https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%99%D7%A7%D7%98%D7%9Fויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2026-06-23T16:24:02Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%91_%D7%94%D7%92%D7%95%D7%A3_%D7%91%D7%A9%D7%A2%D7%AA_%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%A2&diff=14758מצב הגוף בשעת קריאת שמע2019-11-04T19:57:17Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|ברכות א ג|ברכות י ב, יא א, יג ב, כד א;<BR/>נידה יד א||קריאת שמע ב ב|אורח חיים סג א-ג}}<br />
באיזה מצב צריך להיות הגוף בשעת קריאת שמע, ובאיזה אופן אסור לקרוא, והמהלך אם צריך לעמוד כשקורא.<br />
== מחלוקת בית שמאי ובית הלל ==<br />
ה'''משנה''' (ברכות א ג) מביאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, לענין פירוש הפסוק "ובשכבך ובקומך", שלדעת בית שמאי בשחרית יש לקרוא קריאת שמע בעמידה, ובערבית יש לקרוא קריאת שמע בשכיבה, שמפרשים הם את הפסוק על מצב גוף האדם בשעת הקריאה. לעומת זאת דעת בית הלל שכל אדם קורא כדרכו, ולא נאמר "ובשכבך ובקומך" אלא לענין '''זמן הקריאה''' בבוקר ובערב. <br />
<BR/>מוסיפה המשנה ומביאה מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך והגיע זמן קריאת שמע של ערבית, והחמיר על עצמו לקרותה בשכיבה וכדברי בית שמאי, וכתוצאה מכך בא לידי סכנת ליסטים. העירו לו חבריו שלא טוב עשה, כיון שעבר על דברי בית הלל, וראוי היה להתחייב בעצמו.<br />
<br />
ב'''גמרא''' (יא א) מובאת ברייתא, בה מרחיבים בית הלל את דבריהם ואומרים, שבכל מצב שבני אדם נמצאים בו, רשאים הם לקרוא - עומדים, יושבים, מטים (שוכבים), הולכים בדרך או עושים במלאכתן.<br />
<BR/>דברי בית הלל אלו נפסקו להלכה ב'''רמב"ם''' (קריאת שמע ב ב), ב'''טור''' (אורח חיים סג) וב'''שולחן ערוך''' (אורח חיים סג א). <br />
<br />
=== הרוצה להחמיר ולעמוד ===<br />
{{סוגיה מורחבת|להחמיר במקום שנפסק להקל}}<br />
כתב '''רב עמרם גאון''' בסידור [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43020&st=&pgnum=17 (קריאת שמע וברכותיה ד"ה והני)] שאותם הנראים כמחמירין על עצמם לקבל עול מלכות שמים בעמידה, טעות בידם ומנהג שטות הוא, שהרי קיימא לן בכל מקום הלכה כבית הלל. וסיים שמי שהיה יושב ונעמד כדי לקרוא, נקרא עבריין. והביא דבריו ה'''טור''' (אורח חיים סג), והוסיף שצריך לגעור בו. וכעין זה הובא ב'''מחזור ויטרי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9377&st=&pgnum=218&hilite= (יא)], וב'''הגהות מיימוניות''' (קריאת שמע ב ג) בשם רש"י.<br />
<br />
להלכה פסק ה'''שלחן ערוך''' (סג ב) שמי שהוא יושב ורוצה להחמיר ולקרוא מעומד נקרא עבריין.<br />
<br />
=== עמידה לצורך כוונה וכד' ===<br />
מתוך דברי ה'''טורי זהב''' (ב) מבואר שאם היה יושב ונעמד לצורך כוונה, אין בזה חשש של עושה כדברי בית שמאי. אלא שכתב שאין בעמידה תוספת כוונה, אלא אדרבה בישיבה אפשר יותר לכוון.<br />
ב'''פרי מגדים''' (אשל אברהם ב) כתב שהשלחן ערוך שאסר לעמוד מיירי דווקא בעומד כדי לעורר הכוונה ואפילו הכי מקרי עבריינא, שאם הוא עומד כדי להחמיר כבית שמאי, בזה חייב מיתה ולא רק מקרי עבריינא. והובאו דבריו להלכה ב'''משנה ברורה''' (ה). <br />
<BR/>אמנם הרב '''חסד לאלפים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7849&st=&pgnum=138 (סג ב)] כתב שאם עומד כדי להעביר השינה מותר, והביאו דבריו להלכה הרב '''בן איש חי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14054&st=&pgnum=70 (וארא טו)] והרב '''כף החיים''' סופר (ט).<br />
<br />
=== אם יש מצוה יותר בישיבה מבעמידה ===<br />
ה'''טור''' (אורח חיים סג) אחר שהביא דברי רב עמרם, הוסיף מעצמו 'שמצוה מיושב'. משמע מדבריו שעדיף לשבת בשעת הקריאה מאשר לעמוד. אבל ה'''בית יוסף''' תיקן את הדברים וכתב שנראה לו שצריך לומר 'שמצוה אף מיושב' כלומר כבית הלל ולאפוקי מדעת בית שמאי שעדיף לעמוד בבוקר, אבל אין מצוה לאומרה בישיבה יותר מבעמידה. <br />
<BR/>אבל ה'''פרישה''' (ו) פירש שאיירי באדם שכבר יושב, ולכן כתב הטור שלדידו מצווה יותר בישיבה מבעמידה. גם ב'''הגהות מיימוניות''' (קריאת שמע ב ג) כתוב שיושב עדיף מעומד, וכן הביא בשמו ה'''דרכי משה''' (סג א) להלכה. אמנם ב'''רמ"א''' לא הזכיר מזה.<br />
<BR/>ב'''פרי חדש''' (סג ב ד"ה נקרא) הבין בדברי הטור שמיושב הוא בדווקא, ושיש מצוה ביושב יותר מבעומד (ומשמע אף אם הוא עומד), כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו<ref>וגם הבין שהא דכתב הטור שמיושב עדיף, הוא מדברי רב עמרם גאון, אבל זה אינו ברע"ג אלא מדברי הטור הוא.</ref>, והביא דבריו ב'''מאמר מרדכי''' (ב) והסכים לדבריו. וב'''יפה ללב''' פלאג'י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7658&st=&pgnum=174 (סג ב)] חיזק את הדברים מהמדרש (בראשית רבה מח) שכשאברהם ביקש לעמוד לכבוד המלאכים, אמר לו הקב"ה לשבת, שכשישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות קורין קריאת שמע כשהם יושבים, ואני על גבם שנאמר 'אלהים נצב בעדת אל', והביאו הרב '''כף החיים''' סופר (ו).<br />
<BR/>והרב '''בן איש חי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14054&st=&pgnum=70 (וארא טז)] כתב שאף שמעיקר הדין כשעומד אינו מחוייב לישב, מ"מ לפי הסוד עדיף לשבת.<br />
<br />
=== ספר הקנה ===<br />
ב'''ספר הקנה''' כתוב שבארץ ישראל צריך לקרוא את שמע מעומד, ובחוץ לארץ מיושב.<br />
<BR/>והרב '''כך החיים''' פלאג'י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53455&st=&pgnum=176&hilite= (יד לב)] כתב שאינו מוסכם מהפוסקים ומבעלי הקבלה, אלא כולם קוראים יושבים.<br />
<br />
== קריאת שמע בשכיבה ==<br />
ה'''גמרא''' בהמשך (ברכות יג ב) מביאה דברי רב יוסף שאין לקרוא קריאת שמע פרקדן. מדייקת מזה הגמרא שמשמע שלהתפלל מותר, אך קשה שהרי ר' יהושע בן לוי קלל את מי שהיה שוכב פרקדן אפילו שלא בשעת תפילה, שמא יתקשה אברו. <br />
<BR/>מתרצת הגמרא שרב יוסף דיבר באופן ששוכב פרקדן אבל מטה מעט על צידו, שבזה להתפלל מותר ולקרוא קריאת שמע אסור. ומוסיפה הגמרא שר' יוחנן שבעל בשר היה, מותר היה לו אף לקרוא קריאת שמע כשהוא מוטה על צדו.<br />
<BR/>'''רש"י''' (יג ב ד"ה כי מצלי) מבאר שהטעם שאין לקרוא קריאת שמע בשכיבה, הוא לפי שיש פה קבלת עול מלכות שמים בדרך שררה וגאוה.<br />
<br />
סוגיה זו נשנית כצורתה במסכת '''נדה''' (יד א).<br />
<br />
=== פירוש 'פרקדן' ===<br />
'''רש"י''' (ד"ה פרקדן) מפרש שפרקדן זו שכיבה על גבו כשפניו למעלה. משמע שדווקא באופן זה אסור לקרוא. ובמסכת נדה ביאר (יד א ד"ה אפרקיד) הטעם, שגנות הוא לפי שפעמים יתקשה האיבר תוך שנתו ויגלה, ועוד שידיו מונחות לו על איברו ויתחמם.<br />
<BR/>כדברי רש"י שפרקדן הוא על הגב, פירשו ה'''רי"ד''' בפסקים וה'''תוספות רא"ש''' (ד"ה פרקדן) ו'''תלמידי רבנו יונה''' (ז ב), וכתבו שפירוש המילה 'פרקדן' - פוריא כלפי קדל, כלומר המיטה כלפי העורף. ובתר"י כתבו פירוש נוסף מלשון 'פורי הקדקד' כלומר ששוכב על קדקדו. וכן כתבו הערוך וספר האשכול [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9047&st=&pgnum=202&hilite= (לז ב)] בשם '''רב האי גאון''', וכן הוא ב'''תוספות''' (נדה יד א ד"ה אפרקיד).<br />
<BR/>אמנם ב'''רמב"ם''' (קריאת שמע ב ב) מבואר שגם בשכיבה על הבטן כשפניו טוחות בקרקע אסור לקרוא, ואינו מותר אלא מוטה על צידו, וכן פירשו ה'''רשב"א''' (יג ב ד"ה פרקדן) וה'''מאירי''' (יד ב ד"ה פרקדן). וכן הביא ה'''ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9047&st=&pgnum=202&hilite= (לז ב)] בשם רבותיו, ופירש הטעם משום שנראה כמשמש מטתו, וכן שמא יבוא לידי הרהור וחימום.<br />
<BR/>ה'''טור''' (אורח חיים סג) כתב בסתם כפירוש רש"י ונראה שסובר כן, אך מיד בסמוך הביא גם פירוש הרמב"ם ולא חלק עליו. וב'''שלחן ערוך''' (סג א) החמיר כדברי הרמב"ם שאין לקרוא אף כששוכב על בטנו.<br />
<br />
ב'''פרי חדש''' (סג א ד"ה דהיינו) הביא מקור לדעת הרמב"ם והרשב"א שבמסכת פסחים קח. כתוב '[[פרקדן לא שמיה הסבה]]', ושם ודאי הכוונה בשכיבה על הגב, כי לא ייתכן הסבה על הבטן. אך אצלנו בברכות שהוא משום חימום האיבר, צריך לפרשו ששוכב על הבטן ופניו למטה. לכן פירשוהו בתרי גווני.<br />
<br />
===קריאה על צידו ===<br />
מפשט הגמרא עולה שלקרוא על צידו ממש מותר, ורק פרקדן אסור אפילו מוטה מעט, אלא אם כן הוא בעל בשר.<br />
<br />
==== קושיית תלמידי רבנו יונה ====<br />
להלן ב'''גמרא''' (כד א) מובאת ברייתא ש[[שנים ישנים במיטה אחת, זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא]]. והקשו '''תלמידי רבנו יונה''' (טו א ד"ה שנים) שלכאורה יש כאן סתירה לגמרא לעיל, שהרי כאן מבואר שמותר לקרוא בשכיבה לכל הפחות מוטה, ואילו לעיל מוכח שבקריאת שמע אפילו מוטה אסור.<br />
<BR/>ותירצו שם, שכל מה שאסרה הגמרא זה דווקא בשוכב פרקדן ומטה עצמו רק מעט, אבל אם מוטה לגמרי על צידו, אפילו קריאת שמע מותר.<br />
<BR/>והוסיפו וכתבו שיותר נכון לתרץ, שהיכא שיש טירחה יתרה כמו ר' יוחנן שבעל בשר היה, מותר לקרוא מוטה. לכן גם כאן שכבר פשט בגדיו, לא חייבו אותו ללבוש שוב.<br />
<BR/>כקושיה זו וכשני התירוצים הללו כתב גם ה'''תוספות רא"ש''' (כד ב ד"ה מהו).<br />
<br />
ה'''רמב"ם''' (קריאת שמע ב ב) הביא כתב להלכה שאין לקרוא קריאת שמע כשהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע, אך מותר לקרוא כשהוא שוכב על צידו. ואם הוא בעל בשר או חולה ואינו יכול להתהפך על צידו, אף כשהוא שוכב פרקדן די לו להטות מעט על צידו ולקרוא.<br />
<br />
ה'''בית יוסף''' (אורח חיים סג) כתב שמדברי הרמב"ם הללו מוכח שסבור הוא כתירוץ הראשון של רבנו יונה, וכתב שכן היא דעת רש"י, ושכן נראית דעת הטור. וכתב עוד הבית יוסף (אורח חיים רלט) שדעת רבנו יונה שאין לקרוא קריאת שמע בשכיבה אם לא שיש טירחה, והזכיר דבריו ב'''דרכי משה''' (סג א). {{ראה עוד|שיטת רבנו יונה לגבי קריאת שמע בשכיבה}}.<br />
<br />
=== שלחן ערוך ואחרונים ===<br />
ה'''שלחן ערוך''' העתיק דברי הרמב"ם להלכה, שרק אם הוא חולה או בעל בשר מותר להטות על צידו, אבל בסתם אין לקרוא קריאת שמע בשכיבה אלא כשהוא לגמרי על צידו. מבואר שפסק כפשט הגמרא בדף יג:, וכפי שפירשו הרמב"ם ורש"י ושאר ראשונים, דבשוכב על צידו לגמרי מותר.<br />
<BR/>אבל ה'''רמ"א''' (א) הוסיף וכתב שזהו דווקא כשכבר שוכב ואיכא טירחא לעמוד. ומשמע בדבריו שגם כאשר יש טירחה אסור לקרוא פרקדן, אפילו מטה על צידו. גם ה'''לבוש''' (א) העתיק כדברי הרמ"א שאם הוא כבר שוכב ויש לו טורח, מותר לקרוא על צידו, הא לאו הכי אסור.<br />
<br />
דברי הרמ"א הללו שתלה בטירחה, מבוססים על תירוצו השני של רבנו יונה, שמרן לכאורה לא פסק כמותו אלא כתירוץ ראשון. וכן העיר ה'''מגן אברהם''' (א) שדעת מרן שכששוכב על צידו ממש, מותר לקרוא אף לכתחילה ולא תליא כלל בטירחה, ודלא כתלמידי רבנו יונה. וכן כתבו ה'''טורי זהב''' (א) ו'''לבושי שרד''' (ד"ה פרקדן), וכן סובר ה'''גר"א''' (ד"ה אבל קורא) שהרמ"א חולק על השלחן ערוך. והרב '''פרי חדש''' (א ד"ה והוא) כתב שנקטינן כמרן ולא כהרמ"א שנמשך אחר תלמידי רבנו יונה. <br />
<br />
וב'''אליהו זוטא''' (א) כתב ליישב דעת הרמ"א והלבוש, שגם הרמב"ם לא התיר קריאה על צידו אלא כשכבר פשט בגדיו והוי טירחה, אך במקום שאין טירחה אסור אף על צידו ממש, אלא אם כן חולה או בעל בשר שאז מותר אפילו נוטה רק מעט על צדו.<br />
<BR/>ב'''חיי אדם''' (א כא ו) מבואר שלכתחילה אין לקרוא כשהוא שוכב, אבל אם שכב, מטה על צידו ממש וקורא. משמע שפסק כהרמ"א שרק כאשר יש טורח שרי על צידו, אמנם הטורח הוא אפילו רק שכב, שלא הטריחוהו לקום.<br />
<BR/>ה'''גר"ז''' (סג א) הזכיר סברת הרמ"א על פי פירוש האליהו זוטא, שרק אם פשט בגדיו לא הטריחוהו, אבל הכריע כסברת השלחן ערוך, שגם בלא טורח מותר לקרוא על צידו ממש.<br />
<br />
אמנם יש מהאחרונים שכתבו להלכה כהרמ"א. כן כתב הרב '''חסד לאלפים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7849&st=&pgnum=138 (סג א)] שרק אם יש טירחה יכול לקרותה כשהוא שוכב.<br />
והמשנה ברורה ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה מאחר) כתב שלכתחילה יש להחמיר כדברי הרמ"א, מאחר שכמה אחרונים מחמירים כוותיה. <br />
<br />
==== סוג הטירחה ====<br />
בדברי רבנו יונה בסוף דבריו מבואר שהטירחה שבגללה התירו לו לקרוא כשהוא שוכב ולא הצריכוהו לעמוד, היא מפני שכבר פשט ללובשן וטירחה היא לחזור וללבשן. וכן דייק בדבריו ה'''מגן אברהם''' (סג א), שאם הוא רק שוכב ולא פשט את בגדיו צריך לעמוד. וכן נראה דעת הרב '''חסד לאלפים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7849&st=&pgnum=138 (סג א)] וזה דלא כ'''לבוש''' (א) שכתב שהטירחה היא אפילו לעמוד, שכיון שכבר שכב לא הטריחוהו.<br />
<br />
=== עבר וקרא ===<br />
בספר '''ישועות יעקב''' אורנשטיין (אורח חיים סג א) הסתפק לענין דיעבד, אם עבר וקרא כשהוא שוכב על גבו, אם יצא ידי חובתו או לא. והעלה שאף בדיעבד לא יצא ידי חובה. אמנם ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב א) אף שמתספק בזה, נראה שדעתו שבדיעבד יצא, וכן הכריע המשנה ברורה ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה אבל), וכן הוא ב'''הלכה ברורה''' (סג א) להרב דוד יוסף.<br />
<br />
== המהלך בדרך ==<br />
איתא ב'''גמרא''' (ברכות יג ב) שאמר רב נתן בר מר עוקבא בשם רב יהודה שעד 'על לבבך' יש לומר בעמידה, ואילו דעת ר' יוחנן שכל הפרשה כולה בעמידה. וב'''ירושלמי''' (ב א) מפרשים שאין הכוונה שאם היה יושב צריך לעמוד, אלא שאם היה מהלך צריך לעמוד, שלא לאומרה בהליכה. וכן פירשו כל הראשונים. <BR/><br />
וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה בעמידה) שגם לבית הלל שאמרו שמותר להלך ולקרוא, זהו דווקא בשאר הקריאה אבל בפרשה ראשונה או עד על לבבך (כל חד כדאית ליה), צריך לעמוד במקום אחד, לפי שבזה צריך כוונה בקריאה וכן כתב ה'''רי"ד''' (פסקים). וב'''תוספות''' (ד"ה על לבבך) כתבו בשינוי קצת, שגם בית הלל מודים שמצווה מן המובחר לעמוד ולקרוא, ולא לקרוא בהליכה.<br />
<br />
=== מחלוקת הראשונים ===<br />
דעת '''בעל הלכות גדולות''' (ברכות א) שאם הוא מהלך בדרך והגיע זמן קריאת שמע, יקרא עד 'על לבבך', ואחר כך ימשיך להלך. וזהו כדעת רב נתן בר מר עוקבא בגמרא. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ב ג) שדעת ה'''ראב"ד''' בשם גאון<ref>באחרונים ציינו לראב"ד ב'''כתוב שם''' (ט א בדפי הרי"ף), אבל לכאורה לא מפורש שם כדעת בה"ג, ואדרבה קצת משמע יותר כדברי הרי"ף, וצ"ע.</ref>. <br />
<br />
אבל ה'''רי"ף''' (ז ב) כתב שאין הלכה לא כרב נתן ולא כר' יוחנן, אלא כרבא שאמר לעיל בגמרא שהלכה כר' מאיר ש[[אין צריך כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד]]. וכתב שהטעם שפסק בה"ג כרב נתן, הוא משום שסובר שנדחו דברי ר' יוחנן מההלכה מפני דברי רבא שאמר שאין צריך כוונה אלא פסוק ראשון בלבד. אך כתב הרי"ף שמטעם זה גופא יש לדחות גם דברי רב נתן, שאמר שיש לעמוד עד 'על לבבך', שהרי הלכה כרבא ואין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד. <br />
<BR/>כדעת הרי"ף פסק גם ה'''רמב"ם''' (קריאת שמע ב ג), וכן משמע ב'''תוספות''' (ד"ה על לבבך), וכן דעת ה'''רי"ד''' (פסקים ברכות יג ב).<br />
<BR/>ה'''רא"ש''' בפסקים (ב ג) הביא שתי הדעות ולא הכריע בדבר<ref>אמנם הב"ח כתב שמשמע שס"ל לרא"ש כבה"ג והראב"ד, ושכן נוטה דעת הטור, וצ"ע מדברי התוספות רא"ש, שמפורש בו שפוסק כרבא דבעי פסוק ראשון בלבד בעמידה.</ref>, אבל ביאר את מחלוקתם, שלפי הרי"ף חובת העמידה היא משום כוונה ולכן אין צורך אלא בפסוק ראשון, ואילו לפי בה"ג הטעם הוא כדי שלא תהיה קריאת עראי, וכשם ש[[אסור לרמוז ולקרוץ]] מטעם זה. ואף שלטעם עראי חוששים בכל פרק ראשון, מ"מ להלך מותר אחרי 'על לבבך', משום שבפסוק שלאחר מכן כתיב 'ובלכתך בדרך', שמותר לקרוא מהלך. אמנם ב'''תוספות רא"ש''' (ד"ה ואזדא) כתב שדעת ר' יוחנן שמצריך עמידה כל פרק ראשון, הוא משום כוונה ולא משום קריאת עראי, ולכן פוסק שם הלכה כרבא.<br />
ה'''טור''' (אורח חיים סג) הביא שתי הדעות ולא הכריע, וכן הוא ב'''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה ג ב כג ד)<ref>ובאליה רבה (ו) מנה אותו עם דעת בה"ג והראב"ד וצ"ע.</ref>. <br />
<br />
ה'''רשב"א''' (יג ב ד"ה ור"י) הביא דברי '''ר' יצחק אבן גיאת''' שדברי רבא אינם נוגעים למחלוקת רב נתן ור' יוחנן. שרבא דיבר היכא שיושב או מוטה סתם, שבזה דווקא אמר שמצוות הכוונה היא בפסוק ראשון בלבד, שכיון שאינו עושה כלום, דעתו מיושבת עליו ואימת המצווה עליו, ודיו לכוון בפסוק ראשון. אך המהלך צריך לעמוד גם בפסוק 'ואהבת' כדי ליישב דעתו. <br />
<BR/>וב'''בית חדש''' (ד) כתב ליישב פסק בה"ג באופן אחר, שהטעם שהכריע כרב נתן, הוא מפני שהוא דעה אמצעית בין ר' יוחנן לרבא.<br />
<br />
דעה נוספת מובאת ב'''הגהות מיימוניות''' (קריאת שמע ב ה) שכתב שיש שפסקו כר' יוחנן שיש לקרוא את כל הפרשה מעומד.<br />
<br />
ה'''בית יוסף''' (סג ד"ה ובה"ג) הכריע כדעת הרי"ף והרמב"ם והתוספות. וכן פסק ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים סג ג).<br />
אמנם ה'''בית חדש''' (ג) השיג על דבריו וכתב שנראה שאין להקל, אלא יש לנקוט לחומרא כבה"ג והראב"ד והרא"ש והטור, וביותר שדעת ההגהות מיימוניות שיש לקרוא כל הפרשה מעומד וכדעת ר' יוחנן. וכדבריו פסק גם הרב '''אליה רבה'''. וכן דעת הרב '''חסד לאלפים''' (ו), והרב '''כף החיים''' סופר (סג יא) להחמיר היכא דאפשר. וב'''משנה ברורה''' (יא) כתב שיש מחמירין. <br />
<br />
=== אם מותר להחמיר ולקרוא מעומד ===<br />
ה'''רא"ש''' (ב ג) אחר שהביא דעת הרי"ף ודעת בה"ג, בסוף דבריו כתב שבשאר הפרשה לא בעי עמידה משום שבפסוק שאחריו כתיב 'ובלכתך בדרך'. ו'''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה ג ב כג ד) הבין בדעת הרא"ש שאין לעמוד בשאר קריאת שמע, לפי שאז דעתו לא תהיה מיושבת עליו מפני שטרוד להגיע. והוסיף רבנו ירוחם שהכל לפי המקום והדרך. <br />
<BR/>ה'''בית חדש''' (ג) לא הביא דברי הרא"ש ורבנו ירוחם, אבל כתב מדיליה שכיון שהטעם שצריך לעמוד בפסוק ראשון או עד על לבבך, הוא משום שבזה עיקר הכוונה, לכן אסור להחמיר ולהמשיך לעמוד גם בשאר הפרשה, שאם כן הוא נראה כעושה כבית שמאי שאמרו 'בבוקר יעמדו'. ודייק כן גם מדברי הרמב"ם שכתב 'והשאר קורא והוא מהלך, משמע שאסור לעמוד לפי שנראה שעושה כבית שמאי.<br />
<BR/>אבל ה'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על דברים אלו, וסובר שלא נאסר משום עושה כדברי בית שמאי, אלא כאשר היה יושב ונעמד, שאין בזה שום תועלת לכוונה, דאדרבה בישיבה יש כוונה טפי. אבל אם מהלך ונעמד בשביל לכוון יותר, אפילו ממשיך את כל הפרשה, תבוא עליו ברכה. והראיה שהרי לר' יוחנן צריך לעשות כן לכתחילה, ובודאי לא אתי כבית שמאי. וכן דעת ה'''מגן אברהם''' (ד) שאין איסור לעמוד כל הפרשה. וכן הסכים ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב). וכן פסק ה'''משנה ברורה''' (יא).<br />
<br />
=== הרוכב על בהמה או נוסע בקרון או בכלי רכב ===<br />
ב'''בית חדש''' (ג) דייק מדברי הרמב"ם שכתב 'מי שהיה מהלך על רגליו', שדווקא בהולך ברגליו הדברים אמורים שצריך לעמוד לפסוק ראשון או עד על לבבך, אבל המהלך על בהמה או יושב בקרון, יכול לכוון היטב ואינו צריך לעמוד, ולא אמרינן בזה מהלך כרוכב דמי.<br />
<BR/>והרב '''טורי זהב''' (ב) חילק בין בהמה לקרון, שהמנהיג את הבהמה הרי הוא טרוד בהנהגתה, ואינו יכול לכוון שפיר. אבל היושב בעגלה שפיר יכול לכוון ואינו צריך להעמיד העגלה. ומה שכתב הרמב"ם 'מהלך ברגליו' לא בא למעט אלא בהמה בלבד.<br />
ה'''פרי חדש''' (ג) גם הוא חלק על הב"ח וכתב שגם רוכב על גבי בהמה צריך לעמוד, והביא לזה ראיה מתפילת הדרך. ומשמע מדבריו שאינו מחלק כהט"ז בין בהמה לקרון.<br />
הרב '''אליה רבה''' כתב שמדברי שו"ת בית יעקב (עא) משמע שבקרון אפילו מנהיג אין צריך לעמוד, ובבהמה אפילו רכוב צריך לעמוד, והסכים לדבריו. וכן הביא הרב '''שערי תשובה''' (ד). אבל ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) כתב שבט"ז משמע איפכא, שהכל תליא בכיוון דעתו, ומנהיג אפילו בקרון צריך לכוון דעתו וחייב לעמוד, ואילו רכוב על גבי בהמה אין צריך לעמוד. והוא עצמו הכריע שעל גבי בהמה לעולם יעמוד, ואילו מנהיג בעגלה יעמוד רק פסוק ראשון. גם ה'''מחצית השקל''' (ד ד"ה או רוכב) הבין בדעת הט"ז שהמנהיג את העגלה צריך לעמוד.<br />
ב'''משנה ברורה''' (י) לא חילק כלל בין מנהיג לרכוב, אלא רק כתב שביושב בקרון או בספינה אין צריך לעמוד וכדעת הב"ח, ואילו ברוכב על גבי בהמה נכון להחמיר.<br />
<br />
== הערות שוליים ==<br />
{{הערות שוליים}}<br />
<br />
[[קטגוריה: קריאת שמע]]<br />
[[קטגוריה: ברכות י:]]<br />
[[קטגוריה: ברכות יא.]]<br />
[[קטגוריה:ברכות יג:]]<br />
[[קטגוריה: ברכות כד.]]<br />
[[קטגוריה: נדה יד.]]<br />
[[קטגוריה: קריאת שמע פרק ב]]<br />
[[קטגוריה: אורח חיים סימן סג]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A0%D7%95%D7%98%D7%9C_%D7%90%D7%93%D7%9D_%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%A0%D7%95&diff=7192שיחה:נוטל אדם את בנו2016-12-12T12:52:56Z<p>יקטן: דף חדש: ==שיפוץ הסוגיה== -- משתמש:א.א -- <BR/>יש מה להוסיף ולשפץ בסוגיה, לענ"ד. <BR/>~~~~</p>
<hr />
<div>==שיפוץ הסוגיה==<br />
-- [[משתמש:א.א]] --<br />
<BR/>יש מה להוסיף ולשפץ בסוגיה, לענ"ד.<br />
<BR/>[[משתמש:יקטן|יקטן]] 14:52, 12 בדצמבר 2016 (IST)</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=7137מלאכת בורר2016-12-04T23:03:05Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR/>שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR/>יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR/>כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR/><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR/>גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR/>ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR/>חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR/>גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR/>כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
===גדר לאלתר===<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR/>מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR/>הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR/>וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR/>מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR/>אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
====שיטת הרמב"ם====<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR/>ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
====הכרעת הפוסקים====<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
<br />
====ברר לצורך מיידי ונמלך להשהות====<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR/>אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה אם בירר).<br />
<br />
==טיוטא==<br />
מלשון '''השו"ע''' (אורח חיים שיט א-ג) ניתן להסתפק באיזו שיטה נוקט. '''הט"ז''' מפרשו בהתאם לשיטה השנייה, ואילו '''המג"א''' ו'''ה"לבושי שרד"''' מפרשים את דבריו בהתאם לשיטה השלישית. וכן יש להסתפק בלשון '''הרמ"א''' (שיט א). '''המשנה ברורה''' (שיט סק"ד) פוסק שמותר לברור לפני הסעודה לצורך הסעודה הקרובה. וכן פסק '''ב"שמירת שבת כהלכתה"''' (ג סט). וכן פוסק הרב עובדיה יוסף ('''"ילקוט יוסף"''' קיצור שולחן ערוך שיט ט), אך מסתפק אם הכוונה לשעה ממש או לזמן הדרוש להכנת הסעודה.<br />
<br />
עולה מדברינו עד כה, שמותר לברור אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלי, ולאלתר. גדר לאלתר על פי רוב הפוסקים הוא לפני הסעודה ובסמוך לה, כשיעור זמן הברירה הנדרש להכנת הסעודה, ולא יותר משעה ממש, אלא אם כן צרכי הסעודה מרובים ודורשים הכנה רבה, שאז יהיה מותר אפילו קודם, כפי הנדרש. בכל אופן, מותר לברור רק דברים הנצרכים לסעודה הקרובה, ולא מעבר לכך.<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<BR/>'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה ולא)] מעירים על דברי הגמרא שכוונת רב דימי לומר שמה שלא בירר את הפירות קודם שהניח לפניהם הוא משום שסובר אוכל מתוך פסולת אסור, אבל לברור בשעה שמניח לפניהם ודאי מותר, דלית מאן דסבר אוכל מתוך פסולת אסור.<br />
<br />
אמנם דברי התוספות דחוקים, מפני שלפי זה היה לו לרב דימי לומר ולא ידענא אי משום דסבר ברירה להניח אסור, ומה שייטא אוכל מתוך פסולת הכא.<br />
<BR/>ובאמת מרש"י נראה שלא ביאר כן אלא ששפך לפניהם ולא רצה לברור אפילו לפניהם שיאכלו לאלתר, דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR/>ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, ודלהלן.<br />
<br />
==ברירה בין שני מיני אוכלין==<br />
יש להעיר שישנה הסתפקות ברישא של הברייתא הראשונה, האם גורסין "שני מיני אוכלין" או סתם "מיני אוכלין", נפקא מיניה אם יש איסור בברירה של אוכל מתוך אוכל.<br />
לפי מי שגורס "שני", פעולת הברירה מתבצעת על שני סוגי אוכל, והפסולת סובייקטיבית (עיין '''תוספות''' ד"ה "היו לפניו", ו'''ר"ח''' בסוגיין, וכן '''בירושלמי''' מט ב במהדו' ווילנא); לפי מי שלא גורס "שני", ברירה היא רק מתוך פסולת מובהקת - פסולת אובייקטיבית (עיין '''רש"י''' ד"ה "היו לפניו").<br />
להלכה נתקבלה השיטה הגורסת "שני מיני אוכלין" - פסולת סובייקטיבית, וכן נראה מהברייתא השנייה, העוסקת בדברי רב אשי והגורסת "שני מיני אוכלין", שביחס לגרסה שלה אין מחלוקת. ממילא, החלק הניטל מתוך התערובת נקרא אוכל, והחלק שאינו ניטל נקרא פסולת.<br />
<br />
===גדר תערובת===<br />
פעולת הברירה היא הוצאת החלקים הרצויים מתוך תערובת שבה מעורבים חלקים רצויים ושאינם רצויים. פעולת ברירה יכולה להתבצע רק במקרה שבו יש תערובת - אם אין תערובת, אין ברירה. כך עולה מדברי '''התוספתא''' (טז) '''והרמב"ם''' (ח יב). יש לברר על מה בדיוק חל שם תערובת.<br />
<br />
עוד לפני בירור גדרי התערובת, יש להעיר שברירה לא חלה רק על אוכלים, אלא אף בכלים וכד' עשוי לחול שם תערובת. כך היה במשכן, ממנו למדים את מקור המלאכות - שם בררו את הסממנים זה מזה. כך גם עולה מדברי '''רש"י''' (עד ב ד"ה "שבע חטאות" - שם מסביר שיש חיוב על ברירת "צרורות גסות" מתוך עפר). וכך אכן פוסקים '''הט"ז''' (שיט יב), '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' יב), '''המשנ"ב''' (שיט סקט"ו), '''שש"כ''' (ג, א - {ב}), '''וה"ילקוט יוסף"''' (שיט סט).<br />
<br />
אפשר לחלק את סוגי התערובות לארבעה: <br />
<br />
1. ערבוב גמור - אי סדר מוחלט, כגון: פסולת ואוכל, סלט ירקות. <br />
<br />
2. תערובת במקום המגע - מעורבב רק במקום המגע, שני דברים הדבוקים יחד זה על גב זה. כגון: שומן על מרק, קרום על חלב. <br />
<br />
3. תערובת שכבות - שני דברים המונחים זה על גבי זה, ואינם דבוקים, כגון: בגדים, ספרים. <br />
<br />
4. קליפה - פסולת שעוטפת אוכל, כגון: תפוז, בננה.<br />
<br />
לגבי קליפה, הרוב המוחלט של הפוסקים סובר שמותר להוציא את הפסולת (קליפה) מעל האוכל (פרי) כדי לאוכלו לאלתר, כי זאת דרך אכילה ולא דרך ברירה. כך פוסקים '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' ו), '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל"), '''שש"כ''' (ג לג) '''וה"חזון עובדיה"''' (שבת ד בורר, יא). <br />
<br />
בדין תערובת שכבות, מותר להזיז את השכבות העליונות על מנת להגיע לשכבות התחתונות, ואין בזה משום ברירה. וכן מותר להוציא חתיכת בשר מתוך רוטב או ירק גדול מתוך מרק, אם רוצה לאוכלו לאלתר. כך פוסקים '''המשנ"ב''' (שיט סקט"ו) '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ג ד"ה "לאכול מיד"), '''וה"חזון עובדיה"''' (שבת ד, ד {ד}).<br />
<br />
בדין תערובת במקום המגע, נראה שכנ"ל. וכך אכן מביא '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' י). אך '''השש"כ''' מחמיר (ג נ-נא), והמחמיר תבוא עליו ברכה.<br />
<br />
לגבי ערבוב גמור, קשה לקבוע גדר ברור. '''ה"אור שמח"''' (ח יא) סובר שרק על שני מינים הבלולים זה בזה חל שם תערובת. לעומתו סוברים '''הרמ"א''' (שיט ג) '''והמשנ"ב''' (שיט סקי"ד) שכל שני מינים המעורבים יחד ולא מונחים כל אחד בפני עצמו נחשבים לתערובת. וכך פסק '''השש"כ''' (ג ג). '''הרב שלמה זלמן אויערבאך''' תולה את מעורבות המינים בדעת בני אדם (עיין שש"כ ג {ז}), וכן גם הרב '''"ילקוט יוסף"''' (שיט מא). '''"ערוך השולחן"''' (שיט ט) מסביר שאם נוטל דבר ניכר מתוך כלל הפריטים - אין זאת ברירה אלא נטילה בעלמא. וכך פוסק '''ר' חיים גריינמן''' בחידושיו, וכן '''השש"כ''' (ג ד).<br />
<br />
===''' דין ברירה במין אחד'''===<br />
על אף כל האמור לעיל, עדיין אפשר לשאול - האם יש דין ברירה במין אחד (כגון חתיכות קטנות מתוך גדולות)? על כך יש להקדים ולשאול מה מגדיר "מין" של דבר, ומה מבדיל בין מין למין אחר? ניתן לחלק את ההבדלים לשלושה: 1. הבדל מהותי - בגוף הדבר וכו', כגון שני מיני פירות בסלט פירות. 2. הבדל לא מהותי - באיכות הדבר, כדוגמת "חתיכות דג שלא נקדחו" לעומת "אלה שנקדחו" (- נתבשלו. לשון '''המשנ"ב''' שיט סקט"ו). 3. הבדל קל - שינוי בגודל החתיכות.<br />
<br />
במקרה של הבדל מהותי, מוסכם על הפוסקים שחל איסור ברירה. המחלוקת העיקרית בדין ברירה היא במקרה של הבדל קל. '''הט"ז''' (שיט ב) סובר שיש בזה איסור ברירה, '''"תרומת הדשן"''' (סי' נז) לעומתו סובר שאין בזה דין ברירה. '''הרמ"א והמשנ"ב''' (סקט"ו) פסקו כ"תרומת הדשן", וכן '''בשש"כ''' (ג כה) '''וב"חזון עובדיה"''' (שבת ד ט {ט}). אמנם '''המשנ"ב''' סייג דבריו ואמר שבמקרה שבו יש הבדל לא מהותי בין הדברים, אסור לברור אותם זה מזה, אלא מותר רק לאלתר (סק"ח, סק"טו).<br />
<br />
===''' בדין אכילת דג בשבת'''===<br />
על סמך כל הנאמר לעיל, ננתח מקרה שכיח ביותר, ונדון בפסיקות השונות לגביו. בעת אכילת דג בשבת, האם מותר להוציא ממנו את העצמות? האין זה ממש בורר אוכל מתוך פסולת, או שמא זו דרך אכילתו?<br />
<br />
דעת '''הרב עובדיה''' היא שמותר להוציא "העצמות הדקין הבלועים בדגים בשעת האכילה" (לשונו בילקו"י). מכיוון שזוהי דרך אכילתו בחול, יהיה מותר לאכול כך גם בשבת. בנוסף לכך, בגלל שעצמות הדג מחוברות אליו מעצם ברייתו - לא נחשב כתערובת אלא כדבר המחובר, וממילא לא שייך בזה ברירה.<br />
<br />
דעת '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל") שבברירת העצמות מתוך הדג יש ממש איסור! אך מלמד זכות על מי שעושה כן כדי לאכול לאלתר, ומציע שמפני שיש עצמות רכות שאפשר לאכול, הן לא נחשבות לפסולת. וכן מביא שאפשר לומר שהעצמות והדג הם ב"חיבור אחד", כמין אחד מחובר, ואין בזה ברירה אלא רק תיקון האוכל (מסתמך על דברי '''מהרש"ל'''). אך לכתחילה באמת אסור, "ואם כן נכשלין באיסור חיוב חטאת"! ולכן מציע פתרונות שונים, כמו להוציא את הבשר מעל העצמות, להוציא את העצמות עם קצת בשר עליהם, שאז אין הוצאת פסולת מתוך אוכל, אלא הוצאת אוכל מתוך אוכל ("ביאור הלכה" ד"ה "חייב").<br />
<br />
דעת '''ה"חזון איש"''' (הל' שבת סי' נד) היא שאסור בכלל להוציא את העצמות מתוך הדג, וכל דרך שבה יוציאו את העצמות היא איסור דאורייתא! מותר רק להוציא את הבשר מעל העצם או לאכול הכל ולהוציא את העצמות מתוך הפה.<br />
'''השש"כ''' (ג יב-טז) פוסק לכתחילה כחזו"א, אך מביא גם שאפשר לנהוג כדעת המשנ"ב בבורר לאכול לאלתר. לעומתו פוסק '''הרב מלמד ב"פניני הלכה"''' (שבת א בורר ט) כרב עובדיה אם בורר את העצמות תוך כדי אכילה, ומביא שכך "העיקר להלכה". ו"נהרה נהרה ופשטיה", והמחמיר תבוא עליו ברכה.<br />
<br />
===בגבולות המלאכה והבדלתה ממלאכות אחרות===<br />
'''הגמרא''' ( עג ב - עד א) מבררת את גבולות מלאכת בורר:<br />
:"הזורה הבורר והטוחן והמרקד" - היינו זורה היינו בורר היינו מרקד?!<br />
:אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה - חשיב לה.<br />
:וליחשב נמי כותש?!<br />
:אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה.<br />
:רבא אמר: הא מני - רבי היא, דאמר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואי חשיב כותש - הויא ליה ארבעים. וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש?! - אלא מחוורתא כדאביי.<br />
<br />
הגמרא מבררת מדוע מלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות בנפרד, שהרי תכליתן היא אחת - הפרדת האוכל מן הפסולת (כמו שמסביר '''רש"י''' במקום, ד"ה "ה"ג היינו")?! עונים אביי ורבא, שכל מלאכה שהייתה במשכן היא חשובה, ולכן מקבלת מקום משלה.<br />
'''מרש"י ד"ה "שכן"'''(עד, א) עולה שעיקר ההבדל נעוץ בכך שהמשנה נקטה מלאכות על דרך "סידורא דפת" (סדר הכנת הלחם), ולאו דווקא על פי עשייתן המקורית במשכן, לדוגמא - מלאכת אופה במקום מבשל. מלאכת בורר היא חלק אינטגראלי מסדר הכנת הפת, והיא פעולה עצמאית ברצף הפעולות הנדרשות. ואכן כך עולה מתירוצו של אביי, שבורר - בניגוד לכותש - היא מלאכה הנהוגה על ידי רובא דעלמא כחלק בלתי נפרד מתהליך הכנת הפת.<br />
<br />
עולה מדברינו שישנן שתי סיבות לכך שמלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות כל אחת בנפרד למרות הדמיון ביניהן:<br />
1. כי במשכן כל אחת מהן הייתה מלאכה עצמאית.<br />
2. מכיוון שיש רגילות לעשות כל אחת ואחת מהן כחלק אינטגראלי מתהליך עשיית הפת, רגילות המובילה לייחודן כמלאכות עצמאיות.<br />
<br />
===''' בירור רעיוני במהותה של מלאכת בורר'''===<br />
כשבוחנים את המלאכות האסורות בשבת, כמעט לגבי כל מלאכה ברור מאיזה טעם נאסרה - היא יוצרת איזו מציאות קיומית חדשה. כך לדוגמא במלאכת קוצר, נאסרה פעולת ניתוק דבר ממקור גידולו / חיותו, כי האדם יוצר במעשיו תוצר חדש לגמרי, מציאות חדשה, ודבר זה נאסר בשבת. אמנם, במלאכת בורר, בדומה למלאכת הוצאה, קשה לראות מה התוצר החדש שנעשה, שהרי רק הופרדה תערובת, ולא נעשתה פעולה בגוף הדבר! קצת קשה לומר שבהפרדת המינים יש משום יצירה חדשה! ומאליה עולה השאלה - למה לאסור על הפרדת המינים בתערובת?<br />
<br />
במבט מעמיק על הפעולה האסורה, ניתן לראות שנאסרה הוצאת פסולת מאוכל, הוצאת הרע מהטוב. תפקידנו בעולם הזה הוא להבדיל את הרע מהטוב ולחזק את מציאות הטוב - "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" ('''תהלים''' לד טו), וכך אנו פועלים יום יום על ידי קיום המצוות ועבודת המידות, שמכוונים אותנו לדרך הישר, להתרחק מנטיות שליליות ולהתנהל בצורה בריאה ונכונה. בשבת נאסרה עלינו פעולת הברירה, המבדילה בין הרע והטוב, מכיוון שבשבת אנו מצווים להתמקד רק בטוב. כפי שנאמר בבראשית ב, ג - "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ..." - "וקִדשו במן, שלא ירד בו מן כלל" ('''רש"י''' ד"ה "ויברך ויקדש"). קדוש, נבדל, יום השבת מובדל מכיוון שלא לוקטים בו מן, כי בשבת אין צורך לצאת וללקוט, אלא המן יעמוד מוכן ומובדל אצלנו, ואנחנו נדרשים רק לאכלו - לקחת את הטוב בצורה ישירה, בלא צורך בהפרדתו מהרע. שבת, שהיא "מעין עולם הבא", צריכה להיות כמו העולם הבא, שבו "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". השבת צריכה להיות נקייה מהתעסקות עם הרע ומלאה בהתעסקות בטוב, נקייה מהתעסקות בברירת המציאות ומלאה בהנאה מזיו השכינה.<br />
<br />
לבירור הדברים יש להעמיק את המבט על גדרי המלאכה. השיטה שנקבעה להלכה בקביעת גדרי המלאכה היא שיטת ר"ח. לשיטתו, ההיתר לברור הוא בשלושה תנאים: 1. אוכל מתוך פסולת. 2. ביד ולא בכלי. 3. לאלתר. מותר לברור אם מוציאים את האוכל - הטוב, אם ההתעסקות היא רק בו, כנדרש לעיל. אסור לברור בכלי - מפני שזה יוצר ריחוק, ההתעסקות עם הטוב כבר לא ישירה, כי הברירה בעזרת כלי מזכירה לי את הצורך להתרחק מהפסולת, מהרע. ברירת הטוב ביד, היא התעסקות ישירה עם הטוב. הברירה צריכה להיות לאלתר, ושלא תהיה שהות בין פעילות הברירה לאכילה - כדי שההתעסקות עם האוכל תהיה מיידית וישירה, בלי עיכובים.<br />
עולה מדברינו שאיסור מלאכת בורר נועד לכוון אותנו בשבת להתעסקות אך ורק עם הטוב, ולהימנע מעיסוק בצדדים הרעים, כדי להישאר בתודעה של "מעין עולם הבא", כדי לא לפספס את מהותה של השבת בהתעסקות עם דברים צדדיים, ולהישאר מכוונים "ליהנות מזיו השכינה".<br />
<br />
[[קטגוריה:ל"ט מלאכות]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=7130מלאכת בורר2016-12-04T12:12:02Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
הגדרת מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===הברייתא הראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR/>שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===ברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR/>יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR/>כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR/><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR/>גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR/>ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR/>חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR/>גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR/>כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
===גדר לאלתר===<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR/>מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR/>הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR/>וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR/>מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR/>אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
====שיטת הרמב"ם====<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR/>ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
====הכרעת הפוסקים====<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
<br />
====ברר לצורך מיידי ונמלך להשהות====<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR/>אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה אם בירר).<br />
<br />
==טיוטא==<br />
מלשון '''השו"ע''' (אורח חיים שיט א-ג) ניתן להסתפק באיזו שיטה נוקט. '''הט"ז''' מפרשו בהתאם לשיטה השנייה, ואילו '''המג"א''' ו'''ה"לבושי שרד"''' מפרשים את דבריו בהתאם לשיטה השלישית. וכן יש להסתפק בלשון '''הרמ"א''' (שיט א). '''המשנה ברורה''' (שיט סק"ד) פוסק שמותר לברור לפני הסעודה לצורך הסעודה הקרובה. וכן פסק '''ב"שמירת שבת כהלכתה"''' (ג סט). וכן פוסק הרב עובדיה יוסף ('''"ילקוט יוסף"''' קיצור שולחן ערוך שיט ט), אך מסתפק אם הכוונה לשעה ממש או לזמן הדרוש להכנת הסעודה.<br />
<br />
עולה מדברינו עד כה, שמותר לברור אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלי, ולאלתר. גדר לאלתר על פי רוב הפוסקים הוא לפני הסעודה ובסמוך לה, כשיעור זמן הברירה הנדרש להכנת הסעודה, ולא יותר משעה ממש, אלא אם כן צרכי הסעודה מרובים ודורשים הכנה רבה, שאז יהיה מותר אפילו קודם, כפי הנדרש. בכל אופן, מותר לברור רק דברים הנצרכים לסעודה הקרובה, ולא מעבר לכך.<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<BR/>'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה ולא)] מעירים על דברי הגמרא שכוונת רב דימי לומר שמה שלא בירר את הפירות קודם שהניח לפניהם הוא משום שסובר אוכל מתוך פסולת אסור, אבל לברור בשעה שמניח לפניהם ודאי מותר, דלית מאן דסבר אוכל מתוך פסולת אסור.<br />
<br />
אמנם דברי התוספות דחוקים, מפני שלפי זה היה לו לרב דימי לומר ולא ידענא אי משום דסבר ברירה להניח אסור, ומה שייטא אוכל מתוך פסולת הכא.<br />
<BR/>ובאמת מרש"י נראה שלא ביאר כן אלא ששפך לפניהם ולא רצה לברור אפילו לפניהם שיאכלו לאלתר, דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR/>ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, ודלהלן.<br />
<br />
==ברירה בין שני מיני אוכלין==<br />
יש להעיר שישנה הסתפקות ברישא של הברייתא הראשונה, האם גורסין "שני מיני אוכלין" או סתם "מיני אוכלין", נפקא מיניה אם יש איסור בברירה של אוכל מתוך אוכל.<br />
לפי מי שגורס "שני", פעולת הברירה מתבצעת על שני סוגי אוכל, והפסולת סובייקטיבית (עיין '''תוספות''' ד"ה "היו לפניו", ו'''ר"ח''' בסוגיין, וכן '''בירושלמי''' מט ב במהדו' ווילנא); לפי מי שלא גורס "שני", ברירה היא רק מתוך פסולת מובהקת - פסולת אובייקטיבית (עיין '''רש"י''' ד"ה "היו לפניו").<br />
להלכה נתקבלה השיטה הגורסת "שני מיני אוכלין" - פסולת סובייקטיבית, וכן נראה מהברייתא השנייה, העוסקת בדברי רב אשי והגורסת "שני מיני אוכלין", שביחס לגרסה שלה אין מחלוקת. ממילא, החלק הניטל מתוך התערובת נקרא אוכל, והחלק שאינו ניטל נקרא פסולת.<br />
<br />
===גדר תערובת===<br />
פעולת הברירה היא הוצאת החלקים הרצויים מתוך תערובת שבה מעורבים חלקים רצויים ושאינם רצויים. פעולת ברירה יכולה להתבצע רק במקרה שבו יש תערובת - אם אין תערובת, אין ברירה. כך עולה מדברי '''התוספתא''' (טז) '''והרמב"ם''' (ח יב). יש לברר על מה בדיוק חל שם תערובת.<br />
<br />
עוד לפני בירור גדרי התערובת, יש להעיר שברירה לא חלה רק על אוכלים, אלא אף בכלים וכד' עשוי לחול שם תערובת. כך היה במשכן, ממנו למדים את מקור המלאכות - שם בררו את הסממנים זה מזה. כך גם עולה מדברי '''רש"י''' (עד ב ד"ה "שבע חטאות" - שם מסביר שיש חיוב על ברירת "צרורות גסות" מתוך עפר). וכך אכן פוסקים '''הט"ז''' (שיט יב), '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' יב), '''המשנ"ב''' (שיט סקט"ו), '''שש"כ''' (ג, א - {ב}), '''וה"ילקוט יוסף"''' (שיט סט).<br />
<br />
אפשר לחלק את סוגי התערובות לארבעה: <br />
<br />
1. ערבוב גמור - אי סדר מוחלט, כגון: פסולת ואוכל, סלט ירקות. <br />
<br />
2. תערובת במקום המגע - מעורבב רק במקום המגע, שני דברים הדבוקים יחד זה על גב זה. כגון: שומן על מרק, קרום על חלב. <br />
<br />
3. תערובת שכבות - שני דברים המונחים זה על גבי זה, ואינם דבוקים, כגון: בגדים, ספרים. <br />
<br />
4. קליפה - פסולת שעוטפת אוכל, כגון: תפוז, בננה.<br />
<br />
לגבי קליפה, הרוב המוחלט של הפוסקים סובר שמותר להוציא את הפסולת (קליפה) מעל האוכל (פרי) כדי לאוכלו לאלתר, כי זאת דרך אכילה ולא דרך ברירה. כך פוסקים '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' ו), '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל"), '''שש"כ''' (ג לג) '''וה"חזון עובדיה"''' (שבת ד בורר, יא). <br />
<br />
בדין תערובת שכבות, מותר להזיז את השכבות העליונות על מנת להגיע לשכבות התחתונות, ואין בזה משום ברירה. וכן מותר להוציא חתיכת בשר מתוך רוטב או ירק גדול מתוך מרק, אם רוצה לאוכלו לאלתר. כך פוסקים '''המשנ"ב''' (שיט סקט"ו) '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ג ד"ה "לאכול מיד"), '''וה"חזון עובדיה"''' (שבת ד, ד {ד}).<br />
<br />
בדין תערובת במקום המגע, נראה שכנ"ל. וכך אכן מביא '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' י). אך '''השש"כ''' מחמיר (ג נ-נא), והמחמיר תבוא עליו ברכה.<br />
<br />
לגבי ערבוב גמור, קשה לקבוע גדר ברור. '''ה"אור שמח"''' (ח יא) סובר שרק על שני מינים הבלולים זה בזה חל שם תערובת. לעומתו סוברים '''הרמ"א''' (שיט ג) '''והמשנ"ב''' (שיט סקי"ד) שכל שני מינים המעורבים יחד ולא מונחים כל אחד בפני עצמו נחשבים לתערובת. וכך פסק '''השש"כ''' (ג ג). '''הרב שלמה זלמן אויערבאך''' תולה את מעורבות המינים בדעת בני אדם (עיין שש"כ ג {ז}), וכן גם הרב '''"ילקוט יוסף"''' (שיט מא). '''"ערוך השולחן"''' (שיט ט) מסביר שאם נוטל דבר ניכר מתוך כלל הפריטים - אין זאת ברירה אלא נטילה בעלמא. וכך פוסק '''ר' חיים גריינמן''' בחידושיו, וכן '''השש"כ''' (ג ד).<br />
<br />
===''' דין ברירה במין אחד'''===<br />
על אף כל האמור לעיל, עדיין אפשר לשאול - האם יש דין ברירה במין אחד (כגון חתיכות קטנות מתוך גדולות)? על כך יש להקדים ולשאול מה מגדיר "מין" של דבר, ומה מבדיל בין מין למין אחר? ניתן לחלק את ההבדלים לשלושה: 1. הבדל מהותי - בגוף הדבר וכו', כגון שני מיני פירות בסלט פירות. 2. הבדל לא מהותי - באיכות הדבר, כדוגמת "חתיכות דג שלא נקדחו" לעומת "אלה שנקדחו" (- נתבשלו. לשון '''המשנ"ב''' שיט סקט"ו). 3. הבדל קל - שינוי בגודל החתיכות.<br />
<br />
במקרה של הבדל מהותי, מוסכם על הפוסקים שחל איסור ברירה. המחלוקת העיקרית בדין ברירה היא במקרה של הבדל קל. '''הט"ז''' (שיט ב) סובר שיש בזה איסור ברירה, '''"תרומת הדשן"''' (סי' נז) לעומתו סובר שאין בזה דין ברירה. '''הרמ"א והמשנ"ב''' (סקט"ו) פסקו כ"תרומת הדשן", וכן '''בשש"כ''' (ג כה) '''וב"חזון עובדיה"''' (שבת ד ט {ט}). אמנם '''המשנ"ב''' סייג דבריו ואמר שבמקרה שבו יש הבדל לא מהותי בין הדברים, אסור לברור אותם זה מזה, אלא מותר רק לאלתר (סק"ח, סק"טו).<br />
<br />
===''' בדין אכילת דג בשבת'''===<br />
על סמך כל הנאמר לעיל, ננתח מקרה שכיח ביותר, ונדון בפסיקות השונות לגביו. בעת אכילת דג בשבת, האם מותר להוציא ממנו את העצמות? האין זה ממש בורר אוכל מתוך פסולת, או שמא זו דרך אכילתו?<br />
<br />
דעת '''הרב עובדיה''' היא שמותר להוציא "העצמות הדקין הבלועים בדגים בשעת האכילה" (לשונו בילקו"י). מכיוון שזוהי דרך אכילתו בחול, יהיה מותר לאכול כך גם בשבת. בנוסף לכך, בגלל שעצמות הדג מחוברות אליו מעצם ברייתו - לא נחשב כתערובת אלא כדבר המחובר, וממילא לא שייך בזה ברירה.<br />
<br />
דעת '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל") שבברירת העצמות מתוך הדג יש ממש איסור! אך מלמד זכות על מי שעושה כן כדי לאכול לאלתר, ומציע שמפני שיש עצמות רכות שאפשר לאכול, הן לא נחשבות לפסולת. וכן מביא שאפשר לומר שהעצמות והדג הם ב"חיבור אחד", כמין אחד מחובר, ואין בזה ברירה אלא רק תיקון האוכל (מסתמך על דברי '''מהרש"ל'''). אך לכתחילה באמת אסור, "ואם כן נכשלין באיסור חיוב חטאת"! ולכן מציע פתרונות שונים, כמו להוציא את הבשר מעל העצמות, להוציא את העצמות עם קצת בשר עליהם, שאז אין הוצאת פסולת מתוך אוכל, אלא הוצאת אוכל מתוך אוכל ("ביאור הלכה" ד"ה "חייב").<br />
<br />
דעת '''ה"חזון איש"''' (הל' שבת סי' נד) היא שאסור בכלל להוציא את העצמות מתוך הדג, וכל דרך שבה יוציאו את העצמות היא איסור דאורייתא! מותר רק להוציא את הבשר מעל העצם או לאכול הכל ולהוציא את העצמות מתוך הפה.<br />
'''השש"כ''' (ג יב-טז) פוסק לכתחילה כחזו"א, אך מביא גם שאפשר לנהוג כדעת המשנ"ב בבורר לאכול לאלתר. לעומתו פוסק '''הרב מלמד ב"פניני הלכה"''' (שבת א בורר ט) כרב עובדיה אם בורר את העצמות תוך כדי אכילה, ומביא שכך "העיקר להלכה". ו"נהרה נהרה ופשטיה", והמחמיר תבוא עליו ברכה.<br />
<br />
===בגבולות המלאכה והבדלתה ממלאכות אחרות===<br />
'''הגמרא''' ( עג ב - עד א) מבררת את גבולות מלאכת בורר:<br />
:"הזורה הבורר והטוחן והמרקד" - היינו זורה היינו בורר היינו מרקד?!<br />
:אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה - חשיב לה.<br />
:וליחשב נמי כותש?!<br />
:אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה.<br />
:רבא אמר: הא מני - רבי היא, דאמר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואי חשיב כותש - הויא ליה ארבעים. וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש?! - אלא מחוורתא כדאביי.<br />
<br />
הגמרא מבררת מדוע מלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות בנפרד, שהרי תכליתן היא אחת - הפרדת האוכל מן הפסולת (כמו שמסביר '''רש"י''' במקום, ד"ה "ה"ג היינו")?! עונים אביי ורבא, שכל מלאכה שהייתה במשכן היא חשובה, ולכן מקבלת מקום משלה.<br />
'''מרש"י ד"ה "שכן"'''(עד, א) עולה שעיקר ההבדל נעוץ בכך שהמשנה נקטה מלאכות על דרך "סידורא דפת" (סדר הכנת הלחם), ולאו דווקא על פי עשייתן המקורית במשכן, לדוגמא - מלאכת אופה במקום מבשל. מלאכת בורר היא חלק אינטגראלי מסדר הכנת הפת, והיא פעולה עצמאית ברצף הפעולות הנדרשות. ואכן כך עולה מתירוצו של אביי, שבורר - בניגוד לכותש - היא מלאכה הנהוגה על ידי רובא דעלמא כחלק בלתי נפרד מתהליך הכנת הפת.<br />
<br />
עולה מדברינו שישנן שתי סיבות לכך שמלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות כל אחת בנפרד למרות הדמיון ביניהן:<br />
1. כי במשכן כל אחת מהן הייתה מלאכה עצמאית.<br />
2. מכיוון שיש רגילות לעשות כל אחת ואחת מהן כחלק אינטגראלי מתהליך עשיית הפת, רגילות המובילה לייחודן כמלאכות עצמאיות.<br />
<br />
===''' בירור רעיוני במהותה של מלאכת בורר'''===<br />
כשבוחנים את המלאכות האסורות בשבת, כמעט לגבי כל מלאכה ברור מאיזה טעם נאסרה - היא יוצרת איזו מציאות קיומית חדשה. כך לדוגמא במלאכת קוצר, נאסרה פעולת ניתוק דבר ממקור גידולו / חיותו, כי האדם יוצר במעשיו תוצר חדש לגמרי, מציאות חדשה, ודבר זה נאסר בשבת. אמנם, במלאכת בורר, בדומה למלאכת הוצאה, קשה לראות מה התוצר החדש שנעשה, שהרי רק הופרדה תערובת, ולא נעשתה פעולה בגוף הדבר! קצת קשה לומר שבהפרדת המינים יש משום יצירה חדשה! ומאליה עולה השאלה - למה לאסור על הפרדת המינים בתערובת?<br />
<br />
במבט מעמיק על הפעולה האסורה, ניתן לראות שנאסרה הוצאת פסולת מאוכל, הוצאת הרע מהטוב. תפקידנו בעולם הזה הוא להבדיל את הרע מהטוב ולחזק את מציאות הטוב - "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" ('''תהלים''' לד טו), וכך אנו פועלים יום יום על ידי קיום המצוות ועבודת המידות, שמכוונים אותנו לדרך הישר, להתרחק מנטיות שליליות ולהתנהל בצורה בריאה ונכונה. בשבת נאסרה עלינו פעולת הברירה, המבדילה בין הרע והטוב, מכיוון שבשבת אנו מצווים להתמקד רק בטוב. כפי שנאמר בבראשית ב, ג - "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ..." - "וקִדשו במן, שלא ירד בו מן כלל" ('''רש"י''' ד"ה "ויברך ויקדש"). קדוש, נבדל, יום השבת מובדל מכיוון שלא לוקטים בו מן, כי בשבת אין צורך לצאת וללקוט, אלא המן יעמוד מוכן ומובדל אצלנו, ואנחנו נדרשים רק לאכלו - לקחת את הטוב בצורה ישירה, בלא צורך בהפרדתו מהרע. שבת, שהיא "מעין עולם הבא", צריכה להיות כמו העולם הבא, שבו "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". השבת צריכה להיות נקייה מהתעסקות עם הרע ומלאה בהתעסקות בטוב, נקייה מהתעסקות בברירת המציאות ומלאה בהנאה מזיו השכינה.<br />
<br />
לבירור הדברים יש להעמיק את המבט על גדרי המלאכה. השיטה שנקבעה להלכה בקביעת גדרי המלאכה היא שיטת ר"ח. לשיטתו, ההיתר לברור הוא בשלושה תנאים: 1. אוכל מתוך פסולת. 2. ביד ולא בכלי. 3. לאלתר. מותר לברור אם מוציאים את האוכל - הטוב, אם ההתעסקות היא רק בו, כנדרש לעיל. אסור לברור בכלי - מפני שזה יוצר ריחוק, ההתעסקות עם הטוב כבר לא ישירה, כי הברירה בעזרת כלי מזכירה לי את הצורך להתרחק מהפסולת, מהרע. ברירת הטוב ביד, היא התעסקות ישירה עם הטוב. הברירה צריכה להיות לאלתר, ושלא תהיה שהות בין פעילות הברירה לאכילה - כדי שההתעסקות עם האוכל תהיה מיידית וישירה, בלי עיכובים.<br />
עולה מדברינו שאיסור מלאכת בורר נועד לכוון אותנו בשבת להתעסקות אך ורק עם הטוב, ולהימנע מעיסוק בצדדים הרעים, כדי להישאר בתודעה של "מעין עולם הבא", כדי לא לפספס את מהותה של השבת בהתעסקות עם דברים צדדיים, ולהישאר מכוונים "ליהנות מזיו השכינה".<br />
<br />
[[קטגוריה:ל"ט מלאכות]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=7125מלאכת בורר2016-12-04T10:43:13Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
הגדרת מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===הברייתא הראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR/>שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===ברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR/>יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR/>כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR/><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR/>גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR/>ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR/>חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR/>גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR/>כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
====גדר לאלתר====<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR/>מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR/>הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR/>וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR/>מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה יב ח) כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, אבל לצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו מוכח שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR/>אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR/>ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
=====ברר לצורך מיידי ונמלך להשהות=====<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR/>אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה אם בירר).<br />
<br />
==טיוטא==<br />
מלשון '''השו"ע''' (אורח חיים שיט א-ג) ניתן להסתפק באיזו שיטה נוקט. '''הט"ז''' מפרשו בהתאם לשיטה השנייה, ואילו '''המג"א''' ו'''ה"לבושי שרד"''' מפרשים את דבריו בהתאם לשיטה השלישית. וכן יש להסתפק בלשון '''הרמ"א''' (שיט א). '''המשנה ברורה''' (שיט סק"ד) פוסק שמותר לברור לפני הסעודה לצורך הסעודה הקרובה. וכן פסק '''ב"שמירת שבת כהלכתה"''' (ג סט). וכן פוסק הרב עובדיה יוסף ('''"ילקוט יוסף"''' קיצור שולחן ערוך שיט ט), אך מסתפק אם הכוונה לשעה ממש או לזמן הדרוש להכנת הסעודה.<br />
<br />
עולה מדברינו עד כה, שמותר לברור אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלי, ולאלתר. גדר לאלתר על פי רוב הפוסקים הוא לפני הסעודה ובסמוך לה, כשיעור זמן הברירה הנדרש להכנת הסעודה, ולא יותר משעה ממש, אלא אם כן צרכי הסעודה מרובים ודורשים הכנה רבה, שאז יהיה מותר אפילו קודם, כפי הנדרש. בכל אופן, מותר לברור רק דברים הנצרכים לסעודה הקרובה, ולא מעבר לכך.<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<BR/>'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה ולא)] מעירים על דברי הגמרא שכוונת רב דימי לומר שמה שלא בירר את הפירות קודם שהניח לפניהם הוא משום שסובר אוכל מתוך פסולת אסור, אבל לברור בשעה שמניח לפניהם ודאי מותר, דלית מאן דסבר אוכל מתוך פסולת אסור.<br />
<br />
אמנם דברי התוספות דחוקים, מפני שלפי זה היה לו לרב דימי לומר ולא ידענא אי משום דסבר ברירה להניח אסור, ומה שייטא אוכל מתוך פסולת הכא.<br />
<BR/>ובאמת מרש"י נראה שלא ביאר כן אלא ששפך לפניהם ולא רצה לברור אפילו לפניהם שיאכלו לאלתר, דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR/>ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, ודלהלן.<br />
<br />
==ברירה בין שני מיני אוכלין==<br />
יש להעיר שישנה הסתפקות ברישא של הברייתא הראשונה, האם גורסין "שני מיני אוכלין" או סתם "מיני אוכלין", נפקא מיניה אם יש איסור בברירה של אוכל מתוך אוכל.<br />
לפי מי שגורס "שני", פעולת הברירה מתבצעת על שני סוגי אוכל, והפסולת סובייקטיבית (עיין '''תוספות''' ד"ה "היו לפניו", ו'''ר"ח''' בסוגיין, וכן '''בירושלמי''' מט ב במהדו' ווילנא); לפי מי שלא גורס "שני", ברירה היא רק מתוך פסולת מובהקת - פסולת אובייקטיבית (עיין '''רש"י''' ד"ה "היו לפניו").<br />
להלכה נתקבלה השיטה הגורסת "שני מיני אוכלין" - פסולת סובייקטיבית, וכן נראה מהברייתא השנייה, העוסקת בדברי רב אשי והגורסת "שני מיני אוכלין", שביחס לגרסה שלה אין מחלוקת. ממילא, החלק הניטל מתוך התערובת נקרא אוכל, והחלק שאינו ניטל נקרא פסולת.<br />
<br />
===גדר תערובת===<br />
פעולת הברירה היא הוצאת החלקים הרצויים מתוך תערובת שבה מעורבים חלקים רצויים ושאינם רצויים. פעולת ברירה יכולה להתבצע רק במקרה שבו יש תערובת - אם אין תערובת, אין ברירה. כך עולה מדברי '''התוספתא''' (טז) '''והרמב"ם''' (ח יב). יש לברר על מה בדיוק חל שם תערובת.<br />
<br />
עוד לפני בירור גדרי התערובת, יש להעיר שברירה לא חלה רק על אוכלים, אלא אף בכלים וכד' עשוי לחול שם תערובת. כך היה במשכן, ממנו למדים את מקור המלאכות - שם בררו את הסממנים זה מזה. כך גם עולה מדברי '''רש"י''' (עד ב ד"ה "שבע חטאות" - שם מסביר שיש חיוב על ברירת "צרורות גסות" מתוך עפר). וכך אכן פוסקים '''הט"ז''' (שיט יב), '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' יב), '''המשנ"ב''' (שיט סקט"ו), '''שש"כ''' (ג, א - {ב}), '''וה"ילקוט יוסף"''' (שיט סט).<br />
<br />
אפשר לחלק את סוגי התערובות לארבעה: <br />
<br />
1. ערבוב גמור - אי סדר מוחלט, כגון: פסולת ואוכל, סלט ירקות. <br />
<br />
2. תערובת במקום המגע - מעורבב רק במקום המגע, שני דברים הדבוקים יחד זה על גב זה. כגון: שומן על מרק, קרום על חלב. <br />
<br />
3. תערובת שכבות - שני דברים המונחים זה על גבי זה, ואינם דבוקים, כגון: בגדים, ספרים. <br />
<br />
4. קליפה - פסולת שעוטפת אוכל, כגון: תפוז, בננה.<br />
<br />
לגבי קליפה, הרוב המוחלט של הפוסקים סובר שמותר להוציא את הפסולת (קליפה) מעל האוכל (פרי) כדי לאוכלו לאלתר, כי זאת דרך אכילה ולא דרך ברירה. כך פוסקים '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' ו), '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל"), '''שש"כ''' (ג לג) '''וה"חזון עובדיה"''' (שבת ד בורר, יא). <br />
<br />
בדין תערובת שכבות, מותר להזיז את השכבות העליונות על מנת להגיע לשכבות התחתונות, ואין בזה משום ברירה. וכן מותר להוציא חתיכת בשר מתוך רוטב או ירק גדול מתוך מרק, אם רוצה לאוכלו לאלתר. כך פוסקים '''המשנ"ב''' (שיט סקט"ו) '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ג ד"ה "לאכול מיד"), '''וה"חזון עובדיה"''' (שבת ד, ד {ד}).<br />
<br />
בדין תערובת במקום המגע, נראה שכנ"ל. וכך אכן מביא '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' י). אך '''השש"כ''' מחמיר (ג נ-נא), והמחמיר תבוא עליו ברכה.<br />
<br />
לגבי ערבוב גמור, קשה לקבוע גדר ברור. '''ה"אור שמח"''' (ח יא) סובר שרק על שני מינים הבלולים זה בזה חל שם תערובת. לעומתו סוברים '''הרמ"א''' (שיט ג) '''והמשנ"ב''' (שיט סקי"ד) שכל שני מינים המעורבים יחד ולא מונחים כל אחד בפני עצמו נחשבים לתערובת. וכך פסק '''השש"כ''' (ג ג). '''הרב שלמה זלמן אויערבאך''' תולה את מעורבות המינים בדעת בני אדם (עיין שש"כ ג {ז}), וכן גם הרב '''"ילקוט יוסף"''' (שיט מא). '''"ערוך השולחן"''' (שיט ט) מסביר שאם נוטל דבר ניכר מתוך כלל הפריטים - אין זאת ברירה אלא נטילה בעלמא. וכך פוסק '''ר' חיים גריינמן''' בחידושיו, וכן '''השש"כ''' (ג ד).<br />
<br />
===''' דין ברירה במין אחד'''===<br />
על אף כל האמור לעיל, עדיין אפשר לשאול - האם יש דין ברירה במין אחד (כגון חתיכות קטנות מתוך גדולות)? על כך יש להקדים ולשאול מה מגדיר "מין" של דבר, ומה מבדיל בין מין למין אחר? ניתן לחלק את ההבדלים לשלושה: 1. הבדל מהותי - בגוף הדבר וכו', כגון שני מיני פירות בסלט פירות. 2. הבדל לא מהותי - באיכות הדבר, כדוגמת "חתיכות דג שלא נקדחו" לעומת "אלה שנקדחו" (- נתבשלו. לשון '''המשנ"ב''' שיט סקט"ו). 3. הבדל קל - שינוי בגודל החתיכות.<br />
<br />
במקרה של הבדל מהותי, מוסכם על הפוסקים שחל איסור ברירה. המחלוקת העיקרית בדין ברירה היא במקרה של הבדל קל. '''הט"ז''' (שיט ב) סובר שיש בזה איסור ברירה, '''"תרומת הדשן"''' (סי' נז) לעומתו סובר שאין בזה דין ברירה. '''הרמ"א והמשנ"ב''' (סקט"ו) פסקו כ"תרומת הדשן", וכן '''בשש"כ''' (ג כה) '''וב"חזון עובדיה"''' (שבת ד ט {ט}). אמנם '''המשנ"ב''' סייג דבריו ואמר שבמקרה שבו יש הבדל לא מהותי בין הדברים, אסור לברור אותם זה מזה, אלא מותר רק לאלתר (סק"ח, סק"טו).<br />
<br />
===''' בדין אכילת דג בשבת'''===<br />
על סמך כל הנאמר לעיל, ננתח מקרה שכיח ביותר, ונדון בפסיקות השונות לגביו. בעת אכילת דג בשבת, האם מותר להוציא ממנו את העצמות? האין זה ממש בורר אוכל מתוך פסולת, או שמא זו דרך אכילתו?<br />
<br />
דעת '''הרב עובדיה''' היא שמותר להוציא "העצמות הדקין הבלועים בדגים בשעת האכילה" (לשונו בילקו"י). מכיוון שזוהי דרך אכילתו בחול, יהיה מותר לאכול כך גם בשבת. בנוסף לכך, בגלל שעצמות הדג מחוברות אליו מעצם ברייתו - לא נחשב כתערובת אלא כדבר המחובר, וממילא לא שייך בזה ברירה.<br />
<br />
דעת '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל") שבברירת העצמות מתוך הדג יש ממש איסור! אך מלמד זכות על מי שעושה כן כדי לאכול לאלתר, ומציע שמפני שיש עצמות רכות שאפשר לאכול, הן לא נחשבות לפסולת. וכן מביא שאפשר לומר שהעצמות והדג הם ב"חיבור אחד", כמין אחד מחובר, ואין בזה ברירה אלא רק תיקון האוכל (מסתמך על דברי '''מהרש"ל'''). אך לכתחילה באמת אסור, "ואם כן נכשלין באיסור חיוב חטאת"! ולכן מציע פתרונות שונים, כמו להוציא את הבשר מעל העצמות, להוציא את העצמות עם קצת בשר עליהם, שאז אין הוצאת פסולת מתוך אוכל, אלא הוצאת אוכל מתוך אוכל ("ביאור הלכה" ד"ה "חייב").<br />
<br />
דעת '''ה"חזון איש"''' (הל' שבת סי' נד) היא שאסור בכלל להוציא את העצמות מתוך הדג, וכל דרך שבה יוציאו את העצמות היא איסור דאורייתא! מותר רק להוציא את הבשר מעל העצם או לאכול הכל ולהוציא את העצמות מתוך הפה.<br />
'''השש"כ''' (ג יב-טז) פוסק לכתחילה כחזו"א, אך מביא גם שאפשר לנהוג כדעת המשנ"ב בבורר לאכול לאלתר. לעומתו פוסק '''הרב מלמד ב"פניני הלכה"''' (שבת א בורר ט) כרב עובדיה אם בורר את העצמות תוך כדי אכילה, ומביא שכך "העיקר להלכה". ו"נהרה נהרה ופשטיה", והמחמיר תבוא עליו ברכה.<br />
<br />
===בגבולות המלאכה והבדלתה ממלאכות אחרות===<br />
'''הגמרא''' ( עג ב - עד א) מבררת את גבולות מלאכת בורר:<br />
:"הזורה הבורר והטוחן והמרקד" - היינו זורה היינו בורר היינו מרקד?!<br />
:אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה - חשיב לה.<br />
:וליחשב נמי כותש?!<br />
:אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה.<br />
:רבא אמר: הא מני - רבי היא, דאמר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואי חשיב כותש - הויא ליה ארבעים. וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש?! - אלא מחוורתא כדאביי.<br />
<br />
הגמרא מבררת מדוע מלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות בנפרד, שהרי תכליתן היא אחת - הפרדת האוכל מן הפסולת (כמו שמסביר '''רש"י''' במקום, ד"ה "ה"ג היינו")?! עונים אביי ורבא, שכל מלאכה שהייתה במשכן היא חשובה, ולכן מקבלת מקום משלה.<br />
'''מרש"י ד"ה "שכן"'''(עד, א) עולה שעיקר ההבדל נעוץ בכך שהמשנה נקטה מלאכות על דרך "סידורא דפת" (סדר הכנת הלחם), ולאו דווקא על פי עשייתן המקורית במשכן, לדוגמא - מלאכת אופה במקום מבשל. מלאכת בורר היא חלק אינטגראלי מסדר הכנת הפת, והיא פעולה עצמאית ברצף הפעולות הנדרשות. ואכן כך עולה מתירוצו של אביי, שבורר - בניגוד לכותש - היא מלאכה הנהוגה על ידי רובא דעלמא כחלק בלתי נפרד מתהליך הכנת הפת.<br />
<br />
עולה מדברינו שישנן שתי סיבות לכך שמלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות כל אחת בנפרד למרות הדמיון ביניהן:<br />
1. כי במשכן כל אחת מהן הייתה מלאכה עצמאית.<br />
2. מכיוון שיש רגילות לעשות כל אחת ואחת מהן כחלק אינטגראלי מתהליך עשיית הפת, רגילות המובילה לייחודן כמלאכות עצמאיות.<br />
<br />
===''' בירור רעיוני במהותה של מלאכת בורר'''===<br />
כשבוחנים את המלאכות האסורות בשבת, כמעט לגבי כל מלאכה ברור מאיזה טעם נאסרה - היא יוצרת איזו מציאות קיומית חדשה. כך לדוגמא במלאכת קוצר, נאסרה פעולת ניתוק דבר ממקור גידולו / חיותו, כי האדם יוצר במעשיו תוצר חדש לגמרי, מציאות חדשה, ודבר זה נאסר בשבת. אמנם, במלאכת בורר, בדומה למלאכת הוצאה, קשה לראות מה התוצר החדש שנעשה, שהרי רק הופרדה תערובת, ולא נעשתה פעולה בגוף הדבר! קצת קשה לומר שבהפרדת המינים יש משום יצירה חדשה! ומאליה עולה השאלה - למה לאסור על הפרדת המינים בתערובת?<br />
<br />
במבט מעמיק על הפעולה האסורה, ניתן לראות שנאסרה הוצאת פסולת מאוכל, הוצאת הרע מהטוב. תפקידנו בעולם הזה הוא להבדיל את הרע מהטוב ולחזק את מציאות הטוב - "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" ('''תהלים''' לד טו), וכך אנו פועלים יום יום על ידי קיום המצוות ועבודת המידות, שמכוונים אותנו לדרך הישר, להתרחק מנטיות שליליות ולהתנהל בצורה בריאה ונכונה. בשבת נאסרה עלינו פעולת הברירה, המבדילה בין הרע והטוב, מכיוון שבשבת אנו מצווים להתמקד רק בטוב. כפי שנאמר בבראשית ב, ג - "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ..." - "וקִדשו במן, שלא ירד בו מן כלל" ('''רש"י''' ד"ה "ויברך ויקדש"). קדוש, נבדל, יום השבת מובדל מכיוון שלא לוקטים בו מן, כי בשבת אין צורך לצאת וללקוט, אלא המן יעמוד מוכן ומובדל אצלנו, ואנחנו נדרשים רק לאכלו - לקחת את הטוב בצורה ישירה, בלא צורך בהפרדתו מהרע. שבת, שהיא "מעין עולם הבא", צריכה להיות כמו העולם הבא, שבו "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". השבת צריכה להיות נקייה מהתעסקות עם הרע ומלאה בהתעסקות בטוב, נקייה מהתעסקות בברירת המציאות ומלאה בהנאה מזיו השכינה.<br />
<br />
לבירור הדברים יש להעמיק את המבט על גדרי המלאכה. השיטה שנקבעה להלכה בקביעת גדרי המלאכה היא שיטת ר"ח. לשיטתו, ההיתר לברור הוא בשלושה תנאים: 1. אוכל מתוך פסולת. 2. ביד ולא בכלי. 3. לאלתר. מותר לברור אם מוציאים את האוכל - הטוב, אם ההתעסקות היא רק בו, כנדרש לעיל. אסור לברור בכלי - מפני שזה יוצר ריחוק, ההתעסקות עם הטוב כבר לא ישירה, כי הברירה בעזרת כלי מזכירה לי את הצורך להתרחק מהפסולת, מהרע. ברירת הטוב ביד, היא התעסקות ישירה עם הטוב. הברירה צריכה להיות לאלתר, ושלא תהיה שהות בין פעילות הברירה לאכילה - כדי שההתעסקות עם האוכל תהיה מיידית וישירה, בלי עיכובים.<br />
עולה מדברינו שאיסור מלאכת בורר נועד לכוון אותנו בשבת להתעסקות אך ורק עם הטוב, ולהימנע מעיסוק בצדדים הרעים, כדי להישאר בתודעה של "מעין עולם הבא", כדי לא לפספס את מהותה של השבת בהתעסקות עם דברים צדדיים, ולהישאר מכוונים "ליהנות מזיו השכינה".<br />
<br />
[[קטגוריה:ל"ט מלאכות]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%96%D7%99%D7%A7_%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%A7%D7%A2_%D7%91%D7%98%D7%A2%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%A7%D7%A0%D7%90%D7%94_%D7%9E%D7%91%D7%9C%D7%99_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%A8_%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%A8_(%D7%9C%D7%90%D7%95_%D7%A7%D7%90_%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA)&diff=7122המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מבלי שבירר בעלות המוכר (לאו קא מודית)2016-12-04T09:09:24Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבא בתרא ל א-ל ב||טוען ונטען יד יד|חושן משפט קמו יג-טו}}<br />
סוגיה זו עוסקת בחזקת שלוש שנים שיש עמה טענה גרועה. <br />
==מבוא==<br />
ב'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30&format=pdf (בבא בתרא ל א- ל ב)] מתואר מקרה שבו פלוני [[מוחזק]] בשדה, כנגדו בא מערער ושואל אותו: "מה אתה עושה בקרקע שלי"? עונה המוחזק: "קניתי את השדה מפלוני (מעתה הוא יקרא מוכר) שקנה אותה ממך". משיב לו המערער: מכיוון שאתה הודית שהקרקע הייתה שלי ואתה מודה שלא אתה קנית ממני את הקרקע, אלא המוכר קנה, אתה לא בעל דברים שלי, כלומר, אין לך סמכות לדבר מולי ולכן אין לך זכות על הקרקע. בהמשך הגמרא מובאת פסיקת רבא שאכן זה הדין והמוחזק צריך לצאת מהקרקע. <BR/><br />
מפשט הסוגיה עולה בבירור שהגמרא עוסקת במקרה שבו המערער לא מוכח כבעלים הראשון של השדה (ובלשון הגמרא, "[[מרא קמא]]") שהרי אם הוא היה מוכח כ[[מרא קמא]] הוא לא היה צריך לומר למוחזק "אתה הודית שאני ה[[מרא קמא]]", זה הרי כבר ידוע מראש, כך כותבים ה'''תוספות''' (ד"ה לאו קמודית), ה'''רשב"ם''' (ל ב ד"ה אמר ליה) וכן כותב גם ה'''נמוקי יוסף''' (ל א ד"ה א"ל ולאו קמודית). <BR/><br />
בנוסף, לדעת ה'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30b&format=pdf (ל ב ד"ה אמר ליה)] מפשט הגמרא עולה גם שלמוחזק אין [[חזקת שלוש שנים]] בשדה, שהרי לא כתוב "ואכלתיה שני חזקה". אמנם מסכים הרשב"ם, וכן דעת רוב הראשונים, שגם אם למוחזק יש חזקת ג' שנים מוציאים אותו מתוכה וכפי שיתבאר להלן.<br />
<br />
==שאלת הראשונים בסוגיה==<br />
כלל הראשונים בסוגיה נדרשים לשאלה על פסיקתו של רבא. ישנו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שמוזכר פעמים רבות בש"ס ולפיו, אם אדם זכאי מעיד על עצמו שהוא חייב מסיבה מסוימת ומיד לאחר מכן מזכה את עצמו, אנחנו מאמינים לזיכויו כמו שהאמנו לחיובו והוא יוצא זכאי מן הדין. לכאורה דין זה צריך להיות תקף גם במקרה של הסוגיה, מלכתחילה המוחזק לא היה צריך להתמודד עם המערער כי אין למערער שום סמכות של [[מרא קמא]], ולכן אף שהמוחזק אמנם אסר את עצמו כי הוא הודה שהמערער הוא [[מרא קמא]], מיד לאחר מכן הוא התיר את עצמו שהרי הוא אמר שהמוכר קנה את השדה מהמערער, מדוע המוחזק לא יהיה נאמן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"? <BR/> חיזוק לשאלה ניתן לראות ב'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=29b&format=pdf (כט ב ד"ה עליו)] שם נכתב שבמקרים שבהם מדובר על [[מרא קמא]] מחויב לומר שלמערער יש עדות על כך שהוא [[מרא קמא]] שאם לא כך המוחזק יהיה נאמן גם בלא ראייה שהחזיק שלוש שנים שהרי מתקיים דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". זו השאלה בסוגיה, נראה שלוש שיטות בפתרונה.<br />
<br />
===ההוא דדר בקשתא בעיליתא===<br />
'''גמרא''' נוספת שדנו בה הראשונים מובאת לקמן (מא ב) לגבי אדם שגר בעלייה במקום הנקרא 'קשתא' במשך ד' שנים. לסוף ארבע שנים בא בעל הבית ושואלו 'מה אתה עושה בעלייתי', ועונה לו המחזיק 'קניתיה מפלוני שקנאה ממך'. לאחר דין ודברים באו לפני ר' חייא שפסק שאם יש למחזיק עדים שגר המוכר בעלייה אפילו יום אחד, יש להעמיד את העלייה ביד הקונה. ומוסיפה הגמרא ומביאה דברי רב שאומר שהרי עשוי אדם למכור בלילה, ולכן אם יטען הקונה שהמכירה נעשתה לפניו וראה אותה בעצמו (קמיה דידי זבנה מינך) נאמן אף אם לא יביא עדים על יום אחד, וזאת מכיון שיש לו מיגו שיכול היה לטעון קניתיה ממך.<br />
<BR/>מסיימת הגמרא בדברי רבא שמחזק את דברי ר' חייא שצריך דווקא עדות יום אחד, מהברייתא האומרת שהבא משום ירושה אינו צריך טענה, ומשמע שדווקא טענה אינו צריך אבל ראייה כן צריך. אבל הגמרא דוחה סייעתא זו ואומרת שאין זו הוכחה לפי שאפשר שאף ראיה אינו צריך, ועוד שמדוייק בברייתא שדווקא יורש צריך ראיה אבל לוקח אפילו ראיה לא צריך, מפני שללוקח יש להאמין יותר לפי שלוקח לא שדי זוזי בכדי.<br />
<BR/>להלן יתבאר בדברי הראשונים היחס בין הגמרא בדף ל. לגמרא בדף מא:.<br />
<br />
==שיטת הרי"ף==<br />
ה'''רי"ף''' (טו ב) כותב שיש שדחו דברי רבא מההלכה, ואין דבריהם נכונים אלא דברי רבא אין בהם ספק והלכה כמותו.<br />
<BR/>ומבאר שאף שאין למוכר עדי בעלות עד הנכס, ורק מפי המחזיק עצמו יודעים אנו על בעלותו של זה, מ"מ לא אמרינן בזה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, מכיוון שהודאת המוחזק שהקרקע שייכת למערער היא בתורת וודאי ואילו טענת המוחזק שהמוכר אמר לו שקנה את השדה מהמערער היא בתורת ספק.<BR/><br />
נחלקו הראשונים בהבנת דברי הרי"ף, שהרי אם מבינים שכמו שהמוחזק שמע מהמוכר שהמערער הוא מרא קמא, כך הוא שמע מהמוכר שהוא קנה את השדה מהמערער, לא מובן מדוע יש פער בין שתי האמירות של המוחזק, או ששתיהן יהיו בתורת ספק, או ששתיהן יהיו בתורת וודאי? <br />
<br />
בנוסף כותב הרי"ף שתהיה למחזיק נאמנות אם יביא ראיה שדר בה המוכר יום אחד ויטען שהוא ישב ג' שנים, או לחילופין אם יטען שהמכירה היתה לפניו ושאכל הוא או המוכר שני חזקה, כפי שמוכח בגמרא לקמן גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא.<br />
<br />
===הבנת הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף=== <br />
על כך עונה ה'''נמוקי יוסף''' (בהמשך ד"ה א"ל ולאו קמודית). הנמוקי יוסף כותב בהדיא, שאם באמת המקור של שתי טענות המוחזק הוא מתוך דברי המוכר ודאי שלא נוצר פער בטענותיו של המוחזק שיביא להוצאת השדה מידיו. מדברי הנמוקי יוסף עולה שהוא מבין שלשיטת הרי"ף יש פער בין המקורות של הטענות, אך הוא לא כותב במפורש מה הפער. <BR/>תשובה מדויקת לכך מובאת בהבנת ה'''רמב"ן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=122&hilite= (ל א ד"ה ולא קא מודית)] ברי"ף, הרמב"ן כותב בפירוש שלדעת הרי"ף המוחזק עצמו יודע שהשדה הייתה של המערער והידיעה הזו לא נובעת מכוח המוכר. לעומת זאת, את העובדה שהמוכר קנה את השדה מהמערער המוחזק יודע רק מחמת מהמוכר. לכן הידיעה שהמערער הוא מרא קמא היא ודאית כי הוא יודע אותה מחמת עצמו, ולעומת זאת, הידיעה שהמוכר באמת קנה מהמרא קמא מסופקת מכיוון שהמוחזק עצמו לא ראה את המכירה, הוא יודע עליה רק כי המוכר אמר לו ואין לו שום דרך לדעת אם המוכר דובר אמת או משקר. כך נוצר מצב של ודאי וספק ו[[אין ספק מוציא מידי ודאי]]. <BR/>הבנתם של הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף מדויקת מלשון הרי"ף שמוסיף את עניין אמירת המוכר רק לגבי טענת המוחזק שהמוכר קנה את השדה מהמערער, אך הוא לא מזכיר זאת לעניין הודאת המוחזק שהמערער הוא מרא קמא. <br />
<BR/>לסיכום השיטה יוצא, שאכן אם כל טענות המוחזק היו נובעות מהמוכר כמו ההבנה הראשונית בפשט הגמרא, פשוט שהיה לו "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" כמו שלמוכר יש, אך ברגע שהמוחזק הוסיף טענה שנובעת מעצמו ולכן היא ודאית, הוא ביטל את "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ולכן הוא מפסיד את השדה למערער. ניתן לדייק שלשיטת הרי"ף הדגש בהבנת הגמרא הוא "לאו '''את''' קמודית" דווקא בגלל שאתה עצמך מודה מתוך ידיעה אישית, אין לך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".<br />
<br />
== שיטת הראב"ד ==<br />
בניגוד להעמדת הרמב"ן ברי"ף לשיטת ה'''ראב"ד''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14064&st=&pgnum=68 (מובא בשיטמ"ק ל א מהמילים "ואם יתמה")] המוחזק מצטט בצורה מדויקת את מה שאמר לו המוכר ואין שום טענה שנובעת מתוך ידיעתו האישית, למרות זאת, לא יווצר אצלו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". אמנם, אם המוכר היה טוען את אותן הטענות שטען המוחזק בבית דין הוא היה זוכה בדין, אך אם המוחזק טוען אותן טענות בשם המוכר הוא מפסיד. <BR/>גם הראב"ד מסכים לעיקרון של הרי"ף שבמצב שבו נוצר פער בין טענת האיסור לטענת ההיתר לא מתקיים דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך לשיטתו הפער נוצר כבר כשהמוחזק ציטט את המוכר. לשיטת הראב"ד, מתי שהמוכר אמר למוחזק שהמערער הוא מרא קמא היה מותר למוחזק להאמין למוכר מכיוון ש"[[הודאת בעל דין כמאה עדים דמי]]", ואילו מתי שהמוכר אמר למוחזק שהוא קנה את השדה מהמערער היה אסור למוחזק להאמין, כי הודאת בעל דין מתקיימת רק בדברים שהם לרעת המוכר ולא לטובתו. לכן נוצר פער בין הטענות ומתבטל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". כשהמוכר טוען את טענותיו הן ודאיות ולכן יש לו את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך כשהלוקח טוען אותן, טענת הקניה הופכת להיות לגביו ספק ולכן לשיטת הראב"ד לא מתקיים בו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". <BR/>לשיטת הראב"ד הדגש בדברי הגמרא הוא "את לאו '''קמודית'''" הבעיה היא בהודאה של המוחזק שהיא ודאית לעומת טענת הקניה המסופקת.<br />
<br />
===שאלת הרמב"ן על שיטת הראב"ד===<br />
ה'''רמב"ן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=122&hilite= (בהמשך דבריו, מהמילים ואין הדברים הללו)] שואל על דברי הראב"ד. בסופו של דבר אם המוכר יכול להיות נאמן לטעון "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" בבי"ד מדוע המוחזק לא יהיה נאמן לטעון את אותן טענות מכוחו של המוכר, הרי כמו שהמוכר יכול לומר שהמערער לא היה מעולם [[מרא קמא]], כך המוחזק יכול לומר זאת ומתוך כך נאמין לשניהם לטענתם שהשדה נקנתה מהמערער, בין אם היא נובעת מידיעה אישית ובין אם היא נובעת מאמירת המוכר?<br />
<br />
==הבנת מחלוקת רי"ף – ראב"ד ע"פ מחלוקת התומים והנתיבות==<br />
את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד נתין להבין מתוך מחלוקת התומים והנתיבות. ה'''תומים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15003&st=&pgnum=367&hilite= (חו"מ קמו יד ד"ה והנה)] מביא את פסיקת השו"ע [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A7%D7%9C%D7%92_%D7%92 (חו"מ קלג ג)] שלפיה במקרה שראובן קיבל חפץ בתורת הלוואה משמעון בעדים ושמעון בא ותובע אותו בבית דין על החפץ, ראובן יכל לטעון שהוא החזיר את החפץ ובית דין יאמינו לו. מתוך שראובן יכול לטעון כך, אם הוא מוציא את החפץ וטוען שהוא משכון בידו (למרות שהעדים ראו שהחפץ ניתן לו בתורת הלוואה) בית דין מאמינים לו. דין זה נובע מתוך דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]", מכיוון שראובן אסר את עצמו על ידי זה שהראה את החפץ וכבר לא יכול לטעון שהחזירו, בית דין מאמינים לו על כך שהחפץ אצלו בתורת משכון. <BR/>לעומת זאת אם ראובן מראה את החפץ לעדים לפני שבא לבית דין וטוען בפניהם את אותה טענה, שהחפץ אצלו בתורת משכון, אין לו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". בנוסף, מאחר שהעדים ראו את החפץ, ראובן לא יוכל לאחר מכן לטעון בפני בית דין שהחפץ אצלו בתורת משכון, בגלל שהוא לא יכול להגיד שבכך שהוא הראה את החפץ הוא אסר על עצמו, שהרי יש כבר עדים שהוא לא החזיר את החפץ. <br />
<BR/>מכאן מוכיח התומים, (ושיטתו מדויקת גם מדברי ה'''סמ"ע''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x10292 (חו"מ קלג ח)]) שדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא דין שרק בית דין יכולים להשתמש בו אך כשאנשים פרטיים שומעים אותו, אין להם יכולת לומר שהיה כאן "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" והם צריכים להתייחס לכל טענה בפני עצמה, לטענת האיסור הם צריכים להאמין משום "[[הודאת בעל דין כמאה עדים דמי]]" ולטענת ההיתר אסור להם להאמין, ולכן אצלם אין את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". <BR/>אפשר להשליך את סברת התומים על הראב"ד ולומר, שגם לשיטתו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" עובד רק בפני בית דין ולכן אם המוכר היה טוען בבית דין הוא היה נאמן. לעומת זאת, למוחזק אין סמכות להאמין למוכר כי הוא אדם פרטי ולכן כשהוא שומע מהמוכר ולאחר מכן טוען אותו דבר מול בית דין, בית דין בודק את טענותיו אחת לאחת וכך לא יתקיים אצלו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". <br />
<br />
ה'''נתיבות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=225 (חו"מ קמו יז)] חולק על התומים, לשיטתו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מתקיים גם שלא בפני בית דין, כל הדיון בסימן קלג בשו"ע מתחיל בגלל ששם מדובר ב"[[מיגו גרוע]]" (מכיוון שראובן לא ירצה לשקר ולומר החזרתי, כי אחר כך לא יוכל להשתמש בחפץ מחשש שיראו אותו ויבינו ששיקר) שאותו מותר לטעון רק בבי"ד ולא בפני עדים, אך את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מותר לומר גם בפני עדים וכוחו לא יגרע. <BR/>סברת הנתיבות תואמת לשיטת הרי"ף ולקושיית הרמב"ן שלפיהן לא ניתן להבין מדוע נוצר פער בטענות המוחזק כשהוא מצטט את טענותיו של המוכר והרי אצל המוכר אין פער בין הטענות? <br />
<br />
===סברת הרב מרדכי שטרנברג בהסבר מחלוקתם===<br />
'''הרב מרדכי שטרנברג''' (חידושי הרב מרדכי, סוגית לאו קא מודית) מביא סברה שמסבירה את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד. <BR/>נקודת המחלוקת בניהם היא בהגדרת דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". לכולי עלמא [[מיגו]] אפשר לומר רק בפני בית דין ולא בפני אנשים פרטיים. הטעם לכך הוא שתפקידם של העדים הוא לספר מה קרה במציאות ולא לעשות חשבונות, לכן כשעד שומע טענה, אין לו סמכות לומר שמתוך שהיה יכול לטעון טענה אחרת אני אאמין לו לטענה שטען, אלא העד רואה את הטענה בפני עצמה וכך מעביר אותה לבית דין. לעומת זאת, תפקידו של בית דין הוא להוציא את האמת לאור והחשבון של [[מיגו]] הוא אחד מהכלים לעשות את זה. נקודת המחלוקת בין השיטות היא האם ניתן לדמות את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" ל[[מיגו]] או לא. <BR/>הראב"ד והתומים מבינים שדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא סוג של חשבון, אדם יוצר מציאות שבה הוא חייב ואז מבקש ממנו להאמין לו לכך שהוא מתיר את עצמו כי הוא גם היה יכול מעיקרא לשתוק והיינו מאמינים לו. לכן מובן שרק בית דין יכול לקבל את זה ואילו יחיד ששמע "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" לא יוכל לצטט אותו. <BR/>לעומת זאת הרי"ף והנתיבות מבינים ש"[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא תיאור מציאות פשוט ורציף, המוחזק אוסר ומתיר באותה אמירה ואין כאן שום חשבון, לכן גם סתם אנשים יוכלו לקבל ולצטט את זה וממילא לא מובן מדוע אם המוחזק ציטט את המוכר הוא לא יהיה נאמן ומחויב להבין שהפער נולד רק כי המוחזק עצמו יצר אותו.<br />
<br />
== שיטת הרא"ש ==<br />
ה'''רא"ש''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%92#.D7.A1.D7.99.D7.9E.D7.9F_.D7.96 (בבא בתרא ג ז, במילים ולי נראה)] מביא תשובה שונה לשאלת הסוגיה. לשיטתו ציור המקרה הוא כראב"ד, כלומר, המוחזק מצטט לגמרי את המוכר, אך הסיבה שהמוכר נאמן והמוחזק לא, שונה מהראב"ד. <BR/>לשיטת הרא"ש טענת המוחזק פגומה עוד לפני שדנים בפער בין הטענות, זאת מכיוון שהמוחזק חושש לטעון שהשדה לא הייתה מעולם של ה[[מרא קמא]]. כל דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מבוסס על "[[מיגו דאי בעי שתק]]" אנחנו מאמינים לזה שאדם אוסר את עצמו ואז מתיר, כי הוא היה יכול לשתוק מעיקרא ולזכות בדין. ואילו בסוגיין המוחזק לא באמת יכול היה לשתוק, זאת מכיוון שהוא מפחד ממצב שבו העובדה שהמערער אף פעם לא היה בשדה תיקבע על סמך שתיקתו, ולכן דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" בכלל לא מתחיל להתממש. <br />
<br />
ה'''פלפולא חריפתא''' (בבא בתרא ג י) מסביר מדוע המוחזק חושש לטעון את טענתו, לשיטתו צריך להעמיד שמדובר במקרה שלמוכר לא הייתה חזקת שלוש שנים בשדה אך למוחזק ישנה חזקה. מתוך כך נובע שהמוחזק לא רוצה לטעון שהמערער אף פעם לא היה [[מרא קמא]], מכיוון שכך הוא מכניס את עצמו למצב שבו אם המערער ימצא עדים שהוא באמת [[מרא קמא]] הוא יסלק אותו מהשדה. לעומת זאת, אם המוחזק יטען טענת "קניתי מהמוכר שקנה מהמערער", אפילו אם המערער יצליח להוכיח ממקום אחר שהוא [[מרא קמא]] המוחזק לא יצא מהשדה, כי יש לו החזקת שלוש שנים וטענת קניין. לכן למוחזק נוח יותר לטעון שהוא קנה מהמוכר שקנה מהמערער ונאמין לו מתוך שהיה יכול לטעון שהמערער לא קשור בכלל לשדה, מאשר לטעון מלכתחילה שהמערער לא קשור לשדה. בגלל זה מתפרק למוחזק ה[[מיגו]] וממילא אין לו גם "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" (זאת בניגוד למוכר שאין לו חזקה ולכן מפחד לטעון את שתי הטענות במידה שווה) <br />
<br />
==נפקא מינה בחובת המוכר כלפי המוחזק==<br />
יש נפקא מינה ברורה בין שיטת הרי"ף לבין שיטת הראב"ד בשאלה האם כשהדין התממש והמערער הוציא את השדה מהמוחזק, המוחזק יכול לתבוע את הכסף שהפסיד מהמוכר. ככלל, מי שבגללו המוחזק הפסיד את השדה יישא באחריות על כך. <BR/>לשיטת הרי"ף כל הסיבה שהמוחזק הפסיד את השדה היא שהוא הוסיף טענה מעצמו, שהרי אם הוא היה מצטט את מה שהמוכר אמר לו הוא לא היה מפסיד את השדה, לכן המוחזק לא יוכל לתבוע את כספו מהמוכר שהרי לא היה שום פגם במכירה וההפסד נולד רק בגלל הטענה שהמוחזק הוסיף, כך גם פסק הרי"ף במפורש (בסוף דבריו). <BR/>לעומת זאת לשיטת הראב"ד יוצא שהמוכר עצמו העביר למוחזק טענה שהוא לא יכול להשתמש בה בבית דין ולכן המוכר הפסיד את הלוקח ויצטרך לפצות אותו. אמנם הראב"ד לא כתב את זה במפורש, אך כך יוצא משיטתו (וכך גם הרשב"ם פסק). <BR/>ניכר ששיטת הרא"ש במחלוקת זו תהיה כשיטת הרי"ף מכיוון שגם לשיטתו הפחד של המוחזק שנובע מהחזקתו בקרקע שלוש שנים הוא זה שגורם לכך שהמוחזק מפסיד את השדה ולא המוכר.<br />
<br />
== פסיקת הלכה ==<br />
בפשט ה'''שו"ע''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x10318 (חושן משפט קמו יג)] ניכר שנפסק כרי"ף בשתי המחלוקות. נראה מפשט לשונו שיש פער בין הטענות כי המוחזק יודע שהמערער הוא [[מרא קמא]] מחמת עצמו, אך את הידיעה על הקניה הוא יודע מחמת המוכר. בנוסף השו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לתבוע את המוכר כי הוא הפסיד את עצמו וכך גם פוסק ה'''מגיד משנה''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=77&perek=14&halocha=14 (הלכות טוען ונטען יד יד)]<br />
כך מסביר ה'''ש"ך''' (ט) את השו"ע. <br />
<br />
לעומת זאת ה'''סמ"ע''' (כט) אומר דבר פלא, לשיטתו השו"ע סובר דווקא כציור הראב"ד והרא"ש, שכל טענות המוחזק נובעות מאמירת המוכר ולמרות זאת אין לו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". <BR/>דברי הסמ"ע קשים מאד משתי סיבות. האחת, שמדיוק בלשון השו"ע נובע במפורש שיש פער במקור טענותיו של המוחזק. והשנייה, שאם הסמ"ע מעמיד את השו"ע כך שהמוחזק מצטט את ה[[מרא קמא]], איך הוא מסביר את זה שהשו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לגבות את ההפסד שלו מהמוכר, הרי המוחזק ציטט את המוכר בצורה מדויקת ולכן המוכר הוא זה שהפסיד את המוחזק ויצטרך לפצות אותו? <br />
<br />
בדבריו כותב הסמ"ע ששיטת השו"ע היא גם שיטת הרא"ש ולכאורה לא מובן מה דומה בניהם מעבר לציור המקרה, אפשר שמתוך הדמיון הזה ניתן להסביר את דברי הסמ"ע. כמו שהסברנו, לשיטת הרא"ש, החיסרון בטענות נולד דווקא אצל המוחזק, כשהמוכר טען בפניו את הטענות לא הייתה איתן בעיה, אך כשהמוחזק טוען אותן ומתוך שיקולים פרטיים במוחזק בית דין לא מקבלים אותן ולכן המוחזק הוא זה שאשם באיבוד השדה, וממילא הוא לא יוכל לתבוע את ההפסד מהמוכר. זו דרך נוספת להסבר השו"ע אף שהיא לא הפשט שלו. <br />
<br />
[[קטגוריה:חזקת קרקעות]]<br />
[[קטגוריה:בבא בתרא ל.]]<br />
[[קטגוריה:בבא בתרא ל:]]<br />
[[קטגוריה:טוען ונטען פרק יד]]<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן קמו]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%96.&diff=7098קטגוריה:ברכות כז.2016-11-28T09:12:00Z<p>יקטן: דף חדש: קטגוריה:מסכת ברכות</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:מסכת ברכות]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%AA_%D7%91%D7%98%D7%A2%D7%95%D7%AA&diff=7097קבלת שבת בטעות2016-11-28T09:09:51Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||ברכות כז א|||אורח חיים רסג יד}}<br />
ציבור או יחיד שקיבלו שבת בתפילה או בהדלקת נרות, ולבסוף נתברר שעדיין יום הוא. <br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
<br />
ב'''גמרא''' (ברכות כז ב) מבואר דהמתפלל [[ערבית של שבת]] מבעוד יום צריך לפרוש ממלאכה, אך אומר שם אביי שאם היה זה בטעות, שהיה סבור שכבר חשיכה, והתפלל ערבית, ולאחר מכן נודע לו שעדיין יום הוא, לא הוי קבלה ומותר במלאכה, ומשמע שאף צריך לחזור ולהתפלל. ומקשה הגמ' שהרי אמר אבידן שהוה עובדא והתפללו הציבור של מוצ"ש בשבת, ואח"כ נתפזרו העבים, ואמר להם רבי שאינם צריכים לחזור ולהתפלל, ומתרצת דציבור שאני לפי שאין מטריחים את הציבור, מה שאין כן יחיד, שצריך לחזור ולהתפלל.<br/><br />
ופשט דברי הגמרא איירי בין לענין תפילה ובין לענין איסור מלאכה, שאביי התיר לטועה לעשות מלאכה, וממילא שמעינן דה"ה שצריך להתפלל, ומקשה מעובדא דאבידן דמוכח דאין צריך לחזור ולהתפלל וממילא גם אסורים במלאכה [אם היה קורה כן בערב שבת], ומתרצת לחלק בין יחיד לציבור מפני הטרחה. ואינו מבואר בתירוץ הגמרא, האם כוונתה שכיון שאינם צריכים לחזור ולהתפלל, ממילא אסורים גם במלאכה, ודלא כיחיד לדברי אביי, או דלמא כיון שהוא רק מפני הטורח, זהו רק לענין תפילה שפטרם רבי מלהתפלל, אבל לענין איסור מלאכה, מותרים כיחיד. ולאפשרות זו קצת קשה, שהגמ' בתירוץ צמצמה עצמה לדבר רק על ענין התפילה, ולומר שלגבה יש הבדל בין יחיד לציבור, אף שבקושיית הגמ' מלכתחילה הקשתה על אביי לכאורה מצד איסור מלאכה.<br/><br />
ואפשר לומר דהגמרא באמת לא הקשתה על אביי מלכתחילה אלא לענין התפילה, ואף שהוא דיבר מצד איסור מלאכה, מ"מ פשיטא לה שגם לענין תפילה קאמר, ומקשה מעובדא דאבידן ומתרצת דציבור שאני לגבי תפילה. ואף שהגמרא לעיל מיניה, בדברי רב ור' ירמיה, וכן בדברי ר' אבין איירי לענין איסור מלאכה כ[[שקיבל שבת מוקדם]], וא"כ מסתבר דגם דברי אביי הם לענין זה, מ"מ זו כוונת הגמ' שאמרה וטעותא מי הדרא, דהיינו שמדברי אביי נשמע שבכל טעות יש לחזור, אף לענין תפילה.<br />
<br />
==מחלוקת הראשונים בענין איסור מלאכה==<br />
===שיטת רש"י וסייעתו===<br />
'''רש"י''' (ד"ה הואיל) כתב שנאסרים בעשיית מלאכה, שהואיל ותפילתם תפילה, חשיבא כ[[תוספת שבת]], ולכן הקשתה הגמרא על אביי שהתיר לעשות מלאכה. ואף שרש"י כתב כן בשלב הקושיה, נראה דגם בתירוץ הגמ' לא חזרה בה מזה, אלא מחלקת בין ציבור ליחיד גם לענין איסור מלאכה, דכיון שבציבור לא מטרחינן להו לחזור, ממילא נאסרו בעשיית מלאכה מכח תפילתם שהיא כקבלת שבת, מה שאי"כ ביחיד כיוו שמטרחינן ליה בתפילה, מותר גם במלאכה. וכן הבין בדעתו ה'''אור זרוע''' (ערב שבת טז) [וגם להלכה כתב שאין בנו כח לחלוק על דברי רבותינו], וכ"ד ה'''ריא"ז''' לאסור במלאכה את הרבים שהתפללו בטעות, הובא ב'''שלטי הגיבורים''' על הרי"ף (יח ב ה), וכ"ד ה'''ראב"ן''' (ברכות קע) ו'''הרוקח''' (שבת מח).<br/> <br />
וע' עוד ב'''רש"י''' (עירובין מ א ד"ה מי בדלת) שמשמע שגם היחיד שקיבל שבת בטעות צריך לפרוש ממלאכה ולא רק הצבור, ולפי זה סותר לדברי אביי הכא. אבל ב'''שבלי הלקט''' (נט) כתב שרש"י אגב שיטפיה כתב כן ולא ס"ל הכי.<br />
<br />
===שיטת רוב הראשונים===<br />
<br />
אבל דעת הרבה ראשונים דגם רבים שטעו מותרים בעשיית מלאכה כיחיד, ורק לענין תפילה א"צ לחזור משום טירחא דצבורא. כ"ד '''בעל המאור''' (יח א), '''תלמידי רבנו יונה''' (יח א) בשם '''הר"ר משה בן יוסף נרבוני''', '''רא"ש''' (ד ב), '''רשב"א''' (כז ב ד"ה שאני), וכ"כ ה'''אורחות חיים''' מלוניל (א הדלקת הנר בערב שבת ג) בשם הרשב"א והר"ש.<br/> <br />
ולשיטתם צריך לפרש את קושיית הגמרא, שאינה אלא לענין תפילה, כלומר שלדברי אביי צריך לחזור ולהתפלל וקשיא מעובדא דאבידן, ותירצה דשאני ציבור דלא מטרחינן להו. אבל לענין איסור מלאכה פשיטא לה לגמ' שאף הציבור אינם אסורים. או אפשר שבהו"א סברה שכשם שרבי פטרם מתפילה ה"ה דאסורים במלאכה, אם היה קורה כן בערב שבת, וקשיא אאביי שהתיר במלאכה, ובמסקנה חזרה בה הגמרא, ואמרה שאני ציבור דלא מהדרינן להו, ומ"מ זהו רק משום טירחא דצבורא, אבל לענין איסור מלאכה, אם היו מתפללים של ערב שבת מבעוד יום, כיחיד דמו ומותרים.<br />
<br />
וב'''תוס'''' (ד"ה הואיל וד"ה שאני) נפלו שיבושים בגירסא. ה'''מהרש"א''' מפרש בדבריו דקושיית הגמ' ממוצ"ש היא שכשם שבמוצ"ש לא הצריכם רבי לחזור ולהתפלל, כך גם בער"ש אין לחזור ולהתפלל ויהיו אסורים במלאכה לחומרא, ודלא כרש"י שכתב שקיבלו עליהם שבת בתפילת הטעות [וממילא נשאר בזה גם בתירוץ שאסורים במלאכה], אלא רק מצד הספק. ותירצו דשאני ציבור דמה שאינם צריכים לחזור ולהתפלל הוא רק משום טורח ציבור, אך אין זה נחשב כתפילה לענין קבלת שבת ואיסור מלאכה, ואין לאסרם מספק. אבל ה'''מהרש"ל''' מפרש בדברי התוס' כפרש"י דאסורים בעשיית מלאכה. וע' גם בהגהות ה'''ב"ח''' על התוס' שמשמע כמהרש"ל. ו'''בביאור הגר"א''' (ד"ה ולענין) מפרש בתוס' כהמהרש"א.<br />
<br />
וב'''ריטב"א''' גם כן כתב כשיטת ראשונים אלו דבמלאכה מותרים אף הציבור, אך הגירסה שלו בעובדא דאבידן היתה שהתפללו של שבת בערב שבת, ודלא כלפנינו שהתפללו של מוצאי שבת בשבת. אך לכאורה אין שינוי זה מכריע לכאן או לכאן, שהרי האור זרוע גורס כהריטב"א דאיירי בער"ש ומביא על זה פירוש רש"י לחומרא, והוא עצמו מפרש לקולא. וע' בריטב"א הוצאת מוסד הרב קוק שכתב '''הרב הרשלר''' שם בהערה 72, שנראה שכגירסת הריטב"א היתה לפני רוב הראשונים, ושכן נמצא ברא"ה ובאור זרוע (ערב שבת טז) ובשבלי הלקט (שבת נט), ולכן פירשו לקולא. וכתב שבהכי יש לבאר דברי התוס' וא"צ למה שנדחקו מהרש"א ומהרש"ל. אבל ע' בתר"י (יח א) שגרסו כלפנינו דאיירי במוצ"ש, ואעפ"כ כתבו להיתר לענין עשיית מלאכה, ודלא כרש"י.<br />
<br />
===שיטת רי"ף ורמב"ם===<br />
<br />
ה'''רי"ף''' בהלכותיו לא העתיק את דברי הגמרא הנ"ל, וכתב על זה בעל המאור דצריך תלמוד. וגם ה'''רמב"ם''' לא הביא הלכה זו של קבלת שבת בטעות. <br />
<br />
וע' בספר '''מרומי שדה''' להנצי"ב מוולאז'ין (כז א) שביאר בדעתם ע"פ הרמב"ן דכל ענין קבלת שבת אינה אלא משום [[תוספת שבת]], והרי הרי"ף והרמב"ם ס"ל דאין דין תוספת אלא ב[[יום הכיפורים]] בלבד, ולא בשבת בראשית, ולכך השמיטו כל הסוגיה דהכא.<br />
<br />
==טעו והתפללו קודם פלג המנחה==<br />
<br />
כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים רסג סוד"ה גרסינן) דכל הסוגיה איירי שהתפללו אחר פלג המנחה, שבציבור לא מטרחינן להו, וביחיד חוזר דלא עלתה לו תפילה, אבל קודם [[פלג המנחה]], אף את הציבור מחזירין, כיון ש[[אינו זמן תפילת ערבית]] כלל, וכתב שכן נראה מדברי רבנו יונה [ונראה שכוונתו למה שכתבו תר"י שם לגבי יחיד שצריך לחזור '''"אע"פ שהתפלל מפלג מנחה ואילך"''', ומשמע דבהכי איירי. אך אינו מוכרח כיון שאפשר שלרבותא נקטיה גבי יחיד דאפ"ה צריך לחזור, אך בציבור אפי' קודם פלה"מ אין צריכים לחזור]. וכן הכריע בשלחן ערוך (אורח חיים רסג יד).<br />
<br />
אבל ע' ב'''ריטב"א''' (כז ב) שכתב לגבי יחיד שאף שמותר במלאכה, מ"מ אינו צריך לחזור ולהתפלל כיון שהתפלל כראוי '''אחר שקיעה''', אבל אם טעה והתפלל קודם שקיעה צריך לחזור. ו[[שקיעה]] לשיטתו היא פלג המנחה, כמו שביאר לעיל מיניה (כז א ד"ה מדרב), ומקשה הגמ' מעובדא דאבידן שלא החזירם להתפלל אף שקודם שקיעה היה, ומתרצת דציבור שאני מפני הטורח. ומבואר יוצא לפי הריטב"א, דיחיד שטעה והתפלל קודם פלה"מ שהוא תחילת השקיעה צריך לחזור, והציבור אינם צריכים לחזור אפי' קודם פלג המנחה מפני הטורח, ודלא כהב"י. <br />
<br/>וכדעת הריטב"א כתב גם '''המאירי''' (ד"ה התפלל) בשם גדולי המחברים וגדולי המפרשים בשם גאון, והסכים הוא לדעתם, אלא שלמאירי יחיד אחר פלג המנחה אסור במלאכה [ומבאר דעובדא דאביי קודם הפלג הוה], ואילו לפי הריטב"א אף שאינו חוזר ומתפלל מותר במלאכה.<br />
<br />
וע' ב'''ביאור הגר"א''' שעל דברי השו"ע דרק מפלה"מ אין מחזירים את הציבור, כתב ''''ברכות שם''''. וב'''ברכת אליהו''' רקובר כתב בביאור דבריו דכוונתו לדברי הגמ' שהוכיחה דפלה"מ מותר להתפלל ערבית לר' יהודה, מעובדא דרב שהתפלל של שבת מערב שבת, וא"כ חזינן דקבלת שבת יכולה להיות רק מזמן שאפשר להתפלל ערבית.<br />
<br />
==קבלת שבת בטעות בהדלקת נרות==<br />
<br />
כתוב ב'''תשובות הגאונים''' (ליק נ / אופק קע פה / שערי תשובה קט) על ציבור שהדליקו נרות ביום המעונן ולפני שהספיקו להתפלל, נתפזרו העבים וזרחה החמה, שמותר להם [[להדליק את הנרות]] שכבו ולעשות שאר מלאכות עד [[שקיעת החמה]], שאין הנרות אוסרין את השבת ולא מתירין.<br />
<br/>משמע בדבריהם שאם היתה [[הדלקת הנרות קובעת]] לענין קבלת שבת, היה אסור להם להדליקן אם כבו, או לעשות כל מלאכה אחרת, אף שקיבלו את השבת בטעות, והיינו כשיטת רש"י ודעימיה, דקבלה בטעות שמה קבלה [אם לא שנחלק בין הדלקה לתפילה וכדלקמן], אלא שהם ס"ל דהדלקת הנר ינה עושה קבלת שבת, ולכן לא נאסרו.<br />
<br />
וב'''אור זרוע''' (ערב שבת טז) הביא מ'''רב שרירא גאון''' בשם ספר המקצועות מעשה דומה, וכן הביאוהו ה'''מרדכי''' (שבת רצז) ו'''שבלי הלקט''' (נט), ו'''ספר הרוקח''' (מח) שהציבור לא הספיקו להתפלל מנחה, וסברו שחשיכה והדליקו נרות, ואח"כ נתפזרו העבים עד שלא התפללו ערבית, ועדיין היה שהות ביום ורצו להדליק את הנרות שכבו. והשיבו להם רבותיהם, שאותם שהדליקו הנרות אסורים במלאכה, ש[[קיבלו עליהם בהדלקת הנר]], ושאר אנשי הבית מותרים בכל מלבד אותו הנר שהודלק לשם שבת [ובמרדכי שם ליתא חילוק זה בין נר של שבת לשאר נרות]. <br />
<br />
===שיטת האור זרוע===<br />
<br />
ה'''אור זרוע''' אחר שהביא מעשה זה, כתב שם 'הרי אתה רואה שאע"פ שבטעות קיבלו עליהם את השבת, אפ"ה אסורים במלאכה', כלומר שראה בזה ראיה לשיטת רש"י, וכן משמע גם ב'''שבלי הלקט''' שם שלמד מזה לאיסורא. מבואר דס"ל דקבלה בטעות שמה קבלה, כאדם שאוסר על עצמו דבר, ולכן בהדלקת נרות קיבלו עליהם שבת, מה שאין כן בתפילת היחיד, שכל הקבלה היתה ע"י תפילה, וכיון שחייב לחזור ולהתפלל, ממילא לא חשיב שקיבל על עצמו. אבל הציבור שאינם חייבים לחזור ולהתפלל, אף שהוא מפני הטורח בלבד, סוף סוף אסורים במלאכה, דקבלה בטעות שמה קבלה, דומיא דהלקת הנר.<br />
<br />
===שיטת המרדכי===<br />
<br />
אבל ה'''מרדכי''' שם למד מממעשה זה להיפך, שקבלת שבת בטעות לא הויא קבלה ומותרים במלאכה, שכתב שם ''''מכאן יש להוכיח שהדלקת הנר הרי היא קבלת שבת, וגם יש ללמוד דקבלת שבת בטעות לא הויא קבלה ומותרין במלאכה כאביי דשרי ליה לכברויי סלי''''. ולכאורה אינו מובן, והרי משם ראיה דקבלה בטעות שמה קבלה, שאל"כ לא היה לנו לאסור לאותם שהדליקו, וכן הקשה ב'''חידושי אנשי שם''' (ד) על המרדכי.<br />
<br />
ה'''בית יוסף''' כתב לתרץ דשאני הדלקה מתפילה, משום שהיא על ידי מעשה, וכ"כ ה'''דרכי משה''' (ז). אבל עדיין אינו מובן היאך למד זה המרדכי ממעשה דהגאונים, ומנ"ל דשאני בין הדלקה לתפילה, דלמא כשם שבהדלקה אסור, כך גם בתפילה, אלא שביחיד שאני לפי שאין תפילתו תפילה כלל. <BR/><br />
ובדרישה (רסג ב ד"ה כתב הב"י והמרדכי) הקשה עוד, דאיך אומר שהדלקת נרות חמורה מתפילה לענין קבלת שבת, והרי רק השתא הוכיח המרדכי דקבלה ע"י נר חשיב קבלה, ואיך כבר מסיק דגם חמורה יותר.<br />
<br />
וב'''בגדי ישע''' על המרדכי לבעל השל"ה (כח) כתב דאין כוונת המרדכי ללמוד ממעשה הגאונים דקבלה בטעות לא הויא קבלה, דאדרבה משם מוכח להיפך, אלא מה שכתב המרדכי 'וגם יש ללמוד דקבלת בטעות לא הויא קבלה' קאי אדלקמן בסמוך, מדברי אביי. וכעין זה כתב גם הדרישה שם, וכתב דאדרבה כוונתו להוכיח מהגמרא בברכות דלא כהוראת הגאונים, וכתב שכך משמע ב'''ספר הרוקח''' שם, וכן יש לפרש בדברי המרדכי.<br />
<br />
וב'''חידושי אנשי שם''' כתב לבאר כוונת המרדכי, שבאותו מעשה היה שרוב הקהל הדליקו, ואפילו הכי התירו למיעוט לעשות מלאכה ואינם נמשכים אחר הרוב, כיון שהיה בטעות, מה שאין כן כשקיבלו הרוב את השבת בלא טעות, [[נמשך המיעוט אחריהם]], וכמו שמסיים שם המרדכי, וכוונתו לומר שיש ללמוד משם דקבלה בטעות של הרוב, לא הוי קבלה לאחריני.<br />
<BR/> ולפי"ז כוונת המרדכי היא לחומרא, וכדעת האור זרוע, לאסור מלאכה גם בתפילה בטעות, לאותם שהתפללו. וכן כתב '''אליה רבה''' (ל) בשם '''מהר"ם טיקטין''' (הוא חידושי אנשי שם הנ"ל) והכריח כן ממה שאיתא באותו מעשה שלא התפללו ערבית, הא משמע שאם התפללו היו אסורים אף אותם שלא התפללו דקבלה בטעות שמה קבלה. וכתב שכן משמע ב'''רוקח''' שלמד מהאי מעשה שקבלה בטעות הויא קבלה (ודלא כהדרישה הנ"ל) ובשבלי הלקט. וכן צידד ה'''מגן אברהם''' (כו) כמהרמ"ט בהבנת המרדכי.<br />
<br />
וב'''ביאור הגר"א''' (ד"ה ויש אומרים) גם כן מפרש בדעת המרדכי לחומרא דקבלה בטעות שמה קבלה, אבל זהו רק בהדלקת הנר, מה שאין כן בתפילה כיון שתפילה בטעות אינה כלום, וממילא גם הקבלה אינה כלום. ולפי"ז מה שהיה בהאי עובדא דהגאונים שלא התפללו ערבית, אינו בדווקא, דהוא הדין אפילו היו מתפללים ערבית, היו מותרים אותם שלא הדליקו נרות. ע"ש בדבריו שדייק כן מלשון השלחן ערוך, אבל לא מבואר איך מפרש כן בלשון המרדכי.<br />
<BR/>וב'''באור הלכה''' (ד"ה ויש אומרים) הביא דברי הגר"א הללו, וכתב שלפי"ז אם קיבלו שבת ע"י אמירת '[[מזמור שיר ליום השבת]]', או שאר קבלה בעל פה, דינו כמו בהדלקה דאסורים במלאכה.<br />
<br />
==שלחן ערוך ואחרונים==<br />
<br />
ה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רסג יד) כתב בסתם לקולא לענין ציבור שטעו והתפללו ערבית מבעוד יום, שאף שאינם צריכים לחזור על תפילתם, מ"מ מותרים במלאכה, ודלא כיחיד שצריך לחזור על תפילתו. וביש אומרים כתב שאותם שהדליקו נרות, אסורים במלאכה, וכדעת הגאונים, והוסיף שיש אומרים שאותו הנר שהודלק לכבוד שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן, או לטלטלו אם כבה.<br />
<br />
וה'''ט"ז''' (א) כתב דלא קיי"ל כהיש אומרים, אלא כל הקהל מותרים, שהרי בלא"ה קיי"ל בסעיף י' דרק [[האשה המדליקה נאסרה]] במלאכה, והביאו ה'''באר היטב''' (כ).<br />
<br/>וב'''אליה רבה''' (לא) תמה על דברי הט"ז דדבריו הם כהי"א, שהרי יוצא לפי דבריו שהנשים אסורות במלאכה. וב'''לבושי שרד''' יישב דברי הט"ז שכוונתו דכל קבלה בטעות נחית חד דרגה, ולכן כיון שבהדלקה בכוונה לא נאסר אלא המדליק עצמו, דכקיי"ל בס"י, א"כ הכא דבטעות הוא, אפילו המדליק אינו נאסר. <br />
<br />
ולכאורה גם בלא דברי הט"ז יש להכריע לקולא, דקיי"ל סתם ויש אומרים הלכה כסתם. אבל ה'''מגן אברהם''' (כו) הכריע כהיש אומרים, וכן הכריע ה'''אליה רבה''' (ל), וסיים דמ"מ אין המיעוט נמשכים אחר הרבים, וכ"כ ה'''לבושי שרד''' בדעת המג"א. <br />
<BR/>וב'''משנה ברורה''' (נו) הכריע כהמג"א, אלא אם כן במקום הדחק דאז יש לסמוך אדעה קמייתא בשו"ע. וכ"ד ה'''גר"ז''' (כב) להקל במקום הצורך.<br />
<br />
===יחיד שהדליק נרות בטעות===<br />
<br />
כתב ה'''אליה רבה''' (לא) שיחיד שהדליק נרות בטעות מותר בעשיית מלאכה כמו בתפילה, וכתב שמצא כן בספר '''תניא''' (יב). והובאו דבריו ב'''באור הלכה''' (ד"ה אסורים). אבל הביא גם בשם ה'''פרי מגדים''' ו'''דרך החיים''' לאסור אף ביחיד.<br />
<br />
==דין הנר שהודלק לכבוד שבת==<br />
<br />
ב'''אור זרוע''' שם וב'''שבלי הלקט''' שם שהביאו המעשה בשם הגאונים, כתבו שאותם חכמי הדור הורו להם שבאותו הנר שהודלק לשם שבת, אין ליגע בו או להוסיף בו שמן, ואם כבה אסור לטלטלו (ובמרדכי שם לא העתיק דבר זה). <br />
<BR/>ועיין ב'''בית יוסף''' שתמה על דבר זה, למה אותם שלא נאסרו במלאכה אסורים ליגע בנר שהודלק לשם שבת. והביאו גם ה'''ט"ז''' (א) והכריע דלא כהשב"ל בזה. <br />
<BR/>וב'''דרישה''' (ב ד"ה כתב ב"י על השבלי לקט) כתב לתרץ שהוא משום היכר לאותם שנאסרו במלאכה, שאם יראו שאותו הנר שהדליקו מותר לכבותו ולטלטלו, יהיו סבורים שגם הם מותרים במלאכה.<br />
<BR/>וה'''מגן אברהם''' (כז) כתב דהאור זרוע לשיטתו אזיל דקבלה בטעות שמה קבלה, ולכן הוקצה הנר למצוותו, וכיון שהוקצה לבעלים הוקצה לכל, ואף מי שלא נאסר במלאכה, אסור. וכתב דמ"מ [[להדליק ממנו נר חנוכה]] שרי לאותם שלא נאסרו במלאכה, כיון ששניהם מצוה, א"נ הדלקה מנר לנר לא חשיב שימוש ד[[שלהבת אין בה ממש]]. והסכים לדבריו וב'''ביאור הגר"א''' (ד"ה וי"א שאותו). וגם ה'''משנה ברורה''' (נז) הכריע כדבריו וכתב להקל במקום מצוה.<br />
<br />
ועיין בקונטרס אחרון ל'''שלחן ערוך הגר"ז''' (ז) שתמה על איסור הנגיעה בנר, והכריע בזה כהט"ז לקולא, אבל ב'''מחצית השקל''' כתב שהוא משום ש[[מוקצה]] דהכא אינו ידוע לכל וגזרו בו יותר, שמא יבוא להשתמש בו.<br />
<br />
[[קטגוריה:קבלת שבת]]<br />
[[קטגוריה:הדלקת נרות שבת]]<br />
[[קטגוריה:ברכות כז.]]<br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן רסג]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A9%D7%91%D7%AA_%D7%9B%D7%94:&diff=7096קטגוריה:שבת כה:2016-11-28T08:44:47Z<p>יקטן: דף חדש: קטגוריה:מסכת שבת</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:מסכת שבת]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91_%D7%94%D7%93%D7%9C%D7%A7%D7%AA_%D7%A0%D7%A8_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=7095חיוב הדלקת נר שבת2016-11-28T08:44:19Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ב ו|שבת כג ב, כה ב||שבת ה א,ג|אורח חיים רסג א-ג}}<br />
מקור וטעם לחיוב הדלקת נר שבת, חשיבותו וכמה נרות מדליקין.<br />
<br />
==מקור החיוב להדלקת נר שבת==<br />
<br />
מצוות עשה מדרבנן להדליק בערב שבת קודם שקיעת החמה, נר לכבוד שבת. ומצווה זו מדברי סופרים היא כמ"ש '''הרמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=12&perek=5&hilite= (שבת ה א)].<br />
וב'''סמ"ג''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&st=&pgnum=116&hilite= (עשין ל)] <br />
כתב שהיא מדברי נביאים שציוו לכבד את השבת. <br />
===מקורות חז"ל===<br />
<br />
איתא ב'''משנה''' (שבת ב ו) שאחת הסיבות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן, היא שאינן זהירות בהדלקת הנר, וכוונת המשנה שם לנר של שבת.<br />
<br />
וב'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=23b&format=pdf (שבת כג ב)] <br />
מובא בשם רב הונא שהרגיל בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים, וביאר '''רש"י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=23b&format=pdf (ד"ה בנים)] <br />
ע"פ הפסוק 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו), שבזכות נר של מצוה בא אור של תורה. וכן מובא שם כמה מעשים באמוראים שזכו לבנים תלמידי חכמים מפני שהיו רגילים בהדלקת נר שבת.<br />
<br />
ועל דברי ר' ישמעאל ב'''משנה''' (שבת ב ב) ש[[אין מדליקין בעטרן]] מפני כבוד השבת, אומר רבא ב'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=25b&format=pdf (שבת כה ב)] <br />
דהוא משום שריחו רע, וגזרינן שלא להדליק בו שמא יניחנה ויצא, ומקשה אביי ומה בכך שיצא, ומתרץ רבא דהדלקת נר בשבת חובה. וכן איתא שם בשם רב דהדלקת נר בשבת חובה.<br />
<br />
===ראשונים===<br />
<br />
כתב ה'''רמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=12&perek=5&hilite= (שבת ה א)] דהדלקת נר בשבת אינה רשות שאם רצה אינו מדליק, ואף לא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה, אלא חובה היא. וכתב ה'''מגיד משנה''' דדבריו הם על פי הגמרא הנזכרת (כה ב) [ועיין שם בדבריו שגרס 'רב יהודה' אבל לפנינו הוא בשם רב].<br />
<br />
אבל ה'''תוספות'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=25b&format=pdf (כה ב ד"ה הדלקת)] כתבו שאי אפשר לפרש כן בכוונת רבא, שהרי גם אביי יודע שחובה היא, והיא משנה מפורשת גבי ג' דברים שעליהם נשים מתות בשעת לידתן, וא"כ לא היה מקשה על רבא. לכן פירשו התוס' בכוונת רבא שהחובה היא ש[[מקום הדלקת נר שבת|יסעוד במקום הנר]].<br />
<br />
ועיין ב'''פני יהושע''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9703&st=&pgnum=117 (כה ב)] שכתב שאין דברי התוס' מוכרחים, דשפיר יש לפרש שמה שאינן זהירות היה בדקדוקי הדינים, שהיו [[זמן הדלקת נר שבת#סוף הזמן|מאחרות להדליק]] או שמדליקות ב[[שמנים ופתילות שאינם יפים]], אבל לא על עצם החיוב, ולכן יש חידוש בדברי רבא שהדלקת הנר חובה היא.<br />
<br />
==טעם החיוב==<br />
<br />
כתב ה'''רמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=12&perek=5&hilite= (שבת ה א)] <br />
שחובת הדלקת נר בשבת היא משום [[עונג שבת]], וכ"כ ה'''תוספות''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=25b&format=pdf (שבת כה ב ד"ה חובה)], הביאו ה'''משנה ברורה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=71 (אורח חיים רסג א)]. וכ"כ ה'''מאירי''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=36401&st=&pgnum=36 (כה בד"ה הדלקת נר)], <br />
וכתב שהיא ראש לכל עונג לפי שאין עונג בלא אורה.<br />
<br />
ועיין בספר '''אבן ישראל''' פישר, שהקשה דלקמן [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=12&perek=30&halocha=5&hilite= (ל ה,ז)] <br />
לא מנה הרמב"ם הדלקת נר בכלל הדברים שהם משום עונג שבת, אלא בכלל הדברים שהם מפני [[כבוד שבת]]. ונשאר בצ"ע.<br />
<BR/>וב'''חידושי ר' חיים מבריסק''' (יא) כתב לחלק בין חיוב הדלקה מבעוד יום שזה מכבוד שבת, לבין הדלקת הנר בשבת עצמה, דהיינו שיהיה נר דלוק בשבת, שזהו מכלל עונג שבת.<br />
וב'''שולי הגליון''' 'פני מנחם' לאדמו"ר מגור ביאר דבריו, דאין הכוונה שיש עונג במה שהנר דלוק, אלא העונג בהדלקה הוא במה שהאכילה תהיה באור ולא ישב בחושך. ומלשון התוס' הנ"ל משמע כדבריו.<BR/><br />
ובספר '''תוספת שבת''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8004&st=&pgnum=48&hilite= (רסג א)] <br />
תירץ באופן אחר, דהדלקה שהיא משום עונג שבת, היא ההדלקה ש[[מקום הדלקת נר שבת#הדלקה במקום הסעודה|מדליקים במקום האכילה]], אבל משום כבוד שבת [[מקום הדלקת נר שבת#הדלקה בשאר החדרים|מדליקים גם בשאר החדרים]].<br />
<BR/>וב'''ערוך השלחן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9101&st=&pgnum=66 (רסג ב)] <br />
כתב לחלק כן מדנפשיה, אלא שהפך וכתב דבמקום האכילה הוא משום כבוד, ובשאר החדרים הוא משום עונג. ובספר '''שמירת שבת כהלכתה''' (מג [ו]) כתב בדעתו שבמקום האכילה הוא גם משום כבוד וגם משום עונג, ובשאר החדרים הוא רק משום עונג.<br />
<BR/>והרב חיד"א ב'''מחזיק ברכה''' <br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9191&st=&pgnum=109&hilite= (א)] <br />
כתב ליישב שמה שעושה לכבוד שבת ככל ימות החול, שמדליק נר לקראת הלילה, זה מכבוד שבת, ומה שמוסיף מעבר לרגיל בימות החול זהו עונג שבת.<br />
<br />
===בזמן הזה===<br />
<br />
כתב הר"מ פיינשטיין ב'''אגרות משה''' (ה כ ל) שהיום שיש אור מהחשמל, שייך בכל זאת לחייב להדליק נר שבת מפני שאפשר שתהיה הפסקת חשמל, ואף שדבר זה אינו מצוי ולכתחילה לא היו מתקנים בשבילו, מ"מ אחר שכבר חייבו חכמים, אין כח לפטור מפני אור החשמל, כיון שעדיין יש חשש קטן.<br />
<br />
==עד כמה חייב להשתדל במצוה==<br />
<br />
===קדימת נר שבת לנר חנוכה וליין לקידוש===<br />
<br />
ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=23b&format=pdf (שבת כג ב)] <br />
מביאה דברי רבא דפשיטא ליה שאם יש לאדם שתי מצוות לפניו, נר שבת ו[[נר חנוכה]] ואין לו די כסף כדי לקיים שניהם, עדיף שידליק נר לכבוד שבת, שהוא משום שלום בית, ושלום ביתו קודם. כמו כן נר לכבוד שבת עדיף גם על פני [[יין לקידוש]]. וכ"פ ה'''רמב"ם''' (חנוכה ד יד) וה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רסג ג, תרעח א).<br />
<BR/>וב'''ר"ן''' שבדפי הרי"ף (שבת י א ד"ה אמר רבא) הקשה איך אנו דוחים [[קידוש דאורייתא]] מפני נר שבת דרבנן. ותירץ דלא דחינן, שהרי אפשר [[לקדש על הלחם]]. וב'''מגן אברהם''' (ח) כתב טעם נוסף, דאף שקידוש של שבת הוא מדאורייתא, מ"מ בזה יוצא ידי חובה בקידוש של תפילה, אבל מה שתיקנו [[לקדש גם על היין הוא מדרבנן]]. וה'''משנה ברורה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=73 (יג)] הביא את שני הטעמים.<br />
<br />
ובביאור המושג שלום בית, כתב '''המאירי'''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=36401&st=&pgnum=34 (כג ב ד"ה מלא)] <br />
שלא יהיו בני ביתו יושבים בחושך, וכ"כ ה'''ר"ן''' שם. ובשם יש מפרשים כתב ה'''מאירי''' שם שהוא מצד אשתו, שה[[החייבים בהדלקת נר שבת#קדימת הנשים במצווה|מצווה מסורה לה]]. ונראה שכוונתו שלא תצטער בעבור ביטול המצווה.<br />
<br />
====בזמן הזה====<br />
<br />
כתב הרב '''אגרות משה''' (ה כ ל) שבזמן הזה שיש אור מן החשמל, שוב אין דין קדימה לנר על פני יין לקידוש, שבשביל חשש רחוק של הפסקת חשמל, אין להקדים את הנר על פני יין לקידוש. וכן הסכים לדינא בשו"ת '''להורות נתן''' <br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14695&st=&pgnum=26&hilite= (יא יז ז)] <br />
וכתב שאף בכה"ג מפסיד הברכה, שהרי [[אין לברך על החשמל]], מ"מ לא יפסיד בשביל זה היין לקידוש.<br />
<BR/>אבל ראה ב'''פרי מגדים''' (אשל אברהם ד) שכתב בדרך אפשר, שאף מי ש[[מקום הדלקת נר שבת#אכילה בחצר|אוכל בחצר]], ויש לו אורה מן החוץ, אפ"ה נר ביתו עדיף משום שלום בית. ולפי"ז ה"ה האידנא דיש אור חשמל, אפ"ה צריך לקנות נר לשבת קודם לשאר מאכלים מלבד לחם.<br />
<br />
===החובה לחזר על הפתחים עבור נר של שבת===<br />
<br />
עוד כתב ה'''רמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=12&perek=5&halocha=1&hilite= (שבת ה א)] <br />
דאפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק. הביאו גם ה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רסג ב)<BR/><br />
<br />
====מקור הדין====<br />
<br />
הנה המגיד משנה והכסף משנה לא כתבו מקור לדברי הרמב"ם, אבל ה'''אור שמח''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=8218&rid=1227 (ד"ה שואל)] <br />
כתב דמקורו מפסחים קיב. דאיתא שם דאף שאמר ר"ע [[עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות]], מ"מ בשביל [[ד' כוסות]] לפסח צריך [[לקבל מן הצדקה]], משום פרסומי ניסא. ובגמ' דילן אמרו שנר שבת עדיף מנר חנוכה, וא"כ עדיף הוא גם מד' כוסות שאף הוא משום פרסומי ניסא, ואם לד' כוסות יש לחזר על הפתחים כ"ש לנר שבת.<BR/><br />
וב'''ביאור הגר"א''' כתב באופן מעט שונה, שקידוש היום עדיף מ[[כבוד יום]], כדמפורש בפסחים קה:, ולכבוד יום צריך לחזר על הפתחים, לכה"פ בשביל דבר מועט, כמ"ש בפסחים קיב: אבל עושה הוא [[דבר מועט מתוך ביתו]], וא"כ כ"ש לנר שצריך לחזר על הפתחים. ולפי"ד יוצא שאף לקידוש היום צריך לחזר על הפתחים, שהרי הוא עדיף מכבוד יום, וזה לא מצאנו אלא בד' כוסות. וצ"ע.<BR/><br />
ועיין ב'''שער הציון''' (אורח חיים רמב ד) לבעל המשנ"ב שהקשה על דברי הגר"א אלו שלכאורה סותר את עצמו למש"כ בסימן רמב, ששם משמע שסובר שאין צריך [[לחזר על הפתחים בשביל סעודת שבת]], ומפרש 'עושה הוא דבר מועט' היינו משלו, והכא מפרש שצריך גם לחזור על הפתחים עבור זה.<br />
<br />
====אין לו לחם כלל====<br />
<br />
כתב ה'''מגן אברהם''' (ד) שמי שאין לו אפילו לחם, יש לו להקדים לקנותו על פני נר לשבת, ולא אמרה הגמרא דנר קודם אלא ליין, אבל פת קודם לנר. והביא ראיה מה'''רא"ש''' (פסחים י יז) שכתב דמגמ' דילן מוכח ד[[אין מקדשין על הפת]] שהרי איבעיא ליה לרבא נר חנוכה וקידוש היום איזה מהם עדיף, ומאי מיבעיא ליה, והרי יכול לקדש על הפת, אלא מוכח שאין מקדשים על הפת (ועיין שם ברא"ש שהוא כתב כן לדעת ר"ת וליה לא ס"ל), ומוכח מהרא"ש דהגמרא איירי ביש לו פת. וסיים המג"א, דמ"מ די לו בלחם לאכול, ויקח נר קודם לשאר מאכלים.<BR/><br />
וב'''פרי מגדים''' כתב דלא סגי בכזית, אלא בעינן לחם כדי שביעה, ומשמע דמ"מ בחד סגי, אבל ב'''מחצית השקל''' הסתפק בזה אי בעינן [[לחם משנה]] קודם לנר או לא.<br />
<br />
ולכאורה יש להביא ראיה לדברי המג"א גם מדברי הר"ן הנ"ל שכתב בטעם קדימת נר ליין, שהוא משום שיכול לקדש על הפת, ומוכח דבאין לו פת, פת קודם.<BR/><br />
וב'''משנה ברורה''' (ט) הכריע כדברי המג"א אלו דפת קודם לנר, וסיים דמ"מ סגי בנר אחד כעיקר הדין, והשאר יוציא על מאכלי שבת. <BR/><br />
<br />
וב'''הגהות ר' עקיבא איגר''' על גליון השו"ע כתב על דברי המג"א הללו שהוא לשיטתו אזיל דס"ל ש[[קידוש במקום סעודה]] חשיב גם במיני תרגימא, ושגם בלא פת יכול לצאת ידי חובת קידוש במיני תרגימא, אך למ"ד דקידוש במקום סעודה הוא דווקא בפת, אפשר שהרא"ש כתב דאיירי ביש לו פת, מפני שאי לית ליה, לא יי"ח קידוש במקום סעודה, ושוב אין להביא ראיה דפת קודם.<br />
<br />
==כמה נרות מדליקים==<br />
<br />
ב'''גמרא''' וב'''רמב"ם''' לא נזכר כמות הנרות שמדליקים, ומשמע דהמנהג היה בנר אחד, אבל כתב '''ראבי"ה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14534&st=&pgnum=276 (שבת קצט)] <br />
דהמנהג להדליק שתי נרות הוא מפני שאחד הוא מדליק כדי לאכול לאורה, וצריך היכר בין הנר שמשתמש בו לנר של מצווה. וכתב עוד דיש לומר דאחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.<br />
<BR/>וה'''טור''' (אורח חיים רסג) הביא הטעם השני בלבד, שכתב שיש המכוונים לעשות ב' פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וכן מובא גם ב'''הגהות מיימוניות''' (שבת ה א) וב'''שבלי הלקט''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8919&st=&pgnum=89&hilite= (נט)], <br />
וב'''תשב"ץ קטן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=4087&st=&pgnum=4&hilite= (ז)] בשם מהר"ם, <br />
וב'''כל בו''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15217&st=&pgnum=58&hilite= (לא)] <br />
בשם מהר"ם וכ"כ ה'''שלחן ערוך''' (רסג א). <BR/><br />
וע' ב'''ביאור הגר"א''' שציין מקור לזה בשבת לג:, וכוונתו לעובדא דרשב"י ור' אלעזר בנו שראו את ההוא סבא נקיט שני הדסים בידיו אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.<BR/><br />
ובספר '''מטה משה''' (עמוד העבודה שבת תיד) לתלמיד המהרש"ל כתב שאפשר שמטעם זה נוהגים לעשותם כרוכים בבית הכנסת לפי שבדיבור אחד נאמרו. וכתב שם עוד טעם לב' נרות, שהם כנגד איש ואשה, כי 'נר' פעמיים בגימטריה כמנין איברי האיש והאשה, שלאשה ד' איברים יותר מרמ"ח. ועוד רמז לב' נשמות הכרוכות יחד בגוף האדם בשבת, ומביאו ה'''אליה רבה''' (ב).<br />
וב'''פרי מגדים''' (ב) הביא ראיה להיתר ריבוי הנרות מעובדא דשבת כג: דהוו רגילי בשרגא.<br />
<br />
וב'''רמ"א''' (אורח חיים רסג א) כתב שיכולים להוסיף ולהדליק שלושה או ארבעה נרות, ושכן נהגו. וב'''דרכי משה''' ביאר מקורו על פי ה'''רא"ש''' (ראש השנה ד ג) וה'''מרדכי''' (ראש השנה ד תשכ) שכתבו בשם '''ראבי"ה''' שמותר [[להוסיף על עשרה פסוקים]] של [[מלכויות, זכרונות ושופרות]], אף שהם מכוונים כנגד עשרה מאמרות או עשרה הילולים, לפי שמותר להוסיף על דבר המכוון, כמו שמצאנו שמותר [[להוסיף על שבעה עולים בשבת]], אף שהם מכוונים כנגד שבעת רואי פני המלך. ולמד הרמ"א לכאן שמותר להוסיף על ב' נרות אף שמכוונים כנגד זכור ושמור. <br />
<br />
ובספר ''''מטה משה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40439&st=&pgnum=175&hilite= (שבת תיט)] <br />
העתיק מ'''ים של שלמה''' שמי שיש לו כמה חדרים, צריך שיהיה לו נר בכל המקומות שהולך שם, שיש לחוש שמא יכשל, ושכן קיבל מן המדקדקים במצוה. ומביאו ה'''מגן אברהם''' (א).<BR/> וכתב עוד (ב) בשם השל"ה שיש נוהגים להדליק ז' נרות וכ"כ '''באר היטב''' (ב) בשם האריז"ל, וכתב עוד יש אומרים עשרה.<br />
<BR/>ובספר '''מעשה רב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35342&st=&pgnum=17&hilite= (קיד)] מובא שהיה רגיל להרבות מאוד בנרות עד שמנעוהו הרופאים.<br />
וב'''תורת חיים''' סופר [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8010&st=&pgnum=176&hilite= (ד)] מביא שיש נוהגות להוסיף נר לכל ילד.<br />
<br />
===לפחות ממספר הנרות שרגילה===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===אשה המתארחת===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===אשה ששכחה להדליק===<br />
<br />
כתוב בהגהת '''מהרי"ל''' (שבת א) שנשאל על אשה ששכחה ולא הדליקה נר בשבת, והשיב לה שתהיה זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה בשיעורם עד עתה. וכשמתענה תתוודה גם על עבירה זו, ואם רצונה להרבות בתענית על זה תבוא עליה ברכה, ומביאו בספר '''מטה משה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40439&st=&pgnum=175 (תכב)].<br />
<BR/>וכתב על זה ה'''דרכי משה''' (רסג א) שכל זה חומרות יתרות, אבל הנשים נוהגות כדברי מהרי"ל, ואשה ששכחה פעם אחת, מדליקה כל ימיה ג' נרות, וכן הכריע ב'''רמ"א''' (רסג א) מכח המנהג. <br />
<BR/>ונראה מדבריו שהבין במהרי"ל דצריך להוסיף עוד נר על הנרות שכבר מדליקה, ולכך הקשה עליו דכל המוסיף גורע, וכן הבין ה'''ב"ח''' (ב), אבל בפשט דברי מהרי"ל משמע דמוסיפה שמן בכל נר של מצוה שמדליקה, יותר מהשיעור שהיתה רגילה, ולפי"ז אין לחוש לתוספת. וכן הבין ה'''אליה רבה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=175 (ט)] <br />
בדבריו, וכתב דיש להקל לאשה ענייה.<br />
<br />
כתב ה'''ב"ח''' (ב ד"ה כתב מהרי"ל) שהטעם לקנס הוא כדי שתהא נזהרת, שאם תשכח תצטרך להוסיף נר בכל פעם. ועפי"ז כתב ה'''מגן אברהם''' (ג) שאם נאנסה ולא הדליקה, כגון שהיתה בבית האסורים, אינה צריכה להוסיף. ומביא דבריהם ב'''משנה ברורה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=72 (ז)].<br />
<br />
[[קטגוריה:עונג שבת]]<br />
[[קטגוריה:הדלקת נרות שבת]]<br />
[[קטגוריה:שבת כג:]]<br />
[[קטגוריה:שבת כה:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ה]]<br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן רסג]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A9%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%93:&diff=7094קטגוריה:שבת עד:2016-11-28T08:07:45Z<p>יקטן: דף חדש: קטגוריה:מסכת שבת</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:מסכת שבת]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=7093מלאכת בורר2016-11-28T08:06:16Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
מלאכת בורר הינה המלאכה השביעית מתוך לט' אבות מלאכה, שנמנים '''במשנה במסכת שבת''' (ז ב). מלאכת בורר היא ברירה והפרדה של האוכל מתוך תערובת של אוכל ופסולת.<br />
==מלאכת בורר==<br />
===פתיחה - סקירה כללית===<br />
בידוע ומפורסם שישנן ל"ט אבות מלאכה, שהן הבסיס והיסוד לרובם המוחלט של איסורי שבת. את מלאכת בורר אנו פוגשים לראשונה כמלאכה השביעית הנשנית '''במשנה''' המונה את אבות המלאכות (שבת ז ב).<br />
עיקר הדיון בתלמוד הבבלי במלאכת בורר מתבצע '''במסכת שבת''' בפרק שביעי (עד א). הבירור ביסודות המלאכה והגדרתה סובב בעיקר סביב ברייתא הדורשת ביאור. אך עוד לפני הדיון בגדרי המלאכה, הגמרא עצמה נדרשת לבירור גבולות המלאכה והבדלתה ממלאכות הדומות לה.<br />
<br />
===בגבולות המלאכה והבדלתה ממלאכות אחרות===<br />
'''הגמרא''' ( עג ב - עד א) מבררת את גבולות מלאכת בורר:<br />
:"הזורה הבורר והטוחן והמרקד" - היינו זורה היינו בורר היינו מרקד?!<br />
:אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה - חשיב לה.<br />
:וליחשב נמי כותש?!<br />
:אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה.<br />
:רבא אמר: הא מני - רבי היא, דאמר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואי חשיב כותש - הויא ליה ארבעים. וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש?! - אלא מחוורתא כדאביי.<br />
<br />
הגמרא מבררת מדוע מלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות בנפרד, שהרי תכליתן היא אחת - הפרדת האוכל מן הפסולת (כמו שמסביר '''רש"י''' במקום, ד"ה "ה"ג היינו")?! עונים אביי ורבא, שכל מלאכה שהייתה במשכן היא חשובה, ולכן מקבלת מקום משלה.<br />
'''מרש"י ד"ה "שכן"'''(עד, א) עולה שעיקר ההבדל נעוץ בכך שהמשנה נקטה מלאכות על דרך "סידורא דפת" (סדר הכנת הלחם), ולאו דווקא על פי עשייתן המקורית במשכן, לדוגמא - מלאכת אופה במקום מבשל. מלאכת בורר היא חלק אינטגראלי מסדר הכנת הפת, והיא פעולה עצמאית ברצף הפעולות הנדרשות. ואכן כך עולה מתירוצו של אביי, שבורר - בניגוד לכותש - היא מלאכה הנהוגה על ידי רובא דעלמא כחלק בלתי נפרד מתהליך הכנת הפת.<br />
<br />
עולה מדברינו שישנן שתי סיבות לכך שמלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות כל אחת בנפרד למרות הדמיון ביניהן:<br />
1. כי במשכן כל אחת מהן הייתה מלאכה עצמאית.<br />
2. מכיוון שיש רגילות לעשות כל אחת ואחת מהן כחלק אינטגראלי מתהליך עשיית הפת, רגילות המובילה לייחודן כמלאכות עצמאיות.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===הברייתא הראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים אליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR/>שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===ברייתא נוספת===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
'''רש"י''' מבאר שמה שהגמרא מקשה על הברייתא שהרי שנינו שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR/>יוצא לפי דברי רש"י שברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי. ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר וכו'.<br />
<br />
יש להעיר שישנה הסתפקות ברישא של הברייתא הראשונה, האם גורסין "שני מיני אוכלין" או סתם "מיני אוכלין", נפקא מיניה אם יש איסור בברירה של אוכל מתוך אוכל.<br />
לפי מי שגורס "שני", פעולת הברירה מתבצעת על שני סוגי אוכל, והפסולת סובייקטיבית (עיין '''תוספות''' ד"ה "היו לפניו", ו'''ר"ח''' בסוגיין, וכן '''בירושלמי''' מט ב במהדו' ווילנא); לפי מי שלא גורס "שני", ברירה היא רק מתוך פסולת מובהקת - פסולת אובייקטיבית (עיין '''רש"י''' ד"ה "היו לפניו").<br />
להלכה נתקבלה השיטה הגורסת "שני מיני אוכלין" - פסולת סובייקטיבית, וכן נראה מהברייתא השנייה, העוסקת בדברי רב אשי והגורסת "שני מיני אוכלין", שביחס לגרסה שלה אין מחלוקת. ממילא, החלק הניטל מתוך התערובת נקרא אוכל, והחלק שאינו ניטל נקרא פסולת.<br />
<br />
:כי אתא רב דימי אמר: שבתא דרב ביבי הואי, ואיקלעו רבי אמי ורבי אסי. שדא קמייהו כלכלה דפירי, ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור, אי משום עין יפה הוא דמכוין.<br />
:חזקיה אמר: הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן - חייב. לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור?! שאני תורמוסים דשלקי ליה שבעא זימני, ואי לא שקלי ליה מסרח, וכפסולת מתוך אוכל דמי.<br />
<br />
===פירוט השיטות השונות בהגדרת המלאכה===<br />
'''שיטת רש"י'''<br />
על פי העמדתו של רש"י, הברייתא הראשונה עוסקת בנפה וכברה. רש"י בוחר להעמיד כך את הברייתא, מכיוון שהוא מבין שקושיית הגמרא מהברייתא השנייה העוסקת בדברי רב אשי נשענת על העמדתנו את הברייתא הראשונה (עיין ד"ה "והתניא"). כפי שראינו בברייתא הראשונה, אם בירר חייב, לכאורה ללא חלוקה בין אופני הברירה, ולעומתה הברייתא השנייה כן מחלקת ואומרת שדווקא בנפה וכברה חייב, ואילו בקנון ותמחוי פטור אבל אסור. מכאן שהברייתא הראשונה, שמחייבת, עוסקת בנפה וכברה. כל זאת דווקא במקרה שברר שלא לאלתר, ומחדש אביי בברייתא הראשונה שברירה לאלתר תהיה מותרת. לסיכום הבנת דברי רש"י עד כה, עולה כי הברייתא הראשונה עוסקת רק בנפה וכברה, וברירה לאלתר תהיה מותרת אפילו בכלים אלו, כל שכן בקנון ותמחוי או ביד.<br />
על בסיס הבנה זו, יעמיד רש"י את הברייתא השנייה, שבה רואים חלוקה בין שני גדרי חיוב, בברירה שלא לאלתר (לאחר זמן), שהרי בברייתא הראשונה הותר אפילו בנפה וכברה אם עושה זאת לאלתר. מתוך כך שהברייתא השנייה אסרה ברירה בכלים דווקא, ולא ביד, ניתן להבין כי לשיטת רש"י ברירה ביד תהיה מותרת אפילו לאחר זמן, וכל שכן לאלתר כפי שהסברנו לעיל.<br />
לפי דברינו לעיל, לשיטת רש"י ברירה ביד מותרת תמיד. וקשה, שהרי רש"י בעצמו מפרש את איסור בורר שבמשנה (עג, א ד"ה "הבורר") בבורר "פסולת בידיו"?! לכן יש לחלק ולומר כי ברירה ביד, שלפי הבנתנו בשיטת רש"י הינה מותרת - היא דווקא ברירה של אוכל מתוך פסולת, ולעומתה ברירה של פסולת מתוך אוכל, אפילו ביד, תהיה אסורה בכל מקרה, שהרי כך הסביר רש"י את האיסור מדאורייתא שמתואר במשנה.<br />
לסיכום הבנתנו בשיטת רש"י: 1. ברירה לאלתר תהיה מותרת בכל דרך. 2. ברירה ביד תהיה מותרת בכל זמן. 3. שני הדינים הנ"ל אמורים רק במקרה של ברירת אוכל מתוך פסולת, ולא בברירת פסולת מתוך אוכל - שאסורה תמיד.<br />
<br />
'''שיטת תוספות'''<br />
תוספות על הברייתא הראשונה, תופסים את שאלותיהם של רב המנונא ואביי על השיטות הקודמות להם כתמיהה על העמדה שמנוגדת לנורמה הנהוגה בברירה, ולא דווקא כתמיהה על העמדה חסרת בסיס. רב המנונא תמה על העמדת רב יוסף בכלים, שהרי הנורמה הנהוגה היא לברור ביד - וכך אכן מעמידים תוס' את הברייתא הראשונה (ד"ה "והתניא"). אביי תמה על העמדת רב המנונא לפיה מדובר בבורר אוכל מתוך פסולת, שהרי הנורמה הנהוגה היא לברור פסולת מתוך אוכל. לסיכום הבנת דברי תוס' עד כה, עולה כי תוס' מעמידים את הברייתא הראשונה, שעוסקת בסתם ברירה, בברירה של פסולת מתוך אוכל ביד ולא בכלי.<br />
על בסיס הבנה זו, ההיתר של אביי (לאלתר) הוא בברירה של פסולת מתוך אוכל, ביד ולא בכלי. על פי הברייתא השנייה, ברירה בקנון ובתמחוי תהיה אסורה מדרבנן, ועל ברירה בנפה ובכברה חייבים מדאורייתא. מאמירתו של חזקיה על ברירת תורמוסים, עולה כי מפני שברירת אוכל מתוך פסולת אינה דרך ברירה כלל, היא תהיה מותרת - כל עוד נעשית ביד ולאלתר, כנ"ל בברייתא הראשונה. <br />
לסיכום הבנתנו בשיטת תוס': 1. סתם ברירה היא הוצאת פסולת מתוך האוכל ביד ולא בכלי. 2. סתם ברירה מותרת רק לאלתר (דרך אכילה). 3. ברירת אוכל מתוך פסולת ביד - לאלתר ודאי מותרת. 4. בורר בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ובורר בנפה וכברה חייב מדאורייתא בכל מקרה.<br />
<br />
:'''שיטת רבנו חננאל'''<br />
רבנו חננאל (ר"ח) תופס את מהלך הגמרא כשלוש ברייתות נפרדות. מהברייתא הראשונה (ברייתא דאביי), הוא לומד את ההיתר לברור לאלתר, ומביא לכך חיזוק מהירושלמי (ז, ב). מהברייתא השנייה (ברייתא דרב אשי), הוא לומד את ההיתר לברור ביד, ולא בעזרת קנון ותמחוי (פטור) או נפה וכברה (חייב). מהברייתא השלישית (ברייתא דחזקיה), הוא לומד את ההיתר לברור אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
הזכרנו בראשית דברינו כי שיטותיהם של רב יוסף ורב המנונא לא נדחו, אלא רק נשאלו עליהן שאלות. אפשר להציע שמתוך כך ר"ח פוסק מהברייתא הראשונה לא רק את דעת אביי, אלא גם את תפיסותיהם של רב יוסף ורב המנונא - שעל גביהן אמר אביי את חידושו, שאפשר שכולל את תפיסותיהם. ר"ח מוצא אסמכתות שונות לאימות תפיסתם בברייתות השנייה והשלישית.<br />
ר"ח פוסק את כל שלוש הברייתות להלכה - וממילא ההיתר לברור בשבת לפי ר"ח הוא רק אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלי, ומיד - לאלתר. לשיטתו, רק זוהי דרך אכילה ולא דרך ברירה.<br />
רובם המוחלט של הפוסקים פסק כר"ח ('''רי"ף''', '''רמב"ם''' בהל' שבת ח יב, '''רא"ש''', וכן '''בטור''', '''בשו"ע''' '''ובמשנ"ב''' שיט).<br />
יש להעיר על שימוש בסכו"ם על מנת ליטול את האוכל - שאם מסייע לפעולת ברירה אכן אסור, אך אם רק מסייע לו לאכילה יהיה מותר. <br />
<br />
===''' גדר לאלתר'''===<br />
ראינו שדעתו של ר"ח נפסקה להלכה. בדבריו פסק בין השאר את דברי אביי, שאמר שברירה מותרת לאלתר, כי זוהי דרך אכילה. יש לשאול, מהו בדיוק גדר "לאלתר"? ישנן שלוש שיטות מרכזיות בדברי הראשונים בהגדרת "לאלתר": <br />
<br />
1. כמו פשט הלשון - רק באופן מיידי ממש, מהיד לפה. (וכך סוברים '''המרדכי''' '''והרמב"ם ''' - אם כי ישנה מחלוקת בהבנת דבריו).<br />
<br />
2. מותר לברור בתוך הסעודה לצורך אותה סעודה. (וכך סוברים '''ר"ח''' - שמסתמך על דברי '''הירושלמי''', '''רבנו ירוחם''', '''הרא"ש''' '''ותוס'''').<br />
<br />
3. מותר לברור לפני הסעודה לצורך הסעודה הקרובה. (וכך סוברים '''הבית יוסף''' בדברי רבנו ירוחם ו'''שו"ע הרב''').<br />
<br />
מלשון '''השו"ע''' (אורח חיים שיט א-ג) ניתן להסתפק באיזו שיטה נוקט. '''הט"ז''' מפרשו בהתאם לשיטה השנייה, ואילו '''המג"א''' ו'''ה"לבושי שרד"''' מפרשים את דבריו בהתאם לשיטה השלישית. וכן יש להסתפק בלשון '''הרמ"א''' (שיט א). '''המשנה ברורה''' (שיט סק"ד) פוסק שמותר לברור לפני הסעודה לצורך הסעודה הקרובה. וכן פסק '''ב"שמירת שבת כהלכתה"''' (ג סט). וכן פוסק הרב עובדיה יוסף ('''"ילקוט יוסף"''' קיצור שולחן ערוך שיט ט), אך מסתפק אם הכוונה לשעה ממש או לזמן הדרוש להכנת הסעודה.<br />
<br />
עולה מדברינו עד כה, שמותר לברור אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלי, ולאלתר. גדר לאלתר על פי רוב הפוסקים הוא לפני הסעודה ובסמוך לה, כשיעור זמן הברירה הנדרש להכנת הסעודה, ולא יותר משעה ממש, אלא אם כן צרכי הסעודה מרובים ודורשים הכנה רבה, שאז יהיה מותר אפילו קודם, כפי הנדרש. בכל אופן, מותר לברור רק דברים הנצרכים לסעודה הקרובה, ולא מעבר לכך.<br />
<br />
===''' גדר תערובת'''===<br />
פעולת הברירה היא הוצאת החלקים הרצויים מתוך תערובת שבה מעורבים חלקים רצויים ושאינם רצויים. פעולת ברירה יכולה להתבצע רק במקרה שבו יש תערובת - אם אין תערובת, אין ברירה. כך עולה מדברי '''התוספתא''' (טז) '''והרמב"ם''' (ח יב). יש לברר על מה בדיוק חל שם תערובת.<br />
<br />
עוד לפני בירור גדרי התערובת, יש להעיר שברירה לא חלה רק על אוכלים, אלא אף בכלים וכד' עשוי לחול שם תערובת. כך היה במשכן, ממנו למדים את מקור המלאכות - שם בררו את הסממנים זה מזה. כך גם עולה מדברי '''רש"י''' (עד ב ד"ה "שבע חטאות" - שם מסביר שיש חיוב על ברירת "צרורות גסות" מתוך עפר). וכך אכן פוסקים '''הט"ז''' (שיט יב), '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' יב), '''המשנ"ב''' (שיט סקט"ו), '''שש"כ''' (ג, א - {ב}), '''וה"ילקוט יוסף"''' (שיט סט).<br />
<br />
אפשר לחלק את סוגי התערובות לארבעה: <br />
<br />
1. ערבוב גמור - אי סדר מוחלט, כגון: פסולת ואוכל, סלט ירקות. <br />
<br />
2. תערובת במקום המגע - מעורבב רק במקום המגע, שני דברים הדבוקים יחד זה על גב זה. כגון: שומן על מרק, קרום על חלב. <br />
<br />
3. תערובת שכבות - שני דברים המונחים זה על גבי זה, ואינם דבוקים, כגון: בגדים, ספרים. <br />
<br />
4. קליפה - פסולת שעוטפת אוכל, כגון: תפוז, בננה.<br />
<br />
לגבי קליפה, הרוב המוחלט של הפוסקים סובר שמותר להוציא את הפסולת (קליפה) מעל האוכל (פרי) כדי לאוכלו לאלתר, כי זאת דרך אכילה ולא דרך ברירה. כך פוסקים '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' ו), '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל"), '''שש"כ''' (ג לג) '''וה"חזון עובדיה"''' (שבת ד בורר, יא). <br />
<br />
בדין תערובת שכבות, מותר להזיז את השכבות העליונות על מנת להגיע לשכבות התחתונות, ואין בזה משום ברירה. וכן מותר להוציא חתיכת בשר מתוך רוטב או ירק גדול מתוך מרק, אם רוצה לאוכלו לאלתר. כך פוסקים '''המשנ"ב''' (שיט סקט"ו) '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ג ד"ה "לאכול מיד"), '''וה"חזון עובדיה"''' (שבת ד, ד {ד}).<br />
<br />
בדין תערובת במקום המגע, נראה שכנ"ל. וכך אכן מביא '''ה"אגלי טל"''' (בורר סי' י). אך '''השש"כ''' מחמיר (ג נ-נא), והמחמיר תבוא עליו ברכה.<br />
<br />
לגבי ערבוב גמור, קשה לקבוע גדר ברור. '''ה"אור שמח"''' (ח יא) סובר שרק על שני מינים הבלולים זה בזה חל שם תערובת. לעומתו סוברים '''הרמ"א''' (שיט ג) '''והמשנ"ב''' (שיט סקי"ד) שכל שני מינים המעורבים יחד ולא מונחים כל אחד בפני עצמו נחשבים לתערובת. וכך פסק '''השש"כ''' (ג ג). '''הרב שלמה זלמן אויערבאך''' תולה את מעורבות המינים בדעת בני אדם (עיין שש"כ ג {ז}), וכן גם הרב '''"ילקוט יוסף"''' (שיט מא). '''"ערוך השולחן"''' (שיט ט) מסביר שאם נוטל דבר ניכר מתוך כלל הפריטים - אין זאת ברירה אלא נטילה בעלמא. וכך פוסק '''ר' חיים גריינמן''' בחידושיו, וכן '''השש"כ''' (ג ד).<br />
<br />
===''' דין ברירה במין אחד'''===<br />
על אף כל האמור לעיל, עדיין אפשר לשאול - האם יש דין ברירה במין אחד (כגון חתיכות קטנות מתוך גדולות)? על כך יש להקדים ולשאול מה מגדיר "מין" של דבר, ומה מבדיל בין מין למין אחר? ניתן לחלק את ההבדלים לשלושה: 1. הבדל מהותי - בגוף הדבר וכו', כגון שני מיני פירות בסלט פירות. 2. הבדל לא מהותי - באיכות הדבר, כדוגמת "חתיכות דג שלא נקדחו" לעומת "אלה שנקדחו" (- נתבשלו. לשון '''המשנ"ב''' שיט סקט"ו). 3. הבדל קל - שינוי בגודל החתיכות.<br />
<br />
במקרה של הבדל מהותי, מוסכם על הפוסקים שחל איסור ברירה. המחלוקת העיקרית בדין ברירה היא במקרה של הבדל קל. '''הט"ז''' (שיט ב) סובר שיש בזה איסור ברירה, '''"תרומת הדשן"''' (סי' נז) לעומתו סובר שאין בזה דין ברירה. '''הרמ"א והמשנ"ב''' (סקט"ו) פסקו כ"תרומת הדשן", וכן '''בשש"כ''' (ג כה) '''וב"חזון עובדיה"''' (שבת ד ט {ט}). אמנם '''המשנ"ב''' סייג דבריו ואמר שבמקרה שבו יש הבדל לא מהותי בין הדברים, אסור לברור אותם זה מזה, אלא מותר רק לאלתר (סק"ח, סק"טו).<br />
<br />
===''' בדין אכילת דג בשבת'''===<br />
על סמך כל הנאמר לעיל, ננתח מקרה שכיח ביותר, ונדון בפסיקות השונות לגביו. בעת אכילת דג בשבת, האם מותר להוציא ממנו את העצמות? האין זה ממש בורר אוכל מתוך פסולת, או שמא זו דרך אכילתו?<br />
<br />
דעת '''הרב עובדיה''' היא שמותר להוציא "העצמות הדקין הבלועים בדגים בשעת האכילה" (לשונו בילקו"י). מכיוון שזוהי דרך אכילתו בחול, יהיה מותר לאכול כך גם בשבת. בנוסף לכך, בגלל שעצמות הדג מחוברות אליו מעצם ברייתו - לא נחשב כתערובת אלא כדבר המחובר, וממילא לא שייך בזה ברירה.<br />
<br />
דעת '''ה"ביאור הלכה"''' (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל") שבברירת העצמות מתוך הדג יש ממש איסור! אך מלמד זכות על מי שעושה כן כדי לאכול לאלתר, ומציע שמפני שיש עצמות רכות שאפשר לאכול, הן לא נחשבות לפסולת. וכן מביא שאפשר לומר שהעצמות והדג הם ב"חיבור אחד", כמין אחד מחובר, ואין בזה ברירה אלא רק תיקון האוכל (מסתמך על דברי '''מהרש"ל'''). אך לכתחילה באמת אסור, "ואם כן נכשלין באיסור חיוב חטאת"! ולכן מציע פתרונות שונים, כמו להוציא את הבשר מעל העצמות, להוציא את העצמות עם קצת בשר עליהם, שאז אין הוצאת פסולת מתוך אוכל, אלא הוצאת אוכל מתוך אוכל ("ביאור הלכה" ד"ה "חייב").<br />
<br />
דעת '''ה"חזון איש"''' (הל' שבת סי' נד) היא שאסור בכלל להוציא את העצמות מתוך הדג, וכל דרך שבה יוציאו את העצמות היא איסור דאורייתא! מותר רק להוציא את הבשר מעל העצם או לאכול הכל ולהוציא את העצמות מתוך הפה.<br />
'''השש"כ''' (ג יב-טז) פוסק לכתחילה כחזו"א, אך מביא גם שאפשר לנהוג כדעת המשנ"ב בבורר לאכול לאלתר. לעומתו פוסק '''הרב מלמד ב"פניני הלכה"''' (שבת א בורר ט) כרב עובדיה אם בורר את העצמות תוך כדי אכילה, ומביא שכך "העיקר להלכה". ו"נהרה נהרה ופשטיה", והמחמיר תבוא עליו ברכה.<br />
<br />
===''' בירור רעיוני במהותה של מלאכת בורר'''===<br />
כשבוחנים את המלאכות האסורות בשבת, כמעט לגבי כל מלאכה ברור מאיזה טעם נאסרה - היא יוצרת איזו מציאות קיומית חדשה. כך לדוגמא במלאכת קוצר, נאסרה פעולת ניתוק דבר ממקור גידולו / חיותו, כי האדם יוצר במעשיו תוצר חדש לגמרי, מציאות חדשה, ודבר זה נאסר בשבת. אמנם, במלאכת בורר, בדומה למלאכת הוצאה, קשה לראות מה התוצר החדש שנעשה, שהרי רק הופרדה תערובת, ולא נעשתה פעולה בגוף הדבר! קצת קשה לומר שבהפרדת המינים יש משום יצירה חדשה! ומאליה עולה השאלה - למה לאסור על הפרדת המינים בתערובת?<br />
<br />
במבט מעמיק על הפעולה האסורה, ניתן לראות שנאסרה הוצאת פסולת מאוכל, הוצאת הרע מהטוב. תפקידנו בעולם הזה הוא להבדיל את הרע מהטוב ולחזק את מציאות הטוב - "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" ('''תהלים''' לד טו), וכך אנו פועלים יום יום על ידי קיום המצוות ועבודת המידות, שמכוונים אותנו לדרך הישר, להתרחק מנטיות שליליות ולהתנהל בצורה בריאה ונכונה. בשבת נאסרה עלינו פעולת הברירה, המבדילה בין הרע והטוב, מכיוון שבשבת אנו מצווים להתמקד רק בטוב. כפי שנאמר בבראשית ב, ג - "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ..." - "וקִדשו במן, שלא ירד בו מן כלל" ('''רש"י''' ד"ה "ויברך ויקדש"). קדוש, נבדל, יום השבת מובדל מכיוון שלא לוקטים בו מן, כי בשבת אין צורך לצאת וללקוט, אלא המן יעמוד מוכן ומובדל אצלנו, ואנחנו נדרשים רק לאכלו - לקחת את הטוב בצורה ישירה, בלא צורך בהפרדתו מהרע. שבת, שהיא "מעין עולם הבא", צריכה להיות כמו העולם הבא, שבו "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". השבת צריכה להיות נקייה מהתעסקות עם הרע ומלאה בהתעסקות בטוב, נקייה מהתעסקות בברירת המציאות ומלאה בהנאה מזיו השכינה.<br />
<br />
לבירור הדברים יש להעמיק את המבט על גדרי המלאכה. השיטה שנקבעה להלכה בקביעת גדרי המלאכה היא שיטת ר"ח. לשיטתו, ההיתר לברור הוא בשלושה תנאים: 1. אוכל מתוך פסולת. 2. ביד ולא בכלי. 3. לאלתר. מותר לברור אם מוציאים את האוכל - הטוב, אם ההתעסקות היא רק בו, כנדרש לעיל. אסור לברור בכלי - מפני שזה יוצר ריחוק, ההתעסקות עם הטוב כבר לא ישירה, כי הברירה בעזרת כלי מזכירה לי את הצורך להתרחק מהפסולת, מהרע. ברירת הטוב ביד, היא התעסקות ישירה עם הטוב. הברירה צריכה להיות לאלתר, ושלא תהיה שהות בין פעילות הברירה לאכילה - כדי שההתעסקות עם האוכל תהיה מיידית וישירה, בלי עיכובים.<br />
עולה מדברינו שאיסור מלאכת בורר נועד לכוון אותנו בשבת להתעסקות אך ורק עם הטוב, ולהימנע מעיסוק בצדדים הרעים, כדי להישאר בתודעה של "מעין עולם הבא", כדי לא לפספס את מהותה של השבת בהתעסקות עם דברים צדדיים, ולהישאר מכוונים "ליהנות מזיו השכינה".<br />
<br />
[[קטגוריה:ל"ט מלאכות]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%93_%D7%A2%D7%96%D7%A8&diff=6287שיחת משתמש:אביעד עזר2016-06-16T08:53:05Z<p>יקטן: מסיר את כל התוכן מדף זה</p>
<hr />
<div></div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=6286קשרים האסורים והמותרים בשבת2016-06-16T08:39:45Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת טו א-ב, כד ה|שבת קיא ב-קיב א, קנז|שבת טו א-ב|שבת י א-ב,ו|אורח חיים שיז א}}<br />
אילו קשרים מותר ואילו אסור לקשור ולהתיר בשבת, ואילו קשרים חייב חטאת בקשירתם או התרתם.<br />
<br />
==מקורות חז"ל==<br />
ה'''משנה''' (שבת טו א) אומרת שהקושר קשר גמלים וקשר ספנים בשבת חייב חטאת. עוד מבואר במשנה (טו ב) וב'''גמרא''' (שבת קיא ב-קיב א) שקשר גמלים שחייבים עליו הוא הזמם עצמו, כלומר טבעת של רצועה שקושרים באף הגמל, אבל הקשר שקושרים את הרצועות שמכניסים לאותה הטבעת שאת ראשן האחר קושר ביתד או בעמוד כדי שלא תלך, זהו קשר שאין חייבים עליו חטאת אך הוא אסור מדרבנן.<br />
<BR/>וכן קשר הספנים שחייבים עליו חטאת הוא בטבעת של חבל שקושרים בראש הספינה, אבל הרצועה שאותה מכניסים לטבעת זו כדי לקשור את הספינה לנמל, קשר זה אסור הוא רק מדרבנן.<br />
<br />
עוד אומרת המשנה שיש קשרים שהם מותרים לכתחילה לקשרן, כגון פתח של חלוק או סבכה, או קשר של חגורה וכד'.<br />
<BR/>ובגמרא שם מבואר שבמנעל וסנדל ישנם קשרים שחייבים עליהם חטאת, ישנם קשרים שפטור עליהם אבל אסור לקשרם מדרבנן, וישנם קשרים שמותר לכתחילה.<br />
<br />
נחלקו הראשונים בביאור גדר האיסור והחיוב של הקשרים.<br />
<br />
==סוגי הקשרים האסורים והמותרים==<br />
===שיטת רש"י וסייעתו===<br />
בדברי '''רש"י''' (קיא ב ד"ה זממא וד"ה איסטרידא) מבואר שקשר שחייבים עליו הוא כאשר זהו קשר המתקיים לעולם, כדוגמת הקשרים שבאף הגמל ובראש הספינה, מה שאין כן החבלים שקושרים אל הטבעות (קיב א ד"ה קיטרא וד"ה בדחומרתא), כיון שקושרים אותם לשבוע או שבועיים או חודש אין חייבים עליהם. וכן במנעל וסנדל (קיב א ד"ה בדאושכפי וד"ה בדטייעי) קשרים קבועים חייבים עליהם חטאת, וקשרים שפותחים אותם לעתים אסורים מדרבנן.<br />
<br />
ולענין קשרים המותרים לכתחילה משמע בדעת רש"י (ד"ה פשיטא וד"ה בדבני מחוזא וד"ה דנפקי בי תרי וד"ה א"ל משום) שאלו דווקא קשרים שמתירים אותם בכל יום.<br />
<br />
כדברי רש"י כתב גם ה'''רא"ש''' (שבת טו ט), והזכיר בקשר שפטור אבל אסור בכגון שעומד להתקיים שבוע או יותר. וכן העתיק ה'''טור''' להלכה (אורח חיים שיז) שעל קשר הקיים לעולם חייב, קשר לשבעה ימים פטור אבל אסור, וקשר שעומד להתירו בכל יום מותר לכתחילה.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו עוד ראשונים, הרי הם '''ספר התרומה''' (שבת רמג), '''שבלי הלקט''' (שבת קכד), ה'''ריטב"א''' (קיא ב ד"ה קושרת וד"ה מאי), ה'''ריבב"ן''' בשיטת הקדמונים (ד"ה אלו), '''פסקי רי"ד''' (ד"ה ורצועות), ה'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה מהו דתימא), '''ר' ירוחם''' (יב יד פז ב), ה'''רמ"ך''' המבוא בכסף משנה (י א), וכן משמע ב'''סמ"ג''' (לאוין סה).<br />
<br />
כתב ה'''עולת שבת''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&st=&pgnum=179 (ד)] <br />
לדייק מדברי הרא"ש שאפילו אינו של קיימא, אם הוא מעשה אומן חייב. אבל ב'''מגן אברהם''' (ה) דחה דבריו, וכן הוכיח ה'''אליה רבה''' (א) מדברי שאר הפוסקים.<br />
<br />
===שיטת ר' חננאל, הרי"ף והרמב"ם===<br />
שיטה אחרת בראשונים היא שיטת הרי"ף (מא ב) והרמב"ם (שבת י א-ב), וכמותם מבואר גם ברבנו חננאל (קיב א ד"ה רצועות). שכל קשר שהוא של קיימא והוא מעשה אומן, אסור מדאורייתא וחייבים עליו חטאת. קשר שאינו מעשה אומן אבל הוא של קיימא, פטור אבל אסור מדרבנן, וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לכתחילה. עוד מבואר ברמב"ם שם שאף קשר שאינו של קיימא אם קשרו קשר אומן ה"ז אסור.<br />
<BR/>כשיטה זו כתב גם ה'''מאירי''' (קיא ב ד"ה אמר המאירי והמשנה), ואף כתב (ד"ה ורצועות) שאין צורך להזכיר השיטה החולקת. ובביאור קשר של קיימא כתב שהוא קשר שאינו עשוי לינתק, והקשר האסור מדרבנן הוא קשר של קיימא או כעין של קיימא אבל אינו מעשה אומן, או מעשה אומן ואינו קיימא. <br />
<BR/>גם ב'''פירוש קדמון''' מבית מדרשו של ר' םרחיה בשיטת הקדמונים (ד"ה ורצועות) סובר כשיטה זו, וכן מבואר ב'''כלבו''' (לא) וב'''ארחות חיים''' לוניל (שבת א קה). <br />
<br />
ה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיז א) פסק כשיטה זו שאינו חייב אלא בקשר שהוא מעשה אומן ושל קיימא. ואם הוא של קיימא ואינו אומן או של אומן ואינו של קיימא פטור אבל אסור, ושאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לכתחילה. ולזה הסכים גם '''מהר"י אבוהב''' בהגהות הטור (ד"ה כל קשר).<br />
<BR/>לעומת זאת ה'''רמ"א''' (אורח חיים שיז א) הביא את הדעה החולקת, שכל שהוא של קיימא אפילו קשר הדיוט, חייבים עליו. ומ"מ משמע מדבריו שחושש לחומרא לדעת הרמב"ם, שהרי כתב אחר כך שאין אנו יודעים מהו קשר של אומן ולכן יש ליזהר מלהתיר שני קשרים זה על זה אפילו שאינו של קיימא. אמנם ב'''מגן אברהם''' (ה) העיר שזהו דווקא לרמב"ם, אבל לרא"ש מותר. <br />
<BR/>ה'''גר"ז''' (שיז ב) כתב להחמיר כדעת השו"ע, שאף אם אינו של קיימא אסור אם הוא מעשה אומן, אא"כ במקום צער שיש להתיר אם הוא בודאי אינו של קיימא.<br />
<br />
==גדר האיסור==<br />
===הגדרת קשר של קיימא וכעין של קיימא===<br />
==== בשיטת רש"י וסייעתו====<br />
מדברי '''רש"י''' הנזכרים לעיל, מבואר שקשר של קיימא הוא קשר המתקיים לעולם. אמנם יש לדייק מדבריו שכתב שקשר שחייבים עליו מדרבנן הוא קשר העשוי לשבועיים או חודש, משמע שכל שהוא יותר מזה אפילו אינו לעולם, חייבים עליו מהתורה. ועוד משמע מזה שבפחות משבוע מותר לכתחילה, אבל במקום אחר (ד"ה פשיטא וד"ה בדבני מחוזא וד"ה דנפקי בי תרי וד"ה א"ל משום) משמע שהמותר הוא בקשר שעשוי ליומו בלבד.<br />
<BR/>גם ה'''טור''' כתב שהעומד לעולם חייב, והעומד לשבעה ימים פטור אבל אסור, ואינו מותר אלא העשוי להתירו בכל יום. וקשה כנ"ל.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (שיז ד"ה נמצינו למדין) כתב להסביר שקשר שעשוי לעמוד ימים רבים הוא קשר של קיימא, ואם עשוי להתקיים ימים מספר אינו של קיימא ואסור מדרבנן, וכתב (ד"ה ובמספר וד"ה ולענין) שמדברי רש"י נראה שכל שהוא מתקיים יותר מחודש חייב, וכל שהוא פחות משבוע מותר לכתחילה. ובשם '''רבנו ירוחם''' (יב יד פז ב) כתב הב"י שאף בפחות משבוע אסור, ואינו מותר אלא בעומד להתקיים פחות מג' ימים. ולענין קשר של קיימא, מבואר בר' ירוחם שאם הוא לימים רבים חצי שנה או שנה, אפילו אינו לעולם, חשיב של קיימא וחייב חטאת.<br />
<BR/>ו'''מהר"י אבוהב''' בהגהותיו לטור (ד"ה כל קשר) כתב בדעת הטור שקשר של שמונה ימים הוי קשר של קיימא, וכתב שכן הוא ב'''ארחות חיים''' (שבת קו) בשם ר' פרץ, ומובא גם ב'''כלבו''' (לא). ולענין קשר המותר הבין בתחילה מהרי"א בדעת הטור שכל שהוא פחות מז' ימים מותר, אבל מסיק לבסוף דדווקא אם עשוי להתירו בכל יום.<br />
<BR/>ובאמת שברבנו פרץ אין הכרח שכוונתו שקשר של שבוע חייב מהתורה, אלא שהוא קשר של קיימא לענין שיהא אסור מדרבנן, ולאפוקי הדעה שהביא שם קודם לכן, שמתירה לקשור מכנסיים כיון שסופן להתירן על מנת לכבסן. וכן משמע ב'''רמ"א''' (א) עצמו שהביא שתי דעות לענין קשר שאינו של קיימא, שיש אומרים דווקא ליומו מותר, ויש אומרים שעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא. וב'''באור הגר"א''' שם העיר שאין כוונתו של קיימא שחייב, אלא רק לענין איסור, שבפחות מזה מותר לכתחילה, וכדברי ה'''מגן אברהם''' (ב), וכ"ה ב'''עולת שבת''' (ה).<br />
<BR/>ב'''בית חדש''' (א ד"ה ואיכא) כתב שאם קושרו לעולם אסור מהתורה, ואם קושרו לזמן אפילו ממושך כשנה ויותר, אסור מדרבנן. ואם קושרו לז' ימים או פחות מותר לכתחילה. <BR/>לעומת זאת ב'''מגן אברהם''' (א) הביא דברי הב"י שקשר העשוי להתקיים לזמן ארוך חייבים עליו.<br />
<BR/>וה'''טורי זהב''' (א) כתב שהחלוקה אינה לפי זמנים כלל, שהרי מנלן לחלק בהכי שבוע או חודש וכו', אלא אם זהו קשר שקושרו על מנת שיעמוד לעולם הוא איסור תורה, ואם הוא לזמן ממושך, שבוע או חודש או שנה וכו', הוא איסור דרבנן. ואם הוא קשר שקושרו ליומו בלבד, לא מקרי זמן ומותר לכתחילה. ובאמת שכדעתו משמע ב'''ריטב"א''' (קיב א ד"ה הא דקתני) שכתב שכל שהוא לימים אחדים אסור, וב'''מהר"ם מרוטנבורג''' המובא באורחות חיים ובכלבו שם, וכן מפורש ב'''שבלי הלקט''' (ענין שבת קכד), וב'''שלטי גיבורים''' (מא א ג).<BR/><br />
ה'''משנה ברורה''' (שיז הקדמה) לענין קשר של קיימא הכריע שלא כהב"י ומהר"י אבוהב, וכתב שקשר של קיימא הוא העומד לעולם. ולענין קשר המותר, לא הכריע בין הדעות שהביא הרמ"א. אבל בספר '''קצות השלחן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7724&st=&pgnum=54 (קכג א)] הכריע לחומרא שכל שאינו ליומו אסור.<br />
<br />
====בשיטת הרמב"ם וסייעתו====<br />
ה'''טורי זהב''' (א) כתב בדעת הרמב"ם שהקשר המותר הוא דווקא אם נעשה להתיר בכל יום, וכן מבואר לכאורה ב'''בית יוסף''' (ד"ה נמצינו למדין).<BR/><br />
אבל ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב א, אשל אברהם ג) משמע שרק אם עומד לעולם הוא של קיימא, אבל אם הוא לזמן, אפילו לחצי שנה או שנה, הוי שאינו של קיימא. ומשמע שאם אינו של אומן מותר לכתחילה בכה"ג. גם ב'''משנה ברורה''' (שיז הקדמה, ה) משמע שהגדרת קיימא לרמב"ם היא כפי שיטת רש"י שרק אם הוא לעולם הוא של קיימא, אבל אם הוא לזמן מותר ובתנאי שאינו של אומן. <BR/><br />
וכן הוכיח בספר '''אגלי טל''' (כב ה-ו) מן הירושלמי, שלרמב"ם ודעימיה, כל קשר שהוא פחות מחמישים יום, מותר לכתחילה.<br />
<BR/>וב'''גר"ז''' (שיז ב) משמע דלא כהמשנ"ב בזה, וב'''קצות השלחן''' (בדי שלחן ג) האריך להוכיח כמותו. <br />
<br />
===אם תלוי בדעת הקושר או בסוג הקשר===<br />
כתב ה'''בית חדש''' (א ד"ה ואיכא למידק) בדעת הטור דהכל תלוי בדעת הקושר, שאם בדעתו לקשרו לעולם הוי קשר של קיימא, ואם דעתו לקשרו לזמן הוי קשר כעין של קיימא, ואם דעתו לקשרו לשבוע או פחות מותר. ומשמע שאינו תלוי כלל בסוג הקשר אלא רק בדעתו של הקושר. וגם ה'''טורי זהב''' (א) הלך בדרך זו ותלה הכל בדעת הקושר לקבוע האם הוא של קיימא או לא, ואין זה משנה חוזק הקשר וסוגו, וכן משמע ב'''פרי מגדים''' (אשל אברהם ג).<br />
<BR/>אבל בספר '''בית מאיר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=36276&st=&pgnum=33 (שיז ד"ה סעיף א וד"ה והנה)] <br />
כתב שאי אפשר לומר כן, שהרי א"כ בגמרא בקשר דאושכפי ג"כ יהיה מותר אם יתנה הקושר בדעתו שאינו אלא לבו ביום. וכמן מוכח ממה ש[[#קשירה לשם מצוה|קשרו את המקדה בגמי]], שלכאורה אין צורך להתיר משום מצוה, אלא אפשר שהקושר יכוון בדעתו שאינו אלא ליומא ומותר. אלא ודאי שלא בדעתו תליא, אלא רק בסוג הקשר שאם לא יעמוד בעצמו או שיש הכרח להתירו מצד המלבוש וכד', מקרי אינו של קיימא, וכן הכריע גם ב'''באור הלכה''' (שיז ד"ה הקושר), שקשר שדרכו של עולם לעשותו בקביעות, כקשר הגמלים והספנים, אפילו אם דעתו לעשותו לזמן חייב מהתורה.<br />
<BR/>ויש להעיר שמה'''רמב"ם''' בפירוש המשנה (שבת כד ה) משמע שקשר שאינו של קיימא האסור מדרבנן, נמדד לפי סוג החוט שקושרים בו, כגון גמי שאינו מתקיים, הוי אינו של קיימא. וכן משמע ב'''ראב"ד''' בהשגות (שבת י ג), וב'''רש"י''' (שבת קנז ב ד"ה בגמי), וכפי שדייק ב'''אגלי טל''' (כב י), וזה דלא כה'''מגיד משנה''' (י ג) שתמה על הראב"ד בזה.<br />
<br />
===הגדרת מעשה אומן===<br />
כתב בעל '''שלטי הגיבורים''' (מא א ג) שלא נתברר לו היטב היאך הוא קשר אומן, אבל מדברי הרי"ף נראה שהוא קשר שקושרים אותו הדק היטב, והביאו ה'''מגן אברהם''' (ד).<br />
כעין זה כתב ה'''טורי זהב''' (א) שמעשה אומן שלדעת הרי"ף והרמב"ם אסור, הוא גורם שהקשר יהיה חזק מאוד, ולכן אפילו אם אינו לקיימא, כלומר לעולם, אסור. ומעשה הדיוט הוא שהקשר אינו חזק כל כך. <br />
<BR/>וב'''באור הלכה''' (ד"ה הקושר) הוכיח מהגמרא שמעשה אומן נקרא אפילו אינו מהודק כל כך, שהרי לרבנן אף קשר שיכול להתירו באחת מידיו חייב, וכתב שאפשר שכוונת הט"ז שמעשה אומן הוא קשר חזק מצד סוג הקשר, שהאומן יודע לעשותו באופן שאינו ניתר מעצמו, אבל על כל פנים יכול להתירו באחת מידיו. <br />
<BR/>אבל בספר '''קצות השלחן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7724&st=&pgnum=55 (בדי שלחן ד)] כתב כהט"ז בזה, וכן כתב הרב '''מנוחת אהבה''' (ג יד א {2}).<br />
<br />
==שני קשרים זה על זה==<br />
כתב בעל '''שלטי הגיבורים''' (מא א ג) שלשיטת הרי"ף והרמב"ם אין לקשור או להתיר קשר שקושרים שני קשרים זה על זה, לפי שהוא קשר אמיץ, והוי מעשה אומן. אבל לשיטת רש"י והרא"ש מותר, אם עושה כן להתירו בו ביום. וה'''רמ"א''' הביא דברי שה"ג אלו לחומרא, וכתב שכן נוהגין, אלא אם כן במקום צער. וב'''אליה רבה''' (ה) היקל יותר אפילו לכל צורך, כל שעתיד להתירו בו ביום.<br />
<BR/>אמנם ה'''מגן אברהם''' (ה) כתב שזהו דווקא לרי"ף אבל לרא"ש מותר, ואפשר שסובר להקל בזה.<br />
<BR/>וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שבגלילותינו פשט המנהג להתיר שני קשרים זה על זה בחגורה, לפי שהוא אינו של קיימא ושל הדיוט, הובאו דבריו ב'''שערי תשובה''' (ד"ה ויש).<br />
<br />
===קשירת חצי קשר וחיזוק קשר שנתרופף (בציצית)===<br />
בשו"ת '''מהרש"ם''' (ו לד) כתב כדבר פשוט שאם קודם השבת עשה קשר אחד, ואחר כך בשבת קושר את השני קשר של קיימא חייב, ורי זה דומה למשלים אות אחת לספר.<br />
<BR/>וכן כתב בספר '''תולדות שמואל''' [https://daf-yomi.com/Data/UploadedFiles/Forums/29713.pdf (ג לב י)] ודימה למניח בשבת על האש תבשיל שנתבשל מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי וגמר בישולו. אבל אם מבעוד יום היה קשר של קיימא, ובשבת הוסיף עליו עוד קשר, פטור, ואפילו אם התיר הקשרים הקודמים.<br />
<BR/>וב'''קצות השלחן''' (קכג ד) כתב שאין להדק את קשר הציצית שנתרופף, שחייב בזה משום קושר. וכן הסכים ב'''חזון עובדיה''' (שבת ה קושר ומתיר יא).<br />
<br />
==פתילת חבלים==<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת י ח) כתב שהפותל חבלים מחוטים, הרי זה תולדת קושר וחייב, וכן המפריד את הפתיל, הרי זה תולדת מתיר. והוסיף שם ששיעורו, כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה.<br />
<br />
נתחבטו המפרשים למצוא מקור לדברים אלו. אחר שה'''מגיד משנה''' וה'''כסף משנה''' לא ציינו כלום. <br />
<BR/>ה'''מגדל עוז''' ציין לירושלמי פרק 'אלו קשרים', אבל כתב הרב '''מעשה רקח''' שחיפש ולא מצא, וגם בתוספתות אינו נמצא. וב'''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב שאין בירושלמי אלא דין החותלות של תמרים שהביא הרמב"ם בהלכה ג', ודין זה איתא גם בבבלי קמו., ולמד שכשם שההפקעה נחשבת התרה, כן הפתילה נחשבת קשירה.<br />
<BR/>ובהערות '''הר' קפאח''' למשנה תורה (יג) כתב שצדקו דברי המג"ע, וככונתו ל'''ירושלמי''' (שבת טו א) 'א"ר חזקיה ההן חייטא אומנא מבלע תרין רישיה', ופירושו שכאשר חוט נקרע לוקח האומן שני קצות החוט ומתיר שזירתן, וחוזר ופותלן יחד, וזהו במקום קשר המכער את הבגד.<br />
<br />
ובספר '''אגלי טל''' (כו א) הקשה מה'''ירושלמי''' (שבת ז ב), שם משמע שחייב משום טווה, והביא לזה ראיה גם מהבבלי בביצה לא:, אלא שהתקשה שלפי זה לא מצאנו תולדה לקושר.<br />
<BR/>וב'''אור שמח''' (שבת י ח) כתב שהבבלי פליג על הירושלמי בזה, ולכן כתב הרמב"ם שהוא משום קושר.<br />
<br />
רבותינו בעלי השלחן ערוך לא הביאו דין זה של הרמב"ם, אבל הובא להלכה ב'''מגן אברהם''' (כ) וב'''משנה ברורה''' (לד) וב'''כף החיים''' (עב).<br />
<BR/>וכתב ה'''גר"ז''' (שיז יא) שהשיעור שנתן הרמב"ם כדי שיתקיים, הוא שיעור תורה, אבל מדרבנן בכלשהו חייב.<br />
<br />
===ליפוף חוט ברזל===<br />
בשו"ת '''דברי יציב''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15079&st=&pgnum=322 (א קנב-קנג)] דן לענין ליפוף חוט ברזל סביב בקבוק או שקית, והכריע להיתרא לפי שאין זה דומה לפותל חבלים שכתב הרמב"ם לאיסור, מפני ששם חלקי החבל מתקשרים להיות לחבל אחד, ודומה לקושר, אבל הכא הוא נעשה רק להחזיק התכולה ואין דמיון לקשירה. גם בשו"ת '''שבט הלוי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1418&st=&pgnum=46 (ח נה,] [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1420&st=&pgnum=50 י סא)] הזכיר סברה זו לקולא, וצירף אותה עם עוד צדדים להיתר, וכתב שאף שהמחמיר בזה אינו מן המתמיהים, מכל מקום יש ללמד זכות על ישראל. <br />
<BR/>ןבשו"ת '''משנה הלכות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1877&st=&pgnum=73&hilite= (ה נ)] <br />
כתב לכתחילה לכרוך החוט סביב השקית, ומ"מ אין להרעיש העולם עבור המקלים, כי לרוב עושים כן לימים לא רבים. גם הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19979&st=&pgnum=246&hilite= (ב כט ב)] <br />
התיר בזה לכתחילה לפי שאינו עשוי לזמן. וכן דעת הרב '''חזון עובדיה''' (שבת ה קושר ומתיר כ).<br />
<BR/>אמנם בספר '''שמירת שבת כהלכתה''' (ט יד) החמיר בזה מתולדת קושר, אלא אם כן הדרך ללפפו ליום אחד או בדיעבד לז' ימים דאז הוי שאינו של קיימא.<br />
<br />
==קשירה לשם מצוה==<br />
ה'''משנה''' בסוף מסכת שבת (שבת כד ה) מביאה מעשה שהיה בימי ר' צדוק ואבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקדה בגמי ע"מ לידע אם יש בגיגית פותח טפח, ומסיימת המשנה שמדבריהם למדנו ש'פוקקין ומודדין וקושרין בשבת'.<br />
ופירש '''רש"י''' (שבת קנז א ד"ה וקושרין) שהכוונה לקשר שאינו של קיימא ואפילו לכתחילה. מפשט דבריו משמע שמותר לקשור לצורך מצווה אף קשר האסור, אמנם לא קשר של קיימא האסור מן התורה. <br />
<BR/>כעין זה כתב ה'''רמב"ם''' בפירוש המשנה, שהמדידה והקשירה שהתירו הן דווקא של מצוה, ובתנאי שלא תהיה הקשירה מתקיימת, כפי שהיה שם שקשר בגמי. ובהלכות (שבת י ו) פסק כן להלכה. <br />
<BR/>גם ה'''טור''' (אורח חיים שיז) הביא שקשר אסור לקשרו מדרבנן, ולשיטתו זהו קשר העומד לשבעה ימים, אם קושרו לצורך מצווה, כגון למדוד אחד משיעורי תורה, מותר. וכן פירש ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיז ד"ה ומה שכתב רבינו ולצורך מצוה) בדעת רש"י, ופסק להלכה ב'''שלחן ערוך''' (שיז א).<br />
<br />
אמנם בספר '''בית מאיר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=36276&st=&pgnum=33 (ד"ה ולצורך מצוה)] <br />
כתב שאין הכרח בדברי רש"י לפרש כהב"י, אלא יש לפרשו שמדובר בקשר המותר לכתחילה, והעובדא כן הוה שקשרו, כי אין להתיר איסור דרבנן ממש אף לצורך מצוה, והוכיח כן מדברי ה'''תוספות''' (קכו ב ד"ה ומדבריהם). הובאו דבריו ב'''משנה ברורה''' (יג).<br />
<br />
וב'''מגן אברהם''' (ג) הקשה לדעת הרמב"ם והשו"ע, אמאי התירו משום מצוה, יעשנו קשר שאינו מעשה אומן ויהיה מותר לכתחילה, ותירץ שבאמת אם יכול חייב לעשות כן, אלא ששם לא היה אפשר בענין אחר.<br />
<BR/>וב'''פרי מגדים''' (אשל אברהם ג) הקשה כעין זה לשיטת הרא"ש, אמאי התירו לצורך מצווה, והרי יכול לחשוב בדעתו שאינו של קיימא, כגון שיתירו בו ביום, או בתוך שבעה ימים, ונשאר בצ"ע. אמנם לדברי ה'''בית מאיר''' לעיל, שפירש דשל קיימא הוא לפי [[#אם תלוי בדעת הקושר או בסוג הקשר|סוג הקשר]], לא קשיא מידי, שהרי דעתו אינה מורידה ואינה מעלה לענין איסור.<br />
<br />
==ראה גם==<br />
*[[קשירת דלי במשיחה וקשר עניבה]]<br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://www.lif.ac.il/pdf/meir_la_arez/sah/7.doc כריכת חוט ברזל על שקית לחם בשבת] - הרב מרדכי אליהו, 'המאיר לארץ' תשס"ה.<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=tl-sh-1-17-pdf בגדר מעשה אומן] - הרב שמואל טל, 'טל חיים - שבת', תש"ע.<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=03-pdf-12 דעת רבנו פרץ בקשר למספר ימים] - הרב שלום קליין, 'אורות עציון' כ, תשנ"א.<br />
* [http://www.ygolan.org/less/reshittvuato.pdf קשירת ספר תורה בשבת] - מתן שרגאי ועודד קרויטנברג, 'ראשית תבואתה', תשס"ו, עמ' 309.<br />
<br />
[[קטגוריה:קושר ומתיר]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=6285טלטול שברי כלים בשבת2016-06-16T08:19:31Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת יז ה|שבת קכד ב-קכה א|שבת יז ה|שבת כה יב, כו ב-ג|אורח חיים שח ו-ז}}<br />
כלים שנשברו בשבת או בערב שבת, אם מותר לטלטל את השברים בשבת.<br />
<br />
==שברי כלים==<br />
ה'''משנה''' (שבת יז ה) מביאה מחלוקת תנאים בדין טלטול שברי כלים, שלדעת תנא קמא מותר לטלטל שברי כלים ובתנאי שהם ראויים לעשות בהם מלאכה כלשהי, ואילו לדעת ר' יהודה אסור אלא אם כן הם ראויים לעשות מעין המלאכה שהיו עושים בעודם בשלמותם בכלי. לא מבואר בדברי המשנה האם מדובר שהכלים נשברו בשבת עצמה או שנשברו בערב שבת, ואם יש שום נפקא מינה בדבר.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' (שבת קכד ב) מובאות בשם רב יהודה אמר שמואל שתי אפשרויות בנידון זה. לאפשרות הראשונה דווקא אם נשברו בערב שבת נחלקו, אבל אם נשברו בשבת לכולי עלמא מותר להשתמש בשברי הכלים אם עושים הם מלאכה כלשהי, מפני שמבעוד יום היו מוכנים למלאכה בעודן בכלי. אך הגמרא דוחה אפשרות זו, מפני שמצאנו '''ברייתא''' שאומרת שמותר להסיק אש ביום טוב בכלים, אבל אסור להסיק בשברי כלים, ופשוט שמדובר שנשברו ביום טוב עצמו, כי בנשברו מערב יום טוב אינם מוקצה שהרי מוכנים לזה, וכן הוא להדיא ב'''תוספתא''' (ביצה ג יא). מבואר שכלים שנשברו ביום טוב עצמו הם מוקצים. לכן מסיקה הגמרא בדברי רב יהודה אמר שמואל, שהמשנה מדברת דווקא בנשברו בשבת שבזה נחלקו, אבל אם נשברו בערב שבת, לכולי עלמא מותר לטלטלן אם ראויים הם למלאכה כלשהי, לפי שהוכנו למלאכה מבעוד יום.<br />
<BR/>עוד מבואר בגמרא שם שמה שנחלקו בנשברו בשבת עצמה הוא שתנא קמא סבר שכלי שנשבר בשבת, כיון שראוי הוא לשום מלאכה, מוכן הוא להשתמש בו בשבת. ואילו ר' יהודה סובר לאסור מפני שנולד הוא, כיון שמאתמול לא ראוי היה לאותה מלאכה.<br />
<br />
===טעם האיסור כשאינם ראויים למלאכה===<br />
במשנה ובגמרא לא מבואר מפני מה אסור לטלטל שברי כלים כאשר אין הם ראויים לשום מלאכה. לכאורה היה נראה לומר שזהו מפני ששבר כלי הוא [[מוקצה מחמת גופו]] כצרורות, וכן מבואר ב'''משנה ברורה''' (כח) שכתב בשם ה'''לבושי שרד''' (ד"ה לטלטל שבריהם) ששברי כלים הן מוקצים מחמת גופן. <br />
<BR/>אלא שיש מקום לומר שהבדל יש בין שברי כלים לצרורות, שהרי צרורות אפילו אם [[ראויים הם לכסות בהם כלי אסור לטלטלם]], ואילו שברי כלים כל זמן שראויים לכסות בהם כלי מותרים. וכמו שאומרת ה'''גמרא''' (שבת מו א) שצרורות שבחצר אסור לטלטלם אף שראויים לכסות בהם כלי, לפי שאין תורת כלי עליהם, וזה בשונה מ[[טלטול נר בשבת#טלטול נר של נפט|נר של נפט]] שמותר לטלטלו על מנת לכסות בו כלי, מפני שעל כל פנים שם כלי עליו, וכן מתבאר ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שח ז).<br />
<BR/>מוכח מזה ששברי כלים דינם קל יותר מצרורות, ואפשר לומר שגם כאשר אינם ראויים לכסות בהם כלי דינם קל יותר מצרורות לפי שסוף סוף שברי כלי הם ולא צרורות, ואין דינם כמוקצה מחמת גופו אלא ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלם לצורך גופן ומקומן, ונראה שכן היא דעת ה'''פרישה''' (ו) וה'''אליה רבה''' (טז) כמבואר [[#טלטול שברים שאינם ראויים למלאכה לצורך גופן ומקומן|להלן]] שהתירו לטלטל את השברים, אף שאינם ראויים למלאכה, לצורך גופן ומקומן.<BR/> <br />
<br />
===פסיקת ההלכה===<br />
כל הפוסקים פסקו כדעת תנא קמא, שמותר לטלטל שברי כלים בין שנשברו בערב שבת ובין שנשברו בשבת, ובלבד שיהיו ראויים לעשות מעין מלאכה. כן פסק ה'''רי"ף''' (מח א), וכן הוא ב'''רמב"ם''' (כה יב), ב'''רא"ש''' (שבת יז ה) וב'''טור''' (אורח חיים שח) ו'''שלחן ערוך''' (שח ו).<br />
<br />
ב'''ירושלמי''' (יז ה) נשאלה שאלה למה כאן אסור לטלטל אלא אם כן ראוי למלאכה, ואילו לענין [[הוצאה]] מצאנו שחייב על [[הוצאת זכוכית]] אפילו אם יש בו כדי לגרור ראש הכרכר. ועונה הירושלמי לחלק בין זכוכית עבה לזכוכית דקה, יש מפרשים שלענין הוצאה מדובר בדקה ולכן אפילו הוציא כדי לגרור בו חייב, ואילו לענין מוקצה מדובר בעבה שצריך שיוכל לקבל בו מיקפה, ויש שפירשו להיפך. <BR/><br />
תירוץ נוסף של הירושלמי לחלק בין איסור טלטול לאיסור הוצאה, שלענין הוצאה אפילו בשימוש כלשהו סגי על מנת להתחייב, אך לענין היתר טלטול בעינן שיהיה כלי ממש.<br />
<BR/>הפוסקים לא הזכירו דברי הירושלמי בזה, ואינם מחלקים בין זכוכית דקה לעבה. אפשר שסוברים שהעיקר כהתירוץ השני של הירושלמי ואין חילוק בין זכוכית דקה לעבה, או שסוברים שהבבלי חולק על הירושלמי בזה.<br />
<br />
====באלו כלים מדובר====<br />
כתב הרב '''עולת שבת''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&st=&pgnum=169 (יד)] שלשון המשנה והרמב"ם 'כל הכלים הניטלים' בא למעט כלים שהם מוקצים מחמת חסרון כיס, שאם נשברו אסור לטלטל את שבריהם אפילו לצורך גופו ומקומו, אף אם ראויים הם למלאכה כלשהי. והוסיף שכלים שמלאכתן לאיסור ושבריהם ראויים למלאכת היתר, אין לטלטלן אלא לצורך גופן או מקומן אבל לא מחמה לצל, שדין השברים כדין הכלי עצמו קודם שנשבר (ואפשר שמדייק כן מהלשון 'ניטלים עמהם'). ורצה לומר שם שלקולא אינו כן, כלומר שאם היה הכלי מלאכתו להיתר והשברים ראויים למלאכת איסור, אסור לטלטלם מחמה לצל אלא רק לצורך גופן ומקומן, דבין השמשות מועיל רק לחומרא ולא לקולא. אמנם סיים שם שמהגמרא (קכה) נראה שלא כן, אלא שאם היה ראוי בבין השמשות מותר לכל השבת, ולא פירש לאיזו גמרא כוונתו.<br />
<BR/>והרב '''אליה רבה''' (יד) העתיק דברי העולת שבת, והכריע בכלי שמלאכתו להיתר ששבריו ראויים למלאכת איסור, שאסור לטלטלם מחמה לצל, ומה שכתב העו"ש שמהגמרא נראה שלא כך, הבין האליה רבה שכוונתו לגמרא בדף קכד: בדברי שמואל שאם 'נשברו בשבת דברי הכל מותרים הואיל ומוכנים על גב אביהן', ולכן דחה את הראיה לפי שרב זוטראי שם מקשה על דברי שמואל שאינם למסקנה. אמנם באמת העולת שבת ציין לגמרא בדף קכה, וצ"ת.<br />
<BR/>לעומת זאת ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יד) כתב שאפילו כלים שמלאכתן לאיסור שנשברו, אם שבריהם ראויים לשום מלאכה מותר לטלטלן, שכיון שמבעוד יום מותרים היו בטלטול לצורך היתר לא הוקצו כלל, ומה שכתוב 'כל הכלים הניטלים' הוא לאפוקי כלים המוקצים מחמת חסרון כיס, אבל שמלאכתן לאיסור מותר. משמע בדבריו שכלים שמלאכתן לאיסור שנשברו, מותר לטלטל את שבריהן אף מחמה לצל, ודלא כעולת שבת והאליה רבה. ובהמשך דבריו (טז) כתב כן להדיא, והביא ראיה מ'''הברייתא''' (שבת קכה א) לגבי שברי תנור, שר' מאיר מתיר ור' יהודה אוסר, ומבואר בגמרא שלר' מאיר אף שאין עושים מעין מלאכתן אלא מלאכה אחרת, כגון לכסות בהם פי החבית מותר. הרי להדיא מבואר שכלי שמלאכתו לאיסור שנשבר ושבריו ראויים להיתר, הרי הם מותרים ככל הכלים הניטלים בחצר.<br />
<BR/>וב'''באור הלכה''' (ד"ה כל הכלים) העתיק דברי הפרי מגדים (יד) לדינא, אמנם לא פירט, וקצת משמע מתוך דבריו שאינו מתיר לטלטל שברי כלי שמלאכתו לאיסור אלא לצורך גופן או מקומן. גם בהמשך דבריו (ד"ה כגון שברי עריבה) משמע שדווקא בשברי עריבה מותר לטלטל אף מחמה לצל, אבל בכלי שמלאכתו לאיסור לא.<br />
<br />
====טלטול שברים שאינם ראויים למלאכה לצורך גופן ומקומן====<br />
כתב ה'''פרישה''' (ו) שאם מטלטל את שברי הכלים לצורך גופן או מקומן מותר, אף בשאינם ראויים למלאכה, הואיל ובאו מתורת כלי, וציין לרא"ש גבי קליפי אגוזים. וכן הביא בשמו הרב '''אליה רבה''' (טז) וציין לרא"ש בתשובה (כב יח) {{קטן|(לא מצאתי ברא"ש בתשובה ולא בפסקים)}}, וכן משמע ב'''לבוש''' (ו) שכתב שבמקום היזק מותר לטלטל את השברים, מלבד ההיתר משום הנזק, שרי לפי שהוא לצורך מקומן.<br />
<BR/>אבל ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ה) חלק עליהם והביא שלוש ראיות לזה. א. מדברי הרמ"א שהתיר במקום בהזיקא דרבים משמע דדווקא מטעם היזקא שרי. ב. מעובדא דרבא בגמרא מבואר שהשתמש בחרס לצורך גופו כדי לנקות את הטיט במנעלו, ואם לצורך גופו שרי לא היה להם להרים קולו על השמש. ג. מדברי הירושלמי הנ"ל, שמקשה מאיסור הוצאה שאסור אפילו בכדי לגרור ראש הכרכר, ואם לצורך גופו מותר, לא קשיא מידי, דכיון שעל כל פנים יש לו שימוש לצורך גופו אסור להוציאו.<br />
<BR/>גם מדברי ה'''משנה ברורה''' (כח) נראה שסבירא ליה לאיסור, לפי שהעתיק דברי ה'''לבושי שרד''' (ד"ה לטלטל שבריהם) ששברי כלים הם [[מוקצה מחמת גופו]], משמע שאסור אפילו לצורך גופן ומקומן. וכן כתב להדיא ב'''באור הלכה''' (ד"ה כגון שברי).<br />
<BR/>ויש להעיר שגם לדברי הפרישה והאליה רבה, לכאורה רק כלי שמלאכתו להיתר שנשבר מותר לטלטל שבריו לצורך גופן ומקומן, אך כלי שמלאכתו לאיסור שנשבר, אסור לטלטל שבריו לצורך גופן ומקומן, שהרי האליה רבה עצמו סובר כהרב עולת שבת ששברי כלי שמלאכתו לאיסור, אף אם ראויים הם למלאכה, אין לטלטלן אלא כהכלי עצמו, היינו לצורך גופו ומקומו, כמבואר [[#באלו כלים מדובר|לעיל]] ואם כן שברים שאינם ראויים למלאכה ודאי אי אפשר להתירם, שהרי אז אין חילוק בין ראויים לשאינם ראויים. אמנם אם נאמר כהפרי מגדים והמשנה ברורה ששברי כלי שמלאכתו לאיסור מותר אף מחמה לצל, אפשר להתיר שברים שאינם ראויים למלאכה, על כל פנים לצורך גופו ומקומו. ואפשר שכן סובר הפרישה, אבל לאליה רבה קשה. מאידך, גם אי אפשר לומר לשיטתו שהמשנה איירי רק בכלים שמלאכתן להיתר, שהרי גם זה כתב להדיא שאף בכלים שמלאכתן לאיסור איירי. לכן יש לומר בדוחק שהמשנה היא לצדדין, שבכלים שמלאכתן להיתר, שברים שאינם ראויים למלאכה מותרים לצורך גופן ומקומן, ואילו בכלים שמלאכתן לאיסור שברים שאינם ראויים למלאכה אסורים לגמרי בטלטול.<br />
<br />
====נשברו במקום שיכולים להזיק====<br />
איתא ב'''גמרא''' (שבת מב א) שקוץ ברשות הרבים מותר להוליכו [[פחות פחות מארבע אמות]], ובכרמלית מותר אף להוציאו בעקירה אחת. ומבואר שם הטעם שהוא משום היזקא דרבים שלא גזרו שבות במקום היזקא, וכפי שהתירו שם [[לכבות גחלת של מתכת]] ברשות הרבים, שאינו אלא איסור דרבנן.<br />
<br />
כתב ה'''ראבי"ה''' (שבת רב ד"ה המיחם) שעל פי זה יש להתיר כל מידי שיש לחוש להיזקא, כגון מנורה התלויה במקום שיש חשש שתזיק, ואין לחוש לזה משום מוקצה. <br />
גם ה'''מרדכי''' (כירה עט ד) העתיק דברים אלו בשם הראבי"ה.<br />
<BR/>וב'''ארחות חיים''' לוניל (שבת שסא) כתב בשם יש אומרים, ששברי כלים אף שאינם ראויים למלאכה כלל, אם הם במקום היזק כגון על השלחן או באמצע הבית, מותר לפנותן דומיא דקוץ בכרמלית, וכן הוא ב'''כלבו''' (לא ד"ה זה הכלל כל דבר).<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (שח) הביא דברים אלו בשם הארחות חיים, אך לא העתיקם להלכה בשלחן ערוך, וה'''רמ"א''' הביאם להלכה (שח ו). אמנם להלן (יח) כתב מרן את היתר הטלטול פחות פחות מד' אמות בקוץ המונח ברשות הרבים, שבמקום היזקא לא גזרו רבנן שבות, לכן מסתבר שאינו חולק על הרמ"א בזה.<br />
<BR/>וב'''מגן אברהם''' (טז) כתב שדווקא בזכוכית מותר, אבל שברי חרס אסור לפנותם, שאין היזקם מצוי כל כך, וכן העתיק ה'''משנה ברורה''' (ל), אמנם הוסיף שיכול לדחותם ברגלים, לפי ש[[טלטול בגופו]] מותר.<br />
<br />
===היחס לדין נולד===<br />
====קושיית הטורי זהב ותירוצו====<br />
הקשה ה'''טורי זהב''' (שח ו) שלפי מה שהעמידה הגמרא את מחלוקת ר' יהודה ורבנן בשנשברו הכלים בשבת, יוצא שהברייתא שהתירה להסיק בכלים ביום טוב ואסרה להסיק בשברי כלים היא אליבא דר' יהודה, שהרי לחכמים כשם שמותר לטלטל שברי כלים בשבת, כן מותר להסיק שברי כלים ביום טוב כדמוכח [[#שברי כלים|בגמרא]]. ואם כן קשה שהרי ביום טוב פסקו הפוסקים שאין מסיקין בשברי כלים, וא"כ גם כאן היה לנו לאסור הטלטול אם לא שעושין הן מעין מלאכתן.<br />
<BR/>ותירץ הט"ז שכל מה שהשוותה הגמרא בבין המשנה לברייתא הוא רק להו"א בגמרא שהבינה שסיבת ההיתר לטלטל את השבר הוא מפני שמוכנים אגב אביהן, אבל לפי מסקנת הגמרא אין זה הטעם, אלא מותרים מצד שהם עצמם ראויים למלאכה, ולפי זה דווקא בכה"ג יש להתיר, אבל שברים להסקה שאינם ראויים לכלום, אין לטלטלם ולהסיקם דזה אסור הוא משום נולד.<br />
<BR/>ה'''אליה רבה''' כתב שאין צורך בתירוץ זה, לפי שמפורש ברשב"א בספר '''עבודת הקודש''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49498&st=&pgnum=89 (מו)] שלגבי נולד בשבת פסקינן כת"ק ואילו ביום טוב פסקינן כר' יהודה.<br />
====דברי המגן אברהם====<br />
ה'''מגן אברהם''' (יד) התייחס לקושיה זו בקצרה, ובדבריו מבואר שבאמת מי שפסק הכא להיתר סובר דנולד מותר אף ביום טוב, אך מי שמחמיר ביום טוב (אורח חיים תצה) בנולד יש לו להחמיר אף כאן ולפסוק כר' יהודה שצריך שיהיו ראויים למלאכתן הראשונה.<br />
<BR/>אבל ה'''אליה רבה''' (טו) דחה דבריו, כי לפי תנא קמא שברי כלים לא הוי נולד, וקיי"ל כוותיה.<br />
<br />
==חתיכת חרס==<br />
ב'''גמרא''' (שבת קכד ב) מובא שרבא התיר לטלטל חרס קטנה אפילו ברשות הרבים, שלא כשמואל שהתיר לטלטל בחצר בלבד, וגם לא כרב נחמן שהתיר לטלטל בחצר או בכרמלית. ומסביר רבא את טעמו, שהיות שבחצר אינה מוקצה לפי שראויה היא לכסות בה כלי, גם ברשות הרבים לא פקע שם כלי ממנה. ומובא שגם עשה מעשה כן, שהיה הולך ברשות הרבים וניטנפה נעלו בטיט, ולקח שמשו חתיכת חרס והסיר את הטיט מן המנעל. היו שם חכמים שהרימו עליו את קולו, אך רבא אמר שטועים הם ומטעים אחרים, שאף שלא שכיח שיצטרך חרס לצורך כזה, מכל מקום כיון שבחצר שם כלי עליה, גם ברשות הרבים אינה מוקצה. <br />
<br />
===זרקה באשפה===<br />
בהמשך הגמרא מובאת '''ברייתא''' (שבת קכד ב) שמגופה של חבית שנשברה, מותר לטלטל את השברים והמגופה בשבת, לפי שראויים הם לכיסוי כלי. אמנם את זרק את המגופה לאשפה אסור לטלטלה לפי שביטלה מתורת כלי. ומסביר שם רב פפא שמדובר שזרק את המגופה מבעוד יום, דבזה גילה דעתו שאינו מחשיבו כלי. <br />
<br />
===פסיקת ההלכה===<br />
ה'''רי"ף''' (מח ב) העתיק דברי רבא להלכה, שמותר לטלטל חרס שנשברה אפילו ברשות הרבים, וכן הוא ב'''רא"ש''' (יז ה). גם ה'''רמב"ם''' (שבת כו ג) כתבו להלכה.<br />
וכן העתיקו להלכה את דברי רב פפא שאם זרקה מבעוד יום אסורה. <br />
<br />
====לשון הטור וחידוש הבית יוסף====<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שח) שהעתיק גם הוא דברי רבא ורב פפא להלכה, כתב בלשונו 'שנשברה בחול', ומשמע שאם החרס נשברה בשבת אסור לטלטלה. <BR/><br />
עמד על זה ה'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש רבינו שנשברה), וכתב שכנראה נמשך הוא אחר דברי ה'''תוספות''' (קכד ב ד"ה ורבא) שכתבו כן. אמנם הם כתבו כן אליבא דרבא שסובר ש[[נולד]] אסור בשבת, אבל על הטור תימה למה העתיק דבריהם, שהרי אנן קיימא לן בנולד להיתרא, כמובא לעיל במחלוקת תנא קמא ור' יהודה.<br />
<br />
תירץ הבית יוסף שם, שכאן איירי בכלי שנשברה ממנו חתיכה, אבל הכלי המקורי עדיין בתשמישו הראשון עומד, ולכן חתיכה זו שנשברה ממנו אסורה משום נולד, מה שאין כן לעיל במחלוקת תנא קמא ור' יהודה, שם מדובר שהכלי כולו נשבר ולכן לא הוי נולד. את דברי הטור הללו העתיק מרן להלכה ב'''שלחן ערוך''' (שח ז) ומשמע שסובר כמו שכתב בבית יוסף, שאם נשבר בשבת אסור משום נולד.<br />
<BR/>אמנם ה'''דרכי משה''' (ד) כתב תירוץ פשוט לקושיית הב"י על הטור, שמה שכתב 'נשברה בחול' הוא משום סיפא שאם זרקה לאשפה אסור לטלטלה שהרי ביטלה מהיות כלי, וזה ודאי נכון רק בשזרקה בחול, לפי שאם נשברה בשבת אף שזרקה בשבת לאשפה לא ביטלה מהיות כלי, לפי מפני שכשקדש היום היתה מוכנה לטלטול.<br />
<BR/>הסבר זה כתב גם ה'''בית חדש''' (ד ד"ה זרקה). אמנם כתב הסבר נוסף (ד"ה ולפי זה) שבאמת אם נשבר בשבת אסור משום נולד, אבל זהו רק כשנשבר ברשות הרבים שלא חזי לכלי, אבל אם נשבר בחצר, מותר אפילו נשבר בשבת. <br />
<BR/>ה'''מגן אברהם''' (יז) דחה גם הוא את חידושו של הבית יוסף, וכתב לדינא שגם בנשבר בשבת מותר, דאין לחדש חילוקים שאינם כתובים בתלמוד. והוא דחה גם את פירושו האחר של הב"ח וכתב שלמעשה אין חילוק ואף חרס ברשות הרבים מותרת אלא אם כן זרקה לאשפה מבעוד יום. וכן העתיק להלכה ה'''משנה ברורה''' (לב).<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה:מוקצה]]<br />
[[קטגוריה:שבת קכד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קכה.]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק כה]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק כו]]<br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שח]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%94&diff=6246מצות ספירת העומר והחייבים בה2016-06-14T06:45:52Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}<br />
==מדאורייתא או מדרבנן==<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.<br />
<BR/>אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.<br />
<BR/>ב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).<br />
<BR/>גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.<br />
<br />
ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כל וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}.<br />
<br />
דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם. <br />
<BR/>ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך. <br />
<br />
==החייבים בספירה==<br />
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א). <br />
<br />
===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===<br />
<br />
כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הברכה ולא הספירה.<br />
<BR/>ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא בעצמו לברך. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה. <br />
<br />
אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציר מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.<br />
<BR/>וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.<br />
<br />
ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא יי"ח, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].<br />
<BR/>ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.<br />
<br />
ב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה, וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה. <br />
===נשים ועבדים===<br />
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====<br />
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.<br />
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).<br />
<BR/>אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד שכתב בשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן. <br />
<BR/>ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.<br />
<BR/>הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.<br />
<BR/>ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.<br />
<br />
====הכרעת הפוסקים====<br />
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות. <br />
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].<br />
<BR/>לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.<br />
<BR/>וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.<br />
<BR/>ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.<br />
<BR/>ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל. <br />
<br />
===קטן===<br />
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====<br />
===אונן===<br />
==גדר תמימות==<br />
===המפסיד יום אחד===<br />
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.<br />
<br />
ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום.<BR/> <br />
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג. <br />
<BR/>גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.<br />
<BR/>אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''<br />
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.<br />
<BR/>כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.<br />
<br />
====הכרעת הפוסקים====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר<br />
<br />
====מסופק אם ספר או לא====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה. <br />
<br />
===להקדים הספירה===<br />
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.<br />
<br />
===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===<br />
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.<br />
<br />
[[קטגוריה:ספירת העומר]]<br />
[[קטגוריה:מנחות סה:]]<br />
[[קטגוריה:מנחות סו.]]<br />
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]<br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%94&diff=6245מצות ספירת העומר והחייבים בה2016-06-14T06:41:42Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}<br />
==מדאורייתא או מדרבנן==<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' (ד"ה אמימר) שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.<br />
<BR/>אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.<br />
<BR/>ב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).<br />
<BR/>גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.<br />
<br />
ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כל וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}.<br />
<br />
דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם. <br />
<BR/>ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך. <br />
<br />
==החייבים בספירה==<br />
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א). <br />
<br />
===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===<br />
<br />
כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הברכה ולא הספירה.<br />
<BR/>ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא בעצמו לברך. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה. <br />
<br />
אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציר מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.<br />
<BR/>וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.<br />
<br />
ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא יי"ח, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].<br />
<BR/>ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.<br />
<br />
ב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה, וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה. <br />
===נשים ועבדים===<br />
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====<br />
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.<br />
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).<br />
<BR/>אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד שכתב בשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן. <br />
<BR/>ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.<br />
<BR/>הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.<br />
<BR/>ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.<br />
<br />
====הכרעת הפוסקים====<br />
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות. <br />
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].<br />
<BR/>לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.<br />
<BR/>וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.<br />
<BR/>ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.<br />
<BR/>ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל. <br />
<br />
===קטן===<br />
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====<br />
===אונן===<br />
==גדר תמימות==<br />
===המפסיד יום אחד===<br />
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.<br />
<br />
ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום.<BR/> <br />
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג. <br />
<BR/>גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.<br />
<BR/>אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''<br />
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.<br />
<BR/>כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.<br />
<br />
====הכרעת הפוסקים====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר<br />
<br />
====מסופק אם ספר או לא====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה. <br />
<br />
===להקדים הספירה===<br />
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.<br />
<br />
===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===<br />
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.<br />
<br />
[[קטגוריה:ספירת העומר]]<br />
[[קטגוריה:מנחות סה:]]<br />
[[קטגוריה:מנחות סו.]]<br />
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]<br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%94&diff=6244מצות ספירת העומר והחייבים בה2016-06-14T06:39:08Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}<br />
==מדאורייתא או מדרבנן==<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' (ד"ה זכר) שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' (ד"ה אמימר) שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.<br />
<BR/>אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.<br />
<BR/>ב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).<br />
<BR/>גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.<br />
<br />
ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כל וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}.<br />
<br />
דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם. <br />
<BR/>ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך. <br />
<br />
==החייבים בספירה==<br />
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א). <br />
<br />
===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===<br />
<br />
כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הברכה ולא הספירה.<br />
<BR/>ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא בעצמו לברך. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה. <br />
<br />
אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציר מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.<br />
<BR/>וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.<br />
<br />
ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא יי"ח, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].<br />
<BR/>ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.<br />
<br />
ב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה, וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה. <br />
===נשים ועבדים===<br />
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====<br />
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.<br />
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).<br />
<BR/>אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד שכתב בשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן. <br />
<BR/>ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.<br />
<BR/>הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.<br />
<BR/>ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.<br />
<br />
====הכרעת הפוסקים====<br />
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות. <br />
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].<br />
<BR/>לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.<br />
<BR/>וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.<br />
<BR/>ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.<br />
<BR/>ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל. <br />
<br />
===קטן===<br />
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====<br />
===אונן===<br />
==גדר תמימות==<br />
===המפסיד יום אחד===<br />
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.<br />
<br />
ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום.<BR/> <br />
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג. <br />
<BR/>גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.<br />
<BR/>אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''<br />
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.<br />
<BR/>כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.<br />
<br />
====הכרעת הפוסקים====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר<br />
<br />
====מסופק אם ספר או לא====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה. <br />
<br />
===להקדים הספירה===<br />
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.<br />
<br />
===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===<br />
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.<br />
<br />
[[קטגוריה:ספירת העומר]]<br />
[[קטגוריה:מנחות סה:]]<br />
[[קטגוריה:מנחות סו.]]<br />
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]<br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%93_%D7%A2%D7%96%D7%A8&diff=2365שיחת משתמש:אביעד עזר2016-04-03T06:54:35Z<p>יקטן: דף חדש: שלום אביעד.<BR/> ראיתי שאתה עושה הרבה שינויים קטנים, ושומר כל פעם מחדש. כל השינויים שלך נשמרים וזה מיותר, ...</p>
<hr />
<div>שלום אביעד.<BR/><br />
ראיתי שאתה עושה הרבה שינויים קטנים, ושומר כל פעם מחדש. כל השינויים שלך נשמרים וזה מיותר, גם מצד המעקב אחרי הגירסאות, וגם מצד העומס על השרת (ראה בצד ימין 'שינויים אחרונים'). <br />
<BR/>ממליץ לך להשתמש יותר ב'תצוגה מקדימה' ורק בסוף כשמצטברים הרבה שינויים לשמור.<br />
<br />
[[משתמש:יקטן|יקטן]] 09:54, 3 באפריל 2016 (IDT)</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%AA_%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A6%D7%94_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=2285העמדת מחיצה בשבת2016-03-31T08:58:43Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת יז ז|שבת קכה ב, קלז ב, עירובין מד א, פו ב, צג ב-צד א, קב א, סוכה טז ב||שבת כב כט|אורח חיים שטו א}}<br />
באילו אופנים מותר להעמיד ולפרק מחיצה בשבת, ודין מחיצה המתרת.<br />
<br />
==מקורות חז"ל בענין מחיצה בשבת==<br />
===איסור עשיית אהל===<br />
ב'''גמרא''' (שבת קכה ב, קלז ב, עירובין מד א) אומר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, ש[[אסור לעשות אוהל עראי בשבת]], אמנם [[להוסיף על אוהל עראי]] היא מחלוקת תנאים, שלדעת ר' אליעזר אסור ולדעת חכמים מותר, והלכה כחכמים.<br />
<br />
===כותל חצר שנפל בשבת===<br />
עוד ב'''גמרא''' פרק כל גגות (עירובין צג ב) מובאת מחלוקת רב ושמואל, לגבי כותל שבין שתי חצירות שנפל, שרב [[אסר לטלטל]] בחצר זו, ואילו שמואל [[התיר הטלטול עד מקום המחיצה]] שהיתה, כל אחד בשלו. ואומרת שם הגמרא שלמדו שנחלקו בזה מתוך מעשה שהיה שישבו שניהם בחצר ונפל הכותל, ואמר שמואל 'קחו טלית ופרסוה להיות מחיצה', וכשראה זאת רב החזיר פניו, ואומרת הגמרא ששמואל מתיר אף בלא מחיצה וכנ"ל, אלא שביקש לפרוס מחיצה משום צניעות בלבד. ורב אף שסבר לאיסורא, לא רצה לומר דבר מפני שהיה זה במקום ששמואל היה מרא דאתרא, ומ"מ החזיר פניו שלא יאמרו שהסכים לדבר.<br />
<br />
===עשיית דופן לסוכה===<br />
ה'''גמרא''' (עירובין מד א) מביאה שתי ברייתות לכאורה סותרות. ברייתא א' אומרת שאם נפלה דופן של סוכה בשבת, אין להעמיד שם אדם או בהמה או כלים לפי ש[[אין עושין אהל עראי ביו"ט ואצ"ל בשבת]]. אך בברייתא ב' כתוב שעושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה. ולאחר משא ומתן מסקנת הגמרא שיש לחלק בין דופן שלישית לדופן רביעית, וכפי שמפרש שם '''רש"י''' (ד"ה בדופן) שכיון ש[[בלא דופן שלישית לא חשיב סוכה]] כלל, לכן כשמעמיד דופן שלישית חשיב כ[[בונה אוהל]], והברייתא שמתירה איירי בדופן רביעית, שבזה מותר כיון שבלאו הכי אוהל הוא, ואין כאן אלא [[תוספת אוהל]] המותרת.<br />
<br />
===מחיצה לצורך הבאת ספר תורה===<br />
ה'''גמרא''' (עירובין פו ב, סוכה טז ב) מביאה מעשה בשם רב דימי, שפעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, ובשבת פרסו סדינין ע"ג עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו. ומקשה הגמרא היאך פרסו סדינים, ןהרי אסור לעשות אוהל עראי בתחילה בשבת, ותירצה שבאמת לא פרסו בשבת, אלא מצאו סדינים פרוסים, כך שיכלו לטלטל את הספר בשבת. <br />
<br />
===צידוד אבנים לבית הכסא===<br />
ה'''גמרא''' (ביצה לב ב) מביאה דברי רב נחמן שמתיר לצדד אבנים ביום טוב לשם עשיית צרכיו, כלומר שמניח ב' אבנים ויושב עליהן. וטעם ההיתר מבואר שם בגמרא הוא מפני שאינו עושה להם גג. אמנם מסיקה שם הגמרא, שאף שאם עושה כן לצורך קבע כגון שעושה כסא של לבנים וטיט אסור, מ"מ הכא בעושהו עראי לשם בית הכסא לא גזרו משום קבע, משום [[כבוד הבריות]].<br />
<br />
==מחלוקת הראשונים האם יש במחיצה בלבד איסור אוהל==<br />
===שיטת רש"י===<br />
'''רש"י''' (שבת קכה ב ד"ה שאין) כתב שהאיסור לעשות אוהל הוא דווקא בגג, אבל מחיצה לאו אוהל היא ומותר לפורסה לצניעות. ומוכיח דבריו מעובדא דשמואל ורב בעירובין צג: שהתיר שמואל לעשות מחיצה מסדין, ואף רב לא חלק עליו שם אלא משום [[טלטול בד' אמות בלא מחיצה]], מבואר מזה שמחיצה מותר לפרוס אפילו לכתחילה לפי שאין אוהל אלא בגג בלבד.<br />
<BR/>ושוב כתב כן רש"י (סוכה טז ב ד"ה מהיכן) שאין אוהל מן הצד, ולכן יש להשמיט הגירסה שהגמרא מקשה על פריסת הסדינים לצורך טלטול ספר תורה, שהרי אין זה אסור משום אוהל, לפי שאינו אלא מן הצד. וצ"ל שהאיסור שם היה משום הוצאת והכנסת הסדינים בלבד. אמנם במקום אחר (עירובין פו ב) רש"י לא השמיט גירסה זו, ומשמע שמקיים אותה, ולפי"ז יצא שסובר שיש איסור אוהל גם במחיצה, לכה"פ במקום שהמחיצה באה להתיר טלטול וכדלהלן.<br />
<br />
לשיטת רש"י הסכים גם ה'''מאירי''' (קכה ב ד"ה אין), אלא שהוסיף שודאי שלשיטת רש"י לא כל מחיצה מותרת, אלא דווקא מחיצה שנעשית לצניעות או לצל בעלמא, אבל מחיצה גמורה ודאי אסור. וכדבריו כתב גם ה'''אור זרוע''' (שבת עח ו), וכתבו עוד שרש"י לא היה צריך להשמיט הגירסה בגמרא שפרסו סדינים כדי להתיר להביא ס"ת, שבאמת שם היה אסור כיון שנעשה להתיר, וכפי שבאמת בעירובין לא השמיט גירסה זו כנ"ל. ולדבריהם יוצא שאין מחלוקת לדינא בין רש"י לשאר ראשונים. <br />
<BR/>וב'''שער הציון''' (אורח חיים שטו יג) כתב המ"ב שנראה שאף דעת הרמב"ם להתיר מחיצה המתרת, שהרי התיר לעשות מחיצה לפני הנר כדי להתיר תשמיש המטה.<br />
<br />
===שיטת רבנו תם ורוב הראשונים===<br />
'''רבנו תם''' בכמה מקומות (ספר הישר רפ, שבת קכה ב ד"ה הכל, עירובין מד א ד"ה פקק) כתב לחלוק על רש"י, שהרי מקור דין תוספת אוהל הוא מדין [[פקק החלון]], ושם מדובר בדופן ולא בגג (וגם רש"י כתב כן בשבת קלז: ד"ה פקק), ומוכח מזה שגם דופן מן הצד נחשבת לאוהל, ואסור לעשותו לכתחילה ורק להוסיף על אוהל עראי מותר. אלא שהוסיף ר"ת לחלק על פי הגמרא ב[[#עשיית דופן לסוכה|עירובין מד.]], שזהו דווקא במחיצה שבאה להתיר, כמו דופן שלישית בסוכה שעל ידה נכשרת הסוכה שזהו כעושה אוהל בתחילה ואסור, אך אם זו מחיצה לצניעות בלבד, כגון דופן רביעית בסוכה, שאינה מתירה דבר - מותר, לפי שאינו חשוב אלא כתוספת אוהל בלבד.<br />
<BR/>ואת מחלוקת רב ושמואל לגבי כותל שנפל, מבאר ר"ת שלפי רב סבר שאסור להעמיד המחיצה משום אוהל כיון שבזה הוא מתיר לטלטל בחצר, ואף שמואל היה אוסר אם היה סובר שמחיצה כזו מתירה היא לטלטל בחצר.<br />
<br />
כדברי ר"ת לאסור מחיצה המתרת משום אוהל, כתבו גם ה'''רא"ש''' (שבת יז ח), ה'''רשב"א''' (קכה ב ד"ה שאין) ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף מט א ד"ה ולפיכך), ה'''טור''' (אורח חיים שטו), ה'''ריטב"א''' (קכה ב ד"ה אמר רבה).<br />
<BR/>בשו"ת '''אבני נזר''' (אורח חיים רכא) כתב לחלק בין דעות הראשונים השונות, שתוס' ורא"ש כתבו בטעם היתר מחיצה רביעית שהוא משום תוספת אוהל עראי, ולפי"ז מותר להוסיף רק היכא שהמחיצה שהיתה מבעוד יום הועילה להתיר בנפ"ע. ולעומ"ז דעת האור זרוע והיראים שמחיצה רביעית מותרת מפני שאינה עשויה להתיר, ולפי"ז מותר לעשות מחיצה המתרת, כל שאינו עושה את כולה, אפילו המחיצה שהיתה מבעוד יום לא הועילה להתיר. ולהלן יתבאר.<br />
===יישוב שיטת רש"י===<br />
על הקושיה שהקשו הראשונים על רש"י, איך לומדת הגמרא ממשנת פקק החלון לאיסור עשיית אוהל עראי ולהיתר ההוספה עליו, והרי שם מדובר בחלון שבדופן, ואילו אוהל עראי אינו אלא בגג לשיטת רש"י, כתב ה'''ר"ן''' (קכה ב ד"ה לא נחלקו, ובדפי הרי"ף מט א ד"ה וכתב רש"י) לתרץ שכשם שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בהוספת חלון בצד בנין קבע, כן נחלקו בגג של עראי. שעל כל מה שאסור לכתחילה לעשות, אוסר ר' אליעזר גם להוסיף, וחכמים מתירים. לכן מתוך מחלוקתם לגבי פקק חלון במחיצת קבע, יכולנו ללמוד להוספה על גג אף באוהל עראי. באופן זה תירצו גם ה'''רשב"א''' (קכה ב ד"ה שאין), ה'''ריטב"א''' (שבת קכה ב ד"ה אמר רבה), ה'''מאירי''' (קכה ב ד"ה אין) וה'''אור זרוע''' (שבת עח ו).<br />
<br />
קושיה נוספת שהקשו הראשונים, למה אסור לעשות מחיצה שלישית בסוכה, והרי מן הצד לא חשיב אוהל. בספר '''מגיני שלמה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40977&st=&pgnum=103 (שבת קכה ב ד"ה הכל מודים)] כתב לבאר בדעת רש"י שלשיטתו מחיצה שלישית בסוכה אסורה מפני שזהו אוהל שיש לו גג, אלא שאינו חשוב עדיין אוהל עד שתהיה לו דופן שלישית, שהרי סוכה צריכה לכל הפחות שלוש דפנות, ומכיון שהדופן השלישית מכשירתו להיות אוהל, גם לרש"י אסור משום עשיית אוהל בתחילה, ולא הוי רק מוסיף. ובאמת שכן כתב רש"י להדיא שם (עירובין מד א ד"ה בדופן שלישית). והוסיף המגנ"ש, שמטעם זה פקק חלון לא הוי אוהל לרש"י כיון שגם בלא הדופן הנוספת יש כאן בית, ולא אסור משום אוהל אלא היכא שהאוהל נגמר על ידי מחיצה זו, אבל במקום שאין גג, לעולם אינו אסור משום אוהל. ודבריו הובאו בקצרה ב'''קרבן נתנאל''' (ק). גם בשו"ת '''פנים מאירות''' (א ל) כתב כן בדעת רש"י כדבר פשוט.<br />
<BR/>וב'''שפת אמת''' (שבת קכה ב ד"ה ברש"י) תירץ באופן דומה, שכתב שמחיצה לבד אינה אסורה, אבל לעשות מחיצה לאוהל שכבר יש לו גג אסור, כיון שבזה נעשה אוהל. ונראה ודאי שאין כוונתו שלכל אוהל אסור להוסיף מחיצה, שהרי אוהל חשיב גם בלא דפנות כלל, אלא כגון סוכה שבלא דופן שלישית לא חשיב סוכה, אם מוסיף לה מחיצה אסור, וזהו כהמג"ש הנ"ל. <br />
<BR/>וקצת תימה יש בזה, היאך הקשו תוס' על רש"י כאשר הוא כתב להדיא את התירוץ בדבריו שם כנ"ל. אלא שנראה שקושיית התוס' על רש"י היא מקושיית הגמרא, איך מקשה הגמרא מפקק החלון על מחיצת הסוכה, והרי לרש"י לא איירי אלא בגג, ואם אין איסור אוהל במחיצה, לא קשה כלום מאוהל שבגג, ואף שבתירוץ הגמרא מבואר שבדופן שלישית יש אוהל, מ"מ את זה לא ידע המקשן ומאי קס"ד.<br />
<br />
ה'''מאירי''' שם לעומת זאת תירץ באופן אחר וכתב שבאמת יש איסור גם במחיצה משום אוהל ולא התיר רש"י אלא במחיצה לצניעות או צל. ודבריו אינם מובנים, כי אם כן למה הוצרך רש"י לפרש את מחלוקת רב ושמואל משום טלטול, יכול היה לפרש שרב אסר משום אוהל כיון שבא להתיר טלטול ולא הוי מחיצה לצל או לצניעות בעלמא.<br />
<br />
==שיטת ההלכה==<br />
מרן ה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שטו א) העתיק להלכה כדברי ר"ת ורוב הראשונים, שמחיצה שנעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול אסורה, וכן הכריע ה'''בית חדש''' (א).<br />
אמנם ברמב"ם כתב שער הציון שלא מצאנו שאוסר, אבל הכרעת כל הפוסקים כהשלחן ערוך.<br />
<br />
===מחיצה להתיר תשמיש המטה ועשיית צרכים, ומחיצה להפרדה בין גברים לנשים===<br />
ה'''מרדכי''' (שבת ג שיא) כתב שמהר"ם מרוטנבורג היה עושה בכל לילה מחיצה בין מטתו לבין הספרים, לפי שלפעמים היה משתין בלילה. וכתב שבשבת לא היה עושה מחיצה זו, אלא בליל שבת כורכה על מוט ומשייר בה טפח, ובשבת פושטה לגמרי, דהוה מוסיף על האוהל ולא עושהו בתחילה. וכתב הטעם לפי שכל מחיצה שאיננה לצניעות אסור לעשותה בשבת משום אוהל, אבל מחיצה שנעשית להפרדה בין גברים לנשים בשעת הדרשה מותר, לפי שאינה באה אלא לצניעות.<br />
<BR/>דבריו אלו הובאו ב'''בית יוסף''' (שטו ד"ה ובמרדכי) וכתב שם שאין הכוונה שדווקא לצניעות מותרת, אלא כל מחיצה שאינה באה להתיר מותר לעשותה בשבת, ולכן אם באה להגן מפני החמה או שלא תפול וכד' מותר. אמנם ב'''שלחן ערוך''' לא כתב דין זה, ורק ה'''רמ"א''' (א) העתיקו.<br />
<br />
ה'''דרכי משה''' (ד) כתב לתמוה על דברי המרדכי הללו, שהרי איתא להדיא בביצה כב. שמותר לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש מטתו, ותירץ שגם מחיצה זו לא התירה הגמ' אלא כדרך שעשה מהר"ם, דהיינו בהוספה על האוהל, ולא לכתחילה. ושוב פסק כן ב'''הגהת שלחן ערוך''' (שטו א) לאסור לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש מטתו.<br />
<BR/>וב'''מגן אברהם''' (ג) כתב לחלק בי היכא שפורס את הסדין מדין מחיצה לבין היכא שעושה משום כיסוי בעלמא, ודייק מדברי המרדכי שמהר"ם עשה מחיצה י' טפחים, משמע שמדין מחיצה עשה כן, וכאילו הוא ברשות אחרת אף שהספרים מגולים. אך אם פורס את הסדין על כל הספרים, אין שם מחיצה עליו אלא כיסוי בעלמא ומותר בשבת, בין בנר ובין בספרים. דברים אלו העתיקו ה'''גר"ז''' והרב '''ערוך השלחן''' לדינא.<br />
<BR/>אבל בספר '''אליה רבה''' חלק עליו וכתב שאם עשה כיסוי י' טפחים הוי מחיצה ואסור, ובפחות מי' טפחים מותר. וב'''משנה ברורה''' (י) הכריע לסמוך על המג"א בשעת הדחק. <br />
<BR/>תירוץ אחר לקושיית הדרכ"מ כתב ה'''ערוך השלחן''' (ה) שדווקא ביו"ט מותר לפרוס מחיצה מפני הנר, לפי שהקלו בו דהוי כאוכל נפש, מה שאין כן בשבת שאסור.<br />
<br />
===האם מועיל טפח מבעוד יום אף שלא הועיל להתיר בפני עצמו===<br />
ה'''בית יוסף''' שם אחר שהביא דברי המרדכי אודות המהר"ם, כתב שהוא סובר כר"ת, שמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת. ומשמע בדבריו שאף ר"ת סובר כמותו, שאם היה טפח מבעוד יום מותר. אלא שיש בזה חידוש, שהרי טפח זה שנעשה מבעוד יום עדיין לא הועיל להתיר, דבעינן מחיצה עשרה, וא"כ כשפושטה בשבת נמצא עושה מחיצה המתרת בשבת. וצ"ל בדעתו שעכ"פ לא תהיה מחיצה חמורה מאוהל עראי, שכיון שמועיל בטפח פרוס מבעוד יום להוסיף עליו בשבת, ה"ה למחיצה, אף שלא הועילה להתיר, מ"מ חשובה היא כבר כאוהל ושרי להוסיף עליה.<br />
<BR/>אבל בשו"ת '''אבני נזר''' (אורח חיים רכא) כתב שר"ת והרא"ש אינם מודים לדינא דמהר"ם מפני שטפח זה לא הועיל להתיר, ואין ההיתר בדופן רביעית דסוכה אלא משום תוספת על מחיצה שכבר הועילה להתיר מבעוד יום. אמנם כתב שם שדבריו הם כה'''אור זרוע''' (שבת עח ו) והרא"ם המובא ב'''יראים''' (רעד), שהם מתירים דופן רביעית לא משום תוספת אלא משום שלא בה התחיל, וה"ה לכל מחיצה המתרת שמותר להמשיכה כל שלא הותחלה בה בשבת.<br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
* עשיית מחיצות עראי בשבת - הרב משה שטיין, קובץ 'בית אהרן וישראל' לה (עמ' עח), תשנ"א.<br />
<br />
[[קטגוריה:בונה וסותר]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%AA_%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A6%D7%94_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=2282העמדת מחיצה בשבת2016-03-31T08:52:53Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת יז ז|שבת קכה ב, קלז ב, עירובין מד א, פו ב, צג ב-צד א, קב א, סוכה טז ב||שבת כב כט|אורח חיים שטו א}}<br />
באילו אופנים מותר להעמיד ולפרק מחיצה בשבת, ודין מחיצה המתרת.<br />
<br />
==מקורות חז"ל בענין מחיצה בשבת==<br />
===איסור עשיית אהל===<br />
ב'''גמרא''' (שבת קכה ב, קלז ב, עירובין מד א) אומר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, ש[[אסור לעשות אוהל עראי בשבת]], אמנם [[להוסיף על אוהל עראי]] היא מחלוקת תנאים, שלדעת ר' אליעזר אסור ולדעת חכמים מותר, והלכה כחכמים.<br />
<br />
===כותל חצר שנפל בשבת===<br />
עוד ב'''גמרא''' פרק כל גגות (עירובין צג ב) מובאת מחלוקת רב ושמואל, לגבי כותל שבין שתי חצירות שנפל, שרב [[אסר לטלטל]] בחצר זו, ואילו שמואל [[התיר הטלטול עד מקום המחיצה]] שהיתה, כל אחד בשלו. ואומרת שם הגמרא שלמדו שנחלקו בזה מתוך מעשה שהיה שישבו שניהם בחצר ונפל הכותל, ואמר שמואל 'קחו טלית ופרסוה להיות מחיצה', וכשראה זאת רב החזיר פניו, ואומרת הגמרא ששמואל מתיר אף בלא מחיצה וכנ"ל, אלא שביקש לפרוס מחיצה משום צניעות בלבד. ורב אף שסבר לאיסורא, לא רצה לומר דבר מפני שהיה זה במקום ששמואל היה מרא דאתרא, ומ"מ החזיר פניו שלא יאמרו שהסכים לדבר.<br />
<br />
===עשיית דופן לסוכה===<br />
ה'''גמרא''' (עירובין מד א) מביאה שתי ברייתות לכאורה סותרות. ברייתא א' אומרת שאם נפלה דופן של סוכה בשבת, אין להעמיד שם אדם או בהמה או כלים לפי ש[[אין עושין אהל עראי ביו"ט ואצ"ל בשבת]]. אך בברייתא ב' כתוב שעושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה. ולאחר משא ומתן מסקנת הגמרא שיש לחלק בין דופן שלישית לדופן רביעית, וכפי שמפרש שם '''רש"י''' (ד"ה בדופן) שכיון ש[[בלא דופן שלישית לא חשיב סוכה]] כלל, לכן כשמעמיד דופן שלישית חשיב כ[[בונה אוהל]], והברייתא שמתירה איירי בדופן רביעית, שבזה מותר כיון שבלאו הכי אוהל הוא, ואין כאן אלא [[תוספת אוהל]] המותרת.<br />
<br />
===מחיצה לצורך הבאת ספר תורה===<br />
ה'''גמרא''' (עירובין פו ב, סוכה טז ב) מביאה מעשה בשם רב דימי, שפעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, ובשבת פרסו סדינין ע"ג עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו. ומקשה הגמרא היאך פרסו סדינים, ןהרי אסור לעשות אוהל עראי בתחילה בשבת, ותירצה שבאמת לא פרסו בשבת, אלא מצאו סדינים פרוסים, כך שיכלו לטלטל את הספר בשבת. <br />
<br />
===צידוד אבנים לבית הכסא===<br />
ה'''גמרא''' (ביצה לב ב) מביאה דברי רב נחמן שמתיר לצדד אבנים ביום טוב לשם עשיית צרכיו, כלומר שמניח ב' אבנים ויושב עליהן. וטעם ההיתר מבואר שם בגמרא הוא מפני שאינו עושה להם גג. אמנם מסיקה שם הגמרא, שאף שאם עושה כן לצורך קבע כגון שעושה כסא של לבנים וטיט אסור, מ"מ הכא בעושהו עראי לשם בית הכסא לא גזרו משום קבע, משום [[כבוד הבריות]].<br />
<br />
==מחלוקת הראשונים האם יש במחיצה בלבד איסור אוהל==<br />
===שיטת רש"י===<br />
'''רש"י''' (שבת קכה ב ד"ה שאין) כתב שהאיסור לעשות אוהל הוא דווקא בגג, אבל מחיצה לאו אוהל היא ומותר לפורסה לצניעות. ומוכיח דבריו מעובדא דשמואל ורב בעירובין צג: שהתיר שמואל לעשות מחיצה מסדין, ואף רב לא חלק עליו שם אלא משום [[טלטול בד' אמות בלא מחיצה]], מבואר מזה שמחיצה מותר לפרוס אפילו לכתחילה לפי שאין אוהל אלא בגג בלבד.<br />
<BR/>ושוב כתב כן רש"י (סוכה טז ב ד"ה מהיכן) שאין אוהל מן הצד, ולכן יש להשמיט הגירסה שהגמרא מקשה על פריסת הסדינים לצורך טלטול ספר תורה, שהרי אין זה אסור משום אוהל, לפי שאינו אלא מן הצד. וצ"ל שהאיסור שם היה משום הוצאת והכנסת הסדינים בלבד. אמנם במקום אחר (עירובין פו ב) רש"י לא השמיט גירסה זו, ומשמע שמקיים אותה, ולפי"ז יצא שסובר שיש איסור אוהל גם במחיצה, לכה"פ במקום שהמחיצה באה להתיר טלטול וכדלהלן.<br />
<br />
לשיטת רש"י הסכים גם ה'''מאירי''' (קכה ב ד"ה אין), אלא שהוסיף שודאי שלשיטת רש"י לא כל מחיצה מותרת, אלא דווקא מחיצה שנעשית לצניעות או לצל בעלמא, אבל מחיצה גמורה ודאי אסור. וכדבריו כתב גם ה'''אור זרוע''' (שבת עח ו), וכתבו עוד שרש"י לא היה צריך להשמיט הגירסה בגמרא שפרסו סדינים כדי להתיר להביא ס"ת, שבאמת שם היה אסור כיון שנעשה להתיר, וכפי שבאמת בעירובין לא השמיט גירסה זו כנ"ל. ולדבריהם יוצא שאין מחלוקת לדינא בין רש"י לשאר ראשונים. <br />
<BR/>וב'''שער הציון''' (אורח חיים שטו יג) כתב המ"ב שנראה שאף דעת הרמב"ם להתיר מחיצה המתרת, שהרי התיר לעשות מחיצה לפני הנר כדי להתיר תשמיש המטה.<br />
<br />
===שיטת רבנו תם ורוב הראשונים===<br />
'''רבנו תם''' בכמה מקומות (ספר הישר רפ, שבת קכה ב ד"ה הכל, עירובין מד א ד"ה פקק) כתב לחלוק על רש"י, שהרי מקור דין תוספת אוהל הוא מדין [[פקק החלון]], ושם מדובר בדופן ולא בגג (וגם רש"י כתב כן בשבת קלז: ד"ה פקק), ומוכח מזה שגם דופן מן הצד נחשבת לאוהל, ואסור לעשותו לכתחילה ורק להוסיף על אוהל עראי מותר. אלא שהוסיף ר"ת לחלק על פי הגמרא ב[[#עשיית דופן לסוכה|עירובין מד.]], שזהו דווקא במחיצה שבאה להתיר, כמו דופן שלישית בסוכה שעל ידה נכשרת הסוכה שזהו כעושה אוהל בתחילה ואסור, אך אם זו מחיצה לצניעות בלבד, כגון דופן רביעית בסוכה, שאינה מתירה דבר - מותר, לפי שאינו חשוב אלא כתוספת אוהל בלבד.<br />
<BR/>ואת מחלוקת רב ושמואל לגבי כותל שנפל, מבאר ר"ת שלפי רב סבר שאסור להעמיד המחיצה משום אוהל כיון שבזה הוא מתיר לטלטל בחצר, ואף שמואל היה אוסר אם היה סובר שמחיצה כזו מתירה היא לטלטל בחצר.<br />
<br />
כדברי ר"ת לאסור מחיצה המתרת משום אוהל, כתבו גם ה'''רא"ש''' (שבת יז ח), ה'''רשב"א''' (קכה ב ד"ה שאין) ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף מט א ד"ה ולפיכך), ה'''טור''' (אורח חיים שטו), ה'''ריטב"א''' (קכה ב ד"ה אמר רבה).<br />
<BR/>בשו"ת '''אבני נזר''' (אורח חיים רכא) כתב לחלק בין דעות הראשונים השונות, שתוס' ורא"ש כתבו בטעם היתר מחיצה רביעית שהוא משום תוספת אוהל עראי, ולפי"ז מותר להוסיף רק היכא שהמחיצה שהיתה מבעוד יום הועילה להתיר בנפ"ע. ולעומ"ז דעת האור זרוע והיראים שמחיצה רביעית מותרת מפני שאינה עשויה להתיר, ולפי"ז מותר לעשות מחיצה המתרת, כל שאינו עושה את כולה, אפילו המחיצה שהיתה מבעוד יום לא הועילה להתיר. ולהלן יתבאר.<br />
===יישוב שיטת רש"י===<br />
על הקושיה שהקשו הראשונים על רש"י, איך לומדת הגמרא ממשנת פקק החלון לאיסור עשיית אוהל עראי ולהיתר ההוספה עליו, והרי שם מדובר בחלון שבדופן, ואילו אוהל עראי אינו אלא בגג לשיטת רש"י, כתב ה'''ר"ן''' (קכה ב ד"ה לא נחלקו, ובדפי הרי"ף מט א ד"ה וכתב רש"י) לתרץ שכשם שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בהוספת חלון בצד בנין קבע, כן נחלקו בגג של עראי. שעל כל מה שאסור לכתחילה לעשות, אוסר ר' אליעזר גם להוסיף, וחכמים מתירים. לכן מתוך מחלוקתם לגבי פקק חלון במחיצת קבע, יכולנו ללמוד להוספה על גג אף באוהל עראי. באופן זה תירצו גם ה'''רשב"א''' (קכה ב ד"ה שאין), ה'''ריטב"א''' (שבת קכה ב ד"ה אמר רבה), ה'''מאירי''' (קכה ב ד"ה אין) וה'''אור זרוע''' (שבת עח ו).<br />
<br />
קושיה נוספת שהקשו הראשונים, למה אסור לעשות מחיצה שלישית בסוכה, והרי מן הצד לא חשיב אוהל. בספר '''מגיני שלמה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40977&st=&pgnum=103 (שבת קכה ב ד"ה הכל מודים)] כתב לבאר בדעת רש"י שלשיטתו מחיצה שלישית בסוכה אסורה מפני שזהו אוהל שיש לו גג, אלא שאינו חשוב עדיין אוהל עד שתהיה לו דופן שלישית, שהרי סוכה צריכה לכל הפחות שלוש דפנות, ומכיון שהדופן השלישית מכשירתו להיות אוהל, גם לרש"י אסור משום עשיית אוהל בתחילה, ולא הוי רק מוסיף. ובאמת שכן כתב רש"י להדיא שם (עירובין מד א ד"ה בדופן שלישית). והוסיף המגנ"ש, שמטעם זה פקק חלון לא הוי אוהל לרש"י כיון שגם בלא הדופן הנוספת יש כאן בית, ולא אסור משום אוהל אלא היכא שהאוהל נגמר על ידי מחיצה זו, אבל במקום שאין גג, לעולם אינו אסור משום אוהל. ודבריו הובאו בקצרה ב'''קרבן נתנאל''' (ק). גם בשו"ת '''פנים מאירות''' (א ל) כתב כן בדעת רש"י כדבר פשוט.<br />
<BR/>וב'''שפת אמת''' (שבת קכה ב ד"ה ברש"י) תירץ באופן דומה, שכתב שמחיצה לבד אינה אסורה, אבל לעשות מחיצה לאוהל שכבר יש לו גג אסור, כיון שבזה נעשה אוהל. ונראה ודאי שאין כוונתו שלכל אוהל אסור להוסיף מחיצה, שהרי אוהל חשיב גם בלא דפנות כלל, אלא כגון סוכה שבלא דופן שלישית לא חשיב סוכה, אם מוסיף לה מחיצה אסור, וזהו כהמג"ש הנ"ל. <br />
<BR/>וקצת תימה יש בזה, היאך הקשו תוס' על רש"י כאשר הוא כתב להדיא את התירוץ בדבריו שם כנ"ל. אלא שנראה שקושיית התוס' על רש"י היא מקושיית הגמרא, איך מקשה הגמרא מפקק החלון על מחיצת הסוכה, והרי לרש"י לא איירי אלא בגג, ואם אין איסור אוהל במחיצה, לא קשה כלום מאוהל שבגג, ואף שבתירוץ הגמרא מבואר שבדופן שלישית יש אוהל, מ"מ את זה לא ידע המקשן ומאי קס"ד.<br />
<br />
ה'''מאירי''' שם לעומת זאת תירץ באופן אחר וכתב שבאמת יש איסור גם במחיצה משום אוהל ולא התיר רש"י אלא במחיצה לצניעות או צל. ודבריו אינם מובנים, כי אם כן למה הוצרך רש"י לפרש את מחלוקת רב ושמואל משום טלטול, יכול היה לפרש שרב אסר משום אוהל כיון שבא להתיר טלטול ולא הוי מחיצה לצל או לצניעות בעלמא.<br />
<br />
==שיטת ההלכה==<br />
מרן ה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שטו א) העתיק להלכה כדברי ר"ת ורוב הראשונים, שמחיצה שנעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול אסורה, וכן הכריע ה'''בית חדש''' (א).<br />
<br />
===מחיצה להתיר תשמיש המטה ועשיית צרכים, ומחיצה להפרדה בין גברים לנשים===<br />
ה'''מרדכי''' (שבת ג שיא) כתב שמהר"ם מרוטנבורג היה עושה בכל לילה מחיצה בין מטתו לבין הספרים, לפי שלפעמים היה משתין בלילה. וכתב שבשבת לא היה עושה מחיצה זו, אלא בליל שבת כורכה על מוט ומשייר בה טפח, ובשבת פושטה לגמרי, דהוה מוסיף על האוהל ולא עושהו בתחילה. וכתב הטעם לפי שכל מחיצה שאיננה לצניעות אסור לעשותה בשבת משום אוהל, אבל מחיצה שנעשית להפרדה בין גברים לנשים בשעת הדרשה מותר, לפי שאינה באה אלא לצניעות.<br />
<BR/>דבריו אלו הובאו ב'''בית יוסף''' (שטו ד"ה ובמרדכי) וכתב שם שאין הכוונה שדווקא לצניעות מותרת, אלא כל מחיצה שאינה באה להתיר מותר לעשותה בשבת, ולכן אם באה להגן מפני החמה או שלא תפול וכד' מותר. אמנם ב'''שלחן ערוך''' לא כתב דין זה, ורק ה'''רמ"א''' (א) העתיקו.<br />
<br />
ה'''דרכי משה''' (ד) כתב לתמוה על דברי המרדכי הללו, שהרי איתא להדיא בביצה כב. שמותר לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש מטתו, ותירץ שגם מחיצה זו לא התירה הגמ' אלא כדרך שעשה מהר"ם, דהיינו בהוספה על האוהל, ולא לכתחילה. ושוב פסק כן ב'''הגהת שלחן ערוך''' (שטו א) לאסור לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש מטתו.<br />
<BR/>וב'''מגן אברהם''' (ג) כתב לחלק בי היכא שפורס את הסדין מדין מחיצה לבין היכא שעושה משום כיסוי בעלמא, ודייק מדברי המרדכי שמהר"ם עשה מחיצה י' טפחים, משמע שמדין מחיצה עשה כן, וכאילו הוא ברשות אחרת אף שהספרים מגולים. אך אם פורס את הסדין על כל הספרים, אין שם מחיצה עליו אלא כיסוי בעלמא ומותר בשבת, בין בנר ובין בספרים. דברים אלו העתיקו ה'''גר"ז''' והרב '''ערוך השלחן''' לדינא.<br />
<BR/>אבל בספר '''אליה רבה''' חלק עליו וכתב שאם עשה כיסוי י' טפחים הוי מחיצה ואסור, ובפחות מי' טפחים מותר. וב'''משנה ברורה''' (י) הכריע לסמוך על המג"א בשעת הדחק. <br />
<BR/>תירוץ אחר לקושיית הדרכ"מ כתב ה'''ערוך השלחן''' (ה) שדווקא ביו"ט מותר לפרוס מחיצה מפני הנר, לפי שהקלו בו דהוי כאוכל נפש, מה שאין כן בשבת שאסור.<br />
<br />
===האם מועיל טפח מבעוד יום אף שלא הועיל להתיר בפני עצמו===<br />
ה'''בית יוסף''' שם אחר שהביא דברי המרדכי אודות המהר"ם, כתב שהוא סובר כר"ת, שמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת. ומשמע בדבריו שאף ר"ת סובר כמותו, שאם היה טפח מבעוד יום מותר. אלא שיש בזה חידוש, שהרי טפח זה שנעשה מבעוד יום עדיין לא הועיל להתיר, דבעינן מחיצה עשרה, וא"כ כשפושטה בשבת נמצא עושה מחיצה המתרת בשבת. וצ"ל בדעתו שעכ"פ לא תהיה מחיצה חמורה מאוהל עראי, שכיון שמועיל בטפח פרוס מבעוד יום להוסיף עליו בשבת, ה"ה למחיצה, אף שלא הועילה להתיר, מ"מ חשובה היא כבר כאוהל ושרי להוסיף עליה.<br />
<BR/>אבל בשו"ת '''אבני נזר''' (אורח חיים רכא) כתב שר"ת והרא"ש אינם מודים לדינא דמהר"ם מפני שטפח זה לא הועיל להתיר, ואין ההיתר בדופן רביעית דסוכה אלא משום תוספת על מחיצה שכבר הועילה להתיר מבעוד יום. אמנם כתב שם שדבריו הם כה'''אור זרוע''' (שבת עח ו) והרא"ם המובא ב'''יראים''' (רעד), שהם מתירים דופן רביעית לא משום תוספת אלא משום שלא בה התחיל, וה"ה לכל מחיצה המתרת שמותר להמשיכה כל שלא הותחלה בה בשבת.<br />
<BR/>ויש להעיר שלפי שיטת רש"י יש לדון. שלשיטתו ין במחיצה משום אוהל, אלא רק היכא שהמחיצה מכשירה את האוהל כולו, כגון דופן שלישית של סוכה, אבל המאירי כתב בדעתו שודאי שמחיצה אסורה ולא התיר אלא בדופן שהוא לצל. ואם כוונתו שמחיצה אסורה אף שאין עליה שם אוהל, לכא' יאסור גם בנידון דהמהר"ם, שהרי מחיצה טפח אינה חשובה אוהל, וכמשלים לי' טפחים, הרי הוא עושה בשבת מחיצה המתרת ואסור. <br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
* עשיית מחיצות עראי בשבת - הרב משה שטיין, קובץ 'בית אהרן וישראל' לה (עמ' עח), תשנ"א.<br />
<br />
[[קטגוריה:בונה וסותר]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A4%D7%AA_%D7%A0%D7%9B%D7%A8%D7%99&diff=2172פת נכרי2016-03-24T02:38:44Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{סוגיה בבניה}}<br />
{{מקורות|עבודה זרה ב ו|עבודה זרה לה ב|עבודה זרה ב ח|מאכלות אסורות יז ט|יורה דעה קיב}}<br />
<br />
גזירת חכמים שלא לאכול פת שאפאו גוי, טעם הגזרה וגדריה.<br />
<br />
==הגזירה וטעמה==<br />
<br />
חכמי ה'''משנה''' (עבודה זרה ב ו) גזרו איסור על אכילה על פת של נכרי. וב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=17b&format=pdf (שבת יז ב,] [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=27&daf=36b&format=pdf עבודה זרה לו ב)] מבואר שגזירה זו היא אחד משמונה עשר גזירות שגזרו בו ביום שנמנו תלמידי בית שמאי ובית הלל בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון.<br />
<br />
והטעם שגזרו, מבואר ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=27&daf=35b&format=pdf (עבודה זרה לה ב)], שהוא משום חתנות, דהיינו שחששו שאם יבואו לאכול עם הנכרים מלחמם יתקרבו אליהם ויתחתנו בהם, וכ"כ ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&hilchos=28&perek=17&halocha=9&hilite= (מאכלות אסורות יז ט)] וה'''שלחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9146&st=&pgnum= (יורה דעה קיב א)].<BR/><br />
ובמקום אחר בגמרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=27&daf=36b&format=pdf (עבודה זרה לו ב)] מובא שמשום עבודה זרה גזרו בהם. אבל ה'''רמב"ם''' שם וגם בפירוש המשניות לא העתיק טעם זה, וכן השלחן ערוך השמיטו בעקבותיו. וב'''פרי תאר''' למהר"ח בן עטר [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9330&hilite=2f292dd5-7bb4-41c9-a98c-4b49c23693a1&st=%D7%A4%D7%AA+%D7%A9%D7%9C&pgnum=205 (ג)] כתב דהגמרות לא סתרי אהדדי, אלא כל החשש שיתייחד עם הגויה הוא כדי להתרחק מעבודה זרה שלה, ותמה על הפוסקים למה השמיטוהו, שהרי נפקא מינה לגויים שאינם עובדי עבודה זרה. ועיי"ש שם שביאר את הגמרא באופן אחר ומסיק דעל כל הגויים גזרו.<br />
<br />
וה'''ראב"ד''' כתב טעם אחר לאיסור, שהוא מפני גיעולי נכרים, כלומר שעושים את הפת בכלים הבלועים מאיסור, ואוסרים הם גם את הפת בנאפית בהם. אבל כל הראשונים דחו טעם זה שאינו נזכר בגמרא.<br />
<br />
==תוקף הגזירה==<br />
<br />
===גמרא===<br />
<br />
כבר מהגמרא נראה שגזירת הפת לא התקבלה לגמרי בכל תפוצות ישראל, ושהיו שנהגו בה היתר, עד שאמר ר' יוחנן לומר [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=27&daf=35b&format=pdf (עבודה זרה לה ב)] שפת לא הותרה בבית דין, כלומר באופן רשמי. ומבואר שם שהוצרך לומר כן לפי שהיו שהתירו כי טעו בדברי רבי שיצא פעם לשדה וראה פת פורני מעשה סאה, ואמר 'מה יפה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה בשדה', ומתוך דבריו סברו שהתיר רבי את הפת. ולפירוש אחר שם בגמרא רבי הלך למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ושאל אם אין פת פלטר לתת להם, ומזה סברו העם שהתיר רבי פת פלטר.<br />
<BR/>על דברי הגמרא אלו אומר ר' חלבו שם שאף למ"ד שפת פלטר מותר, מ"מ זהו דווקא במקום שאין פת ישראל. ור' יוחנן מסייג באופן אחר ואומר שהמתיר פת פלטר זהו דווקא בשדה, אבל בעיר לא. ואינו מבואר אם ר' יוחנן בא לחלוק על ר' חלבו או להוסיף על דבריו, וכן אינו מבואר אם הלכה כמותם או לא, ונחלקו הראשונים בדבר כדלהלן.<br />
<br />
===שיטת תוס' ורא"ש וסייעתם===<br />
בכמה קהילות בישראל בזמן הראשונים, נהגו היתר גמור בפת של גויים, וכתבו הראשונים כמה טעמים ליישב המנהג.<BR/> <br />
'''תוספות''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=27&daf=35b&format=pdf (עבודה זרה לה ב ד"ה מכלל)] <br />
כתבו שסמכו על דברי הגמרא הנ"ל שמבואר מתוך דברי ר' יוחנן שלא פשטה הגזירה בכל ישראל, וכמו שאמרה הגמרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=27&daf=36&format=pdf (לו א)] <br />
לגבי גזירת שמן שלא פשט איסורו בכל ישראל והתירוהו לפי שסמכו על דברי רשב"ג וראב"צ שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה. וכן משמע בגמרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=27&daf=37&format=pdf (לז א)] <br />
שר' יהודה נשיאה היה מתיר את הפת אם לא שהיה חושש שיקראו לו בית דין שריא. ועוד הביאו תוס' מה'''ירושלמי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14136&hilite=a87dbcb9-8e67-47b7-9328-f52673dad2d1&st=%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94+%D7%96%D7%A8%D7%94&pgnum=610 (עבודה זרה ב ח)] <br />
שנאמר שם פת עמדו עליו והתירוהו.<BR/><br />
וכדברים האלו כתב גם ה'''רא"ש''' (ב כז) שהגדולים לא אסרו אותו לבני מדינתם כי תלו שמקומם הוא מאותם מקומות שלא פשט בהם האיסור. והוסיף עוד ראיה מספר החילוקים [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=38651&hilite=72e4dfe2-b1a2-4ccb-81fd-1396da54ef76&st=%u05d4%u05e4%u05ea++&pgnum=144 (ל)] דאיתא שם דבמקום שהתענה ג' ימים פת נכרי מותר משום חיי נפש (וע"ש גם ב[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=38651&hilite=72e4dfe2-b1a2-4ccb-81fd-1396da54ef76&st=%D7%94%D7%A4%D7%AA++&pgnum=144 הערות הר"מ מרגליות]), וכתב על זה הרא"ש שבמקומותינו שאין פת ישראל מצוי, הכל חשיב כחיי נפש. וגם הוסיף ראיה מן הירושלמי פסחים [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&hilite=24130ed7-a13a-4d25-957e-afb58f6b753d&st=%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D+%D7%A9%D7%A0%D7%94%D7%92%D7%95&pgnum=404 (ב ב)] דאיתא שם להדיא דיש מקומות שלא נהגו איסור בפת של גויים.<br />
<BR/>מבואר מדברי התוס' ורא"ש, דאין חלוקה בזה בין עיר לשדה ובין פת פלטר לפת בעל הבית, אלא בכל פת התירו.<BR/><br />
ואף שלפי הראיה שהביא הרא"ש מספר החילוקים מבואר דדווקא במקום שאינו מצוי פת ישראל שרי, מ"מ משאר הראיות שהביא נראה שאינו מחלק בכך, וכן משמע בתוס' הנ"ל, וכן הוא להדיא ב'''מרדכי''' (תתל) שאפילו במקום שפת ישראל מצויה שרי, כיון שלא פשטה הגזירה. ואף שאין לזה ראיה מהירושלמי, דשם יש לומר שנתקבלה הגזירה אלא שעמעמו עליה והתירוה, וא"כ אפשר שהתירוה רק במקום שאין פת ישראל, מ"מ מגמ' דילן גבי ר' יהודה נשיאה מבואר שלא פשט האיסור מעיקרא. וע"ש שהביא גם הראיה מהירושלמי בפסחים הנ"ל.<BR/><br />
<br />
===שיטת הרי"ף והרמב"ם===<br />
ה'''רי"ף''' (יד א) ציטט את דברי הגמרא הנ"ל בלא שינוי משמעותי, ונראה מדבריו שסובר שדברי ר' חלבו ור' יוחנן הם להלכה, שפת פלטר מותר על כל פנים בשדה ובמקום שאין פת ישראל מצוי.<br />
וכן כתב ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות יז יב), לפי הגירסא שלפנינו [וכן היה לפני הבית יוסף], שפת פלטר מותרת במקום שאין פת ישראל ובשדה, וכתב בזה טעם מפני שהוא שעת הדחק, אבל פת בעלי בתים אין להקל בה. ולמד ה'''בית יוסף''' בדבריו שצריך שני תנאים להיתר, שיהיה בשדה ושאין פת ישראל מצויה<BR/><br />
אבל לפני ה'''ר"ן''' (יד א ד"ה ור' יוחנן) היתה כנראה גירסה אחרת ברמב"ם, ולא היה לפניו מילת 'בשדה', וכן כתב ה'''בית חדש''' (יורה דעה קיב ב) שמצא בשני כתבי יד שמילת 'בשדה' ליתא, ובמקומה יש מילת 'וכשר', ולפי"ז הרמב"ם פוסק כר' חלבו בלבד, שפת פלטר מותרת אף שלא בשדה ובלבד שאין פת ישראל מצוי. וע"ש בב"ח שכתב לפרש כן אף לפי גירסת הבית יוסף.<br />
<br />
וה'''רשב"א''' בתורת הבית (ג ז) כתב בדעת הרי"ף כתרווייהו לקולא, דהיינו שפת נכרי מותרת אם אין פת ישראל מצויה וכר' חלבו, וזהו אפילו בעיר, ואילו בשדה מותר בכל גווני, אפילו פת ישראל מצויה. ונראה שסובר כן גם לדינא. וכתב שם שאף שמגמ' דילן משמע שפת לא הותרה בבית דין, מ"מ נהגו בה היתר מפני שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, וסמך הרי"ף בזה על הירושלמי שכתב שעמעמו עליה והתירוה. <br />
<BR/>ה'''ר"ן''' (יד א) אחר שהביא דברי הרשב"א אלו, חלק עליהם וכתב שאף לפי הגמרא שלנו הותרה הפת, שר' חלבו ור' יוחנן לא יישאו ויתנו בדבר שאינו להלכה. ומה שהביא הרי"ף את הירושלמי לדינא, לא מפני שפוסק כמותו נגד הבבלי, אלא כדי להביא ממנו ראיה לאותם אמוראים שסברו שהתיר רבי את הפת. וכן כתב ה'''ריטב"א''' וביאר יותר, שאף שמנהג טעות היה, שהרי לא הותר בית דין, מ"מ כיון שאין רוב הציבור יכלו לעמוד בגזירה זו, אין צריך בית דין להתירו, ומ"מ לא התירו להם אלא לפי סברתם, דהיינו בשדה או באין פת מצויה, מפני שחשו לכבוד בית דין ראשון, ומטעם זה הוצרכו ר' יוחנן ור' חלבו לבאר ההיתר. וזוהי גם כוונת הירושלמי שעמעמו עליה והתירוה, כלומר לא היתרו באופן גורף, אלא רק לפי מה שסברו העם לומר. וכתב הריטב"א שלזה הסכים גם ה'''רא"ה'''. וראה גם ב'''ביאור הגר"א''' (ה) שצידד כשיטה זו.<BR/><br />
ומ"מ נראה מדברי הר"ן והריטב"א שמסכימים לרשב"א לדינא שהפת מותרת בעיר במקום שאין פת ישראל מצויה, ובשדה בכל גווני.<br />
<br />
===דעת הרמ"ה===<br />
בריטב"א הביא דעת ה'''רמ"ה''' שלא הותרה פת נכרי כלל, ודלא כהירושלמי, אלא כפשט הבבלי שפת לא הותרה בבית דין, ולא התיר רבי את הפת. וכל השקלא וטריא של ר' חלבו ור' יוחנן אינה להלכה אלא רק לפי מה שסברו העם בדעת רבי.<br />
<BR/>אבל דעתו דעת יחיד ולא קיבלוהו הפוסקים.<br />
<br />
===שיטת ההלכה===<br />
ה'''רמ"א''' (יורה דעה קיב ב) פסק כדעת התוס' והרא"ש והמרדכי שפת נכרי מותרת אף במקום שפת ישראל מצויה, וכן כתבו ה'''בית חדש''' (ה) וה'''ש"ך''' (ט), שכן פשט המנהג במדינותיהם.<br />
<br />
ה'''שלחן ערוך''' (קיב ב) העתיק דברי הרמב"ם כלשונו, אלא שהשמיט תיבת 'ובשדה'. וב'''ביאור הגר"א''' (ו) תמה על זה שנקט כגירסת הר"ן ברמב"ם, וגם שפסק כר' חלבו ולא כר' יוחנן. וכתב שהגירסה הנכונה היא כמ"ש בבית יוסף שר' יוחנן בא להוסיף על ר' חלבו, בין אם נפרשו לחומרא ושצריך את שני התנאים להתיר, ובין אם נפרשו לקולא דסגי בחד מינייהו.<br />
<br />
==פת פלטר==<br />
ה'''גמרא''' (עבודה זרה לה ב) מחלקת בין פת פלטר לפת בעל הבית, שגם אותם שהיו מתירין לא התירו אלא פת פלטר, וביאר ה'''רשב"א''' (תורת הבית) שהטעם הוא לפי שאין בו חשש חיתון, לפי שבאומנותו הוא עוסק, וכ"ה ב'''איסור והיתר הארוך''' (מד א).<br />
<br />
כבר נתבאר שחלק מהראשונים פסקו כדברי גמרא זו, ולדבריהם אין להתיר פת של בעל הבית כלל, ואף פת פלטר אין להתיר אלא כשאין פת ישראל מצויה. כ"ד הרי"ף, הרמב"ם, הרשב"א והר"ן.<BR/><br />
לעומת זאת ה'''טור''' (אורח חיים קיב) כתב בדעת אביו הרא"ש שאין חילוק כלל בין פת בעל הבית לפת פלטר. ומתאימים הדברים לדברי הרא"ש שכתב שההיתר בפת של נכרי נובע ממה שלא נתפשטה הגזירה בכל המקומות, ובאמת לטעם זה אין לחלק בין פת פלטר לפת בעל הבית. <BR/><br />
ה'''בית יוסף''' כתב שלא ידע מנין לו לטור לכתוב כן בדעת הרא"ש, שהרי הרא"ש הזכיר דברי ר' חלבו ודברי הירושלמי שסייגו את ההיתר לפת פלטר בלבד. אבל ב'''בית חדש''' (ו) כתב שמקור דברי הטור הם מהרא"ש בתשובה (יט כ) שאמנם הביא דברי הירושלמי לחלק בין פלטר לבעה"ב, אבל זה כתב רק למקומות שפשטה שם הגזירה, אבל במקומות שנהגו היתר אף פת בעל הבית מותרת. גם ה'''פלפולא חריפתא''' (ב כז ס) האריך להוכיח כדברי הטור, דלפי הרא"ש במקום שהותרה הפת אף פת בעל הבית מותרת. וכדבריהם כתב גם ה'''ש"ך''' (ח). <BR/><br />
אבל דעת ה'''איסור והיתר הארוך''' (מד א) שהמנהג להקל בפת נכרי אף במקום שפת ישראל מצויה, ומ"מ כתב שפת בעל הבית אין מי שמורה בה להקל. וכן כתב וה'''לבוש''' (ו) וביאר דבריו, שלא נתפשטה הגזירה ולכן נוהגים בה היתר, אך ההיתר לא פשט אלא בפת נחתום שבאומנותו הוא עסוק, ולכן אם יש מי שיכול להיזהר בפת בעל הבית תע"ב, וכן בפת פלטר טוב להיזהר במקום שפת ישראל מצויה.<br />
<br />
ויש מהראשונים שכתבו להדיא שאף פת בעל הבית מותרת במקום שאין פת ישראל. כן כתב ה'''מרדכי''' (עבודה זרה תתל) בשם ר' שמריה, והביא לזה ראיה מהמשנה (דמאי ג א) שאע"פ שיש בדמאי איסור דרבנן, התירוהו לאכסניא, וכן פת בעה"ב מותר למי שהולך בדרך ואין מצוי לו פת פלטר, דחשיב כאסניא. וכן הוא ב'''שו"ת מהרי"ל''' (קנז ד) בשם ראבי"ה. <br />
<BR/>וה'''רא"ה''' בבדק הבית [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9381&st=&pgnum=186 (ג ז ד"ה ולענין)] כתב דבמקום שאין פלטר מצוי מותר אף פת בעה"ב, וכתב שאף במקום שמצויה פת ישראל מותר אם ילך לאוכלה בשדה, שהוא חוץ לתחום או לכה"פ חוץ לשבעים אמה ושיריים, אלא שסיים שם שהוא מכוער לתלמיד חכם לעשות כן. וכן מובא בשמו גם ב'''אורחות חיים''' (איסורי מאכלות סג). ובדבריו מוכח שפוסק כן על פי הגמרא, דר' יוחנן ור' חלבו לא פליגי אלא בחד מהם סגי, ולכן מתיר בשדה. <br />
<br />
ב'''בית יוסף''' הביא את מהרי"ל ואורחות חיים, שמתירים פת בעל הבית במקום שאין פת פלטר מצויה. וכן פסק ה'''שלחן ערוך''' (ח) בשם יש מי שאומר שאם אין פת פלטר מצוי, אף פת בעל הבית מותרת. ולכאורה דבריו סותרים למש"כ בסעיף ב' שאין מי שמתיר פת בעה"ב, וכדברי הרמב"ם.<br />
<BR/>ב'''באור הגר"א''' כתב מקור לדברי השו"ע מהמשנה בדמאי שם וכדברי מהרי"ל. ולפ"ד נראה שאין סתירה, לפי שאין המקור מן הגמרא בע"ז שהתירה בשדה, וכדעת הרא"ה, שבזה פסק מרן בס"ב כדעת הרשב"א, שאינו מותר אלא בפת פלטר. אבל הכא מתיר מטעם אחר, והוא מפני שפת נכרי לא חמיר מדמאי וכדברי מהרי"ל {{ראה עוד|פת נכרי|פת פלטר}}<br />
<br />
===הגדרת פת פלטר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' שלפי הטעם שכתב הרשב"א, שפת פלטר הותר כיוון שבאומנותו הוא עסוק ולא חיישינן לאיקרובי דעתא, כל שעשה הגוי את הפת על מנת למוכרו לאחרים ולא כדי לאוכלו, אין בו איקרובי דעתא, ואפילו הוא בעל הבית. וכן לחומרא, כל שעשה את הפת לעצמו על מנת לאוכלו, אסור, אפילו הוא פלטר, כיון שיש בזה איקרובי דעתא, ה"ה כבעל הבית. וכן הסכים ב'''דרכי משה''' (ה) ונפסק ב'''רמ"א''' (ב). וב'''באור הגר"א''' (ט) הביא לזה מקור מהמשנה (חלה ב ז), שאשה שעושה חלה כדי למכור בשוק, צריכה להפריש חלה כנחתום שהוא אחד מארבעים ושמונה, ולא כבעל הבית שהוא אחד מעשרים וארבעה.<br />
<br />
====פת פלטר ביד בעל הבית====<br />
כתב הרשב"א ב'''תורת הבית''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9381&st=&pgnum=186 (ג ז)] שפת בעל הבית לעולם אסורה אפילו קנאה פלטר ממנו או שלחה לישראל לביתו, לפי שהולכים באיסור זה אחר שעת האפייה. וכן הדין לקולא, שאם אפאה פלטר, הרי הפת מותרת, ואף אם קנאה ישראל מבעל הבית. וכתב שכן נראה גם דעת ה'''ראב"ד'''. ולזה הסכים גם ה'''רא"ש''' (בתשובה יט כ) במקומות שנתפשטה הגזירה, וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף עבודה זרה יד ב). והביאו לזה ראיה מה'''גמרא''' (עבודה זרה סה ב) שהתיר רבא למכור לגוי חטים שנשפכו עליהם יין נסך, אחר שיטחן ויאפה אותם. ולא התיר רבא לעשות כן אלא שלא בפני ישראל. וטעם הדבר הוא, שבסתמא לא יקנה ישראל אחר הפת מן הגוי, שהרי פת נכרי אסורה, אבל אם יראה שישראל מכר לגוי את הפת יבוא לקנותה, וזה אסור משום היין נסך שבה. ומבואר מזה שאם אפאה ישראל, אף שהיא ביד גוי מותר לקנותה, שלא גזרו משום חתנות אלא בנאפית ביד הגוי.<br />
<BR/>אבל הרא"ה ב'''בדק הבית''' שם כתב שאין ראיית הרשב"א ראיה, לפי שאינו דומה פת ישראל לפת פלטר. שפת פלטר מצד עצמה אסורה, אלא שהתירוה משום חיי נפש, אבל לא התירו את הפת מצד עצמה, אלא רק לקחתה מפלטר, שהרי אם יש שם פת ישראל, חזרה פת הפלטר להיות אסורה, לפי שלא התירוה אלא משום חיי נפש. ולכן פת בעל הבית ביד פלטר מותרת, כי התירוה לקחת ממנו, ופת פלטר ביד בעה"ב אסורה, דבתר בסוף אזלינן. וב'''משמרת הבית''' לרשב"א כתב שלדבריו יהיה מותר לישראל ליקח מישראל אחר פת בעל הבית ולאוכלה, שהרי בתר בסוף אזלינן, והשתא ביד ישראל הוא, דלא גרע מפלטר גוי.<br />
<br />
ה'''טור''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4082 (יורה דעה קיב)] פסק כדברי הרשב"א ושאר ראשונים, וכן הכריע ה'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4355 (ז)].<br />
<br />
====פלטר שהזמין ישראל לביתו====<br />
כתב ה'''ארחות חיים''' (איסורי מאכלות סג ד"ה הפת) בשם הרא"ה שאם פלטר הזמין ישראל לביתו, הרי פתו כפת בעל הבית, והביא דבריו ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתשובה אשכנזית), וב'''שלחן ערוך''' (ג) הביא כן בשם יש מי שאומר,<br />
<br />
וה'''ש"ך''' (יב) תמה על דברי מרן בזה, שהרי הוא סובר לקמן ס"ז כהרשב"א שפת פלטר מותרת אפילו לקחו מבעה"ב, וא"כ הוא הדין לכאן שכיון שהיא פת פלטר יש להתיר אפילו בביתו, וכן כתב הרשב"א להדיא. וגם ה'''גר"א''' (י) העיר כן. וסיים הש"ך שאפשר שסובר שבבית הפלטר יש להחמיר יותר.<br />
וב'''נקודות הכסף''' ביסס מסקנה זו, וכתב שבהזמינו לביתו הוי גילוי מילתא שעשאו לעצמו והוי כפת בעל הבית.<br />
<br />
==טיוטא==<br />
<br />
אמנם גם לשיטות המתירים יש להחמיר שדווקא בפת שבבעלות גוי ואפאה גוי, אך פת של ישראל שאפאה גוי לא הותרה [ש"ך סק"ז. ומה שכתב כן בשם הטור, יל"ע לפי שהטור לטעמיה אזיל דס"ל כר"ן דפת נכרי תליא בבעלות הגוי וכדלקמן אות ג'. אמנם באו"ה מפורש כדבריו. וע"ע בש"ך סק"ט שלמעשה יש להיזהר לנהוג לכתחילה כדעת מרן]. <br />
כאשר פת הפלטר של נכרי יפה יותר משל ישראל, מותר לקחת משל נכרי, לפי שזה כשעת הדחק מפני חשיבותו בעיניו [רשב"א בתוה"ב וכ"פ מרן]. <br />
<br />
קנה פת של גוי לפי שלא היה מצוי לו של ישראל, ולאח"מ הגיע נחתום ישראל, מותר לו לאכול את הפת של נכרי שקנה כבר. אמנם אם טרם קנה, אף שכבר הותרה הפת של נכרי, חוזרת היא להיאסר עד שתכלה הפת של ישראל מן המקום ההוא [שו"ע בשם הרא"ה מובא באורחות חיים. וע' ש"ך ונקה"כ].<br />
<br />
==גדר האיסור==<br />
===הבעלות על הפת===<br />
לדעת רוב הראשונים, וכן פסק מרן בבית יוסף, אין הפת נאסרת משום בעלות הנכרי עליה, ולא ניתרת משום בעלות ישראל. לפי שאין הולכים בזה אלא אחר אפיה בין לקולא בין לחומרא, שאם אפאה גוי, אף שהיא של ישראל, אסורה. ואם אפאה ישראל, אף שהיא בבעלות הגוי מותרת [רמב"ם וכן מסקנת הב"י להלכה בצירוף דעת הרשב"א. אמנם בשו"ע לא הזכיר מזה וצ"ע מדוע].<br />
<br />
ויש מי שאומר [ר"ן וכ"מ בטור. ומש"כ הב"י שגם בתוה"ב משמע כן ושסותר לדבריו בתשובה, אינו מוכרח, דיש לפרש דבריו בתוה"ב כמ"ש בתשובה. ומ"מ מסקנת מרן כהרמב"ם] שהולכים בזה אחר בעלות הגוי, שאם היה הבצק של גוי, אף שאפאה ישראל, אסורה, שאין הולכים בזה אלא אחר הבעלות [וע' בב"י שהאריך בדברי הר"ן, אבל הפר"ח חלק עליו בהבנתו ויש שום נפ"מ ביניהם. ומ"מ אינו למעשה דקיי"ל כהרמב"ם והרשב"א].<br />
<br />
ויש מי שאומר [ראב"ד] שפת נכרי נאסרה אף משום חשש גיעולי נכרי, שאופה אותה בכלים הבלועים מן האיסור, ולפי"ז האיסור תלוי אף בכלי האפיה, אפי' שהפת בבעלות ישראל ואפאה ישראל.<br />
<br />
===השתתפות באפיה===<br />
אמנם אם אפאה הגוי והישראל השתתף באפייה, כגון שהניח הפת בתנור או הדליק את האש או אפי' רק חיתה גחלים באש וכד', התיר את כל הלחמים שנאפו בזה התנור באותו היסק [ואפי' נאפו הלחמים לאחר כמה ימים]. ולא עוד אלא אפ' זרק קיסם אחד לאש הותרה הפת [רמב"ם ורשב"א. ואף ששוים הם לדינא, נראה שחלוקים בטעמם. שהרמב"ם כ' שטעם ההיתר הוא לפי שאין הדבר אלא להיות היכר שפת של גויים אסורה. ואילו הרשב"א אחר שהביא דברי הרמב"ם והרמב"ן שחולק, סיים ומסתברא שאין לך קיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בישול, וכל זה מקולותיו של פת ומנהגן של ישראל תורה הוא עכ"ל. מ' שמסכים אמנם לרמב"ם לדינא, אך הולך עם טעמו של הרמב"ן דחיתוי הוא משום קירוב האפייה. <br />
<br />
ולכא' נפ"מ למה שכתבו האחרונים אם צריך לכוון בהשלכת הקיסם ע"מ להכשיר האש, דלטעם הרמב"ם בעינן אך לטעם הרשב"א לא בעינן דסו"ס מקרב האפיה בזה. וכיון שמרן כ' טעם הרמב"ם יש להחמיר. ע' כה"ח סקנ"ב. ונראה דחיתוי דכתב שם בכה"ח היינו שאינו מקרב האפיה, אמנם אם הישראל הדליק את האש או עשה חיתוי המקרב האפיה, בזה אפי' בלא נתכוון מהני]. ובזה יש מי שחולק [רמב"ן ור"ן] לומר שאין זריקת קיסם לאש מועילה, אלא צריך חיתוי המקרב את האפייה.<br />
<br />
ויש אומרים שאפי' ניפוח בפה הוי כחיתוי [רמ"א בשם מהרי"ל ומובא באגור].<br />
<br />
השתתף הישראל בהסקת התנור, ולאח"מ כבה התנור, והודלק ע"י נכרי שנית באותו היום ואפו בו פת, הפת מותרת, לפי שהועיל חום התנור מאפיה ראשונה גם לאפיה שניה. אמנם אם כבה התנור שנית והדליק הנכרי, הפת אסורה, שחום האפיה הראשונה לא הועיל לאפיה השלישית [מרן בשם המרדכי דלא גרע מזריקת קיסם. ובכה"ח הביא בשם ס' בית דוד סי' נ' שלשון מרן לאו דווקא אלא אפי' לא הוכשר התנור באפיה שניה, הפת מאפיה שלישית מותרת כל שנשאר גחלים מן היסק ראשון שהוכשר ע"י ישראל. והובאו דבריו באחרונים בלא חולק. ולקוצ"ד לא נתיישבו דבריו בלבי, דלשון המרדכי 'דכיון שהכשירו אותו בשאר היסקות וגם באפיה האחרונה נשאר קצת בעין מן הגחלים הבוערות מן היסקות הראשונות שהכשירו התנור ודאי מותר וכו'. וכיון שהמרדכי איירי שבשני ההיסקות הראשונות היה הכשר ע"י ישראל, רק מכח זה הוכשרה גם השלישית והיינו שכתב גחלים בוערות דלא סגי בגחלים בעלמא אלא דבעינן שיהיו בוערות מכח היסק שהוכשר, ואם לא הוכשר היסק שני ורק היסק ראשון, הרי הגחלים שלפנינו בוערות מכח היסק האסור, שהרי לולי היסק שני האסור כבר היו הולכות וכבות ונמצא שאינן בוערות אלא מכח היסק שני. גם לשון מרן מורה שלמד כן בדברי המרדכי ואין צריך להוציאו מפשוטו, א"ו בעינן שהיסק האחרון היה בהכשר. <br />
<br />
עוד תמוה בעיני היאך הביאו פוסקי זמננו דין זה בפשיטות ולא חילקו בין תנורים שלנו לתנורים שלהם, שהרי האידנא ליכא מידי שנשאר מהיסק ראשון להיסק שני רק חום התנור שכבה, ובזה לא סגי כלשון המרדכי דלעיל דבעינן גחלים בוערות ולא סגי בהבל התנור, שהיא שיטת הרמ"א כמבואר. וגם א"נ דאזלינן בתר חום התנור, מ"מ גבי נידון דלעיל גם הבית דוד יודה דבעינן שהיסק האחרון יהיה בהיתר, שהרי לא נשארו גחלים בוערות אלא חום בעלמא, וחום זה ודאי רק מכח היסק שני האסור. ולכך סתמנו כפשט לשון מרן, משום דלכה"פ בתנורים שלנו כו"ע מודו].<br />
<br />
ויש אומרים שכן מותר לעולם מכח היסק ראשון, כל שלא עמד התנור מעל"ע בלא היסק [רמ"א בשם או"ה כלל מד אות י שכ"כ משם ר' יוחנן מפרי"ש. ובדבריו משמע רק בדיעבד שקרה יש לסמוך על אפיות של ימים קודמים. ושיטתם מצד שחום התנור, כל שלא נצטנן, לא גרע מזריקת קיסם. וי"א שהוא מועיל רק עד שבוע ימים ויש חולקים. בס' כשרות המאכלים הביא מס' שבות יצחק ומשו"ת אגודת אזוב שלכן אין להקל בהדלקת התנור ע"י ישראל פעם אחת בשנה. ולא הבנתי, שהרי הרמ"א איירי כשהתנור כבה, ובהדלקה רצופה סגי אפי' לדעת מרן, דאיזה שיעור ניתן, [שהרי ודאי גם הוא מודה שמועילה הדלקה ראשונה לכל היום] וכמו שהביא שם בשעה"צ אות י' משו"ת שואל ונשאל, ולא הבנתי למה דחאו].<br />
<br />
כל זמן שהפת בתנור ומשביח באפייתו מועיל חיתוי ישראל [מרדכי בשם הר"מ. וכ"כ מרן בסתם], וי"א שאפילו הוציא את הפת יש תקנה להחזירו לתנור ע"י ישראל אם הוא משביח [אגור בשם ש"ד. הביאם מרן בשם י"א].<br />
<br />
==מה נקרא פת לענין זה==<br />
<br />
כל פת שהיא מחמשת מיני דגן, ומברכים עליה המוציא ה"ה בכלל פת נכרי. וכן פת שמברכים עליה מזונות, כגון פת הבאה בכיסנין, גם היא נחשבת פת לענין זה, לפי שאפשר לקבוע עליה סעודה. אמנם תבשיל, אף שיש בו מחמשת מיני דגן, אינו נחשב פת אלא תבשיל, ויש לו דיני בישולי נכרים [תוס' ביצה טז: סוד"ה קמ"ל גבי נילי"ש וכר' יחיאל שם הביאו ב"י בסי' קי"ג בשם האגור. וכן הכרעת הרמ"א בתו"ח ובהג"ה וכן הסכמת האחרונים. ואף שהיה מקום לעורר שלכא' לא גזרו אלא בדבר שיש בו חשש קירבה וחתנות, י"ל של"פ רבנן וכל מה שבשם פת יקרא אסרו, ואזלינן בזה בתר ברכה בקביעות סעודה. וע' במנחת יעקב על התורת חטאת כלל עה סקכ"א שמו"ח זקנו מוהר"ר שמעון כ' ללכת בזה אחר לשון בני אדם כדיני נדרים וכיון שאינו נקרא פת אין לו דיני פת נכרי, ואף בישולי נכרי לית ביה דסו"ס אינו בישול אלא פת. וע' בדרכ"ת מה שהביא משו"ת תשובה מאהבה. ועוד יש לעורר דלשיטות שהגזירה הותרה משום חיי נפש ורק בפלטר ובשאינו מצוי, א"כ לכא' הוא דווקא בדבר הנצרך לכל נפש והיינו פת רגילה, אך מיני מזונות למיניהם אין בהם חיי נפש ואין להתיר אפי' בפלטר ובשה"ד, ולכה"פ היכא דמצוי פת רגילה של פלטר גוי לא נתיר מיני מזונות. וצ"ל דל"פ גם בהיתר. ועוד יש לומר דלא גרע ממש"כ הרשב"א דאף במצוי פת ישראל גרועה ופת נכרי יפה חשיב כשעה"ד, וא"כ ה"ה הכא שרוצה לאכול דווקא מיני מזונות דחשיב שאינו מצוי ומשום חיי נפש].<br />
<br />
ואין חילוק בזה בין פת שעולה על שולחן מלכים לפת שאינה עולה על שולחן מלכים, דבכל גווני אסור.<br />
<br />
עירב בעיסה דברים שיש בהם משום בישולי גויים כגון ביצים וכד', ה"ה בטלים לעיסה ודין פת להם לכל דבר [תוס' ורא"ש ור"ן בע"ז לח. ורשב"א בתוה"א ב"ג ש"ז צה. וכ"פ מרן]. וכן כשטח הביצים על פני העיסה מלמעלה לחזותא בעלמא [ד' מרן כפי שדייק מהראשונים דלעיל ופסק כן בשו"ע ס"ו, וכן מפורש ברשב"א ובר"ן שם].<br />
<br />
ויש אומרים שביצים טוחות על העיסה, אינם בטלים לפת ודינם כדלקמן גבי פת שנאפתה יחד עם דבר שיש בו בישולי גויים [כן דקדק בדרכ"מ מהראשונים דלעיל. ולפלא שנעלמו מעיניו דברי הרשב"א והר"ן הנ"ל. וע' כנה"ג שצידד כמור"ם ופר"ת שצידד כמרן ז"ל, ודברי הפר"ת נראין, שמצאנו ראשונים להדיא כמרן ולא מצאנו ראשונים שכ' להדיא כמור"ם. וע' בס' אור ההלכה בהלכה בהירה].<br />
<br />
אפה פת יחד עם דבר האסור משום בישולי הגויים, והוא ניכר בפני עצמו, אם בלעה הפת מממשות הדבר, נאסרה גם הפת, ויש לדון בה מלבד פת גויים גם מצד בישולי גויים, ואם לא בלעה אלא רק מטעמו, שרי, לפי שאין אומרים טעם כעיקר בפת נכרי, לפי שלא גזרו אלא על הממשות [הרשב"א והר"ן דלעיל גבי אינפאנד"ה, ומבואר בסי' קיג, וגבי טעם כעיקר ע' באו"ה כלל מד אות ז].<br />
<br />
ואם נתן את הקמח רק כדי לדבק, אבל עיקר הדבר הוא מיני המתיקה או שאר דברים, יש לדונו כבישולי גויים, ואם נאכלים כמות שהן חיים, מותרים [פר"ח סקי"ז והסכמת הפוסקים ופשוט].<br />
<br />
[[קטגוריה:מאכלי גויים]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%94%D7%9C_%D7%95%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%AA%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=2148נטיית אוהל וסתירתו בשבת2016-03-22T09:27:13Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>==יסוד האיסור==<br />
===אוהל קבע===<br />
הנוטה אוהל קבע בשבת חייב חטאת, כן הוא מפורש ב'''גמרא''' (שבת קלח א) בדברי אביי שם. ובירושלמי (שבת כ א) מבואר שהוא תולדה ד[[בונה]]. וכן כתב ה'''רמב"ם''' (שבת כב כז) הובאו דבריו ב'''משנה ברורה''' (אורח חיים שטו א) וב'''קצות השלחן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7724&st=&pgnum=24 (קכ א)], וכן הוא ב'''פני יהושע''' (סוכה טז ב תוד"ה פרסו) שהכרח לומר כן, שהרי לא מצאנו לה מלאכה מיוחדת ב[[:קטגוריה:ל"ט מלאכות|ל"ט מלאכות]].<br />
<BR/>וב'''אגלי טל''' (סד ב) כתב שעיקר בנין המשכן היה היריעות ולא הקרשים, ולכן אהל חמור יותר מבנין, ומשמע בדבריו שנטיית אוהל היא [[אב המלאכה]].<br />
<br />
עוד כתב ב'''פני יהושע''' שם, שהחילוק בין בנין לאוהל, שלשון 'בנין' שייך בבנין קבוע המתקיים לימים רבים, ואילו לשון 'אוהל' הוא עראי יותר. וצריך לומר בכוונתו שאף אוהל שעושהו לקבע, מ"מ ביחס לבנין חשיב עראי. עוד כתב לחלק שלשון 'אוהל' הוא מלמעלה להאהיל, ואילו לשון 'בנין' הוא אף במחיצות בלבד, שעיקר הבנין הוא המחיצות.<br />
<BR/>ויש לחלק עוד ולומר שבנין הוא העשוי מעצים ואבנים ועפר, כמבואר במשנה (נגעים יב ב), או לכל הפחות אחד מהם, ואילו אוהל הוא דווקא מיריעות של בד או עוד וכד'.<br />
<br />
===אוהל עראי===<br />
אוהל עראי אסור לעשות מדרבנן, ואם עשה פטור. כן הוא ב'''גמרא''' משם ר' יוחנן בכמה מקומות (שבת קכה ה, קלז ב, עירובין מד א, פו ב, סוכה כז ב) וב'''ירושלמי''' (שבת כ א).<br />
<BR/>וטעם הגזירה כתב ה'''רמב"ם''' שם שהוא שמא יבוא לעשות או לסתור אוהל קבע, וכן מתבאר מתוך דברי ה'''גמרא''' (ביצה לב ב), והובא גם ב'''תוספות''' (שבת קלז ב ד"ה דרבי).<br />
<br />
===סתירת אוהל===<br />
כשם שיש איסור בנטיית האוהל, כן יש איסור בסתירתו ופירוקו בשבת. כן מתבאר מה'''גמרא''' (שבת קלח א) שרב יוסף ראה בשבת בבוקר את ה[[כילה]] שבבית רב הונא שהיא מושלכת לארץ, אחר שבערב שבת היתה נטויה, ורצה להעיד בזה ש[[כילה מותרת]]. הרי מתבאר שבאוהל האסור, אף סתירתו אסורה. וכן פסק ה'''רמב"ם''' (שבת כב כז) הובא ב'''משנה ברורה''' (א). וב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שטו) לא הזכיר להדיא איסור הסתירה, אבל כן מתבאר מתוך דבריו שם (ד, י, יא).<br />
<br />
==הגדרת קבע ועראי לענין אוהל==<br />
===זמן===<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (אשל אברהם א) שאוהל קבע היינו לשמונה ותשעה ימים, ונראה שלמד כן ממה שסוכת החג שהיא לז' ימים חשיב דירת עראי, אמנם לא ברירא ליה כל כך ונשאר בזה בספק. ובשו"ת '''עטרת חכמים''' פרנקל-תאומים [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1451&st=&pgnum=13 (א ו ד"ה אף בראשית)] חלק עליו והוכיח מהפוסקים שקבע הוא לימים מרובים. אמנם הרב '''מנוחת אהבה''' (כג ח) כתב להלכה כהפמ"ג, וכן הוא ב'''שמירת שבת כהלכתה''' (כד א).<br />
<BR/>ויש להעיר שהאחרונים נחלקו לגבי [[בנין]] אם [[אסור מהתורה אף בבנין לשעה או דווקא בנין עולם]], ולפי המצדדים שרק בנין לעולם אסור מן התורה, פשוט שהוא הדין באוהל, שהרי לא תהיה התולדה חמורה מאב המלאכה.<br />
<br />
===חוזק===<br />
בגמרא ובראשונים לא מצאנו הגדרת קבע ועראי לפי מידת חוזק קשירת האוהל. אמנם לגבי בנין משמע ב'''גמרא''' (ביצה לב ב) שאם הבנין מחובר לקרקע הוי בנין קבע, ואם הוא רק מניח אבנים זה על זה הוי בנין עראי. ולפי"ז היה מקום לומר שכן הוא גם לגבי אוהל, שאם אינו מחובר לקרקע לא חשיב אוהל קבע ואינו אסור אלא מדרבנן. אמנם אי אפשר לומר כן, שהרי המשכן לא היה מחובר לקרקע, ולכו צ"ל שכל בנין אף שאינו מחובר לקרקע, אם הוא של קבע אסור מן התורה.<BR/><br />
וב'''רש"י''' (שבת קכה ב ד"ה שאין) כתב שפריסת מחצלת על ד' קונדסין הוא אוהל עראי. וב'''פרי מגדים''' (אשל אברהם א) כתב שאם קושר את המחצלת לקונדסין בעניבה לזמן הרבה חייב חטאת, אמנם במקום אחר (משבצות זהב ח) כתב שאף אם אינו קושר את המחצלת לקונדסין הוי אוהל קבע. וב'''שער הציון''' (ב) עמד על סתירה זו. אמנם אפשר שאינו סותר, לפי שאשל אברהם מיירי בקשר עניבה שאינו חזק כל כך, ולכן רק אם הוא לזמן מרובה חשיב קבע, ובמש"ז מדבר על קשר חזק, ואז אפילו אינו לזמן מרובה אסור מן התורה.<br />
==גודל האוהל==<br />
===שטח האוהל===<br />
ב'''גמרא''' מבואר בכמה מקומות שאוהל האסור מן התורה, הוא דווקא באופן שיש בגגו טפח על טפח, או שיש בפחות מג' טפחים סמוך לגגו טפח על טפח. אך to אין בגגו טפח, או שהוא משופע לשני צדדים באופן שאין בפחות מג' טפחים סמוך לגג טפח, אינו אסור מן התורה. אמנם אם אסור מדרבנן נחלקו המפרשים וכדלהלן.<br />
<br />
====טלית כפולה====<br />
ה'''גמרא''' (שבת קלח א) מביאה דברי רמי בר יחזקאל, שטלית כפולה אסור מדרבנן לעשות בשבת, ואם עשה פטור. אמנם אם היה כרוך עליה חוט או משיחה מבעוד יום מותר.<br />
<br />
'''רש"י''' (ד"ה טלית) פירש שמדובר ששוטח טלית על ארבע יתדות ע"מ לישון תחתיה, באופן שראשי הטלית מתקפלין לכאן ולכאן ככתלים, להגן מפני החמה, וכן נראה מדברי ה'''תוספות''' (ד"ה כרך). אבל ה'''רי"ף''' (נו ב) מפרש שמדובר שהטלית כפולה לגמרי על גבי מוט או חבל הקשור משני צידיו לשני כתלים, כך שאין בגג טפח ולא בפחות מג' טפחים סמוך לגגה טפח, ולכן אינו חשוב אהל קבע אלא אוהל עראי ואסור מדרבנן. אמנם אם היו חוטין מאתמול ונטה אותם היום מותר לכתחילה. וכדבריו הם גם דברי ה'''רמב"ם''' (שבת כב כט). <br />
<br />
====כילת חתנים====<br />
ה'''גמרא''' (שבת קלח א, עירובין קב א) מביאה דברי שמואל משום ר' חייא, שכילת חתנים מותר לנטותה ולפורקה בשבת. ומבואר ב'''רש"י''' (ד"ה כילת) שאין לה גג שטוח כשאר כילות, אלא פרוסה היא על קנה אחד ונופלת לכאן ולכאן וגגה משופע לשני צדדים. ומסייגת הגמרא ואומרת שההיתר הוא דווקא כאשר אין בגגה טפח או בפחות משלושה סמוך לגג טפח, אך אם השיפוע הוא מתון באופן שיש רוחב טפח בסמוך לגג תוך ג' טפחים, אסור.<br />
<BR/>ולפנינו בגמרא ישנו סייג נוסף להיתר, שהוא דווקא כאשר אין טפח בשיפוע כולו, אבל אם יש טפח בשיפוע כולו, הרי שמחשיבים את הדופן כגג, לפי ששיפועי אהלים כאהלים דמו, ואסור. ומפרש '''רש"י''' (ד"ה ולא אמרן) שהכוונה שאין בשטח למטה ב' טפחים, דאל"ה אסור. אמנם ה'''רמב"ם''' (שבת כב ל) השמיט דבר זה, וכתב ה'''גר"א''' בגליון שלא היה לפניו בגמרא סייג זה.<br />
<br />
ה'''רי"ף''' (שבת נו ב) השמיט לגמרי על הסתייגות הגמרא להיתר, וכתב רק שכילת חתנים מותר לנטותה ולפרקה. וב'''ר"ן''' (ד"ה כילת) נתקשה אמאי השמיט הרי"ף את דברי הגמרא. וב'''בית יוסף''' (אורח חיים שטז ד"ה והרי"ף לא הביא) תירץ שהרי"ף סמך על דין אחר שהביא קודם לכן, לגבי [[#טלית כפולה|טלית כפולה]] שאין בגגה טפח ולא בסמוך ג' טפחים לגגה טפח, ופטור אבל אסור.<BR/><br />
<br />
וב'''תוספות''' נתקשו מאד למה ראויה כילה זו אם אין בשיפועה טפח. אמנם '''רש"י''' שם כתב שאינה עשויה לישן תחתיה, אבל לא ביאר למה א"כ היא עשויה. ובעירובין כתב רש"י (קב ב ד"ה בשיפועה) שישנם כמה וכמה כילות קטנות סמוכות אחת לשניה, ויריעה אחת גדולה סביב המיטה לדפנות. וכעין זה תירצו גם '''תוספות''' (שבת קלח ב ד"ה שאין), אלא שכתבו שהוא דוחק.<br />
<br />
====להלכה====<br />
כתב הר"ן שם, שלשיטת הרי"ף והרמב"ם ההיתר הוא דווקא בכילת חתנים לפי שהיא מתוקנת לכך, אבל בשאר אהל עראי אסור, כמבואר לגבי [[#טלית כפולה|טלית]], אך לשיטת רש"י אין ההיתר דווקא מפני שהיא כילת חתנים, אלא כל אהל שאין בו טפח בגגו או סמוך לגגו ג' טפחים, וכן אין בשיפועו טפח בכל צד מותר. <br />
<BR/>וה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שטו ח) פסק כדברי הרמב"ם והרי"ף, ואף הרמ"א לא השיג על דבריו, וא"כ גם אוהל שאין בגגו טפח אסור עכ"פ מדרבנן. וב'''פרי מגדים''' (אשל אברהם י) כתב שאף רש"י ורא"ש לא נחלקו אלא כשהוא אוהל עראי, אך באוהל קבע, אפילו הוא פחות מטפח, מודים לרמב"ם שאסור עכ"פ מדרבנן.<br />
<br />
===גובה האוהל===<br />
====פחות מעשרה טפחים====<br />
'''תוספות''' (שבת קלח ב ד"ה שאין) הביאו שיש מי שפירש שכילת חתנים מותרת מפני שאין בגובה האוהל עשרה טפחים, וכמו שמצאנו לגבי סוכה, ש[[מותר לישון תחת הכילה שבתוך הסוכה אם אין לה י' טפחים]]. אבל ר"י דחה דבריהם, לפי שאף שכן הם הדברים לגבי שינה בסוכה, שכל שהוא פחות מי' טפחים אינו חשוב אוהל, מ"מ לגבי שבת אף בפחות מזה אסור, שהרי אסרו אף [[להניח ביצה על גבי שתי ביצים משום אוהל]], ובזה אין י' טפחים. וכדבריו כתב מדנפשיה המשנ"ב ב'''באור הלכה''' (שטו ד"ה דפין) שאף במחיצות קטנות שבקטנות כגובה טפח אסרו חכמים. ודחה דברי הרב '''תוספת שבת''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49576&st=&pgnum=144 (י)] שכתב שצריך שהמחיצות יהיה בגובהן י' טפחים. אמנם מדבריו משמע שאין זה אלא מדרבנן, ואפשר שמדאורייתא כן בעינן עשרה כמו לגבי סוכה.<br />
<br />
====פחות מטפח====<br />
ה'''משנה''' (שבת כ ב) מתירה לסנן את היין בכפיפה מצרית. וב'''גמרא''' (שבת קלט ב) כתוב, שצריך להיזהר שלא יגביה את הכפיפה למעלה מן הכלי התחתון טפח, והחשש הוא משום שאז הוא עושה אוהל על הכלי התחתון. כן מבואר ב'''רש"י''' (ד"ה שלא).<br />
<BR/>מדברים אלו מוכח להדיא שאוהל שגובהו פחות מטפח אינו חשוב אוהל כלל, וכן למדו ה'''ר"ן''' וה'''רשב"א''' לענין בגד ששוטחים על גבי החבית, שאם החבית מלאה אין איסור לכסותה, לפי שאין כאן אוהל טפח. וכן פסק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (שטו יג).<br />
<br />
==אוהל בלא מחיצות==</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%94%D7%9C_%D7%95%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%AA%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=2147נטיית אוהל וסתירתו בשבת2016-03-22T08:51:34Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>==יסוד האיסור==<br />
===אוהל קבע===<br />
הנוטה אוהל קבע בשבת חייב חטאת, כן הוא מפורש ב'''גמרא''' (שבת קלח א) בדברי אביי שם. ובירושלמי (שבת כ א) מבואר שהוא תולדה ד[[בונה]]. וכן כתב ה'''רמב"ם''' (שבת כב כז) הובאו דבריו ב'''משנה ברורה''' (אורח חיים שטו א) וב'''קצות השלחן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7724&st=&pgnum=24 (קכ א)], וכן הוא ב'''פני יהושע''' (סוכה טז ב תוד"ה פרסו) שהכרח לומר כן, שהרי לא מצאנו לה מלאכה מיוחדת ב[[:קטגוריה:ל"ט מלאכות|ל"ט מלאכות]].<br />
<BR/>וב'''אגלי טל''' (סד ב) כתב שעיקר בנין המשכן היה היריעות ולא הקרשים, ולכן אהל חמור יותר מבנין, ומשמע בדבריו שנטיית אוהל היא [[אב המלאכה]].<br />
<br />
עוד כתב ב'''פני יהושע''' שם, שהחילוק בין בנין לאוהל, שלשון 'בנין' שייך בבנין קבוע המתקיים לימים רבים, ואילו לשון 'אוהל' הוא עראי יותר. וצריך לומר בכוונתו שאף אוהל שעושהו לקבע, מ"מ ביחס לבנין חשיב עראי. עוד כתב לחלק שלשון 'אוהל' הוא מלמעלה להאהיל, ואילו לשון 'בנין' הוא אף במחיצות בלבד, שעיקר הבנין הוא המחיצות.<br />
<BR/>ויש לחלק עוד ולומר שבנין הוא העשוי מעצים ואבנים ועפר, כמבואר במשנה (נגעים יב ב), או לכל הפחות אחד מהם, ואילו אוהל הוא דווקא מיריעות של בד או עוד וכד'.<br />
<br />
===אוהל עראי===<br />
אוהל עראי אסור לעשות מדרבנן, ואם עשה פטור. כן הוא ב'''גמרא''' משם ר' יוחנן בכמה מקומות (שבת קכה ה, קלז ב, עירובין מד א, פו ב, סוכה כז ב) וב'''ירושלמי''' (שבת כ א).<br />
<BR/>וטעם הגזירה כתב ה'''רמב"ם''' שם שהוא שמא יבוא לעשות או לסתור אוהל קבע, וכן מתבאר מתוך דברי ה'''גמרא''' (ביצה לב ב), והובא גם ב'''תוספות''' (שבת קלז ב ד"ה דרבי).<br />
<br />
===סתירת אוהל===<br />
כשם שיש איסור בנטיית האוהל, כן יש איסור בסתירתו ופירוקו בשבת. כן מתבאר מה'''גמרא''' (שבת קלח א) שרב יוסף ראה בשבת בבוקר את ה[[כילה]] שבבית רב הונא שהיא מושלכת לארץ, אחר שבערב שבת היתה נטויה, ורצה להעיד בזה ש[[כילה מותרת]]. הרי מתבאר שבאוהל האסור, אף סתירתו אסורה. וכן פסק ה'''רמב"ם''' (שבת כב כז) הובא ב'''משנה ברורה''' (א). וב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שטו) לא הזכיר להדיא איסור הסתירה, אבל כן מתבאר מתוך דבריו שם (ד, י, יא).<br />
<br />
==הגדרת קבע ועראי לענין אוהל==<br />
===זמן===<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (אשל אברהם א) שאוהל קבע היינו לשמונה ותשעה ימים, ונראה שלמד כן ממה שסוכת החג שהיא לז' ימים חשיב דירת עראי, אמנם לא ברירא ליה כל כך ונשאר בזה בספק. ובשו"ת '''עטרת חכמים''' פרנקל-תאומים [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1451&st=&pgnum=13 (א ו ד"ה אף בראשית)] חלק עליו והוכיח מהפוסקים שקבע הוא לימים מרובים. אמנם הרב '''מנוחת אהבה''' (כג ח) כתב להלכה כהפמ"ג, וכן הוא ב'''שמירת שבת כהלכתה''' (כד א).<br />
<BR/>ויש להעיר שהאחרונים נחלקו לגבי [[בנין]] אם [[אסור מהתורה אף בבנין לשעה או דווקא בנין עולם]], ולפי המצדדים שרק בנין לעולם אסור מן התורה, פשוט שהוא הדין באוהל, שהרי לא תהיה התולדה חמורה מאב המלאכה.<br />
<br />
===חוזק===<br />
בגמרא ובראשונים לא מצאנו הגדרת קבע ועראי לפי מידת חוזק קשירת האוהל. אמנם לגבי בנין משמע ב'''גמרא''' (ביצה לב ב) שאם הבנין מחובר לקרקע הוי בנין קבע, ואם הוא רק מניח אבנים זה על זה הוי בנין עראי. ולפי"ז היה מקום לומר שכן הוא גם לגבי אוהל, שאם אינו מחובר לקרקע לא חשיב אוהל קבע ואינו אסור אלא מדרבנן. אמנם אי אפשר לומר כן, שהרי המשכן לא היה מחובר לקרקע, ולכו צ"ל שכל בנין אף שאינו מחובר לקרקע, אם הוא של קבע אסור מן התורה.<BR/><br />
וב'''רש"י''' (שבת קכה ב ד"ה שאין) כתב שפריסת מחצלת על ד' קונדסין הוא אוהל עראי. וב'''פרי מגדים''' (אשל אברהם א) כתב שאם קושר את המחצלת לקונדסין בעניבה לזמן הרבה חייב חטאת, אמנם במקום אחר (משבצות זהב ח) כתב שאף אם אינו קושר את המחצלת לקונדסין הוי אוהל קבע. וב'''שער הציון''' (ב) עמד על סתירה זו. אמנם אפשר שאינו סותר, לפי שאשל אברהם מיירי בקשר עניבה שאינו חזק כל כך, ולכן רק אם הוא לזמן מרובה אסור, ומש"ז מדבר על קשר חזק, ואז אפילו אינו לזמן מרובה אסור.<br />
==גודל האוהל==<br />
===שטח האוהל===<br />
ב'''גמרא''' מבואר בכמה מקומות שאוהל האסור מן התורה, הוא דווקא באופן שיש בגגו טפח על טפח, או שיש בפחות מג' טפחים סמוך לגגו טפח על טפח. אך to אין בגגו טפח, או שהוא משופע לשני צדדים באופן שאין בפחות מג' טפחים סמוך לגג טפח, אינו אסור מן התורה. אמנם אם אסור מדרבנן נחלקו המפרשים וכדלהלן.<br />
<br />
====טלית כפולה====<br />
ה'''גמרא''' (שבת קלח א) מביאה דברי רמי בר יחזקאל, שטלית כפולה אסור מדרבנן לעשות בשבת, ואם עשה פטור. אמנם אם היה כרוך עליה חוט או משיחה מבעוד יום מותר.<br />
<br />
'''רש"י''' (ד"ה טלית) פירש שמדובר ששוטח טלית על ארבע יתדות ע"מ לישון תחתיה, באופן שראשי הטלית מתקפלין לכאן ולכאן ככתלים, להגן מפני החמה, וכן נראה מדברי ה'''תוספות''' (ד"ה כרך). אבל ה'''רי"ף''' (נו ב) מפרש שמדובר שהטלית כפולה לגמרי על גבי מוט או חבל הקשור משני צידיו לשני כתלים, כך שאין בגג טפח ולא בפחות מג' טפחים סמוך לגגה טפח, ולכן אינו חשוב אהל קבע אלא אוהל עראי ואסור מדרבנן. אמנם אם היו חוטין מאתמול ונטה אותם היום מותר לכתחילה. וכדבריו הם גם דברי ה'''רמב"ם''' (שבת כב כט). <br />
<br />
====כילת חתנים====<br />
ה'''גמרא''' (שבת קלח א, עירובין קב א) מביאה דברי שמואל משום ר' חייא, שכילת חתנים מותר לנטותה ולפורקה בשבת. ומבואר ב'''רש"י''' (ד"ה כילת) שאין לה גג שטוח כשאר כילות, אלא פרוסה היא על קנה אחד ונופלת לכאן ולכאן וגגה משופע לשני צדדים. ומסייגת הגמרא ואומרת שההיתר הוא דווקא כאשר אין בגגה טפח או בפחות משלושה סמוך לגג טפח, אך אם השיפוע הוא מתון באופן שיש רוחב טפח בסמוך לגג תוך ג' טפחים, אסור.<br />
<BR/>ולפנינו בגמרא ישנו סייג נוסף להיתר, שהוא דווקא כאשר אין טפח בשיפוע כולו, אבל אם יש טפח בשיפוע כולו, הרי שמחשיבים את הדופן כגג, לפי ששיפועי אהלים כאהלים דמו, ואסור. ומפרש '''רש"י''' (ד"ה ולא אמרן) שהכוונה שאין בשטח למטה ב' טפחים, דאל"ה אסור. אמנם ה'''רמב"ם''' (שבת כב ל) השמיט דבר זה, וכתב ה'''גר"א''' בגליון שלא היה לפניו בגמרא סייג זה.<br />
<br />
ה'''רי"ף''' (שבת נו ב) השמיט לגמרי על הסתייגות הגמרא להיתר, וכתב רק שכילת חתנים מותר לנטותה ולפרקה. וב'''ר"ן''' (ד"ה כילת) נתקשה אמאי השמיט הרי"ף את דברי הגמרא. וב'''בית יוסף''' (אורח חיים שטז ד"ה והרי"ף לא הביא) תירץ שהרי"ף סמך על דין אחר שהביא קודם לכן, לגבי [[#טלית כפולה|טלית כפולה]] שאין בגגה טפח ולא בסמוך ג' טפחים לגגה טפח, ופטור אבל אסור.<BR/><br />
<br />
וב'''תוספות''' נתקשו מאד למה ראויה כילה זו אם אין בשיפועה טפח. אמנם '''רש"י''' שם כתב שאינה עשויה לישן תחתיה, אבל לא ביאר למה א"כ היא עשויה. ובעירובין כתב רש"י (קב ב ד"ה בשיפועה) שישנם כמה וכמה כילות קטנות סמוכות אחת לשניה, ויריעה אחת גדולה סביב המיטה לדפנות. וכעין זה תירצו גם '''תוספות''' (שבת קלח ב ד"ה שאין), אלא שכתבו שהוא דוחק.<br />
<br />
====להלכה====<br />
כתב הר"ן שם, שלשיטת הרי"ף והרמב"ם ההיתר הוא דווקא בכילת חתנים לפי שהיא מתוקנת לכך, אבל בשאר אהל עראי אסור, כמבואר לגבי [[#טלית כפולה|טלית]], אך לשיטת רש"י אין ההיתר דווקא מפני שהיא כילת חתנים, אלא כל אהל שאין בו טפח בגגו או סמוך לגגו ג' טפחים, וכן אין בשיפועו טפח בכל צד מותר. <br />
<BR/>וה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שטו ח) פסק כדברי הרמב"ם והרי"ף, ואף הרמ"א לא השיג על דבריו, וא"כ גם אוהל שאין בגגו טפח אסור עכ"פ מדרבנן. וב'''פרי מגדים''' (אשל אברהם י) כתב שאף רש"י ורא"ש לא נחלקו אלא כשהוא אוהל עראי, אך באוהל קבע, אפילו הוא פחות מטפח, מודים לרמב"ם שאסור עכ"פ מדרבנן.<br />
<br />
===גובה האוהל===<br />
====פחות מעשרה טפחים====<br />
'''תוספות''' (שבת קלח ב ד"ה שאין) הביאו שיש מי שפירש שכילת חתנים מותרת מפני שאין בגובה האוהל עשרה טפחים, וכמו שמצאנו לגבי סוכה, ש[[מותר לישון תחת הכילה שבתוך הסוכה אם אין לה י' טפחים]]. אבל ר"י דחה דבריהם, לפי שאף שכן הם הדברים לגבי שינה בסוכה, שכל שהוא פחות מי' טפחים אינו חשוב אוהל, מ"מ לגבי שבת אף בפחות מזה אסור, שהרי אסרו אף [[להניח ביצה על גבי שתי ביצים משום אוהל]], ובזה אין י' טפחים. וכדבריו כתב מדנפשיה המשנ"ב ב'''באור הלכה''' (שטו ד"ה דפין) שאף במחיצות קטנות שבקטנות כגובה טפח אסרו חכמים. ודחה דברי הרב '''תוספת שבת''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49576&st=&pgnum=144 (י)] שכתב שצריך שהמחיצות יהיה בגובהן י' טפחים. אמנם מדבריו משמע שאין זה אלא מדרבנן, ואפשר שמדאורייתא כן בעינן עשרה כמו לגבי סוכה.<br />
<br />
====פחות מטפח====<br />
ה'''משנה''' (שבת כ ב) מתירה לסנן את היין בכפיפה מצרית. וב'''גמרא''' (שבת קלט ב) כתוב, שצריך להיזהר שלא יגביה את הכפיפה למעלה מן הכלי התחתון טפח, והחשש הוא משום שאז הוא עושה אוהל על הכלי התחתון. כן מבואר ב'''רש"י''' (ד"ה שלא).<br />
<BR/>מדברים אלו מוכח להדיא שאוהל שגובהו פחות מטפח אינו חשוב אוהל כלל, וכן למדו ה'''ר"ן''' וה'''רשב"א''' לענין בגד ששוטחים על גבי החבית, שאם החבית מלאה אין איסור לכסותה, לפי שאין כאן אוהל טפח. וכן פסק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (שטו יג).<br />
<br />
==הוספה על אוהל קיים==<br />
ה'''גמרא''' בכמה מקומות (שבת קכה ה, קלז ב, עירובין מד א, סוכה כז ב) מביאה דברי ר' יוחנן שאף שאין עושין אוהל עראי לכתחילה בשבת, מ"מ להוסיף עליו מותר, כדעת חכמים ולא כר' אליעזר שאוסר.<br />
<br />
==אוהל שאינו עשוי כדי להאהיל==</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%94%D7%9C_%D7%95%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%AA%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=2146נטיית אוהל וסתירתו בשבת2016-03-22T08:47:53Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>==יסוד האיסור==<br />
===אוהל קבע===<br />
הנוטה אוהל קבע בשבת חייב חטאת, כן הוא מפורש ב'''גמרא''' (שבת קלח א) בדברי אביי שם. ובירושלמי (שבת כ א) מבואר שהוא תולדה ד[[בונה]]. וכן כתב ה'''רמב"ם''' (שבת כב כז) הובאו דבריו ב'''משנה ברורה''' (אורח חיים שטו א) וב'''קצות השלחן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7724&st=&pgnum=24 (קכ א)], וכן הוא ב'''פני יהושע''' (סוכה טז ב תוד"ה פרסו) שהכרח לומר כן, שהרי לא מצאנו לה מלאכה מיוחדת ב[[:קטגוריה:ל"ט מלאכות|ל"ט מלאכות]].<br />
<BR/>וב'''אגלי טל''' (סד ב) כתב שעיקר בנין המשכן היה היריעות ולא הקרשים, ולכן אהל חמור יותר מבנין, ומשמע בדבריו שנטיית אוהל היא [[אב המלאכה]].<br />
<br />
עוד כתב ב'''פני יהושע''' שם, שהחילוק בין בנין לאוהל, שלשון 'בנין' שייך בבנין קבוע המתקיים לימים רבים, ואילו לשון 'אוהל' הוא עראי יותר. וצריך לומר בכוונתו שאף אוהל שעושהו לקבע, מ"מ ביחס לבנין חשיב עראי. עוד כתב לחלק שלשון 'אוהל' הוא מלמעלה להאהיל, ואילו לשון 'בנין' הוא אף במחיצות בלבד, שעיקר הבנין הוא המחיצות.<br />
<BR/>ויש לחלק עוד ולומר שבנין הוא העשוי מעצים ואבנים ועפר, כמבואר במשנה (נגעים יב ב), או לכל הפחות אחד מהם, ואילו אוהל הוא דווקא מיריעות של בד או עוד וכד'.<br />
<br />
===אוהל עראי===<br />
אוהל עראי אסור לעשות מדרבנן, ואם עשה פטור. כן הוא ב'''גמרא''' משם ר' יוחנן בכמה מקומות (שבת קכה ה, קלז ב, עירובין מד א, פו ב, סוכה כז ב) וב'''ירושלמי''' (שבת כ א).<br />
<BR/>וטעם הגזירה כתב ה'''רמב"ם''' שם שהוא שמא יבוא לעשות או לסתור אוהל קבע, וכן מתבאר מתוך דברי ה'''גמרא''' (ביצה לב ב), והובא גם ב'''תוספות''' (שבת קלז ב ד"ה דרבי).<br />
<br />
===סתירת אוהל===<br />
כשם שיש איסור בנטיית האוהל, כן יש איסור בסתירתו ופירוקו בשבת. כן מתבאר מה'''גמרא''' (שבת קלח א) שרב יוסף ראה בשבת בבוקר את ה[[כילה]] שבבית רב הונא שהיא מושלכת לארץ, אחר שבערב שבת היתה נטויה, ורצה להעיד בזה ש[[כילה מותרת]]. הרי מתבאר שבאוהל האסור, אף סתירתו אסורה. וכן פסק ה'''רמב"ם''' (שבת כב כז) הובא ב'''משנה ברורה''' (א). וב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שטו) לא הזכיר להדיא איסור הסתירה, אבל כן מתבאר מתוך דבריו שם (ד, י, יא).<br />
<br />
==הגדרת קבע ועראי לענין אוהל==<br />
===זמן===<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (אשל אברהם א) שאוהל קבע היינו לשמונה ותשעה ימים, ונראה שלמד כן ממה שסוכת החג שהיא לז' ימים חשיב דירת עראי, אמנם לא ברירא ליה כל כך ונשאר בזה בספק. ובשו"ת '''עטרת חכמים''' פרנקל-תאומים [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1451&st=&pgnum=13 (א ו ד"ה אף בראשית)] חלק עליו והוכיח מהפוסקים שקבע הוא לימים מרובים. אמנם הרב '''מנוחת אהבה''' (כג ח) כתב להלכה כהפמ"ג, וכן הוא ב'''שמירת שבת כהלכתה''' (כד א).<br />
<BR/>ויש להעיר שהאחרונים נחלקו לגבי [[בנין]] אם [[אסור מהתורה אף בבנין לשעה או דווקא בנין עולם]], ולפי המצדדים שרק בנין לעולם אסור מן התורה, פשוט שהוא הדין באוהל, שהרי לא תהיה התולדה חמורה מאב המלאכה.<br />
<br />
===חוזק===<br />
בגמרא ובראשונים לא מצאנו הגדרת קבע ועראי לפי מידת חוזק קשירת האוהל. אמנם לגבי בנין משמע ב'''גמרא''' (ביצה לב ב) שאם הבנין מחובר לקרקע הוי בנין קבע, ואם הוא רק מניח אבנים זה על זה הוי בנין עראי. ולפי"ז היה מקום לומר שכן הוא גם לגבי אוהל, שאם אינו מחובר לקרקע לא חשיב אוהל קבע ואינו אסור אלא מדרבנן. אמנם אי אפשר לומר כן, שהרי המשכן לא היה מחובר לקרקע, ולכו צ"ל שכל בנין אף שאינו מחובר לקרקע, אם הוא של קבע אסור מן התורה.<BR/><br />
וב'''רש"י''' (שבת קכה ב ד"ה שאין) כתב שפריסת מחצלת על ד' קונדסין הוא אוהל עראי. וב'''פרי מגדים''' (אשל אברהם א) כתב שאם קושר את המחצלת לקונדסין בעניבה לזמן הרבה חייב חטאת, אמנם במקום אחר (משבצות זהב ח) כתב שאף אם אינו קושר את המחצלת לקונדסין הוי אוהל קבע. וב'''שער הציון''' (ב) עמד על סתירה זו.<br />
==גודל האוהל==<br />
===שטח האוהל===<br />
ב'''גמרא''' מבואר בכמה מקומות שאוהל האסור מן התורה, הוא דווקא באופן שיש בגגו טפח על טפח, או שיש בפחות מג' טפחים סמוך לגגו טפח על טפח. אך to אין בגגו טפח, או שהוא משופע לשני צדדים באופן שאין בפחות מג' טפחים סמוך לגג טפח, אינו אסור מן התורה. אמנם אם אסור מדרבנן נחלקו המפרשים וכדלהלן.<br />
<br />
====טלית כפולה====<br />
ה'''גמרא''' (שבת קלח א) מביאה דברי רמי בר יחזקאל, שטלית כפולה אסור מדרבנן לעשות בשבת, ואם עשה פטור. אמנם אם היה כרוך עליה חוט או משיחה מבעוד יום מותר.<br />
<br />
'''רש"י''' (ד"ה טלית) פירש שמדובר ששוטח טלית על ארבע יתדות ע"מ לישון תחתיה, באופן שראשי הטלית מתקפלין לכאן ולכאן ככתלים, להגן מפני החמה, וכן נראה מדברי ה'''תוספות''' (ד"ה כרך). אבל ה'''רי"ף''' (נו ב) מפרש שמדובר שהטלית כפולה לגמרי על גבי מוט או חבל הקשור משני צידיו לשני כתלים, כך שאין בגג טפח ולא בפחות מג' טפחים סמוך לגגה טפח, ולכן אינו חשוב אהל קבע אלא אוהל עראי ואסור מדרבנן. אמנם אם היו חוטין מאתמול ונטה אותם היום מותר לכתחילה. וכדבריו הם גם דברי ה'''רמב"ם''' (שבת כב כט). <br />
<br />
====כילת חתנים====<br />
ה'''גמרא''' (שבת קלח א, עירובין קב א) מביאה דברי שמואל משום ר' חייא, שכילת חתנים מותר לנטותה ולפורקה בשבת. ומבואר ב'''רש"י''' (ד"ה כילת) שאין לה גג שטוח כשאר כילות, אלא פרוסה היא על קנה אחד ונופלת לכאן ולכאן וגגה משופע לשני צדדים. ומסייגת הגמרא ואומרת שההיתר הוא דווקא כאשר אין בגגה טפח או בפחות משלושה סמוך לגג טפח, אך אם השיפוע הוא מתון באופן שיש רוחב טפח בסמוך לגג תוך ג' טפחים, אסור.<br />
<BR/>ולפנינו בגמרא ישנו סייג נוסף להיתר, שהוא דווקא כאשר אין טפח בשיפוע כולו, אבל אם יש טפח בשיפוע כולו, הרי שמחשיבים את הדופן כגג, לפי ששיפועי אהלים כאהלים דמו, ואסור. ומפרש '''רש"י''' (ד"ה ולא אמרן) שהכוונה שאין בשטח למטה ב' טפחים, דאל"ה אסור. אמנם ה'''רמב"ם''' (שבת כב ל) השמיט דבר זה, וכתב ה'''גר"א''' בגליון שלא היה לפניו בגמרא סייג זה.<br />
<br />
ה'''רי"ף''' (שבת נו ב) השמיט לגמרי על הסתייגות הגמרא להיתר, וכתב רק שכילת חתנים מותר לנטותה ולפרקה. וב'''ר"ן''' (ד"ה כילת) נתקשה אמאי השמיט הרי"ף את דברי הגמרא. וב'''בית יוסף''' (אורח חיים שטז ד"ה והרי"ף לא הביא) תירץ שהרי"ף סמך על דין אחר שהביא קודם לכן, לגבי [[#טלית כפולה|טלית כפולה]] שאין בגגה טפח ולא בסמוך ג' טפחים לגגה טפח, ופטור אבל אסור.<BR/><br />
<br />
וב'''תוספות''' נתקשו מאד למה ראויה כילה זו אם אין בשיפועה טפח. אמנם '''רש"י''' שם כתב שאינה עשויה לישן תחתיה, אבל לא ביאר למה א"כ היא עשויה. ובעירובין כתב רש"י (קב ב ד"ה בשיפועה) שישנם כמה וכמה כילות קטנות סמוכות אחת לשניה, ויריעה אחת גדולה סביב המיטה לדפנות. וכעין זה תירצו גם '''תוספות''' (שבת קלח ב ד"ה שאין), אלא שכתבו שהוא דוחק.<br />
<br />
====להלכה====<br />
כתב הר"ן שם, שלשיטת הרי"ף והרמב"ם ההיתר הוא דווקא בכילת חתנים לפי שהיא מתוקנת לכך, אבל בשאר אהל עראי אסור, כמבואר לגבי [[#טלית כפולה|טלית]], אך לשיטת רש"י אין ההיתר דווקא מפני שהיא כילת חתנים, אלא כל אהל שאין בו טפח בגגו או סמוך לגגו ג' טפחים, וכן אין בשיפועו טפח בכל צד מותר. <br />
<BR/>וה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שטו ח) פסק כדברי הרמב"ם והרי"ף, ואף הרמ"א לא השיג על דבריו, וא"כ גם אוהל שאין בגגו טפח אסור עכ"פ מדרבנן. וב'''פרי מגדים''' (אשל אברהם י) כתב שאף רש"י ורא"ש לא נחלקו אלא כשהוא אוהל עראי, אך באוהל קבע, אפילו הוא פחות מטפח, מודים לרמב"ם שאסור עכ"פ מדרבנן.<br />
<br />
===גובה האוהל===<br />
====פחות מעשרה טפחים====<br />
'''תוספות''' (שבת קלח ב ד"ה שאין) הביאו שיש מי שפירש שכילת חתנים מותרת מפני שאין בגובה האוהל עשרה טפחים, וכמו שמצאנו לגבי סוכה, ש[[מותר לישון תחת הכילה שבתוך הסוכה אם אין לה י' טפחים]]. אבל ר"י דחה דבריהם, לפי שאף שכן הם הדברים לגבי שינה בסוכה, שכל שהוא פחות מי' טפחים אינו חשוב אוהל, מ"מ לגבי שבת אף בפחות מזה אסור, שהרי אסרו אף [[להניח ביצה על גבי שתי ביצים משום אוהל]], ובזה אין י' טפחים. וכדבריו כתב מדנפשיה המשנ"ב ב'''באור הלכה''' (שטו ד"ה דפין) שאף במחיצות קטנות שבקטנות כגובה טפח אסרו חכמים. ודחה דברי הרב '''תוספת שבת''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49576&st=&pgnum=144 (י)] שכתב שצריך שהמחיצות יהיה בגובהן י' טפחים. אמנם מדבריו משמע שאין זה אלא מדרבנן, ואפשר שמדאורייתא כן בעינן עשרה כמו לגבי סוכה.<br />
<br />
====פחות מטפח====<br />
ה'''משנה''' (שבת כ ב) מתירה לסנן את היין בכפיפה מצרית. וב'''גמרא''' (שבת קלט ב) כתוב, שצריך להיזהר שלא יגביה את הכפיפה למעלה מן הכלי התחתון טפח, והחשש הוא משום שאז הוא עושה אוהל על הכלי התחתון. כן מבואר ב'''רש"י''' (ד"ה שלא).<br />
<BR/>מדברים אלו מוכח להדיא שאוהל שגובהו פחות מטפח אינו חשוב אוהל כלל, וכן למדו ה'''ר"ן''' וה'''רשב"א''' לענין בגד ששוטחים על גבי החבית, שאם החבית מלאה אין איסור לכסותה, לפי שאין כאן אוהל טפח. וכן פסק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (שטו יג).<br />
<br />
==הוספה על אוהל קיים==<br />
ה'''גמרא''' בכמה מקומות (שבת קכה ה, קלז ב, עירובין מד א, סוכה כז ב) מביאה דברי ר' יוחנן שאף שאין עושין אוהל עראי לכתחילה בשבת, מ"מ להוסיף עליו מותר, כדעת חכמים ולא כר' אליעזר שאוסר.<br />
<br />
==אוהל שאינו עשוי כדי להאהיל==</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%94&diff=1751קנין חצר במציאה2016-02-13T20:26:08Z<p>יקטן: /* מציאה שאינו יודע בה */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא א ד|בבא מציעא יא א-יב א|בבא מציעא א ד|גזילה ואבידה יז ח, יא|חושן משפט רסח ג-ד}}<br />
מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, שנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה מדין קנין חצר.<br />
<br />
==סוגית הגמרא==<br />
ה'''משנה''' (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות היו פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.<br />
<BR/>וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומבאר '''רש"י''' (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.<br />
<br />
ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה. וכדברי רב פפא אומר גם רבי אבא בר כהנא על דברי המשנה, שבמתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.<br />
<br />
עוד מבואר בגמרא, שחצרו קונה לו את הצבי והגוזלות, דווקא באופן שאם ירוץ אחריהם יגיע אליהם. <br />
<BR/>עוד אומרת הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה. ומסביר רב אשי את טעם החילוק, שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות, כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות כגון במתנה, החצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל במקום שאי אפשר לדון מדין שליחות כגון בגט, כיון שחוב הוא לאשה, וקיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.<br />
<br />
עולה מתוך הגמרא שלגבי מציאה, חצרו של אדם קונה לו. אם היא משתמרת אף אם אינו נמצא בה, ואם אינה משתמרת, צריך שיהיה עומד בצדה. ואם זהו דבר שמהלך, כגון צבי וגוזלות שמהלכים בשדה, קונה לו חצרו רק אם יכול לרוץ אחריהם ולהגיעם קודם שיצאו מהשדה.<BR/> <br />
וכן נפסק להלכה ב'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז ח, יא) וב'''טור''' (חושן משפט רסח) וב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד).<br />
<BR/>וב'''טור''' שם היתה גירסה שכותב בדעת הרמב"ם שאף בחצר המשתמרת צריך שיאמר זכתה לי שדי. אך כבר תיקן ה'''בית חדש''' (ד"ה והרמב"ם) את הגירסה, וכן כתב ה'''ש"ך''' (ד) שבמשתמרת לא בעינן שיאמר, שהרי קונה לו חצירו שלא מדעתו.<br />
<br />
===מאיזה דין חצרו של אדם קונה לו===<br />
בדברי רב אשי במסקנת הגמרא, מבואר דין הגט שהוא משום יד, וכן דין המתנה שהיא משום שליחות. אך לא מבואר לגבי מציאה, מאיזה דין חצרו זוכה לו. ונחלקו הראשונים בדבר. יש אומרים שחצר בין משתמרת ובין אינה משתמרת זוכה מדין יד, יש אומרים שזוכה מדין שליחות, ויש מחלקים ואומרים שבמשתמרת זוכה מדין שליחות ובאינה משתמרת זוכה מדין יד בעומד בצד שדהו, וכדלהלן.<br />
<br />
כתב '''רש"י''' (יב א ד"ה גבי) שבמציאה אם אינו עומד בצד שדהו, אי אפשר לזכות מדין שליחות, כיון שבשליחות יש דעת שולח או דעת שליח, אבל במציאה כשאינו עומד בצד שדהו אין לא זה ולא זה. ומשמע מדבריו שבעומד בצד שדהו, זוכה במציאה מדין יד, שחצירו היא כשלוחו. אלא שלא מבואר בדבריו, מאיזה דין יזכה במציאה בחצר המשתמרת כאשר אינו עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>קושייה זו הקשה ה'''ר"ן''' בחידושים (יא ב ד"ה האי חצר), ותירץ שכל שהחצר משתמרת לו, הויא לה כידא אריכתא, שהרי אף מה שזוכה בידו הוא נותנה בחצירו. הובאו דבריו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה ב ד"ה ראה). ובתירוץ נוסף כתב הר"ן שם שתקנת חכמים היא שחצר תיקנה במציאה, דלא גרע מד' אמות {{ראה עוד|קנין חצר במציאה|שיטת רש"י}}.<br />
<br />
אבל ה'''רא"ש''' (א לא) כתב שחצר המשתמרת קונה במציאה מדין שליחות, כיון שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אלא שחצר שאינה משתמרת אינה קונה מדין שליחות, שהרי אין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו, ולכן בעינן שיהיה עומד בצד חצרו, שתזכה לו מדין יד. וכן משמע ב'''תוספות''' (יב א ד"ה חצר). וכן נראה שמפרש ה'''ריטב"א''' (יב א ד"ה אלא) בדעת רש"י (וברש"י שלפנינו א"א לומר כן, שהרי כתב שבמציאה אין דין שליחות לפי שליכא דעת שולח. אבל כנראה שגיר' אחרת היתה לפניו, שהרי גם בחידושי הר"ן שכתב כפי שלפנינו, מבואר בדבריו שאינם כתובים ברש"י אלא מדיליה מפרש כן).<br />
<br />
וה'''ריטב"א''' עצמו כתב (יב א ד"ה הלכך) שבמציאה זוכה לו חצירו מדין שליחות, אלא שצריך שיהיה משתמר, ולכן היכא שאינו משתמר בעינן שיעמוד בצדה כדי שתשמר לו, וזה לא מדין יד אלא מדין שליחות. וכתב שהדין כן אף ב[[מתנה]], ורב אשי אינו סובר כרב פפא שדעת אחרת מקנה אותן שאני. <br />
<br />
==אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'==<br />
כתבו '''תוספות''' (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם ה'''רא"ש''' (א לא) וה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר. <br />
<br />
אבל ה'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז יא) העתיק כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי. וביאר טעמו ה'''מגיד משנה''' שד' אמות עדיף על חצר, כיון שיכול להטות עצמו וליטלה, ולכן אפילו לא אמר קנה, מה שאין כן חצר. וב'''בית יוסף''' (חושן משפט רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) כתב להסביר, שד' אמות תיקנו רבנן כדי שלא יבואו לאנצויי, ולכן לא חילקו בין אמר ללא אמר, דא"כ יבואו לאנצויי.<br />
<br />
ובחידושי ה'''ר"ן''' כתב (יא א ד"ה מתני') שבעינן אמירה, מפני שחצר זוכה דווקא במשתמרת, וכיון שהצבי והגוזלות מהלכים הם, אם לא נתעורר לקנותם לא זכתה לו שדהו, לפי שאינה משתמרים בה, ולכן צריך שיאמר זכתה לי שדי, שבכך ניכר שמתעורר לקנותם. וכתב שמטעם זה אין החצר זוכה במציאה שאינו יודע בה אפילו אינה מהלכת. וכל זה אינו שייך בד' אמות שתיקנו לו רבנן, כיון שהן בכל מקרה משתמרות לו, וכתב שכן הם גם דברי הרמב"ם. דברים אלו הובאו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה א ד"ה מתני'). וכן משמע ב'''מאירי''' (יא א ד"ה אמר המאירי).<br />
<BR/>אבל כתב ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה ונמוקי) שאי אפשר לומר ברמב"ם כדברי הר"ן, לפי שברמב"ם מבואר שאף במציאה שאינה מהלכת צריך לומר זכתה לי שדי, ואילו לר"ן דווקא במהלכת הדין כן מפני שאינה משתמרים בה. <br />
<BR/>ה'''ריטב"א''' (יא א ד"ה הא דתנן) גם הוא הסכים לדברי הרמב"ם שצריך דווקא לומר זכתה לי שדי, אבל כתב טעם אחר, שכיון שהוא רואה אחרים רצים אחר המציאה, והוא עומד ולא אומר כלום, גלי דעתיה שאינו רוצה לזכות בה, ו[[אין חצירו של אדם קונה לו דבר שאינו רוצה לזכות בו]]. <br />
<br />
ה'''בית יוסף''' (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב ב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד). וה'''רמ"א''' שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו, וכן כתב ה'''סמ"ע''' (טו). <br />
<br />
==אם צריך שיהיה בתוכה או אפילו עומד חוצה לה==<br />
ה'''גמרא''' (עירובין צב ב) מביאה ברייתא שאם אשה עומדת בחצר גדולה, וזרק לה בעלה גט לחצר קטנה שנפרצה לחצר הגדולה, האשה מגורשת. אבל אם עומדת בקטנה וזרק לה את הגט לגדולה אינה מגורשת.<br />
<BR/>וכתבו '''תוספות''' שם (ד"ה אשה) שמדובר ששתי החצרות שלה, ואפילו הכי בעינן שתעמוד בתוכה. וכתבו שלפי"ז צ"ל שמה שכתוב במשנה בגיטין עז: שהזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה מגורשת, זהו דווקא כשהיא בתוכה, ולא מספיק שתעמוד בצדה, שהרי אם עומדת בקטנה אינה קונה גט שנזרק לגדולה, אף שעומד בצדה. כדעה זו כתב גם ה'''רשב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה) בשם רש"י והראב"ד, והכריע כמותם (בבא מציעא יא ב ד"ה עומד).<br />
<BR/>אבל דעת '''ר"י''' שם, שאפשר להעמיד הברייתא לא בחצר שלה, אלא שהשאילו לה את החצר. ולכן אם השאילוה את הגדולה, גם הקטנה נקראת על שמה ומגורשת. אבל אם השאילוה הקטנה, אין הגדולה נקראת על שמה, ולכן גט שנמצא שם אינו שלה. ולפי"ז אפשר שבחצר שהיא שלה, אף שאינה עומדת בתוכה ממש אלא רק בצדה קונה, ורק כאן לא קנתה לפי שהגט בחצר שאינו שלה. כדעה זו כתב ה'''ריטב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה, בבא מציעא יא א ד"ה והוא).<br />
<br />
ה'''מגיד משנה''' (גזילה ואבידה יז ח) הביא דברי תוס' הראשונים גם לגבי מציאה, שדווקא בעומד בתוך השדה קונה, והביא דבריו ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה וכתב הרב המגיד).<br />
<br />
וב'''שלחן ערוך''' (חושן משפט ר א) כתב לגבי מקח וממכר, שלא בעינן שיהיה בתוכו, אלא אפילו עומד בצדו. אבל ה'''רמ"א''' שם כתב שיש אומרים שבעינן דווקא בתוכו. וב'''באור הגר"א''' שם (ו) תלה בשתי הדעות בתוספות הנזכרים לעיל.<br />
<BR/>וכתב הרב '''נתיבות המשפט''' (ביאורים ג, חידושים ה) שאף לדעת מרן שאף בעומד בצדה קנה, זהו דווקא כשעומד בסמוך, אבל אם עומד בריחוק קצת אפילו יכול לשמרו, אינו מועיל, דזה לא חשיב יד. וכן בעומד בתוכו, אינו מועיל אם אינו יכול לשומרו, ונפ"מ לחצר גדולה והוא עומד בצדה האחד, אינו קונה מציאה שנמצאת בצידה השני.<br />
<br />
==מציאה שאינו יודע בה==<br />
ה'''משנה''' (בבא מציעא ב ג) אומרת שאדם שמצא אבידה בחור שבכותל ישן הרי אלו שלו.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא כה א) מסבירה שמדובר בחפץ שהעלה חלודה רבה, כך שיכול המוצא לטעון שאבידה זו של אמוריים היא, שהטמינוה בכותל קודם שנכנסו ישראל לארץ.<br />
<br />
שואלים הראשונים, למה לא יזכה בעל הכותל באבידה מכח קנין חצר? וכמה תירוצים נאמרו בזה. <br />
<BR/>'''תוספות''' (כו א ד"ה דשתיך) מתרצים שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו כאן שהוא מוצנע בעובי הכותל. והוסיפו שכן מוכח מדין [[המוצא בחנות שהרי אלו שלו]], ואינו זוכה בה בעל החנות, מטעם זה שאינו עתיד למוצאה. וכן מוכח גם מדין [[הלוקח מן התגר]].<br />
<BR/>תירוץ זה כתב גם ה'''רא"ש''' (ב ט).<br />
<BR/>ה'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה טז ח) כתב באופן מעט שונה, שאם זהו דבר שאינו עתיד למוצאו לעולם, לא הוא ולא שום אדם, לפיכך הוא של מוצאו.<br />
<br />
וה'''מרדכי''' (רנח) כתב שאין חצירו של אדם קונה לו אלא בדבר שבדעת הקונה לקנות. אמנם בדבריו משמע שזהו דווקא בדברים שבאו לחצר קודם שקנה את החצר, כגון מטמוניות של אמוריים וכנ"ל, אבל אם המציאה הגיעה לאחר שקנה את החצר, קונה לו חצירו.<br />
<BR/>ה'''דרכי משה''' (רסח ב) הביא דברי מרדכי אלו, ופסקם להלכה ב'''רמ"א''' (ג), אבל מסתימת דבריו משמע שלמד בדעת המרדכי, שאף מציאה שבאה לחצר אחר שקנה את החצר, אינו זוכה בה אם אינו דבר שרגיל לבוא.<br />
<br />
==מציאה שהגיע לחצר קודם ייאוש==<br />
<br />
[[קטגוריה:קניינים]]<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%AA&diff=1744אבידה מדעת2016-02-11T23:43:37Z<p>יקטן: /* שיעורים, מאמרים וכתבי עת */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבא מציעא כא א||אבידה ומציאה יא יא|רסא א}}<br />
אדם שמתנהג בממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או שמאבדו בידיים, מה דין הממון.<br />
<br />
==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא==<br />
<br />
חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת': <br />
<br />
א. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב)] לגבי דברי אביי שאמר ש[[יאוש שלא מדעת]] לא הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה ש[[פירות מפוזרים הרי אלו שלו]], ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי יאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי (דביזרי במקום אחר) עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא.<br />
<br />
ב. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=23b&format=pdf (בבא מציעא כג ב)] מביאה ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה, לפי רש"י זו אבידה מדעת בגלל שקצים, רמשים ונחשים שנכנסים לחבית פתוחה שנותרת ללא השגחה (רש"י ד"ה מכלל דברייתא). ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת.<br />
<br />
ג. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=25b&format=pdf (בבא מציעא כה ב)], אומרת המשנה [[מצא כלי באשפה]] מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז.<br />
<br />
ד. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=31&format=pdf (בבא מציעא לא א)] על משנה [[איזוהי אבידה]] מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי ב[[אבידת קרקע]], דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרוג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז.<br />
<br />
ה. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=87b&format=pdf (בבא בתרא פז ב)] על המשנה לגבי [[אדם ששלח את בנו לחנווני]] ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש.<br />
<br />
לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה.<br />
<br />
==דין הממון==<br />
<br />
בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.<br />
<br />
===מחלוקת הרמב"ם והטור===<br />
<br />
'''רש"י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.<br />
<br />
אבל '''הרמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט רסא ד).<br />
<br />
===קושיות ותירוצי האחרונים ביישוב דעות הראשונים===<br />
<br />
הקשה '''הב"ח''' (א) על דברי הטור, שהרי בסימן רעג כתב שכדי להפקיר נכסיו צריך לומר בפה, וא"כ היאך כתב כאן דאבידה מדעת הוי הפקר, ולכן מסיק הב"ח דהעיקר כהרמב"ם דאינו הפקר. ובמקום אחר (חושן משפט רעג) כתב להקשות על הרמב"ם ממכנשתא דבי דרי, דבסתמא אמרינן דמפקיר להו, ותירץ דהתם גלי דעתיה דלא חשיב ליה וחשיב כאילו אמר בפה שמפקירן. וכעין זה כתב גם בשו"ת (ישנות צז ד"ה ואף על גב), ושם משמע שנוטה יותר לדעת הטור.<br />
<br />
אבל '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45691&st=&pgnum=558 (ג)] כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו.<br />
<br />
ו'''בט"ז''' גם כן הביא ראיה לדברי הטור ממכנשתא דבי דרי, אבל כתב שבהגמ' בבבא בתרא גבי קטן ששבר הצלוחית, מוכח כהרמב"ם, שהרי על מה שאיבד הקטן את האיסר אין הגמ' שואלת אמאי חייב החנווני, וביאר הרשב"ם משום דאביו לא שלח אלא להודיעו, וא"נ דאבידה מדעת הוי הפקר, הרי גם הפונדיון שהוליך הקטן לחנווני הוי הפקר, ולמה ישלם על האיסר. אלא ודאי שאינו הפקר, רק שלא חשש האב לשמור על ממונו, ומ"מ יש לחייב את החנווני. וסיים הט"ז דמ"מ אין בידו להכריע במחלוקת זו.<br />
<br />
גם ב'''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14540&st=%u05D0%u05D1%u05D9%u05D3%u05D4%20%u05DE%u05D3%u05E2%u05EA (א)] כתב ראיה זו שהביא הט"ז להוכיח כדברי הרמב"ם, וכתב דאם נרצה לומר כהש"ך שבכל המקומות בש"ס כוונת הביטוי אבידה מדעת אחת היא, אז אדרבה יש לומר כהרמב"ם שאינו הפקר, וכן יש לפרש בכל המקומות הנ"ל. רק במכנשתא דבי דרי שם מפורש דהרי אלו שלו, יש לומר דהתם אליבא דאביי איירינן, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואף לאחר שנתייאש לבסוף אינו זוכה לפי שבאיסורא אתא לידיה. לכך תירצה הגמ' דבמשכנתא דבי דרי עסקינן, דאבדה מדעת היא, כלומר וליכא באיסורא אתא לידיה כלל [לפי שאין בה חיוב השבה או שלא הוי שומר אבידה], ולכן קונה בייאוש אחר כך.<br/><br />
עוד כתב הקצות שם להקשות על דברי הב"ח בתשובה הנ"ל, דאי אפשר לומר בנותן מטבע לקטן דדעתו להפקירה, שהרי מעובדא דצלוחית מוכח דלא הוי הפקר, שאם לא כן לא היה לנו לחייב את החנווני על הצלוחית, ואדרבה, בזה אף הטור יודה דלא חשיב הפקר. <br />
<br />
ובספר '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=334&hilite= (א)] כתב דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הכל תליא בייאוש הבעלים, דבאמת אבידה מדעת שם אבידה עליה, ואם יש בה ייאוש יוכל המוצא לזכות. ולכך באשפה העשויה ליפנות ודאי יש ייאוש, דכיון שאין המוצא צריך להכריז ודאי מייאש בעל האבידה, וכן הדין במכנשתא דבי דרי. לעומת זאת במשליך כיסו לרה"ר ס"ל לרמב"ם דליכא ייאוש כיון שיש בו סימן, ומי שימצאנו לא יידע דמדעת השליכו שם, וכן בפונדיון ביד קטן, אין האב מתייאש, שהרי יש לקטן שמירה כלדהו, רק שנקרא אבידה מדעת לענין שאין צריך המוצא צריך לשומרו יותר משמירת הבעלים, ולכן מה שהחזיר החנווני את הצלוחית ליד הקטן, אין לחייבו על זה. עוד כתב בעל נתה"ת דאפשר שגם לרמב"ם אמנם לכתחילה אינו רשאי ליטלה, אבל אם נטלה זכה בה, דומיא דמה שכתב לגבי [[ספק הינוח]] שלכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו.<br />
<br />
===דעת הגר"א===<br />
<br />
ו'''בביאור הגר"א''' כתב בטעם הרמב"ם והשו"ע שהתורה לא פטרתו באבידה מדעת אלא רק מאיסור לא תוכל להתעלם, וכפי הפסוק שהביא הרמב"ם 'אשר תאבד' פרט למאבד מדעתו, דסיפא דקרא 'לא תוכל להתעלם', אבל גזל עדיין יש בו, וכמו שמוכח מעובדא דאיסר ושמן בבבא בתרא. <br/>והנראה בכוונתו כעין מה שכתב בעל נתיבות המשפט, דאבידה מדעת כל דיני אבידה יש לה, מלבד חובת ההשבה, ולכן אסור לו ליטול לעצמו, אך אם נמצא שהיה פה גם ייאוש, יכול לזכות בה. ועל פי שיטת הרמב"ם לגבי [[לימוד דין ייאוש משמלה]] שכתב דהכל תליא בחפץ אם יש בו סימן או לא, ועפי"ז קובעים אם יש ייאוש, גם באבידה מדעת הדין כן, דבל מקום שאין בו סימן כגון מכנשתא דבי דרי, וחביות פתוחות [ופלא על הפוסקים שלא הזכירו גמרא זו, שהיא גם ראיה לכאורה נגד הרמב"ם] הדין הוא שהרי אלו שלו. ואילו בכלי באשפה [דשם איירי ביש בו סימן, ושפיר יש לפרש שם בגמ' שאינו רשאי ליטלה, וקצת תימה על הש"ך והנתיבות שכתבו כדבר פשוט שהתם הרי אלו שלו, ואינו מוכרח], וכן פרה רועה בין הכרמים, ובמשליך כיסו לרה"ר, וצלוחית ביד קטן, בכל אלו יש בהם סימן, ולכן ליכא ייאוש, וממילא אף שאינו חייב ליטפל בה, מ"מ עדיין ממון הבעלים הוא ואינו רשאי ליטלה וחייב על נזקיה.<br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9B%D7%99-%D7%AA%D7%A6%D7%90-%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%AA/ אבידה מדעת] - הרב אשר וייס שליט"א, תשס"ט.<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_dl=6633 אבידה מדעת] - הלל בן יעקב, 'מכנשתא דבי דרי' - מרכז הרב, תשס"ט.<br />
* [http://www.etzion.org.il/vbm/archive/yomyom/dafyomyomi/2009-05-20.php אבידה מדעת] - הרב שמואל שמעוני, הדף היומיומי, בית המדרש הוירטואלי - הר עציון.<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]<br />
[[קטגוריה:הפקר]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%AA&diff=1743אבידה מדעת2016-02-11T23:43:15Z<p>יקטן: /* מאמרים וכתבי עת */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבא מציעא כא א||אבידה ומציאה יא יא|רסא א}}<br />
אדם שמתנהג בממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או שמאבדו בידיים, מה דין הממון.<br />
<br />
==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא==<br />
<br />
חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת': <br />
<br />
א. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב)] לגבי דברי אביי שאמר ש[[יאוש שלא מדעת]] לא הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה ש[[פירות מפוזרים הרי אלו שלו]], ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי יאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי (דביזרי במקום אחר) עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא.<br />
<br />
ב. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=23b&format=pdf (בבא מציעא כג ב)] מביאה ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה, לפי רש"י זו אבידה מדעת בגלל שקצים, רמשים ונחשים שנכנסים לחבית פתוחה שנותרת ללא השגחה (רש"י ד"ה מכלל דברייתא). ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת.<br />
<br />
ג. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=25b&format=pdf (בבא מציעא כה ב)], אומרת המשנה [[מצא כלי באשפה]] מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז.<br />
<br />
ד. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=31&format=pdf (בבא מציעא לא א)] על משנה [[איזוהי אבידה]] מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי ב[[אבידת קרקע]], דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרוג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז.<br />
<br />
ה. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=87b&format=pdf (בבא בתרא פז ב)] על המשנה לגבי [[אדם ששלח את בנו לחנווני]] ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש.<br />
<br />
לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה.<br />
<br />
==דין הממון==<br />
<br />
בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.<br />
<br />
===מחלוקת הרמב"ם והטור===<br />
<br />
'''רש"י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.<br />
<br />
אבל '''הרמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט רסא ד).<br />
<br />
===קושיות ותירוצי האחרונים ביישוב דעות הראשונים===<br />
<br />
הקשה '''הב"ח''' (א) על דברי הטור, שהרי בסימן רעג כתב שכדי להפקיר נכסיו צריך לומר בפה, וא"כ היאך כתב כאן דאבידה מדעת הוי הפקר, ולכן מסיק הב"ח דהעיקר כהרמב"ם דאינו הפקר. ובמקום אחר (חושן משפט רעג) כתב להקשות על הרמב"ם ממכנשתא דבי דרי, דבסתמא אמרינן דמפקיר להו, ותירץ דהתם גלי דעתיה דלא חשיב ליה וחשיב כאילו אמר בפה שמפקירן. וכעין זה כתב גם בשו"ת (ישנות צז ד"ה ואף על גב), ושם משמע שנוטה יותר לדעת הטור.<br />
<br />
אבל '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45691&st=&pgnum=558 (ג)] כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו.<br />
<br />
ו'''בט"ז''' גם כן הביא ראיה לדברי הטור ממכנשתא דבי דרי, אבל כתב שבהגמ' בבבא בתרא גבי קטן ששבר הצלוחית, מוכח כהרמב"ם, שהרי על מה שאיבד הקטן את האיסר אין הגמ' שואלת אמאי חייב החנווני, וביאר הרשב"ם משום דאביו לא שלח אלא להודיעו, וא"נ דאבידה מדעת הוי הפקר, הרי גם הפונדיון שהוליך הקטן לחנווני הוי הפקר, ולמה ישלם על האיסר. אלא ודאי שאינו הפקר, רק שלא חשש האב לשמור על ממונו, ומ"מ יש לחייב את החנווני. וסיים הט"ז דמ"מ אין בידו להכריע במחלוקת זו.<br />
<br />
גם ב'''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14540&st=%u05D0%u05D1%u05D9%u05D3%u05D4%20%u05DE%u05D3%u05E2%u05EA (א)] כתב ראיה זו שהביא הט"ז להוכיח כדברי הרמב"ם, וכתב דאם נרצה לומר כהש"ך שבכל המקומות בש"ס כוונת הביטוי אבידה מדעת אחת היא, אז אדרבה יש לומר כהרמב"ם שאינו הפקר, וכן יש לפרש בכל המקומות הנ"ל. רק במכנשתא דבי דרי שם מפורש דהרי אלו שלו, יש לומר דהתם אליבא דאביי איירינן, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואף לאחר שנתייאש לבסוף אינו זוכה לפי שבאיסורא אתא לידיה. לכך תירצה הגמ' דבמשכנתא דבי דרי עסקינן, דאבדה מדעת היא, כלומר וליכא באיסורא אתא לידיה כלל [לפי שאין בה חיוב השבה או שלא הוי שומר אבידה], ולכן קונה בייאוש אחר כך.<br/><br />
עוד כתב הקצות שם להקשות על דברי הב"ח בתשובה הנ"ל, דאי אפשר לומר בנותן מטבע לקטן דדעתו להפקירה, שהרי מעובדא דצלוחית מוכח דלא הוי הפקר, שאם לא כן לא היה לנו לחייב את החנווני על הצלוחית, ואדרבה, בזה אף הטור יודה דלא חשיב הפקר. <br />
<br />
ובספר '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=334&hilite= (א)] כתב דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הכל תליא בייאוש הבעלים, דבאמת אבידה מדעת שם אבידה עליה, ואם יש בה ייאוש יוכל המוצא לזכות. ולכך באשפה העשויה ליפנות ודאי יש ייאוש, דכיון שאין המוצא צריך להכריז ודאי מייאש בעל האבידה, וכן הדין במכנשתא דבי דרי. לעומת זאת במשליך כיסו לרה"ר ס"ל לרמב"ם דליכא ייאוש כיון שיש בו סימן, ומי שימצאנו לא יידע דמדעת השליכו שם, וכן בפונדיון ביד קטן, אין האב מתייאש, שהרי יש לקטן שמירה כלדהו, רק שנקרא אבידה מדעת לענין שאין צריך המוצא צריך לשומרו יותר משמירת הבעלים, ולכן מה שהחזיר החנווני את הצלוחית ליד הקטן, אין לחייבו על זה. עוד כתב בעל נתה"ת דאפשר שגם לרמב"ם אמנם לכתחילה אינו רשאי ליטלה, אבל אם נטלה זכה בה, דומיא דמה שכתב לגבי [[ספק הינוח]] שלכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו.<br />
<br />
===דעת הגר"א===<br />
<br />
ו'''בביאור הגר"א''' כתב בטעם הרמב"ם והשו"ע שהתורה לא פטרתו באבידה מדעת אלא רק מאיסור לא תוכל להתעלם, וכפי הפסוק שהביא הרמב"ם 'אשר תאבד' פרט למאבד מדעתו, דסיפא דקרא 'לא תוכל להתעלם', אבל גזל עדיין יש בו, וכמו שמוכח מעובדא דאיסר ושמן בבבא בתרא. <br/>והנראה בכוונתו כעין מה שכתב בעל נתיבות המשפט, דאבידה מדעת כל דיני אבידה יש לה, מלבד חובת ההשבה, ולכן אסור לו ליטול לעצמו, אך אם נמצא שהיה פה גם ייאוש, יכול לזכות בה. ועל פי שיטת הרמב"ם לגבי [[לימוד דין ייאוש משמלה]] שכתב דהכל תליא בחפץ אם יש בו סימן או לא, ועפי"ז קובעים אם יש ייאוש, גם באבידה מדעת הדין כן, דבל מקום שאין בו סימן כגון מכנשתא דבי דרי, וחביות פתוחות [ופלא על הפוסקים שלא הזכירו גמרא זו, שהיא גם ראיה לכאורה נגד הרמב"ם] הדין הוא שהרי אלו שלו. ואילו בכלי באשפה [דשם איירי ביש בו סימן, ושפיר יש לפרש שם בגמ' שאינו רשאי ליטלה, וקצת תימה על הש"ך והנתיבות שכתבו כדבר פשוט שהתם הרי אלו שלו, ואינו מוכרח], וכן פרה רועה בין הכרמים, ובמשליך כיסו לרה"ר, וצלוחית ביד קטן, בכל אלו יש בהם סימן, ולכן ליכא ייאוש, וממילא אף שאינו חייב ליטפל בה, מ"מ עדיין ממון הבעלים הוא ואינו רשאי ליטלה וחייב על נזקיה.<br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9B%D7%99-%D7%AA%D7%A6%D7%90-%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%AA/ אבידה מדעת] - הרב אשר וייס שליט"א, תשס"ט.<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_dl=6633 אבידה מדעת] - הלל בן יעקב, 'מכנשתא דבי דרי' - מרכז הרב, תשס"ט.<br />
* [http://www.etzion.org.il/vbm/archive/yomyom/dafyomyomi/2009-05-20.php אבידה מדעת- - הרב שמואל שמעוני, הדף היומיומי, בית המדרש הוירטואלי - הר עציון.<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]<br />
[[קטגוריה:הפקר]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%AA&diff=1742אבידה מדעת2016-02-11T23:34:31Z<p>יקטן: /* מאמרים וכתבי עת */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבא מציעא כא א||אבידה ומציאה יא יא|רסא א}}<br />
אדם שמתנהג בממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או שמאבדו בידיים, מה דין הממון.<br />
<br />
==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא==<br />
<br />
חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת': <br />
<br />
א. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב)] לגבי דברי אביי שאמר ש[[יאוש שלא מדעת]] לא הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה ש[[פירות מפוזרים הרי אלו שלו]], ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי יאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי (דביזרי במקום אחר) עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא.<br />
<br />
ב. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=23b&format=pdf (בבא מציעא כג ב)] מביאה ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה, לפי רש"י זו אבידה מדעת בגלל שקצים, רמשים ונחשים שנכנסים לחבית פתוחה שנותרת ללא השגחה (רש"י ד"ה מכלל דברייתא). ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת.<br />
<br />
ג. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=25b&format=pdf (בבא מציעא כה ב)], אומרת המשנה [[מצא כלי באשפה]] מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז.<br />
<br />
ד. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=31&format=pdf (בבא מציעא לא א)] על משנה [[איזוהי אבידה]] מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי ב[[אבידת קרקע]], דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרוג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז.<br />
<br />
ה. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=87b&format=pdf (בבא בתרא פז ב)] על המשנה לגבי [[אדם ששלח את בנו לחנווני]] ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש.<br />
<br />
לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה.<br />
<br />
==דין הממון==<br />
<br />
בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.<br />
<br />
===מחלוקת הרמב"ם והטור===<br />
<br />
'''רש"י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.<br />
<br />
אבל '''הרמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט רסא ד).<br />
<br />
===קושיות ותירוצי האחרונים ביישוב דעות הראשונים===<br />
<br />
הקשה '''הב"ח''' (א) על דברי הטור, שהרי בסימן רעג כתב שכדי להפקיר נכסיו צריך לומר בפה, וא"כ היאך כתב כאן דאבידה מדעת הוי הפקר, ולכן מסיק הב"ח דהעיקר כהרמב"ם דאינו הפקר. ובמקום אחר (חושן משפט רעג) כתב להקשות על הרמב"ם ממכנשתא דבי דרי, דבסתמא אמרינן דמפקיר להו, ותירץ דהתם גלי דעתיה דלא חשיב ליה וחשיב כאילו אמר בפה שמפקירן. וכעין זה כתב גם בשו"ת (ישנות צז ד"ה ואף על גב), ושם משמע שנוטה יותר לדעת הטור.<br />
<br />
אבל '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45691&st=&pgnum=558 (ג)] כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו.<br />
<br />
ו'''בט"ז''' גם כן הביא ראיה לדברי הטור ממכנשתא דבי דרי, אבל כתב שבהגמ' בבבא בתרא גבי קטן ששבר הצלוחית, מוכח כהרמב"ם, שהרי על מה שאיבד הקטן את האיסר אין הגמ' שואלת אמאי חייב החנווני, וביאר הרשב"ם משום דאביו לא שלח אלא להודיעו, וא"נ דאבידה מדעת הוי הפקר, הרי גם הפונדיון שהוליך הקטן לחנווני הוי הפקר, ולמה ישלם על האיסר. אלא ודאי שאינו הפקר, רק שלא חשש האב לשמור על ממונו, ומ"מ יש לחייב את החנווני. וסיים הט"ז דמ"מ אין בידו להכריע במחלוקת זו.<br />
<br />
גם ב'''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14540&st=%u05D0%u05D1%u05D9%u05D3%u05D4%20%u05DE%u05D3%u05E2%u05EA (א)] כתב ראיה זו שהביא הט"ז להוכיח כדברי הרמב"ם, וכתב דאם נרצה לומר כהש"ך שבכל המקומות בש"ס כוונת הביטוי אבידה מדעת אחת היא, אז אדרבה יש לומר כהרמב"ם שאינו הפקר, וכן יש לפרש בכל המקומות הנ"ל. רק במכנשתא דבי דרי שם מפורש דהרי אלו שלו, יש לומר דהתם אליבא דאביי איירינן, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואף לאחר שנתייאש לבסוף אינו זוכה לפי שבאיסורא אתא לידיה. לכך תירצה הגמ' דבמשכנתא דבי דרי עסקינן, דאבדה מדעת היא, כלומר וליכא באיסורא אתא לידיה כלל [לפי שאין בה חיוב השבה או שלא הוי שומר אבידה], ולכן קונה בייאוש אחר כך.<br/><br />
עוד כתב הקצות שם להקשות על דברי הב"ח בתשובה הנ"ל, דאי אפשר לומר בנותן מטבע לקטן דדעתו להפקירה, שהרי מעובדא דצלוחית מוכח דלא הוי הפקר, שאם לא כן לא היה לנו לחייב את החנווני על הצלוחית, ואדרבה, בזה אף הטור יודה דלא חשיב הפקר. <br />
<br />
ובספר '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=334&hilite= (א)] כתב דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הכל תליא בייאוש הבעלים, דבאמת אבידה מדעת שם אבידה עליה, ואם יש בה ייאוש יוכל המוצא לזכות. ולכך באשפה העשויה ליפנות ודאי יש ייאוש, דכיון שאין המוצא צריך להכריז ודאי מייאש בעל האבידה, וכן הדין במכנשתא דבי דרי. לעומת זאת במשליך כיסו לרה"ר ס"ל לרמב"ם דליכא ייאוש כיון שיש בו סימן, ומי שימצאנו לא יידע דמדעת השליכו שם, וכן בפונדיון ביד קטן, אין האב מתייאש, שהרי יש לקטן שמירה כלדהו, רק שנקרא אבידה מדעת לענין שאין צריך המוצא צריך לשומרו יותר משמירת הבעלים, ולכן מה שהחזיר החנווני את הצלוחית ליד הקטן, אין לחייבו על זה. עוד כתב בעל נתה"ת דאפשר שגם לרמב"ם אמנם לכתחילה אינו רשאי ליטלה, אבל אם נטלה זכה בה, דומיא דמה שכתב לגבי [[ספק הינוח]] שלכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו.<br />
<br />
===דעת הגר"א===<br />
<br />
ו'''בביאור הגר"א''' כתב בטעם הרמב"ם והשו"ע שהתורה לא פטרתו באבידה מדעת אלא רק מאיסור לא תוכל להתעלם, וכפי הפסוק שהביא הרמב"ם 'אשר תאבד' פרט למאבד מדעתו, דסיפא דקרא 'לא תוכל להתעלם', אבל גזל עדיין יש בו, וכמו שמוכח מעובדא דאיסר ושמן בבבא בתרא. <br/>והנראה בכוונתו כעין מה שכתב בעל נתיבות המשפט, דאבידה מדעת כל דיני אבידה יש לה, מלבד חובת ההשבה, ולכן אסור לו ליטול לעצמו, אך אם נמצא שהיה פה גם ייאוש, יכול לזכות בה. ועל פי שיטת הרמב"ם לגבי [[לימוד דין ייאוש משמלה]] שכתב דהכל תליא בחפץ אם יש בו סימן או לא, ועפי"ז קובעים אם יש ייאוש, גם באבידה מדעת הדין כן, דבל מקום שאין בו סימן כגון מכנשתא דבי דרי, וחביות פתוחות [ופלא על הפוסקים שלא הזכירו גמרא זו, שהיא גם ראיה לכאורה נגד הרמב"ם] הדין הוא שהרי אלו שלו. ואילו בכלי באשפה [דשם איירי ביש בו סימן, ושפיר יש לפרש שם בגמ' שאינו רשאי ליטלה, וקצת תימה על הש"ך והנתיבות שכתבו כדבר פשוט שהתם הרי אלו שלו, ואינו מוכרח], וכן פרה רועה בין הכרמים, ובמשליך כיסו לרה"ר, וצלוחית ביד קטן, בכל אלו יש בהם סימן, ולכן ליכא ייאוש, וממילא אף שאינו חייב ליטפל בה, מ"מ עדיין ממון הבעלים הוא ואינו רשאי ליטלה וחייב על נזקיה.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_dl=6633 אבידה מדעת] - הלל בן יעקב, 'מכנשתא דבי דרי' - מרכז הרב, תשס"ט.<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]<br />
[[קטגוריה:הפקר]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%AA&diff=1741אבידה מדעת2016-02-11T23:33:10Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבא מציעא כא א||אבידה ומציאה יא יא|רסא א}}<br />
אדם שמתנהג בממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או שמאבדו בידיים, מה דין הממון.<br />
<br />
==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא==<br />
<br />
חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת': <br />
<br />
א. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב)] לגבי דברי אביי שאמר ש[[יאוש שלא מדעת]] לא הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה ש[[פירות מפוזרים הרי אלו שלו]], ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי יאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי (דביזרי במקום אחר) עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא.<br />
<br />
ב. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=23b&format=pdf (בבא מציעא כג ב)] מביאה ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה, לפי רש"י זו אבידה מדעת בגלל שקצים, רמשים ונחשים שנכנסים לחבית פתוחה שנותרת ללא השגחה (רש"י ד"ה מכלל דברייתא). ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת.<br />
<br />
ג. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=25b&format=pdf (בבא מציעא כה ב)], אומרת המשנה [[מצא כלי באשפה]] מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז.<br />
<br />
ד. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=31&format=pdf (בבא מציעא לא א)] על משנה [[איזוהי אבידה]] מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי ב[[אבידת קרקע]], דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרוג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז.<br />
<br />
ה. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=87b&format=pdf (בבא בתרא פז ב)] על המשנה לגבי [[אדם ששלח את בנו לחנווני]] ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש.<br />
<br />
לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה.<br />
<br />
==דין הממון==<br />
<br />
בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.<br />
<br />
===מחלוקת הרמב"ם והטור===<br />
<br />
'''רש"י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.<br />
<br />
אבל '''הרמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט רסא ד).<br />
<br />
===קושיות ותירוצי האחרונים ביישוב דעות הראשונים===<br />
<br />
הקשה '''הב"ח''' (א) על דברי הטור, שהרי בסימן רעג כתב שכדי להפקיר נכסיו צריך לומר בפה, וא"כ היאך כתב כאן דאבידה מדעת הוי הפקר, ולכן מסיק הב"ח דהעיקר כהרמב"ם דאינו הפקר. ובמקום אחר (חושן משפט רעג) כתב להקשות על הרמב"ם ממכנשתא דבי דרי, דבסתמא אמרינן דמפקיר להו, ותירץ דהתם גלי דעתיה דלא חשיב ליה וחשיב כאילו אמר בפה שמפקירן. וכעין זה כתב גם בשו"ת (ישנות צז ד"ה ואף על גב), ושם משמע שנוטה יותר לדעת הטור.<br />
<br />
אבל '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45691&st=&pgnum=558 (ג)] כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו.<br />
<br />
ו'''בט"ז''' גם כן הביא ראיה לדברי הטור ממכנשתא דבי דרי, אבל כתב שבהגמ' בבבא בתרא גבי קטן ששבר הצלוחית, מוכח כהרמב"ם, שהרי על מה שאיבד הקטן את האיסר אין הגמ' שואלת אמאי חייב החנווני, וביאר הרשב"ם משום דאביו לא שלח אלא להודיעו, וא"נ דאבידה מדעת הוי הפקר, הרי גם הפונדיון שהוליך הקטן לחנווני הוי הפקר, ולמה ישלם על האיסר. אלא ודאי שאינו הפקר, רק שלא חשש האב לשמור על ממונו, ומ"מ יש לחייב את החנווני. וסיים הט"ז דמ"מ אין בידו להכריע במחלוקת זו.<br />
<br />
גם ב'''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14540&st=%u05D0%u05D1%u05D9%u05D3%u05D4%20%u05DE%u05D3%u05E2%u05EA (א)] כתב ראיה זו שהביא הט"ז להוכיח כדברי הרמב"ם, וכתב דאם נרצה לומר כהש"ך שבכל המקומות בש"ס כוונת הביטוי אבידה מדעת אחת היא, אז אדרבה יש לומר כהרמב"ם שאינו הפקר, וכן יש לפרש בכל המקומות הנ"ל. רק במכנשתא דבי דרי שם מפורש דהרי אלו שלו, יש לומר דהתם אליבא דאביי איירינן, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואף לאחר שנתייאש לבסוף אינו זוכה לפי שבאיסורא אתא לידיה. לכך תירצה הגמ' דבמשכנתא דבי דרי עסקינן, דאבדה מדעת היא, כלומר וליכא באיסורא אתא לידיה כלל [לפי שאין בה חיוב השבה או שלא הוי שומר אבידה], ולכן קונה בייאוש אחר כך.<br/><br />
עוד כתב הקצות שם להקשות על דברי הב"ח בתשובה הנ"ל, דאי אפשר לומר בנותן מטבע לקטן דדעתו להפקירה, שהרי מעובדא דצלוחית מוכח דלא הוי הפקר, שאם לא כן לא היה לנו לחייב את החנווני על הצלוחית, ואדרבה, בזה אף הטור יודה דלא חשיב הפקר. <br />
<br />
ובספר '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=334&hilite= (א)] כתב דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הכל תליא בייאוש הבעלים, דבאמת אבידה מדעת שם אבידה עליה, ואם יש בה ייאוש יוכל המוצא לזכות. ולכך באשפה העשויה ליפנות ודאי יש ייאוש, דכיון שאין המוצא צריך להכריז ודאי מייאש בעל האבידה, וכן הדין במכנשתא דבי דרי. לעומת זאת במשליך כיסו לרה"ר ס"ל לרמב"ם דליכא ייאוש כיון שיש בו סימן, ומי שימצאנו לא יידע דמדעת השליכו שם, וכן בפונדיון ביד קטן, אין האב מתייאש, שהרי יש לקטן שמירה כלדהו, רק שנקרא אבידה מדעת לענין שאין צריך המוצא צריך לשומרו יותר משמירת הבעלים, ולכן מה שהחזיר החנווני את הצלוחית ליד הקטן, אין לחייבו על זה. עוד כתב בעל נתה"ת דאפשר שגם לרמב"ם אמנם לכתחילה אינו רשאי ליטלה, אבל אם נטלה זכה בה, דומיא דמה שכתב לגבי [[ספק הינוח]] שלכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו.<br />
<br />
===דעת הגר"א===<br />
<br />
ו'''בביאור הגר"א''' כתב בטעם הרמב"ם והשו"ע שהתורה לא פטרתו באבידה מדעת אלא רק מאיסור לא תוכל להתעלם, וכפי הפסוק שהביא הרמב"ם 'אשר תאבד' פרט למאבד מדעתו, דסיפא דקרא 'לא תוכל להתעלם', אבל גזל עדיין יש בו, וכמו שמוכח מעובדא דאיסר ושמן בבבא בתרא. <br/>והנראה בכוונתו כעין מה שכתב בעל נתיבות המשפט, דאבידה מדעת כל דיני אבידה יש לה, מלבד חובת ההשבה, ולכן אסור לו ליטול לעצמו, אך אם נמצא שהיה פה גם ייאוש, יכול לזכות בה. ועל פי שיטת הרמב"ם לגבי [[לימוד דין ייאוש משמלה]] שכתב דהכל תליא בחפץ אם יש בו סימן או לא, ועפי"ז קובעים אם יש ייאוש, גם באבידה מדעת הדין כן, דבל מקום שאין בו סימן כגון מכנשתא דבי דרי, וחביות פתוחות [ופלא על הפוסקים שלא הזכירו גמרא זו, שהיא גם ראיה לכאורה נגד הרמב"ם] הדין הוא שהרי אלו שלו. ואילו בכלי באשפה [דשם איירי ביש בו סימן, ושפיר יש לפרש שם בגמ' שאינו רשאי ליטלה, וקצת תימה על הש"ך והנתיבות שכתבו כדבר פשוט שהתם הרי אלו שלו, ואינו מוכרח], וכן פרה רועה בין הכרמים, ובמשליך כיסו לרה"ר, וצלוחית ביד קטן, בכל אלו יש בהם סימן, ולכן ליכא ייאוש, וממילא אף שאינו חייב ליטפל בה, מ"מ עדיין ממון הבעלים הוא ואינו רשאי ליטלה וחייב על נזקיה.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
[http://asif.co.il/?wpfb_dl=6633 אבידה מדעת - הלל בן יעקב, 'מכנשתא דבי דרי' - מרכז הרב, תשס"ט]<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]<br />
[[קטגוריה:הפקר]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%94&diff=1735קנין חצר במציאה2016-02-11T08:49:38Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא א ד|בבא מציעא יא א-יב א|בבא מציעא א ד|גזילה ואבידה יז ח, יא|חושן משפט רסח ג-ד}}<br />
מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, שנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה מדין קנין חצר.<br />
<br />
==סוגית הגמרא==<br />
ה'''משנה''' (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות היו פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.<br />
<BR/>וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומבאר '''רש"י''' (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.<br />
<br />
ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה. וכדברי רב פפא אומר גם רבי אבא בר כהנא על דברי המשנה, שבמתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.<br />
<br />
עוד מבואר בגמרא, שחצרו קונה לו את הצבי והגוזלות, דווקא באופן שאם ירוץ אחריהם יגיע אליהם. <br />
<BR/>עוד אומרת הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה. ומסביר רב אשי את טעם החילוק, שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות, כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות כגון במתנה, החצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל במקום שאי אפשר לדון מדין שליחות כגון בגט, כיון שחוב הוא לאשה, וקיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.<br />
<br />
עולה מתוך הגמרא שלגבי מציאה, חצרו של אדם קונה לו. אם היא משתמרת אף אם אינו נמצא בה, ואם אינה משתמרת, צריך שיהיה עומד בצדה. ואם זהו דבר שמהלך, כגון צבי וגוזלות שמהלכים בשדה, קונה לו חצרו רק אם יכול לרוץ אחריהם ולהגיעם קודם שיצאו מהשדה.<BR/> <br />
וכן נפסק להלכה ב'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז ח, יא) וב'''טור''' (חושן משפט רסח) וב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד).<br />
<BR/>וב'''טור''' שם היתה גירסה שכותב בדעת הרמב"ם שאף בחצר המשתמרת צריך שיאמר זכתה לי שדי. אך כבר תיקן ה'''בית חדש''' (ד"ה והרמב"ם) את הגירסה, וכן כתב ה'''ש"ך''' (ד) שבמשתמרת לא בעינן שיאמר, שהרי קונה לו חצירו שלא מדעתו.<br />
<br />
===מאיזה דין חצרו של אדם קונה לו===<br />
בדברי רב אשי במסקנת הגמרא, מבואר דין הגט שהוא משום יד, וכן דין המתנה שהיא משום שליחות. אך לא מבואר לגבי מציאה, מאיזה דין חצרו זוכה לו. ונחלקו הראשונים בדבר. יש אומרים שחצר בין משתמרת ובין אינה משתמרת זוכה מדין יד, יש אומרים שזוכה מדין שליחות, ויש מחלקים ואומרים שבמשתמרת זוכה מדין שליחות ובאינה משתמרת זוכה מדין יד בעומד בצד שדהו, וכדלהלן.<br />
<br />
כתב '''רש"י''' (יב א ד"ה גבי) שבמציאה אם אינו עומד בצד שדהו, אי אפשר לזכות מדין שליחות, כיון שבשליחות יש דעת שולח או דעת שליח, אבל במציאה כשאינו עומד בצד שדהו אין לא זה ולא זה. ומשמע מדבריו שבעומד בצד שדהו, זוכה במציאה מדין יד, שחצירו היא כשלוחו. אלא שלא מבואר בדבריו, מאיזה דין יזכה במציאה בחצר המשתמרת כאשר אינו עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>קושייה זו הקשה ה'''ר"ן''' בחידושים (יא ב ד"ה האי חצר), ותירץ שכל שהחצר משתמרת לו, הויא לה כידא אריכתא, שהרי אף מה שזוכה בידו הוא נותנה בחצירו. הובאו דבריו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה ב ד"ה ראה). ובתירוץ נוסף כתב הר"ן שם שתקנת חכמים היא שחצר תיקנה במציאה, דלא גרע מד' אמות {{ראה עוד|קנין חצר במציאה|שיטת רש"י}}.<br />
<br />
אבל ה'''רא"ש''' (א לא) כתב שחצר המשתמרת קונה במציאה מדין שליחות, כיון שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אלא שחצר שאינה משתמרת אינה קונה מדין שליחות, שהרי אין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו, ולכן בעינן שיהיה עומד בצד חצרו, שתזכה לו מדין יד. וכן משמע ב'''תוספות''' (יב א ד"ה חצר). וכן נראה שמפרש ה'''ריטב"א''' (יב א ד"ה אלא) בדעת רש"י (וברש"י שלפנינו א"א לומר כן, שהרי כתב שבמציאה אין דין שליחות לפי שליכא דעת שולח. אבל כנראה שגיר' אחרת היתה לפניו, שהרי גם בחידושי הר"ן שכתב כפי שלפנינו, מבואר בדבריו שאינם כתובים ברש"י אלא מדיליה מפרש כן).<br />
<br />
וה'''ריטב"א''' עצמו כתב (יב א ד"ה הלכך) שבמציאה זוכה לו חצירו מדין שליחות, אלא שצריך שיהיה משתמר, ולכן היכא שאינו משתמר בעינן שיעמוד בצדה כדי שתשמר לו, וזה לא מדין יד אלא מדין שליחות. וכתב שהדין כן אף ב[[מתנה]], ורב אשי אינו סובר כרב פפא שדעת אחרת מקנה אותן שאני. <br />
<br />
==אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'==<br />
כתבו '''תוספות''' (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם ה'''רא"ש''' (א לא) וה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר. <br />
<br />
אבל ה'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז יא) העתיק כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי. וביאר טעמו ה'''מגיד משנה''' שד' אמות עדיף על חצר, כיון שיכול להטות עצמו וליטלה, ולכן אפילו לא אמר קנה, מה שאין כן חצר. וב'''בית יוסף''' (חושן משפט רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) כתב להסביר, שד' אמות תיקנו רבנן כדי שלא יבואו לאנצויי, ולכן לא חילקו בין אמר ללא אמר, דא"כ יבואו לאנצויי.<br />
<br />
ובחידושי ה'''ר"ן''' כתב (יא א ד"ה מתני') שבעינן אמירה, מפני שחצר זוכה דווקא במשתמרת, וכיון שהצבי והגוזלות מהלכים הם, אם לא נתעורר לקנותם לא זכתה לו שדהו, לפי שאינה משתמרים בה, ולכן צריך שיאמר זכתה לי שדי, שבכך ניכר שמתעורר לקנותם. וכתב שמטעם זה אין החצר זוכה במציאה שאינו יודע בה אפילו אינה מהלכת. וכל זה אינו שייך בד' אמות שתיקנו לו רבנן, כיון שהן בכל מקרה משתמרות לו, וכתב שכן הם גם דברי הרמב"ם. דברים אלו הובאו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה א ד"ה מתני'). וכן משמע ב'''מאירי''' (יא א ד"ה אמר המאירי).<br />
<BR/>אבל כתב ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה ונמוקי) שאי אפשר לומר ברמב"ם כדברי הר"ן, לפי שברמב"ם מבואר שאף במציאה שאינה מהלכת צריך לומר זכתה לי שדי, ואילו לר"ן דווקא במהלכת הדין כן מפני שאינה משתמרים בה. <br />
<BR/>ה'''ריטב"א''' (יא א ד"ה הא דתנן) גם הוא הסכים לדברי הרמב"ם שצריך דווקא לומר זכתה לי שדי, אבל כתב טעם אחר, שכיון שהוא רואה אחרים רצים אחר המציאה, והוא עומד ולא אומר כלום, גלי דעתיה שאינו רוצה לזכות בה, ו[[אין חצירו של אדם קונה לו דבר שאינו רוצה לזכות בו]]. <br />
<br />
ה'''בית יוסף''' (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב ב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד). וה'''רמ"א''' שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו, וכן כתב ה'''סמ"ע''' (טו). <br />
<br />
==אם צריך שיהיה בתוכה או אפילו עומד חוצה לה==<br />
ה'''גמרא''' (עירובין צב ב) מביאה ברייתא שאם אשה עומדת בחצר גדולה, וזרק לה בעלה גט לחצר קטנה שנפרצה לחצר הגדולה, האשה מגורשת. אבל אם עומדת בקטנה וזרק לה את הגט לגדולה אינה מגורשת.<br />
<BR/>וכתבו '''תוספות''' שם (ד"ה אשה) שמדובר ששתי החצרות שלה, ואפילו הכי בעינן שתעמוד בתוכה. וכתבו שלפי"ז צ"ל שמה שכתוב במשנה בגיטין עז: שהזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה מגורשת, זהו דווקא כשהיא בתוכה, ולא מספיק שתעמוד בצדה, שהרי אם עומדת בקטנה אינה קונה גט שנזרק לגדולה, אף שעומד בצדה. כדעה זו כתב גם ה'''רשב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה) בשם רש"י והראב"ד, והכריע כמותם (בבא מציעא יא ב ד"ה עומד).<br />
<BR/>אבל דעת '''ר"י''' שם, שאפשר להעמיד הברייתא לא בחצר שלה, אלא שהשאילו לה את החצר. ולכן אם השאילוה את הגדולה, גם הקטנה נקראת על שמה ומגורשת. אבל אם השאילוה הקטנה, אין הגדולה נקראת על שמה, ולכן גט שנמצא שם אינו שלה. ולפי"ז אפשר שבחצר שהיא שלה, אף שאינה עומדת בתוכה ממש אלא רק בצדה קונה, ורק כאן לא קנתה לפי שהגט בחצר שאינו שלה. כדעה זו כתב ה'''ריטב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה, בבא מציעא יא א ד"ה והוא).<br />
<br />
ה'''מגיד משנה''' (גזילה ואבידה יז ח) הביא דברי תוס' הראשונים גם לגבי מציאה, שדווקא בעומד בתוך השדה קונה, והביא דבריו ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה וכתב הרב המגיד).<br />
<br />
וב'''שלחן ערוך''' (חושן משפט ר א) כתב לגבי מקח וממכר, שלא בעינן שיהיה בתוכו, אלא אפילו עומד בצדו. אבל ה'''רמ"א''' שם כתב שיש אומרים שבעינן דווקא בתוכו. וב'''באור הגר"א''' שם (ו) תלה בשתי הדעות בתוספות הנזכרים לעיל.<br />
<BR/>וכתב הרב '''נתיבות המשפט''' (ביאורים ג, חידושים ה) שאף לדעת מרן שאף בעומד בצדה קנה, זהו דווקא כשעומד בסמוך, אבל אם עומד בריחוק קצת אפילו יכול לשמרו, אינו מועיל, דזה לא חשיב יד. וכן בעומד בתוכו, אינו מועיל אם אינו יכול לשומרו, ונפ"מ לחצר גדולה והוא עומד בצדה האחד, אינו קונה מציאה שנמצאת בצידה השני.<br />
<br />
==מציאה שאינו יודע בה==<br />
==מציאה שהגיע לחצר קודם ייאוש==<br />
<br />
[[קטגוריה:קניינים]]<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%94&diff=1734שיחה:קנין חצר במציאה2016-02-11T03:57:00Z<p>יקטן: דף חדש: ==שיטת רש"י== ברש"י שלפנינו מפורש שאי אפשר לדון במציאה חצר משום שליחות, לפי שאין דעת משלח. והר"ן נתקשה עפי...</p>
<hr />
<div>==שיטת רש"י==<br />
ברש"י שלפנינו מפורש שאי אפשר לדון במציאה חצר משום שליחות, לפי שאין דעת משלח. והר"ן נתקשה עפי"ז דבשלמא בחצר המשתמרת זוכה מדין יד, אבל בחצר שאינה משתמרת אמאי יזכה? ותירץ דגם זה משום יד ע"ש בדבריו.<br />
<BR/>ובאמת שהר"ן מיישב דברים שאינם מפורשים ברש"י, שרש"י לא כתב שבחצר המשתמרת לא בעינן שיהיה עומד בצדה, אלא כתב שאם אינו עומד בצדה בעינן דעת אחרת מקנה אותו. ואמנם המהרש"א והרש"ל הגיהו בדברי רש"י כדעת הר"ן ונתקשו כנ"ל.<br />
<BR/>ואפשר לומר שבאמת א"צ להגיה, ודעת רש"י שבמציאה לעולם בעינן שיהיה עומד בצדה, אפילו במשתמרת, ורק כשדעת אחרת מקנה אותה, היינו במתנה, מהני מדין שליחות. ואף שהגמרא בריש הסוגיה מחלקת בין משתמרת לאינה משתמרת במציאה, ס"ל לרש"י דזהו רק דרך אחת בגמ', אבל רב פפא שתירץ דעת אחרת מקנה, לא קאי רק עובדא דר"ג וזקנים, אלא גם על המשנה, שאחר העמידה הגמ' בעומד בצד שדהו והקשתה אמאי לא תקנה ליה חצירו, מתרץ רב פפא לחלק בין מתנה למציאה, ובזה ליכא חילוק בין משתמר לאין משתמר, אלא לעולם במציאה שאין דעת מקנה, בעינן עומד בצד שדהו, וכפשטא דמתני'. אלא שהגמ' הקשתה על זה מגט דדעת אחרת מקנה, ותירץ רב אשי דשאני גט לפי שבעל כורחה ובעינן לדין יד, אבל מ"מ רב אשי קאי על דברי ר"פ ומסכים לחילוק בין מתנה למציאה, ודלא כהגמ' לעיל לחלק בין משתמר לאין משתמר. ולפי"ז א"ש דברי רש"י בלא תיקון, שבמציאה כיון שאין לבוא מדין שליחות, אינו קונה אם אינו עומד בצדה, ואפילו במשתמר, ואלו דברי רב פפא בהסבר המשנה. ושוב אין להקשות קושיית הר"ן, לפי שבחצר לעולם בעינן דין יד גם במשתמר.<br />
<BR/>וסיוע לזה יש להביא מדברי רש"י בריש הסוגיה (ד"ה אי עומד), שכתב טעם למה בעינן עומד בצדה לפי שבכך משתמרת היא על ידו. וקשה, אמאי לא פירש כן על דברי שמואל 'והוא שעומד בצד שדהו' ורק אחר תירוץ הגמ' לחלק בין משתמר ללא משתמר? אלא ע"כ דס"ל שדברי שמואל סובלים עוד פירוש, שמה שבעינן עומד בצד שדהו הוא מטעם יד ולא מטעם שיהיה משתמר על ידו, שזהו בעצם הסבר רב פפא בדעת שמואל. ובאמת שכן נראה מדברי רש"י לקמן, שרב אשי לא ס"ל כלל האי דינא דמשתמר, אלא חידש דבחצר יש דין יד, שבזה ודאי בעינן עומד בצדה, כמו בגט, וא"כ מה שכתב רש"י בריש סוגיין דעומד בצדה הוא משום שימור, לא קיי"ל הכי אלא כרב אשי. <br />
<br />
כיון שהדברים חדשים ולא מצאתים בכתובים, אשמח לחוות דעת החו"מ דפה.<BR/>[[משתמש:יקטן|יקטן]] 05:57, 11 בפברואר 2016 (IST)</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%94&diff=1733קנין חצר במציאה2016-02-11T03:29:39Z<p>יקטן: /* מאיזה דין חצרו של אדם קונה לו */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא א ד|בבא מציעא יא א-יב א|בבא מציעא א ד|גזילה ואבידה יז ח, יא|חושן משפט רסח ג-ד}}<br />
מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, שנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה מדין קנין חצר.<br />
<br />
==סוגית הגמרא==<br />
ה'''משנה''' (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות היו פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.<br />
<BR/>וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומבאר '''רש"י''' (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.<br />
<br />
ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה. וכדברי רב פפא אומר גם רבי אבא בר כהנא על דברי המשנה, שבמתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.<br />
<br />
עוד מבואר בגמרא, שחצרו קונה לו את הצבי והגוזלות, דווקא באופן שאם ירוץ אחריהם יגיע אליהם. <br />
<BR/>עוד אומרת הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה. ומסביר רב אשי את טעם החילוק, שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות, כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות כגון במתנה, החצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל במקום שאי אפשר לדון מדין שליחות כגון בגט, כיון שחוב הוא לאשה, וקיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.<br />
<br />
עולה מתוך הגמרא שלגבי מציאה, חצרו של אדם קונה לו. אם היא משתמרת אף אם אינו נמצא בה, ואם אינה משתמרת, צריך שיהיה עומד בצדה. ואם זהו דבר שמהלך, כגון צבי וגוזלות שמהלכים בשדה, קונה לו חצרו רק אם יכול לרוץ אחריהם ולהגיעם קודם שיצאו מהשדה.<BR/> <br />
וכן נפסק להלכה ב'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז ח, יא) וב'''טור''' (חושן משפט רסח) וב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד).<br />
<BR/>וב'''טור''' שם היתה גירסה שכותב בדעת הרמב"ם שאף בחצר המשתמרת צריך שיאמר זכתה לי שדי. אך כבר תיקן ה'''בית חדש''' (ד"ה והרמב"ם) את הגירסה, וכן כתב ה'''ש"ך''' (ד) שבמשתמרת לא בעינן שיאמר, שהרי קונה לו חצירו שלא מדעתו.<br />
<br />
===מאיזה דין חצרו של אדם קונה לו===<br />
כתב '''רש"י''' (יב א ד"ה גבי) שבמציאה אם אינו עומד בצד שדהו, אי אפשר לזכות מדין שליחות, כיון שבשליחות יש דעת שולח או דעת שליח, אבל במציאה כשאינו עומד בצד שדהו אין לא זה ולא זה. ומשמע מדבריו שבעומד בצד שדהו, זוכה במציאה מדין יד, שחצירו היא כשלוחו. אלא שלא מבואר בדבריו, מאיזה דין יזכה במציאה בחצר המשתמרת כאשר אינו עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>קושייה זו הקשה ה'''ר"ן''' בחידושים (יא ב ד"ה האי חצר), ותירץ שכל שהחצר משתמרת לו, הויא לה כידא אריכתא, שהרי אף מה שזוכה בידו הוא נותנה בחצירו. הובאו דבריו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה ב ד"ה ראה). ובתירוץ נוסף כתב הר"ן שם שתקנת חכמים היא שחצר תיקנה במציאה, דלא גרע מד' אמות {{ראה עוד|קנין חצר במציאה|שיטת רש"י}}.<br />
<br />
אבל ה'''רא"ש''' (א לא) כתב שחצר המשתמרת קונה במציאה מדין שליחות, כיון שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אלא שחצר שאינה משתמרת אינה קונה מדין שליחות, שהרי אין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו, ולכן בעינן שיהיה עומד בצד חצרו, שתזכה לו מדין יד. וכן משמע ב'''תוספות''' (יב א ד"ה חצר). וכן נראה שמפרש ה'''ריטב"א''' (יב א ד"ה אלא) בדעת רש"י (וברש"י שלפנינו א"א לומר כן, שהרי כתב שבמציאה אין דין שליחות לפי שליכא דעת שולח. אבל כנראה שגיר' אחרת היתה לפניו, שהרי גם בחידושי הר"ן שכתב כפי שלפנינו, מבואר בדבריו שאינם כתובים ברש"י אלא מדיליה מפרש כן).<br />
<br />
וה'''ריטב"א''' (יב א ד"ה הלכך) כתב שבמציאה זוכה לו חצירו מדין שליחות, אלא שצריך שיהיה משתמר, ולכן היכא שאינו משתמר בעינן שיעמוד בצדה אך לא מדין יד אלא מדין שליחות. וכתב שהדין כן אף ב[[מתנה]], ורב אשי אינו סובר כרב פפא שדעת אחרת מקנה אותן שאני.<br />
<br />
==אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'==<br />
כתבו '''תוספות''' (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם ה'''רא"ש''' (א לא) וה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר. <br />
<br />
אבל ה'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז יא) העתיק כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי. וביאר טעמו ה'''מגיד משנה''' שד' אמות עדיף על חצר, כיון שיכול להטות עצמו וליטלה, ולכן אפילו לא אמר קנה, מה שאין כן חצר. וב'''בית יוסף''' (חושן משפט רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) כתב להסביר, שד' אמות תיקנו רבנן כדי שלא יבואו לאנצויי, ולכן לא חילקו בין אמר ללא אמר, דא"כ יבואו לאנצויי.<br />
<br />
ובחידושי ה'''ר"ן''' כתב (יא א ד"ה מתני') שבעינן אמירה, מפני שחצר זוכה דווקא במשתמרת, וכיון שהצבי והגוזלות מהלכים הם, אם לא נתעורר לקנותם לא זכתה לו שדהו, לפי שאינה משתמרים בה, ולכן צריך שיאמר זכתה לי שדי, שבכך ניכר שמתעורר לקנותם. וכתב שמטעם זה אין החצר זוכה במציאה שאינו יודע בה אפילו אינה מהלכת. וכל זה אינו שייך בד' אמות שתיקנו לו רבנן, כיון שהן בכל מקרה משתמרות לו, וכתב שכן הם גם דברי הרמב"ם. דברים אלו הובאו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה א ד"ה מתני'). וכן משמע ב'''מאירי''' (יא א ד"ה אמר המאירי).<br />
<BR/>אבל כתב ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה ונמוקי) שאי אפשר לומר ברמב"ם כדברי הר"ן, לפי שברמב"ם מבואר שאף במציאה שאינה מהלכת צריך לומר זכתה לי שדי, ואילו לר"ן דווקא במהלכת הדין כן מפני שאינה משתמרים בה. <br />
<BR/>ה'''ריטב"א''' (יא א ד"ה הא דתנן) גם הוא הסכים לדברי הרמב"ם שצריך דווקא לומר זכתה לי שדי, אבל כתב טעם אחר, שכיון שהוא רואה אחרים רצים אחר המציאה, והוא עומד ולא אומר כלום, גלי דעתיה שאינו רוצה לזכות בה, ו[[אין חצירו של אדם קונה לו דבר שאינו רוצה לזכות בו]]. <br />
<br />
ה'''בית יוסף''' (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב ב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד). וה'''רמ"א''' שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו, וכן כתב ה'''סמ"ע''' (טו). <br />
<br />
==אם צריך שיהיה בתוכה או חוצה לה==<br />
ה'''גמרא''' (עירובין צב ב) מביאה ברייתא שאם אשה עומדת בחצר גדולה, וזרק לה בעלה גט לחצר קטנה שנפרצה לחצר הגדולה, האשה מגורשת. אבל אם עומדת בקטנה וזרק לה את הגט לגדולה אינה מגורשת.<br />
<BR/>וכתבו '''תוספות''' שם (ד"ה אשה) שמדובר ששתי החצרות שלה, ואפילו הכי בעינן שתעמוד בתוכה. וכתבו שלפי"ז צ"ל שמה שכתוב במשנה בגיטין עז: שהזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה מגורשת, זהו דווקא כשהיא בתוכה, ולא מספיק שתעמוד בצדה, שהרי אם עומדת בקטנה אינה קונה גט שנזרק לגדולה, אף שעומד בצדה. כדעה זו כתב גם ה'''רשב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה) בשם רש"י והראב"ד, והכריע כמותם (בבא מציעא יא ב ד"ה עומד).<br />
<BR/>אבל דעת '''ר"י''' שם, שאפשר להעמיד הברייתא לא בחצר שלה, אלא שהשאילו לה את החצר. ולכן אם השאילוה את הגדולה, גם הקטנה נקראת על שמה ומגורשת. אבל אם השאילוה הקטנה, אין הגדולה נקראת על שמה, ולכן גט שנמצא שם אינו שלה. ולפי"ז אפשר שבחצר שהיא שלה, אף שאינה עומדת בתוכה ממש אלא רק בצדה קונה, ורק כאן לא קנתה לפי שהגט בחצר שאינו שלה. כדעה זו כתב ה'''ריטב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה, בבא מציעא יא א ד"ה והוא).<br />
<br />
ה'''מגיד משנה''' (גזילה ואבידה יז ח) הביא דברי תוס' הראשונים גם לגבי מציאה, שדווקא בעומד בתוך השדה קונה, והביא דבריו ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה וכתב הרב המגיד).<br />
<br />
וב'''שלחן ערוך''' (חושן משפט ר א) כתב לגבי מקח וממכר, שלא בעינן שיהיה בתוכו, אלא אפילו עומד בצדו. אבל ה'''רמ"א''' שם כתב שיש אומרים שבעינן דווקא בתוכו. וב'''באור הגר"א''' שם (ו) תלה בשתי הדעות בתוספות הנזכרים לעיל.<br />
<BR/>וכתב הרב '''נתיבות המשפט''' (ביאורים ג, חידושים ה) שאף לדעת מרן שאף בעומד בצדה קנה, זהו דווקא כשעומד בסמוך, אבל אם עומד בריחוק קצת אפילו יכול לשמרו, אינו מועיל, דזה לא חשיב יד. וכן בעומד בתוכו, אינו מועיל אם אינו יכול לשומרו, ונפ"מ לחצר גדולה והוא עומד בצדה האחד, אינו קונה מציאה שנמצאת בצידה השני.<br />
<br />
==מציאה שאינו יודע בה==<br />
==מציאה שהגיע לחצר קודם ייאוש==<br />
<br />
[[קטגוריה:קניינים]]<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%94&diff=1732קנין חצר במציאה2016-02-11T03:28:26Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא א ד|בבא מציעא יא א-יב א|בבא מציעא א ד|גזילה ואבידה יז ח, יא|חושן משפט רסח ג-ד}}<br />
מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, שנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה מדין קנין חצר.<br />
<br />
==סוגית הגמרא==<br />
ה'''משנה''' (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות היו פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.<br />
<BR/>וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומבאר '''רש"י''' (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.<br />
<br />
ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה. וכדברי רב פפא אומר גם רבי אבא בר כהנא על דברי המשנה, שבמתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.<br />
<br />
עוד מבואר בגמרא, שחצרו קונה לו את הצבי והגוזלות, דווקא באופן שאם ירוץ אחריהם יגיע אליהם. <br />
<BR/>עוד אומרת הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה. ומסביר רב אשי את טעם החילוק, שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות, כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות כגון במתנה, החצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל במקום שאי אפשר לדון מדין שליחות כגון בגט, כיון שחוב הוא לאשה, וקיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.<br />
<br />
עולה מתוך הגמרא שלגבי מציאה, חצרו של אדם קונה לו. אם היא משתמרת אף אם אינו נמצא בה, ואם אינה משתמרת, צריך שיהיה עומד בצדה. ואם זהו דבר שמהלך, כגון צבי וגוזלות שמהלכים בשדה, קונה לו חצרו רק אם יכול לרוץ אחריהם ולהגיעם קודם שיצאו מהשדה.<BR/> <br />
וכן נפסק להלכה ב'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז ח, יא) וב'''טור''' (חושן משפט רסח) וב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד).<br />
<BR/>וב'''טור''' שם היתה גירסה שכותב בדעת הרמב"ם שאף בחצר המשתמרת צריך שיאמר זכתה לי שדי. אך כבר תיקן ה'''בית חדש''' (ד"ה והרמב"ם) את הגירסה, וכן כתב ה'''ש"ך''' (ד) שבמשתמרת לא בעינן שיאמר, שהרי קונה לו חצירו שלא מדעתו.<br />
<br />
===מאיזה דין חצרו של אדם קונה לו===<br />
כתב '''רש"י''' (יב א ד"ה גבי) שבמציאה אם אינו עומד בצד שדהו, אי אפשר לזכות מדין שליחות, כיון שבשליחות יש דעת שולח או דעת שליח, אבל במציאה כשאינו עומד בצד שדהו אין לא זה ולא זה. ומשמע מדבריו שבעומד בצד שדהו, זוכה במציאה מדין יד, שחצירו היא כשלוחו. אלא שלא מבואר בדבריו, מאיזה דין יזכה במציאה בחצר המשתמרת כאשר אינו עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>קושייה זו הקשה ה'''ר"ן''' בחידושים (יא ב ד"ה האי חצר), ותירץ שכל שהחצר משתמרת לו, הויא לה כידא אריכתא, שהרי אף מה שזוכה בידו הוא נותנה בחצירו. הובאו דבריו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה ב ד"ה ראה). ובתירוץ נוסף כתב הר"ן שם שתקנת חכמים היא שחצר תיקנה במציאה, דלא גרע מד' אמות{{ראה עוד|קנין חצר במציאה|שיטת רש"י}}.<br />
<br />
אבל ה'''רא"ש''' (א לא) כתב שחצר המשתמרת קונה במציאה מדין שליחות, כיון שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אלא שחצר שאינה משתמרת אינה קונה מדין שליחות, שהרי אין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו, ולכן בעינן שיהיה עומד בצד חצרו, שתזכה לו מדין יד. וכן משמע ב'''תוספות''' (יב א ד"ה חצר). וכן נראה שמפרש ה'''ריטב"א''' (יב א ד"ה אלא) בדעת רש"י (וברש"י שלפנינו א"א לומר כן, שהרי כתב שבמציאה אין דין שליחות לפי שליכא דעת שולח. אבל כנראה שגיר' אחרת היתה לפניו, שהרי גם בחידושי הר"ן שכתב כפי שלפנינו, מבואר בדבריו שאינם כתובים ברש"י אלא מדיליה מפרש כן).<br />
<br />
וה'''ריטב"א''' (יב א ד"ה הלכך) כתב שבמציאה זוכה לו חצירו מדין שליחות, אלא שצריך שיהיה משתמר, ולכן היכא שאינו משתמר בעינן שיעמוד בצדה אך לא מדין יד אלא מדין שליחות. וכתב שהדין כן אף ב[[מתנה]], ורב אשי אינו סובר כרב פפא שדעת אחרת מקנה אותן שאני. <br />
<br />
==אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'==<br />
כתבו '''תוספות''' (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם ה'''רא"ש''' (א לא) וה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר. <br />
<br />
אבל ה'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז יא) העתיק כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי. וביאר טעמו ה'''מגיד משנה''' שד' אמות עדיף על חצר, כיון שיכול להטות עצמו וליטלה, ולכן אפילו לא אמר קנה, מה שאין כן חצר. וב'''בית יוסף''' (חושן משפט רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) כתב להסביר, שד' אמות תיקנו רבנן כדי שלא יבואו לאנצויי, ולכן לא חילקו בין אמר ללא אמר, דא"כ יבואו לאנצויי.<br />
<br />
ובחידושי ה'''ר"ן''' כתב (יא א ד"ה מתני') שבעינן אמירה, מפני שחצר זוכה דווקא במשתמרת, וכיון שהצבי והגוזלות מהלכים הם, אם לא נתעורר לקנותם לא זכתה לו שדהו, לפי שאינה משתמרים בה, ולכן צריך שיאמר זכתה לי שדי, שבכך ניכר שמתעורר לקנותם. וכתב שמטעם זה אין החצר זוכה במציאה שאינו יודע בה אפילו אינה מהלכת. וכל זה אינו שייך בד' אמות שתיקנו לו רבנן, כיון שהן בכל מקרה משתמרות לו, וכתב שכן הם גם דברי הרמב"ם. דברים אלו הובאו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה א ד"ה מתני'). וכן משמע ב'''מאירי''' (יא א ד"ה אמר המאירי).<br />
<BR/>אבל כתב ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה ונמוקי) שאי אפשר לומר ברמב"ם כדברי הר"ן, לפי שברמב"ם מבואר שאף במציאה שאינה מהלכת צריך לומר זכתה לי שדי, ואילו לר"ן דווקא במהלכת הדין כן מפני שאינה משתמרים בה. <br />
<BR/>ה'''ריטב"א''' (יא א ד"ה הא דתנן) גם הוא הסכים לדברי הרמב"ם שצריך דווקא לומר זכתה לי שדי, אבל כתב טעם אחר, שכיון שהוא רואה אחרים רצים אחר המציאה, והוא עומד ולא אומר כלום, גלי דעתיה שאינו רוצה לזכות בה, ו[[אין חצירו של אדם קונה לו דבר שאינו רוצה לזכות בו]]. <br />
<br />
ה'''בית יוסף''' (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב ב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד). וה'''רמ"א''' שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו, וכן כתב ה'''סמ"ע''' (טו). <br />
<br />
==אם צריך שיהיה בתוכה או חוצה לה==<br />
ה'''גמרא''' (עירובין צב ב) מביאה ברייתא שאם אשה עומדת בחצר גדולה, וזרק לה בעלה גט לחצר קטנה שנפרצה לחצר הגדולה, האשה מגורשת. אבל אם עומדת בקטנה וזרק לה את הגט לגדולה אינה מגורשת.<br />
<BR/>וכתבו '''תוספות''' שם (ד"ה אשה) שמדובר ששתי החצרות שלה, ואפילו הכי בעינן שתעמוד בתוכה. וכתבו שלפי"ז צ"ל שמה שכתוב במשנה בגיטין עז: שהזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה מגורשת, זהו דווקא כשהיא בתוכה, ולא מספיק שתעמוד בצדה, שהרי אם עומדת בקטנה אינה קונה גט שנזרק לגדולה, אף שעומד בצדה. כדעה זו כתב גם ה'''רשב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה) בשם רש"י והראב"ד, והכריע כמותם (בבא מציעא יא ב ד"ה עומד).<br />
<BR/>אבל דעת '''ר"י''' שם, שאפשר להעמיד הברייתא לא בחצר שלה, אלא שהשאילו לה את החצר. ולכן אם השאילוה את הגדולה, גם הקטנה נקראת על שמה ומגורשת. אבל אם השאילוה הקטנה, אין הגדולה נקראת על שמה, ולכן גט שנמצא שם אינו שלה. ולפי"ז אפשר שבחצר שהיא שלה, אף שאינה עומדת בתוכה ממש אלא רק בצדה קונה, ורק כאן לא קנתה לפי שהגט בחצר שאינו שלה. כדעה זו כתב ה'''ריטב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה, בבא מציעא יא א ד"ה והוא).<br />
<br />
ה'''מגיד משנה''' (גזילה ואבידה יז ח) הביא דברי תוס' הראשונים גם לגבי מציאה, שדווקא בעומד בתוך השדה קונה, והביא דבריו ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה וכתב הרב המגיד).<br />
<br />
וב'''שלחן ערוך''' (חושן משפט ר א) כתב לגבי מקח וממכר, שלא בעינן שיהיה בתוכו, אלא אפילו עומד בצדו. אבל ה'''רמ"א''' שם כתב שיש אומרים שבעינן דווקא בתוכו. וב'''באור הגר"א''' שם (ו) תלה בשתי הדעות בתוספות הנזכרים לעיל.<br />
<BR/>וכתב הרב '''נתיבות המשפט''' (ביאורים ג, חידושים ה) שאף לדעת מרן שאף בעומד בצדה קנה, זהו דווקא כשעומד בסמוך, אבל אם עומד בריחוק קצת אפילו יכול לשמרו, אינו מועיל, דזה לא חשיב יד. וכן בעומד בתוכו, אינו מועיל אם אינו יכול לשומרו, ונפ"מ לחצר גדולה והוא עומד בצדה האחד, אינו קונה מציאה שנמצאת בצידה השני.<br />
<br />
==מציאה שאינו יודע בה==<br />
==מציאה שהגיע לחצר קודם ייאוש==<br />
<br />
[[קטגוריה:קניינים]]<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%94&diff=1731קנין חצר במציאה2016-02-11T03:07:18Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא א ד|בבא מציעא יא א-יב א|בבא מציעא א ד|גזילה ואבידה יז ח, יא|חושן משפט רסח ג-ד}}<br />
מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, שנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה מדין קנין חצר.<br />
<br />
==סוגית הגמרא==<br />
ה'''משנה''' (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות היו פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.<br />
<BR/>וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומבאר '''רש"י''' (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.<br />
<br />
ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה. וכדברי רב פפא אומר גם רבי אבא בר כהנא על דברי המשנה, שבמתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.<br />
<br />
עוד מבואר בגמרא, שחצרו קונה לו את הצבי והגוזלות, דווקא באופן שאם ירוץ אחריהם יגיע אליהם. <br />
<BR/>עוד אומרת הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה. ומסביר רב אשי את טעם החילוק, שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות, כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות כגון במתנה, החצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל במקום שאי אפשר לדון מדין שליחות כגון בגט, כיון שחוב הוא לאשה, וקיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.<br />
<br />
עולה מתוך הגמרא שלגבי מציאה, חצרו של אדם קונה לו. אם היא משתמרת אף אם אינו נמצא בה, ואם אינה משתמרת, צריך שיהיה עומד בצדה. ואם זהו דבר שמהלך, כגון צבי וגוזלות שמהלכים בשדה, קונה לו חצרו רק אם יכול לרוץ אחריהם ולהגיעם קודם שיצאו מהשדה.<BR/> <br />
וכן נפסק להלכה ב'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז ח, יא) וב'''טור''' (חושן משפט רסח) וב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד).<br />
<BR/>וב'''טור''' שם היתה גירסה שכותב בדעת הרמב"ם שאף בחצר המשתמרת צריך שיאמר זכתה לי שדי. אך כבר תיקן ה'''בית חדש''' (ד"ה והרמב"ם) את הגירסה, וכן כתב ה'''ש"ך''' (ד) שבמשתמרת לא בעינן שיאמר, שהרי קונה לו חצירו שלא מדעתו.<br />
<br />
===מאיזה דין חצרו של אדם קונה לו===<br />
כתב '''רש"י''' (יב א ד"ה גבי) שבמציאה אם אינו עומד בצד שדהו, אי אפשר לזכות מדין שליחות, כיון שבשליחות יש דעת שולח או דעת שליח, אבל במציאה כשאינו עומד בצד שדהו אין לא זה ולא זה. ומשמע מדבריו שבעומד בצד שדהו, זוכה במציאה מדין יד, שחצירו היא כשלוחו. אלא שלא מבואר בדבריו, מאיזה דין יזכה במציאה בחצר המשתמרת כאשר אינו עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>קושייה זו הקשה ה'''ר"ן''' בחידושים (יא ב ד"ה האי חצר), ותירץ שכל שהחצר משתמרת לו, הויא לה כידא אריכתא, שהרי אף מה שזוכה בידו הוא נותנה בחצירו. הובאו דבריו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה ב ד"ה ראה). ובתירוץ נוסף כתב הר"ן שם שתקנת חכמים היא שחצר תיקנה במציאה, דלא גרע מד' אמות.<br />
<br />
אבל ה'''רא"ש''' (א לא) כתב שחצר המשתמרת קונה במציאה מדין שליחות, כיון שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אלא שחצר שאינה משתמרת אינה קונה מדין שליחות, שהרי אין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו, ולכן בעינן שיהיה עומד בצד חצרו, שתזכה לו מדין יד. וכן משמע ב'''תוספות''' (יב א ד"ה חצר).<br />
<br />
==אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'==<br />
כתבו '''תוספות''' (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם ה'''רא"ש''' (א לא) וה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר. <br />
<br />
אבל ה'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז יא) העתיק כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי. וביאר טעמו ה'''מגיד משנה''' שד' אמות עדיף על חצר, כיון שיכול להטות עצמו וליטלה, ולכן אפילו לא אמר קנה, מה שאין כן חצר. וב'''בית יוסף''' (חושן משפט רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) כתב להסביר, שד' אמות תיקנו רבנן כדי שלא יבואו לאנצויי, ולכן לא חילקו בין אמר ללא אמר, דא"כ יבואו לאנצויי.<br />
<br />
ובחידושי ה'''ר"ן''' כתב (יא א ד"ה מתני') כתב שבעינן אמירה, מפני שחצר זוכה דווקא במשתמרת, וכיון שהצבי והגוזלות מהלכים הם, אם לא נתעורר לקנותם לא זכתה לו שדהו, לפי שאינה משתמרים בה, ולכן צריך שיאמר זכתה לי שדי, שבכך ניכר שמתעורר לקנותם. וכתב שמטעם זה אין החצר זוכה במציאה שאינו יודע בה אפילו אינה מהלכת. וכל זה אינו שייך בד' אמות שתיקנו לו רבנן, כיון שהן בכל מקרה משתמרות לו, וכתב שכן הם גם דברי הרמב"ם. דברים אלו הובאו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה א ד"ה מתני').<br />
<BR/>אבל כתב ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה ונמוקי) שאי אפשר לומר ברמב"ם כדברי הר"ן, לפי שברמב"ם מבואר שאף במציאה שאינה מהלכת צריך לומר זכתה לי שדי, ואילו לר"ן דווקא במהלכת הדין כן מפני שאינה משתמרים בה. <br />
<BR/>ה'''ריטב"א''' (יא א ד"ה הא דתנן) גם הוא הסכים לדברי הרמב"ם שצריך דווקא לומר זכתה לי שדי, אבל כתב טעם אחר, שכיון שהוא רואה אחרים רצים אחר המציאה, והוא עומד ולא אומר כלום, גלי דעתיה שאינו רוצה לזכות בה. ואין חצירו של אדם קונה לו דבר שאינו רוצה לזכות בו. <br />
<br />
ה'''בית יוסף''' (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב ב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד). וה'''רמ"א''' שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו, וכן כתב ה'''סמ"ע''' (טו). <br />
<br />
==אם צריך שיהיה בתוכה או חוצה לה==<br />
ה'''גמרא''' (עירובין צב ב) מביאה ברייתא שאם אשה עומדת בחצר גדולה, וזרק לה בעלה גט לחצר קטנה שנפרצה לחצר הגדולה, האשה מגורשת. אבל אם עומדת בקטנה וזרק לה את הגט לגדולה אינה מגורשת.<br />
<BR/>וכתבו '''תוספות''' שם (ד"ה אשה) שמדובר ששתי החצרות שלה, ואפילו הכי בעינן שתעמוד בתוכה. וכתבו שלפי"ז צ"ל שמה שכתוב במשנה בגיטין עז: שהזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה מגורשת, זהו דווקא כשהיא בתוכה, ולא מספיק שתעמוד בצדה, שהרי אם עומדת בקטנה אינה קונה גט שנזרק לגדולה, אף שעומד בצדה. כדעה זו כתב גם ה'''רשב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה) בשם רש"י והראב"ד, והכריע כמותם (בבא מציעא יא ב ד"ה עומד).<br />
<BR/>אבל דעת '''ר"י''' שם, שאפשר להעמיד הברייתא לא בחצר שלה, אלא שהשאילו לה את החצר. ולכן אם השאילוה את הגדולה, גם הקטנה נקראת על שמה ומגורשת. אבל אם השאילוה הקטנה, אין הגדולה נקראת על שמה, ולכן גט שנמצא שם אינו שלה. ולפי"ז אפשר שבחצר שהיא שלה, אף שאינה עומדת בתוכה ממש אלא רק בצדה קונה, ורק כאן לא קנתה לפי שהגט בחצר שאינו שלה. כדעה זו כתב ה'''ריטב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה, בבא מציעא יא א ד"ה והוא).<br />
<br />
ה'''מגיד משנה''' (גזילה ואבידה יז ח) הביא דברי תוס' הראשונים גם לגבי מציאה, שדווקא בעומד בתוך השדה קונה, והביא דבריו ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה וכתב הרב המגיד).<br />
<br />
וב'''שלחן ערוך''' (חושן משפט ר א) כתב לגבי מקח וממכר, שלא בעינן שיהיה בתוכו, אלא אפילו עומד בצדו. אבל ה'''רמ"א''' שם כתב שיש אומרים שבעינן דווקא בתוכו. וב'''באור הגר"א''' שם (ו) תלה בשתי הדעות בתוספות הנזכרים לעיל.<br />
<BR/>וכתב הרב '''נתיבות המשפט''' (ביאורים ג, חידושים ה) שאף לדעת מרן שאף בעומד בצדה קנה, זהו דווקא כשעומד בסמוך, אבל אם עומד בריחוק קצת אפילו יכול לשמרו, אינו מועיל, דזה לא חשיב יד. וכן בעומד בתוכו, אינו מועיל אם אינו יכול לשומרו, ונפ"מ לחצר גדולה והוא עומד בצדה האחד, אינו קונה מציאה שנמצאת בצידה השני.<br />
<br />
==מציאה שאינו יודע בה==<br />
==מציאה שהגיע לחצר קודם ייאוש==<br />
<br />
[[קטגוריה:קניינים]]<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%94&diff=1730קנין חצר במציאה2016-02-11T02:33:34Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא א ד|בבא מציעא יא א-יב א|בבא מציעא א ד|גזילה ואבידה יז ח, יא|חושן משפט רסח ג-ד}}<br />
מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, שנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה מדין קנין חצר.<br />
<br />
==סוגית הגמרא==<br />
ה'''משנה''' (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות היו פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.<br />
<BR/>וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומבאר '''רש"י''' (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.<br />
<br />
ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה. וכדברי רב פפא אומר גם רבי אבא בר כהנא על דברי המשנה, שבמתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.<br />
<br />
עוד מבואר בגמרא, שחצרו קונה לו את הצבי והגוזלות, דווקא באופן שאם ירוץ אחריהם יגיע אליהם. <br />
<BR/>עוד אומרת הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה. ומסביר רב אשי את טעם החילוק, שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות, כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות כגון במתנה, החצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל במקום שאי אפשר לדון מדין שליחות כגון בגט, כיון שחוב הוא לאשה, וקיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.<br />
<br />
עולה מתוך הגמרא שלגבי מציאה, חצרו של אדם קונה לו. אם היא משתמרת אף אם אינו נמצא בה, ואם אינה משתמרת, צריך שיהיה עומד בצדה. ואם זהו דבר שמהלך, כגון צבי וגוזלות שמהלכים בשדה, קונה לו חצרו רק אם יכול לרוץ אחריהם ולהגיעם קודם שיצאו מהשדה.<BR/> <br />
וכן נפסק להלכה ב'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז ח, יא) וב'''טור''' (חושן משפט רסח) וב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד).<br />
<BR/>וב'''טור''' שם היתה גירסה שכותב בדעת הרמב"ם שאף בחצר המשתמרת צריך שיאמר זכתה לי שדי. אך כבר תיקן ה'''בית חדש''' (ד"ה והרמב"ם) את הגירסה, וכן כתב ה'''ש"ך''' (ד) שבמשתמרת לא בעינן שיאמר, שהרי קונה לו חצירו שלא מדעתו.<br />
<br />
===מאיזה דין חצרו של אדם קונה לו===<br />
כתב '''רש"י''' (יב א ד"ה גבי) שבמציאה אם אינו עומד בצד שדהו, אי אפשר לזכות מדין שליחות, כיון שבשליחות יש דעת שולח או דעת שליח, אבל במציאה כשאינו עומד בצד שדהו אין לא זה ולא זה. ומשמע מדבריו שבעומד בצד שדהו, זוכה במציאה מדין יד, שחצירו היא כשלוחו. אלא שלא מבואר בדבריו, מאיזה דין יזכה במציאה בחצר המשתמרת כאשר אינו עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>קושייה זו הקשה ה'''ר"ן''' בחידושים (יא ב ד"ה האי חצר), ותירץ שכל שהחצר משתמרת לו, הויא לה כידא אריכתא, שהרי אף מה שזוכה בידו הוא נותנה בחצירו. הובאו דבריו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה ב ד"ה ראה). ובתירוץ נוסף כתב הר"ן שם שתקנת חכמים היא שחצר תיקנה במציאה, דלא גרע מד' אמות.<br />
<br />
אבל בתוס' וברא"ש משמע שחצר המשתמרת קונה במציאה מדין שליחות, אף בלא דעת משלח, כיון שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו.<br />
<br />
==אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'==<br />
כתבו '''תוספות''' (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם ה'''רא"ש''' (א לא) וה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר. <br />
<br />
אבל ה'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז יא) העתיק כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי. וביאר טעמו ה'''מגיד משנה''' שד' אמות עדיף על חצר, כיון שיכול להטות עצמו וליטלה, ולכן אפילו לא אמר קנה, מה שאין כן חצר. וב'''בית יוסף''' (חושן משפט רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) כתב להסביר, שד' אמות תיקנו רבנן כדי שלא יבואו לאנצויי, ולכן לא חילקו בין אמר ללא אמר, דא"כ יבואו לאנצויי.<br />
<br />
ובחידושי ה'''ר"ן''' כתב (יא א ד"ה מתני') כתב שבעינן אמירה, מפני שחצר זוכה דווקא במשתמרת, וכיון שהצבי והגוזלות מהלכים הם, אם לא נתעורר לקנותם לא זכתה לו שדהו, לפי שאינה משתמרים בה, ולכן צריך שיאמר זכתה לי שדי, שבכך ניכר שמתעורר לקנותם. וכתב שמטעם זה אין החצר זוכה במציאה שאינו יודע בה אפילו אינה מהלכת. וכל זה אינו שייך בד' אמות שתיקנו לו רבנן, כיון שהן בכל מקרה משתמרות לו, וכתב שכן הם גם דברי הרמב"ם. דברים אלו הובאו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה א ד"ה מתני').<br />
<BR/>אבל כתב ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה ונמוקי) שאי אפשר לומר ברמב"ם כדברי הר"ן, לפי שברמב"ם מבואר שאף במציאה שאינה מהלכת צריך לומר זכתה לי שדי, ואילו לר"ן דווקא במהלכת הדין כן מפני שאינה משתמרים בה. <br />
<BR/>ה'''ריטב"א''' (יא א ד"ה הא דתנן) גם הוא הסכים לדברי הרמב"ם שצריך דווקא לומר זכתה לי שדי, אבל כתב טעם אחר, שכיון שהוא רואה אחרים רצים אחר המציאה, והוא עומד ולא אומר כלום, גלי דעתיה שאינו רוצה לזכות בה. ואין חצירו של אדם קונה לו דבר שאינו רוצה לזכות בו. <br />
<br />
ה'''בית יוסף''' (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב ב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד). וה'''רמ"א''' שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו, וכן כתב ה'''סמ"ע''' (טו). <br />
<br />
==אם צריך שיהיה בתוכה או חוצה לה==<br />
ה'''גמרא''' (עירובין צב ב) מביאה ברייתא שאם אשה עומדת בחצר גדולה, וזרק לה בעלה גט לחצר קטנה שנפרצה לחצר הגדולה, האשה מגורשת. אבל אם עומדת בקטנה וזרק לה את הגט לגדולה אינה מגורשת.<br />
<BR/>וכתבו '''תוספות''' שם (ד"ה אשה) שמדובר ששתי החצרות שלה, ואפילו הכי בעינן שתעמוד בתוכה. וכתבו שלפי"ז צ"ל שמה שכתוב במשנה בגיטין עז: שהזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה מגורשת, זהו דווקא כשהיא בתוכה, ולא מספיק שתעמוד בצדה, שהרי אם עומדת בקטנה אינה קונה גט שנזרק לגדולה, אף שעומד בצדה. כדעה זו כתב גם ה'''רשב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה) בשם רש"י והראב"ד, והכריע כמותם (בבא מציעא יא ב ד"ה עומד).<br />
<BR/>אבל דעת '''ר"י''' שם, שאפשר להעמיד הברייתא לא בחצר שלה, אלא שהשאילו לה את החצר. ולכן אם השאילוה את הגדולה, גם הקטנה נקראת על שמה ומגורשת. אבל אם השאילוה הקטנה, אין הגדולה נקראת על שמה, ולכן גט שנמצא שם אינו שלה. ולפי"ז אפשר שבחצר שהיא שלה, אף שאינה עומדת בתוכה ממש אלא רק בצדה קונה, ורק כאן לא קנתה לפי שהגט בחצר שאינו שלה. כדעה זו כתב ה'''ריטב"א''' (עירובין צב ב ד"ה אשה, בבא מציעא יא א ד"ה והוא).<br />
<br />
ה'''מגיד משנה''' (גזילה ואבידה יז ח) הביא דברי תוס' הראשונים גם לגבי מציאה, שדווקא בעומד בתוך השדה קונה, והביא דבריו ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה וכתב הרב המגיד).<br />
<br />
וב'''שלחן ערוך''' (חושן משפט ר א) כתב לגבי מקח וממכר, שלא בעינן שיהיה בתוכו, אלא אפילו עומד בצדו. אבל ה'''רמ"א''' שם כתב שיש אומרים שבעינן דווקא בתוכו. וב'''באור הגר"א''' שם (ו) תלה בשתי הדעות בתוספות הנזכרים לעיל.<br />
<BR/>וכתב הרב '''נתיבות המשפט''' (ביאורים ג, חידושים ה) שאף לדעת מרן שאף בעומד בצדה קנה, זהו דווקא כשעומד בסמוך, אבל אם עומד בריחוק קצת אפילו יכול לשמרו, אינו מועיל, דזה לא חשיב יד. וכן בעומד בתוכו, אינו מועיל אם אינו יכול לשומרו, ונפ"מ לחצר גדולה והוא עומד בצדה האחד, אינו קונה מציאה שנמצאת בצידה השני.<br />
<br />
==מציאה שאינו יודע בה==<br />
==מציאה שהגיע לחצר קודם ייאוש==<br />
<br />
[[קטגוריה:קניינים]]<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%94&diff=1729קנין חצר במציאה2016-02-10T20:46:36Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא א ד|בבא מציעא יא א-יב א|בבא מציעא א ד|גזילה ואבידה יז ח, יא|חושן משפט רסח ג-ד}}<br />
מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, שנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה מדין קנין חצר.<br />
<br />
==סוגית הגמרא==<br />
ה'''משנה''' (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות היו פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.<br />
<BR/>וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומבאר '''רש"י''' (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.<br />
<br />
ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה. וכדברי רב פפא אומר גם רבי אבא בר כהנא על דברי המשנה, שבמתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.<br />
<br />
עוד מבואר בגמרא, שחצרו קונה לו את הצבי והגוזלות, דווקא באופן שאם ירוץ אחריהם יגיע אליהם. <br />
<BR/>עוד אומרת הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה. ומסביר רב אשי את טעם החילוק, שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות, כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות כגון במתנה, החצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל במקום שאי אפשר לדון מדין שליחות כגון בגט, כיון שחוב הוא לאשה, וקיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.<br />
<br />
עולה מתוך הגמרא שלגבי מציאה, חצרו של אדם קונה לו. אם היא משתמרת אף אם אינו נמצא בה, ואם אינה משתמרת, צריך שיהיה עומד בצדה. ואם זהו דבר שמהלך, כגון צבי וגוזלות שמהלכים בשדה, קונה לו חצרו רק אם יכול לרוץ אחריהם ולהגיעם קודם שיצאו מהשדה.<BR/> <br />
וכן נפסק להלכה ב'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז ח, יא) וב'''טור''' (חושן משפט רסח) וב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד).<br />
<BR/>וב'''טור''' שם היתה גירסה שכותב בדעת הרמב"ם שאף בחצר המשתמרת צריך שיאמר זכתה לי שדי. אך כבר תיקן ה'''בית חדש''' (ד"ה והרמב"ם) את הגירסה, וכן כתב ה'''ש"ך''' (ד) שבמשתמרת לא בעינן שיאמר, שהרי קונה לו חצירו שלא מדעתו.<br />
<br />
===מאיזה דין חצרו של אדם קונה לו===<br />
כתב '''רש"י''' (יב א ד"ה גבי) שבמציאה אם אינו עומד בצד שדהו, אי אפשר לזכות מדין שליחות, כיון שבשליחות יש דעת שולח או דעת שליח, אבל במציאה כשאינו עומד בצד שדהו אין לא זה ולא זה. ומשמע מדבריו שבעומד בצד שדהו, זוכה במציאה מדין יד, שחצירו היא כשלוחו. אלא שלא מבואר בדבריו, מאיזה דין יזכה במציאה בחצר המשתמרת כאשר אינו עומד בצד שדהו.<br />
<BR/>קושייה זו הקשה ה'''ר"ן''' בחידושים (יא ב ד"ה האי חצר), ותירץ שכל שהחצר משתמרת לו, הויא לה כידא אריכתא, שהרי אף מה שזוכה בידו הוא נותנה בחצירו. הובאו דבריו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה ב ד"ה ראה). ובתירוץ נוסף כתב הר"ן שם שתקנת חכמים היא שחצר תיקנה במציאה, דלא גרע מד' אמות.<br />
<br />
אבל בתוס' וברא"ש משמע שחצר המשתמרת קונה במציאה מדין שליחות, אף בלא דעת משלח, כיון שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו.<br />
<br />
==אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'==<br />
כתבו '''תוספות''' (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם ה'''רא"ש''' (א לא) וה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר. <br />
<br />
אבל ה'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יז יא) העתיק כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי. וביאר טעמו ה'''מגיד משנה''' שד' אמות עדיף על חצר, כיון שיכול להטות עצמו וליטלה, ולכן אפילו לא אמר קנה, מה שאין כן חצר. וב'''בית יוסף''' (חושן משפט רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) כתב להסביר, שד' אמות תיקנו רבנן כדי שלא יבואו לאנצויי, ולכן לא חילקו בין אמר ללא אמר, דא"כ יבואו לאנצויי.<br />
<br />
ובחידושי ה'''ר"ן''' כתב (יא א ד"ה מתני') כתב שבעינן אמירה, מפני שחצר זוכה דווקא במשתמרת, וכיון שהצבי והגוזלות מהלכים הם, אם לא נתעורר לקנותם לא זכתה לו שדהו, לפי שאינה משתמרים בה, ולכן צריך שיאמר זכתה לי שדי, שבכך ניכר שמתעורר לקנותם. וכתב שמטעם זה אין החצר זוכה במציאה שאינו יודע בה אפילו אינה מהלכת. וכל זה אינו שייך בד' אמות שתיקנו לו רבנן, כיון שהן בכל מקרה משתמרות לו. ודברים אלו הובאו גם ב'''נימוקי יוסף''' (ה א ד"ה מתני'), וכתב שכן הם גם דברי הרמב"ם.<br />
<BR/>אבל כתב ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה ונמוקי) שאי אפשר לומר ברמב"ם כדברי הר"ן, לפי שברמב"ם מבואר שאף במציאה שאינה מהלכת צריך לומר זכתה לי שדי, ואילו לר"ן דווקא במהלכת הדין כן מפני שאינה משתמרים בה. <br />
<br />
ה'''בית יוסף''' (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב ב'''שלחן ערוך''' (רסח ג-ד). וה'''רמ"א''' שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו, וכן כתב ה'''סמ"ע''' (טו). <br />
<br />
==אם צריך שיהיה בתוכה או חוצה לה==<br />
ה'''גמרא''' (עירובין צב ב) מביאה ברייתא שאם אשה עומדת בחצר גדולה, וזרק לה בעלה גט לחצר קטנה שנפרצה לחצר הגדולה, האשה מגורשת. אבל אם עומדת בקטנה וזרק לה את הגט לגדולה אינה מגורשת.<br />
<BR/>וכתבו '''תוספות''' שם (ד"ה אשה) שמדובר ששתי החצרות שלה, ואפילו הכי בעינן שתעמוד בתוכה. וכתבו שלפי"ז צ"ל שמה שכתוב במשנה בגיטין עז: שהזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה מגורשת, זהו דווקא כשהיא בתוכה, ולא מספיק שתעמוד בצדה, שהרי אם עומדת בקטנה אינה קונה גט שנזרק לגדולה, אף שעומד בצדה.<br />
<BR/>אבל דעת '''ר"י''' שם, שאפשר להעמיד הברייתא לא בחצר שלה, אלא שהשאילו לה את החצר. ולכן אם השאילוה את הגדולה, גם הקטנה נקראת על שמה ומגורשת. אבל אם השאילוה הקטנה, אין הגדולה נקראת על שמה, ולכן גט שנמצא שם אינו שלה. ולפי"ז אפשר שבחצר שהיא שלה, אף שאינה עומדת בתוכה ממש אלא רק בצדה קונה, ורק כאן לא קנתה לפי שהגט בחצר שאינו שלה. <br />
<br />
ה'''מגיד משנה''' (גזילה ואבידה יז ח) הביא דברי תוס' הראשונים גם לגבי מציאה, שדווקא בעומד בתוך השדה קונה, והביא דבריו ה'''בית יוסף''' (רסח ד"ה וכתב הרב המגיד).<br />
<br />
וב'''שלחן ערוך''' (חושן משפט ר א) כתב לגבי מקח וממכר, שלא בעינן שיהיה בתוכו, אלא אפילו עומד בצדו. אבל ה'''רמ"א''' שם כתב שיש אומרים שבעינן דווקא בתוכו. וב'''באור הגר"א''' שם (ו) תלה בשתי הדעות בתוספות הנזכרים לעיל.<br />
<BR/>וכתב הרב '''נתיבות המשפט''' (ביאורים ג, חידושים ה) שאף לדעת מרן שאף בעומד בצדה קנה, זהו דווקא כשעומד בסמוך, אבל אם עומד בריחוק קצת אפילו יכול לשמרו, אינו מועיל, דזה לא חשיב יד. וכן בעומד בתוכו, אינו מועיל אם אינו יכול לשומרו, ונפ"מ לחצר גדולה והוא עומד בצדה האחד, אינו קונה מציאה שנמצאת בצידה השני.<br />
<br />
==מציאה שאינו יודע בה==<br />
==מציאה שהגיע לחצר קודם ייאוש==<br />
<br />
[[קטגוריה:קניינים]]<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A0%D7%9B%D7%A1_%D7%91%D7%96%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D_%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%94&diff=1684מגורים בנכס בזול או בחינם עבור הלוואה2016-02-03T03:47:04Z<p>יקטן: /* שיטת הרמב"ן והרא"ש */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קסו}}<br />
המלוה לחבירו וגר בחצירו בחינם או בזול.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
אומרת ה'''משנה''' (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br />
<BR/>והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br />
<BR/>ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br />
<br />
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.<br />
<br />
עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.<br />
<br />
==רבית קצוצה או מיחזי כרבית==<br />
===שיטת הרי"ף והרמב"ם===<br />
כתב ה'''רי"ף''' (לה ב) ש'הלויני ודור בחצרי' זהו [[ריבית קצוצה]] ויוצאה בדיינים, אבל הלווהו ודר בחצירו, אינו אלא אבק ריבית, כיו שלאו אדעתא דהכי הלווהו, ואינה יוצאה בדיינים, לפי שהיא כ[[ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת]].<br />
<BR/>בפשט דברי הרי"ף משמע שמדבר על כל המקרים בגמרא, כלומר בין אם החצר קיימא לאגרא ובין אם לא קיימא לאגרא. ואף שבחצר שלא קיימא לאגרא אין שווי ממוני, מ"מ כיון שקצץ עמו הרי זו ריבית קצוצה. וכן בהלווהו הוי אבק ריבית, אף שאין בדבר שווי ממוני.<br />
<br />
כן נראה שהיא גם דעת ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ו ב) שכתב כדברי הרי"ף, שבהלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואם לא העלה הרי זה אבק רבית מפני שלא התנה עמו. ודייק ה'''בית יוסף''' (יורה דעה קסו ד"ה והרמב"ם כתב) בדבריו שאם התנה עמו ה"ז רבית קצוצה, וכ"ה ב'''הגהות מיימוניות''' (ד). ולהדיא כתב הרמב"ם שזהו אף בחצר שאינה עומדת לשכר. וכן הבין בדברי הרמב"ם גם ה'''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=455 (מו ג יח ד"ה ומכאן תשובה)].<br />
<BR/>אמנם יש להעיר שלא הזכיר הרמב"ם שהמלוה אינו זקוק למגורים, אלא במקום זה כתב שאין דרך בעל החצר להשכיר, וכנראה שכך מפרש את המלים 'גברא לא עביד למיגר', כן כתב ה'''לחם משנה''' שם. וביאר הטעם שיש לומר בדעת הרמב"ם שבאמת אם לא נהנה המלוה כלל מהמגורים בבית, אין זו ריבית קצוצה, ואולי אף לא אבק ריבית [בהלווהו ודר בחצירו], ואין בזה איסור כלל, אף לא משום מיחזי כרבית, כיון שאין למלוה שום הנאה. כעין זה כתוב גם ב'''תוס' רי"ד''' (סד ב ד"ה קמ"ל) וב'''קונטרס הראיות לריא"ז''' (בבא מציעא סד ב ג) שהביאו גירסה שלא היה כתוב בה גברא דלא עביד למיגר, לפי שבגברא דלא עביד למיגר ליכא איסור, וזה כדברי הלחם משנה.<br />
<BR/>וב'''טור''' (יורה דעה קסו) כתב בדברי הרמב"ם שבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק ריבית, ולא ירד לדקדק בדבריו את פירוש המלים 'גברא לא עביד למיגר'.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן והרא"ש===<br />
כתב ה'''רמב"ן''' (ד"ה הלווהו) בחידושים ובמלחמות שמה שאמר הרי"ף שבהלוני ודור בחצרי זו ריבית קצוצה, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר בדיעבד, לפי שלא חסריה כלום, שהרי אינה שווה ממון.<br />
<br />
ה'''רא"ש''' (ה יז) הביא דברי הרמב"ן אלו, והוסיף שאף מה שכתב הרי"ף שבהלווהו הוי אבק רבית, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל אם לא קיימא לאגרא לא הוי ריבית כלל, ואפילו בהלווני ודור בחצרי, ואפילו בגברא דעביד למיגר, שאע"פ שנהנה ונתרבה ממונו, מ"מ לא חיסר את הלווה כלום, שהרי החצר אינה עומדת לשכירות, וה"ז כתרבית בלא נשך. וכתב שלפי"ז מה שכתוב בגמרא צריך להעלות לו שכר, זהו דווקא אם עוד לא גר שצריך להעלות לו שכר משום שמיחזי כריבית, אבל אם כבר גר אינו מחוייב לשלם על מה שגר בו.<br />
<br />
וכן כתבו ה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה הלווהו וד"ה הלווני) וה'''נימוקי יוסף''' (לה ב ד"ה צריך להעלות) שאפילו בא לצאת ידי שמים אינו צריך להעלות לו שכר, לפי שאין כאן אפילו אבק ריבית אלא רק מיחזי כריבית, כמבואר בדברי רבא לאביו, וכן מוכח שם במעשה שלא ניכה לו דמי השימוש בעבדים, שאף שאסור היה לו לכתחילה להשתמש בהם, מ"מ בדיעבד פטור ואפילו בא לצאת ידי שמים. וכן הדין אף בהלוני ודור בחצרי, דאיירי בדלא קיימא לאגרא, שהרי זה נלמד בכ"ש מהלווהו, ואין לחייב בזה יותר מבזה. ורק אם החצר קיימא לאגרא ה"ז ריבית קצוצה, ואם לא התנה עמו ולא אמר לא הלווני, ה"ז אבק ריבית.<br />
<br />
===שיטת הטור ושלחן ערוך===<br />
ה'''טור''' (יורה דעה קסו) הביא דברי הרמב"ן להלכה, אבל כתב שב'הלווני ודור בחצרי' הוי אבק ריבית ולא מפקינן. וכתב ה'''בית יוסף''' (ד"ה ומכל מקום) שלדעת הטור, אם בא לצאת ידי שמים צריך להחזיר ב'הלוני'. וב'''בית חדש''' (ב) ביסס דברי הטור שלדעת הרמב"ן ב'הלוני' אף שאין ריבית קצוצה כיון שהחצר לא קיימת לאגרא, מ"מ הוי אבק רבית. <BR/><br />
<br />
גם ה'''שלחן ערוך''' (א) כתב שבהלוהו אפילו אבק ריבית לא הוי, והוסיף שלרמב"ם הוי אבק ריבית אפילו בגברא דלא עביד למיגר. ואילו בהלוני כתב (ב) שהוי אבק ריבית, וכפי שהבין הטור בדעת הרא"ש.<br />
<br />
אבל ב'''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=455 (מו ג יח ד"ה ובחצר דלא קיימא לאגרא)] כתב שלא כן הבין הרא"ש, ואי אפשר לומר כך ברמב"ן. אלא דעתו שכל שאין הנאה ממונית למלוה, אלא רק טובת הנאה, אין זה ריבית כלל אלא רק מיחזי כרבית, ואף לצאת י"ש אינו צריך, אפילו ב'הלוני ודור בחצרי'.<br />
<br />
==רבית עבור הרווחת זמן==<br />
כתב ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ו ג) בשם רבותיו שאם תבע המלוה את הלווה לפרוע, ואמר לו הלווה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, אין זו ריבית קצוצה, כיון שלא קצץ איתו בשעת הלואה. והסמיך הרמב"ם דין זה לפסוק "לא תתן לו בנשך". ולשון הגמרא קצת מסייעת לדבריו, שדווקא 'הלוני ודור בחצרי' הוי ריבית קצוצה, אבל 'הלוהו' אפילו שמדעתו דר לא הוי אלא אבק ריבית.<br />
<BR/>אבל ה'''ראב"ד''' השיג עליו וכתב שאם הרוויח לו את זמן הפרעון עבור המגורים בדירה, ה"ז נחשב כשעת מתן מעות ואסור. והביא הראב"ד לזה ראיה מקידושין, וכוונתו למה שכתב הרמב"ם (אישות ה טו) שהמקדש בהנאת מלוה מקודשת, כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי בזמן שארוויח לך במלוה זו שתהיה בידך. <br />
<BR/>והסכימו לדברי הראב"ד גם בחידושי הרמב"ן (ד"ה וכתב) והרשב"א (ד"ה מאן דאמר הלוני) והנימוקי יוסף (לה ה סוד"ה צריך) שאין הבדל אם קצץ לו בשעת הלוואה או לאחר זמן הלוואה, וכן נראה מדברי רש"י (ד"ה אבל).<br />
<br />
===שיטת הטור===<br />
ה'''טור''' (קסו) הכריע כדברי רוב הראשונים, אבל כתב שזהו דווקא שנתן לו המגורים בשעה שמרוויח לו זמן, אבל אם כבר הרוויח לו זמן, ובתוך הזמן אמר לו דור בחצרי עבור מעותיך שבטלות אצלי ה"ז ריבית מאוחרת. וסיים אי נמי יש לומר, שריבית מאוחרת זהו דווקא כשנותן לו אחר שפרעו, אבל כל זמן שהוא עוד חייב לו אסור. <br />
<br />
[[קטגוריה:ריבית]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A0%D7%9B%D7%A1_%D7%91%D7%96%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D_%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%94&diff=1683מגורים בנכס בזול או בחינם עבור הלוואה2016-02-03T03:46:22Z<p>יקטן: /* =רבית עבור הרווחת זמן */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קסו}}<br />
המלוה לחבירו וגר בחצירו בחינם או בזול.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
אומרת ה'''משנה''' (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br />
<BR/>והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br />
<BR/>ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br />
<br />
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.<br />
<br />
עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.<br />
<br />
==רבית קצוצה או מיחזי כרבית==<br />
===שיטת הרי"ף והרמב"ם===<br />
כתב ה'''רי"ף''' (לה ב) ש'הלויני ודור בחצרי' זהו [[ריבית קצוצה]] ויוצאה בדיינים, אבל הלווהו ודר בחצירו, אינו אלא אבק ריבית, כיו שלאו אדעתא דהכי הלווהו, ואינה יוצאה בדיינים, לפי שהיא כ[[ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת]].<br />
<BR/>בפשט דברי הרי"ף משמע שמדבר על כל המקרים בגמרא, כלומר בין אם החצר קיימא לאגרא ובין אם לא קיימא לאגרא. ואף שבחצר שלא קיימא לאגרא אין שווי ממוני, מ"מ כיון שקצץ עמו הרי זו ריבית קצוצה. וכן בהלווהו הוי אבק ריבית, אף שאין בדבר שווי ממוני.<br />
<br />
כן נראה שהיא גם דעת ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ו ב) שכתב כדברי הרי"ף, שבהלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואם לא העלה הרי זה אבק רבית מפני שלא התנה עמו. ודייק ה'''בית יוסף''' (יורה דעה קסו ד"ה והרמב"ם כתב) בדבריו שאם התנה עמו ה"ז רבית קצוצה, וכ"ה ב'''הגהות מיימוניות''' (ד). ולהדיא כתב הרמב"ם שזהו אף בחצר שאינה עומדת לשכר. וכן הבין בדברי הרמב"ם גם ה'''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=455 (מו ג יח ד"ה ומכאן תשובה)].<br />
<BR/>אמנם יש להעיר שלא הזכיר הרמב"ם שהמלוה אינו זקוק למגורים, אלא במקום זה כתב שאין דרך בעל החצר להשכיר, וכנראה שכך מפרש את המלים 'גברא לא עביד למיגר', כן כתב ה'''לחם משנה''' שם. וביאר הטעם שיש לומר בדעת הרמב"ם שבאמת אם לא נהנה המלוה כלל מהמגורים בבית, אין זו ריבית קצוצה, ואולי אף לא אבק ריבית [בהלווהו ודר בחצירו], ואין בזה איסור כלל, אף לא משום מיחזי כרבית, כיון שאין למלוה שום הנאה. כעין זה כתוב גם ב'''תוס' רי"ד''' (סד ב ד"ה קמ"ל) וב'''קונטרס הראיות לריא"ז''' (בבא מציעא סד ב ג) שהביאו גירסה שלא היה כתוב בה גברא דלא עביד למיגר, לפי שבגברא דלא עביד למיגר ליכא איסור, וזה כדברי הלחם משנה.<br />
<BR/>וב'''טור''' (יורה דעה קסו) כתב בדברי הרמב"ם שבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק ריבית, ולא ירד לדקדק בדבריו את פירוש המלים 'גברא לא עביד למיגר'.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן והרא"ש===<br />
כתב ה'''רמב"ן''' (ד"ה הלווהו) בחידושים ובמלחמות שמה שאמר הרי"ף שבהלוני ודור בחצרי זו ריבית קצוצה, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר בדיעבד, לפי שלא חסריה כלום, שהרי אינה שווה ממון.<br />
<br />
ה'''רא"ש''' (ה יז) הביא דברי הרמב"ן אלו, והוסיף שאף מה שכתב הרי"ף שבהלווהו הוי אבק רבית, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל אם לא קיימא לאגרא לא הוי ריבית כלל, ואפילו בהלווני ודור בחצרי, ואפילו בגברא דעביד למיגר, שאע"פ שנהנה ונתרבה ממונו, מ"מ לא חיסר את הלווה כלום, שהרי החצר אינה עומדת לשכירות, וה"ז כתרבית בלא נשך. וכתב שלפי"ז מה שכתוב בגמרא צריך להעלות לו שכר, זהו דווקא אם עוד לא גר שצריך להעלות לו שכר משום שמיחזי כריבית, אבל אם כבר גר אינו מחוייב לשלם על מה שגר בו.<br />
<br />
וכן כתבו ה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה הלווהו וד"ה הלווני) וה'''ר"ן''' שבדפי הרי"ף (לה ב ד"ה צריך להעלות) שאפילו בא לצאת ידי שמים אינו צריך להעלות לו שכר, לפי שאין כאן אפילו אבק ריבית אלא רק מיחזי כריבית, כמבואר בדברי רבא לאביו, וכן מוכח שם במעשה שלא ניכה לו דמי השימוש בעבדים, שאף שאסור היה לו לכתחילה להשתמש בהם, מ"מ בדיעבד פטור ואפילו בא לצאת ידי שמים. וכן הדין אף בהלוני ודור בחצרי, דאיירי בדלא קיימא לאגרא, שהרי זה נלמד בכ"ש מהלווהו, ואין לחייב בזה יותר מבזה. ורק אם החצר קיימא לאגרא ה"ז ריבית קצוצה, ואם לא התנה עמו ולא אמר לא הלווני, ה"ז אבק ריבית.<br />
<br />
===שיטת הטור ושלחן ערוך===<br />
ה'''טור''' (יורה דעה קסו) הביא דברי הרמב"ן להלכה, אבל כתב שב'הלווני ודור בחצרי' הוי אבק ריבית ולא מפקינן. וכתב ה'''בית יוסף''' (ד"ה ומכל מקום) שלדעת הטור, אם בא לצאת ידי שמים צריך להחזיר ב'הלוני'. וב'''בית חדש''' (ב) ביסס דברי הטור שלדעת הרמב"ן ב'הלוני' אף שאין ריבית קצוצה כיון שהחצר לא קיימת לאגרא, מ"מ הוי אבק רבית. <BR/><br />
<br />
גם ה'''שלחן ערוך''' (א) כתב שבהלוהו אפילו אבק ריבית לא הוי, והוסיף שלרמב"ם הוי אבק ריבית אפילו בגברא דלא עביד למיגר. ואילו בהלוני כתב (ב) שהוי אבק ריבית, וכפי שהבין הטור בדעת הרא"ש.<br />
<br />
אבל ב'''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=455 (מו ג יח ד"ה ובחצר דלא קיימא לאגרא)] כתב שלא כן הבין הרא"ש, ואי אפשר לומר כך ברמב"ן. אלא דעתו שכל שאין הנאה ממונית למלוה, אלא רק טובת הנאה, אין זה ריבית כלל אלא רק מיחזי כרבית, ואף לצאת י"ש אינו צריך, אפילו ב'הלוני ודור בחצרי'.<br />
<br />
==רבית עבור הרווחת זמן==<br />
כתב ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ו ג) בשם רבותיו שאם תבע המלוה את הלווה לפרוע, ואמר לו הלווה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, אין זו ריבית קצוצה, כיון שלא קצץ איתו בשעת הלואה. והסמיך הרמב"ם דין זה לפסוק "לא תתן לו בנשך". ולשון הגמרא קצת מסייעת לדבריו, שדווקא 'הלוני ודור בחצרי' הוי ריבית קצוצה, אבל 'הלוהו' אפילו שמדעתו דר לא הוי אלא אבק ריבית.<br />
<BR/>אבל ה'''ראב"ד''' השיג עליו וכתב שאם הרוויח לו את זמן הפרעון עבור המגורים בדירה, ה"ז נחשב כשעת מתן מעות ואסור. והביא הראב"ד לזה ראיה מקידושין, וכוונתו למה שכתב הרמב"ם (אישות ה טו) שהמקדש בהנאת מלוה מקודשת, כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי בזמן שארוויח לך במלוה זו שתהיה בידך. <br />
<BR/>והסכימו לדברי הראב"ד גם בחידושי הרמב"ן (ד"ה וכתב) והרשב"א (ד"ה מאן דאמר הלוני) והנימוקי יוסף (לה ה סוד"ה צריך) שאין הבדל אם קצץ לו בשעת הלוואה או לאחר זמן הלוואה, וכן נראה מדברי רש"י (ד"ה אבל).<br />
<br />
===שיטת הטור===<br />
ה'''טור''' (קסו) הכריע כדברי רוב הראשונים, אבל כתב שזהו דווקא שנתן לו המגורים בשעה שמרוויח לו זמן, אבל אם כבר הרוויח לו זמן, ובתוך הזמן אמר לו דור בחצרי עבור מעותיך שבטלות אצלי ה"ז ריבית מאוחרת. וסיים אי נמי יש לומר, שריבית מאוחרת זהו דווקא כשנותן לו אחר שפרעו, אבל כל זמן שהוא עוד חייב לו אסור. <br />
<br />
[[קטגוריה:ריבית]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A0%D7%9B%D7%A1_%D7%91%D7%96%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D_%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%94&diff=1682מגורים בנכס בזול או בחינם עבור הלוואה2016-02-03T03:46:05Z<p>יקטן: /* שיטת הטור ושלחן ערוך */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קסו}}<br />
המלוה לחבירו וגר בחצירו בחינם או בזול.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
אומרת ה'''משנה''' (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br />
<BR/>והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br />
<BR/>ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br />
<br />
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.<br />
<br />
עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.<br />
<br />
==רבית קצוצה או מיחזי כרבית==<br />
===שיטת הרי"ף והרמב"ם===<br />
כתב ה'''רי"ף''' (לה ב) ש'הלויני ודור בחצרי' זהו [[ריבית קצוצה]] ויוצאה בדיינים, אבל הלווהו ודר בחצירו, אינו אלא אבק ריבית, כיו שלאו אדעתא דהכי הלווהו, ואינה יוצאה בדיינים, לפי שהיא כ[[ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת]].<br />
<BR/>בפשט דברי הרי"ף משמע שמדבר על כל המקרים בגמרא, כלומר בין אם החצר קיימא לאגרא ובין אם לא קיימא לאגרא. ואף שבחצר שלא קיימא לאגרא אין שווי ממוני, מ"מ כיון שקצץ עמו הרי זו ריבית קצוצה. וכן בהלווהו הוי אבק ריבית, אף שאין בדבר שווי ממוני.<br />
<br />
כן נראה שהיא גם דעת ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ו ב) שכתב כדברי הרי"ף, שבהלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואם לא העלה הרי זה אבק רבית מפני שלא התנה עמו. ודייק ה'''בית יוסף''' (יורה דעה קסו ד"ה והרמב"ם כתב) בדבריו שאם התנה עמו ה"ז רבית קצוצה, וכ"ה ב'''הגהות מיימוניות''' (ד). ולהדיא כתב הרמב"ם שזהו אף בחצר שאינה עומדת לשכר. וכן הבין בדברי הרמב"ם גם ה'''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=455 (מו ג יח ד"ה ומכאן תשובה)].<br />
<BR/>אמנם יש להעיר שלא הזכיר הרמב"ם שהמלוה אינו זקוק למגורים, אלא במקום זה כתב שאין דרך בעל החצר להשכיר, וכנראה שכך מפרש את המלים 'גברא לא עביד למיגר', כן כתב ה'''לחם משנה''' שם. וביאר הטעם שיש לומר בדעת הרמב"ם שבאמת אם לא נהנה המלוה כלל מהמגורים בבית, אין זו ריבית קצוצה, ואולי אף לא אבק ריבית [בהלווהו ודר בחצירו], ואין בזה איסור כלל, אף לא משום מיחזי כרבית, כיון שאין למלוה שום הנאה. כעין זה כתוב גם ב'''תוס' רי"ד''' (סד ב ד"ה קמ"ל) וב'''קונטרס הראיות לריא"ז''' (בבא מציעא סד ב ג) שהביאו גירסה שלא היה כתוב בה גברא דלא עביד למיגר, לפי שבגברא דלא עביד למיגר ליכא איסור, וזה כדברי הלחם משנה.<br />
<BR/>וב'''טור''' (יורה דעה קסו) כתב בדברי הרמב"ם שבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק ריבית, ולא ירד לדקדק בדבריו את פירוש המלים 'גברא לא עביד למיגר'.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן והרא"ש===<br />
כתב ה'''רמב"ן''' (ד"ה הלווהו) בחידושים ובמלחמות שמה שאמר הרי"ף שבהלוני ודור בחצרי זו ריבית קצוצה, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר בדיעבד, לפי שלא חסריה כלום, שהרי אינה שווה ממון.<br />
<br />
ה'''רא"ש''' (ה יז) הביא דברי הרמב"ן אלו, והוסיף שאף מה שכתב הרי"ף שבהלווהו הוי אבק רבית, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל אם לא קיימא לאגרא לא הוי ריבית כלל, ואפילו בהלווני ודור בחצרי, ואפילו בגברא דעביד למיגר, שאע"פ שנהנה ונתרבה ממונו, מ"מ לא חיסר את הלווה כלום, שהרי החצר אינה עומדת לשכירות, וה"ז כתרבית בלא נשך. וכתב שלפי"ז מה שכתוב בגמרא צריך להעלות לו שכר, זהו דווקא אם עוד לא גר שצריך להעלות לו שכר משום שמיחזי כריבית, אבל אם כבר גר אינו מחוייב לשלם על מה שגר בו.<br />
<br />
וכן כתבו ה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה הלווהו וד"ה הלווני) וה'''ר"ן''' שבדפי הרי"ף (לה ב ד"ה צריך להעלות) שאפילו בא לצאת ידי שמים אינו צריך להעלות לו שכר, לפי שאין כאן אפילו אבק ריבית אלא רק מיחזי כריבית, כמבואר בדברי רבא לאביו, וכן מוכח שם במעשה שלא ניכה לו דמי השימוש בעבדים, שאף שאסור היה לו לכתחילה להשתמש בהם, מ"מ בדיעבד פטור ואפילו בא לצאת ידי שמים. וכן הדין אף בהלוני ודור בחצרי, דאיירי בדלא קיימא לאגרא, שהרי זה נלמד בכ"ש מהלווהו, ואין לחייב בזה יותר מבזה. ורק אם החצר קיימא לאגרא ה"ז ריבית קצוצה, ואם לא התנה עמו ולא אמר לא הלווני, ה"ז אבק ריבית.<br />
<br />
===שיטת הטור ושלחן ערוך===<br />
ה'''טור''' (יורה דעה קסו) הביא דברי הרמב"ן להלכה, אבל כתב שב'הלווני ודור בחצרי' הוי אבק ריבית ולא מפקינן. וכתב ה'''בית יוסף''' (ד"ה ומכל מקום) שלדעת הטור, אם בא לצאת ידי שמים צריך להחזיר ב'הלוני'. וב'''בית חדש''' (ב) ביסס דברי הטור שלדעת הרמב"ן ב'הלוני' אף שאין ריבית קצוצה כיון שהחצר לא קיימת לאגרא, מ"מ הוי אבק רבית. <BR/><br />
<br />
גם ה'''שלחן ערוך''' (א) כתב שבהלוהו אפילו אבק ריבית לא הוי, והוסיף שלרמב"ם הוי אבק ריבית אפילו בגברא דלא עביד למיגר. ואילו בהלוני כתב (ב) שהוי אבק ריבית, וכפי שהבין הטור בדעת הרא"ש.<br />
<br />
אבל ב'''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=455 (מו ג יח ד"ה ובחצר דלא קיימא לאגרא)] כתב שלא כן הבין הרא"ש, ואי אפשר לומר כך ברמב"ן. אלא דעתו שכל שאין הנאה ממונית למלוה, אלא רק טובת הנאה, אין זה ריבית כלל אלא רק מיחזי כרבית, ואף לצאת י"ש אינו צריך, אפילו ב'הלוני ודור בחצרי'.<br />
<br />
==רבית עבור הרווחת זמן=<br />
כתב ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ו ג) בשם רבותיו שאם תבע המלוה את הלווה לפרוע, ואמר לו הלווה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, אין זו ריבית קצוצה, כיון שלא קצץ איתו בשעת הלואה. והסמיך הרמב"ם דין זה לפסוק "לא תתן לו בנשך". ולשון הגמרא קצת מסייעת לדבריו, שדווקא 'הלוני ודור בחצרי' הוי ריבית קצוצה, אבל 'הלוהו' אפילו שמדעתו דר לא הוי אלא אבק ריבית.<br />
<BR/>אבל ה'''ראב"ד''' השיג עליו וכתב שאם הרוויח לו את זמן הפרעון עבור המגורים בדירה, ה"ז נחשב כשעת מתן מעות ואסור. והביא הראב"ד לזה ראיה מקידושין, וכוונתו למה שכתב הרמב"ם (אישות ה טו) שהמקדש בהנאת מלוה מקודשת, כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי בזמן שארוויח לך במלוה זו שתהיה בידך. <br />
<BR/>והסכימו לדברי הראב"ד גם בחידושי הרמב"ן (ד"ה וכתב) והרשב"א (ד"ה מאן דאמר הלוני) והנימוקי יוסף (לה ה סוד"ה צריך) שאין הבדל אם קצץ לו בשעת הלוואה או לאחר זמן הלוואה, וכן נראה מדברי רש"י (ד"ה אבל).<br />
<br />
===שיטת הטור===<br />
ה'''טור''' (קסו) הכריע כדברי רוב הראשונים, אבל כתב שזהו דווקא שנתן לו המגורים בשעה שמרוויח לו זמן, אבל אם כבר הרוויח לו זמן, ובתוך הזמן אמר לו דור בחצרי עבור מעותיך שבטלות אצלי ה"ז ריבית מאוחרת. וסיים אי נמי יש לומר, שריבית מאוחרת זהו דווקא כשנותן לו אחר שפרעו, אבל כל זמן שהוא עוד חייב לו אסור. <br />
<br />
[[קטגוריה:ריבית]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A0%D7%9B%D7%A1_%D7%91%D7%96%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D_%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%94&diff=1681מגורים בנכס בזול או בחינם עבור הלוואה2016-02-03T03:09:42Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קסו}}<br />
המלוה לחבירו וגר בחצירו בחינם או בזול.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
אומרת ה'''משנה''' (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br />
<BR/>והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br />
<BR/>ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br />
<br />
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.<br />
<br />
עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.<br />
<br />
==רבית קצוצה או מיחזי כרבית==<br />
===שיטת הרי"ף והרמב"ם===<br />
כתב ה'''רי"ף''' (לה ב) ש'הלויני ודור בחצרי' זהו [[ריבית קצוצה]] ויוצאה בדיינים, אבל הלווהו ודר בחצירו, אינו אלא אבק ריבית, כיו שלאו אדעתא דהכי הלווהו, ואינה יוצאה בדיינים, לפי שהיא כ[[ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת]].<br />
<BR/>בפשט דברי הרי"ף משמע שמדבר על כל המקרים בגמרא, כלומר בין אם החצר קיימא לאגרא ובין אם לא קיימא לאגרא. ואף שבחצר שלא קיימא לאגרא אין שווי ממוני, מ"מ כיון שקצץ עמו הרי זו ריבית קצוצה. וכן בהלווהו הוי אבק ריבית, אף שאין בדבר שווי ממוני.<br />
<br />
כן נראה שהיא גם דעת ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ו ב) שכתב כדברי הרי"ף, שבהלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואם לא העלה הרי זה אבק רבית מפני שלא התנה עמו. ודייק ה'''בית יוסף''' (יורה דעה קסו ד"ה והרמב"ם כתב) בדבריו שאם התנה עמו ה"ז רבית קצוצה, וכ"ה ב'''הגהות מיימוניות''' (ד). ולהדיא כתב הרמב"ם שזהו אף בחצר שאינה עומדת לשכר. וכן הבין בדברי הרמב"ם גם ה'''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=455 (מו ג יח ד"ה ומכאן תשובה)].<br />
<BR/>אמנם יש להעיר שלא הזכיר הרמב"ם שהמלוה אינו זקוק למגורים, אלא במקום זה כתב שאין דרך בעל החצר להשכיר, וכנראה שכך מפרש את המלים 'גברא לא עביד למיגר', כן כתב ה'''לחם משנה''' שם. וביאר הטעם שיש לומר בדעת הרמב"ם שבאמת אם לא נהנה המלוה כלל מהמגורים בבית, אין זו ריבית קצוצה, ואולי אף לא אבק ריבית [בהלווהו ודר בחצירו], ואין בזה איסור כלל, אף לא משום מיחזי כרבית, כיון שאין למלוה שום הנאה. כעין זה כתוב גם ב'''תוס' רי"ד''' (סד ב ד"ה קמ"ל) וב'''קונטרס הראיות לריא"ז''' (בבא מציעא סד ב ג) שהביאו גירסה שלא היה כתוב בה גברא דלא עביד למיגר, לפי שבגברא דלא עביד למיגר ליכא איסור, וזה כדברי הלחם משנה.<br />
<BR/>וב'''טור''' (יורה דעה קסו) כתב בדברי הרמב"ם שבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק ריבית, ולא ירד לדקדק בדבריו את פירוש המלים 'גברא לא עביד למיגר'.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן והרא"ש===<br />
כתב ה'''רמב"ן''' (ד"ה הלווהו) בחידושים ובמלחמות שמה שאמר הרי"ף שבהלוני ודור בחצרי זו ריבית קצוצה, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר בדיעבד, לפי שלא חסריה כלום, שהרי אינה שווה ממון.<br />
<br />
ה'''רא"ש''' (ה יז) הביא דברי הרמב"ן אלו, והוסיף שאף מה שכתב הרי"ף שבהלווהו הוי אבק רבית, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל אם לא קיימא לאגרא לא הוי ריבית כלל, ואפילו בהלווני ודור בחצרי, ואפילו בגברא דעביד למיגר, שאע"פ שנהנה ונתרבה ממונו, מ"מ לא חיסר את הלווה כלום, שהרי החצר אינה עומדת לשכירות, וה"ז כתרבית בלא נשך. וכתב שלפי"ז מה שכתוב בגמרא צריך להעלות לו שכר, זהו דווקא אם עוד לא גר שצריך להעלות לו שכר משום שמיחזי כריבית, אבל אם כבר גר אינו מחוייב לשלם על מה שגר בו.<br />
<br />
וכן כתבו ה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה הלווהו וד"ה הלווני) וה'''ר"ן''' שבדפי הרי"ף (לה ב ד"ה צריך להעלות) שאפילו בא לצאת ידי שמים אינו צריך להעלות לו שכר, לפי שאין כאן אפילו אבק ריבית אלא רק מיחזי כריבית, כמבואר בדברי רבא לאביו, וכן מוכח שם במעשה שלא ניכה לו דמי השימוש בעבדים, שאף שאסור היה לו לכתחילה להשתמש בהם, מ"מ בדיעבד פטור ואפילו בא לצאת ידי שמים. וכן הדין אף בהלוני ודור בחצרי, דאיירי בדלא קיימא לאגרא, שהרי זה נלמד בכ"ש מהלווהו, ואין לחייב בזה יותר מבזה. ורק אם החצר קיימא לאגרא ה"ז ריבית קצוצה, ואם לא התנה עמו ולא אמר לא הלווני, ה"ז אבק ריבית.<br />
<br />
===שיטת הטור ושלחן ערוך===<br />
ה'''טור''' (יורה דעה קסו) הביא דברי הרמב"ן להלכה, אבל כתב שב'הלווני ודור בחצרי' הוי אבק ריבית ולא מפקינן. וכתב ה'''בית יוסף''' (ד"ה ומכל מקום) שלדעת הטור, אם בא לצאת ידי שמים צריך להחזיר ב'הלוני'. וב'''בית חדש''' (ב) ביסס דברי הטור שלדעת הרמב"ן ב'הלוני' אף שאין ריבית קצוצה כיון שהחצר לא קיימת לאגרא, מ"מ הוי אבק רבית. <BR/><br />
אבל ב'''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=455 (מו ג יח ד"ה ובחצר דלא קיימא לאגרא)] כתב שלא כן הבין הרא"ש, ואי אפשר לומר כך ברמב"ן.<br />
<br />
ה'''שלחן ערוך''' (א) כתב דבהלוהו אפילו אבק ריבית לא הוי, והוסיף שלרמב"ם הוי אבק ריבית אפילו בגברא דלא עביד למיגר. ועוד כתב (ב) שבהלוני הוי אבק ריבית, וכפי שהבין הטור בדעת הרא"ש.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה:ריבית]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA&diff=1680קטגוריה:ריבית2016-02-02T21:36:40Z<p>יקטן: מסיר את כל התוכן מדף זה</p>
<hr />
<div></div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA&diff=1679קטגוריה:ריבית2016-02-02T21:36:28Z<p>יקטן: דף חדש: ח</p>
<hr />
<div>ח</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A0%D7%9B%D7%A1_%D7%91%D7%96%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D_%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%94&diff=1674מגורים בנכס בזול או בחינם עבור הלוואה2016-02-02T21:07:06Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קסו}}<br />
המלוה לחבירו וגר בחצירו בחינם או בזול.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
אומרת ה'''משנה''' (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br />
<BR/>והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br />
<BR/>ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br />
<br />
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.<br />
<br />
עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.<br />
<br />
==רבית קצוצה או מיחזי כרבית==<br />
===שיטת הרי"ף והרמב"ם===<br />
כתב ה'''רי"ף''' (לה ב) ש'הלויני ודור בחצרי' זהו [[ריבית קצוצה]] ויוצאה בדיינים, אבל הלווהו ודר בחצירו, אינו אלא אבק ריבית, כיו שלאו אדעתא דהכי הלווהו, ואינה יוצאה בדיינים, לפי שהיא כ[[ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת]].<br />
<BR/>בפשט דברי הרי"ף משמע שמדבר על כל המקרים בגמרא, כלומר בין אם החצר קיימא לאגרא ובין אם לא קיימא לאגרא. ואף שבחצר שלא קיימא לאגרא אין שווי ממוני, מ"מ כיון שקצץ עמו הרי זו ריבית קצוצה. וכן בהלווהו הוי אבק ריבית, אף שאין בדבר שווי ממוני.<br />
<br />
כן נראה שהיא גם דעת ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ו ב) שכתב כדברי הרי"ף, שבהלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואם לא העלה הרי זה אבק רבית מפני שלא התנה עמו. ודייק ה'''בית יוסף''' (יורה דעה קסו ד"ה והרמב"ם כתב) בדבריו שאם התנה עמו ה"ז רבית קצוצה, וכ"ה ב'''הגהות מיימוניות''' (ד). ולהדיא כתב הרמב"ם שזהו אף בחצר שאינה עומדת לשכר. וכן הבין בדברי הרמב"ם גם ה'''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=455 (מו ג יח ד"ה ומכאן תשובה)].<br />
<BR/>אמנם יש להעיר שלא הזכיר הרמב"ם שהמלוה אינו זקוק למגורים, אלא במקום זה כתב שאין דרך בעל החצר להשכיר, וכנראה שכך מפרש את המלים 'גברא לא עביד למיגר', כן כתב ה'''לחם משנה''' שם. וביאר הטעם שיש לומר בדעת הרמב"ם שבאמת אם לא נהנה המלוה כלל מהמגורים בבית, אין זו ריבית קצוצה, ואולי אף לא אבק ריבית [בהלווהו ודר בחצירו], ואין בזה איסור כלל, אף לא משום מיחזי כרבית, כיון שאין למלוה שום הנאה. כעין זה כתוב גם ב'''תוס' רי"ד''' (סד ב ד"ה קמ"ל) וב'''קונטרס הראיות לריא"ז''' (בבא מציעא סד ב ג) שהביאו גירסה שלא היה כתוב בה גברא דלא עביד למיגר, לפי שבגברא דלא עביד למיגר ליכא איסור, וזה כדברי הלחם משנה.<br />
<BR/>וב'''טור''' (יורה דעה קסו) כתב בדברי הרמב"ם שבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק ריבית, ולא ירד לדקדק בדבריו את פירוש המלים 'גברא לא עביד למיגר'.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן והרא"ש===<br />
כתב ה'''רמב"ן''' (ד"ה הלווהו) בחידושים ובמלחמות שמה שאמר הרי"ף שבהלוני ודור בחצרי זו ריבית קצוצה, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר בדיעבד, לפי שלא חסריה כלום, שהרי אינה שווה ממון.<br />
<br />
ה'''רא"ש''' (ה יז) הביא דברי הרמב"ן אלו, והוסיף שאף מה שכתב הרי"ף שבהלווהו הוי אבק רבית, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל אם לא קיימא לאגרא לא הוי ריבית כלל, ואפילו בהלווני ודור בחצרי, ואפילו בגברא דעביד למיגר, שאע"פ שנהנה ונתרבה ממונו, מ"מ לא חיסר את הלווה כלום, שהרי החצר אינה עומדת לשכירות, וה"ז כתרבית בלא נשך. וכתב שלפי"ז מה שכתוב בגמרא צריך להעלות לו שכר, זהו דווקא אם עוד לא גר שצריך להעלות לו שכר משום שמיחזי כריבית, אבל אם כבר גר אינו מחוייב לשלם על מה שגר בו.<br />
<br />
וכן כתבו ה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה הלווהו וד"ה הלווני) וה'''ר"ן''' שבדפי הרי"ף (לה ב ד"ה צריך להעלות) שאפילו בא לצאת ידי שמים אינו צריך להעלות לו שכר, לפי שאין כאן אפילו אבק ריבית אלא רק מיחזי כריבית, כמבואר בדברי רבא לאביו, וכן מוכח שם במעשה שלא ניכה לו דמי השימוש בעבדים, שאף שאסור היה לו לכתחילה להשתמש בהם, מ"מ בדיעבד פטור ואפילו בא לצאת ידי שמים. וכן הדין אף בהלוני ודור בחצרי, דאיירי בדלא קיימא לאגרא, שהרי זה נלמד בכ"ש מהלווהו, ואין לחייב בזה יותר מבזה. ורק אם החצר קיימא לאגרא ה"ז ריבית קצוצה, ואם לא התנה עמו ולא אמר לא הלווני, ה"ז אבק ריבית.<br />
<br />
===שיטת הטור ושלחן ערוך===<br />
ה'''טור''' (יורה דעה קסו) הביא דברי הרמב"ן להלכה, אבל כתב שב'הלווני ודור בחצרי' הוי אבק ריבית ולא מפקינן. וכתב ה'''בית יוסף''' (ד"ה ומכל מקום) שלדעת הטור, אם בא לצאת ידי שמים צריך להחזיר ב'הלוני'. וב'''בית חדש''' (ב) ביסס דברי הטור שלדעת הרמב"ן ב'הלוני' אף שאין ריבית קצוצה כיון שהחצר לא קיימת לאגרא, מ"מ הוי אבק רבית. <BR/><br />
אבל ב'''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=455 (מו ג יח ד"ה ובחצר דלא קיימא לאגרא)] כתב שלא כן הבין הרא"ש, ואי אפשר לומר כך ברמב"ן.<br />
<br />
ה'''שלחן ערוך''' (א) כתב דבהלוהו אפילו אבק ריבית לא הוי, והוסיף שלרמב"ם הוי אבק ריבית אפילו בגברא דלא עביד למיגר. ועוד כתב (ב) שבהלוני הוי אבק ריבית, וכפי שהבין הטור בדעת הרא"ש.</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A0%D7%9B%D7%A1_%D7%91%D7%96%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D_%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%94&diff=1673מגורים בנכס בזול או בחינם עבור הלוואה2016-02-02T20:25:22Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קסו}}<br />
המלוה לחבירו וגר בחצירו בחינם או בזול.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
אומרת ה'''משנה''' (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br />
<BR/>והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br />
<BR/>ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br />
<br />
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.<br />
<br />
עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.<br />
<br />
==רבית קצוצה או מיחזי כרבית==<br />
===שיטת הרי"ף והרמב"ם===<br />
כתב ה'''רי"ף''' (לה ב) ש'הלויני ודור בחצרי' זהו [[ריבית קצוצה]] ויוצאה בדיינים, אבל הלווהו ודר בחצירו, אינו אלא אבק ריבית, כיו שלאו אדעתא דהכי הלווהו, ואינה יוצאה בדיינים, לפי שהיא כ[[ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת]].<br />
<BR/>בפשט דברי הרי"ף משמע שמדבר על כל המקרים בגמרא, כלומר בין אם החצר קיימא לאגרא ובין אם לא קיימא לאגרא. ואף שבחצר שלא קיימא לאגרא אין שווי ממוני, מ"מ כיון שקצץ עמו הרי זו ריבית קצוצה. וכן בהלווהו הוי אבק ריבית, אף שאין בדבר שווי ממוני.<br />
<br />
כן נראה שהיא גם דעת ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ו ב) שכתב כדברי הרי"ף, שבהלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואם לא העלה הרי זה אבק רבית מפני שלא התנה עמו. ודייק ה'''בית יוסף''' (יורה דעה קסו ד"ה והרמב"ם כתב) בדבריו שאם התנה עמו ה"ז רבית קצוצה. ולהדיא כתב הרמב"ם שזהו אף בחצר שאינה עומדת לשכר. <br />
<BR/>אמנם יש להעיר שלא הזכיר הרמב"ם שהמלוה אינו זקוק למגורים, אלא במקום זה כתב שאין דרך בעל החצר להשכיר, וכנראה שכך מפרש את המלים 'גברא לא עביד למיגר', כן כתב ה'''לחם משנה''' שם. וביאר הטעם שיש לומר בדעת הרמב"ם שבאמת אם לא נהנה המלוה כלל מהמגורים בבית, אין זו ריבית קצוצה, ואולי אף לא אבק ריבית [בהלווהו ודר בחצירו], ואין בזה איסור כלל, אף לא משום מיחזי כרבית, כיון שאין למלוה שום הנאה. כעין זה כתוב גם ב'''תוס' רי"ד''' (סד ב ד"ה קמ"ל) וב'''קונטרס הראיות לריא"ז''' (בבא מציעא סד ב ג) שהביאו גירסה שלא היה כתוב בה גברא דלא עביד למיגר, לפי שבגברא דלא עביד למיגר ליכא איסור, וזה כדברי הלחם משנה.<br />
<BR/>וב'''טור''' (יורה דעה קסו) כתב בדברי הרמב"ם שבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק ריבית, ולא ירד לדקדק בדבריו את פירוש המלים 'גברא לא עביד למיגר'.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן והרא"ש===<br />
כתב ה'''רמב"ן''' (ד"ה הלווהו) בחידושים ובמלחמות שמה שאמר הרי"ף שבהלוני ודור בחצרי זו ריבית קצוצה, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר בדיעבד, לפי שלא חסריה כלום, שהרי אינה שווה ממון.<br />
<br />
ה'''רא"ש''' (ה יז) הביא דברי הרמב"ן אלו, והוסיף שאף מה שכתב הרי"ף שבהלווהו הוי אבק רבית, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל אם לא קיימא לאגרא לא הוי ריבית כלל, ואפילו בהלווני ודור בחצרי, ואפילו בגברא דעביד למיגר, שאע"פ שנהנה ונתרבה ממונו, מ"מ לא חיסר את הלווה כלום, שהרי החצר אינה עומדת לשכירות, וה"ז כתרבית בלא נשך. וכתב שלפי"ז מה שכתוב בגמרא צריך להעלות לו שכר, זהו דווקא אם עוד לא גר שצריך להעלות לו שכר משום שמיחזי כריבית, אבל אם כבר גר אינו מחוייב לשלם על מה שגר בו.<br />
<br />
וכן כתבו ה'''רשב"א''' בחידושים (ד"ה הלווהו וד"ה הלווני) וה'''ר"ן''' שבדפי הרי"ף (לה ב ד"ה צריך להעלות) שאפילו בא לצאת ידי שמים אינו צריך להעלות לו שכר, לפי שאין כאן אפילו אבק ריבית אלא רק מיחזי כריבית, כמבואר בדברי רבא לאביו, וכן מוכח שם במעשה שלא ניכה לו דמי השימוש בעבדים, שאף שאסור היה לו לכתחילה להשתמש בהם, מ"מ בדיעבד פטור ואפילו בא לצאת ידי שמים. וכן הדין אף בהלוני ודור בחצרי, דאיירי בדלא קיימא לאגרא, שהרי זה נלמד בכ"ש מהלווהו, ואין לחייב בזה יותר מבזה. ורק אם החצר קיימא לאגרא ה"ז ריבית קצוצה, ואם לא התנה עמו ולא אמר לא הלווני, ה"ז אבק ריבית.<br />
<br />
===שיטת הטור===<br />
ה'''טור''' (יורה דעה קסו) הביא דברי הרמב"ן להלכה, אבל כתב שב'הלווני ודור בחצרי' הוי אבק ריבית ולא מפקינן. וכתב ה'''בית יוסף''' (ד"ה ומכל מקום) שלדעת הטור, אם בא לצאת ידי שמים צריך להחזיר ב'הלוני'. וב'''בית חדש''' (ב) ביסס דברי הטור שלדעת הרמב"ן ב'הלוני' אף שאין ריבית קצוצה כיון שהחצר לא קיימת לאגרא, מ"מ הוי אבק רבית.</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A0%D7%9B%D7%A1_%D7%91%D7%96%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D_%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%94&diff=1672מגורים בנכס בזול או בחינם עבור הלוואה2016-02-02T19:27:08Z<p>יקטן: דף חדש: {{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קס ז, קסו}} המלוה לחבירו וגר בחצירו בחינם או ...</p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קס ז, קסו}}<br />
המלוה לחבירו וגר בחצירו בחינם או בזול.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
אומרת ה'''משנה''' (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br />
<BR/>והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br />
<BR/>ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br />
<br />
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.<br />
<br />
עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.<br />
<br />
==רבית קצוצה או מיחזי כרבית==<br />
===שיטת הרי"ף והרמב"ם===<br />
כתב ה'''רי"ף''' (לה ב) ש'הלויני ודור בחצרי' זהו [[ריבית קצוצה]] ויוצאה בדיינים, אבל הלווהו ודר בחצירו, אינו אלא אבק ריבית, כיו שלאו אדעתא דהכי הלווהו, ואינה יוצאה בדיינים, לפי שהיא כ[[ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת]].<br />
<BR/>בפשט דברי הרי"ף משמע שמדבר על כל המקרים בגמרא, כלומר בין אם החצר קיימא לאגרא ובין אם לא קיימא לאגרא. ואף שבחצר שלא קיימא לאגרא אין שווי ממוני, מ"מ כיון שקצץ עמו הרי זו ריבית קצוצה. וכן בהלווהו הוי אבק ריבית, אף שאין בדבר שווי ממוני.<br />
<br />
כן נראה שהיא גם דעת ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ו ב) שכתב כדברי הרי"ף, שבהלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואם לא העלה הרי זה אבק רבית מפני שלא התנה עמו. ומדוייק בדבריו שאם התנה עמו ה"ז רבית קצוצה. ולהדיא כתב הרמב"ם שזהו אף בחצר שאינה עומדת לשכר. <br />
<BR/>אמנם לא הזכיר הרמב"ם שהמלוה אינו זקוק למגורים, אלא במקום זה כתב שאין דרך בעל החצר להשכיר, וכנראה שכך מפרש את המלים 'גברא לא עביד למיגר', כן כתב ה'''לחם משנה''' שם. ואולי יש לומר בדעת הרמב"ם שבאמת אם לא נהנה המלוה כלל מהמגורים בבית, אין זו ריבית קצוצה, ואולי אף לא אבק ריבית [בהלווהו ודר בחצירו], וכמו שיתבאר להלן בדעת הרמב"ן.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
כתב הרמב"ן שמה שאמר הרי"ף שבהלוני ודור בחצרי זו ריבית קצוצה, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר בדיעבד, לפי שלא חסריה כלום, שהרי אינה שווה ממון.</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%98%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%A0%D7%90%D7%94&diff=1631ריבית בטובת הנאה2016-01-31T10:07:40Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קס ז, קסו}}<br />
המלוה לחבירו אם מותר לו להינות ממנו בדבר שאינו שווה ממון.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
אומרת ה'''משנה''' (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br />
<BR/>והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br />
<BR/>ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br />
<br />
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.<br />
<br />
עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.<br />
<br />
==שיטת תוספות וסייעתו==<br />
שאלו ה'''תוספות''' (ד"ה אבל) על דברי הגמרא הללו, שיוצא מדבריה שאסור ללווה לעשות טובה למלוה, אפילו אם הוא אוהבו וקרובו, והיה עושה לו את הטובה הזאת גם בלא ההלוואה, ואפילו אם זהו דבר שרגיל לתת ולהשאיל חינם לאחרים אסור. ולמדו זאת התוס' ממסקנת הגמרא שאמרה שאסור למלוה לגור בחצר הלווה אפילו אם החצר לא קיימא לאגרא והגברא לא עביד למיגר. כלומר גם חצר כזו שהיה נותן לאחרים לגור בה בחינם ולא היה מרוויח ממנה תשלום, אגם האדם הזה לא היה שוכרה ממנו אלא היה נותן לו לגור בחינם אפילו הכי אסור. והטעם בכל זה כמבואר בגמרא, הוא משום שנראה הדבר כריבית.<br />
<BR/>עונים תוספות שבאמת אסור הדבר אלא שדווקא במקרה הדומה למקרה במשנה, כלומר שהוא מילתא דפרהסיא, שיש לזה קול ונראה כאילו בשביל הלוואתו עושה לו כן, אבל אם הטובה היא דבר שבצנעא מותר. תירוץ נוסף שאומרים התוס', שדווקא אם המלוה גר בחצר הלווה שלא מדעתו, שאז נראה שעושה כן בעבור מה שהלוואו ומיחזי כרבית, אך עושה כן מדעת הלווה, אינו אסור אלא אם כן זהו דבר שלא היה עושה אותו הלווה בלא ההלוואה.<br />
<br />
כדברים האלו כתב גם ה'''רא"ש'''<br />
<br />
[[קטגוריה:ריבית]]</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%98%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%A0%D7%90%D7%94&diff=1630ריבית בטובת הנאה2016-01-31T10:06:47Z<p>יקטן: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קס ז, קסו}}<br />
המלוה לחבירו אם מותר לו להינות ממנו בדבר שאינו שווה ממון.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
אומרת ה'''משנה''' (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br />
<BR/>והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br />
<BR/>ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br />
<br />
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.<br />
<br />
עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.<br />
<br />
==שיטת תוספות וסייעתו==<br />
שאלו ה'''תוספות''' (ד"ה אבל) על דברי הגמרא הללו, שיוצא מדבריה שאסור ללווה לעשות טובה למלוה, אפילו אם הוא אוהבו וקרובו, והיה עושה לו את הטובה הזאת גם בלא ההלוואה, ואפילו אם זהו דבר שרגיל לתת ולהשאיל חינם לאחרים אסור. ולמדו זאת התוס' ממסקנת הגמרא שאמרה שאסור למלוה לגור בחצר הלווה אפילו אם החצר לא קיימא לאגרא והגברא לא עביד למיגר. כלומר גם חצר כזו שהיה נותן לאחרים לגור בה בחינם ולא היה מרוויח ממנה תשלום, אגם האדם הזה לא היה שוכרה ממנו אלא היה נותן לו לגור בחינם אפילו הכי אסור. והטעם בכל זה כמבואר בגמרא, הוא משום שנראה הדבר כריבית.<br />
<BR/>עונים תוספות שבאמת אסור הדבר אלא שדווקא במקרה הדומה למקרה במשנה, כלומר שהוא מילתא דפרהסיא, שיש לזה קול ונראה כאילו בשביל הלוואתו עושה לו כן, אבל אם הטובה היא דבר שבצנעא מותר. תירוץ נוסף שאומרים התוס', שדווקא אם המלוה גר בחצר הלווה שלא מדעתו, שאז נראה שעושה כן בעבור מה שהלוואו ומיחזי כרבית, אך עושה כן מדעת הלווה, אינו אסור אלא אם כן זהו דבר שלא היה עושה אותו הלווה בלא ההלוואה.<br />
<br />
כדברים האלו כתב גם ה'''רא"ש'''</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%98%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%A0%D7%90%D7%94&diff=1629ריבית בטובת הנאה2016-01-31T09:54:46Z<p>יקטן: דף חדש: {{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קס ז, קסו}} המלוה לחבירו אם מותר לו להינות ממ...</p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבא מציעא ה ב|בבא מציעא סד ב||מלוה ולוה ו ב|יורה דעה קס ז, קסו}}<br />
המלוה לחבירו אם מותר לו להינות ממנו בדבר שאינו שווה ממון.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
אומרת ה'''משנה''' (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.<br />
<BR/>וה'''גמרא''' (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.<br />
<BR/>והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.<br />
<BR/>ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.<br />
<br />
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא על מעשה זה צכח דברי רב נחמן, והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן. <BR/>עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה '''מיחזי כרבית'''. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.</div>יקטןhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A9%D7%9B%D7%A8_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=1628שיחה:שכר שבת2016-01-30T20:50:44Z<p>יקטן: /* הבלעה */</p>
<hr />
<div>==הבלעה==<br />
*בעניי לא זכיתי להבין דברי המג"א (ז) הללו. חדא דמש"כ דהב"י לא ראה דברי הר"ן, והרי דברים אלו כתובים כבר בתוס' סד: ד"ה מיחזי, ומילא לומר שלא ראה הב"י דברי הר"ן, אבל לומר שלא ראה דברי תוס'? אתמהה. ועוד דבאמת מקור דברי מרן הוא בשבה"ל ולא בר"ן, כמ"ש בבדק הבית, ואינם ענין זל"ז, כי בשבה"ל לא נזכר כל ענין החזרה, אלא העיקר שם הוא אם מזכיר בדבריו השכר של כל יום ויום, וכמ"ש כל זה באליה רבה.<BR/> <br />
ועל עיקר דינו של הדרכי משה קשיא, מה בכך שהוא יכול לחזור בו, וכי מפני זה נאמר שזה שכר שבת, והרי מה שעבד עד עכשיו במשך שבועיים, הרי היה זה בהבלעה, כי לא הזכיר לו שכר השבת, רק השכר לפי חודש. והרי גם כתב המשנ"ב שאם החסיר יום אחד, אפי' שבת, יכול לנכות לו מן השכר החודשי. וע"כ מה שמחשב איתו כל יום את שכרו בפנ"ע אינו עושה את זה שכר שבת, אלא חשיב בהבלעה כיון שנותן לו הכל יחד [וראה בבאה"ל ד"ה נותן שהקשה כעי"ז על החיי אדם באם מנכה לו את יום השבת שהחסיר, ולא ירדתי לסו"ד, דהיא גופא קשיא אליביה, וכי מפני שיכול לחזור בו יתחשב כשכיר יום?]. <BR/><br />
ופשט דברי התוס' והר"ן הם לא מפני שיכול הבעל לחזור בו, אלא שבאמת '''מראש''' לא סיכמו על סכום אחיד, אלא כל יום ויום מתווסף עוד סכום לפי משך מרדותו של הבעל. ורק הביאו ראיה לזה, שהרי אם יחזור בו ממרדו, שוב לא נוסיף עליו, וזה מוכיח שאין פה סיכום מראש בהבלעה, אלא כל יום בפנ"ע עומד. וחושבני שלזה כיוון הגר"א בביאורו, שלא הזכיר ענין החזרה כלל.<BR/><br />
וראה גם בבאה"ל מש"כ על דברי אליה רבה, ולענ"ד הרב אליה רבה לא כיוון ליישב דברי הדרכ"מ אלא בא לחלוק עליו, אלא שכתב כן על דברי המג"א לפי דרכו. שהרמ"א הוא אמר דינו ע"פ מה שלמד בדברי הר"ן, אבל האליה רבה בא לבאר דברי השבה"ל שהובאו בב"י, ובכך מתרץ קושיית המג"א. ועיקר השגתו על המג"א היא במה שחיבר דברי הרמ"א עם דברי השבה"ל, ואינם ענין זל"ז [ויישב גם דברי הר"ן כוותיה ודלא כהדרכ"מ].<br />
<BR/>אבל לא כתבתי כל זה בפנים עד שיבואו החכמים דפה ויעמידוני על אמיתות הענין, הגם שהדברים נוגעים למעשה.<BR/> [[משתמש:א.א|א.א]] 16:27, 26 בינואר 2016 (IST)<br />
<br />
:*ראה בספר '''בני ציון''' ליכטמן [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9090&st=&pgnum=87&hilite= (ה)] שכתב כדבריך, והשאיר דברי המג"א והרמ"א בצ"ע (הכנסתי אותו גם לדף הסוגיה). <BR/>[[משתמש:יקטן|יקטן]] 11:35, 27 בינואר 2016 (IST)<br />
<br />
::* האם אפשר למעשה לסמוך על דבריו ועל האליה רבה, ולהכריע שהספרדים יכולים לסמוך על דברי מרן בבדק הבית, ולהתיר להשכיר לזמן ממושך אף ביכול לחזור בו?<br />
<br />
==בדיעבד==<br />
השש"כ סתם בדבריו לאסור כל שכר שבת בדיעבד בין לו בין לאחרים. ומקורו מדברי השו"ע סי' רמה ס"ו שפסק ע"פ המרדכי שגוים שאפו לישראל בתנורו בשבת בעל כרחו ונתנו לו פת בשכרו, אסור לישראל להינות ממנו.<br />
<BR/>אבל לפום ריהטא יש פה שני דינים, כי אינו דומה שכר השבת דאיירי ביה המרדכי לשכר שבת דידן. שבעובדא דתנור שכתב המרדכי, סיבת האיסור איננה השכר עצמו, אלא מה שהגוי עושה בשליחות ישראל, ובזה אסור השכר אף בדיעבד, כמבואר בגמרא ע"ז כב:, לפי שאם יטול השכר הרי מוכח שהגוי היה שלוחו. אבל בנידו"ד עסקינן באופן שאינו עושה מלאכה האסורה וגם אין כאן גוי שלוחו, אלא הוא עצמו עושה מלאכה המותרת בשבת, רק שרוצה ליטול עליה שכר. ואף שלכתחילה אסור ליטול שכר כמבואר בברייתא בבא מציעא נח., מ"מ מנ"ל בדיעבד לאסור. והרי כבר כתבו הפוסקים שאיסור זה קל אפילו משאר איסורי דרבנן.<br />
<BR/>אלא שאולי יש לומר שהאיסור הוא בפעולה אם נוטל שכר, וכמ"ש הגר"ח מבריסק, וא"כ כל זמן שלא נוטל שכר אין עליו איסור, וברגע שיטול, אפי' בדיעבד, איגלאי מילתא שמה שעשה היה באיסור. אלא שצ"ע אם די בזה כדי לאסור גם על אחרים. הגם שלא ברור לאסור מכח סברה בלבד, אם באמת נאמר שהראיה בסי' רמו אינה ראיה. יבואו המלומדים ויאירו עיני בהלכה זו.<br />
<BR/>[[משתמש:א.א|א.א]] 16:35, 27 בינואר 2016 (IST)</div>יקטן