https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7+222 2026-04-21T08:07:05Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19238 2022-02-13T23:33:47Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>=='''אסמכתא לא קניא'''==<br /> <br /> ==='''האסמכתא בסוגיות הש&quot;ס'''===<br /> <br /> ===='''סקירת הסוגיות הקשורות לנושא'''====<br /> דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות במפורש בנושא בתלמוד הבבלי: <br /> <br /> במשנה בפרק גט פשוט (ב&quot;ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: &quot;אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו&quot; והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי&quot;ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: &quot;ואין הלכה כר' יוסי&quot;. <br /> <br /> מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב&quot;מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.<br /> <br /> מלבד זה ישנן בש&quot;ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: <br /> <br /> המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. <br /> <br /> המשנה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו &quot;אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי&quot; ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר &quot;מעכשיו&quot; שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה.<br /> <br /> המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה &quot;אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא&quot;, ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת&quot;ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת&quot;ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת&quot;ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת 'אימתי' דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת&quot;ק לא חשיב אסמכתא בכה&quot;ג, ומ&quot;מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). <br /> <br /> בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש&quot;ס הדנות בענייני אסמכתא: <br /> <br /> במשנה בב&quot;מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו &quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;, ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר &quot;אם אוביר אשלם אלפא זוזי&quot;, לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס&quot;ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים.<br /> <br /> נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ&quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא&quot;כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו.<br /> <br /> בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר &quot;אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי&quot; ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר &quot;לבטלן זכותיה&quot;, ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> ===='''דעות האמוראים אי קיי&quot;ל דרסמכתא קניא'''====<br /> על המשנה בה נחלקו ר' יהודה ור' יוסי במשליש שטרו מביאה הגמרא דעות אמוראים בפסק ההלכה, לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי כך הוא לפי גרסתנו בגמרא, אך התוס' שם כתבו דא&quot;א לומר כן דבסוגיא בנדרים כז,ב מוכח להיפך, דרב נחמן בשם רבה בר אבוה סבר שאין הלכה כר' יוסי, ולכן הגיהו התוס' שצריך לומר אין הלכה כר' יוסי, וכן גרסו שם הרי&quot;ף הרא&quot;ש הרמב&quot;ן ואו&quot;ז אומנם יש ראשונים שכתבו ליישב את גירסתנו וביארו שאכן מתחילה סברו רב נחמן ורבותיו (רב ורבה בר אבוה) דאסמכתא קניא אלא שלאחר מכן חזרו בהם, כ&quot;כ הרמב&quot;ן, הרשב&quot;א והריטב&quot;א. <br /> <br /> עוד מופיע בסוגיא הנ&quot;ל בב&quot;מ שדעת ר' אמי בשם ר' יוחנן דהלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא, אך מלבד ר' יוחנן לא מצאנו אמורא נוסף שיאמר בפירוש הלכה כר' יוסי, אלא שבסוגיא דאיזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) נראה שכך סובר רב הונא דאסמכתא קניא, וגם נראה מופיע שם שכך סבר רב נחמן בתחילה אלא שהחזירו מניומי, אך הראשונים דנו שהעלו קושיות וסתירות בדעת רב הונא ובדעת רב נחמן וביארו זאת באופנים שונים.[1] <br /> <br /> בהמשך הסוגיא בב&quot;מ סו,ב אזלי כל האמוראים (רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע ורבינא) בדעה דאסמכתא לא קניא ודנו באופנים שונים אם יש בהם משום אסמכתא או לא, וכן מבואר שסבר רבא בסוגיא דהמקבל ב&quot;מ (קד,ב), וכן אמר רב אשי בפרק גט פשוט בסוגיא דערב (ב&quot;ב קע&quot;ג,ב)  דמעשים שבכל יום דאסמכתא לא קניא.  <br /> <br /> ===='''פסק ההלכה בתלמוד ובראשונים  '''====<br /> שתי הסוגיות הדנות ישירות בהכרעת ההלכה בנושא אסמכתא הן הסוגיא בב&quot;ב קסח,א ובנדרים כז,ב:<br /> <br /> הסוגיא בפרק גט פשוט אחר שמביאה את דברי ר' אמי שאומר &quot;וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה&quot; מסיימת הגמרא ואין הלכה כר' יוסי, (והרבה ראשונים גורסים &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; והיינו הך), אלא שבנדרים (כז,ב) גבי ההוא דאתפיס זכוותיה מסיימת הגמרא &quot;והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב&quot; וא&quot;כ משמע דאסמכתא קניא? <br /> <br /> אלא שכבר העיר הרשב&quot;ם שם בב&quot;ב דאין כלל סתירה בין הסוגיות, דבאמת לדינא אסמכתא לא קניא, ורק אם קנו מיניה בב&quot;ד חשוב מהני, וגם הרי&quot;ף והרא&quot;ש בפרק ג&quot;פ העתיקו הסוגיא מסקנת הסוגיא דאסמכתא לא קניא ואח&quot;כ הביאו באריכות כל הסוגיא בנדרים ומסקנתה, אלמא סברו שאין בזה סתירה, וכך היא הסכימו כל הפוסקים שהלכה גם כהגמרא בנדרים באופן המצוייר בה ואין כל מחלוקת בין הסוגיות, (אלא שיש הרבה מחלוקות באיזה אופן נאמרה הלכה זו, כדלקמן), ואין יוצא מכלל זה אלא רבנו האי גאון בספר המקח והממכר (שער יז) שכתב &quot;דהך סוגיא דנדרים דפסיק דהלכתא אסמכתא קניא היכא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב אתיא כר' יוסי ולא קיי&quot;ל הכי&quot;.<br /> <br /> =='''נושאים כלליים באסמכתא'''==<br /> <br /> ===='''פירוש לשון 'אסמכתא''''====<br /> מדברי רוב הראשונים נראה שהמושג &quot;אסמכתא&quot; פירושו שסומך בדעתו שיוכל לקיים את הדבר שהתנה עליו (כגון לפרוע החוב בזמן וכדו') וסבור שלא יגיע לידי כך שיצטרך לקיים החיוב שקיבל על עצמו באם לא יעשה כך וכך, כך נראה שמפרש ערוך ערך אסמכתא, רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), יד רמה (שם), פסקי רי&quot;ד (שם וב&quot;ב קסח,א), רשב&quot;ם (ב&quot;ב קסח,א), רגמ&quot;ה, ר&quot;ן נדרים כז,א, מפרש שם כז,ב, נמו&quot;י שם.<br /> <br /> אומנם יש בראשונים פירוש נוסף, שהוא הבטחה שמבטיח לחבירו כדי שיסמוך עליו ולכן מתנה שאם לא יעשה כן יתן כך וכך כדי שיסמוך חבירו על דבריו, כך נראה מרש&quot;י ב&quot;מ (מח,ב, סו,א), תוס' (שם סו,א, נדרים כז,ב), פירוש הרא&quot;ש (נדרים שם) פסקי ריא&quot;ז (ב&quot;מ איזהו נשך, ה).<br /> <br /> ובדרישה (רז,טז) שבאמת אין פירוש אסמכתא בעניין אחד דלפעמים פירושו שסמך דעתו ולפעמים פירושו שהיתה כוונתו להסמיך דעת שכנגדו.<br /> <br /> רבנו האי גאון בספר המקח שער יז סובר שעיקר החיסרון באסמכתא הוא משום שבשעה שמתנה טרם נעשה הקניין עדיין, ולשיטתו הוא מפרש לשון אסמכתא מלשון סמיכות: &quot;לפי שסמך קניין הקרקע לזמן אחר ואין הקניין חל בשעתו&quot;.<br /> <br /> מהרמב&quot;ם בהלכות מכירה (יא,ב) מפרש לשון אסמכתא שסומך קנייתו לעשיית דבר מסויים: &quot;שזו אסמכתא היא שסמך קניינו לעשיית כך וכך&quot;, אלא שבהמשך הפרק (יא,ו) נראה שמפרש כפירוש שאר מפרשים שכתב: &quot;שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי עדיין דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה&quot;. <br /> <br /> ===='''החילוק בין אסמכתא לתנאים'''====<br /> הראשונים נתחבטו מאחר דנקבע בגמרא בב&quot;מ (סו,ב) הכלל &quot;כל דאי לא קני&quot; א&quot;כ מה החילוק בין אסמכתא דלא קניא לבין תנאי בני גד ובני ראובן דמהני, הרי תנאי זה הוא בלשון &quot;דאי&quot;? <br /> <br /> נאמרו בזה מספר דרכים בראשונים: <br /> <br /> רבנו האי בספר המקח שער יז כתב דעיקר החילוק בין תנאי לאסמכתא הוא, שכל תנאי הוא מעכשיו או בע&quot;מ שהוא כמעכשיו, ואסמכתא היא כל דבר שלאחר זמן וכיון שלא חל הקניין בשעתו בטל הקניין.[2] <br /> <br /> בבאור הגר&quot;א סי' רז ס&quot;ק ה שגם הרמב&quot;ם מחלק כך ודבריו לקחוים מרב האי גאון, ובאהא&quot;ז מכירה יא, א כתב שאינם דומים, דלפי רבנו האי עיקר החיסרון מפני שדוחה הקניין לזמן אחר ואינו קניין לשעתו וממילא נתבטל הקניין וממילא אם מכר לו השדה בכסף אם יעשה דבר פלוני אין לנו טעם לבטל המכירה (נדר&quot;ל משום דבכסף לא אמרינן כלתה קניינו), אבל הרמב&quot;םמפרש חסרון אסמכתא כשאר ראשונים משום שסמך דעתו לעשות כך וכך ולא גמר ומקנה ולפ&quot;ד דווקא במעכשיו יש סמיכות דעת אבל בלא מעכשיו ליכא סמיכות דעת. <br /> <br /> הרמב&quot;ן בחידושיו בב&quot;ב (קסח,א) ובהלכותיו בנדרים (כז,ב) כתב,שלא שייכת אסמכתא אלא בדבר שמתנה על עצמו ותלוי בו, אבל כל תנאי שמתנה על אחרים ותלוי במעשה ובדעת חבירו אין זו אסמכתא, אלא הרי זה ממש כתנאי בני גד ובני ראובן (וכתב הרמב&quot;ן לפ&quot;ז שבין בתולה בדעת חבירו ובין בתולה באדם שלישי לא הוי אסמכתא),[3] וכן ביאר הרי&quot;ד בפסקיו (ב&quot;ב קסח,א) דלא שייך אסמכתא אלא בדבר שתולה בדעת עצמו, שכיון שהתנאי תלוי עליו לעשותו הוא סומך בדעתו שיעשה אותו ויתבטל הקניין התלוי בו,  אבל אם המקנה תולה התנאי בקונה (כגון שאומר לו שדי קנויה לך אם תעשה כך וכך) זהו תנאי גמור ולא אסמכתא, וילפינן תנאי זה מתנאי בני גד ובני ראובן, והר&quot;ן כתב בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) שזוהי הדרך המחוורת בעניין אסמכתא.[4]<br /> <br /> הרשב&quot;א בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) ובשו&quot;ת שלו (א,תתקלג) מבאר דכי אמרינן אסמכתא לא קניא ה&quot;מ כשאין רוצה שיתקיים התנאי אלא שמתנה על דרך קנס, אבל כל שמתנה עם חבירו ודעתו שיתקיים הדבר, כגון שאמר לו &quot;אם תעשה כך אתן לך כך וכך&quot; הוי תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן ולא הוי אסמכתא, וכ&quot;כ החינוך (שמג) בשם רבו, שחלילה לומר שכל לשון &quot;אם&quot; הוי אסמכתא שהרי כל תנאי בני אדם כך הם, וא&quot;כ לא נמצא ידינו ורגלנו, אלא לא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה בדרך קנס אבל כל שאין מתנה בדרך קנס לא הוי אסמכתא, (והביאו הב&quot;י בסי' רז וכתב שדעת החינוך  כהרשב&quot;א), וכ&quot;כ הריטב&quot;א ב&quot;ב (קסח,א) בשם רבותיו הרא&quot;ה והרשב&quot;א, שהכלל לחלק בין אסמכתא ובין תנאי בני גד ובני ראובן הוא, דאסמכתא היא במאן דגזים וקניס נפשיה במידי דלא מחייב, או שעושה כן לסיבת דבר אחר שהוא צריך, וכ&quot;כ הנמו&quot;י שם דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שהוא קנס וגוזמא, וכן נראה מדברי המאירי (נדרים כז,א). <br /> <br /> וקרוב לזה כתב הסמ&quot;ע (רז,סק&quot;יז) שבתנאי בני גד ובני ראובן היה ידוע שכוונת משה רבנו ע&quot;ה להקנותן לגמרי אלא שהתנה תנאי כפול שאם לא יקיימו תנאם שיחזרו ויקחו מידם, ואסמכתא הוי באדם שאינו גומר ופוסק למכירתו אלא אומר &quot;אם יהיה אם לא יהיה&quot; שבזה אמרינן שסמך דעתו שיהיה אותו הדבר ולא תהיה מכירה, ולא גמר בדעתו להקנות לגמרי, והעתיק דבריו הנתיבות סק&quot;יח, וכעין זה כתב הב&quot;ח דלא הוי אסמכתא אלא כשאומר בדרך קנס וכן גוזמא ומילתא יתרתא הוי כקנס  וכאילו היה משחק ומהתל, וכתב שכן יש לפרש גם דעת הרמב&quot;ם, ודלא כב&quot;י שהבין שהרמב&quot;ם חולק על זה.[5]<br /> <br /> הב&quot;י כתב לדעת הרמב&quot;ם שתנאי בני גד ובני ראובן לא הוי אסמכתא אע&quot;פ שהוא בלשון &quot;אם&quot; משום דהתם מיירי שכבר החזיקו קודם שיקיימו התנאי, וכן יש לומר גבי מה שנחלקו ר&quot;מ ורבנן בדיני התנאים (וגבי תנאי גיטין וקידושין כתב דהתם צ&quot;ל דמהני משום דקפיד עלה איניש כמו שכתבו תלמידי הרשב&quot;א).<br /> <br /> (ועיקר סברא זו מופיעה בראב&quot;ד דהא דהוצרכו משפטי התנאים בבני גד וראובן הוא דווקא בדבר שחל מעכשיו אבל כל שלא חל בשעתו אלא לאחר זמן א&quot;צ בזה למשפטי התנאים).<br /> <br /> הב&quot;ח התקשה לדעת הטור שמדבריו משמע דאפי' בדלא גזים כל שתולה בדעת אחרים הוי אסמכתא וא&quot;כ איך נמצא ידינו ורגלינו בכל תנאי שבין אדם לחבירו וגם איך היה מהני תנאי בני גד ובני ראובן? ותירץ דמתנאי בני גד וראובן אין קושיה דהתם היו משה וישראל והיה ב&quot;ד חשוב שבישראל , ותנאי שבין כל אדם לחבירו יש ליזהר לעשות באופן המועיל כגון ע&quot;י מעכשיו או ע&quot;י קניין בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> עוד תירץ הב&quot;ח דאסמכתא לא קניא הוא רק מדרבנן ולהכי לא קשיא מידי מתנאי בני גד ובני ראובן  וכתב דבזה נתיישבו גם דברי הרמב&quot;ם בטוב טעם  וא&quot;צ לחלק בדבריו כמ&quot;ש בתחילה <br /> <br /> ===='''האם אסמכתא לא קניא מדאורייתא או מדרבנן'''====<br /> במרדכי פ&quot;פ דב&quot;ק סי' מז כתב בשם רבי נתנאל מקינן דאסמכתא קונה לגבי נדר והקדש שהרי מדאורייתא אסמכתא קניא מדכתיב אנוכי אערבנו, ויש להעיר שבגמ' בב&quot;ב קעג,ב מפורש שם הטעם משום ההיא הנאה דסמיך עליה, ועוד מדברי רוב ראשונים לא משמע כן, היינו כל הראשונים שדנו בחילוק בין תנאי לאסמכתא או שכתבו טעמים מדוע אין אסמכתא בגיטין וקידושין, היינו רב האי גאון, רמב&quot;ן, רשב&quot;א, ריטב&quot;א, ר&quot;ן, רי&quot;ד, חינוך.<br /> <br /> וב&quot;ח כתב כדברי המרדכי בסי' רז והש&quot;ך שם סק&quot;יח השיג עליו  דדלמא שאני ערב משו ההיא הנאה, ופת&quot;ש שם סק&quot;טו כתב דמחלוקת הקדמונים היא <br /> <br /> ובספר ארעא דרבנן הביא להוכיח ממש&quot;כ רש&quot;י בשבועות מז,א &quot;משחק בקוביא גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא&quot; (ויש לדחות דדוקא גבי משחק בקוביא קאמר, א&quot;נ ס&quot;ל דלא הוי גזלן דאורייתא אלא בחוטף מיד חבירו).<br /> <br /> ובשו&quot;ת חת&quot;ס חו&quot;מ סו כתב שתלוי במח' רמב&quot;ם וראב&quot;ד אי יש אסמכתא בגוי או לא, ומסיק די&quot;ל דגם להרמב&quot;ם אסמכתא לא קניא הוא מדרבנן[6]<br /> <br /> ובקצה&quot;ח סי' רז, א כתב השגת הש&quot;ך והביא דברי המרדכי וכתב דמ&quot;מ אחר שתקנו דאסמכתא לא קניא אזלינן בתר הדרבנן.<br /> <br /> ובשד&quot;ח עמ' 66 מחלק בין מכר למתנה דבמתנה ודאי לא קני מדאורייתא, ובשד&quot;ח שם כותב להוכיח שהוא דאורייתא מדמקילנן באסמכתא גם גבי דבר מצוה.<br /> <br /> ובהעמק שאלה (מקץ סי' לא סק&quot;ה) כתב פלוגתא גדולה בזה דמדברי השאילתות משמע דמדאו' לא קניא וכ&quot;ד תוס' ר&quot;ה כב, אבל דעת המרדכי שהוא מדרבנן וכ&quot;ד הר&quot;ן בחידושי סנהדרין פרק ז&quot;ב (אך יש להעיר דהר&quot;ן לא כתב דמדאורייתא אסמכתא קניא אלא דאין בזה איסור גזל מה&quot;ת כיון דמדעתיה יהיב ליה), וכתב שכ&quot;ד הרמב&quot;ם פ&quot;ו מגזילה ובחו&quot;מ סי' שע, וזו ג&quot;כ דעת רש&quot;י ורע&quot; ב (הביא כ&quot;ז בשם חתנו ר' רפאל שפירא)<br /> <br /> ובשד&quot;ח ח&quot;א עמ' 229 פקפק ונחלק בדעת רש&quot;י דלדבריו אסמכתא לא קניא מדאו' ומביא שכן סובר הרש&quot;ש, (ומדברי הסמ&quot;ע לד סק&quot;מ, והתומים לד סק&quot;טו מבואר דס&quot;ל דלמ&quot;ד אסמכתא לא קניא-מדאו' לא קניאף והובא שם ברש&quot;ש אך השד&quot;ח העיר דברש&quot;ש אינו מפורש.<br /> <br /> (ברש&quot;ש שם העיר על דברי רש&quot;י ונראה שמצדד כשלעצמו דאסמכתא מדאו' לא קניא, ולכן נדחק לפרש רש&quot;י)<br /> <br /> ובמשפט שלום רז סק&quot;יג דחה הראיה מרש&quot;י בשבועות דהתם קאמר דכיון דליכא איסור לא הוי גזלן מדאו', ומביא מהריטב&quot;א בר&quot;ה כב דמדאו' אינו קונה אסמכתא.<br /> <br /> ===='''חיוב ד' שומרים אמאי לא הוי אסמכתא'''====<br /> הקשה רמב&quot;ן חיוב שומרין אמאי לא הוי אסמכתא, ובשלמא ש&quot;ח וש&quot;ש דבידו דמי לאם אוביר ולא אעביד אשם במיטבא, אבל חיוב אונסין מאי איכא למימר ותירץ די&quot;ל דהתם רחמנא חייביה וכלקוח דמי, אך הקשה דא&quot;כ אין מתנה ש&quot;ח להיות כשואל והא הוי אסמכתא, ותירץ דהרי פירשנו שכל שתולה בדעת אחרים אין זה אסמכתא, והכא אין יכול לתלות שלא יארע לו אונס (ולכאו' לפ&quot;ז אין יכול ₪ להתנות שיהיה כש&quot;ש וצ&quot;ע), <br /> <br /> ===='''אסמכתא בגיטין וקדושין'''====<br /> כתב הרמב&quot;ן ב&quot;ב ונדרים דלא הוזכה אסמכתא אלא בדיני ממונות ולא בגיטין וקידושין ורק לר' יהודה מצאנו אסמכתא בנזירות התם משום דס&quot;ל דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה,<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כתב דהרמב&quot;ן לא פירש טעמו אבל קבלנו תלמידיו דטעמא דידיה  דהנהו ליתנהו אלא מדעתיה ואין דין אסמכתא אלא במתנה מתוך הדחק (ומאירך לבאר אמאי בכל מילי הוי מתנה מתוך הדחק), אבל בגיטין וקידושין וכן במתנה ליכא אסמכתא כלל, וכתב שכן היה אומר רבנו בשמו וגם בשם קרובו החכם ר' יונה בר' יוסף.<br /> <br /> וכתב דלפי השיטה החדשה של הרשב&quot;א אתי שפיר דכי קניס נפשיה וממוניה הוי אסמכתא וכי לא קניס לא הוי אסמכתא ובגיטין וקידושין ליכא קנסא דאפשר דהיינו דטבא ליה ולכך ליכא אסמכתא. ושטה נכונה היא ומודה על האמת ילך בדרך האמת. <br /> <br /> והנמו&quot;י ב&quot;ב רמז דבר זה שכתב ולאפוקי תנאי דגיטין שהוא מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחק שהוא צריך לו.<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כז, ב כתב דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שקונס עצמו ולהכי לא אשכחן אסמכתא בגיטין וקידושין כיון שעושה הדבר מעצמו בדלא מכרחי ליה במידי.<br /> <br /> ובספר המקח בשער יז מבואר דגם בגיטין וקידושין איכא אסמכתא, ועיקר החילוק הוא בין דבר שמעכשיו לשלא מעכשיו.<br /> ----[1] הראשונים הקשו שיש סתירות בתלמוד בדעת רב נחמן וכן בדעת רב הונא, בדעת רב נחמן, שבסוגיא בנדרים כז,ב מביאם את דברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה להוכיח דאסמכתא לא קניא (ומזה הוכיחו התוס' שכך צריכה להיות הגירסא בב&quot;ב קסח,ב), ואילו בסוגיה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) איתא שרב נחמן  סבר מתחילה דאסמכתא קניא עד שהחזירו מניומי מזה, ואיך ייתכן זה והלוא בסוגיא בנדרים משמע שכך היתה דעתו מעולם שהרי אמר כן בשם רבו? וגם ברב הונא קשה, דבסוגיא בב&quot;מ סו,א מוכח שסובר לדינא דאסמכתא קניא, וא&quot;כ אמאי פרכינן עליה בנדרים כז,ב &quot;ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא&quot; והא רב הונא גופיה סובר דקניא?<br /> <br /> מדברי התוס' (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) יש ללמוד זה שלושה תירוצים לחלק בין הסוגיות: א. ר&quot;י מפרש דהאסמכתא דבסוגיא דבב&quot;מ עדיפא משאר אסמכתא דעלמא, משום דהתם הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון, וגם מפני שעשה לו טובה בהלוואה ולכן יש בדעתו לקיים שיהיה שלו אם לא יפרע לו משום לו בתורת משכון נותן לו הקרקע בתורת משכון  טפי מבעלמא (ובתוס' בפרק גט פשוט מובא התירוץ דעשה לו טובה כתירוץ בפני עצמו בשם ר&quot;ת, ור&quot;י שם הקשה על זה דגם בההיא דמשליש שטרו עשה לו טובה? ובספר גידולי תרומה שער ס&quot;ג תירץ דשאני התם במלוה על שדהו שהתנה עמו בשעה שעשה לו הטובה, משא&quot;כ במשליש שטרו שהתנאי היה לאחר זמן, וכעי&quot;ז כתב בקובץ שיעורים אות תרכ&quot;ו, אך יש להעיר עוד שתירוץ ר&quot;י בב&quot;מ הוא בעצם כתירוץ ר&quot;ת הנ&quot;ל בצירוף התוספת דהכא דמי למקח וממכר כיון שנתן לו בתורת משכון שבזה מתורצת הקושיה הנ&quot;ל). ב. ר&quot;ת מפרש דהך אסמכתא עדיפא משום דתפיס המלוה גופיה הקרקע וזה עדיף מהא דמשליש שטרו דגט פשוט דהתם לא תפיס המלוה גופיה אלא השליש, וכ&quot;כ הרשב&quot;א (בב&quot;מ סו,א) בחד תירוץ. ג. עוד תירצו התוס' בפרק ג&quot;פ דאסמכתא היא דווקא היכא שמתכוון להסמיך חבירו על דבריו אבל אין דעתו שיהיה כן, אבל התם בב&quot;מ במלוה על שדהו הלוהו ע&quot;מ שתשקע בידו אם לא יפרענו בתוך שלוש שנים (ותירוץ זה כתבוהו התוס' בב&quot;מ ודחוהו משום דלא אתי שפיר לרב נחמן דסבר דגם לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו, אבל בפרק גט פשוט כתבו דתירוץ זה אתי שפיר גם לרב נחמן), וביאר בקוב&quot;ש סי' תרכ&quot;ו הטעם דאמרינן הכי, דכיון שהמלוה לא רצה לעשות באופן אחר על כרחו צריך לעשות כדעת המלוה.<br /> <br /> הרמב&quot;ן (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) כתב שיש ליישב הנוסחאות דגרסי בדרב נחמן בגט פשוט &quot;הלכה כר' יוסי&quot; בניגוד לגמרא בנדרים, כי יש לומר שמתחילה סברו רבותיו רב ורבה בר אבוה דהלכה כר' יוסי ולבסוף הדרי בהו, כדאמרינן בב&quot;מ דאהדריה מניונמי לר&quot;נ, דמעיקרא היה אומר רבה בר אבוה משמיה דרב דהלכה כר' יוסי ולבסוף חזר בו רב ואחריו רבה בר אבוה ואמרו דלא קניא, ומניומי ידע בחזרתם ורב נחמן לא ידע, וכששמע כן חזר בו גם כן, וכתב שכ&quot;כ רס&quot;ג, וכתב שכן יש לומר גם בדעת רב הונא שבתחילה סבר דאסמכתא קניא אבל חזר בו כדהדר ביה רב נחמן וכ&quot;כ הר&quot;ן בנדרים כז,א, וכ&quot;כ הרשב&quot;א ב&quot;ב קסח,א וב&quot;מ סו,א, וכעי&quot;ז בכתב בפסקי רי&quot;ד בב&quot;ב שם ליישב דעת רב הונא דקים ליה לתלמודא דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה רב נחמן, ולגבי הסתירה בדרב נחמן כתב די&quot;ל דהיינו דאמרו הכא בסוף סוגיין &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; ור&quot;ל דלא היא דאמרו הלכה כר' יוסי אלא אמרו אין הלכה כר' יוסי.<br /> <br /> ואומנם לגבי הקושיה בדעת רב הונא כתבו התוס' בנדרים (כז,ב) דאה&quot;נ דמצי למימר דסבר רב הונא אסמכתא קניא אלא ניחא ליה ליישב דברי רב הונא אליבא דהלכתא דפסיק ר&quot;נ כרבי יהודה, ובתשובות הרי&quot;ד כתב באופן אחר, שבאמת סבר רב הונא דאסמכתא לא קניא ומה שאמר בב&quot;מ הוא רק אליבא דר' יוסי אבל לא ס&quot;ל כן לדינא. <br /> <br /> [2] הרמב&quot;ן הקשה בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) לשיטה זו, דודאי כל דיני תנאים לא נאמרו דווקא במעכשיו ואדרבה במעכשיו סבירא להו לרי&quot;ף ולגאון דלא בעינן כלל משפטי התנאים וא&quot;כ על כרחך כל תנאים דמהנו היינו אף בלא מעכשיו וזו קושיה גדולה לשיטת רב האי (ואין לתרץ דרבנו האי יסבור דבמעכשיו ג&quot;כ בעינן משפטי התנאים ויעמיד כל הסוגיות במעכשיו, דהראשונים הביאו בשם רבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים)? <br /> <br /> ואולי יש ליישב זאת ע&quot;פ מש&quot;כ באבן האזל פרק יא ממכירה לבאר שלפי דעת רב האי עיקר החיסרון הוא מצד שכלתה קניינו בשעת קיום התנאי, וכתב שם דלכן לדעת רב האי בקניין כסף לא יהיה משום אסמכתא בקניין דאם כייון דאין בזה חסרון דכלתה קניינו (כמו בנותן כסף לאשה ואומר התקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת אע&quot;פ שנתאכלו המעות), ולפ&quot;ז משכחת להו לכל משפטי התנאים בתנאי דאם כל היכא דליכא חסרון דכלתה קניינו, אבל לא נתיישב בזה דעת הרמב&quot;ם אליבא דהגר&quot;א, ובברכת אברהם לב&quot;מ סו,א האריך בקושיה זו לפירוש הגר&quot;א, ובפר ערך השולחן למהר&quot;י טייב רז,ב כתב דנפ&quot;מ להיכא דאסמכתא קניא כגון בנדר ושבועה וצדקה וכן בשכ&quot;מ, ועוד יש לומר דגם להרמב&quot;ם ורבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים היינו במעכשיו גרידא אבל כל שאומר מעכשיו ולאחר ל' יום וגם תלה בתנאי י&quot;ל דבזה לא מצד אחד לא הוי אסמכתא ומאידך בעינן משפטי התנאים כיון דאין זה קניין מעכשיו ממש וצ&quot;ע. <br /> <br /> [3] וכתב הרמב&quot;ן שזהו יסוד הגמרא בסנהדרין לגבי משחק בקוביה דאמר רב ששת דלאו אסמכתא היא כיון שתלוי בדעת ובמעשה חבירו, וקיי&quot;ל התם כרב ששת וגם לרמי בר חמא דחשיב ליה אסמכתא היינו משום דמפרש התם דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אך הקשה רמב&quot;ן לפ&quot;ז אמאי מקשינן לקמן קעג,ב &quot;ערב היכי משתעבד לר' יהודה&quot; והא תלוי באדם שלישי ואין זו אסמכתא? ותירץ דהתם חשיב כתולה בדעת עצמו, משום דעביד איניש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמיך מעיקרא וכתולה בדעת עצמו דמי, ועוד שסמך על כך שהוא עצמו יוכל לכפות הלווה ולפרוע ממנו למלוה. <br /> <br /> [4] והב&quot;י בסי' רז כתב שלדינא מסכימים לשיטה זו (שבתולה בדעת אחרים ליכא אסמכתא) גם רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), תוס' (שם, וב&quot;מ עד,א), רא&quot;ש (איזהו נשך,ע) ותלמידי הרשב&quot;א (אמנם כתב שמהרמב&quot;ן והר&quot;ן משמע דהא דאמרינן גבי חמרא דזולשפט &quot;הכא לאו בידו&quot; והוי אסמכתא היינו משום דתולה בדעת עצמו אבל אם תלה תנאו באחרים ואמר &quot;ימכרו לי יין&quot; לא הוי אסמכתא, אבל כתב הב&quot;י דתלמידי הרשב&quot;א כתבו דכיון שהיין מצוי לקנות חשיב כתולה בדעת עצמו, וכתב שכן נראה מדברי התוס' והרא&quot;ש) ואומנם הדרישה (רז,טז) האריך וכתב, דהתוס' והרא&quot;ש אינם סוברים כלל כרמב&quot;ן, כי לשיטתם גם בתולה בדעת חבירו ןסבור שיקיימו חבירו אך ייתכן שלא יקיימו ג&quot;כ הוי אסמכתא גמורה, ובעיקר הדין כתב הב&quot;י שמהרמב&quot;ם (מכירה יא,ג) ומהר&quot;י מיגש מוכח דס&quot;ל דגם בתולה בדעת אחרים איכא אסמכתא, ויש להוסיף שכן נראה מהרשב&quot;א מחידושיו שפליג על הרמב&quot;ן בזה שהקשה על שיטתו דבערב הוי תולה בדעת אחרים ודנו בגמרא אמאי אין זה אסמכתא.<br /> <br /> [5] והקשה הב&quot;י לשיטה זו אמאי פליגי אמוראי במשחק בקוביא אי הוי אסמכתא הרי אין שם עניין קנס וא&quot;כ לאו אסמכתא הוא? ותירץ די&quot;ל דבהך סברה גופא פליגי וקיי&quot;ל כרב ששת דלא הוי אסמכתא. והר&quot;ן בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) הקשה עליהם באופן הפוך דבמשחק בקוביא אמאי לא הוי אסמכתא והלוא אין כל אחד מהם רוצה שיזכה חבירו במעותיו? וכתב ששם צריך לומר משום דתולה בדעת אחרים או משום סברת ר&quot;ת דכיון שכל אחד רוצה לקנות גמר ומקנה.<br /> <br /> רש&quot;י תוס' והרא&quot;ש לא דיברו רבות על החילוקים בדידני אסמכתא אך לא התייחסו ישירות לחילוק שבין אסמכתא לתנאי בני גד ובני ראובן (מלבד הרא&quot;ש בתשובה שבסמוך שהזכיר קצת), ומ&quot;מ כתב הב&quot;י שמדברי רש&quot;י (ב&quot;מ סו,א), תוס' ב&quot;מ (עד,א) רא&quot;ש (שו&quot;ת עב,ג) וסמ&quot;ג (עשין פב) נראה שדבריהם עולים בדרך אחד עם דברי הרשב&quot;א, שלשיטתם כל שמתנה בדווקא אין בזה משום אסמכתא, שכשהאדם אינו מקנה בדרך קנס וגוזמא אלא בדווקא על הרוב הוא רוצה בקיום המעשה, (אך כתב שיש קצת חילוק ביניהם לבין הרשב&quot;א כגון לעניין משחק בקוביא, ששם שהוא אומר בדווקא אך אינו רוצה בקיומו של מעשה שהרי אינו חפץ שירויח חבירו, ומדברי הר&quot;ן אליבא דהרשב&quot;א נראה דהתם אמור להיות אסמכתא לפי כללו של הרשב&quot;א, אבל לשאר שיטות הרי נראה שהדבר תלוי אם בדווקא מתנה או לא ובמשחק בקוביא הא בדווקא מתנה)<br /> <br /> ואומנם הדרישה (רז,טז) מאריך בבירור דברי הראשונים, ועולה מדבריו שאין בזה קריטריון אחד, אלא הכל תלוי אי אמדינן דעתיה שכוונתו להקנות או לא, וזה טעם הקריטריונים שהוזכרו בראשונים כגון &quot;בידו ושלא בידו&quot; &quot;גזים ולא גזים&quot;, וכמו שסיכם דבריו בסמ&quot;ע בקיצור.<br /> <br /> ומדברי הב&quot;י נראה שהרמב&quot;ם חולק על סברא זו.<br /> <br /> [6] ואולי י&quot;ל עפ&quot;י מ&quot;ש ד&quot;מ סי' ר&quot;ז אות ז' דיעה במרדכי דאסמכתא דלא קני' דרבנן בעלמא הי' דמדאורייתא קני' כמו ערב ובמרדכי דב&quot;מ סי' ש&quot;ע פליג דערב בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומקני' ובאמת לכאורה פשטא דש&quot;ס ב&quot;ב קע&quot;ג ע&quot;ב הכי ריהטא ותקשי אהמרדכי דפ' שור שנגח דו&quot;ה סימן מ&quot;ה והגה' ר&quot;פ זה בורר סס&quot;י תשכ&quot;א דכ' דמדאורייתא קני מטעם ערב ואמנם אחר קצת עיון יש להוציא כן מהש&quot;ס שם מדא&quot;ל רב אשי לאמימר והא מעשי' בכל יום דאסמכתא לא קני' וערב משתעבד ולא אמר בקיצור והא ערב משתעבד מקרא מלא דיבר הכתוב בני אם ערבת לרעיך ותקשי לר' יוסי ומדלא א&quot;ל הכי ש&quot;מ דפשוט בעיני איתמר ורב אשי דודאי מן התורה ערב משתעבד ואסמכתא קני' וכיון דעבדי' לי' דינא ממילא גמר ומקני' וכמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;ח סק&quot;ד סוף ד&quot;ה וכל דבר וכו' לענין אסמכתא דגוי הכי הוה נמי גבי ישראל מן התורה אלא שראו חז&quot;ל דעכ&quot;פ שלא ברצונו הוא מקנה רק ע&quot;כ גמר ומקני מפני חוזק יד הב&quot;ד דעבדי' לי' דינא ע&quot;כ ס&quot;ל לר' יהודה דהפקיעו חכמים קנין אסמכתא שלא יקנה אדם מחברו כ&quot;א מרצון חברו דומה קצת למ&quot;ש ר' יוחנן ב&quot;מ קי&quot;ז ע&quot;ב דר' ס&quot;ל אסור להנות מחברו (כ&quot;א מרצון) והנה ס&quot;ל לאמימר דה&quot;ה ערב הוה נמי בכלל תיקון רבנן דלא לישתעבד ודחה רב אשי ממעשים בכל יום וע&quot;כ גבי ערב הניחו חז&quot;ל על דין הורה דירדו לסוף דעתו שמרצונו משלם לו והשתא ס&quot;ל להראב&quot;ד אין דין אסמכתא לגוי דנהי דגבי ישראל תיקנו מה להם לחכמים עם גוים ע&quot;כ גבי גוי הניחו על דין תורה ויפה כ' מג&quot;א סי' תמ&quot;ח הנ&quot;ל דממילא גמר ומקני כיון דהגוי מוציא ממנו בדינא משא&quot;כ ישראל לא רצו חכמים שיהנה מחברו שלא ברצונו ומיושב נמי פקפוק של מעלתו ני'. ואמנם רמב&quot;ם אפי' נימא דס&quot;ל נמי אסמכתא דלא קני מדרבנן בעלמא היא מ&quot;מ היינו ובגוי לא תקנו היינו ישראל מגוי קונה באסמכתא אבל גוי מישראל לא קני דהשתא מישראל הפקיעו מכ&quot;ש מגוי כמ&quot;ש ט&quot;ז בי&quot;ד סי' קל&quot;ב ס&quot;ק ח' לענין קנין כסף ומייתי ראי' ממעמד שלשתן והכי ס&quot;ל להרמב&quot;ם גבי משכון דישראל מגוי קונה משכון אע&quot;ג דלא שייך בי' צדקה מ&quot;מ מק&quot;ו דישראל מישראל וה&quot;נ דכוותי' זה נ&quot;ל טעם פלוגתתם ומ&quot;מ דעת רוב הפוסקים דיש אסמכתא לגוי כמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;א הנ&quot;ל:</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%90%D7%9D_%D7%A0%D7%95%D7%94%D7%92_%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8_%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%94_%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%94&diff=19237 2022-02-13T22:54:41Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>== סוגיית הגמרא ==<br /> בגמרא (ב&quot;מ סא,) דורשת הגמרא: &quot;מנין לרבות כל דבר ת&quot;ל 'נשך כל דבר אשר ישך' &quot;, עפ&quot;ז דנו הראשונים האם ישנם דברים בהם אינו נוהג איסור רבית כדלהלן.<br /> <br /> == ריבית בקרקע ==<br /> התוס' מסקי דהדרשא דהכא היא דרשא במידת &quot;כלל ופרט וכלל&quot; וכתבו דלכן ממעטינן קרקעות מדין ריבית, וכ&quot;כ הרא&quot;ש והנמו&quot;י, אומנם דעת הרשב&quot;א שיש איסור דאורייתא גם בהלוואת קרקע. <br /> <br /> === באיזה אופן מדובר בהלוואת קרקע ===<br /> ביארו ה'''תוס'''' וה'''רא&quot;ש''' דהא דממעטינן קרקע מריבית היינו דוקא הלואת קרקע בקרקע כגון שהלוהו עשר גפנים טעונות בי&quot;א, אבל אם הלוה כסף ע&quot;מ לקבל קרקע בריבית זה אסור מדאורייתא, ובהג' רע&quot;א הביא בשם השטמ&quot;ק אופן נוסף בהלוואת קרקע בקרקע, כגון שהלוהו קרקע זו ע&quot;מ שיחזירנו קרקע זו בתוספת בית רובע, או שיתן לו קרקע אחרת כיוצא בה בתוספת בית רובע, (דבכה&quot;ג לא הוי כשכירות כיון שרשאי ליתן לו קרקע אחת, וגם לא הוי כחליפין כיון שרשאי להחזיר לו קרקע זו), אך כתב רע&quot;א להוכיח מתוס' לקמן (סט,ב) דס&quot;ל דבאופן כזה אכתי נחשב כשכירות ולא כהלוואה.<br /> <br /> === תלוש ולבסוף חברו ===<br /> בהג' רע&quot;א על השו&quot;ע ריש סי' קסא דייק דתלוש ולבסוף חברו כגון בית חשיב כקרקע לעניין זה, ודייק כן מהתוס' בסוגיין). <br /> <br /> == פחות משוה פרוטה ==<br /> ומהאי טעמא גופיה דבענין דבר המטלטל וגופו ממון כתבו התוס' דממעטינן נמי פחות מש&quot;פ דלא הוי ממון וכן דעת הרא&quot;ש, אומנם דעת הרמ&quot;ה והרשב&quot;א דריבית אסורה מדאורייתא בכל דבר גם בפחות משוה פרוטה, ובבאור הגר&quot;א (קסא,ב) דייק מהטור שדעת הרמ&quot;ה בקרקע כהתוס' אבל בפחות משוה פרוטה חולק עליהם, דח&quot;ש אסור מה&quot;ת, וגם לא ממיעט מכלל ופרט אלא עבדים וקרקעות.<br /> <br /> == ריבית בעבדים ==<br /> לכאורה לשיטות דלעיל דילפינן מ&quot;כלל ופרט וכלל&quot; יש לנו למעט גם עבדים אבל כתב ה'''רא&quot;ש''' דליכא למעוטינהו דלא שייך ריבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומן אבל בשאלה לא שייך ריבית אלא שכירות מקרי. אומנם ה'''ב&quot;י''' (סימן קסא) הקשה ע&quot;ז דהא שפיר משכחת גם בעבדים שנותן לו אחד ע&quot;מ שיתן לו שנים במקומן? ועכ&quot;פ מסיק דאפשר דמדרבנן אסור וה'''ט&quot;ז''' (שם, סק&quot;א) כתב דודאי מדרבנן אסור וכ&quot;כ ה'''גר&quot;א''' בשם ה'''ר&quot;ן''' בכתובות דלא גרע מריבית דברים, וכן דעת רוב הפוסקים אף דה'''ב&quot;ח''' וה'''שע&quot;ד''' ס&quot;ל דאפי' מדרבנן ליכא איסור.<br /> <br /> == שטרות ==<br /> לגבי שטרות כתב הב&quot;י דודאי לכ&quot;ע לא שייך למעט דחשיב שמלוהו גוף הממון ואסור מדאורייתא.<br /> <br /> == פסק ההלכה ==<br /> ה'''שו&quot;ע''' (קסא,א) הכריע להלכה שריבית נוהגת מדאורייתא בכל דבר, וכן כתב הש&quot;ך בשם הב&quot;ח שיש להחמיר ווכן נראה דעת המחבר והרמ&quot;א.</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%90%D7%9D_%D7%A0%D7%95%D7%94%D7%92_%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8_%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%94_%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%94&diff=19236 2022-02-13T22:26:19Z

<p>יצחק 222: יצירת דף עם התוכן &quot;מנין לרבות כל דבר ת&quot;ל 'נשך כל דבר אשר ישך' כט) ריבית בקרקע: התוס' מסקי דאיכא הכא &quot;כלל ופרט וכלל&quot; ולכן ממעטינן קרקעות מדין ריבית, וכ&quot;כ הרא&quot;ש והנמו&quot;י. ומבארים התוס' והרא&quot;ש דהא דממעטינן קרקע מריבית היינו דוקא הלואת קרקע בקרקע כגון שהלוהו עשר גפנים טעונות בי&quot;א, אבל...&quot;</p> <hr /> <div>מנין לרבות כל דבר ת&quot;ל 'נשך כל דבר אשר ישך'<br /> כט) ריבית בקרקע: התוס' מסקי דאיכא הכא &quot;כלל ופרט וכלל&quot; ולכן ממעטינן קרקעות מדין ריבית, וכ&quot;כ הרא&quot;ש והנמו&quot;י. ומבארים התוס' והרא&quot;ש דהא דממעטינן קרקע מריבית היינו דוקא הלואת קרקע בקרקע כגון שהלוהו עשר גפנים טעונות בי&quot;א, אבל אם הלוה כסף ע&quot;מ לקבל קרקע בריבית זה אסור מדאורייתא.<br /> (ובהג' רע&quot;א על השו&quot;ע ריש סי' קסא דייק דתלוש ולבסוף חברו כגון בית חשיב כקרקע לעניין זה, ודייק כן מהתוס' בסוגיין). <br /> ל) ריבית בפחות מש&quot;פ: מהאי טעמא דבענין דבר המטלטל וגופו ממון כתבו התוס' דממעטינן נמי פחות מש&quot;פ דלא הוי ממון וכן דעת הרא&quot;ש.<br /> לא) ריבית בעבדים ושטרות: לכאורה כיון דילפינן מ&quot;כלל ופרט וכלל&quot; יש לנו לפטור גם בעבדים ושטרות אבל כתב הרא&quot;ש דליכא למעוטינהו דלא שייך ריבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומן אבל בשאלה לא שייך ריבית אלא שכירות מקרי. <br /> (אומנם הב&quot;י הקשה ע&quot;ז דהא שפיר משכחת גם בעבדים שנותן לו אחד ע&quot;מ שיתן לו שנים במקומן? ועכ&quot;פ מסיק דאפשר דמדרבנן אסור והט&quot;ז כתב דודאי מדרבנן אסור וכ&quot;כ הגר&quot;א בשם הר&quot;ן בכתובות דלא גרע מריבית דברים, וכן דעת רוב הפוסקים אף דהב&quot;ח והשע&quot;ד ס&quot;ל דאפי' מדרבנן ליכא איסור, ולגבי שטרות כתב הב&quot;י דודאי לא שייך למעט דחשיב שמלוהו גוף הממון ואסור מדאורייתא).<br /> פסק ההלכה: אף שדעת התוס' והרא&quot;ש והנמו&quot;י שאין איסור ריבית מדאורייתא בהלואת קרקע ובפחות מש&quot;פ איכא פוסקים דפליגי ע&quot;ז (הרמ&quot;ה והרשב&quot;א) וס&quot;ל דאסור מדאורייתא, וכן פסק הש&quot;ע וכן כתב הש&quot;ך שיש להחמיר וכן הסכימו האחרונים.</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%90%D7%9D_%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%96%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%9F_%D7%91%D7%AA%D7%A8_%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%AA%D7%A8_%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%90&diff=19235 2022-02-13T22:24:12Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>==סוגיית הגמרא==<br /> הגמרא בריש פרק איזהו נשך (ב&quot;מ ס,ב) קובעת דאין אפשרות שיהיה מצב שבו יש נשך בלי תרבית או תרבית בלא נשך (תרבית היינו שנתרבה ממון המלוה ונשך היינו שנחסר ממון הלווה), ומעלה הגמרא אפשרויות בהן לכאורה ישנה אפשרות כזו כגון במקרה שהלוהו מאה פרוטות ע&quot;מ לפורעו מאה ועשרים פרוטות אלא שבשעת ההלואה הי ערך מאה פרוטות ואילו בשעת הפרעון היתה מעה שוה מאה ועשרים פרוטות, שבאופן כזה לכאורה יש &quot;נשך&quot; כיון שלוקח ממנו יותר ממה שנתן לו אך מ&quot;מ לא נתרבה ממונו כיון שסוף סוף מעה הלוהו ומעה קיבל, אך דוחה זאת הגמרא: &quot;סוף סוף אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשך והרי תרבית אי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא&quot;, (וכה&quot;ג אומרת אח&quot;כ הגמרא לאידך גיסא לעניין תרבית בלא נשך ודוחה באופן דומה, ומסקנת הגמרא שאין מציאות של נשך בלא תרבית ושל תרבית בלא נשך).<br /> <br /> אם כן הגמרא מזכירה ספק זה בדרך אגב ומציגה בזה שני צדדים אפשריים בלי להכריע ביניהם.<br /> <br /> ==דעות הראשונים==<br /> ב'''הגהת אשיר&quot;י''' כתב דלא איפשיט אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף ואזלינן לחומרא, אבל ה'''נמו&quot;י''' כתב דבתר מעיקרא אזלינן, וכ&quot;כ בהג' ה'''גר&quot;א''' בשם ה'''רשב&quot;א''', וכן דעת רוב הראשונים: '''רמב&quot;ן ר&quot;ן ריטב&quot;א מאירי'''.<br /> <br /> ==פסק ההלכה==<br /> ה'''שו&quot;ע''' (קס, כא) פסק דאזלינן בתר מעיקרא, ולכן אם הלוה ק' בק&quot;כ אע&quot;ג דמעיקרא היו ק' בדנקא ולבסוף קכ בדנקא נאסור מדאורייתא, אבל אי הלוה ק' בק' ונתייקרו (כגון דמעיקרא היו ק' בדנקא ועכשיו פ' בדנקא) אסור מדרבנן, וכן דעת שאר הפוסקים האחרונים.</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%90%D7%9D_%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%96%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%9F_%D7%91%D7%AA%D7%A8_%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%AA%D7%A8_%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%90&diff=19234 2022-02-13T22:23:30Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>== סוגיית הגמרא ==<br /> הגמרא בריש פרק איזהו נשך (ב&quot;מ ס,ב) קובעת דאין אפשרות שיהיה מצב שבו יש נשך בלי תרבית או תרבית בלא נשך (תרבית היינו שנתרבה ממון המלוה ונשך היינו שנחסר ממון הלווה), ומעלה הגמרא אפשרויות בהן לכאורה ישנה אפשרות כזו כגון במקרה שהלוהו מאה פרוטות ע&quot;מ לפורעו מאה ועשרים פרוטות אלא שבשעת ההלואה הי ערך מאה פרוטות ואילו בשעת הפרעון היתה מעה שוה מאה ועשרים פרוטות, שבאופן כזה לכאורה יש &quot;נשך&quot; כיון שלוקח ממנו יותר ממה שנתן לו אך מ&quot;מ לא נתרבה ממונו כיון שסוף סוף מעה הלוהו ומעה קיבל, אך דוחה זאת הגמרא: &quot;סוף סוף אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשך והרי תרבית אי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא&quot;, (וכה&quot;ג אומרת אח&quot;כ הגמרא לאידך גיסא לעניין תרבית בלא נשך ודוחה באופן דומה, ומסקנת הגמרא שאין מציאות של נשך בלא תרבית ושל תרבית בלא נשך).<br /> <br /> אם כן הגמרא מזכירה ספק זה בדרך אגב ומציגה בזה שני צדדים אפשריים בלי להכריע ביניהם.<br /> <br /> == דעות הראשונים ==<br /> ב'''הגהת אשיר&quot;י''' כתב דלא איפשיט אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף ואזלינן לחומרא, אבל הנמו&quot;י כתב דבתר מעיקרא אזלינן, וכ&quot;כ בהג' הגר&quot;א בשם הרשב&quot;א, וכן דעת רוב הראשונים: '''רמב&quot;ן ר&quot;ן ריטב&quot;א מאירי'''.<br /> <br /> == פסק ההלכה ==<br /> ה'''שו&quot;ע''' (קס, כא) פסק דאזלינן בתר מעיקרא, ולכן אם הלוה ק' בק&quot;כ אע&quot;ג דמעיקרא היו ק' בדנקא ולבסוף קכ בדנקא נאסור מדאורייתא, אבל אי הלוה ק' בק' ונתייקרו (כגון דמעיקרא היו ק' בדנקא ועכשיו פ' בדנקא) אסור מדרבנן, וכן דעת שאר הפוסקים האחרונים.</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%90%D7%9D_%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%96%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%9F_%D7%91%D7%AA%D7%A8_%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%AA%D7%A8_%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%90&diff=19233 2022-02-13T22:09:06Z

<p>יצחק 222: יצירת דף עם התוכן &quot;סוף סוף אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשך והרי תרבית, אי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא כז) בהגהת אשיר&quot;י כתב דלא איפשיט אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף ואזלינן לחומרא, אבל הנמו&quot;י כתב דבתר מעירא אזלינן, וכ&quot;כ בהג' הגר&quot;א בשם הרשב&quot;א. (וכן דעת רוב הראשונים- רמב&quot;ן...&quot;</p> <hr /> <div>סוף סוף אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשך והרי תרבית, אי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא<br /> כז) בהגהת אשיר&quot;י כתב דלא איפשיט אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף ואזלינן לחומרא, אבל הנמו&quot;י כתב דבתר מעירא אזלינן, וכ&quot;כ בהג' הגר&quot;א בשם הרשב&quot;א. (וכן דעת רוב הראשונים- רמב&quot;ן ר&quot;ן ריטב&quot;א מאירי נמוק&quot;י).<br /> להלכה- פסק השו&quot;ע בסי' קס סעי' כא דאזלינן בתר מעיקרא, ואם הלוה ק' בק&quot;כ אע&quot;ג דמעיקרא היו ק' בדנקא ולבסוף קכ בדנקא נאסור מדאורייתא, אבל אי הלוה ק' בק' ונתייקרו (כגון דמעיקרא היו ק' בדנקא ועכשיו פ' בדנקא) אסור מדרבנן, וכן דעת שאר הפוסקים האחרונים.</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%A8_%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%93%D7%94-_%D7%9E%D7%94_%D7%A0%D7%9E%D7%9B%D7%A8_%D7%A2%D7%9E%D7%94%3F&diff=19232 2022-02-13T21:59:21Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>===המשנה===<br /> המשנה במסכת ב&quot;ב (סט,ב) מפרטת את דינו של אדם המוכר את שדהו איזה דברים מכר עמה ואיז לא:<br /> <br /> &quot;המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצרכה ואת הקנים שבכרם שהם לצרכו ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואת השומירה שאינה עשויה בטיט ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה. אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע, בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, בין כך ובין כך לא מכר לא את חיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את השומירה שהיא עשויה בטיט ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה&quot;<br /> <br /> אף שהמשנה לכאורה הינה פשוטה ומוסכמת, הגמרא מוסיפה ביאור מה הרבותא בכל אחד מן הדברים שפורטו במשנה, ולהלן ניווכח שבחלק דברים יש מחלוקת בגירסא ובפירוש.<br /> <br /> ===אבנים שהן לצורכה ושאינן לצורכה===<br /> במשנה מבואר דאבנים שהן לצורכה נמכרות עם השדה ושאינן לצורכה אינן נמכרות, ובגמרא (סט,א) נחלקו בפירוש הדבר, &quot;מאי אבנים שהן לצורכה הכא תרגימו אבני דאכפא , עולא אמר אבנים הסדורות לגדר&quot;, ופירש '''רשב&quot;ם''' דאבני דאכפא הם אבנים שמניחין אותם על העומרים כדי שלא יפזרם הרוח וכ&quot;כ ה'''נמו&quot;י'''.&lt;ref&gt;וביאר הנמו&quot;י הטעם דמכר האבנים, דאע&quot;ג דתשמישין המטלטלין הם, מ&quot;מ כיון דמיוחדין לתשמיש זה ואין מזיזים אותם מן השדה לעולם - כמחובר חשיב להו (אך מרשב&quot;ם לכאו' משמע דאין תנאי זה &quot;שלא יזיזום מן השדה לעולם&quot;)&lt;/ref&gt; <br /> <br /> ואומרת עוד הגמרא שלמ&quot;ד &quot;אבני דאכפא&quot; יהיה פירושו לדעת ר&quot;מ (שסובר שהמוכר את הכרם מכר תשמישי הכרם) היינו שמתוקנות אע&quot;ג &quot;דלא מחתן&quot; (-שאינן מונחות), ואילו לרבנן &quot;והוא דמחתן&quot; (-שמונחות), ולמ&quot;ד אבנים הסדורות לגדר היינו לר&quot;מ שמתוקנות אע&quot;ג שאינן סדורות זו ע&quot;ג זו ולרבנן דווקא שסדורות זו ע&quot;ג זו, ולדינא קיי&quot;ל כרבנן ולא כר&quot;מ, וא&quot;כ לא מכר את האבנים אלא באבנים שהמנחים על העומרים כשהן &quot;מונחות, או באבנים הסדורות לגדר כשהן &quot;סדורות&quot; .<br /> <br /> ובפירוש &quot;מחתן&quot; ו&quot;לא מחתן&quot; נחלקו המפרשים, '''רשב&quot;ם''' מפרש דהיינו שמונחות בשדה ושאינן מונחות בשדה, וה'''תוס'''' כתבו ד&quot;מחתן&quot; היינו שהניחו אותן פעם אחת על העומרים ו&quot;לא מחתן&quot; היינו שלא הניחום מעולם על העומרים, וכן נראה שמפרש ה'''נמו&quot;י''', אלא שהוסיפו התוס' דמ&quot;מ אין לפרש שמונחים עכשיו על העומרים, אבל ה'''רמב&quot;ם''' (מכירה כו,ב) מפרש שגם צריכות להיות מונחות עכשיו על העומרים. <br /> <br /> ====פסק ההלכה====<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מכירה כו,ב) ובעקבותיו ה'''שו&quot;ע''' (רטו,ה) העתיקו להלכה את שני הפירושים שבגמרא, הן באבנים המונחות על העומרים והן בסדורות לגדר (ונראה שסברו שהפירושים אינם חולקים זע&quot;ז), וכאמור לדעת הרמב&quot;ם צריך שיהו האבנים מונחות על העומרים בשעת המכירה, וכ&quot;כ השו&quot;ע, אך ה'''רמ&quot;א''' שם הביא דעת התוס': בשם יש אומרים: &quot;וי&quot;א דאם היו מונחות פעם אחת על העומרים הרי אלו מכורין&quot;. <br /> <br /> ===חיצת הקנים===<br /> <br /> ====הגירסא &quot;חיצת&quot; או &quot;מחיצת&quot;====<br /> במשנה ובגמרא לפנינו הגירסא היא &quot;חיצת הקנים&quot;, וכך היא גירסת '''רשב&quot;ם''' ו'''רא&quot;ש''', ופירש רשב&quot;ם שהם &quot;קנים הרבה גדלים בקלח אחד&quot;, אומנם ה'''רי&quot;ף''' ו'''נמו&quot;י''' גרסו &quot;מחיצת הקנים&quot; וכך היא גירסת ה'''רמב&quot;ם''' בפיהמ&quot;ש ובמשנה תורה (מכירה כו,ב), וכן העתיק השו&quot;ע (רטו,ה).<br /> <br /> ====האם יש נפ&quot;מ בין הגירסאות====<br /> אומנם נראה מהמפרשים שאין נפ&quot;מ לדינא בין הגירסאות, כי ה'''סמ&quot;ע''' כתב שנראה שגם &quot;מחיצת&quot; פירושו כמו &quot;חיצת&quot;, אלא שב'''מאירי''' נראה שלא כדבריו שכתב: &quot;פירוש מחיצת הקנים אגד של קנים, ובעלי שדות מתכוונים בנטיעתן לעשותן בקצות שדותיהן לחוץ בהן בין תחום לתחום ומתוך כך הוא קורא אותן מחיצה&quot; עכ&quot;ל, ולפ&quot;ז יש לומר שדווקא כשעושין בסוף השדה למחיצה לא נמכר כשהוא בית רובע, אבל באמצע השדה בכל גוונא נמכר (או אולי לאידך גיסא, דדוקא שעשויה למחיצת השדה נמכרת עמה בסתמא), אומנם לדינא נראה דאין נפ&quot;מ כדמוכח מדברי ה'''יד רמה''', שגרס ג&quot;כ &quot;מחיצת&quot; אך כתב דלא תימא מדנקט מחיצת קנים דמיירי דווקא דקיימא על שפת השדה ועשויה לחוץ בינה ובין רשות הרבים או בין חברותיה, אלא אפי' קיימא באמצע השדה, והא דנקט 'מחיצת' לרבותא דרישא דאע&quot;ג דקיימא בסוף השדה אפ&quot;ה מזדבנא בסתמא.<br /> <br /> ===שומירה שעשויה בטיט ושאינה עשויה בטיט===<br /> <br /> ====הגירסאות השונות====<br /> גירסתנו במשנה ובגמרא ברישא &quot;שאינה עשויה בטיט&quot; דהיא נמכרת עם השדה, ובסיפא &quot;עשויה בטיט&quot; דאינה נמכרת עמו, וכך היא גירסת '''רשב&quot;ם''', אבל ה'''תוס'''' כתבו (ריש סט.) ש'''ר&quot;ח''' גריס איפכא, וכן גרסו ה'''רי&quot;ף''' וה'''רא&quot;ש''' וה'''נמו&quot;י''', ולשיטתם ברישא (דמכר) גרסינן: &quot;ואת השומירה העשויה בטיט&quot;, ובסיפא (דלא מכר) גרסינן: &quot;ולא את השומירה שאינה עשויה בטיט&quot;, וה'''טור''' (רטו) העתיק כפירוש '''רשב&quot;ם'''.&lt;ref&gt;והוא פלא שנטה מדברי ה'''רא&quot;ש''', וכבר תמה בזה ה'''ב&quot;ח'''.&lt;/ref&gt; <br /> <br /> ובגמרא להלן (סט.) אמרינן דברישא דמכר את השומירה (לכל חד כדאית ליה) אע&quot;ג דלא קביעא בארעא, ובסיפא דלא מכרה היינו אע&quot;ג דקביעא&lt;ref&gt;בגמרא לפנינו ברישא הגירסא &quot;דלא קביעא&quot; ובסיפא &quot;דלא מחברא&quot;, ורשב&quot;ם נראה דגריס בשניהם דקביעא וכן הגיה הב&quot;ח, ובנמו&quot;י נראה דגרס דמחובר בטינא&lt;/ref&gt; בארעא, ומדברי ה'''נמו&quot;י''' מבואר דגרס '''&quot;'''אע&quot;ג דמחבר '''בטינא&quot;''', וכן נראה שגרס ה'''יד רמה''' (וייתכן שיש נפ&quot;מ בזה כי ביאר ה'''יד רמה''' שגם ברישא (דמכר) מיירי שהשומירה עכ&quot;פ נעוצה בקרקע אלא שאינה מחוברת בטיט, אבל אם אינה מחוברת כלל אינה נמכרת עם השדה).<br /> <br /> ====הפירוש והטעם לפי הגירסאות השונות====<br /> '''רשב&quot;ם''' מפרש לשיטתו, דהיכא שהשומירה עשויה בטיט (דהיינו שהיא טוחה בטיט) הרי היא חשובה ואינה מיטלטלת ויש לה שם בפני עצמה ואינה בכלל שדה, ולכן אע&quot;פ שהיא מחוברת בקרקע (והיה לזה להחשיבה יותר בכלל השדה) אעפ&quot;כ אין זה מועיל לה, אומנם שומירה שאינה טוחה בטיט היא הויא בכלל השדה כיון דלא חשיבא ואין לה שם בפ&quot;ע ולכן אפי' אינה מחוברת בקרקע נמכרת עם השדה.<br /> <br /> אומנם כאמור, התוס' כתבו דר&quot;ח גריס איפכא וכן גרסו הרי&quot;ף, הרא&quot;ש והנמו&quot;י דבעשויה בטיט נמכרת עם השדה ובשאינה עשויה בטיט לא נמכרת, ופירוש גירסא זו מבואר בנמו&quot;י, שביאר דשומירה שעשויה בטיט נמכרת עם השדה &quot;דאע&quot;ג שלא שם סביבותיה טיט הרבה כמנהג העולם[5] מ&quot;מ כיון שמכוסה וטוחה מלמעלה כמחוברת דמיא&quot;, ומאידך בסיפא אע&quot;פ שמחוברות הכלונסות בטינא מ&quot;מ כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט לא מהני.<br /> <br /> ונראה כוונתו, דהיכא דעשויה בטיט הרי היא חשובה ואינה עשויה ליטלטל ולכן חשיבא כמחוברת, משא&quot;כ באינה עשויה בטיט אז אינה קבועה שם וחשיבא כדבר המטלטל ולכן אינה נמכרת עם השדה, וכך מבאר הסמ&quot;ע (רט&quot;ו ס&quot;ק לב) שברישא אינה מחוברת בקרקע עצמה כלל ומ&quot;מ כיון שמלופף טיט סביבותיה מחשב כדבר הקבוע בכרם, משא&quot;כ בסיפא שאע&quot;פ שמחוברת בקרקע מ&quot;מ חשיבא כדבר המיטלטל כיון שאין טוחה בטיט מלמעלה, וכ&quot;כ היד רמה &quot;דכיון דלא שיעא בטינא אדעתא דטלטולא עבידא ואע&quot;ג דמיחברא ארעי בעלמא הוא דהא יכיל למיעקרא כל אימת דבעי&quot;.<br /> <br /> נמצא דלרשב&quot;ם העניין של &quot;עשויה בטיט&quot; ו&quot;אינה עשויה בטיט&quot; הוא עניין של חשיבות שעי&quot;ז נעשית השומירה כדבר חשוב בפ&quot;ע, (והמחוברת בקרקע אינו משפיע), ואילו לנמו&quot;י אין העניין מצד חשיבות השומירה להיחשב כדבר בפ&quot;ע, אלא דהעניין תלוי אם נחשבת כקבועה בשדה או לא, והיכא שהיא טוחה סביבותיה הרי היא קבועה בשדה ולכן אפי' שאינה מחוברת מלמטה מהני, משא&quot;כ אם אינה טוחה בטיט אפי' אם בפועל היא מחוברת הרי סופה לינטל ואינה בכלל השדה.<br /> <br /> &lt;u&gt;לסיכום&lt;/u&gt;: לרשב&quot;ם אין חיסרון מצד הקביעות דמצד זה כל שומירה היה לה לימכר בכלל השדה, אלא שאם היא עשויה בטיט הרי היא חשובה ונעשית כדבר בפ&quot;ע ולכן אינה נמכרת עם השדה, ואילו לשאר מפרשים לא אמרינן ששומירה תיחשב דבר חשוב שלא תהיה בכלל שדה, אלא העניין תלוי אם השומירה קבועה בשדה או לא, דבעשויה בטיט הרי זה מורה שהיא קבועה שם, אבל באינה עשויה בטיט אינה קבועה וסופה לינטל משם (ולא מהני מחברא בארעא/בטינא).   <br /> <br /> ====פסק ההלכה====<br /> הרמב&quot;ם (מכירה כו,ב) גורס כגירסת ר&quot;ח דמכר את השומירה העשויה בטיט אע&quot;פ שאינה קבועה וכ&quot;כ בשו&quot;ע (רטו,ה) אומנם תמה שם הסמ&quot;ע אמאי לא הגיה הרמ&quot;א עכ&quot;פ להזכיר אידך גירסא.<br /> <br /> ===תבואה המחוברת לקרקע ושאינה מחוברת לקרקע===<br /> בגמרא אמרו שתבואה המחוברת דאמרינן דמכר מיירי &quot;אע&quot;ג דמטאי למחצד&quot;, וביאר '''רשב&quot;ם''' דאע&quot;ג דס&quot;ד לומר ד&quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; מ&quot;מ לגבי מכירה מכורה בכלל שדה, וכ&quot;כ ה'''נמו&quot;י''' דאע&quot;ג דבעלמא איכא מ&quot;ד &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; הכא לא אמר, אומנם ה'''ריטב&quot;א''' חולק על כך וכותב, דמיירי הכא בתבואה שעדיין משבחת בקרקע אבל בלא&quot;ה נחשבת כתלושה כדאמרינן בעלמא: &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; ואינה טפילה לקרקע, ודעת הרמב&quot;ם נראית כדעת רשב&quot;ם שכתב: &quot;מכר את התבואה המחוברת לקרקע אף על פי שהגיע להקצר&quot;, אומנם ה'''דרישה''' (רט&quot;ו) כתב בדעת הרמב&quot;ם דמיירי הכא דאע&quot;פ שהגיע זמנה לקצור מ&quot;מ צריכה עדיין מעט אל הקרקע אבל אם אינה צריכה כלל לקרקע אינה נמכרת עמה, (ואולי גם רשב&quot;ם ונמו&quot;י מודו בזה, וצ&quot;ע).<br /> <br /> ולגבי תבואה התלושה מן הקרקע אמרינן בגמרא דאינה נמכרת עם השדה אע&quot;ג דצריכה לארעא, '''ו'''כתב רשב&quot;ם דצריכא לארעא לשטחה בשדה לאחר הקצירה להינפח התבואה מריח הקרקע ולייבש, והנמו&quot;י כתב שלא הגיע זמן קצירתה כשתלשן, ויש לציין דמ&quot;מ יש עדיפות בתבואה הצריכה לקרקע יותר משאינה צריכה לעניין נותן מתנה, דלקמן (עא,א) כתוב שגם אותם דברים שאמרנו שלא מכר מ&quot;מ בנותן מתנה נתן את כולן, ופירש שם רשב&quot;ם דמ&quot;מ תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע לא נתן גם בנותנן מתנה.<br /> ----&lt;br /&gt;&lt;references /&gt;</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%A8_%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%93%D7%94-_%D7%9E%D7%94_%D7%A0%D7%9E%D7%9B%D7%A8_%D7%A2%D7%9E%D7%94%3F&diff=19231 2022-02-13T21:58:46Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>===המשנה===<br /> המשנה במסכת ב&quot;ב (סט,ב) מפרטת את דינו של אדם המוכר את שדהו איזה דברים מכר עמה ואיז לא:<br /> <br /> &quot;המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצרכה ואת הקנים שבכרם שהם לצרכו ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואת השומירה שאינה עשויה בטיט ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה. אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע, בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, בין כך ובין כך לא מכר לא את חיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את השומירה שהיא עשויה בטיט ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה&quot;<br /> <br /> אף שהמשנה לכאורה הינה פשוטה ומוסכמת, הגמרא מוסיפה ביאור מה הרבותא בכל אחד מן הדברים שפורטו במשנה, ולהלן ניווכח שבחלק דברים יש מחלוקת בגירסא ובפירוש.<br /> <br /> ===אבנים שהן לצורכה ושאינן לצורכה===<br /> במשנה מבואר דאבנים שהן לצורכה נמכרות עם השדה ושאינן לצורכה אינן נמכרות, ובגמרא (סט,א) נחלקו בפירוש הדבר, &quot;מאי אבנים שהן לצורכה הכא תרגימו אבני דאכפא , עולא אמר אבנים הסדורות לגדר&quot;, ופירש '''רשב&quot;ם''' דאבני דאכפא הם אבנים שמניחין אותם על העומרים כדי שלא יפזרם הרוח וכ&quot;כ ה'''נמו&quot;י'''.&lt;ref&gt;וביאר הנמו&quot;י הטעם דמכר האבנים, דאע&quot;ג דתשמישין המטלטלין הם, מ&quot;מ כיון דמיוחדין לתשמיש זה ואין מזיזים אותם מן השדה לעולם - כמחובר חשיב להו (אך מרשב&quot;ם לכאו' משמע דאין תנאי זה &quot;שלא יזיזום מן השדה לעולם&quot;)&lt;/ref&gt; <br /> <br /> ואומרת עוד הגמרא שלמ&quot;ד &quot;אבני דאכפא&quot; יהיה פירושו לדעת ר&quot;מ (שסובר שהמוכר את הכרם מכר תשמישי הכרם) היינו שמתוקנות אע&quot;ג &quot;דלא מחתן&quot; (-שאינן מונחות), ואילו לרבנן &quot;והוא דמחתן&quot; (-שמונחות), ולמ&quot;ד אבנים הסדורות לגדר היינו לר&quot;מ שמתוקנות אע&quot;ג שאינן סדורות זו ע&quot;ג זו ולרבנן דווקא שסדורות זו ע&quot;ג זו, ולדינא קיי&quot;ל כרבנן ולא כר&quot;מ, וא&quot;כ לא מכר את האבנים אלא באבנים שהמנחים על העומרים כשהן &quot;מונחות, או באבנים הסדורות לגדר כשהן &quot;סדורות&quot; .<br /> <br /> ובפירוש &quot;מחתן&quot; ו&quot;לא מחתן&quot; נחלקו המפרשים, '''רשב&quot;ם''' מפרש דהיינו שמונחות בשדה ושאינן מונחות בשדה, וה'''תוס'''' כתבו ד&quot;מחתן&quot; היינו שהניחו אותן פעם אחת על העומרים ו&quot;לא מחתן&quot; היינו שלא הניחום מעולם על העומרים, וכן נראה שמפרש ה'''נמו&quot;י''', אלא שהוסיפו התוס' דמ&quot;מ אין לפרש שמונחים עכשיו על העומרים, אבל ה'''רמב&quot;ם''' (מכירה כו,ב) מפרש שגם צריכות להיות מונחות עכשיו על העומרים. <br /> <br /> ====פסק ההלכה====<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מכירה כו,ב) ובעקבותיו ה'''שו&quot;ע''' (רטו,ה) העתיקו להלכה את שני הפירושים שבגמרא, הן באבנים המונחות על העומרים והן בסדורות לגדר (ונראה שסברו שהפירושים אינם חולקים זע&quot;ז), וכאמור לדעת הרמב&quot;ם צריך שיהו האבנים מונחות על העומרים בשעת המכירה, וכ&quot;כ השו&quot;ע, אך ה'''רמ&quot;א''' שם הביא דעת התוס': בשם יש אומרים: &quot;וי&quot;א דאם היו מונחות פעם אחת על העומרים הרי אלו מכורין&quot;. <br /> <br /> ==='''חיצת הקנים'''===<br /> <br /> ===='''הגירסא &quot;חיצת&quot; או &quot;מחיצת&quot;'''====<br /> במשנה ובגמרא לפנינו הגירסא היא &quot;חיצת הקנים&quot;, וכך היא גירסת '''רשב&quot;ם''' ו'''רא&quot;ש''', ופירש רשב&quot;ם שהם &quot;קנים הרבה גדלים בקלח אחד&quot;, אומנם ה'''רי&quot;ף''' ו'''נמו&quot;י''' גרסו &quot;מחיצת הקנים&quot; וכך היא גירסת ה'''רמב&quot;ם''' בפיהמ&quot;ש ובמשנה תורה (מכירה כו,ב), וכן העתיק השו&quot;ע (רטו,ה).<br /> <br /> ====האם יש נפ&quot;מ בין הגירסאות====<br /> אומנם נראה מהמפרשים שאין נפ&quot;מ לדינא בין הגירסאות, כי ה'''סמ&quot;ע''' כתב שנראה שגם &quot;מחיצת&quot; פירושו כמו &quot;חיצת&quot;, אלא שב'''מאירי''' נראה שלא כדבריו שכתב: &quot;פירוש מחיצת הקנים אגד של קנים, ובעלי שדות מתכוונים בנטיעתן לעשותן בקצות שדותיהן לחוץ בהן בין תחום לתחום ומתוך כך הוא קורא אותן מחיצה&quot; עכ&quot;ל, ולפ&quot;ז יש לומר שדווקא כשעושין בסוף השדה למחיצה לא נמכר כשהוא בית רובע, אבל באמצע השדה בכל גוונא נמכר (או אולי לאידך גיסא, דדוקא שעשויה למחיצת השדה נמכרת עמה בסתמא), אומנם לדינא נראה דאין נפ&quot;מ כדמוכח מדברי ה'''יד רמה''', שגרס ג&quot;כ &quot;מחיצת&quot; אך כתב דלא תימא מדנקט מחיצת קנים דמיירי דווקא דקיימא על שפת השדה ועשויה לחוץ בינה ובין רשות הרבים או בין חברותיה, אלא אפי' קיימא באמצע השדה, והא דנקט 'מחיצת' לרבותא דרישא דאע&quot;ג דקיימא בסוף השדה אפ&quot;ה מזדבנא בסתמא.<br /> <br /> ===שומירה שעשויה בטיט ושאינה עשויה בטיט===<br /> <br /> ====הגירסאות השונות====<br /> גירסתנו במשנה ובגמרא ברישא &quot;שאינה עשויה בטיט&quot; דהיא נמכרת עם השדה, ובסיפא &quot;עשויה בטיט&quot; דאינה נמכרת עמו, וכך היא גירסת '''רשב&quot;ם''', אבל ה'''תוס'''' כתבו (ריש סט.) ש'''ר&quot;ח''' גריס איפכא, וכן גרסו ה'''רי&quot;ף''' וה'''רא&quot;ש''' וה'''נמו&quot;י''', ולשיטתם ברישא (דמכר) גרסינן: &quot;ואת השומירה העשויה בטיט&quot;, ובסיפא (דלא מכר) גרסינן: &quot;ולא את השומירה שאינה עשויה בטיט&quot;, וה'''טור''' (רטו) העתיק כפירוש '''רשב&quot;ם'''.&lt;ref&gt;והוא פלא שנטה מדברי ה'''רא&quot;ש''', וכבר תמה בזה ה'''ב&quot;ח'''.&lt;/ref&gt; <br /> <br /> ובגמרא להלן (סט.) אמרינן דברישא דמכר את השומירה (לכל חד כדאית ליה) אע&quot;ג דלא קביעא בארעא, ובסיפא דלא מכרה היינו אע&quot;ג דקביעא&lt;ref&gt;בגמרא לפנינו ברישא הגירסא &quot;דלא קביעא&quot; ובסיפא &quot;דלא מחברא&quot;, ורשב&quot;ם נראה דגריס בשניהם דקביעא וכן הגיה הב&quot;ח, ובנמו&quot;י נראה דגרס דמחובר בטינא&lt;/ref&gt; בארעא, ומדברי ה'''נמו&quot;י''' מבואר דגרס '''&quot;'''אע&quot;ג דמחבר '''בטינא&quot;''', וכן נראה שגרס ה'''יד רמה''' (וייתכן שיש נפ&quot;מ בזה כי ביאר ה'''יד רמה''' שגם ברישא (דמכר) מיירי שהשומירה עכ&quot;פ נעוצה בקרקע אלא שאינה מחוברת בטיט, אבל אם אינה מחוברת כלל אינה נמכרת עם השדה).<br /> <br /> ====הפירוש והטעם לפי הגירסאות השונות====<br /> '''רשב&quot;ם''' מפרש לשיטתו, דהיכא שהשומירה עשויה בטיט (דהיינו שהיא טוחה בטיט) הרי היא חשובה ואינה מיטלטלת ויש לה שם בפני עצמה ואינה בכלל שדה, ולכן אע&quot;פ שהיא מחוברת בקרקע (והיה לזה להחשיבה יותר בכלל השדה) אעפ&quot;כ אין זה מועיל לה, אומנם שומירה שאינה טוחה בטיט היא הויא בכלל השדה כיון דלא חשיבא ואין לה שם בפ&quot;ע ולכן אפי' אינה מחוברת בקרקע נמכרת עם השדה.<br /> <br /> אומנם כאמור, התוס' כתבו דר&quot;ח גריס איפכא וכן גרסו הרי&quot;ף, הרא&quot;ש והנמו&quot;י דבעשויה בטיט נמכרת עם השדה ובשאינה עשויה בטיט לא נמכרת, ופירוש גירסא זו מבואר בנמו&quot;י, שביאר דשומירה שעשויה בטיט נמכרת עם השדה &quot;דאע&quot;ג שלא שם סביבותיה טיט הרבה כמנהג העולם[5] מ&quot;מ כיון שמכוסה וטוחה מלמעלה כמחוברת דמיא&quot;, ומאידך בסיפא אע&quot;פ שמחוברות הכלונסות בטינא מ&quot;מ כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט לא מהני.<br /> <br /> ונראה כוונתו, דהיכא דעשויה בטיט הרי היא חשובה ואינה עשויה ליטלטל ולכן חשיבא כמחוברת, משא&quot;כ באינה עשויה בטיט אז אינה קבועה שם וחשיבא כדבר המטלטל ולכן אינה נמכרת עם השדה, וכך מבאר הסמ&quot;ע (רט&quot;ו ס&quot;ק לב) שברישא אינה מחוברת בקרקע עצמה כלל ומ&quot;מ כיון שמלופף טיט סביבותיה מחשב כדבר הקבוע בכרם, משא&quot;כ בסיפא שאע&quot;פ שמחוברת בקרקע מ&quot;מ חשיבא כדבר המיטלטל כיון שאין טוחה בטיט מלמעלה, וכ&quot;כ היד רמה &quot;דכיון דלא שיעא בטינא אדעתא דטלטולא עבידא ואע&quot;ג דמיחברא ארעי בעלמא הוא דהא יכיל למיעקרא כל אימת דבעי&quot;.<br /> <br /> נמצא דלרשב&quot;ם העניין של &quot;עשויה בטיט&quot; ו&quot;אינה עשויה בטיט&quot; הוא עניין של חשיבות שעי&quot;ז נעשית השומירה כדבר חשוב בפ&quot;ע, (והמחוברת בקרקע אינו משפיע), ואילו לנמו&quot;י אין העניין מצד חשיבות השומירה להיחשב כדבר בפ&quot;ע, אלא דהעניין תלוי אם נחשבת כקבועה בשדה או לא, והיכא שהיא טוחה סביבותיה הרי היא קבועה בשדה ולכן אפי' שאינה מחוברת מלמטה מהני, משא&quot;כ אם אינה טוחה בטיט אפי' אם בפועל היא מחוברת הרי סופה לינטל ואינה בכלל השדה.<br /> <br /> &lt;u&gt;לסיכום&lt;/u&gt;: לרשב&quot;ם אין חיסרון מצד הקביעות דמצד זה כל שומירה היה לה לימכר בכלל השדה, אלא שאם היא עשויה בטיט הרי היא חשובה ונעשית כדבר בפ&quot;ע ולכן אינה נמכרת עם השדה, ואילו לשאר מפרשים לא אמרינן ששומירה תיחשב דבר חשוב שלא תהיה בכלל שדה, אלא העניין תלוי אם השומירה קבועה בשדה או לא, דבעשויה בטיט הרי זה מורה שהיא קבועה שם, אבל באינה עשויה בטיט אינה קבועה וסופה לינטל משם (ולא מהני מחברא בארעא/בטינא).   <br /> <br /> ===='''פסק ההלכה'''====<br /> הרמב&quot;ם (מכירה כו,ב) גורס כגירסת ר&quot;ח דמכר את השומירה העשויה בטיט אע&quot;פ שאינה קבועה וכ&quot;כ בשו&quot;ע (רטו,ה) אומנם תמה שם הסמ&quot;ע אמאי לא הגיה הרמ&quot;א עכ&quot;פ להזכיר אידך גירסא.<br /> <br /> ===תבואה המחוברת לקרקע ושאינה מחוברת לקרקע===<br /> בגמרא אמרו שתבואה המחוברת דאמרינן דמכר מיירי &quot;אע&quot;ג דמטאי למחצד&quot;, וביאר '''רשב&quot;ם''' דאע&quot;ג דס&quot;ד לומר ד&quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; מ&quot;מ לגבי מכירה מכורה בכלל שדה, וכ&quot;כ ה'''נמו&quot;י''' דאע&quot;ג דבעלמא איכא מ&quot;ד &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; הכא לא אמר, אומנם ה'''ריטב&quot;א''' חולק על כך וכותב, דמיירי הכא בתבואה שעדיין משבחת בקרקע אבל בלא&quot;ה נחשבת כתלושה כדאמרינן בעלמא: &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; ואינה טפילה לקרקע, ודעת הרמב&quot;ם נראית כדעת רשב&quot;ם שכתב: &quot;מכר את התבואה המחוברת לקרקע אף על פי שהגיע להקצר&quot;, אומנם ה'''דרישה''' (רט&quot;ו) כתב בדעת הרמב&quot;ם דמיירי הכא דאע&quot;פ שהגיע זמנה לקצור מ&quot;מ צריכה עדיין מעט אל הקרקע אבל אם אינה צריכה כלל לקרקע אינה נמכרת עמה, (ואולי גם רשב&quot;ם ונמו&quot;י מודו בזה, וצ&quot;ע).<br /> <br /> ולגבי תבואה התלושה מן הקרקע אמרינן בגמרא דאינה נמכרת עם השדה אע&quot;ג דצריכה לארעא, '''ו'''כתב רשב&quot;ם דצריכא לארעא לשטחה בשדה לאחר הקצירה להינפח התבואה מריח הקרקע ולייבש, והנמו&quot;י כתב שלא הגיע זמן קצירתה כשתלשן, ויש לציין דמ&quot;מ יש עדיפות בתבואה הצריכה לקרקע יותר משאינה צריכה לעניין נותן מתנה, דלקמן (עא,א) כתוב שגם אותם דברים שאמרנו שלא מכר מ&quot;מ בנותן מתנה נתן את כולן, ופירש שם רשב&quot;ם דמ&quot;מ תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע לא נתן גם בנותנן מתנה.<br /> ----&lt;br /&gt;&lt;references /&gt;</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%A8_%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%93%D7%94-_%D7%9E%D7%94_%D7%A0%D7%9E%D7%9B%D7%A8_%D7%A2%D7%9E%D7%94%3F&diff=19230 2022-02-13T21:57:35Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>===המשנה===<br /> המשנה במסכת ב&quot;ב (סט,ב) מפרטת את דינו של אדם המוכר את שדהו איזה דברים מכר עמה ואיז לא:<br /> <br /> &quot;המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצרכה ואת הקנים שבכרם שהם לצרכו ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואת השומירה שאינה עשויה בטיט ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה. אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע, בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, בין כך ובין כך לא מכר לא את חיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את השומירה שהיא עשויה בטיט ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה&quot;<br /> <br /> אף שהמשנה לכאורה הינה פשוטה ומוסכמת, הגמרא מוסיפה ביאור מה הרבותא בכל אחד מן הדברים שפורטו במשנה, ולהלן ניווכח שבחלק דברים יש מחלוקת בגירסא ובפירוש.<br /> <br /> ===אבנים שהן לצורכה ושאינן לצורכה===<br /> במשנה מבואר דאבנים שהן לצורכה נמכרות עם השדה ושאינן לצורכה אינן נמכרות, ובגמרא (סט,א) נחלקו בפירוש הדבר, &quot;מאי אבנים שהן לצורכה הכא תרגימו אבני דאכפא , עולא אמר אבנים הסדורות לגדר&quot;, ופירש '''רשב&quot;ם''' דאבני דאכפא הם אבנים שמניחין אותם על העומרים כדי שלא יפזרם הרוח וכ&quot;כ ה'''נמו&quot;י'''.&lt;ref&gt;וביאר הנמו&quot;י הטעם דמכר האבנים, דאע&quot;ג דתשמישין המטלטלין הם, מ&quot;מ כיון דמיוחדין לתשמיש זה ואין מזיזים אותם מן השדה לעולם - כמחובר חשיב להו (אך מרשב&quot;ם לכאו' משמע דאין תנאי זה &quot;שלא יזיזום מן השדה לעולם&quot;)&lt;/ref&gt; <br /> <br /> ואומרת עוד הגמרא שלמ&quot;ד &quot;אבני דאכפא&quot; יהיה פירושו לדעת ר&quot;מ (שסובר שהמוכר את הכרם מכר תשמישי הכרם) היינו שמתוקנות אע&quot;ג &quot;דלא מחתן&quot; (-שאינן מונחות), ואילו לרבנן &quot;והוא דמחתן&quot; (-שמונחות), ולמ&quot;ד אבנים הסדורות לגדר היינו לר&quot;מ שמתוקנות אע&quot;ג שאינן סדורות זו ע&quot;ג זו ולרבנן דווקא שסדורות זו ע&quot;ג זו, ולדינא קיי&quot;ל כרבנן ולא כר&quot;מ, וא&quot;כ לא מכר את האבנים אלא באבנים שהמנחים על העומרים כשהן &quot;מונחות, או באבנים הסדורות לגדר כשהן &quot;סדורות&quot; .<br /> <br /> ובפירוש &quot;מחתן&quot; ו&quot;לא מחתן&quot; נחלקו המפרשים, '''רשב&quot;ם''' מפרש דהיינו שמונחות בשדה ושאינן מונחות בשדה, וה'''תוס'''' כתבו ד&quot;מחתן&quot; היינו שהניחו אותן פעם אחת על העומרים ו&quot;לא מחתן&quot; היינו שלא הניחום מעולם על העומרים, וכן נראה שמפרש ה'''נמו&quot;י''', אלא שהוסיפו התוס' דמ&quot;מ אין לפרש שמונחים עכשיו על העומרים, אבל ה'''רמב&quot;ם''' (מכירה כו,ב) מפרש שגם צריכות להיות מונחות עכשיו על העומרים. <br /> <br /> ====פסק ההלכה====<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מכירה כו,ב) ובעקבותיו ה'''שו&quot;ע''' (רטו,ה) העתיקו להלכה את שני הפירושים שבגמרא, הן באבנים המונחות על העומרים והן בסדורות לגדר (ונראה שסברו שהפירושים אינם חולקים זע&quot;ז), וכאמור לדעת הרמב&quot;ם צריך שיהו האבנים מונחות על העומרים בשעת המכירה, וכ&quot;כ השו&quot;ע, אך ה'''רמ&quot;א''' שם הביא דעת התוס': בשם יש אומרים: &quot;וי&quot;א דאם היו מונחות פעם אחת על העומרים הרי אלו מכורין&quot;. <br /> <br /> ==='''חיצת הקנים'''===<br /> <br /> ===='''הגירסא &quot;חיצת&quot; או &quot;מחיצת&quot;'''====<br /> במשנה ובגמרא לפנינו הגירסא היא &quot;חיצת הקנים&quot;, וכך היא גירסת '''רשב&quot;ם''' ו'''רא&quot;ש''', ופירש רשב&quot;ם שהם &quot;קנים הרבה גדלים בקלח אחד&quot;, אומנם ה'''רי&quot;ף''' ו'''נמו&quot;י''' גרסו &quot;מחיצת הקנים&quot; וכך היא גירסת ה'''רמב&quot;ם''' בפיהמ&quot;ש ובמשנה תורה (מכירה כו,ב), וכן העתיק השו&quot;ע (רטו,ה).<br /> <br /> ===='''האם יש נפ&quot;מ בין הגירסאות'''====<br /> אומנם נראה מהמפרשים שאין נפ&quot;מ לדינא בין הגירסאות, כי ה'''סמ&quot;ע''' כתב שנראה שגם &quot;מחיצת&quot; פירושו כמו &quot;חיצת&quot;, אלא שב'''מאירי''' נראה שלא כדבריו שכתב: &quot;פירוש מחיצת הקנים אגד של קנים, ובעלי שדות מתכוונים בנטיעתן לעשותן בקצות שדותיהן לחוץ בהן בין תחום לתחום ומתוך כך הוא קורא אותן מחיצה&quot; עכ&quot;ל, ולפ&quot;ז יש לומר שדווקא כשעושין בסוף השדה למחיצה לא נמכר כשהוא בית רובע, אבל באמצע השדה בכל גוונא נמכר (או אולי לאידך גיסא, דדוקא שעשויה למחיצת השדה נמכרת עמה בסתמא), אומנם לדינא נראה דאין נפ&quot;מ כדמוכח מדברי ה'''יד רמה''', שגרס ג&quot;כ &quot;מחיצת&quot; אך כתב דלא תימא מדנקט מחיצת קנים דמיירי דווקא דקיימא על שפת השדה ועשויה לחוץ בינה ובין רשות הרבים או בין חברותיה, אלא אפי' קיימא באמצע השדה, והא דנקט 'מחיצת' לרבותא דרישא דאע&quot;ג דקיימא בסוף השדה אפ&quot;ה מזדבנא בסתמא.<br /> <br /> ==='''שומירה שעשויה בטיט ושאינה עשויה בטיט'''===<br /> <br /> ===='''הגירסאות השונות'''====<br /> גירסתנו במשנה ובגמרא ברישא &quot;שאינה עשויה בטיט&quot; דהיא נמכרת עם השדה, ובסיפא &quot;עשויה בטיט&quot; דאינה נמכרת עמו, וכך היא גירסת '''רשב&quot;ם''', אבל ה'''תוס'''' כתבו (ריש סט.) ש'''ר&quot;ח''' גריס איפכא, וכן גרסו ה'''רי&quot;ף''' וה'''רא&quot;ש''' וה'''נמו&quot;י''', ולשיטתם ברישא (דמכר) גרסינן: &quot;ואת השומירה העשויה בטיט&quot;, ובסיפא (דלא מכר) גרסינן: &quot;ולא את השומירה שאינה עשויה בטיט&quot;, וה'''טור''' (רטו) העתיק כפירוש '''רשב&quot;ם'''.&lt;ref&gt;והוא פלא שנטה מדברי ה'''רא&quot;ש''', וכבר תמה בזה ה'''ב&quot;ח'''.&lt;/ref&gt; <br /> <br /> ובגמרא להלן (סט.) אמרינן דברישא דמכר את השומירה (לכל חד כדאית ליה) אע&quot;ג דלא קביעא בארעא, ובסיפא דלא מכרה היינו אע&quot;ג דקביעא&lt;ref&gt;בגמרא לפנינו ברישא הגירסא &quot;דלא קביעא&quot; ובסיפא &quot;דלא מחברא&quot;, ורשב&quot;ם נראה דגריס בשניהם דקביעא וכן הגיה הב&quot;ח, ובנמו&quot;י נראה דגרס דמחובר בטינא&lt;/ref&gt; בארעא, ומדברי ה'''נמו&quot;י''' מבואר דגרס '''&quot;'''אע&quot;ג דמחבר '''בטינא&quot;''', וכן נראה שגרס ה'''יד רמה''' (וייתכן שיש נפ&quot;מ בזה כי ביאר ה'''יד רמה''' שגם ברישא (דמכר) מיירי שהשומירה עכ&quot;פ נעוצה בקרקע אלא שאינה מחוברת בטיט, אבל אם אינה מחוברת כלל אינה נמכרת עם השדה).<br /> <br /> ===='''הפירוש והטעם לפי הגירסאות השונות'''====<br /> '''רשב&quot;ם''' מפרש לשיטתו, דהיכא שהשומירה עשויה בטיט (דהיינו שהיא טוחה בטיט) הרי היא חשובה ואינה מיטלטלת ויש לה שם בפני עצמה ואינה בכלל שדה, ולכן אע&quot;פ שהיא מחוברת בקרקע (והיה לזה להחשיבה יותר בכלל השדה) אעפ&quot;כ אין זה מועיל לה, אומנם שומירה שאינה טוחה בטיט היא הויא בכלל השדה כיון דלא חשיבא ואין לה שם בפ&quot;ע ולכן אפי' אינה מחוברת בקרקע נמכרת עם השדה.<br /> <br /> אומנם כאמור, התוס' כתבו דר&quot;ח גריס איפכא וכן גרסו הרי&quot;ף, הרא&quot;ש והנמו&quot;י דבעשויה בטיט נמכרת עם השדה ובשאינה עשויה בטיט לא נמכרת, ופירוש גירסא זו מבואר בנמו&quot;י, שביאר דשומירה שעשויה בטיט נמכרת עם השדה &quot;דאע&quot;ג שלא שם סביבותיה טיט הרבה כמנהג העולם[5] מ&quot;מ כיון שמכוסה וטוחה מלמעלה כמחוברת דמיא&quot;, ומאידך בסיפא אע&quot;פ שמחוברות הכלונסות בטינא מ&quot;מ כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט לא מהני.<br /> <br /> ונראה כוונתו, דהיכא דעשויה בטיט הרי היא חשובה ואינה עשויה ליטלטל ולכן חשיבא כמחוברת, משא&quot;כ באינה עשויה בטיט אז אינה קבועה שם וחשיבא כדבר המטלטל ולכן אינה נמכרת עם השדה, וכך מבאר הסמ&quot;ע (רט&quot;ו ס&quot;ק לב) שברישא אינה מחוברת בקרקע עצמה כלל ומ&quot;מ כיון שמלופף טיט סביבותיה מחשב כדבר הקבוע בכרם, משא&quot;כ בסיפא שאע&quot;פ שמחוברת בקרקע מ&quot;מ חשיבא כדבר המיטלטל כיון שאין טוחה בטיט מלמעלה, וכ&quot;כ היד רמה &quot;דכיון דלא שיעא בטינא אדעתא דטלטולא עבידא ואע&quot;ג דמיחברא ארעי בעלמא הוא דהא יכיל למיעקרא כל אימת דבעי&quot;.<br /> <br /> נמצא דלרשב&quot;ם העניין של &quot;עשויה בטיט&quot; ו&quot;אינה עשויה בטיט&quot; הוא עניין של חשיבות שעי&quot;ז נעשית השומירה כדבר חשוב בפ&quot;ע, (והמחוברת בקרקע אינו משפיע), ואילו לנמו&quot;י אין העניין מצד חשיבות השומירה להיחשב כדבר בפ&quot;ע, אלא דהעניין תלוי אם נחשבת כקבועה בשדה או לא, והיכא שהיא טוחה סביבותיה הרי היא קבועה בשדה ולכן אפי' שאינה מחוברת מלמטה מהני, משא&quot;כ אם אינה טוחה בטיט אפי' אם בפועל היא מחוברת הרי סופה לינטל ואינה בכלל השדה.<br /> <br /> &lt;u&gt;לסיכום&lt;/u&gt;: לרשב&quot;ם אין חיסרון מצד הקביעות דמצד זה כל שומירה היה לה לימכר בכלל השדה, אלא שאם היא עשויה בטיט הרי היא חשובה ונעשית כדבר בפ&quot;ע ולכן אינה נמכרת עם השדה, ואילו לשאר מפרשים לא אמרינן ששומירה תיחשב דבר חשוב שלא תהיה בכלל שדה, אלא העניין תלוי אם השומירה קבועה בשדה או לא, דבעשויה בטיט הרי זה מורה שהיא קבועה שם, אבל באינה עשויה בטיט אינה קבועה וסופה לינטל משם (ולא מהני מחברא בארעא/בטינא).   <br /> <br /> ====פסק ההלכה====<br /> הרמב&quot;ם (מכירה כו,ב) גורס כגירסת ר&quot;ח דמכר את השומירה העשויה בטיט אע&quot;פ שאינה קבועה וכ&quot;כ בשו&quot;ע (רטו,ה) אומנם תמה שם הסמ&quot;ע אמאי לא הגיה הרמ&quot;א עכ&quot;פ להזכיר אידך גירסא.<br /> <br /> ===תבואה המחוברת לקרקע ושאינה מחוברת לקרקע===<br /> בגמרא אמרו שתבואה המחוברת דאמרינן דמכר מיירי &quot;אע&quot;ג דמטאי למחצד&quot;, וביאר '''רשב&quot;ם''' דאע&quot;ג דס&quot;ד לומר ד&quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; מ&quot;מ לגבי מכירה מכורה בכלל שדה, וכ&quot;כ ה'''נמו&quot;י''' דאע&quot;ג דבעלמא איכא מ&quot;ד &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; הכא לא אמר, אומנם ה'''ריטב&quot;א''' חולק על כך וכותב, דמיירי הכא בתבואה שעדיין משבחת בקרקע אבל בלא&quot;ה נחשבת כתלושה כדאמרינן בעלמא: &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; ואינה טפילה לקרקע, ודעת הרמב&quot;ם נראית כדעת רשב&quot;ם שכתב: &quot;מכר את התבואה המחוברת לקרקע אף על פי שהגיע להקצר&quot;, אומנם ה'''דרישה''' (רט&quot;ו) כתב בדעת הרמב&quot;ם דמיירי הכא דאע&quot;פ שהגיע זמנה לקצור מ&quot;מ צריכה עדיין מעט אל הקרקע אבל אם אינה צריכה כלל לקרקע אינה נמכרת עמה, (ואולי גם רשב&quot;ם ונמו&quot;י מודו בזה, וצ&quot;ע).<br /> <br /> ולגבי תבואה התלושה מן הקרקע אמרינן בגמרא דאינה נמכרת עם השדה אע&quot;ג דצריכה לארעא, '''ו'''כתב רשב&quot;ם דצריכא לארעא לשטחה בשדה לאחר הקצירה להינפח התבואה מריח הקרקע ולייבש, והנמו&quot;י כתב שלא הגיע זמן קצירתה כשתלשן, ויש לציין דמ&quot;מ יש עדיפות בתבואה הצריכה לקרקע יותר משאינה צריכה לעניין נותן מתנה, דלקמן (עא,א) כתוב שגם אותם דברים שאמרנו שלא מכר מ&quot;מ בנותן מתנה נתן את כולן, ופירש שם רשב&quot;ם דמ&quot;מ תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע לא נתן גם בנותנן מתנה.<br /> ----&lt;br /&gt;&lt;references /&gt;</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%A8_%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%93%D7%94-_%D7%9E%D7%94_%D7%A0%D7%9E%D7%9B%D7%A8_%D7%A2%D7%9E%D7%94%3F&diff=19229 2022-02-13T21:57:05Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>===המשנה===<br /> המשנה במסכת ב&quot;ב (סט,ב) מפרטת את דינו של אדם המוכר את שדהו איזה דברים מכר עמה ואיז לא:<br /> <br /> &quot;המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצרכה ואת הקנים שבכרם שהם לצרכו ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואת השומירה שאינה עשויה בטיט ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה. אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע, בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, בין כך ובין כך לא מכר לא את חיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את השומירה שהיא עשויה בטיט ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה&quot;<br /> <br /> אף שהמשנה לכאורה הינה פשוטה ומוסכמת, הגמרא מוסיפה ביאור מה הרבותא בכל אחד מן הדברים שפורטו במשנה, ולהלן ניווכח שבחלק דברים יש מחלוקת בגירסא ובפירוש.<br /> <br /> ===אבנים שהן לצורכה ושאינן לצורכה===<br /> במשנה מבואר דאבנים שהן לצורכה נמכרות עם השדה ושאינן לצורכה אינן נמכרות, ובגמרא (סט,א) נחלקו בפירוש הדבר, &quot;מאי אבנים שהן לצורכה הכא תרגימו אבני דאכפא , עולא אמר אבנים הסדורות לגדר&quot;, ופירש '''רשב&quot;ם''' דאבני דאכפא הם אבנים שמניחין אותם על העומרים כדי שלא יפזרם הרוח וכ&quot;כ ה'''נמו&quot;י'''.&lt;ref&gt;וביאר הנמו&quot;י הטעם דמכר האבנים, דאע&quot;ג דתשמישין המטלטלין הם, מ&quot;מ כיון דמיוחדין לתשמיש זה ואין מזיזים אותם מן השדה לעולם - כמחובר חשיב להו (אך מרשב&quot;ם לכאו' משמע דאין תנאי זה &quot;שלא יזיזום מן השדה לעולם&quot;)&lt;/ref&gt; <br /> <br /> ואומרת עוד הגמרא שלמ&quot;ד &quot;אבני דאכפא&quot; יהיה פירושו לדעת ר&quot;מ (שסובר שהמוכר את הכרם מכר תשמישי הכרם) היינו שמתוקנות אע&quot;ג &quot;דלא מחתן&quot; (-שאינן מונחות), ואילו לרבנן &quot;והוא דמחתן&quot; (-שמונחות), ולמ&quot;ד אבנים הסדורות לגדר היינו לר&quot;מ שמתוקנות אע&quot;ג שאינן סדורות זו ע&quot;ג זו ולרבנן דווקא שסדורות זו ע&quot;ג זו, ולדינא קיי&quot;ל כרבנן ולא כר&quot;מ, וא&quot;כ לא מכר את האבנים אלא באבנים שהמנחים על העומרים כשהן &quot;מונחות, או באבנים הסדורות לגדר כשהן &quot;סדורות&quot; .<br /> <br /> ובפירוש &quot;מחתן&quot; ו&quot;לא מחתן&quot; נחלקו המפרשים, '''רשב&quot;ם''' מפרש דהיינו שמונחות בשדה ושאינן מונחות בשדה, וה'''תוס'''' כתבו ד&quot;מחתן&quot; היינו שהניחו אותן פעם אחת על העומרים ו&quot;לא מחתן&quot; היינו שלא הניחום מעולם על העומרים, וכן נראה שמפרש ה'''נמו&quot;י''', אלא שהוסיפו התוס' דמ&quot;מ אין לפרש שמונחים עכשיו על העומרים, אבל ה'''רמב&quot;ם''' (מכירה כו,ב) מפרש שגם צריכות להיות מונחות עכשיו על העומרים. <br /> <br /> ====פסק ההלכה====<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מכירה כו,ב) ובעקבותיו ה'''שו&quot;ע''' (רטו,ה) העתיקו להלכה את שני הפירושים שבגמרא, הן באבנים המונחות על העומרים והן בסדורות לגדר (ונראה שסברו שהפירושים אינם חולקים זע&quot;ז), וכאמור לדעת הרמב&quot;ם צריך שיהו האבנים מונחות על העומרים בשעת המכירה, וכ&quot;כ השו&quot;ע, אך ה'''רמ&quot;א''' שם הביא דעת התוס': בשם יש אומרים: &quot;וי&quot;א דאם היו מונחות פעם אחת על העומרים הרי אלו מכורין&quot;. <br /> <br /> ==='''חיצת הקנים'''===<br /> <br /> ===='''הגירסא &quot;חיצת&quot; או &quot;מחיצת&quot;'''====<br /> במשנה ובגמרא לפנינו הגירסא היא &quot;חיצת הקנים&quot;, וכך היא גירסת '''רשב&quot;ם''' ו'''רא&quot;ש''', ופירש רשב&quot;ם שהם &quot;קנים הרבה גדלים בקלח אחד&quot;, אומנם ה'''רי&quot;ף''' ו'''נמו&quot;י''' גרסו &quot;מחיצת הקנים&quot; וכך היא גירסת ה'''רמב&quot;ם''' בפיהמ&quot;ש ובמשנה תורה (מכירה כו,ב), וכן העתיק השו&quot;ע (רטו,ה).<br /> <br /> ===='''האם יש נפ&quot;מ בין הגירסאות'''====<br /> אומנם נראה מהמפרשים שאין נפ&quot;מ לדינא בין הגירסאות, כי ה'''סמ&quot;ע''' כתב שנראה שגם &quot;מחיצת&quot; פירושו כמו &quot;חיצת&quot;, אלא שב'''מאירי''' נראה שלא כדבריו שכתב: &quot;פירוש מחיצת הקנים אגד של קנים, ובעלי שדות מתכוונים בנטיעתן לעשותן בקצות שדותיהן לחוץ בהן בין תחום לתחום ומתוך כך הוא קורא אותן מחיצה&quot; עכ&quot;ל, ולפ&quot;ז יש לומר שדווקא כשעושין בסוף השדה למחיצה לא נמכר כשהוא בית רובע, אבל באמצע השדה בכל גוונא נמכר (או אולי לאידך גיסא, דדוקא שעשויה למחיצת השדה נמכרת עמה בסתמא), אומנם לדינא נראה דאין נפ&quot;מ כדמוכח מדברי ה'''יד רמה''', שגרס ג&quot;כ &quot;מחיצת&quot; אך כתב דלא תימא מדנקט מחיצת קנים דמיירי דווקא דקיימא על שפת השדה ועשויה לחוץ בינה ובין רשות הרבים או בין חברותיה, אלא אפי' קיימא באמצע השדה, והא דנקט 'מחיצת' לרבותא דרישא דאע&quot;ג דקיימא בסוף השדה אפ&quot;ה מזדבנא בסתמא.<br /> <br /> ==='''שומירה שעשויה בטיט ושאינה עשויה בטיט'''===<br /> <br /> ===='''הגירסאות השונות'''====<br /> גירסתנו במשנה ובגמרא ברישא &quot;שאינה עשויה בטיט&quot; דהיא נמכרת עם השדה, ובסיפא &quot;עשויה בטיט&quot; דאינה נמכרת עמו, וכך היא גירסת '''רשב&quot;ם''', אבל ה'''תוס'''' כתבו (ריש סט.) ש'''ר&quot;ח''' גריס איפכא, וכן גרסו ה'''רי&quot;ף''' וה'''רא&quot;ש''' וה'''נמו&quot;י''', ולשיטתם ברישא (דמכר) גרסינן: &quot;ואת השומירה העשויה בטיט&quot;, ובסיפא (דלא מכר) גרסינן: &quot;ולא את השומירה שאינה עשויה בטיט&quot;, וה'''טור''' (רטו) העתיק כפירוש '''רשב&quot;ם'''.&lt;ref&gt;והוא פלא שנטה מדברי ה'''רא&quot;ש''', וכבר תמה בזה ה'''ב&quot;ח'''.&lt;/ref&gt; <br /> <br /> ובגמרא להלן (סט.) אמרינן דברישא דמכר את השומירה (לכל חד כדאית ליה) אע&quot;ג דלא קביעא בארעא, ובסיפא דלא מכרה היינו אע&quot;ג דקביעא&lt;ref&gt;בגמרא לפנינו ברישא הגירסא &quot;דלא קביעא&quot; ובסיפא &quot;דלא מחברא&quot;, ורשב&quot;ם נראה דגריס בשניהם דקביעא וכן הגיה הב&quot;ח, ובנמו&quot;י נראה דגרס דמחובר בטינא&lt;/ref&gt; בארעא, ומדברי ה'''נמו&quot;י''' מבואר דגרס '''&quot;'''אע&quot;ג דמחבר '''בטינא&quot;''', וכן נראה שגרס ה'''יד רמה''' (וייתכן שיש נפ&quot;מ בזה כי ביאר ה'''יד רמה''' שגם ברישא (דמכר) מיירי שהשומירה עכ&quot;פ נעוצה בקרקע אלא שאינה מחוברת בטיט, אבל אם אינה מחוברת כלל אינה נמכרת עם השדה).<br /> <br /> ===='''הפירוש והטעם לפי הגירסאות השונות'''====<br /> '''רשב&quot;ם''' מפרש לשיטתו, דהיכא שהשומירה עשויה בטיט (דהיינו שהיא טוחה בטיט) הרי היא חשובה ואינה מיטלטלת ויש לה שם בפני עצמה ואינה בכלל שדה, ולכן אע&quot;פ שהיא מחוברת בקרקע (והיה לזה להחשיבה יותר בכלל השדה) אעפ&quot;כ אין זה מועיל לה, אומנם שומירה שאינה טוחה בטיט היא הויא בכלל השדה כיון דלא חשיבא ואין לה שם בפ&quot;ע ולכן אפי' אינה מחוברת בקרקע נמכרת עם השדה.<br /> <br /> אומנם כאמור, התוס' כתבו דר&quot;ח גריס איפכא וכן גרסו הרי&quot;ף, הרא&quot;ש והנמו&quot;י דבעשויה בטיט נמכרת עם השדה ובשאינה עשויה בטיט לא נמכרת, ופירוש גירסא זו מבואר בנמו&quot;י, שביאר דשומירה שעשויה בטיט נמכרת עם השדה &quot;דאע&quot;ג שלא שם סביבותיה טיט הרבה כמנהג העולם[5] מ&quot;מ כיון שמכוסה וטוחה מלמעלה כמחוברת דמיא&quot;, ומאידך בסיפא אע&quot;פ שמחוברות הכלונסות בטינא מ&quot;מ כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט לא מהני.<br /> <br /> ונראה כוונתו, דהיכא דעשויה בטיט הרי היא חשובה ואינה עשויה ליטלטל ולכן חשיבא כמחוברת, משא&quot;כ באינה עשויה בטיט אז אינה קבועה שם וחשיבא כדבר המטלטל ולכן אינה נמכרת עם השדה, וכך מבאר הסמ&quot;ע (רט&quot;ו ס&quot;ק לב) שברישא אינה מחוברת בקרקע עצמה כלל ומ&quot;מ כיון שמלופף טיט סביבותיה מחשב כדבר הקבוע בכרם, משא&quot;כ בסיפא שאע&quot;פ שמחוברת בקרקע מ&quot;מ חשיבא כדבר המיטלטל כיון שאין טוחה בטיט מלמעלה, וכ&quot;כ היד רמה &quot;דכיון דלא שיעא בטינא אדעתא דטלטולא עבידא ואע&quot;ג דמיחברא ארעי בעלמא הוא דהא יכיל למיעקרא כל אימת דבעי&quot;.<br /> <br /> נמצא דלרשב&quot;ם העניין של &quot;עשויה בטיט&quot; ו&quot;אינה עשויה בטיט&quot; הוא עניין של חשיבות שעי&quot;ז נעשית השומירה כדבר חשוב בפ&quot;ע, (והמחוברת בקרקע אינו משפיע), ואילו לנמו&quot;י אין העניין מצד חשיבות השומירה להיחשב כדבר בפ&quot;ע, אלא דהעניין תלוי אם נחשבת כקבועה בשדה או לא, והיכא שהיא טוחה סביבותיה הרי היא קבועה בשדה ולכן אפי' שאינה מחוברת מלמטה מהני, משא&quot;כ אם אינה טוחה בטיט אפי' אם בפועל היא מחוברת הרי סופה לינטל ואינה בכלל השדה.<br /> <br /> &lt;u&gt;לסיכום&lt;/u&gt;: לרשב&quot;ם אין חיסרון מצד הקביעות דמצד זה כל שומירה היה לה לימכר בכלל השדה, אלא שאם היא עשויה בטיט הרי היא חשובה ונעשית כדבר בפ&quot;ע ולכן אינה נמכרת עם השדה, ואילו לשאר מפרשים לא אמרינן ששומירה תיחשב דבר חשוב שלא תהיה בכלל שדה, אלא העניין תלוי אם השומירה קבועה בשדה או לא, דבעשויה בטיט הרי זה מורה שהיא קבועה שם, אבל באינה עשויה בטיט אינה קבועה וסופה לינטל משם (ולא מהני מחברא בארעא/בטינא).   <br /> <br /> ====פסק ההלכה====<br /> הרמב&quot;ם (מכירה כו,ב) גורס כגירסת ר&quot;ח דמכר את השומירה העשויה בטיט אע&quot;פ שאינה קבועה וכ&quot;כ בשו&quot;ע (רטו,ה) אומנם תמה שם הסמ&quot;ע אמאי לא הגיה הרמ&quot;א עכ&quot;פ להזכיר אידך גירסא.<br /> <br /> ==='''תבואה המחוברת לקרקע ושאינה מחוברת לקרקע'''===<br /> בגמרא אמרו שתבואה המחוברת דאמרינן דמכר מיירי &quot;אע&quot;ג דמטאי למחצד&quot;, וביאר '''רשב&quot;ם''' דאע&quot;ג דס&quot;ד לומר ד&quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; מ&quot;מ לגבי מכירה מכורה בכלל שדה, וכ&quot;כ ה'''נמו&quot;י''' דאע&quot;ג דבעלמא איכא מ&quot;ד &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; הכא לא אמר, אומנם ה'''ריטב&quot;א''' חולק על כך וכותב, דמיירי הכא בתבואה שעדיין משבחת בקרקע אבל בלא&quot;ה נחשבת כתלושה כדאמרינן בעלמא: &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; ואינה טפילה לקרקע, ודעת הרמב&quot;ם נראית כדעת רשב&quot;ם שכתב: &quot;מכר את התבואה המחוברת לקרקע אף על פי שהגיע להקצר&quot;, אומנם ה'''דרישה''' (רט&quot;ו) כתב בדעת הרמב&quot;ם דמיירי הכא דאע&quot;פ שהגיע זמנה לקצור מ&quot;מ צריכה עדיין מעט אל הקרקע אבל אם אינה צריכה כלל לקרקע אינה נמכרת עמה, (ואולי גם רשב&quot;ם ונמו&quot;י מודו בזה, וצ&quot;ע).<br /> <br /> ולגבי תבואה התלושה מן הקרקע אמרינן בגמרא דאינה נמכרת עם השדה אע&quot;ג דצריכה לארעא, '''ו'''כתב רשב&quot;ם דצריכא לארעא לשטחה בשדה לאחר הקצירה להינפח התבואה מריח הקרקע ולייבש, והנמו&quot;י כתב שלא הגיע זמן קצירתה כשתלשן, ויש לציין דמ&quot;מ יש עדיפות בתבואה הצריכה לקרקע יותר משאינה צריכה לעניין נותן מתנה, דלקמן (עא,א) כתוב שגם אותם דברים שאמרנו שלא מכר מ&quot;מ בנותן מתנה נתן את כולן, ופירש שם רשב&quot;ם דמ&quot;מ תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע לא נתן גם בנותנן מתנה.<br /> ----&lt;br /&gt;&lt;references /&gt;</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%A8_%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%93%D7%94-_%D7%9E%D7%94_%D7%A0%D7%9E%D7%9B%D7%A8_%D7%A2%D7%9E%D7%94%3F&diff=19228 2022-02-13T21:54:15Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>=== המשנה ===<br /> המשנה במסכת ב&quot;ב (סט,ב) מפרטת את דינו של אדם המוכר את שדהו איזה דברים מכר עמה ואיז לא:<br /> <br /> &quot;המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצרכה ואת הקנים שבכרם שהם לצרכו ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואת השומירה שאינה עשויה בטיט ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה. אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע, בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, בין כך ובין כך לא מכר לא את חיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את השומירה שהיא עשויה בטיט ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה&quot;<br /> <br /> אף שהמשנה לכאורה הינה פשוטה ומוסכמת, הגמרא מוסיפה ביאור מה הרבותא בכל אחד מן הדברים שפורטו במשנה, ולהלן ניווכח שבחלק דברים יש מחלוקת בגירסא ובפירוש.<br /> <br /> === '''אבנים שהן לצורכה ושאינן לצורכה''' ===<br /> במשנה מבואר דאבנים שהן לצורכה נמכרות עם השדה ושאינן לצורכה אינן נמכרות, ובגמרא (סט,א) נחלקו בפירוש הדבר, &quot;מאי אבנים שהן לצורכה הכא תרגימו אבני דאכפא , עולא אמר אבנים הסדורות לגדר&quot;, ופירש '''רשב&quot;ם''' דאבני דאכפא הם אבנים שמניחין אותם על העומרים כדי שלא יפזרם הרוח וכ&quot;כ ה'''נמו&quot;י'''.&lt;ref&gt;וביאר הנמו&quot;י הטעם דמכר האבנים, דאע&quot;ג דתשמישין המטלטלין הם, מ&quot;מ כיון דמיוחדין לתשמיש זה ואין מזיזים אותם מן השדה לעולם - כמחובר חשיב להו (אך מרשב&quot;ם לכאו' משמע דאין תנאי זה &quot;שלא יזיזום מן השדה לעולם&quot;)&lt;/ref&gt; <br /> <br /> ואומרת עוד הגמרא שלמ&quot;ד &quot;אבני דאכפא&quot; יהיה פירושו לדעת ר&quot;מ (שסובר שהמוכר את הכרם מכר תשמישי הכרם) היינו שמתוקנות אע&quot;ג &quot;דלא מחתן&quot; (-שאינן מונחות), ואילו לרבנן &quot;והוא דמחתן&quot; (-שמונחות), ולמ&quot;ד אבנים הסדורות לגדר היינו לר&quot;מ שמתוקנות אע&quot;ג שאינן סדורות זו ע&quot;ג זו ולרבנן דווקא שסדורות זו ע&quot;ג זו, ולדינא קיי&quot;ל כרבנן ולא כר&quot;מ, וא&quot;כ לא מכר את האבנים אלא באבנים שהמנחים על העומרים כשהן &quot;מונחות, או באבנים הסדורות לגדר כשהן &quot;סדורות&quot; .<br /> <br /> ובפירוש &quot;מחתן&quot; ו&quot;לא מחתן&quot; נחלקו המפרשים, '''רשב&quot;ם''' מפרש דהיינו שמונחות בשדה ושאינן מונחות בשדה, וה'''תוס'''' כתבו ד&quot;מחתן&quot; היינו שהניחו אותן פעם אחת על העומרים ו&quot;לא מחתן&quot; היינו שלא הניחום מעולם על העומרים, וכן נראה שמפרש ה'''נמו&quot;י''', אלא שהוסיפו התוס' דמ&quot;מ אין לפרש שמונחים עכשיו על העומרים, אבל ה'''רמב&quot;ם''' (מכירה כו,ב) מפרש שגם צריכות להיות מונחות עכשיו על העומרים. <br /> <br /> ==== '''פסק ההלכה''' ====<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מכירה כו,ב) ובעקבותיו ה'''שו&quot;ע''' (רטו,ה) העתיקו להלכה את שני הפירושים שבגמרא, הן באבנים המונחות על העומרים והן בסדורות לגדר (ונראה שסברו שהפירושים אינם חולקים זע&quot;ז), וכאמור לדעת הרמב&quot;ם צריך שיהו האבנים מונחות על העומרים בשעת המכירה, וכ&quot;כ השו&quot;ע, אך ה'''רמ&quot;א''' שם הביא דעת התוס': בשם יש אומרים: &quot;וי&quot;א דאם היו מונחות פעם אחת על העומרים הרי אלו מכורין&quot;. <br /> <br /> === '''חיצת הקנים''' ===<br /> <br /> ==== הגירסא &quot;חיצת&quot; או &quot;מחיצת&quot; ====<br /> במשנה ובגמרא לפנינו הגירסא היא &quot;חיצת הקנים&quot;, וכך היא גירסת '''רשב&quot;ם''' ו'''רא&quot;ש''', ופירש רשב&quot;ם שהם &quot;קנים הרבה גדלים בקלח אחד&quot;, אומנם ה'''רי&quot;ף''' ו'''נמו&quot;י''' גרסו &quot;מחיצת הקנים&quot; וכך היא גירסת ה'''רמב&quot;ם''' בפיהמ&quot;ש ובמשנה תורה (מכירה כו,ב), וכן העתיק השו&quot;ע (רטו,ה).<br /> <br /> ==== האם יש נפ&quot;מ בין הגירסאות ====<br /> אומנם נראה מהמפרשים שאין נפ&quot;מ לדינא בין הגירסאות, כי ה'''סמ&quot;ע''' כתב שנראה שגם &quot;מחיצת&quot; פירושו כמו &quot;חיצת&quot;, אלא שב'''מאירי''' נראה שלא כדבריו שכתב: &quot;פירוש מחיצת הקנים אגד של קנים, ובעלי שדות מתכוונים בנטיעתן לעשותן בקצות שדותיהן לחוץ בהן בין תחום לתחום ומתוך כך הוא קורא אותן מחיצה&quot; עכ&quot;ל, ולפ&quot;ז יש לומר שדווקא כשעושין בסוף השדה למחיצה לא נמכר כשהוא בית רובע, אבל באמצע השדה בכל גוונא נמכר (או אולי לאידך גיסא, דדוקא שעשויה למחיצת השדה נמכרת עמה בסתמא), אומנם לדינא נראה דאין נפ&quot;מ כדמוכח מדברי ה'''יד רמה''', שגרס ג&quot;כ &quot;מחיצת&quot; אך כתב דלא תימא מדנקט מחיצת קנים דמיירי דווקא דקיימא על שפת השדה ועשויה לחוץ בינה ובין רשות הרבים או בין חברותיה, אלא אפי' קיימא באמצע השדה, והא דנקט 'מחיצת' לרבותא דרישא דאע&quot;ג דקיימא בסוף השדה אפ&quot;ה מזדבנא בסתמא.<br /> <br /> ==='''שומירה שעשויה בטיט ושאינה עשויה בטיט'''===<br /> <br /> ====הגירסאות השונות====<br /> גירסתנו במשנה ובגמרא ברישא &quot;שאינה עשויה בטיט&quot; דהיא נמכרת עם השדה, ובסיפא &quot;עשויה בטיט&quot; דאינה נמכרת עמו, וכך היא גירסת '''רשב&quot;ם''', אבל ה'''תוס'''' כתבו (ריש סט.) ש'''ר&quot;ח''' גריס איפכא, וכן גרסו ה'''רי&quot;ף''' וה'''רא&quot;ש''' וה'''נמו&quot;י''', ולשיטתם ברישא (דמכר) גרסינן: &quot;ואת השומירה העשויה בטיט&quot;, ובסיפא (דלא מכר) גרסינן: &quot;ולא את השומירה שאינה עשויה בטיט&quot;, וה'''טור''' (רטו) העתיק כפירוש '''רשב&quot;ם'''.&lt;ref&gt;והוא פלא שנטה מדברי ה'''רא&quot;ש''', וכבר תמה בזה ה'''ב&quot;ח'''.&lt;/ref&gt; <br /> <br /> ובגמרא להלן (סט.) אמרינן דברישא דמכר את השומירה (לכל חד כדאית ליה) אע&quot;ג דלא קביעא בארעא, ובסיפא דלא מכרה היינו אע&quot;ג דקביעא&lt;ref&gt;בגמרא לפנינו ברישא הגירסא &quot;דלא קביעא&quot; ובסיפא &quot;דלא מחברא&quot;, ורשב&quot;ם נראה דגריס בשניהם דקביעא וכן הגיה הב&quot;ח, ובנמו&quot;י נראה דגרס דמחובר בטינא&lt;/ref&gt; בארעא, ומדברי ה'''נמו&quot;י''' מבואר דגרס '''&quot;'''אע&quot;ג דמחבר '''בטינא&quot;''', וכן נראה שגרס ה'''יד רמה''' (וייתכן שיש נפ&quot;מ בזה כי ביאר ה'''יד רמה''' שגם ברישא (דמכר) מיירי שהשומירה עכ&quot;פ נעוצה בקרקע אלא שאינה מחוברת בטיט, אבל אם אינה מחוברת כלל אינה נמכרת עם השדה).<br /> <br /> ===='''הפירוש והטעם לפי הגירסאות השונות'''====<br /> '''רשב&quot;ם''' מפרש לשיטתו, דהיכא שהשומירה עשויה בטיט (דהיינו שהיא טוחה בטיט) הרי היא חשובה ואינה מיטלטלת ויש לה שם בפני עצמה ואינה בכלל שדה, ולכן אע&quot;פ שהיא מחוברת בקרקע (והיה לזה להחשיבה יותר בכלל השדה) אעפ&quot;כ אין זה מועיל לה, אומנם שומירה שאינה טוחה בטיט היא הויא בכלל השדה כיון דלא חשיבא ואין לה שם בפ&quot;ע ולכן אפי' אינה מחוברת בקרקע נמכרת עם השדה.<br /> <br /> אומנם כאמור, התוס' כתבו דר&quot;ח גריס איפכא וכן גרסו הרי&quot;ף, הרא&quot;ש והנמו&quot;י דבעשויה בטיט נמכרת עם השדה ובשאינה עשויה בטיט לא נמכרת, ופירוש גירסא זו מבואר בנמו&quot;י, שביאר דשומירה שעשויה בטיט נמכרת עם השדה &quot;דאע&quot;ג שלא שם סביבותיה טיט הרבה כמנהג העולם[5] מ&quot;מ כיון שמכוסה וטוחה מלמעלה כמחוברת דמיא&quot;, ומאידך בסיפא אע&quot;פ שמחוברות הכלונסות בטינא מ&quot;מ כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט לא מהני.<br /> <br /> ונראה כוונתו, דהיכא דעשויה בטיט הרי היא חשובה ואינה עשויה ליטלטל ולכן חשיבא כמחוברת, משא&quot;כ באינה עשויה בטיט אז אינה קבועה שם וחשיבא כדבר המטלטל ולכן אינה נמכרת עם השדה, וכך מבאר הסמ&quot;ע (רט&quot;ו ס&quot;ק לב) שברישא אינה מחוברת בקרקע עצמה כלל ומ&quot;מ כיון שמלופף טיט סביבותיה מחשב כדבר הקבוע בכרם, משא&quot;כ בסיפא שאע&quot;פ שמחוברת בקרקע מ&quot;מ חשיבא כדבר המיטלטל כיון שאין טוחה בטיט מלמעלה, וכ&quot;כ היד רמה &quot;דכיון דלא שיעא בטינא אדעתא דטלטולא עבידא ואע&quot;ג דמיחברא ארעי בעלמא הוא דהא יכיל למיעקרא כל אימת דבעי&quot;.<br /> <br /> נמצא דלרשב&quot;ם העניין של &quot;עשויה בטיט&quot; ו&quot;אינה עשויה בטיט&quot; הוא עניין של חשיבות שעי&quot;ז נעשית השומירה כדבר חשוב בפ&quot;ע, (והמחוברת בקרקע אינו משפיע), ואילו לנמו&quot;י אין העניין מצד חשיבות השומירה להיחשב כדבר בפ&quot;ע, אלא דהעניין תלוי אם נחשבת כקבועה בשדה או לא, והיכא שהיא טוחה סביבותיה הרי היא קבועה בשדה ולכן אפי' שאינה מחוברת מלמטה מהני, משא&quot;כ אם אינה טוחה בטיט אפי' אם בפועל היא מחוברת הרי סופה לינטל ואינה בכלל השדה.<br /> <br /> &lt;u&gt;לסיכום&lt;/u&gt;: לרשב&quot;ם אין חיסרון מצד הקביעות דמצד זה כל שומירה היה לה לימכר בכלל השדה, אלא שאם היא עשויה בטיט הרי היא חשובה ונעשית כדבר בפ&quot;ע ולכן אינה נמכרת עם השדה, ואילו לשאר מפרשים לא אמרינן ששומירה תיחשב דבר חשוב שלא תהיה בכלל שדה, אלא העניין תלוי אם השומירה קבועה בשדה או לא, דבעשויה בטיט הרי זה מורה שהיא קבועה שם, אבל באינה עשויה בטיט אינה קבועה וסופה לינטל משם (ולא מהני מחברא בארעא/בטינא).   <br /> <br /> ==== פסק ההלכה ====<br /> הרמב&quot;ם (מכירה כו,ב) גורס כגירסת ר&quot;ח דמכר את השומירה העשויה בטיט אע&quot;פ שאינה קבועה וכ&quot;כ בשו&quot;ע (רטו,ה) אומנם תמה שם הסמ&quot;ע אמאי לא הגיה הרמ&quot;א עכ&quot;פ להזכיר אידך גירסא.<br /> <br /> === '''תבואה המחוברת לקרקע ושאינה מחוברת לקרקע''' ===<br /> בגמרא אמרו שתבואה המחוברת דאמרינן דמכר מיירי &quot;אע&quot;ג דמטאי למחצד&quot;, וביאר '''רשב&quot;ם''' דאע&quot;ג דס&quot;ד לומר ד&quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; מ&quot;מ לגבי מכירה מכורה בכלל שדה, וכ&quot;כ ה'''נמו&quot;י''' דאע&quot;ג דבעלמא איכא מ&quot;ד &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; הכא לא אמר, אומנם ה'''ריטב&quot;א''' חולק על כך וכותב, דמיירי הכא בתבואה שעדיין משבחת בקרקע אבל בלא&quot;ה נחשבת כתלושה כדאמרינן בעלמא: &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; ואינה טפילה לקרקע, ודעת הרמב&quot;ם נראית כדעת רשב&quot;ם שכתב: &quot;מכר את התבואה המחוברת לקרקע אף על פי שהגיע להקצר&quot;, אומנם ה'''דרישה''' (רט&quot;ו) כתב בדעת הרמב&quot;ם דמיירי הכא דאע&quot;פ שהגיע זמנה לקצור מ&quot;מ צריכה עדיין מעט אל הקרקע אבל אם אינה צריכה כלל לקרקע אינה נמכרת עמה, (ואולי גם רשב&quot;ם ונמו&quot;י מודו בזה, וצ&quot;ע).<br /> <br /> ולגבי תבואה התלושה מן הקרקע אמרינן בגמרא דאינה נמכרת עם השדה אע&quot;ג דצריכה לארעא, '''ו'''כתב רשב&quot;ם דצריכא לארעא לשטחה בשדה לאחר הקצירה להינפח התבואה מריח הקרקע ולייבש, והנמו&quot;י כתב שלא הגיע זמן קצירתה כשתלשן, ויש לציין דמ&quot;מ יש עדיפות בתבואה הצריכה לקרקע יותר משאינה צריכה לעניין נותן מתנה, דלקמן (עא,א) כתוב שגם אותם דברים שאמרנו שלא מכר מ&quot;מ בנותן מתנה נתן את כולן, ופירש שם רשב&quot;ם דמ&quot;מ תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע לא נתן גם בנותנן מתנה.<br /> ----&lt;br /&gt;&lt;references /&gt;</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%A8_%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%93%D7%94-_%D7%9E%D7%94_%D7%A0%D7%9E%D7%9B%D7%A8_%D7%A2%D7%9E%D7%94%3F&diff=19226 2022-02-13T17:06:57Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>המשנה במסכת ב&quot;ב (סט,ב) מפרטת את דינו של אדם המוכר את שדהו איזה דברים מכר עמה ואיז לא:<br /> <br /> &quot;המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצרכה ואת הקנים שבכרם שהם לצרכו ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואת השומירה שאינה עשויה בטיט ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה. אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע, בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, בין כך ובין כך לא מכר לא את חיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את השומירה שהיא עשויה בטיט ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה&quot;<br /> <br /> אף שהמשנה לכאורה הינה פשוטה ומוסכמת, ניווכח להלן שבחלק דברים יש מחלוקת בגירסא ובפירוש.<br /> <br /> '''חיצת הקנים''' <br /> <br /> במשנה ובגמרא לפנינו הגירסא היא &quot;חיצת הקנים&quot;, וכך היא גירסת רשב&quot;ם ורא&quot;ש, ופירש רשב&quot;ם שהם &quot;קנים הרבה גדלים בקלח אחד&quot;, אומנם הרי&quot;ף ונמו&quot;י גרסי &quot;מחיצת הקנים&quot; וכך היא גירסת הרמב&quot;ם בפיהמ&quot;ש ובמשנה תורה (מכירה כו,ב), וכן העתיק השו&quot;ע (רטו,ה). <br /> <br /> אומנם נראה מהמפרשים שאין נפ&quot;מ לדינא בין הגירסאות, כי הסמ&quot;ע כתב שנראה שגם &quot;מחיצת&quot; פירושו כמו &quot;חיצת&quot;, ואומנם במאירי כתב: &quot;פירוש מחיצת הקנים אגד של קנים.. ובעלי שדות מתכוונים בנטיעתן לעשותן בקצות שדותיהן לחוץ בהן בין תחום לתחום ומתוך כך הוא קורא אותן מחיצה&quot;, לפ&quot;ז יש לומר שדווקא כשעושין בסוף השדה למחיצה לא נמכר כשהוא בית רוכע, אבל באמצע השדה בכל גוונא נמכר (או אולי לאידך גיסא, דדוקא שעשויה למחיצת השדה נמכרת עמה בסתמא), אומנם לדינא נראה דאין נפ&quot;מ כדמוכח מדברי ה'''יד רמה''', שגרס ג&quot;כ &quot;מחיצת אך כתב דלא תימא מדנקט מחיצת קנים דמיירי דווקא דקיימא על שפת השדה ועשויה לחוץ בינה ובין רשות הרבים או בין חברותיה, אלא אפי' קיימא באמצע השדה, והא דנקט 'מחיצת' לרבותא דרישא דאע&quot;ג דקיימא בסוף השדה אפ&quot;ה מזדבנא בסתמא.<br /> <br /> == '''שומירה שעשויה בטיט ושאינה עשויה בטיט''' ==<br /> <br /> === הגירסאות השונות ===<br /> גירסתנו במשנה ובגמרא ברישא &quot;שאינה עשויה בטיט&quot; דהיא נמכרת עם השדה, ובסיפא &quot;עשויה בטיט&quot; דאינה נמכרת עמו, וכך היא גירסת רשב&quot;ם, אבל התוס' כתבו (ריש סט.) שר&quot;ח גריס איפכא, וכן גרסו הרי&quot;ף והרא&quot;ש והנמו&quot;י, ולשיטתם ברישא (דמכר) גרסינן: &quot;ואת השומירה העשויה בטיט&quot;, ובסיפא (דלא מכר) גרסינן: &quot;ולא את השומירה שאינה עשויה בטיט&quot;, והטור (רטו) העתיק כפירוש רשב&quot;ם (והוא פלא שנטה מדברי הרא&quot;ש, וכבר תמה בזה הב&quot;ח), ובשו&quot;ע (רטו,ה) העתיק כגירסת ר&quot;ח והרי&quot;ף, אלא שתמה הסמ&quot;ע אמאי לא הגיה הרמ&quot;א להזכיר אידך גירסא.<br /> <br /> ובגמרא להלן (סט.) אמרינן דברישא דמכר את השומירה (לכל חד כדאית ליה) אע&quot;ג דלא קביעא בארעא, ובסיפא דלא מכרה היינו אע&quot;ג דקביעא&lt;ref&gt;בגמרא לפנינו ברישא הגירסא &quot;דלא קביעא&quot; ובסיפא &quot;דלא מחברא&quot;, ורשב&quot;ם נראה דגריס בשניהם דקביעא וכן הגיה הב&quot;ח, ובנמו&quot;י נראה דגרס דמחובר בטינא&lt;/ref&gt; בארעא, ומדברי הנמו&quot;י מבואר דגרס '''&quot;'''אע&quot;ג דמחבר '''בטינא&quot;''', וכן נראה שגרס היד רמה (וייתכן שיש נפ&quot;מ בזה כי ביאר היד רמה שגם ברישא (דמכר) מיירי שהשומירה עכ&quot;פ נעוצה בקרקע אלא שאינה מחוברת בטיט, אבל אם אינה מחוברת כלל אינה נמכרת עם השדה).<br /> <br /> === '''הפירוש והטעם לפי הגירסאות השונות''' ===<br /> רשב&quot;ם מפרש לשיטתו, דהיכא שהשומירה עשויה בטיט (דהיינו שהיא טוחה בטיט) הרי היא חשובה ואינה מיטלטלת ויש לה שם בפני עצמה ואינה בכלל שדה, ולכן אע&quot;פ שהיא מחוברת בקרקע (והיה לזה להחשיבה יותר בכלל השדה) אעפ&quot;כ אין זה מועיל לה, אומנם שומירה שאינה טוחה בטיט היא הויא בכלל השדה כיון דלא חשיבא ואין לה שם בפ&quot;ע ולכן אפי' אינה מחוברת בקרקע נמכרת עם השדה.<br /> <br /> אומנם כאמור, התוס' כתבו דר&quot;ח גריס איפכא וכן גרסו הרי&quot;ף, הרא&quot;ש והנמו&quot;י דבעשויה בטיט נמכרת עם השדה ובשאינה עשויה בטיט לא נמכרת, ופירוש גירסא זו מבואר בנמו&quot;י, שביאר דשומירה שעשויה בטיט נמכרת עם השדה &quot;דאע&quot;ג שלא שם סביבותיה טיט הרבה כמנהג העולם[5] מ&quot;מ כיון שמכוסה וטוחה מלמעלה כמחוברת דמיא&quot;, ומאידך בסיפא אע&quot;פ שמחוברות הכלונסות בטינא מ&quot;מ כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט לא מהני.<br /> <br /> ונראה כוונתו, דהיכא דעשויה בטיט הרי היא חשובה ואינה עשויה ליטלטל ולכן חשיבא כמחוברת, משא&quot;כ באינה עשויה בטיט אז אינה קבועה שם וחשיבא כדבר המטלטל ולכן אינה נמכרת עם השדה, וכך מבאר הסמ&quot;ע (רט&quot;ו ס&quot;ק לב) שברישא אינה מחוברת בקרקע עצמה כלל ומ&quot;מ כיון שמלופף טיט סביבותיה מחשב כדבר הקבוע בכרם, משא&quot;כ בסיפא שאע&quot;פ שמחוברת בקרקע מ&quot;מ חשיבא כדבר המיטלטל כיון שאין טוחה בטיט מלמעלה, וכ&quot;כ היד רמה &quot;דכיון דלא שיעא בטינא אדעתא דטלטולא עבידא ואע&quot;ג דמיחברא ארעי בעלמא הוא דהא יכיל למיעקרא כל אימת דבעי&quot;.<br /> <br /> נמצא דלרשב&quot;ם העניין של &quot;עשויה בטיט&quot; ו&quot;אינה עשויה בטיט&quot; הוא עניין של חשיבות שעי&quot;ז נעשית השומירה כדבר חשוב בפ&quot;ע, (והמחוברת בקרקע אינו משפיע), ואילו לנמו&quot;י אין העניין מצד חשיבות השומירה להיחשב כדבר בפ&quot;ע, אלא דהעניין תלוי אם נחשבת כקבועה בשדה או לא, והיכא שהיא טוחה סביבותיה הרי היא קבועה בשדה ולכן אפי' שאינה מחוברת מלמטה מהני, משא&quot;כ אם אינה טוחה בטיט אפי' אם בפועל היא מחוברת הרי סופה לינטל ואינה בכלל השדה.<br /> <br /> &lt;u&gt;לסיכום&lt;/u&gt;: לרשב&quot;ם אין חיסרון מצד הקביעות דמצד זה כל שומירה היה לה לימכר בכלל השדה, אלא שאם היא עשויה בטיט הרי היא חשובה ונעשית כדבר בפ&quot;ע ולכן אינה נמכרת עם השדה, ואילו לשאר מפרשים לא אמרינן ששומירה תיחשב דבר חשוב שלא תהיה בכלל שדה, אלא העניין תלוי אם השומירה קבועה בשדה או לא, דבעשויה בטיט הרי זה מורה שהיא קבועה שם, אבל באינה עשויה בטיט אינה קבועה וסופה לינטל משם (ולא מהני מחברא בארעא/בטינא).   <br /> <br /> '''אבנים שהן לצורכה ושאינן לצורכה'''<br /> <br /> במשנה מבואר דאבנים שהן לצורכה נמכרות עם השדה ושאינן לצורכה אינן נמכרות, ובגמרא (סט,א) נחלקו בפירוש הדבר, &quot;מאי אבנים שהן לצורכה הכא תרגימו אבני דאכפא, עולא אמר אבנים הסדורות לגדר&quot;, (ופירוש &quot;אבני דאכפא&quot; כתב רשב&quot;ם שהם אבנים שמניחין אותם על העומרים כדי שלא יפזרם הרוח) ואומרת עוד הגמרא שלמ&quot;ד &quot;אבני דאכפא&quot; יהיה פירושו לדעת ר&quot;מ (שסובר שהמוכר את הכרם מכר תשמישי הכרם) היינו שמתוקנות אע&quot;ג שאינן מונחות, ואילו לרבנן היינו שמונחות, ולמ&quot;ד אבנים הסדורות לגדר היינו לר&quot;מ שמתוקנות אע&quot;ג שאינן סדורות זו ע&quot;ג זו ולרבנן דווקא שסדורות זו ע&quot;ג זו, ולדינא קיי&quot;ל כרבנן ולא כר&quot;מ, וא&quot;כ לא מכר את האבנים אלא באבנים שהמנחים על העומרים כשהן &quot;מונחות, או באבנים הסדורות לגדר כשהן &quot;סדורות&quot; . <br /> <br /> אלא דבפירוש המילה &quot;מחתן&quot; יש מחלוקת בין המפרשים, פירוש אבני דאכפא דמחתן ודלא מחתן: פירש רשב&quot;ם דאבני דאכפא הם אבנים שמניחין אותם על העומרים כדי שלא יפזרם הרוח וכ&quot;כ הנמו&quot;י, וביאר הנמו&quot;י הטעם דמכר האבנים, דאע&quot;ג דתשמישין המטלטלין הם, מ&quot;מ כיון דמיוחדין לתשמיש זה ואין מזיזים אותם מן השדה לעולם - כמחובר חשיב להו (אך מרשב&quot;ם לכאו' משמע דאין תנאי זה &quot;שלא יזיזום מן השדה לעולם&quot;).<br /> <br /> <br /> '''ואת התבואה המחוברת בקרקע ואע&quot;ג דמטאי למחצד'''<br /> <br /> ה) כתב רשב&quot;ם דאע&quot;ג דמטאי למחצד וסד&quot;א כל העומד לקצור כקצור דמי לגבי מכירה מכורים בכלל שדה, וכ&quot;כ הנמו&quot;י דאע&quot;ג דבעלמא איכא מ&quot;ד דכל העומד לקצור כקצור דמי הכא לא אמר.[7] ''' '''<br /> <br /> '''ולא את התבואה התלושה מן הקרקע ואע&quot;ג דצריכא לארעא'''<br /> <br /> ו) כתב רשב&quot;ם דצריכא לארעא לשטחה בשדה לאחר הקצירה להינפח התבואה מריח הקרקע ולייבש, והנמו&quot;י כתב דצריכא לארעא שלא הגיע זמן קצירתה כשתלשן דמ&quot;מ השתא אינן בכלל שדה.<br /> ----[1] [2] [3] [6] [7] ופליגי לכאו' על הריטב&quot;א שכתב, דמיירי הכא דעדיין משבחת בקרקע דאי לאו הכי כתלושה דמיא כדאמרינן בעלמא: &quot;כל העומד לקצור כקצור דמי&quot; ואינה טפילה לקרקע, והדרישה בסי' רט&quot;ו כתב בדעת הרמב&quot;ם דמיירי הכא דאע&quot;פ שהגיע זמנה לקצור מ&quot;מ צריכה עדיין מעט אל הקרקע אבל אם אינה צריכה כלל לקרקע אינה נמכרת עמה, ואולי גם רשב&quot;ם ונמו&quot;י מודו בזה, וצ&quot;ע</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%A8_%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%93%D7%94-_%D7%9E%D7%94_%D7%A0%D7%9E%D7%9B%D7%A8_%D7%A2%D7%9E%D7%94%3F&diff=19225 2022-02-13T16:26:44Z

<p>יצחק 222: יצירת דף עם התוכן &quot;חמ&quot;</p> <hr /> <div>חמ</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19213 2022-02-13T12:45:04Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>=='''אסמכתא לא קניא'''==<br /> <br /> ==='''האסמכתא בסוגיות הש&quot;ס'''===<br /> <br /> ===='''סקירת הסוגיות הקשורות לנושא'''====<br /> דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות במפורש בנושא בתלמוד הבבלי: <br /> <br /> במשנה בפרק גט פשוט (ב&quot;ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: &quot;אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו&quot; והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי&quot;ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: &quot;ואין הלכה כר' יוסי&quot;. <br /> <br /> מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב&quot;מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.<br /> <br /> מלבד זה ישנן בש&quot;ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: <br /> <br /> המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. <br /> <br /> המשנה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו &quot;אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי&quot; ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר &quot;מעכשיו&quot; שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה.<br /> <br /> המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה &quot;אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא&quot;, ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת&quot;ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת&quot;ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת&quot;ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת 'אימתי' דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת&quot;ק לא חשיב אסמכתא בכה&quot;ג, ומ&quot;מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). <br /> <br /> בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש&quot;ס הדנות בענייני אסמכתא: <br /> <br /> במשנה בב&quot;מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו &quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;, ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר &quot;אם אוביר אשלם אלפא זוזי&quot;, לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס&quot;ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים.<br /> <br /> נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ&quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא&quot;כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו.<br /> <br /> בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר &quot;אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי&quot; ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר &quot;לבטלן זכותיה&quot;, ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> ===='''דעות האמוראים'''====<br /> על המשנה בה נחלקו ר' יהודה ור' יוסי במשליש שטרו מביאה הגמרא דעות אמוראים בפסק ההלכה, לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי כך הוא לפי גרסתנו בגמרא, אך התוס' שם כתבו דא&quot;א לומר כן דבסוגיא בנדרים כז,ב מוכח להיפך, דרב נחמן בשם רבה בר אבוה סבר שאין הלכה כר' יוסי, ולכן הגיהו התוס' שצריך לומר אין הלכה כר' יוסי, וכן גרסו שם הרי&quot;ף הרא&quot;ש הרמב&quot;ן ואו&quot;ז אומנם יש ראשונים שכתבו ליישב את גירסתנו וביארו שאכן מתחילה סברו רב נחמן ורבותיו (רב ורבה בר אבוה) דאסמכתא קניא אלא שלאחר מכן חזרו בהם, כ&quot;כ הרמב&quot;ן, הרשב&quot;א והריטב&quot;א. <br /> <br /> עוד מופיע בסוגיא הנ&quot;ל בב&quot;מ שדעת ר' אמי בשם ר' יוחנן דהלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא, אך מלבד ר' יוחנן לא מצאנו אמורא נוסף שיאמר בפירוש הלכה כר' יוסי, אלא שבסוגיא דאיזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) נראה שכך סובר רב הונא דאסמכתא קניא, וגם נראה מופיע שם שכך סבר רב נחמן בתחילה אלא שהחזירו מניומי, אך הראשונים דנו שהעלו קושיות וסתירות בדעת רב הונא ובדעת רב נחמן וביארו זאת באופנים שונים.[1] <br /> <br /> בהמשך הסוגיא בב&quot;מ סו,ב אזלי כל האמוראים (רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע ורבינא) בדעה דאסמכתא לא קניא ודנו באופנים שונים אם יש בהם משום אסמכתא או לא, וכן מבואר שסבר רבא בסוגיא דהמקבל ב&quot;מ (קד,ב), וכן אמר רב אשי בפרק גט פשוט בסוגיא דערב (ב&quot;ב קע&quot;ג,ב)  דמעשים שבכל יום דאסמכתא לא קניא.  <br /> <br /> ==== '''פסק ההלכה בתלמוד ובראשונים  ''' ====<br /> שתי הסוגיות הדנות ישירות בהכרעת ההלכה בנושא אסמכתא הן הסוגיא בב&quot;ב קסח,א ובנדרים כז,ב:<br /> <br /> הסוגיא בפרק גט פשוט אחר שמביאה את דברי ר' אמי שאומר &quot;וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה&quot; מסיימת הגמרא ואין הלכה כר' יוסי, (והרבה ראשונים גורסים &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; והיינו הך), אלא שבנדרים (כז,ב) גבי ההוא דאתפיס זכוותיה מסיימת הגמרא &quot;והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב&quot; וא&quot;כ משמע דאסמכתא קניא? <br /> <br /> אלא שכבר העיר הרשב&quot;ם שם בב&quot;ב דאין כלל סתירה בין הסוגיות, דבאמת לדינא אסמכתא לא קניא, ורק אם קנו מיניה בב&quot;ד חשוב מהני, וגם הרי&quot;ף והרא&quot;ש בפרק ג&quot;פ העתיקו הסוגיא מסקנת הסוגיא דאסמכתא לא קניא ואח&quot;כ הביאו באריכות כל הסוגיא בנדרים ומסקנתה, אלמא סברו שאין בזה סתירה, וכך היא הסכימו כל הפוסקים שהלכה גם כהגמרא בנדרים באופן המצוייר בה ואין כל מחלוקת בין הסוגיות, (אלא שיש הרבה מחלוקות באיזה אופן נאמרה הלכה זו, כדלקמן), ואין יוצא מכלל זה אלא רבנו האי גאון בספר המקח והממכר (שער יז) שכתב &quot;דהך סוגיא דנדרים דפסיק דהלכתא אסמכתא קניא היכא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב אתיא כר' יוסי ולא קיי&quot;ל הכי&quot;.<br /> <br /> =='''נושאים כלליים באסמכתא'''==<br /> <br /> ===='''פירוש לשון 'אסמכתא''''====<br /> מדברי רוב הראשונים נראה שהמושג &quot;אסמכתא&quot; פירושו שסומך בדעתו שיוכל לקיים את הדבר שהתנה עליו (כגון לפרוע החוב בזמן וכדו') וסבור שלא יגיע לידי כך שיצטרך לקיים החיוב שקיבל על עצמו באם לא יעשה כך וכך, כך נראה שמפרש ערוך ערך אסמכתא, רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), יד רמה (שם), פסקי רי&quot;ד (שם וב&quot;ב קסח,א), רשב&quot;ם (ב&quot;ב קסח,א), רגמ&quot;ה, ר&quot;ן נדרים כז,א, מפרש שם כז,ב, נמו&quot;י שם.<br /> <br /> אומנם יש בראשונים פירוש נוסף, שהוא הבטחה שמבטיח לחבירו כדי שיסמוך עליו ולכן מתנה שאם לא יעשה כן יתן כך וכך כדי שיסמוך חבירו על דבריו, כך נראה מרש&quot;י ב&quot;מ (מח,ב, סו,א), תוס' (שם סו,א, נדרים כז,ב), פירוש הרא&quot;ש (נדרים שם) פסקי ריא&quot;ז (ב&quot;מ איזהו נשך, ה).<br /> <br /> ובדרישה (רז,טז) שבאמת אין פירוש אסמכתא בעניין אחד דלפעמים פירושו שסמך דעתו ולפעמים פירושו שהיתה כוונתו להסמיך דעת שכנגדו.<br /> <br /> רבנו האי גאון בספר המקח שער יז סובר שעיקר החיסרון באסמכתא הוא משום שבשעה שמתנה טרם נעשה הקניין עדיין, ולשיטתו הוא מפרש לשון אסמכתא מלשון סמיכות: &quot;לפי שסמך קניין הקרקע לזמן אחר ואין הקניין חל בשעתו&quot;.<br /> <br /> מהרמב&quot;ם בהלכות מכירה (יא,ב) מפרש לשון אסמכתא שסומך קנייתו לעשיית דבר מסויים: &quot;שזו אסמכתא היא שסמך קניינו לעשיית כך וכך&quot;, אלא שבהמשך הפרק (יא,ו) נראה שמפרש כפירוש שאר מפרשים שכתב: &quot;שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי עדיין דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה&quot;. <br /> <br /> ===='''החילוק בין אסמכתא לתנאים'''====<br /> הראשונים נתחבטו מאחר דנקבע בגמרא בב&quot;מ (סו,ב) הכלל &quot;כל דאי לא קני&quot; א&quot;כ מה החילוק בין אסמכתא דלא קניא לבין תנאי בני גד ובני ראובן דמהני, הרי תנאי זה הוא בלשון &quot;דאי&quot;? <br /> <br /> נאמרו בזה מספר דרכים בראשונים: <br /> <br /> רבנו האי בספר המקח שער יז כתב דעיקר החילוק בין תנאי לאסמכתא הוא, שכל תנאי הוא מעכשיו או בע&quot;מ שהוא כמעכשיו, ואסמכתא היא כל דבר שלאחר זמן וכיון שלא חל הקניין בשעתו בטל הקניין.[2] <br /> <br /> בבאור הגר&quot;א סי' רז ס&quot;ק ה שגם הרמב&quot;ם מחלק כך ודבריו לקחוים מרב האי גאון, ובאהא&quot;ז מכירה יא, א כתב שאינם דומים, דלפי רבנו האי עיקר החיסרון מפני שדוחה הקניין לזמן אחר ואינו קניין לשעתו וממילא נתבטל הקניין וממילא אם מכר לו השדה בכסף אם יעשה דבר פלוני אין לנו טעם לבטל המכירה (נדר&quot;ל משום דבכסף לא אמרינן כלתה קניינו), אבל הרמב&quot;םמפרש חסרון אסמכתא כשאר ראשונים משום שסמך דעתו לעשות כך וכך ולא גמר ומקנה ולפ&quot;ד דווקא במעכשיו יש סמיכות דעת אבל בלא מעכשיו ליכא סמיכות דעת. <br /> <br /> הרמב&quot;ן בחידושיו בב&quot;ב (קסח,א) ובהלכותיו בנדרים (כז,ב) כתב,שלא שייכת אסמכתא אלא בדבר שמתנה על עצמו ותלוי בו, אבל כל תנאי שמתנה על אחרים ותלוי במעשה ובדעת חבירו אין זו אסמכתא, אלא הרי זה ממש כתנאי בני גד ובני ראובן (וכתב הרמב&quot;ן לפ&quot;ז שבין בתולה בדעת חבירו ובין בתולה באדם שלישי לא הוי אסמכתא),[3] וכן ביאר הרי&quot;ד בפסקיו (ב&quot;ב קסח,א) דלא שייך אסמכתא אלא בדבר שתולה בדעת עצמו, שכיון שהתנאי תלוי עליו לעשותו הוא סומך בדעתו שיעשה אותו ויתבטל הקניין התלוי בו,  אבל אם המקנה תולה התנאי בקונה (כגון שאומר לו שדי קנויה לך אם תעשה כך וכך) זהו תנאי גמור ולא אסמכתא, וילפינן תנאי זה מתנאי בני גד ובני ראובן, והר&quot;ן כתב בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) שזוהי הדרך המחוורת בעניין אסמכתא.[4]<br /> <br /> הרשב&quot;א בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) ובשו&quot;ת שלו (א,תתקלג) מבאר דכי אמרינן אסמכתא לא קניא ה&quot;מ כשאין רוצה שיתקיים התנאי אלא שמתנה על דרך קנס, אבל כל שמתנה עם חבירו ודעתו שיתקיים הדבר, כגון שאמר לו &quot;אם תעשה כך אתן לך כך וכך&quot; הוי תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן ולא הוי אסמכתא, וכ&quot;כ החינוך (שמג) בשם רבו, שחלילה לומר שכל לשון &quot;אם&quot; הוי אסמכתא שהרי כל תנאי בני אדם כך הם, וא&quot;כ לא נמצא ידינו ורגלנו, אלא לא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה בדרך קנס אבל כל שאין מתנה בדרך קנס לא הוי אסמכתא, (והביאו הב&quot;י בסי' רז וכתב שדעת החינוך  כהרשב&quot;א), וכ&quot;כ הריטב&quot;א ב&quot;ב (קסח,א) בשם רבותיו הרא&quot;ה והרשב&quot;א, שהכלל לחלק בין אסמכתא ובין תנאי בני גד ובני ראובן הוא, דאסמכתא היא במאן דגזים וקניס נפשיה במידי דלא מחייב, או שעושה כן לסיבת דבר אחר שהוא צריך, וכ&quot;כ הנמו&quot;י שם דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שהוא קנס וגוזמא, וכן נראה מדברי המאירי (נדרים כז,א). <br /> <br /> וקרוב לזה כתב הסמ&quot;ע (רז,סק&quot;יז) שבתנאי בני גד ובני ראובן היה ידוע שכוונת משה רבנו ע&quot;ה להקנותן לגמרי אלא שהתנה תנאי כפול שאם לא יקיימו תנאם שיחזרו ויקחו מידם, ואסמכתא הוי באדם שאינו גומר ופוסק למכירתו אלא אומר &quot;אם יהיה אם לא יהיה&quot; שבזה אמרינן שסמך דעתו שיהיה אותו הדבר ולא תהיה מכירה, ולא גמר בדעתו להקנות לגמרי, והעתיק דבריו הנתיבות סק&quot;יח, וכעין זה כתב הב&quot;ח דלא הוי אסמכתא אלא כשאומר בדרך קנס וכן גוזמא ומילתא יתרתא הוי כקנס  וכאילו היה משחק ומהתל, וכתב שכן יש לפרש גם דעת הרמב&quot;ם, ודלא כב&quot;י שהבין שהרמב&quot;ם חולק על זה.[5]<br /> <br /> הב&quot;י כתב לדעת הרמב&quot;ם שתנאי בני גד ובני ראובן לא הוי אסמכתא אע&quot;פ שהוא בלשון &quot;אם&quot; משום דהתם מיירי שכבר החזיקו קודם שיקיימו התנאי, וכן יש לומר גבי מה שנחלקו ר&quot;מ ורבנן בדיני התנאים (וגבי תנאי גיטין וקידושין כתב דהתם צ&quot;ל דמהני משום דקפיד עלה איניש כמו שכתבו תלמידי הרשב&quot;א).<br /> <br /> (ועיקר סברא זו מופיעה בראב&quot;ד דהא דהוצרכו משפטי התנאים בבני גד וראובן הוא דווקא בדבר שחל מעכשיו אבל כל שלא חל בשעתו אלא לאחר זמן א&quot;צ בזה למשפטי התנאים).<br /> <br /> הב&quot;ח התקשה לדעת הטור שמדבריו משמע דאפי' בדלא גזים כל שתולה בדעת אחרים הוי אסמכתא וא&quot;כ איך נמצא ידינו ורגלינו בכל תנאי שבין אדם לחבירו וגם איך היה מהני תנאי בני גד ובני ראובן? ותירץ דמתנאי בני גד וראובן אין קושיה דהתם היו משה וישראל והיה ב&quot;ד חשוב שבישראל , ותנאי שבין כל אדם לחבירו יש ליזהר לעשות באופן המועיל כגון ע&quot;י מעכשיו או ע&quot;י קניין בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> עוד תירץ הב&quot;ח דאסמכתא לא קניא הוא רק מדרבנן ולהכי לא קשיא מידי מתנאי בני גד ובני ראובן  וכתב דבזה נתיישבו גם דברי הרמב&quot;ם בטוב טעם  וא&quot;צ לחלק בדבריו כמ&quot;ש בתחילה <br /> <br /> ===='''האם אסמכתא לא קניא מדאורייתא או מדרבנן'''====<br /> במרדכי פ&quot;פ דב&quot;ק סי' מז כתב בשם רבי נתנאל מקינן דאסמכתא קונה לגבי נדר והקדש שהרי מדאורייתא אסמכתא קניא מדכתיב אנוכי אערבנו, ויש להעיר שבגמ' בב&quot;ב קעג,ב מפורש שם הטעם משום ההיא הנאה דסמיך עליה, ועוד מדברי רוב ראשונים לא משמע כן, היינו כל הראשונים שדנו בחילוק בין תנאי לאסמכתא או שכתבו טעמים מדוע אין אסמכתא בגיטין וקידושין, היינו רב האי גאון, רמב&quot;ן, רשב&quot;א, ריטב&quot;א, ר&quot;ן, רי&quot;ד, חינוך.<br /> <br /> וב&quot;ח כתב כדברי המרדכי בסי' רז והש&quot;ך שם סק&quot;יח השיג עליו  דדלמא שאני ערב משו ההיא הנאה, ופת&quot;ש שם סק&quot;טו כתב דמחלוקת הקדמונים היא <br /> <br /> ובספר ארעא דרבנן הביא להוכיח ממש&quot;כ רש&quot;י בשבועות מז,א &quot;משחק בקוביא גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא&quot; (ויש לדחות דדוקא גבי משחק בקוביא קאמר, א&quot;נ ס&quot;ל דלא הוי גזלן דאורייתא אלא בחוטף מיד חבירו).<br /> <br /> ובשו&quot;ת חת&quot;ס חו&quot;מ סו כתב שתלוי במח' רמב&quot;ם וראב&quot;ד אי יש אסמכתא בגוי או לא, ומסיק די&quot;ל דגם להרמב&quot;ם אסמכתא לא קניא הוא מדרבנן[6]<br /> <br /> ובקצה&quot;ח סי' רז, א כתב השגת הש&quot;ך והביא דברי המרדכי וכתב דמ&quot;מ אחר שתקנו דאסמכתא לא קניא אזלינן בתר הדרבנן.<br /> <br /> ובשד&quot;ח עמ' 66 מחלק בין מכר למתנה דבמתנה ודאי לא קני מדאורייתא, ובשד&quot;ח שם כותב להוכיח שהוא דאורייתא מדמקילנן באסמכתא גם גבי דבר מצוה.<br /> <br /> ובהעמק שאלה (מקץ סי' לא סק&quot;ה) כתב פלוגתא גדולה בזה דמדברי השאילתות משמע דמדאו' לא קניא וכ&quot;ד תוס' ר&quot;ה כב, אבל דעת המרדכי שהוא מדרבנן וכ&quot;ד הר&quot;ן בחידושי סנהדרין פרק ז&quot;ב (אך יש להעיר דהר&quot;ן לא כתב דמדאורייתא אסמכתא קניא אלא דאין בזה איסור גזל מה&quot;ת כיון דמדעתיה יהיב ליה), וכתב שכ&quot;ד הרמב&quot;ם פ&quot;ו מגזילה ובחו&quot;מ סי' שע, וזו ג&quot;כ דעת רש&quot;י ורע&quot; ב (הביא כ&quot;ז בשם חתנו ר' רפאל שפירא)<br /> <br /> ובשד&quot;ח ח&quot;א עמ' 229 פקפק ונחלק בדעת רש&quot;י דלדבריו אסמכתא לא קניא מדאו' ומביא שכן סובר הרש&quot;ש, (ומדברי הסמ&quot;ע לד סק&quot;מ, והתומים לד סק&quot;טו מבואר דס&quot;ל דלמ&quot;ד אסמכתא לא קניא-מדאו' לא קניאף והובא שם ברש&quot;ש אך השד&quot;ח העיר דברש&quot;ש אינו מפורש.<br /> <br /> (ברש&quot;ש שם העיר על דברי רש&quot;י ונראה שמצדד כשלעצמו דאסמכתא מדאו' לא קניא, ולכן נדחק לפרש רש&quot;י)<br /> <br /> ובמשפט שלום רז סק&quot;יג דחה הראיה מרש&quot;י בשבועות דהתם קאמר דכיון דליכא איסור לא הוי גזלן מדאו', ומביא מהריטב&quot;א בר&quot;ה כב דמדאו' אינו קונה אסמכתא.<br /> <br /> ===='''חיוב ד' שומרים אמאי לא הוי אסמכתא'''====<br /> הקשה רמב&quot;ן חיוב שומרין אמאי לא הוי אסמכתא, ובשלמא ש&quot;ח וש&quot;ש דבידו דמי לאם אוביר ולא אעביד אשם במיטבא, אבל חיוב אונסין מאי איכא למימר ותירץ די&quot;ל דהתם רחמנא חייביה וכלקוח דמי, אך הקשה דא&quot;כ אין מתנה ש&quot;ח להיות כשואל והא הוי אסמכתא, ותירץ דהרי פירשנו שכל שתולה בדעת אחרים אין זה אסמכתא, והכא אין יכול לתלות שלא יארע לו אונס (ולכאו' לפ&quot;ז אין יכול ₪ להתנות שיהיה כש&quot;ש וצ&quot;ע), <br /> <br /> ===='''אסמכתא בגיטין וקדושין'''====<br /> כתב הרמב&quot;ן ב&quot;ב ונדרים דלא הוזכה אסמכתא אלא בדיני ממונות ולא בגיטין וקידושין ורק לר' יהודה מצאנו אסמכתא בנזירות התם משום דס&quot;ל דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה,<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כתב דהרמב&quot;ן לא פירש טעמו אבל קבלנו תלמידיו דטעמא דידיה  דהנהו ליתנהו אלא מדעתיה ואין דין אסמכתא אלא במתנה מתוך הדחק (ומאירך לבאר אמאי בכל מילי הוי מתנה מתוך הדחק), אבל בגיטין וקידושין וכן במתנה ליכא אסמכתא כלל, וכתב שכן היה אומר רבנו בשמו וגם בשם קרובו החכם ר' יונה בר' יוסף.<br /> <br /> וכתב דלפי השיטה החדשה של הרשב&quot;א אתי שפיר דכי קניס נפשיה וממוניה הוי אסמכתא וכי לא קניס לא הוי אסמכתא ובגיטין וקידושין ליכא קנסא דאפשר דהיינו דטבא ליה ולכך ליכא אסמכתא. ושטה נכונה היא ומודה על האמת ילך בדרך האמת. <br /> <br /> והנמו&quot;י ב&quot;ב רמז דבר זה שכתב ולאפוקי תנאי דגיטין שהוא מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחק שהוא צריך לו.<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כז, ב כתב דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שקונס עצמו ולהכי לא אשכחן אסמכתא בגיטין וקידושין כיון שעושה הדבר מעצמו בדלא מכרחי ליה במידי.<br /> <br /> ובספר המקח בשער יז מבואר דגם בגיטין וקידושין איכא אסמכתא, ועיקר החילוק הוא בין דבר שמעכשיו לשלא מעכשיו.<br /> ----[1] הראשונים הקשו שיש סתירות בתלמוד בדעת רב נחמן וכן בדעת רב הונא, בדעת רב נחמן, שבסוגיא בנדרים כז,ב מביאם את דברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה להוכיח דאסמכתא לא קניא (ומזה הוכיחו התוס' שכך צריכה להיות הגירסא בב&quot;ב קסח,ב), ואילו בסוגיה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) איתא שרב נחמן  סבר מתחילה דאסמכתא קניא עד שהחזירו מניומי מזה, ואיך ייתכן זה והלוא בסוגיא בנדרים משמע שכך היתה דעתו מעולם שהרי אמר כן בשם רבו? וגם ברב הונא קשה, דבסוגיא בב&quot;מ סו,א מוכח שסובר לדינא דאסמכתא קניא, וא&quot;כ אמאי פרכינן עליה בנדרים כז,ב &quot;ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא&quot; והא רב הונא גופיה סובר דקניא?<br /> <br /> מדברי התוס' (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) יש ללמוד זה שלושה תירוצים לחלק בין הסוגיות: א. ר&quot;י מפרש דהאסמכתא דבסוגיא דבב&quot;מ עדיפא משאר אסמכתא דעלמא, משום דהתם הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון, וגם מפני שעשה לו טובה בהלוואה ולכן יש בדעתו לקיים שיהיה שלו אם לא יפרע לו משום לו בתורת משכון נותן לו הקרקע בתורת משכון  טפי מבעלמא (ובתוס' בפרק גט פשוט מובא התירוץ דעשה לו טובה כתירוץ בפני עצמו בשם ר&quot;ת, ור&quot;י שם הקשה על זה דגם בההיא דמשליש שטרו עשה לו טובה? ובספר גידולי תרומה שער ס&quot;ג תירץ דשאני התם במלוה על שדהו שהתנה עמו בשעה שעשה לו הטובה, משא&quot;כ במשליש שטרו שהתנאי היה לאחר זמן, וכעי&quot;ז כתב בקובץ שיעורים אות תרכ&quot;ו, אך יש להעיר עוד שתירוץ ר&quot;י בב&quot;מ הוא בעצם כתירוץ ר&quot;ת הנ&quot;ל בצירוף התוספת דהכא דמי למקח וממכר כיון שנתן לו בתורת משכון שבזה מתורצת הקושיה הנ&quot;ל). ב. ר&quot;ת מפרש דהך אסמכתא עדיפא משום דתפיס המלוה גופיה הקרקע וזה עדיף מהא דמשליש שטרו דגט פשוט דהתם לא תפיס המלוה גופיה אלא השליש, וכ&quot;כ הרשב&quot;א (בב&quot;מ סו,א) בחד תירוץ. ג. עוד תירצו התוס' בפרק ג&quot;פ דאסמכתא היא דווקא היכא שמתכוון להסמיך חבירו על דבריו אבל אין דעתו שיהיה כן, אבל התם בב&quot;מ במלוה על שדהו הלוהו ע&quot;מ שתשקע בידו אם לא יפרענו בתוך שלוש שנים (ותירוץ זה כתבוהו התוס' בב&quot;מ ודחוהו משום דלא אתי שפיר לרב נחמן דסבר דגם לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו, אבל בפרק גט פשוט כתבו דתירוץ זה אתי שפיר גם לרב נחמן), וביאר בקוב&quot;ש סי' תרכ&quot;ו הטעם דאמרינן הכי, דכיון שהמלוה לא רצה לעשות באופן אחר על כרחו צריך לעשות כדעת המלוה.<br /> <br /> הרמב&quot;ן (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) כתב שיש ליישב הנוסחאות דגרסי בדרב נחמן בגט פשוט &quot;הלכה כר' יוסי&quot; בניגוד לגמרא בנדרים, כי יש לומר שמתחילה סברו רבותיו רב ורבה בר אבוה דהלכה כר' יוסי ולבסוף הדרי בהו, כדאמרינן בב&quot;מ דאהדריה מניונמי לר&quot;נ, דמעיקרא היה אומר רבה בר אבוה משמיה דרב דהלכה כר' יוסי ולבסוף חזר בו רב ואחריו רבה בר אבוה ואמרו דלא קניא, ומניומי ידע בחזרתם ורב נחמן לא ידע, וכששמע כן חזר בו גם כן, וכתב שכ&quot;כ רס&quot;ג, וכתב שכן יש לומר גם בדעת רב הונא שבתחילה סבר דאסמכתא קניא אבל חזר בו כדהדר ביה רב נחמן וכ&quot;כ הר&quot;ן בנדרים כז,א, וכ&quot;כ הרשב&quot;א ב&quot;ב קסח,א וב&quot;מ סו,א, וכעי&quot;ז בכתב בפסקי רי&quot;ד בב&quot;ב שם ליישב דעת רב הונא דקים ליה לתלמודא דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה רב נחמן, ולגבי הסתירה בדרב נחמן כתב די&quot;ל דהיינו דאמרו הכא בסוף סוגיין &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; ור&quot;ל דלא היא דאמרו הלכה כר' יוסי אלא אמרו אין הלכה כר' יוסי.<br /> <br /> ואומנם לגבי הקושיה בדעת רב הונא כתבו התוס' בנדרים (כז,ב) דאה&quot;נ דמצי למימר דסבר רב הונא אסמכתא קניא אלא ניחא ליה ליישב דברי רב הונא אליבא דהלכתא דפסיק ר&quot;נ כרבי יהודה, ובתשובות הרי&quot;ד כתב באופן אחר, שבאמת סבר רב הונא דאסמכתא לא קניא ומה שאמר בב&quot;מ הוא רק אליבא דר' יוסי אבל לא ס&quot;ל כן לדינא. <br /> <br /> [2] הרמב&quot;ן הקשה בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) לשיטה זו, דודאי כל דיני תנאים לא נאמרו דווקא במעכשיו ואדרבה במעכשיו סבירא להו לרי&quot;ף ולגאון דלא בעינן כלל משפטי התנאים וא&quot;כ על כרחך כל תנאים דמהנו היינו אף בלא מעכשיו וזו קושיה גדולה לשיטת רב האי (ואין לתרץ דרבנו האי יסבור דבמעכשיו ג&quot;כ בעינן משפטי התנאים ויעמיד כל הסוגיות במעכשיו, דהראשונים הביאו בשם רבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים)? <br /> <br /> ואולי יש ליישב זאת ע&quot;פ מש&quot;כ באבן האזל פרק יא ממכירה לבאר שלפי דעת רב האי עיקר החיסרון הוא מצד שכלתה קניינו בשעת קיום התנאי, וכתב שם דלכן לדעת רב האי בקניין כסף לא יהיה משום אסמכתא בקניין דאם כייון דאין בזה חסרון דכלתה קניינו (כמו בנותן כסף לאשה ואומר התקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת אע&quot;פ שנתאכלו המעות), ולפ&quot;ז משכחת להו לכל משפטי התנאים בתנאי דאם כל היכא דליכא חסרון דכלתה קניינו, אבל לא נתיישב בזה דעת הרמב&quot;ם אליבא דהגר&quot;א, ובברכת אברהם לב&quot;מ סו,א האריך בקושיה זו לפירוש הגר&quot;א, ובפר ערך השולחן למהר&quot;י טייב רז,ב כתב דנפ&quot;מ להיכא דאסמכתא קניא כגון בנדר ושבועה וצדקה וכן בשכ&quot;מ, ועוד יש לומר דגם להרמב&quot;ם ורבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים היינו במעכשיו גרידא אבל כל שאומר מעכשיו ולאחר ל' יום וגם תלה בתנאי י&quot;ל דבזה לא מצד אחד לא הוי אסמכתא ומאידך בעינן משפטי התנאים כיון דאין זה קניין מעכשיו ממש וצ&quot;ע. <br /> <br /> [3] וכתב הרמב&quot;ן שזהו יסוד הגמרא בסנהדרין לגבי משחק בקוביה דאמר רב ששת דלאו אסמכתא היא כיון שתלוי בדעת ובמעשה חבירו, וקיי&quot;ל התם כרב ששת וגם לרמי בר חמא דחשיב ליה אסמכתא היינו משום דמפרש התם דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אך הקשה רמב&quot;ן לפ&quot;ז אמאי מקשינן לקמן קעג,ב &quot;ערב היכי משתעבד לר' יהודה&quot; והא תלוי באדם שלישי ואין זו אסמכתא? ותירץ דהתם חשיב כתולה בדעת עצמו, משום דעביד איניש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמיך מעיקרא וכתולה בדעת עצמו דמי, ועוד שסמך על כך שהוא עצמו יוכל לכפות הלווה ולפרוע ממנו למלוה. <br /> <br /> [4] והב&quot;י בסי' רז כתב שלדינא מסכימים לשיטה זו (שבתולה בדעת אחרים ליכא אסמכתא) גם רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), תוס' (שם, וב&quot;מ עד,א), רא&quot;ש (איזהו נשך,ע) ותלמידי הרשב&quot;א (אמנם כתב שמהרמב&quot;ן והר&quot;ן משמע דהא דאמרינן גבי חמרא דזולשפט &quot;הכא לאו בידו&quot; והוי אסמכתא היינו משום דתולה בדעת עצמו אבל אם תלה תנאו באחרים ואמר &quot;ימכרו לי יין&quot; לא הוי אסמכתא, אבל כתב הב&quot;י דתלמידי הרשב&quot;א כתבו דכיון שהיין מצוי לקנות חשיב כתולה בדעת עצמו, וכתב שכן נראה מדברי התוס' והרא&quot;ש) ואומנם הדרישה (רז,טז) האריך וכתב, דהתוס' והרא&quot;ש אינם סוברים כלל כרמב&quot;ן, כי לשיטתם גם בתולה בדעת חבירו ןסבור שיקיימו חבירו אך ייתכן שלא יקיימו ג&quot;כ הוי אסמכתא גמורה, ובעיקר הדין כתב הב&quot;י שמהרמב&quot;ם (מכירה יא,ג) ומהר&quot;י מיגש מוכח דס&quot;ל דגם בתולה בדעת אחרים איכא אסמכתא, ויש להוסיף שכן נראה מהרשב&quot;א מחידושיו שפליג על הרמב&quot;ן בזה שהקשה על שיטתו דבערב הוי תולה בדעת אחרים ודנו בגמרא אמאי אין זה אסמכתא.<br /> <br /> [5] והקשה הב&quot;י לשיטה זו אמאי פליגי אמוראי במשחק בקוביא אי הוי אסמכתא הרי אין שם עניין קנס וא&quot;כ לאו אסמכתא הוא? ותירץ די&quot;ל דבהך סברה גופא פליגי וקיי&quot;ל כרב ששת דלא הוי אסמכתא. והר&quot;ן בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) הקשה עליהם באופן הפוך דבמשחק בקוביא אמאי לא הוי אסמכתא והלוא אין כל אחד מהם רוצה שיזכה חבירו במעותיו? וכתב ששם צריך לומר משום דתולה בדעת אחרים או משום סברת ר&quot;ת דכיון שכל אחד רוצה לקנות גמר ומקנה.<br /> <br /> רש&quot;י תוס' והרא&quot;ש לא דיברו רבות על החילוקים בדידני אסמכתא אך לא התייחסו ישירות לחילוק שבין אסמכתא לתנאי בני גד ובני ראובן (מלבד הרא&quot;ש בתשובה שבסמוך שהזכיר קצת), ומ&quot;מ כתב הב&quot;י שמדברי רש&quot;י (ב&quot;מ סו,א), תוס' ב&quot;מ (עד,א) רא&quot;ש (שו&quot;ת עב,ג) וסמ&quot;ג (עשין פב) נראה שדבריהם עולים בדרך אחד עם דברי הרשב&quot;א, שלשיטתם כל שמתנה בדווקא אין בזה משום אסמכתא, שכשהאדם אינו מקנה בדרך קנס וגוזמא אלא בדווקא על הרוב הוא רוצה בקיום המעשה, (אך כתב שיש קצת חילוק ביניהם לבין הרשב&quot;א כגון לעניין משחק בקוביא, ששם שהוא אומר בדווקא אך אינו רוצה בקיומו של מעשה שהרי אינו חפץ שירויח חבירו, ומדברי הר&quot;ן אליבא דהרשב&quot;א נראה דהתם אמור להיות אסמכתא לפי כללו של הרשב&quot;א, אבל לשאר שיטות הרי נראה שהדבר תלוי אם בדווקא מתנה או לא ובמשחק בקוביא הא בדווקא מתנה)<br /> <br /> ואומנם הדרישה (רז,טז) מאריך בבירור דברי הראשונים, ועולה מדבריו שאין בזה קריטריון אחד, אלא הכל תלוי אי אמדינן דעתיה שכוונתו להקנות או לא, וזה טעם הקריטריונים שהוזכרו בראשונים כגון &quot;בידו ושלא בידו&quot; &quot;גזים ולא גזים&quot;, וכמו שסיכם דבריו בסמ&quot;ע בקיצור.<br /> <br /> ומדברי הב&quot;י נראה שהרמב&quot;ם חולק על סברא זו.<br /> <br /> [6] ואולי י&quot;ל עפ&quot;י מ&quot;ש ד&quot;מ סי' ר&quot;ז אות ז' דיעה במרדכי דאסמכתא דלא קני' דרבנן בעלמא הי' דמדאורייתא קני' כמו ערב ובמרדכי דב&quot;מ סי' ש&quot;ע פליג דערב בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומקני' ובאמת לכאורה פשטא דש&quot;ס ב&quot;ב קע&quot;ג ע&quot;ב הכי ריהטא ותקשי אהמרדכי דפ' שור שנגח דו&quot;ה סימן מ&quot;ה והגה' ר&quot;פ זה בורר סס&quot;י תשכ&quot;א דכ' דמדאורייתא קני מטעם ערב ואמנם אחר קצת עיון יש להוציא כן מהש&quot;ס שם מדא&quot;ל רב אשי לאמימר והא מעשי' בכל יום דאסמכתא לא קני' וערב משתעבד ולא אמר בקיצור והא ערב משתעבד מקרא מלא דיבר הכתוב בני אם ערבת לרעיך ותקשי לר' יוסי ומדלא א&quot;ל הכי ש&quot;מ דפשוט בעיני איתמר ורב אשי דודאי מן התורה ערב משתעבד ואסמכתא קני' וכיון דעבדי' לי' דינא ממילא גמר ומקני' וכמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;ח סק&quot;ד סוף ד&quot;ה וכל דבר וכו' לענין אסמכתא דגוי הכי הוה נמי גבי ישראל מן התורה אלא שראו חז&quot;ל דעכ&quot;פ שלא ברצונו הוא מקנה רק ע&quot;כ גמר ומקני מפני חוזק יד הב&quot;ד דעבדי' לי' דינא ע&quot;כ ס&quot;ל לר' יהודה דהפקיעו חכמים קנין אסמכתא שלא יקנה אדם מחברו כ&quot;א מרצון חברו דומה קצת למ&quot;ש ר' יוחנן ב&quot;מ קי&quot;ז ע&quot;ב דר' ס&quot;ל אסור להנות מחברו (כ&quot;א מרצון) והנה ס&quot;ל לאמימר דה&quot;ה ערב הוה נמי בכלל תיקון רבנן דלא לישתעבד ודחה רב אשי ממעשים בכל יום וע&quot;כ גבי ערב הניחו חז&quot;ל על דין הורה דירדו לסוף דעתו שמרצונו משלם לו והשתא ס&quot;ל להראב&quot;ד אין דין אסמכתא לגוי דנהי דגבי ישראל תיקנו מה להם לחכמים עם גוים ע&quot;כ גבי גוי הניחו על דין תורה ויפה כ' מג&quot;א סי' תמ&quot;ח הנ&quot;ל דממילא גמר ומקני כיון דהגוי מוציא ממנו בדינא משא&quot;כ ישראל לא רצו חכמים שיהנה מחברו שלא ברצונו ומיושב נמי פקפוק של מעלתו ני'. ואמנם רמב&quot;ם אפי' נימא דס&quot;ל נמי אסמכתא דלא קני מדרבנן בעלמא היא מ&quot;מ היינו ובגוי לא תקנו היינו ישראל מגוי קונה באסמכתא אבל גוי מישראל לא קני דהשתא מישראל הפקיעו מכ&quot;ש מגוי כמ&quot;ש ט&quot;ז בי&quot;ד סי' קל&quot;ב ס&quot;ק ח' לענין קנין כסף ומייתי ראי' ממעמד שלשתן והכי ס&quot;ל להרמב&quot;ם גבי משכון דישראל מגוי קונה משכון אע&quot;ג דלא שייך בי' צדקה מ&quot;מ מק&quot;ו דישראל מישראל וה&quot;נ דכוותי' זה נ&quot;ל טעם פלוגתתם ומ&quot;מ דעת רוב הפוסקים דיש אסמכתא לגוי כמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;א הנ&quot;ל:</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19212 2022-02-13T12:43:59Z

<p>יצחק 222: /* פירוש לשון 'אסמכתא' */</p> <hr /> <div>=='''אסמכתא לא קניא'''==<br /> <br /> ==='''האסמכתא בסוגיות הש&quot;ס'''===<br /> <br /> ===='''סקירת הסוגיות הקשורות לנושא'''====<br /> דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות במפורש בנושא בתלמוד הבבלי: <br /> <br /> במשנה בפרק גט פשוט (ב&quot;ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: &quot;אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו&quot; והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי&quot;ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: &quot;ואין הלכה כר' יוסי&quot;. <br /> <br /> מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב&quot;מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.<br /> <br /> מלבד זה ישנן בש&quot;ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: <br /> <br /> המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. <br /> <br /> המשנה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו &quot;אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי&quot; ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר &quot;מעכשיו&quot; שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה.<br /> <br /> המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה &quot;אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא&quot;, ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת&quot;ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת&quot;ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת&quot;ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת 'אימתי' דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת&quot;ק לא חשיב אסמכתא בכה&quot;ג, ומ&quot;מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). <br /> <br /> בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש&quot;ס הדנות בענייני אסמכתא: <br /> <br /> במשנה בב&quot;מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו &quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;, ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר &quot;אם אוביר אשלם אלפא זוזי&quot;, לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס&quot;ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים.<br /> <br /> נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ&quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא&quot;כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו.<br /> <br /> בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר &quot;אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי&quot; ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר &quot;לבטלן זכותיה&quot;, ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> ===='''דעות האמוראים'''====<br /> על המשנה בה נחלקו ר' יהודה ור' יוסי במשליש שטרו מביאה הגמרא דעות אמוראים בפסק ההלכה, לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי כך הוא לפי גרסתנו בגמרא, אך התוס' שם כתבו דא&quot;א לומר כן דבסוגיא בנדרים כז,ב מוכח להיפך, דרב נחמן בשם רבה בר אבוה סבר שאין הלכה כר' יוסי, ולכן הגיהו התוס' שצריך לומר אין הלכה כר' יוסי, וכן גרסו שם הרי&quot;ף הרא&quot;ש הרמב&quot;ן ואו&quot;ז אומנם יש ראשונים שכתבו ליישב את גירסתנו וביארו שאכן מתחילה סברו רב נחמן ורבותיו (רב ורבה בר אבוה) דאסמכתא קניא אלא שלאחר מכן חזרו בהם, כ&quot;כ הרמב&quot;ן, הרשב&quot;א והריטב&quot;א. <br /> <br /> עוד מופיע בסוגיא הנ&quot;ל בב&quot;מ שדעת ר' אמי בשם ר' יוחנן דהלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא, אך מלבד ר' יוחנן לא מצאנו אמורא נוסף שיאמר בפירוש הלכה כר' יוסי, אלא שבסוגיא דאיזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) נראה שכך סובר רב הונא דאסמכתא קניא, וגם נראה מופיע שם שכך סבר רב נחמן בתחילה אלא שהחזירו מניומי, אך הראשונים דנו שהעלו קושיות וסתירות בדעת רב הונא ובדעת רב נחמן וביארו זאת באופנים שונים.[1] <br /> <br /> בהמשך הסוגיא בב&quot;מ סו,ב אזלי כל האמוראים (רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע ורבינא) בדעה דאסמכתא לא קניא ודנו באופנים שונים אם יש בהם משום אסמכתא או לא, וכן מבואר שסבר רבא בסוגיא דהמקבל ב&quot;מ (קד,ב), וכן אמר רב אשי בפרק גט פשוט בסוגיא דערב (ב&quot;ב קע&quot;ג,ב)  דמעשים שבכל יום דאסמכתא לא קניא.  <br /> <br /> '''פסק ההלכה בתלמוד ובראשונים  ''' <br /> <br /> שתי הסוגיות הדנות ישירות בהכרעת ההלכה בנושא אסמכתא הן הסוגיא בב&quot;ב קסח,א ובנדרים כז,ב:<br /> <br /> הסוגיא בפרק גט פשוט אחר שמביאה את דברי ר' אמי שאומר &quot;וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה&quot; מסיימת הגמרא ואין הלכה כר' יוסי, (והרבה ראשונים גורסים &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; והיינו הך), אלא שבנדרים (כז,ב) גבי ההוא דאתפיס זכוותיה מסיימת הגמרא &quot;והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב&quot; וא&quot;כ משמע דאסמכתא קניא? <br /> <br /> אלא שכבר העיר הרשב&quot;ם שם בב&quot;ב דאין כלל סתירה בין הסוגיות, דבאמת לדינא אסמכתא לא קניא, ורק אם קנו מיניה בב&quot;ד חשוב מהני, וגם הרי&quot;ף והרא&quot;ש בפרק ג&quot;פ העתיקו הסוגיא מסקנת הסוגיא דאסמכתא לא קניא ואח&quot;כ הביאו באריכות כל הסוגיא בנדרים ומסקנתה, אלמא סברו שאין בזה סתירה, וכך היא הסכימו כל הפוסקים שהלכה גם כהגמרא בנדרים באופן המצוייר בה ואין כל מחלוקת בין הסוגיות, (אלא שיש הרבה מחלוקות באיזה אופן נאמרה הלכה זו, כדלקמן), ואין יוצא מכלל זה אלא רבנו האי גאון בספר המקח והממכר (שער יז) שכתב &quot;דהך סוגיא דנדרים דפסיק דהלכתא אסמכתא קניא היכא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב אתיא כר' יוסי ולא קיי&quot;ל הכי&quot;.<br /> <br /> =='''נושאים כלליים באסמכתא'''==<br /> <br /> ===='''פירוש לשון 'אסמכתא''''====<br /> מדברי רוב הראשונים נראה שהמושג &quot;אסמכתא&quot; פירושו שסומך בדעתו שיוכל לקיים את הדבר שהתנה עליו (כגון לפרוע החוב בזמן וכדו') וסבור שלא יגיע לידי כך שיצטרך לקיים החיוב שקיבל על עצמו באם לא יעשה כך וכך, כך נראה שמפרש ערוך ערך אסמכתא, רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), יד רמה (שם), פסקי רי&quot;ד (שם וב&quot;ב קסח,א), רשב&quot;ם (ב&quot;ב קסח,א), רגמ&quot;ה, ר&quot;ן נדרים כז,א, מפרש שם כז,ב, נמו&quot;י שם.<br /> <br /> אומנם יש בראשונים פירוש נוסף, שהוא הבטחה שמבטיח לחבירו כדי שיסמוך עליו ולכן מתנה שאם לא יעשה כן יתן כך וכך כדי שיסמוך חבירו על דבריו, כך נראה מרש&quot;י ב&quot;מ (מח,ב, סו,א), תוס' (שם סו,א, נדרים כז,ב), פירוש הרא&quot;ש (נדרים שם) פסקי ריא&quot;ז (ב&quot;מ איזהו נשך, ה).<br /> <br /> ובדרישה (רז,טז) שבאמת אין פירוש אסמכתא בעניין אחד דלפעמים פירושו שסמך דעתו ולפעמים פירושו שהיתה כוונתו להסמיך דעת שכנגדו.<br /> <br /> רבנו האי גאון בספר המקח שער יז סובר שעיקר החיסרון באסמכתא הוא משום שבשעה שמתנה טרם נעשה הקניין עדיין, ולשיטתו הוא מפרש לשון אסמכתא מלשון סמיכות: &quot;לפי שסמך קניין הקרקע לזמן אחר ואין הקניין חל בשעתו&quot;.<br /> <br /> מהרמב&quot;ם בהלכות מכירה (יא,ב) מפרש לשון אסמכתא שסומך קנייתו לעשיית דבר מסויים: &quot;שזו אסמכתא היא שסמך קניינו לעשיית כך וכך&quot;, אלא שבהמשך הפרק (יא,ו) נראה שמפרש כפירוש שאר מפרשים שכתב: &quot;שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי עדיין דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה&quot;. <br /> <br /> ===='''החילוק בין אסמכתא לתנאים'''====<br /> הראשונים נתחבטו מאחר דנקבע בגמרא בב&quot;מ (סו,ב) הכלל &quot;כל דאי לא קני&quot; א&quot;כ מה החילוק בין אסמכתא דלא קניא לבין תנאי בני גד ובני ראובן דמהני, הרי תנאי זה הוא בלשון &quot;דאי&quot;? <br /> <br /> נאמרו בזה מספר דרכים בראשונים: <br /> <br /> רבנו האי בספר המקח שער יז כתב דעיקר החילוק בין תנאי לאסמכתא הוא, שכל תנאי הוא מעכשיו או בע&quot;מ שהוא כמעכשיו, ואסמכתא היא כל דבר שלאחר זמן וכיון שלא חל הקניין בשעתו בטל הקניין.[2] <br /> <br /> בבאור הגר&quot;א סי' רז ס&quot;ק ה שגם הרמב&quot;ם מחלק כך ודבריו לקחוים מרב האי גאון, ובאהא&quot;ז מכירה יא, א כתב שאינם דומים, דלפי רבנו האי עיקר החיסרון מפני שדוחה הקניין לזמן אחר ואינו קניין לשעתו וממילא נתבטל הקניין וממילא אם מכר לו השדה בכסף אם יעשה דבר פלוני אין לנו טעם לבטל המכירה (נדר&quot;ל משום דבכסף לא אמרינן כלתה קניינו), אבל הרמב&quot;םמפרש חסרון אסמכתא כשאר ראשונים משום שסמך דעתו לעשות כך וכך ולא גמר ומקנה ולפ&quot;ד דווקא במעכשיו יש סמיכות דעת אבל בלא מעכשיו ליכא סמיכות דעת. <br /> <br /> הרמב&quot;ן בחידושיו בב&quot;ב (קסח,א) ובהלכותיו בנדרים (כז,ב) כתב,שלא שייכת אסמכתא אלא בדבר שמתנה על עצמו ותלוי בו, אבל כל תנאי שמתנה על אחרים ותלוי במעשה ובדעת חבירו אין זו אסמכתא, אלא הרי זה ממש כתנאי בני גד ובני ראובן (וכתב הרמב&quot;ן לפ&quot;ז שבין בתולה בדעת חבירו ובין בתולה באדם שלישי לא הוי אסמכתא),[3] וכן ביאר הרי&quot;ד בפסקיו (ב&quot;ב קסח,א) דלא שייך אסמכתא אלא בדבר שתולה בדעת עצמו, שכיון שהתנאי תלוי עליו לעשותו הוא סומך בדעתו שיעשה אותו ויתבטל הקניין התלוי בו,  אבל אם המקנה תולה התנאי בקונה (כגון שאומר לו שדי קנויה לך אם תעשה כך וכך) זהו תנאי גמור ולא אסמכתא, וילפינן תנאי זה מתנאי בני גד ובני ראובן, והר&quot;ן כתב בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) שזוהי הדרך המחוורת בעניין אסמכתא.[4]<br /> <br /> הרשב&quot;א בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) ובשו&quot;ת שלו (א,תתקלג) מבאר דכי אמרינן אסמכתא לא קניא ה&quot;מ כשאין רוצה שיתקיים התנאי אלא שמתנה על דרך קנס, אבל כל שמתנה עם חבירו ודעתו שיתקיים הדבר, כגון שאמר לו &quot;אם תעשה כך אתן לך כך וכך&quot; הוי תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן ולא הוי אסמכתא, וכ&quot;כ החינוך (שמג) בשם רבו, שחלילה לומר שכל לשון &quot;אם&quot; הוי אסמכתא שהרי כל תנאי בני אדם כך הם, וא&quot;כ לא נמצא ידינו ורגלנו, אלא לא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה בדרך קנס אבל כל שאין מתנה בדרך קנס לא הוי אסמכתא, (והביאו הב&quot;י בסי' רז וכתב שדעת החינוך  כהרשב&quot;א), וכ&quot;כ הריטב&quot;א ב&quot;ב (קסח,א) בשם רבותיו הרא&quot;ה והרשב&quot;א, שהכלל לחלק בין אסמכתא ובין תנאי בני גד ובני ראובן הוא, דאסמכתא היא במאן דגזים וקניס נפשיה במידי דלא מחייב, או שעושה כן לסיבת דבר אחר שהוא צריך, וכ&quot;כ הנמו&quot;י שם דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שהוא קנס וגוזמא, וכן נראה מדברי המאירי (נדרים כז,א). <br /> <br /> וקרוב לזה כתב הסמ&quot;ע (רז,סק&quot;יז) שבתנאי בני גד ובני ראובן היה ידוע שכוונת משה רבנו ע&quot;ה להקנותן לגמרי אלא שהתנה תנאי כפול שאם לא יקיימו תנאם שיחזרו ויקחו מידם, ואסמכתא הוי באדם שאינו גומר ופוסק למכירתו אלא אומר &quot;אם יהיה אם לא יהיה&quot; שבזה אמרינן שסמך דעתו שיהיה אותו הדבר ולא תהיה מכירה, ולא גמר בדעתו להקנות לגמרי, והעתיק דבריו הנתיבות סק&quot;יח, וכעין זה כתב הב&quot;ח דלא הוי אסמכתא אלא כשאומר בדרך קנס וכן גוזמא ומילתא יתרתא הוי כקנס  וכאילו היה משחק ומהתל, וכתב שכן יש לפרש גם דעת הרמב&quot;ם, ודלא כב&quot;י שהבין שהרמב&quot;ם חולק על זה.[5]<br /> <br /> הב&quot;י כתב לדעת הרמב&quot;ם שתנאי בני גד ובני ראובן לא הוי אסמכתא אע&quot;פ שהוא בלשון &quot;אם&quot; משום דהתם מיירי שכבר החזיקו קודם שיקיימו התנאי, וכן יש לומר גבי מה שנחלקו ר&quot;מ ורבנן בדיני התנאים (וגבי תנאי גיטין וקידושין כתב דהתם צ&quot;ל דמהני משום דקפיד עלה איניש כמו שכתבו תלמידי הרשב&quot;א).<br /> <br /> (ועיקר סברא זו מופיעה בראב&quot;ד דהא דהוצרכו משפטי התנאים בבני גד וראובן הוא דווקא בדבר שחל מעכשיו אבל כל שלא חל בשעתו אלא לאחר זמן א&quot;צ בזה למשפטי התנאים).<br /> <br /> הב&quot;ח התקשה לדעת הטור שמדבריו משמע דאפי' בדלא גזים כל שתולה בדעת אחרים הוי אסמכתא וא&quot;כ איך נמצא ידינו ורגלינו בכל תנאי שבין אדם לחבירו וגם איך היה מהני תנאי בני גד ובני ראובן? ותירץ דמתנאי בני גד וראובן אין קושיה דהתם היו משה וישראל והיה ב&quot;ד חשוב שבישראל , ותנאי שבין כל אדם לחבירו יש ליזהר לעשות באופן המועיל כגון ע&quot;י מעכשיו או ע&quot;י קניין בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> עוד תירץ הב&quot;ח דאסמכתא לא קניא הוא רק מדרבנן ולהכי לא קשיא מידי מתנאי בני גד ובני ראובן  וכתב דבזה נתיישבו גם דברי הרמב&quot;ם בטוב טעם  וא&quot;צ לחלק בדבריו כמ&quot;ש בתחילה <br /> <br /> ===='''האם אסמכתא לא קניא מדאורייתא או מדרבנן'''====<br /> במרדכי פ&quot;פ דב&quot;ק סי' מז כתב בשם רבי נתנאל מקינן דאסמכתא קונה לגבי נדר והקדש שהרי מדאורייתא אסמכתא קניא מדכתיב אנוכי אערבנו, ויש להעיר שבגמ' בב&quot;ב קעג,ב מפורש שם הטעם משום ההיא הנאה דסמיך עליה, ועוד מדברי רוב ראשונים לא משמע כן, היינו כל הראשונים שדנו בחילוק בין תנאי לאסמכתא או שכתבו טעמים מדוע אין אסמכתא בגיטין וקידושין, היינו רב האי גאון, רמב&quot;ן, רשב&quot;א, ריטב&quot;א, ר&quot;ן, רי&quot;ד, חינוך.<br /> <br /> וב&quot;ח כתב כדברי המרדכי בסי' רז והש&quot;ך שם סק&quot;יח השיג עליו  דדלמא שאני ערב משו ההיא הנאה, ופת&quot;ש שם סק&quot;טו כתב דמחלוקת הקדמונים היא <br /> <br /> ובספר ארעא דרבנן הביא להוכיח ממש&quot;כ רש&quot;י בשבועות מז,א &quot;משחק בקוביא גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא&quot; (ויש לדחות דדוקא גבי משחק בקוביא קאמר, א&quot;נ ס&quot;ל דלא הוי גזלן דאורייתא אלא בחוטף מיד חבירו).<br /> <br /> ובשו&quot;ת חת&quot;ס חו&quot;מ סו כתב שתלוי במח' רמב&quot;ם וראב&quot;ד אי יש אסמכתא בגוי או לא, ומסיק די&quot;ל דגם להרמב&quot;ם אסמכתא לא קניא הוא מדרבנן[6]<br /> <br /> ובקצה&quot;ח סי' רז, א כתב השגת הש&quot;ך והביא דברי המרדכי וכתב דמ&quot;מ אחר שתקנו דאסמכתא לא קניא אזלינן בתר הדרבנן.<br /> <br /> ובשד&quot;ח עמ' 66 מחלק בין מכר למתנה דבמתנה ודאי לא קני מדאורייתא, ובשד&quot;ח שם כותב להוכיח שהוא דאורייתא מדמקילנן באסמכתא גם גבי דבר מצוה.<br /> <br /> ובהעמק שאלה (מקץ סי' לא סק&quot;ה) כתב פלוגתא גדולה בזה דמדברי השאילתות משמע דמדאו' לא קניא וכ&quot;ד תוס' ר&quot;ה כב, אבל דעת המרדכי שהוא מדרבנן וכ&quot;ד הר&quot;ן בחידושי סנהדרין פרק ז&quot;ב (אך יש להעיר דהר&quot;ן לא כתב דמדאורייתא אסמכתא קניא אלא דאין בזה איסור גזל מה&quot;ת כיון דמדעתיה יהיב ליה), וכתב שכ&quot;ד הרמב&quot;ם פ&quot;ו מגזילה ובחו&quot;מ סי' שע, וזו ג&quot;כ דעת רש&quot;י ורע&quot; ב (הביא כ&quot;ז בשם חתנו ר' רפאל שפירא)<br /> <br /> ובשד&quot;ח ח&quot;א עמ' 229 פקפק ונחלק בדעת רש&quot;י דלדבריו אסמכתא לא קניא מדאו' ומביא שכן סובר הרש&quot;ש, (ומדברי הסמ&quot;ע לד סק&quot;מ, והתומים לד סק&quot;טו מבואר דס&quot;ל דלמ&quot;ד אסמכתא לא קניא-מדאו' לא קניאף והובא שם ברש&quot;ש אך השד&quot;ח העיר דברש&quot;ש אינו מפורש.<br /> <br /> (ברש&quot;ש שם העיר על דברי רש&quot;י ונראה שמצדד כשלעצמו דאסמכתא מדאו' לא קניא, ולכן נדחק לפרש רש&quot;י)<br /> <br /> ובמשפט שלום רז סק&quot;יג דחה הראיה מרש&quot;י בשבועות דהתם קאמר דכיון דליכא איסור לא הוי גזלן מדאו', ומביא מהריטב&quot;א בר&quot;ה כב דמדאו' אינו קונה אסמכתא.<br /> <br /> ===='''חיוב ד' שומרים אמאי לא הוי אסמכתא'''====<br /> הקשה רמב&quot;ן חיוב שומרין אמאי לא הוי אסמכתא, ובשלמא ש&quot;ח וש&quot;ש דבידו דמי לאם אוביר ולא אעביד אשם במיטבא, אבל חיוב אונסין מאי איכא למימר ותירץ די&quot;ל דהתם רחמנא חייביה וכלקוח דמי, אך הקשה דא&quot;כ אין מתנה ש&quot;ח להיות כשואל והא הוי אסמכתא, ותירץ דהרי פירשנו שכל שתולה בדעת אחרים אין זה אסמכתא, והכא אין יכול לתלות שלא יארע לו אונס (ולכאו' לפ&quot;ז אין יכול ₪ להתנות שיהיה כש&quot;ש וצ&quot;ע), <br /> <br /> ===='''אסמכתא בגיטין וקדושין'''====<br /> כתב הרמב&quot;ן ב&quot;ב ונדרים דלא הוזכה אסמכתא אלא בדיני ממונות ולא בגיטין וקידושין ורק לר' יהודה מצאנו אסמכתא בנזירות התם משום דס&quot;ל דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה,<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כתב דהרמב&quot;ן לא פירש טעמו אבל קבלנו תלמידיו דטעמא דידיה  דהנהו ליתנהו אלא מדעתיה ואין דין אסמכתא אלא במתנה מתוך הדחק (ומאירך לבאר אמאי בכל מילי הוי מתנה מתוך הדחק), אבל בגיטין וקידושין וכן במתנה ליכא אסמכתא כלל, וכתב שכן היה אומר רבנו בשמו וגם בשם קרובו החכם ר' יונה בר' יוסף.<br /> <br /> וכתב דלפי השיטה החדשה של הרשב&quot;א אתי שפיר דכי קניס נפשיה וממוניה הוי אסמכתא וכי לא קניס לא הוי אסמכתא ובגיטין וקידושין ליכא קנסא דאפשר דהיינו דטבא ליה ולכך ליכא אסמכתא. ושטה נכונה היא ומודה על האמת ילך בדרך האמת. <br /> <br /> והנמו&quot;י ב&quot;ב רמז דבר זה שכתב ולאפוקי תנאי דגיטין שהוא מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחק שהוא צריך לו.<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כז, ב כתב דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שקונס עצמו ולהכי לא אשכחן אסמכתא בגיטין וקידושין כיון שעושה הדבר מעצמו בדלא מכרחי ליה במידי.<br /> <br /> ובספר המקח בשער יז מבואר דגם בגיטין וקידושין איכא אסמכתא, ועיקר החילוק הוא בין דבר שמעכשיו לשלא מעכשיו.<br /> ----[1] הראשונים הקשו שיש סתירות בתלמוד בדעת רב נחמן וכן בדעת רב הונא, בדעת רב נחמן, שבסוגיא בנדרים כז,ב מביאם את דברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה להוכיח דאסמכתא לא קניא (ומזה הוכיחו התוס' שכך צריכה להיות הגירסא בב&quot;ב קסח,ב), ואילו בסוגיה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) איתא שרב נחמן  סבר מתחילה דאסמכתא קניא עד שהחזירו מניומי מזה, ואיך ייתכן זה והלוא בסוגיא בנדרים משמע שכך היתה דעתו מעולם שהרי אמר כן בשם רבו? וגם ברב הונא קשה, דבסוגיא בב&quot;מ סו,א מוכח שסובר לדינא דאסמכתא קניא, וא&quot;כ אמאי פרכינן עליה בנדרים כז,ב &quot;ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא&quot; והא רב הונא גופיה סובר דקניא?<br /> <br /> מדברי התוס' (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) יש ללמוד זה שלושה תירוצים לחלק בין הסוגיות: א. ר&quot;י מפרש דהאסמכתא דבסוגיא דבב&quot;מ עדיפא משאר אסמכתא דעלמא, משום דהתם הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון, וגם מפני שעשה לו טובה בהלוואה ולכן יש בדעתו לקיים שיהיה שלו אם לא יפרע לו משום לו בתורת משכון נותן לו הקרקע בתורת משכון  טפי מבעלמא (ובתוס' בפרק גט פשוט מובא התירוץ דעשה לו טובה כתירוץ בפני עצמו בשם ר&quot;ת, ור&quot;י שם הקשה על זה דגם בההיא דמשליש שטרו עשה לו טובה? ובספר גידולי תרומה שער ס&quot;ג תירץ דשאני התם במלוה על שדהו שהתנה עמו בשעה שעשה לו הטובה, משא&quot;כ במשליש שטרו שהתנאי היה לאחר זמן, וכעי&quot;ז כתב בקובץ שיעורים אות תרכ&quot;ו, אך יש להעיר עוד שתירוץ ר&quot;י בב&quot;מ הוא בעצם כתירוץ ר&quot;ת הנ&quot;ל בצירוף התוספת דהכא דמי למקח וממכר כיון שנתן לו בתורת משכון שבזה מתורצת הקושיה הנ&quot;ל). ב. ר&quot;ת מפרש דהך אסמכתא עדיפא משום דתפיס המלוה גופיה הקרקע וזה עדיף מהא דמשליש שטרו דגט פשוט דהתם לא תפיס המלוה גופיה אלא השליש, וכ&quot;כ הרשב&quot;א (בב&quot;מ סו,א) בחד תירוץ. ג. עוד תירצו התוס' בפרק ג&quot;פ דאסמכתא היא דווקא היכא שמתכוון להסמיך חבירו על דבריו אבל אין דעתו שיהיה כן, אבל התם בב&quot;מ במלוה על שדהו הלוהו ע&quot;מ שתשקע בידו אם לא יפרענו בתוך שלוש שנים (ותירוץ זה כתבוהו התוס' בב&quot;מ ודחוהו משום דלא אתי שפיר לרב נחמן דסבר דגם לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו, אבל בפרק גט פשוט כתבו דתירוץ זה אתי שפיר גם לרב נחמן), וביאר בקוב&quot;ש סי' תרכ&quot;ו הטעם דאמרינן הכי, דכיון שהמלוה לא רצה לעשות באופן אחר על כרחו צריך לעשות כדעת המלוה.<br /> <br /> הרמב&quot;ן (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) כתב שיש ליישב הנוסחאות דגרסי בדרב נחמן בגט פשוט &quot;הלכה כר' יוסי&quot; בניגוד לגמרא בנדרים, כי יש לומר שמתחילה סברו רבותיו רב ורבה בר אבוה דהלכה כר' יוסי ולבסוף הדרי בהו, כדאמרינן בב&quot;מ דאהדריה מניונמי לר&quot;נ, דמעיקרא היה אומר רבה בר אבוה משמיה דרב דהלכה כר' יוסי ולבסוף חזר בו רב ואחריו רבה בר אבוה ואמרו דלא קניא, ומניומי ידע בחזרתם ורב נחמן לא ידע, וכששמע כן חזר בו גם כן, וכתב שכ&quot;כ רס&quot;ג, וכתב שכן יש לומר גם בדעת רב הונא שבתחילה סבר דאסמכתא קניא אבל חזר בו כדהדר ביה רב נחמן וכ&quot;כ הר&quot;ן בנדרים כז,א, וכ&quot;כ הרשב&quot;א ב&quot;ב קסח,א וב&quot;מ סו,א, וכעי&quot;ז בכתב בפסקי רי&quot;ד בב&quot;ב שם ליישב דעת רב הונא דקים ליה לתלמודא דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה רב נחמן, ולגבי הסתירה בדרב נחמן כתב די&quot;ל דהיינו דאמרו הכא בסוף סוגיין &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; ור&quot;ל דלא היא דאמרו הלכה כר' יוסי אלא אמרו אין הלכה כר' יוסי.<br /> <br /> ואומנם לגבי הקושיה בדעת רב הונא כתבו התוס' בנדרים (כז,ב) דאה&quot;נ דמצי למימר דסבר רב הונא אסמכתא קניא אלא ניחא ליה ליישב דברי רב הונא אליבא דהלכתא דפסיק ר&quot;נ כרבי יהודה, ובתשובות הרי&quot;ד כתב באופן אחר, שבאמת סבר רב הונא דאסמכתא לא קניא ומה שאמר בב&quot;מ הוא רק אליבא דר' יוסי אבל לא ס&quot;ל כן לדינא. <br /> <br /> [2] הרמב&quot;ן הקשה בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) לשיטה זו, דודאי כל דיני תנאים לא נאמרו דווקא במעכשיו ואדרבה במעכשיו סבירא להו לרי&quot;ף ולגאון דלא בעינן כלל משפטי התנאים וא&quot;כ על כרחך כל תנאים דמהנו היינו אף בלא מעכשיו וזו קושיה גדולה לשיטת רב האי (ואין לתרץ דרבנו האי יסבור דבמעכשיו ג&quot;כ בעינן משפטי התנאים ויעמיד כל הסוגיות במעכשיו, דהראשונים הביאו בשם רבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים)? <br /> <br /> ואולי יש ליישב זאת ע&quot;פ מש&quot;כ באבן האזל פרק יא ממכירה לבאר שלפי דעת רב האי עיקר החיסרון הוא מצד שכלתה קניינו בשעת קיום התנאי, וכתב שם דלכן לדעת רב האי בקניין כסף לא יהיה משום אסמכתא בקניין דאם כייון דאין בזה חסרון דכלתה קניינו (כמו בנותן כסף לאשה ואומר התקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת אע&quot;פ שנתאכלו המעות), ולפ&quot;ז משכחת להו לכל משפטי התנאים בתנאי דאם כל היכא דליכא חסרון דכלתה קניינו, אבל לא נתיישב בזה דעת הרמב&quot;ם אליבא דהגר&quot;א, ובברכת אברהם לב&quot;מ סו,א האריך בקושיה זו לפירוש הגר&quot;א, ובפר ערך השולחן למהר&quot;י טייב רז,ב כתב דנפ&quot;מ להיכא דאסמכתא קניא כגון בנדר ושבועה וצדקה וכן בשכ&quot;מ, ועוד יש לומר דגם להרמב&quot;ם ורבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים היינו במעכשיו גרידא אבל כל שאומר מעכשיו ולאחר ל' יום וגם תלה בתנאי י&quot;ל דבזה לא מצד אחד לא הוי אסמכתא ומאידך בעינן משפטי התנאים כיון דאין זה קניין מעכשיו ממש וצ&quot;ע. <br /> <br /> [3] וכתב הרמב&quot;ן שזהו יסוד הגמרא בסנהדרין לגבי משחק בקוביה דאמר רב ששת דלאו אסמכתא היא כיון שתלוי בדעת ובמעשה חבירו, וקיי&quot;ל התם כרב ששת וגם לרמי בר חמא דחשיב ליה אסמכתא היינו משום דמפרש התם דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אך הקשה רמב&quot;ן לפ&quot;ז אמאי מקשינן לקמן קעג,ב &quot;ערב היכי משתעבד לר' יהודה&quot; והא תלוי באדם שלישי ואין זו אסמכתא? ותירץ דהתם חשיב כתולה בדעת עצמו, משום דעביד איניש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמיך מעיקרא וכתולה בדעת עצמו דמי, ועוד שסמך על כך שהוא עצמו יוכל לכפות הלווה ולפרוע ממנו למלוה. <br /> <br /> [4] והב&quot;י בסי' רז כתב שלדינא מסכימים לשיטה זו (שבתולה בדעת אחרים ליכא אסמכתא) גם רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), תוס' (שם, וב&quot;מ עד,א), רא&quot;ש (איזהו נשך,ע) ותלמידי הרשב&quot;א (אמנם כתב שמהרמב&quot;ן והר&quot;ן משמע דהא דאמרינן גבי חמרא דזולשפט &quot;הכא לאו בידו&quot; והוי אסמכתא היינו משום דתולה בדעת עצמו אבל אם תלה תנאו באחרים ואמר &quot;ימכרו לי יין&quot; לא הוי אסמכתא, אבל כתב הב&quot;י דתלמידי הרשב&quot;א כתבו דכיון שהיין מצוי לקנות חשיב כתולה בדעת עצמו, וכתב שכן נראה מדברי התוס' והרא&quot;ש) ואומנם הדרישה (רז,טז) האריך וכתב, דהתוס' והרא&quot;ש אינם סוברים כלל כרמב&quot;ן, כי לשיטתם גם בתולה בדעת חבירו ןסבור שיקיימו חבירו אך ייתכן שלא יקיימו ג&quot;כ הוי אסמכתא גמורה, ובעיקר הדין כתב הב&quot;י שמהרמב&quot;ם (מכירה יא,ג) ומהר&quot;י מיגש מוכח דס&quot;ל דגם בתולה בדעת אחרים איכא אסמכתא, ויש להוסיף שכן נראה מהרשב&quot;א מחידושיו שפליג על הרמב&quot;ן בזה שהקשה על שיטתו דבערב הוי תולה בדעת אחרים ודנו בגמרא אמאי אין זה אסמכתא.<br /> <br /> [5] והקשה הב&quot;י לשיטה זו אמאי פליגי אמוראי במשחק בקוביא אי הוי אסמכתא הרי אין שם עניין קנס וא&quot;כ לאו אסמכתא הוא? ותירץ די&quot;ל דבהך סברה גופא פליגי וקיי&quot;ל כרב ששת דלא הוי אסמכתא. והר&quot;ן בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) הקשה עליהם באופן הפוך דבמשחק בקוביא אמאי לא הוי אסמכתא והלוא אין כל אחד מהם רוצה שיזכה חבירו במעותיו? וכתב ששם צריך לומר משום דתולה בדעת אחרים או משום סברת ר&quot;ת דכיון שכל אחד רוצה לקנות גמר ומקנה.<br /> <br /> רש&quot;י תוס' והרא&quot;ש לא דיברו רבות על החילוקים בדידני אסמכתא אך לא התייחסו ישירות לחילוק שבין אסמכתא לתנאי בני גד ובני ראובן (מלבד הרא&quot;ש בתשובה שבסמוך שהזכיר קצת), ומ&quot;מ כתב הב&quot;י שמדברי רש&quot;י (ב&quot;מ סו,א), תוס' ב&quot;מ (עד,א) רא&quot;ש (שו&quot;ת עב,ג) וסמ&quot;ג (עשין פב) נראה שדבריהם עולים בדרך אחד עם דברי הרשב&quot;א, שלשיטתם כל שמתנה בדווקא אין בזה משום אסמכתא, שכשהאדם אינו מקנה בדרך קנס וגוזמא אלא בדווקא על הרוב הוא רוצה בקיום המעשה, (אך כתב שיש קצת חילוק ביניהם לבין הרשב&quot;א כגון לעניין משחק בקוביא, ששם שהוא אומר בדווקא אך אינו רוצה בקיומו של מעשה שהרי אינו חפץ שירויח חבירו, ומדברי הר&quot;ן אליבא דהרשב&quot;א נראה דהתם אמור להיות אסמכתא לפי כללו של הרשב&quot;א, אבל לשאר שיטות הרי נראה שהדבר תלוי אם בדווקא מתנה או לא ובמשחק בקוביא הא בדווקא מתנה)<br /> <br /> ואומנם הדרישה (רז,טז) מאריך בבירור דברי הראשונים, ועולה מדבריו שאין בזה קריטריון אחד, אלא הכל תלוי אי אמדינן דעתיה שכוונתו להקנות או לא, וזה טעם הקריטריונים שהוזכרו בראשונים כגון &quot;בידו ושלא בידו&quot; &quot;גזים ולא גזים&quot;, וכמו שסיכם דבריו בסמ&quot;ע בקיצור.<br /> <br /> ומדברי הב&quot;י נראה שהרמב&quot;ם חולק על סברא זו.<br /> <br /> [6] ואולי י&quot;ל עפ&quot;י מ&quot;ש ד&quot;מ סי' ר&quot;ז אות ז' דיעה במרדכי דאסמכתא דלא קני' דרבנן בעלמא הי' דמדאורייתא קני' כמו ערב ובמרדכי דב&quot;מ סי' ש&quot;ע פליג דערב בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומקני' ובאמת לכאורה פשטא דש&quot;ס ב&quot;ב קע&quot;ג ע&quot;ב הכי ריהטא ותקשי אהמרדכי דפ' שור שנגח דו&quot;ה סימן מ&quot;ה והגה' ר&quot;פ זה בורר סס&quot;י תשכ&quot;א דכ' דמדאורייתא קני מטעם ערב ואמנם אחר קצת עיון יש להוציא כן מהש&quot;ס שם מדא&quot;ל רב אשי לאמימר והא מעשי' בכל יום דאסמכתא לא קני' וערב משתעבד ולא אמר בקיצור והא ערב משתעבד מקרא מלא דיבר הכתוב בני אם ערבת לרעיך ותקשי לר' יוסי ומדלא א&quot;ל הכי ש&quot;מ דפשוט בעיני איתמר ורב אשי דודאי מן התורה ערב משתעבד ואסמכתא קני' וכיון דעבדי' לי' דינא ממילא גמר ומקני' וכמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;ח סק&quot;ד סוף ד&quot;ה וכל דבר וכו' לענין אסמכתא דגוי הכי הוה נמי גבי ישראל מן התורה אלא שראו חז&quot;ל דעכ&quot;פ שלא ברצונו הוא מקנה רק ע&quot;כ גמר ומקני מפני חוזק יד הב&quot;ד דעבדי' לי' דינא ע&quot;כ ס&quot;ל לר' יהודה דהפקיעו חכמים קנין אסמכתא שלא יקנה אדם מחברו כ&quot;א מרצון חברו דומה קצת למ&quot;ש ר' יוחנן ב&quot;מ קי&quot;ז ע&quot;ב דר' ס&quot;ל אסור להנות מחברו (כ&quot;א מרצון) והנה ס&quot;ל לאמימר דה&quot;ה ערב הוה נמי בכלל תיקון רבנן דלא לישתעבד ודחה רב אשי ממעשים בכל יום וע&quot;כ גבי ערב הניחו חז&quot;ל על דין הורה דירדו לסוף דעתו שמרצונו משלם לו והשתא ס&quot;ל להראב&quot;ד אין דין אסמכתא לגוי דנהי דגבי ישראל תיקנו מה להם לחכמים עם גוים ע&quot;כ גבי גוי הניחו על דין תורה ויפה כ' מג&quot;א סי' תמ&quot;ח הנ&quot;ל דממילא גמר ומקני כיון דהגוי מוציא ממנו בדינא משא&quot;כ ישראל לא רצו חכמים שיהנה מחברו שלא ברצונו ומיושב נמי פקפוק של מעלתו ני'. ואמנם רמב&quot;ם אפי' נימא דס&quot;ל נמי אסמכתא דלא קני מדרבנן בעלמא היא מ&quot;מ היינו ובגוי לא תקנו היינו ישראל מגוי קונה באסמכתא אבל גוי מישראל לא קני דהשתא מישראל הפקיעו מכ&quot;ש מגוי כמ&quot;ש ט&quot;ז בי&quot;ד סי' קל&quot;ב ס&quot;ק ח' לענין קנין כסף ומייתי ראי' ממעמד שלשתן והכי ס&quot;ל להרמב&quot;ם גבי משכון דישראל מגוי קונה משכון אע&quot;ג דלא שייך בי' צדקה מ&quot;מ מק&quot;ו דישראל מישראל וה&quot;נ דכוותי' זה נ&quot;ל טעם פלוגתתם ומ&quot;מ דעת רוב הפוסקים דיש אסמכתא לגוי כמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;א הנ&quot;ל:</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19211 2022-02-13T12:43:35Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>=='''אסמכתא לא קניא'''==<br /> <br /> ==='''האסמכתא בסוגיות הש&quot;ס'''===<br /> <br /> ===='''סקירת הסוגיות הקשורות לנושא'''====<br /> דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות במפורש בנושא בתלמוד הבבלי: <br /> <br /> במשנה בפרק גט פשוט (ב&quot;ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: &quot;אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו&quot; והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי&quot;ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: &quot;ואין הלכה כר' יוסי&quot;. <br /> <br /> מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב&quot;מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.<br /> <br /> מלבד זה ישנן בש&quot;ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: <br /> <br /> המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. <br /> <br /> המשנה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו &quot;אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי&quot; ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר &quot;מעכשיו&quot; שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה.<br /> <br /> המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה &quot;אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא&quot;, ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת&quot;ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת&quot;ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת&quot;ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת 'אימתי' דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת&quot;ק לא חשיב אסמכתא בכה&quot;ג, ומ&quot;מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). <br /> <br /> בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש&quot;ס הדנות בענייני אסמכתא: <br /> <br /> במשנה בב&quot;מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו &quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;, ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר &quot;אם אוביר אשלם אלפא זוזי&quot;, לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס&quot;ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים.<br /> <br /> נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ&quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא&quot;כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו.<br /> <br /> בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר &quot;אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי&quot; ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר &quot;לבטלן זכותיה&quot;, ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> ===='''דעות האמוראים'''====<br /> על המשנה בה נחלקו ר' יהודה ור' יוסי במשליש שטרו מביאה הגמרא דעות אמוראים בפסק ההלכה, לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי כך הוא לפי גרסתנו בגמרא, אך התוס' שם כתבו דא&quot;א לומר כן דבסוגיא בנדרים כז,ב מוכח להיפך, דרב נחמן בשם רבה בר אבוה סבר שאין הלכה כר' יוסי, ולכן הגיהו התוס' שצריך לומר אין הלכה כר' יוסי, וכן גרסו שם הרי&quot;ף הרא&quot;ש הרמב&quot;ן ואו&quot;ז אומנם יש ראשונים שכתבו ליישב את גירסתנו וביארו שאכן מתחילה סברו רב נחמן ורבותיו (רב ורבה בר אבוה) דאסמכתא קניא אלא שלאחר מכן חזרו בהם, כ&quot;כ הרמב&quot;ן, הרשב&quot;א והריטב&quot;א. <br /> <br /> עוד מופיע בסוגיא הנ&quot;ל בב&quot;מ שדעת ר' אמי בשם ר' יוחנן דהלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא, אך מלבד ר' יוחנן לא מצאנו אמורא נוסף שיאמר בפירוש הלכה כר' יוסי, אלא שבסוגיא דאיזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) נראה שכך סובר רב הונא דאסמכתא קניא, וגם נראה מופיע שם שכך סבר רב נחמן בתחילה אלא שהחזירו מניומי, אך הראשונים דנו שהעלו קושיות וסתירות בדעת רב הונא ובדעת רב נחמן וביארו זאת באופנים שונים.[1] <br /> <br /> בהמשך הסוגיא בב&quot;מ סו,ב אזלי כל האמוראים (רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע ורבינא) בדעה דאסמכתא לא קניא ודנו באופנים שונים אם יש בהם משום אסמכתא או לא, וכן מבואר שסבר רבא בסוגיא דהמקבל ב&quot;מ (קד,ב), וכן אמר רב אשי בפרק גט פשוט בסוגיא דערב (ב&quot;ב קע&quot;ג,ב)  דמעשים שבכל יום דאסמכתא לא קניא.  <br /> <br /> '''פסק ההלכה בתלמוד ובראשונים  ''' <br /> <br /> שתי הסוגיות הדנות ישירות בהכרעת ההלכה בנושא אסמכתא הן הסוגיא בב&quot;ב קסח,א ובנדרים כז,ב:<br /> <br /> הסוגיא בפרק גט פשוט אחר שמביאה את דברי ר' אמי שאומר &quot;וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה&quot; מסיימת הגמרא ואין הלכה כר' יוסי, (והרבה ראשונים גורסים &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; והיינו הך), אלא שבנדרים (כז,ב) גבי ההוא דאתפיס זכוותיה מסיימת הגמרא &quot;והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב&quot; וא&quot;כ משמע דאסמכתא קניא? <br /> <br /> אלא שכבר העיר הרשב&quot;ם שם בב&quot;ב דאין כלל סתירה בין הסוגיות, דבאמת לדינא אסמכתא לא קניא, ורק אם קנו מיניה בב&quot;ד חשוב מהני, וגם הרי&quot;ף והרא&quot;ש בפרק ג&quot;פ העתיקו הסוגיא מסקנת הסוגיא דאסמכתא לא קניא ואח&quot;כ הביאו באריכות כל הסוגיא בנדרים ומסקנתה, אלמא סברו שאין בזה סתירה, וכך היא הסכימו כל הפוסקים שהלכה גם כהגמרא בנדרים באופן המצוייר בה ואין כל מחלוקת בין הסוגיות, (אלא שיש הרבה מחלוקות באיזה אופן נאמרה הלכה זו, כדלקמן), ואין יוצא מכלל זה אלא רבנו האי גאון בספר המקח והממכר (שער יז) שכתב &quot;דהך סוגיא דנדרים דפסיק דהלכתא אסמכתא קניא היכא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב אתיא כר' יוסי ולא קיי&quot;ל הכי&quot;.<br /> <br /> =='''נושאים כלליים באסמכתא'''==<br /> <br /> ==== '''פירוש לשון 'אסמכתא'''' ====<br /> <br /> ==== מדברי רוב הראשונים נראה שהמושג &quot;אסמכתא&quot; פירושו שסומך בדעתו שיוכל לקיים את הדבר שהתנה עליו (כגון לפרוע החוב בזמן וכדו') וסבור שלא יגיע לידי כך שיצטרך לקיים החיוב שקיבל על עצמו באם לא יעשה כך וכך, כך נראה שמפרש ערוך ערך אסמכתא, רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), יד רמה (שם), פסקי רי&quot;ד (שם וב&quot;ב קסח,א), רשב&quot;ם (ב&quot;ב קסח,א), רגמ&quot;ה, ר&quot;ן נדרים כז,א, מפרש שם כז,ב, נמו&quot;י שם. ====<br /> אומנם יש בראשונים פירוש נוסף, שהוא הבטחה שמבטיח לחבירו כדי שיסמוך עליו ולכן מתנה שאם לא יעשה כן יתן כך וכך כדי שיסמוך חבירו על דבריו, כך נראה מרש&quot;י ב&quot;מ (מח,ב, סו,א), תוס' (שם סו,א, נדרים כז,ב), פירוש הרא&quot;ש (נדרים שם) פסקי ריא&quot;ז (ב&quot;מ איזהו נשך, ה).<br /> <br /> ובדרישה (רז,טז) שבאמת אין פירוש אסמכתא בעניין אחד דלפעמים פירושו שסמך דעתו ולפעמים פירושו שהיתה כוונתו להסמיך דעת שכנגדו.<br /> <br /> רבנו האי גאון בספר המקח שער יז סובר שעיקר החיסרון באסמכתא הוא משום שבשעה שמתנה טרם נעשה הקניין עדיין, ולשיטתו הוא מפרש לשון אסמכתא מלשון סמיכות: &quot;לפי שסמך קניין הקרקע לזמן אחר ואין הקניין חל בשעתו&quot;.<br /> <br /> מהרמב&quot;ם בהלכות מכירה (יא,ב) מפרש לשון אסמכתא שסומך קנייתו לעשיית דבר מסויים: &quot;שזו אסמכתא היא שסמך קניינו לעשיית כך וכך&quot;, אלא שבהמשך הפרק (יא,ו) נראה שמפרש כפירוש שאר מפרשים שכתב: &quot;שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי עדיין דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה&quot;. <br /> <br /> ==== '''החילוק בין אסמכתא לתנאים''' ====<br /> הראשונים נתחבטו מאחר דנקבע בגמרא בב&quot;מ (סו,ב) הכלל &quot;כל דאי לא קני&quot; א&quot;כ מה החילוק בין אסמכתא דלא קניא לבין תנאי בני גד ובני ראובן דמהני, הרי תנאי זה הוא בלשון &quot;דאי&quot;? <br /> <br /> נאמרו בזה מספר דרכים בראשונים: <br /> <br /> רבנו האי בספר המקח שער יז כתב דעיקר החילוק בין תנאי לאסמכתא הוא, שכל תנאי הוא מעכשיו או בע&quot;מ שהוא כמעכשיו, ואסמכתא היא כל דבר שלאחר זמן וכיון שלא חל הקניין בשעתו בטל הקניין.[2] <br /> <br /> בבאור הגר&quot;א סי' רז ס&quot;ק ה שגם הרמב&quot;ם מחלק כך ודבריו לקחוים מרב האי גאון, ובאהא&quot;ז מכירה יא, א כתב שאינם דומים, דלפי רבנו האי עיקר החיסרון מפני שדוחה הקניין לזמן אחר ואינו קניין לשעתו וממילא נתבטל הקניין וממילא אם מכר לו השדה בכסף אם יעשה דבר פלוני אין לנו טעם לבטל המכירה (נדר&quot;ל משום דבכסף לא אמרינן כלתה קניינו), אבל הרמב&quot;םמפרש חסרון אסמכתא כשאר ראשונים משום שסמך דעתו לעשות כך וכך ולא גמר ומקנה ולפ&quot;ד דווקא במעכשיו יש סמיכות דעת אבל בלא מעכשיו ליכא סמיכות דעת. <br /> <br /> הרמב&quot;ן בחידושיו בב&quot;ב (קסח,א) ובהלכותיו בנדרים (כז,ב) כתב,שלא שייכת אסמכתא אלא בדבר שמתנה על עצמו ותלוי בו, אבל כל תנאי שמתנה על אחרים ותלוי במעשה ובדעת חבירו אין זו אסמכתא, אלא הרי זה ממש כתנאי בני גד ובני ראובן (וכתב הרמב&quot;ן לפ&quot;ז שבין בתולה בדעת חבירו ובין בתולה באדם שלישי לא הוי אסמכתא),[3] וכן ביאר הרי&quot;ד בפסקיו (ב&quot;ב קסח,א) דלא שייך אסמכתא אלא בדבר שתולה בדעת עצמו, שכיון שהתנאי תלוי עליו לעשותו הוא סומך בדעתו שיעשה אותו ויתבטל הקניין התלוי בו,  אבל אם המקנה תולה התנאי בקונה (כגון שאומר לו שדי קנויה לך אם תעשה כך וכך) זהו תנאי גמור ולא אסמכתא, וילפינן תנאי זה מתנאי בני גד ובני ראובן, והר&quot;ן כתב בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) שזוהי הדרך המחוורת בעניין אסמכתא.[4]<br /> <br /> הרשב&quot;א בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) ובשו&quot;ת שלו (א,תתקלג) מבאר דכי אמרינן אסמכתא לא קניא ה&quot;מ כשאין רוצה שיתקיים התנאי אלא שמתנה על דרך קנס, אבל כל שמתנה עם חבירו ודעתו שיתקיים הדבר, כגון שאמר לו &quot;אם תעשה כך אתן לך כך וכך&quot; הוי תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן ולא הוי אסמכתא, וכ&quot;כ החינוך (שמג) בשם רבו, שחלילה לומר שכל לשון &quot;אם&quot; הוי אסמכתא שהרי כל תנאי בני אדם כך הם, וא&quot;כ לא נמצא ידינו ורגלנו, אלא לא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה בדרך קנס אבל כל שאין מתנה בדרך קנס לא הוי אסמכתא, (והביאו הב&quot;י בסי' רז וכתב שדעת החינוך  כהרשב&quot;א), וכ&quot;כ הריטב&quot;א ב&quot;ב (קסח,א) בשם רבותיו הרא&quot;ה והרשב&quot;א, שהכלל לחלק בין אסמכתא ובין תנאי בני גד ובני ראובן הוא, דאסמכתא היא במאן דגזים וקניס נפשיה במידי דלא מחייב, או שעושה כן לסיבת דבר אחר שהוא צריך, וכ&quot;כ הנמו&quot;י שם דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שהוא קנס וגוזמא, וכן נראה מדברי המאירי (נדרים כז,א). <br /> <br /> וקרוב לזה כתב הסמ&quot;ע (רז,סק&quot;יז) שבתנאי בני גד ובני ראובן היה ידוע שכוונת משה רבנו ע&quot;ה להקנותן לגמרי אלא שהתנה תנאי כפול שאם לא יקיימו תנאם שיחזרו ויקחו מידם, ואסמכתא הוי באדם שאינו גומר ופוסק למכירתו אלא אומר &quot;אם יהיה אם לא יהיה&quot; שבזה אמרינן שסמך דעתו שיהיה אותו הדבר ולא תהיה מכירה, ולא גמר בדעתו להקנות לגמרי, והעתיק דבריו הנתיבות סק&quot;יח, וכעין זה כתב הב&quot;ח דלא הוי אסמכתא אלא כשאומר בדרך קנס וכן גוזמא ומילתא יתרתא הוי כקנס  וכאילו היה משחק ומהתל, וכתב שכן יש לפרש גם דעת הרמב&quot;ם, ודלא כב&quot;י שהבין שהרמב&quot;ם חולק על זה.[5]<br /> <br /> הב&quot;י כתב לדעת הרמב&quot;ם שתנאי בני גד ובני ראובן לא הוי אסמכתא אע&quot;פ שהוא בלשון &quot;אם&quot; משום דהתם מיירי שכבר החזיקו קודם שיקיימו התנאי, וכן יש לומר גבי מה שנחלקו ר&quot;מ ורבנן בדיני התנאים (וגבי תנאי גיטין וקידושין כתב דהתם צ&quot;ל דמהני משום דקפיד עלה איניש כמו שכתבו תלמידי הרשב&quot;א).<br /> <br /> (ועיקר סברא זו מופיעה בראב&quot;ד דהא דהוצרכו משפטי התנאים בבני גד וראובן הוא דווקא בדבר שחל מעכשיו אבל כל שלא חל בשעתו אלא לאחר זמן א&quot;צ בזה למשפטי התנאים).<br /> <br /> הב&quot;ח התקשה לדעת הטור שמדבריו משמע דאפי' בדלא גזים כל שתולה בדעת אחרים הוי אסמכתא וא&quot;כ איך נמצא ידינו ורגלינו בכל תנאי שבין אדם לחבירו וגם איך היה מהני תנאי בני גד ובני ראובן? ותירץ דמתנאי בני גד וראובן אין קושיה דהתם היו משה וישראל והיה ב&quot;ד חשוב שבישראל , ותנאי שבין כל אדם לחבירו יש ליזהר לעשות באופן המועיל כגון ע&quot;י מעכשיו או ע&quot;י קניין בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> עוד תירץ הב&quot;ח דאסמכתא לא קניא הוא רק מדרבנן ולהכי לא קשיא מידי מתנאי בני גד ובני ראובן  וכתב דבזה נתיישבו גם דברי הרמב&quot;ם בטוב טעם  וא&quot;צ לחלק בדבריו כמ&quot;ש בתחילה <br /> <br /> ==== '''האם אסמכתא לא קניא מדאורייתא או מדרבנן''' ====<br /> במרדכי פ&quot;פ דב&quot;ק סי' מז כתב בשם רבי נתנאל מקינן דאסמכתא קונה לגבי נדר והקדש שהרי מדאורייתא אסמכתא קניא מדכתיב אנוכי אערבנו, ויש להעיר שבגמ' בב&quot;ב קעג,ב מפורש שם הטעם משום ההיא הנאה דסמיך עליה, ועוד מדברי רוב ראשונים לא משמע כן, היינו כל הראשונים שדנו בחילוק בין תנאי לאסמכתא או שכתבו טעמים מדוע אין אסמכתא בגיטין וקידושין, היינו רב האי גאון, רמב&quot;ן, רשב&quot;א, ריטב&quot;א, ר&quot;ן, רי&quot;ד, חינוך.<br /> <br /> וב&quot;ח כתב כדברי המרדכי בסי' רז והש&quot;ך שם סק&quot;יח השיג עליו  דדלמא שאני ערב משו ההיא הנאה, ופת&quot;ש שם סק&quot;טו כתב דמחלוקת הקדמונים היא <br /> <br /> ובספר ארעא דרבנן הביא להוכיח ממש&quot;כ רש&quot;י בשבועות מז,א &quot;משחק בקוביא גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא&quot; (ויש לדחות דדוקא גבי משחק בקוביא קאמר, א&quot;נ ס&quot;ל דלא הוי גזלן דאורייתא אלא בחוטף מיד חבירו).<br /> <br /> ובשו&quot;ת חת&quot;ס חו&quot;מ סו כתב שתלוי במח' רמב&quot;ם וראב&quot;ד אי יש אסמכתא בגוי או לא, ומסיק די&quot;ל דגם להרמב&quot;ם אסמכתא לא קניא הוא מדרבנן[6]<br /> <br /> ובקצה&quot;ח סי' רז, א כתב השגת הש&quot;ך והביא דברי המרדכי וכתב דמ&quot;מ אחר שתקנו דאסמכתא לא קניא אזלינן בתר הדרבנן.<br /> <br /> ובשד&quot;ח עמ' 66 מחלק בין מכר למתנה דבמתנה ודאי לא קני מדאורייתא, ובשד&quot;ח שם כותב להוכיח שהוא דאורייתא מדמקילנן באסמכתא גם גבי דבר מצוה.<br /> <br /> ובהעמק שאלה (מקץ סי' לא סק&quot;ה) כתב פלוגתא גדולה בזה דמדברי השאילתות משמע דמדאו' לא קניא וכ&quot;ד תוס' ר&quot;ה כב, אבל דעת המרדכי שהוא מדרבנן וכ&quot;ד הר&quot;ן בחידושי סנהדרין פרק ז&quot;ב (אך יש להעיר דהר&quot;ן לא כתב דמדאורייתא אסמכתא קניא אלא דאין בזה איסור גזל מה&quot;ת כיון דמדעתיה יהיב ליה), וכתב שכ&quot;ד הרמב&quot;ם פ&quot;ו מגזילה ובחו&quot;מ סי' שע, וזו ג&quot;כ דעת רש&quot;י ורע&quot; ב (הביא כ&quot;ז בשם חתנו ר' רפאל שפירא)<br /> <br /> ובשד&quot;ח ח&quot;א עמ' 229 פקפק ונחלק בדעת רש&quot;י דלדבריו אסמכתא לא קניא מדאו' ומביא שכן סובר הרש&quot;ש, (ומדברי הסמ&quot;ע לד סק&quot;מ, והתומים לד סק&quot;טו מבואר דס&quot;ל דלמ&quot;ד אסמכתא לא קניא-מדאו' לא קניאף והובא שם ברש&quot;ש אך השד&quot;ח העיר דברש&quot;ש אינו מפורש.<br /> <br /> (ברש&quot;ש שם העיר על דברי רש&quot;י ונראה שמצדד כשלעצמו דאסמכתא מדאו' לא קניא, ולכן נדחק לפרש רש&quot;י)<br /> <br /> ובמשפט שלום רז סק&quot;יג דחה הראיה מרש&quot;י בשבועות דהתם קאמר דכיון דליכא איסור לא הוי גזלן מדאו', ומביא מהריטב&quot;א בר&quot;ה כב דמדאו' אינו קונה אסמכתא.<br /> <br /> ==== '''חיוב ד' שומרים אמאי לא הוי אסמכתא''' ====<br /> הקשה רמב&quot;ן חיוב שומרין אמאי לא הוי אסמכתא, ובשלמא ש&quot;ח וש&quot;ש דבידו דמי לאם אוביר ולא אעביד אשם במיטבא, אבל חיוב אונסין מאי איכא למימר ותירץ די&quot;ל דהתם רחמנא חייביה וכלקוח דמי, אך הקשה דא&quot;כ אין מתנה ש&quot;ח להיות כשואל והא הוי אסמכתא, ותירץ דהרי פירשנו שכל שתולה בדעת אחרים אין זה אסמכתא, והכא אין יכול לתלות שלא יארע לו אונס (ולכאו' לפ&quot;ז אין יכול ₪ להתנות שיהיה כש&quot;ש וצ&quot;ע), <br /> <br /> ==== '''אסמכתא בגיטין וקדושין''' ====<br /> כתב הרמב&quot;ן ב&quot;ב ונדרים דלא הוזכה אסמכתא אלא בדיני ממונות ולא בגיטין וקידושין ורק לר' יהודה מצאנו אסמכתא בנזירות התם משום דס&quot;ל דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה,<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כתב דהרמב&quot;ן לא פירש טעמו אבל קבלנו תלמידיו דטעמא דידיה  דהנהו ליתנהו אלא מדעתיה ואין דין אסמכתא אלא במתנה מתוך הדחק (ומאירך לבאר אמאי בכל מילי הוי מתנה מתוך הדחק), אבל בגיטין וקידושין וכן במתנה ליכא אסמכתא כלל, וכתב שכן היה אומר רבנו בשמו וגם בשם קרובו החכם ר' יונה בר' יוסף.<br /> <br /> וכתב דלפי השיטה החדשה של הרשב&quot;א אתי שפיר דכי קניס נפשיה וממוניה הוי אסמכתא וכי לא קניס לא הוי אסמכתא ובגיטין וקידושין ליכא קנסא דאפשר דהיינו דטבא ליה ולכך ליכא אסמכתא. ושטה נכונה היא ומודה על האמת ילך בדרך האמת. <br /> <br /> והנמו&quot;י ב&quot;ב רמז דבר זה שכתב ולאפוקי תנאי דגיטין שהוא מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחק שהוא צריך לו.<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כז, ב כתב דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שקונס עצמו ולהכי לא אשכחן אסמכתא בגיטין וקידושין כיון שעושה הדבר מעצמו בדלא מכרחי ליה במידי.<br /> <br /> ובספר המקח בשער יז מבואר דגם בגיטין וקידושין איכא אסמכתא, ועיקר החילוק הוא בין דבר שמעכשיו לשלא מעכשיו.<br /> ----[1] הראשונים הקשו שיש סתירות בתלמוד בדעת רב נחמן וכן בדעת רב הונא, בדעת רב נחמן, שבסוגיא בנדרים כז,ב מביאם את דברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה להוכיח דאסמכתא לא קניא (ומזה הוכיחו התוס' שכך צריכה להיות הגירסא בב&quot;ב קסח,ב), ואילו בסוגיה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) איתא שרב נחמן  סבר מתחילה דאסמכתא קניא עד שהחזירו מניומי מזה, ואיך ייתכן זה והלוא בסוגיא בנדרים משמע שכך היתה דעתו מעולם שהרי אמר כן בשם רבו? וגם ברב הונא קשה, דבסוגיא בב&quot;מ סו,א מוכח שסובר לדינא דאסמכתא קניא, וא&quot;כ אמאי פרכינן עליה בנדרים כז,ב &quot;ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא&quot; והא רב הונא גופיה סובר דקניא?<br /> <br /> מדברי התוס' (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) יש ללמוד זה שלושה תירוצים לחלק בין הסוגיות: א. ר&quot;י מפרש דהאסמכתא דבסוגיא דבב&quot;מ עדיפא משאר אסמכתא דעלמא, משום דהתם הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון, וגם מפני שעשה לו טובה בהלוואה ולכן יש בדעתו לקיים שיהיה שלו אם לא יפרע לו משום לו בתורת משכון נותן לו הקרקע בתורת משכון  טפי מבעלמא (ובתוס' בפרק גט פשוט מובא התירוץ דעשה לו טובה כתירוץ בפני עצמו בשם ר&quot;ת, ור&quot;י שם הקשה על זה דגם בההיא דמשליש שטרו עשה לו טובה? ובספר גידולי תרומה שער ס&quot;ג תירץ דשאני התם במלוה על שדהו שהתנה עמו בשעה שעשה לו הטובה, משא&quot;כ במשליש שטרו שהתנאי היה לאחר זמן, וכעי&quot;ז כתב בקובץ שיעורים אות תרכ&quot;ו, אך יש להעיר עוד שתירוץ ר&quot;י בב&quot;מ הוא בעצם כתירוץ ר&quot;ת הנ&quot;ל בצירוף התוספת דהכא דמי למקח וממכר כיון שנתן לו בתורת משכון שבזה מתורצת הקושיה הנ&quot;ל). ב. ר&quot;ת מפרש דהך אסמכתא עדיפא משום דתפיס המלוה גופיה הקרקע וזה עדיף מהא דמשליש שטרו דגט פשוט דהתם לא תפיס המלוה גופיה אלא השליש, וכ&quot;כ הרשב&quot;א (בב&quot;מ סו,א) בחד תירוץ. ג. עוד תירצו התוס' בפרק ג&quot;פ דאסמכתא היא דווקא היכא שמתכוון להסמיך חבירו על דבריו אבל אין דעתו שיהיה כן, אבל התם בב&quot;מ במלוה על שדהו הלוהו ע&quot;מ שתשקע בידו אם לא יפרענו בתוך שלוש שנים (ותירוץ זה כתבוהו התוס' בב&quot;מ ודחוהו משום דלא אתי שפיר לרב נחמן דסבר דגם לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו, אבל בפרק גט פשוט כתבו דתירוץ זה אתי שפיר גם לרב נחמן), וביאר בקוב&quot;ש סי' תרכ&quot;ו הטעם דאמרינן הכי, דכיון שהמלוה לא רצה לעשות באופן אחר על כרחו צריך לעשות כדעת המלוה.<br /> <br /> הרמב&quot;ן (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) כתב שיש ליישב הנוסחאות דגרסי בדרב נחמן בגט פשוט &quot;הלכה כר' יוסי&quot; בניגוד לגמרא בנדרים, כי יש לומר שמתחילה סברו רבותיו רב ורבה בר אבוה דהלכה כר' יוסי ולבסוף הדרי בהו, כדאמרינן בב&quot;מ דאהדריה מניונמי לר&quot;נ, דמעיקרא היה אומר רבה בר אבוה משמיה דרב דהלכה כר' יוסי ולבסוף חזר בו רב ואחריו רבה בר אבוה ואמרו דלא קניא, ומניומי ידע בחזרתם ורב נחמן לא ידע, וכששמע כן חזר בו גם כן, וכתב שכ&quot;כ רס&quot;ג, וכתב שכן יש לומר גם בדעת רב הונא שבתחילה סבר דאסמכתא קניא אבל חזר בו כדהדר ביה רב נחמן וכ&quot;כ הר&quot;ן בנדרים כז,א, וכ&quot;כ הרשב&quot;א ב&quot;ב קסח,א וב&quot;מ סו,א, וכעי&quot;ז בכתב בפסקי רי&quot;ד בב&quot;ב שם ליישב דעת רב הונא דקים ליה לתלמודא דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה רב נחמן, ולגבי הסתירה בדרב נחמן כתב די&quot;ל דהיינו דאמרו הכא בסוף סוגיין &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; ור&quot;ל דלא היא דאמרו הלכה כר' יוסי אלא אמרו אין הלכה כר' יוסי.<br /> <br /> ואומנם לגבי הקושיה בדעת רב הונא כתבו התוס' בנדרים (כז,ב) דאה&quot;נ דמצי למימר דסבר רב הונא אסמכתא קניא אלא ניחא ליה ליישב דברי רב הונא אליבא דהלכתא דפסיק ר&quot;נ כרבי יהודה, ובתשובות הרי&quot;ד כתב באופן אחר, שבאמת סבר רב הונא דאסמכתא לא קניא ומה שאמר בב&quot;מ הוא רק אליבא דר' יוסי אבל לא ס&quot;ל כן לדינא. <br /> <br /> [2] הרמב&quot;ן הקשה בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) לשיטה זו, דודאי כל דיני תנאים לא נאמרו דווקא במעכשיו ואדרבה במעכשיו סבירא להו לרי&quot;ף ולגאון דלא בעינן כלל משפטי התנאים וא&quot;כ על כרחך כל תנאים דמהנו היינו אף בלא מעכשיו וזו קושיה גדולה לשיטת רב האי (ואין לתרץ דרבנו האי יסבור דבמעכשיו ג&quot;כ בעינן משפטי התנאים ויעמיד כל הסוגיות במעכשיו, דהראשונים הביאו בשם רבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים)? <br /> <br /> ואולי יש ליישב זאת ע&quot;פ מש&quot;כ באבן האזל פרק יא ממכירה לבאר שלפי דעת רב האי עיקר החיסרון הוא מצד שכלתה קניינו בשעת קיום התנאי, וכתב שם דלכן לדעת רב האי בקניין כסף לא יהיה משום אסמכתא בקניין דאם כייון דאין בזה חסרון דכלתה קניינו (כמו בנותן כסף לאשה ואומר התקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת אע&quot;פ שנתאכלו המעות), ולפ&quot;ז משכחת להו לכל משפטי התנאים בתנאי דאם כל היכא דליכא חסרון דכלתה קניינו, אבל לא נתיישב בזה דעת הרמב&quot;ם אליבא דהגר&quot;א, ובברכת אברהם לב&quot;מ סו,א האריך בקושיה זו לפירוש הגר&quot;א, ובפר ערך השולחן למהר&quot;י טייב רז,ב כתב דנפ&quot;מ להיכא דאסמכתא קניא כגון בנדר ושבועה וצדקה וכן בשכ&quot;מ, ועוד יש לומר דגם להרמב&quot;ם ורבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים היינו במעכשיו גרידא אבל כל שאומר מעכשיו ולאחר ל' יום וגם תלה בתנאי י&quot;ל דבזה לא מצד אחד לא הוי אסמכתא ומאידך בעינן משפטי התנאים כיון דאין זה קניין מעכשיו ממש וצ&quot;ע. <br /> <br /> [3] וכתב הרמב&quot;ן שזהו יסוד הגמרא בסנהדרין לגבי משחק בקוביה דאמר רב ששת דלאו אסמכתא היא כיון שתלוי בדעת ובמעשה חבירו, וקיי&quot;ל התם כרב ששת וגם לרמי בר חמא דחשיב ליה אסמכתא היינו משום דמפרש התם דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אך הקשה רמב&quot;ן לפ&quot;ז אמאי מקשינן לקמן קעג,ב &quot;ערב היכי משתעבד לר' יהודה&quot; והא תלוי באדם שלישי ואין זו אסמכתא? ותירץ דהתם חשיב כתולה בדעת עצמו, משום דעביד איניש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמיך מעיקרא וכתולה בדעת עצמו דמי, ועוד שסמך על כך שהוא עצמו יוכל לכפות הלווה ולפרוע ממנו למלוה. <br /> <br /> [4] והב&quot;י בסי' רז כתב שלדינא מסכימים לשיטה זו (שבתולה בדעת אחרים ליכא אסמכתא) גם רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), תוס' (שם, וב&quot;מ עד,א), רא&quot;ש (איזהו נשך,ע) ותלמידי הרשב&quot;א (אמנם כתב שמהרמב&quot;ן והר&quot;ן משמע דהא דאמרינן גבי חמרא דזולשפט &quot;הכא לאו בידו&quot; והוי אסמכתא היינו משום דתולה בדעת עצמו אבל אם תלה תנאו באחרים ואמר &quot;ימכרו לי יין&quot; לא הוי אסמכתא, אבל כתב הב&quot;י דתלמידי הרשב&quot;א כתבו דכיון שהיין מצוי לקנות חשיב כתולה בדעת עצמו, וכתב שכן נראה מדברי התוס' והרא&quot;ש) ואומנם הדרישה (רז,טז) האריך וכתב, דהתוס' והרא&quot;ש אינם סוברים כלל כרמב&quot;ן, כי לשיטתם גם בתולה בדעת חבירו ןסבור שיקיימו חבירו אך ייתכן שלא יקיימו ג&quot;כ הוי אסמכתא גמורה, ובעיקר הדין כתב הב&quot;י שמהרמב&quot;ם (מכירה יא,ג) ומהר&quot;י מיגש מוכח דס&quot;ל דגם בתולה בדעת אחרים איכא אסמכתא, ויש להוסיף שכן נראה מהרשב&quot;א מחידושיו שפליג על הרמב&quot;ן בזה שהקשה על שיטתו דבערב הוי תולה בדעת אחרים ודנו בגמרא אמאי אין זה אסמכתא.<br /> <br /> [5] והקשה הב&quot;י לשיטה זו אמאי פליגי אמוראי במשחק בקוביא אי הוי אסמכתא הרי אין שם עניין קנס וא&quot;כ לאו אסמכתא הוא? ותירץ די&quot;ל דבהך סברה גופא פליגי וקיי&quot;ל כרב ששת דלא הוי אסמכתא. והר&quot;ן בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) הקשה עליהם באופן הפוך דבמשחק בקוביא אמאי לא הוי אסמכתא והלוא אין כל אחד מהם רוצה שיזכה חבירו במעותיו? וכתב ששם צריך לומר משום דתולה בדעת אחרים או משום סברת ר&quot;ת דכיון שכל אחד רוצה לקנות גמר ומקנה.<br /> <br /> רש&quot;י תוס' והרא&quot;ש לא דיברו רבות על החילוקים בדידני אסמכתא אך לא התייחסו ישירות לחילוק שבין אסמכתא לתנאי בני גד ובני ראובן (מלבד הרא&quot;ש בתשובה שבסמוך שהזכיר קצת), ומ&quot;מ כתב הב&quot;י שמדברי רש&quot;י (ב&quot;מ סו,א), תוס' ב&quot;מ (עד,א) רא&quot;ש (שו&quot;ת עב,ג) וסמ&quot;ג (עשין פב) נראה שדבריהם עולים בדרך אחד עם דברי הרשב&quot;א, שלשיטתם כל שמתנה בדווקא אין בזה משום אסמכתא, שכשהאדם אינו מקנה בדרך קנס וגוזמא אלא בדווקא על הרוב הוא רוצה בקיום המעשה, (אך כתב שיש קצת חילוק ביניהם לבין הרשב&quot;א כגון לעניין משחק בקוביא, ששם שהוא אומר בדווקא אך אינו רוצה בקיומו של מעשה שהרי אינו חפץ שירויח חבירו, ומדברי הר&quot;ן אליבא דהרשב&quot;א נראה דהתם אמור להיות אסמכתא לפי כללו של הרשב&quot;א, אבל לשאר שיטות הרי נראה שהדבר תלוי אם בדווקא מתנה או לא ובמשחק בקוביא הא בדווקא מתנה)<br /> <br /> ואומנם הדרישה (רז,טז) מאריך בבירור דברי הראשונים, ועולה מדבריו שאין בזה קריטריון אחד, אלא הכל תלוי אי אמדינן דעתיה שכוונתו להקנות או לא, וזה טעם הקריטריונים שהוזכרו בראשונים כגון &quot;בידו ושלא בידו&quot; &quot;גזים ולא גזים&quot;, וכמו שסיכם דבריו בסמ&quot;ע בקיצור.<br /> <br /> ומדברי הב&quot;י נראה שהרמב&quot;ם חולק על סברא זו.<br /> <br /> [6] ואולי י&quot;ל עפ&quot;י מ&quot;ש ד&quot;מ סי' ר&quot;ז אות ז' דיעה במרדכי דאסמכתא דלא קני' דרבנן בעלמא הי' דמדאורייתא קני' כמו ערב ובמרדכי דב&quot;מ סי' ש&quot;ע פליג דערב בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומקני' ובאמת לכאורה פשטא דש&quot;ס ב&quot;ב קע&quot;ג ע&quot;ב הכי ריהטא ותקשי אהמרדכי דפ' שור שנגח דו&quot;ה סימן מ&quot;ה והגה' ר&quot;פ זה בורר סס&quot;י תשכ&quot;א דכ' דמדאורייתא קני מטעם ערב ואמנם אחר קצת עיון יש להוציא כן מהש&quot;ס שם מדא&quot;ל רב אשי לאמימר והא מעשי' בכל יום דאסמכתא לא קני' וערב משתעבד ולא אמר בקיצור והא ערב משתעבד מקרא מלא דיבר הכתוב בני אם ערבת לרעיך ותקשי לר' יוסי ומדלא א&quot;ל הכי ש&quot;מ דפשוט בעיני איתמר ורב אשי דודאי מן התורה ערב משתעבד ואסמכתא קני' וכיון דעבדי' לי' דינא ממילא גמר ומקני' וכמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;ח סק&quot;ד סוף ד&quot;ה וכל דבר וכו' לענין אסמכתא דגוי הכי הוה נמי גבי ישראל מן התורה אלא שראו חז&quot;ל דעכ&quot;פ שלא ברצונו הוא מקנה רק ע&quot;כ גמר ומקני מפני חוזק יד הב&quot;ד דעבדי' לי' דינא ע&quot;כ ס&quot;ל לר' יהודה דהפקיעו חכמים קנין אסמכתא שלא יקנה אדם מחברו כ&quot;א מרצון חברו דומה קצת למ&quot;ש ר' יוחנן ב&quot;מ קי&quot;ז ע&quot;ב דר' ס&quot;ל אסור להנות מחברו (כ&quot;א מרצון) והנה ס&quot;ל לאמימר דה&quot;ה ערב הוה נמי בכלל תיקון רבנן דלא לישתעבד ודחה רב אשי ממעשים בכל יום וע&quot;כ גבי ערב הניחו חז&quot;ל על דין הורה דירדו לסוף דעתו שמרצונו משלם לו והשתא ס&quot;ל להראב&quot;ד אין דין אסמכתא לגוי דנהי דגבי ישראל תיקנו מה להם לחכמים עם גוים ע&quot;כ גבי גוי הניחו על דין תורה ויפה כ' מג&quot;א סי' תמ&quot;ח הנ&quot;ל דממילא גמר ומקני כיון דהגוי מוציא ממנו בדינא משא&quot;כ ישראל לא רצו חכמים שיהנה מחברו שלא ברצונו ומיושב נמי פקפוק של מעלתו ני'. ואמנם רמב&quot;ם אפי' נימא דס&quot;ל נמי אסמכתא דלא קני מדרבנן בעלמא היא מ&quot;מ היינו ובגוי לא תקנו היינו ישראל מגוי קונה באסמכתא אבל גוי מישראל לא קני דהשתא מישראל הפקיעו מכ&quot;ש מגוי כמ&quot;ש ט&quot;ז בי&quot;ד סי' קל&quot;ב ס&quot;ק ח' לענין קנין כסף ומייתי ראי' ממעמד שלשתן והכי ס&quot;ל להרמב&quot;ם גבי משכון דישראל מגוי קונה משכון אע&quot;ג דלא שייך בי' צדקה מ&quot;מ מק&quot;ו דישראל מישראל וה&quot;נ דכוותי' זה נ&quot;ל טעם פלוגתתם ומ&quot;מ דעת רוב הפוסקים דיש אסמכתא לגוי כמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;א הנ&quot;ל:</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19210 2022-02-13T12:41:27Z

<p>יצחק 222: /* דעות האמוראים */</p> <hr /> <div>=='''אסמכתא לא קניא'''==<br /> <br /> ==='''האסמכתא בסוגיות הש&quot;ס'''===<br /> <br /> ===='''סקירת הסוגיות הקשורות לנושא'''====<br /> דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות במפורש בנושא בתלמוד הבבלי: <br /> <br /> במשנה בפרק גט פשוט (ב&quot;ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: &quot;אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו&quot; והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי&quot;ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: &quot;ואין הלכה כר' יוסי&quot;. <br /> <br /> מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב&quot;מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.<br /> <br /> מלבד זה ישנן בש&quot;ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: <br /> <br /> המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. <br /> <br /> המשנה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו &quot;אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי&quot; ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר &quot;מעכשיו&quot; שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה.<br /> <br /> המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה &quot;אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא&quot;, ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת&quot;ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת&quot;ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת&quot;ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת 'אימתי' דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת&quot;ק לא חשיב אסמכתא בכה&quot;ג, ומ&quot;מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). <br /> <br /> בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש&quot;ס הדנות בענייני אסמכתא: <br /> <br /> במשנה בב&quot;מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו &quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;, ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר &quot;אם אוביר אשלם אלפא זוזי&quot;, לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס&quot;ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים.<br /> <br /> נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ&quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא&quot;כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו.<br /> <br /> בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר &quot;אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי&quot; ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר &quot;לבטלן זכותיה&quot;, ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> ===='''דעות האמוראים'''====<br /> על המשנה בה נחלקו ר' יהודה ור' יוסי במשליש שטרו מביאה הגמרא דעות אמוראים בפסק ההלכה, לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי כך הוא לפי גרסתנו בגמרא, אך התוס' שם כתבו דא&quot;א לומר כן דבסוגיא בנדרים כז,ב מוכח להיפך, דרב נחמן בשם רבה בר אבוה סבר שאין הלכה כר' יוסי, ולכן הגיהו התוס' שצריך לומר אין הלכה כר' יוסי, וכן גרסו שם הרי&quot;ף הרא&quot;ש הרמב&quot;ן ואו&quot;ז אומנם יש ראשונים שכתבו ליישב את גירסתנו וביארו שאכן מתחילה סברו רב נחמן ורבותיו (רב ורבה בר אבוה) דאסמכתא קניא אלא שלאחר מכן חזרו בהם, כ&quot;כ הרמב&quot;ן, הרשב&quot;א והריטב&quot;א. <br /> <br /> עוד מופיע בסוגיא הנ&quot;ל בב&quot;מ שדעת ר' אמי בשם ר' יוחנן דהלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא, אך מלבד ר' יוחנן לא מצאנו אמורא נוסף שיאמר בפירוש הלכה כר' יוסי, אלא שבסוגיא דאיזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) נראה שכך סובר רב הונא דאסמכתא קניא, וגם נראה מופיע שם שכך סבר רב נחמן בתחילה אלא שהחזירו מניומי, אך הראשונים דנו שהעלו קושיות וסתירות בדעת רב הונא ובדעת רב נחמן וביארו זאת באופנים שונים.[1] <br /> <br /> בהמשך הסוגיא בב&quot;מ סו,ב אזלי כל האמוראים (רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע ורבינא) בדעה דאסמכתא לא קניא ודנו באופנים שונים אם יש בהם משום אסמכתא או לא, וכן מבואר שסבר רבא בסוגיא דהמקבל ב&quot;מ (קד,ב), וכן אמר רב אשי בפרק גט פשוט בסוגיא דערב (ב&quot;ב קע&quot;ג,ב)  דמעשים שבכל יום דאסמכתא לא קניא.  <br /> <br /> '''פסק ההלכה בתלמוד ובראשונים  ''' <br /> <br /> שתי הסוגיות הדנות ישירות בהכרעת ההלכה בנושא אסמכתא הן הסוגיא בב&quot;ב קסח,א ובנדרים כז,ב:<br /> <br /> הסוגיא בפרק גט פשוט אחר שמביאה את דברי ר' אמי שאומר &quot;וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה&quot; מסיימת הגמרא ואין הלכה כר' יוסי, (והרבה ראשונים גורסים &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; והיינו הך), אלא שבנדרים (כז,ב) גבי ההוא דאתפיס זכוותיה מסיימת הגמרא &quot;והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב&quot; וא&quot;כ משמע דאסמכתא קניא? <br /> <br /> אלא שכבר העיר הרשב&quot;ם שם בב&quot;ב דאין כלל סתירה בין הסוגיות, דבאמת לדינא אסמכתא לא קניא, ורק אם קנו מיניה בב&quot;ד חשוב מהני, וגם הרי&quot;ף והרא&quot;ש בפרק ג&quot;פ העתיקו הסוגיא מסקנת הסוגיא דאסמכתא לא קניא ואח&quot;כ הביאו באריכות כל הסוגיא בנדרים ומסקנתה, אלמא סברו שאין בזה סתירה, וכך היא הסכימו כל הפוסקים שהלכה גם כהגמרא בנדרים באופן המצוייר בה ואין כל מחלוקת בין הסוגיות, (אלא שיש הרבה מחלוקות באיזה אופן נאמרה הלכה זו, כדלקמן), ואין יוצא מכלל זה אלא רבנו האי גאון בספר המקח והממכר (שער יז) שכתב &quot;דהך סוגיא דנדרים דפסיק דהלכתא אסמכתא קניא היכא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב אתיא כר' יוסי ולא קיי&quot;ל הכי&quot;.<br /> <br /> =='''נושאים כלליים באסמכתא'''==<br /> '''פירוש לשון 'אסמכתא''''<br /> <br /> מדברי רוב הראשונים נראה שהמושג &quot;אסמכתא&quot; פירושו שסומך בדעתו שיוכל לקיים את הדבר שהתנה עליו (כגון לפרוע החוב בזמן וכדו') וסבור שלא יגיע לידי כך שיצטרך לקיים החיוב שקיבל על עצמו באם לא יעשה כך וכך, כך נראה שמפרש ערוך ערך אסמכתא, רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), יד רמה (שם), פסקי רי&quot;ד (שם וב&quot;ב קסח,א), רשב&quot;ם (ב&quot;ב קסח,א), רגמ&quot;ה, ר&quot;ן נדרים כז,א, מפרש שם כז,ב, נמו&quot;י שם.<br /> <br /> אומנם יש בראשונים פירוש נוסף, שהוא הבטחה שמבטיח לחבירו כדי שיסמוך עליו ולכן מתנה שאם לא יעשה כן יתן כך וכך כדי שיסמוך חבירו על דבריו, כך נראה מרש&quot;י ב&quot;מ (מח,ב, סו,א), תוס' (שם סו,א, נדרים כז,ב), פירוש הרא&quot;ש (נדרים שם) פסקי ריא&quot;ז (ב&quot;מ איזהו נשך, ה).<br /> <br /> ובדרישה (רז,טז) שבאמת אין פירוש אסמכתא בעניין אחד דלפעמים פירושו שסמך דעתו ולפעמים פירושו שהיתה כוונתו להסמיך דעת שכנגדו.<br /> <br /> רבנו האי גאון בספר המקח שער יז סובר שעיקר החיסרון באסמכתא הוא משום שבשעה שמתנה טרם נעשה הקניין עדיין, ולשיטתו הוא מפרש לשון אסמכתא מלשון סמיכות: &quot;לפי שסמך קניין הקרקע לזמן אחר ואין הקניין חל בשעתו&quot;.<br /> <br /> מהרמב&quot;ם בהלכות מכירה (יא,ב) מפרש לשון אסמכתא שסומך קנייתו לעשיית דבר מסויים: &quot;שזו אסמכתא היא שסמך קניינו לעשיית כך וכך&quot;, אלא שבהמשך הפרק (יא,ו) נראה שמפרש כפירוש שאר מפרשים שכתב: &quot;שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי עדיין דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה&quot;. <br /> <br /> '''החילוק בין אסמכתא לתנאים'''<br /> <br /> הראשונים נתחבטו מאחר דנקבע בגמרא בב&quot;מ (סו,ב) הכלל &quot;כל דאי לא קני&quot; א&quot;כ מה החילוק בין אסמכתא דלא קניא לבין תנאי בני גד ובני ראובן דמהני, הרי תנאי זה הוא בלשון &quot;דאי&quot;? <br /> <br /> נאמרו בזה מספר דרכים בראשונים: <br /> <br /> רבנו האי בספר המקח שער יז כתב דעיקר החילוק בין תנאי לאסמכתא הוא, שכל תנאי הוא מעכשיו או בע&quot;מ שהוא כמעכשיו, ואסמכתא היא כל דבר שלאחר זמן וכיון שלא חל הקניין בשעתו בטל הקניין.[2] <br /> <br /> בבאור הגר&quot;א סי' רז ס&quot;ק ה שגם הרמב&quot;ם מחלק כך ודבריו לקחוים מרב האי גאון, ובאהא&quot;ז מכירה יא, א כתב שאינם דומים, דלפי רבנו האי עיקר החיסרון מפני שדוחה הקניין לזמן אחר ואינו קניין לשעתו וממילא נתבטל הקניין וממילא אם מכר לו השדה בכסף אם יעשה דבר פלוני אין לנו טעם לבטל המכירה (נדר&quot;ל משום דבכסף לא אמרינן כלתה קניינו), אבל הרמב&quot;םמפרש חסרון אסמכתא כשאר ראשונים משום שסמך דעתו לעשות כך וכך ולא גמר ומקנה ולפ&quot;ד דווקא במעכשיו יש סמיכות דעת אבל בלא מעכשיו ליכא סמיכות דעת. <br /> <br /> הרמב&quot;ן בחידושיו בב&quot;ב (קסח,א) ובהלכותיו בנדרים (כז,ב) כתב,שלא שייכת אסמכתא אלא בדבר שמתנה על עצמו ותלוי בו, אבל כל תנאי שמתנה על אחרים ותלוי במעשה ובדעת חבירו אין זו אסמכתא, אלא הרי זה ממש כתנאי בני גד ובני ראובן (וכתב הרמב&quot;ן לפ&quot;ז שבין בתולה בדעת חבירו ובין בתולה באדם שלישי לא הוי אסמכתא),[3] וכן ביאר הרי&quot;ד בפסקיו (ב&quot;ב קסח,א) דלא שייך אסמכתא אלא בדבר שתולה בדעת עצמו, שכיון שהתנאי תלוי עליו לעשותו הוא סומך בדעתו שיעשה אותו ויתבטל הקניין התלוי בו,  אבל אם המקנה תולה התנאי בקונה (כגון שאומר לו שדי קנויה לך אם תעשה כך וכך) זהו תנאי גמור ולא אסמכתא, וילפינן תנאי זה מתנאי בני גד ובני ראובן, והר&quot;ן כתב בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) שזוהי הדרך המחוורת בעניין אסמכתא.[4]<br /> <br /> הרשב&quot;א בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) ובשו&quot;ת שלו (א,תתקלג) מבאר דכי אמרינן אסמכתא לא קניא ה&quot;מ כשאין רוצה שיתקיים התנאי אלא שמתנה על דרך קנס, אבל כל שמתנה עם חבירו ודעתו שיתקיים הדבר, כגון שאמר לו &quot;אם תעשה כך אתן לך כך וכך&quot; הוי תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן ולא הוי אסמכתא, וכ&quot;כ החינוך (שמג) בשם רבו, שחלילה לומר שכל לשון &quot;אם&quot; הוי אסמכתא שהרי כל תנאי בני אדם כך הם, וא&quot;כ לא נמצא ידינו ורגלנו, אלא לא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה בדרך קנס אבל כל שאין מתנה בדרך קנס לא הוי אסמכתא, (והביאו הב&quot;י בסי' רז וכתב שדעת החינוך  כהרשב&quot;א), וכ&quot;כ הריטב&quot;א ב&quot;ב (קסח,א) בשם רבותיו הרא&quot;ה והרשב&quot;א, שהכלל לחלק בין אסמכתא ובין תנאי בני גד ובני ראובן הוא, דאסמכתא היא במאן דגזים וקניס נפשיה במידי דלא מחייב, או שעושה כן לסיבת דבר אחר שהוא צריך, וכ&quot;כ הנמו&quot;י שם דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שהוא קנס וגוזמא, וכן נראה מדברי המאירי (נדרים כז,א). <br /> <br /> וקרוב לזה כתב הסמ&quot;ע (רז,סק&quot;יז) שבתנאי בני גד ובני ראובן היה ידוע שכוונת משה רבנו ע&quot;ה להקנותן לגמרי אלא שהתנה תנאי כפול שאם לא יקיימו תנאם שיחזרו ויקחו מידם, ואסמכתא הוי באדם שאינו גומר ופוסק למכירתו אלא אומר &quot;אם יהיה אם לא יהיה&quot; שבזה אמרינן שסמך דעתו שיהיה אותו הדבר ולא תהיה מכירה, ולא גמר בדעתו להקנות לגמרי, והעתיק דבריו הנתיבות סק&quot;יח, וכעין זה כתב הב&quot;ח דלא הוי אסמכתא אלא כשאומר בדרך קנס וכן גוזמא ומילתא יתרתא הוי כקנס  וכאילו היה משחק ומהתל, וכתב שכן יש לפרש גם דעת הרמב&quot;ם, ודלא כב&quot;י שהבין שהרמב&quot;ם חולק על זה.[5]<br /> <br /> הב&quot;י כתב לדעת הרמב&quot;ם שתנאי בני גד ובני ראובן לא הוי אסמכתא אע&quot;פ שהוא בלשון &quot;אם&quot; משום דהתם מיירי שכבר החזיקו קודם שיקיימו התנאי, וכן יש לומר גבי מה שנחלקו ר&quot;מ ורבנן בדיני התנאים (וגבי תנאי גיטין וקידושין כתב דהתם צ&quot;ל דמהני משום דקפיד עלה איניש כמו שכתבו תלמידי הרשב&quot;א).<br /> <br /> (ועיקר סברא זו מופיעה בראב&quot;ד דהא דהוצרכו משפטי התנאים בבני גד וראובן הוא דווקא בדבר שחל מעכשיו אבל כל שלא חל בשעתו אלא לאחר זמן א&quot;צ בזה למשפטי התנאים).<br /> <br /> הב&quot;ח התקשה לדעת הטור שמדבריו משמע דאפי' בדלא גזים כל שתולה בדעת אחרים הוי אסמכתא וא&quot;כ איך נמצא ידינו ורגלינו בכל תנאי שבין אדם לחבירו וגם איך היה מהני תנאי בני גד ובני ראובן? ותירץ דמתנאי בני גד וראובן אין קושיה דהתם היו משה וישראל והיה ב&quot;ד חשוב שבישראל , ותנאי שבין כל אדם לחבירו יש ליזהר לעשות באופן המועיל כגון ע&quot;י מעכשיו או ע&quot;י קניין בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> עוד תירץ הב&quot;ח דאסמכתא לא קניא הוא רק מדרבנן ולהכי לא קשיא מידי מתנאי בני גד ובני ראובן  וכתב דבזה נתיישבו גם דברי הרמב&quot;ם בטוב טעם  וא&quot;צ לחלק בדבריו כמ&quot;ש בתחילה <br /> <br /> '''האם אסמכתא לא קניא מדאורייתא או מדרבנן'''<br /> <br /> במרדכי פ&quot;פ דב&quot;ק סי' מז כתב בשם רבי נתנאל מקינן דאסמכתא קונה לגבי נדר והקדש שהרי מדאורייתא אסמכתא קניא מדכתיב אנוכי אערבנו, ויש להעיר שבגמ' בב&quot;ב קעג,ב מפורש שם הטעם משום ההיא הנאה דסמיך עליה, ועוד מדברי רוב ראשונים לא משמע כן, היינו כל הראשונים שדנו בחילוק בין תנאי לאסמכתא או שכתבו טעמים מדוע אין אסמכתא בגיטין וקידושין, היינו רב האי גאון, רמב&quot;ן, רשב&quot;א, ריטב&quot;א, ר&quot;ן, רי&quot;ד, חינוך.<br /> <br /> וב&quot;ח כתב כדברי המרדכי בסי' רז והש&quot;ך שם סק&quot;יח השיג עליו  דדלמא שאני ערב משו ההיא הנאה, ופת&quot;ש שם סק&quot;טו כתב דמחלוקת הקדמונים היא <br /> <br /> ובספר ארעא דרבנן הביא להוכיח ממש&quot;כ רש&quot;י בשבועות מז,א &quot;משחק בקוביא גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא&quot; (ויש לדחות דדוקא גבי משחק בקוביא קאמר, א&quot;נ ס&quot;ל דלא הוי גזלן דאורייתא אלא בחוטף מיד חבירו).<br /> <br /> ובשו&quot;ת חת&quot;ס חו&quot;מ סו כתב שתלוי במח' רמב&quot;ם וראב&quot;ד אי יש אסמכתא בגוי או לא, ומסיק די&quot;ל דגם להרמב&quot;ם אסמכתא לא קניא הוא מדרבנן[6]<br /> <br /> ובקצה&quot;ח סי' רז, א כתב השגת הש&quot;ך והביא דברי המרדכי וכתב דמ&quot;מ אחר שתקנו דאסמכתא לא קניא אזלינן בתר הדרבנן.<br /> <br /> ובשד&quot;ח עמ' 66 מחלק בין מכר למתנה דבמתנה ודאי לא קני מדאורייתא, ובשד&quot;ח שם כותב להוכיח שהוא דאורייתא מדמקילנן באסמכתא גם גבי דבר מצוה.<br /> <br /> ובהעמק שאלה (מקץ סי' לא סק&quot;ה) כתב פלוגתא גדולה בזה דמדברי השאילתות משמע דמדאו' לא קניא וכ&quot;ד תוס' ר&quot;ה כב, אבל דעת המרדכי שהוא מדרבנן וכ&quot;ד הר&quot;ן בחידושי סנהדרין פרק ז&quot;ב (אך יש להעיר דהר&quot;ן לא כתב דמדאורייתא אסמכתא קניא אלא דאין בזה איסור גזל מה&quot;ת כיון דמדעתיה יהיב ליה), וכתב שכ&quot;ד הרמב&quot;ם פ&quot;ו מגזילה ובחו&quot;מ סי' שע, וזו ג&quot;כ דעת רש&quot;י ורע&quot; ב (הביא כ&quot;ז בשם חתנו ר' רפאל שפירא)<br /> <br /> ובשד&quot;ח ח&quot;א עמ' 229 פקפק ונחלק בדעת רש&quot;י דלדבריו אסמכתא לא קניא מדאו' ומביא שכן סובר הרש&quot;ש, (ומדברי הסמ&quot;ע לד סק&quot;מ, והתומים לד סק&quot;טו מבואר דס&quot;ל דלמ&quot;ד אסמכתא לא קניא-מדאו' לא קניאף והובא שם ברש&quot;ש אך השד&quot;ח העיר דברש&quot;ש אינו מפורש.<br /> <br /> (ברש&quot;ש שם העיר על דברי רש&quot;י ונראה שמצדד כשלעצמו דאסמכתא מדאו' לא קניא, ולכן נדחק לפרש רש&quot;י)<br /> <br /> ובמשפט שלום רז סק&quot;יג דחה הראיה מרש&quot;י בשבועות דהתם קאמר דכיון דליכא איסור לא הוי גזלן מדאו', ומביא מהריטב&quot;א בר&quot;ה כב דמדאו' אינו קונה אסמכתא.<br /> <br /> '''חיוב ד' שומרים אמאי לא הוי אסמכתא''' <br /> <br /> הקשה רמב&quot;ן חיוב שומרין אמאי לא הוי אסמכתא, ובשלמא ש&quot;ח וש&quot;ש דבידו דמי לאם אוביר ולא אעביד אשם במיטבא, אבל חיוב אונסין מאי איכא למימר ותירץ די&quot;ל דהתם רחמנא חייביה וכלקוח דמי, אך הקשה דא&quot;כ אין מתנה ש&quot;ח להיות כשואל והא הוי אסמכתא, ותירץ דהרי פירשנו שכל שתולה בדעת אחרים אין זה אסמכתא, והכא אין יכול לתלות שלא יארע לו אונס (ולכאו' לפ&quot;ז אין יכול ₪ להתנות שיהיה כש&quot;ש וצ&quot;ע), <br /> <br /> '''אסמכתא בגיטין וקדושין'''<br /> <br /> כתב הרמב&quot;ן ב&quot;ב ונדרים דלא הוזכה אסמכתא אלא בדיני ממונות ולא בגיטין וקידושין ורק לר' יהודה מצאנו אסמכתא בנזירות התם משום דס&quot;ל דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה,<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כתב דהרמב&quot;ן לא פירש טעמו אבל קבלנו תלמידיו דטעמא דידיה  דהנהו ליתנהו אלא מדעתיה ואין דין אסמכתא אלא במתנה מתוך הדחק (ומאירך לבאר אמאי בכל מילי הוי מתנה מתוך הדחק), אבל בגיטין וקידושין וכן במתנה ליכא אסמכתא כלל, וכתב שכן היה אומר רבנו בשמו וגם בשם קרובו החכם ר' יונה בר' יוסף.<br /> <br /> וכתב דלפי השיטה החדשה של הרשב&quot;א אתי שפיר דכי קניס נפשיה וממוניה הוי אסמכתא וכי לא קניס לא הוי אסמכתא ובגיטין וקידושין ליכא קנסא דאפשר דהיינו דטבא ליה ולכך ליכא אסמכתא. ושטה נכונה היא ומודה על האמת ילך בדרך האמת. <br /> <br /> והנמו&quot;י ב&quot;ב רמז דבר זה שכתב ולאפוקי תנאי דגיטין שהוא מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחק שהוא צריך לו.<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כז, ב כתב דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שקונס עצמו ולהכי לא אשכחן אסמכתא בגיטין וקידושין כיון שעושה הדבר מעצמו בדלא מכרחי ליה במידי.<br /> <br /> ובספר המקח בשער יז מבואר דגם בגיטין וקידושין איכא אסמכתא, ועיקר החילוק הוא בין דבר שמעכשיו לשלא מעכשיו.<br /> ----[1] הראשונים הקשו שיש סתירות בתלמוד בדעת רב נחמן וכן בדעת רב הונא, בדעת רב נחמן, שבסוגיא בנדרים כז,ב מביאם את דברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה להוכיח דאסמכתא לא קניא (ומזה הוכיחו התוס' שכך צריכה להיות הגירסא בב&quot;ב קסח,ב), ואילו בסוגיה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) איתא שרב נחמן  סבר מתחילה דאסמכתא קניא עד שהחזירו מניומי מזה, ואיך ייתכן זה והלוא בסוגיא בנדרים משמע שכך היתה דעתו מעולם שהרי אמר כן בשם רבו? וגם ברב הונא קשה, דבסוגיא בב&quot;מ סו,א מוכח שסובר לדינא דאסמכתא קניא, וא&quot;כ אמאי פרכינן עליה בנדרים כז,ב &quot;ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא&quot; והא רב הונא גופיה סובר דקניא?<br /> <br /> מדברי התוס' (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) יש ללמוד זה שלושה תירוצים לחלק בין הסוגיות: א. ר&quot;י מפרש דהאסמכתא דבסוגיא דבב&quot;מ עדיפא משאר אסמכתא דעלמא, משום דהתם הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון, וגם מפני שעשה לו טובה בהלוואה ולכן יש בדעתו לקיים שיהיה שלו אם לא יפרע לו משום לו בתורת משכון נותן לו הקרקע בתורת משכון  טפי מבעלמא (ובתוס' בפרק גט פשוט מובא התירוץ דעשה לו טובה כתירוץ בפני עצמו בשם ר&quot;ת, ור&quot;י שם הקשה על זה דגם בההיא דמשליש שטרו עשה לו טובה? ובספר גידולי תרומה שער ס&quot;ג תירץ דשאני התם במלוה על שדהו שהתנה עמו בשעה שעשה לו הטובה, משא&quot;כ במשליש שטרו שהתנאי היה לאחר זמן, וכעי&quot;ז כתב בקובץ שיעורים אות תרכ&quot;ו, אך יש להעיר עוד שתירוץ ר&quot;י בב&quot;מ הוא בעצם כתירוץ ר&quot;ת הנ&quot;ל בצירוף התוספת דהכא דמי למקח וממכר כיון שנתן לו בתורת משכון שבזה מתורצת הקושיה הנ&quot;ל). ב. ר&quot;ת מפרש דהך אסמכתא עדיפא משום דתפיס המלוה גופיה הקרקע וזה עדיף מהא דמשליש שטרו דגט פשוט דהתם לא תפיס המלוה גופיה אלא השליש, וכ&quot;כ הרשב&quot;א (בב&quot;מ סו,א) בחד תירוץ. ג. עוד תירצו התוס' בפרק ג&quot;פ דאסמכתא היא דווקא היכא שמתכוון להסמיך חבירו על דבריו אבל אין דעתו שיהיה כן, אבל התם בב&quot;מ במלוה על שדהו הלוהו ע&quot;מ שתשקע בידו אם לא יפרענו בתוך שלוש שנים (ותירוץ זה כתבוהו התוס' בב&quot;מ ודחוהו משום דלא אתי שפיר לרב נחמן דסבר דגם לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו, אבל בפרק גט פשוט כתבו דתירוץ זה אתי שפיר גם לרב נחמן), וביאר בקוב&quot;ש סי' תרכ&quot;ו הטעם דאמרינן הכי, דכיון שהמלוה לא רצה לעשות באופן אחר על כרחו צריך לעשות כדעת המלוה.<br /> <br /> הרמב&quot;ן (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) כתב שיש ליישב הנוסחאות דגרסי בדרב נחמן בגט פשוט &quot;הלכה כר' יוסי&quot; בניגוד לגמרא בנדרים, כי יש לומר שמתחילה סברו רבותיו רב ורבה בר אבוה דהלכה כר' יוסי ולבסוף הדרי בהו, כדאמרינן בב&quot;מ דאהדריה מניונמי לר&quot;נ, דמעיקרא היה אומר רבה בר אבוה משמיה דרב דהלכה כר' יוסי ולבסוף חזר בו רב ואחריו רבה בר אבוה ואמרו דלא קניא, ומניומי ידע בחזרתם ורב נחמן לא ידע, וכששמע כן חזר בו גם כן, וכתב שכ&quot;כ רס&quot;ג, וכתב שכן יש לומר גם בדעת רב הונא שבתחילה סבר דאסמכתא קניא אבל חזר בו כדהדר ביה רב נחמן וכ&quot;כ הר&quot;ן בנדרים כז,א, וכ&quot;כ הרשב&quot;א ב&quot;ב קסח,א וב&quot;מ סו,א, וכעי&quot;ז בכתב בפסקי רי&quot;ד בב&quot;ב שם ליישב דעת רב הונא דקים ליה לתלמודא דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה רב נחמן, ולגבי הסתירה בדרב נחמן כתב די&quot;ל דהיינו דאמרו הכא בסוף סוגיין &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; ור&quot;ל דלא היא דאמרו הלכה כר' יוסי אלא אמרו אין הלכה כר' יוסי.<br /> <br /> ואומנם לגבי הקושיה בדעת רב הונא כתבו התוס' בנדרים (כז,ב) דאה&quot;נ דמצי למימר דסבר רב הונא אסמכתא קניא אלא ניחא ליה ליישב דברי רב הונא אליבא דהלכתא דפסיק ר&quot;נ כרבי יהודה, ובתשובות הרי&quot;ד כתב באופן אחר, שבאמת סבר רב הונא דאסמכתא לא קניא ומה שאמר בב&quot;מ הוא רק אליבא דר' יוסי אבל לא ס&quot;ל כן לדינא. <br /> <br /> [2] הרמב&quot;ן הקשה בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) לשיטה זו, דודאי כל דיני תנאים לא נאמרו דווקא במעכשיו ואדרבה במעכשיו סבירא להו לרי&quot;ף ולגאון דלא בעינן כלל משפטי התנאים וא&quot;כ על כרחך כל תנאים דמהנו היינו אף בלא מעכשיו וזו קושיה גדולה לשיטת רב האי (ואין לתרץ דרבנו האי יסבור דבמעכשיו ג&quot;כ בעינן משפטי התנאים ויעמיד כל הסוגיות במעכשיו, דהראשונים הביאו בשם רבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים)? <br /> <br /> ואולי יש ליישב זאת ע&quot;פ מש&quot;כ באבן האזל פרק יא ממכירה לבאר שלפי דעת רב האי עיקר החיסרון הוא מצד שכלתה קניינו בשעת קיום התנאי, וכתב שם דלכן לדעת רב האי בקניין כסף לא יהיה משום אסמכתא בקניין דאם כייון דאין בזה חסרון דכלתה קניינו (כמו בנותן כסף לאשה ואומר התקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת אע&quot;פ שנתאכלו המעות), ולפ&quot;ז משכחת להו לכל משפטי התנאים בתנאי דאם כל היכא דליכא חסרון דכלתה קניינו, אבל לא נתיישב בזה דעת הרמב&quot;ם אליבא דהגר&quot;א, ובברכת אברהם לב&quot;מ סו,א האריך בקושיה זו לפירוש הגר&quot;א, ובפר ערך השולחן למהר&quot;י טייב רז,ב כתב דנפ&quot;מ להיכא דאסמכתא קניא כגון בנדר ושבועה וצדקה וכן בשכ&quot;מ, ועוד יש לומר דגם להרמב&quot;ם ורבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים היינו במעכשיו גרידא אבל כל שאומר מעכשיו ולאחר ל' יום וגם תלה בתנאי י&quot;ל דבזה לא מצד אחד לא הוי אסמכתא ומאידך בעינן משפטי התנאים כיון דאין זה קניין מעכשיו ממש וצ&quot;ע. <br /> <br /> [3] וכתב הרמב&quot;ן שזהו יסוד הגמרא בסנהדרין לגבי משחק בקוביה דאמר רב ששת דלאו אסמכתא היא כיון שתלוי בדעת ובמעשה חבירו, וקיי&quot;ל התם כרב ששת וגם לרמי בר חמא דחשיב ליה אסמכתא היינו משום דמפרש התם דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אך הקשה רמב&quot;ן לפ&quot;ז אמאי מקשינן לקמן קעג,ב &quot;ערב היכי משתעבד לר' יהודה&quot; והא תלוי באדם שלישי ואין זו אסמכתא? ותירץ דהתם חשיב כתולה בדעת עצמו, משום דעביד איניש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמיך מעיקרא וכתולה בדעת עצמו דמי, ועוד שסמך על כך שהוא עצמו יוכל לכפות הלווה ולפרוע ממנו למלוה. <br /> <br /> [4] והב&quot;י בסי' רז כתב שלדינא מסכימים לשיטה זו (שבתולה בדעת אחרים ליכא אסמכתא) גם רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), תוס' (שם, וב&quot;מ עד,א), רא&quot;ש (איזהו נשך,ע) ותלמידי הרשב&quot;א (אמנם כתב שמהרמב&quot;ן והר&quot;ן משמע דהא דאמרינן גבי חמרא דזולשפט &quot;הכא לאו בידו&quot; והוי אסמכתא היינו משום דתולה בדעת עצמו אבל אם תלה תנאו באחרים ואמר &quot;ימכרו לי יין&quot; לא הוי אסמכתא, אבל כתב הב&quot;י דתלמידי הרשב&quot;א כתבו דכיון שהיין מצוי לקנות חשיב כתולה בדעת עצמו, וכתב שכן נראה מדברי התוס' והרא&quot;ש) ואומנם הדרישה (רז,טז) האריך וכתב, דהתוס' והרא&quot;ש אינם סוברים כלל כרמב&quot;ן, כי לשיטתם גם בתולה בדעת חבירו ןסבור שיקיימו חבירו אך ייתכן שלא יקיימו ג&quot;כ הוי אסמכתא גמורה, ובעיקר הדין כתב הב&quot;י שמהרמב&quot;ם (מכירה יא,ג) ומהר&quot;י מיגש מוכח דס&quot;ל דגם בתולה בדעת אחרים איכא אסמכתא, ויש להוסיף שכן נראה מהרשב&quot;א מחידושיו שפליג על הרמב&quot;ן בזה שהקשה על שיטתו דבערב הוי תולה בדעת אחרים ודנו בגמרא אמאי אין זה אסמכתא.<br /> <br /> [5] והקשה הב&quot;י לשיטה זו אמאי פליגי אמוראי במשחק בקוביא אי הוי אסמכתא הרי אין שם עניין קנס וא&quot;כ לאו אסמכתא הוא? ותירץ די&quot;ל דבהך סברה גופא פליגי וקיי&quot;ל כרב ששת דלא הוי אסמכתא. והר&quot;ן בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) הקשה עליהם באופן הפוך דבמשחק בקוביא אמאי לא הוי אסמכתא והלוא אין כל אחד מהם רוצה שיזכה חבירו במעותיו? וכתב ששם צריך לומר משום דתולה בדעת אחרים או משום סברת ר&quot;ת דכיון שכל אחד רוצה לקנות גמר ומקנה.<br /> <br /> רש&quot;י תוס' והרא&quot;ש לא דיברו רבות על החילוקים בדידני אסמכתא אך לא התייחסו ישירות לחילוק שבין אסמכתא לתנאי בני גד ובני ראובן (מלבד הרא&quot;ש בתשובה שבסמוך שהזכיר קצת), ומ&quot;מ כתב הב&quot;י שמדברי רש&quot;י (ב&quot;מ סו,א), תוס' ב&quot;מ (עד,א) רא&quot;ש (שו&quot;ת עב,ג) וסמ&quot;ג (עשין פב) נראה שדבריהם עולים בדרך אחד עם דברי הרשב&quot;א, שלשיטתם כל שמתנה בדווקא אין בזה משום אסמכתא, שכשהאדם אינו מקנה בדרך קנס וגוזמא אלא בדווקא על הרוב הוא רוצה בקיום המעשה, (אך כתב שיש קצת חילוק ביניהם לבין הרשב&quot;א כגון לעניין משחק בקוביא, ששם שהוא אומר בדווקא אך אינו רוצה בקיומו של מעשה שהרי אינו חפץ שירויח חבירו, ומדברי הר&quot;ן אליבא דהרשב&quot;א נראה דהתם אמור להיות אסמכתא לפי כללו של הרשב&quot;א, אבל לשאר שיטות הרי נראה שהדבר תלוי אם בדווקא מתנה או לא ובמשחק בקוביא הא בדווקא מתנה)<br /> <br /> ואומנם הדרישה (רז,טז) מאריך בבירור דברי הראשונים, ועולה מדבריו שאין בזה קריטריון אחד, אלא הכל תלוי אי אמדינן דעתיה שכוונתו להקנות או לא, וזה טעם הקריטריונים שהוזכרו בראשונים כגון &quot;בידו ושלא בידו&quot; &quot;גזים ולא גזים&quot;, וכמו שסיכם דבריו בסמ&quot;ע בקיצור.<br /> <br /> ומדברי הב&quot;י נראה שהרמב&quot;ם חולק על סברא זו.<br /> <br /> [6] ואולי י&quot;ל עפ&quot;י מ&quot;ש ד&quot;מ סי' ר&quot;ז אות ז' דיעה במרדכי דאסמכתא דלא קני' דרבנן בעלמא הי' דמדאורייתא קני' כמו ערב ובמרדכי דב&quot;מ סי' ש&quot;ע פליג דערב בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומקני' ובאמת לכאורה פשטא דש&quot;ס ב&quot;ב קע&quot;ג ע&quot;ב הכי ריהטא ותקשי אהמרדכי דפ' שור שנגח דו&quot;ה סימן מ&quot;ה והגה' ר&quot;פ זה בורר סס&quot;י תשכ&quot;א דכ' דמדאורייתא קני מטעם ערב ואמנם אחר קצת עיון יש להוציא כן מהש&quot;ס שם מדא&quot;ל רב אשי לאמימר והא מעשי' בכל יום דאסמכתא לא קני' וערב משתעבד ולא אמר בקיצור והא ערב משתעבד מקרא מלא דיבר הכתוב בני אם ערבת לרעיך ותקשי לר' יוסי ומדלא א&quot;ל הכי ש&quot;מ דפשוט בעיני איתמר ורב אשי דודאי מן התורה ערב משתעבד ואסמכתא קני' וכיון דעבדי' לי' דינא ממילא גמר ומקני' וכמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;ח סק&quot;ד סוף ד&quot;ה וכל דבר וכו' לענין אסמכתא דגוי הכי הוה נמי גבי ישראל מן התורה אלא שראו חז&quot;ל דעכ&quot;פ שלא ברצונו הוא מקנה רק ע&quot;כ גמר ומקני מפני חוזק יד הב&quot;ד דעבדי' לי' דינא ע&quot;כ ס&quot;ל לר' יהודה דהפקיעו חכמים קנין אסמכתא שלא יקנה אדם מחברו כ&quot;א מרצון חברו דומה קצת למ&quot;ש ר' יוחנן ב&quot;מ קי&quot;ז ע&quot;ב דר' ס&quot;ל אסור להנות מחברו (כ&quot;א מרצון) והנה ס&quot;ל לאמימר דה&quot;ה ערב הוה נמי בכלל תיקון רבנן דלא לישתעבד ודחה רב אשי ממעשים בכל יום וע&quot;כ גבי ערב הניחו חז&quot;ל על דין הורה דירדו לסוף דעתו שמרצונו משלם לו והשתא ס&quot;ל להראב&quot;ד אין דין אסמכתא לגוי דנהי דגבי ישראל תיקנו מה להם לחכמים עם גוים ע&quot;כ גבי גוי הניחו על דין תורה ויפה כ' מג&quot;א סי' תמ&quot;ח הנ&quot;ל דממילא גמר ומקני כיון דהגוי מוציא ממנו בדינא משא&quot;כ ישראל לא רצו חכמים שיהנה מחברו שלא ברצונו ומיושב נמי פקפוק של מעלתו ני'. ואמנם רמב&quot;ם אפי' נימא דס&quot;ל נמי אסמכתא דלא קני מדרבנן בעלמא היא מ&quot;מ היינו ובגוי לא תקנו היינו ישראל מגוי קונה באסמכתא אבל גוי מישראל לא קני דהשתא מישראל הפקיעו מכ&quot;ש מגוי כמ&quot;ש ט&quot;ז בי&quot;ד סי' קל&quot;ב ס&quot;ק ח' לענין קנין כסף ומייתי ראי' ממעמד שלשתן והכי ס&quot;ל להרמב&quot;ם גבי משכון דישראל מגוי קונה משכון אע&quot;ג דלא שייך בי' צדקה מ&quot;מ מק&quot;ו דישראל מישראל וה&quot;נ דכוותי' זה נ&quot;ל טעם פלוגתתם ומ&quot;מ דעת רוב הפוסקים דיש אסמכתא לגוי כמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;א הנ&quot;ל:</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19209 2022-02-13T12:39:35Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>== '''אסמכתא לא קניא''' ==<br /> <br /> === '''האסמכתא בסוגיות הש&quot;ס''' ===<br /> <br /> ==== '''סקירת הסוגיות הקשורות לנושא''' ====<br /> דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות במפורש בנושא בתלמוד הבבלי: <br /> <br /> במשנה בפרק גט פשוט (ב&quot;ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: &quot;אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו&quot; והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי&quot;ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: &quot;ואין הלכה כר' יוסי&quot;. <br /> <br /> מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב&quot;מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.<br /> <br /> מלבד זה ישנן בש&quot;ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: <br /> <br /> המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. <br /> <br /> המשנה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו &quot;אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי&quot; ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר &quot;מעכשיו&quot; שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה.<br /> <br /> המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה &quot;אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא&quot;, ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת&quot;ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת&quot;ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת&quot;ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת 'אימתי' דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת&quot;ק לא חשיב אסמכתא בכה&quot;ג, ומ&quot;מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). <br /> <br /> בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש&quot;ס הדנות בענייני אסמכתא: <br /> <br /> במשנה בב&quot;מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו &quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;, ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר &quot;אם אוביר אשלם אלפא זוזי&quot;, לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס&quot;ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים.<br /> <br /> נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ&quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא&quot;כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו.<br /> <br /> בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר &quot;אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי&quot; ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר &quot;לבטלן זכותיה&quot;, ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> ==== '''דעות האמוראים''' ====<br /> <br /> ==== '''על המשנה בה נחלקו ר' יהודה ור' יוסי במשליש שטרו מביאה הגמרא דעות אמוראים בפסק ההלכה, לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי כך הוא לפי גרסתנו בגמרא, אך התוס' שם כתבו דא&quot;א לומר כן דבסוגיא בנדרים כז,ב מוכח להיפך, דרב נחמן בשם רבה בר אבוה סבר שאין הלכה כר' יוסי, ולכן הגיהו התוס' שצריך לומר אין הלכה כר' יוסי, וכן גרסו שם הרי&quot;ף הרא&quot;ש הרמב&quot;ן ואו&quot;ז אומנם יש ראשונים שכתבו ליישב את גירסתנו וביארו שאכן מתחילה סברו רב נחמן ורבותיו (רב ורבה בר אבוה) דאסמכתא קניא אלא שלאחר מכן חזרו בהם, כ&quot;כ הרמב&quot;ן, הרשב&quot;א והריטב&quot;א.''' ====<br /> עוד מופיע בסוגיא הנ&quot;ל בב&quot;מ שדעת ר' אמי בשם ר' יוחנן דהלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא, אך מלבד ר' יוחנן לא מצאנו אמורא נוסף שיאמר בפירוש הלכה כר' יוסי, אלא שבסוגיא דאיזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) נראה שכך סובר רב הונא דאסמכתא קניא, וגם נראה מופיע שם שכך סבר רב נחמן בתחילה אלא שהחזירו מניומי, אך הראשונים דנו שהעלו קושיות וסתירות בדעת רב הונא ובדעת רב נחמן וביארו זאת באופנים שונים.[1] <br /> <br /> בהמשך הסוגיא בב&quot;מ סו,ב אזלי כל האמוראים (רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע ורבינא) בדעה דאסמכתא לא קניא ודנו באופנים שונים אם יש בהם משום אסמכתא או לא, וכן מבואר שסבר רבא בסוגיא דהמקבל ב&quot;מ (קד,ב), וכן אמר רב אשי בפרק גט פשוט בסוגיא דערב (ב&quot;ב קע&quot;ג,ב)  דמעשים שבכל יום דאסמכתא לא קניא.  <br /> <br /> '''פסק ההלכה בתלמוד ובראשונים  ''' <br /> <br /> שתי הסוגיות הדנות ישירות בהכרעת ההלכה בנושא אסמכתא הן הסוגיא בב&quot;ב קסח,א ובנדרים כז,ב:<br /> <br /> הסוגיא בפרק גט פשוט אחר שמביאה את דברי ר' אמי שאומר &quot;וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה&quot; מסיימת הגמרא ואין הלכה כר' יוסי, (והרבה ראשונים גורסים &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; והיינו הך), אלא שבנדרים (כז,ב) גבי ההוא דאתפיס זכוותיה מסיימת הגמרא &quot;והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב&quot; וא&quot;כ משמע דאסמכתא קניא? <br /> <br /> אלא שכבר העיר הרשב&quot;ם שם בב&quot;ב דאין כלל סתירה בין הסוגיות, דבאמת לדינא אסמכתא לא קניא, ורק אם קנו מיניה בב&quot;ד חשוב מהני, וגם הרי&quot;ף והרא&quot;ש בפרק ג&quot;פ העתיקו הסוגיא מסקנת הסוגיא דאסמכתא לא קניא ואח&quot;כ הביאו באריכות כל הסוגיא בנדרים ומסקנתה, אלמא סברו שאין בזה סתירה, וכך היא הסכימו כל הפוסקים שהלכה גם כהגמרא בנדרים באופן המצוייר בה ואין כל מחלוקת בין הסוגיות, (אלא שיש הרבה מחלוקות באיזה אופן נאמרה הלכה זו, כדלקמן), ואין יוצא מכלל זה אלא רבנו האי גאון בספר המקח והממכר (שער יז) שכתב &quot;דהך סוגיא דנדרים דפסיק דהלכתא אסמכתא קניא היכא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב אתיא כר' יוסי ולא קיי&quot;ל הכי&quot;.<br /> <br /> == '''נושאים כלליים באסמכתא''' ==<br /> '''פירוש לשון 'אסמכתא''''<br /> <br /> מדברי רוב הראשונים נראה שהמושג &quot;אסמכתא&quot; פירושו שסומך בדעתו שיוכל לקיים את הדבר שהתנה עליו (כגון לפרוע החוב בזמן וכדו') וסבור שלא יגיע לידי כך שיצטרך לקיים החיוב שקיבל על עצמו באם לא יעשה כך וכך, כך נראה שמפרש ערוך ערך אסמכתא, רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), יד רמה (שם), פסקי רי&quot;ד (שם וב&quot;ב קסח,א), רשב&quot;ם (ב&quot;ב קסח,א), רגמ&quot;ה, ר&quot;ן נדרים כז,א, מפרש שם כז,ב, נמו&quot;י שם.<br /> <br /> אומנם יש בראשונים פירוש נוסף, שהוא הבטחה שמבטיח לחבירו כדי שיסמוך עליו ולכן מתנה שאם לא יעשה כן יתן כך וכך כדי שיסמוך חבירו על דבריו, כך נראה מרש&quot;י ב&quot;מ (מח,ב, סו,א), תוס' (שם סו,א, נדרים כז,ב), פירוש הרא&quot;ש (נדרים שם) פסקי ריא&quot;ז (ב&quot;מ איזהו נשך, ה).<br /> <br /> ובדרישה (רז,טז) שבאמת אין פירוש אסמכתא בעניין אחד דלפעמים פירושו שסמך דעתו ולפעמים פירושו שהיתה כוונתו להסמיך דעת שכנגדו.<br /> <br /> רבנו האי גאון בספר המקח שער יז סובר שעיקר החיסרון באסמכתא הוא משום שבשעה שמתנה טרם נעשה הקניין עדיין, ולשיטתו הוא מפרש לשון אסמכתא מלשון סמיכות: &quot;לפי שסמך קניין הקרקע לזמן אחר ואין הקניין חל בשעתו&quot;.<br /> <br /> מהרמב&quot;ם בהלכות מכירה (יא,ב) מפרש לשון אסמכתא שסומך קנייתו לעשיית דבר מסויים: &quot;שזו אסמכתא היא שסמך קניינו לעשיית כך וכך&quot;, אלא שבהמשך הפרק (יא,ו) נראה שמפרש כפירוש שאר מפרשים שכתב: &quot;שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי עדיין דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה&quot;. <br /> <br /> '''החילוק בין אסמכתא לתנאים'''<br /> <br /> הראשונים נתחבטו מאחר דנקבע בגמרא בב&quot;מ (סו,ב) הכלל &quot;כל דאי לא קני&quot; א&quot;כ מה החילוק בין אסמכתא דלא קניא לבין תנאי בני גד ובני ראובן דמהני, הרי תנאי זה הוא בלשון &quot;דאי&quot;? <br /> <br /> נאמרו בזה מספר דרכים בראשונים: <br /> <br /> רבנו האי בספר המקח שער יז כתב דעיקר החילוק בין תנאי לאסמכתא הוא, שכל תנאי הוא מעכשיו או בע&quot;מ שהוא כמעכשיו, ואסמכתא היא כל דבר שלאחר זמן וכיון שלא חל הקניין בשעתו בטל הקניין.[2] <br /> <br /> בבאור הגר&quot;א סי' רז ס&quot;ק ה שגם הרמב&quot;ם מחלק כך ודבריו לקחוים מרב האי גאון, ובאהא&quot;ז מכירה יא, א כתב שאינם דומים, דלפי רבנו האי עיקר החיסרון מפני שדוחה הקניין לזמן אחר ואינו קניין לשעתו וממילא נתבטל הקניין וממילא אם מכר לו השדה בכסף אם יעשה דבר פלוני אין לנו טעם לבטל המכירה (נדר&quot;ל משום דבכסף לא אמרינן כלתה קניינו), אבל הרמב&quot;םמפרש חסרון אסמכתא כשאר ראשונים משום שסמך דעתו לעשות כך וכך ולא גמר ומקנה ולפ&quot;ד דווקא במעכשיו יש סמיכות דעת אבל בלא מעכשיו ליכא סמיכות דעת. <br /> <br /> הרמב&quot;ן בחידושיו בב&quot;ב (קסח,א) ובהלכותיו בנדרים (כז,ב) כתב,שלא שייכת אסמכתא אלא בדבר שמתנה על עצמו ותלוי בו, אבל כל תנאי שמתנה על אחרים ותלוי במעשה ובדעת חבירו אין זו אסמכתא, אלא הרי זה ממש כתנאי בני גד ובני ראובן (וכתב הרמב&quot;ן לפ&quot;ז שבין בתולה בדעת חבירו ובין בתולה באדם שלישי לא הוי אסמכתא),[3] וכן ביאר הרי&quot;ד בפסקיו (ב&quot;ב קסח,א) דלא שייך אסמכתא אלא בדבר שתולה בדעת עצמו, שכיון שהתנאי תלוי עליו לעשותו הוא סומך בדעתו שיעשה אותו ויתבטל הקניין התלוי בו,  אבל אם המקנה תולה התנאי בקונה (כגון שאומר לו שדי קנויה לך אם תעשה כך וכך) זהו תנאי גמור ולא אסמכתא, וילפינן תנאי זה מתנאי בני גד ובני ראובן, והר&quot;ן כתב בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) שזוהי הדרך המחוורת בעניין אסמכתא.[4]<br /> <br /> הרשב&quot;א בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) ובשו&quot;ת שלו (א,תתקלג) מבאר דכי אמרינן אסמכתא לא קניא ה&quot;מ כשאין רוצה שיתקיים התנאי אלא שמתנה על דרך קנס, אבל כל שמתנה עם חבירו ודעתו שיתקיים הדבר, כגון שאמר לו &quot;אם תעשה כך אתן לך כך וכך&quot; הוי תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן ולא הוי אסמכתא, וכ&quot;כ החינוך (שמג) בשם רבו, שחלילה לומר שכל לשון &quot;אם&quot; הוי אסמכתא שהרי כל תנאי בני אדם כך הם, וא&quot;כ לא נמצא ידינו ורגלנו, אלא לא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה בדרך קנס אבל כל שאין מתנה בדרך קנס לא הוי אסמכתא, (והביאו הב&quot;י בסי' רז וכתב שדעת החינוך  כהרשב&quot;א), וכ&quot;כ הריטב&quot;א ב&quot;ב (קסח,א) בשם רבותיו הרא&quot;ה והרשב&quot;א, שהכלל לחלק בין אסמכתא ובין תנאי בני גד ובני ראובן הוא, דאסמכתא היא במאן דגזים וקניס נפשיה במידי דלא מחייב, או שעושה כן לסיבת דבר אחר שהוא צריך, וכ&quot;כ הנמו&quot;י שם דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שהוא קנס וגוזמא, וכן נראה מדברי המאירי (נדרים כז,א). <br /> <br /> וקרוב לזה כתב הסמ&quot;ע (רז,סק&quot;יז) שבתנאי בני גד ובני ראובן היה ידוע שכוונת משה רבנו ע&quot;ה להקנותן לגמרי אלא שהתנה תנאי כפול שאם לא יקיימו תנאם שיחזרו ויקחו מידם, ואסמכתא הוי באדם שאינו גומר ופוסק למכירתו אלא אומר &quot;אם יהיה אם לא יהיה&quot; שבזה אמרינן שסמך דעתו שיהיה אותו הדבר ולא תהיה מכירה, ולא גמר בדעתו להקנות לגמרי, והעתיק דבריו הנתיבות סק&quot;יח, וכעין זה כתב הב&quot;ח דלא הוי אסמכתא אלא כשאומר בדרך קנס וכן גוזמא ומילתא יתרתא הוי כקנס  וכאילו היה משחק ומהתל, וכתב שכן יש לפרש גם דעת הרמב&quot;ם, ודלא כב&quot;י שהבין שהרמב&quot;ם חולק על זה.[5]<br /> <br /> הב&quot;י כתב לדעת הרמב&quot;ם שתנאי בני גד ובני ראובן לא הוי אסמכתא אע&quot;פ שהוא בלשון &quot;אם&quot; משום דהתם מיירי שכבר החזיקו קודם שיקיימו התנאי, וכן יש לומר גבי מה שנחלקו ר&quot;מ ורבנן בדיני התנאים (וגבי תנאי גיטין וקידושין כתב דהתם צ&quot;ל דמהני משום דקפיד עלה איניש כמו שכתבו תלמידי הרשב&quot;א).<br /> <br /> (ועיקר סברא זו מופיעה בראב&quot;ד דהא דהוצרכו משפטי התנאים בבני גד וראובן הוא דווקא בדבר שחל מעכשיו אבל כל שלא חל בשעתו אלא לאחר זמן א&quot;צ בזה למשפטי התנאים).<br /> <br /> הב&quot;ח התקשה לדעת הטור שמדבריו משמע דאפי' בדלא גזים כל שתולה בדעת אחרים הוי אסמכתא וא&quot;כ איך נמצא ידינו ורגלינו בכל תנאי שבין אדם לחבירו וגם איך היה מהני תנאי בני גד ובני ראובן? ותירץ דמתנאי בני גד וראובן אין קושיה דהתם היו משה וישראל והיה ב&quot;ד חשוב שבישראל , ותנאי שבין כל אדם לחבירו יש ליזהר לעשות באופן המועיל כגון ע&quot;י מעכשיו או ע&quot;י קניין בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> עוד תירץ הב&quot;ח דאסמכתא לא קניא הוא רק מדרבנן ולהכי לא קשיא מידי מתנאי בני גד ובני ראובן  וכתב דבזה נתיישבו גם דברי הרמב&quot;ם בטוב טעם  וא&quot;צ לחלק בדבריו כמ&quot;ש בתחילה <br /> <br /> '''האם אסמכתא לא קניא מדאורייתא או מדרבנן'''<br /> <br /> במרדכי פ&quot;פ דב&quot;ק סי' מז כתב בשם רבי נתנאל מקינן דאסמכתא קונה לגבי נדר והקדש שהרי מדאורייתא אסמכתא קניא מדכתיב אנוכי אערבנו, ויש להעיר שבגמ' בב&quot;ב קעג,ב מפורש שם הטעם משום ההיא הנאה דסמיך עליה, ועוד מדברי רוב ראשונים לא משמע כן, היינו כל הראשונים שדנו בחילוק בין תנאי לאסמכתא או שכתבו טעמים מדוע אין אסמכתא בגיטין וקידושין, היינו רב האי גאון, רמב&quot;ן, רשב&quot;א, ריטב&quot;א, ר&quot;ן, רי&quot;ד, חינוך.<br /> <br /> וב&quot;ח כתב כדברי המרדכי בסי' רז והש&quot;ך שם סק&quot;יח השיג עליו  דדלמא שאני ערב משו ההיא הנאה, ופת&quot;ש שם סק&quot;טו כתב דמחלוקת הקדמונים היא <br /> <br /> ובספר ארעא דרבנן הביא להוכיח ממש&quot;כ רש&quot;י בשבועות מז,א &quot;משחק בקוביא גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא&quot; (ויש לדחות דדוקא גבי משחק בקוביא קאמר, א&quot;נ ס&quot;ל דלא הוי גזלן דאורייתא אלא בחוטף מיד חבירו).<br /> <br /> ובשו&quot;ת חת&quot;ס חו&quot;מ סו כתב שתלוי במח' רמב&quot;ם וראב&quot;ד אי יש אסמכתא בגוי או לא, ומסיק די&quot;ל דגם להרמב&quot;ם אסמכתא לא קניא הוא מדרבנן[6]<br /> <br /> ובקצה&quot;ח סי' רז, א כתב השגת הש&quot;ך והביא דברי המרדכי וכתב דמ&quot;מ אחר שתקנו דאסמכתא לא קניא אזלינן בתר הדרבנן.<br /> <br /> ובשד&quot;ח עמ' 66 מחלק בין מכר למתנה דבמתנה ודאי לא קני מדאורייתא, ובשד&quot;ח שם כותב להוכיח שהוא דאורייתא מדמקילנן באסמכתא גם גבי דבר מצוה.<br /> <br /> ובהעמק שאלה (מקץ סי' לא סק&quot;ה) כתב פלוגתא גדולה בזה דמדברי השאילתות משמע דמדאו' לא קניא וכ&quot;ד תוס' ר&quot;ה כב, אבל דעת המרדכי שהוא מדרבנן וכ&quot;ד הר&quot;ן בחידושי סנהדרין פרק ז&quot;ב (אך יש להעיר דהר&quot;ן לא כתב דמדאורייתא אסמכתא קניא אלא דאין בזה איסור גזל מה&quot;ת כיון דמדעתיה יהיב ליה), וכתב שכ&quot;ד הרמב&quot;ם פ&quot;ו מגזילה ובחו&quot;מ סי' שע, וזו ג&quot;כ דעת רש&quot;י ורע&quot; ב (הביא כ&quot;ז בשם חתנו ר' רפאל שפירא)<br /> <br /> ובשד&quot;ח ח&quot;א עמ' 229 פקפק ונחלק בדעת רש&quot;י דלדבריו אסמכתא לא קניא מדאו' ומביא שכן סובר הרש&quot;ש, (ומדברי הסמ&quot;ע לד סק&quot;מ, והתומים לד סק&quot;טו מבואר דס&quot;ל דלמ&quot;ד אסמכתא לא קניא-מדאו' לא קניאף והובא שם ברש&quot;ש אך השד&quot;ח העיר דברש&quot;ש אינו מפורש.<br /> <br /> (ברש&quot;ש שם העיר על דברי רש&quot;י ונראה שמצדד כשלעצמו דאסמכתא מדאו' לא קניא, ולכן נדחק לפרש רש&quot;י)<br /> <br /> ובמשפט שלום רז סק&quot;יג דחה הראיה מרש&quot;י בשבועות דהתם קאמר דכיון דליכא איסור לא הוי גזלן מדאו', ומביא מהריטב&quot;א בר&quot;ה כב דמדאו' אינו קונה אסמכתא.<br /> <br /> '''חיוב ד' שומרים אמאי לא הוי אסמכתא''' <br /> <br /> הקשה רמב&quot;ן חיוב שומרין אמאי לא הוי אסמכתא, ובשלמא ש&quot;ח וש&quot;ש דבידו דמי לאם אוביר ולא אעביד אשם במיטבא, אבל חיוב אונסין מאי איכא למימר ותירץ די&quot;ל דהתם רחמנא חייביה וכלקוח דמי, אך הקשה דא&quot;כ אין מתנה ש&quot;ח להיות כשואל והא הוי אסמכתא, ותירץ דהרי פירשנו שכל שתולה בדעת אחרים אין זה אסמכתא, והכא אין יכול לתלות שלא יארע לו אונס (ולכאו' לפ&quot;ז אין יכול ₪ להתנות שיהיה כש&quot;ש וצ&quot;ע), <br /> <br /> '''אסמכתא בגיטין וקדושין'''<br /> <br /> כתב הרמב&quot;ן ב&quot;ב ונדרים דלא הוזכה אסמכתא אלא בדיני ממונות ולא בגיטין וקידושין ורק לר' יהודה מצאנו אסמכתא בנזירות התם משום דס&quot;ל דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה,<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כתב דהרמב&quot;ן לא פירש טעמו אבל קבלנו תלמידיו דטעמא דידיה  דהנהו ליתנהו אלא מדעתיה ואין דין אסמכתא אלא במתנה מתוך הדחק (ומאירך לבאר אמאי בכל מילי הוי מתנה מתוך הדחק), אבל בגיטין וקידושין וכן במתנה ליכא אסמכתא כלל, וכתב שכן היה אומר רבנו בשמו וגם בשם קרובו החכם ר' יונה בר' יוסף.<br /> <br /> וכתב דלפי השיטה החדשה של הרשב&quot;א אתי שפיר דכי קניס נפשיה וממוניה הוי אסמכתא וכי לא קניס לא הוי אסמכתא ובגיטין וקידושין ליכא קנסא דאפשר דהיינו דטבא ליה ולכך ליכא אסמכתא. ושטה נכונה היא ומודה על האמת ילך בדרך האמת. <br /> <br /> והנמו&quot;י ב&quot;ב רמז דבר זה שכתב ולאפוקי תנאי דגיטין שהוא מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחק שהוא צריך לו.<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כז, ב כתב דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שקונס עצמו ולהכי לא אשכחן אסמכתא בגיטין וקידושין כיון שעושה הדבר מעצמו בדלא מכרחי ליה במידי.<br /> <br /> ובספר המקח בשער יז מבואר דגם בגיטין וקידושין איכא אסמכתא, ועיקר החילוק הוא בין דבר שמעכשיו לשלא מעכשיו.<br /> ----[1] הראשונים הקשו שיש סתירות בתלמוד בדעת רב נחמן וכן בדעת רב הונא, בדעת רב נחמן, שבסוגיא בנדרים כז,ב מביאם את דברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה להוכיח דאסמכתא לא קניא (ומזה הוכיחו התוס' שכך צריכה להיות הגירסא בב&quot;ב קסח,ב), ואילו בסוגיה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) איתא שרב נחמן  סבר מתחילה דאסמכתא קניא עד שהחזירו מניומי מזה, ואיך ייתכן זה והלוא בסוגיא בנדרים משמע שכך היתה דעתו מעולם שהרי אמר כן בשם רבו? וגם ברב הונא קשה, דבסוגיא בב&quot;מ סו,א מוכח שסובר לדינא דאסמכתא קניא, וא&quot;כ אמאי פרכינן עליה בנדרים כז,ב &quot;ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא&quot; והא רב הונא גופיה סובר דקניא?<br /> <br /> מדברי התוס' (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) יש ללמוד זה שלושה תירוצים לחלק בין הסוגיות: א. ר&quot;י מפרש דהאסמכתא דבסוגיא דבב&quot;מ עדיפא משאר אסמכתא דעלמא, משום דהתם הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון, וגם מפני שעשה לו טובה בהלוואה ולכן יש בדעתו לקיים שיהיה שלו אם לא יפרע לו משום לו בתורת משכון נותן לו הקרקע בתורת משכון  טפי מבעלמא (ובתוס' בפרק גט פשוט מובא התירוץ דעשה לו טובה כתירוץ בפני עצמו בשם ר&quot;ת, ור&quot;י שם הקשה על זה דגם בההיא דמשליש שטרו עשה לו טובה? ובספר גידולי תרומה שער ס&quot;ג תירץ דשאני התם במלוה על שדהו שהתנה עמו בשעה שעשה לו הטובה, משא&quot;כ במשליש שטרו שהתנאי היה לאחר זמן, וכעי&quot;ז כתב בקובץ שיעורים אות תרכ&quot;ו, אך יש להעיר עוד שתירוץ ר&quot;י בב&quot;מ הוא בעצם כתירוץ ר&quot;ת הנ&quot;ל בצירוף התוספת דהכא דמי למקח וממכר כיון שנתן לו בתורת משכון שבזה מתורצת הקושיה הנ&quot;ל). ב. ר&quot;ת מפרש דהך אסמכתא עדיפא משום דתפיס המלוה גופיה הקרקע וזה עדיף מהא דמשליש שטרו דגט פשוט דהתם לא תפיס המלוה גופיה אלא השליש, וכ&quot;כ הרשב&quot;א (בב&quot;מ סו,א) בחד תירוץ. ג. עוד תירצו התוס' בפרק ג&quot;פ דאסמכתא היא דווקא היכא שמתכוון להסמיך חבירו על דבריו אבל אין דעתו שיהיה כן, אבל התם בב&quot;מ במלוה על שדהו הלוהו ע&quot;מ שתשקע בידו אם לא יפרענו בתוך שלוש שנים (ותירוץ זה כתבוהו התוס' בב&quot;מ ודחוהו משום דלא אתי שפיר לרב נחמן דסבר דגם לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו, אבל בפרק גט פשוט כתבו דתירוץ זה אתי שפיר גם לרב נחמן), וביאר בקוב&quot;ש סי' תרכ&quot;ו הטעם דאמרינן הכי, דכיון שהמלוה לא רצה לעשות באופן אחר על כרחו צריך לעשות כדעת המלוה.<br /> <br /> הרמב&quot;ן (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) כתב שיש ליישב הנוסחאות דגרסי בדרב נחמן בגט פשוט &quot;הלכה כר' יוסי&quot; בניגוד לגמרא בנדרים, כי יש לומר שמתחילה סברו רבותיו רב ורבה בר אבוה דהלכה כר' יוסי ולבסוף הדרי בהו, כדאמרינן בב&quot;מ דאהדריה מניונמי לר&quot;נ, דמעיקרא היה אומר רבה בר אבוה משמיה דרב דהלכה כר' יוסי ולבסוף חזר בו רב ואחריו רבה בר אבוה ואמרו דלא קניא, ומניומי ידע בחזרתם ורב נחמן לא ידע, וכששמע כן חזר בו גם כן, וכתב שכ&quot;כ רס&quot;ג, וכתב שכן יש לומר גם בדעת רב הונא שבתחילה סבר דאסמכתא קניא אבל חזר בו כדהדר ביה רב נחמן וכ&quot;כ הר&quot;ן בנדרים כז,א, וכ&quot;כ הרשב&quot;א ב&quot;ב קסח,א וב&quot;מ סו,א, וכעי&quot;ז בכתב בפסקי רי&quot;ד בב&quot;ב שם ליישב דעת רב הונא דקים ליה לתלמודא דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה רב נחמן, ולגבי הסתירה בדרב נחמן כתב די&quot;ל דהיינו דאמרו הכא בסוף סוגיין &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; ור&quot;ל דלא היא דאמרו הלכה כר' יוסי אלא אמרו אין הלכה כר' יוסי.<br /> <br /> ואומנם לגבי הקושיה בדעת רב הונא כתבו התוס' בנדרים (כז,ב) דאה&quot;נ דמצי למימר דסבר רב הונא אסמכתא קניא אלא ניחא ליה ליישב דברי רב הונא אליבא דהלכתא דפסיק ר&quot;נ כרבי יהודה, ובתשובות הרי&quot;ד כתב באופן אחר, שבאמת סבר רב הונא דאסמכתא לא קניא ומה שאמר בב&quot;מ הוא רק אליבא דר' יוסי אבל לא ס&quot;ל כן לדינא. <br /> <br /> [2] הרמב&quot;ן הקשה בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) לשיטה זו, דודאי כל דיני תנאים לא נאמרו דווקא במעכשיו ואדרבה במעכשיו סבירא להו לרי&quot;ף ולגאון דלא בעינן כלל משפטי התנאים וא&quot;כ על כרחך כל תנאים דמהנו היינו אף בלא מעכשיו וזו קושיה גדולה לשיטת רב האי (ואין לתרץ דרבנו האי יסבור דבמעכשיו ג&quot;כ בעינן משפטי התנאים ויעמיד כל הסוגיות במעכשיו, דהראשונים הביאו בשם רבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים)? <br /> <br /> ואולי יש ליישב זאת ע&quot;פ מש&quot;כ באבן האזל פרק יא ממכירה לבאר שלפי דעת רב האי עיקר החיסרון הוא מצד שכלתה קניינו בשעת קיום התנאי, וכתב שם דלכן לדעת רב האי בקניין כסף לא יהיה משום אסמכתא בקניין דאם כייון דאין בזה חסרון דכלתה קניינו (כמו בנותן כסף לאשה ואומר התקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת אע&quot;פ שנתאכלו המעות), ולפ&quot;ז משכחת להו לכל משפטי התנאים בתנאי דאם כל היכא דליכא חסרון דכלתה קניינו, אבל לא נתיישב בזה דעת הרמב&quot;ם אליבא דהגר&quot;א, ובברכת אברהם לב&quot;מ סו,א האריך בקושיה זו לפירוש הגר&quot;א, ובפר ערך השולחן למהר&quot;י טייב רז,ב כתב דנפ&quot;מ להיכא דאסמכתא קניא כגון בנדר ושבועה וצדקה וכן בשכ&quot;מ, ועוד יש לומר דגם להרמב&quot;ם ורבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים היינו במעכשיו גרידא אבל כל שאומר מעכשיו ולאחר ל' יום וגם תלה בתנאי י&quot;ל דבזה לא מצד אחד לא הוי אסמכתא ומאידך בעינן משפטי התנאים כיון דאין זה קניין מעכשיו ממש וצ&quot;ע. <br /> <br /> [3] וכתב הרמב&quot;ן שזהו יסוד הגמרא בסנהדרין לגבי משחק בקוביה דאמר רב ששת דלאו אסמכתא היא כיון שתלוי בדעת ובמעשה חבירו, וקיי&quot;ל התם כרב ששת וגם לרמי בר חמא דחשיב ליה אסמכתא היינו משום דמפרש התם דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אך הקשה רמב&quot;ן לפ&quot;ז אמאי מקשינן לקמן קעג,ב &quot;ערב היכי משתעבד לר' יהודה&quot; והא תלוי באדם שלישי ואין זו אסמכתא? ותירץ דהתם חשיב כתולה בדעת עצמו, משום דעביד איניש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמיך מעיקרא וכתולה בדעת עצמו דמי, ועוד שסמך על כך שהוא עצמו יוכל לכפות הלווה ולפרוע ממנו למלוה. <br /> <br /> [4] והב&quot;י בסי' רז כתב שלדינא מסכימים לשיטה זו (שבתולה בדעת אחרים ליכא אסמכתא) גם רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), תוס' (שם, וב&quot;מ עד,א), רא&quot;ש (איזהו נשך,ע) ותלמידי הרשב&quot;א (אמנם כתב שמהרמב&quot;ן והר&quot;ן משמע דהא דאמרינן גבי חמרא דזולשפט &quot;הכא לאו בידו&quot; והוי אסמכתא היינו משום דתולה בדעת עצמו אבל אם תלה תנאו באחרים ואמר &quot;ימכרו לי יין&quot; לא הוי אסמכתא, אבל כתב הב&quot;י דתלמידי הרשב&quot;א כתבו דכיון שהיין מצוי לקנות חשיב כתולה בדעת עצמו, וכתב שכן נראה מדברי התוס' והרא&quot;ש) ואומנם הדרישה (רז,טז) האריך וכתב, דהתוס' והרא&quot;ש אינם סוברים כלל כרמב&quot;ן, כי לשיטתם גם בתולה בדעת חבירו ןסבור שיקיימו חבירו אך ייתכן שלא יקיימו ג&quot;כ הוי אסמכתא גמורה, ובעיקר הדין כתב הב&quot;י שמהרמב&quot;ם (מכירה יא,ג) ומהר&quot;י מיגש מוכח דס&quot;ל דגם בתולה בדעת אחרים איכא אסמכתא, ויש להוסיף שכן נראה מהרשב&quot;א מחידושיו שפליג על הרמב&quot;ן בזה שהקשה על שיטתו דבערב הוי תולה בדעת אחרים ודנו בגמרא אמאי אין זה אסמכתא.<br /> <br /> [5] והקשה הב&quot;י לשיטה זו אמאי פליגי אמוראי במשחק בקוביא אי הוי אסמכתא הרי אין שם עניין קנס וא&quot;כ לאו אסמכתא הוא? ותירץ די&quot;ל דבהך סברה גופא פליגי וקיי&quot;ל כרב ששת דלא הוי אסמכתא. והר&quot;ן בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) הקשה עליהם באופן הפוך דבמשחק בקוביא אמאי לא הוי אסמכתא והלוא אין כל אחד מהם רוצה שיזכה חבירו במעותיו? וכתב ששם צריך לומר משום דתולה בדעת אחרים או משום סברת ר&quot;ת דכיון שכל אחד רוצה לקנות גמר ומקנה.<br /> <br /> רש&quot;י תוס' והרא&quot;ש לא דיברו רבות על החילוקים בדידני אסמכתא אך לא התייחסו ישירות לחילוק שבין אסמכתא לתנאי בני גד ובני ראובן (מלבד הרא&quot;ש בתשובה שבסמוך שהזכיר קצת), ומ&quot;מ כתב הב&quot;י שמדברי רש&quot;י (ב&quot;מ סו,א), תוס' ב&quot;מ (עד,א) רא&quot;ש (שו&quot;ת עב,ג) וסמ&quot;ג (עשין פב) נראה שדבריהם עולים בדרך אחד עם דברי הרשב&quot;א, שלשיטתם כל שמתנה בדווקא אין בזה משום אסמכתא, שכשהאדם אינו מקנה בדרך קנס וגוזמא אלא בדווקא על הרוב הוא רוצה בקיום המעשה, (אך כתב שיש קצת חילוק ביניהם לבין הרשב&quot;א כגון לעניין משחק בקוביא, ששם שהוא אומר בדווקא אך אינו רוצה בקיומו של מעשה שהרי אינו חפץ שירויח חבירו, ומדברי הר&quot;ן אליבא דהרשב&quot;א נראה דהתם אמור להיות אסמכתא לפי כללו של הרשב&quot;א, אבל לשאר שיטות הרי נראה שהדבר תלוי אם בדווקא מתנה או לא ובמשחק בקוביא הא בדווקא מתנה)<br /> <br /> ואומנם הדרישה (רז,טז) מאריך בבירור דברי הראשונים, ועולה מדבריו שאין בזה קריטריון אחד, אלא הכל תלוי אי אמדינן דעתיה שכוונתו להקנות או לא, וזה טעם הקריטריונים שהוזכרו בראשונים כגון &quot;בידו ושלא בידו&quot; &quot;גזים ולא גזים&quot;, וכמו שסיכם דבריו בסמ&quot;ע בקיצור.<br /> <br /> ומדברי הב&quot;י נראה שהרמב&quot;ם חולק על סברא זו.<br /> <br /> [6] ואולי י&quot;ל עפ&quot;י מ&quot;ש ד&quot;מ סי' ר&quot;ז אות ז' דיעה במרדכי דאסמכתא דלא קני' דרבנן בעלמא הי' דמדאורייתא קני' כמו ערב ובמרדכי דב&quot;מ סי' ש&quot;ע פליג דערב בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומקני' ובאמת לכאורה פשטא דש&quot;ס ב&quot;ב קע&quot;ג ע&quot;ב הכי ריהטא ותקשי אהמרדכי דפ' שור שנגח דו&quot;ה סימן מ&quot;ה והגה' ר&quot;פ זה בורר סס&quot;י תשכ&quot;א דכ' דמדאורייתא קני מטעם ערב ואמנם אחר קצת עיון יש להוציא כן מהש&quot;ס שם מדא&quot;ל רב אשי לאמימר והא מעשי' בכל יום דאסמכתא לא קני' וערב משתעבד ולא אמר בקיצור והא ערב משתעבד מקרא מלא דיבר הכתוב בני אם ערבת לרעיך ותקשי לר' יוסי ומדלא א&quot;ל הכי ש&quot;מ דפשוט בעיני איתמר ורב אשי דודאי מן התורה ערב משתעבד ואסמכתא קני' וכיון דעבדי' לי' דינא ממילא גמר ומקני' וכמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;ח סק&quot;ד סוף ד&quot;ה וכל דבר וכו' לענין אסמכתא דגוי הכי הוה נמי גבי ישראל מן התורה אלא שראו חז&quot;ל דעכ&quot;פ שלא ברצונו הוא מקנה רק ע&quot;כ גמר ומקני מפני חוזק יד הב&quot;ד דעבדי' לי' דינא ע&quot;כ ס&quot;ל לר' יהודה דהפקיעו חכמים קנין אסמכתא שלא יקנה אדם מחברו כ&quot;א מרצון חברו דומה קצת למ&quot;ש ר' יוחנן ב&quot;מ קי&quot;ז ע&quot;ב דר' ס&quot;ל אסור להנות מחברו (כ&quot;א מרצון) והנה ס&quot;ל לאמימר דה&quot;ה ערב הוה נמי בכלל תיקון רבנן דלא לישתעבד ודחה רב אשי ממעשים בכל יום וע&quot;כ גבי ערב הניחו חז&quot;ל על דין הורה דירדו לסוף דעתו שמרצונו משלם לו והשתא ס&quot;ל להראב&quot;ד אין דין אסמכתא לגוי דנהי דגבי ישראל תיקנו מה להם לחכמים עם גוים ע&quot;כ גבי גוי הניחו על דין תורה ויפה כ' מג&quot;א סי' תמ&quot;ח הנ&quot;ל דממילא גמר ומקני כיון דהגוי מוציא ממנו בדינא משא&quot;כ ישראל לא רצו חכמים שיהנה מחברו שלא ברצונו ומיושב נמי פקפוק של מעלתו ני'. ואמנם רמב&quot;ם אפי' נימא דס&quot;ל נמי אסמכתא דלא קני מדרבנן בעלמא היא מ&quot;מ היינו ובגוי לא תקנו היינו ישראל מגוי קונה באסמכתא אבל גוי מישראל לא קני דהשתא מישראל הפקיעו מכ&quot;ש מגוי כמ&quot;ש ט&quot;ז בי&quot;ד סי' קל&quot;ב ס&quot;ק ח' לענין קנין כסף ומייתי ראי' ממעמד שלשתן והכי ס&quot;ל להרמב&quot;ם גבי משכון דישראל מגוי קונה משכון אע&quot;ג דלא שייך בי' צדקה מ&quot;מ מק&quot;ו דישראל מישראל וה&quot;נ דכוותי' זה נ&quot;ל טעם פלוגתתם ומ&quot;מ דעת רוב הפוסקים דיש אסמכתא לגוי כמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;א הנ&quot;ל:</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19208 2022-02-13T12:27:01Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>'''אסמכתא לא קניא'''<br /> <br /> '''האסמכתא בסוגיות הש&quot;ס'''<br /> <br /> '''סקירת הסוגיות הקשורות לנושא'''<br /> <br /> דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות מפורשות בנושא בתלמוד הבבלי: <br /> <br /> במשנה בפרק גט פשוט (ב&quot;ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: &quot;אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו&quot; והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי&quot;ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: &quot;ואין הלכה כר' יוסי&quot;. <br /> <br /> מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב&quot;מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.<br /> <br /> מלבד זה ישנן בש&quot;ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: <br /> <br /> המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. <br /> <br /> המשנה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו &quot;אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי&quot; ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר &quot;מעכשיו&quot; שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה.<br /> <br /> המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה &quot;אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא&quot;, ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת&quot;ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת&quot;ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת&quot;ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת 'אימתי' דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת&quot;ק לא חשיב אסמכתא בכה&quot;ג, ומ&quot;מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). <br /> <br /> בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש&quot;ס הדנות בענייני אסמכתא: <br /> <br /> במשנה בב&quot;מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו &quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;, ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר &quot;אם אוביר אשלם אלפא זוזי&quot;, לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס&quot;ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים.<br /> <br /> נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ&quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא&quot;כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו.<br /> <br /> בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר &quot;אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי&quot; ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר &quot;לבטלן זכותיה&quot;, ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> '''דעות האמוראים''' <br /> <br /> על המשנה בה נחלקו ר' יהודה ור' יוסי במשליש שטרו מביאה הגמרא דעות אמוראים בפסק ההלכה, לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי כך הוא לפי גרסתנו בגמרא, אך התוס' שם כתבו דא&quot;א לומר כן דבסוגיא בנדרים כז,ב מוכח להיפך, דרב נחמן בשם רבה בר אבוה סבר שאין הלכה כר' יוסי, ולכן הגיהו התוס' שצריך לומר אין הלכה כר' יוסי, וכן גרסו שם הרי&quot;ף הרא&quot;ש הרמב&quot;ן ואו&quot;ז אומנם יש ראשונים שכתבו ליישב את גירסתנו וביארו שאכן מתחילה סברו רב נחמן ורבותיו (רב ורבה בר אבוה) דאסמכתא קניא אלא שלאחר מכן חזרו בהם, כ&quot;כ הרמב&quot;ן, הרשב&quot;א והריטב&quot;א.<br /> <br /> עוד מופיע בסוגיא הנ&quot;ל בב&quot;מ שדעת ר' אמי בשם ר' יוחנן דהלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא, אך מלבד ר' יוחנן לא מצאנו אמורא נוסף שיאמר בפירוש הלכה כר' יוסי, אלא שבסוגיא דאיזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) נראה שכך סובר רב הונא דאסמכתא קניא, וגם נראה מופיע שם שכך סבר רב נחמן בתחילה אלא שהחזירו מניומי, אך הראשונים דנו שהעלו קושיות וסתירות בדעת רב הונא ובדעת רב נחמן וביארו זאת באופנים שונים.[1] <br /> <br /> בהמשך הסוגיא בב&quot;מ סו,ב אזלי כל האמוראים (רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע ורבינא) בדעה דאסמכתא לא קניא ודנו באופנים שונים אם יש בהם משום אסמכתא או לא, וכן מבואר שסבר רבא בסוגיא דהמקבל ב&quot;מ (קד,ב), וכן אמר רב אשי בפרק גט פשוט בסוגיא דערב (ב&quot;ב קע&quot;ג,ב)  דמעשים שבכל יום דאסמכתא לא קניא.  <br /> <br /> '''פסק ההלכה בתלמוד ובראשונים  ''' <br /> <br /> שתי הסוגיות הדנות ישירות בהכרעת ההלכה בנושא אסמכתא הן הסוגיא בב&quot;ב קסח,א ובנדרים כז,ב:<br /> <br /> הסוגיא בפרק גט פשוט אחר שמביאה את דברי ר' אמי שאומר &quot;וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה&quot; מסיימת הגמרא ואין הלכה כר' יוסי, (והרבה ראשונים גורסים &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; והיינו הך), אלא שבנדרים (כז,ב) גבי ההוא דאתפיס זכוותיה מסיימת הגמרא &quot;והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב&quot; וא&quot;כ משמע דאסמכתא קניא? <br /> <br /> אלא שכבר העיר הרשב&quot;ם שם בב&quot;ב דאין כלל סתירה בין הסוגיות, דבאמת לדינא אסמכתא לא קניא, ורק אם קנו מיניה בב&quot;ד חשוב מהני, וגם הרי&quot;ף והרא&quot;ש בפרק ג&quot;פ העתיקו הסוגיא מסקנת הסוגיא דאסמכתא לא קניא ואח&quot;כ הביאו באריכות כל הסוגיא בנדרים ומסקנתה, אלמא סברו שאין בזה סתירה, וכך היא הסכימו כל הפוסקים שהלכה גם כהגמרא בנדרים באופן המצוייר בה ואין כל מחלוקת בין הסוגיות, (אלא שיש הרבה מחלוקות באיזה אופן נאמרה הלכה זו, כדלקמן), ואין יוצא מכלל זה אלא רבנו האי גאון בספר המקח והממכר (שער יז) שכתב דהך סוגיא דנדרים דפסיק דהלכתא אסמכתא קניא היכא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב אתיא כר' יוסי ולא קיי&quot;ל הכי.<br /> <br /> '''נושאים כלליים באסמכתא'''<br /> <br /> '''פירוש לשון 'אסמכתא''''<br /> <br /> מדברי רוב הראשונים נראה שהמושג &quot;אסמכתא&quot; פירושו שסומך בדעתו שיוכל לקיים את הדבר שהתנה עליו (כגון לפרוע החוב בזמן וכדו') וסבור שלא יגיע לידי כך שיצטרך לקיים החיוב שקיבל על עצמו באם לא יעשה כך וכך, כך נראה שמפרש ערוך ערך אסמכתא, רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), יד רמה (שם), פסקי רי&quot;ד (שם וב&quot;ב קסח,א), רשב&quot;ם (ב&quot;ב קסח,א), רגמ&quot;ה, ר&quot;ן נדרים כז,א, מפרש שם כז,ב, נמו&quot;י שם.<br /> <br /> אומנם יש בראשונים פירוש נוסף, שהוא הבטחה שמבטיח לחבירו כדי שיסמוך עליו ולכן מתנה שאם לא יעשה כן יתן כך וכך כדי שיסמוך חבירו על דבריו, כך נראה מרש&quot;י ב&quot;מ (מח,ב, סו,א), תוס' (שם סו,א, נדרים כז,ב), פירוש הרא&quot;ש (נדרים שם) פסקי ריא&quot;ז (ב&quot;מ איזהו נשך, ה).<br /> <br /> ובדרישה (רז,טז) שבאמת אין פירוש אסמכתא בעניין אחד דלפעמים פירושו שסמך דעתו ולפעמים פירושו שהיתה כוונתו להסמיך דעת שכנגדו.<br /> <br /> רבנו האי גאון בספר המקח שער יז סובר שעיקר החיסרון באסמכתא הוא משום שבשעה שמתנה טרם נעשה הקניין עדיין, ולשיטתו הוא מפרש לשון אסמכתא מלשון סמיכות: &quot;לפי שסמך קניין הקרקע לזמן אחר ואין הקניין חל בשעתו&quot;.<br /> <br /> מהרמב&quot;ם בהלכות מכירה (יא,ב) מפרש לשון אסמכתא שסומך קנייתו לעשיית דבר מסויים: &quot;שזו אסמכתא היא שסמך קניינו לעשיית כך וכך&quot;, אלא שבהמשך הפרק (יא,ו) נראה שמפרש כפירוש שאר מפרשים שכתב: &quot;שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי עדיין דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה&quot;. <br /> <br /> '''החילוק בין אסמכתא לתנאים'''<br /> <br /> הראשונים נתחבטו מאחר דנקבע בגמרא בב&quot;מ (סו,ב) הכלל &quot;כל דאי לא קני&quot; א&quot;כ מה החילוק בין אסמכתא דלא קניא לבין תנאי בני גד ובני ראובן דמהני? ונאמרו בזה מספר דרכים בראשונים: <br /> <br /> רבנו האי בספר המקח שער יז כתב דעיקר החילוק בין תנאי לאסמכתא הוא, שכל תנאי הוא מעכשיו או בע&quot;מ שהוא כמעכשיו, ואסמכתא היא כל דבר שלאחר זמן וכיון שלא חל הקניין בשעתו בטל הקניין.[2] <br /> <br /> הרמב&quot;ן בחידושיו בב&quot;ב (קסח,א) ובהלכותיו בנדרים (כז,ב) כתב,שלא שייכת אסמכתא אלא בדבר שמתנה על עצמו ותלוי בו, אבל כל תנאי שמתנה על אחרים ותלוי במעשה ובדעת חבירו אין זו אסמכתא, אלא הרי זה ממש כתנאי בני גד ובני ראובן (וכתב הרמב&quot;ן לפ&quot;ז שבין בתולה בדעת חבירו ובין בתולה באדם שלישי לא הוי אסמכתא),[3] וכן ביאר הרי&quot;ד בפסקיו (ב&quot;ב קסח,א) דלא שייך אסמכתא אלא בדבר שתולה בדעת עצמו, שכיון שהתנאי תלוי עליו לעשותו הוא סומך בדעתו שיעשה אותו ויתבטל הקניין התלוי בו,  אבל אם המקנה תולה התנאי בקונה (כגון שאומר לו שדי קנויה לך אם תעשה כך וכך) זהו תנאי גמור ולא אסמכתא, וילפינן תנאי זה מתנאי בני גד ובני ראובן, והר&quot;ן כתב בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) שזוהי הדרך המחוורת בעניין אסמכתא.[4]<br /> <br /> הרשב&quot;א בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) ובשו&quot;ת שלו (א,תתקלג) מבאר דכי אמרינן אסמכתא לא קניא ה&quot;מ כשאין רוצה שיתקיים התנאי אלא שמתנה על דרך קנס, אבל כל שמתנה עם חבירו ודעתו שיתקיים הדבר, כגון שאמר לו &quot;אם תעשה כך אתן לך כך וכך&quot; הוי תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן ולא הוי אסמכתא, וכ&quot;כ החינוך (שמג) בשם רבו, שחלילה לומר שכל לשון &quot;אם&quot; הוי אסמכתא שהרי כל תנאי בני אדם כך הם, וא&quot;כ לא נמצא ידינו ורגלנו, אלא לא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה בדרך קנס אבל כל שאין מתנה בדרך קנס לא הוי אסמכתא, (והביאו הב&quot;י בסי' רז וכתב שדעת החינוך  כהרשב&quot;א), וכ&quot;כ הריטב&quot;א ב&quot;ב (קסח,א) בשם רבותיו הרא&quot;ה והרשב&quot;א, שהכלל לחלק בין אסמכתא ובין תנאי בני גד ובני ראובן הוא, דאסמכתא היא במאן דגזים וקניס נפשיה במידי דלא מחייב, או שעושה כן לסיבת דבר אחר שהוא צריך, וכ&quot;כ הנמו&quot;י שם דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שהוא קנס וגוזמא, וכן נראה מדברי המאירי (נדרים כז,א). <br /> <br /> וקרוב לזה כתב הסמ&quot;ע (רז,סק&quot;יז) שבתנאי בני גד ובני ראובן היה ידוע שכוונת משה רבנו ע&quot;ה להקנותן לגמרי אלא שהתנה תנאי כפול שאם לא יקיימו תנאם שיחזרו ויקחו מידם, ואסמכתא הוי באדם שאינו גומר ופוסק למכירתו אלא אומר &quot;אם יהיה אם לא יהיה&quot; שבזה אמרינן שסמך דעתו שיהיה אותו הדבר ולא תהיה מכירה, ולא גמר בדעתו להקנות לגמרי, והעתיק דבריו הנתיבות סק&quot;יח, וכעין זה כתב הב&quot;ח דלא הוי אסמכתא אלא כשאומר בדרך קנס וכן גוזמא ומילתא יתרתא הוי כקנס  וכאילו היה משחק ומהתל, וכתב שכן יש לפרש גם דעת הרמב&quot;ם, ודלא כב&quot;י שהבין שהרמב&quot;ם חולק על זה.[5]<br /> <br /> הב&quot;י כתב לדעת הרמב&quot;ם שתנאי בני גד ובני ראובן לא הוי אסמכתא אע&quot;פ שהוא בלשון &quot;אם&quot; משום דהתם מיירי שכבר החזיקו קודם שיקיימו התנאי, וכן יש לומר גבי מה שנחלקו ר&quot;מ ורבנן בדיני התנאים (וגבי תנאי גיטין וקידושין כתב דהתם צ&quot;ל דמהני משום דקפיד עלה איניש כמו שכתבו תלמידי הרשב&quot;א).<br /> <br /> (ועיקר סברא זו מופיעה בראב&quot;ד דהא דהוצרכו משפטי התנאים בבני גד וראובן הוא דווקא בדבר שחל מעכשיו אבל כל שלא חל בשעתו אלא לאחר זמן א&quot;צ בזה למשפטי התנאים).<br /> <br /> הב&quot;ח התקשה לדעת הטור שמדבריו משמע דאפי' בדלא גזים כל שתולה בדעת אחרים הוי אסמכתא וא&quot;כ איך נמצא ידינו ורגלינו בכל תנאי שבין אדם לחבירו וגם איך היה מהני תנאי בני גד ובני ראובן? ותירץ דמתנאי בני גד וראובן אין קושיה דהתם היו משה וישראל והיה ב&quot;ד חשוב שבישראל , ותנאי שבין כל אדם לחבירו יש ליזהר לעשות באופן המועיל כגון ע&quot;י מעכשיו או ע&quot;י קניין בב&quot;ד חשוב.<br /> <br /> עוד תירץ הב&quot;ח דאסמכתא לא קניא הוא רק מדרבנן ולהכי לא קשיא מידי מתנאי בני גד ובני ראובן  וכתב דבזה נתיישבו גם דברי הרמב&quot;ם בטוב טעם  וא&quot;צ לחלק בדבריו כמ&quot;ש בתחילה <br /> <br /> ו ולשיטתם אין כלל אחד, והדבר תלוי בכל מקרה תלוי עד כמה אמדינן לדעתיה שבאמת מתכוון לתת או להתחייב או לא).<br /> <br /> בבאור הגר&quot;א סי' רז ס&quot;ק ה שגם הרמב&quot;ם מחלק כך ודבריו לקחוים מרב האי גאון, ובאהא&quot;ז מכירה יא, א כתב שאינם דומים, דלפי רבנו האי עיקר החיסרון מפני שדוחה הקניין לזמן אחר ואינו קניין לשעתו וממילא נתבטל הקניין וממילא אם מכר לו השדה בכסף אם יעשה דבר פלוני אין לנו טעם לבטל המכירה (נדר&quot;ל משום דבכסף לא אמרינן כלתה קניינו), אבל הרמב&quot;םמפרש חסרון אסמכתא כשאר ראשונים משום שסמך דעתו לעשות כך וכך ולא גמר ומקנה ולפ&quot;ד דווקא במעכשיו יש סמיכות דעת אבל בלא מעכשיו ליכא סמיכות דעת.<br /> <br /> בנמו&quot;י שם: כל דאי דהוי אסמכתא לא אמרינן אלא במי שגזים וקונס עצמו כעין משנתנו ובדבר שאין הקנס מדעתו אלא מחמת דבר שהוא צריך ולאפוקי תנאי דגיטין.<br /> <br /> שיטת הרמב&quot;ן- <br /> <br /> אמאי לא בענן בערב לאחר מתן מעות ב&quot;ד חשוב: כתב הרמב&quot;ן דמה&quot;ט דתלוי בדעת עצמו גם ערב דלאחר מתן מעות משתעבד ע&quot;י קניין אע&quot;ג דליכא ב&quot;ד חשוב, אלא מה&quot;ט הוא דלאו אסמכתא גמורה היא שאין הכל תלוי בדעת עצמו.<br /> <br /> הרמב&quot;ם כתב שכל האומר אם תעשה אתן לך שדה פלוני זה הוי אסמכתא ואם אמר אם תעשה שדי נתונה לך זהו תנאי בני גד ובני ראובן, והרמב&quot;ן הקשה שהאומר אתן בלא&quot;ה הוי קניין דברים כמ&quot;ש הרי&quot;ף בתשובה, ועוד שגם בשדי נתונה לך אשכחן אסמכתא בב&quot;מ סה, ב בהלוהו על שדהו ואמר אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ל' יום הרי היא שלי הרי היא שלו ואיתמר בגמרא דהוי אסמכתא.<br /> <br /> '''האם אסמכתא לא קניא מדאורייתא או מדרבנן'''<br /> <br /> במרדכי פ&quot;פ דב&quot;ק סי' מז כתב בשם רבי נתנאל מקינן דאסמכתא קונה לגבי נדר והקדש שהרי מדאורייתא אסמכתא קניא מדכתיב אנוכי אערבנו, ויש להעיר שבגמ' בב&quot;ב קעג,ב מפורש שם הטעם משום ההיא הנאה דסמיך עליה, ועוד מדברי רוב ראשונים לא משמע כן, היינו כל הראשונים שדנו בחילוק בין תנאי לאסמכתא או שכתבו טעמים מדוע אין אסמכתא בגיטין וקידושין, היינו רב האי גאון, רמב&quot;ן, רשב&quot;א, ריטב&quot;א, ר&quot;ן, רי&quot;ד, חינוך.<br /> <br /> וב&quot;ח כתב כדברי המרדכי בסי' רז והש&quot;ך שם סק&quot;יח השיג עליו  דדלמא שאני ערב משו ההיא הנאה, ופת&quot;ש שם סק&quot;טו כתב דמחלוקת הקדמונים היא <br /> <br /> ובספר ארעא דרבנן הביא להוכיח ממש&quot;כ רש&quot;י בשבועות מז,א &quot;משחק בקוביא גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא&quot; (ויש לדחות דדוקא גבי משחק בקוביא קאמר, א&quot;נ ס&quot;ל דלא הוי גזלן דאורייתא אלא בחוטף מיד חבירו).<br /> <br /> ובשו&quot;ת חת&quot;ס חו&quot;מ סו כתב שתלוי במח' רמב&quot;ם וראב&quot;ד אי יש אסמכתא בגוי או לא, ומסיק די&quot;ל דגם להרמב&quot;ם אסמכתא לא קניא הוא מדרבנן[6]<br /> <br /> ובקצה&quot;ח סי' רז, א כתב השגת הש&quot;ך והביא דברי המרדכי וכתב דמ&quot;מ אחר שתקנו דאסמכתא לא קניא אזלינן בתר הדרבנן.<br /> <br /> ובשד&quot;ח עמ' 66 מחלק בין מכר למתנה דבמתנה ודאי לא קני מדאורייתא, ובשד&quot;ח שם כותב להוכיח שהוא דאורייתא מדמקילנן באסמכתא גם גבי דבר מצוה.<br /> <br /> ובהעמק שאלה (מקץ סי' לא סק&quot;ה) כתב פלוגתא גדולה בזה דמדברי השאילתות משמע דמדאו' לא קניא וכ&quot;ד תוס' ר&quot;ה כב, אבל דעת המרדכי שהוא מדרבנן וכ&quot;ד הר&quot;ן בחידושי סנהדרין פרק ז&quot;ב (אך יש להעיר דהר&quot;ן לא כתב דמדאורייתא אסמכתא קניא אלא דאין בזה איסור גזל מה&quot;ת כיון דמדעתיה יהיב ליה), וכתב שכ&quot;ד הרמב&quot;ם פ&quot;ו מגזילה ובחו&quot;מ סי' שע, וזו ג&quot;כ דעת רש&quot;י ורע&quot; ב (הביא כ&quot;ז בשם חתנו ר' רפאל שפירא)<br /> <br /> ובשד&quot;ח ח&quot;א עמ' 229 פקפק ונחלק בדעת רש&quot;י דלדבריו אסמכתא לא קניא מדאו' ומביא שכן סובר הרש&quot;ש, (ומדברי הסמ&quot;ע לד סק&quot;מ, והתומים לד סק&quot;טו מבואר דס&quot;ל דלמ&quot;ד אסמכתא לא קניא-מדאו' לא קניאף והובא שם ברש&quot;ש אך השד&quot;ח העיר דברש&quot;ש אינו מפורש.<br /> <br /> (ברש&quot;ש שם העיר על דברי רש&quot;י ונראה שמצדד כשלעצמו דאסמכתא מדאו' לא קניא, ולכן נדחק לפרש רש&quot;י)<br /> <br /> ובמשפט שלום רז סק&quot;יג דחה הראיה מרש&quot;י בשבועות דהתם קאמר דכיון דליכא איסור לא הוי גזלן מדאו', ומביא מהריטב&quot;א בר&quot;ה כב דמדאו' אינו קונה אסמכתא.<br /> <br /> '''חיוב ד' שומרים אמאי לא הוי אסמכתא''' <br /> <br /> הקשה רמב&quot;ן חיוב שומרין אמאי לא הוי אסמכתא, ובשלמא ש&quot;ח וש&quot;ש דבידו דמי לאם אוביר ולא אעביד אשם במיטבא, אבל חיוב אונסין מאי איכא למימר ותירץ די&quot;ל דהתם רחמנא חייביה וכלקוח דמי, אך הקשה דא&quot;כ אין מתנה ש&quot;ח להיות כשואל והא הוי אסמכתא, ותירץ דהרי פירשנו שכל שתולה בדעת אחרים אין זה אסמכתא, והכא אין יכול לתלות שלא יארע לו אונס (ולכאו' לפ&quot;ז אין יכול ₪ להתנות שיהיה כש&quot;ש וצ&quot;ע), <br /> <br /> '''אסמכתא בגיטין וקדושין'''<br /> <br /> כתב הרמב&quot;ן ב&quot;ב ונדרים דלא הוזכה אסמכתא אלא בדיני ממונות ולא בגיטין וקידושין ורק לר' יהודה מצאנו אסמכתא בנזירות התם משום דס&quot;ל דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה,<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כתב דהרמב&quot;ן לא פירש טעמו אבל קבלנו תלמידיו דטעמא דידיה  דהנהו ליתנהו אלא מדעתיה ואין דין אסמכתא אלא במתנה מתוך הדחק (ומאירך לבאר אמאי בכל מילי הוי מתנה מתוך הדחק), אבל בגיטין וקידושין וכן במתנה ליכא אסמכתא כלל, וכתב שכן היה אומר רבנו בשמו וגם בשם קרובו החכם ר' יונה בר' יוסף.<br /> <br /> וכתב דלפי השיטה החדשה של הרשב&quot;א אתי שפיר דכי קניס נפשיה וממוניה הוי אסמכתא וכי לא קניס לא הוי אסמכתא ובגיטין וקידושין ליכא קנסא דאפשר דהיינו דטבא ליה ולכך ליכא אסמכתא. ושטה נכונה היא ומודה על האמת ילך בדרך האמת. <br /> <br /> והנמו&quot;י ב&quot;ב רמז דבר זה שכתב ולאפוקי תנאי דגיטין שהוא מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחק שהוא צריך לו.<br /> <br /> והריטב&quot;א בנדרים כז, ב כתב דלא הוי אסמכתא אלא בדבר שקונס עצמו ולהכי לא אשכחן אסמכתא בגיטין וקידושין כיון שעושה הדבר מעצמו בדלא מכרחי ליה במידי.<br /> <br /> ובספר המקח בשער יז מבואר דגם בגיטין וקידושין איכא אסמכתא, ועיקר החילוק הוא בין דבר שמעכשיו לשלא מעכשיו.<br /> ----[1] הראשונים הקשו שיש סתירות בתלמוד בדעת רב נחמן וכן בדעת רב הונא, בדעת רב נחמן, שבסוגיא בנדרים כז,ב מביאם את דברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה להוכיח דאסמכתא לא קניא (ומזה הוכיחו התוס' שכך צריכה להיות הגירסא בב&quot;ב קסח,ב), ואילו בסוגיה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סו,א) איתא שרב נחמן  סבר מתחילה דאסמכתא קניא עד שהחזירו מניומי מזה, ואיך ייתכן זה והלוא בסוגיא בנדרים משמע שכך היתה דעתו מעולם שהרי אמר כן בשם רבו? וגם ברב הונא קשה, דבסוגיא בב&quot;מ סו,א מוכח שסובר לדינא דאסמכתא קניא, וא&quot;כ אמאי פרכינן עליה בנדרים כז,ב &quot;ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא&quot; והא רב הונא גופיה סובר דקניא?<br /> <br /> מדברי התוס' (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) יש ללמוד זה שלושה תירוצים לחלק בין הסוגיות: א. ר&quot;י מפרש דהאסמכתא דבסוגיא דבב&quot;מ עדיפא משאר אסמכתא דעלמא, משום דהתם הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון, וגם מפני שעשה לו טובה בהלוואה ולכן יש בדעתו לקיים שיהיה שלו אם לא יפרע לו משום לו בתורת משכון נותן לו הקרקע בתורת משכון  טפי מבעלמא (ובתוס' בפרק גט פשוט מובא התירוץ דעשה לו טובה כתירוץ בפני עצמו בשם ר&quot;ת, ור&quot;י שם הקשה על זה דגם בההיא דמשליש שטרו עשה לו טובה? ובספר גידולי תרומה שער ס&quot;ג תירץ דשאני התם במלוה על שדהו שהתנה עמו בשעה שעשה לו הטובה, משא&quot;כ במשליש שטרו שהתנאי היה לאחר זמן, וכעי&quot;ז כתב בקובץ שיעורים אות תרכ&quot;ו, אך יש להעיר עוד שתירוץ ר&quot;י בב&quot;מ הוא בעצם כתירוץ ר&quot;ת הנ&quot;ל בצירוף התוספת דהכא דמי למקח וממכר כיון שנתן לו בתורת משכון שבזה מתורצת הקושיה הנ&quot;ל). ב. ר&quot;ת מפרש דהך אסמכתא עדיפא משום דתפיס המלוה גופיה הקרקע וזה עדיף מהא דמשליש שטרו דגט פשוט דהתם לא תפיס המלוה גופיה אלא השליש, וכ&quot;כ הרשב&quot;א (בב&quot;מ סו,א) בחד תירוץ. ג. עוד תירצו התוס' בפרק ג&quot;פ דאסמכתא היא דווקא היכא שמתכוון להסמיך חבירו על דבריו אבל אין דעתו שיהיה כן, אבל התם בב&quot;מ במלוה על שדהו הלוהו ע&quot;מ שתשקע בידו אם לא יפרענו בתוך שלוש שנים (ותירוץ זה כתבוהו התוס' בב&quot;מ ודחוהו משום דלא אתי שפיר לרב נחמן דסבר דגם לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו, אבל בפרק גט פשוט כתבו דתירוץ זה אתי שפיר גם לרב נחמן), וביאר בקוב&quot;ש סי' תרכ&quot;ו הטעם דאמרינן הכי, דכיון שהמלוה לא רצה לעשות באופן אחר על כרחו צריך לעשות כדעת המלוה.<br /> <br /> הרמב&quot;ן (ב&quot;ב קסח,א, ב&quot;מ סו,א) כתב שיש ליישב הנוסחאות דגרסי בדרב נחמן בגט פשוט &quot;הלכה כר' יוסי&quot; בניגוד לגמרא בנדרים, כי יש לומר שמתחילה סברו רבותיו רב ורבה בר אבוה דהלכה כר' יוסי ולבסוף הדרי בהו, כדאמרינן בב&quot;מ דאהדריה מניונמי לר&quot;נ, דמעיקרא היה אומר רבה בר אבוה משמיה דרב דהלכה כר' יוסי ולבסוף חזר בו רב ואחריו רבה בר אבוה ואמרו דלא קניא, ומניומי ידע בחזרתם ורב נחמן לא ידע, וכששמע כן חזר בו גם כן, וכתב שכ&quot;כ רס&quot;ג, וכתב שכן יש לומר גם בדעת רב הונא שבתחילה סבר דאסמכתא קניא אבל חזר בו כדהדר ביה רב נחמן וכ&quot;כ הר&quot;ן בנדרים כז,א, וכ&quot;כ הרשב&quot;א ב&quot;ב קסח,א וב&quot;מ סו,א, וכעי&quot;ז בכתב בפסקי רי&quot;ד בב&quot;ב שם ליישב דעת רב הונא דקים ליה לתלמודא דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה רב נחמן, ולגבי הסתירה בדרב נחמן כתב די&quot;ל דהיינו דאמרו הכא בסוף סוגיין &quot;ולא היא אין הלכה כר' יוסי&quot; ור&quot;ל דלא היא דאמרו הלכה כר' יוסי אלא אמרו אין הלכה כר' יוסי.<br /> <br /> ואומנם לגבי הקושיה בדעת רב הונא כתבו התוס' בנדרים (כז,ב) דאה&quot;נ דמצי למימר דסבר רב הונא אסמכתא קניא אלא ניחא ליה ליישב דברי רב הונא אליבא דהלכתא דפסיק ר&quot;נ כרבי יהודה, ובתשובות הרי&quot;ד כתב באופן אחר, שבאמת סבר רב הונא דאסמכתא לא קניא ומה שאמר בב&quot;מ הוא רק אליבא דר' יוסי אבל לא ס&quot;ל כן לדינא. <br /> <br /> [2] הרמב&quot;ן הקשה בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) לשיטה זו, דודאי כל דיני תנאים לא נאמרו דווקא במעכשיו ואדרבה במעכשיו סבירא להו לרי&quot;ף ולגאון דלא בעינן כלל משפטי התנאים וא&quot;כ על כרחך כל תנאים דמהנו היינו אף בלא מעכשיו וזו קושיה גדולה לשיטת רב האי (ואין לתרץ דרבנו האי יסבור דבמעכשיו ג&quot;כ בעינן משפטי התנאים ויעמיד כל הסוגיות במעכשיו, דהראשונים הביאו בשם רבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים)? <br /> <br /> ואולי יש ליישב זאת ע&quot;פ מש&quot;כ באבן האזל פרק יא ממכירה לבאר שלפי דעת רב האי עיקר החיסרון הוא מצד שכלתה קניינו בשעת קיום התנאי, וכתב שם דלכן לדעת רב האי בקניין כסף לא יהיה משום אסמכתא בקניין דאם כייון דאין בזה חסרון דכלתה קניינו (כמו בנותן כסף לאשה ואומר התקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת אע&quot;פ שנתאכלו המעות), ולפ&quot;ז משכחת להו לכל משפטי התנאים בתנאי דאם כל היכא דליכא חסרון דכלתה קניינו, אבל לא נתיישב בזה דעת הרמב&quot;ם אליבא דהגר&quot;א, ובברכת אברהם לב&quot;מ סו,א האריך בקושיה זו לפירוש הגר&quot;א, ובפר ערך השולחן למהר&quot;י טייב רז,ב כתב דנפ&quot;מ להיכא דאסמכתא קניא כגון בנדר ושבועה וצדקה וכן בשכ&quot;מ, ועוד יש לומר דגם להרמב&quot;ם ורבנו האי דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים היינו במעכשיו גרידא אבל כל שאומר מעכשיו ולאחר ל' יום וגם תלה בתנאי י&quot;ל דבזה לא מצד אחד לא הוי אסמכתא ומאידך בעינן משפטי התנאים כיון דאין זה קניין מעכשיו ממש וצ&quot;ע. <br /> <br /> [3] וכתב הרמב&quot;ן שזהו יסוד הגמרא בסנהדרין לגבי משחק בקוביה דאמר רב ששת דלאו אסמכתא היא כיון שתלוי בדעת ובמעשה חבירו, וקיי&quot;ל התם כרב ששת וגם לרמי בר חמא דחשיב ליה אסמכתא היינו משום דמפרש התם דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אך הקשה רמב&quot;ן לפ&quot;ז אמאי מקשינן לקמן קעג,ב &quot;ערב היכי משתעבד לר' יהודה&quot; והא תלוי באדם שלישי ואין זו אסמכתא? ותירץ דהתם חשיב כתולה בדעת עצמו, משום דעביד איניש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמיך מעיקרא וכתולה בדעת עצמו דמי, ועוד שסמך על כך שהוא עצמו יוכל לכפות הלווה ולפרוע ממנו למלוה. <br /> <br /> [4] והב&quot;י בסי' רז כתב שלדינא מסכימים לשיטה זו (שבתולה בדעת אחרים ליכא אסמכתא) גם רש&quot;י סנהדרין (כד,ב), תוס' (שם, וב&quot;מ עד,א), רא&quot;ש (איזהו נשך,ע) ותלמידי הרשב&quot;א (אמנם כתב שמהרמב&quot;ן והר&quot;ן משמע דהא דאמרינן גבי חמרא דזולשפט &quot;הכא לאו בידו&quot; והוי אסמכתא היינו משום דתולה בדעת עצמו אבל אם תלה תנאו באחרים ואמר &quot;ימכרו לי יין&quot; לא הוי אסמכתא, אבל כתב הב&quot;י דתלמידי הרשב&quot;א כתבו דכיון שהיין מצוי לקנות חשיב כתולה בדעת עצמו, וכתב שכן נראה מדברי התוס' והרא&quot;ש) ואומנם הדרישה (רז,טז) האריך וכתב, דהתוס' והרא&quot;ש אינם סוברים כלל כרמב&quot;ן, כי לשיטתם גם בתולה בדעת חבירו ןסבור שיקיימו חבירו אך ייתכן שלא יקיימו ג&quot;כ הוי אסמכתא גמורה, ובעיקר הדין כתב הב&quot;י שמהרמב&quot;ם (מכירה יא,ג) ומהר&quot;י מיגש מוכח דס&quot;ל דגם בתולה בדעת אחרים איכא אסמכתא, ויש להוסיף שכן נראה מהרשב&quot;א מחידושיו שפליג על הרמב&quot;ן בזה שהקשה על שיטתו דבערב הוי תולה בדעת אחרים ודנו בגמרא אמאי אין זה אסמכתא.<br /> <br /> [5] והקשה הב&quot;י לשיטה זו אמאי פליגי אמוראי במשחק בקוביא אי הוי אסמכתא הרי אין שם עניין קנס וא&quot;כ לאו אסמכתא הוא? ותירץ די&quot;ל דבהך סברה גופא פליגי וקיי&quot;ל כרב ששת דלא הוי אסמכתא. והר&quot;ן בחידושיו (ב&quot;ב קסח,א) הקשה עליהם באופן הפוך דבמשחק בקוביא אמאי לא הוי אסמכתא והלוא אין כל אחד מהם רוצה שיזכה חבירו במעותיו? וכתב ששם צריך לומר משום דתולה בדעת אחרים או משום סברת ר&quot;ת דכיון שכל אחד רוצה לקנות גמר ומקנה.<br /> <br /> רש&quot;י תוס' והרא&quot;ש לא דיברו רבות על החילוקים בדידני אסמכתא אך לא התייחסו ישירות לחילוק שבין אסמכתא לתנאי בני גד ובני ראובן (מלבד הרא&quot;ש בתשובה שבסמוך שהזכיר קצת), ומ&quot;מ כתב הב&quot;י שמדברי רש&quot;י (ב&quot;מ סו,א), תוס' ב&quot;מ (עד,א) רא&quot;ש (שו&quot;ת עב,ג) וסמ&quot;ג (עשין פב) נראה שדבריהם עולים בדרך אחד עם דברי הרשב&quot;א, שלשיטתם כל שמתנה בדווקא אין בזה משום אסמכתא, שכשהאדם אינו מקנה בדרך קנס וגוזמא אלא בדווקא על הרוב הוא רוצה בקיום המעשה, (אך כתב שיש קצת חילוק ביניהם לבין הרשב&quot;א כגון לעניין משחק בקוביא, ששם שהוא אומר בדווקא אך אינו רוצה בקיומו של מעשה שהרי אינו חפץ שירויח חבירו, ומדברי הר&quot;ן אליבא דהרשב&quot;א נראה דהתם אמור להיות אסמכתא לפי כללו של הרשב&quot;א, אבל לשאר שיטות הרי נראה שהדבר תלוי אם בדווקא מתנה או לא ובמשחק בקוביא הא בדווקא מתנה)<br /> <br /> ואומנם הדרישה (רז,טז) מאריך בבירור דברי הראשונים, ועולה מדבריו שאין בזה קריטריון אחד, אלא הכל תלוי אי אמדינן דעתיה שכוונתו להקנות או לא, וזה טעם הקריטריונים שהוזכרו בראשונים כגון &quot;בידו ושלא בידו&quot; &quot;גזים ולא גזים&quot;, וכמו שסיכם דבריו בסמ&quot;ע בקיצור.<br /> <br /> ומדברי הב&quot;י נראה שהרמב&quot;ם חולק על סברא זו.<br /> <br /> [6] ואולי י&quot;ל עפ&quot;י מ&quot;ש ד&quot;מ סי' ר&quot;ז אות ז' דיעה במרדכי דאסמכתא דלא קני' דרבנן בעלמא הי' דמדאורייתא קני' כמו ערב ובמרדכי דב&quot;מ סי' ש&quot;ע פליג דערב בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומקני' ובאמת לכאורה פשטא דש&quot;ס ב&quot;ב קע&quot;ג ע&quot;ב הכי ריהטא ותקשי אהמרדכי דפ' שור שנגח דו&quot;ה סימן מ&quot;ה והגה' ר&quot;פ זה בורר סס&quot;י תשכ&quot;א דכ' דמדאורייתא קני מטעם ערב ואמנם אחר קצת עיון יש להוציא כן מהש&quot;ס שם מדא&quot;ל רב אשי לאמימר והא מעשי' בכל יום דאסמכתא לא קני' וערב משתעבד ולא אמר בקיצור והא ערב משתעבד מקרא מלא דיבר הכתוב בני אם ערבת לרעיך ותקשי לר' יוסי ומדלא א&quot;ל הכי ש&quot;מ דפשוט בעיני איתמר ורב אשי דודאי מן התורה ערב משתעבד ואסמכתא קני' וכיון דעבדי' לי' דינא ממילא גמר ומקני' וכמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;ח סק&quot;ד סוף ד&quot;ה וכל דבר וכו' לענין אסמכתא דגוי הכי הוה נמי גבי ישראל מן התורה אלא שראו חז&quot;ל דעכ&quot;פ שלא ברצונו הוא מקנה רק ע&quot;כ גמר ומקני מפני חוזק יד הב&quot;ד דעבדי' לי' דינא ע&quot;כ ס&quot;ל לר' יהודה דהפקיעו חכמים קנין אסמכתא שלא יקנה אדם מחברו כ&quot;א מרצון חברו דומה קצת למ&quot;ש ר' יוחנן ב&quot;מ קי&quot;ז ע&quot;ב דר' ס&quot;ל אסור להנות מחברו (כ&quot;א מרצון) והנה ס&quot;ל לאמימר דה&quot;ה ערב הוה נמי בכלל תיקון רבנן דלא לישתעבד ודחה רב אשי ממעשים בכל יום וע&quot;כ גבי ערב הניחו חז&quot;ל על דין הורה דירדו לסוף דעתו שמרצונו משלם לו והשתא ס&quot;ל להראב&quot;ד אין דין אסמכתא לגוי דנהי דגבי ישראל תיקנו מה להם לחכמים עם גוים ע&quot;כ גבי גוי הניחו על דין תורה ויפה כ' מג&quot;א סי' תמ&quot;ח הנ&quot;ל דממילא גמר ומקני כיון דהגוי מוציא ממנו בדינא משא&quot;כ ישראל לא רצו חכמים שיהנה מחברו שלא ברצונו ומיושב נמי פקפוק של מעלתו ני'. ואמנם רמב&quot;ם אפי' נימא דס&quot;ל נמי אסמכתא דלא קני מדרבנן בעלמא היא מ&quot;מ היינו ובגוי לא תקנו היינו ישראל מגוי קונה באסמכתא אבל גוי מישראל לא קני דהשתא מישראל הפקיעו מכ&quot;ש מגוי כמ&quot;ש ט&quot;ז בי&quot;ד סי' קל&quot;ב ס&quot;ק ח' לענין קנין כסף ומייתי ראי' ממעמד שלשתן והכי ס&quot;ל להרמב&quot;ם גבי משכון דישראל מגוי קונה משכון אע&quot;ג דלא שייך בי' צדקה מ&quot;מ מק&quot;ו דישראל מישראל וה&quot;נ דכוותי' זה נ&quot;ל טעם פלוגתתם ומ&quot;מ דעת רוב הפוסקים דיש אסמכתא לגוי כמ&quot;ש מג&quot;א סי' תמ&quot;א הנ&quot;ל:</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19207 2022-02-13T12:03:13Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>אסמכתא לא קניא<br /> <br /> האסמכתא בסוגיות הש&quot;ס<br /> <br /> סקירת הסוגיות הקשורות לנושא<br /> <br /> דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות מפורשות בנושא בתלמוד הבבלי: <br /> <br /> במשנה בפרק גט פשוט (ב&quot;ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: &quot;אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו&quot; והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי&quot;ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: &quot;ואין הלכה כר' יוסי&quot;. <br /> <br /> מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב&quot;מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.<br /> <br /> מלבד זה ישנן בש&quot;ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: <br /> <br /> המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. <br /> <br /> המשנה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו &quot;אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי&quot; ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר &quot;מעכשיו&quot; שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה.<br /> <br /> המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה &quot;אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא&quot;, ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת&quot;ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת&quot;ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת&quot;ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת 'אימתי' דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת&quot;ק לא חשיב אסמכתא בכה&quot;ג, ומ&quot;מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). <br /> <br /> בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש&quot;ס הדנות בענייני אסמכתא: <br /> <br /> במשנה בב&quot;מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו &quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;, ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר &quot;אם אוביר אשלם אלפא זוזי&quot;, לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס&quot;ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים.<br /> <br /> נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ&quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא&quot;כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו.<br /> <br /> בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר &quot;אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי&quot; ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר &quot;לבטלן זכותיה&quot;, ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב.</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19206 2022-02-13T11:59:27Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>ד אסמכתא לא קניא<br /> <br /> האסמכתא בסוגיות הש&quot;ס<br /> <br /> סקירת הסוגיות הקשורות לנושא<br /> דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות מפורשות בנושא בתלמוד הבבלי: <br /> במשנה בפרק גט פשוט (ב&quot;ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: &quot;אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו&quot;, והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי&quot;ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: &quot;ואין הלכה כר' יוסי&quot;. <br /> מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב&quot;מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.<br /> מלבד זה ישנן בש&quot;ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: <br /> המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. <br /> המשנה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו &quot;אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי&quot; ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר &quot;מעכשיו&quot; שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה.<br /> המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה &quot;אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא&quot;, ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת&quot;ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת&quot;ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת&quot;ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת אימתי דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת&quot;ק לא חשיב אסמכתא בכה&quot;ג, ומ&quot;מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). <br /> בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש&quot;ס הדנות בענייני אסמכתא: <br /> במשנה בב&quot;מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו &quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;, ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר &quot;אם אוביר אשלם אלפא זוזי&quot;, לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס&quot;ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים.<br /> נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ&quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא&quot;כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו.<br /> בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר &quot;אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי&quot; ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר &quot;לבטלן זכותיה&quot;, ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב.</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19205 2022-02-13T11:58:27Z

<p>יצחק 222: </p> <hr /> <div>ד אסמכתא לא קניא<br /> <br /> האסמכתא בסוגיות הש&quot;ס<br /> סקירת הסוגיות הקשורות לנושא<br /> דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות מפורשות בנושא בתלמוד הבבלי: <br /> במשנה בפרק גט פשוט (ב&quot;ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: &quot;אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו&quot;, והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי&quot;ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: &quot;ואין הלכה כר' יוסי&quot;. <br /> מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב&quot;מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.<br /> מלבד זה ישנן בש&quot;ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: <br /> המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. <br /> המשנה בפרק איזהו נשך (ב&quot;מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו &quot;אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי&quot; ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר &quot;מעכשיו&quot; שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה.<br /> המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה &quot;אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא&quot;, ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת&quot;ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת&quot;ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת&quot;ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת אימתי דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת&quot;ק לא חשיב אסמכתא בכה&quot;ג, ומ&quot;מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). <br /> בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש&quot;ס הדנות בענייני אסמכתא: <br /> במשנה בב&quot;מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו &quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;, ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר &quot;אם אוביר אשלם אלפא זוזי&quot;, לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס&quot;ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים.<br /> נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ&quot;אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא&quot;? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא&quot;כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו.<br /> בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר &quot;אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי&quot; ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר &quot;לבטלן זכותיה&quot;, ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב&quot;ד חשוב.</div>

יצחק 222 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%90_%D7%9C%D7%90_%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%90&diff=19204 2022-02-13T11:57:11Z

<p>יצחק 222: יצירת דף עם התוכן &quot;צמת&quot;</p> <hr /> <div>צמת</div>

יצחק 222