https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9Dויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2026-04-20T19:23:14Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%96%D7%99%D7%9F_%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%9C%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA&diff=5754זריזין מקדימין למצוות2016-06-07T22:02:20Z<p>מירושלים: דף חדש: {{תחרות כתיבה}} {{מקורות||פסחים ד א|||}} == זריזין מקדימין למצוות == מבואר בסוגיה כי יש למהר ולעשות את המצוו...</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ד א|||}}<br />
<br />
<br />
== זריזין מקדימין למצוות ==<br />
<br />
מבואר בסוגיה כי יש למהר ולעשות את המצווה סמוך ככל הניתן לתחילת זמן חיובה.<br />
<br />
<br />
== סוגיית הגמרא והראשונים ==<br />
<br />
ב'''בבלי פסחים''' (ד א) הקשתה הסוגיה מדוע תיקנו חז"ל לבדוק חמץ דווקא בליל י"ד בניסן, שהרי איסור חמץ נוהג רק מחצות היום של יום זה, ואע"פ שכלל נקוט בידינו כי "זריזין מקדימין למצוות" מ"מ הרי ניתן לבדוק בבוקר? כסיוע לשאלה הגמרא מביאה לימוד מהשכמת אברהם בבוקר לעקידה. הגמרא מתרצת שזמן זה נתקן משום שזו שעה שאנשים מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה.<BR/><br />
מנוסח הסוגיה שלפנינו משמע שהלימוד מאברהם אבינו הוא לעניין זנ שאף הזריזין אין צריכים להקדים יותר מאור הבוקר, וכלשון '''רש"י''' (ד"ה נבדוק מצפרא): "שלא המתין עד הנץ החמה ומ"מ בלילה לא הקדים". לאור זה התקשה '''תוספות''' (ד"ה שנאמר) שלכאורה אין ראיה מפסוק זה שלא הקדים מהלילה, שהרי ייתכן שלא יצא בלילה מסיבה צדדית, היינו מחמת שאין לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=91b&format=pdf]כבחולין צא ב) מפני הסכנה, ויישב תוס' שלעניין העקידה לא שייך חשש סכנה שהרי הלך לדבר מצווה, וכן משום שהיו עימו הנערים. ברם, הוסיף תוס', כי בחולין שם הדבר נלמד מהשכמתו לתפילה על סדום, שהוא המקור המוקדם בפסוקים (יט, כז), ובזה היה מקום לחשוש מפני שאין זו מצווה , אך יצא יחידי מפני שלא רצה שיראה עוד מאן דהו במפלתה של סדום. לכן, ניתן ללמוד מהפסוק של העקידה, שאע"פ שלא היה בזה סכנה ולא חשד מ"מ לא יצא מבעוד לילה, ומכך מסיקה הגמרא אין חיוב דזריזין לפני הנץ.<BR/><br />
אולם מנוסח '''הרי"ף''' (א ב) משמע שהגמרא לומדת מאברהם רק את דין זריזין ואילו זמן הבדיקה נלמד מסברה, וכפי שכתב '''הר"ן''' (ד"ה נבדוק), וכ"כ '''המהרש"א'''.<br />
<br />
<br />
== דרגת החיוב ==<br />
<br />
כתב '''המאירי''' (הוריות י ב ד"ה לעולם): "לעולם יהא אדם מסלסל עצמו במדות ולא יהא פורק עול בעניניהם אפילו בדברים שאין מצוה או עברה תלויה בהם ... וכל שכן כשתבוא דבר מצוה לידו שיהא מכלל זריזים מקדימים למצות ולא יתאחר בעשיית מצוה, שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלמדה". נראה שדבריו מוסבים על דברי '''הגמרא''' (הוריות יא א): "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה", כנלמד משכרן של בנות לוט. אך נראה שאם אינו מזדרז בקיום המצווה בשל צורך מסויים, ולא מחמת אי חשיבותה בעיניו אינו נחשב שעובר על כלל זה, וכן כתב '''בשדי חמד''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=43519&st=%u05D6%u05E8%u05D9%u05D6%u05D9%u05DF%20%u05DE%u05E7%u05D3%u05D9%u05DE%u05D9%u05DF]מערכת יום הכיפורים א יד) .<BR/><br />
לפי סגנון הגמרא והמאירי משתמע שאין זו אלא מעלה מוסרית. ב'''גליוני הש"ס למהר"י ענגיל''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15247&st=%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%96%D7%99%D7%9F+%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F&pgnum=211]ד א ד"ה דכתיב) דן האם כלל זה הוא חיוב גמור. הוא מביא מדברי '''המאירי''' (יומא כח ב) שמשמע שאין בזה אלא אחיזה בדרכם של אבותינו הקדושים ע"ה [הגליוני הש"ס דן האם יש לדייק מדברי המאירי שחיוב זה הינו מיוחד במצוות מילה, כדי להדגיש שאינו מתמהמה משום חמלתו על בנו (כנראה שכוונתו שגם בחמץ צריך להדגשה זו, כדי שלא יראה כאילו חס על חמצו). אך מביא שבדברי ראשונים אחרים מבואר להדיא שכלל זה קיים גם במצוות אחרות]. מנגד מובא שם (ד"ה שנאמר) שב'''שו"ת הרד"ך''' (ב ה) מבואר שדייק''' מגמרא בחגיגה''' (ז ב) ועוד מקורות שיש בזה חיוב, ואף נקרא פושע אם לא דקדק לעשות את המצווה בתחילת זמנה. ב'''שדי חמד''' שם הביא דברי '''ספר החיים''' שיש בזה חיוב דאורייתא, שהרי נלמד מאברהם (השד"ח עצמו מפקפק בדבריו). עוד הביא הגליוני הש"ס שם שבדברי '''התוספות במגילה''' (ג א ד"ה מבטלין) משמע שאיחור המצווה נקרא ביטולה [אך לענ"ד ייתכן שכוונת "ביטול" לפי התוספות אינו בהקשר של עבירה, אלא מתוך שסוף סוף אינו מקיים את המצווה אף שהגיע זמנה]. לפי הצד שאין זה חיוב יש להעיר שכנראה סלקא דעתיה דהש"ס שמפני חומר איסור חמץ החמירו חז"ל לכל ישראל להיות כזריזים. <BR/><br />
ה'''סוגיה ביומא''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40775&st=&pgnum=46]כח ב) מביאה שרב ספרא אמר שתפילת האבות הייתה כשהכתלים מתחילים להשחיר. הדגיש '''הריטב"א''' (ד"ה והא דאמרינן) שפשוט לגמרא שכוונת רב ספרא להשמיענו את עיקר הדין, שאל"כ מאי דהוה הוה. על כן שואל עולא האם אכן ביכולתנו ללמוד מאברהם, הרי אין אנו יכולים לחקותו או שאין למדים מלפני מתן תורה (עי' מש"כ '''הריטב"א''' ד"ה אמר רב יוסף ע"פ שיטות הראשונים השונות), והשיב עולא שאכן מצאנו שהתנא למוד את דין הזריזות מאברהם לעניין מילה, וא"כ בכה"ג ניתן ללמוד מאברהם. לכאורה עולה מדברי סוגיה זו ש"זריזין מקדימין" הוא דין גמור, שזאת הרי מה שרצינו ללמוד מאברהם. אך, כבר הבאנו את דברי המאירי שם שכתב שהלימוד מאברהם הינו כדי לאחוז בדרכי האבות. כנראה המאירי למד שכוונת עולא היא להוכיח רק את עצם העובדה שניתן ללמוד מאברהם הנהגות מעשיות, ולא דווקא שניתן לפסוק דין ממש.<br />
<br />
<br />
== בגדר דין זריזין ==<br />
<br />
צ"ע האם דין זה אמור כלפי המצווה עצמה או כלפי ההשכמה לה. היינו אם צריך להזדרז ולהתחיל המצווה מיד בנץ או דסגי שמזדרז ומשכים ומתכונן לה מתחילת היום, אך אין צריך לבצעה ממש בתחילת היום, שהרי אברהם אבינו לא התחיל ללכת בתחילת היום אלא רק השכים. והנה מלשון '''המחבר''' (יורה דעה רסב א) ו'''הרמב"ם''' (מילה א ח) גבי מילה משמע שיש להתחיל המצווה גופה ממש בתחילת היום. לעומת זאת, בפני יהושע משמע שאברהם אבינו השכים בעלות השחר והתחיל במצוות ההליכה עם הנץ החמה. <BR/><br />
'''הנצי"ב''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40995&st=&pgnum=3]ד"ה אלא) כתב שזריזות במצווה עצמה נלמדת במכילתא (בא ט) מהפסוק: "ושמרתם את המצות" – "אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד", ולעניין זה כאשר הגיע זמן המצווה יקיימנה מיד, ואין שום סברה להמתין ליום (אלא שאברהם התחייב במצווה רק ביום משום שאין לצאת יחידי בלילה, ואעפ"כ השכים בבוקר להקדים ולחבוש את חמורו). אך כאן מדובר על ההכנה למצווה, לפי שהבדיקה היא הכנה לביעור החמץ, ובזה יש מקום להמתין עד הבוקר. א"כ, את עצם המצוה יש להתחיל מיד בתחילת היום, ואילו לגבי ההכנה יש צד לומר שתהא רק בבוקר. מאידך, למד '''בגליוני הש"ס''' (ד א ד"ה דכתיב) מדברי '''התוס'''' (בבא בתרא ה ב ד"ה כי) שיש צד של זריזות לדאוג שתחול המצווה מיד כשיגיע זמנה, לדוגמא: לתת את מעות פדיון הבן לכהן עוד בטרם מלאו שלושים יום כדי שתחול המצווה מיד. לפי זה על ההכנה להיות לעולם לפני זמן החיוב. <br />
<br />
ל'''עניין עד כמה יש להזדרז''' - '''רש"י''' (מגילה כ א ד"ה וכולן) הסביר שהטעם שאין קוראין את המגילה, מלין, מזין וטובלין אלא מהנץ החמה, ולא מעלות השחר, הוא כדי שלא יטעה לעשות זאת בלילה, ומכאן יש שדייקו שמצווה שדין זה אמור דווקא כלפי מצווה שזמנה הוא רק ביום, אבל מצווה שזמנה אף בלילה יש להקדימה כבר מעלות השחר.<br />
<br />
דנו '''הפוסקים''' (עי' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14153&st=&pgnum=329]שדי חמד חלק ב מערכת ז א באריכות) האם דין זריזין גובר על הצורך לקיים מצווה מן המובחר, באופן שיתאפשר רק אם ישתהו בקיום המצווה, ואין חשש שמא תתבטל המצווה על ידי הדחייה. הובאה כמקור לדיון '''הסוגיה ביבמות''' (לט ב) שלפיה "שהויי מצווה לא משהינן", ואפילו אם נניח שעל דחיית החליצה או הייבום הן תתקיימנה באופן מובחר יותר. ב'''מגן אברהם''' (אורח חיים כה ה) משמע שאין להשהות מצווה אפילו כשאין חשש שתתבטל. אולם '''תרומת הדשן''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=21&hilite=] א לה) חילק שכן הדין דווקא באופן שיש חשש שהמצווה תתבטל אבל אם אין חש כזה הרי הקיום באופן המובחר עדיף. הוא הביא לכך ראיה מלשון הסוגיה שאין ממתינים עד שיבוא הגדול ממדינת הים, אבל לשיבוא מאותה מדינה ממתינים. על פי זה הסיק תרומת הדשן שם שניתן לאחר את ברכת הלבנה למוצאי שבת, כדי לאומרה מבושמים ובבגדים נאים (עי' שולחן ערוך אורח חיים תכו ב), אם אכן גם אם לא יוכלו לאומרה במוצאי שבת עוד ישארו ימים לאומרה. אך דחו '''הפוסקים''' (ערך השולחן כה ד, [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1464&st=%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F+%D7%99%D7%91&pgnum=21]עבודת הגרשוני יב ד"ה הן אמת) את דבריו מתוך שהרי"ף והרמב"ם לא העתיקו את הלשון "ממדינת הים", ומשמע שאינו תלוי בחשש שתתבטל המצווה ולעולם לא משהינן. <br />
לדינא, נקטו '''הפוסקים''' (עי' רמ"א אורח חיים תכו ב, עבודת הגרשוני יב, יפה ללב כה ז) כתרומת הדשן שניתן לשהות את המצווה על מנת לקיימה בהידור, אם אין חשש שתתבטל על ידי כך [בשדי חמד שם הביא עוד דיונים נוספים]. <br />
<br />
כתב ב'''שו"ת בנין ציון''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1122&st=&pgnum=22]החדשות מ) שאין דמות בין דין "זריזין מקדימין" שהוא רק במצוות קום ועשה, ל'''הרחקת חז"ל את האדם מהעבירה''' בשב ואל תעשה, הנלמדת מפסוק "ושמרתם את משמרתי" (יבמות כא א).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5405חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-06-05T08:35:20Z<p>מירושלים: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
<br />
== סוגיית הגמרא ==<br />
<br />
<br />
ב'''בבלי פסחים''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה '''הר"ן''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
<br />
== גדרי ותנאי קבלת האחריות ==<br />
<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש '''הרמב"ן''' (ו א ד"ה הא) ו'''הריטב"א''' (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
'''דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת''' <BR/><br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. '''הרא"ש''' (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת '''הבה"ג''' (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק '''הריטב"א''' מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. '''תוס'''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון '''הרמב"ם''' (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה '''הגר"א''' (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, ב'''מאירי''' (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
'''דעות הפוסקים'''<BR/><br />
'''הטור''' (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו '''הפוסקים''' (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
<br />
הוסיף '''הרמ"א''' על פי '''השלטי גבורים''' (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. '''המג"א''' (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל ב'''משנה ברורה''' (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו '''גדולי הפוסקים''' מה דינן של '''חברות ביטוח''' הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי ('''שערים המצוינים בהלכה''' קיד ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ '''שו"ת מהרי"א הלוי''' ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה כח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות ('''הליכות שלמה''' ו א). <br />
אכן, כתב '''הפסקי תשובות''' שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו.<br />
<br />
== אחריות בכפייה ==<br />
<br />
'''דברי הראשונים'''<BR/><br />
'''הרי"ף והרא"ש''' שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, '''הרמב"ם''' (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל '''הראב"ד''' הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, '''נושאי כלי הרמב"ם''' (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
<br />
והנה בלשון '''הרמב"ם''' מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי '''הריטב"א''' (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
'''דעות הפוסקים''' <BR/><br />
ב'''שו"ע''' (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין.''' ביד מלאכי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14122&st=%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99+%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F+%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A&pgnum=414] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. '''הט"ז''' (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, '''לרוב האחרונים''' אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ '''במ"ב''' (ט) ו'''כה"ח''' (ג), אולם, לדעת ה'''שערי תשובה''' (ג) ו'''חוק יעקב''' (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
== ישראל שהפקיד חמצו ==<br />
<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת '''יש מן הגאונים''' (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב '''הרמב'''"ן''' בחידושיו''' (ו א) וביתר ביאור '''בפירושו עה"ת''' (שמות יב יט). [נחלקו '''הפרי חדש''' (ד) '''והשאגת אריה''' (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. '''המקור חיים''' (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל '''המאירי''' (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת '''רבנו יונה והרא"ש''' אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר '''המ"ב''' (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
<br />
בנוסחת''' השו"ע''' (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת '''הלבוש''' (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון '''הט"ז''' (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת '''הא"ר''' (יג) '''והעולת שבת''' (ד). אולם '''המ"ב''' (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
<br />
== הקנאת חלק מבית הישראל לגוי ==<br />
<br />
עוד הביאה '''הסוגיה''' (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
'''רש"י''' (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה '''ר"י בתוס'''' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר '''הר"ן''' (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. <br />
<br />
'''הרי"ף והרמב"ם''' לא הביאו את דין זה והסיקו מכך '''הראשונים''' (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך '''הרשב"א''' (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, '''הראי"ה קוק''' (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי.<br />
<br />
אולם, '''ר"ת''' (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
'''פסיקת ההלכה'''<BR/><br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא '''בשער הציון''' (ב) שכן למדו ה'''מג"א והגר"א''' בדעת '''המחבר''', שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו '''האחרונים''' (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
<br />
<br />
ע"פ כל האמור יש לדון '''בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג''', האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר '''מכירת חמץ כהלכתה''' ז, א-י).<br />
<br />
== אופן השהיית החמץ ברשותו ==<br />
<br />
עוד הביאה '''הסוגיה''' (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם ב'''שו"ע''' (ב), והוסיף ה'''רמ"א''' דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: '''לרש"י''' (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא '''הר"ן''' על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון '''השו"ע''' (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א). <br />
<br />
ביאר '''רש"י''' (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ '''המג"א''' (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, '''הט"ז''' (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת '''החו"י''' (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]<br />
<br />
<br />
== התנהגות עם גוי שבידו חמץ ==<br />
<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו.<BR/> <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב''' הרשב"א בתשובה''' (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא '''שבלי הלקט''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41293&hilite=c1b3b9de-73c1-4730-866f-04ea14a0f9fd&st=%D7%A1%D7%93%D7%A8+%D7%A4%D7%A1%D7%97&pgnum=225] סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
<br />
'''השו"ע''' (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו '''החו"י''' (יב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך '''הפמ"ג''' (א"א ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם '''כה"ח''' (מ), אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שה'''מ"ב''' לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (יח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת '''הרשב"א''' באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא '''המ"ב''' (יח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת '''החו"י''' (יג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, '''האורחות חיים''' (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
<br />
'''הב"י''' הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ ב'''שולחנו הטהור''' (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו '''האחרונים''' דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב יח בשם מג"א ושו"ע הרב).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5112חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-05-29T09:43:24Z<p>מירושלים: /* התנהגות עם גוי שבידו חמץ */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
<br />
== סוגיית הגמרא ==<br />
<br />
<br />
בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה הר"ן ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
<br />
== גדרי ותנאי קבלת האחריות ==<br />
<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
'''דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת''' <BR/><br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
'''דעות הפוסקים'''<BR/><br />
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
<br />
הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של '''חברות ביטוח''' הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה כח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). <br />
אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו.<br />
<br />
== אחריות בכפייה ==<br />
<br />
'''דברי הראשונים'''<BR/><br />
הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
<br />
והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
'''דעות הפוסקים''' <BR/><br />
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14122&st=%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99+%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F+%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A&pgnum=414] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (ט) וכה"ח (ג), אולם, לדעת השערי תשובה (ג) וחוק יעקב (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
== ישראל שהפקיד חמצו ==<br />
<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב יט). [נחלקו הפרי חדש (ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
<br />
בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (יג) והעולת שבת (ד). אולם המ"ב (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
<br />
== הקנאת חלק מבית הישראל לגוי ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. <br />
<br />
הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי.<br />
<br />
אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
'''פסיקת ההלכה'''<BR/><br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
<br />
<br />
ע"פ כל האמור יש לדון '''בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג''', האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י).<br />
<br />
== אופן השהיית החמץ ברשותו ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א). <br />
<br />
ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]<br />
<br />
<br />
== התנהגות עם גוי שבידו חמץ ==<br />
<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו.<BR/> <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41293&hilite=c1b3b9de-73c1-4730-866f-04ea14a0f9fd&st=%D7%A1%D7%93%D7%A8+%D7%A4%D7%A1%D7%97&pgnum=225] סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
<br />
השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (יב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (יח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (יח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (יג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
<br />
הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב יח בשם מג"א ושו"ע הרב).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5111חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-05-29T09:42:51Z<p>מירושלים: /* גדרי ותנאי קבלת האחריות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
<br />
== סוגיית הגמרא ==<br />
<br />
<br />
בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה הר"ן ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
<br />
== גדרי ותנאי קבלת האחריות ==<br />
<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
'''דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת''' <BR/><br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
'''דעות הפוסקים'''<BR/><br />
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
<br />
הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של '''חברות ביטוח''' הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה כח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). <br />
אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו.<br />
<br />
== אחריות בכפייה ==<br />
<br />
'''דברי הראשונים'''<BR/><br />
הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
<br />
והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
'''דעות הפוסקים''' <BR/><br />
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14122&st=%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99+%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F+%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A&pgnum=414] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (ט) וכה"ח (ג), אולם, לדעת השערי תשובה (ג) וחוק יעקב (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
== ישראל שהפקיד חמצו ==<br />
<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב יט). [נחלקו הפרי חדש (ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
<br />
בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (יג) והעולת שבת (ד). אולם המ"ב (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
<br />
== הקנאת חלק מבית הישראל לגוי ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. <br />
<br />
הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי.<br />
<br />
אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
'''פסיקת ההלכה'''<BR/><br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
<br />
<br />
ע"פ כל האמור יש לדון '''בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג''', האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י).<br />
<br />
== אופן השהיית החמץ ברשותו ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א). <br />
<br />
ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]<br />
<br />
<br />
== התנהגות עם גוי שבידו חמץ ==<br />
<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו.<BR/> <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט [(http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41293&hilite=c1b3b9de-73c1-4730-866f-04ea14a0f9fd&st=%D7%A1%D7%93%D7%A8+%D7%A4%D7%A1%D7%97&pgnum=225] סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
<br />
השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (יב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (יח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (יח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (יג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
<br />
הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב יח בשם מג"א ושו"ע הרב).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5110חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-05-29T09:42:16Z<p>מירושלים: /* הקנאת חלק מבית הישראל לגוי */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
<br />
== סוגיית הגמרא ==<br />
<br />
<br />
בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה הר"ן ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
<br />
== גדרי ותנאי קבלת האחריות ==<br />
<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
'''דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת''' <BR/><br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
'''דעות הפוסקים'''<BR/><br />
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
<br />
הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של חברות ביטוח הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה כח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). <br />
אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו.<br />
<br />
== אחריות בכפייה ==<br />
<br />
'''דברי הראשונים'''<BR/><br />
הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
<br />
והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
'''דעות הפוסקים''' <BR/><br />
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14122&st=%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99+%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F+%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A&pgnum=414] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (ט) וכה"ח (ג), אולם, לדעת השערי תשובה (ג) וחוק יעקב (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
== ישראל שהפקיד חמצו ==<br />
<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב יט). [נחלקו הפרי חדש (ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
<br />
בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (יג) והעולת שבת (ד). אולם המ"ב (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
<br />
== הקנאת חלק מבית הישראל לגוי ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. <br />
<br />
הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי.<br />
<br />
אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
'''פסיקת ההלכה'''<BR/><br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
<br />
<br />
ע"פ כל האמור יש לדון '''בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג''', האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י).<br />
<br />
== אופן השהיית החמץ ברשותו ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א). <br />
<br />
ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]<br />
<br />
<br />
== התנהגות עם גוי שבידו חמץ ==<br />
<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו.<BR/> <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט [(http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41293&hilite=c1b3b9de-73c1-4730-866f-04ea14a0f9fd&st=%D7%A1%D7%93%D7%A8+%D7%A4%D7%A1%D7%97&pgnum=225] סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
<br />
השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (יב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (יח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (יח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (יג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
<br />
הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב יח בשם מג"א ושו"ע הרב).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5109חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-05-29T09:41:06Z<p>מירושלים: /* גדרי ותנאי קבלת האחריות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
<br />
== סוגיית הגמרא ==<br />
<br />
<br />
בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה הר"ן ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
<br />
== גדרי ותנאי קבלת האחריות ==<br />
<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
'''דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת''' <BR/><br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
'''דעות הפוסקים'''<BR/><br />
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
<br />
הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של חברות ביטוח הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה כח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). <br />
אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו.<br />
<br />
== אחריות בכפייה ==<br />
<br />
'''דברי הראשונים'''<BR/><br />
הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
<br />
והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
'''דעות הפוסקים''' <BR/><br />
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14122&st=%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99+%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F+%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A&pgnum=414] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (ט) וכה"ח (ג), אולם, לדעת השערי תשובה (ג) וחוק יעקב (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
== ישראל שהפקיד חמצו ==<br />
<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב יט). [נחלקו הפרי חדש (ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
<br />
בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (יג) והעולת שבת (ד). אולם המ"ב (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
<br />
== הקנאת חלק מבית הישראל לגוי ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי.<br />
<br />
אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
'''פסיקת ההלכה'''<BR/><br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
<br />
<br />
ע"פ כל האמור יש לדון בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג, האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י).<br />
<br />
== אופן השהיית החמץ ברשותו ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א). <br />
<br />
ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]<br />
<br />
<br />
== התנהגות עם גוי שבידו חמץ ==<br />
<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו.<BR/> <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט [(http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41293&hilite=c1b3b9de-73c1-4730-866f-04ea14a0f9fd&st=%D7%A1%D7%93%D7%A8+%D7%A4%D7%A1%D7%97&pgnum=225] סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
<br />
השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (יב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (יח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (יח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (יג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
<br />
הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב יח בשם מג"א ושו"ע הרב).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5108חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-05-29T09:40:42Z<p>מירושלים: /* הקנאת חלק מבית הישראל לגוי */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
<br />
== סוגיית הגמרא ==<br />
<br />
<br />
בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה הר"ן ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
<br />
== גדרי ותנאי קבלת האחריות ==<br />
<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
'''דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת''' <BR/><br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
'''דעות הפוסקים'''<BR/><br />
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
<br />
הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של חברות ביטוח הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה כח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). <br />
אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו. <br />
<br />
<br />
== אחריות בכפייה ==<br />
<br />
'''דברי הראשונים'''<BR/><br />
הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
<br />
והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
'''דעות הפוסקים''' <BR/><br />
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14122&st=%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99+%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F+%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A&pgnum=414] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (ט) וכה"ח (ג), אולם, לדעת השערי תשובה (ג) וחוק יעקב (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
== ישראל שהפקיד חמצו ==<br />
<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב יט). [נחלקו הפרי חדש (ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
<br />
בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (יג) והעולת שבת (ד). אולם המ"ב (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
<br />
== הקנאת חלק מבית הישראל לגוי ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי.<br />
<br />
אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
'''פסיקת ההלכה'''<BR/><br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
<br />
<br />
ע"פ כל האמור יש לדון בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג, האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י).<br />
<br />
== אופן השהיית החמץ ברשותו ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א). <br />
<br />
ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]<br />
<br />
<br />
== התנהגות עם גוי שבידו חמץ ==<br />
<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו.<BR/> <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט [(http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41293&hilite=c1b3b9de-73c1-4730-866f-04ea14a0f9fd&st=%D7%A1%D7%93%D7%A8+%D7%A4%D7%A1%D7%97&pgnum=225] סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
<br />
השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (יב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (יח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (יח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (יג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
<br />
הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב יח בשם מג"א ושו"ע הרב).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5107חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-05-29T09:40:03Z<p>מירושלים: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
<br />
== סוגיית הגמרא ==<br />
<br />
<br />
בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה הר"ן ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
<br />
== גדרי ותנאי קבלת האחריות ==<br />
<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
'''דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת''' <BR/><br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
'''דעות הפוסקים'''<BR/><br />
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
<br />
הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של חברות ביטוח הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה כח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). <br />
אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו. <br />
<br />
<br />
== אחריות בכפייה ==<br />
<br />
'''דברי הראשונים'''<BR/><br />
הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
<br />
והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
'''דעות הפוסקים''' <BR/><br />
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14122&st=%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99+%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F+%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A&pgnum=414] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (ט) וכה"ח (ג), אולם, לדעת השערי תשובה (ג) וחוק יעקב (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
== ישראל שהפקיד חמצו ==<br />
<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב יט). [נחלקו הפרי חדש (ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
<br />
בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (יג) והעולת שבת (ד). אולם המ"ב (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
<br />
== הקנאת חלק מבית הישראל לגוי ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי.<br />
<br />
<br />
אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
'''פסיקת ההלכה'''<BR/><br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
<br />
<br />
ע"פ כל האמור יש לדון בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג, האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י). <br />
<br />
<br />
== אופן השהיית החמץ ברשותו ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א). <br />
<br />
ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]<br />
<br />
<br />
== התנהגות עם גוי שבידו חמץ ==<br />
<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו.<BR/> <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט [(http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41293&hilite=c1b3b9de-73c1-4730-866f-04ea14a0f9fd&st=%D7%A1%D7%93%D7%A8+%D7%A4%D7%A1%D7%97&pgnum=225] סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
<br />
השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (יב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (יח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (יח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (יג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
<br />
הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב יח בשם מג"א ושו"ע הרב).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5106חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-05-29T09:37:16Z<p>מירושלים: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
<br />
== סוגיית הגמרא ==<br />
<br />
<br />
בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה הר"ן ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
<br />
== גדרי ותנאי קבלת האחריות ==<br />
<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת <BR/><br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
דעות הפוסקים<BR/><br />
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
<br />
<br />
הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של חברות ביטוח הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה כח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). <br />
אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו. <br />
<br />
<br />
== אחריות בכפייה ==<br />
<br />
דברי הראשונים<BR/><br />
הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
<br />
<br />
והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
דעות הפוסקים <BR/><br />
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14122&st=%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99+%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F+%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A&pgnum=414] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (ט) וכה"ח (ג), אולם, לדעת השערי תשובה (ג) וחוק יעקב (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
== ישראל שהפקיד חמצו ==<br />
<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב יט). [נחלקו הפרי חדש (ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (יג) והעולת שבת (ד). אולם המ"ב (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
<br />
== הקנאת חלק מבית הישראל לגוי ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי.<br />
<br />
<br />
אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
פסיקת ההלכה<BR/><br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
<br />
<br />
ע"פ כל האמור יש לדון בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג, האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י). <br />
<br />
<br />
== אופן השהיית החמץ ברשותו ==<br />
<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א). <br />
<br />
ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]<br />
<br />
<br />
== התנהגות עם גוי שבידו חמץ ==<br />
<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו.<BR/> <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט [(http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41293&hilite=c1b3b9de-73c1-4730-866f-04ea14a0f9fd&st=%D7%A1%D7%93%D7%A8+%D7%A4%D7%A1%D7%97&pgnum=225] סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
<br />
השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (יב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (יח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (יח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (יג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
<br />
הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב יח בשם מג"א ושו"ע הרב).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5104חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-05-29T09:33:38Z<p>מירושלים: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
<br />
== סוגיית הגמרא ==<br />
<br />
<br />
בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה הר"ן ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
גדרי ותנאי קבלת האחריות<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת<br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
דעות הפוסקים<br />
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של חברות ביטוח הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה כח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). <br />
אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו. <br />
<br />
אחריות בכפייה<br />
דברי הראשונים<br />
הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
דעות הפוסקים <br />
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14122&st=%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99+%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F+%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A&pgnum=414] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (ט) וכה"ח (ג), אולם, לדעת השערי תשובה (ג) וחוק יעקב (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
ישראל שהפקיד חמצו<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב יט). [נחלקו הפרי חדש (ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (יג) והעולת שבת (ד). אולם המ"ב (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
הקנאת חלק מבית הישראל לגוי<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי. <br />
אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
פסיקת ההלכה<br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
ע"פ כל האמור יש לדון בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג, האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י). <br />
<br />
אופן השהיית החמץ ברשותו<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז ב וביאור הגר"א). <br />
ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (יא) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ כט).]<br />
<br />
התנהגות עם גוי שבידו חמץ<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו. <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט [(http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41293&hilite=c1b3b9de-73c1-4730-866f-04ea14a0f9fd&st=%D7%A1%D7%93%D7%A8+%D7%A4%D7%A1%D7%97&pgnum=225] סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (יב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (יח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (יח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (יג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב יח בשם מג"א ושו"ע הרב).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5079חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-05-27T14:46:08Z<p>מירושלים: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
סוגיית הגמרא<br />
<br />
בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה ע"א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה הר"ן ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37955&st=&pgnum=362] ג ע"א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
גדרי ותנאי קבלת האחריות<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב סק"א, משנה ברורה סק"ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו ע"א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת<br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ע"ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
דעות הפוסקים<br />
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב סק"ח, כף החיים סק"כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב ע"א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (סק"א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (סק"ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של חברות ביטוח הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (סק"א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד סקכ"ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה סקכ"ח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). <br />
אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו. <br />
<br />
אחריות בכפייה<br />
דברי הראשונים<br />
הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל ע"א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
דעות הפוסקים <br />
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי (כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (סק"א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקכ"ג), אולם, לדעת השערי תשובה (סק"ג) וחוק יעקב (סק"ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
ישראל שהפקיד חמצו<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו ע"א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב, יט). [נחלקו הפרי חדש (סק"ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (סק"ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד ע"א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (סקי"ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ססק"ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (סקי"ג) והעולת שבת (סק"ד). אולם המ"ב (סק"כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
הקנאת חלק מבית הישראל לגוי<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו ע"א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי. <br />
אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
פסיקת ההלכה<br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (סק"ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב סק"ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
ע"פ כל האמור יש לדון בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג, האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י). <br />
<br />
אופן השהיית החמץ ברשותו<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו ע"א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז סק"ב וביאור הגר"א). <br />
ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (סק"ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (סק"ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (סקי"א) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ סקכ"ט).]<br />
<br />
התנהגות עם גוי שבידו חמץ<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו. <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט (סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (סקי"ב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א סק"ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (סק"מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (ססקי"ח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (סקי"ח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (סקי"ג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב סקי"ח בשם מג"א ושו"ע הרב).</div>מירושליםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%A5_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%95%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%A6%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=5067חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל2016-05-27T08:58:09Z<p>מירושלים: דף חדש: {{תחרות כתיבה}} {{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}} מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו...</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
{{מקורות||פסחים ה ב||חמץ ומצה ד|אורח חיים תמ}}<br />
מבואר בסוגיה שחייב אדם לבער לפני פסח את חמצו שברשותו, אך לא חמץ של אחרים. הסוגיה והראשונים מבררים דינו של חמץ של גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי, ומה מגדיר את הבעלות לעניין זה.<br />
<br />
סוגיית הגמרא<br />
<br />
בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה ע"א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.<br />
<br />
התקשה הר"ן (ב ע"א מדפי הרי"ף) מדוע לא הצליבה הסוגיה בין בתים לגבולים גם לעניין איסור ההטמנה ולא מצאה חילוק בין המקרים? והשיב שמפני שלימוד זה אינו תלוי בייתור אלא רק בפרשנות והבנת הפסוק, ע"כ לאחר שגילתה התורה שכוונתה היא שלא יימצא כלל, ממילא התבאר ש"לא יראה" הוא אפילו אם הטמין (ובאופן שלא יהיה באופן הראוי להיראות), וביטוי זה הינו רק כ"לישנא קלילא", ואין צורך לשם כך כלל לגזירה שווה ד'שאור שאור', וע"כ אין צורך ליישב את סתירה שנוצרה לכאורה ע"י הגזירה השווה. עוד תירץ הר"ן שי"ל שאין לומדים בגזירה שווה אלא דינים הכתובים בפסוק, כלומר שלימוד בגזירת שווה הינו באופן מילולי וע"כ מקישים את המילים הכתובות בזה ובזה, אבל היתרא דהטמנה דגבולים אינו מייתורא אלא ממשמעותא וע"כ אינו נלמד בגזירה שווה, אלא דווקא איסור ההטמנה בגבולים נלמד מהבתים. ואה"נ היה יכול לציין גם בשלב שהשווה בין הבתים והגבולים שמשווה גם לעניין איסור ההטמנה, אלא ד"לישנא קלילא" נקט.<br />
<br />
גדרי ותנאי קבלת האחריות<br />
עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב סק"א, משנה ברורה סק"ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ד"ה ו ע"א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם, אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].<br />
<br />
דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת<br />
נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' (בבא מציעא פב ע"ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.<br />
אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.<br />
<br />
דעות הפוסקים<br />
הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב סק"ח, כף החיים סק"כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו. <br />
הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב ע"א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (סק"א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (סק"ו) הביא דיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של חברות ביטוח הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (סק"א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד סקכ"ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה סקכ"ח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א). <br />
אכן, כתב הפסקי תשובות שמ"מ המנהג הוא שחברות ביטוח, שמירה ואחסון נוהגות למכור את החמץ המופקד אצלן, שמא לא מכרו בעליו. <br />
<br />
אחריות בכפייה<br />
דברי הראשונים<br />
הרי"ף והרא"ש (שם) הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל ע"א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו. <br />
והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו. <br />
<br />
דעות הפוסקים <br />
בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי (כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (סק"א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (סק"ט) וכה"ח (סקכ"ג), אולם, לדעת השערי תשובה (סק"ג) וחוק יעקב (סק"ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד. <br />
<br />
ישראל שהפקיד חמצו<br />
דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו ע"א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב, יט). [נחלקו הפרי חדש (סק"ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (סק"ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד ע"א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.<br />
אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (סקי"ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר. <br />
בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ססק"ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (סקי"ג) והעולת שבת (סק"ד). אולם המ"ב (סק"כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.<br />
<br />
הקנאת חלק מבית הישראל לגוי<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו ע"א): "תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער. הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא". הסתפקה הסוגיה מה נדרש מהפסוק: לרב פפא נדרש מהפסוק שצריך לבער אם קיבל אחריות, ואילו דין ייחד לו בית נידון מסברא. ואילו לרב אשי דין ייחד לו בית נלמד מפסוק: "שנאמר: 'לא ימצא בבתיכם' - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל", וביארה הסוגיה דאע"פ ששכירות לא קניא והבית הריהו של הישראל המשכיר, מ"מ בדין חמץ התחדש דין של "בידך" ומשהבית אינו בשליטתו של הישראל כבר אינו בידו.<br />
רש"י (ד"ה הפקידו וד"ה יחד) ביאר שהדין תלוי באם קיבל אחריות או לא, ולא בייחוד הבית, ובפשטות אם קיבל עליו אחריות לא מועיל אף אם ייחד לו בית וחייב, וז"ל: "ייחד לו בית – כלומר: לא קיבלו עליו, אלא אמר ליה הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות - אין זקוק לבער", וכן לקמיה (לעולם) הדגיש דאי נקטי' שהפסוק מוסב על ייחד לו הבית יש להסיק כי: "'ולא ימצא' משמע המצוי בידך לכל חפצך, היינו דקביל עליה אחריות, דהוי כדידיה". והדבר לכאו' צע"ג שהרי משמעות לשון הברייתא "ייחד לו בית" משמעה שתלוי בהיות הבית של הנוכרי, וכן המשך הסוגיה הדן אי שכירות קניא מורה לכאו' שהעיקר הוא שייכות הבית לישראל? וכן הקשה ר"י בתוס' (ד"ה יחד) ונותר בצ"ע. הסביר הר"ן (ד"ה גרסי') שאם מייחד לו בית נחשב שאינו מקבל עליו אחריות, והייחוד מהווה רק סימן לאי קבלת האחריות. אבל אם הפקידו אצלו בפשטות קיבל אחריות כראוי. אבל נראה שאם קיבל אחריות על חמץ של נוכרי חייב עליו אע"פ שאינו ברשותו. הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את דין זה והסיקו מכך הראשונים (רמב"ן ד"ה הא, מאירי עמ' כ, לחם משנה על הרמב"ם ד ג) שדעתם כרש"י וגם לדידם אזלי' רק אחר קבלת האחריות. אך הרשב"א (בתשובה א קעז) סבר שאע"פ שפשט הסוגיה דלא כרש"י מ"מ השמיט הרי"ף את הסוגיה כי חשש לאיסור. ברם, הראי"ה קוק (בירור הלכה מכת"י) מבאר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הברייתא בשקיבל אחריות כר"ת, אלא שהעמידוה בשומר חנם (כמשעות הלשון "הפקידו אצלו"), ודווקא בזה נאמרה הקולא של "ייחד לו בית". ומשלדעתם קבלת אחריות כזו אינה מספיקה לשם החלת חובת ביעור הברייתא אינה כהלכה, ואף בפרט של ייחוד הבית, וא"כ קבלת שמירה של שומר שכר תחייב בביעור אפילו אם ייחד בית לגוי. <br />
אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.<br />
<br />
פסיקת ההלכה<br />
א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (סק"ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב סק"ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית. <br />
ע"פ כל האמור יש לדון בנוסח שטר מכירת החמץ הנהוג, האם יש למכור את הבית לנוכרי או להשכירו. דמחד הרי עולה מסוגייתנו ששכירות לא קניא, ואם נניח שהחמץ מצוי באחריותו של ישראל הרי שמוטלת עליו החובה לבערו כדין חמץ של נוכרי שבבית ישראל. בנוסף ישנה תועלת במכירת הבית על מנת שנוכל להקנות את החמץ גם בקניין אגב (אלא דלצורך זה אין צריך להקנות לו דווקא את המקום בו נמצא החמץ). מאידך, יש שחששו בזה שנראה כהערמה, וכן יש שחששו שבא"י יעבור על ידי מכירת הבית באיסור "לא תחנם". לכן נקטו רבים מגדולי הפוסקים שעדיף להשכיר את מקום החמץ, וי"א שימכור לזמן (לוקט מספר מכירת חמץ כהלכתה ז, א-י). <br />
<br />
אופן השהיית החמץ ברשותו<br />
עוד הביאה הסוגיה (ו ע"א) מימרות של רב לפיהן המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי, אך מי שיש בביתו חמץ של גוי יעשה לו מחיצה י' טפחים, ומבואר בגמרא טעם החילוק בין חמץ לשאר איסורים – כגון הקדש – שבהם אין צריך לעשות מחיצה או לכפות כלי שבשאר איסורים בדילי אינשי מנייהו כל השנה מה שאין כן בחמץ ולכן קיים יותר חשש שייכשלו בו. כך פסק גם בשו"ע (ב), והוסיף הרמ"א דה"ה אם הניח הגוי את חמצו אצל הישראל ביו"ט שיכפה עליו כלי, ואם הניחו כבר לפני היו"ט עליו לעשות לו מחיצה.<br />
נחלקו הראשונים מהי המציאות בה מדובר: לרש"י (ד"ה חמצו) מדובר בחמץ של נוכרי שלא קיבל עליו אחריות וע"כ אינו חייב לבערו, וא"כ יש בדין זה צד חומרא, שאעפ"כ צריך לעשות מחיצה בפני החמץ שמא יאכלנו. אבל הביא הר"ן על אתר שאחרים מפרשים, והוא כדעת ר"ת, דמיירי כשקיבל ע"ע אחריות ומ"מ סגי בכך שעושה לו מחיצה ע"מ שייחשב כייחד לו בית וכבית הגוי, וא"כ יש בזה צד קולא. מלשון השו"ע (ב) משמע שנקט כרש"י שמדובר גם בחמץ שלא קיבל עליו אחריות (עי' ט"ז סק"ב וביאור הגר"א). <br />
ביאר רש"י (ד"ה עושה) שהחילוק בין המוצא ביו"ט למי שיש חמץ של נוכרי בביתו הוא במשך הזמן בו שומר על החמץ מכוסה, דאם החמץ עתיד להישאר אצלו ימים מספר הרי שלמעשה לא תועיל כפיית הכלי, שהלוא יינטל משם, וע"כ יש דווקא לעשות מחיצה בפניו. מאידך, ביו"ט הרי אין אפשרות לבנות מחיצה, וע"כ ניתן להסתפק בכפיית כלי. א"כ ישנם שני נימוקים לשוני ביניהם, וממילא יש לדון מהו הדין כאשר מצא את החמץ בחוה"מ, שבו יש לצדד שיצטרך לעשות לו מחיצה. ואה"נ המג"א (סק"ה) חילק שאם יטלנו למחר הרי ליתא לאף טעם לקולא, וע"כ יעשה לו מחיצה, אבל אם הניחו רק למקצת היום י"ל דהוי דומיא ליו"ט מצד הזמן הקצר וסגי בכפיית כלי (כן ביארו דבריו המחה"ש והפמ"ג). אולם, הט"ז (סק"ג) כתב בסתמא שבחוה"מ יעשה לו מחיצה, ואפשר שכוונתו לחלוק על המג"א, דלא סגי בחדא לטיבותא, אלא בעי' שלא יתקיימו שני הטעמים, ודווקא כשלא ניתן לעשות מחיצה ניתן להקל ולכפות כלי לזמן קצר (עי' פמ"ג). ואכן, דעת החו"י (סקי"א) שאסור לעשות כלל מחיצה בחוה"מ, וע"כ עליו לבער את החמץ של הנוכרי לגמרי, אך האחרונים לא הסכימו לדעתו (עי' שעה"צ סקכ"ט).]<br />
<br />
התנהגות עם גוי שבידו חמץ<br />
כאמור, הובאה בסוגיה ברייתא שאין צריך להוציא גוי שנכנס לחצר הישראל ובציקו בידו. <br />
דנו הראשונים במקרה בו הנוכרי נכנס לחצר הישראל לאכול את חמצו. כתב הרשב"א בתשובה (א קעז, הובאה בב"י) שאין צריך לעשות מחיצה בפני החמץ כאשר בעליו איתו ומשמרו. אולם, הביא שבלי הלקט (סדר פסח רטז) שר' יצחק ב"ר קלונימוס חילק בין בצק לפת, ולדעתו אם נכנס ובידו יש לגעור בו ולהוציאו. כנראה חשש בכגון זה שיבוא הישראל לאכול ממנו, אולם פשט דברי הרשב"א מורים שחלק על דין זה. שבלי הלקט מביא כך גם בשם רבו אחיו ר' בנימין ב"ר אברהם שגם בפת אין צריך לגרשו כדין "אבל אתה רואה של אחרים", ובפרט כשהחמץ ביד הגוי, וכדברי הרשב"א. מ"מ כתב שנהגו לגעור בנוכרי מתוך חשש שמא יפלו פירורים. <br />
השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (סקי"ב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א סק"ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח (סק"מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (ססקי"ח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.<br />
אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (סקי"ח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (סקי"ג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה. <br />
הב"י הכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בשולחנו הטהור (ג), וכאמור להבנת רוב האחרונים אסור אפילו כשאינם מכירים זה את זה. מאידך, כתבו האחרונים דאם הישראל אינו אוכל כעת על שולחן זה רשאי הנוכרי לאכול על שולחנו, אלא שיש לנקותו לאחריו היטב ולא ישאיר אחריו מאומה מן החמץ (מ"ב סקי"ח בשם</div>מירושלים