מורה שאינו מעיקר הדין. ונראה דכן מוכח ב'''תוספותיו''' (שבת כה, ב), שהעתיק בשתיקה כל דברי ר"ת, שהלכה כב"ש שכל הלובש טלית פשתן ומברך ברכתו לבטלה. ואילו היה חולק היה לו לפרש דעתו.<br />
ובאמת נחלקו הראשונים בדעת הרא"ש, וב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) כתב שהרא"ש החמיר לפטור פשטן אף מלבן. ו'''בספר האגור''' (סי' ח) נקט דהרא"ש התיר, וכ"כ '''רבינו ירוחם''', וכ"כ ב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב). וכן דעת ה'''טור''' (סי' ט) בשיטת אביו וז"ל, "רבינו שלמה ורב אלפס התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש". וכתב ה'''בית יוסף''' (סס"ט) דהטעם שכתב הטור בדעת אביו שהוא מתיר, לפי שראה שהיפך ליישב דברי הרי"ף ושכדאי הוא לסמוך עליו. אבל העיר עליו דמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי ר"ת, אלא שכדי לא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו אבל סברתו הוא לאסור כמו ר"ת, ע"כ. ומ"מ כתב הב"י בסוף דבריו דלמעשה הרא"ש שרי לברך.<br />
<br />
שיטת הספרי שסדין פטור מציצית מדדריש כסותך למעט סדין, ומח' ראשונים אם הווא לשיטת ב"ה או ב"ש<br />
<br />
והנה דרשינן ב'''ספרי''' (דברים פ' רלד) "כסותך פרט לסדין", והוא כדברי ב"ש שפטרו סדין מציצית, ומכאן לכאורה ראיה לר"ת שהלכה כב"ש. ובאמת '''בעל העיטור''' (ש"ב ח"א) הלך לשיטתו שהלכה כב"ש, וכתב דסמכינן אסתמא דספרי שסדין פטור מציצית. וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפסק כב"ש, מ"מ כתב דמה שאמרו בספרי, הוא אליבא דב"ש שפטרו סדין לגמרי מציצית אף מלבן. וה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) הביא מימרא זאת מהירושלמי, וכתב דאפשר שהוא מקור דברי ב"ש לפטור סדין מציצית. וכ"כ ב'''שיטה להר"ן''' (שבת כה, ב) שב"ש דרשינן סימוכין אבל בסדיןפוטרים מטעם שדרשינן בספרי כסותך פרט לסדין. אומנם ה'''רמב"ן''' בחידושיו (שבת כה, ב) דחה דבריהם, דהא מיעטו שם גם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין", ואי נימא שהוא כדברי ב"ש פרט לכר מאי היא. וע"כ פירש דהספרי הוא אליבא דב"ה, וכל דברים אלו כלי מיטה הם, ומשום כסות לילה ממעט להו, ואיצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום, קמ"ל כיוון שהם מיוחדים ללילה פטורים, וכדברי ב"ה היא סתומה, ע"כ. ועוד דחה ה'''מרדכי''' (הל' ציצית סי' תתקמא) דשאל לרבו והשיבו דהוא אסמכתא בעלמא.<br />
<br />
פסק הש"ע והרמ"א דיר"ש יחמיר לעשות בגד מצמר, וכשאין יכול לעשות ולברך על פשתן<br />
<br />
סוף דבר עיין ב'''בית יוסף''' (סי' ט ד"ה אע"פ) שהביא דברי הגמ' באריכות ומח' רש"י ור"ת ושאר ראשונים. ומלוא דברי הרי"ף, וכן דברי הרא"ש ודן בדעתו, והעלה מכל האמור, דירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית, וירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר. וכ"כ ב'''ש"ע''' (ט, ו) בזה"ל, "יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, ואע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק". וכתב ה'''רמ"א''', "ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן משיתבטל ממצות ציצית". וכן הסכמת המ'''שנה ברורה''' (ס"ק יז).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%AA_-_%D7%91%D7%91%D7%92%D7%93_%D7%9E%D7%A4%D7%A9%D7%AA%D7%9F&diff=12050ציצית - בבגד מפשתן2018-05-16T23:23:09Z<p>מלאכי: יצירת דף עם התוכן "{{תחרות כתיבה}} {{מקורות|בבלי=מנחות (מ, א) שבת (כה, ב)|רמב"ם=הלכות ציצית ג,ה|שלחן ערוך=או"ח ט, ו}}..."</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|בבלי=מנחות (מ, א) שבת (כה, ב)|רמב"ם=הלכות ציצית ג,ה|שלחן ערוך=או"ח ט, ו}}<br />
<br />
פטור בגד פשתן מציצית תכלת ואם אם חייב בציצית העשוי מפשתן <br />
<br />
תוכן עניינים<br />
מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם בגד פשתן חייב בציצית וטעם הגזירה<br />
מעשה ברבי יהודה בר אלעאי ותלמידיו שהחביאו כנפותיהם<br />
פירוש רש"י בסוגיא<br />
פירוש רבינו תם בסוגיא<br />
לדעת רש"י וסיעתו אם בית שמאי מחייבין בגד פשתן בציצית פשתן<br />
דעת הגאונים והראשונים שסוברים כרבינו תם<br />
דעת הראשונים שסוברים כרש"י<br />
שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא<br />
שיטת ספר היראים בסוגיא<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז בטלה הגזירה<br />
שיטת הספרי שבגד פשתן פטור מציצית<br />
פסק הש"ע והרמ"א<br />
<br />
יש להקדים דברי ה'''מאירי''' בשבת (כ, ב), שלשון סדין מונח על כל בגדי פשתן, אלא מפני שהוא בן ד' כנפים משא"כ רגילות בשאר בגדי פשתן שאדם רגיל להתכסות בו, תופש לשון סדין, ע"כ.<br />
<br />
מקור הדין מהגמרא<br />
<br />
גרסינן '''במנחות''' (מ, א), "תנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. אמר רבי אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א"כ למה אסרוה, ותי', לפי שאין בקיאין בטעם שעשה דוחה ל"ת, ויסברו שכלאים מותרים תמיד. והק', א"ל רבא בר רב חנא לרבא, שעשרה אנשים יטילו ציציות צמר בבגדיהם של פשתן ויצאו לשוק, ויתפרסם שדוקא ציצית מותר בכלאים, ותי', כ"ש שיתמהו שאנשים הגונים כאלו לובשים כלאים. והק', שידרשו בשבת ברבים בביהכנ"ס את היתר ציצית בכלאים, ותי', גזירה משום קלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו מן חלזון, ואי נתיר תכלת בסדין יטיל צמר צבוע בקלא אילן והווי כלאים שלא במקום מצוה. והק' שלא יהא קלא אילן אלא כצמר לבן, דאמרי' לעיל (לח, ב) שאם אין לו תכלת מטיל לבן, ותי', דכיוון שאפשר במינו לא, והיינו דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן ומש"ה לא מטילים לבן דצמר בסדין של פשתן. והק' שיבדקו את כל צובעי הצמר או מוכרי התכלת שלא יטילו קלא אילן, ותי', גזירה משום טעימה, שאם יצריכו לכל הקונים לבדוק יורות הצבע, יניחו חומר הבדיקה בתוך סיר הצבע ויפסלו את כל הסיר. והק', שיכתבו חכמים וישלחו לכל העולם הלכות טעימה היאך בודקים בלי להפסיד, ותי', שהאיגרות לא חשובות לאנשים ויעברו עליהם. והק' רבא הרי אפילו חמץ בפסח ויוה"כ שהם בכרת, היו סומכים על איגרות ששלחו שמעברים את השנה, וכ"ש בציצית שהוא עשה בעלמא שאפשר לסמוך על איגרות. אלא אמר רבא וכן במערבא משום דרבי זירא, שהטעם שסדין פטור מציצית, דחיישינן שמא יקרע סדינו בתטך שלוש אצבעות לשפת הכנף, ויתפרנו בחוטי פשתן, ויניח סוף החוטין התלויין שם ואח"כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שניים של לבן עמהם, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, ולכן לא מועיל לצרף את חוטי הפשתן מהתפירה, דלא עשאם מתחילה לשם ציצית, ונמצאת ציצית פסולה והווי כלאים שלא במקום מצוה. והביאה הגמ' שרבי זירא התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרע ואח"כ יקרע והוו תולמ"ה, והיינו כדאמר לעיל. וטעם נוסף אמר רבי זירא שאין מטילים ציצית בסדין, גזירה משום כסות לילה, דהיינו שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה, ע"כ.<br />
ועוד איתא '''בשבת''' (כה, ב), "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי וכו', ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה הלל מחייבין והלכה כדברי ב"ה, ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה".<br />
ובסיכום נחלקו ב"ה וב"ש בחיוב סדין בציצית, וב"ה מחייבים וב"ש פוטרים, והלכה נפסקה כב"ה, אלא שמ"מ גזרו חכמים על סדין. והקשה ותירץ הש"ס בטעם הדבר, ומסקנא דמילתא דגזרו, או שמא יקרע סדינו, או משום כסות לילה.<br />
<br />
פי' רש"י בסוגיא שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה והגזירה רק על התכלת<br />
<br />
אלא שנחלקו הראשונים ובראשם רש"י ור"ת, בביאור הסוגיא לאורכה ולרוחבה במה פליגי ב"ה וב"ש, וכפי שכתב '''המאירי''' (שבת כה, ב) שנתבלבלו בה המפרשים.<br />
דהנה '''רש"י''' (ד"ה ב"ש פוטרין) פירש בביאור יסוד מחלוקתם, דבית הלל דרשינןסמוכין של היתר כלאים בציצית וכדאמרינן '''ביבמות''' (ד, א) אתי עשה ודחי לא תעשה דכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". ולכן ב"ה מחייבין סדין בציצית דשרי כלאים בציצית. אבל ב"ש לא דורשים הסימוכין דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ לשיטתם כלאים אסור בציצית.<br />
והוסיף רש"י דמה שנקט הש"ס לשון פטור וחיוב ולא לשון אוסרין ומתירין, משום דציצית הוא חובת הבגד ואפילו אם לא לובשה חייב הבגד בציצית, ולשון אוסר ומתיר קאי על האדם, וע"כ שנו לשון פטור וחיוב שהוא קאי על הבגד. ועוד שגם איסור והיתר תליא בפטור וחיוב, דכיוון שלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר על ל"ת של כלאים, ולב"ה שמחייבים בציצית אין משום כלאים ומותר ללובשן.<br />
ולפי דרכו פירש (ד"ה לפי) דהגזירה על סדין הוא לשיטת ב"ה, דהא לב"ש מדאורייתא אסור ללבוש סדין מצוייץ בכלאים. והא דאמר ר"א ב"ר צדוק שכל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, היינו דפליג על ב"ה וסבירא שהלובש כלאים בציצית מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש. והקשה עליו רבי, דכיוון שהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו לומר שהוא כלאים, הרי כלאים מותר בציצית. ותירצו דלב"ה גזרו או שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה. [ואף שפי' בעוד דרך עיין לקמן בתוס' שאינו לשיטתו] ובדרך זו פירש גם הגמ' ב'''שבת''' (כה, ב ד"ה ואינהו) גבי ר"י בר אלעאי, דמה שהסתירו תלמידיו את ציציותיהם, שהיו סבורים דאף שהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזרו בהו משום כסות לילה, דלב"ש עובר על ל"ת דאורייתא של כלאים.<br />
ועפ"י מה שפירש הסוגיא דהלכתא כב"ה ואליבא דשיטתם גזרו רבנן, כתב ב'''ספר הפרדס''' (סי' לו) דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל במינו חייב, דאמאי לגזור בו אחר שאפילו לובשו בלילה שאינו זמן ציצית לא עובר על איסור דכלאים, וכהא דתלמידי ריבא"ע שסברו דגם אליבא דב"ה גזרו משום כסות לילה ולכן לא הטילו תכלת שהוא כלאים, אבל ציצית במינו לבשו דלא גזור בהו רבנן. וכן הא דאיתא ב'''מנחות''' (מא, א) שהמלאך אמר לרב קטינא אם תלבש סדין בקיץ שהוא פטור מציצית כיוון שהוא כסות לילה וסרבל בחורף שגם פטור דאין בו ד' כנפות ציצית של תכלת מה תהא עליה. לא בא להוכיחו אמאי לא לובש כלל ציצית, דהא גם לב"ש במינו חייב, אלא למצוה מן המובחר קאמר ליה שילבש גם תכלת.<br />
ובסיכום דעת '''רש"י''', יסוד המחלוקת, שב"ה דרשינןסמוכין ודוחה עשה דציצית ל"ת דכלאים ולכן סדין חייב בציצית. וב"ש לא דרשינן סמוכין ולכן סדין פטור דלא דחי עשה דציצית ל"ת דכלאים. ונקט הש"ס לשון פטור וחיוב כיוון שהוא חובה על הבגד ועוד שגם בזה תלוי איסור והיתר. וכל הגזירה היא לשיטת ב"ה, ורק על כלאים, אך במינו שרי.<br />
ולכן למעשה לב"ש בגד פשתן פטור מדאורייתא מציצית עכ"פ בכלאים, וכן בטלית של צמר אסור לעשות לשיטתם לבן של פשתן והתכלת של צמר. וכן לב"ה אין לעשות כלאים בציצית משום הגזירה, אומנם מותר להטיל בבגד של פשתן רק לבן מפשתן, דבמינו לא גזרו.<br />
<br />
פי' ר"ת בסוגיא שגם ב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כדבריהם<br />
<br />
'''והתוספות''' בשבת (כה, ב ד"ה סדין) הביאו דברי רש"י והערימו חבילת קושיות על רש"י, חדא '''דבמנחות''' (מא, א) מהדר הש"ס לרבות דציצית חובת טלית הוא, ולפי רש"י מדוע לא הוכיחה הגמ' מלשון הברייתא בסוגיין, דמכך שלא כתבה "ב"ש אוסרין" אלא "פוטרין" משמע שאפילו אם אין לובש את הטלית חייב להטיל בה ציצית, דלשון איסור שייך רק כשלובש הציצית, ואילו לשיטתם הבגד חייב אף כשאין לובשו. ועוד שב'''הלכות גדולות''' (סימן כז) פסק שציצית חובת גברא היא, ולפי רש"י משמע מהברייתא שציצית חובת הבגד היא. ועוד דאמרי' ב'''יבמות''' (ד, ב) דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה שהוא ספר דברים דריש והא פרשת ציצית וכלאים נאמר במשנה תורה ואיך יתכן לומר שב"ש לא דרשינן סימוכין. ועוד ד'''רב עמרם גאון''' פוסק כב"ש בששה דברים ואחד מהם הוא בסוגיין שהלכה כב"ש דפטרי סדין מציצית. ועוד דלפי רש"י היה צריך לכתוב שב"ש פוטרים כלאים מציצית ולא סדין, דהא לא פטרו אלא מכלאים אבל להטיל במינו שפיר דמי.<br />
ולכך פרס '''רבינו תם''' שיטה אחריתא בסוגיין, דכ"ע דרשינן סימוכין, וב"ש שפוטרין סדין בציצית, הוא מדרבנן גזירה שמא יקרע סדינו או משום כסות לילה, ופוטרים אפילו ממינו שלא יטיל אפילו חוטי לבן של פשתן, מדקתני "סדין בציצית" ולא קתני "סדין בתכלת" דמשמע שבמינו שרי. וב"ה מחייבין אפילו תכלת שהוא כלאים דלית להו הנהו גזירות דב"ש. ולפי דרכם פירשו ב'''מנחות''' (ד"ה אמר) [וכן פירש '''רש"י''' בלישנא אחרינא (ד"ה לפי)] דמה שאמר ר"א ב"ר צדוק כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, לא בא לחלוק על ב"ה, ואח"כ רבי אמר שהלכה כב"ה. אלא בא להעיר על ב"ש היאך גזרתם על סדין שפטור לגמרי מציצית, הרי כל המטיל אינו עובר באיסור אלא הוא מהמתמיהין, שתמהין עליו בני אדם שאינם יודעים שמותר אבל איסורא ליכא ומותר להטיל בסדין כלאים. והוסיפו התוס' דפירוש זה אינו יתכן לדעת רש"י, שהרי לשיטתו ב"ש פוטרים סדין מדאורייתא ולא שייכא שיאמר, שיקשה על כך ר"א ב"ר צדוק שהוא מותר אלא שהוא תמוה, דהא לשיטתו הטעם שאסרו ב"ש כיוון דלא דרשי סימוכין. ורק אי נימא שב"ש אסרו משום גזירה שייכא שיקשה ר"א ב"ר צדוק דאינו אסור משום גזירה, אלא שרי ורק שתמוה. <br />
וסיים ה'''תוספות''' שהלכתא כבית שמאי ואסור להטיל ציצית בבגד פשתן אפילו מין במינו, ותלמידיו של ר"י בר אלעאי לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש שפוטרים לגמרי בגד פשתן. ולרב קטינא לא היה ציצית כלל. וכן אומר ר"ת, דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו דכב"ש קיי"ל דפטרי, והמברך, מברך ברכה לבטלה.<br />
<br />
למ"ד שב"ש לא דרשינן סימוכין אי מחייבים עכ"פ מין במינו<br />
<br />
ויש לעיין לשיטת '''רש"י''' וסיעתו דב"ש לא דרשי סימוכין ופטרו סדין של פשתן מדאורייתא, אם הוא רק בכלאים אבל לבן של פשתן יוכל להטיל או שמא פטרו בגד של פשתן לגמרי מציצית. ד'''תוספות''' לעיל הקשו דלרש"י ב"ש יחייבו בגד פשתן במינו דהא לית ביה כלאים. ועיין '''ברש"י''' שיישב, דהטעם שנקט סדין בציצית ולא כלאים בציצית, משום דפסיקא לה מילתא שבפשתן אין בו ציצית בלא כלאים, שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת צמר הוא, ואף אם הלבן יעשה גם מצמר הרי הבגד מפשתן והוי כלאים, ע"כ. ועכ"פ מצינו דבאמת רש"י סבירא שב"ש מחייבים בבגד פשתן מין במינו, וכמ"ש ה'''שיטה מקובצת''' (מנחות מ, ב ד"ה סדין) בשם '''תוספות חיצוניות''', שפירש '''רש"י''' בתשובה דאע"ג דב"ש פוטרין סדין בציצית, היינו דוקא תכלת דהוי כלאים, אבל מינו מיהו צריך למשדי ביה, ע"כ. וכן הביא '''הריטב"א''' (שבת כה,ב) שכ"כ רש"י בתשובה.<br />
אבל ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפירש הסוגיא כשיטת רש"י שב"ש פוטרים מטעם דלא דרשי סימוכין, מ"מ כתב דלא פטרו רק בתכלת שהוא בכלאים אלא אף לבן במינו ונסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי, שהרי עיקר הציצית בתכלת, ואם בטל תכלת בטל לבן, ואע"פ שאין תכלת מעכב את הלבן, מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית. וכ"כ ה'''רמב"ן''' במלחמות (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) וכ"כ ה'''ריטב"א''' באי נמי.<br />
<br />
דעת הגאונים והראשונים דסבירא כר"ת שב"ש דרשי' סימוכין ופטרו משום גזירה בגד פשתן לגמרי והלכה כוותם<br />
<br />
ובאמת מחלוקת רש"י ור"ת, נחלקו בה הגאונים והראשונים מערכה לקראת מערכה. וב'''סדר רב עמרם גאון''' (ק"ש וברכותיה) כתב כר"ת, דאע"ג דקתני הלכה כב"ה, אהדרוה כב"ש, וזה אחד מששה דברים שהלכה כב"ש ולא כב"ה ואף שלא נחית למח' אם ב"ש דרשי' סימוכין, מ"מ ביאר בדבריו ה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) דסבירא דב"ש דרשינן סימוכין, דהיאך אפשר לפסוק כמאן דלא דריש סימוכין, וכן פירש בדבריו ב'''תופות' ר"י הזקן''' (שבת כה, ב). וכן מבואר ב'''רבינו גרשום''' (מנחות מ, א ד"ה א"ר אלעזר) שהלכה כב"ש, שפירש הסוגיא כתוספות, שב"ש הם שאסרו משום גזירה ולא ב"ה. וכן האריך להשיג על רש"י ב'''תוספות ר"י הזקן''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ש ובגד פשתן פטור לגמרי, ושכן '''רבינו נתן''' ו'''רבינו שמואל''' וב'''תשובות בשר על גבי גחלים''', כולם אוסרים פשתים בפשתים, ע"כ. ו'''רבינו זרחיה הלוי''' במאור הגדול (הל' ציצית יג, ב מדפה"ר) גם כתב שהלכה כדברי ב"ש, והשיג על ה'''רי"ף''' (לקמן) בסכינא חריפא שכל הגאונים שהיו מן העולם כולם אסרו להטיל ציצית של פשתן בטלית של פשתן ולא היה אדם שחלק בדבר עד שבא הרי"ף והתירו לעצמו והורה לאחרים לעשות כן וכבר השיב עליו '''רבי יצחק ב"ר ברוך''' ושבר כל דבריו והדעת מכריע כדבריו. והוסיף דאע"ג דתניא שהלכה כב"ה, אין למדין הלכה מפי משנה וברייתא. והגזירה גם על הלבן, ואף שעיקר האיסור משום חוטי תכלת, מ"מ כיוון שמצות תכלת ולבן תלויות זו בזו, אפילו למ"ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסר לבן עימה, שאין להפריש בניהם שיהא סדין חייב בלבן ואסור בתכלת, שדבר זה רחוק מאוד ואין הדעת סובלתו, ע"כ. ובעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) גם האריך בסוגיין לבאר שיטת הגמרא שעקרי רבנן לבגד פשתן בציצית לגמרי אף בלבן, דמה שאמרי' אין תכלת מעכב את הלבן, היינו דוקא צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת, אבל בפשתן ליכא למימר הכי וכיוון שפטור מתכלת פטור מלבן, וכן הביא תשובות הגאונים, '''רב האי גאון''' ואביו ו'''רב יעקב גאון''' ו'''מר רב אבימי''' ו'''תשובת רב עמרם''' וכל הגאונים מאחריהם שכולהו סבירי שאין להטיל ציצית בפשתן כלל אף במינו, ועיין שם שאר תשובות הגאונים וראשונים שהביא, וע"כ מסיק שלענין הלכה דעת הגאונים ראשונים ואחרונים וכל רבותי שווין בדבר דכל שיש בו פשתן אסור. וה'''רי"ף''' (לקמן) שהתיר פשתן במינו יחידאה הוא, ואע"פ שאין משיבין אחר הארי הרי כמה אריות לפניו ולפני פניו וקמאי וקמאי דקמאי אסרו ליתן כלל בבגד של פשתן, והילכך לא רמינן בטלית דאיכא פשתן כלל ואזלינן בתר מנהגא דקמאי כדאמרינן פוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועיין ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שהביא גם תשובות הגאונים שאסרו לגמרי. וכ"כ ה'''נימוקי יוסף''' בחידושיו לשבת (כה, ב) ובהלכות ציצית (יג, ב מדפה"ר) כדעת ר"ת, ושכ"כ רב האי גאון בשם אביו וכ"כ הגאונים הראשונים, וכ"כ ב'''ספר האגודה''' (שבת כה, ב) ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שסלל דרכו בסוגיא כפירוש רש"י והאריך ליישב דבריו, ומ"מ סיים דר"ת ורוב הגאונים הסכימו דכיוון דסדין אסור בתכלת בלבן נמי גזרו, וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר, ע"כ. וכן תפס ה'''סמ"ג''' (עשין כו) עיקר כדעת רב עמרם גאון. וכן העיד ה'''אורחות חיים''' (הל' ציצית סי' ב) שרב האי גאון השיב שהמברך עליהם עובר משום לא תישא וחייב מלקות ושכן מצא בתשובת הגאון בשם כמה גאונים שלא הורה אחד מהם לישראל מעולם למירמי חוטי דכיתנא. וכ"כ ב'''שו"ת מהר"ם מרוטנבורג''' (בהוצ' מכון י-ם דפוס לבוב סי' רנב) שמוחזק הוא מפי קבלת רבותיו שאין להתעטף בסדין וזה אחד מו' דברים שהלכה כב"ש. וכ"ה ב'''תשב"ץ קטן''' (סי' רסה), וכ"כ '''רבינו פרץ''' בהגהותיו לתשב"ץ קטן, שהלכה כב"ש דסתם תלמודא כוותיה. וכ"כ ה'''סמ"ק''' (מצוה לא) שטלית של פשתן פטור אפילו במינו,וכ"כ ב'''ספר הנייר''' (סי' לה) בשם ר"ת. וכן העיד בה'''לכות מהר"ש''' (הל' ציצית אות ז) על '''רבינו שמחה''' שהיה חושש משום פשתן, ועל '''רבינו יצחק''' שהיה אוסר לגמרי. וכן החמיר בזה תלמידו ה'''מהרי"ל''' בתשובות החדשות (סי' ה אות ב) ושכן המנהג בארצות אשכנז כדעת ר"ת. וכ"כ תלמידו '''המהר"ז בינגא''' (קיצור הל' ציצית אות ד) שהלכה כב"ש דסדין שהוא פשתן פטור מציצית. וכן מבואר ב'''לקט יושר''' לבעל תרומת הדשן (הל' ציצית אות ח) שלא היה מסכים לטלית של פשתן, עיי"ש. וכן השיב ה'''מהרי"ק''' בתשובה (שורש קמז) לאחד אשר סבר דאף שפטרו גם מלבן מ"מ אינו איסור וכמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, וענה לו בחריפות שדבריו הבל המה דלא דמי כאן דאיכא למיגזר משום כסות לילה לשאר פיטורין דאינו איסור, ובודאי שהוא אסור להטיל אף פשתן, עיי"ש. וכן משמע ב'''ספר האגור''' (סי' ח, ט) שמצדד להחמיר.<br />
<br />
דעת הראשונים דסבירא כרש"י שהלכה כב"ה וגזרו רק על התכלת וב"ש לא דרשי' סימוכין<br />
<br />
אבל הרי"ף בהלכות ציצית (יג, ב) האריך להוכיח שחוטי פשתן פוטרים בשל פשתן, והגזירה לא היתה אלא על התכלת, דהוא גם מקרי ציצית, דהא אמרי' סדין בציצית ב"ש פוטרים וכו' וקאמר ר"א והלא כל המטיל תכלת בסדין וכו', וש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קאי, והמלאך שהוכיח לרב קטינא היה על התכלת, ולכן סיים דלבן דפשתים בפשתים עדיף דליכא ביה ספיקא וחיובא דאורייתא הוא, ע"כ. וחיזק דבריו ה'''רמב"ן''' במלחמת ה' (יג, ב מדפה"ר) ובחידושיו לשבת (כה, ב), שנכונים וברורים הם לענין פסק וגם לענין פירוש השמועה ודחה דברי בעל המאור באריכות, דמה שאמר שאין למדין הלכה מפי משנה שיבוש הוא, שאין דברי ריבא"ע לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד. ופירש סוגיא דר"י בר אלעאי כדעת רש"י, דמה שהיו תלמידיו מחביאין כנפי כסותן, לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת. ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש אבל שניתי לכם שהלכה כב"ה, ואינהו סבור דאף שאין הלכה כב"ש דפטרי מדאורייתא אלא הלכה כב"ה, מיהו יש לגזור משום כסות לילה. והביא קושיית תוס' דגם מי שבעלמא לא דריש סימוכין במשנה תורה דריש, ויישב, דבאמת גם ב"ש דרשי סימוכין אלא שדורשים בהיפך, דנסמכו בשביל להזהיר על כלאים בציצית, שלא תאמר יבוא עשה וידחה לא תעשה. וסיים שכן דעת רבינו הגדול לחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת, ושכן דעת רש"י, וכל הפורש ממנו כפורש מחיים ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל, ע"כ. ועיין ב'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) שיישב עוד דלא הוו"ל מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן כדאמרינן ב'''יבמות''' (ד, ב).<br />
<br />
וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) פירש באריכות הסוגיא כשיטת רש"י שיסוד המח' אי דרשינן סימוכין, והלכה כב"ה שמחייבים בדין בציצית אלא שגזרו רבנן משום כסות לילה, ותלמידי ריבא"ע, וכן רב קטינא דמלאכא, היו מצייצים בלבן. ומה שר"א ב"ר צדוק אמר שהמטיל תכלת בירושלים מן המתמיהין, פירש, דדייק למימר תכלת ולא ציצית גרידא שהוא גם לבן, כלומר דכיוון שהלכה כב"ה, תמה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת, ולא היה מרגיש דהוא מפני גזירת חכמים, ורבי ששאל א"כ למה אסרוהו, חיזק דבריו, דאף אם תשיב שהמטיל הוא מהמתמיהין מפני גזירת חכמים, היא גופא יש לשאול למה חכמים גזרו, ופירשו לפי שאין בקיאין וכו', וכמבואר לעיל. וכן יישב קושיית תוס' שבמשנה תורה כ"ע דרשינן סימוכין, כתירוץ הרמב"ן, דבאמת אף ב"ש סוברים שסמכן, אלא שהוא בא להזהיר שלא לטעות שבא עשה לדחות ל"ת. ועכ"פ כתב דראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואם מצד שאמרו בברייתא שהלכה כב"ה, ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד כמבואר ב'''נידה''' (ז, ב), מ"מ כיוון שראינו שריבא"ע חיזק הדברים לתלמידיו, נראה שלמדין ממנה. וסיים, שזוהי דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן. וכן פירש '''רבינו פרחיה''' (שבת כה, ב) כשיטת רש"י, שהלכה כב"ה אלא שגזרו חכמים ותלמידי ריבא"ע לבשו בגד של פשתן במינו. וכן ביארו בשרידים מפירושי הראשונים מהגניזה הקהירית (שבת שם). וכן המרדכי (הלק"ט סי' תתקמא) כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק כפירוש רבינו תם, דמנ"ל לבדות הך גזירה מליבנו מינו אטו שאינו מינו, ועוד שרוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו, עיי"ש מה שפירש. וכ"כ ה'''רמב"ם''' (ציצית ג, ה) שכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה. וכ"ד רבינו אברהם מנרבונא ב'''ספר האשכול''' (הל' ציצית סי' לב) שבגד פשתן חייב בציצית של פשתן דליכא למגזר מידי וכן עמא דבר באתרן, עיי"ש. והאריך בזה גם ה'''ראבי"ה''' (סי' אלף קנב) בביאור הסוגיא ושיטות הגאונים, והעלה דנ"ל כוותיה הרי"ף ושכן פירש הגאון, עיי"ש.וכן העלה ראב"ן הירחי ב'''ספר המנהיג''' (הל' ציצית) שהפוסל לבן של פשתן בטלית של פשתן טועה, שאין פשתן חלוק מצמר לכל דבר חוץ מלענין תכלת, והעיד שכן מנהג ספרד ופרובינצא. וב'''ספר החינוך''' (מצוה שפו) גם האריך בביאור הסוגיא דהלכה כב"ה אלא שגזרו על התכלת, אבל חוטים לבנים מפשתן אפשר לעשותם. ו'''רבינו ירוחם''' (נתי"ט ח"ג קסט ע"ג) גם הביא מח' הראשונים וכתב שעל הרי"ף אנו סומכים שהוא מותר להטיל של פשתן. וכ"כ ה'''טור''' (סי' ט) דאע"פ שהגאונים ור"ת אסרו, רש"י והרי"ף התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש, ע"כ. וכתב בספר '''כפתור ופרח''' (פרק ס), לעשות טלית פשתן וציציותיו פשתן לרוב הגאונים מותר, והביא מספר כתוב ושם ל'''ראב"ד''' (לפנינו ליתא קטע זה) שמימי עולם נהגו בטלית של שליח ציבור של פשתן, עד שבאו היהירים ונוהגין עצמן להיות פרושים לעשות להם שם בפני עצמן בשל צמר, וסיים הראב"ד שאפשר כי יותר טוב פשתן משל צמר. והוסיף הכפתור ופרח שכ"כ '''רבינו חננאל''' (שבת כה, ב) שהלכה כב"ה, ונראה בכוונתו דאף שלא התייחס ר"ח לגזירה אם היא גם במינו, מ"מ ביאר הכו"פ דכיוון שהלכה כב"ה פשיטא דהגזירה על התכלת ולא על לבן של פשתן. וע"כ מסיק דכדאי הם אלו הגאונים לסמוך עליהם, וא"כ טלית פשתן בחוטי פשתן אין זה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, אלא שמברכים עליו ומתעטפין בו וכן עמא דבר, ע"כ. ולפי מה שהביא דעת ר"ח, נראה לומר שכן דעת '''רב ניסים גאון''' בשבת (כה, ב) שגם כתב שהלכה כב"ה. וב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב) גם האריך לבאר שיטת הגמרא ומעשה רב קטינא ומלאכא שהיה לו עכ"פ לבן, וסיים שיש לנו עמוד חזק וגדול להשען עליו דהיינו הרא"ש והטור בנו ורש"י והרי"ף דהתירו, ואם היה הרי"ף מתיר לבדו לא היינו הולכים אחריו דהא ר"י בעל התוספות היה עם שאר רבותינו בעלי התוס' אחרונים יותר מהרי"ף, והיכא דלא ראו בדבריו טעם חולקין עליו, וכיוון דהכא חולקין עליו אין ללכת אחריו, מ"מ כיוון דאיכא רבים עימו עבדינן כוותיהו ועליהם סמכינן שלא להרפות ביד העם ממצות ציצית, ע"כ. ועיין ב'''חידושי הר"ן''' (שבת כה, ב) שביאר השיטות אך לא הכריע.<br />
<br />
דעת רב נטרונאי גאון וסיעתו בסוגיא שב"ש לא דרשי' סימוכין והלכה כב"ה אלא שהגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטור לגמרי<br />
<br />
ושיטה שלישית נוספת בסוגיא היא דעת '''רב נטרונאי גאון''' והובאה בחמדה גנוזה (סי' א) ובתשובות רב נטרונאי בהוצ' מכון אופק (סי' ב, ג) ובתשובות הגאונים החדשות (בהוצ' מכון אופק סי' קמ), ויש שהביאוה בשם '''רב פלטוי גאון''' (חמדה גנוזה שם, '''ספר האגור''' סי' ח).<br />
דמחד פירש בסוגיא כשיטת רש"י שנחלקו אי דרשינן סימוכין והלכה כב"ה שמחייבים אלא דגזרו משום כסות לילה, ומאידך האריך להוכיח שהגזירה באה לפטור לגמרי בגד מפשתן גם במינו ולא רק מכלאים, ועיקר ראייתו מהמלאך שאמר לרב קטינא ציצית מה תהא עליה ופירש דלא היה לו כלל ציצית, דאי לבש ציצית דפשתן במינו, לא היה לו לומר ציצית מה תהא עליה. וכן פירש בתלמידי ריבא"ע דלא היה להם כלל ציצית, וסיים שכן הלכה. והחזיק בדבריו בכל כוחו '''רבינו ברוך ב"ר אלבאליה''' מגדולי תלמידי הרי"ף בתשובה (תשובות הגאונים החדשות סי' קמא) וחלק על רבו בתוקף, דאף שהלכה כב"ה מ"מ הגזירה באה לפטור בגד פשתן לגמרי אף מינו בלבן. וראה שם מה שפירש כל מהלך הסוגיא לשיטתו והוכיח כן בשלל ראיות, וסיים דאילו מצאנו קצת הגאונים מסכימים לדעת הרי"ף להטיל חוטי פשתן בטלית פשתן לא היה נכון שנניח המין שבו מצות ציצית לדעת הכל ונקבע דבר שחלקו בו, וכ"ש שלא נמצא אחד מן הגאונים וזולתם מי שהתיר זה, ע"כ. וכן סלל בדרך זו הסוגיא '''רבינו ישעיה מטראני''' בתשובותיו (סי' סא) דהלכה כב"ה אך גזרו רבנן משום כסות לילה, וכיוון שגזרו אסרוהו מכל וכל ואפילו להטיל בו לבן, שאם יחייבוהו חכמים בלבן יבואו עמי הארץ ויטילו בו תכלת, ואי אמרת להו להטיל לבן בלא תכלת לא ציית להו, הילכך אסרו חכמים בסדין בציצית ואפילו בלבן, וסיים שמצא שכ"כ רב נטרונאי גאון, ע"כ. וכן נראה דעת רבינו זכריה ב'''ספר הנר''' (שבת כה, ב) דמחד כתב שהלכה כב"ה אלא שגזרינן, ובתלמידי ריבא"ע כתב שכסותיהם לא היו מצוייצין, ומבואר שפירש שהגזירה היתה גם על הלבן. וכן מבואר ב'''פסיקתא זוטרתא''' (פרשת שלח) שכתב שהלכה כב"ה אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית משום כסות לילה. וכן מצאתי שכ"כ '''רב עמרם גאון''' בתשובה (הלכות פסוקות מן הגאונים סי' ע) דהלכה כב"ה אלא שגזרו משום כסות לילה, דכל שיש בו פשתן וכ"ש סדין של פשתן לבדו אסור ואין מטילין לו ציצית [וצ"ע בתשובה זו, דהא בסדר ר"ע איתא שהלכה כב"ש, ומ"מ לדינא נקט אותו הדבר].<br />
<br />
דעת היראים בסוגיא שב"ש דרשי' סימוכין והלכה כוותם והגזירה רק על התכלת ובגד פשתן במינו חייב<br />
<br />
ושיטה רביעית בסוגיא כתב ב'''ספר היראים''' (סי' תא), דמחד פירש כרבינו תם שגם ב"ש דרשינן סימוכין ומדאורייתא בגד פשתן חייב בציצית, והלכה כב"ש אלא שגזרו משום כסות לילה. אומנם מאידך פירש הגזירה כרש"י גם אליבא לב"ש, דלא גזרו אלא על התכלת שהוא כלאים אבל גם פשתן חייב בלבן במינו. וע"כ פירש דמה שהתיר רבי זירא ציציותיו מסדינו היינו של תכלת אבל של לבן השאיר דלא גזרו בהם. והביא ב'''תועפות ראם''' על היראים (אות כא) שכן פירש בסוגיא ה'''ראב"ד''' במסכת עדויות (ד, י). ועיין שם שכן פסק דקיי"ל כב"ש בהא. וראה עוד לעיל בכפתור ופרח שהביא בשם הראב"ד שכך פסק דשל פשתן חייב במינו.ושו"ר שכן פירש בסוגיא ה'''רמב"ם''' בפירוש המשניות (עדיות ד, י), שב"ש פוטרים סדין בציצית מטעם שלמדנו מפי הקבלה פרט לכסות לילה, וב"ה לא גזרי לכסות לילה, ע"כ. וא"כ הרי שפירש דגם ב"ש דרשינן סימוכין אלא שפטרו מטעם גזירה. וב'''יד החזקה''' (ציצית ג, ה) פסק שעכ"פ הפשתן חייב במינו, ומבואר דפירש שהגזירה היתה רק על הלבן.<br />
<br />
מחלוקת הרא"ש והמהרי"ל אם בזה"ז דליכא תכלת בטלה גזירה ואף לר"ת מותר להטיל בפשתן מינו<br />
<br />
והנה אף שרבינו תם כתב דלב"ש הגזירה גם על הלבן ובגד פשתן פטורה לגמרי, מ"מ כתב הרא"ש בתשובה (כלל סי' ח) דאף לפי ר"ת אין לאוסרו בזמןהזה, דעיקר טעם האיסור הוא שמא יטיל בו תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה או יקרע סדינו הו"ל כלאים שלא במקום מצוה, אבל בזה"ז שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למיגזר כלל, ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, דכיוון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, ובנ"ד אין כאן תקנה, אלא ב"ש אוסרין משום גזירה, וכיוון שעכשיו לא שייך הגזירה שרי ממילא, ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ח) דיש להקל בההיא גזירה דהאידנא אין התכלת מצוי. ולפ"ז י"ל שכן יסברו רב נטרונאי גאון וסיעתו שכתבו דהלכה כב"ה אלא שגזרו גם על הלבן. דכיוון שאין התכלת מצוי לא שייכא הגזירה. ומיהו ב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) העיר על המהר"ח או"ז, דיתר רבותינו רב עמרם ר"ת והנגררים אחריהם החמירו אף בזה"ז דליתא תכלת וסבירא דלא בטלה הגזירה, וטעמם, דשמא יחזור הדבר לקילקולו שיהא התכלת מצוי, וכ"ש לפי מש"כ ה'''סמ"ג''' (עשין כו) דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנים, ובקל היה לעשות תכלת, ע"כ.<br />
<br />
ביאור שיטת הרא"ש דבפירוש הסוגיא סבירא כר"ת ומ"מ להלכה פוסק דשרי לברך<br />
<br />
וצ"ע בדעת הרא"ש אי סבירא כרש"י או כר"ת, דהנה בפסקיו (הל' ציצית סי' יז) גם הביא דעת ר"ת וכן דברי הרי"ף במלואם ומסקנתו שמותר להטיל פשתן. ותמה על הגאונים שהביא הרי"ף דסבירי שחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאוריתא, דקשה דהא נאמר בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך. והביא דברי בעל העיטור (הל' ציצית ש"ב ח"א) דמה שאמרו שהתכלת לא מעכב את הלבן זהו דוקא בצמר שאם אין לו צבוע מטיל לבן, אבל בפשתן שאין עושין ממנו תכלת ליכא למימר הכי, והלכך פשתן לא פוטר בטלית כלל, ע"כ. ודחה דבריו הרא"ש דהוא פירוש זר, ודבר פשוט הוא שמדאורייתא מותר להטיל פשתן בפשתן. ועוד כתב דנראה שהרי"ף בפירוש הסוגיא סובר כר"ת דב"ש דרשינן סימוכין אלא שגזרו, אך סובר שהגזירה היתה רק על התכלת אבל במינו מחייב, והיינו כשיטה הרביעית בסוגיא. ודייק זה דסדין שפטרו היינו דוקא תכלת, מהא דאמרי' כל המטיל תכלת בירושלים וכו', ולא אמרי' ככלל "המטיל בסדין" ומשום שעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית. ור"ת היה קשה לו לישנא דפוטרין שמשמעו לגמרי גם בלבן דאם היה רק בתכלת הוו"ל למימר לשון אוסרין, ועיי"ש מה שיישב לדעת הרי"ף. וסיים דכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו, ואפילו לר"ת גזירה רחוקה היא שגזרו במינו משום תכלת, ותכלת גופיה גם הוא משום גזירה. ובפרט בזה"ז דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחה באנשי ספרד שמתעטפין בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם, ע"כ. וב'''שו"ת הרא"ש''' (כלל ב סימן ח) גם התיר כיו"ב מטעמים הנ"ל, שראה בספרד כולם לובשים טלית של פשתן, ואם יאסור להם יבטל מהם מצות ציצית, כי אין בנמצא שם טליתות של צמר, והנח להם להם שנתלים באילן גבוה הרי"ף שמתירו, ועוד שגם לר"ת אין לאוסרו בזה"ז כיוון שבטלה הגזירה דליכא תכלת, ע"כ. ומבואר מדבריו דבעיקר הסוגיא סבירא כדעת ר"ת דהא טעמיו להתיר כיוון שבזה"ז לא נוהג הגזירות, וגם אחר זאת כתב שלא מחה ביד המתירים כדי לא להרפות מצות ציצית. ואילו הווה סבירא כדעת הרי"ף לא היה צריך להגיע לזה שאין הגזירות נוהגות בימינווכן לשון שאינו מוחה, מורה שאינו מעיקר הדין. ונראה דכן מוכח ב'''תוספותיו''' (שבת כה, ב), שהעתיק בשתיקה כל דברי ר"ת, שהלכה כב"ש שכל הלובש טלית פשתן ומברך ברכתו לבטלה. ואילו היה חולק היה לו לפרש דעתו.<br />
ובאמת נחלקו הראשונים בדעת הרא"ש, וב'''שו"ת מהרי"ל החדשות''' (סי' ה אות ב) כתב שהרא"ש החמיר לפטור פשטן אף מלבן. ו'''בספר האגור''' (סי' ח) נקט דהרא"ש התיר, וכ"כ '''רבינו ירוחם''', וכ"כ ב'''שו"ת בנימין זאב''' (סי' קצב). וכן דעת ה'''טור''' (סי' ט) בשיטת אביו וז"ל, "רבינו שלמה ורב אלפס התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש". וכתב ה'''בית יוסף''' (סס"ט) דהטעם שכתב הטור בדעת אביו שהוא מתיר, לפי שראה שהיפך ליישב דברי הרי"ף ושכדאי הוא לסמוך עליו. אבל העיר עליו דמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי ר"ת, אלא שכדי לא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו אבל סברתו הוא לאסור כמו ר"ת, ע"כ. ומ"מ כתב הב"י בסוף דבריו דלמעשה הרא"ש שרי לברך.<br />
<br />
שיטת הספרי שסדין פטור מציצית מדדריש כסותך למעט סדין, ומח' ראשונים אם הווא לשיטת ב"ה או ב"ש<br />
<br />
והנה דרשינן ב'''ספרי''' (דברים פ' רלד) "כסותך פרט לסדין", והוא כדברי ב"ש שפטרו סדין מציצית, ומכאן לכאורה ראיה לר"ת שהלכה כב"ש. ובאמת '''בעל העיטור''' (ש"ב ח"א) הלך לשיטתו שהלכה כב"ש, וכתב דסמכינן אסתמא דספרי שסדין פטור מציצית. וכן ה'''מאירי''' (שבת כה, ב) אף שפסק כב"ש, מ"מ כתב דמה שאמרו בספרי, הוא אליבא דב"ש שפטרו סדין לגמרי מציצית אף מלבן. וה'''ריטב"א''' (שבת כה, ב) הביא מימרא זאת מהירושלמי, וכתב דאפשר שהוא מקור דברי ב"ש לפטור סדין מציצית. וכ"כ ב'''שיטה להר"ן''' (שבת כה, ב) שב"ש דרשינן סימוכין אבל בסדיןפוטרים מטעם שדרשינן בספרי כסותך פרט לסדין. אומנם ה'''רמב"ן''' בחידושיו (שבת כה, ב) דחה דבריהם, דהא מיעטו שם גם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין", ואי נימא שהוא כדברי ב"ש פרט לכר מאי היא. וע"כ פירש דהספרי הוא אליבא דב"ה, וכל דברים אלו כלי מיטה הם, ומשום כסות לילה ממעט להו, ואיצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום, קמ"ל כיוון שהם מיוחדים ללילה פטורים, וכדברי ב"ה היא סתומה, ע"כ. ועוד דחה ה'''מרדכי''' (הל' ציצית סי' תתקמא) דשאל לרבו והשיבו דהוא אסמכתא בעלמא.<br />
<br />
פסק הש"ע והרמ"א דיר"ש יחמיר לעשות בגד מצמר, וכשאין יכול לעשות ולברך על פשתן<br />
<br />
סוף דבר עיין ב'''בית יוסף''' (סי' ט ד"ה אע"פ) שהביא דברי הגמ' באריכות ומח' רש"י ור"ת ושאר ראשונים. ומלוא דברי הרי"ף, וכן דברי הרא"ש ודן בדעתו, והעלה מכל האמור, דירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית, וירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר. וכ"כ ב'''ש"ע''' (ט, ו) בזה"ל, "יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, ואע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק". וכתב ה'''רמ"א''', "ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן משיתבטל ממצות ציצית". וכן הסכמת המ'''שנה ברור'''ה (ס"ק יז).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91_%D7%90%D7%99_%D7%90%D7%AA%D7%94_%D7%A8%D7%A9%D7%90%D7%99_%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A4%D7%94&diff=11407דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה2018-04-10T11:43:46Z<p>מלאכי: עריכה בלבד, אני כתבתי את המאמר</p>
<hr />
<div>בס"ד<br />
{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות\ גמרא גיטין ס:, תמורה יד:\ שולחן ערוך אור"ח חיים סימן מט}} <br />
<br />
'''<big>סוגיית דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה</big>'''<br />
<br />
'''<u>מקור איסור אמירת דברים שבכתב בע"פ</u>'''<br />
<br />
'''בגמרא''' (מסכת גיטין דף ס:, וכן במסכת תמורה דף יד:) נאמר מימרא של רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, שאסור לאדם להגיד בע"פ דברים שנכתבו בתורה שבכתב. (ועיין שם בגמרא, מהיכן לומד זאת רבי יהודה בר נחמני, וכן '''במהרש"א''' (גיטין ס:, ד"ה 'הא כיצד') '''ובמהר"ם שי"ף''' (שם, ד"ה 'דברים שבכתב ') דביארו יותר את לימודו – עיי"ש).<br />
<br />
'''<u>טעם האיסור</u>'''<br />
<br />
בטעם האיסור מצינו כמה טעמים שביארו רבותינו הראשונים.<br />
<br />
א. '''הר"ן''' (מגילה יד: מדפי הרי"ף) כתב, דהטעם שאין לומר בע"פ דברים שבכתב הוא מפני שישנם הרבה דברים דנדרשים מתוך הכתב כגון: חסירות ויתרות, וקרי ולא כתיב, ואם האדם יאמר זאת בע"פ, אזי הוא לא ילמד את כל הדברים הנלמדים מתורה שבכתב.<br />
<br />
ב. '''התוספות רי"ד''' (מגילה יז.) כתב, שטעם איסור זה הוא מפני שאדם יכול לטעות אם יגיד דברים בע"פ.<br />
<br />
ג. בספר '''יראים השלם''' (סימן רסח) כתב שני טעמים לאיסור זה. '''א'''. שאם היו אומרים דברים שבכתב בע"פ, היו מתייאשים לכותבם. '''ב'''. איסור זה הוא מפני עמי הארץ, שהיו יכולים לטעון, שמה שאומרים תלמידי החכמים, אין זה כתוב בתורה, אלא רצונם אמרו, ואמרו זאת על דעת עצמם.<br />
<br />
'''<u>האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן</u>'''<br />
<br />
מצינו מחלוקת גדולה בפוסקים, האם איסור זה הוא מדאורייתא או שמא מדרבנן.<br />
<br />
שדעת '''ספר היראים השלם''' (סימן רסח), וכן משמע מדברי '''התוספות ישנים''' (יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור') בתירוץ קמא, שאיסור זה הינו מדרבנן. (ועיין עוד '''בתוספות ישנים''' שם, שכתבו, שכל איסור זה הוא רק למצווה מן המובחר. ובתוספות רי"ד (מגילה יז.) כתב שכל איסור זה הוא דוווקא לכתחילה, עיי"ש).<br />
<br />
מיהו דעת '''ספר החסידים''' (מובא '''בשדה חמד''' מערכה ד כלל ד) שאיסור זה הוא מדאורייתא. ועיין עוד '''בשדה חמד''' (שם) דהביא פוסקים לכאן ולכאן דפליגי בההיא ענינא.<br />
<br />
'''<u>גדר איסור זה</u>'''<br />
<br />
והנה יש לדון מה הם גדרי איסור זה, ומצינו כמה גדרים באיסור זה.<br />
<br />
א. '''התוספות''' (תמורה יד:, בד"ה 'דברים שבכתב'). הקשו איך אנו אומרים מזמורים בע"פ, ותירצו שאין להקפיד באיסור זה אלא דווקא דברים שנכתבו בחומש. אך חזרו והקשו התוספות גם על תירוץ זה, שלכאורה איך אנו אומרים 'ויושע' וקריאת שמע, והלא אלו פסוקים הכתובים בחומש. ותירצו שאין להקפיד אלא בדבר שמוציא את הרבים ידי חובתן. ונחלקו האחרונים האם שהתוס' הקשו את קושייתם השנייה ותירצו תירוץ אחר, הם דחו את התירוץ הראשון שכל האיסור הוא דווקא בחומש, או שתירוץ זה נשאר, שזה דווקא בחומש ובא התירוץ השני שהוא, דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ומוסיף על התירוץ הראשון.<br />
<br />
דעת הרב '''החקרי לב''' (סימן יג), שנדחה התירוץ הראשון. וא"כ הגדר הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ובכל התנ"ך.<br />
<br />
מיהו דעת '''הגרי"ז''' (תמורה יד:) דאע"פ שהתוספות הקשו על התירוץ הראשון, מ"מ במקומו הוא עומד, ונתווסף עליו התירוץ השני. ויוצא שהגדר לפי '''הגרי"ז''' בהבנת דברי התוספות הוא דווקא בחומש, ודווקא שמוציא את הרבים יד"ח. <br />
<br />
ב. '''הטור''' (סימן מט) הביא שני גדרים לאיסור זה.<br />
<br />
'''א.''' בשם דוד '''הרב חיים''', שכל האיסור הוא דווקא בדברים שאינם שגורים בפי הכל לאומרם.<br />
<br />
'''ב.''' בשם אביו '''הרא"ש''', שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח. (ויוצא שדברי '''הרא"ש''' הם כדברי '''התוספות''' לפי הבנת '''החקרי לב''' שהובא לעיל). ועיין עוד בביאור '''הגר"א''' (סימן מט, ד"ה 'כל דברי') שכתב שגם '''בכלבו''' בשם '''הרי"ף''' כתב הכי, וכ"כ '''התוספות ישנים''' (מסכת יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור'. ועיי"ש שכתבו, שאם זה מסידורו של יום, כגון 'ובעשור' שקורא הכהן הגדול ביום כיפור, אז שרי ליה אף להוציא את הרבים יד"ח). ועיין עוד בדברי '''מרן הבית יוסף''' (סימן מט, ד"ה 'ומה שקוראין'), '''וכן בילקוט יוסף''' (סימן מט), וכן בספר '''בירור הלכה''' (סימן מט) דהביאו עוד כמה דעות בגדר איסור זה.<br />
<br />
'''<u>להלכה</u>'''<br />
<br />
'''מרן השולחן ערוך''' (סימן מט, סעיף א) פסק כשיטת '''הרב חיים''' המובאת '''בטור''', שכל דבר השגור בפי הכל, כגון ק"ש, וברכת כהנים, ופרשת התמיד - רשאי לאומרם.<br />
<br />
'''דיון בדברי מרן השולחן ערוך'''<br />
<br />
הנה יש לדון בזה '''שמרן''' פסק כשיטת '''רבי חיים''', שכל האיסור הוא דווקא בדבר שלא שגור בפי הכל לאומרו, האם הוא בעצם עזב את כל שאר השיטות שהובאו לעיל אם לאו.<br />
<br />
ועיין בדברי קודשו של מרן הראשל"צ הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א '''בילקוט יוסף''' (סימן מט), שאין מרן דחה את שאר השיטות, וכתב דווקא את שיטה זו משום שכאן עוסק מרן בהלכות תפילה, ובתפילה סגי ליה בהיתר זה, שאם זה דבר שגור בפי הכל, אז רשאי לאמרם בע"פ. וכתב שם עוד להוכיח שכן דעת '''מרן השו"ע''', מזה '''שהרי"ף והרא"ש''' פסקו שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ולא ייתכן '''שמרן''' עזב את שני עמודי ההוראה, ופסק כדעה אחרת, וממילא יוצא שמרן כתב את היתר זה כאן, משום שעוסק בעניני ק"ש ותפילה, אך אין זה אומר שאין הוא סובר גם כשיטות האחרות.<br />
<br />
'''<u>דעת האחרונים בסוגיין, והכרעת ההלכה</u>'''<br />
<br />
ועיין '''במגן אברהם''' (סימן מט) שכתב, שמכיוון שיש לנו כ"כ הרבה גדרי איסור אין לנו אלא פסק '''מרן השולחן ערוך''', ויש להתיר להגיד דברים שבכתב בע"פ רק בדוגמאות '''שמרן השולחן ערוך''' הביא, ע"כ.<br />
<br />
אך עיין בדברי '''הגר"א''' (סימן מט, ד"ה 'כל דבר ') שכתב שהעיקר כמו שכתב '''הטור בשם אביו הרא"ש''' שכל האיסור שמוציא את הרבים יד"ח. '''וכ"כ העטרת זקנים''' (מובא '''במשנ"ב''' סימן מט, ס"ק ב, וס"ק ו).<br />
<br />
ולהלכה למעשה, פוסקים אנו כדברי '''מרן השולחן ערוך,''' שדווקא בדבר השגור בפי הכל לאומרו, מותר להגיד בע"פ, אך אין זה תמיד כך, אלא ישנם מקרים שמקילים וסומכים על שיטות אחרות בגדר איסור זה, כגון:<br />
<br />
א. כתב מרן '''המשנה ברורה''' (סימן מט סק"ג) שמי שדורש ברבים בהרבה פסוקים בתורה וקשה לו חפש בכל שעה בחומש, אפשר שיש להקל לו מפני כבוד הציבור, מפני שסומכים בזה על דעת '''הגר"א''' שפסק שכלהאיסור הוא להוציא את הרבים יד"ח.<br />
<br />
ב. עוד כתב '''מרן המשנ"ב''' (סימן מט), שדעת '''החוות יאיר''' מתיר לומר תהילים בע"פ (אפילו כל הספר), מכיוון שהוא לעורר רחמי שמים, זה נחשב כמו תפילה. וכתב שם שיש לסמוך עליו דבלאו הכי דעת '''הגר"א''' '''והעטרת זקנים''' שכל האיסור הוא דווקא להוציא את הרבים יד"ח.<br />
<br />
ג. כתב מרן הראשל"צ הגאון האדיר הרב עובדיה יוסף זצוק"ל '''ביביע אומר''' (ח"ט סימן יג) לגבי אמירת הפסוקים של שמות האדם בסוף התפילה, שזו סגולה גדולה שיזכור האדם שמו בשעת הדין בבית הדין של מעלה, וכתב שם שיש להקל בזה מפני שישנם דעות שכל איסור זה הוא מדרבנן, וכן יש סוברים שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, וכן ישנם הסוברים שכל איסור זה הוא דווקא למצווה מן המובחר, לכן יש להקל ולומר את הפסוקים הללו בעל פה.<br />
<br />
ד. הנה הביא '''מרן המשנ"ב''' את דברי '''הרדב"ז''' (ח"א סימן קלה) שכתב שלקרוא את הפרשה עם הבעל קורא בעל פה, אני נזהר, אך איני מוחה באחרים, משום שיש דעות האומרות שכל האיסור הוא שמוציא את הרבים יד"ח.<br />
<br />
'''<u>האם איסור זה בתורה או גם בנביאים וכתובים</u>'''<br />
<br />
לעיל (בגדרי האיסור) הובא דעת '''התוספות''' בתמורה (דף יד:), והובא שם מחלוקת אחרונים בהבנת דבריו, האם האיסור הוא שמוציא את הרבים ידי חובה, ודווקא בחומש, או בכל התנ"ך כולו.<br />
<br />
ועיין בדברי '''מרן המשנ"ב''' (סימן מט ס"ק ז) דכתב בשם '''הרב המגן אברהם''' להחמיר, ולא לומר גם כתובים בע"פ בכל גווני, וכתב שכן משמע גם מדברי '''הגאון הגר"א''' בביאורו.<br />
<br />
ועיין '''בילקוט יוסף''' (סימן מט, עמ' קנד) דהביא דברי ספר '''האלף למגן''' שדקדק בדעת '''מרן השולחן ערוך''', שכל האיסור הוא דווקא בחומש, מזה שהדוגמאות שהביא '''מרן השולחן ערוך''' הם רק מהחומש, שכתב את – ק"ש, בכת כהנים, ופרשת התמיד, ומשמע שסובר שכל האיסור הוא דווקא בחומש.<br />
ועיין שם שדחה דבריו, שהרי אם מרן כך פסק, היה צריך לכתוב זאת, וכן כתב את דחייה זו הגאון הרב חזקיהו מדיני זצוק"ל, בספרו '''שדי חמד''' (מערכה ד כלל ד). <br />
<br />
'''<u>האם סומא יכול לקרות דברים שבכתב בע"פ</u>''' <br />
<br />
הנה עיין בדברי '''התוספות''' (מסכת ב"ק, דף ג: ד"ה 'כדמתרגם רב יוסף') שרב יוסף היה סגי נאור ולכן היה מותר לו להגיד דברים שבכתב בעל פה, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.<br />
<br />
והקשה הגאון הגר"ח זק"ש שליט"א, האיך התוספות כתבו כן, והרי רב יוסף בעצמו סובר (במסכת גיטין דף ס., לגבי כתיבת דברים שבע"פ) שלא אמרינן את היתר זה של 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך', וא"כ היה צריך להיות הדין כן, גם בדברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם על פה, וא"כ האיך היה מותר לרב יוסף להגיד דברים שבכתב בע"פ.<br />
<br />
ועיין בספר '''יד דוד''' (ב"ק, דף ג:) שכתב, דגם רב יוסף מודה, שבמקום צורך גדול שא"א בלעדיו אמרינן 'עת לעשות לה', וא"כ אתי שפיר דברי התוספות, שבאמת לסומא גם רב יוסף מתיר, משום 'עת לעשות לה' הפרו תוררתך', ואין לך שעת צורך גדולה מזו.<br />
<br />
ו'''מרן המשנ"ב''' פסק (סימן מט סק"א) דשרי לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ, וכן אסיר הנמצא בבית האסורים ואין לו חומש, גם כן שרי ליה למימר דברים שבכתב בעל פה. וכ"כ '''מרן הילקוט יוסף''' (עמוד קעא), וכן שרי ליה לזקן שכהו עינו לקרוא פסוקים בע"פ מהטעם הנ"ל. (ועין עוד '''בילקוט יוסף''' (שם) לגבי עליית סומא לתורה – עיי"ש).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91_%D7%90%D7%99_%D7%90%D7%AA%D7%94_%D7%A8%D7%A9%D7%90%D7%99_%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A4%D7%94&diff=11385דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה2018-04-09T15:52:34Z<p>מלאכי: עריכה בלבד, אני כתבתי את המאמר</p>
<hr />
<div>בס"ד<br />
{{תחרות כתיבה}}<br />
<nowiki>{{תחרות כתיבה}}</nowiki><br />
<br />
{{מקורות\ גמרא גיטין ס:, תמורה יד:\ שולחן ערוך אור"ח חיים סימן מט}} <br />
<br />
'''סוגיית דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה'''<br />
<br />
'''מקור איסור אמירת דברים שבכתב בע"פ'''<br />
<br />
'''בגמרא''' (מסכת גיטין דף ס:, וכן במסכת תמורה דף יד:) נאמר מימרא של רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, שאסור לאדם להגיד בע"פ דברים שנכתבו בתורה שבכתב. (ועיין שם בגמרא, מהיכן לומד זאת רבי יהודה בר נחמני, וכן '''במהרש"א''' (גיטין ס:, ד"ה 'הא כיצד') '''ובמהר"ם שי"ף''' (שם, ד"ה 'דברים שבכתב ') דביארו יותר את לימודו – עיי"ש).<br />
<br />
'''טעם האיסור'''<br />
<br />
בטעם האיסור מצינו כמה טעמים שביארו רבותינו הראשונים.<br />
<br />
א. '''הר"ן''' (מגילה יד: מדפי הרי"ף) כתב, דהטעם שאין לומר בע"פ דברים שבכתב הוא מפני שישנם הרבה דברים דנדרשים מתוך הכתב כגון: חסירות ויתרות, וקרי ולא כתיב, ואם האדם יאמר זאת בע"פ, אזי הוא לא ילמד את כל הדברים הנלמדים מתורה שבכתב.<br />
<br />
ב. '''התוספות רי"ד''' (מגילה יז.) כתב, שטעם איסור זה הוא מפני שאדם יכול לטעות אם יגיד דברים בע"פ.<br />
<br />
ג. בספר '''יראים השלם''' (סימן רסח) כתב שני טעמים לאיסור זה. '''א'''. שאם היו אומרים דברים שבכתב בע"פ, היו מתייאשים לכותבם. '''ב'''. איסור זה הוא מפני עמי הארץ, שהיו יכולים לטעון, שמה שאומרים תלמידי החכמים, אין זה כתוב בתורה, אלא רצונם אמרו, ואמרו זאת על דעת עצמם.<br />
<br />
'''האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן'''<br />
<br />
מצינו מחלוקת גדולה בפוסקים, האם איסור זה הוא מדאורייתא או שמא מדרבנן.<br />
<br />
שדעת '''ספר היראים השלם''' (סימן רסח), וכן משמע מדברי '''התוספות ישנים''' (יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור') בתירוץ קמא, שאיסור זה הינו מדרבנן. (ועיין עוד '''בתוספות ישנים''' שם, שכתבו, שכל איסור זה הוא רק למצווה מן המובחר. ובתוספות רי"ד (מגילה יז.) כתב שכל איסור זה הוא דוווקא לכתחילה, עיי"ש).<br />
<br />
מיהו דעת '''ספר החסידים''' (מובא '''בשדה חמד''' מערכה ד כלל ד) שאיסור זה הוא מדאורייתא. ועיין עוד '''בשדה חמד''' (שם) דהביא פוסקים לכאן ולכאן דפליגי בההיא ענינא.<br />
<br />
'''גדר איסור זה'''<br />
<br />
והנה יש לדון מה הם גדרי איסור זה, ומצינו כמה גדרים באיסור זה.<br />
<br />
א. '''התוספות''' (תמורה יד:, בד"ה 'דברים שבכתב'). הקשו איך אנו אומרים מזמורים בע"פ, ותירצו שאין להקפיד באיסור זה אלא דווקא דברים שנכתבו בחומש. אך חזרו והקשו התוספות גם על תירוץ זה, שלכאורה איך אנו אומרים 'ויושע' וקריאת שמע, והלא אלו פסוקים הכתובים בחומש. ותירצו שאין להקפיד אלא בדבר שמוציא את הרבים ידי חובתן. ונחלקו האחרונים האם שהתוס' הקשו את קושייתם השנייה ותירצו תירוץ אחר, הם דחו את התירוץ הראשון שכל האיסור הוא דווקא בחומש, או שתירוץ זה נשאר, שזה דווקא בחומש ובא התירוץ השני שהוא, דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ומוסיף על התירוץ הראשון.<br />
<br />
דעת הרב '''החקרי לב''' (סימן יג), שנדחה התירוץ הראשון. וא"כ הגדר הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ובכל התנ"ך.<br />
<br />
מיהו דעת '''הגרי"ז''' (תמורה יד:) דאע"פ שהתוספות הקשו על התירוץ הראשון, מ"מ במקומו הוא עומד, ונתווסף עליו התירוץ השני. ויוצא שהגדר לפי '''הגרי"ז''' בהבנת דברי התוספות הוא דווקא בחומש, ודווקא שמוציא את הרבים יד"ח. <br />
<br />
ב. '''הטור''' (סימן מט) הביא שני גדרים לאיסור זה.<br />
<br />
'''א.''' בשם דוד '''הרב חיים''', שכל האיסור הוא דווקא בדברים שאינם שגורים בפי הכל לאומרם.<br />
<br />
'''ב.''' בשם אביו '''הרא"ש''', שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח. (ויוצא שדברי '''הרא"ש''' הם כדברי '''התוספות''' לפי הבנת '''החקרי לב''' שהובא לעיל). ועיין עוד בביאור '''הגר"א''' (סימן מט, ד"ה 'כל דברי') שכתב שגם '''בכלבו''' בשם '''הרי"ף''' כתב הכי, וכ"כ '''התוספות ישנים''' (מסכת יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור'. ועיי"ש שכתבו, שאם זה מסידורו של יום, כגון 'ובעשור' שקורא הכהן הגדול ביום כיפור, אז שרי ליה אף להוציא את הרבים יד"ח). ועיין עוד בדברי '''מרן הבית יוסף''' (סימן מט, ד"ה 'ומה שקוראין'), '''וכן בילקוט יוסף''' (סימן מט), וכן בספר '''בירור הלכה''' (סימן מט) דהביאו עוד כמה דעות בגדר איסור זה.<br />
<br />
'''להלכה'''<br />
<br />
'''מרן השולחן ערוך''' (סימן מט, סעיף א) פסק כשיטת '''הרב חיים''' המובאת '''בטור''', שכל דבר השגור בפי הכל, כגון ק"ש, וברכת כהנים, ופרשת התמיד - רשאי לאומרם.<br />
<br />
'''דיון בדברי מרן השולחן ערוך'''<br />
<br />
הנה יש לדון בזה '''שמרן''' פסק כשיטת '''רבי חיים''', שכל האיסור הוא דווקא בדבר שלא שגור בפי הכל לאומרו, האם הוא בעצם עזב את כל שאר השיטות שהובאו לעיל אם לאו.<br />
<br />
ועיין בדברי קודשו של מרן הראשל"צ הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א '''בילקוט יוסף''' (סימן מט), שאין מרן דחה את שאר השיטות, וכתב דווקא את שיטה זו משום שכאן עוסק מרן בהלכות תפילה, ובתפילה סגי ליה בהיתר זה, שאם זה דבר שגור בפי הכל, אז רשאי לאמרם בע"פ. וכתב שם עוד להוכיח שכן דעת '''מרן השו"ע''', מזה '''שהרי"ף והרא"ש''' פסקו שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ולא ייתכן '''שמרן''' עזב את שני עמודי ההוראה, ופסק כדעה אחרת, וממילא יוצא שמרן כתב את היתר זה כאן, משום שעוסק בעניני ק"ש ותפילה, אך אין זה אומר שאין הוא סובר גם כשיטות האחרות.<br />
<br />
'''דעת האחרונים בסוגיין, והכרעת ההלכה'''<br />
<br />
ועיין '''במגן אברהם''' (סימן מט) שכתב, שמכיוון שיש לנו כ"כ הרבה גדרי איסור אין לנו אלא פסק '''מרן השולחן ערוך''', ויש להתיר להגיד דברים שבכתב בע"פ רק בדוגמאות '''שמרן השולחן ערוך''' הביא, ע"כ.<br />
<br />
אך עיין בדברי '''הגר"א''' (סימן מט, ד"ה 'כל דבר ') שכתב שהעיקר כמו שכתב '''הטור בשם אביו הרא"ש''' שכל האיסור שמוציא את הרבים יד"ח. '''וכ"כ העטרת זקנים''' (מובא '''במשנ"ב''' סימן מט, ס"ק ב, וס"ק ו).<br />
<br />
ולהלכה למעשה, פוסקים אנו כדברי '''מרן השולחן ערוך,''' שדווקא בדבר השגור בפי הכל לאומרו, מותר להגיד בע"פ, אך אין זה תמיד כך, אלא ישנם מקרים שמקילים וסומכים על שיטות אחרות בגדר איסור זה, כגון:<br />
<br />
א. כתב מרן '''המשנה ברורה''' (סימן מט סק"ג) שמי שדורש ברבים בהרבה פסוקים בתורה וקשה לו חפש בכל שעה בחומש, אפשר שיש להקל לו מפני כבוד הציבור, מפני שסומכים בזה על דעת '''הגר"א''' שפסק שכלהאיסור הוא להוציא את הרבים יד"ח.<br />
<br />
ב. עוד כתב '''מרן המשנ"ב''' (סימן מט), שדעת '''החוות יאיר''' מתיר לומר תהילים בע"פ (אפילו כל הספר), מכיוון שהוא לעורר רחמי שמים, זה נחשב כמו תפילה. וכתב שם שיש לסמוך עליו דבלאו הכי דעת '''הגר"א''' '''והעטרת זקנים''' שכל האיסור הוא דווקא להוציא את הרבים יד"ח.<br />
<br />
ג. כתב מרן הראשל"צ הגאון האדיר הרב עובדיה יוסף זצוק"ל '''ביביע אומר''' (ח"ט סימן יג) לגבי אמירת הפסוקים של שמות האדם בסוף התפילה, שזו סגולה גדולה שיזכור האדם שמו בשעת הדין בבית הדין של מעלה, וכתב שם שיש להקל בזה מפני שישנם דעות שכל איסור זה הוא מדרבנן, וכן יש סוברים שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, וכן ישנם הסוברים שכל איסור זה הוא דווקא למצווה מן המובחר, לכן יש להקל ולומר את הפסוקים הללו בעל פה.<br />
<br />
ד. הנה הביא '''מרן המשנ"ב''' את דברי '''הרדב"ז''' (ח"א סימן קלה) שכתב שלקרוא את הפרשה עם הבעל קורא בעל פה, אני נזהר, אך איני מוחה באחרים, משום שיש דעות האומרות שכל האיסור הוא שמוציא את הרבים יד"ח.<br />
<br />
'''האם איסור זה בתורה או גם בנביאים וכתובים'''<br />
<br />
לעיל (בגדרי האיסור) הובא דעת '''התוספות''' בתמורה (דף יד:), והובא שם מחלוקת אחרונים בהבנת דבריו, האם האיסור הוא שמוציא את הרבים ידי חובה, ודווקא בחומש, או בכל התנ"ך כולו.<br />
<br />
ועיין בדברי '''מרן המשנ"ב''' (סימן מט ס"ק ז) דכתב בשם '''הרב המגן אברהם''' להחמיר, ולא לומר גם כתובים בע"פ בכל גווני, וכתב שכן משמע גם מדברי '''הגאון הגר"א''' בביאורו.<br />
<br />
ועיין '''בילקוט יוסף''' (סימן מט, עמ' קנד) דהביא דברי ספר '''האלף למגן''' שדקדק בדעת '''מרן השולחן ערוך''', שכל האיסור הוא דווקא בחומש, מזה שהדוגמאות שהביא '''מרן השולחן ערוך''' הם רק מהחומש, שכתב את – ק"ש, בכת כהנים, ופרשת התמיד, ומשמע שסובר שכל האיסור הוא דווקא בחומש.<br />
ועיין שם שדחה דבריו, שהרי אם מרן כך פסק, היה צריך לכתוב זאת, וכן כתב את דחייה זו הגאון הרב חזקיהו מדיני זצוק"ל, בספרו '''שדי חמד''' (מערכה ד כלל ד). <br />
<br />
'''האם סומא יכול לקרות דברים שבכתב בע"פ''' <br />
<br />
הנה עיין בדברי '''התוספות''' (מסכת ב"ק, דף ג: ד"ה 'כדמתרגם רב יוסף') שרב יוסף היה סגי נאור ולכן היה מותר לו להגיד דברים שבכתב בעל פה, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.<br />
<br />
והקשה הגאון הגר"ח זק"ש שליט"א, האיך התוספות כתבו כן, והרי רב יוסף בעצמו סובר (במסכת גיטין דף ס., לגבי כתיבת דברים שבע"פ) שלא אמרינן את היתר זה של 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך', וא"כ היה צריך להיות הדין כן, גם בדברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם על פה, וא"כ האיך היה מותר לרב יוסף להגיד דברים שבכתב בע"פ.<br />
<br />
ועיין בספר '''יד דוד''' (ב"ק, דף ג:) שכתב, דגם רב יוסף מודה, שבמקום צורך גדול שא"א בלעדיו אמרינן 'עת לעשות לה', וא"כ אתי שפיר דברי התוספות, שבאמת לסומא גם רב יוסף מתיר, משום 'עת לעשות לה' הפרו תוררתך', ואין לך שעת צורך גדולה מזו.<br />
<br />
ו'''מרן המשנ"ב''' פסק (סימן מט סק"א) דשרי לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ, וכן אסיר הנמצא בבית האסורים ואין לו חומש, גם כן שרי ליה למימר דברים שבכתב בעל פה. וכ"כ '''מרן הילקוט יוסף''' (עמוד קעא), וכן שרי ליה לזקן שכהו עינו לקרוא פסוקים בע"פ מהטעם הנ"ל. (ועין עוד '''בילקוט יוסף''' (שם) לגבי עליית סומא לתורה – עיי"ש).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91_%D7%90%D7%99_%D7%90%D7%AA%D7%94_%D7%A8%D7%A9%D7%90%D7%99_%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A4%D7%94&diff=11384דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה2018-04-09T15:31:52Z<p>מלאכי: </p>
<hr />
<div>בס"ד<br />
{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות\ גמרא גיטין ס:, תמורה יד:\ שולחן ערוך אור"ח חיים סימן מט}} <br />
<br />
סוגיית דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה<br />
<br />
מקור איסור אמירת דברים שבכתב בע"פ<br />
<br />
בגמרא (מסכת גיטין דף ס:, וכן במסכת תמורה דף יד:) נאמר מימרא של רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, שאסור לאדם להגיד בע"פ דברים שנכתבו בתורה שבכתב. (ועיין שם בגמרא, מהיכן לומד זאת רבי יהודה בר נחמני, וכן במהרש"א (גיטין ס:, ד"ה 'הא כיצד') ובמהר"ם שי"ף (שם, ד"ה 'דברים שבכתב ') דביארו יותר את לימודו – עיי"ש).<br />
טעם האיסור<br />
בטעם האיסור מצינו כמה טעמים שביארו רבותינו הראשונים.<br />
א. הר"ן (מגילה יד: מדפי הרי"ף) כתב, דהטעם שאין לומר בע"פ דברים שבכתב הוא מפני שישנם הרבה דברים דנדרשים מתוך הכתב כגון: חסירות ויתרות, וקרי ולא כתיב, ואם האדם יאמר זאת בע"פ, אזי הוא לא ילמד את כל הדברים הנלמדים מתורה שבכתב.<br />
ב. התוספות רי"ד (מגילה יז.) כתב, שטעם איסור זה הוא מפני שאדם יכול לטעות אם יגיד דברים בע"פ.<br />
ג. בספר יראים השלם (סימן רסח) כתב שני טעמים לאיסור זה. א. שאם היו אומרים דברים שבכתב בע"פ, היו מתייאשים לכותבם. ב. איסור זה הוא מפני עמי הארץ, שהיו יכולים לטעון, שמה שאומרים תלמידי החכמים, אין זה כתוב בתורה, אלא רצונם אמרו, ואמרו זאת על דעת עצמם. <br />
האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן<br />
מצינו מחלוקת גדולה בפוסקים, האם איסור זה הוא מדאורייתא או שמא מדרבנן.<br />
שדעת ספר היראים השלם (סימן רסח), וכן משמע מדברי התוספות ישנים (יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור') בתירוץ קמא, שאיסור זה הינו מדרבנן. (ועיין עוד בתוספות ישנים שם, שכתבו, שכל איסור זה הוא רק למצווה מן המובחר. ובתוספות רי"ד (מגילה יז.) כתב שכל איסור זה הוא דוווקא לכתחילה, עיי"ש). <br />
מיהו דעת ספר החסידים (מובא בשדה חמד מערכה ד כלל ד) שאיסור זה הוא מדאורייתא. ועיין עוד בשדה חמד (שם) דהביא פוסקים לכאן ולכאן דפליגי בההיא ענינא.<br />
גדר איסור זה<br />
והנה יש לדון מה הם גדרי איסור זה, ומצינו כמה גדרים באיסור זה.<br />
א. התוספות (תמורה יד:, בד"ה 'דברים שבכתב'). הקשו איך אנו אומרים מזמורים בע"פ, ותירצו שאין להקפיד באיסור זה אלא דווקא דברים שנכתבו בחומש. אך חזרו והקשו התוספות גם על תירוץ זה, שלכאורה איך אנו אומרים 'ויושע' וקריאת שמע, והלא אלו פסוקים הכתובים בחומש. ותירצו שאין להקפיד אלא בדבר שמוציא את הרבים ידי חובתן. ונחלקו האחרונים האם שהתוס' הקשו את קושייתם השנייה ותירצו תירוץ אחר, הם דחו את התירוץ הראשון שכל האיסור הוא דווקא בחומש, או שתירוץ זה נשאר, שזה דווקא בחומש ובא התירוץ השני שהוא, דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ומוסיף על התירוץ הראשון.<br />
דעת הרב החקרי לב, שנדחה התירוץ הראשון. וא"כ הגדר הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ובכל התנ"ך.<br />
מיהו דעת הגרי"ז (תמורה יד:) דאע"פ שהתוספות הקשו על התירוץ הראשון, מ"מ במקומו הוא עומד, ונתווסף עליו התירוץ השני. ויוצא שהגדר לפי הגרי"ז בהבנת דברי התוספות הוא דווקא בחומש, ודווקא שמוציא את הרבים יד"ח. <br />
ב. הטור (סימן מט) הביא שני גדרים לאיסור זה.<br />
א. בשם דוד הרב חיים, שכל האיסור הוא דווקא בדברים שאינם שגורים בפי הכל לאומרם.<br />
ב. בשם אביו הרא"ש, שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח. (ויוצא שדברי הרא"ש הם כדברי התוספות לפי הבנת החקרי לב שהובא לעיל). ועיין עוד בביאור הגר"א (סימן מט, ד"ה 'כל דברי') שכתב שגם בכלבו בשם הרי"ף כתב הכי, וכ"כ התוספות ישנים (מסכת יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור'. ועיי"ש שכתבו, שאם זה מסידורו של יום, כגון 'ובעשור' שקורא הכהן הגדול ביום כיפור, אז שרי ליה אף להוציא את הרבים יד"ח). ועיין עוד בדברי מרן הבית יוסף (סימן מט, ד"ה 'ומה שקוראין'), וכן בילקוט יוסף (סימן מט), וכן בספר בירור הלכה (סימן מט) דהביאו עוד כמה דעות בגדר איסור זה.<br />
להלכה<br />
מרן השולחן ערוך (סימן מט, סעיף א) פסק כשיטת הרב חיים המובאת בטור, שכל דבר השגור בפי הכל, כגון ק"ש, וברכת כהנים, ופרשת התמיד - רשאי לאומרם.<br />
דיון בדברי מרן השולחן ערוך<br />
הנה יש לדון בזה שמרן פסק כשיטת רבי חיים, שכל האיסור הוא דווקא בדבר שלא שגור בפי הכל לאומרו, האם הוא בעצם עזב את כל שאר השיטות שהובאו לעיל אם לאו.<br />
ועיין בדברי קודשו של מרן הראשל"צ הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף (סימן מט), שאין מרן דחה את שאר השיטות, וכתב דווקא את שיטה זו משום שכאן עוסק מרן בהלכות תפילה, ובתפילה סגי ליה בהיתר זה, שאם זה דבר שגור בפי הכל, אז רשאי לאמרם בע"פ. וכתב שם עוד להוכיח שכן דעת מרן השו"ע, מזה שהרי"ף והרא"ש פסקו שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ולא ייתכן שמרן עזב את שני עמודי ההוראה, ופסק כדעה אחרת, וממילא יוצא שמרן כתב את היתר זה כאן, משום שעוסק בעניני ק"ש ותפילה, אך אין זה אומר שאין הוא סובר גם כשיטות האחרות.<br />
דעת האחרונים בסוגיין, והכרעת ההלכה<br />
ועיין במגן אברהם (סימן מט) שכתב, שמכיוון שיש לנו כ"כ הרבה גדרי איסור אין לנו אלא פסק מרן השולחן ערוך, ויש להתיר להגיד דברים שבכתב בע"פ רק בדוגמאות שמרן השולחן ערוך הביא, ע"כ.<br />
אך עיין בדברי הגר"א (סימן מט, ד"ה 'כל דבר ') שכתב שהעיקר כמו שכתב הטור בשם אביו הרא"ש שכל האיסור שמוציא את הרבים יד"ח. וכ"כ העטרת זקנים (מובא במשנ"ב סימן מט, ס"ק ב, וס"ק ו).<br />
ולהלכה למעשה, פוסקים אנו כדברי מרן השולחן ערוך, שדווקא בדבר השגור בפי הכל לאומרו, מותר להגיד בע"פ, אך אין זה תמיד כך, אלא ישנם מקרים שמקילים וסומכים על שיטות אחרות בגדר איסור זה, כגון:<br />
א. כתב מרן המשנה ברורה (סימן מט סק"ג) שמי שדורש ברבים בהרבה פסוקים בתורה וקשה לו חפש בכל שעה בחומש, אפשר שיש להקל לו מפני כבוד הציבור, מפני שסומכים בזה על דעת הגר"א שפסק שכלהאיסור הוא להוציא את הרבים יד"ח.<br />
ב. עוד כתב מרן המשנ"ב (סימן מט), שדעת החוות יאיר מתיר לומר תהילים בע"פ (אפילו כל הספר), מכיוון שהוא לעורר רחמי שמים, זה נחשב כמו תפילה. וכתב שם שיש לסמוך עליו דבלאו הכי דעת הגר"א והעטרת זקנים שכל האיסור הוא דווקא להוציא את הרבים יד"ח.<br />
ג. כתב מרן הראשל"צ הגאון האדיר הרב עובדיה יוסף זצוק"ל ביביע אומר (ח"ט סימן יג) לגבי אמירת הפסוקים של שמות האדם בסוף התפילה, שזו סגולה גדולה שיזכור האדם שמו בשעת הדין בבית הדין של מעלה, וכתב שם שיש להקל בזה מפני שישנם דעות שכל איסור זה הוא מדרבנן, וכן יש סוברים שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, וכן ישנם הסוברים שכל איסור זה הוא דווקא למצווה מן המובחר, לכן יש להקל ולומר את הפסוקים הללו בעל פה.<br />
ד. הנה הביא מרן המשנ"ב את דברי הרדב"ז (ח"א סימן קלה) שכתב שלקרוא את הפרשה עם הבעל קורא בעל פה, אני נזהר, אך איני מוחה באחרים, משום שיש דעות האומרות שכל האיסור הוא שמוציא את הרבים יד"ח.<br />
האם איסור זה בתורה או גם בנביאים וכתובים<br />
לעיל (בגדרי האיסור) הובא דעת התוספות בתמורה (דף יד:), והובא שם מחלוקת אחרונים בהבנת דבריו, האם האיסור הוא שמוציא את הרבים ידי חובה, ודווקא בחומש, או בכל התנ"ך כולו.<br />
ועיין בדברי מרן המשנ"ב (סימן מט ס"ק ז) דכתב בשם המגן אברהם להחמיר, ולא לומר גם כתובים בע"פ בכל גווני, וכתב שכן משמע גם מדברי הגאון הגר"א בביאורו.<br />
ועיין בילקוט יוסף (סימן מט, עמ' קנד) דהביא דברי ספר האלף למגן שדקדק בדעת מרן השולחן ערוך, שכל האיסור הוא דווקא בחומש, מזה שהדוגמאות שהביא מרן השולחן ערוך הם רק מהחומש, שכתב את – ק"ש, בכת כהנים, ופרשת התמיד, ומשמע שסובר שכל האיסור הוא דווקא בחומש.<br />
ועיין שם שדחה דבריו, שהרי אם מרן כך פסק, היה צריך לכתוב זאת, וכן כתב את דחייה זו הגאון הרב חזקיהו מדיני זצוק"ל, בספרו שדי חמד (מערכה ד כלל ד). <br />
האם סומא יכול לקרות דברים שבכתב בע"פ <br />
הנה עיין בדברי התוספות (מסכת ב"ק, דף ג: ד"ה 'כדמתרגם רב יוסף') שרב יוסף היה סגי נאור ולכן היה מותר לו להגיד דברים שבכתב בעל פה, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.<br />
והקשה הגאון הגר"ח זק"ש שליט"א, האיך התוספות כתבו כן, והרי רב יוסף בעצמו סובר (במסכת גיטין דף ס., לגבי כתיבת דברים שבע"פ) שלא אמרינן את היתר זה של 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך', וא"כ היה צריך להיות הדין כן, גם בדברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם על פה, וא"כ האיך היה מותר לרב יוסף להגיד דברים שבכתב בע"פ.<br />
ועיין בספר יד דוד (ב"ק, דף ג:) שכתב, דגם רב יוסף מודה, שבמקום צורך גדול שא"א בלעדיו אמרינן 'עת לעשות לה', וא"כ אתי שפיר דברי התוספות, שבאמת לסומא גם רב יוסף מתיר, משום 'עת לעשות לה' הפרו תוררתך'.<br />
ומרן המשנ"ב פסק (סימן מט סק"א) דשרי לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ, וכן אסיר הנמצא בבית האסורים ואין לו חומש, גם כן שרי ליה למימר דברים שבכתב בעל פה. וכ"כ מרן הילקוט יוסף (עמוד קעא), וכן שי ליה לזקן שכהו עינו לקרוא פסוקים בע"פ מהטעם הנ"ל. (ועין עוד בילקוט יוסף (שם) לגבי עליית סומא לתורה – עיי"ש).</div>מלאכיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%91%D7%9B%D7%AA%D7%91_%D7%90%D7%99_%D7%90%D7%AA%D7%94_%D7%A8%D7%A9%D7%90%D7%99_%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A4%D7%94&diff=11374דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה2018-04-09T15:15:57Z<p>מלאכי: סוגיית דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, מהגמרא ועד ההלכה</p>
<hr />
<div>בס"ד<br />
{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות\ גמרא גיטין ס:, תמורה יד:\ שולחן ערוך אור"ח חיים סימן מט}} <br />
סוגיית דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה<br />
מקור איסור אמירת דברים שבכתב בע"פ<br />
בגמרא (מסכת גיטין דף ס:, וכן במסכת תמורה דף יד:) נאמר מימרא של רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, שאסור לאדם להגיד בע"פ דברים שנכתבו בתורה שבכתב. (ועיין שם בגמרא, מהיכן לומד זאת רבי יהודה בר נחמני, וכן במהרש"א (גיטין ס:, ד"ה 'הא כיצד') ובמהר"ם שי"ף (שם, ד"ה 'דברים שבכתב ') דביארו יותר את לימודו – עיי"ש).<br />
טעם האיסור<br />
בטעם האיסור מצינו כמה טעמים שביארו רבותינו הראשונים.<br />
א. הר"ן (מגילה יד: מדפי הרי"ף) כתב, דהטעם שאין לומר בע"פ דברים שבכתב הוא מפני שישנם הרבה דברים דנדרשים מתוך הכתב כגון: חסירות ויתרות, וקרי ולא כתיב, ואם האדם יאמר זאת בע"פ, אזי הוא לא ילמד את כל הדברים הנלמדים מתורה שבכתב.<br />
ב. התוספות רי"ד (מגילה יז.) כתב, שטעם איסור זה הוא מפני שאדם יכול לטעות אם יגיד דברים בע"פ.<br />
ג. בספר יראים השלם (סימן רסח) כתב שני טעמים לאיסור זה. א. שאם היו אומרים דברים שבכתב בע"פ, היו מתייאשים לכותבם. ב. איסור זה הוא מפני עמי הארץ, שהיו יכולים לטעון, שמה שאומרים תלמידי החכמים, אין זה כתוב בתורה, אלא רצונם אמרו, ואמרו זאת על דעת עצמם. <br />
האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן<br />
מצינו מחלוקת גדולה בפוסקים, האם איסור זה הוא מדאורייתא או שמא מדרבנן.<br />
שדעת ספר היראים השלם (סימן רסח), וכן משמע מדברי התוספות ישנים (יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור') בתירוץ קמא, שאיסור זה הינו מדרבנן. (ועיין עוד בתוספות ישנים שם, שכתבו, שכל איסור זה הוא רק למצווה מן המובחר. ובתוספות רי"ד (מגילה יז.) כתב שכל איסור זה הוא דוווקא לכתחילה, עיי"ש). <br />
מיהו דעת ספר החסידים (מובא בשדה חמד מערכה ד כלל ד) שאיסור זה הוא מדאורייתא. ועיין עוד בשדה חמד (שם) דהביא פוסקים לכאן ולכאן דפליגי בההיא ענינא.<br />
גדר איסור זה<br />
והנה יש לדון מה הם גדרי איסור זה, ומצינו כמה גדרים באיסור זה.<br />
א. התוספות (תמורה יד:, בד"ה 'דברים שבכתב'). הקשו איך אנו אומרים מזמורים בע"פ, ותירצו שאין להקפיד באיסור זה אלא דווקא דברים שנכתבו בחומש. אך חזרו והקשו התוספות גם על תירוץ זה, שלכאורה איך אנו אומרים 'ויושע' וקריאת שמע, והלא אלו פסוקים הכתובים בחומש. ותירצו שאין להקפיד אלא בדבר שמוציא את הרבים ידי חובתן. ונחלקו האחרונים האם שהתוס' הקשו את קושייתם השנייה ותירצו תירוץ אחר, הם דחו את התירוץ הראשון שכל האיסור הוא דווקא בחומש, או שתירוץ זה נשאר, שזה דווקא בחומש ובא התירוץ השני שהוא, דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ומוסיף על התירוץ הראשון.<br />
דעת הרב החקרי לב, שנדחה התירוץ הראשון. וא"כ הגדר הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ובכל התנ"ך.<br />
מיהו דעת הגרי"ז (תמורה יד:) דאע"פ שהתוספות הקשו על התירוץ הראשון, מ"מ במקומו הוא עומד, ונתווסף עליו התירוץ השני. ויוצא שהגדר לפי הגרי"ז בהבנת דברי התוספות הוא דווקא בחומש, ודווקא שמוציא את הרבים יד"ח. <br />
ב. הטור (סימן מט) הביא שני גדרים לאיסור זה.<br />
א. בשם דוד הרב חיים, שכל האיסור הוא דווקא בדברים שאינם שגורים בפי הכל לאומרם.<br />
ב. בשם אביו הרא"ש, שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח. (ויוצא שדברי הרא"ש הם כדברי התוספות לפי הבנת החקרי לב שהובא לעיל). ועיין עוד בביאור הגר"א (סימן מט, ד"ה 'כל דברי') שכתב שגם בכלבו בשם הרי"ף כתב הכי, וכ"כ התוספות ישנים (מסכת יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור'. ועיי"ש שכתבו, שאם זה מסידורו של יום, כגון 'ובעשור' שקורא הכהן הגדול ביום כיפור, אז שרי ליה אף להוציא את הרבים יד"ח). ועיין עוד בדברי מרן הבית יוסף (סימן מט, ד"ה 'ומה שקוראין'), וכן בילקוט יוסף (סימן מט), וכן בספר בירור הלכה (סימן מט) דהביאו עוד כמה דעות בגדר איסור זה.<br />
להלכה<br />
מרן השולחן ערוך (סימן מט, סעיף א) פסק כשיטת הרב חיים המובאת בטור, שכל דבר השגור בפי הכל, כגון ק"ש, וברכת כהנים, ופרשת התמיד - רשאי לאומרם.<br />
דיון בדברי מרן השולחן ערוך<br />
הנה יש לדון בזה שמרן פסק כשיטת רבי חיים, שכל האיסור הוא דווקא בדבר שלא שגור בפי הכל לאומרו, האם הוא בעצם עזב את כל שאר השיטות שהובאו לעיל אם לאו.<br />
ועיין בדברי קודשו של מרן הראשל"צ הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף (סימן מט), שאין מרן דחה את שאר השיטות, וכתב דווקא את שיטה זו משום שכאן עוסק מרן בהלכות תפילה, ובתפילה סגי ליה בהיתר זה, שאם זה דבר שגור בפי הכל, אז רשאי לאמרם בע"פ. וכתב שם עוד להוכיח שכן דעת מרן השו"ע, מזה שהרי"ף והרא"ש פסקו שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ולא ייתכן שמרן עזב את שני עמודי ההוראה, ופסק כדעה אחרת, וממילא יוצא שמרן כתב את היתר זה כאן, משום שעוסק בעניני ק"ש ותפילה, אך אין זה אומר שאין הוא סובר גם כשיטות האחרות.<br />
דעת האחרונים בסוגיין, והכרעת ההלכה<br />
ועיין במגן אברהם (סימן מט) שכתב, שמכיוון שיש לנו כ"כ הרבה גדרי איסור אין לנו אלא פסק מרן השולחן ערוך, ויש להתיר להגיד דברים שבכתב בע"פ רק בדוגמאות שמרן השולחן ערוך הביא, ע"כ.<br />
אך עיין בדברי הגר"א (סימן מט, ד"ה 'כל דבר ') שכתב שהעיקר כמו שכתב הטור בשם אביו הרא"ש שכל האיסור שמוציא את הרבים יד"ח. וכ"כ העטרת זקנים (מובא במשנ"ב סימן מט, ס"ק ב, וס"ק ו).<br />
ולהלכה למעשה, פוסקים אנו כדברי מרן השולחן ערוך, שדווקא בדבר השגור בפי הכל לאומרו, מותר להגיד בע"פ, אך אין זה תמיד כך, אלא ישנם מקרים שמקילים וסומכים על שיטות אחרות בגדר איסור זה, כגון:<br />
א. כתב מרן המשנה ברורה (סימן מט סק"ג) שמי שדורש ברבים בהרבה פסוקים בתורה וקשה לו חפש בכל שעה בחומש, אפשר שיש להקל לו מפני כבוד הציבור, מפני שסומכים בזה על דעת הגר"א שפסק שכלהאיסור הוא להוציא את הרבים יד"ח.<br />
ב. עוד כתב מרן המשנ"ב (סימן מט), שדעת החוות יאיר מתיר לומר תהילים בע"פ (אפילו כל הספר), מכיוון שהוא לעורר רחמי שמים, זה נחשב כמו תפילה. וכתב שם שיש לסמוך עליו דבלאו הכי דעת הגר"א והעטרת זקנים שכל האיסור הוא דווקא להוציא את הרבים יד"ח.<br />
ג. כתב מרן הראשל"צ הגאון האדיר הרב עובדיה יוסף זצוק"ל ביביע אומר (ח"ט סימן יג) לגבי אמירת הפסוקים של שמות האדם בסוף התפילה, שזו סגולה גדולה שיזכור האדם שמו בשעת הדין בבית הדין של מעלה, וכתב שם שיש להקל בזה מפני שישנם דעות שכל איסור זה הוא מדרבנן, וכן יש סוברים שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, וכן ישנם הסוברים שכל איסור זה הוא דווקא למצווה מן המובחר, לכן יש להקל ולומר את הפסוקים הללו בעל פה.<br />
ד. הנה הביא מרן המשנ"ב את דברי הרדב"ז (ח"א סימן קלה) שכתב שלקרוא את הפרשה עם הבעל קורא בעל פה, אני נזהר, אך איני מוחה באחרים, משום שיש דעות האומרות שכל האיסור הוא שמוציא את הרבים יד"ח.<br />
האם איסור זה בתורה או גם בנביאים וכתובים<br />
לעיל (בגדרי האיסור) הובא דעת התוספות בתמורה (דף יד:), והובא שם מחלוקת אחרונים בהבנת דבריו, האם האיסור הוא שמוציא את הרבים ידי חובה, ודווקא בחומש, או בכל התנ"ך כולו.<br />
ועיין בדברי מרן המשנ"ב (סימן מט ס"ק ז) דכתב בשם המגן אברהם להחמיר, ולא לומר גם כתובים בע"פ בכל גווני, וכתב שכן משמע גם מדברי הגאון הגר"א בביאורו.<br />
ועיין בילקוט יוסף (סימן מט, עמ' קנד) דהביא דברי ספר האלף למגן שדקדק בדעת מרן השולחן ערוך, שכל האיסור הוא דווקא בחומש, מזה שהדוגמאות שהביא מרן השולחן ערוך הם רק מהחומש, שכתב את – ק"ש, בכת כהנים, ופרשת התמיד, ומשמע שסובר שכל האיסור הוא דווקא בחומש.<br />
ועיין שם שדחה דבריו, שהרי אם מרן כך פסק, היה צריך לכתוב זאת, וכן כתב את דחייה זו הגאון הרב חזקיהו מדיני זצוק"ל, בספרו שדי חמד (מערכה ד כלל ד). <br />
האם סומא יכול לקרות דברים שבכתב בע"פ <br />
הנה עיין בדברי התוספות (מסכת ב"ק, דף ג: ד"ה 'כדמתרגם רב יוסף') שרב יוסף היה סגי נאור ולכן היה מותר לו להגיד דברים שבכתב בעל פה, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.<br />
והקשה הגאון הגר"ח זק"ש שליט"א, האיך התוספות כתבו כן, והרי רב יוסף בעצמו סובר (במסכת גיטין דף ס., לגבי כתיבת דברים שבע"פ) שלא אמרינן את היתר זה של 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך', וא"כ היה צריך להיות הדין כן, גם בדברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם על פה, וא"כ האיך היה מותר לרב יוסף להגיד דברים שבכתב בע"פ.<br />
ועיין בספר יד דוד (ב"ק, דף ג:) שכתב, דגם רב יוסף מודה, שבמקום צורך גדול שא"א בלעדיו אמרינן 'עת לעשות לה', וא"כ אתי שפיר דברי התוספות, שבאמת לסומא גם רב יוסף מתיר, משום 'עת לעשות לה' הפרו תוררתך'.<br />
ומרן המשנ"ב פסק (סימן מט סק"א) דשרי לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ, וכן אסיר הנמצא בבית האסורים ואין לו חומש, גם כן שרי ליה למימר דברים שבכתב בעל פה. וכ"כ מרן הילקוט יוסף (עמוד קעא), וכן שי ליה לזקן שכהו עינו לקרוא פסוקים בע"פ מהטעם הנ"ל. (ועין עוד בילקוט יוסף (שם) לגבי עליית סומא לתורה – עיי"ש).</div>מלאכי