ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]

ויקיסוגיה:אולם דיונים

2022-06-11T19:02:33Z

מושך בשבט: /* ויקיסוגיה להורדה בקובץ zim */

{{ויקיסוגיה:אולם דיונים/פתיח}}

== הצעה למפתוח מקורות על סדר הש"ס ==

שלום וברכה. 
מישהו הציע הצעה לייעול ולשיפור המאגר:
 לעשות, מלבד דפי הסוגיות, מקורות על סדר הש"ס לפי ציטוטים. מעין מה שעשו בספר המפתח של 'פרנקל', שמצטטים קטע מהגמרא (או מהרמב"ם), ואז מביאים שאלה או הערה על אותו קטע, ומביאים את כל הפוסקים שדיברו בענין זה.
 היתרון באתר על פני 'פרנקל' הוא שאפשר גם להרחיב קצת יותר מאשר רק לכתוב את המקור עצמו. וכן אפשר גם לקשר לספר באתרי הספרים השונים.

אם הולכים על הצעה מעין זו, יש לחשוב באיזה מרחב דפים לעשות זאת. אני חשבתי לעשות זאת בדפי הקטגוריה. למשל, בדף [[:קטגוריה:שבת קכג:]] מלבד הפניות לדפי הסוגיות שבדף זה, יהיה גם ציטוט של קטעי הגמרא השונים והערות על כל קטע וקטע.
 וכן על זה הדרך גם ברמב"ם ובשלחן ערוך.
 אשמח לשמוע תגובות והערות בענין זה.
 [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 10:21, 13 במרץ 2018 (IST)

{{גודל|2|הועבר מ[[ויקיסוגיה:ספר אורחים]]}}
:{{א|א.א}}, לא הבנתי בדיוק על מה מדובר. תוכל לפרט יותר? [[משתמש:צורבא מדרבנן|צורבא מדרבנן]] ([[שיחת משתמש:צורבא מדרבנן|שיחה]]) 18:50, 29 ביוני 2021 (IDT)
::מניח שאתה מכיר 'ספר המפתח' פרנקל. לוקחים ציטוט משורה בגמרא, למשל קושיה כלשהי, וכותבים עליה את כל המקורות שהתייחסו לקושיה הזו. ראשונים, אחרונים וכו'. בלי ציטוטים ובלי הסברים, רק ציוני מקורות לספרים שהתייחסו לשורה הזו בגמרא. למשל - רש"י, מהרש"א, רעק"א. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 22:22, 29 ביוני 2021 (IDT)
:::זו נשמעת הצעה לסגנון נוסף של אתר חדש. הרעיון כמו [https://mefo.otzar.org/#/t/142131/b/173917/p/10/s/123556 מפרשי האוצר של אוצר החכמה]? (זו עבודה בתשלום של עשרות עובדים.. לא נראה לי שיצליח כ"כ באתר ויקי) [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 16:14, 19 באוקטובר 2021 (IDT)

== לגבי נוהל המקורות ==
שלום וברכה, ראיתי את הדף שמפרט לגבי [[ויקיסוגיה:מקורות|הנוהל של ויקיסוגיה לציון מקורות]], יש לי שתי שאלות בנוגע אליהם, שאשמח ברשותכם לדון בהם:
# אשמח לדעת למה מעדיפים להפנות לטקסט סרוק ולא למקור טקסטואלי שיכול אולי להיות מועיל ונחמד יותר ללומד? בתחילת הסיכום שעשיתי הפניתי לאתר [https://www.sefaria.org.il ספריא] שלענ"ד הוא אתר מוצלח מאוד, ורק אח"כ ראיתי שלא נהוג לעשות כך.
# למה לא לכתוב את המקורות בטקסט מוקטן? נראה לי גם שזה נחמד יותר. כך עשיתי גם בהתחלה ואז ראיתי שזה לא הנהלים. עשיתי בשביל זה את התבנית <nowiki> {{מ|ק"ש ב ג}} </nowiki> שאחרי הרינדור אפשר להשתמש בו בצורה הזו: '''רמב"ם''' {{מ|ק"ש ב ג}} . לדעתי יש בזה עניין שזה מאיר יותר לעיניים ומאפשר ללומד שמעוניין רק לרפרף ולא להתעמק ללמוד ביתר קלות.
אשמח לשמוע את דעתכם, אם תגידו לשנות אתקן כמובן את מה שעשיתי. [[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]] ([[שיחת משתמש:איתן ברוך|שיחה]]) 13:01, 18 בנובמבר 2021 (IST)
:#ההגיון שמאחורי העדפת הפניה לספרים סרוקים מאשר ספרים טקסטואלים, הוא כדי לשמור כמה שאפשר על חוויית הלימוד המקורית, בגמרא, ברמב"ם, בשו"ע וכו'. כמובן יש גם יתרונות למקורות טקסטואלים. לפי איך שזה נראה כרגע, קשה יהיה לשמור על משהו אחיד, במיוחד לאור העובדה שחלק מהמקורות לא נמצאים במאגרים מסויימים, וחלק באחרים. לכן זה לא כלל ברזל, ואם אתה מרגיש שיותר נוח לך לספריא, תוכל להפנות לשם. דעתי היא שלפחות בספרים המרכזיים, בבלי, רמב"ם טור שו"ע וכד', כן כדאי שתהיה אחידות, אבל פתוח לשמוע דעות נוספות.
:#לא חשבתי על זה. נשמע אחלה רעיון, אבל זו תהיה עבודה סזיפית עכשיו לשנות את הכל...
:[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 13:15, 18 בנובמבר 2021 (IST)
::אפשר לשנות את התבניות לטקסט מוקטן, ואת שאר המקורות להריץ החלפה אוטומטית של כל (*) ל<nowiki>{{מ|*}}</nowiki>. עכ"פ באמת נראה שזו עבודה מאוד גדולה וסבוכה. [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 16:39, 18 בנובמבר 2021 (IST)
:::
# נראה לי שבאמת ליצור בזה אחידות זו עבודה קשה, כי כל אחד לומד באתרים שנוחים לו, וללומד באתר אחד קשה יותר להפנות לאתרי מקורות שהוא פחות מתמצא בהם. {{ש}}אשתדל בע"ה בלי נדר בכתיבות הבאות שלי להפנות כפי שכתבת, לאתרים הסרוקים עבור המקורות המרכזיים.{{ש}} מעלה אפשרות שאולי אפשר ליצור תבניות אוטומטיות לספרים המרכזיים (גמרא, רמב"ם, טור, ב"י ושו"ע) שיאפשרו בקלות ליצור הפניות למקורות הללו באתר הרצוי, ככה שזה יקל על העורכים ליצור הפניות למקורות הללו אע"פ שלא לומדים בהם.
# לא התכוונתי להחליף לשעבר, זו באמת עבודה סיזיפית מידי. התכוונתי בדגש על הכתיבות שלי - ואולי על הכתיבות להבא של המעוניינים... (אפשר גם להשתמש בתבנית שציינתי <nowiki> {{מ}} </nowiki> או ליצור תבניות מתאימות יותר) [[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]] ([[שיחת משתמש:איתן ברוך|שיחה]]) 17:55, 18 בנובמבר 2021 (IST)
:::{{א|איתן ברוך}} יש את [[תבנית:היברובוקס]] אבל אין ספק שהתבניות שיצרת הם טובות יותר, לכן כדאי שתציין את זה בדף הנ"ל ותוסיף את הקטגוריות המתאימות. ייש"כ. [[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 01:38, 21 בנובמבר 2021 (IST)
:::: תודה [[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]], חבל שלא ידעתי על התבניות הללו, אני חושב שזה גם עוזר לסטנדרטיזציה, הוספתי את הקטגריות ואעדכן עכשיו בעמוד הנ"ל. יש"כ ותודה על העדכון. [[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]] ([[שיחת משתמש:איתן ברוך|שיחה]]) 01:44, 21 בנובמבר 2021 (IST)

== עדכון גרסה ==
שלום לכולם!{{ש}}אני שמח להודיע שלאחר שנעזרתי בחבר, בחור יקר ותותח, מומחה בתחומו. שלצערי העדיף להשאר בעילום שם.{{ש}}גרסה המדיה-ויקי עודכנה לגרסה העדכנית!{{ש}}התוצאות הם:
# '''העורך הגרפי עובד''' - עכשיו אפשר ללחוץ על כפתור "עריכה" ולערוך בלי צורך להשתמש בקוד ויקי. (שהוא עדיין נחמד מאוד וזמין למעוניינים)
# התווסף '''כפתור "תודה" על עריכות ישנות''' - אפשר כנכנסים לדף "גרסאות קודמות" להודות לעורכים על עריכה מסויימת שהם עשו.
# (בעז"ה) '''התקלה שמשאירה את העורכים בחוץ תוקנה''' - (צריך לראות האם זה באמת תוקן, כי גם לפני כן זה היה אקראי), אבל היתה תקלה שמידי פעם היתה מפריעה לחיבור של העורכים ומנתקת אותם מהמערכת. כרגע בעז"ה היא לא תחזור - אם היא חוזרת מוזמנת להודיע לי.
# '''הקישור של הסוגיות הפך לפשוט יותר''' - בלי כל מיני דברים מיותרים, הקישור הפך לכמו אתרי ויקי מודרניים, שם האתר ומיד שם הסוגייה.
[[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]] ([[שיחת משתמש:איתן ברוך|שיחה]]) 19:57, 5 בדצמבר 2021 (IST)
:תודה רבה ויישר כוח גדול [[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]]! מסור גם לחבר החפץ בעילום שמו. אם יצליח גם לתקן את העיכוב שיש ברישום משתמש חדש, זה יהיה נפלא... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 15:20, 23 במאי 2022 (IDT)

== פתיחת דיון לגבי תפקידם של כל העמודים המיוחדים ==
שלום וברכה,
{{ש}} יש באתר כמה דפים מיוחדים שבתפקידם לייעץ, לעזור, להתייעץ או לדון. ונראה לי שהתפקידים של הדפים טיפה התבלבלו, ברשותכם. אם זה בסדר. אני חושב שכדאי להחליט מה התפקיד של כל דף מיוחד כזה, אני מוסיף את המצב הנוכחי לפי מה שנראה לי, ואשמח לשמוע מכם תוספות נוספות או דפים מיוחדים ששכחתי. [[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]] ([[שיחת משתמש:איתן ברוך|שיחה]]) 20:20, 5 בדצמבר 2021 (IST)
{| class="wikitable"
|+ דפים מיוחדים - ותפקידם
|-
! שם הדף !! תפקידו הנוכחי !! תפקידו המיועד
|-
| [[ויקיסוגיה:דיווח על טעויות]] || ריק, נראה שסתם אמור להחליף את בקשות ממפעילים (?) || למחוק או לאחד עם [[ויקיסוגיה:בקשות ממפעילים|בקשות ממפעילים]]
|-
| [[עזרה:ייעוץ]] || שאלות טכניות או חוקיות || להפנות או לאחד עם [[ויקיסוגיה:אולם דיונים]]
|-
| [[ויקיסוגיה:בית המדרש]] || שאלות הלכתיות ותורניות || שאלות הלכתיות ותורניות
|-
| [[ויקיסוגיה:הכה את המומחה]] || מפנה ל[[ויקיסוגיה:בית המדרש]] || להשאיר כך או למחוק
|-
| [[ויקיסוגיה:אולם דיונים]] || דיונים טכניים ומנהלתיים || '''להשאיר''' דיונים טכניים ומנהלתיים
|-
| [[ויקיסוגיה:דלפק ייעוץ]] || טשאלות טכניות או חוקיות || להפנות או לאחד עם [[ויקיסוגיה:אולם דיונים]]
|}
:בוצע [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 16:11, 23 במאי 2022 (IDT)

== כמות צפיה בסוגיות ==
{{א|א.א}}, {{א|איתן ברוך}}, {{מפעילי מערכת}} יש תוסף של ויקי בשם [https://www.mediawiki.org/wiki/Extension:HitCounters HitCounters] שמראה את הכמות צפיות בדף כמו שיש בויקיפדיה ובמכלול, לדעתי זה כדאי וחשוב שיהיה כאן את זה, זה מדרבן ונותן סיפוק לדעת כמה ראו את מה שכתבת/ערכת וכדו'
אם זה אפשרי כמובן. תודה. [[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 14:36, 11 במרץ 2022 (IST)
:מצטרף. [[משתמש:עורך תורני|עורך תורני]] ([[שיחת משתמש:עורך תורני|שיחה]]) 13:27, 3 באפריל 2022 (IDT)
==גאדג'ט הקישורים שלי==
{{א|איתן ברוך}}, {{א|א.א}} ו{{מפעילי מערכת}}, משום מה גאדג'ט [תבנית] [[שיחת מדיה ויקי:Gadget-CustomSideBarLinks|הוספת קישורים אישיים בצד]] לא עובד. יש אפשרות לסידור התקלה? בתודה מראש. [[משתמש:עורך תורני|עורך תורני]] ([[שיחת משתמש:עורך תורני|שיחה]]) 13:27, 3 באפריל 2022 (IDT)
:גם אצלי לא עובד [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 16:17, 23 במאי 2022 (IDT)

== ויקיסוגיה להורדה בקובץ zim ==
{{מפעילי מערכת}} {{א|א.א}} יש אפשרות ליצור קובץ zim? זה יאפשר להפיץ את הויקי הזה לקהלים רחבים הרבה יותר וכמובן ייתן אפשרות להנות מהתוכן גם באופן לא מקוון. אשמח מאד לתגובה. תודה. [[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 23:31, 16 במאי 2022 (IDT)
:לא יודע, לא מבין בזה... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:04, 17 במאי 2022 (IDT)
::אתה צריך מישהו שמבין במחשבים, ולהביא לו [https://github.com/openzim/mwoffliner את הקישור הזה]. לדעתי שווה להשקיע בזה, ולשים קישור במערכת קול הלשון. [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 15:07, 23 במאי 2022 (IDT)
:::יש הסבר [https://wiki.openzim.org/wiki/Build_your_ZIM_file כאן] למי שמבין... [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 22:02, 11 ביוני 2022 (IDT)

תבנית:שם הדף אחרי

2021-12-06T08:44:12Z

מושך בשבט: החלפת הדף בתוכן "{{למחוק}}"

קטגוריה:סנהדרין מא:

2021-12-06T08:43:33Z

מושך בשבט: ביטול גרסה 18807 של מושך בשבט (שיחה)

קטגוריה:סנהדרין מא:

2021-12-06T08:42:43Z

מושך בשבט:

<div style='; border: 1px solid #aaaaaa; background: #eef; padding: 0px; margin-top: 3em; clear: both;text-align:center; margin:auto; font-size:1.2em; font-weight:bold'>
{{#שווה:{{מילה אחרונה|{{PAGENAME}}}}|ב.||[[:קטגוריה:{{דף גמרא/דף קודם|{{PAGENAME}}}}|<<]] · |}}
{{PAGENAME}} {{#שווה:{{{אחרון}}}|כן|| · [[:קטגוריה:{{דף גמרא/דף הבא|{{PAGENAME}}}}|>>]]}}
{{ש}}{{גמרא|{{הסר מילה אחרונה|{{PAGENAME}}}}|{{מילה אחרונה|{{PAGENAME}}}}|{{#שווה:{{מסתיימת ב|{{PAGENAME}}|:}}|yes|ב|א}}|לדף סרוק|בכותרת=כן}} |
[https://he.wikisource.org/wiki/{{Urlencode:{{replace|{{הסר מילה אחרונה|{{PAGENAME}}}}| |_}}_{{גימטריה/מספר לאות|{{גימטריה|{{מילה אחרונה|{{PAGENAME}}}}}}}}_{{#שווה:{{מסתיימת ב|{{PAGENAME}}|:}}|yes|ב|א}}}} בויקיטקסט]
</div>
[[קטגוריה:מסכת {{הסר מילה אחרונה|{{PAGENAME}}}}]]

שיחת תבנית:דף גמרא

2021-12-06T08:42:34Z

מושך בשבט:

שלום {{א|איתן ברוך}}, ישר כח על התבנית, אבל יש בה כמה בעיות, תיכנס לדוגמא ל[[:קטגוריה:סנהדרין מא, ב]], הקישורים מובילין לדף מג, לעמוד בויקיטקסט שלא קיים, ולדף בתענית בהיברובוקס... --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 10:42, 6 בדצמבר 2021 (IST)

שיחת תבנית:דף גמרא

2021-12-06T08:42:21Z

מושך בשבט: יצירת דף עם התוכן "שלום {{א|איתן ברוך}}, ישר כח על התבנית, אבל יש בה כמה בעיות, תיכנס לדוגמא ל:קטגוריה:סנהדרין מא,ב, הקישורים מובילין לדף מג, לעמוד בויקיטקסט שלא קיים, ולדף בתענית בהיברובוקס... --~~~~"

שלום {{א|איתן ברוך}}, ישר כח על התבנית, אבל יש בה כמה בעיות, תיכנס לדוגמא ל[[:קטגוריה:סנהדרין מא,ב]], הקישורים מובילין לדף מג, לעמוד בויקיטקסט שלא קיים, ולדף בתענית בהיברובוקס... --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 10:42, 6 בדצמבר 2021 (IST)

תבנית:שם הדף אחרי

2021-12-06T08:40:35Z

מושך בשבט: קרדיט למשתמש:עמד

<includeonly>{{ס:Str right|{{ס:שם הדף}}|{{ס:#invoke:String|str_find|source={{ס:שם הדף}}|{{{1}}}}}}}</includeonly><noinclude></noinclude>

קטגוריה:סנהדרין מא:

2021-12-06T08:39:19Z

מושך בשבט: יצירת דף עם התוכן "{{דף גמרא}}"

יאוש שלא מדעת

2021-12-06T08:38:51Z

מושך בשבט:

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|1={{ויקיטקסט|משנה בבא מציעא ב#א|בבא מציעא ב א|סוגריים=לא}}|2={{גמרא|בבא מציעא|כב|ב|בבא מציעא כב,ב|בכותרת=כן}}|3={{ויקיטקסט|ירושלמי בבא מציעא ב א|בבא מציעא ב א|סוגריים=לא}}, דף ח ע"ב|4='''הלכות גזילה ואבידה''' {{רמב"ם|גזילה ואבידה|יד|ה|יד,ה}}|5='''חושן משפט''' {{שולחן ערוך|חושן משפט|רסב|רסב ג}}}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יאוש של הבעלים "בכח" נחשב כמו שהתייאש "בפועל".

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש,<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref> והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה.<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש.<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א''' [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות''' <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ.<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי: א. לא היה יאוש. ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש.<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות: א. אומרים שהוא משקר. ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== ביאור המחלוקת ==
ע"פ ה'''גמרא''' (שם) בדבר שיש בו סימן גם ל[[#ביאור שיטת אביי|אביי]] וגם ל[[#ביאור שיטת רבא|רבא]] אינו יאוש, אף אם שומעים את המאבד מתייאש בפועל כיוון שהחפץ בא לידי המוצא באיסור (המאבד אומר שיקבל את החפץ עם הסימנים שיש בידו לפני שמתייאש).

אם האדם מצא חפץ ב[[זוטו של ים]] (גאות) או מנהר שעלה על גדותיו ושטף את מה שהיה שם גם אם יש סימן מותר למוצא להשתמש בחפץ.

אביי ורבא נחלקו בדבר שאין בו סימן. לשיטת אביי במקרה כזה אינו יאוש כיוון שבעל החפץ לא יודע על נפילת החפץ ולכן לא התייאש. לשיטת רבא מקרה כזה נחשב ליאוש כיוון שמייד כשישים לב לאיבוד החפץ יתייאש כיוון שאין בו סימן.

== ראיות לכאן ולכאן ==
הגמרא מביאה 12 ראיות, רובן לשיטת רבא וחלקן לשיטת אביי. הסימן לראיות הוא: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז<ref>ביאור הסימנים נעשה על פי הערת הגמרא המבוארת של שוטנשטיין</ref>:

* [[#ראיה א' - מצא פירות|'''פ'''ירות]]
* [[#ראיה ב' - מצא מעות|'''מ'''עות]]
* [[#ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה|עי'''ג'''ולי דבילה]]
* [[#ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן|ל'''ש'''ונות של ארגמן]]
* [[#ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס|ה'''מ'''וצא מעות]]
* [[#ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט|'''מ'''אימתי]]
* [[#ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים|'''ק'''ציעות]]
* [[#ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו|ה'''ג'''נב]]
* [[#ראיה ט' - שטף נהר|ש'''ט'''ף]]
* [[#ראיה י' - תרומה מפירות חבירו|כ'''י'''צד]]
* '''כ'''* '''כ'''* '''ס'''
* [[#ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל|'''ע'''ודהו]]
* [[#ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם|יצתה '''ז'''ו]]

=== ראיה א' - מצא פירות ===
=== ראיה ב' - מצא מעות ===
=== ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה ===
=== ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן ===
=== ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס ===
=== ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט ===
=== ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים ===
=== ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו ===
=== ראיה ט' - שטף נהר ===
=== ראיה י' - תרומה מפירות חבירו ===
=== ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל ===
=== ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם ===

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]]

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:בבא מציעא]]

שיחה:יאוש שלא מדעת

2021-12-06T08:33:42Z

מושך בשבט:

== פתיח ==

במקום "האם יש להניח שהבעלים התייאש"

כדאי לכתוב:

האם יאוש של הבעלים "בכח" נחשב כמו שהתייאש "בפועל".

בהצלחה. [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 12:54, 3 בנובמבר 2021 (IST)
:תודה רבה! [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 10:33, 6 בדצמבר 2021 (IST)

יאוש שלא מדעת

2021-12-06T08:33:31Z

מושך בשבט: תודה למשתמש:מישהו!

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|1='''בבא מציעא''' {{ויקיטקסט|משנה בבא מציעא ב#א|ב א}}|2='''בבא מציעא''' {{גמרא|בבא מציעא|כב|ב|כב,ב}}|3='''בבא מציעא''' {{ויקיטקסט|ירושלמי בבא מציעא ב א|ב א}}, דף ח ע"ב|4='''הלכות גזילה ואבידה''' {{רמב"ם|גזילה ואבידה|יד|ה|יד,ה}}|5='''חושן משפט''' {{שולחן ערוך|חושן משפט|רסב|רסב ג}}}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יאוש של הבעלים "בכח" נחשב כמו שהתייאש "בפועל".

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש,<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref> והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה.<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש.<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א''' [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות''' <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ.<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי: א. לא היה יאוש. ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש.<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות: א. אומרים שהוא משקר. ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== ביאור המחלוקת ==
ע"פ ה'''גמרא''' (שם) בדבר שיש בו סימן גם ל[[#ביאור שיטת אביי|אביי]] וגם ל[[#ביאור שיטת רבא|רבא]] אינו יאוש, אף אם שומעים את המאבד מתייאש בפועל כיוון שהחפץ בא לידי המוצא באיסור (המאבד אומר שיקבל את החפץ עם הסימנים שיש בידו לפני שמתייאש).

אם האדם מצא חפץ ב[[זוטו של ים]] (גאות) או מנהר שעלה על גדותיו ושטף את מה שהיה שם גם אם יש סימן מותר למוצא להשתמש בחפץ.

אביי ורבא נחלקו בדבר שאין בו סימן. לשיטת אביי במקרה כזה אינו יאוש כיוון שבעל החפץ לא יודע על נפילת החפץ ולכן לא התייאש. לשיטת רבא מקרה כזה נחשב ליאוש כיוון שמייד כשישים לב לאיבוד החפץ יתייאש כיוון שאין בו סימן.

== ראיות לכאן ולכאן ==
הגמרא מביאה 12 ראיות, רובן לשיטת רבא וחלקן לשיטת אביי. הסימן לראיות הוא: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז<ref>ביאור הסימנים נעשה על פי הערת הגמרא המבוארת של שוטנשטיין</ref>:

* [[#ראיה א' - מצא פירות|'''פ'''ירות]]
* [[#ראיה ב' - מצא מעות|'''מ'''עות]]
* [[#ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה|עי'''ג'''ולי דבילה]]
* [[#ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן|ל'''ש'''ונות של ארגמן]]
* [[#ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס|ה'''מ'''וצא מעות]]
* [[#ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט|'''מ'''אימתי]]
* [[#ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים|'''ק'''ציעות]]
* [[#ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו|ה'''ג'''נב]]
* [[#ראיה ט' - שטף נהר|ש'''ט'''ף]]
* [[#ראיה י' - תרומה מפירות חבירו|כ'''י'''צד]]
* '''כ'''* '''כ'''* '''ס'''
* [[#ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל|'''ע'''ודהו]]
* [[#ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם|יצתה '''ז'''ו]]

=== ראיה א' - מצא פירות ===
=== ראיה ב' - מצא מעות ===
=== ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה ===
=== ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן ===
=== ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס ===
=== ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט ===
=== ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים ===
=== ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו ===
=== ראיה ט' - שטף נהר ===
=== ראיה י' - תרומה מפירות חבירו ===
=== ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל ===
=== ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם ===

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]]

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:בבא מציעא]]

יאוש שלא מדעת

2021-12-06T08:32:25Z

מושך בשבט: עיצוב

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|1='''בבא מציעא''' {{ויקיטקסט|משנה בבא מציעא ב#א|ב א}}|2='''בבא מציעא''' {{גמרא|בבא מציעא|כב|ב|כב,ב}}|3='''בבא מציעא''' {{ויקיטקסט|ירושלמי בבא מציעא ב א|ב א}}, דף ח ע"ב|4='''הלכות גזילה ואבידה''' {{רמב"ם|גזילה ואבידה|יד|ה|יד,ה}}|5='''חושן משפט''' {{שולחן ערוך|חושן משפט|רסב|רסב ג}}}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יש להניח שהבעלים התייאש.

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש,<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref> והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה.<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש.<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א''' [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות''' <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ.<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי: א. לא היה יאוש. ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש.<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות: א. אומרים שהוא משקר. ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== ביאור המחלוקת ==
ע"פ ה'''גמרא''' (שם) בדבר שיש בו סימן גם ל[[#ביאור שיטת אביי|אביי]] וגם ל[[#ביאור שיטת רבא|רבא]] אינו יאוש, אף אם שומעים את המאבד מתייאש בפועל כיוון שהחפץ בא לידי המוצא באיסור (המאבד אומר שיקבל את החפץ עם הסימנים שיש בידו לפני שמתייאש).

אם האדם מצא חפץ ב[[זוטו של ים]] (גאות) או מנהר שעלה על גדותיו ושטף את מה שהיה שם גם אם יש סימן מותר למוצא להשתמש בחפץ.

אביי ורבא נחלקו בדבר שאין בו סימן. לשיטת אביי במקרה כזה אינו יאוש כיוון שבעל החפץ לא יודע על נפילת החפץ ולכן לא התייאש. לשיטת רבא מקרה כזה נחשב ליאוש כיוון שמייד כשישים לב לאיבוד החפץ יתייאש כיוון שאין בו סימן.

== ראיות לכאן ולכאן ==
הגמרא מביאה 12 ראיות, רובן לשיטת רבא וחלקן לשיטת אביי. הסימן לראיות הוא: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז<ref>ביאור הסימנים נעשה על פי הערת הגמרא המבוארת של שוטנשטיין</ref>:

* [[#ראיה א' - מצא פירות|'''פ'''ירות]]
* [[#ראיה ב' - מצא מעות|'''מ'''עות]]
* [[#ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה|עי'''ג'''ולי דבילה]]
* [[#ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן|ל'''ש'''ונות של ארגמן]]
* [[#ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס|ה'''מ'''וצא מעות]]
* [[#ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט|'''מ'''אימתי]]
* [[#ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים|'''ק'''ציעות]]
* [[#ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו|ה'''ג'''נב]]
* [[#ראיה ט' - שטף נהר|ש'''ט'''ף]]
* [[#ראיה י' - תרומה מפירות חבירו|כ'''י'''צד]]
* '''כ'''* '''כ'''* '''ס'''
* [[#ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל|'''ע'''ודהו]]
* [[#ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם|יצתה '''ז'''ו]]

=== ראיה א' - מצא פירות ===
=== ראיה ב' - מצא מעות ===
=== ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה ===
=== ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן ===
=== ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס ===
=== ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט ===
=== ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים ===
=== ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו ===
=== ראיה ט' - שטף נהר ===
=== ראיה י' - תרומה מפירות חבירו ===
=== ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל ===
=== ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם ===

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]]

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:בבא מציעא]]

תבנית:שולחן ערוך

2021-12-06T08:29:45Z

מושך בשבט: הפניה לדף תבנית:שו"ע

#הפניה [[תבנית:שו"ע]]

תבנית:רמב"ם

2021-12-06T08:29:36Z

מושך בשבט: הפניה לדף תבנית:רמבם

#הפניה [[תבנית:רמבם]]

יאוש שלא מדעת

2021-12-06T08:27:08Z

מושך בשבט: הרחבה, עריכה, הוספה, עיצוב

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|1=בבא מציעא ב א|2=בבא מציעא כב,ב|3=בבא מציעא ב א, דף ח ע"ב|4=גזילה ואבידה יד,ה|5=חושן משפט רסב ג}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יש להניח שהבעלים התייאש.

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש,<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref> והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה.<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש.<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א''' [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות''' <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ.<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי: א. לא היה יאוש. ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש.<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות: א. אומרים שהוא משקר. ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== ביאור המחלוקת ==
ע"פ ה'''גמרא''' (שם) בדבר שיש בו סימן גם ל[[#ביאור שיטת אביי|אביי]] וגם ל[[#ביאור שיטת רבא|רבא]] אינו יאוש, אף אם שומעים את המאבד מתייאש בפועל כיוון שהחפץ בא לידי המוצא באיסור (המאבד אומר שיקבל את החפץ עם הסימנים שיש בידו לפני שמתייאש).

אם האדם מצא חפץ ב[[זוטו של ים]] (גאות) או מנהר שעלה על גדותיו ושטף את מה שהיה שם גם אם יש סימן מותר למוצא להשתמש בחפץ.

אביי ורבא נחלקו בדבר שאין בו סימן. לשיטת אביי במקרה כזה אינו יאוש כיוון שבעל החפץ לא יודע על נפילת החפץ ולכן לא התייאש. לשיטת רבא מקרה כזה נחשב ליאוש כיוון שמייד כשישים לב לאיבוד החפץ יתייאש כיוון שאין בו סימן.

== ראיות לכאן ולכאן ==
הגמרא מביאה 12 ראיות, רובן לשיטת רבא וחלקן לשיטת אביי. הסימן לראיות הוא: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז<ref>ביאור הסימנים נעשה על פי הערת הגמרא המבוארת של שוטנשטיין</ref>:

* [[#ראיה א' - מצא פירות|'''פ'''ירות]]
* [[#ראיה ב' - מצא מעות|'''מ'''עות]]
* [[#ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה|עי'''ג'''ולי דבילה]]
* [[#ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן|ל'''ש'''ונות של ארגמן]]
* [[#ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס|ה'''מ'''וצא מעות]]
* [[#ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט|'''מ'''אימתי]]
* [[#ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים|'''ק'''ציעות]]
* [[#ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו|ה'''ג'''נב]]
* [[#ראיה ט' - שטף נהר|ש'''ט'''ף]]
* [[#ראיה י' - תרומה מפירות חבירו|כ'''י'''צד]]
* '''כ'''* '''כ'''* '''ס'''
* [[#ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל|'''ע'''ודהו]]
* [[#ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם|יצתה '''ז'''ו]]

=== ראיה א' - מצא פירות ===
=== ראיה ב' - מצא מעות ===
=== ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה ===
=== ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן ===
=== ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס ===
=== ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט ===
=== ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים ===
=== ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו ===
=== ראיה ט' - שטף נהר ===
=== ראיה י' - תרומה מפירות חבירו ===
=== ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל ===
=== ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם ===

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]]

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:בבא מציעא]]

יאוש שלא מדעת

2021-12-06T07:39:28Z

מושך בשבט: עריכה

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|1=בבא מציעא ב א|2=בבא מציעא כב,ב|3=בבא מציעא ב א, דף ח ע"ב|4=גזילה ואבידה יד,ה|5=חושן משפט רסב ג}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יש להניח שהבעלים התייאש.

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש,<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref> והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה.<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש.<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א''' [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות''' <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ.<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי: א. לא היה יאוש. ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש.<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות: א. אומרים שהוא משקר. ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]]

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:בבא מציעא]]

ברכת הלבנה

2021-12-06T07:34:02Z

מושך בשבט: עיצוב

{{מקורות|משנה|סנהדרין מא ב|ברכות ט ב|ברכות י|אורח חיים תכו}}
== מקור הברכה ==
הגמ' ב'''סנהדרין''' {{גמרא|סנהדרין|מא|ב|מא, ב}} אומרת שמברכין על החודש, וכן ב'''ירושלמי''' {{ויקיטקסט|ירושלמי ברכות ט ב|ברכות ט, ב}} מצינו שמברכין על חידוש הלבנה.

== נוסח הברכה ==
ב'''בבלי''' {{גמרא|סנהדרין|מב|א|שם מב, א}} ישנה מחלוקת אמוראים האם הברכה היא קצרה מאוד: "מחדש חדשים", או שמא מדובר בברכה ארוכה שכוללת את פועלם של צבא השמיים. בירושלמי נאמר כשיטה שמקצרת את הברכה.
לגבי חתימת הברכה, לפי הבבלי החתימה היא "מחדש חדשים", אך לפי '''מסכת סופרים''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%AA_%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D_(%D7%93%D7%A4%D7%95%D7%A1_%D7%90%D7%9E%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%9D_%D7%AA%22%D7%93)/%D7%99%D7%98#%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94_%D7%99 יט, י]) החתימה היא "מקדש ישראל וראשי חדשים".
== על מה מברכים ==
לדעת ה'''רמב"ם''' (ברכות י, טז) ברכת הלבנה היא חלק מהברכות על תופעות הטבע, וכך מבואר ממיקום ההלכה יחד עם ברכת הקשת ושאר ברכות על תופעות הטבע. ראיה לרמב"ם מהתוספתא שכוללת את ברכת הלבנה יחד עם החמה ומהמזלות (ברכות ו), כאשר על כל תופעה מברכים. לדעת '''רבנו יונה''' (ברכות כא, א ד"ה נהדרעי) הברכה היא על אור הירח. נפקא מינא לגבי ברכה בין השמשות, כאשר הירח ניכר אך לא מאיר. לדעת ה'''רמ"א''' (תכו, א) אין לברך עד שתזרח והסביר ב'''משנ"ב''' (שם, ב) שזה לאפוקי בין השמשות, אך הרמב"ם לא הבחין אלא העיקר שיברך בזמן החידוש גם אם מדובר בבין השמשות.
נ"מ נוספת לגבי סומא. לדעת הרמב"ם אין לברך שהרי לא נהנה מתופעת הטבע וכך כתב '''מהריק"ש''' המובא ב'''פרי חדש''' (תכו, א). אך '''רש"ל''' (עז) כתב שיש לו לברך.

== מתי מברכים ==
בגמ' נחלקו האמוראים עד מתי יכול לברך - האם יכול לברך עד י' או י"ד בחודש, כאשר השאלה היא מה נחשב לחידוש הלבנה. אך מתי מתחילים? לדעת ה'''רמב"ם''' (שם, יז) יש להתחיל מייד בחידוש הלבנה שהרי על תופעה זו עיקר הברכה, אך לדעת רבנו יונה על פי הירשלמי יש לחכות כמה ימים עד שאור הלבנה יתבהר ויהנו ממנו. ב'''שו"ע''' (תכו, ד) פסק לברך לאחר שבעה ימים, אך ב'''משנה ברורה''' (שם, כ) כתב שרוב האחרונים כתבו שיש לברך לאר שלשה ימים.
נהגו ישראל לברך ברכה זו במוצאי שבת דווקא, על פי הירושלמי, וכך פסק ה'''שו"ע''' (שם, ב).

== תוספות לברכה ==
במשך הדורות נוספו דברים רבים לברכה, מזמורי תהלים ופסוקים. מקורם של רוב התוספות ב'''מסכת סופרים''' (שם), וכן מ'''הגמרא בסנהדרין''' (שם).
[[קטגוריה:ברכות]]
[[קטגוריה:ברכת הלבנה]]
[[קטגוריה:סנהדרין מא, ב]]
[[קטגוריה:סנהדרין מב,א]]
[[קטגוריה:או"ח סימן תכו]]

טיוטה:ברכת הלבנה

2021-12-06T07:32:47Z

מושך בשבט: הפניה לדף ברכת הלבנה

#הפניה [[ברכת הלבנה]]

שיחת משתמש:א.א

2021-12-06T07:32:33Z

מושך בשבט: /* ברכת הלבנה */

==בדיקה לפני תשמיש ולאחריו==
אשריך על ההשקעה

נראה לי שכדאי שתכתוב בסוף כל נושא גדול סיכום בשביל אנשים שרוצים רק להכיר בגדול את הסוגיא בלי לשבת עליה כבד.

--[[משתמש:אריה.ג|אריה גרוס]] 23:41, 13 ביוני 2016 (IDT)

:אתה פותח פה דיון...
:להבנתי כל מטרת האתר היא להכיל כמה שיותר מקורות. סיכומים תמציתיים אפשר לעשות גם באמצעים לא מקוונים (ויש כאלה הרבה).
:היתרון של האתר ושל השיתוף הוא בכך שאפשר לסכם סוגיה ולהוסיף עליה מבלי הגבלה עוד ועוד, מה שאי אפשר לעשות בספרים מודפסים.
:[[משתמש:א.א|א.א]] 12:06, 14 ביוני 2016 (IDT)

:מלבד זאת, אני שוקל לחלק את הסוגיה לשנים: 'בדיקה לפני תשמיש' ו'בדיקה לאחר תשמיש'. כי כל אחד הוא נושא לעצמו, ולמרות שיש גמרות מקבילות, וגם בחלקן יש מחלוקות איך לפרש, אם הכוונה לקודם תשמיש או לאחר תשמיש, בכ"ז למען הסדר והקיצור נראה לי שטוב יותר לחלק.
:[[משתמש:א.א|א.א]] 13:15, 14 ביוני 2016 (IDT)

== שיטת הרי"ף לגבי אוהל בשבת ==
לעניין מה שהגבת לי. מעיון ראשוני בסויה היה נראה לי שגדרו של הרי"ף שכל בניין שיש בגגו טפח זה גדר בחוזק הבניין כלומר מח' רש"י ורי"ף היא האם מודדים בזמן או בצורה. וצורה כוללת בתוכה גם את חוזק הבניין וגם את צורת המבנה (אחרת לא ברור מדוע הרי"ף מגדיר זאת כבניין קבע כמו שהעיר החזו"א) אומנם מעיון שני נראה שאתה צודק ויש לחלק בין שני הנושאים כרגע אין לי זמן להעמיק בסוגיה זו ולשנות מחדש את הדף אם אתה מעוניין אז יש שו"ת הר צבי (טל הרים בונה א)שדן בזה וגם זכור לי אור שמח וחת"ס אבל אינני זוכר מקור מדוייק
=== בישול אחר בישול ===
גם כאן אתה צודק לא ממש הבנתי איך פועלת המערכת ולכן עשיתי העתק הדבק מקובץ WORD אני אטפל בזה בהקדם כמו כן אני צרי עזרה יש עוד כמה דברים שלא הבנתי

==אני חושב שטעית==

כמדומה שהיית צריך לשים לי את תבנית ברוך הבא בדף שיחתי ולא בדף המשתמש שלי.[[משתמש:שמעיה הרץ|בש''ם]] ([[שיחת משתמש:שמעיה הרץ|שיחה]]) 16:29, 22 במרץ 2018 (IST)

== הלכות המתנה בין בשר לחלב ==

שלום וברכה,
האם תוכל לסייע לי להבין מדוע הדף שהעלתי בנושא זמני ההמתנה בין אכילת בשר לחלב לא אושר?
:שלום וברוך הבא.
:א. כאשר אתה כותב בדף שיחה, מומלץ לחתום את השם שלך, כדי שאדע עם מי אני מדבר... עושים זאת כך: <nowiki>~~~~</nowiki>.
:ב. אין דבר כזה 'אושר' ולא 'אושר'. אין פה מערכת שמסננת סוגיות, זה הכל עושים הגולשים שבעצמם, לפי שיקול הדעת ולפי התייעצויות והסכמות ביניהם.
:ג. הסוגיה שהעלית, הועברה לדף טיוטה, בדף המשתמש שלך פשוט מפני שהיא לא ערוכה (גם מבחינת הסדר והמבנה, וגם מבחינת התצוגה באתר). כאשר תערוך אותה, תוכל להחזיר אותה למרחב הראשי של הסוגיות. אם תצטרך עזרה בעריכה, בשמחה! תוכל גם להיעזר בדפי העזרה.
:ד. בהצלחה רבה ויישר כח.
:[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 17:05, 6 ביולי 2018 (IDT)

== החתימה שלך ==

מומלץ להתאים אותה לכתובת הנכונה של דף השיחה שלך בלחיצה על [[מיוחד:העדפות]]. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 07:11, 28 ביוני 2020 (IDT)
:לא ממש הבנתי את כוונתך... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 21:27, 30 ביוני 2021 (IDT)
::כתבתי את זה לפני מעל שנה, כבר לא רלוונטי... --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 21:34, 30 ביוני 2021 (IDT)

== קישורים מוקיפדיה ==

אני גם כותב בוקיפדיה {בעצם משם נודע לי על הפרויקט הזה}
רציתי לשאול האם על כל דף חדש ישר מקשרים לוקיפדיה
אם לא אני מוכן לעשות את זה
[[משתמש:שמואל היהודי|שמואל היהודי]] ([[שיחת משתמש:שמואל היהודי|שיחה]])
:שלום [[משתמש:שמואל היהודי|שמואל היהודי]]. לאן בויקיפדיה? אתה מתכוון להניח כאן קישורים לויקיפדיה, או להניח בויקיפדיה קישורים לכאן?[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:14, 18 ביולי 2021 (IDT)
:להניח כאן קישורים לויקיפדיה, פחות מועיל. להניח בויקיפדיה קישורים לכאן, בהחלט כדאי ומומלץ. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:14, 18 ביולי 2021 (IDT)
::מדובר על להניח קישורים בוקיפדיה אם אף אחד אחר לא עושה את זה [[משתמש:שמואל היהודי|שמואל היהודי]] ([[שיחת משתמש:שמואל היהודי|שיחה]]) 19:20, 19 ביולי 2021 (IDT)
:::מוזמן בשמחה. חשוב מאוד! [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 22:50, 19 ביולי 2021 (IDT)

==תחרות הסוגיות ==
שלום וברכה,
תוכל בבקשה לתת לי רעיונות לסוגיות שיש עליהן פירוט רב בראשונים ובאחרונים כדי שאוכל לכתוב עליהן?
תודה רבה! --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 22:55, 18 ביולי 2021 (IDT)
:שלום [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]], תבחר לך כל סוגיה בש"ס, מן הסתם יש עליה ראשונים ואחרונים. השאלה איזה נושאים מעניינים אותך, ואתה יכול לכתוב עליהם? ברכות, שבת, מועדים, חושן משפט, איסור והיתר וכו'. לא חסר... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:16, 18 ביולי 2021 (IDT)
::אשמח לרעיון ספציפי.. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 23:21, 18 ביולי 2021 (IDT)
:::[[קולות השופר]], [[דופן עקומה בסוכה]], [[יאוש שלא מדעת]], [[גר קטן]], [[אדם המזיק באונס]], [[חצי נזק צרורות]]. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:31, 18 ביולי 2021 (IDT)
::::תודה! עד כמה מותר להשתמש בערך בויקיפדיה? --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 23:47, 18 ביולי 2021 (IDT)
:::::אתה יכול להשתמש באיזה מקורות שאתה רוצה. שים לב שהסגנון הנדרש כאן, שונה מהסגנון בויקיפדיה. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 08:52, 19 ביולי 2021 (IDT)
::::::אני שואל מבחינת זכויות יוצרים.. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 18:25, 20 ביולי 2021 (IDT)
:::::::אילוז גם כן רוצה רעיון לסוגיה לכתוב עליה. [[משתמש:Novik|Novik]] ([[שיחת משתמש:Novik|שיחה]]) 01:51, 21 ביולי 2021 (IDT)
::::::::ראה מה שכתבתי למושך בשבט. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 10:05, 21 ביולי 2021 (IDT)
:::::::::אשמח אם תאשר את הסוגיות שנרשמתי אליהן.. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 11:33, 21 ביולי 2021 (IDT)
::::::::::שלום, באותו העניין, לדעתי לתחרות יש פוטנציאל גדול, אלא שהיא לא מפורסמת כראוי. כדאי לחשוב על אפיקי פרסום, אפשר אפילו בפורומים וכד'.--[[משתמש:שמש מרפא|שמש מרפא]] ([[שיחת משתמש:שמש מרפא|שיחה]]) 11:36, 30 ביולי 2021 (IDT)
:::::::::::--[[משתמש:שמש מרפא|שמש מרפא]], נשמח מאוד לרעינות לפרסום, בינתיים פרסמנו ב'אוצר החכמה' וב'פורום לתורה' (אם כי רק פעם אחת, אפשר לפרסם שוב). וכן אם תוכל לפרסם במקומות שיש לך אפשרות נודה לך מאוד! [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 12:13, 30 ביולי 2021 (IDT)
::::::::::::גם אני חשוב שזה לא מפורסם מספיק. כדאי מודעה נעוצה בפורום לתורה, אולי אפילו מודעה בחיפוש נטפרי (משער שזה מאוד יקר או בלתי אפשרי), אם רוצים אפשר גם לתלות מודעות פיזיות ליד בתי כנסת (יש דרך מוכנה לעשות את זה, אפשר לדבר איתי, במקרה של פרסום כזה חשוב לפרסם את האופציה לשלוח במייל...), ולחשוב אם יש עוד מקום וירטואלי שיש שם פונטציאל של כותבים כמו פורום לתורה. [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 23:24, 21 באוקטובר 2021 (IDT)
:::::::::::::[[משתמש:מישהו|מישהו]] -- כרגע אין לנו תקציב פרסום בכלל. קיבלנו תרומה רק לפרסים, וגם היא מותנית בכמות מינמלית של סוגיות שישתתפו בתחרות (כמו שהערנו בתקנון). אם יש לך דרכים לפרסם ללא עלות, נשמח. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 00:10, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
::::::::::::::אני מכיר פרסום דרך בלוי, אפשר גם לתלות דרכו מודעות "ליד" בתי הכנסת (באזורים מסוימים זה עדיף..), זה לא בחינם, אבל ביחס לפרסום אחר זה ממש זול (אין לי אחוזים ממנו...). לדעתי הפרסום הוא קריטי הרבה יותר מגובה הפרס, כך שמי שתרם את הפרס, מכל סיבה (רוחנית או גשמית), מסתבר שתקציב קטן לפרסום יביא למממן תועלת גדולה יותר מתיקצוב הפרס בלבד. (ואני מדגיש שוב: פרסום שאינו במדיה חייב להגיש גם אופציה לשליחה של הסוגיה במייל. וראיתי שיש כבר כיום אופציה כזו). [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 00:18, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
::::::::::::::שלחתי לבלוי. נתקדם וננסה לחשוב על עוד אופציות. לגבי התורם, לא אני קובע את מטרת התרומה. זה תלוי בכל מיני פרמטרים, וזו ההחלטה שלו. וגם זה, רק אם יגיעו לרף מסויים של סוגיות. מנסים למצוא עוד מקורות מימון. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 08:25, 24 באוקטובר 2021 (IDT)

== שדרוג גרסה ==

דברנו ע"כ בעבר. יש אפשרות? יעזור המון בתחום הטכני של האתר.
בברכה, --[[משתמש:צורבא מרבנן|צורבא מרבנן]] ([[שיחת משתמש:צורבא מרבנן|שיחה]]) 16:05, 8 באוגוסט 2021 (IDT)

== שנה טובה! ==

שנה טובה! סליחה אם פגעתי, בהצלחה בשנה הבעל"ט --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 14:29, 6 בספטמבר 2021 (IDT)

== סוגיות חסרות ==

ממליץ לרשום רשימה של סוגיות חסרות באת, שיהיה רעיון למשתמשים מה לתרום. --[[משתמש:דוד|דוד]] ([[שיחת משתמש:דוד|שיחה]]) 14:30, 12 בספטמבר 2021 (IDT)
:אתה צודק. התחלתי לעשות את זה [[ויקיסוגיה:רשימת הסוגיות|כאן]], אבל עוד לא הספקתי להשלים. מוזמן לעזור לי במלאכה... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 14:41, 12 בספטמבר 2021 (IDT)
::בעזה"ת בל"נ. [[משתמש:דוד|דוד]] ([[שיחת משתמש:דוד|שיחה]]) 14:11, 14 בספטמבר 2021 (IDT)

== רשימה ==

שלום {{א|א.א.}} היכן אפשר למצוא רשימה של כל הסוגיות הנמצאות בתחרות? [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 21:38, 2 באוקטובר 2021 (IDT)
:תיכנס לדף [[:תבנית:תחרות כתיבה]], ובתפריט הימני, תלחץ על 'דפים המקושרים לדף זה'.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 21:59, 2 באוקטובר 2021 (IDT)

== ברכת הלבנה ==

שלום, אשמח אם תוכל למחוק את [[ברכת הלבנה]] ולהעביר את [[טיוטה:ברכת הלבנה]] ל[[ברכת הלבנה]]. תודה! --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 21:24, 4 באוקטובר 2021 (IDT)
:שלום, אשמח אם תוכל למחוק את [[ברכת הלבנה]] ולהעביר את [[טיוטה:ברכת הלבנה]] ל[[ברכת הלבנה]]. תודה! [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 00:34, 3 בדצמבר 2021 (IST)
::פשוט תעתיק את התוכן של [[טיוטה:ברכת הלבנה]] ותעביר אותו לדף הסוגיה עצמה. אין צורך למחוק שום דף. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 10:21, 3 בדצמבר 2021 (IST)
:::עשיתי את זה, במקור רציתי שישאר הקרדיט לכותב הסוגיה.. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 09:32, 6 בדצמבר 2021 (IST)

== הרשאה ==

שלום. אשמח לקבל הרשאה באתר כגון מנטר וכדו' ע"מ לעזור לשפר את האתר. בברכה [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 12:44, 8 באוקטובר 2021 (IDT)
:[[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]], נתתי לך. בהצלחה! [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 10:58, 10 באוקטובר 2021 (IDT)
::ישר כח גדול[[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 16:56, 10 באוקטובר 2021 (IDT)

== סוגיות מומלצות ==

רבי {{א|א.א.}} האם קיימת קטגוריה של סוגיות ממולצות? אם לא לענ"ד כדי לעשות כזאת. בברכה [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 22:15, 10 באוקטובר 2021 (IDT)
:לא קיימת. לא בטוח שזה נכון כאן, זה לא ערכים לקריאה ולהעשרת הידע. בד"כ אנשים נכנסים ללמוד סוגיה שהם צריכים, ולא בוחרים אותה לפי המלצות. זה נכון יותר לויקיפדיה.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 22:55, 10 באוקטובר 2021 (IDT)
::הבנתי. צודק בהחלט. [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 07:32, 11 באוקטובר 2021 (IDT)
::{{א|א.א}} אני הייתי שמח אם היה לי איזה סוגיה מומלצת שהייתי לוקח ממנה דוגמא כיצד הסוגיה צריכה להיות בנויה ומה העיצוב הכי מתאים וכדו' --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:07, 22 באוקטובר 2021 (IDT)
:::זה אני יכול להבין. אבל השאלה היא אם כדאי לעשות מדור כזה כמו בויקיפדיה, שנמצא בעמוד הראשי וזמין לכולם. או שפשוט להניח רשימה כזו באיזה מקום, לטובת העורכים, שיוכלו לקחת דוגמא כמו שאתה אומר?[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 00:07, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
::::{{א|א.א}} בנקודה הזו אני מסכים איתך, זה בעיה בעצם להחליט שסוגיה אחת יותר מומלצת מחברתה.. אולי לעשות קטגוריה של 'עריכות מומלצות' או שם יותר תואם. --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:12, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:::::פשוט תקראו את ה[[ויקיסוגיה:תחרות כתיבה תורנית - תוצאות|סוגיות שזכו בתחרות קודמת]]... [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 00:20, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
::::::גם זו אפשרות. אבל יש גם הרבה סוגיות טובות שנכתבו שלא במסגרת התחרות. ואגב, אתם יכולים גם אתם לדרג אותם, בסוף מי שקובע זה המשתמשים... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 07:42, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:::::::{{א|א.א}} אני חושב שאפשר פשוט להפנות לדף המשתמש שלך..😊 --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 01:32, 25 באוקטובר 2021 (IDT)
::::::::חלק מהן. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:19, 25 באוקטובר 2021 (IDT)

== טיוטה ==

{{א|א.א.}} כיצד אפשר לפתוח כאן טיוטה? בברכה [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 17:30, 11 באוקטובר 2021 (IDT)
:אתה כותב - טיוטה:שם הסוגיה שלך. פשוט וקל.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 17:55, 11 באוקטובר 2021 (IDT)
::הבנתי. סליחה על הבורות אני פשוט רגיל לאתר אחר... אגב, ישר כח על התשובה המהירה של אישור טופס ההרשמה לתחרות. [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 20:57, 11 באוקטובר 2021 (IDT)

== שיפור ==

אולי כדאי לעשות תקציר לסקירה מהירה של התוכן, כמו שהציעו בדף הזה בקטע הראשון, אפשר גם לעשות תבנית בתחילת כל פרק שיהיה שם בקיצור נמרץ מה כתוב בפרק. זה יכול להיות תבנית צד, או כל רעיון אחר. אני חושב ששוה לחשוב על רעיון כלשהו לתמצות ותקציר. [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 23:27, 21 באוקטובר 2021 (IDT)
:אתה מתכוון לסוג של סיכום סוגיה תמציתי? עיקרי השיטות?
:משהו שעלה בדעתי בעבר - לפתוח עוד מרחב של דפים כמו מרחב 'טיוטה' ולהצמיד אותו יחד עם הלשוניות של טיוטה, סוגיה ושיחה, ולעשות שם סוג של סיכום מהיר או אפילו תרשים הסוגיה. אבל עוד חזון למועד. לא יודע אם לזה התכוונת... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 00:32, 22 באוקטובר 2021 (IDT)
::לשונית נוספת - רעיון מצוין. (אני חשבתי חלונית צד, תמצות של כל קטע בפני עצמו). [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 00:21, 24 באוקטובר 2021 (IDT)

== כפתור 'תודה' ==

היה כדאי להוסיף את האפשרות של 'תודה' בדף 'גירסאות קודמות' כמו למשל [https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=%D7%A9%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%97%D7%9E%D7%94_%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94&action=history כאן בהמכלול] (ליד ה'ביטול') זה מאפשר להגיב בצורה קלה על עריכה טובה או על תגובה. --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:26, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:אתה יודע לעשות את זה?[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 07:44, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
::לכאורה צריך להתקין את [https://www.mediawiki.org/wiki/Extension:Thanks ההרחבה הזו], ואולי צריך מתכנת [https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93:%D7%92%D7%A8%D7%A1%D7%94 שיעדכן גירסאות]. (אני לא מספיק מבין בזה) [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 09:57, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:::{{א|א.א}} זה מספיק מה ש[[משתמש:מישהו]] כתב לך או שאני אנסה לשאול אחד שמבין בזה? --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:07, 25 באוקטובר 2021 (IDT)
::::אני עכשיו עובד על עדכון הגירסה. אם יש לך מישהו שמבין בזה טוב וישמח לעזור, זה יקדם את זה יותר מהר. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:18, 25 באוקטובר 2021 (IDT)
:::::תנסה ליצור קשר עם [[משתמש:Yairman|יאיר מן]], כפי שהוא כתב בדף שלו, באמת יש לו הרבה ניסיון. אפשר גם עם [http://chabadpedia.co.il/index.php/%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:Men770 משתמש:men770 באתר חבדפדיה] (נראה מההיסטוריה שם שהוא לא פעיל). בהצלחה. [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 16:52, 25 באוקטובר 2021 (IDT)
::::::{{א|איתן ברוך}} אתה יודע איך לעשות את זה? [[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:58, 28 בנובמבר 2021 (IST)
::::::: {{א|מוטל'ה}}, אני חושב שאני יודע, אבל אין לי ניסיון קונקרטי בדברים כאלה. (כלומר, יהיה נכון להגיד שאני יודע לעשות את זה תאורטית. עשיתי דברים דומים. אבל דברים כגון זה לא עשיתי...) {{ש}}ובכל מקרה זה ידרוש מ[[משתמש:א.א|א.א]] לתת לי גישה לשרת, שזה גם עבודה מסויימת מבחינתו... --[[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]] ([[שיחת משתמש:איתן ברוך|שיחה]]) 15:58, 28 בנובמבר 2021 (IST)
::::::::{{א|איתן ברוך}}, יש לי תקופה קצת עמוסה. אם תוכל לעשות זאת אשמח. שלח לי מייל. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 11:44, 29 בנובמבר 2021 (IST)
:::::::::{{א|א.א}}, שלחתי לך מייל 👍 --[[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]] ([[שיחת משתמש:איתן ברוך|שיחה]]) 21:56, 29 בנובמבר 2021 (IST)
::::::::: {{א|מוטל'ה}} ו{{א|א.א}} נעזרתי בחבר שעזר לעדכן גרסה ולהוסיף את הכפתור של הגרסה. עכשיו גם העורך הגרפי עובד. מוזמנים להשתמש! --[[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]] ([[שיחת משתמש:איתן ברוך|שיחה]]) 19:47, 5 בדצמבר 2021 (IST)

== שאלה ==

האם יש רק שלוש זוכים, או שבפרס אחד יכולים לזכות כמה (כמו שהיה בתחרות הקודמת)?, וגם אשמח לקבל ביקורת לערך [[חישוב שנת השמיטה]] שעדיין בעבודה --[[משתמש:משתמש 2|משתמש 2]] ([[שיחת משתמש:משתמש 2|שיחה]]) 18:01, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:בפעם שעברה היו שלושה פרסי משנה ע"ס 500 ש"ח, מלבד שלושת הפרסים הראשונים. השנה אין.
:אני לא יכול לתת ביקורת על הסוגיה שכתבת, כיון שהיא משתתפת בתחרות.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 18:42, 24 באוקטובר 2021 (IDT)

== תחרות ==

שלום {{א|א.א}}. האם התחרות היא רק בעשיית סוגיות חדשות, או גם בשיפור ערכים קיימים? [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 20:52, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:{{א|בן עזאי}} -- חובה לכתוב לפחות סוגיה אחת חדשה, ועליה עיקר הניקוד. אבל גם שיפור סוגיות קיימות מוסיפות לניקוד הסופי. עיין [[ויקיסוגיה:תקנון תחרות כתיבה תורנית|תקנון תחרות כתיבה תורנית]]. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:17, 25 באוקטובר 2021 (IDT)

ברכת הלבנה

2021-12-06T07:29:09Z

מושך בשבט: נכתב ע"י עמיחי סכר, עיצוב

{{מקורות|משנה|סנהדרין מא ב|ברכות ט ב|ברכות י|אורח חיים תכו}}
== מקור הברכה ==
הגמ' ב'''סנהדרין''' (מא, ב) אומרת שמברכין על החודש, וכן ב'''ירושלמי''' (ברכות ט, ב) מצינו שמברכין על חידוש הלבנה.

== נוסח הברכה ==
ב'''בבלי''' (שם מב, א) ישנה מחלוקת אמוראים האם הברכה היא קצרה מאוד: "מחדש חדשים", או שמא מדובר בברכה ארוכה שכוללת את פועלם של צבא השמיים. בירושלמי נאמר כשיטה שמקצרת את הברכה.
לגבי חתימת הברכה, לפי הבבלי החתימה היא "מחדש חדשים", אך לפי '''מסכת סופרים''' (יט, י) החתימה היא "מקדש ישראל וראשי חדשים".
== על מה מברכים ==
לדעת ה'''רמב"ם''' (ברכות י, טז) ברכת הלבנה היא חלק מהברכות על תופעות הטבע, וכך מבואר ממיקום ההלכה יחד עם ברכת הקשת ושאר ברכות על תופעות הטבע. ראיה לרמב"ם מהתוספתא שכוללת את ברכת הלבנה יחד עם החמה ומהמזלות (ברכות ו), כאשר על כל תופעה מברכים. לדעת '''רבנו יונה''' (ברכות כא, א ד"ה נהדרעי) הברכה היא על אור הירח. נפקא מינא לגבי ברכה בין השמשות, כאשר הירח ניכר אך לא מאיר. לדעת ה'''רמ"א''' (תכו, א) אין לברך עד שתזרח והסביר ב'''משנ"ב''' (שם, ב) שזה לאפוקי בין השמשות, אך הרמב"ם לא הבחין אלא העיקר שיברך בזמן החידוש גם אם מדובר בבין השמשות.
נ"מ נוספת לגבי סומא. לדעת הרמב"ם אין לברך שהרי לא נהנה מתופעת הטבע וכך כתב '''מהריק"ש''' המובא ב'''פרי חדש''' (תכו, א). אך '''רש"ל''' (עז) כתב שיש לו לברך.

== מתי מברכים ==
בגמ' נחלקו האמוראים עד מתי יכול לברך - האם יכול לברך עד י' או י"ד בחודש, כאשר השאלה היא מה נחשב לחידוש הלבנה. אך מתי מתחילים? לדעת ה'''רמב"ם''' (שם, יז) יש להתחיל מייד בחידוש הלבנה שהרי על תופעה זו עיקר הברכה, אך לדעת רבנו יונה על פי הירשלמי יש לחכות כמה ימים עד שאור הלבנה יתבהר ויהנו ממנו. ב'''שו"ע''' (תכו, ד) פסק לברך לאחר שבעה ימים, אך ב'''משנה ברורה''' (שם, כ) כתב שרוב האחרונים כתבו שיש לברך לאר שלשה ימים.
נהגו ישראל לברך ברכה זו במוצאי שבת דווקא, על פי הירושלמי, וכך פסק ה'''שו"ע''' (שם, ב).

== תוספות לברכה ==
במשך הדורות נוספו דברים רבים לברכה, מזמורי תהלים ופסוקים. מקורם של רוב התוספות ב'''מסכת סופרים''' (שם), וכן מ'''הגמרא בסנהדרין''' (שם).
[[קטגוריה:ברכות]]
[[קטגוריה:ברכת הלבנה]]
[[קטגוריה:סנהדרין מא, ב]]
[[קטגוריה:סנהדרין מב,א]]
[[קטגוריה:או"ח סימן תכו]]

טיוטה:ברכת הלבנה

2021-12-06T07:27:55Z

מושך בשבט:

ספק ערלה בארץ ישראל בזמן הזה

2021-12-02T22:43:41Z

מושך בשבט:

סוגיה זו עוסקת בדין ספק ערלה בארץ ישראל בזמן הזה, על פי גדרי הגבולות בהם חלות המצוות התלויות בארץ, ובפרט איסור ערלה: האם דבר זה תלוי בגבולות הארץ המובטחת לאברהם, או גבולות עולי מצרים או עולי בבל, וזאת על פי הפסוק בויקרא (יט, כג):

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:

==א. פתיחה- דעות התנאים בענין קיום המצוות בחוץ לארץ==

ראשית, יש להתבונן בהגדרות הכלליות שקבעו חכמים לענין כלל המצות התלויות בארץ. כך אמרו חכמים ב'''משנה''' (קידושין לו, ב): כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים; רבי אליעזר אומר: אף החדש.
כהקדמה בהירה לענין, אזכיר את תמצית דברי הגמרא על המשנה בקידושין הנ"ל המבארת את דעות התנאים ותולה את מחלוקותיהם בדרשות הלשוניות של הפסוקים. ה'''גמרא''' מוכיחה שהתנא קמא של משנתנו הוא רבי ישמעאל והוא סובר שאיסור חדש נוהג דוקא בארץ, ורבי אליעזר חולק עליו ומחמיר גם בחו"ל . המחלוקת תלויה בפירוש הביטוי בתורה "מושבותיכם"- האם הוא בא לרבות כל מקום בעולם, או שמא כל מקום שנאמרו בו שני הביטויים: "ביאה" ו"מושב", אינו אלא בארץ ודוקא לאחר ירושתה וישיבתה, וזו האחרונה היא דעת רבי ישמעאל במשנתנו.
אולם אביי אמר שיש מחלוקת בין התנאים בשם רבי ישמעאל, ויש תנא אחר מבית מדרשו של רבי ישמעאל שסובר שלא צריך גם לשון "ביאה" וגם לשון "מושב", אלא "ביאה" בלבד מלמדת על כך שאותה מצוה היא דוקא לאחר ירושה וישיבה (ולמד זאת ממלך וממצות בכורים שכתובה בהן ביאה לארץ, ומפורש בהן אף הצורך בירושה וישיבה). לדעת רבי ישמעאל נשאלת השאלה: ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור, למה לי? ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל: עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ.

דעת רשב"י (לח, א) היא שהביטוי "מושב" בא לרבות את חוץ לארץ, ולכן איסור חדש נוהג בין בארץ ובין בחו"ל (רש"י: הלימוד הוא מ"מושבותיכם"). ומאיסור חדש הוא למד בקל וחומר אף לערלה וכלאים החמורים יותר שנוהגות מן התורה אף בחו"ל! רבי אלעזר בנו חלק עליו ולדעתו המצוות הנ"ל אינן נוהגות בחו"ל, וקבע כלל: "כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. לאחר כניסתן לארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים...", ולפי דעה זו ערלה נוהגת דוקא בארץ.

נמצאנו למדים שיש מחלוקת תנאים כיצד להבין את פסוקי התורה, ולאור זאת יש השלכה לתוקף המצוות בארץ או בחו"ל, וביניהן ערלה. להלכה פסק ה'''רמב"ם''' (פירוש המשנה א, ט) כמו רבי אליעזר במשנה, ולחומרא: "והלכה כרבי אליעזר שאומר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואף על פי שהוא תלוי בארץ", אולם ערלה אינה אסורה מן התורה אלא בארץ.

==ב. מהן המצוות התלויות בארץ?==

ה'''גמרא''' שואלת מהן אותן המצוות "התלויות בארץ"? ודוחה אפשרות הבנה שאלו מצוות שהתורה התבטאה בהן בלשון "ביאה לארץ" ('''רש"י''': כגון כי תבאו (ויקרא יט) כי יביאך (שמות יג)), ומסיקה שאלו שהן חובת הגוף כמו תפילין ופטר חמור אינן תלויות בארץ, ולעומתן אלו שאינן חובת הגוף אלא חובת קרקע נוהגות דוקא בארץ (מלבד היוצאות דופן במשנה).

מהי "חובת קרקע"?

'''רש"י''' פירש שכל חובה מוטלת על הקרקע או על גידוליה כגון תרומות ומעשרות, חלה, לקט, שכחה, פאה, שביעית, חדש, ערלה, כלאים. ב'''תוספות יום טוב''' (קידושין סוף פרק א) דייק שהמשנה לא נקטה "חובת קרקע" אלא מצוה "התלויה בארץ", כדי ללמד את מה שרש"י מזכיר כאן- לא רק המוטלת על הקרקע ממש, אלא אף על גידולי הקרקע: "כל דתליא בארץ כלומר שהן גדוליו".

הרב '''שאול ישראלי''' בארץ חמדה (א, שער ב, סימן א) כתב שהראשונים נחלקו בהגדרה יסודית זו של המצוות התלויות בארץ:
לפי דעת ה'''תוספות''' הגדרה זו של המצוות כחובת קרקע או גידוליה מספיקה להחשיבה למצווה התלויה בארץ. ואין צריך לזה גילוי מיוחד בתוך הכתובים (קידושין לט, א ד"ה ההוא). המושג "תלויה בארץ" הוא רק ביטוי במלים אחרות למובן של "חובת הקרקע". ארץ במובן קרקע ומצווה התלויה בארץ היינו שהיא חובת הקרקע.
אולם, מתוך דברי ה'''רמב"ם''' נראה שסובר שמצוה התלויה בארץ היינו זו שתלאה הכתוב בארץ ישראל ולשון מצוה התלויה בארץ מתפרשת במובן - מצוה התלויה בארץ ישראל (פירוש המשניות לרמב"ם סוף ערלה, מתנות עניים א, ה , מאכלות אסורות י, י ולחם משנה) .

ה'''לחם משנה''' שהזכיר הרב ישראלי כתב שהרמב"ם במאכלות אסורות ביסס את התלות של ערלה בארץ ישראל מן הפסוק "כי תבאו אל הארץ", וזאת למרות שביסוס זה נדחה בגמרא מפני שתפילין ופטר חמור שודאי אינן תלויות בארץ, אף על פי כן נכתבו בלשון ביאה לארץ. סיבת הדבר שנקט הרמב"ם את הביסוס הלשוני הדחוי היא שזו דרשה פשוטה יותר, אף על פי שנדחית בגמרא! "וכן דרכו של רבינו לכתוב הדרשה הפשוטה בכתוב אף על פי שאינה עיקר".

==ג. גבולות ארץ ישראל==

סוגיה עמוקה היא הגדרת ארץ ישראל ותחומיה לענין מצוות התלויות בארץ . פעמים החובה תלויה בכיבוש וחלוקה, פעמים בבנין בית המקדש, ופעמים משתנית בין מקומות שונים בתוך גבולות השטח שהתורה מגדירה אותו כארצנו המובטחת: גבולות עולי בבל וגבולות עולי מצרים . מצות ערלה מיוחדת במורכבות של הלכותיה ביחס בין ארץ ישראל וחו"ל, ויש בה חידוש. המשנה (ערלה ג, ט) מבארת שבחו"ל מצות ערלה נוהגת מתוקף "הלכה". דעת שמואל היא שהכונה להלכות מדינה ('''רש"י''': "הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ", כלומר חובה מחמת מנהג בלבד), ודעת רבי יוחנן היא שהכונה להלכה למשה מסיני (קידושין לח, ב). הגמרא שואלת אם כך הוא תוקף המצוה, כהלכה למשה מסיני, מדוע ההלכה היא שספק ערלה בחוץ לארץ מותר? התשובה היא: כיון שכך נאמרה ההלכה למשה מסיני שבספקות יש להקל.

מצד שני, אנו מכירים ש"דברי קבלה כדברי תורה דמו" (ראש השנה יט, א), ויש לשאול אם כן, מדוע לנו לקבל הלכה למשה מסיני ולא נכתבה הלכה זו בתורה, אם אין לכך נפקא מינה מבחינת התוקף ההלכתי ? בפרט שבארץ ישראל כבר נובעת החובה מדברי תורה מפורשים. ולמה התורה בחרה למעט את חו"ל ("כי תבואו אל הארץ"), ורק בדרך אגב ורמז מחייבת אותנו בהלכה למשה מסיני?! יתר על כן, ב'''מלאכת שלמה''' על המשניות (א, ב) דרש שלא בִכדִי התורה כתבה "והיה כי תבואו אל הארץ" בתוספת "ו" כממשיכה את הענין הקודם, אלא כדי לרמוז שיש חיוב נסתר בשמירת ערלה, גם שלא בזמן הביאה לארץ, וזה בחו"ל מהלכה למשה מסיני. לפי זה, מדוע לא ציותה אותנו התורה במפורש?

אכן, ל'''ט"ז''' (ס"ק יג) ישנה הבנה מחודשת בדעת הטור והיא שההלכה לא נאמרה במפורש שיש להקל בספיקות. כיון שלארץ ישראל יש פסוק מפורש, ולחו"ל יש הלכה למשה מסיני, ותוקף שניהם הוא שוה, הרי זה דבר פלא שאומר דרשני מדוע התורה לא נתנה ביטוי שוה לכל המקומות?! על כן למדו חכמים "דלכך נאמרה הלכה למשה מסיני ונשתנה מארץ ישראל, לגלויי דספיקה מותרת ופירוש זה נראה מוכרח בגמרא... ואם כן יפה כתב הטור כיון שאנו רואין שינוי באזהרת איסור זה, דבארץ ישראל נכתב בפסוק ובחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, הלכך יש חילוק ביניהם". כלומר, עצם נתינת הלכה זו מסיני ולא במפורש בכתוב מורה על כך שיש דינים שונים ולמדו חכמים מכך להקל בספק בערלת חו"ל.

בהלכות ערלה, הכלל ההלכתי קובע כי כל המיקל בארץ, הלכה כמותו בחוצה לארץ (ברכות לו, א) , ונולדו קולות רבות בהלכה בערלת חו"ל . מימי הגמרא, דרך הראשונים וכלה באחרונים, הפוסקים נזקקו לדון בשאלות מציאותיות ופעמים נתנו להם מענה של היתר על פי הכלל האומר שספק ערלה בחו"ל מותר, והשאלה הנשאלת היא היכן הם הגבולות לאותם המקומות כדי לדון על פי פרטי ההלכה הזו בימינו.

==ד. ערלה בזמן הזה==

כאמור, לכל מצוה מן המצוות התלויות בארץ יש ביטויים שונים בפסוקים, ומתוך כך מצינו בחז"ל דרישות ותנאים למצוות אלו. וכך הגדיר הרב '''שאול ישראלי''' (ארץ חמדה שם, סימן ב):

"מצוות התלויות בארץ, בין אלו הנוהגות רק בארץ ישראל ובין אלה שנתרבה בהן שנוהגות גם בחוץ לארץ, יש בהן תנאים וזמנים מיוחדים שבהם ועל ידם חייבים בהן. והם: כניסת ישראל לארץ, כניסת כל ישראל, כיבוש וחלוקה, כל יושביה עליה, בפני הבית. ומוצאים אנו שדיקדקו מלשון הכתובים שבכל מצוה ומצוה את התנאים הנצרכים בכדי להתחייב במצוה זו".

מתוך הבנה זו, יש לדון בגדריה ותנאיה של מצות ערלה. ה'''תוספות''' במסכת יבמות (פא, א ד"ה מאי) כתבו שלדעת ריש לקיש הסובר שתרומה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן כיון שבטלה קדושת הארץ לענין המצות התלויות בה, הוא הדין שתוקף איסור כלאים בזמן הזה הוא מדרבנן בלבד. אף ה'''רא"ש''' בתוספותיו כתב כן, אמנם הוסיף פירוש אחר: "כלאי הכרם שיש בהם איסור הנאה, אף על גב דבטלה קדושת הארץ חמיר כמו דאוריתא".

יש לדייק מדברי הרא"ש שאף בתירוצו זה אינו קובע שכלאי הכרם הינם מדאורייתא, אלא שחכמים החמירו בהם "כמו דאורייתא". וכן יש לומר לשיטה זו לגבי ערלה בזמן הזה שכיון שאסורים בהנאה, אף בזמן הזה שתוקף איסורם מדרבנן- החמירו בהם "כמו דאוריתא". כיסוד לקביעה זו של הרא"ש שיש חילוק בגזירות חכמים בין האסור בהנאה ובין המותר בהנאה, יש להזכיר את דברי הגמרא בקידושין (לט, א) שכיון שכלאי הכרם אסורים בהנאה, החמירו בהם חכמים לאסרם אפילו בחוץ לארץ, וזאת לעומת כלאי זרעים המותרים בהנאה והתירום חכמים בחוץ לארץ.

אכן, להלכה מקובל כפי שפסק ה'''רמב"ם''' בהלכות תרומות א, כו: "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם... וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה" (וכן הוא בהלכות איסורי ביאה כ, ג). ה'''ראב"ד''' בשני המקומות חלק עליו וכתב שההלכה היא שחיוב תרומה בזמן הזה מדאורייתא. ה'''שולחן ערוך''' (שלא, ב) פסק כמו הרמב"ם, וה'''רמ"א''' הזכיר כי יש חולקים ומחמירים שתרומות ומעשרות מן התורה גם בזמן הזה, "אך לא נהגו כן".

==ה. דעת התוספות==

ה'''משנה למלך''' (מאכלות אסורות י, יא) כתב על פי דברי התוספות הנזכרים, שכיום אף בארץ ישראל איסור ערלה הוא מדרבנן, כי החובה תלויה בקדושת הארץ, והקדושה בטלה (לפי הסובר שתרומה בזמן הזה מדרבנן). חשוב להדגיש שלכאורה הרמב"ם והשולחן ערוך אינם מסכימים לקביעת התוספות ששאר המצות התלויות בארץ הינן מדרבנן כמו דין תרומה ומעשרות, אלא ערלה בארץ ישראל בזמן הזה מדאורייתא (רמב"ם ערלה י, ט והלאה; שו"ע רצד, ח) וראה עוד להלן בשיטתם.

ה'''משנה למלך''' הוסיף נדבך נוסף על דברי התוספות, וקבע שכפי שבחוץ לארץ ספק ערלה מותר, כך גם בארץ בזמן הזה, כל ספק יהיה מותר כיון שאינה אלא מדרבנן. כלומר, אם ערלה בזמן הזה הינה מדרבנן, היא לא יכולה להיות חמורה יותר מהדין המקורי של חוץ לארץ ששם ערלה נובעת מתוקף חמור יותר של הלכה למשה מסיני ועם זאת מותרת לגמרי במקום ספק (וכן כתב מעצמו בדעת התוספות '''הרב אלגאזי''' ב"ארעא דרבנן" סימן שכא שספק ערלה בארץ בזמן הזה מותר כמו בחו"ל ).

ה'''משנה''' (ערלה א, ב) מלמדת מה הדין של אבותינו שהגיעו לארץ ונטעו ערלה לפני הכיבוש של הארץ, ושאל ה'''תפארת ישראל''' (ח) מדוע המשנה מספרת את זה, ומאי נפקא מינה לנו מה היה בזמן כיבוש הארץ ?! וכתב שהמשנה באה ללמדנו שכמו שתרומות ומעשרות בזמן הזה בארץ ישראל הינם מדרבנן, כך גם ערלה, כלאי הכרם וחדש, ויש נפקא מינה לעתיד לבוא (לעת הכניסה והכיבוש) שערלה מתחייבת מדאורייתא בכניסה לארץ אף בלא כיבוש. והוסיף עוד שלפי זה הדין בחו"ל יותר חמור מארץ ישראל, שהרי בחו"ל נוהגת ערלה מהלכה למשה מסיני, ובארץ מדרבנן כתרומות ומעשרות! ושוב כתב שיש לומר שכמו שבארץ ישראל החיוב הוא מדברי סופרים, חו"ל לא עדיף מיניה וגם שם החובה מדברי סופרים בלבד. אולם, מספר '''ארעא דרבנן''' שם עולה שלדעת התוספות בזמן הזה גם בארץ יהיה תוקף של הלכה למשה מסיני.

כשתי גישות אלו בנוגע לחיוב ערלה בזמן הזה על פי התוספות, מוצאים אנו בדברי ה'''ראי"ה קוק''' בשו"ת משפט כהן דברים הנראים לכאורה כסותרים זה את זה. בסימן א (עמוד ה) כתב שבזמן הזה בחו"ל ערלה אינה מהלכה למשה מסיני, אלא מדרבנן ; ומאידך, בסימן ט (עמוד יט) כתב שבזמן הזה ערלה בארץ ישראל ירדה דרגה לרמת חיוב של הלכה למשה מסיני כמו בחו"ל: "יפה כתב כת"ר שמצרפינן גם כן דעת האחרונים דסבירא להו דבזמן הזה גם ערלה בארץ ישראל היא רק מהלכה, ויש לומר דגם לדידן ספיקא לקולא".

יש להזכיר כי בספר '''תורת הארץ''' (חלק ב, אות לט ד"ה ומכל מקום) נקט שלמרות שלדעת בעלי התוספות ודעימייהו ערלה בזמן הזה בארץ ישראל בתוקף של הלכה למשה מסיני, אין להקל בה כמו בחו"ל: "ודאי אין מקילין בערלה בארץ ישראל כל הקולות שנוהגין בערלה בחו"ל", לדעתו חז"ל החמירו בארץ ישראל משום שהיה פעם מן התורה, והביא לכך כמה דוגמאות בהלכה .

==ו. דעת הרמב"ם==

אחרונים נוספים עסקו בדין זה ואף צירפו להקל את דעות הסוברים שבזמן הזה כלאים וערלה אינם אלא מדרבנן, ודנו בדעת הרמב"ם. הרמב"ם סובר שקדושה ראשונה בטלה לענין מצוות התלויות בארץ, אמנם הקדושה שהחיל עזרא בעלית בבל קדשה אף לעתיד (תרומות א, ה) . למרות זאת, מצוות תרומות ומעשרות אינן תקפות מדאורייתא בזמן הזה, כיון שיש שני תנאים לחיוב מן התורה: א. ארץ ישראל; ב. "בזמן שהיו כל ישראל שם". את התנאי השני ה'''רמב"ם''' הסביר:

שנאמר "כי תבאו" ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה, וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן, ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.

ה'''כסף משנה''' הקשה שהביטוי "כי תבאו" לא נאמר כלל בתרומה, ואיך הרמב"ם נוקט בו כמקור לפטור מן התורה תרומות ומעשרות בזמן הזה?! הכסף משנה כתב שהרמב"ם למד תרומה ממצות חלה (כיון שחלה קרויה תרומה), ובחלה כתוב "בבואכם". ה'''צל"ח''' (ברכות לו, א ד"ה אמר רב והלאה) הקשה על תירוצו של הכסף משנה שהרי הרמב"ם כתב "שנאמר כי תבאו", ואף בחלה לא נאמר הביטוי "כי תבאו" אלא "בבואכם"! ויישב שלדעת הרמב"ם "אין בזה דקדוק ואין חילוק בין בבואכם לכי תבואו, ובכל מקום שהוזכר ביאה היינו ביאת כולם" . תירוץ זה צריך ביאור כיון שלא מסתבר שהרמב"ם יכשיל אותנו בלשונו הטהור וינקוט לשון מפרשיות ודינים אחרים וכדומה ויסב אותה לחלה ותרומה שבהם הלשון שונה ! ושמא כונתו לומר שהרמב"ם שינה דוקא מלשון הפסוק ללמד את הענין שאין לחלק בין לשונות "ביאה", ומשמעות כולם אחת .

לדעת ה'''צל"ח''' כל מקום שכתובה לשון ביאה במצוות התלויות בארץ (דוקא, ולא במצוות התלויות במקדש ) אנו למדים שתנאי בסיסי הוא שתהיה ביאה חשובה של כל ישראל (או לכל הפחות רובם). והוא הדין בשמיטה, והוא הדין בערלה , ויוצא מכאן שאף בימי עזרא ערלה נהגה מדרבנן בלבד וכן הדין כיום שלצערנו עדין רוב ישראל בגולה (שנת התשע"ו) .

ה'''רמב"ם''' בהלכות ערלה חילק בכמה דינים בין ארץ ישראל לחו"ל ולא כתב שום סייג בזמן הזה, ובאופן פשוט ערלה בזמן הזה מדאורייתא. הצל"ח, על פי דרכו הנ"ל, התקשה בזה ונדחק לומר שמה שהחמיר בארץ כוונתו בזמן הבית: "אולי כוונת הרמב"ם בארץ כשיבנה המקדש" .

ה'''מנחת חינוך''' (רמו) שאל מדוע הרמב"ם (מעשר שני י, ט) פסק את הדין של עצים הנטועים קודם שכבשו את הארץ, והרי הוא לא שייך יותר ואין לכך השלכות הלכתיות (וכשאלת התפארת ישראל על המשנה). ומכאן הביא חיזוק לדברי הצל"ח הנזכרים שבזמן הזה ערלה מדרבנן, ויש השלכה הלכתית לדין זה בעתיד- בעת הכיבוש שישוב הדיון על הנטוע מלפני הביאה לארץ. אמנם שוב דחה ה'''מנחת חינוך''' (ד"ה ובאמת) וכתב שיש לומר שלעתיד כשיכבוש מלך המשיח ארצות הגוים שטרם נכבשו על ידינו, מה שימצאו נטוע מותר, וזאת ההשלכה לדין זה. ונפלה הראיה מהרמב"ם לדברי הצל"ח.

ישנם אחרונים שקיבלו את פירוש זה בדעת הרמב"ם שערלה בזמן הזה מדרבנן בלבד, וכך הביא ה'''גרע"י''' ביביע אומר (ו, כד) בשם היד אברהם (יורה דעה רצו) שרצה לפרש כן אף בדעת השלחן ערוך, ועוד כתב כן הגרע"י בשם הראשון לציון הרב עוזיאל: "ואף שראיתי בשו"ת משפטי עוזיאל (חיו"ד סי' כא) שסמך על המשנה למלך וסיעתו סמיכה בכל כחו, והרחיק לכת לפרש מה שכתב מרן הש"ע לנ"ל דאף בזמן הזה הוי מדרבנן, מכל מקום כיון דמעיקרא נאסר מן התורה החמירו גם בזמן הזה. ע"ש. ואין דבריו מחוורים כלל".

יש להעיר על דברים אלו, ש'''הרב עוזיאל''' כלל לא סמך על המשנה למלך "סמיכה בכל כחו", ואדרבה הסתפק בדבר וכך כתב שם:
אין אני קובע מסמרות בזה לומר דהרמב"ם ומרן סוברים דערלה בזמן הזה הוא מדרבנן, וכל דברי בזה הם להוכיח שהרמב"ם ומרן שמתירים בתרומה ושביעית בזמן הזה מדאורייתא אין זה משום שלומדים מחלה דכתיב בבואכם אלא משום שנאמר בהם כי תבואו... יש מקום רב להסתפק ולומר שהיא אסורה רק מדרבנן וספק אסור מציאות ערלה שהוא ספקא דדינא מותר בה. ועל כל פנים זהו סעיף נוסף להיתר" .

אף ה'''גרע"י''' עצמו בתשובתו שם, למרות שדחה דעות אלו בפירוש הרמב"ם, וכל שכן בפירוש השלחן ערוך (עיין שם), קיבל למעשה את צירוף שיטותיהם לצד היתר ("דלא פלטינן מפלגותא דרוובתא") שבזמן הזה אין ערלה נוהגת אלא מדרבנן אפילו בארץ . אכן, פשטות דברי הרמב"ם וסתימתו בענין ערלה (שיש חילוקים בין ארץ ישראל לחו"ל, ושערלה מן התורה בארץ מבלי לסייג זאת בשום מקום), מטים שמצוה זו שייכת גם בזמן הזה מן התורה, ואין צורך בביאת כולכם, ולא מצינו דרשת חכמים מפורשת המצריכה תנאי זה במצות ערלה. וכך מדויק מלשונו אף בהלכות תרומה שהבאנו לעיל "וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה", הרי לפנינו שהרמב"ם נצרך לחדש ולכתוב באופן מפורש שלדעתו מעשרות שוים לתרומה בתנאי זה, ולא מצאנו בשום מקום התייחסות דומה לענין ערלה.

לגבי עצם קושית המנחת חינוך על הרמב"ם מדוע הביא את דין אבותינו קודם לכיבוש, מלבד העובדה שהוא עצמו הציג השלכה נוספת גם לעתיד לבוא בדין עצים הנטועים קודם הכיבוש, ובכך נפלה ראיית הצל"ח מהרמב"ם, הראה ב'''דרך אמונה''' (מעשר שני י, ט באור ההלכה ד"ה זה) שזו דרכו של הרמב"ם בכמה מקומות להביא דינים שחלפו ואינם שייכים עוד, ואף לא יהיו שייכים עוד לעולם כמו פסח מצרים, תקנת הטבילה של עזרא שבטלה, ועוד, "ואף על פי שהשמיט הרבה מהדברים שאין נוהגין לדורות, מכל מקום הביא רבים מהם".

==ז. גבולות הארץ לענין ערלה==

בענין איסור ערלה מובאת דרשה בתורת כהנים (קדושים פרשה ג): "כי תבואו, יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר אל הארץ, הארץ המיוחדת".

תחילת האיסור של ערלה היה רק משעברו ישראל את עבר הירדן. '''רבינו הלל בן אליקים''' על התורת כהנים פירש שהמדרש בא להוציא את ארץ סיחון ועוג, אבל הארץ המיוחדת מחויבת בערלה "היינו ארץ ט' שבטים וחצי שכבש יהושע" , כלומר יש כאן ייחוד של התורה לארץ המערבית על פני המזרחית. הרב '''יעקב אריאל''' (אמונת עתיך 53) כתב שודאי שגם הגבולות של עבר הירדן המזרחי חייבים בערלה , וכונת הספרא לומר שמעת שנכנסו לעבר המערבי- חל איסור ערלה על כל הארץ כולל העבר המזרחי. "חיוב זה חל מהתורה מאותו רגע על כל רחבי ארץ ישראל כולל גבולות ההבטחה".

ובדומה לכך לשון המדרש במצורע תחילת פרשה ה, בענין נגעים; ובאמור פרשה י, בענין העומר; ובבהר פרשה א בענין שביעית:

כי תבאו אל הארץ יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר אל הארץ, אל הארץ המיוחדת.

לשון הפסוק "כי תבואו וגו'" הובא ברמב"ם כמקור לאיסור ערלה. ומתוכה דנו המפרשים האם וכמה מצוה זו תלויה בכיבוש הארץ ובביאת כל ישראל אליה.

ה'''ישועות מלכו''' (סז ד"ה הן אמת) הסתפק האם בגבולות עולי מצרים (שלא כיבשום עולי בבל) לוקים על ערלה וכלאי הכרם. ולא ביאר דבריו אלא הפנה למשנה בערלה פרק א (נראה ברור שכונתו למשנה ב: "עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב"). ובד"ה ולענין הלכה, כתב שמקבל את דעת הרמב"ם והכפתור ופרח שלא בטלה קדושת עולי מצרים לגמרי אלא לענין "מעשרות ושמיטה".

ה'''גרע"י''' ביביע אומר (ו, כד) כתב מתחילה שבמקומות שלא כבשו עולי בבל אלא עולי מצרים ובהם "ודאי דספק ערלה מותר כדין ספק ערלה בחו"ל", ושוב חזר בו בתשובתו זו מפני דברי רבי דוד מקרלין, והמלבושי יום טוב (חובת הקרקע ב) והישועות מלכו. הוא קיבל את דברי רבי דוד מקרלין שקבע שארץ ישראל לענין ערלה היא בגבולות עולי מצרים, וזאת מפני שכלל לא נזכר במצוה זו ענין קדושת הארץ וכיבושה, אלא מיד שנכנסו לארץ נתחייבו בערלה גם קודם הכיבוש. לכאורה דבר זה לא מובן, אם אנו אומרים שענין כיבוש והחלת קדושת הארץ לא מוזכר ואינו מהוה תנאי לחיוב מצות ערלה, מדוע ישנה תלות בגבולות עולי מצרים?! גם גבולות אלו מהווים ביטוי של הכיבוש, הישיבה והחלוקה! נראה שהבינו שלדורות המצוה תלויה באותה "ביאה" שהיתה בימי יהושע ועולי מצרים, למרות שאין תנאי "כיבוש", וראה להלן דעת החזון איש.

==ח. דעת החזון איש==

במצות ערלה וחלה נצטוו ישראל לפני ירושה וחלוקה, כבר מעת כניסתם לארץ. ה'''חזון איש''' (ערלה א, סוף אות יא) כתב שלכאורה אי אפשר לומר שיתחייבו בחלה מיד בכניסה לארץ מפני ש"אין קדוש ארץ ישראל עד שיקדשוה בית דין... ובטורי אבן כתב דבית דין אומרים מקודש, ומשמע דכמו דערי ישראל צריכין קידוש הוא הדין ארץ ישראל כולה". ומתוך כך חילק החזון איש בין מצוות התלויות בקידוש הארץ, ובין אלו שחובתן התחילה מעת הכניסה אף קודם ירושה וחלוקה, שבהם אין צורך בקידוש ואף כאשר תבטל קדושת הארץ הן אינן בטלות כיון שאינן תלויות בירושה וחלוקה שתלויות במעמד אחר של קדושת ארץ ישראל: "קדושת ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה ומובחרת מאליה".

במקום אחר (שביעית ג, אות יב), כתב ה'''חזון איש''' שעולה מהסוגיה בכתובות (כה, א) שדבר שנתחייבו בו קודם כיבוש וחלוקה, חיובו מן התורה גם בזמן הזה, וכך היא מצות חלה והוא הדין למצות ערלה "שאין ערלה תלויה בקדושת הארץ אלא בגבולי הארץ", ויש חילוק מסוים בין חלה וערלה, שבמצות חלה יש ביטוי מפורש בפסוקים שבעינן ביאת כולכם, ובערלה אין שום צורך בזה, וכיון שאין ביטוי לכך בפסוקים אין לנו לבדות מעצמנו. והוסיף שמנידה מז, א עולה שיש השואה בין חלה לתרומה שתלויות בקדושת הארץ, ולפי זה הוא הדין ערלה והאידנא אם קדושה שניה של עזרא לא קידשה לעתיד לבוא יש להתיר, ולמעשה כתב ש"קשה להקל". לפי דברים אלו, הגבולות של ארץ ישראל לענין הלכות ערלה אינן תלויות כלל בעליות השונות אלא בארץ המובחרת שהובטחה לנו כפי הכתוב בתורה.

==ט. דעת הרב ישראלי==

הרב '''שאול ישראלי''' (ארץ חמדה שער ג סימן א) דן בענינים אלו, ורוח אחרת עמו. הוא מסביר שדעת הרמב"ם היא שבשביל להגדיר חלקים מסוימים כארץ ישראל, חייבים לכבוש אותם! שם "ארץ ישראל" לענין המצוות התלויות בה, מכריח מציאות של כיבוש, וזאת אפילו לגבי אותן מצוות שאינן תלויות בכיבוש וחילוק. כך היא לשונו הזהב של הרמב"ם (תרומות א, ב):

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל וזה הוא הנקרא כבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות ...

'''הרב ישראלי''' הסביר שברור מלשון הרמב"ם שהכיבוש הוא תנאי הכרחי "בכל מקום" שעוסק במצוות התלויות בארץ, ומבלעדי תנאי זה אין המקום נקרא בשם "ארץ ישראל". אמנם הוסיף שדעת שאר הראשונים אינה כן אלא שגבולות הארץ אינן תלויות בכיבוש כלל אלא שיש מצוות שהתורה תלתה אותן בירושה וחלוקה, ויש שתלתה אותן ברוב ישראל וכנ"ל וזהו תנאי נוסף. לפי דבריהם יש מקום לומר שבדיני ערלה שלא מצאנו שום סייג בדברי חז"ל חזר הדין לגבולות ההבטחה הכתובים בתורה .

בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (י, ח) כתב ה'''רמב"ם''' "משבאו לארץ אף מה שנטעו גוים חייב, שנאמר 'וכי תבאו אל הארץ ונטעתם' משעת ביאה". ה'''ראי"ה קוק''' בשבת הארץ (מבוא פרק ח, ט) דייק שהרמב"ם השמיט את לשון המשנה שהיא מקור דין זה: "נטעו אף על פי שלא כיבשו חייב" ונקט לשון אחרת. לדעתו סיבת שינוי הלשון היא שהרמב"ם פסק כמו התנא (בסוגיה בקידושין שם) שמצריך כיבוש וחלוקה על מנת להתחייב בערלה! קביעה זו צריכה ביאור מפני סתמות לשון הרמב"ם שאומר שמשעת "ביאה" כבר התחייבו וכלשון התורה. מסיבה זו דחה '''הרב ישראלי''' (ארץ חמדה שער ב, סימן י אות א) את חידוש הראי"ה, ומאידך דחה גם את דברי החזון איש הנ"ל שמשמעות הביטוי "ביאה" הוא מיד וללא שום תלות בכיבוש אלא משעת הכניסה נתחייבה כל הארץ שהובטחה לאברהם אבינו.

'''הרב ישראלי''' (שם אות ה) הסביר שהביטוי "בואכם" הוא כוללני וסובל שתי פרשנויות- גם משמעות מיידית מעת הביאה ללא מעשה נוסף, וגם משמעות מאוחרת יותר שהביאה מתמשכת לכיבוש וחלוקה. כל עוד אין ביטוי מפורש של התורה שיש צורך בתנאי כיבוש וחלוקה, ממילא מתחייבים מיד . למרות זאת, הרמב"ם סבר שבאופן כללי, כמו כל המצוות התלויות בארץ, ביאה למקום הקרוי "ארץ ישראל" היא דוקא אחר כיבוש (-אף ללא חלוקה) כנ"ל.

לאור הבנה זו שאף לרמב"ם יש תנאי חובה בכיבוש, לכאורה יש לדון מה הדין של הכיבוש של שטחי ארץ ישראל המובטחת על ידי מדינת ישראל. ב'''ציץ אליעזר''' (חלק י סימן א, אות ג) קבע על פי דברי הרמב"ם (תרומות א, ב), הראי"ה קוק (משפט כהן קמד) והיעב"ץ שמבחינה עקרונית כיבושי המדינה מחזירים דין כיבוש לשטחי הארץ ויש לכך השלכות גדולות ומשמעותיות. אחרונים נוספים דנו במעמדה של מדינת ישראל לענין זה, ואף הרב ישראל בארץ חמדה (א, שער ג) עסק בגדרי הכיבוש ובהשלכות לימינו, ובסימן יג (שם) כתב לסיכום שהכיבוש צריך לעמוד בשני תנאים: א. שיהא הכיבוש לצורך כל ישראל; ב. שלא תהא רשות אחרים עלינו. ותנאים אלו התקיימו בנו, בעזר השם .

אולם, נראה שלענין מצות ערלה, אין נפקא מינה בזה. '''הרב ישראלי''' במקום נוסף (ארץ חמדה תוספת בירור לשער ג, א, אות יא) צמצם את החידוש שבביאורו הנ"ל בדעת הרמב"ם, וכתב שמה שהרמב"ם תלה את "שם" ארץ ישראל בכיבוש, הוא דוקא לגבי אותם עניינים שמתחילת החיוב שלהם נקבע שהוא דוקא אחרי ירושה וחלוקה, כלומר שהכיבוש הוא הכרחי בהם. לענין מצוות ערלה וכלאים, מתחילה ישראל נתחייבו בהם מעת הביאה לארץ בלי שום תלות בכיבוש, ולא שייך לומר בהם שתלויות בארץ ישראל הכבושה על ידינו. הרב ישראל דייק זאת משני מקומות ברמב"ם . מעתה יש לומר שבמצות אלו שאין שייכות כלל לכיבוש הכל תלוי מעיקרא בגבולות ארץ ישראל המובטחת המבוארים בתורה, וכדברי החזון איש.

==י. סיכום==

מצוות התלויות בארץ נחלקות לכמה סוגים, אשר לכל אחד מהם תנאים משלו כדי להתחייב מדאורייתא או מדרבנן. מצות ערלה התיחדה בכך שאף בחו"ל היא מחייבת בתוקף של הלכה למשה מסיני. הפוסקים עסקו בשאלת החיוב בזמן הזה במצות ערלה אפילו בארץ ישראל, ונחלקו אם החיוב הוא מן התורה או מדרבנן (הן על פי דעת התוספות והן על פי דעת הרמב"ם והשלחן ערוך).

אמנם, אף אם נגדיר שהחיוב בזמן הזה בארץ ישראל הוא מן התורה, כדעת רוב הפוסקים, יש להגדיר מהם הגבולות הקובעים את ארץ ישראל, באשר ידוע כי יש חילוק הלכתי משמעותי במצוות התלויות בארץ בין הגבולות של עולי בבל מצרים, והגבולות הקבועים של התורה. הראנו כי לדעת כמה פוסקים גבול עולי מצרים הוא הקובע, ולדעת החזון איש נראה שהתלות היא בקביעת הגבולות שעל פי התורה, וכן נראה מדברי הרב ישראלי. יש לכך השלכה משמעותית לענין מצות ערלה מפני שההלכה היא שבחו"ל (בכל הזמנים) ספק ערלה מותר וכן יש קולות נוספות בערלת חו"ל על פני ערלת ארץ ישראל.
[[קטגוריה: ארץ ישראל]]
[[קטגוריה: ערלה]]

דברים שאינם מתבטלים

2021-12-02T22:42:08Z

מושך בשבט: עריכה בסיסית

{{עריכה}}
== בריה/חתיכה הראויה להתכבד/דבר שבמנין ==

הגמרא ב'''חולין''' {{גמרא|חולין|צט|ב|צט:}} כותבת: "גיד הנשה שנתבשל כו' וליבטול בריה שאני", וכ' ה'''רא"ש''' וז"ל "דכל דבר שאם ייחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאין שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד וכן אבר מן החי אבל נבילה אפילו חתיכה מיקריא נבילה דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם וכן שור הנסקל לא מיקרי בריה כדמוכח בפרק התערובות משום דכתיב ולא יאכל את בשרו דמשמע אפילו חתיכה אחת ממנו אבל הכא קאמר לא תאכל אותם דמשמע בין גדול בין קטן כי על שלמותן נקראין כן וכן מוכח בפרק שבועות שתים דקאמר וכי היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב ופריך והרי מפרש פירוש מפרש שלא אוכל כל שהוא ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלנו בכל שהוא" עכ"ל, משמע מדבריו דבאמת דין בריה אינו כדפירש"י ב'''שבועות''' (כא: ד"ה "מפרש נמי כבריה דמי") דטעמא דבריה משום חשיבות, דאם כן אין חילוק בין נבילה ושור הנסקל לעוף טמא, אלא טעמא דבריה הוא משום שמפורש עליו איסור אפילו בפחות מכזית, דהכי משמע קרא "לא תאכל אותם" בין גדול ובין קטן כשהם שלמים, משא"כ בנבילה ושור הנסקל שאין לשון הכתוב באיסורם על שם העצם שלהם שנאמר דמשמע בין גדול בין קטן, אלא בשור בשור הנסקל על "בשרו" ובנבילה על "נבילה" וגם חתיכת נבילה מיקריא נבילה ואינו שם העצם וממילא אין משמעות בקרא לאסור גם בפחות מכזית, וכן כתבו גם כן '''תוס'''' לעיל בדף צו. עי"ש, ומה שהוסיף הרא"ש בתחילת דבריו דכל דבר שאם ייחלק אין שמו עליו מיקרי בריה, אף על פי ששור הנסקל ונבילה לא מיקרו בריה, לא הוסיף כן ה'''רא"ש''' אלא בשביל לפרש למה בנמלה תלינן שכונת התורה בין גדול ובין קטן טפי משור ונבילה, ועל זה פירש דדבר שאם ייחלק אין שמו עליו –ובשם זה נקטה התורה- מוכרח דכונת התורה היא בין גדול ובין קטן.

אבל ה'''רשב"א''' כ' דכל דבר שאם ייחלק אין שמו עליו מיקרי בריה ולא הוסיף הטעם שכונת התורה הוא בין גדול ובין קטן, וכן כ' ה'''טור''' בר"ס ק' וכן העתיק ב'''שו"ע''' שם, ונראה דהוא סובר כרש"י דטעמא דבריה משום דחשיבא, ולכך הוקשה להם מנבילה ושור הנסקל, ותרצו ע"ז באופ"א, דכיון שאינו אסור מתחילת ברייתו לא חשוב בריה (כ"כ '''רש"י''' בחולין קב. וה'''רשב"א''' שם וב'''שו"ע''' שם, וע"ש ב'''פמ"ג''' בשפתי דעת סק"ג שהבין דברי ה'''שו"ע''' כה'''רא"ש''' וב'''הגהות רעק"א''' שם שהשיג עליו), וכן ב'''ר"ן''' נראה שהבין דדר בריה הוא כרש"י מחמת חשיבותה, אלא שהוא פירש באופ"א, דלא בעי' שאם ייחלק אין שמו עליו אלא שבבריתו כולו מקובץ במקום אחד עי"ש.

וצ"ב יסוד מחלוקתם, גם יש לעיין לדעת הרא"ש דאף על פי שאשכחן שלוקה על בריה אפי' בפחות מכזית, מה השייכות לענין ביטול לומר שלא בטל אפילו באלף, דבשלמא לדעת שאר ראשונים דגדר בריה הוא מחמת חשיבותה שפיר יש לומר דכיון דחשיבא לא בטלה, אבל לדעת הרא"ש שאין בו סברא אלא גזיה"כ שלוקה עליו בכל שהוא, ושור הנסקל אע"פ שחשוב כמוה מ"מ אינו לוקה עליו בכל שהוא, אם כן אין ללמוד ממלקות שלא יתבטל.

== חתיכה הראויה להתכבד ==
ב) ונראה דהנה כ' ה'''רא"ש''' וז"ל (סי' לו') "ובחתיכה הראויה להתכבד רבו דעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר הראויה לכבד בה אורחים אבל חתיכה חיה ואפילו שלימה בטלה ברוב ודברי הבל הם דהא דקאמר ראוי להתכבד בפני האורחים לאו למימר שתהא ראויה כמות שהיא עתה אלא משום שיעור נקטינן דגדולה כי האי שראויה ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשובה כאת שדרכו למנות ולא בטלה וכו' וגם שמעתי דיש אומרים דכבש שלם או אווז שלם לא מיקרי ראויה להתכבד לפני האורחים לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש שלם או אווז שלם גם אלה דברי הבאי הם וכי בשביל שראוי ליחלק לכמה חתיכות חשובות גרע טפי כל שכן דחשיב טפי" וכו', מבואר מדבריו דמה שהחתיכה ראויה להתכבד, אינו סיבה וטעם שלא תתבטל, דאפילו כשאינה ראויה להתכבד בטלה, אלא נתחדש שיש שיעור שאינו יכול להתבטל מחמת גדלו ושיעורו, שכל חתיכה גדולה אינה בטילה, ומה שהיא ראויה להתכבד אינו אלא השיעור שחשיב גדול ואינו בטל, דשיעורין הלכה למשה מסיני ונאמרה הלכה שחתיכה גדולה בשיעור כזה שראויה להתכבד חשובה מחמת גדלה ואינה בטילה, וממילא אין נפק"מ במה שהיא חיה או שלא הסיר נוצתה, דאכתי חשיב חתיכה הראויה להתכבד כיון שיש בה שיעור של כיבוד, ואם כן כ"ש כשאינה ראויה להתכבד מחמת שהיא גדולה מאוד ככבש שלם, ודאי לא מגרע, כיון שמה שהיא ראויה להתכבד אינו אלא סימן והוכחה שזהו חתיכה בשיעור שאינה בטילה, ואם כן כ"ש כשגדולה טפי.

ובזה מבואר היטב דעת הרא"ש בבריה, שסובר הרא"ש דהא דבריה אינה בטילה אינו מחמת חשיבות הבריה אלא מחמת שיעור הבריה, דזהו שיעור שאינו יכול להתבטל מחמת גדלו ושיעורו וכנ"ל לענין חתיכה הראויה להתכבד. ולפ"ז שפיר יש ללמוד דבר זה ממלקות לביטול, דמדאמרה תורה לענין מלקות ששיעורו הוא בשהוא כברייתו אע"פ ששאר איסורים אינו לוקה אלא בכזית א"כ מבואר דזהו הוא החשוב שיעור גדול, וכיון שהוא גדול ל"ש בו ביטול וכמו שכתב הרא"ש לענין חתיכה הראויה להתכבד.

אבל ה'''ר"ן''' כ' וז"ל (לו:) "וחתיכה זו דוקא כשאינה קטנה ולא גדולה יותר מדאי שאם היתה קטנה יותר מדאי אינה ראויה להתכבד בה ובגדולה יותר מדאי נמי לחתכה קיימא וכמות שהיא אינה ראויה להתכבד בה" וכו' עכ"ל, וכן הביא בב"י בסי' קא' בשם הרשב"א, משמע דמה שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה, הוא סיבה וטעם, דכיון שמכבדים בה ונותנים אותה לפני אורח נכבד חשיבא ולא בטלה, ולכן כשהיא חיה או גדולה נאבדת חשיבות, שחשיבותה אינה מחמת שיעורה כמש"כ הרא"ש, אלא מחמת מה שראויה להתכבד בה. והוא הדין נמי לעין בריה סברי דלא יתכן לומר שאינה בטילה מחמת שיעורה אלא עצם מה שהיא בריה מחשיבה ולכך לא בטילה, ומדילפי' ממלקות לביטול על כרחך שגם לענין מלקות אינו גזיה"כ בעלמא אלא מחמת חשיבות הבריה.

== גדר בריה ==
והנה כ' ה'''ר"ן''' (לו.) בגדר בריה וז"ל "תנאי שלישי דהיינו שתהא שלמה כיצד שאילו נתרסק ממה אבר אין תורת בריה עליה כדאמרי' במסכת מכות ריסק ט' נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש ואפילו אותו אבר שנתרסק אין הנשמה תלויה בו הרי היא מתבטלת כאילו אינה בריה דבמסכת נזיר איבעיא לן כה"ג לגבי מלקות אי חשיבא בריה למילקי עליה בכל שהוא או לא, ולא איפשיטא ומדלענין מלקות ספיקא לענין שנאסור תערובתה אפילו באלף נקטי' לקולא דבריה לא בטלה דרבנן היא ובספיקא דרבנן נקטי' לקולא", כלומר דמוכח מהגמ' במכות שעל ידי הריסוק לא חשיבא בריה, והוסיף להוכיח מההיא דנזיר שגם באיבוד אבר אחד לא חשיב בריה, וכיון שאין חילוק בין נחתך לנתרסק א"כ ה"ה נתרסק אבר אחד, והוא כדברי הרשב"א בתורת הבית הובא בב"י בסי' קי', ומשמע מדבריהם דאם נחתך כולו ולא רק אבר אחד פשיטא להו שלא חשוב בריה אפילו כשכל חלקו לפנינו בתערובת, כיון שאינה בריה שלימה, ורק בנתרסק הוצרכו להוכיח כיון שכולו מחובר כאחד ורק נאבדה צורתו ממנו וכן בנחתך ממנו רק אבר אחד כיון שעדיין שמו עליו.

אבל ה'''רא"ש''' אחר שהביא הגמ' במכות לא הביא הגמ' בנזיר אלא הביא להוכיח עוד וז"ל (סי' לה') "ואמר נמי במסכת מעילה לוקה על אכילת שרצים בכזית כשאינם שלמים וכו' וכן נמצא בתשו' לרב אלפס וכו' ונשאל גאון על עכבר שנפל לשמן של בית הכנסת ואמר אם השרץ נימוח בשמן משערינן ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה" וכו' עכ"ל, והנה בגמ' במעילה שהביא הרא"ש לא איירי כלל בנתרסקה בריה שלמה דוקא, דהה"נ אפשר דאיירי בחתיכות כמה שרצים שנתקבצו לכזית וליכא אף שרץ שלם ואף על פי כן הוכיח משם הרא"ש, משמע מזה דס"ד דהרא"ש דכמו ששרץ שלם לוקה אף בפחות מכזית, ה"ה חתיכות כמה שרצים בשיעור שרץ שלם גם כן לוקה עליו, וע"ז הוכיח מההיא דמעילה שבכה"ג בעי' כזית, וזה גם כן ביאור ראייתו מדברי הרי"ף, שהרי עכבר שנימוח ונתפשט כולו בשמן של היתר פשוט דהוי כנחתך כולו לכמה חלקים, אלא דס"ד דהרא"ש דגם בזה חשיב בריה כיון שיש כאן איסור בשיעור בריה אף על פי שהוא מפורד ומחולק, וע"ז קמ"ל דדייני' כל חלק בפ"ע ול"ח בריה, אבל להראשונים לא חשיב בריה משום דאינו בריה אלא כשהיא בשלימותה.

ותלוי במה שנתבאר דלהרא"ש שדין בריה שאינה בטילה אינה מחמת חשיבות הבריה אלא מחמת חשיבות שיעורה, שבנמלה שיעורה כשהיא כברייתה הוא שיעור חשוב שאין יכול להתבטל מחמת גדלו ושיעורו, ום כן ודאי אין חילוק בין שרץ אחד, לחתיכות כמה שרצים, שהרי ס"ס יש כאן שיעור של בריה שלמה, ועל כרחך מוכח שדוקא שרץ בחתיכה אחת אינו בטל אבל כשנחלק לכמה חתיכות דייני' כל חלק בפני עצמו וכיון שבכל אחד בפני עצמו אין שיעור בריה, הרי הוא בטל.

אבל להראשונים שדין בריה הוא מחמת חשיבותה אם כן ודאי בעי' שרץ שלם דוקא ורק ס"ד שחשיב בריה שלמה אפילו כשנתרסק או כשנחתך רק אבר אחד שאין הנשמה תלויה בו.
וכן להיפך דלהרא"ש שדין בריה שאינה בטילה הוא דין שיעור, שבנמלה שיעורה הוא שיעור חשוב שאינו בטל, אם כן לא הוצרך להביא הסוגיא בנזיר של נחתך ממנה אבר אחד, דכיון שכבר כתב הרא"ש שהוא דין שיעור אם כן פשוט שאפילו אם נחתך אבר אחד שאין הנשמה תלויה בו מ"מ אם אינו כאן –בטלה, שהרי ס"ס חסר בשיעור, וא"כ פשוט דהרא"ש אזיל כמסקנא דסוגיא דנזיר, אבל לשאר ראשונים שאינה בטילה מחמת חשיבותה, שכיון שהיא בריה הרי היא חשובה, א"כ ודאי היה מקום לומר דגם כשחסר ממנה אבר אחד עדיין חשיבות בריה עליה ואינה בטילה, לכך הוצרכו להביא הסוגיא דנזיר לאשמועינן שבטלה ואינה בריה.

[ועיין בשו"ע יו"ד סי' קא' שכ' "וכן צריך שהיא שלם שאם יחלק אין שמו עליו לאפוקי חלב, וכן צריך שהיא שלם" ועמדו ע"ז מה הוסיף במיעוט האחרון "וכן צריך שהיא שלם", הט"ז כ' דס"ד שנחלק ואין שמו עליו ורק בעי' שאם יחלק אין שמו עליו ואז חשיב בריה אפילו אם נחלק לכמה חתיכות, אבל הש"ך כ' דבא לאפוקי אם נחתך ממנו רק אבר אחד, ותלוי בהנ"ל דהט"ז כהרא"ש והש"ך כהר"ן].

ד) ובגמ' אי' "וכן חתיכה של נבילה וכו' ותתבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחין", והמקור הוא בביצה ג: וביבמות פא. "דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות כולן ידלקו דברי ר"מ וחכ"א יעלו באחד ומאתים שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש וחכ"א אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד וכו' רבי יוחנן סבר את שדרכו למנות שנינו ור"ל סבר כל שדרכו למנות שנינו", ופירש"י בביצה "את שדרכו למנות שנינו- במילתיה דרבי מאיר" וכ"כ הר"ן בסוגיין וז"ל "אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מא"ל –דחתיכה לאו מאת שדרכו למנות היא ואפילו כרבי מאיר לא אתיא וכו' כלומר ורבי מאיר מודה בהא דאע"ג דלא הויא מאת שדרכו למנות שנינו" וכו' עכ"ל, משמע דפלוגתתם היא אליבא דר"מ אבל לרבנן דס"ל "אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד", לא ס"ל "את שדרכו למנות לא בטיל" דיש כמה דברים שמיוחדים למנין ולאו דוקא ששה דברים אילו.

אבל הרא"ש כ' (בסי' לו' שרצה להוכיח דחשיב חתיכה הל"ה אפילו כשהיא חיה) וז"ל "מידי דהוה אששה דברים שמקדשים, המנויים בפרק בתרא דערלה משום דחשיב את שדרכו למנות" וכו', משמע דרבנן סברי את שדרכו למנות לא בטיל, ורבי יוחנן כרבנן ור"ל כרבי מאיר, ואעפ"כ סברי רבנן דדוקא ששה דברים מקדשים מחמת "את שדרכו למנות לא בטל" ולא יותר, וכן נראה בדעת הרמב"ם שהביא הטור בסי' קי' והר"ן שם, שפוסק כרבנן ואעפ"כ פוסק דחהל"ה לא בטלה, אף דבגמ' לא אמרי' כן אלא אליבא דמ"ד "את שדרכו למנות שנינו", אלא נראה שסובר שרבנן הם ס"ל "את שדרכו למנות לא בטיל".

== יסוד הדין ==

ונראה יסוד מחלוקתם, דהראשונים ס"ל כמו לענין חתיכה הראויה להתכבד ובריה, שאת שדרכו למנות לא בטיל מחמת שהוא מיוחד למנין, דמה שהוא מיוחד למנין מחשיבו, והוא הסיבה והטעם שאינו מתבטל, אבל הרא"ש ס"ל כנ"ל, שאינו בטל משום ששיעורו גדול ול"ש בו ביטול מחמת שיעורו, אלא דהשיעור הוא דבר המיוחד למנין, שמדמייחדים אותו למנין על כרחך שהוא גדול וחשוב מחמת שיעורו וגדלו.
ולפ"ז סברי הראשונים דאת שדרכו למנות לא בטיל לא יתכן לומר שהוא לרבנן דסברי ששה דברים ותו לא, דהא ודאי יש כמה דברים שהם מיוחדים למנין שאינם בכלל הששה דברים המנויים שם, ואף על פי כן בטלים לרבנן, על כרחך דלרבנן הא דהששה דברים אינם בטלים אינם מחמת שהם מיוחדים למנין, ועל כרחך דמ"ד "את שדרכו למנות לא בטיל" הוא אליבא דר"מ דוקא.
אבל הרא"ש לשיטתו ש"את שדרכו למנות" הוא הוכחה וראיה שדבר זה שיעורו גדול, ואינו מתבטל מחמת שיעורו, א"כ ודאי י"ל דסברי רבנן דדוקא בששה דברים אילו מה שהם מיוחדים למנין הוא ראיה שהם גדולים שלא היו מונים אותם בלא"ה, אבל שאר דברים יוצאים מן הכלל ואע"פ שהם מיוחדים למנין אינו הוכחה וראיה על שיעורם, ועצם מה שמונים אותם אינו סיבה שלא יתבטל, להרא"ש כנ"ל.
ונראה עוד דהנה הר"ן כ' בסוגיין על המסקנא "שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד" "כלומר ור"מ מודה בהא דאע"ג דלא הויא מאת שדרכו למנות כיון שהיא חשובה להתכבד בה לפני האורחין אינה בטילה" משמע דלמסקנא חתיכה אינה שייכא כלל לדין "את שדרכו למנות לא בטיל", ואינה בטילה מטעם אחר, שהיא ראויה להתכבד בה, אבל הרא"ש כ' בהדיא בתו"ד כ"פ דחתיכה חשובה את שדרכו למנות מפני שראויה להתכבד בה לפני האורחין (עי"ש בלשונו שהעתיק מהר"ש). ותלוי בהנ"ל דלהרא"ש גם חהל"ה וגם דבר שמיוחד למנין אינם בטלים מטעם אחד, ששיעורם גדול ול"ש בהם ביטול שחשובים מחמת גדלם, ורק ההוכחה שהם גדולים חלוקה בהם, ושפיר כ' הרא"ש דחהל"ה הרי היא את שדרכו למנות דהכל הוא טעם אחד, אבל להר"ן אינם בטלים מב' טעמים, דחהל"ה חשיבותה הוא שמכבדים בה ואת שדרכו למנות חשיבותו הוא שמיוחד למנין ושפיר חילק ביניהם.

[[קטגוריה: תערובות]]

שיחת משתמש:א.א

2021-12-02T22:34:03Z

מושך בשבט: /* ברכת הלבנה */

==בדיקה לפני תשמיש ולאחריו==
אשריך על ההשקעה

נראה לי שכדאי שתכתוב בסוף כל נושא גדול סיכום בשביל אנשים שרוצים רק להכיר בגדול את הסוגיא בלי לשבת עליה כבד.

--[[משתמש:אריה.ג|אריה גרוס]] 23:41, 13 ביוני 2016 (IDT)

:אתה פותח פה דיון...
:להבנתי כל מטרת האתר היא להכיל כמה שיותר מקורות. סיכומים תמציתיים אפשר לעשות גם באמצעים לא מקוונים (ויש כאלה הרבה).
:היתרון של האתר ושל השיתוף הוא בכך שאפשר לסכם סוגיה ולהוסיף עליה מבלי הגבלה עוד ועוד, מה שאי אפשר לעשות בספרים מודפסים.
:[[משתמש:א.א|א.א]] 12:06, 14 ביוני 2016 (IDT)

:מלבד זאת, אני שוקל לחלק את הסוגיה לשנים: 'בדיקה לפני תשמיש' ו'בדיקה לאחר תשמיש'. כי כל אחד הוא נושא לעצמו, ולמרות שיש גמרות מקבילות, וגם בחלקן יש מחלוקות איך לפרש, אם הכוונה לקודם תשמיש או לאחר תשמיש, בכ"ז למען הסדר והקיצור נראה לי שטוב יותר לחלק.
:[[משתמש:א.א|א.א]] 13:15, 14 ביוני 2016 (IDT)

== שיטת הרי"ף לגבי אוהל בשבת ==
לעניין מה שהגבת לי. מעיון ראשוני בסויה היה נראה לי שגדרו של הרי"ף שכל בניין שיש בגגו טפח זה גדר בחוזק הבניין כלומר מח' רש"י ורי"ף היא האם מודדים בזמן או בצורה. וצורה כוללת בתוכה גם את חוזק הבניין וגם את צורת המבנה (אחרת לא ברור מדוע הרי"ף מגדיר זאת כבניין קבע כמו שהעיר החזו"א) אומנם מעיון שני נראה שאתה צודק ויש לחלק בין שני הנושאים כרגע אין לי זמן להעמיק בסוגיה זו ולשנות מחדש את הדף אם אתה מעוניין אז יש שו"ת הר צבי (טל הרים בונה א)שדן בזה וגם זכור לי אור שמח וחת"ס אבל אינני זוכר מקור מדוייק
=== בישול אחר בישול ===
גם כאן אתה צודק לא ממש הבנתי איך פועלת המערכת ולכן עשיתי העתק הדבק מקובץ WORD אני אטפל בזה בהקדם כמו כן אני צרי עזרה יש עוד כמה דברים שלא הבנתי

==אני חושב שטעית==

כמדומה שהיית צריך לשים לי את תבנית ברוך הבא בדף שיחתי ולא בדף המשתמש שלי.[[משתמש:שמעיה הרץ|בש''ם]] ([[שיחת משתמש:שמעיה הרץ|שיחה]]) 16:29, 22 במרץ 2018 (IST)

== הלכות המתנה בין בשר לחלב ==

שלום וברכה,
האם תוכל לסייע לי להבין מדוע הדף שהעלתי בנושא זמני ההמתנה בין אכילת בשר לחלב לא אושר?
:שלום וברוך הבא.
:א. כאשר אתה כותב בדף שיחה, מומלץ לחתום את השם שלך, כדי שאדע עם מי אני מדבר... עושים זאת כך: <nowiki>~~~~</nowiki>.
:ב. אין דבר כזה 'אושר' ולא 'אושר'. אין פה מערכת שמסננת סוגיות, זה הכל עושים הגולשים שבעצמם, לפי שיקול הדעת ולפי התייעצויות והסכמות ביניהם.
:ג. הסוגיה שהעלית, הועברה לדף טיוטה, בדף המשתמש שלך פשוט מפני שהיא לא ערוכה (גם מבחינת הסדר והמבנה, וגם מבחינת התצוגה באתר). כאשר תערוך אותה, תוכל להחזיר אותה למרחב הראשי של הסוגיות. אם תצטרך עזרה בעריכה, בשמחה! תוכל גם להיעזר בדפי העזרה.
:ד. בהצלחה רבה ויישר כח.
:[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 17:05, 6 ביולי 2018 (IDT)

== החתימה שלך ==

מומלץ להתאים אותה לכתובת הנכונה של דף השיחה שלך בלחיצה על [[מיוחד:העדפות]]. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 07:11, 28 ביוני 2020 (IDT)
:לא ממש הבנתי את כוונתך... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 21:27, 30 ביוני 2021 (IDT)
::כתבתי את זה לפני מעל שנה, כבר לא רלוונטי... --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 21:34, 30 ביוני 2021 (IDT)

== קישורים מוקיפדיה ==

אני גם כותב בוקיפדיה {בעצם משם נודע לי על הפרויקט הזה}
רציתי לשאול האם על כל דף חדש ישר מקשרים לוקיפדיה
אם לא אני מוכן לעשות את זה
[[משתמש:שמואל היהודי|שמואל היהודי]] ([[שיחת משתמש:שמואל היהודי|שיחה]])
:שלום [[משתמש:שמואל היהודי|שמואל היהודי]]. לאן בויקיפדיה? אתה מתכוון להניח כאן קישורים לויקיפדיה, או להניח בויקיפדיה קישורים לכאן?[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:14, 18 ביולי 2021 (IDT)
:להניח כאן קישורים לויקיפדיה, פחות מועיל. להניח בויקיפדיה קישורים לכאן, בהחלט כדאי ומומלץ. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:14, 18 ביולי 2021 (IDT)
::מדובר על להניח קישורים בוקיפדיה אם אף אחד אחר לא עושה את זה [[משתמש:שמואל היהודי|שמואל היהודי]] ([[שיחת משתמש:שמואל היהודי|שיחה]]) 19:20, 19 ביולי 2021 (IDT)
:::מוזמן בשמחה. חשוב מאוד! [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 22:50, 19 ביולי 2021 (IDT)

==תחרות הסוגיות ==
שלום וברכה,
תוכל בבקשה לתת לי רעיונות לסוגיות שיש עליהן פירוט רב בראשונים ובאחרונים כדי שאוכל לכתוב עליהן?
תודה רבה! --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 22:55, 18 ביולי 2021 (IDT)
:שלום [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]], תבחר לך כל סוגיה בש"ס, מן הסתם יש עליה ראשונים ואחרונים. השאלה איזה נושאים מעניינים אותך, ואתה יכול לכתוב עליהם? ברכות, שבת, מועדים, חושן משפט, איסור והיתר וכו'. לא חסר... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:16, 18 ביולי 2021 (IDT)
::אשמח לרעיון ספציפי.. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 23:21, 18 ביולי 2021 (IDT)
:::[[קולות השופר]], [[דופן עקומה בסוכה]], [[יאוש שלא מדעת]], [[גר קטן]], [[אדם המזיק באונס]], [[חצי נזק צרורות]]. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:31, 18 ביולי 2021 (IDT)
::::תודה! עד כמה מותר להשתמש בערך בויקיפדיה? --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 23:47, 18 ביולי 2021 (IDT)
:::::אתה יכול להשתמש באיזה מקורות שאתה רוצה. שים לב שהסגנון הנדרש כאן, שונה מהסגנון בויקיפדיה. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 08:52, 19 ביולי 2021 (IDT)
::::::אני שואל מבחינת זכויות יוצרים.. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 18:25, 20 ביולי 2021 (IDT)
:::::::אילוז גם כן רוצה רעיון לסוגיה לכתוב עליה. [[משתמש:Novik|Novik]] ([[שיחת משתמש:Novik|שיחה]]) 01:51, 21 ביולי 2021 (IDT)
::::::::ראה מה שכתבתי למושך בשבט. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 10:05, 21 ביולי 2021 (IDT)
:::::::::אשמח אם תאשר את הסוגיות שנרשמתי אליהן.. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 11:33, 21 ביולי 2021 (IDT)
::::::::::שלום, באותו העניין, לדעתי לתחרות יש פוטנציאל גדול, אלא שהיא לא מפורסמת כראוי. כדאי לחשוב על אפיקי פרסום, אפשר אפילו בפורומים וכד'.--[[משתמש:שמש מרפא|שמש מרפא]] ([[שיחת משתמש:שמש מרפא|שיחה]]) 11:36, 30 ביולי 2021 (IDT)
:::::::::::--[[משתמש:שמש מרפא|שמש מרפא]], נשמח מאוד לרעינות לפרסום, בינתיים פרסמנו ב'אוצר החכמה' וב'פורום לתורה' (אם כי רק פעם אחת, אפשר לפרסם שוב). וכן אם תוכל לפרסם במקומות שיש לך אפשרות נודה לך מאוד! [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 12:13, 30 ביולי 2021 (IDT)
::::::::::::גם אני חשוב שזה לא מפורסם מספיק. כדאי מודעה נעוצה בפורום לתורה, אולי אפילו מודעה בחיפוש נטפרי (משער שזה מאוד יקר או בלתי אפשרי), אם רוצים אפשר גם לתלות מודעות פיזיות ליד בתי כנסת (יש דרך מוכנה לעשות את זה, אפשר לדבר איתי, במקרה של פרסום כזה חשוב לפרסם את האופציה לשלוח במייל...), ולחשוב אם יש עוד מקום וירטואלי שיש שם פונטציאל של כותבים כמו פורום לתורה. [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 23:24, 21 באוקטובר 2021 (IDT)
:::::::::::::[[משתמש:מישהו|מישהו]] -- כרגע אין לנו תקציב פרסום בכלל. קיבלנו תרומה רק לפרסים, וגם היא מותנית בכמות מינמלית של סוגיות שישתתפו בתחרות (כמו שהערנו בתקנון). אם יש לך דרכים לפרסם ללא עלות, נשמח. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 00:10, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
::::::::::::::אני מכיר פרסום דרך בלוי, אפשר גם לתלות דרכו מודעות "ליד" בתי הכנסת (באזורים מסוימים זה עדיף..), זה לא בחינם, אבל ביחס לפרסום אחר זה ממש זול (אין לי אחוזים ממנו...). לדעתי הפרסום הוא קריטי הרבה יותר מגובה הפרס, כך שמי שתרם את הפרס, מכל סיבה (רוחנית או גשמית), מסתבר שתקציב קטן לפרסום יביא למממן תועלת גדולה יותר מתיקצוב הפרס בלבד. (ואני מדגיש שוב: פרסום שאינו במדיה חייב להגיש גם אופציה לשליחה של הסוגיה במייל. וראיתי שיש כבר כיום אופציה כזו). [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 00:18, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
::::::::::::::שלחתי לבלוי. נתקדם וננסה לחשוב על עוד אופציות. לגבי התורם, לא אני קובע את מטרת התרומה. זה תלוי בכל מיני פרמטרים, וזו ההחלטה שלו. וגם זה, רק אם יגיעו לרף מסויים של סוגיות. מנסים למצוא עוד מקורות מימון. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 08:25, 24 באוקטובר 2021 (IDT)

== שדרוג גרסה ==

דברנו ע"כ בעבר. יש אפשרות? יעזור המון בתחום הטכני של האתר.
בברכה, --[[משתמש:צורבא מרבנן|צורבא מרבנן]] ([[שיחת משתמש:צורבא מרבנן|שיחה]]) 16:05, 8 באוגוסט 2021 (IDT)

== שנה טובה! ==

שנה טובה! סליחה אם פגעתי, בהצלחה בשנה הבעל"ט --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 14:29, 6 בספטמבר 2021 (IDT)

== סוגיות חסרות ==

ממליץ לרשום רשימה של סוגיות חסרות באת, שיהיה רעיון למשתמשים מה לתרום. --[[משתמש:דוד|דוד]] ([[שיחת משתמש:דוד|שיחה]]) 14:30, 12 בספטמבר 2021 (IDT)
:אתה צודק. התחלתי לעשות את זה [[ויקיסוגיה:רשימת הסוגיות|כאן]], אבל עוד לא הספקתי להשלים. מוזמן לעזור לי במלאכה... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 14:41, 12 בספטמבר 2021 (IDT)
::בעזה"ת בל"נ. [[משתמש:דוד|דוד]] ([[שיחת משתמש:דוד|שיחה]]) 14:11, 14 בספטמבר 2021 (IDT)

== רשימה ==

שלום {{א|א.א.}} היכן אפשר למצוא רשימה של כל הסוגיות הנמצאות בתחרות? [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 21:38, 2 באוקטובר 2021 (IDT)
:תיכנס לדף [[:תבנית:תחרות כתיבה]], ובתפריט הימני, תלחץ על 'דפים המקושרים לדף זה'.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 21:59, 2 באוקטובר 2021 (IDT)

== ברכת הלבנה ==

שלום, אשמח אם תוכל למחוק את [[ברכת הלבנה]] ולהעביר את [[טיוטה:ברכת הלבנה]] ל[[ברכת הלבנה]]. תודה! --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 21:24, 4 באוקטובר 2021 (IDT)
:שלום, אשמח אם תוכל למחוק את [[ברכת הלבנה]] ולהעביר את [[טיוטה:ברכת הלבנה]] ל[[ברכת הלבנה]]. תודה! [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 00:34, 3 בדצמבר 2021 (IST)

== הרשאה ==

שלום. אשמח לקבל הרשאה באתר כגון מנטר וכדו' ע"מ לעזור לשפר את האתר. בברכה [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 12:44, 8 באוקטובר 2021 (IDT)
:[[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]], נתתי לך. בהצלחה! [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 10:58, 10 באוקטובר 2021 (IDT)
::ישר כח גדול[[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 16:56, 10 באוקטובר 2021 (IDT)

== סוגיות מומלצות ==

רבי {{א|א.א.}} האם קיימת קטגוריה של סוגיות ממולצות? אם לא לענ"ד כדי לעשות כזאת. בברכה [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 22:15, 10 באוקטובר 2021 (IDT)
:לא קיימת. לא בטוח שזה נכון כאן, זה לא ערכים לקריאה ולהעשרת הידע. בד"כ אנשים נכנסים ללמוד סוגיה שהם צריכים, ולא בוחרים אותה לפי המלצות. זה נכון יותר לויקיפדיה.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 22:55, 10 באוקטובר 2021 (IDT)
::הבנתי. צודק בהחלט. [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 07:32, 11 באוקטובר 2021 (IDT)
::{{א|א.א}} אני הייתי שמח אם היה לי איזה סוגיה מומלצת שהייתי לוקח ממנה דוגמא כיצד הסוגיה צריכה להיות בנויה ומה העיצוב הכי מתאים וכדו' --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:07, 22 באוקטובר 2021 (IDT)
:::זה אני יכול להבין. אבל השאלה היא אם כדאי לעשות מדור כזה כמו בויקיפדיה, שנמצא בעמוד הראשי וזמין לכולם. או שפשוט להניח רשימה כזו באיזה מקום, לטובת העורכים, שיוכלו לקחת דוגמא כמו שאתה אומר?[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 00:07, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
::::{{א|א.א}} בנקודה הזו אני מסכים איתך, זה בעיה בעצם להחליט שסוגיה אחת יותר מומלצת מחברתה.. אולי לעשות קטגוריה של 'עריכות מומלצות' או שם יותר תואם. --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:12, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:::::פשוט תקראו את ה[[ויקיסוגיה:תחרות כתיבה תורנית - תוצאות|סוגיות שזכו בתחרות קודמת]]... [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 00:20, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
::::::גם זו אפשרות. אבל יש גם הרבה סוגיות טובות שנכתבו שלא במסגרת התחרות. ואגב, אתם יכולים גם אתם לדרג אותם, בסוף מי שקובע זה המשתמשים... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 07:42, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:::::::{{א|א.א}} אני חושב שאפשר פשוט להפנות לדף המשתמש שלך..😊 --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 01:32, 25 באוקטובר 2021 (IDT)
::::::::חלק מהן. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:19, 25 באוקטובר 2021 (IDT)

== טיוטה ==

{{א|א.א.}} כיצד אפשר לפתוח כאן טיוטה? בברכה [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 17:30, 11 באוקטובר 2021 (IDT)
:אתה כותב - טיוטה:שם הסוגיה שלך. פשוט וקל.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 17:55, 11 באוקטובר 2021 (IDT)
::הבנתי. סליחה על הבורות אני פשוט רגיל לאתר אחר... אגב, ישר כח על התשובה המהירה של אישור טופס ההרשמה לתחרות. [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 20:57, 11 באוקטובר 2021 (IDT)

== שיפור ==

אולי כדאי לעשות תקציר לסקירה מהירה של התוכן, כמו שהציעו בדף הזה בקטע הראשון, אפשר גם לעשות תבנית בתחילת כל פרק שיהיה שם בקיצור נמרץ מה כתוב בפרק. זה יכול להיות תבנית צד, או כל רעיון אחר. אני חושב ששוה לחשוב על רעיון כלשהו לתמצות ותקציר. [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 23:27, 21 באוקטובר 2021 (IDT)
:אתה מתכוון לסוג של סיכום סוגיה תמציתי? עיקרי השיטות?
:משהו שעלה בדעתי בעבר - לפתוח עוד מרחב של דפים כמו מרחב 'טיוטה' ולהצמיד אותו יחד עם הלשוניות של טיוטה, סוגיה ושיחה, ולעשות שם סוג של סיכום מהיר או אפילו תרשים הסוגיה. אבל עוד חזון למועד. לא יודע אם לזה התכוונת... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 00:32, 22 באוקטובר 2021 (IDT)
::לשונית נוספת - רעיון מצוין. (אני חשבתי חלונית צד, תמצות של כל קטע בפני עצמו). [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 00:21, 24 באוקטובר 2021 (IDT)

== כפתור 'תודה' ==

היה כדאי להוסיף את האפשרות של 'תודה' בדף 'גירסאות קודמות' כמו למשל [https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=%D7%A9%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%97%D7%9E%D7%94_%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94&action=history כאן בהמכלול] (ליד ה'ביטול') זה מאפשר להגיב בצורה קלה על עריכה טובה או על תגובה. --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:26, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:אתה יודע לעשות את זה?[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 07:44, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
::לכאורה צריך להתקין את [https://www.mediawiki.org/wiki/Extension:Thanks ההרחבה הזו], ואולי צריך מתכנת [https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93:%D7%92%D7%A8%D7%A1%D7%94 שיעדכן גירסאות]. (אני לא מספיק מבין בזה) [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 09:57, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:::{{א|א.א}} זה מספיק מה ש[[משתמש:מישהו]] כתב לך או שאני אנסה לשאול אחד שמבין בזה? --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:07, 25 באוקטובר 2021 (IDT)
::::אני עכשיו עובד על עדכון הגירסה. אם יש לך מישהו שמבין בזה טוב וישמח לעזור, זה יקדם את זה יותר מהר. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:18, 25 באוקטובר 2021 (IDT)
:::::תנסה ליצור קשר עם [[משתמש:Yairman|יאיר מן]], כפי שהוא כתב בדף שלו, באמת יש לו הרבה ניסיון. אפשר גם עם [http://chabadpedia.co.il/index.php/%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:Men770 משתמש:men770 באתר חבדפדיה] (נראה מההיסטוריה שם שהוא לא פעיל). בהצלחה. [[משתמש:מישהו|מישהו]] ([[שיחת משתמש:מישהו|שיחה]]) 16:52, 25 באוקטובר 2021 (IDT)
::::::{{א|איתן ברוך}} אתה יודע איך לעשות את זה? [[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:58, 28 בנובמבר 2021 (IST)
::::::: {{א|מוטל'ה}}, אני חושב שאני יודע, אבל אין לי ניסיון קונקרטי בדברים כאלה. (כלומר, יהיה נכון להגיד שאני יודע לעשות את זה תאורטית. עשיתי דברים דומים. אבל דברים כגון זה לא עשיתי...) {{ש}}ובכל מקרה זה ידרוש מ[[משתמש:א.א|א.א]] לתת לי גישה לשרת, שזה גם עבודה מסויימת מבחינתו... --[[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]] ([[שיחת משתמש:איתן ברוך|שיחה]]) 15:58, 28 בנובמבר 2021 (IST)
::::::::{{א|איתן ברוך}}, יש לי תקופה קצת עמוסה. אם תוכל לעשות זאת אשמח. שלח לי מייל. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 11:44, 29 בנובמבר 2021 (IST)
:::::::::{{א|א.א}}, שלחתי לך מייל 👍 --[[משתמש:איתן ברוך|איתן ברוך]] ([[שיחת משתמש:איתן ברוך|שיחה]]) 21:56, 29 בנובמבר 2021 (IST)

== שאלה ==

האם יש רק שלוש זוכים, או שבפרס אחד יכולים לזכות כמה (כמו שהיה בתחרות הקודמת)?, וגם אשמח לקבל ביקורת לערך [[חישוב שנת השמיטה]] שעדיין בעבודה --[[משתמש:משתמש 2|משתמש 2]] ([[שיחת משתמש:משתמש 2|שיחה]]) 18:01, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:בפעם שעברה היו שלושה פרסי משנה ע"ס 500 ש"ח, מלבד שלושת הפרסים הראשונים. השנה אין.
:אני לא יכול לתת ביקורת על הסוגיה שכתבת, כיון שהיא משתתפת בתחרות.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 18:42, 24 באוקטובר 2021 (IDT)

== תחרות ==

שלום {{א|א.א}}. האם התחרות היא רק בעשיית סוגיות חדשות, או גם בשיפור ערכים קיימים? [[משתמש:בן עזאי|בן עזאי]] ([[שיחת משתמש:בן עזאי|שיחה]]) 20:52, 24 באוקטובר 2021 (IDT)
:{{א|בן עזאי}} -- חובה לכתוב לפחות סוגיה אחת חדשה, ועליה עיקר הניקוד. אבל גם שיפור סוגיות קיימות מוסיפות לניקוד הסופי. עיין [[ויקיסוגיה:תקנון תחרות כתיבה תורנית|תקנון תחרות כתיבה תורנית]]. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 09:17, 25 באוקטובר 2021 (IDT)

מצוה הבאה בעבירה

2021-12-02T22:31:11Z

מושך בשבט: /* שיעורים, מאמרים וכתבי עת */

{{מקורות|סוכה ג א, פסחים ב ה, זבחים ט ב, שבת יג ג|סוכה כט ב, ל א, ט א, בבא קמא צד א, פסחים לה א, ברכות מז ב, זבחים פד א, מנחות עח ב, עט א|שבת יג ג|סוכה ג א, פסולי המקודשין יח א, יח ב, חגיגה א א, ברכות א יט|}}

מצוה הבאה בעבירה היא כאשר קיום מצוה מסוימת באה יחד עם עבירה. במקרים בהם מצוה הבאה בעבירה חלה אסור לעשות את המצוה. לדין מצווה הבאה בעבירה קיימים הרבה חילוקי דינים לגבי מתי דין זה שייך ומתי לא.
==פתיחת הסוגיה==

'''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=29b&format=pdf סוכה דף כט עמוד ב]) המשנה עוסקת בפסולים של לולב, ואומרת שלולב הגזול הוא פסול. בגמרא דנים בטעם הפסול של הלולב. בתחילה מובאת שיטתו של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי שאומר שלולב גזול פסול במשך כל שבעת ימי החג מפני שזו מצוה הבאה בעבירה. הוא לומד זאת מפסוק העוסק בקרבנות: ''"והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה? והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם? אמר ה' "''.

עוד פסוק המוזכר שמה זה הפסוק ''"שונא גזל בעולה"'' .

רבי יוחנן הבין שהתורה אמנם דיברה במפורש על קרבנות אך היא התכוונה לכלול בזה כל דבר, ובין השאר גם את לולב הגזול. בנוסף, יש פה הרחבה של הדין בפסוק לגבי כל עבירה ולאו דווקא גזל, אלא גם עבירות אחרות הדומות לפסח – שאין להם תקנה, שאפילו לאחר ייאוש הבעלים עדיין יש בזה פגם, למרות שהוא קונה את זה בייאוש בעלים (רבי יוחנן סובר שבאמת ייאוש כדי קני ועיין בתוספות ד"ה הא קנייה בייאוש שם).

'''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=94&format=pdf בבא קמא דף צד עמוד א]) כתוב לגבי הפסוק ''"ובֹצע ברך נאץ ה' "'' , שמי שגוזל חיטים ואופה מהם לחם ומפריש מזה חלה אינו אלא מנאץ.

בנוסף יש את הלימוד מהפסוק המובא '''בגמרא''' בירושלמי על מסכת שבת([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=29171&st=&pgnum=160&hilite= פרק יג הלכה ג]):

''"א"ר אילא: "אלה המצות" - אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אינן מצות:".''

==שיטת התוספות==
'''התוספות''' לומדים מלימוד של הגמרא בסוכה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf דף ל עמוד א בד"ה משום]) מהפסוק ''"והבאתם גזול את הפסח וכו' "'' שמצוה הבאה בעבירה שייכת בכל המצוות שהם דאורייתא. לעומת זאת, '''התוספות''' במסכת סוכה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=9&format=pdf בדף ט עמוד א בד"ה ההוא]) מסבירים שמצוה הבאה בעבירה בשאר דברים שאינם כקרבן ולולב הוא רק דרבנן, כתירוץ לקושייתם מדוע צריך ללמוד מפסוק שסוכה גזולה הינה פסולה.

בהמשך '''הגמרא''' בסוכה ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf דף ל עמוד א]) מובאת מחלוקת בין רבי אמי הסובר שלולב גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה לבין רבי יצחק בר נחמני הסובר שזה רק פסול ביום הראשון, אך בשאר הימים זה כשר שמתוך ששאול כשר, גם גזול כשר. '''רש"י''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf בד"ה מתוך שיוצא בשאול]) שם מסביר שביום טוב ראשון אסור לצאת בשאול או בגזול מפני שכתוב ''"ולקחתם '''לכם''' ביום הראשון..."'' המתייחס דווקא ליום הראשון, כלומר שצריך שכל אחד ייטול לולב השייך לו דווקא. '''התוספות''' שם ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf בד"ה מתוך]) מסבירים שאין חוששים למצוה הבאה בעבירה מפני שזה דרבנן בשאר הימים.

התוספות ממשיכים וכותבים שלולב של אשרה ושל עיר הנידחת לא פסולים משום מצוה הבאה בעבירה, אלא פסולים מטעם שונה שהלולב נחשב 'מיכתת שיעורא' , ומסבירים את טעמם שהסיבה היא שבמקרים אלו (לולב של אשרה ושל עיר הנידחת) העבירה איננה קשורה למצוה, ולא היא הנותנת לאדם את היכולת לקיים את המצוה של נטילת לולב. היא אמנם נחשבת פגומה, אך הפגם הזה לא קשור למצוה וממילא לא נחשב שה'סניגור הוא קטיגור'. לעומת זאת, בלולב הגזול, אם לא היה גוזל את הלולב, זה לא היה שלו וממילא לא היה יכול להשתמש בהם.

כלומר, התוספות הציעו שני מגבלות לכלל של 'מצוה הבאה בעבירה':

# מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא נוהגת רק בדברים כגון קרבן או לולב, אך חכמים הרחיבו כלל זה לשאר המצוות מהתורה.
# העבירה חייב להוות גורם הכרחי לקיום המצוה.

אמנם, '''בגמרא''' בירושלמי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=29171&st=&pgnum=160&hilite= שבת פרק יג הלכה ג]) מובאת שאלה מדוע הקורע על מתו בשבת והמקריב חטאת בשבת יצאו ידי חובתן בדיעבד , ואילו האוכל מצה גזולה לא יצא ידי חובה? הגמרא עונה על כך שבמצה גזולה, היא גופה עבירה. אחר כך, הגמרא מחלקת בין מצה גזולה שבה אין יוצאים ידי חובה לבין מי שהקריב קרבן חטאת בשבת. יש כמה הסברים שונים לירושלמי זה וההשלכות הם גדולות מאוד בהבנת גדרי הדין של מצוה הבאה בעבירה.

ההסבר של קרבן העדה היא שבקריעה ובחטאת הנעשים בשבת אין העבירה קשורה לקיום המצוה שהרי היה אפשר לעשות את זה באותה מידה בחול בלי שום בעיה. לעומת זאת, באכילת מצה הוא לא היה יכול לקיים את המצוה, אם לא היה חוטא. הסבר זה מופיע בתוספות לעיל בהסברו מדוע בלולב של אשרה אין בעיה של מצוה הבאה בעבירה. לפי זה, הביטוי שהגמרא אומרת "שמה זה בגוף העבירה" ("אמר לון: תמן גופה עבירה") מתייחס למצה הגזולה. כך מסביר גם הרב חיים קנייבסקי בפירושו על ירושלמי מסכת חלה ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47634&st=&pgnum=31 פרק א הלכה ה]) בסוגיה זהה המופיעה שם.

אך '''הריטב"א''' (במסכת סוכה דף ט) מקשים על ההגדרה הראשונה של התוספות. הוא מביא את שיטת התוספות שבמצוות שיש בהם ריצוי כמו לולב וקרבן זה דאורייתא והשאר דרבנן. אך הוא מקשה על זה מהירושלמי כאן שכתוב שגם בסוכה מפני מצוה הבאה בעבירה שאכל את המצה הגזולה, הוא לא יוצא ידי חובה, ואם זה היה רק מדרבנן אז הדין היה צריך להיות שיצא בדיעבד ככל שאר האיסורים שהם מדרבנן.

ניתן לתרץ את שיטת התוספות בכמה אופנים:

=== הסבר א: ===
גישה ראשונה להסביר את הקושי הוא להסביר שבאמת זה סותר את דברי התוספות אלא שהם לא מקבלים את הירושלמי. כלומר, התוספות סוברים שיש פשוט מחלוקת בין הירושלמי לבין הבבלי, ושהבבלי סובר שבאמת כן יוצא ידי חובת מצה במצה גזולה, ושרק מדרבנן אסור כי זה מצוה הבאה בעבירה.
סיוע לתירוץ זה הוא שבאמת מצינו שעניין זה שנוי במחלוקת '''בילקוט שמעוני''' על התורה ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9757&st=&pgnum=617 רמז תתק"ג]), ששמה מובאת שיטת רב פפא שאכן סובר שעל מצה גזולה יצא בדיעבד.

כמו כן, יכול להיות שהתוספות מסבירים את הירושלמי בשבת פרק יג הלכה ג כפי שהסביר אותה קרבן העדה, שבאמת מדובר שמה במחלוקת. הברייתא שמגיעה לאחר מכן שאומרת שאסור לברך על המצה הגזולה אכן סוברת שבדיעבד אם אכל אותה יצא ידי חובת המצוה. התוספות פשוט פוסקים כדעת הברייתא שבאמת כן יוצא ידי חובה בדיעבד מכיוון שזה רק דרבנן.

=== הסבר ב: ===
גישה שנייה לתרץ, הוא להסביר שלא הבנו את התוספות כמו שצריך, ובאמת זה לא מתחלק בצורה שחשבנו. גישה זו מובאת ב'''פורת יוסף''' , והוא מסביר שהתוספות התכוונו באמת שעל כל המצוות דאורייתא שהמצוה תלויה בעבירה, יש דין של מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא, ואילו במקרים האחרים שאין תלות של המצוה בעבירה, אין זה נחשב כמצב של מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא, אלא רק מדרבנן.

=== הסבר ג: ===
גישה שלישית לפתור את הבעיה היא להסביר שבאמת מצה נכלל בקטגוריה של קרבן ולולב.

'''במשנה''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=35&format=pdf בפסחים דף לה עמוד א]) כתוב על דברים שלא יוצאים ידי חובתן בפסח. ביניהם נמנים טבל ושאר דברים שלא התעשרו כל תרומותיהם.

'''הגמרא''' במקום מנסה לברר את טעם דין המשנה. בתחילה, מצביעה הגמרא על הקשר ההדוק שבין איסור חמץ ובין מצוות מצה – רק חומר שגלום בו הפוטנציאל להפוך לחמץ אסור, ראוי למצוות מצה. כמובן, גם קמח של טבל או של מעשר שני ראוי להיעשות חמץ, ובנקודה זו פונה הגמרא לשיטתו של רבי שמעון, הסבור שאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל או מוסיף. הגמרא הביאה דווקא את שיטתו של רבי שמעון, משום שהמקרים הנידונים כאן מתאימים להגדרה של איסור כולל: עם כניסתו של הפסח, נאסר לא רק החמץ הטבול, אלא גם החמץ המתוקן. לפיכך, לדעת חכמים אמור היה איסור חמץ לחול על הטבל, ואז הוא גם 'מוכשר' להיות מצה, ורק לרבי שמעון, הסובר שאין איסור חל על איסור, הקמח הטבול בערב פסח אינו 'מוכשר' להיות חמץ, וממילא אי אפשר לקיים בו את מצוות אכילת מצה.

אם כן, פשטות המשנה היא שאין יוצאים ידי חובה במצה של איסור, אך מהגמרא עולה שהסבר זה שנוי דווקא בשיטת רבי שמעון, שאין הלכה כמותו. ואמנם, '''הרמב"ן''' במקום ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14105&st=&pgnum=113&hilite= בד"ה נראה לי]) כותב אינו קובע שניתן להשתמש לכתחילה במצה של איסור, אך הכרעתו היא שבדיעבד מי שאכל מצה של איסור יצא ידי חובתו, כיוון שאיננו פוסקים כרבי שמעון.

כמה ראשונים התקשו לדחות סתמא דמשנה מפני הגמרא, ועל כן חיפשו פתרונות אחרים. כבר '''רש"י''' עמד על נימוק אפשרי אחר, וזאת לאור דברי הגמרא ביחס לדמאי. בגמרא נאמר שיכול אדם לצאת ידי חובה בדמאי, ומקשה על כך שהיא לא ראויה לו (''"הא לא חזי ליה!''). התירוץ לכך היא שמפני שהוא יכול להפקיר נכסיו ועל ידי כך ייהפך לעני ויהיה ראוי לאכול בדמאי, כלומר זה בדיו לגרום לכך שזה יהיה ראוי לו, זה נחשב כאילו כבר מעכשיו זה ראוי לו. זאת על פי הכלל שעניים יכולים לאכול דמאי לכתחילה.

'''רש"י''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=35b&format=pdf בד"ה דמאי הא לא חזי ליה]) ששאלת הגמרא הייתה על סמך הכלל שאסור לאכול דבר שאינו ראוי לאדם אפילו למצוה מפני שזה מצוה הבאה בעבירה. רש"י היה מודע לכך שיש בעיה לצאת ידי חובה במאכל אסור, מכוח הלימוד שתביא הגמרא בהמשך, ועם זאת טען שעשויה להיות בהקשר זה בעיה כללית יותר: מצוה הבאה בעבירה.

נראה שגם הרמב"ם הבין כך את הגמרא שכתב '''הרמב"ם''' בהלכות חמץ ומצה ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=357 פרק ו הלכה ז]) שאין אדם יוצא ידי חובת מצות אכילת מצה בדבר איסור כגון אבל או מעשר ראשון ומסביר שזה נכון לגבי כל דבר שלא מברכים עליו ברכת המזון - שבכולם לא יוצא ידי חובה אם אכל אותם.

הרמב"ם פוסק את דין המשנה, אך מוסיף על כך שני דברים:
# הרמב"ם מונה גם את המצה הגזולה, אשר בה ודאי אין בעיה של איסור שחל על איסור, אלא רק של מצוה הבאה בעברה.
# הרמב"ם עורך השוואה בין מצוות מצה ובין ברכת המזון. למעשה, הרמב"ם מפנה אותנו בדרך עקיפה לדבריו בסוף פרק א מהלכות ברכות:שכותב שכל דבר איסור אין מברכים עליו.
הבעיה בברכה על מאכל אסור היא, כפי הנראה, מצוה הבאה בעברה, ואם כך, יש לפרש גם בהלכות חמץ ומצה שהבעיה היא 'מצוה הבאה בעברה'.

אם כן, מדוע לא הזכירה הגמרא את דין 'מצוה הבאה בעברה'? את השאלה הזאת שואלים '''התוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=7&daf=30&format=pdf סוכה דף ל עמוד א בד"ה משום]). התוספות נשארים בתימה, ואינם מצליחים להסביר מדוע הגמרא בחרה להשמיט נימוק עקרוני כל כך. בכדי לתרץ את הקושיה צמצמו רוב הראשונים את היקף דין 'מצוה הבאה בעברה'.

'''הרמב"ן''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14105&st=&pgnum=113&hilite= בפסחים לה ע"א]) כתב בשם התוספות:

הרמב"ן טוען, שלדעת התוספות, רק מצוות של הלל ותשבחות לקב"ה כמו קרבן ולולב אינן יכולות לבוא בעבירה, כיוון שמצוות כאלה קשורות שההודאה לא יכולה להיפגם בעבירה על דבריו.

הצעה דומה עולה בדבריו של '''רבינו פרץ''' ([https://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?62496 בפסחים לה ע"ב בד"ה וא"ת ולקמן]), אמנם רבינו פרץ מנמק בדומה למה שהריטב"א נימק שזה תלוי האם המצוה באה לרצות או לא. לולב וקרבן באים לרצות, לעומת זאת מצה לא ולכן לא שייך בו דין של מצוה הבאה בעבירה.

כמובן, בכדי לקבל את התירוצים שלהם יש להתבסס על ההנחה שבאמת מצוות מצה לא כלולה בקטגוריה של מצוות הילול או לרבינו פרץ והריטב"א בקטגוריה של מצוות ריצוי. אך ניתן לראות ש דברים אלה אינם בהכרח הנחות מובנות מאליהם.

'''הגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=115b&format=pdf בפסחים קטו עמוד ב]) מסבירה את הביטוי 'לחם עוני' המתייחס למצה לדעת שמואל שפירושו שעונים עליו דברים הרבה. דרשתו של שמואל קושרת את אכילת המצה להקראת ההגדה. שורש ההגדה היא ברכת הגאולה – ברכת השבח. גם ההלל קשור, כמובן, לשבחו של הקב"ה. ברמה אחרת, סיפור היציאה כולו הוא בעצם שיר ושבח להקב"ה על הנסים שעשה עם אבותינו בימים ההם ובזמן הזה. אם כן, שמואל קובע שיש קשר בין מצוה מצה ובין השבח וההלל שבהגדה.

ניתן להוסיף על כך את דברי '''המכילתא''' '''דרבי ישמעאל''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33719&st=&pgnum=89 בא - מסכתא דפסחא פרשה יז]) שכתוב שיש לומר את המגיד כאשר מצה ומרור מונחים לפניך. ניתן היה לפרש שמדובר על סימן לשעת הקריאה, אך נדמה שמדובר על הסבר עקרוני יותר, ולפיו המצה והמרור מהווים חלק פנימי ואימננטי ממצוות הגדה. יישום אפשרי לכך הוא דעתו של רב אחא בר יעקב , הקובע שסומא, שאינו מסוגל לראות את המצה והמרור, פטור גם ממצוות ההגדה. רק אם נפרש שהמצה והמרור הם תנאי בקיום מצוות ההגדה, נוכל להבין את דעת ר' אחא בר יעקב.

אם כן, עניית הדברים ואכילת המצה הולכות יחד, ולפיכך בהחלט ניתן לומר שמצוות מצה היא מצוה של הילול ושבח, וזו הסיבה שהיא אינה יכולה לבא בעבירה. לאור זאת, נשלל תירוצו של הרמב"ן לפיו מצה לא נחשבת מצוה של הילול. כלומר, מצה אכן נכללת בקטגוריה של לולב וקרבן לפי הסבר הרמב"ן.

אמנם גם לפי הסברו של רבינו פרץ והריטב"א, אנו רואים שמצוות מצה מהווה ריצוי מסוים. זאת לאור מה שעולה מדברי '''המכילתא דר' ישמעאל''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33719&st=&pgnum=57 בא פרשה ו]) שכתוב בו ברשת הפסוק 'צלי אש ומצות על מרורים' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42741&st=&pgnum=63 שמות יב, ח]).שניתן לצאת ידי חובת פסח על ידי מצה ומרור. כלומר, המכילתא קובעת שמצה ומרור מהווים יחידה עצמאית המקבילה לקרבן פסח ואף מהווה תחליף לו, וממילא, אפשר לצאת ידי חובת קרבן הפסח על ידי מצה ומרור בלבד.

הבנה זו במכילתא היא חידוש גדול ולכאורה קשה מסברה. ניתן לבארה על ידי אבחנה בין שתי מצוות שונות בתוך חיוב קרבן הפסח:

# 1.מצוות אכילת הפסח ('''ספר המצוות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53083&st=&pgnum=83&hilite= מצוות עשה נו]).
# 2.מצוות שחיטת הפסח ('''ספר המצוות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53083&st=&pgnum=82 מצוות עשה נה]).
אבחנה זו מבהירה מספר נקודות. ראשית כל, חיוב הכרת בא על ביטול שחיטת הפסח אך לא על ביטול אכילתו. שנית, היא מסייעת להסביר את המכילתא. ניתן להסביר שהמכילתא מחדשת כי אפשר לצאת ידי חובת שחיטת הפסח ולהימנות על חבורה על ידי אכילת מצה, אך לא ידי חובת אכילת הפסח שהרי סוף סוף הם לא אכלו.
אם כן, יוצא שמצה גם מהווה סוג של תחליף למצוות הקרבת הפסח. כלומר, מצה מהווה מין 'קרבן' וממילא היא נכללת בהגדרה של ריצוי. לפי הסבר זה גם החילוק של רבינו פרץ והריטב"א נשלל.

לאור כל הנ"ל יוצא שבאמת מצה נכללת בהגדרה של לולב וקרבן שהוא מצוות ריצוי או מצוות הילול.

אם נסכם את שיטת התוספות בגדרי מצוה הבאה בעבירה לפי כל ההבנה המקורית:

{| class="wikitable" border="1"
|-
!
! קרבן וכל הדומה לו
! שאר המצוות דאורייתא
! מצוות מדרבנן
|-
! קיום המצוה תלויה בעבירה
| תקף מדאורייתא
| תקף מדרבנן
| לא תקף כלל
|-
! קיום המצוה איננה תלויה בעבירה
| colspan="3" | לא תקף כלל
|}

לעומת זאת, לפי הסבר הפורת יוסף לתוספות הגדרים הם כך:
{| class="wikitable" border="1"
|-
!
! קרבן וכל הדומה לו
! שאר המצוות דאורייתא
! מצוות מדרבנן
|-
! קיום המצוה תלויה בעבירה
| colspan="2" | תקף מדאורייתא
| rowspan="2" |לא תקף כלל
|-
! קיום המצוה איננה תלויה בעבירה
| colspan="2" | תקף מדרבנן
|}

==שיטת הרידב"ז==
הסבר נוסף, הוא הסברו של '''הרידב"ז''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&st=&pgnum=148 ירושלמי שבת פי"ג ה"ג]) שהסביר שכוונת הגמרא בירושלמי על מסכת שבת פרק יג הלכה ג היא שמה שהיא אמרה ש"שמה זה בגוף העבירה" ("אמר לון תמן גופה עבירה") בכלל מתייחס לחטאת שהקריב בשבת, וקיימים שני דינים בהקרבת קרבן חטאת - חובה על האדם לעשות הקרבה, וצורך לכפר על גוף העבירה. בשניהם אמנם קיים מצוה הבאה בעבירה, אך מצוה הבאה בעבירה רק פוגמת את החובה של המעשה גברא, והחלק של הכפרה על העבירה מתכפרת בלי קשר. לכן, זה שבחטאת כתוב שכיפר – זה רק מתייחסת לגוף העבירה, לכפרה עצמה, אך נותרה עדיין החובה על הגברא כמו שבמצה נשארה החובה.

'''בירושלמי''' על מסכת חלה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22093&st=&pgnum=12 פרק א הלכה ה] מוזכרת סוגיה זהה המקבילה לסוגיה במסכת שבת שכתוב שאסור לברך על מצה גזולה מהפסוק ''"ובוצע בירך נאץ ה' ".'' הגמרא מבהירה שזה רק בברכה הראשונה, אך את הברכה האחרונה כן צריך לברך שכבר קנה את זה. אחר כך מובאים שני דעות רבי יונה אומר שאין עבירה מצווה ורבי יוסי אומר שאין מצווה עבירה. אמירות אלו בגמרא מצוגים בצורה סתומה. '''הרידב"ז''' (ד"ה רבי יונה) מסביר במקום שיש כאן מחלוקת בין רבי הושעיא הסובר שמפני שלעס את זה הוא קנה את זה וממילא יכול לברך ברכה אחרונה ונחשב לו למצוות אכילת מצה, לבין רבי יונה ורבי יוסי ורבי הילא שכולם אמרו בלשונות שונים את זה שזה נחשב כמצוה הבאה בעבירה. הוא מסביר שם שכשזה מצוה הבאה בעבירה זה לא נחשב כלל למעשה אכילה, כי זה אכילת איסור.

שיטת הרידב"ז לעניין מצוה הבאה בעבירה מתחדדת מפה היטב. מצוה הבאה בעבירה מוציאה מהמעשה את המשמעות של מעשה רגיל. כלומר, אדם שאכל אכילת איסור, אכילתו כלל לא נחשבת שהוא עשה מעשה אכילה בכלל אלא מעשה אלטרנטיבי שהוא מגדיר כ'אכילת איסור'. כמו כן, לעניין הקרבת קרבן חטאת זה נחשב מצוה הבאה בעבירה וממילא מבטל את המעשה כמעשה של הקרבת קרבן חטאת, אך התוצאה של הקרבן, עדיין פועל ועושה כפרה.

יוצא שלפי שיטת הרידב"ז קיימים שתי חובות בהקרבת קרבן:
# חובה על האדם לעשות את המעשה של הקרבת הקרבן.
# מבחן התוצאה – האם סוף סוף יש קרבן.

במצה יש גם כן חיוב על האדם לעשות את המעשה של אכילה המצה.

במצוה הבאה בעבירה, החובה של המעשה גברא, של עשיית המעשה לא מתקיים כי העבירה מבטלת את המעשה. המעשה שנעשה נחשב למעשה אלטרנטיבי המוגדר אחרת. ממילא, המקריב קרבן חטאת בשבת לא מקיים את החובה לעשות את מעשה הקרבת הקרבן, וכמו כן האדם לא עושה את החובה לעשות את מעשה אכילת המצה. הוא רק עשה את החלק של הקרבת הקרבן בחטאת, החלק השני של הקרבן, אך לא את החלק המוטל על האדם, החלק של עשיית המעשה. כמו כן, במצה, אין זה נחשב כאילו הוא אכל מצה. הוא עשה מעשה אחר ולכן לא יצא ידי חובתו.

על פי שיטתו, קושיית התוספות בסוכה דף ט עמוד א לא קשה כלל מפני שמצוות ישיבה בסוכה היא לא מצוה עשייתית, שצריך לעשות מעשה כלשהו כמו באכילת מצה, אלא מצוה תוצאתית. ישיבה בסוכה שורשה נובע מכך שהסוכה צריכה לשמש כביתו של האדם. על מנת שדבר זה יקרה, חז"ל חידשו כמה דרכים ליישם זאת – באכילה ושינה בסוכה. אך מצוות אלו אינם מצוות מצד עצמם אלא רק מהווים פעולות שמביאות את התוצאה הרצויה שהסוכה תשמש כביתו של האדם. כמו כן, גם המל בשבת (מילה שלא בזמנה) יוצא ידי חובה מפני שזה לא פוגם בתוצאה שנעשתה, וסוף סוף הילד נימול, אז לא שייך לומר לגבי זה מצוה הבאה בעבירה.

ניתן לראות שורש זה '''בר"ן''' על מסכת סוכה (פרק ד משנה ח) שכותב שאילולי כבוד שמיני עצרת היה אסור להוציא את הכלים ביום השביעי של סוכות שהרי התורה אמרה "בסוכות תשבו שבעת ימים" אז צריך שתהיה לו סוכה שבעת ימים. מבואר מהר"ן שאין משמעות עצמית דווקא לשינה ואכילה בסוכה אלא לכך שהיא חייבת לשמש כביתו של האדם. לכן, גם אם המצוה כרוכה בעבירה, ונחשבת כמצוה הבאה בעבירה, זה לא משנה כלום כי הדגש במצוה היא לא המעשה אלא רק התוצאה שהיא תהווה ביתו, וזה סוף סוף קרה בדומה לכפרה של החטאת שהקריב בשבת.

לפי זה, הרידב"ז חולק על התוספות הסוברים שלולב של אשרה ושל עיר הנידחת לא נחשבים מצוה הבאה בעבירה, שהרי נטילת לולב היא מצוה עשייתית, שיש צורך לעשות מעשה של נטילת לולב, ואם כן על פי היסוד של הרידב"ז המעשה לא מתקיימת וממילא זה פסול בדיוק כמו שלולב גזול הוא פסול.

אמנם קצת קשה להסביר על פי יסוד זה את דברי הגמרא בברכות דף מז עמוד ב העוסקת בשחרור עבד על מנת לצרפו למניין. בגמרא שם מגדירה את זה כמצוה הבאה בעבירה ורק מפני שזה מצוה דרבים הגמרא מסיקה שזה בסדר. לפי ההסבר של הרידב"ז, לכאורה לא היה ראוי לקרוא לזה מצוה הבאה בעבירה כלל שהרי אין פה מצוה עשייתית אלא יש צורך רק בתוצאה של המצוה שהעבד יהיה משוחרר וייהפך ליהודי כשר ויוכל להצטרף למניין. ייתכן שהרידב"ז מודה שיש איסור לעשות את זה בלי קשר מדרבנן, ורק אם זה מצוה דרבים ניתן לעשות זאת לכתחילה.

הסבר זה גם כן לא מסביר מדוע בקריעה שלכאורה היא מצוה עשייתית יוצא ידי חובה. הדרישה ההלכתית היא שיהיה מעשה של קריעה ("מעשה גברא"), ולא מצוה תוצאתית בפשטות. לפי הבנה זו, קשה מדוע יוצא ידי חובה בזה אם עשה זאת בשבת.

ייתכן שהרידב"ז חולק על נקודת הנחה זו וסובר שהמצוה היא מצוה תוצאתית.
יחס שיטת הרידב"ז לקרבן בעלת מום:
הגמרא מביאה ביסוד הדין של מצוה הבאה בעבירה פסוק המתייחס לקרבנות ''"והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה? והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם? אמר ה' "'' . בפסוק זה יש היקש בין דין גזול לבין דין של בעל מום כמו פסח . לאור השיטות שראינו נראה את היחס בין שני הדברים ומדוע הפסוק הקיש את שניהם יחד.

'''הגמרא''' במסכת זבחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=29&daf=84&format=pdf דף פד עמוד א]) מביאה משנה העוסקת בדין של 'אם עלו לא ירדו' שמשמעותה שיש דברים הפסולים להביא כקרבן, אך אם הביאו אותם והקריבו אותם והעלום למזבח לא יורידו אותם אם מצאו בהם בשלב זה פסול. המשנה מביאה מחלוקת בין רבי שמעון לבין רבי עקיבא האם לבעלי מומים שייך הדין של 'אם עלו לא ירדו', אך בהמשך ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=29&daf=85b&format=pdf דף פה עמוד ב]) '''הגמרא''' מסייגת את מחלוקתם ואומרת שלכולי עלמא במקרה רגיל של בעל מום לא שייך את הדין של 'אם עלו לא ירדו'. רבי עקיבא רק חולק במקרה של דוקין שבעין שבה זהו פציעה יותר חלשה ונסתרת שאפילו לא פוסל בעופות.

'''בגמרא''' במסכת מנחות ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=78b&format=pdf דף עח עמוד ב] [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=79&format=pdf ובדף עט עמוד א]) אנו מוצאים כמה פסולים, אשר מתקיים לגביהם דיון האם הם מונעים את הקדשת הלחם הקרב עם קרבן תודה. אם שחטה במחשבת חוץ לזמנה או חוץ למקומה קדש הלחם שקרב עם זה. אך אם שחטה ונמצאת טרפה לא קדש הלחם. אם שחטה ונמצאה בעלת מום רבי אליעזר סובר שקדש הלחם, ורבי יהושע (חכמים במשנה) חולקים עליו וסוברים שלא קדש הלחם.

התנאים רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו מהי מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע. לדעת רבי מאיר, רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו האם שחיטת בהמה בעלת מום קל (כגון דוקין שבעין) מונעת את קידוש הלחם או מאפשרת אותו. הגמרא מסבירה, כי יש לבחון מחלוקת זו על רקע שיטתו של רבי עקיבא, כי אימורי בעלי מומים אלו שהועלו על גבי המזבח לא יורדו. לדעת רבי אליעזר, כפי שהם אינם מורדים, כך שחיטתם גם מקדשת את הלחם. לדעת רבי יהושע, על אף שהם עצמם אם עלו לא ירדו, מכל מקום אין בכך כדי לקדש את הלחם. לדעת רבי יהודה לעומת זאת, כולם מסכימים ששחיטתם אינה מקדשת את הלחם וכל מחלוקתם הייתה בעניין אחר. נראה, כי השאלה האם ניתן להשוות בין דין זה לבין קידוש הלחם תלויה בחקירה בסיסית המצויה ביסודו של דין 'אם עלו לא ירדו'. על מנת שהלחם יתקדש, עלינו לראות את פעולת השחיטה כבעלת כשרות כלשהי. השאלה,

אם כן, היא האם דין 'אם עלו לא ירדו' מצביע על כשרות כלשהי של מעשה השחיטה. כאמור, יש לתלות זאת בחקירה בסיסית בדיני אם עלו לא ירדו. שכן, דין זה יכול להיות מובן באחד משני אופנים:

# דין בקרבן - כיון ומדובר בקרבן, אשר לא נפסל לחלוטין באופן שהפקיע את קדושתו, הרי שלמרות פסולו, אם עלה למזבח, הופך הוא 'לחמו של מזבח' ואין אנו מורידים אותו.
# דין בהקרבה – גם הליך הקרבה פגום ופסול הינו הליך הקרבה, כל עוד נשמרו גדרים בסיסיים, ועל כן אם הוא הסתיים בהעלאה על גבי המזבח, אין אנו מורידים את אשר הועלה.

והנה, אם נבין ככיוון השני, הרי שיש מקום להשוות בין דין אם עלו לא ירדו לבין דין קידוש הלחם – שניהם תלויים בקיומו של הליך הקרבה. אך אם הכיוון הראשון הוא הנכון, הרי שאין בדין 'אם עלו לא ירדו' כל ראיה לכשרותו של הליך ההקרבה. כל מה שדין זה מצביע עליו, הוא שכשרות הקרבן לא הופקעה לחלוטין. ממילא, אין בכך כדי ללמד על קידוש הלחם.

זוהי בעצם מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע לפי רבי מאיר. הגמרא בהתחלה משווה בין קידוש הלחם לבין הדין של 'אם עלו לא ירדו', ומקשה על רבי יהושע, מדוע זה לא יועיל גם כן בקידוש הלחם. הגמרא עונה שרבי יהושע מבין שכל העניין של 'אם עלו לא ירדו' בבעל מום הוא בכלל בעיה בחפצא של הקרבן. הבעיה היא שזה לא נחשב לקרבן. כלומר, גם קרבן שלא עבר תהליך של מעשה הקרבה כשרה עדיין לא יורדת מהמזבח אם היא בכל זאת נחשבת כקרבן. לכן בדוקין שבעין חולקים רבי עקיבא ורבי שמעון האם יש פסול בקרבן עצמו. רבי עקיבא סובר שכמו שבעופות זה כשר, אם כן ראיה מכך שזה נחשב לקרבן, ורבי שמעון חולק על ראיה זו.

יוצא אם כן שבקרבן בעל מום קיימים שני פסולים:
# בהמה בעלת מום אינו יכול להוות חפצא של קרבן כלל.
# הקרבת בהמה בעלת מום לא נחשב הקרבה כשרה, ואם כן אין זה נחשב שעשה פעולת הקרבה.
רבי יהושע מסביר שבדוקין שבעין לפי רבי עקיבא החלק הראשון, שזה לא נחשב קרבן, לא שייך אך החלק השני עדיין שייך ולכן זה עדיין לא מקדש את הלחם הדורש ''מעשה הקרבה''. רבי אליעזר חולק על כך וסובר שרבי עקיבא סובר שבדוקין שבעין גם החלק השני, שאינו יכול לעבור תהליך של הקרבה, לא שייך ולכן זה יקדש גם את הלחם.

ייתכן שעל הסבר זה שיטת הרידב"ז מתבסס. הרידב"ז הבין שהפסוק המתייחס למצוה הבאה בעבירה מדבר רק על הפגם השני בקרבן בעל מום. ייתכן שהרידב"ז דייק זאת מכך שכתוב: ''"'''והבאתם''' גזול ואת הפסח ואת החולה..."''. כלומר, הבעיה פה היא בפעולת ההבאה – מעשה ההקרבה. הפסוק מלמד אותנו, שכמו שבפסח ובחולה יש פגם בפעולת ההקרבה, כך גם בגזול (מצוה הבאה בעבירה) יש פסול בכל.

==שיטת הרמב"ם והראב"ד==
===שיטת הרמב"ם:===
'''הרמב"ם''' כותב בפירושו למשנה על מסכת סוכה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=11595&st=&pgnum=129 פרק ג משנה א] שמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה ולכן לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנידחת פסולים משום שהם נכללים במצוה הבאה בעבירה ולא יוצא בהם ידי חובה. לעומת זאת, '''הרמב"ם''' כותב במשנה תורה הלכות שופר ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=368 פרק א הלכה ג]) ששופר הגזול שתקעו בו יצאו ידי חובה מפני שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ולא בשופר עצמו והוא לא גזל את הקול אלא רק את השופר.

נראה לומר שהרמב"ם קיבל את ההבנה הפשוטה בירושלמי מסכת שבת פרק יג הלכה ג שחילקה בין חטאת שכיפר לבין מצה שלא יצא ידי חובה, שמצוה הבאה בעבירה רק פועלת אם שניהם הם על גוף החפץ. כשמקריב קרבן חטאת עושה זאת בשבת, אין זה בעייתי מפני ששמה אין העבירה של חילול שבת בגוף הקרבן, אלא היא עבירה המוגדרת כאיסור במעשה האדם (מעשה גברא). כמו כן, אדם שיוציא שיאכל מצה ויצא החוצה לרשות הרבים, עדיין יוצא ידי חובה, וזה לא ייקרא מצוה הבאה בעבירה מפני שלמרות שאכילה היא ההנחה של האוכל וממילא בזה שהוא בולע את זה, זה גורם לכך שהוא יניח את זה ברשות הרבים ויתחייב על מלאכת הוצאה בשבת, המלאכה הזאת איננה פוגמת בחפצא של המצה.

עם זאת, '''בשו"ת הרמב"ם''' (בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה') הרמב"ם כותב שמי שפוסע על תלמיד חכם על מנת לעלות לדוכן הריהו עושה מצוה הבאה בעבירה. שמה לא שייך לדבר על גוף החפץ שהרי ביזוי תלמידי חכמים זהו בפשטות איסור על הגברא שאסור שהוא יבזה אותו, ואין זה שייך כלל לעלייה לדוכן.

ייתכן שהרמב"ם הבין שמדאורייתא זה באמת רק בדברים שהם חלים על גוף החפץ ממש, ורק במקרים כאלה אם עשה זאת בדיעבד לא יצא. אלא ששאר האיסורים גם אסור לעבור עליהם (אלא אם כן זה עונה על הכללים של עשה דוחה לא תעשה, אך הם לא מתקיימים במקרה שתואר בשו"ת הרמב"ם שהרי אפשר להימנע מזאת) אך בדיעבד כן יצא, והרמב"ם השאיל בתשובתו את הביטוי של "מצוה הבאה בעבירה" ולא התכוון שלא יוצא ידי חובה. ניתן לדייק מלשונו שגם שופר גזול או שופר של עבודה זרה ''אסור'' ''לכתחילה להשתמש בזה'', אלא שהמצוה לא מתבטלת על ידי זה.

הגדרה זו של הרמב"ם שבעצם יש פה בעיה של החלת דבר המנוגד למה שהוחל בתוכה כבר, ניסיון של החלת מצוה בחפץ שכבר נפגם בכך שהחילו בו עבירה, גורם לכך שהמצוה לא תצליח לחול בצורה שלמה וממילא זה לא נחשב שהוא עשה את המצוה. כלומר, הרמב"ם הבין שכל חפץ ניתן להחיל בתוכו דבר מסוים ולא ניתן להכניס בו דברים הסותרים זה את זה. יש לזה משמעות גדולה בהרבה סוגיות אחרות בש"ס. דוגמה לכך ניתן לראות בהלכות פסולי מוקדשין.

'''הגמרא''' בזבחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=29&daf=29b&format=pdf דף כט עמוד ב]) כתוב שרבי ינאי אומר שהמחשב בקודשים לוקה. '''הרמב"ם''' אכן פוסק את זה להלכה בהלכות פסולי המוקדשין ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20931&st=&pgnum=157 בפרק יח הלכה א וב]) ומדמה זאת למטיל מום בקדשים אך כותב שלא לוקה כי אין בלאו זה מעשה שהרי רק פסלו במחשבה. הרמב"ם בעצם רואה איסור בכך שהוא מפסיד ופוגם את הקרבן, וגורם לו להיות פסול. במחשבת שלא לשמה בפסח ובחטאת נוצר מצב גם כן שבו הקרבן נפסל. ייתכן שהרמב"ם כך מבין את הפסול של מחשבת שלא לשמה כדבר המסתעף מאותה שורש של מצוה הבאה בעבירה. כאשר יש מחשבה מסוימת שהוחלה לתוך חפץ לא ניתן להחיל לתוך החפץ מחשבה הפוכה שהרי הם כתרתי דסתרי.

אמנם '''השפת אמת''' הביא הסבר שונה לחלוטין בהבנת שיטת הרמב"ם. '''הרמב"ם''' כותב ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20931&st=&pgnum=179 בפרק א מהלכות חגיגה הלכה א]) שמי שבא לעזרה ביום הראשון של הרגל ולא מביא עולת ראיה, לא רק שלא קיים מצוה אלא עבר על העבירה של 'ולא יראה פני ריקם', והשפת אמת כתב על זה שלא מצינו שעבירה יכולה להיות גם מצוה, לכן הוא לא קיים את המצוה. לשיטתו, הרמב"ם רואה במעשה כדבר שלא יכול מעשה מצוה ובו זמנית להיות מעשה עבירה. כלומר, השפת אמת הבין את החילוק שהגמרא בירושלמי עושה כך: מצה גזולה, כשהוא אוכל אותה עצם מעשה האכילה משמש גם למצוה של אכילת מצה וגם לעבירה שעל ידי האכילה הוא עובר על גזל. עצם מעשה האכילה לא יכול לשמש לשני הדברים. לעומת זאת, אם אוכל מצה ויוצא אתה לרשות הרבים הוא כן יוצא ידי חובה מפני ששמה העבירה איננה במעשה האכילה, אלא במעשה ההנחה. אמנם מעשה ההנחה נעשית באמצעות אכילת המצה, אך זה לא מה שהוא עובר עליו אלא רק האמצעי להנחתו.

כמו כן, בקרבן חטאת ששוחט בשבת, השחיטה איננה מה שמקיימת את הכפרה, וממילא השחיטה אמנם נחשבת מעשה עבירה ששוחט בשבת, אך מעשה המצוה היא רק בכפרה שזה בהזאה. ניתן לומר שהשחיטה איננה מהווה את שורש וגרעין המצוה, אלא רק בהזאה שרק אז החוטא מתכפר, לכן אין המצוה והעבירה קורים באותו מעשה.

אמנם לכאורה קשה, הרי בקריעה הקריעה עצמה היא לכאורה מהווה גם עבירה של מלאכה בשבת, וגם מצוה של קריעה על המת. על מנת לתרץ זאת יש להבין מהו מהות מצוות קריעה על המת.

'''הגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=12&daf=15&format=pdf במועד קטן דף טו עמוד א]) שואלת האם יש דין קריעה במצורע ועונה מהפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42740&st=&pgnum=62 ויקרא יג, מה]) ''"בגדיו יהיו פרומים"'' שצריכים בגדיו להיות קרועים.

'''השפת אמת בחידושיו על הש"ס''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14522&st=&pgnum=287 בד"ה בגמ' מצורע מהו בקריעה]) במקום תמה מדוע הגמרא בכלל שאלה את זה? הרי מפורש בפסוק שהוא צריך לקרוע אז מה הגמרא מנסה לומר לנו? השפת אמת הסברי ששאלת הגמרא היא האם יש עניין בתוצאה או שיש גם עניין במעשה הקריעה. בגמרא מכריעה שבאמת מצוות קריעה איננה מצוה במעשה הקריעה, שצריך לקרוע בפועל אלא רק בתוצאה – שיהיה לו בגד קרוע. אם נדמה מצוות קריעה של אבל למצוות קריעה של מצורע, יוצא שגם מצוות קריעה של אבל אין המצוה מתקיימת בעצם מעשה הקריעה, ולכן זה לא נחשב מצוה הבאה בעבירה לפי החילוק של השפת אמת.

חידוש זה מופיע גם כן '''במנחת חינוך''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14093&st=&pgnum=297 במצוה ק"נ בד"ה ונ"ב]), ובעקבות זה הוא מגיע לחידוש נוסף על פי '''הרמב"ם''' בהלכות טומאת צרעת ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40451&st=&pgnum=643 פרק י הלכה ו]). ברמב"ם שם כתוב שכהן גדול שהצטרע חייב אפילו לפרום את בגדיו, והרמב"ם מנמק: שעשה דוחה לא תעשה. כוונת הרמב"ם, למה שנאמר בפרשת אמור על הכהן גדול: 'ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום'. מה קורא לכהן גדול שנצטרע? עשה של קריעת בגדי מצורע דוחה את הלא תעשה של בגדיו לא יפרום.כתוב במפורש שהלא תעשה של כהן גדול הוא לא ללכת בבגד קרוע, שאם נאמר שהלא תעשה הוא לא לקרוע, נמצא שאפשר לקיים את שניהם. מדוע צריך הכהן גדול המצורע להגיע למצב של עשה דוחה לא תעשה? הוא הרי יכול לקיים את העשה מבלי לעבור על ה"לא תעשה", על ידי זה שהכהן גדול המצורע ילך עם בגד קרוע, ואז הוא לא עובר על לא תעשה, והוא מקיים את העשה. אם בכל זאת נאמר שבכהן גדול מצורע יש מצב של עשה דוחה לא תעשה, אין זאת אלא משום שגם הלא תעשה מתייחס לבגד ולא למעשה הקריעה. אסור לכהן גדול ללכת עם בגד קרוע, ולכן אנו נאלצים להגיע לעשה דוחה לא תעשה.

האיסור של כהן גדול כמובן מתייחס למצוות קריעה של אבלות כפי שמסביר '''הרמב"ן על התורה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45959&st=&pgnum=60 בד"ה את ראשו לא יפרע]) שזה מתייחס לקריעה על מת.

יוצא על פי כל הנ"ל שבאמת גם מצוות קריעה של אבלות הוא רק בלבישה ולא בעצם מעשה הקריעה. יוצא שאין צורך לדמות את מצורע לאבלות בצורה אינטואיטיבית גרידא, אלא זה מוכח ממש מהרמב"ם כפי שהסביר המנחת חינוך. אם כן, במצוות קריעה של אבלות אין המצוה מתקיימת בעצם מעשה הקריעה אלא בלבישה, ולכן זה לא נחשב מצוה הבאה בעבירה לפי החילוק של השפת אמת שכדי שהמצוה תתבטל יש צורך ששניהם יצאו מאותו מעשה.

ניתן להביא ראיה לדברי השפת אמת שזה תלוי באמת רק במעשה ולא בחפצא מהמשך '''הגמרא''' בירושלמי בשבת (פרק יג הלכה ג) שרבי אילא דורש את דין מצוה הבאה בעבירה מהלימוד: ''"([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42740&st=&pgnum=162 ויקרא כז לד]) "אלה המצות" - אם '''עשיתן''' כמצוותן הן מצות ואם לאו אין מצות"''. מלשון זה של רבי אילא נראה לומר שהבעיה שמצוה הבאה בעבירה היא תלויה במעשה כפי שהסביר השפת אמת. וכך אכן הסביר הגאב"ד שליט"א ([http://www.torahbase.org/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%97-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%96%D7%94-%D7%9E%D7%91%D7%A8%D7%9A-%D7%90%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A0%D7%90%D7%A5/ במאמר אין זה מברך אלא מנאץ]) שהעמיד את המחלוקת האם מצוה הבאה בעבירה תלויה בחפצא או במעשה בלימוד מהפסוקים השונים. בבבלי לומדים זאת מהפסוק ''"והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה? והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם? אמר ה' "'' המדמה את דין מצוה הבאה בעבירה למום בקרבן, מפני שזאת על פי ההבנה שמצוה הבאה בעבירה היא דין בחפצא, ואילו בירושלמי בשם רבי אילא מובא הלימוד מהפסוק "אלה המצוות" - אם עשיתן כמצוותן וכו' שזה מתייחס לעשייה של המצווה, כלומר שזה תלוי במעשה גברא של המצוה.

=== שיטת הראב"ד: ===
'''הראב"ד''' כותב (בהלכות לולב להראב"ד שו"ת הראב"ד סימן ו) שיתר המינים (לולב, הדסים וערבות) אינם נפסלים מכוח מצוה הבאה בעבירה אף אם הם באים מעצים שעבדו בהם עבודה זרה. לעומת זאת, אסור להשתמש באתרוג שגדל על אשרה. הראב"ד מסביר שבגלל ריחו העז של האתרוג לא ניתן להימנע מלהריחו בשעת קיום המצוה. במצב כזה, בו מקיים המצוה תוך כדי שהוא עובר עבירה, זה נקרא מצוה הבאה בעבירה. הראב"ד מבין שמצוה הבאה בעבירה פוגמת במעשה המצוה כאשר מעשה מצוה נעשית במקביל לה.

אך לכאורה שיטת הראב"ד קשה שהרי בירושלמי בשבת פרק יג הלכה ג הגמרא כותבת שהמקריב קרבן חטאת בשבת והקורע על מתו בשבת יצא ידי חובה! לפי הסבר הראב"ד לכאורה לא אמור להיות הדין כך שהרי סוף סוף הוא פגם את מעשה המצוה בעבירה. אלא שיש להסביר שהראב"ד סובר הבעיה היא כאשר יש חפצא של איסור, אך באותו הזמן שהחפצא של איסור יגרום לעבירה בזמן קיום המצוה. לא מספיק שזה רק ייעשה במקביל לקיום המצוה אלא גם שיהיה לזה חלות בחפץ ולא רק איסור על האדם. כלומר, יש בעיה בכך שהחפץ יגרום לעבירה בזמן קיום המצוה בה, או במילים אחרות, חפץ מסוים לא יכול להוציא מעצמו ברגע נתון גם מצוה וגם עבירה.

=== מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי ברכה על מאכלי איסור: ===
על פי כל הנ"ל יש להסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד '''במשנה תורה''' בהלכות ברכות ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20150&st=&pgnum=162 פרק א הלכה יט]) בשאלה האם אסור לברך על דבר האסור כמו אכילת טבל או שמברכים אלא שלא מזמנים. הרמב"ם כותב שלא מברכים על זה כלל ואילו הראב"ד סובר שרק אסור לזמן על האכילה.

הפרשנים במקום מנמקים שהבעיה נובעת ממצוה הבאה בעבירה . אם כן, מדוע הראב"ד סובר שיש לברך על זה, הרי לפי מה שהסברנו בשיטתו, שזה תלויי במעשה, שלא יכולים השניים לצאת מחפץ מסוים בו זמנית, מדוע כאן יכול לברך? ועוד יש לשאול, מדוע הראב"ד חילק שם בין זימון לבין ברכה?

ניתן להסביר שהרמב"ם והראב"ד חלקו בדיוק בנקודה של האם זה נכנס לקטגוריה של מצוה הבאה בעבירה. הראב"ד הבין שהמצוה של ברכות הנהנין לא חלה כלל על החפץ של האוכל אלא רק על הרעיון ההנאה שהפיק מהאוכל. לפי זה יוצא אם כן שזה לא נכלל בגדרי מצוה הבאה בעבירה מפני שאין המצוה יוצאת מאותו חפץ של איסור, מאותו חפץ פגום. הסבר זה מופיע גם כן '''בקרבן העדה''' על הירושלמי בשבת פרק יג הלכה ג ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&st=&pgnum=149 בד"ה אין מצוה עבירה]), וכן '''בשולחן ערוך הרב''' ([http://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/sh1/17/196/index.htm סימן קצ"ו]) שכותב שהרי סוף סוף נהנה מהאוכל, והברכה מתייחסת להנאה זו. '''הרידב"ז''' גם כן מזכיר הסבר זה במפורש בתשובה (בשו"ת הרדב"ז חלק ז סימן ב) שהראב"ד סובר שעל ההנאה מברכים וממילא אין סיבה שלא יברך. '''במרכבת המשנה''' מבואר שהסיבה שלא מזמן נובעת מהעובדה שעל מנת לזמן יש צורך בקביעות, ואכילת איסור לא נחשבת קביעות, וכן כתב '''שולחן ערוך הרב,''' וכן מופיע '''בשו"ת הרשב"א''' (חלק א תשצ"ד).

לעומת זאת, הרמב"ם סובר שהמצוה של ברכות הנהנין בכל זאת כן נחשב כאילו חל על החפצא של האוכל. ניתן להביא ראיה לדבריו '''מהגמרא''' בברכות ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=35&format=pdf דף לה עמוד א]) שכתוב שאסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה ואם עשה זאת מעל. '''רש"י''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=35&format=pdf בד"ה מעל]) מסביר שזה כנהנה מן ההקדש. וכן '''בגמרא''' בהמשך ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=35b&format=pdf בדף לה עמוד ב]) כתוב שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל מהקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. מגמרא זו המדמה בין ההנאה מן האוכל למעילה ניתן להבין כי ''תפקידן של ברכות הנהנין הם כמתיר'', כלומר - כצעד שיש לנקוט בו על מנת לאפשר שימוש חוקי במשהו.

קיימים דוגמאות שונות למתירים בהלכה, לדוגמא: השחיטה מתירה את בשר הבהמה באכילה, הפרשת התרומה מתירה את הטבל, קידושין ונישואין מתירים אישה לבעלה, קרבן העומר מתיר את החדש במדינה והקרבת האמורים מתירה את בשר הקרבנות לכוהנים. באופן דומה, הברכה מתירה לאדם לאכול את המזון שלפניו.

ניתן להבין שהרמב"ם אכן סובר שמפני שזה מתנהג כמתיר של האוכל, זה נחשב כחל על האוכל וממילא שייך לגביו מצוה הבאה בעבירה. '''הרמב"ם''' אכן מדגיש זאת בהלכות ברכות ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20150&st=&pgnum=160 פרק א הלכה ב]) בתחילת הדיון לגבי ברכות הנהנין שמי שלא ברך אך נהנה מעל. כלומר, יוצא מהמקורות הנ"ל שברכת הנהנין מתייחס לאוכל עצמו ולא רק להנאה מהאוכל. לפי זה, מובן מדוע הרמב"ם סובר שזה נכלל בגדרי מצוה הבאה בעבירה, מפני שבאמת זה מתייחס לאותו חפץ של איסור.

מאידך, ניתן להעמיד את מחלוקתם בנקודה אחרת. ניתן לומר שגם אם הרמב"ם יודה לראב"ד בעניין זה שסוף סוף נהנה ועל כך הוא צריך לברך, יש לומר שאולי כאן, מפני שזה דבר איסור, אין זה דורש ברכה כלל שהרי זה מזיק לו בנפשו בדומה לאוכל המזיק לגופו שאינו טעון ברכה. בכיוון זה הולך '''אבן האזל''' (בהלכות ברכות א, יט).

לפי הסבר השפת אמת לשיטת הרמב"ם, שהבעיה היא שהעבירה והמצוה יצאו מאותו מעשה, מחלוקתם מאוד מובן. הראב"ד סובר שבאמת צריך ששניהם ינבעו מאותו חפץ, וזה הרי לא מתקיים שהרכה מתייחסת להנאה ולא לאוכל עצמו. לעומת זאת הרמב"ם שלא דורש זאת אלא רק דורש שגם העבירה וגם המצוה יבואו מאותו מעשה, תנאי זה מתקיים שהרי המצוה והעבירה שניהם נובעים ממצוות האכילה. העובדה שהעבירה נובעת מהאכילה הוא דבר פשוט שהרי אוכל דבר איסור, אך הברכה לכאורה לא.

אלא צריך לדייק שהשפת אמת מתכוון שלא ניתן שמעשה אחד יעגן ויכניס מצוה ועבירה בעולם. לא יכול להיות שמצוה אחת היא בו זמנית גורמת לטוב ובנייה בעולם ומצד שני גורמת להרס. אם כן, הברכה מתעגנת באכילה בעולם כמצוה. בלי האכילה הברכה לא נחשבת למצוה כלל; אדרבא, היא תיחשב עבירה. לכן לפי הרמב"ם זה נחשב למצוה הבאה בעבירה. כלומר, באה לעולם יחד עם עבירה.

==סיכום==
ניתן לראות שיש כמה דרכים שבהם מסבירים את החילוק שהגמרא בירושלמי עושה בין חטאת וקריעה שיוצא בהם ידי חובה לבין מצה גזולה שלא ובלשון הגמרא:

"...אמר לון: תמן גופה עבירה. ברם הכא הוא עבר עבירה..."

'''התוספות''' הבינו שהעבירה חייבת להוות גורם הכרחי לקיום המצוה ולא דבר שהוא בלתי תלוי בו. הבאנו גם שני הסברים המסבירים איך התוספות מתמודד עם הגמרות האחרות.

'''הרמב"ם והראב"ד''' הבינו שהכוונה בגופה עבירה, שצריך שזה יחול על אותו החפצא, וכל אחד הסביר בשיטתו מה הבעיה בכך. הרמב"ם הסביר שזה בגלל שאין שניהם יכולים לחול על אותו חפץ ואילו הראב"ד הסביר שהבעיה היא בכך שלא יכול לצאת מאותו חפץ גם עבירה וגם מצוה בו זמנית, ולכן ממילא מתבטלת המצוה.

'''השפת אמת''' מסביר את הרמב"ם שאי אפשר שמעשה אחד יהווה גם מעשה חיובי של מצוה וגם מעשה שלילי. הסבר זה דומה להסבר של הראב"ד אלא שבהסבר זה אין התייחסות לחפץ אלא למעשה.

'''הרידב"ז''' הבין שגופה עבירה מתייחס לכך שבאמת בחטאת החיוב האובייקטיבי החיצוני של הכפרה באמת התכפר, החיוב המיוחס לחטאת וזאת כוונת הגמרא בזה שהוא כיפר, אך מצוה הבאה בעבירה גורם לכך שהמעשה תיחשב מעשה אחר, מעשה של איסור וממילא כל חיוב על הגברא, חיוב של מעשה, לא פועל כי הוא לא עשה את המעשה בצורה נכונה.

כל הסבר מביא גדרים שונים בדין של מצוה הבאה בעבירה, וההשלכות של הבנות אלו גדולות ומשמעותיות מאוד. אמנם יש עוד מה להרחיב בשיטתם, אך במסגרת מאמר זה החלטתי להתמקד בעיקר בפרשנויות השונות של הירושלמי על שבת וההשלכות שלהם בהבנת הגדרים הכי בסיסיים של המושג – מצוה הבאה בעבירה.

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==

[http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/1533.pdf ברכה על אכילת איסור] - ישיבת ברכת משה מעלה אדומים.

[http://asif.co.il/wpfb-file/8-4-pdf-2/ הקשר בין העבירה למצוה] - ישיבת ירוחם.

[http://asif.co.il/wpfb-file/8-2-pdf-2/ לולב הגזול] - ישיבת ירוחם.

[http://asif.co.il/wpfb-file/8-5-pdf-2/ מצוה הבאה בעבירה ומצוות פרו ורבו] - ישיבת ירוחם.

[http://asif.co.il/wpfb-file/8-3-pdf-2/ מצוה הבאה בעבירה - היקף מקור ואופי] - ישיבת ירוחם.

[[קטגוריה:ארבעת המינים]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות]]
[[קטגוריה:סוכה]]
[[קטגוריה:סוכה כט:]]
[[קטגוריה:סוכה ל.]]
[[קטגוריה:סוכה ט.]]
[[קטגוריה:בבא קמא צד.]]
[[קטגוריה:פסחים לה.]]
[[קטגוריה:ברכות מז:]]
[[קטגוריה:זבחים פד.]]
[[קטגוריה:מנחות עח:]]
[[קטגוריה:מנחות עט.]]
[[קטגוריה:סוכה כט:]]
[[קטגוריה:שופר סוכה ולולב פרק ג]]
[[קטגוריה:פסולי המוקדשין פרק יח]]
[[קטגוריה:חגיגה פרק א]]
[[קטגוריה:ברכות פרק א]]

שיחה:ספק ספיקא

2021-12-02T22:29:41Z

מושך בשבט: הערות ליוצר הסוגיה

{{מקורות
|
|זבחים {{גמרא|זבחים|עג|א|עג. - עד.}} ביצה {{גמרא|ביצה|ד|ב|ד:}} פסחים {{גמרא|פסחים|י|א|י.}}
|
||טור בית יוסף יורה דעה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A0%D7%98#%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3 סי' נט] בסופו ו[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A7%D7%99 סי' קי]}}שלום ר' {{א|צבי אליעזר}}, ישר כח על הסיכום הנפלא! רציתי להציע לכת"ר להוסף את הטקסט הבא בתחילת הדף, וכך המקורות יסודרו בצורה יותר נעימה לעין כפי שניתן לראות כאן משמאל.

הקוד להוספה:

<nowiki>{{מקורות
|
|זבחים {{גמרא|זבחים|עג|א|עג. - עד.}} ביצה {{גמרא|ביצה|ד|ב|ד:}} פסחים {{גמרא|פסחים|י|א|י.}}
|
||טור בית יוסף יורה דעה [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A0%D7%98#%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3 סי' נט] בסופו ו[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A7%D7%99 סי' קי]}}
</nowiki>

כמו"כ בפסקה [[ספק ספיקא#הפניות|"הפניות"]] לדעתי כדאי להחליף את התוכן ל:

<nowiki>* כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&st=&pgnum=248&hilite= כף החיים]
* [https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700 שיעור לסיכום הנושא]
* [https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/ ספק ספיקא בשביעית]
* באתר ויקישיבה סידרו מאוד יפה ובצורה תמציתית את הסוגיא: [https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90 ויקישיבה]
</nowiki>

והתוצאה:
* כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9081&st=&pgnum=248&hilite= כף החיים]
* [https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9700 שיעור לסיכום הנושא]
* [https://din.org.il/2014/10/18/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3/ ספק ספיקא בשביעית]
* באתר ויקישיבה סידרו מאוד יפה ובצורה תמציתית את הסוגיא: [https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%90 ויקישיבה]

בהצלחה! [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 00:29, 3 בדצמבר 2021 (IST)

תבנית:ברוכים הבאים לתחרות כתיבה

2021-12-02T22:16:55Z

מושך בשבט: תיקון לשוני

{| cellspacing="0" style="width:100%;background:#FBFBFB; border:#FFFFFF 1px solid; {{Border-radius|1em 1em 1em 1em}};margin:0 auto 4px auto;"
| style="font-size:100%;" |
{| style="width: 100%; text-align: right;"
|-
! <BIG><big><big>{{יישור טקסט|מרכז|{{גופן|5|אלף|תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!}}}}
|-
! <BIG><big><big>{{יישור טקסט|מרכז|{{עיצוב גופן|גודל=1|גופן=נרקיסים|צבע=אדום|עדכון: עקב כמות הסוגיות הנמוכה עד כה, מועד סיום התחרות יוארך עד א' בניסן, כמו כן סכום הפרסים הסופי ייקבע בהתאם לכמות הסוגיות שתשלחנה}}}}
|-
|<CENTER>[[ויקיסוגיה:תקנון תחרות כתיבה תורנית|{{קו תחתון|'''להשתתפות בתחרות >>'''}}]]
|}

שיחת משתמש:מושך בשבט

2021-12-02T22:15:36Z

מושך בשבט: /* חבר מביא חבר */

{{תבנית:ברוך בואך|realName=מושך בשבט|name=מושך בשבט}}

-- [[משתמש:א.א.|א.א.]] ([[שיחת משתמש:א.א.|שיחה]]) 21:37, 27 ביוני 2020 (IDT)
:תודה רבה! --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 07:08, 28 ביוני 2020 (IDT)

==סוגיה חדשה ==
ראיתי ששלחת לי שיצרת סוגיה חדשה. יישר כח. לא ראיתי איזה סוגיה בדיוק... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 10:14, 28 ביולי 2020 (IDT)
:[[אלונטית - אוכל או מגבת?]] --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 19:35, 2 באוגוסט 2020 (IDT)
::יישר כח. אבל אני לא רואה סוגיה, אני רואה דף שיחה, שבו העלית שאלה מעניינת. הייתי ממליץ לך להעלות סוגיה ממש, כמו למשל [[התנגבות במגבת בשבת וביום טוב]], ושם בדף השיחה תעלה את השאלה שלך. כי אין באמת סוגיה בש"ס: [[אלונטית - אוכל או מגבת?]]... [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 05:01, 3 באוגוסט 2020 (IDT)

== מחכים לשובך ==

שלום ישראל, בנוגע לסוגיה שהעלת, ""[[שיחה:אלונטית - אוכל או מגבת?|אלונטית - אוכל או מגבת?]]", העברתי אותה ל[[ויקיסוגיה:בית המדרש|בית המדרש]] שלנו, והגבתי לך. אשמח לשמוע את דעתך, וכמובן לשובך. חיילך לאורייתא! [[משתמש:צורבא מרבנן|צורבא מרבנן]] ([[שיחת משתמש:צורבא מרבנן|שיחה]]) 12:43, 30 ביוני 2021 (IDT)
:כתבתי לו במייל שיכנס לכאן. [[משתמש:Novik|Novik]] ([[שיחת משתמש:Novik|שיחה]]) 12:56, 30 ביוני 2021 (IDT)
::תודה רבה וישר כח! לא נראה לי שאחזור בקרוב... --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 16:45, 30 ביוני 2021 (IDT)
:::מדוע? הסוגיה מחכה שתיצור אותה.. --[[משתמש:צורבא מרבנן|צורבא מרבנן]] ([[שיחת משתמש:צורבא מרבנן|שיחה]]) 16:50, 30 ביוני 2021 (IDT)
::::אין לי רעיון לסוגיה ספציפית מעניינת... --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 17:00, 30 ביוני 2021 (IDT)
:::::אני רואה שכן.. אשריך! [[משתמש:צורבא מרבנן|צורבא מרבנן]] ([[שיחת משתמש:צורבא מרבנן|שיחה]]) 17:16, 30 ביוני 2021 (IDT)
::::::זה על בסיס חבורה שהעברתי לפני מספר שבועות... אשמח אם תערוך את הסוגיה. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 17:16, 30 ביוני 2021 (IDT)
:::::::ואוו, שתי ערכים בשעה אחת בהחלט מעיד על חריצות וראש תורני פורה. רק רציתי להעיר לכת"ר אודות הסגנון של הסוגיות: בשונה מאתרי ויקי שונים, כאן יוצרים סוגיות ולא ערכים. ההבדל מתבטא יותר בעומק בסוגיות, ופחות בתמצות הערך. כך למשל, אם נשווה, "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי‏‏" מתקרב יותר לסגנון של סוגיה מאשר "ואהבת לרעך כמוך", שזה יותר כחבורה. בשניהם יש תוכן רב, רק צריך יותר לערוך בצורה מתאימה. כמובן שאיני באתי ח"ו לייאש אותך בנושא העריכה, אלא אדרבה! לכוון אותך יותר למטרה המדויקת. עם ראש כמו שלך, בוודאי תקלוט מהר. אשמח לעזור בכל נושא, ושוב: יישר כח רב על העשייה שלך בויקיסוגיה! בברכת התורה, [[משתמש:צורבא מרבנן|צורבא מרבנן]] ([[שיחת משתמש:צורבא מרבנן|שיחה]]) 17:48, 30 ביוני 2021 (IDT)

== מדוע? ==

מדוע אתה פורץ את ההרשאות? [[משתמש:צורבא מרבנן|צורבא מרבנן]] ([[שיחת משתמש:צורבא מרבנן|שיחה]]) 18:56, 30 ביוני 2021 (IDT)
:אל דאגה, הכל היה בתיאום עם אחד הבירוקרטים. הסרתי לעצמי את ההרשאות --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 18:58, 30 ביוני 2021 (IDT)

== חבר מביא חבר ==

הבאת עורכים חדשים לאתר ולתחרות, בשיטת 'חבר מביא חבר'., איך תדעו אם הבאתי לכאן עורכים חדשים? --[[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] ([[שיחת משתמש:מוטל'ה|שיחה]]) 00:34, 19 באוקטובר 2021 (IDT)
:שלום [[משתמש:מוטל'ה|מוטל'ה]] וסליחה על המענה המאוחר, אינני חלק מצוות הבודקים, צריך לשאול בדף השיחה של התחרות. --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 00:15, 3 בדצמבר 2021 (IST)

הפסד פירות שביעית

2021-10-04T22:22:23Z

מושך בשבט: /* מאכל בהמה בזמן שאין נוהגים להאכיל בו בהמה */

{{תחרות כתיבה}}
== מבוא ==
הקושי המרכזי העומד בפני מי שרוכש פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית הוא ההתמודדות עם שאריות המזון, הגרעינים, הקליפות וכיו"ב. עומדת לפנינו השאלה באלו מקרים מותר לאבד שאריות אלו לסוגיהן.

מפורש בתורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חז"ל: "לאכלה ולא להפסד". פוסק הרמב"ם ('''שמיטה ויובל ה'''):

פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה מפי השמועה למדו "תהיה" ('''ויקרא כה,ז''') אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.

לאכילה ולשתייה כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומעשר שני

ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר

דבר שדרכו לאכול חי לא יאכל אותו מבושל ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלין אותו חי לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה.

אינו מיטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעיפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ובמעשר. ('''הל' א-ג''')

הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה.

והקור קדושת שביעית חלה עליו. ('''הל' כא''')

הדין הבסיסי בדברי הרמב"ם נראה ברור: על פירות שביעית חלה קדושה ולפיכך אסור להשתמש בהם שלא לייעודם המרכזי, וקל וחומר שאסור לאבדם, בדומה לפירות תרומה. למרות שפירות אלו קדושים, לאחר קלקולם קדושת שביעית פוקעת מהם. אף קליפות וגרעינים של חלק מפירות אלו, אינם קדושים.

דברי הרמב"ם מעוררים אותנו לדון בשתי שאלות. הראשונה היא האם מצבם האוביקטיבי של הפירות הוא זה שקובע להלכה או מנהגם השגרתי של בני אדם<ref>בלשון הרמב"ם: 'כדרך שנוהג בחולין'. יש לציין שלשאלתנו יש נפק"מ לא רק ביחס לדין פירות שנפסדו בו נדון במאמר זה אלא גם ביחס לפירות גמורים שהינם ראויים לאכילה, אך גודלו למטרה אחרת. בשאלה זו דן המהרי"ט בתשובתו המפורסמת בעניין האכלת תולעי משי בעלי תות ('''חלק א פג'''), וראה גם מנחת שלמה תניינא ('''ב-ג''') קיח. כמו כן, יש נפק"מ ביחס להגדרת מאכל כ"אוכלי בהמה", וראה להלן.</ref>

שאלה נוספת שעולה בעקבות דברי הרמב"ם קשורה למשמעות המעשית של תחולת קדושת שביעית. אמנם, הרמב"ם נוקט בלשונו בשני ביטויים שונים: "אינו מיטפל לאכול", כלומר, אינו חייב לשמור את הפירות, ו"אין קדושת שביעית חלה עליהם", אך לדעתו אין נפקא מינה להלכה בין שני ביטויים אלו. יש מקום לדון האם ביטויים אלו בהכרח חופפים או שייתכן מצב בו פרי הינו קדוש אך אין איסור לאבדו?

לעניות דעתנו, הגדרת השלב בו אין חובה לנהוג קדושה בפרי, מצויה במחלוקת בין הראשונים: '''הרמב"ם''' סובר שההגדרה תלויה אך ורק במצבו האובייקטיבי של הפרי, בעוד '''הרא"ש ותוספות''' סוברים שההגדרה תלויה בדעת בני אדם. כמו כן, בעוד שלשיטת הרמב"ם תחולת הקדושה ואיסור האיבוד חופפים, לפי הרא"ש והתוספות ייתכן מצב בו פרי הינו קדוש ואף על פי כן אין איסור לאבדו.

בפרק הבא נעבור על המשניות העוסקות בחובת השמירה הקיימת בתרומה, מהן נוכל ללמוד לדיני פירות שביעית<ref>המשנה בשביעית ('''ח, ב''') משווה בין שביעית לתרומה: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר". מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל נראה שהוא סובר שההקבלה שייכת לא רק לגבי הדין הכוללני, אלא גם בדינים פרטיים, כגון דין קליפות וגרעינים בו דיני קדושת שביעית נלמדים מדיני תרומה. הרדב"ז כותב שבדין גרעינים הרמב"ם לומד את דין שביעית ב"קל וחומר" מדין תרומה, ולפי פירושו ייתכן שבדינים מסוימים שביעית תהיה קלה מתרומה. אמנם, לא מצאנו ברמב"ם דינים כאלה, ואף האחרונים למדו במקומות רבים מדיני תרומה לדיני שביעית גם במקרים בהם הדין בתרומה הוא לחומרה (ראה למשל '''שערי צדק שער מצוות הארץ יז ז-ח, ושם בינת אדם א; פאת השולחן שביעית כד הערה ג; חזון איש שביעית יד י'''). המאמר מתבסס על ההנחה שיש הקבלה מלאה בין תרומה לשמיטה בעניין חלות הקדושה.</ref>. ננתח את שיטות הראשונים בפירושם למשנה וננסה לבסס את שיטתנו בהבנתן. בפרק הנועל את המאמר נתייחס למספר שאלות מעשיות בהן יש נפק"מ בין שיטות הראשונים ונתבונן בפסקי האחרונים בשאלות אלו.

== שיטות הראשונים ==

=== קדושה בסובין ומורסן ===
הסוגיה המרכזית בענייננו היא המשנה ('''תרומות יא, ה''') שעוסקת בקדושת תרומה ובחובת שמירה במהלך הכנת הקמח מהחיטה. עקב חשיבותה לענייננו, אנו מציגים את פירושי הרמב"ם והרא"ש על המשנה, וכן את פסקי הרמב"ם הרלוונטיים בהלכות תרומות, על מנת להקל על ההשוואה ביניהם. נלמד קודם את דברי המשנה על שני חלקיה, כאשר בשלב זה נתמקד בחלקה השני:

גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין

המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין. המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין.
 
{| class="wikitable"
|'''משנה תרומות פרק יא משנה ה''''
|'''פירוש המשנה לרמב"ם:'''
|'''פירוש הרא"ש:'''
|'''רמב"ם הלכות תרומות פרק יא'''
|-
|המורסן מותר

סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר

ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין

המסלת קב או קבים לסאה לא יאבד את השאר אלא יניחנו במקום המוצנע
|ומורסן, היא הפסולת הגסה הצפה על הסובין.

וסובין, הפסולת.

ואמרו ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין, ר"ל שמותר לו לנפות את התרומה וישליך מן הטנופת כל מה שאינו ראוי לאכילה כדרך שעושין בחולין.

המסלת, נגזר מן סלת. והכוונה שאם לקח סאה חטין והוציא מהן קב או קביים סולת לא ישליך השאר מפני שהוא ראוי לאכילה, ואסור לאבד את התרומה. אלא יניח השאר במקום מוצנע.
|המורסן של תרומה, הן הסובין הגסים, מותר לזרים:

וכן הסובין של ישנות שהן יבשות ונטחנים היטב אבל של חדשות הן לחות ואינן נטחנים היטב ונשאר הרבה קמח מעורב עם הסובין. ומפרש בירושלמי דעד ל' יום נקראות חדשות:

ונוהג בתרומה - בתיקון הפת בהוצאת סובן ומורסנן:

כדרך שנוהג בחולין - ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך המותר: ירושלמי וכן במקנב בירק:

אבל כשמסלת לעשות פת נקייה ביותר קב או קביים לסאה יצניע המותר.
|

הלכה יב: הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שהוא ראוי למאכל אדם, ושל ישנות מותר,

ועד מתי נקראו חדשות כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות.

'''הלכה ה:'''

כדרך שמרקדין את הקמח בחולין כך נוהג הכהן בתרומה, מרקד לאכול ומשליך את המורסן,

הרי שרצה לעשות סולת מנופה בנפיות הרבה עד שיוציא קב או קביים מן הסאה לא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה אלא יניחהו במקום מוצנע.
|}

ההבדל הבולט בין פירושי הרמב"ם והרא"ש למשנה הוא ש'''הרמב"ם רואה במשנה שני חלקים נפרדים''' – דברי המשנה "ונוהג בתרומה כדרך שנוהג בחול" אינם נסובים על דין סובין שמופיע במשפט הקודם אלא הם דין נפרד. לשיטתו, המשנה אינה מתירה להשליך סובין של חיטים חדשות, אף שוודאי דרך בני אדם להשליך סובין כאלה<ref>נראה שלשיטת הרמב"ם, חידוש המשנה בדין "נוהג בתרומה כדרך שנוהג בחולין" הוא שמותר לאכול רק חלק מהפרי (תוך שמירת השאר בקדושה), אף שכתוצאה מכך השאר לא יאכל בסופו של דבר, ועל כן מותר לקלף פירות אף שאין הדרך לקלפם וכו'.</ref>. חלוקת המשנה לשניים בולטת במשנה תורה, שם החלק הראשון מופיע בהלכה י"ב, בעוד החלק השני מופיע בהלכה ה'. אף מלשון הרמב"ם "מרקד לאכול ומשליך את המורסן" עולה שאין היתר להשליך את הסובין. לעומת זאת, '''הרא"ש רואה בדברי המשנה חטיבה אחת''', כפי שרואים מפירושו למילים "ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין": "ונוהג בתרומה - בתיקון הפת בהוצאת סובן ומורסנן". לשיטתו נראה שהמשנה מחדשת שמותר להשליך סובין של חיטים חדשות, אף שחלה עליהם קדושה, כיוון שכך הוא מנהג בני אדם בחולין<ref>כך דייק ב"מנחת אשר" שביעית עמ' קצג.</ref>.

הבדל בולט נוסף הוא הסיבה שהרמב"ם והרא"ש נותנים לדבריהם. '''הרמב"ם''' מדגיש בדבריו ארבע פעמים שהסיבה לאיסור איבוד הסובין/הקמח היא מצבם האובייקטיבי – היותם ראויים למאכל: "הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שהוא ראוי למאכל " ('''הל' יב'''), "וישליך מן הטנופת כל מה שאינו ראוי לאכילה כדרך שעושין בחולין" ('''פיהמ"ש'''), "לא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה" ('''הל' ה' ופיהמ"ש'''). לעומת זאת, '''הרא"ש''' אינו מזכיר כלל את המצב האובייקטיבי, ובמקום זאת הוא נוקט בלשון "אבל כשמסלת לעשות פת נקייה ביותר ... יצניע המותר", שמשמעותה היא שחובת ההצנעה נובעת מכך שהוא אינו נוהג כמנהג בני אדם הסטנדרטי.

נראה לומר שהרמב"ם והרא"ש נחלקו בהגדרת היתר האיבוד: לשיטת הרמב"ם הגורם הוא '''היות הפרי לא ראוי למאכל''', בעוד שלשיטת הרא"ש הגורם הוא '''מנהג בני אדם לאבדו'''. הנפק"מ המרכזית בין הסברים אלו היא דינם של פירות שעודם ראויים למאכל, אך דרך בני אדם לאבדם: לשיטת הרמב"ם אין היתר לאבדם, בעוד שלשיטת הרא"ש מותר לאבדם. דוגמה להבדל זה היא דין סובין של חיטים חדשות.

בשולי הדברים, נוסיף שתי הערות:

ראשית, נראה שההסבר הפשוט במשנה הוא הסברו של הרא"ש. הרמב"ם אינו מתייחס לדברי המשנה כחטיבה אחת. נוסף לכך, אין זה ברור לשיטתו מה חידשה המשנה בדין "מסלת". הרי לשיטת הרמב"ם, אפילו אם האדם אינו רוצה לעשות "פת נקייה ביותר", אסור לו להשליך את השאריות כל עוד הן ראויות למאכל! נראה שעקב קושיה זו הרמב"ם מדגיש בפירושו לדין מסלת: "מפני שהוא ראוי לאכילה", כדי להבהיר שהוא הדין גם בפת רגילה. נראה שהרמב"ם נאלץ להידחק בהסברו למשנה בעקבות שיטתו העקרונית שתרומה הראויה לאכילה - אסור לאבדה בשום אופן.

שנית, אם כנים דברינו עולה שלשיטת הרא"ש, מותר להשליך את הסובין של החיטים החדשות, אף שהם אסורים לזרים. לשיטה זו, אין חפיפה בין חלות קדושה ואיסור איבוד, וייתכן שיהיה דבר שיש בו קדושה ומותר לאבדו.<ref>נציין שמההבדל בין דין סובין אצלנו לדין גרעינים, שמופיע בתחילת אותה משנה ויידון בהמשך, שם נאמר ש"אם השליכן מותרות" – משמע שסובין חדשות אסורות אף לאחר שהשליכן. </ref> לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם נראה שיש חפיפה בין הדינים – כל עוד הפרי ראוי לאכילה הוא קדוש ואסור לאבדו, וכאשר הוא אינו ראוי עוד לאכילה, קדושתו פוקעת.<ref>יש לציין שבסוגייתנו יש עוד שתי מחלוקות בין הרמב"ם והרא"ש: הרמב"ם מבין שהסובין עצמם ראויים לאכילה ואילו הרא"ש מבין שהסובין של החטים החדשות אינם ראויים לאכילה אלא "נשאר הרבה קמח מעורב עם הסובין". בנוסף, הרא"ש מביא את דברי הירושלמי שחיטים נחשבות "חדשות" כל ל' יום, ואילו הרמב"ם פוסק שהשיעור הוא "כל זמן שאנשים חובטין אותן". לכאורה, אין קשר בין מחלוקות אלו למחלוקת המרכזית שהבאנו בפנים.</ref>
 

=== קדושה בגרעינים ===
החלק הראשון של המשנה שנידונה לעיל ('''תרומות יא, ה''') עוסק בקדושה של גרעיני תרומה. המשנה כותבת:

גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות, וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין.

'''הרא"ש והרמב"ם''' בפירושם למשנה (בעקבות הירושלמי על אתר) מבארים שהמשנה עוסקת בגרעינים שהם עצמם ראויים לאכילה לפחות במידה מסוימת או שנותרה בהם לחלוחית שניתן למצוץ אותה. לשיטתם, אף דברי המשנה ביחס לעצמות עוסקים בעצמות רכות שניתן במידה מסוימת לאכלן.<ref>ב'דרך אמונה' ('''תרומות, י"א, יא, ביאור ההלכה ציון ההלכה רטז''') מבין בפירוש המשנה לרמב"ם כשיטת תוס' להלן, ולשיטתו צ"ב ההבדל בין גרעיני פירות ובין סובין של חטין חדשות. שיטת הרמב"ם במשנה תורה ביחס לגרעינים אינה ברורה ונתונה במחלוקת אחרונים גדולה אך מוסכם שהרמב"ם לא פוסק להלכה את חידושם של התוס'. ראה שבת הארץ, הוצאת מכון התורה והארץ, 'פרק ה' הלכה כא ב'תוספת שבת'. </ref>

'''תוספות''' מציעים פירוש אחר ('''זבחים פו, א'''):

ופירש רבינו דהתם מיירי בעצמות קדשים הנאכלין דומיא דתרומה '''ויש עליהם עדיין בשר''' וקאמר דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהן ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וכן גרעיני תרומה '''מיירי שיש עליהם אוכל''' ומיפרשא בענין זה.

לשיטת תוספות, המשנה עוסקת בגרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי, שהוא בוודאי ראוי לאכילה. אף על פי כן, מותר לכהן להשליכם, ואם השליכם פקעה קדושתם מכיוון שבטל שם אוכל מהם.

נראה בבירור ששיטת תוספות כאן חולקת על שיטת הרמב"ם שהוצגה בסעיף הקודם לפיה כל אימת שהדבר ראוי לאכילה, קדושתו אינה פוקעת. נראה ש'''תוספות סוברים כשיטת הרא"ש''', שחלות הקדושה תלויה במנהג בני אדם, ומכיוון שרוב בני אדם נוהגים להשליך גרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי, מותר לעשות זאת.<ref>נציין שממשנה זו עולה, שלכולי עלמא, דין גרעינים קל יותר מאשר דינם של הסובין. לשיטת הרמב"ם, אף שניתן למצוץ את הגרעינים ואם כן אפשר להחשיבם כראויים לאכילה, אם הכהן השליכן הם מותרים. לשיטת הרא"ש, מחדשת המשנה שאם הכהן השליך את הגרעינים אין בהם קדושה, אף שבדין סובין אין חפיפה בין חלות הקדושה ובין איסור האיבוד. בהסבר הבדל זה יש לומר שכיון שגרעינים אלו מלכתחילה אינם מיועדים לאכילה, הרי שאין בהם קדושה אלא אם כן הכהן מכנס אותם לאכילה.</ref>

'''הרא"ש''' אינו מתייחס לחידושם של תוספות ואין ראיה לכך שהוא מסכים לחידושם. אמנם, לאור שיטת הרא"ש בסובין, לפיה הנהגת הקדושה בפירות שביעית תלויה במנהגם של בני אדם, הסברא נותנת שהוא יסכים לדברי תוס' ביחס לגרעין שנשאר עליו קצת מבשר הפרי.

=== קדושה בקניבת ירק ===
סוגיה נוספת הקשורה לענייננו היא דין "קניבת ירק" – הקצוות שחותכים מהירק במהלך הכנתו לבישול.

המשנה מביאה מחלוקת בעניין היתרם לזרים ('''עדויות ג, ג'''):

וקניבת ירק של תרומה רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין.

הירושלמי ('''תרומות י"א, ד''') מחלק בין קניבת ירק של בעלי בתים לבין קניבת ירק של גננים. בעקבות הירושלמי, '''הרמב"ם''' כותב ('''תרומות י"א, י'''):

וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים, אבל קניבת ירק שמקנבים הגננין מותרת לזרים.

הכסף משנה (על אתר) מסביר שכאשר הגננים מקנבים ירק, הם משליכים רק את העלים המעופשים ביותר, בעוד בעלי בתים משליכים גם את העלים המעופשים בחלקם.

לעומת הרמב"ם, '''הרא"ש''' מזכיר את דין קניבת ירק בפירושו למשנה ('''תרומות יא ה''') שהובא לעיל, שם הוא כתב:

[ונוהג בתרומה] כדרך שנוהג בחולין - ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך המותר. ירושלמי וכן במקנב בירק.

הרא"ש לא מביא את חילוק הירושלמי בין קניבת ירק של גננים לקניבה של בעלי בתים. לעומת זאת, הרא"ש מביא בשם הירושלמי שאף מקנב הירק נוהג כדרך שהוא נוהג בחולין ועל כן יכול להשליך המותר.<ref>לפנינו בירושלמי ההשוואה בין סובין ובין ירק נוגעת רק ביחס להכנת האוכל: "מסלת בחיטין כל שהוא רוצה ומנקב בירק כל שהוא רוצה". אם נאמר שלפני הרא"ש הגירסה היתה כמו הגירסה שלפנינו, הרי שמכך ראיה נוספת שהרא"ש סובר שכיון שדרכם של בני אדם להשליך את הקניבות, מותר לעשות כן אף בירק של תרומה ואין בכך איסור איבוד.</ref>

נראה ששיטות הרמב"ם והרא"ש בסוגיה זו מקבילות לשיטתם בסוגיית סובין. לשיטת '''הרמב"ם''', קניבת ירק של בעלי בתים אסורה לזרים ואסור להשליכה, מכיוון שהיא עדיין ראויה למאכל, וזאת למרות שדרך בעלי הבתים להשליך אותה.<ref>שמא יש לומר בשיטת הרמב"ם שמחלוקת ר' דוסא וחכמים היא היא מחלוקתו עם הרא"ש. לפי ר' דוסא, כיון שבעלי הבתים מקנבים את הירק, הרי אין בו קדושה, ואילו לפי חכמים, שהלכה כמותם, כיון שאותם חלקים הם ראויים לאכילה, הם אסורים לזרים."</ref> רק קניבת ירק של גננים, עלים מעופשים ביותר שאינם ראויים לאכילה כלל, מותרת. לעומת זאת, מדברי '''הרא"ש''' עולה שמותר להשליך את קניבת הירק משום שהולכים אחרי מנהג בני אדם.<ref>עדיין צ"ע מדוע הרא"ש לא הביא את החילוק של הירושלמי בין קניבת ירק של גננים ושל בעלי בתים. שמא יש לומר שהוא פוסק כר' דוסא, כמבואר בהערה הקודמת, שלשיטתו כיון שדרכם של בעלי הבתים לקנב את הירק הרי שהוא מותר לזרים.</ref>
 

=== סיכום שיטות הראשונים ===
האחרונים מסכימים שניתן ללמוד את ההלכות הנוגעות לאיסור איבוד פירות הקדושים בקדושת שביעית מההלכות המקבילות הנוגעות לאיסור איבוד תרומה. בנידון זה:

שיטת '''הרמב"ם''' היא שכל עוד הפרי ראוי לאכילה באופן אובייקטיבי, הוא קדוש ויש איסור לאבדו, אף אם דרך בני אדם לאבדו. בפרט, יש איסור לאבד קניבת ירק של בעלי בתים אף שדרך אנשים להשליכה, וכן אסור לאבד סובין של חיטים חדשות.

שיטת '''הרא"ש''' היא שאיסור איבוד תלוי במנהג בני אדם. לפיכך, מותר לאבד קניבת ירק של בעלי בתים וכן מותר לאבד סובין של חיטים חדשות. כשיטה זו סוברים גם '''תוספות''', ולשיטתם מותר להשליך גרעינים שיש עליהם שאריות פרי, ולאחר שהשליכם הם מותרים לזרים.

מדברי '''הרא"ש''' עולה חידוש נוסף, שיתכן ושאריות פרי תהיינה קדושות בקדושת תרומה, ובכל זאת יהיה מותר לאבדם.
 

== נפק"מ בין שיטות הראשונים ==

=== שאריות אוכל, הראויות עדיין לאכילה, אך דרך אנשים לזרקן ===

הרב אלישיב פוסק שמותר להפסיד שיירי מאכל אם רגילים לזרקם אפילו אנשים שדרכם לחוס על ממונם (דבריו הובאו ב'''דרך אמונה''' הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה ג אות יג). כך פסקו הלכה למעשה אחרונים נוספים, למשל הרב ישראלי ('''התורה והארץ''' ג 179) ו'''הרב אשר וייס''' (מנחת אשר שביעית עמ' קצ"ג).

לעומת זאת, החזון איש פוסק שאסור לאבד שיירי אוכל שאינו רוצה לאכול יותר, וחייבים להניחם בפח מיוחד עד שייפסלו מאכילת אדם ('''קונטרס סדר השביעית אות ח'''', נדפס בדרך אמונה סוף הלכות שמיטה ויובל).

להבנתנו, פסיקת הרב אלישיב ודעימיה היא כשיטת הרא"ש, בעוד החזו"א פוסק כשיטת הרמב"ם, או לכל הפחות חושש לשיטתו לחומרא.<ref>נציין שיש מהאחרונים שהביאו ראיה לכך שאין איסור איבוד בשאריות גם לשיטת הרמב"ם מדין שאריות תרומה בכלי אחסון ('''משנה''' תרומה י"א, ח; '''רמב"ם''' תרומות י"א, טו וראה '''דרך אמונה''' שם), שם נפסק שאף שיש קדושה בשאריות, מותר לשים בכלי האחסון חולין גם אם לא מרוקנים אותם לחלוטין משאריות התרומה. אולם להבנתנו, אף שהרמב"ם אכן מתיר לבטל את השאריות בחולין, אין מכך ראיה שהוא יתיר גם לאבד אותן באופן ישיר.</ref>

=== גרעינים שנשאר עליהם מעט מהאוכל ===
בנידון זה מצאנו מחלוקת אחרונים המקבילה למחלוקת בנידון הקודם. הרב אלישיב פוסק על פי דברי התוספות בזבחים שאם הוריד מהגרעין את כל מה שברצונו לאכול ממנו מותר לו לזרוק את השאר (דבריו הובאו ב'''משפטי ארץ''' כג, 10). לעומת זאת, החזון איש פוסק שאסור לאבד גרעינים שיש עליהם לחלוחית אוכל, וחייבים להניחם בפח מיוחד עד שייפסלו מאכילת אדם, וזאת כשיטת הרמב"ם ('''קונטרס סדר השביעית''' אות ח', נדפס בדרך אמונה סוף הלכות שמיטה ויובל, ובעקבותיו פסק ה''''דרך אמונה'''' תרומות יא ביאור ההלכה יא).

=== מאכל בהמה בזמן שאין נוהגים להאכיל בו בהמה ===
ה'''חזון איש''' הסתפק בדין זה (שביעית יד, י):

ומיהו יש לעיין אי תלוי במקום שהן נמצאין, או אזלינן בתר רובא דעלמא, או הדבר מסור לחכמים כפי התשמיש הנאות להם, ואפשר שהתשמיש הנאות הוא ליתנן לבהמה ועדיין קדשי... והרמב"ם ('''כלאים ה, יח''') כתב: 'שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום' משמע שמשתנה לפי המקום והזמן.

על דבריו העיר '''הרב וואזנר''' (שבט הלוי ב, קצט):

מנא לן להקל בדבר שראוי למאכל בהמה ובהמה אוכלת אותו, דמצד זה ראוי שתחול קדושת שביעית, אלא שרוב בני אדם אין חוששין להשתמש בו לצורך בהמה וזורקין אותן?... אילו היה זה יסוד גמור שיש הפקעת קדושת שביעית במה שזורקין אותן, גם אם הוא ראוי לתשמיש, לא נמנעו חז"ל ללמדנו כזאת, ואדרבא פשטות '''משנתינו''' (שביעית ז, ג): 'קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וכו' יש להם שביעית' וכו' - מוכח דהלכה קבועה היא לדורות בשביל שראויין לצביעה.

לפי המבואר עד כה, פשוט שלשיטת '''תוספות''' וה'''רא"ש''' כאשר דרך בני אדם לזרוק את אותן קליפות, אין איסור לזרקם. על כן, נראה ברור ששבט הלוי נוקט כשיטת ה'''רמב"ם'''.

יש לציין שאף לשיטת ה'''רמב"ם''', הסובר שאסור להפסיד מאכל אדם אף אם דרך בני אדם לזרקו, יש מקום להסתפק האם דבריו אמורים דווקא ב'מאכל אדם' שאין שמו פוקע ממנו, אך מאכל בהמה או מין צבע שאין דרכם של בני אדם להשתמש בו לשימוש זה אינם קדושים, או שמא אף שם 'מאכל בהמה' או 'מן הצובעים' הוא מוחלט אף אם אין דרך בני אדם להשתמש בשימושים אלו. לפיכך, אין ראיה מהתלבטותו של החזון איש לכך שהוא סובר כשיטת הרא"ש.
 

=== סיכום שיטות האחרונים ===
במספר נידונים בהם להבנתנו יש נפק"מ בין שיטות ה'''רמב"ם''' וה'''רא"ש''' בהגדרת איסור איבוד בשאריות, מצאנו מחלוקת בין אחרוני זמננו.

'''הרב אלישיב''' פוסק כשיטת ה'''רא"ש''' ותוספות שהולכים אחר מנהג בני אדם, ולכן מתיר להשליך שיירי מאכל שרגילים לזרקם וגרעיני פירות שנותר עליהם מעט מבשר הפרי. כשיטה זו סוברים גם הרב ישראלי והרב אשר וייס.

'''הרב וואזנר''' פוסק כשיטת ה'''רמב"ם''' שאסור לאבד דבר ראוי למאכל אף אם דרך בני אדם לאבדו, ולכן אוסר לאבד דבר הראוי למאכל בהמה אף אם אין נוהגים באותו מקום לתת מאכל כזה לבהמות.

'''החזון איש''' מחמיר הלכה למעשה כשיטת ה'''רמב"ם''' ואוסר להשליך שאריות שדרך בני אדם להשליכן וגרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי. אולם לא ברור האם הוא פוסק באופן מוחלט כשיטת הרמב"ם או שרק חושש לחומרא לשיטתו.

יש לציין שאף שנראה שהאחרונים שהבאנו חלוקים בשאלה כיצד יש לפסוק במחלוקת הרמב"ם והרא"ש, אף אחד מהם לא הזכיר במפורש שיש שתי שיטות בראשונים והוא פוסק כאחת מהן, ולפלא הדבר<ref>בפרט, צריך לנו עיון על כותבים שדרכם להביא את כל השיטות וכאן הזכירו רק אחת משיטות הראשונים, כגון '''באנציקלופדיה התלמודית''' (בערך 'גרעינין') שם לא הוזכרו כלל דברי תוספות בזבחים. וכן קשה לנו על 'פסקי הלכות שביעית' (נדפסו בקובץ 'מבית לוי' תשנ"ד (קובץ ה') ותשס"א (קובץ טז)) שמחד נוקט כרמב"ם שגרעיני פירות שדבוק בהם מעט מבשר הפרי צריך לנהוג בהם קדושת שביעית ומאידך נוקט ששיריים מועטים בצלחות ובסירים מותר לאבדם. ועיין דרך אמונה, שמיטה ויובל, פרק ה' בציון ההלכה אות כט</ref>.

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

הפסד פירות שביעית

2021-10-04T22:21:30Z

מושך בשבט: /* גרעינים שנשאר עליהם מעט מהאוכל */

{{תחרות כתיבה}}
== מבוא ==
הקושי המרכזי העומד בפני מי שרוכש פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית הוא ההתמודדות עם שאריות המזון, הגרעינים, הקליפות וכיו"ב. עומדת לפנינו השאלה באלו מקרים מותר לאבד שאריות אלו לסוגיהן.

מפורש בתורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חז"ל: "לאכלה ולא להפסד". פוסק הרמב"ם ('''שמיטה ויובל ה'''):

פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה מפי השמועה למדו "תהיה" ('''ויקרא כה,ז''') אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.

לאכילה ולשתייה כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומעשר שני

ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר

דבר שדרכו לאכול חי לא יאכל אותו מבושל ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלין אותו חי לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה.

אינו מיטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעיפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ובמעשר. ('''הל' א-ג''')

הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה.

והקור קדושת שביעית חלה עליו. ('''הל' כא''')

הדין הבסיסי בדברי הרמב"ם נראה ברור: על פירות שביעית חלה קדושה ולפיכך אסור להשתמש בהם שלא לייעודם המרכזי, וקל וחומר שאסור לאבדם, בדומה לפירות תרומה. למרות שפירות אלו קדושים, לאחר קלקולם קדושת שביעית פוקעת מהם. אף קליפות וגרעינים של חלק מפירות אלו, אינם קדושים.

דברי הרמב"ם מעוררים אותנו לדון בשתי שאלות. הראשונה היא האם מצבם האוביקטיבי של הפירות הוא זה שקובע להלכה או מנהגם השגרתי של בני אדם<ref>בלשון הרמב"ם: 'כדרך שנוהג בחולין'. יש לציין שלשאלתנו יש נפק"מ לא רק ביחס לדין פירות שנפסדו בו נדון במאמר זה אלא גם ביחס לפירות גמורים שהינם ראויים לאכילה, אך גודלו למטרה אחרת. בשאלה זו דן המהרי"ט בתשובתו המפורסמת בעניין האכלת תולעי משי בעלי תות ('''חלק א פג'''), וראה גם מנחת שלמה תניינא ('''ב-ג''') קיח. כמו כן, יש נפק"מ ביחס להגדרת מאכל כ"אוכלי בהמה", וראה להלן.</ref>

שאלה נוספת שעולה בעקבות דברי הרמב"ם קשורה למשמעות המעשית של תחולת קדושת שביעית. אמנם, הרמב"ם נוקט בלשונו בשני ביטויים שונים: "אינו מיטפל לאכול", כלומר, אינו חייב לשמור את הפירות, ו"אין קדושת שביעית חלה עליהם", אך לדעתו אין נפקא מינה להלכה בין שני ביטויים אלו. יש מקום לדון האם ביטויים אלו בהכרח חופפים או שייתכן מצב בו פרי הינו קדוש אך אין איסור לאבדו?

לעניות דעתנו, הגדרת השלב בו אין חובה לנהוג קדושה בפרי, מצויה במחלוקת בין הראשונים: '''הרמב"ם''' סובר שההגדרה תלויה אך ורק במצבו האובייקטיבי של הפרי, בעוד '''הרא"ש ותוספות''' סוברים שההגדרה תלויה בדעת בני אדם. כמו כן, בעוד שלשיטת הרמב"ם תחולת הקדושה ואיסור האיבוד חופפים, לפי הרא"ש והתוספות ייתכן מצב בו פרי הינו קדוש ואף על פי כן אין איסור לאבדו.

בפרק הבא נעבור על המשניות העוסקות בחובת השמירה הקיימת בתרומה, מהן נוכל ללמוד לדיני פירות שביעית<ref>המשנה בשביעית ('''ח, ב''') משווה בין שביעית לתרומה: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר". מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל נראה שהוא סובר שההקבלה שייכת לא רק לגבי הדין הכוללני, אלא גם בדינים פרטיים, כגון דין קליפות וגרעינים בו דיני קדושת שביעית נלמדים מדיני תרומה. הרדב"ז כותב שבדין גרעינים הרמב"ם לומד את דין שביעית ב"קל וחומר" מדין תרומה, ולפי פירושו ייתכן שבדינים מסוימים שביעית תהיה קלה מתרומה. אמנם, לא מצאנו ברמב"ם דינים כאלה, ואף האחרונים למדו במקומות רבים מדיני תרומה לדיני שביעית גם במקרים בהם הדין בתרומה הוא לחומרה (ראה למשל '''שערי צדק שער מצוות הארץ יז ז-ח, ושם בינת אדם א; פאת השולחן שביעית כד הערה ג; חזון איש שביעית יד י'''). המאמר מתבסס על ההנחה שיש הקבלה מלאה בין תרומה לשמיטה בעניין חלות הקדושה.</ref>. ננתח את שיטות הראשונים בפירושם למשנה וננסה לבסס את שיטתנו בהבנתן. בפרק הנועל את המאמר נתייחס למספר שאלות מעשיות בהן יש נפק"מ בין שיטות הראשונים ונתבונן בפסקי האחרונים בשאלות אלו.

== שיטות הראשונים ==

=== קדושה בסובין ומורסן ===
הסוגיה המרכזית בענייננו היא המשנה ('''תרומות יא, ה''') שעוסקת בקדושת תרומה ובחובת שמירה במהלך הכנת הקמח מהחיטה. עקב חשיבותה לענייננו, אנו מציגים את פירושי הרמב"ם והרא"ש על המשנה, וכן את פסקי הרמב"ם הרלוונטיים בהלכות תרומות, על מנת להקל על ההשוואה ביניהם. נלמד קודם את דברי המשנה על שני חלקיה, כאשר בשלב זה נתמקד בחלקה השני:

גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין

המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין. המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין.
 
{| class="wikitable"
|'''משנה תרומות פרק יא משנה ה''''
|'''פירוש המשנה לרמב"ם:'''
|'''פירוש הרא"ש:'''
|'''רמב"ם הלכות תרומות פרק יא'''
|-
|המורסן מותר

סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר

ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין

המסלת קב או קבים לסאה לא יאבד את השאר אלא יניחנו במקום המוצנע
|ומורסן, היא הפסולת הגסה הצפה על הסובין.

וסובין, הפסולת.

ואמרו ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין, ר"ל שמותר לו לנפות את התרומה וישליך מן הטנופת כל מה שאינו ראוי לאכילה כדרך שעושין בחולין.

המסלת, נגזר מן סלת. והכוונה שאם לקח סאה חטין והוציא מהן קב או קביים סולת לא ישליך השאר מפני שהוא ראוי לאכילה, ואסור לאבד את התרומה. אלא יניח השאר במקום מוצנע.
|המורסן של תרומה, הן הסובין הגסים, מותר לזרים:

וכן הסובין של ישנות שהן יבשות ונטחנים היטב אבל של חדשות הן לחות ואינן נטחנים היטב ונשאר הרבה קמח מעורב עם הסובין. ומפרש בירושלמי דעד ל' יום נקראות חדשות:

ונוהג בתרומה - בתיקון הפת בהוצאת סובן ומורסנן:

כדרך שנוהג בחולין - ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך המותר: ירושלמי וכן במקנב בירק:

אבל כשמסלת לעשות פת נקייה ביותר קב או קביים לסאה יצניע המותר.
|

הלכה יב: הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שהוא ראוי למאכל אדם, ושל ישנות מותר,

ועד מתי נקראו חדשות כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות.

'''הלכה ה:'''

כדרך שמרקדין את הקמח בחולין כך נוהג הכהן בתרומה, מרקד לאכול ומשליך את המורסן,

הרי שרצה לעשות סולת מנופה בנפיות הרבה עד שיוציא קב או קביים מן הסאה לא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה אלא יניחהו במקום מוצנע.
|}

ההבדל הבולט בין פירושי הרמב"ם והרא"ש למשנה הוא ש'''הרמב"ם רואה במשנה שני חלקים נפרדים''' – דברי המשנה "ונוהג בתרומה כדרך שנוהג בחול" אינם נסובים על דין סובין שמופיע במשפט הקודם אלא הם דין נפרד. לשיטתו, המשנה אינה מתירה להשליך סובין של חיטים חדשות, אף שוודאי דרך בני אדם להשליך סובין כאלה<ref>נראה שלשיטת הרמב"ם, חידוש המשנה בדין "נוהג בתרומה כדרך שנוהג בחולין" הוא שמותר לאכול רק חלק מהפרי (תוך שמירת השאר בקדושה), אף שכתוצאה מכך השאר לא יאכל בסופו של דבר, ועל כן מותר לקלף פירות אף שאין הדרך לקלפם וכו'.</ref>. חלוקת המשנה לשניים בולטת במשנה תורה, שם החלק הראשון מופיע בהלכה י"ב, בעוד החלק השני מופיע בהלכה ה'. אף מלשון הרמב"ם "מרקד לאכול ומשליך את המורסן" עולה שאין היתר להשליך את הסובין. לעומת זאת, '''הרא"ש רואה בדברי המשנה חטיבה אחת''', כפי שרואים מפירושו למילים "ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין": "ונוהג בתרומה - בתיקון הפת בהוצאת סובן ומורסנן". לשיטתו נראה שהמשנה מחדשת שמותר להשליך סובין של חיטים חדשות, אף שחלה עליהם קדושה, כיוון שכך הוא מנהג בני אדם בחולין<ref>כך דייק ב"מנחת אשר" שביעית עמ' קצג.</ref>.

הבדל בולט נוסף הוא הסיבה שהרמב"ם והרא"ש נותנים לדבריהם. '''הרמב"ם''' מדגיש בדבריו ארבע פעמים שהסיבה לאיסור איבוד הסובין/הקמח היא מצבם האובייקטיבי – היותם ראויים למאכל: "הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שהוא ראוי למאכל " ('''הל' יב'''), "וישליך מן הטנופת כל מה שאינו ראוי לאכילה כדרך שעושין בחולין" ('''פיהמ"ש'''), "לא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה" ('''הל' ה' ופיהמ"ש'''). לעומת זאת, '''הרא"ש''' אינו מזכיר כלל את המצב האובייקטיבי, ובמקום זאת הוא נוקט בלשון "אבל כשמסלת לעשות פת נקייה ביותר ... יצניע המותר", שמשמעותה היא שחובת ההצנעה נובעת מכך שהוא אינו נוהג כמנהג בני אדם הסטנדרטי.

נראה לומר שהרמב"ם והרא"ש נחלקו בהגדרת היתר האיבוד: לשיטת הרמב"ם הגורם הוא '''היות הפרי לא ראוי למאכל''', בעוד שלשיטת הרא"ש הגורם הוא '''מנהג בני אדם לאבדו'''. הנפק"מ המרכזית בין הסברים אלו היא דינם של פירות שעודם ראויים למאכל, אך דרך בני אדם לאבדם: לשיטת הרמב"ם אין היתר לאבדם, בעוד שלשיטת הרא"ש מותר לאבדם. דוגמה להבדל זה היא דין סובין של חיטים חדשות.

בשולי הדברים, נוסיף שתי הערות:

ראשית, נראה שההסבר הפשוט במשנה הוא הסברו של הרא"ש. הרמב"ם אינו מתייחס לדברי המשנה כחטיבה אחת. נוסף לכך, אין זה ברור לשיטתו מה חידשה המשנה בדין "מסלת". הרי לשיטת הרמב"ם, אפילו אם האדם אינו רוצה לעשות "פת נקייה ביותר", אסור לו להשליך את השאריות כל עוד הן ראויות למאכל! נראה שעקב קושיה זו הרמב"ם מדגיש בפירושו לדין מסלת: "מפני שהוא ראוי לאכילה", כדי להבהיר שהוא הדין גם בפת רגילה. נראה שהרמב"ם נאלץ להידחק בהסברו למשנה בעקבות שיטתו העקרונית שתרומה הראויה לאכילה - אסור לאבדה בשום אופן.

שנית, אם כנים דברינו עולה שלשיטת הרא"ש, מותר להשליך את הסובין של החיטים החדשות, אף שהם אסורים לזרים. לשיטה זו, אין חפיפה בין חלות קדושה ואיסור איבוד, וייתכן שיהיה דבר שיש בו קדושה ומותר לאבדו.<ref>נציין שמההבדל בין דין סובין אצלנו לדין גרעינים, שמופיע בתחילת אותה משנה ויידון בהמשך, שם נאמר ש"אם השליכן מותרות" – משמע שסובין חדשות אסורות אף לאחר שהשליכן. </ref> לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם נראה שיש חפיפה בין הדינים – כל עוד הפרי ראוי לאכילה הוא קדוש ואסור לאבדו, וכאשר הוא אינו ראוי עוד לאכילה, קדושתו פוקעת.<ref>יש לציין שבסוגייתנו יש עוד שתי מחלוקות בין הרמב"ם והרא"ש: הרמב"ם מבין שהסובין עצמם ראויים לאכילה ואילו הרא"ש מבין שהסובין של החטים החדשות אינם ראויים לאכילה אלא "נשאר הרבה קמח מעורב עם הסובין". בנוסף, הרא"ש מביא את דברי הירושלמי שחיטים נחשבות "חדשות" כל ל' יום, ואילו הרמב"ם פוסק שהשיעור הוא "כל זמן שאנשים חובטין אותן". לכאורה, אין קשר בין מחלוקות אלו למחלוקת המרכזית שהבאנו בפנים.</ref>
 

=== קדושה בגרעינים ===
החלק הראשון של המשנה שנידונה לעיל ('''תרומות יא, ה''') עוסק בקדושה של גרעיני תרומה. המשנה כותבת:

גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות, וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין.

'''הרא"ש והרמב"ם''' בפירושם למשנה (בעקבות הירושלמי על אתר) מבארים שהמשנה עוסקת בגרעינים שהם עצמם ראויים לאכילה לפחות במידה מסוימת או שנותרה בהם לחלוחית שניתן למצוץ אותה. לשיטתם, אף דברי המשנה ביחס לעצמות עוסקים בעצמות רכות שניתן במידה מסוימת לאכלן.<ref>ב'דרך אמונה' ('''תרומות, י"א, יא, ביאור ההלכה ציון ההלכה רטז''') מבין בפירוש המשנה לרמב"ם כשיטת תוס' להלן, ולשיטתו צ"ב ההבדל בין גרעיני פירות ובין סובין של חטין חדשות. שיטת הרמב"ם במשנה תורה ביחס לגרעינים אינה ברורה ונתונה במחלוקת אחרונים גדולה אך מוסכם שהרמב"ם לא פוסק להלכה את חידושם של התוס'. ראה שבת הארץ, הוצאת מכון התורה והארץ, 'פרק ה' הלכה כא ב'תוספת שבת'. </ref>

'''תוספות''' מציעים פירוש אחר ('''זבחים פו, א'''):

ופירש רבינו דהתם מיירי בעצמות קדשים הנאכלין דומיא דתרומה '''ויש עליהם עדיין בשר''' וקאמר דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהן ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וכן גרעיני תרומה '''מיירי שיש עליהם אוכל''' ומיפרשא בענין זה.

לשיטת תוספות, המשנה עוסקת בגרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי, שהוא בוודאי ראוי לאכילה. אף על פי כן, מותר לכהן להשליכם, ואם השליכם פקעה קדושתם מכיוון שבטל שם אוכל מהם.

נראה בבירור ששיטת תוספות כאן חולקת על שיטת הרמב"ם שהוצגה בסעיף הקודם לפיה כל אימת שהדבר ראוי לאכילה, קדושתו אינה פוקעת. נראה ש'''תוספות סוברים כשיטת הרא"ש''', שחלות הקדושה תלויה במנהג בני אדם, ומכיוון שרוב בני אדם נוהגים להשליך גרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי, מותר לעשות זאת.<ref>נציין שממשנה זו עולה, שלכולי עלמא, דין גרעינים קל יותר מאשר דינם של הסובין. לשיטת הרמב"ם, אף שניתן למצוץ את הגרעינים ואם כן אפשר להחשיבם כראויים לאכילה, אם הכהן השליכן הם מותרים. לשיטת הרא"ש, מחדשת המשנה שאם הכהן השליך את הגרעינים אין בהם קדושה, אף שבדין סובין אין חפיפה בין חלות הקדושה ובין איסור האיבוד. בהסבר הבדל זה יש לומר שכיון שגרעינים אלו מלכתחילה אינם מיועדים לאכילה, הרי שאין בהם קדושה אלא אם כן הכהן מכנס אותם לאכילה.</ref>

'''הרא"ש''' אינו מתייחס לחידושם של תוספות ואין ראיה לכך שהוא מסכים לחידושם. אמנם, לאור שיטת הרא"ש בסובין, לפיה הנהגת הקדושה בפירות שביעית תלויה במנהגם של בני אדם, הסברא נותנת שהוא יסכים לדברי תוס' ביחס לגרעין שנשאר עליו קצת מבשר הפרי.

=== קדושה בקניבת ירק ===
סוגיה נוספת הקשורה לענייננו היא דין "קניבת ירק" – הקצוות שחותכים מהירק במהלך הכנתו לבישול.

המשנה מביאה מחלוקת בעניין היתרם לזרים ('''עדויות ג, ג'''):

וקניבת ירק של תרומה רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין.

הירושלמי ('''תרומות י"א, ד''') מחלק בין קניבת ירק של בעלי בתים לבין קניבת ירק של גננים. בעקבות הירושלמי, '''הרמב"ם''' כותב ('''תרומות י"א, י'''):

וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים, אבל קניבת ירק שמקנבים הגננין מותרת לזרים.

הכסף משנה (על אתר) מסביר שכאשר הגננים מקנבים ירק, הם משליכים רק את העלים המעופשים ביותר, בעוד בעלי בתים משליכים גם את העלים המעופשים בחלקם.

לעומת הרמב"ם, '''הרא"ש''' מזכיר את דין קניבת ירק בפירושו למשנה ('''תרומות יא ה''') שהובא לעיל, שם הוא כתב:

[ונוהג בתרומה] כדרך שנוהג בחולין - ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך המותר. ירושלמי וכן במקנב בירק.

הרא"ש לא מביא את חילוק הירושלמי בין קניבת ירק של גננים לקניבה של בעלי בתים. לעומת זאת, הרא"ש מביא בשם הירושלמי שאף מקנב הירק נוהג כדרך שהוא נוהג בחולין ועל כן יכול להשליך המותר.<ref>לפנינו בירושלמי ההשוואה בין סובין ובין ירק נוגעת רק ביחס להכנת האוכל: "מסלת בחיטין כל שהוא רוצה ומנקב בירק כל שהוא רוצה". אם נאמר שלפני הרא"ש הגירסה היתה כמו הגירסה שלפנינו, הרי שמכך ראיה נוספת שהרא"ש סובר שכיון שדרכם של בני אדם להשליך את הקניבות, מותר לעשות כן אף בירק של תרומה ואין בכך איסור איבוד.</ref>

נראה ששיטות הרמב"ם והרא"ש בסוגיה זו מקבילות לשיטתם בסוגיית סובין. לשיטת '''הרמב"ם''', קניבת ירק של בעלי בתים אסורה לזרים ואסור להשליכה, מכיוון שהיא עדיין ראויה למאכל, וזאת למרות שדרך בעלי הבתים להשליך אותה.<ref>שמא יש לומר בשיטת הרמב"ם שמחלוקת ר' דוסא וחכמים היא היא מחלוקתו עם הרא"ש. לפי ר' דוסא, כיון שבעלי הבתים מקנבים את הירק, הרי אין בו קדושה, ואילו לפי חכמים, שהלכה כמותם, כיון שאותם חלקים הם ראויים לאכילה, הם אסורים לזרים."</ref> רק קניבת ירק של גננים, עלים מעופשים ביותר שאינם ראויים לאכילה כלל, מותרת. לעומת זאת, מדברי '''הרא"ש''' עולה שמותר להשליך את קניבת הירק משום שהולכים אחרי מנהג בני אדם.<ref>עדיין צ"ע מדוע הרא"ש לא הביא את החילוק של הירושלמי בין קניבת ירק של גננים ושל בעלי בתים. שמא יש לומר שהוא פוסק כר' דוסא, כמבואר בהערה הקודמת, שלשיטתו כיון שדרכם של בעלי הבתים לקנב את הירק הרי שהוא מותר לזרים.</ref>
 

=== סיכום שיטות הראשונים ===
האחרונים מסכימים שניתן ללמוד את ההלכות הנוגעות לאיסור איבוד פירות הקדושים בקדושת שביעית מההלכות המקבילות הנוגעות לאיסור איבוד תרומה. בנידון זה:

שיטת '''הרמב"ם''' היא שכל עוד הפרי ראוי לאכילה באופן אובייקטיבי, הוא קדוש ויש איסור לאבדו, אף אם דרך בני אדם לאבדו. בפרט, יש איסור לאבד קניבת ירק של בעלי בתים אף שדרך אנשים להשליכה, וכן אסור לאבד סובין של חיטים חדשות.

שיטת '''הרא"ש''' היא שאיסור איבוד תלוי במנהג בני אדם. לפיכך, מותר לאבד קניבת ירק של בעלי בתים וכן מותר לאבד סובין של חיטים חדשות. כשיטה זו סוברים גם '''תוספות''', ולשיטתם מותר להשליך גרעינים שיש עליהם שאריות פרי, ולאחר שהשליכם הם מותרים לזרים.

מדברי '''הרא"ש''' עולה חידוש נוסף, שיתכן ושאריות פרי תהיינה קדושות בקדושת תרומה, ובכל זאת יהיה מותר לאבדם.
 

== נפק"מ בין שיטות הראשונים ==

=== שאריות אוכל, הראויות עדיין לאכילה, אך דרך אנשים לזרקן ===

הרב אלישיב פוסק שמותר להפסיד שיירי מאכל אם רגילים לזרקם אפילו אנשים שדרכם לחוס על ממונם (דבריו הובאו ב'''דרך אמונה''' הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה ג אות יג). כך פסקו הלכה למעשה אחרונים נוספים, למשל הרב ישראלי ('''התורה והארץ''' ג 179) ו'''הרב אשר וייס''' (מנחת אשר שביעית עמ' קצ"ג).

לעומת זאת, החזון איש פוסק שאסור לאבד שיירי אוכל שאינו רוצה לאכול יותר, וחייבים להניחם בפח מיוחד עד שייפסלו מאכילת אדם ('''קונטרס סדר השביעית אות ח'''', נדפס בדרך אמונה סוף הלכות שמיטה ויובל).

להבנתנו, פסיקת הרב אלישיב ודעימיה היא כשיטת הרא"ש, בעוד החזו"א פוסק כשיטת הרמב"ם, או לכל הפחות חושש לשיטתו לחומרא.<ref>נציין שיש מהאחרונים שהביאו ראיה לכך שאין איסור איבוד בשאריות גם לשיטת הרמב"ם מדין שאריות תרומה בכלי אחסון ('''משנה''' תרומה י"א, ח; '''רמב"ם''' תרומות י"א, טו וראה '''דרך אמונה''' שם), שם נפסק שאף שיש קדושה בשאריות, מותר לשים בכלי האחסון חולין גם אם לא מרוקנים אותם לחלוטין משאריות התרומה. אולם להבנתנו, אף שהרמב"ם אכן מתיר לבטל את השאריות בחולין, אין מכך ראיה שהוא יתיר גם לאבד אותן באופן ישיר.</ref>

=== גרעינים שנשאר עליהם מעט מהאוכל ===
בנידון זה מצאנו מחלוקת אחרונים המקבילה למחלוקת בנידון הקודם. הרב אלישיב פוסק על פי דברי התוספות בזבחים שאם הוריד מהגרעין את כל מה שברצונו לאכול ממנו מותר לו לזרוק את השאר (דבריו הובאו ב'''משפטי ארץ''' כג, 10). לעומת זאת, החזון איש פוסק שאסור לאבד גרעינים שיש עליהם לחלוחית אוכל, וחייבים להניחם בפח מיוחד עד שייפסלו מאכילת אדם, וזאת כשיטת הרמב"ם ('''קונטרס סדר השביעית''' אות ח', נדפס בדרך אמונה סוף הלכות שמיטה ויובל, ובעקבותיו פסק ה''''דרך אמונה'''' תרומות יא ביאור ההלכה יא).

=== מאכל בהמה בזמן שאין נוהגים להאכיל בו בהמה ===
החזון איש הסתפק בדין זה ('''שביעית יד, י'''):

ומיהו יש לעיין אי תלוי במקום שהן נמצאין, או אזלינן בתר רובא דעלמא, או הדבר מסור לחכמים כפי התשמיש הנאות להם, ואפשר שהתשמיש הנאות הוא ליתנן לבהמה ועדיין קדשי... והרמב"ם ('''כלאים ה, יח''') כתב: 'שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום' משמע שמשתנה לפי המקום והזמן.

על דבריו העיר הרב וואזנר ('''שבט הלוי ב, קצט'''):

מנא לן להקל בדבר שראוי למאכל בהמה ובהמה אוכלת אותו, דמצד זה ראוי שתחול קדושת שביעית, אלא שרוב בני אדם אין חוששין להשתמש בו לצורך בהמה וזורקין אותן?... אילו היה זה יסוד גמור שיש הפקעת קדושת שביעית במה שזורקין אותן, גם אם הוא ראוי לתשמיש, לא נמנעו חז"ל ללמדנו כזאת, ואדרבא פשטות משנתינו ('''שביעית ז, ג'''): 'קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וכו' יש להם שביעית' וכו' - מוכח דהלכה קבועה היא לדורות בשביל שראויין לצביעה.

לפי המבואר עד כה, פשוט שלשיטת תוספות והרא"ש כאשר דרך בני אדם לזרוק את אותן קליפות, אין איסור לזרקם. על כן, נראה ברור ששבט הלוי נוקט כשיטת הרמב"ם.

יש לציין שאף לשיטת הרמב"ם, הסובר שאסור להפסיד מאכל אדם אף אם דרך בני אדם לזרקו, יש מקום להסתפק האם דבריו אמורים דווקא ב'מאכל אדם' שאין שמו פוקע ממנו, אך מאכל בהמה או מין צבע שאין דרכם של בני אדם להשתמש בו לשימוש זה אינם קדושים, או שמא אף שם 'מאכל בהמה' או 'מן הצובעים' הוא מוחלט אף אם אין דרך בני אדם להשתמש בשימושים אלו. לפיכך, אין ראיה מהתלבטותו של החזון איש לכך שהוא סובר כשיטת הרא"ש.
 

=== סיכום שיטות האחרונים ===
במספר נידונים בהם להבנתנו יש נפק"מ בין שיטות ה'''רמב"ם''' וה'''רא"ש''' בהגדרת איסור איבוד בשאריות, מצאנו מחלוקת בין אחרוני זמננו.

'''הרב אלישיב''' פוסק כשיטת ה'''רא"ש''' ותוספות שהולכים אחר מנהג בני אדם, ולכן מתיר להשליך שיירי מאכל שרגילים לזרקם וגרעיני פירות שנותר עליהם מעט מבשר הפרי. כשיטה זו סוברים גם הרב ישראלי והרב אשר וייס.

'''הרב וואזנר''' פוסק כשיטת ה'''רמב"ם''' שאסור לאבד דבר ראוי למאכל אף אם דרך בני אדם לאבדו, ולכן אוסר לאבד דבר הראוי למאכל בהמה אף אם אין נוהגים באותו מקום לתת מאכל כזה לבהמות.

'''החזון איש''' מחמיר הלכה למעשה כשיטת ה'''רמב"ם''' ואוסר להשליך שאריות שדרך בני אדם להשליכן וגרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי. אולם לא ברור האם הוא פוסק באופן מוחלט כשיטת הרמב"ם או שרק חושש לחומרא לשיטתו.

יש לציין שאף שנראה שהאחרונים שהבאנו חלוקים בשאלה כיצד יש לפסוק במחלוקת הרמב"ם והרא"ש, אף אחד מהם לא הזכיר במפורש שיש שתי שיטות בראשונים והוא פוסק כאחת מהן, ולפלא הדבר<ref>בפרט, צריך לנו עיון על כותבים שדרכם להביא את כל השיטות וכאן הזכירו רק אחת משיטות הראשונים, כגון '''באנציקלופדיה התלמודית''' (בערך 'גרעינין') שם לא הוזכרו כלל דברי תוספות בזבחים. וכן קשה לנו על 'פסקי הלכות שביעית' (נדפסו בקובץ 'מבית לוי' תשנ"ד (קובץ ה') ותשס"א (קובץ טז)) שמחד נוקט כרמב"ם שגרעיני פירות שדבוק בהם מעט מבשר הפרי צריך לנהוג בהם קדושת שביעית ומאידך נוקט ששיריים מועטים בצלחות ובסירים מותר לאבדם. ועיין דרך אמונה, שמיטה ויובל, פרק ה' בציון ההלכה אות כט</ref>.

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

הפסד פירות שביעית

2021-10-04T22:21:02Z

מושך בשבט: /* שאריות אוכל, הראויות עדיין לאכילה, אך דרך אנשים לזרקן */

{{תחרות כתיבה}}
== מבוא ==
הקושי המרכזי העומד בפני מי שרוכש פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית הוא ההתמודדות עם שאריות המזון, הגרעינים, הקליפות וכיו"ב. עומדת לפנינו השאלה באלו מקרים מותר לאבד שאריות אלו לסוגיהן.

מפורש בתורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חז"ל: "לאכלה ולא להפסד". פוסק הרמב"ם ('''שמיטה ויובל ה'''):

פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה מפי השמועה למדו "תהיה" ('''ויקרא כה,ז''') אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.

לאכילה ולשתייה כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומעשר שני

ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר

דבר שדרכו לאכול חי לא יאכל אותו מבושל ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלין אותו חי לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה.

אינו מיטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעיפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ובמעשר. ('''הל' א-ג''')

הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה.

והקור קדושת שביעית חלה עליו. ('''הל' כא''')

הדין הבסיסי בדברי הרמב"ם נראה ברור: על פירות שביעית חלה קדושה ולפיכך אסור להשתמש בהם שלא לייעודם המרכזי, וקל וחומר שאסור לאבדם, בדומה לפירות תרומה. למרות שפירות אלו קדושים, לאחר קלקולם קדושת שביעית פוקעת מהם. אף קליפות וגרעינים של חלק מפירות אלו, אינם קדושים.

דברי הרמב"ם מעוררים אותנו לדון בשתי שאלות. הראשונה היא האם מצבם האוביקטיבי של הפירות הוא זה שקובע להלכה או מנהגם השגרתי של בני אדם<ref>בלשון הרמב"ם: 'כדרך שנוהג בחולין'. יש לציין שלשאלתנו יש נפק"מ לא רק ביחס לדין פירות שנפסדו בו נדון במאמר זה אלא גם ביחס לפירות גמורים שהינם ראויים לאכילה, אך גודלו למטרה אחרת. בשאלה זו דן המהרי"ט בתשובתו המפורסמת בעניין האכלת תולעי משי בעלי תות ('''חלק א פג'''), וראה גם מנחת שלמה תניינא ('''ב-ג''') קיח. כמו כן, יש נפק"מ ביחס להגדרת מאכל כ"אוכלי בהמה", וראה להלן.</ref>

שאלה נוספת שעולה בעקבות דברי הרמב"ם קשורה למשמעות המעשית של תחולת קדושת שביעית. אמנם, הרמב"ם נוקט בלשונו בשני ביטויים שונים: "אינו מיטפל לאכול", כלומר, אינו חייב לשמור את הפירות, ו"אין קדושת שביעית חלה עליהם", אך לדעתו אין נפקא מינה להלכה בין שני ביטויים אלו. יש מקום לדון האם ביטויים אלו בהכרח חופפים או שייתכן מצב בו פרי הינו קדוש אך אין איסור לאבדו?

לעניות דעתנו, הגדרת השלב בו אין חובה לנהוג קדושה בפרי, מצויה במחלוקת בין הראשונים: '''הרמב"ם''' סובר שההגדרה תלויה אך ורק במצבו האובייקטיבי של הפרי, בעוד '''הרא"ש ותוספות''' סוברים שההגדרה תלויה בדעת בני אדם. כמו כן, בעוד שלשיטת הרמב"ם תחולת הקדושה ואיסור האיבוד חופפים, לפי הרא"ש והתוספות ייתכן מצב בו פרי הינו קדוש ואף על פי כן אין איסור לאבדו.

בפרק הבא נעבור על המשניות העוסקות בחובת השמירה הקיימת בתרומה, מהן נוכל ללמוד לדיני פירות שביעית<ref>המשנה בשביעית ('''ח, ב''') משווה בין שביעית לתרומה: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר". מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל נראה שהוא סובר שההקבלה שייכת לא רק לגבי הדין הכוללני, אלא גם בדינים פרטיים, כגון דין קליפות וגרעינים בו דיני קדושת שביעית נלמדים מדיני תרומה. הרדב"ז כותב שבדין גרעינים הרמב"ם לומד את דין שביעית ב"קל וחומר" מדין תרומה, ולפי פירושו ייתכן שבדינים מסוימים שביעית תהיה קלה מתרומה. אמנם, לא מצאנו ברמב"ם דינים כאלה, ואף האחרונים למדו במקומות רבים מדיני תרומה לדיני שביעית גם במקרים בהם הדין בתרומה הוא לחומרה (ראה למשל '''שערי צדק שער מצוות הארץ יז ז-ח, ושם בינת אדם א; פאת השולחן שביעית כד הערה ג; חזון איש שביעית יד י'''). המאמר מתבסס על ההנחה שיש הקבלה מלאה בין תרומה לשמיטה בעניין חלות הקדושה.</ref>. ננתח את שיטות הראשונים בפירושם למשנה וננסה לבסס את שיטתנו בהבנתן. בפרק הנועל את המאמר נתייחס למספר שאלות מעשיות בהן יש נפק"מ בין שיטות הראשונים ונתבונן בפסקי האחרונים בשאלות אלו.

== שיטות הראשונים ==

=== קדושה בסובין ומורסן ===
הסוגיה המרכזית בענייננו היא המשנה ('''תרומות יא, ה''') שעוסקת בקדושת תרומה ובחובת שמירה במהלך הכנת הקמח מהחיטה. עקב חשיבותה לענייננו, אנו מציגים את פירושי הרמב"ם והרא"ש על המשנה, וכן את פסקי הרמב"ם הרלוונטיים בהלכות תרומות, על מנת להקל על ההשוואה ביניהם. נלמד קודם את דברי המשנה על שני חלקיה, כאשר בשלב זה נתמקד בחלקה השני:

גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין

המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין. המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין.
 
{| class="wikitable"
|'''משנה תרומות פרק יא משנה ה''''
|'''פירוש המשנה לרמב"ם:'''
|'''פירוש הרא"ש:'''
|'''רמב"ם הלכות תרומות פרק יא'''
|-
|המורסן מותר

סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר

ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין

המסלת קב או קבים לסאה לא יאבד את השאר אלא יניחנו במקום המוצנע
|ומורסן, היא הפסולת הגסה הצפה על הסובין.

וסובין, הפסולת.

ואמרו ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין, ר"ל שמותר לו לנפות את התרומה וישליך מן הטנופת כל מה שאינו ראוי לאכילה כדרך שעושין בחולין.

המסלת, נגזר מן סלת. והכוונה שאם לקח סאה חטין והוציא מהן קב או קביים סולת לא ישליך השאר מפני שהוא ראוי לאכילה, ואסור לאבד את התרומה. אלא יניח השאר במקום מוצנע.
|המורסן של תרומה, הן הסובין הגסים, מותר לזרים:

וכן הסובין של ישנות שהן יבשות ונטחנים היטב אבל של חדשות הן לחות ואינן נטחנים היטב ונשאר הרבה קמח מעורב עם הסובין. ומפרש בירושלמי דעד ל' יום נקראות חדשות:

ונוהג בתרומה - בתיקון הפת בהוצאת סובן ומורסנן:

כדרך שנוהג בחולין - ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך המותר: ירושלמי וכן במקנב בירק:

אבל כשמסלת לעשות פת נקייה ביותר קב או קביים לסאה יצניע המותר.
|

הלכה יב: הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שהוא ראוי למאכל אדם, ושל ישנות מותר,

ועד מתי נקראו חדשות כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות.

'''הלכה ה:'''

כדרך שמרקדין את הקמח בחולין כך נוהג הכהן בתרומה, מרקד לאכול ומשליך את המורסן,

הרי שרצה לעשות סולת מנופה בנפיות הרבה עד שיוציא קב או קביים מן הסאה לא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה אלא יניחהו במקום מוצנע.
|}

ההבדל הבולט בין פירושי הרמב"ם והרא"ש למשנה הוא ש'''הרמב"ם רואה במשנה שני חלקים נפרדים''' – דברי המשנה "ונוהג בתרומה כדרך שנוהג בחול" אינם נסובים על דין סובין שמופיע במשפט הקודם אלא הם דין נפרד. לשיטתו, המשנה אינה מתירה להשליך סובין של חיטים חדשות, אף שוודאי דרך בני אדם להשליך סובין כאלה<ref>נראה שלשיטת הרמב"ם, חידוש המשנה בדין "נוהג בתרומה כדרך שנוהג בחולין" הוא שמותר לאכול רק חלק מהפרי (תוך שמירת השאר בקדושה), אף שכתוצאה מכך השאר לא יאכל בסופו של דבר, ועל כן מותר לקלף פירות אף שאין הדרך לקלפם וכו'.</ref>. חלוקת המשנה לשניים בולטת במשנה תורה, שם החלק הראשון מופיע בהלכה י"ב, בעוד החלק השני מופיע בהלכה ה'. אף מלשון הרמב"ם "מרקד לאכול ומשליך את המורסן" עולה שאין היתר להשליך את הסובין. לעומת זאת, '''הרא"ש רואה בדברי המשנה חטיבה אחת''', כפי שרואים מפירושו למילים "ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין": "ונוהג בתרומה - בתיקון הפת בהוצאת סובן ומורסנן". לשיטתו נראה שהמשנה מחדשת שמותר להשליך סובין של חיטים חדשות, אף שחלה עליהם קדושה, כיוון שכך הוא מנהג בני אדם בחולין<ref>כך דייק ב"מנחת אשר" שביעית עמ' קצג.</ref>.

הבדל בולט נוסף הוא הסיבה שהרמב"ם והרא"ש נותנים לדבריהם. '''הרמב"ם''' מדגיש בדבריו ארבע פעמים שהסיבה לאיסור איבוד הסובין/הקמח היא מצבם האובייקטיבי – היותם ראויים למאכל: "הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שהוא ראוי למאכל " ('''הל' יב'''), "וישליך מן הטנופת כל מה שאינו ראוי לאכילה כדרך שעושין בחולין" ('''פיהמ"ש'''), "לא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה" ('''הל' ה' ופיהמ"ש'''). לעומת זאת, '''הרא"ש''' אינו מזכיר כלל את המצב האובייקטיבי, ובמקום זאת הוא נוקט בלשון "אבל כשמסלת לעשות פת נקייה ביותר ... יצניע המותר", שמשמעותה היא שחובת ההצנעה נובעת מכך שהוא אינו נוהג כמנהג בני אדם הסטנדרטי.

נראה לומר שהרמב"ם והרא"ש נחלקו בהגדרת היתר האיבוד: לשיטת הרמב"ם הגורם הוא '''היות הפרי לא ראוי למאכל''', בעוד שלשיטת הרא"ש הגורם הוא '''מנהג בני אדם לאבדו'''. הנפק"מ המרכזית בין הסברים אלו היא דינם של פירות שעודם ראויים למאכל, אך דרך בני אדם לאבדם: לשיטת הרמב"ם אין היתר לאבדם, בעוד שלשיטת הרא"ש מותר לאבדם. דוגמה להבדל זה היא דין סובין של חיטים חדשות.

בשולי הדברים, נוסיף שתי הערות:

ראשית, נראה שההסבר הפשוט במשנה הוא הסברו של הרא"ש. הרמב"ם אינו מתייחס לדברי המשנה כחטיבה אחת. נוסף לכך, אין זה ברור לשיטתו מה חידשה המשנה בדין "מסלת". הרי לשיטת הרמב"ם, אפילו אם האדם אינו רוצה לעשות "פת נקייה ביותר", אסור לו להשליך את השאריות כל עוד הן ראויות למאכל! נראה שעקב קושיה זו הרמב"ם מדגיש בפירושו לדין מסלת: "מפני שהוא ראוי לאכילה", כדי להבהיר שהוא הדין גם בפת רגילה. נראה שהרמב"ם נאלץ להידחק בהסברו למשנה בעקבות שיטתו העקרונית שתרומה הראויה לאכילה - אסור לאבדה בשום אופן.

שנית, אם כנים דברינו עולה שלשיטת הרא"ש, מותר להשליך את הסובין של החיטים החדשות, אף שהם אסורים לזרים. לשיטה זו, אין חפיפה בין חלות קדושה ואיסור איבוד, וייתכן שיהיה דבר שיש בו קדושה ומותר לאבדו.<ref>נציין שמההבדל בין דין סובין אצלנו לדין גרעינים, שמופיע בתחילת אותה משנה ויידון בהמשך, שם נאמר ש"אם השליכן מותרות" – משמע שסובין חדשות אסורות אף לאחר שהשליכן. </ref> לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם נראה שיש חפיפה בין הדינים – כל עוד הפרי ראוי לאכילה הוא קדוש ואסור לאבדו, וכאשר הוא אינו ראוי עוד לאכילה, קדושתו פוקעת.<ref>יש לציין שבסוגייתנו יש עוד שתי מחלוקות בין הרמב"ם והרא"ש: הרמב"ם מבין שהסובין עצמם ראויים לאכילה ואילו הרא"ש מבין שהסובין של החטים החדשות אינם ראויים לאכילה אלא "נשאר הרבה קמח מעורב עם הסובין". בנוסף, הרא"ש מביא את דברי הירושלמי שחיטים נחשבות "חדשות" כל ל' יום, ואילו הרמב"ם פוסק שהשיעור הוא "כל זמן שאנשים חובטין אותן". לכאורה, אין קשר בין מחלוקות אלו למחלוקת המרכזית שהבאנו בפנים.</ref>
 

=== קדושה בגרעינים ===
החלק הראשון של המשנה שנידונה לעיל ('''תרומות יא, ה''') עוסק בקדושה של גרעיני תרומה. המשנה כותבת:

גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות, וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין.

'''הרא"ש והרמב"ם''' בפירושם למשנה (בעקבות הירושלמי על אתר) מבארים שהמשנה עוסקת בגרעינים שהם עצמם ראויים לאכילה לפחות במידה מסוימת או שנותרה בהם לחלוחית שניתן למצוץ אותה. לשיטתם, אף דברי המשנה ביחס לעצמות עוסקים בעצמות רכות שניתן במידה מסוימת לאכלן.<ref>ב'דרך אמונה' ('''תרומות, י"א, יא, ביאור ההלכה ציון ההלכה רטז''') מבין בפירוש המשנה לרמב"ם כשיטת תוס' להלן, ולשיטתו צ"ב ההבדל בין גרעיני פירות ובין סובין של חטין חדשות. שיטת הרמב"ם במשנה תורה ביחס לגרעינים אינה ברורה ונתונה במחלוקת אחרונים גדולה אך מוסכם שהרמב"ם לא פוסק להלכה את חידושם של התוס'. ראה שבת הארץ, הוצאת מכון התורה והארץ, 'פרק ה' הלכה כא ב'תוספת שבת'. </ref>

'''תוספות''' מציעים פירוש אחר ('''זבחים פו, א'''):

ופירש רבינו דהתם מיירי בעצמות קדשים הנאכלין דומיא דתרומה '''ויש עליהם עדיין בשר''' וקאמר דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהן ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וכן גרעיני תרומה '''מיירי שיש עליהם אוכל''' ומיפרשא בענין זה.

לשיטת תוספות, המשנה עוסקת בגרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי, שהוא בוודאי ראוי לאכילה. אף על פי כן, מותר לכהן להשליכם, ואם השליכם פקעה קדושתם מכיוון שבטל שם אוכל מהם.

נראה בבירור ששיטת תוספות כאן חולקת על שיטת הרמב"ם שהוצגה בסעיף הקודם לפיה כל אימת שהדבר ראוי לאכילה, קדושתו אינה פוקעת. נראה ש'''תוספות סוברים כשיטת הרא"ש''', שחלות הקדושה תלויה במנהג בני אדם, ומכיוון שרוב בני אדם נוהגים להשליך גרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי, מותר לעשות זאת.<ref>נציין שממשנה זו עולה, שלכולי עלמא, דין גרעינים קל יותר מאשר דינם של הסובין. לשיטת הרמב"ם, אף שניתן למצוץ את הגרעינים ואם כן אפשר להחשיבם כראויים לאכילה, אם הכהן השליכן הם מותרים. לשיטת הרא"ש, מחדשת המשנה שאם הכהן השליך את הגרעינים אין בהם קדושה, אף שבדין סובין אין חפיפה בין חלות הקדושה ובין איסור האיבוד. בהסבר הבדל זה יש לומר שכיון שגרעינים אלו מלכתחילה אינם מיועדים לאכילה, הרי שאין בהם קדושה אלא אם כן הכהן מכנס אותם לאכילה.</ref>

'''הרא"ש''' אינו מתייחס לחידושם של תוספות ואין ראיה לכך שהוא מסכים לחידושם. אמנם, לאור שיטת הרא"ש בסובין, לפיה הנהגת הקדושה בפירות שביעית תלויה במנהגם של בני אדם, הסברא נותנת שהוא יסכים לדברי תוס' ביחס לגרעין שנשאר עליו קצת מבשר הפרי.

=== קדושה בקניבת ירק ===
סוגיה נוספת הקשורה לענייננו היא דין "קניבת ירק" – הקצוות שחותכים מהירק במהלך הכנתו לבישול.

המשנה מביאה מחלוקת בעניין היתרם לזרים ('''עדויות ג, ג'''):

וקניבת ירק של תרומה רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין.

הירושלמי ('''תרומות י"א, ד''') מחלק בין קניבת ירק של בעלי בתים לבין קניבת ירק של גננים. בעקבות הירושלמי, '''הרמב"ם''' כותב ('''תרומות י"א, י'''):

וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים, אבל קניבת ירק שמקנבים הגננין מותרת לזרים.

הכסף משנה (על אתר) מסביר שכאשר הגננים מקנבים ירק, הם משליכים רק את העלים המעופשים ביותר, בעוד בעלי בתים משליכים גם את העלים המעופשים בחלקם.

לעומת הרמב"ם, '''הרא"ש''' מזכיר את דין קניבת ירק בפירושו למשנה ('''תרומות יא ה''') שהובא לעיל, שם הוא כתב:

[ונוהג בתרומה] כדרך שנוהג בחולין - ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך המותר. ירושלמי וכן במקנב בירק.

הרא"ש לא מביא את חילוק הירושלמי בין קניבת ירק של גננים לקניבה של בעלי בתים. לעומת זאת, הרא"ש מביא בשם הירושלמי שאף מקנב הירק נוהג כדרך שהוא נוהג בחולין ועל כן יכול להשליך המותר.<ref>לפנינו בירושלמי ההשוואה בין סובין ובין ירק נוגעת רק ביחס להכנת האוכל: "מסלת בחיטין כל שהוא רוצה ומנקב בירק כל שהוא רוצה". אם נאמר שלפני הרא"ש הגירסה היתה כמו הגירסה שלפנינו, הרי שמכך ראיה נוספת שהרא"ש סובר שכיון שדרכם של בני אדם להשליך את הקניבות, מותר לעשות כן אף בירק של תרומה ואין בכך איסור איבוד.</ref>

נראה ששיטות הרמב"ם והרא"ש בסוגיה זו מקבילות לשיטתם בסוגיית סובין. לשיטת '''הרמב"ם''', קניבת ירק של בעלי בתים אסורה לזרים ואסור להשליכה, מכיוון שהיא עדיין ראויה למאכל, וזאת למרות שדרך בעלי הבתים להשליך אותה.<ref>שמא יש לומר בשיטת הרמב"ם שמחלוקת ר' דוסא וחכמים היא היא מחלוקתו עם הרא"ש. לפי ר' דוסא, כיון שבעלי הבתים מקנבים את הירק, הרי אין בו קדושה, ואילו לפי חכמים, שהלכה כמותם, כיון שאותם חלקים הם ראויים לאכילה, הם אסורים לזרים."</ref> רק קניבת ירק של גננים, עלים מעופשים ביותר שאינם ראויים לאכילה כלל, מותרת. לעומת זאת, מדברי '''הרא"ש''' עולה שמותר להשליך את קניבת הירק משום שהולכים אחרי מנהג בני אדם.<ref>עדיין צ"ע מדוע הרא"ש לא הביא את החילוק של הירושלמי בין קניבת ירק של גננים ושל בעלי בתים. שמא יש לומר שהוא פוסק כר' דוסא, כמבואר בהערה הקודמת, שלשיטתו כיון שדרכם של בעלי הבתים לקנב את הירק הרי שהוא מותר לזרים.</ref>
 

=== סיכום שיטות הראשונים ===
האחרונים מסכימים שניתן ללמוד את ההלכות הנוגעות לאיסור איבוד פירות הקדושים בקדושת שביעית מההלכות המקבילות הנוגעות לאיסור איבוד תרומה. בנידון זה:

שיטת '''הרמב"ם''' היא שכל עוד הפרי ראוי לאכילה באופן אובייקטיבי, הוא קדוש ויש איסור לאבדו, אף אם דרך בני אדם לאבדו. בפרט, יש איסור לאבד קניבת ירק של בעלי בתים אף שדרך אנשים להשליכה, וכן אסור לאבד סובין של חיטים חדשות.

שיטת '''הרא"ש''' היא שאיסור איבוד תלוי במנהג בני אדם. לפיכך, מותר לאבד קניבת ירק של בעלי בתים וכן מותר לאבד סובין של חיטים חדשות. כשיטה זו סוברים גם '''תוספות''', ולשיטתם מותר להשליך גרעינים שיש עליהם שאריות פרי, ולאחר שהשליכם הם מותרים לזרים.

מדברי '''הרא"ש''' עולה חידוש נוסף, שיתכן ושאריות פרי תהיינה קדושות בקדושת תרומה, ובכל זאת יהיה מותר לאבדם.
 

== נפק"מ בין שיטות הראשונים ==

=== שאריות אוכל, הראויות עדיין לאכילה, אך דרך אנשים לזרקן ===

הרב אלישיב פוסק שמותר להפסיד שיירי מאכל אם רגילים לזרקם אפילו אנשים שדרכם לחוס על ממונם (דבריו הובאו ב'''דרך אמונה''' הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה ג אות יג). כך פסקו הלכה למעשה אחרונים נוספים, למשל הרב ישראלי ('''התורה והארץ''' ג 179) ו'''הרב אשר וייס''' (מנחת אשר שביעית עמ' קצ"ג).

לעומת זאת, החזון איש פוסק שאסור לאבד שיירי אוכל שאינו רוצה לאכול יותר, וחייבים להניחם בפח מיוחד עד שייפסלו מאכילת אדם ('''קונטרס סדר השביעית אות ח'''', נדפס בדרך אמונה סוף הלכות שמיטה ויובל).

להבנתנו, פסיקת הרב אלישיב ודעימיה היא כשיטת הרא"ש, בעוד החזו"א פוסק כשיטת הרמב"ם, או לכל הפחות חושש לשיטתו לחומרא.<ref>נציין שיש מהאחרונים שהביאו ראיה לכך שאין איסור איבוד בשאריות גם לשיטת הרמב"ם מדין שאריות תרומה בכלי אחסון ('''משנה''' תרומה י"א, ח; '''רמב"ם''' תרומות י"א, טו וראה '''דרך אמונה''' שם), שם נפסק שאף שיש קדושה בשאריות, מותר לשים בכלי האחסון חולין גם אם לא מרוקנים אותם לחלוטין משאריות התרומה. אולם להבנתנו, אף שהרמב"ם אכן מתיר לבטל את השאריות בחולין, אין מכך ראיה שהוא יתיר גם לאבד אותן באופן ישיר.</ref>

=== גרעינים שנשאר עליהם מעט מהאוכל ===
בנידון זה מצאנו מחלוקת אחרונים המקבילה למחלוקת בנידון הקודם. הרב אלישיב פוסק על פי דברי התוספות בזבחים שאם הוריד מהגרעין את כל מה שברצונו לאכול ממנו מותר לו לזרוק את השאר (דבריו הובאו ב'''משפטי ארץ כג, 10'''). לעומת זאת, החזון איש פוסק שאסור לאבד גרעינים שיש עליהם לחלוחית אוכל, וחייבים להניחם בפח מיוחד עד שייפסלו מאכילת אדם, וזאת כשיטת הרמב"ם ('''קונטרס סדר השביעית אות ח'''', נדפס בדרך אמונה סוף הלכות שמיטה ויובל, ובעקבותיו פסק ה''''דרך אמונה' תרומות יא ביאור ההלכה יא''').

=== מאכל בהמה בזמן שאין נוהגים להאכיל בו בהמה ===
החזון איש הסתפק בדין זה ('''שביעית יד, י'''):

ומיהו יש לעיין אי תלוי במקום שהן נמצאין, או אזלינן בתר רובא דעלמא, או הדבר מסור לחכמים כפי התשמיש הנאות להם, ואפשר שהתשמיש הנאות הוא ליתנן לבהמה ועדיין קדשי... והרמב"ם ('''כלאים ה, יח''') כתב: 'שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום' משמע שמשתנה לפי המקום והזמן.

על דבריו העיר הרב וואזנר ('''שבט הלוי ב, קצט'''):

מנא לן להקל בדבר שראוי למאכל בהמה ובהמה אוכלת אותו, דמצד זה ראוי שתחול קדושת שביעית, אלא שרוב בני אדם אין חוששין להשתמש בו לצורך בהמה וזורקין אותן?... אילו היה זה יסוד גמור שיש הפקעת קדושת שביעית במה שזורקין אותן, גם אם הוא ראוי לתשמיש, לא נמנעו חז"ל ללמדנו כזאת, ואדרבא פשטות משנתינו ('''שביעית ז, ג'''): 'קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וכו' יש להם שביעית' וכו' - מוכח דהלכה קבועה היא לדורות בשביל שראויין לצביעה.

לפי המבואר עד כה, פשוט שלשיטת תוספות והרא"ש כאשר דרך בני אדם לזרוק את אותן קליפות, אין איסור לזרקם. על כן, נראה ברור ששבט הלוי נוקט כשיטת הרמב"ם.

יש לציין שאף לשיטת הרמב"ם, הסובר שאסור להפסיד מאכל אדם אף אם דרך בני אדם לזרקו, יש מקום להסתפק האם דבריו אמורים דווקא ב'מאכל אדם' שאין שמו פוקע ממנו, אך מאכל בהמה או מין צבע שאין דרכם של בני אדם להשתמש בו לשימוש זה אינם קדושים, או שמא אף שם 'מאכל בהמה' או 'מן הצובעים' הוא מוחלט אף אם אין דרך בני אדם להשתמש בשימושים אלו. לפיכך, אין ראיה מהתלבטותו של החזון איש לכך שהוא סובר כשיטת הרא"ש.
 

=== סיכום שיטות האחרונים ===
במספר נידונים בהם להבנתנו יש נפק"מ בין שיטות ה'''רמב"ם''' וה'''רא"ש''' בהגדרת איסור איבוד בשאריות, מצאנו מחלוקת בין אחרוני זמננו.

'''הרב אלישיב''' פוסק כשיטת ה'''רא"ש''' ותוספות שהולכים אחר מנהג בני אדם, ולכן מתיר להשליך שיירי מאכל שרגילים לזרקם וגרעיני פירות שנותר עליהם מעט מבשר הפרי. כשיטה זו סוברים גם הרב ישראלי והרב אשר וייס.

'''הרב וואזנר''' פוסק כשיטת ה'''רמב"ם''' שאסור לאבד דבר ראוי למאכל אף אם דרך בני אדם לאבדו, ולכן אוסר לאבד דבר הראוי למאכל בהמה אף אם אין נוהגים באותו מקום לתת מאכל כזה לבהמות.

'''החזון איש''' מחמיר הלכה למעשה כשיטת ה'''רמב"ם''' ואוסר להשליך שאריות שדרך בני אדם להשליכן וגרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי. אולם לא ברור האם הוא פוסק באופן מוחלט כשיטת הרמב"ם או שרק חושש לחומרא לשיטתו.

יש לציין שאף שנראה שהאחרונים שהבאנו חלוקים בשאלה כיצד יש לפסוק במחלוקת הרמב"ם והרא"ש, אף אחד מהם לא הזכיר במפורש שיש שתי שיטות בראשונים והוא פוסק כאחת מהן, ולפלא הדבר<ref>בפרט, צריך לנו עיון על כותבים שדרכם להביא את כל השיטות וכאן הזכירו רק אחת משיטות הראשונים, כגון '''באנציקלופדיה התלמודית''' (בערך 'גרעינין') שם לא הוזכרו כלל דברי תוספות בזבחים. וכן קשה לנו על 'פסקי הלכות שביעית' (נדפסו בקובץ 'מבית לוי' תשנ"ד (קובץ ה') ותשס"א (קובץ טז)) שמחד נוקט כרמב"ם שגרעיני פירות שדבוק בהם מעט מבשר הפרי צריך לנהוג בהם קדושת שביעית ומאידך נוקט ששיריים מועטים בצלחות ובסירים מותר לאבדם. ועיין דרך אמונה, שמיטה ויובל, פרק ה' בציון ההלכה אות כט</ref>.

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

הפסד פירות שביעית

2021-10-04T22:20:11Z

מושך בשבט: /* סיכום שיטות האחרונים */

{{תחרות כתיבה}}
== מבוא ==
הקושי המרכזי העומד בפני מי שרוכש פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית הוא ההתמודדות עם שאריות המזון, הגרעינים, הקליפות וכיו"ב. עומדת לפנינו השאלה באלו מקרים מותר לאבד שאריות אלו לסוגיהן.

מפורש בתורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חז"ל: "לאכלה ולא להפסד". פוסק הרמב"ם ('''שמיטה ויובל ה'''):

פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה מפי השמועה למדו "תהיה" ('''ויקרא כה,ז''') אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.

לאכילה ולשתייה כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומעשר שני

ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר

דבר שדרכו לאכול חי לא יאכל אותו מבושל ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלין אותו חי לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה.

אינו מיטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעיפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ובמעשר. ('''הל' א-ג''')

הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה.

והקור קדושת שביעית חלה עליו. ('''הל' כא''')

הדין הבסיסי בדברי הרמב"ם נראה ברור: על פירות שביעית חלה קדושה ולפיכך אסור להשתמש בהם שלא לייעודם המרכזי, וקל וחומר שאסור לאבדם, בדומה לפירות תרומה. למרות שפירות אלו קדושים, לאחר קלקולם קדושת שביעית פוקעת מהם. אף קליפות וגרעינים של חלק מפירות אלו, אינם קדושים.

דברי הרמב"ם מעוררים אותנו לדון בשתי שאלות. הראשונה היא האם מצבם האוביקטיבי של הפירות הוא זה שקובע להלכה או מנהגם השגרתי של בני אדם<ref>בלשון הרמב"ם: 'כדרך שנוהג בחולין'. יש לציין שלשאלתנו יש נפק"מ לא רק ביחס לדין פירות שנפסדו בו נדון במאמר זה אלא גם ביחס לפירות גמורים שהינם ראויים לאכילה, אך גודלו למטרה אחרת. בשאלה זו דן המהרי"ט בתשובתו המפורסמת בעניין האכלת תולעי משי בעלי תות ('''חלק א פג'''), וראה גם מנחת שלמה תניינא ('''ב-ג''') קיח. כמו כן, יש נפק"מ ביחס להגדרת מאכל כ"אוכלי בהמה", וראה להלן.</ref>

שאלה נוספת שעולה בעקבות דברי הרמב"ם קשורה למשמעות המעשית של תחולת קדושת שביעית. אמנם, הרמב"ם נוקט בלשונו בשני ביטויים שונים: "אינו מיטפל לאכול", כלומר, אינו חייב לשמור את הפירות, ו"אין קדושת שביעית חלה עליהם", אך לדעתו אין נפקא מינה להלכה בין שני ביטויים אלו. יש מקום לדון האם ביטויים אלו בהכרח חופפים או שייתכן מצב בו פרי הינו קדוש אך אין איסור לאבדו?

לעניות דעתנו, הגדרת השלב בו אין חובה לנהוג קדושה בפרי, מצויה במחלוקת בין הראשונים: '''הרמב"ם''' סובר שההגדרה תלויה אך ורק במצבו האובייקטיבי של הפרי, בעוד '''הרא"ש ותוספות''' סוברים שההגדרה תלויה בדעת בני אדם. כמו כן, בעוד שלשיטת הרמב"ם תחולת הקדושה ואיסור האיבוד חופפים, לפי הרא"ש והתוספות ייתכן מצב בו פרי הינו קדוש ואף על פי כן אין איסור לאבדו.

בפרק הבא נעבור על המשניות העוסקות בחובת השמירה הקיימת בתרומה, מהן נוכל ללמוד לדיני פירות שביעית<ref>המשנה בשביעית ('''ח, ב''') משווה בין שביעית לתרומה: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר". מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל נראה שהוא סובר שההקבלה שייכת לא רק לגבי הדין הכוללני, אלא גם בדינים פרטיים, כגון דין קליפות וגרעינים בו דיני קדושת שביעית נלמדים מדיני תרומה. הרדב"ז כותב שבדין גרעינים הרמב"ם לומד את דין שביעית ב"קל וחומר" מדין תרומה, ולפי פירושו ייתכן שבדינים מסוימים שביעית תהיה קלה מתרומה. אמנם, לא מצאנו ברמב"ם דינים כאלה, ואף האחרונים למדו במקומות רבים מדיני תרומה לדיני שביעית גם במקרים בהם הדין בתרומה הוא לחומרה (ראה למשל '''שערי צדק שער מצוות הארץ יז ז-ח, ושם בינת אדם א; פאת השולחן שביעית כד הערה ג; חזון איש שביעית יד י'''). המאמר מתבסס על ההנחה שיש הקבלה מלאה בין תרומה לשמיטה בעניין חלות הקדושה.</ref>. ננתח את שיטות הראשונים בפירושם למשנה וננסה לבסס את שיטתנו בהבנתן. בפרק הנועל את המאמר נתייחס למספר שאלות מעשיות בהן יש נפק"מ בין שיטות הראשונים ונתבונן בפסקי האחרונים בשאלות אלו.

== שיטות הראשונים ==

=== קדושה בסובין ומורסן ===
הסוגיה המרכזית בענייננו היא המשנה ('''תרומות יא, ה''') שעוסקת בקדושת תרומה ובחובת שמירה במהלך הכנת הקמח מהחיטה. עקב חשיבותה לענייננו, אנו מציגים את פירושי הרמב"ם והרא"ש על המשנה, וכן את פסקי הרמב"ם הרלוונטיים בהלכות תרומות, על מנת להקל על ההשוואה ביניהם. נלמד קודם את דברי המשנה על שני חלקיה, כאשר בשלב זה נתמקד בחלקה השני:

גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין

המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין. המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין.
 
{| class="wikitable"
|'''משנה תרומות פרק יא משנה ה''''
|'''פירוש המשנה לרמב"ם:'''
|'''פירוש הרא"ש:'''
|'''רמב"ם הלכות תרומות פרק יא'''
|-
|המורסן מותר

סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר

ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין

המסלת קב או קבים לסאה לא יאבד את השאר אלא יניחנו במקום המוצנע
|ומורסן, היא הפסולת הגסה הצפה על הסובין.

וסובין, הפסולת.

ואמרו ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין, ר"ל שמותר לו לנפות את התרומה וישליך מן הטנופת כל מה שאינו ראוי לאכילה כדרך שעושין בחולין.

המסלת, נגזר מן סלת. והכוונה שאם לקח סאה חטין והוציא מהן קב או קביים סולת לא ישליך השאר מפני שהוא ראוי לאכילה, ואסור לאבד את התרומה. אלא יניח השאר במקום מוצנע.
|המורסן של תרומה, הן הסובין הגסים, מותר לזרים:

וכן הסובין של ישנות שהן יבשות ונטחנים היטב אבל של חדשות הן לחות ואינן נטחנים היטב ונשאר הרבה קמח מעורב עם הסובין. ומפרש בירושלמי דעד ל' יום נקראות חדשות:

ונוהג בתרומה - בתיקון הפת בהוצאת סובן ומורסנן:

כדרך שנוהג בחולין - ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך המותר: ירושלמי וכן במקנב בירק:

אבל כשמסלת לעשות פת נקייה ביותר קב או קביים לסאה יצניע המותר.
|

הלכה יב: הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שהוא ראוי למאכל אדם, ושל ישנות מותר,

ועד מתי נקראו חדשות כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות.

'''הלכה ה:'''

כדרך שמרקדין את הקמח בחולין כך נוהג הכהן בתרומה, מרקד לאכול ומשליך את המורסן,

הרי שרצה לעשות סולת מנופה בנפיות הרבה עד שיוציא קב או קביים מן הסאה לא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה אלא יניחהו במקום מוצנע.
|}

ההבדל הבולט בין פירושי הרמב"ם והרא"ש למשנה הוא ש'''הרמב"ם רואה במשנה שני חלקים נפרדים''' – דברי המשנה "ונוהג בתרומה כדרך שנוהג בחול" אינם נסובים על דין סובין שמופיע במשפט הקודם אלא הם דין נפרד. לשיטתו, המשנה אינה מתירה להשליך סובין של חיטים חדשות, אף שוודאי דרך בני אדם להשליך סובין כאלה<ref>נראה שלשיטת הרמב"ם, חידוש המשנה בדין "נוהג בתרומה כדרך שנוהג בחולין" הוא שמותר לאכול רק חלק מהפרי (תוך שמירת השאר בקדושה), אף שכתוצאה מכך השאר לא יאכל בסופו של דבר, ועל כן מותר לקלף פירות אף שאין הדרך לקלפם וכו'.</ref>. חלוקת המשנה לשניים בולטת במשנה תורה, שם החלק הראשון מופיע בהלכה י"ב, בעוד החלק השני מופיע בהלכה ה'. אף מלשון הרמב"ם "מרקד לאכול ומשליך את המורסן" עולה שאין היתר להשליך את הסובין. לעומת זאת, '''הרא"ש רואה בדברי המשנה חטיבה אחת''', כפי שרואים מפירושו למילים "ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין": "ונוהג בתרומה - בתיקון הפת בהוצאת סובן ומורסנן". לשיטתו נראה שהמשנה מחדשת שמותר להשליך סובין של חיטים חדשות, אף שחלה עליהם קדושה, כיוון שכך הוא מנהג בני אדם בחולין<ref>כך דייק ב"מנחת אשר" שביעית עמ' קצג.</ref>.

הבדל בולט נוסף הוא הסיבה שהרמב"ם והרא"ש נותנים לדבריהם. '''הרמב"ם''' מדגיש בדבריו ארבע פעמים שהסיבה לאיסור איבוד הסובין/הקמח היא מצבם האובייקטיבי – היותם ראויים למאכל: "הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שהוא ראוי למאכל " ('''הל' יב'''), "וישליך מן הטנופת כל מה שאינו ראוי לאכילה כדרך שעושין בחולין" ('''פיהמ"ש'''), "לא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה" ('''הל' ה' ופיהמ"ש'''). לעומת זאת, '''הרא"ש''' אינו מזכיר כלל את המצב האובייקטיבי, ובמקום זאת הוא נוקט בלשון "אבל כשמסלת לעשות פת נקייה ביותר ... יצניע המותר", שמשמעותה היא שחובת ההצנעה נובעת מכך שהוא אינו נוהג כמנהג בני אדם הסטנדרטי.

נראה לומר שהרמב"ם והרא"ש נחלקו בהגדרת היתר האיבוד: לשיטת הרמב"ם הגורם הוא '''היות הפרי לא ראוי למאכל''', בעוד שלשיטת הרא"ש הגורם הוא '''מנהג בני אדם לאבדו'''. הנפק"מ המרכזית בין הסברים אלו היא דינם של פירות שעודם ראויים למאכל, אך דרך בני אדם לאבדם: לשיטת הרמב"ם אין היתר לאבדם, בעוד שלשיטת הרא"ש מותר לאבדם. דוגמה להבדל זה היא דין סובין של חיטים חדשות.

בשולי הדברים, נוסיף שתי הערות:

ראשית, נראה שההסבר הפשוט במשנה הוא הסברו של הרא"ש. הרמב"ם אינו מתייחס לדברי המשנה כחטיבה אחת. נוסף לכך, אין זה ברור לשיטתו מה חידשה המשנה בדין "מסלת". הרי לשיטת הרמב"ם, אפילו אם האדם אינו רוצה לעשות "פת נקייה ביותר", אסור לו להשליך את השאריות כל עוד הן ראויות למאכל! נראה שעקב קושיה זו הרמב"ם מדגיש בפירושו לדין מסלת: "מפני שהוא ראוי לאכילה", כדי להבהיר שהוא הדין גם בפת רגילה. נראה שהרמב"ם נאלץ להידחק בהסברו למשנה בעקבות שיטתו העקרונית שתרומה הראויה לאכילה - אסור לאבדה בשום אופן.

שנית, אם כנים דברינו עולה שלשיטת הרא"ש, מותר להשליך את הסובין של החיטים החדשות, אף שהם אסורים לזרים. לשיטה זו, אין חפיפה בין חלות קדושה ואיסור איבוד, וייתכן שיהיה דבר שיש בו קדושה ומותר לאבדו.<ref>נציין שמההבדל בין דין סובין אצלנו לדין גרעינים, שמופיע בתחילת אותה משנה ויידון בהמשך, שם נאמר ש"אם השליכן מותרות" – משמע שסובין חדשות אסורות אף לאחר שהשליכן. </ref> לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם נראה שיש חפיפה בין הדינים – כל עוד הפרי ראוי לאכילה הוא קדוש ואסור לאבדו, וכאשר הוא אינו ראוי עוד לאכילה, קדושתו פוקעת.<ref>יש לציין שבסוגייתנו יש עוד שתי מחלוקות בין הרמב"ם והרא"ש: הרמב"ם מבין שהסובין עצמם ראויים לאכילה ואילו הרא"ש מבין שהסובין של החטים החדשות אינם ראויים לאכילה אלא "נשאר הרבה קמח מעורב עם הסובין". בנוסף, הרא"ש מביא את דברי הירושלמי שחיטים נחשבות "חדשות" כל ל' יום, ואילו הרמב"ם פוסק שהשיעור הוא "כל זמן שאנשים חובטין אותן". לכאורה, אין קשר בין מחלוקות אלו למחלוקת המרכזית שהבאנו בפנים.</ref>
 

=== קדושה בגרעינים ===
החלק הראשון של המשנה שנידונה לעיל ('''תרומות יא, ה''') עוסק בקדושה של גרעיני תרומה. המשנה כותבת:

גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות, וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין.

'''הרא"ש והרמב"ם''' בפירושם למשנה (בעקבות הירושלמי על אתר) מבארים שהמשנה עוסקת בגרעינים שהם עצמם ראויים לאכילה לפחות במידה מסוימת או שנותרה בהם לחלוחית שניתן למצוץ אותה. לשיטתם, אף דברי המשנה ביחס לעצמות עוסקים בעצמות רכות שניתן במידה מסוימת לאכלן.<ref>ב'דרך אמונה' ('''תרומות, י"א, יא, ביאור ההלכה ציון ההלכה רטז''') מבין בפירוש המשנה לרמב"ם כשיטת תוס' להלן, ולשיטתו צ"ב ההבדל בין גרעיני פירות ובין סובין של חטין חדשות. שיטת הרמב"ם במשנה תורה ביחס לגרעינים אינה ברורה ונתונה במחלוקת אחרונים גדולה אך מוסכם שהרמב"ם לא פוסק להלכה את חידושם של התוס'. ראה שבת הארץ, הוצאת מכון התורה והארץ, 'פרק ה' הלכה כא ב'תוספת שבת'. </ref>

'''תוספות''' מציעים פירוש אחר ('''זבחים פו, א'''):

ופירש רבינו דהתם מיירי בעצמות קדשים הנאכלין דומיא דתרומה '''ויש עליהם עדיין בשר''' וקאמר דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהן ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וכן גרעיני תרומה '''מיירי שיש עליהם אוכל''' ומיפרשא בענין זה.

לשיטת תוספות, המשנה עוסקת בגרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי, שהוא בוודאי ראוי לאכילה. אף על פי כן, מותר לכהן להשליכם, ואם השליכם פקעה קדושתם מכיוון שבטל שם אוכל מהם.

נראה בבירור ששיטת תוספות כאן חולקת על שיטת הרמב"ם שהוצגה בסעיף הקודם לפיה כל אימת שהדבר ראוי לאכילה, קדושתו אינה פוקעת. נראה ש'''תוספות סוברים כשיטת הרא"ש''', שחלות הקדושה תלויה במנהג בני אדם, ומכיוון שרוב בני אדם נוהגים להשליך גרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי, מותר לעשות זאת.<ref>נציין שממשנה זו עולה, שלכולי עלמא, דין גרעינים קל יותר מאשר דינם של הסובין. לשיטת הרמב"ם, אף שניתן למצוץ את הגרעינים ואם כן אפשר להחשיבם כראויים לאכילה, אם הכהן השליכן הם מותרים. לשיטת הרא"ש, מחדשת המשנה שאם הכהן השליך את הגרעינים אין בהם קדושה, אף שבדין סובין אין חפיפה בין חלות הקדושה ובין איסור האיבוד. בהסבר הבדל זה יש לומר שכיון שגרעינים אלו מלכתחילה אינם מיועדים לאכילה, הרי שאין בהם קדושה אלא אם כן הכהן מכנס אותם לאכילה.</ref>

'''הרא"ש''' אינו מתייחס לחידושם של תוספות ואין ראיה לכך שהוא מסכים לחידושם. אמנם, לאור שיטת הרא"ש בסובין, לפיה הנהגת הקדושה בפירות שביעית תלויה במנהגם של בני אדם, הסברא נותנת שהוא יסכים לדברי תוס' ביחס לגרעין שנשאר עליו קצת מבשר הפרי.

=== קדושה בקניבת ירק ===
סוגיה נוספת הקשורה לענייננו היא דין "קניבת ירק" – הקצוות שחותכים מהירק במהלך הכנתו לבישול.

המשנה מביאה מחלוקת בעניין היתרם לזרים ('''עדויות ג, ג'''):

וקניבת ירק של תרומה רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין.

הירושלמי ('''תרומות י"א, ד''') מחלק בין קניבת ירק של בעלי בתים לבין קניבת ירק של גננים. בעקבות הירושלמי, '''הרמב"ם''' כותב ('''תרומות י"א, י'''):

וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים, אבל קניבת ירק שמקנבים הגננין מותרת לזרים.

הכסף משנה (על אתר) מסביר שכאשר הגננים מקנבים ירק, הם משליכים רק את העלים המעופשים ביותר, בעוד בעלי בתים משליכים גם את העלים המעופשים בחלקם.

לעומת הרמב"ם, '''הרא"ש''' מזכיר את דין קניבת ירק בפירושו למשנה ('''תרומות יא ה''') שהובא לעיל, שם הוא כתב:

[ונוהג בתרומה] כדרך שנוהג בחולין - ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך המותר. ירושלמי וכן במקנב בירק.

הרא"ש לא מביא את חילוק הירושלמי בין קניבת ירק של גננים לקניבה של בעלי בתים. לעומת זאת, הרא"ש מביא בשם הירושלמי שאף מקנב הירק נוהג כדרך שהוא נוהג בחולין ועל כן יכול להשליך המותר.<ref>לפנינו בירושלמי ההשוואה בין סובין ובין ירק נוגעת רק ביחס להכנת האוכל: "מסלת בחיטין כל שהוא רוצה ומנקב בירק כל שהוא רוצה". אם נאמר שלפני הרא"ש הגירסה היתה כמו הגירסה שלפנינו, הרי שמכך ראיה נוספת שהרא"ש סובר שכיון שדרכם של בני אדם להשליך את הקניבות, מותר לעשות כן אף בירק של תרומה ואין בכך איסור איבוד.</ref>

נראה ששיטות הרמב"ם והרא"ש בסוגיה זו מקבילות לשיטתם בסוגיית סובין. לשיטת '''הרמב"ם''', קניבת ירק של בעלי בתים אסורה לזרים ואסור להשליכה, מכיוון שהיא עדיין ראויה למאכל, וזאת למרות שדרך בעלי הבתים להשליך אותה.<ref>שמא יש לומר בשיטת הרמב"ם שמחלוקת ר' דוסא וחכמים היא היא מחלוקתו עם הרא"ש. לפי ר' דוסא, כיון שבעלי הבתים מקנבים את הירק, הרי אין בו קדושה, ואילו לפי חכמים, שהלכה כמותם, כיון שאותם חלקים הם ראויים לאכילה, הם אסורים לזרים."</ref> רק קניבת ירק של גננים, עלים מעופשים ביותר שאינם ראויים לאכילה כלל, מותרת. לעומת זאת, מדברי '''הרא"ש''' עולה שמותר להשליך את קניבת הירק משום שהולכים אחרי מנהג בני אדם.<ref>עדיין צ"ע מדוע הרא"ש לא הביא את החילוק של הירושלמי בין קניבת ירק של גננים ושל בעלי בתים. שמא יש לומר שהוא פוסק כר' דוסא, כמבואר בהערה הקודמת, שלשיטתו כיון שדרכם של בעלי הבתים לקנב את הירק הרי שהוא מותר לזרים.</ref>
 

=== סיכום שיטות הראשונים ===
האחרונים מסכימים שניתן ללמוד את ההלכות הנוגעות לאיסור איבוד פירות הקדושים בקדושת שביעית מההלכות המקבילות הנוגעות לאיסור איבוד תרומה. בנידון זה:

שיטת '''הרמב"ם''' היא שכל עוד הפרי ראוי לאכילה באופן אובייקטיבי, הוא קדוש ויש איסור לאבדו, אף אם דרך בני אדם לאבדו. בפרט, יש איסור לאבד קניבת ירק של בעלי בתים אף שדרך אנשים להשליכה, וכן אסור לאבד סובין של חיטים חדשות.

שיטת '''הרא"ש''' היא שאיסור איבוד תלוי במנהג בני אדם. לפיכך, מותר לאבד קניבת ירק של בעלי בתים וכן מותר לאבד סובין של חיטים חדשות. כשיטה זו סוברים גם '''תוספות''', ולשיטתם מותר להשליך גרעינים שיש עליהם שאריות פרי, ולאחר שהשליכם הם מותרים לזרים.

מדברי '''הרא"ש''' עולה חידוש נוסף, שיתכן ושאריות פרי תהיינה קדושות בקדושת תרומה, ובכל זאת יהיה מותר לאבדם.
 

== נפק"מ בין שיטות הראשונים ==

=== שאריות אוכל, הראויות עדיין לאכילה, אך דרך אנשים לזרקן ===

הרב אלישיב פוסק שמותר להפסיד שיירי מאכל אם רגילים לזרקם אפילו אנשים שדרכם לחוס על ממונם (דבריו הובאו ב'''דרך אמונה הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה ג אות יג'''). כך פסקו הלכה למעשה אחרונים נוספים, למשל הרב ישראלי ('''התורה והארץ ג 179''') והרב אשר וייס ('''מנחת אשר שביעית עמ' קצ"ג''').

לעומת זאת, החזון איש פוסק שאסור לאבד שיירי אוכל שאינו רוצה לאכול יותר, וחייבים להניחם בפח מיוחד עד שייפסלו מאכילת אדם ('''קונטרס סדר השביעית אות ח'''', נדפס בדרך אמונה סוף הלכות שמיטה ויובל).

להבנתנו, פסיקת הרב אלישיב ודעימיה היא כשיטת הרא"ש, בעוד החזו"א פוסק כשיטת הרמב"ם, או לכל הפחות חושש לשיטתו לחומרא.<ref>נציין שיש מהאחרונים שהביאו ראיה לכך שאין איסור איבוד בשאריות גם לשיטת הרמב"ם מדין שאריות תרומה בכלי אחסון ('''משנה תרומה י"א, ח; רמב"ם תרומות י"א, טו וראה דרך אמונה שם'''), שם נפסק שאף שיש קדושה בשאריות, מותר לשים בכלי האחסון חולין גם אם לא מרוקנים אותם לחלוטין משאריות התרומה. אולם להבנתנו, אף שהרמב"ם אכן מתיר לבטל את השאריות בחולין, אין מכך ראיה שהוא יתיר גם לאבד אותן באופן ישיר.</ref>

=== גרעינים שנשאר עליהם מעט מהאוכל ===
בנידון זה מצאנו מחלוקת אחרונים המקבילה למחלוקת בנידון הקודם. הרב אלישיב פוסק על פי דברי התוספות בזבחים שאם הוריד מהגרעין את כל מה שברצונו לאכול ממנו מותר לו לזרוק את השאר (דבריו הובאו ב'''משפטי ארץ כג, 10'''). לעומת זאת, החזון איש פוסק שאסור לאבד גרעינים שיש עליהם לחלוחית אוכל, וחייבים להניחם בפח מיוחד עד שייפסלו מאכילת אדם, וזאת כשיטת הרמב"ם ('''קונטרס סדר השביעית אות ח'''', נדפס בדרך אמונה סוף הלכות שמיטה ויובל, ובעקבותיו פסק ה''''דרך אמונה' תרומות יא ביאור ההלכה יא''').

=== מאכל בהמה בזמן שאין נוהגים להאכיל בו בהמה ===
החזון איש הסתפק בדין זה ('''שביעית יד, י'''):

ומיהו יש לעיין אי תלוי במקום שהן נמצאין, או אזלינן בתר רובא דעלמא, או הדבר מסור לחכמים כפי התשמיש הנאות להם, ואפשר שהתשמיש הנאות הוא ליתנן לבהמה ועדיין קדשי... והרמב"ם ('''כלאים ה, יח''') כתב: 'שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום' משמע שמשתנה לפי המקום והזמן.

על דבריו העיר הרב וואזנר ('''שבט הלוי ב, קצט'''):

מנא לן להקל בדבר שראוי למאכל בהמה ובהמה אוכלת אותו, דמצד זה ראוי שתחול קדושת שביעית, אלא שרוב בני אדם אין חוששין להשתמש בו לצורך בהמה וזורקין אותן?... אילו היה זה יסוד גמור שיש הפקעת קדושת שביעית במה שזורקין אותן, גם אם הוא ראוי לתשמיש, לא נמנעו חז"ל ללמדנו כזאת, ואדרבא פשטות משנתינו ('''שביעית ז, ג'''): 'קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וכו' יש להם שביעית' וכו' - מוכח דהלכה קבועה היא לדורות בשביל שראויין לצביעה.

לפי המבואר עד כה, פשוט שלשיטת תוספות והרא"ש כאשר דרך בני אדם לזרוק את אותן קליפות, אין איסור לזרקם. על כן, נראה ברור ששבט הלוי נוקט כשיטת הרמב"ם.

יש לציין שאף לשיטת הרמב"ם, הסובר שאסור להפסיד מאכל אדם אף אם דרך בני אדם לזרקו, יש מקום להסתפק האם דבריו אמורים דווקא ב'מאכל אדם' שאין שמו פוקע ממנו, אך מאכל בהמה או מין צבע שאין דרכם של בני אדם להשתמש בו לשימוש זה אינם קדושים, או שמא אף שם 'מאכל בהמה' או 'מן הצובעים' הוא מוחלט אף אם אין דרך בני אדם להשתמש בשימושים אלו. לפיכך, אין ראיה מהתלבטותו של החזון איש לכך שהוא סובר כשיטת הרא"ש.
 

=== סיכום שיטות האחרונים ===
במספר נידונים בהם להבנתנו יש נפק"מ בין שיטות ה'''רמב"ם''' וה'''רא"ש''' בהגדרת איסור איבוד בשאריות, מצאנו מחלוקת בין אחרוני זמננו.

'''הרב אלישיב''' פוסק כשיטת ה'''רא"ש''' ותוספות שהולכים אחר מנהג בני אדם, ולכן מתיר להשליך שיירי מאכל שרגילים לזרקם וגרעיני פירות שנותר עליהם מעט מבשר הפרי. כשיטה זו סוברים גם הרב ישראלי והרב אשר וייס.

'''הרב וואזנר''' פוסק כשיטת ה'''רמב"ם''' שאסור לאבד דבר ראוי למאכל אף אם דרך בני אדם לאבדו, ולכן אוסר לאבד דבר הראוי למאכל בהמה אף אם אין נוהגים באותו מקום לתת מאכל כזה לבהמות.

'''החזון איש''' מחמיר הלכה למעשה כשיטת ה'''רמב"ם''' ואוסר להשליך שאריות שדרך בני אדם להשליכן וגרעינים שנותר עליהם מעט מבשר הפרי. אולם לא ברור האם הוא פוסק באופן מוחלט כשיטת הרמב"ם או שרק חושש לחומרא לשיטתו.

יש לציין שאף שנראה שהאחרונים שהבאנו חלוקים בשאלה כיצד יש לפסוק במחלוקת הרמב"ם והרא"ש, אף אחד מהם לא הזכיר במפורש שיש שתי שיטות בראשונים והוא פוסק כאחת מהן, ולפלא הדבר<ref>בפרט, צריך לנו עיון על כותבים שדרכם להביא את כל השיטות וכאן הזכירו רק אחת משיטות הראשונים, כגון '''באנציקלופדיה התלמודית''' (בערך 'גרעינין') שם לא הוזכרו כלל דברי תוספות בזבחים. וכן קשה לנו על 'פסקי הלכות שביעית' (נדפסו בקובץ 'מבית לוי' תשנ"ד (קובץ ה') ותשס"א (קובץ טז)) שמחד נוקט כרמב"ם שגרעיני פירות שדבוק בהם מעט מבשר הפרי צריך לנהוג בהם קדושת שביעית ומאידך נוקט ששיריים מועטים בצלחות ובסירים מותר לאבדם. ועיין דרך אמונה, שמיטה ויובל, פרק ה' בציון ההלכה אות כט</ref>.

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

משתמש:מושך בשבט

2021-10-04T22:04:19Z

מושך בשבט:

ברוכים הבאים, מי שרוצה עזרה בכתיבת סוגיה וכו', ניתן לפנות אלי בדף שיחתי.

== דברים שלי ==
* [https://www.betmidrash.org.il/index.php?limit=50&title=%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93%3A%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA&contribs=user&target=%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%9A+%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%98&namespace=1&nsInvert=1&tagfilter=&newOnly=1&start=2021-07-17&end= דפים שיצרתי]
===הערכת הסוגיה===
רוב הניקוד עבור הסוגיה (75% מכלל הניקוד) יינתן על פי הקריטריונים הבאים:
# סידור מבנה הסוגיה בצורה נגישה ונוחה לקריאה על ידי חלוקה חכמה לכותרות ולכותרות משנה.
# התרשמות כללית מרמת הבנת הסוגיה כפי שהיא מתבטאת בכתיבה.
# כמות המקורות המצוטטים, הרלוונטיות שלהם לנושא, ואיכות הדיוק בהם.
# טיב הניסוח מבחינה סגנונית ולשונית, כולל מניעת אריכות שלא לצורך וכד'.
# נאמנות ל[[עזרה:מדריך לכתיבת סוגיות|'''עקרונות הכתיבה''']] של האתר.

=== שאר הניקוד ===
שאר הניקוד (25% מכלל הניקוד) יינתן עבור:
# פעילות נוספת במרחבי האתר.
# כתיבת סוגיות נוספות (צוות הבודקים יבחר את הסוגיה הטובה ביותר להשתתפות בתחרות וערכה יוערך על פי יחס של 75% מכלל הניקוד, ואילו הסוגיות הנוספות תוערכנה על פי יחס של 25% הנוספים).
# הוספה ושיפור של סוגיות אחרות באתר '''שאינן משתתפות בתחרות''' (כגון הוספת מקורות וכד'), או ב'''דפי שיחה''' של סוגיות (גם בסוגיות המשתתפות בתחרות): [[בל תשחית]]
# הוספת קישורים חיצוניים למקור המדויק באתרי ספרים סרוקים כגון [http://beta.hebrewbooks.org/#gsc.tab=0 HebrewBooks]. לדוגמא: '''ריטב"א''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14349&st=&pgnum=111&hilite= (שבת כג ב)]. דוגמאות ניתן לראות בסוגיות קיימות באתר, למשל [[ברכת הדלקת נרות שבת|כאן]].
# הבאת עורכים חדשים לאתר ולתחרות, בשיטת 'חבר מביא חבר'.

טיפול בפריקה ונקע בשבת

2021-10-04T22:02:10Z

מושך בשבט:

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%9B%D7%91#.D7.94 שבת כב ה]|[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%96/%D7%91 שבת קמז ב] - [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%97/%D7%90 קמח א]||[https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/2.10#e0n6 הלכות שבת פרק ב הלכה י], [https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/21.31#e0n6 פרק כא הלכה לא]|[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 אורח חיים שכ"ח]}}

ה'''משנה''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%9B%D7%91#.D7.94 (שבת כב ה)] כותבת: ואין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא – נתרפא.

כותבת ה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%96/%D7%91 שבת קמז ב] - [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%97/%D7%90 קמח א], הערות [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%96/%D7%91 רש"י] בסוגריים):

ואין מחזירין את השבר (עצם שנשבר, כל רפואה אסורה משום שחיקת סמנין) אמר רבי חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר. רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא, לא על לפירקיה דרב יהודה. שדריה לאדא דיילא, אמר ליה: זיל גרביה. אזיל גרביה, אתא, אשכחיה דקא דריש: אין מחזירין את השבר. אמר ליה: הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה, מחזירין את השבר. אמר ליה: הא חנא דידן, והא שמואל דידן - ולא שמיע לי, ולאו בדינא גרבתיך?

מי שנפרקה ("נקע" בלעז, שיצא העצם מפרק שלו.) ידו כו'. רב אויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף, שניא ליה ידיה (שניא ליה ידיה - נשתנית ידו ממקומה, אשולשיינ"ר "נקע" בלעז.) אמר ליה: הכי מאי (היה עושה בענינים הרבה ושואל)? - אסור. והכי מאי? - אמר ליה: אסור. אדהכי איתפח ידיה. אמר ליה: מאי תיבעי לך, הא תנן מי שנפרקה ידו או רגלו - לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו. ואם נתרפא - נתרפא. אמר ליה: ולא תנן אין מחזירין את השבר ואמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר? אמר ליה: כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו (באריגה אחת ארגתו)? היכא דאיתמר (דמתניתין לאו דוקא תנן, איתמר) - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר.

== פסיקת ההלכה ==

ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/2.10#e0n6 (הלכות שבת פרק ב הלכה י)] כותב: "חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר", ועוד כותב הרמב"ם [https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/21.31#e0n6 (הלכות שבת פרק כא הלכה לא)]: "אין מקיאין את האוכל בשבת, בד"א בסם שמא ישחק סמנין אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר, ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין, ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו, וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי, שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן".

ה'''טור''' וה'''שולחן ערוך''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 טור] ו[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח]) כותב: "מי שנשמטה פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.. ועצם שיצא ממקומו מחזירין אותו:

ה'''מגן אברהם''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%9F_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 (אורח חיים שכ"ח נ"א)] כותב שמה שאמרה הגמרא שמותר להחזיר שבר למקומו (ולתקן את השבר) זה דווקא בעצם שנשברה, אבל אם העצם יצאה ממקומה אסור.

ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 (סימן שכח ס"ק קמ"ה)] מביא שבספר "עצי שיטים" חולק על ה[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%9F_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 מג"א] שהובא לעיל ופוסק שאם העצם יצאה ממקומה לגמרי מותר להחזירה (אפילו ליהודי), ומעיר שגם לשיטת המג"א אם רופא אמר שיש סכנת איבר מותר להחזיר את העצם שנפרקה למקומה כמו שעושה בחול.

ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (פרק לג סעיף יז) כותב להלכה: {{ציטוט|"עצם שנתפרקה מחיבורה, מותר להחזירה למקומה, מכיוון שיש בזה משום סכנת איבר, ולפעמים גם משום סכנת נפשות. ואם לפי דעת הרופא אין בזה אלא סכנת איבר, ויש צורך להרדים את החולה, יש לעשות את ההרדמה באופן שיש בו רק איסור דרבנן. אבל כל שיש בו משום סכנת נפשות או רק חשש לסכנה – מותר לעשות את ההרדמה אפילו אם יש בעשייתה משום איסור תורה."}}

== סוגיות קשורות ==
* [[חילול שבת במקרה של סכנת איבר]]

טיפול בפריקה ונקע בשבת

2021-10-04T22:02:00Z

מושך בשבט: /* ראו גם */

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%9B%D7%91#.D7.94 שבת כב ה]|[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%96/%D7%91 שבת קמז ב] - [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%97/%D7%90 קמח א]||[https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/2.10#e0n6 הלכות שבת פרק ב הלכה י], [https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/21.31#e0n6 פרק כא הלכה לא]|[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 אורח חיים שכ"ח]}}
__תוכן_עניינים__
ה'''משנה''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%9B%D7%91#.D7.94 (שבת כב ה)] כותבת: ואין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא – נתרפא.

כותבת ה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%96/%D7%91 שבת קמז ב] - [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%97/%D7%90 קמח א], הערות [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%96/%D7%91 רש"י] בסוגריים):

ואין מחזירין את השבר (עצם שנשבר, כל רפואה אסורה משום שחיקת סמנין) אמר רבי חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר. רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא, לא על לפירקיה דרב יהודה. שדריה לאדא דיילא, אמר ליה: זיל גרביה. אזיל גרביה, אתא, אשכחיה דקא דריש: אין מחזירין את השבר. אמר ליה: הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה, מחזירין את השבר. אמר ליה: הא חנא דידן, והא שמואל דידן - ולא שמיע לי, ולאו בדינא גרבתיך?

מי שנפרקה ("נקע" בלעז, שיצא העצם מפרק שלו.) ידו כו'. רב אויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף, שניא ליה ידיה (שניא ליה ידיה - נשתנית ידו ממקומה, אשולשיינ"ר "נקע" בלעז.) אמר ליה: הכי מאי (היה עושה בענינים הרבה ושואל)? - אסור. והכי מאי? - אמר ליה: אסור. אדהכי איתפח ידיה. אמר ליה: מאי תיבעי לך, הא תנן מי שנפרקה ידו או רגלו - לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו. ואם נתרפא - נתרפא. אמר ליה: ולא תנן אין מחזירין את השבר ואמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר? אמר ליה: כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו (באריגה אחת ארגתו)? היכא דאיתמר (דמתניתין לאו דוקא תנן, איתמר) - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר.

== פסיקת ההלכה ==

ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/2.10#e0n6 (הלכות שבת פרק ב הלכה י)] כותב: "חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר", ועוד כותב הרמב"ם [https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/21.31#e0n6 (הלכות שבת פרק כא הלכה לא)]: "אין מקיאין את האוכל בשבת, בד"א בסם שמא ישחק סמנין אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר, ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין, ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו, וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי, שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן".

ה'''טור''' וה'''שולחן ערוך''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 טור] ו[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח]) כותב: "מי שנשמטה פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.. ועצם שיצא ממקומו מחזירין אותו:

ה'''מגן אברהם''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%9F_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 (אורח חיים שכ"ח נ"א)] כותב שמה שאמרה הגמרא שמותר להחזיר שבר למקומו (ולתקן את השבר) זה דווקא בעצם שנשברה, אבל אם העצם יצאה ממקומה אסור.

ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 (סימן שכח ס"ק קמ"ה)] מביא שבספר "עצי שיטים" חולק על ה[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%9F_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 מג"א] שהובא לעיל ופוסק שאם העצם יצאה ממקומה לגמרי מותר להחזירה (אפילו ליהודי), ומעיר שגם לשיטת המג"א אם רופא אמר שיש סכנת איבר מותר להחזיר את העצם שנפרקה למקומה כמו שעושה בחול.

ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (פרק לג סעיף יז) כותב להלכה: {{ציטוט|"עצם שנתפרקה מחיבורה, מותר להחזירה למקומה, מכיוון שיש בזה משום סכנת איבר, ולפעמים גם משום סכנת נפשות. ואם לפי דעת הרופא אין בזה אלא סכנת איבר, ויש צורך להרדים את החולה, יש לעשות את ההרדמה באופן שיש בו רק איסור דרבנן. אבל כל שיש בו משום סכנת נפשות או רק חשש לסכנה – מותר לעשות את ההרדמה אפילו אם יש בעשייתה משום איסור תורה."}}

== סוגיות קשורות ==
* [[חילול שבת במקרה של סכנת איבר]]

חילול שבת במקרה של סכנת איבר

2021-10-04T22:01:41Z

מושך בשבט: /* ראו גם */

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות||עבודה זרה כח ב|||אורח חיים שכח יז}}
== מבוא ==
ה'''גמרא''' (ע"ז כח א) כותבת שאם אדם מרגיש שעינו עומדת לצאת ממקומה, מותר לרפאות אותה בשבת. ישנה מחלוקת בראשונים אם לומדים מכך שמותר לחלל שבת במקרה של סכנת איבר או שרק במקרה של עין מותר לחלל שבת.

== הגדרת סכנת אבר ==
ה"'''קצות השולחן'''" (סימן קלח בדי השלחן אות יח) כותב שלא מדובר על ביטול האבר לגמרי, אלא אפילו הסכנה שהאבר ישאר חלש כל ימיו ולא יהיה ראוי למלכתו (כגון צולע וכו') זה נחשב לסכנת איבר.

== שיטת רש"י, רמב"ן ועוד ראשונים ==
'''רש"י''' כותב שמותר לחלל שבת דווקא במקרה, של סכנת עין, אבל בסכנת אבר לא מחללים שבת, וכן ה'''רמב"ן''' (שם) לומד מהגמרא שרק אם יש סכנת מיתה (כגון במקרה של עין) מחללים שבת, אבל בסתם מקרה של סכנת איבר לא מחללים, וכן פוסק גם ה'''ר"ן''' (בפרק שמונה שרצים), ה'''רשב"א''' (שבת קכט.) והריטב"א בע"ז.

== שיטת התוספות ורבינו תם ==
ה'''תוספות''' (סוכה כו א) סובר שסכנת אבר כסכנת נפשות ומחללים עליו את השבת.

בשו"ת "'''מלמד להועיל'''" (חלק ב סימן לב) מביא את ה'''א"ז''' (הלכות יום כיפור רפ) שרבינו תם סובר שבאיבוד אחד מאבריו מחללים שבת,.

ה'''ראבי"ה''' הקשה עליו שמהגמרא נראה שמדובר דווקא בעין כיוון שגידי העין תלויים בלב ויש סכנת חיים, אבל בשאר אברים לא, ועונה על כך ה'''א"ז''', ש'''ר"ת''' סובר שמה שכתוב על עין הוא הדין לשאר האברים, וכיוון שספק נפשות דוחה שבת בכל מקרה של סכנת איבר מתירים מספק.

גם הרב עובדיה יוסף כותב ב'''יביע אומר''' (חלק ג יורה דעה כג כט) מקשה את קושית הראבי"ה שמהגמרא נראה יותר כשיטת '''רש"י''' וה'''רמב"ן''' ושאר הראשונים שהובאו לעיל, ומביא את ה'''מאירי''' (ע"ז כח) שכותב שמחלללים שבת גם במקרה של סכנת איבר אחד.

==פסיקת ההלכה ==
ה'''שו"ע''' (אורח חיים שכח יז) פוסק שלא מחללים שבת במקרה של סכנת איבר (מלבד במקרה של עין שמרדה).

אמנם, ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ח סימן טו קונטרס משיבת נפש פרק י סעיף קטן ט) כותב שכיום הרופאים אומרים שכמעט אין סכנת אבר שלא כוכה בה גם סכנת כל הגוף, וה'''ערוך השולחן''' (אורח חיים שכח ס"ק יח) כותב שאם בגלל האבר המחלה תתפשט בכל הגוף מחללין את השבת ע"י ישראל אפילו בדאורייתא (ועיין חזון איש נשים כז ג).

== סכנת איבר בשאר איסורים ==
לעניין סכנת איבר בשאר איסורין, ב'''שו"ת מלמד להועיל''' (ב לב) כותב שנראה מדברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קנז ג) שמקלים, וכן כתב גם ב'''בית לחם יהודה''', וה'''פמ"ג''' ב'''משבצות זהב''' (אורח חיים שכח ז) לומד מדברי הש"ך שבמקרה של סכנת איבר מותר לרפאות אפיו באיסורי תורה, ודווקא בשבת אסור (לפי שיטת רש"י והרמב"ן), וכותב שם שיש להקל כשיטת ה'''תוס'''' וה'''ר"ן''' (הובא לעיל)

== סוגיות קשורות ==
* [[טיפול בפריקה ונקע בשבת]]

ברכת הדלקת נרות שבת

2021-10-04T22:01:16Z

מושך בשבט: /* ברכה על תאורה חשמלית */

{{מקורות||||שבת ה א|אורח חיים רסג ה,ח}}
חיוב הברכה על הדלקת נרות שבת, נוסח הברכה וזמנה.
== החיוב לברך ==

כ' בסדר '''רב עמרם גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43020&st=&pgnum=56&hilite= (סדר שבתות)], שהמדליק נר של שבת צריך לברך 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת'. וכן הוא ב'''תשובת הגאונים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1356&pgnum=54 (ליק פב/שערי תשובה צא)] בשם '''רב שרירא גאון ורב האי גאון''', שאף שאינה מוזכרת בתלמוד, הלכתא היא ולא מנהג, שהרי כתוב בגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=25b&format=pdf (שבת כה ב)] ש[[חיוב הדלקת נר שבת|הדלקת נר בשבת חובה]]. וכ"כ ב'''תשובת רב נטרונאי גאון''' (אורח חיים סו), ו'''ספר הפרדס''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39330&st=&pgnum=145&hilite= (שסד)], וכן כתב ה'''רמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=12&perek=5&hilite= (שבת ה א)], שמברכים כדרך שמברכים על כל הדברים שהוא חייב מדברי סופרים.

אבל ב'''אור זרוע''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14580&st=&pgnum=11 (ב יא)] וב'''מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=11786&st=&pgnum=19 (שבת רצג)] הביאו בשם '''רבנו משולם''' שאין לברך על הדלקת הנר, וכ"כ שם ב'''הגהות מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=11786&st=&pgnum=19 (שבת רצד)] בשמו, וכתבו הטעם לפי שאין ההדלקה גמר עשיית המצווה, אלא רק בשעת אכילה, וכל מצווה שאין עשייתה גמר מלאכתה אין מברכים עליה. אבל בשם '''ר"י''' כתב שם שחשיב הדלקה גמר מצווה לפי שיש אור בבית ויכולים לישא הכלים לשלח, וכן הוא ב'''ראבי"ה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14534&st=&pgnum=275 (קצט)] בשם '''ר"ת'''.

וב'''תוספות''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=25b&format=pdf (שבת כה ב ד"ה חובה)] הביא שיש שרוצים לומר דאין לברך על הדלקת נר שבת, ולמדו כן מ[[מים אחרונים]], דגם לגביהם כתיב 'חובה' ואעפ"כ אין מברכין עליהם, כמו שכתב '''בעל הלכות גדולות''' המובא ב'''תוספות''' (חולין קה א ד"ה מים). וכן מובא ב'''ארחות חיים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=108&hilite= (הדלקת נר בער"ש א)]. אבל '''רבנו תם''' שם דחה דבריהם דלא דמי כלל, דמים אחרונים באים משום הצלה ממלח סדומית, ואילו מצות הדלקת נר היא משום [[עונג שבת]], ואין ללמוד מ'חובה' ל'חובה'. עוד הביא שם שיש אומרים שאין לברך לפי שאם היה לו כבר נר דלוק מבעוד יום הרי אינו צריך לכבותו ולחזור ולהדליק, ואם כן אין המצווה בהדלקה עצמה, אלא במה שיש לו אור בבית בשבת (וכעין זה משמע הלשון הרמב"ם שם), וגם זה דחה ר"ת שבאמת בכה"ג צריך [[זמן הדלקת נר שבת#נר שהיה דלוק מבעוד יום|לכבות ולחזור ולהדליק]], ואף אם לא היה צריך, מ"מ שפיר יש לברך כשמדליק, דומיא ד[[כיסוי הדם]] שאף שאם כסתו הרוח פטור, מ"מ [[כשמכסה הוא מברך]]. וכן בתינוק שנולד מהול, שאיכא מ"ד ש[[אין צריך להטיף ממנו דם ברית]], שעיקר המצווה היא שיהיה מהול, ואעפ"כ [[כשמל מברך]]. והובא כל זה גם ב'''רא"ש''' (ב יח), וב'''טור''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43059&st=&pgnum=236&hilite= (אורח חיים רסג)] וב'''מרדכי''' (שבת רצד).

והסכימו הראשונים רובם ככולם שיש לברך על הדלקת נר שבת. ראה '''שבלי הלקט''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8919&st=&pgnum=88 (נט)], '''אור זרוע''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14580&st=&pgnum=11 (ב יא)], '''כל בו''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15217&st=&pgnum=58&hilite= (לא)], '''ספר הרוקח''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41285&st=&pgnum=66&hilite= (מו)], '''אורחות חיים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=108&hilite= (הדלקת נר בער"ש א)], '''ספר המנהיג''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14615&st=&pgnum=41 (שבת יז)], וכן פסקו ה'''טור''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43059&st=&pgnum=236&hilite= (אורח חיים רסג)] ו'''שלחן ערוך''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=207&hilite= (רסג ה)].

=== טעם המחלוקת ===

בטעם מחלוקת הראשונים יש לבאר דהמחייבים לברך ס"ל דיש מצוה בההדלקה עצמה, ואילו הפוטרים מברכה סוברים שהמצווה היא שיהיה נר דלוק בבית, ולא ההדלקה עצמה. וכן נראה מדברי התוס' שם, שכתב בשמם שאם יש לו נר דלוק אינו צריך לכבות ולחזור ולהדליק, ומבואר מזה דליכא מצוה כלל בהדלקה עצמה, אלא רק במה שיש אור בבית. וכן במרדכי הנ"ל בשם ר' משולם, משמע שליכא מצוה בהדלקה, שכתב שגמר מלאכת המצוה אינו בהדלקה, אלא המצוה היא במה שסועד לאור הנר ובזה הוא מענג את השבת, וכ"כ לבאר בשו"ת '''ציץ אליעזר''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14500&st=&pgnum=144&hilite= (א כ יא ד"ה מבואר לנו)]. אבל מורו ורבו בשו"ת '''הר צבי''' בכמה מקומות [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20947&st=&pgnum=160&hilite= (א קמג ד"ה אולם להלכה,] [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20947&st=&pgnum=32&hilite= ב קיד ד"ה ולענין)] כתב דעיקר המצוה היא שיהיה נר דלוק, ודייק מלשון הרמב"ם, וגם יישב בזה הא דהתיר המג"א לברך על הדלקת הגויה.

ועיין ב'''חידושי הגר"ח מבריסק''' (שבת כג ב) שכתב בדעת הרמב"ם דיש שני דינים בהדלקת נרות, אחד הוא משום כבוד שבת, שזה מעשה ההדלקה עצמו קודם השבת, ואחד משום עונג שבת וזה בשבת עצמה שאוכל ושותה לאור הנר. וכעין זה יש ב'''ביאור הגר"א''' (אורח חיים תקכט ה). ולפי"ז צ"ל דהראשונים דפוטרים ואוסרים לברך ס"ל דליכא מצוה בהדלקה משום כבוד שבת, אלא רק בשבת עצמה ומשום עונג.

== נוסח הברכה ==

ב'''רמב"ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05D8%u05E2%u05E7%u05E1%u05D8%20-%20%u05E4%u05E8%u05D9%u05D9%u05D3%u05D1%u05E8%u05D2&hilchos=12&perek=5 (שבת ה א)] כתוב הנוסח 'להדליק נר של שבת', וכן הוא בסדר '''רב עמרם גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43020&st=&pgnum=56&hilite= (סדר שבתות)] וב'''ספר המנהיג''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14615&st=&pgnum=40 (שבת קמו)]. אבל ב'''הגהות מיימוניות''' (ה א) כתב הנוסח 'לכבוד שבת', וכן הוא ב'''אור זרוע''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14615&st=&pgnum=40 (ב יא)] בשם הירושלמי (ולפנינו בירושלמי ליתא). וה'''שלחן ערוך''' העתיק נוסח הרמב"ם, וכן המנהג בכל קהילות ישראל.

כתב '''אליה רבה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=175 (י)] דכשמדליק ב' נרות או יותר מברך 'להדליק נרות', אלא שאם בירך 'נר' יצא, והביאו '''פרי מגדים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41248&st=&pgnum=167&hilite= (אשל אברהם יא)] וחלק עליו, והכריע לומר 'נר' גם כשמדליק כמה נרות, לפי שעיקר הדין הוא נר אחד, ומ"מ אם בירך 'להדליק נרות' יצא, וכן הכריע '''משנה ברורה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=74 (כב)] ו'''כף החיים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=75 (לח)].

=== נר של שבת קודש ===

כתב בשו"ת '''יביע אומר''' (ב אורח חיים טז יח) שיש הנוהגים לומר 'להדליק נר של שבת '''קודש'''', ואין לו מקור בראשונים, והוא דן שם אם חשיב הפסק או לא, ומסיק דלא הוי הפסק כיון שהוא מענין הברכה, אך כתב שאעפ"כ לא יעשום קבע שלא להוסיף על מה שתקנו חז"ל. ועיין בשו"ת '''משנה הלכות''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1887&pgnum=370 (טו רג ד"ה ולפענ"ד קושית החת"ס)] שהביא כך את נוסח הברכה בתוספת 'קודש' אף שלא דן שם בזה, אלא מענין אחר.

וב'''תשובות והנהגות''' לרב שטרנבוך [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20025&st=&pgnum=192&hilite= (א ער)] גם הביא מנהג זה, ושכן מצא ב'''סידור הרש"ז''' וב'''סידור קרבן מנחה''', וכתב שאינו יודע על מה סמכו. ולבסוף מסיק שם שהכל תליא אם [[זמן קבלת שבת#קבלת שבת בהדלקה|מקבלת שבת בהדלקה]] או לא, דאם מקבלת שבת בהדלקה ראוי לה להוסיף קודש, שבזה מרמזת על קבלת קדושת היום, אך אם מתנה שלא לקבל שבת בהדלקה, לא תאמר קודש.

== מתי מברך ==

ה'''רמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=12&perek=5&hilite= (שבת ה א)] כתב דצריך לברך קודם ההדלקה, וכ"כ ב'''ארחות חיים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=108&hilite= (הדלקת הנר בערב שבת א)].

גם ה'''מרדכי''' (שבת רצג) כתב דיש לברך קודם ההדלקה עובר לעשייתן, אבל הוסיף דהמדליק יהיה בדעתו שלא לקבל שבת עד אחר הדלקת הנר. משמע דאם לא היה בדעתו כן, [[זמן קבלת שבת#קבלת שבת בהדלקה|מקבל שבת בברכה]] ושוב אסור לו להדליק. וה'''דרכי משה''' (ב) הביא דברי מרדכי אלו, וכתב דהמנהג לברך אחר ההדלקה. וב'''מהר"י וייל''' חידושי דינים והלכות (כט) כתב דקצת נשים נוהגות שאחר ההדלקה פורשות ידיהן כנגד הנרות ואז מברכות ומסלקות ידיהן, כי היכי דלהוי עובר לעשייתן. וסיים הדרכ"מ על דבריו, שכן הוא המנהג, וכן הכריע בהג"ה (אורח חיים רסג ה) ולא ביאר בזה טעם. אבל ה'''בית חדש''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=36262&st=&pgnum=16&hilite= (ג)] הביא טעמו של מהר"י וייל בלשונו, שהטעם בזה הוא שהנשים נהגו ש[[זמן קבלת שבת#קבלת שבת בהדלקה|מקבלות עליהן שבת בהדלקה]], ואם תברכנה קודם, שוב לא תוכלנה להדליק. וכתב הב"ח שלפי"ז האנשים שבהם אין מנהג לקבל שבת בהדלקה, ידליקו אחר הברכה. ועיין ב'''רמ"א''' (רסג י) שגם כתב מנהג זה שנשים מקבלות שבת בהדלקה, והוא ע"פ המרדכי הנ"ל, ואמנם אפשר לפרש בדבריו דנשים לאו דווקא אלא ה"ה לאיש המדליק, וכדמשמע ב'''תשב"ץ קטן''' (יד), אבל ב'''מגן אברהם''' (יח) פירש דעתו כהב"ח. ולפי ביאור טעם המהרי"ו יוצא דלשיטות הסוברות ש[[זמן קבלת שבת#קבלת שבת בהדלקה|קבלת שבת אינה תלויה בהדלקת הנר]], נראה פשוט שאין לברך אחר ההדלקה, דקיי"ל בכל המצוות כולם שמברך עליהם עובר לעשייתן, והוא הדין להדלקת נרות שבת. ורק לשיטת בעל הלכות גדולות ודעימיה שסוברים ש[[זמן קבלת שבת#קבלת שבת בהדלקה|קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר]], ושמשום כן יש להקדים הדלקת נרות שבת לנרות חנוכה, יש מקום לחשוש ולברך אחר הדלקה. {{ראה עוד|ברכת הדלקת נרות שבת|זמן הברכה}}. ואף לשיטה זו יש מקום לדון, לפי שאפשר ש[[זמן קבלת שבת#קבלת שבת בהדלקה|אינה מקבלת שבת בברכה אלא בהדלקה]]. ובגליון '''רעק"א''' לשו"ע [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49352&st=&pgnum=55&hilite= (ד"ה דלא חלקו חכמים)] הקשה למ"ד שיש לברך אחר ההדלקה, אמאי אינה מקבלת שבת אחר הדלקת נר ראשון, והרי לא גרע הדלקה מברכה, ונשאר בצ"ע. אמנם אפשר שהם ס"ל שהברכה חמורה יותר, דמקבלת שבת בפיה.

ולשון ה'''שלחן ערוך''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=207&hilite= (אורח חיים רסג ה)] 'כשידליק יברך', משמע שיברך קודם ההדלקה, שאל"כ הוה ליה לפרש. וגם לדעת רוב הפוסקים דעת מרן היא ש[[זמן קבלת שבת#קבלת שבת בהדלקה|אינו מקבל שבת בהדלקה ולא בברכה]], וכדעת רוב הראשונים שם דפליגי על בה"ג. ועיין בשו"ת '''יחוה דעת''' (ב לג) שדייק מדברי מרן [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=208 (י)] שגם אליבא דבה"ג יש לברך תחילה ואח"כ להדליק, שהרי כתב 'שאחר שבירכו והדליקו', משמע דקודם מברכות. וזה כתב לדעת בה"ג שמקבלת שבת בהדלקה. וכן הכריע גם ב'''יביע אומר''' (ב טז, ו מח יא).

== שכחה לברך ==

נשאל '''מהר"י ברונא''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42821&st=&pgnum=72&hilite= (פד)] על דבר אשה ששכחה לברך על נרות שבת שהדליקה, ונזכרה רק לאחר שיצאו הקהל מבית הכנסת, והשיב שאין לה לברך, כיון שכבר אינו זמן הדלקה, ואף שלגבי שחיטה כתב האו"ז ש[[יברך אחר השחיטה וכיסוי]], שאני התם, דזמן שחיטה הוא. וכתב טעם נוסף לחלק, ד'להדליק' להבא משמע, מה שאין כל 'על השחיטה' דלשעבר משמע. עכת"ד. והנה לטעם ראשון שכתב, מבואר דאם נזכרה קודם שקיעה, יש לה לברך, דאכתי זמן הדלקה הוא. אבל לטעם שני ד'להדליק' להבא משמע, אפילו קודם שקיעה אין לה לברך. וב'''שיירי כנסת הגדולה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41295&st=&pgnum=100&hilite= (הגהות הטור יא)] כתב דמוכח מדבריו שאם נזכרה קודם זמן איסור שמברכת. וכתב בשו"ת '''בצל החכמה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1809&st=&pgnum=342&hilite= (ד נז)] דאף שלטעם השני אין לה לברך אפילו קודם זמן איסור, ד'להדליק' להבא משמע, מ"מ לפי מה דפסק הרמ"א (רסג ה) דמברכת אחר הדלקה, בלא"ה לא ס"ל האי טעמא, ונשארנו עם הטעם הראשון דכל זמן ההדלקה יכולה לברך.

=== ברכה לאחר זמן הדלקה ===

ב'''הגהות''' על ספר '''מנהגים טירנא''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33774&st=&pgnum=14&hilite= (מנהג של שבת כו)] הביא שכתב מהר"ש בשם מהר"ם שאשה המדליקה מבעוד יום לפני חופה, ואינה רוצה לקבל שבת עד אחר החופה, לא תברך על ההדלקה, אלא בחשיכה תפרוש ידיה על הנרות ותברך, או תאמר לגויה שתדליק אחר חשיכה ותברך היא בעצמה. וכתב ההגהות שם שהוא תמוה, דהא אין לברך על דלוקה ועומדת. ובמהרי"ו התיר להדליק בעוד היום גדול ולברך כדי שיהיה עובר לעשייתן. והביא עוד משו"ת '''מהר"ם מינץ''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1238&pgnum=157 (פז)] שנמצא בקובץ אחד שמברכים על הנרות אחר היציאה מבית הכנסת, והוא (מהר"ם מינץ) כתב לשואל שאינו סובר כן. והביא כל זה ה'''מגן אברהם''' (יא), וסיים דמ"מ בדיעבד אשה ששכחה לברך, יכולה לברך אחר חשיכה ולסמוך על מהר"ש. וב'''פרי מגדים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41248&st=&pgnum=167&hilite= (יא)] תמה על דבריו דאף שכל זמן שלא נגמרה המצווה רשאי לברך, זהו דווקא כגון תפלין או בדיקת חמץ שעדיין יכול לקיים המצוה, אבל הכא הרי אסורה להדליק. וגם ה'''אליה רבה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=175 (י)] השיג עליו כן מכח דברי מהר"י ברונא הנ"ל, ומסיק דלא כהמג"א בזה, וראה גם בס' '''ישועות יעקב''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9259&st=&pgnum=223&hilite= (ב)]. גם ב'''באר היטב''' (ט) אמנם הביא דברי המג"א, אבל במקום אחר (ג) כתב כדברי מהר"י ברונא. אבל בשו"ת '''לבושי מרדכי''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=786&st=&pgnum=470&hilite= (מהד' רביעאי יט)] כתב להלכה מי ירים ראש לחלוק על רבינו המג"א בדיעבד, ושפיר חשיב עובר לעשייתן, שעיקר מצוות הדלקה שיהיה סעודה אצל הנר, ודומה בזה לטלית ותפילין.

וראה בשו"ת '''נחלת שבעה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1812&st=&pgnum=14 (ח)] שנשאל על אשה שמסופקת אם בירכה על ההדלקה או לא, אם [[צריכה להדליק מכאן ולהבא ג' נרות]]. ומחלק שם בין אם הדליקה מבעוד יום כאשר עדיין אינו זמן הדלקה לבין אם הדליקה בזמנה, ע"ש. ומתוך דבריו משמע דס"ל דשפיר שרי לברך שלא בשעת הדלקה, אף לאחר זמן. ומ"מ לענין ברכה אחר חשיכה, אינו מוכרע בדבריו.

ובשו"ת '''בצל החכמה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1809&st=&pgnum=342&hilite= (ד נז)] דן לגבי [[ברכת 'שעשה ניסים']] ב[[רואה נר חנוכה]] בשבת, והאריך בהבאת דברי הפוסקים בנידון דידן, ונושא ונותן בדבריהם, ודבריו נוטים כדברי המג"א דשרי לברך 'להדליק נר של שבת' אף בשבת עצמה, אם כי לא כתב בזה הכרעה.

וב'''משנה ברורה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=74 (כא)] נראה שנוטה להכריע כדעת האחרונים בזה, ודלא כהמגן אברהם. אמנם עד השקיעה עדיין יכולה לברך. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (שבת א עמ' קסב) הכריע דאין לברך כלל אחר שגמרה להדליק, ורק אם נשאר לה עוד נר להדליק, יכולה עוד לברך, אך משסיימה להדליק כל הנרות, הפסידה את הברכה. וסמך דבריו על ספר '''חקר הלכה''' לנדא [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21320&st=&pgnum=72&hilite= (ב י)] שהביא דברי ישועות יעקב הנ"ל שהדלקת נר שבת היא מצווה נמשכת כ[[ציצית]] [[ותפלין]] ומותר לברך עליה כל זמן שהנר דולק, והוא חלק עליו וכתב דשאני ציצית ותפילין שיכול להסירם כל רגע, ובמה שאינו מסירם, הרי הוא מקיים המצוה, מה שאין כן נר שאינו יכול לכבותו, שהרי קיבל שבת בהדלקה. וגם שכאן אי אפשר לומר 'להדליק' שהרי אסור לו להדליק. ומסיק שם בסו"ד שגם הפוסקים שכתבו כן י"ל שכוונתם תוך כדי דיבור. {{ראה עוד|ברכת הדלקת נרות|ברכה לאחר זמן הדלקה}}. ואם דברי הרב ילקוט יוסף נסמכים על בעל חקר הלכה הנ"ל, הרי ששוברו בצדו, שהוא לא כתב כן אלא לשיטתו שמקבלת שבת בהדלקה, אבל הרב ילקוט יוסף כתב להלן (עמ' קעט) שהעיקר להלכה שאין האשה מקבלת שבת בהדלקה.

== ברכת שהחיינו ==

{{סוגיה מורחבת|ברכת שהחיינו על מצוות}}

היעב"ץ ב'''סידור בית יעקב''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42759&st=&pgnum=276&hilite= (דיני ערב שבת לב)] כותב שפעם ראשונה שמקיים המצוה של הדלקת נרות שבת, מברך [[שהחיינו כדין כל המצוות]]. וכן העלה להלכה בשו"ת '''תורת יקותיאל''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1777&st=&pgnum=113 (ס)] על פי דברי ה'''טורי זהב''' (אורח חיים כב א), שכתב לגבי ציצית ותפילין, שבפעם הראשונה שמברך עליהם, יש לו [[לברך גם שהחיינו]], ולמד כן מדברי ה'''רמ"א''' (יורה דעה כח) לענין [[כיסוי הדם]], וכן הדין בכל המצוות שעושה בפעם הראשונה, וא"כ כ"ש לנידון דידן שהאשה אין לה מצוות כל כך, כי אם שלושה ובודאי שמחה גדולה היא לה. וסיים שם דאף לפי ה'''מגן אברהם''' (אורח חיים כב א) שכתב דאין לברך על ציצית ותפילין שאינן באות מזמן לזמן, מ"מ הכא מודה מפני שהדלקת הנר באה מזמן לזמן. ושוב חזר [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1777&st=&pgnum=175&hilite= (צד)] וחיזק דבריו שנית, וביאר דמ"מ איש אינו מברך שהחיינו לפי שעושה כן באופן זמני, ולא מתחנך למצווה, שהרי לעולם אם יש אשה עמו היא קודמת לו. ועיי"ש עוד שהאריך לחלק בין הדלקת הנר ל[[ספירת העומר]] שאין מברכים בה שהחיינו. ובמהדורא תניינא [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1894&pgnum=35 (טו)] ביסס דבריו באריכות וכתב שאין בזה שום חשש ברכה לבטלה, אלא אדרבה שכר ברכה בידה.

אבל בשו"ת '''תשובה מאהבה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19550&st=&pgnum=40&hilite= (ב רלט)] לתלמיד הנודע ביהודה, האריך בזה והעלה שלא לברך שהחיינו על הדלקת נרות, והמורה שהורה בזה לברך טעה בהוראה, ואף שיש ללמד עליו זכות שאינה ברכה לבטלה, מ"מ אין הדין כן. וכן החזיק אחריו בשו"ת '''ציץ אליעזר''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14512&st=&pgnum=72&hilite= (יג כד)] וכתב שאין המנהג לברך, והביא ראיות לחיזוק המנהג. וכדברים האלה כתב גם בשו"ת '''משנה הלכות''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1879&pgnum=64 (ז לח)] שכמדומה שאין מנהג העולם לברך, ואם רוצה לצאת ידי כל הדעות, תברך על פרי או בגד חדש, או תברך בלא שם ומלכות. גם בשו"ת '''יחוה דעת''' (ב לא) החמיר בזה וכתב שאף ברכה שאינה צריכה יש בזה, ושאין לברך שהחיינו בהדלקה ראשונה.

== ברכה על תוספת אורה ==
{{להשלים|פסקה=כן}}

== ברכה על תאורה חשמלית ==
{{להשלים|פסקה=כן}}
ר' [https://ph.yhb.org.il/01-04-05/ פניני הלכה שבת ד ה].

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==

* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=042-pdf-3 בענין ספרדים הנוהגים להדליק נר שבת לפני הברכה] - עמוס שושן, 'קול ברמה' י"ג, תשנ"ד.

[[Category:הדלקת_נרות_שבת]] [[Category:ברכות המצוות]] [[Category:שבת_פרק_ה]] [[Category:אורח_חיים_סימן_רסג]]

== סוגיות קשורות ==
[[חיוב הדלקת נר שבת]] | [[החייבים בהדלקת נר שבת]] | [[מקום הדלקת נר שבת]] | [[זמן הדלקת נר שבת]] | [[הדלקת הנר בערב יום הכיפורים]]

שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח

2021-10-04T21:59:28Z

מושך בשבט: /* ביאור המחלוקת */ השלמה מפירוש הרב שטיינזלץ , מתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון, משוחרר ברישיון https://creativecommons.org/licenses/by-nc/4.0/legalcode, במסגרת הלק השני של תחרות הכתיבה

דין שלוש דפנות בסוכה כיצד צריכות להיות עומדות ומה אורך הדופן השלישית והיכן צריך להעמידה.
== משנה ==
ה'''משנה''' (סוכה א א) אומרת שסוכה שאין לה שלוש דפנות פסולה. כלומר אין צורך בארבע דפנות וגם לא די בשתי דפנות, אלא משלוש דפנות ומעלה. להלן בגמרא מובא שלומדים זאת מכך שכתוב שלוש פעמים 'סכות' בפסוקים, אמנם הגמרא דנה באופן שבו הפסוקים נדרשים וכיצד צריכות להיות מונחות הדפנות.

== סוגית הגמרא ==
=== מחלוקת התנאים וטעמה ===
בגמרא (סוכה ו ב) מובאת '''ברייתא''' ובה מחלוקת תנאים, בעניין הדופן השלישית בסוכה. לתנא קמא צריך בסוכה שיהיו שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, ואילו לפי ר' שמעון שלוש כהלכתן ורביעית אפילו טפח.
 בפשטות כוונת הברייתא ששתים מהדפנות צריכות להיות כשיעור דהיינו ז' טפחים כהלכתן, והשלישית די לה אם תהיה טפח. אמנם בהמשך הגמרא מתבאר שניתן לפרש 'שתים כהלכתן' דהיינו ששתיים מהדפנות צריכות להיות מונחות כהלכתן, שנוגעות אחת בשניה<ref>ה'''ר"יף''' (ב ב) קורא לדפנות כאלו 'דעריבן' וכך מפרש את 'כהלכתן', וממנו העתיקו הראשונים. וצ"ע אם היה גורס כן בגמרא או שרק מפרש כן. וראה להלן.</ref>, כגון אחת ברוח דרום ואחת ברוח מזרח. אך אם אין שתי הדפנות השלמות מונחות כהלכתן, כלומר שאינן נוגעות זו בזו אלא עומדות זו מול זו כמבוי מפולש, אין השלישית כשרה בטפח בלבד, אלא צריכה להיות ארוכה יותר<ref>כן פירש ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ב א ד"ה ת"ר) שכן דעת ר' סימון ואיתימא ריב"ל, ששתי דפנות כהלכתן היינו כשיעור שלם ודעריבן, ולכן בסוכה העשויה כמבוי לא סגי בטפח, כיוון שאין הדפנות 'דעריבן').</ref>, וכפי שיתבאר להלן.

==== ביאור המחלוקת ====
בגמרא מובאות ארבעה דרכים בטעם המחלוקת:
* נחלקו התנאים האם יש אם למסורת או יש אם למקרא. לדעת חכמים יש אם למסורת, וכיוון שכתוב פעמיים "בסכת", "בסכת", בכתיב חסר, ופעם אחת "בסכות" בכתיב מלא, הרי כאן ארבע. פעם אחת היא לגוף הדין של חובת סוכה, נשארו שלוש פעמים לשלוש דפנות, והלכה למשה מסיני שגרעה דופן שלישית לטפח בלבד.

* לכ"ע יש אם למקרא, ולדעת חכמים צריך פסוק מיוחד ללימוד דין סכך, שנלמד שיש צורך בכיסוי זה ולא בדפנות בלבד ולכן נצרך אחד מלשונות "סוכה" שנאמרו בכתוב לגופו, כדי ללמד על דבר זה ונותר איפוא רמז רק לשלוש, ור"ש סובר שעצם משמעות המלה "סוכה" מלמדת על ענין הסכך. ומתוך שאינו צריך ללשון מיוחדת כדי להורות על כך, נותר איפוא בעינו רמז לארבעה דפנות ומן ההלכה למד אתה כי הדופן הרביעית אינה צריכה להיות שלימה.

* לכ"ע יש אם למסורת, וחכמים סברו שכאשר באה ההלכה למשה מסיני לומר שאחת מדפנות הסוכה דיה שתהיה טפח — לגרע היא באה, וללמד שאחת משלוש הדפנות הרמוזות אינה צריכה להיות שלימה. ור' שמעון סבר שאשר באה ההלכה, הריהי באה להוסיף ולומר כי נוסף לשלוש הדפנות צריכה להיות דופן אחת נוספת, ודופן זו, דיה שתהיה בת טפח.

* לכ"ע יש אם למסורת, ונחלקו האם דורשים תחילות - כאשר אנו סופרים לענין הלכה כמה פעמים מוזכרת מלה מסויימת בכתוב, נחלקו האם יש לדרוש לצורך ענין זה גם את הפעם הראשונה שנזכרה מלה זו, או שיש לומר כי הפעם ראשונה לעניינה נזכרה, ולא ללמד ממנה למנין. ר' שמעון סבר כי דורשין תחילות, והרי כאן רמז איפוא לארבע פעמים, וחכמים סברו כי אין דורשין תחילות.

=== היכן יש להעמיד את הטפח ===
ה'''גמרא''' (ו ב) דנה היכן יש להעמיד את אותו הטפח של הדופן השלישית, ומביאה דברי רב שיש להעמידו 'כנגד היוצא', וכן אומר שמואל בשם לוי, ושכן מורין בבית המדרש להעמידו כנגד היוצא.
 דעה נוספת היא של רב כהנא ורב אסי, ששואלים את רב למה לא נעמיד את הטפח כנגד ראש תור? ורב שתק ולא ענה.
 דעה שלישית רב סימון וי"א ר' יהושע בן לוי - שצריך לעשות טפח שוחק, כלומר מעט יותר מטפח, ולהעמיד אותו בפחות משלושה סמוך לאחת הדפנות, והרי קיימא לן שכל פחות משלושה סמוך לדופן כלבוד דמי.

הפוסקים כולם פוסקים כדברי ר' יהושע בן לוי שעושה טפח שוחק ומעמידו בפחות משלושה סמוך לדופן, שבכך יש כאן מחיצה של ארבעה טפחים שהיא רוב דופן.

==== פירוש 'כנגד היוצא' ====
'''רש"י''' (ו ב ד"ה כנגד היוצא) מפרש שכנגד היוצא הכוונה שצריך להניח את הטפח בזווית שהמחיצה כלה, שאם הניח השתיים בצד צפון ומזרח, יש להעמיד את הטפח הנוסף בסוף צד צפון כנגד רוח מערב, או בסוף צד מזרח כנגד רוח דרום.
 אמנם ה'''ריטב"א''' (ו ב ד"ה אותו טפח) כתב שדעת רש"י שצריך להניח את הטפח כנגד הצד הפרוץ בסופו, שאם הניח שתיים בצד צפון ומזרח, יש להניח את הטפח בפינה הדרומית מערבית, כנגד רוח מערב או כנגד רוח דרום.
 כדברי רש"י שלפנינו פירש גם '''המאור הקטן''' (ב א ד"ה אותו טפח).

הרמב"ן ב'''מלחמות השם''' (ב ב) כתב להביא ראיה מהסוגיה ב'''בבא בתרא''' (סב א) שם אומר רב שאם אדם מכר לחבירו שדה ו[[כתב לו מיצר אחד ארוך ומיצר אחד קצר]] (למשל שכתב ברוח מערב מאה אמה וברוח מזרח חמישים אמה), לא קנה הקונה אלא כנגד הקצר. וגם שם שאלו רב כהנא ורב אסי את רב, שיכול הוא לקנות כנגד ראש תור, כלומר שיקנה באלכסון, מתחיל ממערב מאה אמה והולך ויורד באלכסון למזרח עד חמישים אמה.
 מוכח מזה שכנגד היוצא, לדעת רב, הוא שמעמיד את הטפח כנגד '''סוף''' הדופן שמולו, רחוק מן הכותל, כך שסוף דופן מזרחי הארוך, כנגד סוף הטפח בצד מערב מכוונים זה כנגד זה (וכפי שהבין הריטב"א בדעת רש"י).
 עוד מוסיף הרמב"ן שגם רב כהנא ורב אסי הולכים לשיטתם שאפשר להעמיד בראש תור, דהיינו באלכסון. אמנם לדעת הרמב"ן שתיקתו של רב לא מוכיחה שחזר בו, אלא עומד הוא בשיטתו.

==== פירוש ראש תור ====
מדברי '''רש"י''' (ז א ד"ה ויעמידנו) נראה שראש תור הכוונה להעמיד את הטפח באלכסון מול הזווית של שתי הדפנות האחרות. למשל, אם הדפנות השלמות מונחות מערב וצפון, יש לו להניח את הטפח באלכסון בקרן דרומית מזרחית, שאז הטפח נראה נוטה לשתי מחיצות וננראה כארבע דפנות.
 

=== סוכה העשויה כמבוי ===
בהמשך הגמרא מביאה דברי רב יהודה האומר שסוכה העשויה כמבוי כשרה, ואת אותו טפח מעמיד לכל רוח שירצה, ומסביר '''רש"י''' (ז א ד"ה כשרה) שסובר רב יהודה שגם שתי דפנות כמבוי נחשבות ל'שתים כהלכתן' ולכן די בדופן שלישית טפח.
 לעומת זאת, דעת ר' סימון וי"א ר' יהושע בן לוי שסוכה העשויה במבוי דינה שונה, ואין מספיק בה טפח לדופן שלישית, אלא עושה פס שהוא מעט יותר מארבעה טפחים, ומעמידו בפחות משלושה טפחים סמוך לדופן, וכיון שכל פחות משלושה כלבוד דמי, הרי שיש כאן דופן של ז' טפחים.

על זה שואלת הגמרא מה ההבדל בין סוכה העשויה כמבוי שצריך בה פס ארבעה טפחים ומשהו, לבין סוכה העשויה כמין גא"ם ששתי הדפנות נוגעות זו בזו, שבזה לדופן השלישית די בטפח שוחק בלבד?
 ומשיבה הגמרא, שכאשר יש שתי דפנות כהלכתן די בטפח להשלים לג' דפנות, אבל בסוכה העשויה כמבוי שאין שתי דפנות כהלכתן, צריך פס ארבעה ומשהו. כלומר לדעת ר' יהושע בן לוי כשהדפנות זו מול זו כמבוי אין זה נחשב שתים כהלכתן, אלא דווקא כשהן שלמות כמין גאם.

=== צורת הפתח ===
רבא קובע הסתייגות לדין זה ואומר שצריך בסוכה כזו צורת הפתח.
 דברי רבא נאמרים בגמרא בשלוש לשונות שונים:
 א. שאין הסוכה ניתרת אלא בצורת הפתח.
 ב. שניתרת גם בצורת הפתח.
 ג. שצריכה גם צורת הפתח.
 ומובא גם מעשה המסייע לדרך השלישית שבדברי רבא, שרב אשי מצא את רב כהנא שעשה טפח שוחק וגם צורת הפתח, ושאל אותו למה צריך את שניהם והרי די באחד, או בצורת הפתח או בטפח שוחק? ועונה לו רב כהנא שסובר הוא כלישנא בתרא, שצריך מלבד טפח שוחק גם צורת הפתח.
 הראשונים פוסקים כלשון אחרון בדברי רבא שמלבד טפח צריך '''גם''' צורת הפתח, שכן מוכח ממעשה דרב כהנא. כן כתב '''רבנו חננאל''' וה'''רי"ף''' וכן פסקו כל הפוסקים.

==== אינה ניתרת אלא בצורת הפתח ====
'''רש"י''' (ד"ה אמר רבא) מסביר שהכוונה שצריך שהטפח יהיה גם צורת הפתח, דהיינו שמניח חצי טפח בצד אחד וחצי טפח בצד שני וקנה על גביהם, ואז נחשב כאילו כל הדופן סתום.

==== וניתרת נמי בצורת הפתח ====
הכוונה שיכול לעשות צורת הפתח במקום אותו הטפח, לפי שאפשר להכשיר את הדופן השלישית או בשיעור טפח או בצורת הפתח על פני כולה.

==== שצריכה נמי צורת הפתח ====
היינו שצריך גם טפח וגם צורת הפתח, כלומר שמניח קנה בצד שני של הדופן, ומניח עוד קנה על גביהם מהטפח ועד לקנה שבצד השני.

== הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

יאוש שלא מדעת

2021-10-04T21:43:54Z

מושך בשבט: /* הערות שוליים */

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|1=בבא מציעא ב א|2=בבא מציעא כב,ב|3=בבא מציעא ב א, דף ח ע"ב|4=גזילה ואבידה יד,ה|5=חושן משפט רסב ג}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יש להניח שהבעלים התייאש.

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref>, והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>.

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>.

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א''' [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות''' <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי: א. לא היה יאוש. ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>.

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>.

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות: א. אומרים שהוא משקר. ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]]

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:בבא מציעא]]

יאוש שלא מדעת

2021-10-04T21:43:41Z

מושך בשבט: /* שיעורים, מאמרים וכתבי עת */

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|1=בבא מציעא ב א|2=בבא מציעא כב,ב|3=בבא מציעא ב א, דף ח ע"ב|4=גזילה ואבידה יד,ה|5=חושן משפט רסב ג}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יש להניח שהבעלים התייאש.

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref>, והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>.

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>.

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א''' [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות''' <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי: א. לא היה יאוש. ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>.

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>.

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות: א. אומרים שהוא משקר. ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]]

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[:קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]

יאוש שלא מדעת

2021-10-04T21:43:19Z

מושך בשבט:

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|1=בבא מציעא ב א|2=בבא מציעא כב,ב|3=בבא מציעא ב א, דף ח ע"ב|4=גזילה ואבידה יד,ה|5=חושן משפט רסב ג}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יש להניח שהבעלים התייאש.

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref>, והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>.

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>.

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א''' [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות''' <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי: א. לא היה יאוש. ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>.

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>.

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות: א. אומרים שהוא משקר. ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]]

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
[[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[:קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]

יאוש שלא מדעת

2021-10-04T21:42:59Z

מושך בשבט:

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|1=בבא מציעא ב א|2=בבא מציעא כב,ב|3=בבא מציעא ב א, דף ח ע"ב|4=גזילה ואבידה יד,ה|5=חושן משפט רסב ג}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של וכו'.

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref>, והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>.

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>.

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א''' [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות''' <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי: א. לא היה יאוש. ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>.

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>.

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות: א. אומרים שהוא משקר. ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]]

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
[[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[:קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]

טיוטה:יאוש שלא מדעת

2021-10-04T21:40:56Z

מושך בשבט: מושך בשבט העביר את הדף טיוטה:יאוש שלא מדעת לשם יאוש שלא מדעת

#הפניה [[יאוש שלא מדעת]]

יאוש שלא מדעת

2021-10-04T21:40:56Z

מושך בשבט: מושך בשבט העביר את הדף טיוטה:יאוש שלא מדעת לשם יאוש שלא מדעת

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|1=|2=בבא מציעא כב,ב|3=|4=גזילה ואבידה יד,ה|5=חושן משפט רסב ג}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של וכו'.

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref>, והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>.

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>.

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א''' [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות''' <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי: א. לא היה יאוש. ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>.

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>.

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות: א. אומרים שהוא משקר. ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]]

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
[[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[:קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]]

חילול שבת במקרה של סכנת איבר

2021-10-04T21:39:21Z

מושך בשבט: /* מבוא */ הרחבה

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות||עבודה זרה כח ב|||אורח חיים שכח יז}}
== מבוא ==
ה'''גמרא''' (ע"ז כח א) כותבת שאם אדם מרגיש שעינו עומדת לצאת ממקומה, מותר לרפאות אותה בשבת. ישנה מחלוקת בראשונים אם לומדים מכך שמותר לחלל שבת במקרה של סכנת איבר או שרק במקרה של עין מותר לחלל שבת.

== הגדרת סכנת אבר ==
ה"'''קצות השולחן'''" (סימן קלח בדי השלחן אות יח) כותב שלא מדובר על ביטול האבר לגמרי, אלא אפילו הסכנה שהאבר ישאר חלש כל ימיו ולא יהיה ראוי למלכתו (כגון צולע וכו') זה נחשב לסכנת איבר.

== שיטת רש"י, רמב"ן ועוד ראשונים ==
'''רש"י''' כותב שמותר לחלל שבת דווקא במקרה, של סכנת עין, אבל בסכנת אבר לא מחללים שבת, וכן ה'''רמב"ן''' (שם) לומד מהגמרא שרק אם יש סכנת מיתה (כגון במקרה של עין) מחללים שבת, אבל בסתם מקרה של סכנת איבר לא מחללים, וכן פוסק גם ה'''ר"ן''' (בפרק שמונה שרצים), ה'''רשב"א''' (שבת קכט.) והריטב"א בע"ז.

== שיטת התוספות ורבינו תם ==
ה'''תוספות''' (סוכה כו א) סובר שסכנת אבר כסכנת נפשות ומחללים עליו את השבת.

בשו"ת "'''מלמד להועיל'''" (חלק ב סימן לב) מביא את ה'''א"ז''' (הלכות יום כיפור רפ) שרבינו תם סובר שבאיבוד אחד מאבריו מחללים שבת,.

ה'''ראבי"ה''' הקשה עליו שמהגמרא נראה שמדובר דווקא בעין כיוון שגידי העין תלויים בלב ויש סכנת חיים, אבל בשאר אברים לא, ועונה על כך ה'''א"ז''', ש'''ר"ת''' סובר שמה שכתוב על עין הוא הדין לשאר האברים, וכיוון שספק נפשות דוחה שבת בכל מקרה של סכנת איבר מתירים מספק.

גם הרב עובדיה יוסף כותב ב'''יביע אומר''' (חלק ג יורה דעה כג כט) מקשה את קושית הראבי"ה שמהגמרא נראה יותר כשיטת '''רש"י''' וה'''רמב"ן''' ושאר הראשונים שהובאו לעיל, ומביא את ה'''מאירי''' (ע"ז כח) שכותב שמחלללים שבת גם במקרה של סכנת איבר אחד.

==פסיקת ההלכה ==
ה'''שו"ע''' (אורח חיים שכח יז) פוסק שלא מחללים שבת במקרה של סכנת איבר (מלבד במקרה של עין שמרדה).

אמנם, ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ח סימן טו קונטרס משיבת נפש פרק י סעיף קטן ט) כותב שכיום הרופאים אומרים שכמעט אין סכנת אבר שלא כוכה בה גם סכנת כל הגוף, וה'''ערוך השולחן''' (אורח חיים שכח ס"ק יח) כותב שאם בגלל האבר המחלה תתפשט בכל הגוף מחללין את השבת ע"י ישראל אפילו בדאורייתא (ועיין חזון איש נשים כז ג).

== סכנת איבר בשאר איסורים ==
לעניין סכנת איבר בשאר איסורין, ב'''שו"ת מלמד להועיל''' (ב לב) כותב שנראה מדברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קנז ג) שמקלים, וכן כתב גם ב'''בית לחם יהודה''', וה'''פמ"ג''' ב'''משבצות זהב''' (אורח חיים שכח ז) לומד מדברי הש"ך שבמקרה של סכנת איבר מותר לרפאות אפיו באיסורי תורה, ודווקא בשבת אסור (לפי שיטת רש"י והרמב"ן), וכותב שם שיש להקל כשיטת ה'''תוס'''' וה'''ר"ן''' (הובא לעיל)

== ראו גם ==
* [[טיפול בפריקה ונקע בשבת]]

חילול שבת במקרה של סכנת איבר

2021-10-04T21:34:16Z

מושך בשבט: /* פסיקת ההלכה */ הרחבה

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות||עבודה זרה כח ב|||אורח חיים שכח יז}}
== מבוא ==
ה'''גמרא''' (ע"ז כח א) כותבת שאם אדם מרגיש שעינו עומדת לצאת ממקומה, מותר לרפאות אותה בשבת. ישנה מחלוקת בראשונים אם לומדים מכך שמותר לחלל שבת במקרה של סכנת איבר או שרק במקרה של עין מותר לחלל שבת.

== שיטת רש"י, רמב"ן ועוד ראשונים ==
'''רש"י''' כותב שמותר לחלל שבת דווקא במקרה, של סכנת עין, אבל בסכנת אבר לא מחללים שבת, וכן ה'''רמב"ן''' (שם) לומד מהגמרא שרק אם יש סכנת מיתה (כגון במקרה של עין) מחללים שבת, אבל בסתם מקרה של סכנת איבר לא מחללים, וכן פוסק גם ה'''ר"ן''' (בפרק שמונה שרצים), ה'''רשב"א''' (שבת קכט.) והריטב"א בע"ז.

== שיטת התוספות ורבינו תם ==
ה'''תוספות''' (סוכה כו א) סובר שסכנת אבר כסכנת נפשות ומחללים עליו את השבת.

בשו"ת "'''מלמד להועיל'''" (חלק ב סימן לב) מביא את ה'''א"ז''' (הלכות יום כיפור רפ) שרבינו תם סובר שבאיבוד אחד מאבריו מחללים שבת,.

ה'''ראבי"ה''' הקשה עליו שמהגמרא נראה שמדובר דווקא בעין כיוון שגידי העין תלויים בלב ויש סכנת חיים, אבל בשאר אברים לא, ועונה על כך ה'''א"ז''', ש'''ר"ת''' סובר שמה שכתוב על עין הוא הדין לשאר האברים, וכיוון שספק נפשות דוחה שבת בכל מקרה של סכנת איבר מתירים מספק.

גם הרב עובדיה יוסף כותב ב'''יביע אומר''' (חלק ג יורה דעה כג כט) מקשה את קושית הראבי"ה שמהגמרא נראה יותר כשיטת '''רש"י''' וה'''רמב"ן''' ושאר הראשונים שהובאו לעיל, ומביא את ה'''מאירי''' (ע"ז כח) שכותב שמחלללים שבת גם במקרה של סכנת איבר אחד.

==פסיקת ההלכה ==
ה'''שו"ע''' (אורח חיים שכח יז) פוסק שלא מחללים שבת במקרה של סכנת איבר (מלבד במקרה של עין שמרדה).

אמנם, ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ח סימן טו קונטרס משיבת נפש פרק י סעיף קטן ט) כותב שכיום הרופאים אומרים שכמעט אין סכנת אבר שלא כוכה בה גם סכנת כל הגוף, וה'''ערוך השולחן''' (אורח חיים שכח ס"ק יח) כותב שאם בגלל האבר המחלה תתפשט בכל הגוף מחללין את השבת ע"י ישראל אפילו בדאורייתא (ועיין חזון איש נשים כז ג).

== סכנת איבר בשאר איסורים ==
לעניין סכנת איבר בשאר איסורין, ב'''שו"ת מלמד להועיל''' (ב לב) כותב שנראה מדברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קנז ג) שמקלים, וכן כתב גם ב'''בית לחם יהודה''', וה'''פמ"ג''' ב'''משבצות זהב''' (אורח חיים שכח ז) לומד מדברי הש"ך שבמקרה של סכנת איבר מותר לרפאות אפיו באיסורי תורה, ודווקא בשבת אסור (לפי שיטת רש"י והרמב"ן), וכותב שם שיש להקל כשיטת ה'''תוס'''' וה'''ר"ן''' (הובא לעיל)

== ראו גם ==
* [[טיפול בפריקה ונקע בשבת]]

חילול שבת במקרה של סכנת איבר

2021-10-04T21:30:09Z

מושך בשבט: /* סכנת איבר בשאר איסורים */

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות||עבודה זרה כח ב|||אורח חיים שכח יז}}
== מבוא ==
ה'''גמרא''' (ע"ז כח א) כותבת שאם אדם מרגיש שעינו עומדת לצאת ממקומה, מותר לרפאות אותה בשבת. ישנה מחלוקת בראשונים אם לומדים מכך שמותר לחלל שבת במקרה של סכנת איבר או שרק במקרה של עין מותר לחלל שבת.

== שיטת רש"י, רמב"ן ועוד ראשונים ==
'''רש"י''' כותב שמותר לחלל שבת דווקא במקרה, של סכנת עין, אבל בסכנת אבר לא מחללים שבת, וכן ה'''רמב"ן''' (שם) לומד מהגמרא שרק אם יש סכנת מיתה (כגון במקרה של עין) מחללים שבת, אבל בסתם מקרה של סכנת איבר לא מחללים, וכן פוסק גם ה'''ר"ן''' (בפרק שמונה שרצים), ה'''רשב"א''' (שבת קכט.) והריטב"א בע"ז.

== שיטת התוספות ורבינו תם ==
ה'''תוספות''' (סוכה כו א) סובר שסכנת אבר כסכנת נפשות ומחללים עליו את השבת.

בשו"ת "'''מלמד להועיל'''" (חלק ב סימן לב) מביא את ה'''א"ז''' (הלכות יום כיפור רפ) שרבינו תם סובר שבאיבוד אחד מאבריו מחללים שבת,.

ה'''ראבי"ה''' הקשה עליו שמהגמרא נראה שמדובר דווקא בעין כיוון שגידי העין תלויים בלב ויש סכנת חיים, אבל בשאר אברים לא, ועונה על כך ה'''א"ז''', ש'''ר"ת''' סובר שמה שכתוב על עין הוא הדין לשאר האברים, וכיוון שספק נפשות דוחה שבת בכל מקרה של סכנת איבר מתירים מספק.

גם הרב עובדיה יוסף כותב ב'''יביע אומר''' (חלק ג יורה דעה כג כט) מקשה את קושית הראבי"ה שמהגמרא נראה יותר כשיטת '''רש"י''' וה'''רמב"ן''' ושאר הראשונים שהובאו לעיל, ומביא את ה'''מאירי''' (ע"ז כח) שכותב שמחלללים שבת גם במקרה של סכנת איבר אחד.

==פסיקת ההלכה ==
ה'''שו"ע''' (אורח חיים שכח יז) פוסק שלא מחללים שבת במקרה של סכנת איבר (מלבד במקרה של עין שמרדה).

== סכנת איבר בשאר איסורים ==
לעניין סכנת איבר בשאר איסורין, ב'''שו"ת מלמד להועיל''' (ב לב) כותב שנראה מדברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קנז ג) שמקלים, וכן כתב גם ב'''בית לחם יהודה''', וה'''פמ"ג''' ב'''משבצות זהב''' (אורח חיים שכח ז) לומד מדברי הש"ך שבמקרה של סכנת איבר מותר לרפאות אפיו באיסורי תורה, ודווקא בשבת אסור (לפי שיטת רש"י והרמב"ן), וכותב שם שיש להקל כשיטת ה'''תוס'''' וה'''ר"ן''' (הובא לעיל)

== ראו גם ==
* [[טיפול בפריקה ונקע בשבת]]

טיוטה:טיפול בפריקה ונקע בשבת

2021-10-04T21:29:21Z

מושך בשבט: מושך בשבט העביר את הדף טיוטה:טיפול בפריקה ונקע בשבת לשם טיפול בפריקה ונקע בשבת

#הפניה [[טיפול בפריקה ונקע בשבת]]

טיפול בפריקה ונקע בשבת

2021-10-04T21:29:21Z

מושך בשבט: מושך בשבט העביר את הדף טיוטה:טיפול בפריקה ונקע בשבת לשם טיפול בפריקה ונקע בשבת

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות|[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%9B%D7%91#.D7.94 שבת כב ה]|[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%96/%D7%91 שבת קמז ב] - [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%97/%D7%90 קמח א]||[https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/2.10#e0n6 הלכות שבת פרק ב הלכה י], [https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/21.31#e0n6 פרק כא הלכה לא]|[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 אורח חיים שכ"ח]}}
__תוכן_עניינים__
ה'''משנה''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%9B%D7%91#.D7.94 (שבת כב ה)] כותבת: ואין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא – נתרפא.

כותבת ה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%96/%D7%91 שבת קמז ב] - [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%97/%D7%90 קמח א], הערות [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%A9%D7%91%D7%AA/%D7%A7%D7%9E%D7%96/%D7%91 רש"י] בסוגריים):

ואין מחזירין את השבר (עצם שנשבר, כל רפואה אסורה משום שחיקת סמנין) אמר רבי חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר. רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא, לא על לפירקיה דרב יהודה. שדריה לאדא דיילא, אמר ליה: זיל גרביה. אזיל גרביה, אתא, אשכחיה דקא דריש: אין מחזירין את השבר. אמר ליה: הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה, מחזירין את השבר. אמר ליה: הא חנא דידן, והא שמואל דידן - ולא שמיע לי, ולאו בדינא גרבתיך?

מי שנפרקה ("נקע" בלעז, שיצא העצם מפרק שלו.) ידו כו'. רב אויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף, שניא ליה ידיה (שניא ליה ידיה - נשתנית ידו ממקומה, אשולשיינ"ר "נקע" בלעז.) אמר ליה: הכי מאי (היה עושה בענינים הרבה ושואל)? - אסור. והכי מאי? - אמר ליה: אסור. אדהכי איתפח ידיה. אמר ליה: מאי תיבעי לך, הא תנן מי שנפרקה ידו או רגלו - לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו. ואם נתרפא - נתרפא. אמר ליה: ולא תנן אין מחזירין את השבר ואמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר? אמר ליה: כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו (באריגה אחת ארגתו)? היכא דאיתמר (דמתניתין לאו דוקא תנן, איתמר) - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר.

== פסיקת ההלכה ==

ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/2.10#e0n6 (הלכות שבת פרק ב הלכה י)] כותב: "חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר", ועוד כותב הרמב"ם [https://rambam.alhatorah.org/Full/Shabbat/21.31#e0n6 (הלכות שבת פרק כא הלכה לא)]: "אין מקיאין את האוכל בשבת, בד"א בסם שמא ישחק סמנין אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר, ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין, ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו, וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי, שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן".

ה'''טור''' וה'''שולחן ערוך''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 טור] ו[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח]) כותב: "מי שנשמטה פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.. ועצם שיצא ממקומו מחזירין אותו:

ה'''מגן אברהם''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%9F_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 (אורח חיים שכ"ח נ"א)] כותב שמה שאמרה הגמרא שמותר להחזיר שבר למקומו (ולתקן את השבר) זה דווקא בעצם שנשברה, אבל אם העצם יצאה ממקומה אסור.

ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 (סימן שכח ס"ק קמ"ה)] מביא שבספר "עצי שיטים" חולק על ה[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%9F_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9B%D7%97 מג"א] שהובא לעיל ופוסק שאם העצם יצאה ממקומה לגמרי מותר להחזירה (אפילו ליהודי), ומעיר שגם לשיטת המג"א אם רופא אמר שיש סכנת איבר מותר להחזיר את העצם שנפרקה למקומה כמו שעושה בחול.

ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (פרק לג סעיף יז) כותב להלכה: {{ציטוט|"עצם שנתפרקה מחיבורה, מותר להחזירה למקומה, מכיוון שיש בזה משום סכנת איבר, ולפעמים גם משום סכנת נפשות. ואם לפי דעת הרופא אין בזה אלא סכנת איבר, ויש צורך להרדים את החולה, יש לעשות את ההרדמה באופן שיש בו רק איסור דרבנן. אבל כל שיש בו משום סכנת נפשות או רק חשש לסכנה – מותר לעשות את ההרדמה אפילו אם יש בעשייתה משום איסור תורה."}}

== ראו גם ==
* [[חילול שבת במקרה של סכנת איבר]]

גידול בהמה דקה בארץ ישראל

2021-10-04T21:29:02Z

מושך בשבט: /* טעם המתירים */ עיצוב, עדכון, התאמה

==טעם האיסור==
===שיטת רש"י===
שנו במשנה ב"ק (עט ע"ב): "אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של א"י". ופרש"י: "אין מגדלין בהמה דקה בא"י-משום יישוב א"י שמבעיר את השדות, וכל שדות א"י סתמן דישראל. אבל מגדלין בסוריא- ארם צובא דוד כיבשה, וקסבר דלא שמיה כיבוש והויא כחו"ל, ובחו"ל מותר לגדל דלא חיישינן ליישוב, ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה".
ומריש דבריו- "משום יישוב א"י", משמע שזה דין דוקא בא"י משום יישוב א"י. וכן משמע ממה שכתב אח"כ שמותר לגדל בסוריא, דאין לחוש שם משום יישוב א"י. [ונראה שיישוב א"י הכוונה היא שלא להזיק לקרקע כדי לשמור על יופיה של א"י, ולא לישיבה בארץ. וכן נראה מדברי ה'כפתור ופרח' המובא לקמן. וכיו"ב מצינו ברש"י במס' בבא בתרא כד: ד"ה "לא חמימא" שכתב "ונמצא האילן עומד והעיר מגונה ואין זו תפארת א"י". ואפשר שגם זה נכלל במצוות יישוב הארץ-עי' בלש' הרמב"ן בהשמטות לסה"מ מצוות עשה ד' ודו"ק.]
וא"כ צ"ב למה הוסיף אח"כ "וכל שדות א"י סתמן דישראל", דמשמע מיניה דלא תלוי ביישוב הארץ בלבד אלא בכך שהשדה הזו שייכת לישראל, דאז יש בזה גזל? [וכבר העירו בזה בספר פאת השולחן (סימן א ס"ק מז), והנצי"ב בהעמק שאלה [לב, ו]).

ובדוחק י"ל דלעולם ס"ל לרש"י דטעמא משום יישוב א"י, ומה שכתב "וכל שדות א"י סתמן דישראל" ר"ל דיש לשדות בעלים, דבלא"ה הוו כשדות ומדבריות, שמותר לגדל שם בהמה דקה.
או שכוונת רש"י לומר שרק כשהשדות של ישראל אסור מטעם יישוב א"י לשמור על יופיה של הארץ, אבל כשהשדות אינם של ישראל לא חיישינן בכך שהבהמות מובירות את השדות. ועי' לקמן.

===הסבר הגר"א ברש"י===
וב'''שו"ע''' (חו"מ סי' תט סע"א) כתב: "והאידנא שאין מצוי שיהיו לישראל בא"י שדות, נראה דשרי". וכתב בביאור ה'''גר"א''' (סק"א) על דבריו: "דברי המחבר שזה לא תלוי בא"י, רק ביישוב ישראל, ועיין רש"י ותוס' ד"ה מכי אתא וכו'". והיינו שמבואר בדברי רש"י ותוס' שהדבר תלוי ביישוב ישראל, שכתב רש"י מכי אתא רב לבבל- רבו המתיישבים שם, מפני ישיבתו. ל"א... למדנו להיזהר בכך שראה שם רוב ישראל ויישוב קבוע". וכן עולה מדברי תוס' שם.

ולפי דברי הגר"א יוצא שטעם האיסור הוא משום 'יישוב ישראל', דהיינו גזל, ומה שכתב רש"י בתחילת דבריו "משום יישוב א"י", צ"ל שלאו דוקא קאמר.

אך יש להקשות ממה שכתב רש"י בתר הכי שבסוריא מותר לגדל משום דקסבר דכיבוש דוד לא שמיה כיבוש, דמשמע מיניה דמש"ה סוריא אין לה דין קדושת א"י ויישובה, ומשמע דבישוב א"י תליא מילתא?

והעיר בזה כבר ה'''קובץ שיעורים''' (אות פז), וכתב לבאר שאם הוה ס"ל לתנא דכיבוש דוד שמיה כיבוש, א"כ היה לנו לאסור גם בסוריא משום לא פלוג, כמו בא"י.

ובס' ''''מנחת שלמה'''' (ב"ק עט:) כתב לבאר דכוונת רש"י לומר, דכיוון דקסבר דכיבוש דוד בסוריא לא שמיה כיבוש, א"כ מסתמא לא ישבו שם הרבה ישראל, וליתא להאי תקנתא. ואע"פ שבמקומות שנכבשו בא"י שייכת התקנה אע"פ שלא יושבים שם ישראל, שם הוא משום דלא פלוג בתוך א"י גופא, אבל בסוריא שאינה א"י לא תיקנו אא"כ יש שם ישוב יהודי גדול.

עכ"פ יוצא בדעת רש"י ע"פ באור הגר"א שאין הטעם משום ישוב א"י, אלא משום ישוב ישראל, דהיינו גזל.

==שיטת הרמב"ם==
וכן נראה מדברי ה'''רמב"ם''' (פ"ה מהלכות נז"מ הל' א- ב) שכתב: "מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור, ולפיכך אסרו חכמים לגדל בהמה דקה בא"י במקום השדות וכרמים, אלא ביערים ובמדברות שבא"י. ומגדלין בסוריא בכל מקום". ומבואר מדבריו שהאיסור לגדל הוא מפני "שאסור לאדם להזיק ואפילו לגרום הנזק" כלומר גזל, ולא הזכיר מאומה מטעם ישוב א"י.

שוב מצאתי שהדברים מפורשים בדברי הרמב"ם ב'''פירוש המשניות על מס' דמאי''' (ב,ג) וז"ל: "ואסור לנו לרעות המקנה בא"י מפני שישתלחו על השדות לרעות והוא גזל". וכ"כ ב'''פיה"מ במס' בכורות''' (ד,ד) "שלא יגדלו בהמה דקה בא"י מפני שהוא אסור כמו שידעת משום גזל". וכן נראה ב'''מאירי''' (דף פ ע"א ד"ה אמר המאירי) ובטור סי' תט ע"ש, וכ"כ רבינו ברוך- הובא בקובץ שיטות קמאי.

==שיטת ה'כפתור ופרח'==
מיהו בספר '''כפתור ופרח''' (פ"י) כתב: "מכל זה נלמוד דפשיטא לן שנוהגים היום בא"י אלו הדינין דאין מגדלין, וכ"ש דאין רועין. דהא רב גמר מינה לבבל שנתיישבה ישראל... וכ"ש שהרי א"י נאסרו בה אלו הדינין מצד עצמה שהוזהרנו בהפסדה, ונצטווינו ביישובה כל הימים ואע"פ שאין הארץ בידינו. ולזה פרש"י ז"ל אין מגדלין בהמה דקה בא"י משום יישוב א"י, שמובירות את השדות,וכל שדות א"י סתמן דישראל. אבל מגדלין בסוריא- ארם צובא דוד כבשה וקסבר לא שמיה כיבוש והויא כחו"ל, ובחו"ל מותר דל"ח ליישובה, ואם יפסידו שדות אחרים ישלמו".עכ"ל.

והביא ראיה לדבריו אלו שהאיסור הוא אפילו כשאין הארץ בידינו מהא דאמרינן (דף פ ע"א) מעשה בחסיד אחד דהביאו לו עז וקשרו בכרעי המיטה, ובשעת מיתתו אמר אין בי אלא עוון אותה העז. וקי"ל (עיין '''רש"י''' שבת קכז:) דכל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד זה או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר עילאי. וזה המעשה היה בימי חורבן בית שני, בזמן שאין הארץ ביד ישראל.

וכן נראה מהא דאיתא בגמ' אח"כ "אמר ר' ישמעאל (ס"א: ר' שמעון שזורי) מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו? מפני שהיו מרעין בחורשין וכו'" ור' ישמעאל הוא ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג שהיה אחר החורבן (כדאיתא בשבת דף יב ע"ב "כשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה") בזמן שאין הארץ בידינו ומעשרה הרוגי מלכות הוה, עכ"ד. (וע"ע בירושלמי דמאי פ"ה הלכה א').

הרי שכתב להדיא אף בדעת רש"י דטעם האיסור הוא משום יישוב הארץ. ולפ"ז יוצא לנו שלוש שיטות בדעת רש"י: א. הגר"א-יישוב ישראל דהיינו גזל. ב. ה'כפתור ופרח'-יישוב ארץ ישראל והיינו יופיה של הארץ ואפי' כשאין הארץ ביד ישראל. ג. פשט דברי רש"י- יישוב א"י וכנ"ל, ודווקא כשהשדות שייכות לישראל.

וכדעת ה''''כפתור ופרח'''' כתבו '''תוס' בסנהדרין''' (כה:ד"ה 'מגדלי איתמר' )"בהמה דקה אסור לגדל אפי' בבית משום ישוב א"י דילמא אתי לרעות בשדות".

וכ"נ מדברי הגאון ב'''שטמ"ק''' (דף עט ע"ב ד"ה וכתב הגאון) ז"ל: "שמא יתיר הקשר ותצא ותרעה, והוי הפסד דא"י". וכ"כ בפסקי הרי"ד "שרועות בשדות ומחריבות א"י". וכ"כ בפסקי ריא"ז "ומחריבות את הארץ".

ולדבריהם צ"ב מאי טעמא אסר רב גם בבבל, והרי התם לא שייך הטעם של ישוב א"י?

והכפתור ופרח כתב שם שהוא "משום שלמדה מא"י לבבל שנתיישבה ונתמלאה ישראל ותורה ממה שנתרוקנה א"י וכל התורה כולה מלמדת ולמדה". וצ"ב בכוונתו. ואפשר שמודה שטעם הדבר הוא גם משום גזל כדמייתי בתר הכי (ע"מ רטז) להאי טעמא, ובבבל אסרו מטעם גזל, אע"פ שלא שייך שם טעם דיישוב א"י . או שנאמר שלא אסרו בבבל מכח התקנה אלא שנהגו האיסור וצ"ע.

שו"ר ב'''שו"ת שבט הלוי''' (ח"ד חו"מ סימן רכז) שכ' לפרש שבזה נחלקו רב הונא ורב (דף פ ע"א) האם האיסור שייך גם בבבל, דרב דס"ל דהאיסור שייך גם בבבל הוא משום שסובר שהטעם הוא גם משום גזל, ורב הונא שסובר דהאיסור לא שייך בבבל ס"ל דהטעם הוא משום א"י בלבד.

==הדין בזה"ז==
כתב ה'''שו"ע''' (חו"מ סימן תט, א): "אין מגדלין בהמה דקה בא"י מפני שדרכה לרעות בשדות של אחרים והיזקה מצוי, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבא"י. והאידנא שאין מצוי שיהיו לישראל בא"י שדות נראה דשרי".

ומבואר דס"ל שטעם האיסור הוא משום גזל כמו שכתב הרמב"ם ורש"י כנ"ל, וכיוון שאין השדות בא"י שייכים לישראל לא שייך גזל. ודלא כדברי הכפתור ופרח שכתב טעם עצמי "שהוזהרנו בהפסדה ונצטווינו בישובה כל הימים, ואע"פ שאין הארץ בידינו". וכך כתב הגר"א בדעת השו"ע שס"ל כרש"י.

[אך לפי מה שכתבנו לעיל בדברי רש"י שכ' "וכל שדות א"י סתמן דישראל" שרק כשהשדות של ישראל שייך הטעם של יישוב א"י וכמ"ש בב"י בסי' תקסא', י"ל שזה ג"כ טעמו של השו"ע להתיר בזמנו. אך כאמור בדברי ה'כפתור ופרח' לא משמע הכי בדברי רש"י].

ולפי"ז בזמנינו שבעזה"י נתחדש הישוב היהודי בא"י, יש לאסור לגדל בהמה דקה בא"י. וכ"כ הראי"ה קוק זצ"ל בס' הלכה ברורה: "ובימינו שב"ה התחיל יישוב ישראל בא"י, נראה פשוט שאסור בכל מרחב מקום היישוב, כדין המשנה". וכ"כ ב'''אגרות הראי"ה''' (א, לג): "ומה טוב היה אם ישימו לב לתקן את כל המעוות שבגידול בהמה דקה בא"י, כ"א ע"פ אופן המותר" (-כלומר במדבריות). וכן מסיק להלכה בשו"ת ''''יביע אומר'''' (ח"ג חו"מ סי' ז).

==טעם המתירים==
מחילה- אמנם לפי הנ"ל לכאורה יש מקום להתיר, שכיוון שכל טעם האיסור הוא משום גזל-לדעת רש"י והרמב"ם וכ"נ בשו"ע- א"כ אם ימחלו בעלי ההיזק על הנזק, שוב אין איסור לגדל.
וכ"כ '''הגרי"א הרצוג''' (תשובות ופסקים חו"מ סי' קד) ובספר '''עמוד הימיני''' (סי' כג) ו'''הגרז"נ גולדברג זצ"ל''' (תחומין יז' עמ' 61) דכיוון שנתבאר שהטעם אינו משום יישוב א"י אלא משום יישוב ישראל. א"כ הדבר תלוי בהסכמת הניזקין, ויכולים למחול ע"כ. וא"כ בימינו שנתיישבו ביישובים החדשים אדעתא דהכי ויש הסכמה כללית לכך, הרי מחלו זה לזה מראש במידה ויזיקו. והמדובר בגמ' לאיסור הוא כשכל אחד לבדד ישכון, ובאין סדר והסכמה כללית לגידול הבהמה דקה.

אמנם נראה שיש בזה חידוש לומר שאפשר למחול על הנזק ובכך יבטל האיסור והתקנה? והגרז"נ גולדברג זצ"ל (שם עמ' 62) כתב שאכן ודאי שאם בעלי השדות ימחלו על התקנה לא מועילה מחילם. כיוון שזו תקנה כללית משום חשש גזל אין ביד אדם למחול על גזירות חכמים ולבטלם. אלא רק על תקנות שנעשו עבורו (עי' כתובות פג.). אבל אם בעלי הגינות ימחלו לבעלי הבהמות על הנזק שיזיקו בהמותיו יש להתיר ששוב אין איסור מזיק. ע"ש.

אמנם נראה שעדיין יש בזה חידוש דסוף סוף נמצאת התקנה בטלה. וכנראה משום כך הגר"ע יוסף זצ"ל לא רצה להתיר אלא לצורך חולים וילדים וכד' (יבי"א ח"ד חו"מ סי' ו'). וגם בשו"ת שו"ת ציץ אליעזר (ח"ז :סי' כד, ג. וסי' כה', ג') שכתב להתיר ע"פ הסברא הנ"ל צירף את הסברות המובאות לקמן להיתר. [וגם מדבריו נראה להתיר רק במקום צורך ע"ש.].

מקום שאין חשש היזק- אכן יש לעיין על עיקר דינו של השו"ע דהא קיי"ל בביצה (ה.) דכל דבר שנגזר במנין צריך מנין אחר להתירו. ואע"פ שבטל הטעם (רא"ש שם סי' ג'). וא"כ מה בכך שאין השדות של ישראל, עדיין התקנה במקומה עומדת?

ובשו"ת יביע אומר שם תי' ע"פ מ"ש ב'''שו"ת הרא"ש''' (כלל ב' סי' ח') שהיכא שטעם האיסור ידוע , אם בטל הטעם בטל האיסור ממילא. ע"ש.

ובס' ''''עמוד הימיני'''' (שם) וכן '''הגרז"נ גולדברג זצ"ל''' (תחומין, כרך יז' עמ' 61-65) תירצו שמעיקרא כך היתה התקנה, שכל האיסור לגדל בהמה דקה הוא במקום שיש חשש שתזיק לאחרים. ולכן בכל מקום שאין חשש היזק כגון בחורשות ובמדבריות, אין את התקנה. וממילא גם בזמן שאין את החשש הזה, משום שהשדות בא"י אינן שייכות לישראל,אין איסור לגדל. והתקנה איננה קיימת באותו זמן [ולכן כ' השו"ע להתיר בזמנו].

וכיוון שגדר התקנה הוא לא לגדל בהמות באופן שיזיקו, א"כ במקום שאין חשש כזה כגון שמגדלים אותם במקומות מגודרים וכד', אין איסור. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' שכב'). ועי' ב'קובץ שיעורים' ח"א (ב"ק אות פז') ע"ש.

וכן נראה בשו"ת ה'''רמ"ע מפאנו''' (סי' פה ד"ה שנית) שכתב שכל האיסור של גידול בהמה דקה בא"י הוא דוקא בשילוח הרגל, אך במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו, דאי הכי תכבד העבודה על לשכת הטלאים, ועוד דהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה.
והחיד"א בספר '''כיסא רחמים''' (אבות דר' נתן פל"ה) כתב להקשות על דבריו דהרי אמרו '''בגמ'''' (דף פ ע"א ) מעשה באותו חסיד שקשר את העז בכרעי המיטה והקפידו עליו חבריו ובשעת מיתתו אמר אין בי אלא עוון אותה העז שעברתי על דברי חברי.

אכן בהגהות לשו"ת הרמ"ע מפאנו מביא הגהה מאת המחבר לתרץ, שאותו חסיד לפי חסידותו דקדקו עימו כ"כ.

אמנם נראה שעצם דברי הרמ"ע מפאנו מחודשים, דלא מצינו היתר כזה בגמ', ולא התירו אלא במדבריות וכו'. וגם אם נאמר שמעיקרא כך היתה התקנה צ"ע דא"כ למה לא אמרו באופן יותר כללי שכל מקום שאין חשש היזק אין איסור לגדל?!.

וכן מצאתי למהרש"א במהדו"ב שכתב דס"ל לגמ' דכיוון דסתם איתמר האיסור הינו בכל מקום, בלי שום צד היתר. והיינו אפילו בביתו, דאל"כ מה מקשה הגמ' וכו' עיי"ש. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ג שם) שג"כ העיר בזה.

ועי' ב''''מנחת שלמה'''' (ב"ק עט:) שכתב: "צ"ע בזמנינו, דאמנם באותם שנים שלא היה יישוב יהודי בא"י לא היה שייך כלל טעם התקנה. אבל האידנא דמצוי שיש לישראל שדות, חזר הדין דאסור לגדל בהמה דקה. ואולי כיוון שנשתנו כל סדרי החיים באופן גידול בהמות וסדרי המרעה שלהן, לא שייך האי תקנה, וצ"ע" עכ"ל.

אכן, כל זה לדעת רש"י והרמב"ם , והגר"א כתב שכן דעת השו"ע. אבל לדעת הכפתור ופרח [בדעת רש"י] שהטעם הוא משום יישוב א"י מצד עצמה "שהוזהרנו בהפסידה ונצטוינו ביישובה כל הימים", א"כ לא תועיל בזה מחילה.

ובשו"ת '''שבט הלוי''' (ח"ד חו"מ סי' רכז) כתב דמ"ש השו"ע שהאידנא שאין שדות לישראל בא"י שרי. הוא דעת עצמו של הב"י. אבל בדברי הכפתור ופרח מבואר לאיסור גם בזה"ז. ואילו היה רואה מרן הב"י דברי הכפתור ופרח לא היה מיקל בזה בפשטות. וגם סתימת כל הראשונים בהלכה שלא חילקו בין לזמן לזמן משמע דנוהג בכל זמן. וצ"ע על מה סומכים להקל בזמנינו. עכ"ד.

אך לפי מה שנתבאר לעיל דעת השו"ע כרמב"ם ורש"י , שהטעם אינו משום ישוב א"י כדעת הכפתור ופרח, אלא משום גזל. וא"כ למה לומר שהיה חוזר בו ופוסק לאסור אף בזמן שאין השדות בא"י של ישראל. וידוע שדרכו של מרן הב"י ללכת אחרי הרמב"ם .

==תקנה שבטלה כשבטל הטעם, ושוב חזר הטעם לאיסור==
והנה הגאון הרב צבי פסח פראנק (בהערה על הטור סי' תט, והובא בספר הר צבי על הש"ס בסוגיין) יצא לדון בזה בדבר חדש. דכיוון שנתבטל האיסור בזמן שאינו מצוי שיהיו לישראל שדות בא"י, שוב אין הדבר חוזר לאיסורו, דכיוון שנתבטל, פקע לעולם עד שיעמדו מחדש לאסור. וכ"ז שלא נאסר שוב הרי זה גזירה חדשה שאין עושין בעצמינו גזירות חדשות (כמ"ש הרא"ש בשבת פ"ב סי' לה').
והביא ראיה לזה מהירושלמי סנהדרין (פ"ג ה"ה) דאמרינן התם: "טייב בזמן זה מהו רבי ירמיה סבר מימר בטל הדין בטלה גזירתא רבי יוסי סבר מימר לעולם הגזירה במקומה עד שיעמוד בית דין אחר ויבטלה". ופירש 'קרבן העדה' שם דקאי אמתני' דשביעית שאם טייב השדה בשביעית לא תיזרע למוצאי שביעית, אבל משום ארנונת המלך התירו לזורעה מוצאי שביעית, ומבע"ל עכשיו שבטל האונס האם מותר לזורעה מוצאי שביעית. ר' ירמיה סבר שאע"פ שבטל האונס מותר לזורעה משום דבטלה התקנה, או משום דכיוון שבטלה פעם אחת, בטלה לעולם. ור' יוסי סבר דלעולם הגזירה אינה מתבטלת עד שתתבטל ע"י ב"ד אחר, אבל זו לא נתבטלה ע"י ב"ד אלא ע"י אונס.
וא"כ ה"נ בנידון דידן דלר' ירמיה אמרינן דכיוון דנתבטלה הגזירה של גידול בהמה דקה, לעולם אינה חוזרת מעצמה דמשהותרה הותרה. ואף לר' יוסי דלא אמרינן שהגזירה מתבטלת, י"ל דהוא דוקא התם שהקלו משום הכרח דאונס, משא"כ הכא דנתבטלה הגזירה משום דנתבטל הטעם, יודה שיבטל לעולם ואינה חוזרת מעצמה. ואפי' את"ל שר' יוסי פליג בנ"ד, מ"מ כיוון דהוי פלוגתא דאמוראי ולא הוכרעה הלכה, הו"ל ספק בתקנה דרבנן לקולא.ע"כ.
ובשו"ת יבי"א (ח"ג חו"מ סי' ז) כתב להשיב על דבריו. דמנלן לומר שכיון שבטל הטעם לאיסור בטלה התקנה לגמרי עד שנאמר ש'הותרה'?
וגם מ"ש שלא הוכרעה הלכה וספיקא לקולא אינו. שהרי הרמב"ם (פ"א משמיטה ויובל יא, יג) פסק כדעת ר' יוסי שהגזירה חוזרת למקומה לאחר שבטל האונס. ועוד דבירושלמי שביעית (פ"ד ה"ב) מייתי לדר' ירמיה ומסיים "ולא שמיע ליה לר' ירמיה שהוא לוקה ופסול לעדות? ומשני: אין, שמיע ליה, אלא כאיניש דשמע מילתא ומקשי עלה". ופי' הפני משה שם שאף ר' ירמיה רק תמיה אבל לא ס"ל להתיר. וכן פי' הר"ש סיריליאו שם. וא"כ מסקנת הירושלמי שר' ירמיה מודה לאיסור, ע"ש.
ועי' גם בדברי ה'מנחת שלמה' שהובא לעיל דמשמע מדבריו דהוה פשיטא ליה שבזמן הזה התקנה חוזרת למקומה.
ועיין בספר עמוד הימיני (סי' כג, ב-ג) מ"ש לתרץ דברי הגרצ"פ פראנק. ואכמ"ל.

והגר"ש ישראלי בס' עמוד הימיני (שם) כתב להביא ראיה מש"ס דילן דס"ל כר' ירמיה בירושלמי הנ"ל, שאם בטלה התקנה לשעתה, שוב בטלה לעולם. מדאמרינן בכתובות (דף ג ע"ב) "וליעקריה! (לתק"ח שבתולה נישאת ליום הרביעי, ופרש"י: הואיל וזמנין דאיכא סכנה) ומשני גזירה עבידא דבטלא, ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן". ומדהוצרך לשנויי דהטעם שלא עקרו התקנה הוא כיוון שהגזירה תתבטל ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן. ש"מ שאם היו מבטלים תקנתם, לעולם לא הייתה חוזרת אע"פ שבטלה שעת השמד. והיינו מפני שאין ביטול לשעה, ואם יבטלו הוא ביטול עולם. ומש"ה לא רצו לבטלה כדי שלא יצטרכו מניין אחר לחדשה. ע"כ.
ויש לדחות ראייתו לפי מ"ש השטמ"ק שם (ד"ה 'ולדרוש להו דאונס שרי' בשם הרא"ש) שכתב וז"ל: "והילכך מאי דמצינא לתקוני לשעה מתקנים, ואין לנו לעקור התקנה לגמרי שלא יהא שום יום קבוע, דהא אפשר דיתבטל השמד קודם דידעו היום שקבענו. ומיהו יש לעקור יום ד' כיוון דזימנין אתי לידי סכנה (כלומר- ויקבעו יום אחר) וכדכתבינן. ומשני הואיל וליכא סכנה בהדיא דזימנין הוא דאתי לידי סכנה לא עקרינן תקנה כלל דשמדא עבידא דבטלה".
וא"כ י"ל דלא רצו לבטל התקנה לגמרי משום "דהא אפשר דיתבטל השמד קודם שידעו היום שקבענו".
וכיו"ב כ' ה'שלטי גיבורים' (סנהדרין דף יז ע"ב מדפי הרי"ף) על דברי הגמ' בכתובות שם: "ומיהו כל כמה דאפשר למעט בביטול התקנה ממעטין. דאם אפשר להינצל מן הסכנה ומן האונס מבלי שיבטל כל התקנה, יש לו להקל ולמעט בביטולה כפי האפשר, דהא אמרינן התם דאי אתי שר צבא וחלף מעכבים עד יום ד' אחר או מכניסין בשלישי אם אפשר להינצל בהכי מן האונס וכן מן הסכנה". וא"כ לפי"ז י"ל דמה שלא רצו לבטל התקנה לגמרי אינו משום דא"כ יצטרכו מניין אחר כדי לחדשה, אלא משום שיש לנו למעט בביטול תקנת חכמים עד כמה שאפשר. ואפשר שהטעם הוא כדי שלא יבואו לזלזל בתקנות חכמים ולבטלם בקל, לכן כל כמה דאפשר למעט בביטול התקנה ולא לבטלה כולה, עבדינן הכי.
ואפשר שגם לפי' לתוס' שם בסוגיא שפי' כוונת הגמ' "וליעקרוה" שנעקור התקנה לגמרי, כי משני דלא עקרינן משום דגזירה עבידא דבטלה ותקנתא מקמי גזירה לא עקרינן, י"ל דאע"פ שתחזור התקנה לקדמותה לאחר שיבטל השמד, מ"מ לא רצו לבטל התקנה לגמרי משום דגזירה עבידא דבטלה, ואפשר שהיום או מחר תחזור התקנה ויבטל השמד, וא"כ יש לנו למעט בביטולה וכנ"ל. ויל"ע בזה.

ובהמשך דבריו כתב השלט"ג: "וגם משמע התם דכי עבר הסכנה והאונס חוזר קיום התקנה למקומה ולא אמר כיוון דהותרה הותרה. דהא לא הותרה ממחמת שנעשה לה היתר, אלא שאירע בה אונס וסכנה. וכי עבר האונס והסכנה התקנה במקומה עומדת".
ומשמע דס"ל שהלכה כדברי ר' יוסי בירושלמי, שכשבטל האונס חוזרת התקנה למקומה ולא אמרינן דכיוון שבטלה בטלה.
ויש להביא ראיה לדבר מדין נר חנוכה. דבגמ' אמרו "מדליקה על פתח ביתו, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו". ובזמן הזה שאין סכנה כתב האור זרוע (הל' חנוכה) "והאידנא שאין סכנה תמה אני למה אין מדליקין בחצרות בחוץ. ובעל הדיברות כתב שאחר שנהגו כך, אחר הסכנה נשארו כמנהגם. ומ"מ מי שיכול להניחה מבחוץ, מניחה מבחוץ ואם לאו, על פיתחו".
מבואר מדבריהם דאע"פ שבזמן הסכנה אמרו מניחה על שולחנו ודיו, מ"מ כשבטלה הסכנה חוזר הדין הרגיל כמו שהיה פעם. ומעיקר הדין צריך להדליק בחוץ על פתח ביתו. [ועיין קובץ תשובות (ח"א סי' סו) וב'חזון עובדיה' (חנוכה) מש"כ לדון בזה ואכמ"ל.]
וגם מזה משמע דלאחר שבטל האונס חוזר הדין למקומו כמו דברי ר' יוסי בירושלמי. וכ"ש בעניינו שהתקנה מעולם לא בטלה אלא שלא נהגה כשלא היה הטעם לאיסור. ולכאו' הדברים סותרים את דברי הגרצ"פ פראנק הנ"ל?!
ושו"ר בס' מקראי קודש להגרצ"פ פראנק (הל' חנוכה סי' טז) שכ' דברי הראשונים הנ"ל בדין נ"ח, שעכשיו שבטלה הסכנה יש להניח נ"ח בחוץ. והרב המגיה שם כתב דיש לחלק מההוא דגידול בהמה דקה בזה"ז, דשאני התם, שכיוון שבטל הטעם של הגזירה, נתבטלה הגזירה לגמרי ושוב אינה חוזרת מעצמה. ו"משהותרה הותרה". משא"כ בדין הדלקת נ"ח בחוץ שלא נתבטל ע"י ב"ד אלא ע"י אונס, וזה דומה לההיא דירושלמי שהתירו לזורעה במוצאי שביעית ולא בטל לדעת ר' יוסי משום ש"לא התירו אלא מפני אונס, ואין זה קרוי ביטול ב"ד" כמו שכתב קרבן העדה שם.
ועוד דשאני דין נ"ח דמלכתחילה כך היתה התקנה, שבזמן הסכנה יהיה אפשר להדליק בפנים. כמו שנראה בלשון הברייתא בשבת דף כא ע"ב. עכת"ד.
[וע"ע מ"ש הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א בס' שולחן המערכת ח"א עמ' תלה' לדון בתקנות שבטלו מחמת שבטל הטעם. ואכמ"ל.]

אכן העיר הגר"ש ישראלי שאם נאמר שמעיקרא כך היתה התקנה שלא נאסר לגדל בהמה דקה אלא במקום שיש חשש שתזיק וכנ"ל, א"כ א"צ להגיע כלל לדון בדיני תקנות שבטלו משום שבטל הטעם, ושוב חזר הטעם לאיסור. דהכא מעולם לא בטלה התקנה אלא שלא נהגה כשליכא לטעמא. וא"כ בזה"ז אין להתיר מטעמו של הגרצ"פ פראנק אלא מטעם מחילה וכנ"ל.
אמנם כבר כתבנו לעיל שיש חידוש בדרך זו, שהרי במשנה ובגמ' אמרו שאסור באופן כללי ורק במדבריות ובחורשות מותר.

==סיכום==
נחלקו הראשונים בטעם האיסור. דעת הרמב"ם שהטעם הוא משום חשש גזל. ודעת הכפתור ופרח שהטעם הוא משום ישוב א"י שהוזהרנו בהפסדה כל הימים ואע"פ שאין הארץ בידנו.
ובדעת רש"י-הגר"א כתב שס"ל דהטעם הוא משום יישוב ישראל. כלומר גזל. אך הכפתור ופרח כ' שרש"י ס"ל הטעם של ישוב א"י.
השו"ע פסק שבזמן הזה שאין שדות לישראל בא"י מותר לגדל בהמה דקה בא"י. ומזה נראה שפסק כדעת רש"י והרמב"ם שטעם האיסור הוא משום גזל. וכ"כ הגר"א.
ולפ"ז בימינו אנו שנתחדש הישוב היהודי בארץ ישראל והשדות שיכות לישראל יש לאסור משום גזל. וכן דעת הראי"ה קוק והגר"ע יוסף זצ"ל. [וה'שבט הלוי' כ' לאסור מטעם יישוב א"י].
אמנם יש אחרונים שדנו להיתר, דכיוון שהטעם הוא משום גזל יש ביד בעלי השדות למחול על הנזק שנעשה. ובנוסף לזה אותם שמגדלין בזמנינו, יש להם שדות מרעה משלהם ואין חשש גזל.
והגרצ"פ פראנק כתב להתיר דכיוון שבטלה התקנה בזמנו של השו"ע משום שלא היה אז חשש גזל. בטלה התקנה לגמרי אף בזמן הזה שחזר הטעם לאיסור.
אמנם נתבאר לעיל שיש לדון בדבריו מכמה דוכתי, דמשמע שתקנה שבטלה מטעם אונס וכ"ש במקום שלא נהגה רק משום שלא היה שייך טעם האיסור. תחזור התקנה כשבטל האונס או כשיחזור הטעם לאיסור.

[[קטגוריה:ארץ ישראל]]
[[קטגוריה:גניבה וגזילה]]
[[קטגוריה:בבא קמא עט:]]
[[קטגוריה:בבא קמא פ.]]
[[קטגוריה:נזקי ממון פרק ה]]
[[קטגוריה:חושן משפט סימן תט]]