https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3+%D7%90%D7%A8%D7%96 2026-06-03T04:19:14Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%9C%D7%A9&diff=10868 2018-03-05T17:22:02Z

<p>יוסף ארז: </p> <hr /> <div>בערך זה נדון בגדרי מלאכת לש, האם לש היא מחיית הדבר או הפיכתו לעיסה? ונראה את פסק הש&quot;ע<br /> == הסוגיות ==<br /> בדף יח. נח' רב יוסף ואביי לפי איזו תנא המשנה שמתירה ליתן מים מע&quot;ש לשריית דיו?<br /> <br /> רב יוסף מוכיח מקמח שבו ר' יוסי ב&quot;ר יהודה (להלן ריבר&quot;י) אינו מחייב על נתינת המים אלא על הגיבול (לעומת רבי שמחייב מיד) לפ&quot;ז בנתינת דיו מותר מע&quot;ש, אביי דוחהו שאולי בדיו כיון שאינו צריך גיבול אלא השרייה יהיה חייב עליו אף ללא גיבול? רב יוסף מנסה לדחות את הבנתו של אביי מכך שבאפר ריבר&quot;י אינו מחייב על נתינת המים, ואפר אינו מתגבל כדיו! אביי דוחהו שגרסת הברייתא לגבי אפר היא עפר שמתגבל ולא כאפר. <br /> <br /> במסקנה נראה כאביי שדבר א&quot;צ גיבול אלא השרייה חייבים עליו אף ללא גיבול.<br /> <br /> בדף קנה: הגמ' דנה מי התנא שמתיר ליתן מורסן במים בשבת? &lt;br /&gt;<br /> רב יוסף מוכיח שזה ריבר&quot;י שמתיר לכתחילה ליתן מים במורסן בשבת ובשינוי אף לערבב.<br /> &lt;br /&gt;<br /> לכאו' מדובר שם במורסן שהוא לאו בר גיבול ומצינו שמותר לפי ריבר&quot;י וזו קושיא על אביי שאמר לעיל שלפי ריבר&quot;י חייב על נתינת מים באינו בר גיבול?&lt;br /&gt;<br /> <br /> == מהו לש? מחיית דבר או הפיכתו לעיסה? == <br /> שיטה ראשונה: היא שיטת רש&quot;י והרמב&quot;ם (פרק ח' הלכה ט&quot;ז) שמלאכה שנאסרה היא מלאכת הגיבול בלבד דהיינו הפיכת מוצק ונוזל יחד לעיסה. כרב יוסף אליבא דריבר&quot;י ולכן בדברים שאינם בר גיבול מותר ליתן לתוכם מים כרב יוסף. אך ע&quot;ז קשה שכן למסקנת הסוגיה אף לפי רב יוסף אסור לגבל אפר והרמב&quot;ם פוסק שמותר? הכיצד? הרי מה שהתיר ריבר&quot;י הוא רק ליתן את המים ולא לגבל?<br /> <br /> המ&quot;מ (שם) מדקדק בהוכחתו של רב יוסף בריבר&quot;י לגבי קמח כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר אינו חייב עד שיגבל&quot;, לגבי אפר כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר עד שיגבל&quot;, מדוקדק שיש חילוק ביניהם: קמח שיש בו גיבול, אם גיבל – חייב חטאת, באפר – לא שייכת פעולת גיבול ומותר שהתערובת לא הפכה לעיסה. העולה: לרב יוסף בריבר&quot;י נאסרה רק פעול שיוצרת עיסה.<br /> <br /> שיטה שניה: לעומתם, דעת הרבה מהראשונים, סייעת בעלי התוס' ועוד, אומרים כל' היראים (הובא בקובץ שיטות ראשונים): &quot;כל שדרך להמחותו ע&quot;י משקין נקרא לישה&quot;, ולפ&quot;ז מלאכת לש היא אפי' באפר שניתן לתוך המים כיון שנימוח. ולפ&quot;ז הלכה כאביי שנתינת מים באפר וכן בדיו, חייב כיון שמתמחה באופן עצמאי, ומש&quot;כ לגבי מורסן בדף קנה: שמותרת בו ניתנת מים ע&quot;פ ריבר&quot;י, זה בגלל שמורסן אינו מתמחה במים אלא מתרכך ולכן מותר.<br /> <br /> א&quot;כ מצינו שנח' הראשונים בהבנת דברי ריבר&quot;י: י&quot;א שהאיסור לש הוא בגיבול, בהפיכת שני חומרים מוצק ונוזל לעיסה, וי&quot;א שהאיסור הוא במיחוי, שהחומר המוצק מתמחה בתוך המים. ונפק&quot;מ לגבי אפר ודיו האם אינו חייב עד שיגבל או שחייב.<br /> <br /> == משמעיות הלכתיות: == <br /> הש&quot;ע (סימן שכ&quot;א סעיף י&quot;ד) פוסק כשיטת הרמב&quot;ם ורש&quot;י אומנם בפוסקים נראה שכדאי להחמיר כשיטת בעלי התוס'.<br /> <br /> שביתת השבת דן ע&quot;פ הגמ' בדף קנו. בהיתרי לישה ואומר ש&quot;על יד על יד&quot; מותר ללוש, למה? כי בעצם אין כוונתו ללישה אלא להטעמת האוכל ע&quot;מ לאוכלו לאלתר ומותר, שאינו חפץ להופכו לעיסה, לשונה מכפי שהיה מלכתחילה אלא להטעימו.&lt;br /&gt;<br /> [[קטגוריה:מסכת שבת]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%9C%D7%A9&diff=10867 2018-03-05T17:21:48Z

<p>יוסף ארז: </p> <hr /> <div>בערך זה נדון בגדרי מלאכת לש, האם לש היא מחיית הדבר או הפיכתו לעיסה? ונראה את פסק הש&quot;ע.<br /> א. הסוגיות<br /> ב.מהו לש? מחיית הדבר או הפיכתו לעיסה?<br /> ג. פסק הש&quot;ע<br /> == הסוגיות ==<br /> בדף יח. נח' רב יוסף ואביי לפי איזו תנא המשנה שמתירה ליתן מים מע&quot;ש לשריית דיו?<br /> <br /> רב יוסף מוכיח מקמח שבו ר' יוסי ב&quot;ר יהודה (להלן ריבר&quot;י) אינו מחייב על נתינת המים אלא על הגיבול (לעומת רבי שמחייב מיד) לפ&quot;ז בנתינת דיו מותר מע&quot;ש, אביי דוחהו שאולי בדיו כיון שאינו צריך גיבול אלא השרייה יהיה חייב עליו אף ללא גיבול? רב יוסף מנסה לדחות את הבנתו של אביי מכך שבאפר ריבר&quot;י אינו מחייב על נתינת המים, ואפר אינו מתגבל כדיו! אביי דוחהו שגרסת הברייתא לגבי אפר היא עפר שמתגבל ולא כאפר. <br /> <br /> במסקנה נראה כאביי שדבר א&quot;צ גיבול אלא השרייה חייבים עליו אף ללא גיבול.<br /> <br /> בדף קנה: הגמ' דנה מי התנא שמתיר ליתן מורסן במים בשבת? &lt;br /&gt;<br /> רב יוסף מוכיח שזה ריבר&quot;י שמתיר לכתחילה ליתן מים במורסן בשבת ובשינוי אף לערבב.<br /> &lt;br /&gt;<br /> לכאו' מדובר שם במורסן שהוא לאו בר גיבול ומצינו שמותר לפי ריבר&quot;י וזו קושיא על אביי שאמר לעיל שלפי ריבר&quot;י חייב על נתינת מים באינו בר גיבול?&lt;br /&gt;<br /> <br /> == מהו לש? מחיית דבר או הפיכתו לעיסה? == <br /> שיטה ראשונה: היא שיטת רש&quot;י והרמב&quot;ם (פרק ח' הלכה ט&quot;ז) שמלאכה שנאסרה היא מלאכת הגיבול בלבד דהיינו הפיכת מוצק ונוזל יחד לעיסה. כרב יוסף אליבא דריבר&quot;י ולכן בדברים שאינם בר גיבול מותר ליתן לתוכם מים כרב יוסף. אך ע&quot;ז קשה שכן למסקנת הסוגיה אף לפי רב יוסף אסור לגבל אפר והרמב&quot;ם פוסק שמותר? הכיצד? הרי מה שהתיר ריבר&quot;י הוא רק ליתן את המים ולא לגבל?<br /> <br /> המ&quot;מ (שם) מדקדק בהוכחתו של רב יוסף בריבר&quot;י לגבי קמח כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר אינו חייב עד שיגבל&quot;, לגבי אפר כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר עד שיגבל&quot;, מדוקדק שיש חילוק ביניהם: קמח שיש בו גיבול, אם גיבל – חייב חטאת, באפר – לא שייכת פעולת גיבול ומותר שהתערובת לא הפכה לעיסה. העולה: לרב יוסף בריבר&quot;י נאסרה רק פעול שיוצרת עיסה.<br /> <br /> שיטה שניה: לעומתם, דעת הרבה מהראשונים, סייעת בעלי התוס' ועוד, אומרים כל' היראים (הובא בקובץ שיטות ראשונים): &quot;כל שדרך להמחותו ע&quot;י משקין נקרא לישה&quot;, ולפ&quot;ז מלאכת לש היא אפי' באפר שניתן לתוך המים כיון שנימוח. ולפ&quot;ז הלכה כאביי שנתינת מים באפר וכן בדיו, חייב כיון שמתמחה באופן עצמאי, ומש&quot;כ לגבי מורסן בדף קנה: שמותרת בו ניתנת מים ע&quot;פ ריבר&quot;י, זה בגלל שמורסן אינו מתמחה במים אלא מתרכך ולכן מותר.<br /> <br /> א&quot;כ מצינו שנח' הראשונים בהבנת דברי ריבר&quot;י: י&quot;א שהאיסור לש הוא בגיבול, בהפיכת שני חומרים מוצק ונוזל לעיסה, וי&quot;א שהאיסור הוא במיחוי, שהחומר המוצק מתמחה בתוך המים. ונפק&quot;מ לגבי אפר ודיו האם אינו חייב עד שיגבל או שחייב.<br /> <br /> == משמעיות הלכתיות: == <br /> הש&quot;ע (סימן שכ&quot;א סעיף י&quot;ד) פוסק כשיטת הרמב&quot;ם ורש&quot;י אומנם בפוסקים נראה שכדאי להחמיר כשיטת בעלי התוס'.<br /> <br /> שביתת השבת דן ע&quot;פ הגמ' בדף קנו. בהיתרי לישה ואומר ש&quot;על יד על יד&quot; מותר ללוש, למה? כי בעצם אין כוונתו ללישה אלא להטעמת האוכל ע&quot;מ לאוכלו לאלתר ומותר, שאינו חפץ להופכו לעיסה, לשונה מכפי שהיה מלכתחילה אלא להטעימו.&lt;br /&gt;<br /> [[קטגוריה:מסכת שבת]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%9C%D7%A9&diff=10866 2018-03-05T17:20:31Z

<p>יוסף ארז: </p> <hr /> <div>בערך זה נדון בגדרי מלאכת לש, האם לש היא מחיית הדבר או הפיכתו לעיסה? ונראה את פסק הש&quot;ע.<br /> == הסוגיות ==<br /> בדף יח. נח' רב יוסף ואביי לפי איזו תנא המשנה שמתירה ליתן מים מע&quot;ש לשריית דיו?<br /> <br /> רב יוסף מוכיח מקמח שבו ר' יוסי ב&quot;ר יהודה (להלן ריבר&quot;י) אינו מחייב על נתינת המים אלא על הגיבול (לעומת רבי שמחייב מיד) לפ&quot;ז בנתינת דיו מותר מע&quot;ש, אביי דוחהו שאולי בדיו כיון שאינו צריך גיבול אלא השרייה יהיה חייב עליו אף ללא גיבול? רב יוסף מנסה לדחות את הבנתו של אביי מכך שבאפר ריבר&quot;י אינו מחייב על נתינת המים, ואפר אינו מתגבל כדיו! אביי דוחהו שגרסת הברייתא לגבי אפר היא עפר שמתגבל ולא כאפר. <br /> <br /> במסקנה נראה כאביי שדבר א&quot;צ גיבול אלא השרייה חייבים עליו אף ללא גיבול.<br /> <br /> בדף קנה: הגמ' דנה מי התנא שמתיר ליתן מורסן במים בשבת? &lt;br /&gt;<br /> רב יוסף מוכיח שזה ריבר&quot;י שמתיר לכתחילה ליתן מים במורסן בשבת ובשינוי אף לערבב.<br /> &lt;br /&gt;<br /> לכאו' מדובר שם במורסן שהוא לאו בר גיבול ומצינו שמותר לפי ריבר&quot;י וזו קושיא על אביי שאמר לעיל שלפי ריבר&quot;י חייב על נתינת מים באינו בר גיבול?&lt;br /&gt;<br /> <br /> == מהו לש? מחיית דבר או הפיכתו לעיסה? == <br /> שיטה ראשונה: היא שיטת רש&quot;י והרמב&quot;ם (פרק ח' הלכה ט&quot;ז) שמלאכה שנאסרה היא מלאכת הגיבול בלבד דהיינו הפיכת מוצק ונוזל יחד לעיסה. כרב יוסף אליבא דריבר&quot;י ולכן בדברים שאינם בר גיבול מותר ליתן לתוכם מים כרב יוסף. אך ע&quot;ז קשה שכן למסקנת הסוגיה אף לפי רב יוסף אסור לגבל אפר והרמב&quot;ם פוסק שמותר? הכיצד? הרי מה שהתיר ריבר&quot;י הוא רק ליתן את המים ולא לגבל?<br /> <br /> המ&quot;מ (שם) מדקדק בהוכחתו של רב יוסף בריבר&quot;י לגבי קמח כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר אינו חייב עד שיגבל&quot;, לגבי אפר כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר עד שיגבל&quot;, מדוקדק שיש חילוק ביניהם: קמח שיש בו גיבול, אם גיבל – חייב חטאת, באפר – לא שייכת פעולת גיבול ומותר שהתערובת לא הפכה לעיסה. העולה: לרב יוסף בריבר&quot;י נאסרה רק פעול שיוצרת עיסה.<br /> <br /> שיטה שניה: לעומתם, דעת הרבה מהראשונים, סייעת בעלי התוס' ועוד, אומרים כל' היראים (הובא בקובץ שיטות ראשונים): &quot;כל שדרך להמחותו ע&quot;י משקין נקרא לישה&quot;, ולפ&quot;ז מלאכת לש היא אפי' באפר שניתן לתוך המים כיון שנימוח. ולפ&quot;ז הלכה כאביי שנתינת מים באפר וכן בדיו, חייב כיון שמתמחה באופן עצמאי, ומש&quot;כ לגבי מורסן בדף קנה: שמותרת בו ניתנת מים ע&quot;פ ריבר&quot;י, זה בגלל שמורסן אינו מתמחה במים אלא מתרכך ולכן מותר.<br /> <br /> א&quot;כ מצינו שנח' הראשונים בהבנת דברי ריבר&quot;י: י&quot;א שהאיסור לש הוא בגיבול, בהפיכת שני חומרים מוצק ונוזל לעיסה, וי&quot;א שהאיסור הוא במיחוי, שהחומר המוצק מתמחה בתוך המים. ונפק&quot;מ לגבי אפר ודיו האם אינו חייב עד שיגבל או שחייב.<br /> <br /> == משמעיות הלכתיות: == <br /> הש&quot;ע (סימן שכ&quot;א סעיף י&quot;ד) פוסק כשיטת הרמב&quot;ם ורש&quot;י אומנם בפוסקים נראה שכדאי להחמיר כשיטת בעלי התוס'.<br /> <br /> שביתת השבת דן ע&quot;פ הגמ' בדף קנו. בהיתרי לישה ואומר ש&quot;על יד על יד&quot; מותר ללוש, למה? כי בעצם אין כוונתו ללישה אלא להטעמת האוכל ע&quot;מ לאוכלו לאלתר ומותר, שאינו חפץ להופכו לעיסה, לשונה מכפי שהיה מלכתחילה אלא להטעימו.&lt;br /&gt;<br /> [[קטגוריה:מסכת שבת]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%9C%D7%A9&diff=10865 2018-03-05T17:18:59Z

<p>יוסף ארז: /* הסוגיות */</p> <hr /> <div>בערך זה נדון בגדרי מלאכת לש, האם לש היא מחיית הדבר או הפיכתו לעיסה? ונראה את פסק הש&quot;ע.<br /> == הסוגיות ==<br /> בדף יח. נח' רב יוסף ואביי לפי איזו תנא המשנה שמתירה ליתן מים מע&quot;ש לשריית דיו?<br /> <br /> רב יוסף מוכיח מקמח שבו ר' יוסי ב&quot;ר יהודה (להלן ריבר&quot;י) אינו מחייב על נתינת המים אלא על הגיבול (לעומת רבי שמחייב מיד) לפ&quot;ז בנתינת דיו מותר מע&quot;ש, אביי דוחהו שאולי בדיו כיון שאינו צריך גיבול אלא השרייה יהיה חייב עליו אף ללא גיבול? רב יוסף מנסה לדחות את הבנתו של אביי מכך שבאפר ריבר&quot;י אינו מחייב על נתינת המים, ואפר אינו מתגבל כדיו! אביי דוחהו שגרסת הברייתא לגבי אפר היא עפר שמתגבל ולא כאפר. <br /> <br /> במסקנה נראה כאביי שדבר א&quot;צ גיבול אלא השרייה חייבים עליו אף ללא גיבול.<br /> <br /> בדף קנה: הגמ' דנה מי התנא שמתיר ליתן מורסן במים בשבת? &lt;br /&gt;<br /> רב יוסף מוכיח שזה ריבר&quot;י שמתיר לכתחילה ליתן מים במורסן בשבת ובשינוי אף לערבב.<br /> &lt;br /&gt;<br /> לכאו' מדובר שם במורסן שהוא לאו בר גיבול ומצינו שמותר לפי ריבר&quot;י וזו קושיא על אביי שאמר לעיל שלפי ריבר&quot;י חייב על נתינת מים באינו בר גיבול?&lt;br /&gt;<br /> <br /> == מהו לש? מחיית דבר או הפיכתו לעיסה? == <br /> שיטה ראשונה: היא שיטת רש&quot;י והרמב&quot;ם (פרק ח' הלכה ט&quot;ז) שמלאכה שנאסרה היא מלאכת הגיבול בלבד דהיינו הפיכת מוצק ונוזל יחד לעיסה. כרב יוסף אליבא דריבר&quot;י ולכן בדברים שאינם בר גיבול מותר ליתן לתוכם מים כרב יוסף. אך ע&quot;ז קשה שכן למסקנת הסוגיה אף לפי רב יוסף אסור לגבל אפר והרמב&quot;ם פוסק שמותר? הכיצד? הרי מה שהתיר ריבר&quot;י הוא רק ליתן את המים ולא לגבל?<br /> <br /> המ&quot;מ (שם) מדקדק בהוכחתו של רב יוסף בריבר&quot;י לגבי קמח כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר אינו חייב עד שיגבל&quot;, לגבי אפר כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר עד שיגבל&quot;, מדוקדק שיש חילוק ביניהם: קמח שיש בו גיבול, אם גיבל – חייב חטאת, באפר – לא שייכת פעולת גיבול ומותר שהתערובת לא הפכה לעיסה. העולה: לרב יוסף בריבר&quot;י נאסרה רק פעול שיוצרת עיסה.<br /> <br /> שיטה שניה: לעומתם, דעת הרבה מהראשונים, סייעת בעלי התוס' ועוד, אומרים כל' היראים (הובא בקובץ שיטות ראשונים): &quot;כל שדרך להמחותו ע&quot;י משקין נקרא לישה&quot;, ולפ&quot;ז מלאכת לש היא אפי' באפר שניתן לתוך המים כיון שנימוח. ולפ&quot;ז הלכה כאביי שנתינת מים באפר וכן בדיו, חייב כיון שמתמחה באופן עצמאי, ומש&quot;כ לגבי מורסן בדף קנה: שמותרת בו ניתנת מים ע&quot;פ ריבר&quot;י, זה בגלל שמורסן אינו מתמחה במים אלא מתרכך ולכן מותר.<br /> <br /> א&quot;כ מצינו שנח' הראשונים בהבנת דברי ריבר&quot;י: י&quot;א שהאיסור לש הוא בגיבול, בהפיכת שני חומרים מוצק ונוזל לעיסה, וי&quot;א שהאיסור הוא במיחוי, שהחומר המוצק מתמחה בתוך המים. ונפק&quot;מ לגבי אפר ודיו האם אינו חייב עד שיגבל או שחייב.<br /> <br /> == משמעיות הלכתיות: == <br /> הש&quot;ע (סימן שכ&quot;א סעיף י&quot;ד) פוסק כשיטת הרמב&quot;ם ורש&quot;י אומנם בפוסקים נראה שכדאי להחמיר כשיטת בעלי התוס'.<br /> <br /> שביתת השבת דן ע&quot;פ הגמ' בדף קנו. בהיתרי לישה ואומר ש&quot;על יד על יד&quot; מותר ללוש, למה? כי בעצם אין כוונתו ללישה אלא להטעמת האוכל ע&quot;מ לאוכלו לאלתר ומותר, שאינו חפץ להופכו לעיסה, לשונה מכפי שהיה מלכתחילה אלא להטעימו.&lt;br /&gt;</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%9C%D7%A9&diff=10864 2018-03-05T17:18:10Z

<p>יוסף ארז: /* הסוגיות */ תיקונים קלים</p> <hr /> <div>בערך זה נדון בגדרי מלאכת לש, האם לש היא מחיית הדבר או הפיכתו לעיסה? ונראה את פסק הש&quot;ע.<br /> == הסוגיות ==<br /> בדף יח. נח' רב יוסף ואביי לפי איזו תנא המשנה שמתירה ליתן מים מע&quot;ש לשריית דיו?&lt;br /&gt;<br /> <br /> רב יוסף מוכיח מקמח שבו ר' יוסי ב&quot;ר יהודה (להלן ריבר&quot;י) אינו מחייב על נתינת המים אלא על הגיבול (לעומת רבי שמחייב מיד) לפ&quot;ז בנתינת דיו מותר מע&quot;ש,אביי דוחהו שאולי בדיו כיון שאינו צריך גיבול אלא השרייה יהיה חייב עליו אף ללא גיבול? רב יוסף מנסה לדחות את הבנתו של אביי מכך שבאפר ריבר&quot;י אינו מחייב על נתינת המים, ואפר אינו מתגבל כדיו! אביי דוחהו שגרסת הברייתא לגבי אפר היא עפר שמתגבל ולא כאפר. ובמסקנה נראה כאביי שדבר א&quot;צ גיבול אלא השרייה חייבים עליו אף ללא גיבול.&lt;br /&gt;<br /> <br /> דף קנה: הגמ' דנה מי התנא שמתיר ליתן מורסן במים בשבת? &lt;br /&gt;<br /> רב יוסף מוכיח שזה ריבר&quot;י שמתיר לכתחילה ליתן מים במורסן בשבת ובשינוי אף לערבב.<br /> &lt;br /&gt;<br /> לכאו' מדובר שם במורסן שהוא לאו בר גיבול ומצינו שמותר לפי ריבר&quot;י וזו קושיא על אביי שאמר לעיל שלפי ריבר&quot;י חייב על נתינת מים באינו בר גיבול?&lt;br /&gt;<br /> <br /> == מהו לש? מחיית דבר או הפיכתו לעיסה? == <br /> שיטה ראשונה: היא שיטת רש&quot;י והרמב&quot;ם (פרק ח' הלכה ט&quot;ז) שמלאכה שנאסרה היא מלאכת הגיבול בלבד דהיינו הפיכת מוצק ונוזל יחד לעיסה. כרב יוסף אליבא דריבר&quot;י ולכן בדברים שאינם בר גיבול מותר ליתן לתוכם מים כרב יוסף. אך ע&quot;ז קשה שכן למסקנת הסוגיה אף לפי רב יוסף אסור לגבל אפר והרמב&quot;ם פוסק שמותר? הכיצד? הרי מה שהתיר ריבר&quot;י הוא רק ליתן את המים ולא לגבל?&lt;br /&gt;<br /> <br /> המ&quot;מ (שם) מדקדק בהוכחתו של רב יוסף בריבר&quot;י לגבי קמח כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר אינו חייב עד שיגבל&quot;, לגבי אפר כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר עד שיגבל&quot;, מדוקדק שיש חילוק ביניהם: קמח שיש בו גיבול, אם גיבל – חייב חטאת, באפר – לא שייכת פעולת גיבול ומותר שהתערובת לא הפכה לעיסה. העולה: לרב יוסף בריבר&quot;י נאסרה רק פעול שיוצרת עיסה.&lt;br /&gt;<br /> <br /> שיטה שניה: לעומתם, דעת הרבה מהראשונים, סייעת בעלי התוס' ועוד, אומרים כל' היראים (הובא בקובץ שיטות ראשונים): &quot;כל שדרך להמחותו ע&quot;י משקין נקרא לישה&quot;, ולפ&quot;ז מלאכת לש היא אפי' באפר שניתן לתוך המים כיון שנימוח. ולפ&quot;ז הלכה כאביי שנתינת מים באפר וכן בדיו, חייב כיון שמתמחה באופן עצמאי, ומש&quot;כ לגבי מורסן בדף קנה: שמותרת בו ניתנת מים ע&quot;פ ריבר&quot;י, זה בגלל שמורסן אינו מתמחה במים אלא מתרכך ולכן מותר.&lt;br /&gt;<br /> <br /> א&quot;כ מצינו שנח' הראשונים בהבנת דברי ריבר&quot;י: י&quot;א שהאיסור לש הוא בגיבול, בהפיכת שני חומרים מוצק ונוזל לעיסה, וי&quot;א שהאיסור הוא במיחוי, שהחומר המוצק מתמחה בתוך המים. ונפק&quot;מ לגבי אפר ודיו האם אינו חייב עד שיגבל או שחייב.&lt;br /&gt;<br /> <br /> == משמעיות הלכתיות: == <br /> הש&quot;ע (סימן שכ&quot;א סעיף י&quot;ד) פוסק כשיטת הרמב&quot;ם ורש&quot;י אומנם בפוסקים נראה שכדאי להחמיר כשיטת בעלי התוס'.<br /> <br /> שביתת השבת דן ע&quot;פ הגמ' בדף קנו. בהיתרי לישה ואומר ש&quot;על יד על יד&quot; מותר ללוש, למה? כי בעצם אין כוונתו ללישה אלא להטעמת האוכל ע&quot;מ לאוכלו לאלתר ומותר, שאינו חפץ להופכו לעיסה, לשונה מכפי שהיה מלכתחילה אלא להטעימו.&lt;br /&gt;</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%9C%D7%A9&diff=10862 2018-03-05T17:16:53Z

<p>יוסף ארז: יצירת דף עם התוכן &quot;בערך זה נדון בגדרי מלאכת לש, האם לש היא מחיית הדבר או הפיכתו לעיסה? ונראה את פסק הש&quot;ע. === הס...&quot;</p> <hr /> <div>בערך זה נדון בגדרי מלאכת לש, האם לש היא מחיית הדבר או הפיכתו לעיסה? ונראה את פסק הש&quot;ע.<br /> === הסוגיות ===<br /> בדף יח. נח' רב יוסף ואביי לפי איזו תנא המשנה שמתירה ליתן מים מע&quot;ש לשריית דיו?&lt;br /&gt;<br /> <br /> רב יוסף מוכיח מקמח שבו ר' יוסי ב&quot;ר יהודה (להלן ריבר&quot;י) אינו מחייב על נתינת המים אלא על הגיבול (לעומת רבי שמחייב מיד) לפ&quot;ז בנתינת דיו מותר מע&quot;ש,&lt;br /&gt;<br /> אביי דוחהו שאולי בדיו כיון שאינו צריך גיבול אלא השרייה יהיה חייב עליו אף ללא גיבול? רב יוסף מנסה לדחות את הבנתו של אביי מכך שבאפר ריבר&quot;י אינו מחייב על נתינת המים, ואפר אינו מתגבל כדיו! אביי דוחהו שגרסת הברייתא לגבי אפר היא עפר שמתגבל ולא כאפר. ובמסקנה נראה כאביי שדבר א&quot;צ גיבול אלא השרייה חייבים עליו אף ללא גיבול.&lt;br /&gt;<br /> <br /> בדף קנה: הגמ' דנה מי התנא שמתיר ליתן מורסן במים בשבת? &lt;br /&gt;<br /> רב יוסף מוכיח שזה ריבר&quot;י שמתיר לכתחילה ליתן מים במורסן בשבת ובשינוי אף לערבב.<br /> &lt;br /&gt;<br /> לכאו' מדובר שם במורסן שהוא לאו בר גיבול ומצינו שמותר לפי ריבר&quot;י וזו קושיא על אביי שאמר לעיל שלפי ריבר&quot;י חייב על נתינת מים באינו בר גיבול?&lt;br /&gt;<br /> <br /> === מהו לש? מחיית דבר או הפיכתו לעיסה? === <br /> שיטה ראשונה: היא שיטת רש&quot;י והרמב&quot;ם (פרק ח' הלכה ט&quot;ז) שמלאכה שנאסרה היא מלאכת הגיבול בלבד דהיינו הפיכת מוצק ונוזל יחד לעיסה. כרב יוסף אליבא דריבר&quot;י ולכן בדברים שאינם בר גיבול מותר ליתן לתוכם מים כרב יוסף. אך ע&quot;ז קשה שכן למסקנת הסוגיה אף לפי רב יוסף אסור לגבל אפר והרמב&quot;ם פוסק שמותר? הכיצד? הרי מה שהתיר ריבר&quot;י הוא רק ליתן את המים ולא לגבל?&lt;br /&gt;<br /> <br /> המ&quot;מ (שם) מדקדק בהוכחתו של רב יוסף בריבר&quot;י לגבי קמח כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר אינו חייב עד שיגבל&quot;, לגבי אפר כתוב: &quot;ריבר&quot;י אומר עד שיגבל&quot;, מדוקדק שיש חילוק ביניהם: קמח שיש בו גיבול, אם גיבל – חייב חטאת, באפר – לא שייכת פעולת גיבול ומותר שהתערובת לא הפכה לעיסה. העולה: לרב יוסף בריבר&quot;י נאסרה רק פעול שיוצרת עיסה.&lt;br /&gt;<br /> <br /> שיטה שניה: לעומתם, דעת הרבה מהראשונים, סייעת בעלי התוס' ועוד, אומרים כל' היראים (הובא בקובץ שיטות ראשונים): &quot;כל שדרך להמחותו ע&quot;י משקין נקרא לישה&quot;, ולפ&quot;ז מלאכת לש היא אפי' באפר שניתן לתוך המים כיון שנימוח. ולפ&quot;ז הלכה כאביי שנתינת מים באפר וכן בדיו, חייב כיון שמתמחה באופן עצמאי, ומש&quot;כ לגבי מורסן בדף קנה: שמותרת בו ניתנת מים ע&quot;פ ריבר&quot;י, זה בגלל שמורסן אינו מתמחה במים אלא מתרכך ולכן מותר.&lt;br /&gt;<br /> <br /> א&quot;כ מצינו שנח' הראשונים בהבנת דברי ריבר&quot;י: י&quot;א שהאיסור לש הוא בגיבול, בהפיכת שני חומרים מוצק ונוזל לעיסה, וי&quot;א שהאיסור הוא במיחוי, שהחומר המוצק מתמחה בתוך המים. ונפק&quot;מ לגבי אפר ודיו האם אינו חייב עד שיגבל או שחייב.&lt;br /&gt;<br /> <br /> === משמעיות הלכתיות: === <br /> הש&quot;ע (סימן שכ&quot;א סעיף י&quot;ד) פוסק כשיטת הרמב&quot;ם ורש&quot;י אומנם בפוסקים נראה שכדאי להחמיר כשיטת בעלי התוס'.&lt;br /&gt;<br /> שביתת השבת דן ע&quot;פ הגמ' בדף קנו. בהיתרי לישה ואומר ש&quot;על יד על יד&quot; מותר ללוש, למה? כי בעצם אין כוונתו ללישה אלא להטעמת האוכל ע&quot;מ לאוכלו לאלתר ומותר, שאינו חפץ להופכו לעיסה, לשונה מכפי שהיה מלכתחילה אלא להטעימו.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%A8&diff=10484 2018-02-15T17:26:59Z

<p>יוסף ארז: הפניות</p> <hr /> <div>== מלאכת מעמר ==<br /> בערך זה נדון מה הגדרת מלאכת מעמר האסורה בשבת? <br /> <br /> הגמ' עג: אומרת שיש מחלוקת בין אביי לרבא / רבה באדם שאוסף מלח ממלחתא האם חייב משום מעמר או לא בגלל שאין מעמר אלא בגידולי קרקע?<br /> <br /> ונראה שלא נחלקו האם זו פעולת העימור, שלכו&quot;ע פעולת איסוף וקיבוץ נקראת מעמר. הגמ' צו: אומרת שהמקושש עבר על מעמר (לפי אחת מהדעות שם) ונראה שוב שמעמר זו פעולת איסוף.<br /> <br /> == הראשונים ==<br /> צריך לשאול מהי הגדרת מלאכת מעמר? ולפי זה לדון בכמה נפקא מינות:<br /> <br /> ובכן הגמ' (ביצה דף יג:) אומרת שאוסף בצלים פטור ואינה מזכירה את איסור מעמר וצריך להבין למה?<br /> <br /> אולי נאמר שבבצלים פטור משום מעמר בגלל שאינו אוסף כדרך העימור הרגילה אלא בבית, וכמו שכותב רש&quot;י שם (ד&quot;ה לא פקסו): &quot;ולעניין שבת משהביא בצלים לביתו – אין העמדת ערימה מלאכה&quot; ואה&quot;נ שבשדה יתחייב.<br /> <br /> פי' נוסף לדברים זו שיטת התוס' רי&quot;ד אצלנו שכותבים שאין מעמר אלא בשעת תלישתו מהקרקע אך לאחר זמן אם נתפזרו הפירות וכד' אין זה מעמר.<br /> <br /> נראה שנח' התוס' רי&quot;ד ורש&quot;י בהגדרת מלאכת מעמר, שהנה לתוס' אין עימור אחר עימור ואפי' בשדה, לעומת רש&quot;י שיאמר שיש עימור ודווקא בבית אין עימור אחר עימור ולכן נסביר שלתוס' רי&quot;ד מעמר היא פעולה שמכשירה את הפירות לשינוע לשיווק וכד', אך רש&quot;י מגדיר שמעמר זו כל פעולת איסוף שנעשית כדרכה, אבל בבית אינו כדרכה ולכן אינו נחשב מעמר כלל ולכן מותר.<br /> <br /> המאירי בפירושו למשנה אומר שאין דרך עימור אלא במקום שקצר שם, ובבית אינו דרך עימור, וההסבר בזה שיש כאן תהליך משמעותי, שלב משמעותי שהפרי עובר ממקום הגידול אל הבית. פי' נוסף שמביא המאירי שמתרץ את הקושיה מביצה אומר שהדבר תלוי בכוונה, שהאוסף פירות לשם עימור – חייב והאוסף בצלים אסף שלא לשם עימור ומותר. ונראה להסביר שאם לא אסף לשם עימור – כלל לא פעל את המלאכה כי מלאכת מעמר ענינה פעולה עם כוונה לשם עימור. אין הבדל אם הפירות אסופים או לא אלא האם הפעולה אסורה?<br /> <br /> על פי זה כתב באגרות משה (ד, עד) שהמסדר פרחים באגרטל אינו מתחיל להיות מעמר שאין כוונתו אלא לסדר הפרחים.<br /> <br /> בשיטה לר&quot;ן כתוב שתליא בקשירה שמעמר היא פעולה משמעותית שהופכת את השיבולים להיות עומרים – מפרטים כללים, צריך איסוף עם קשירה ולכן אם נתפזרו – חייב אם אוספם.<br /> <br /> סיכום:<br /> <br /> א. הר&quot;ן אומר שתליא בקשירה – יצירה מחודשת.<br /> <br /> ב. תוס' רי&quot;ד – הפיכת הפרי ראוי לשיווק – בתור &quot;פירות&quot;.<br /> <br /> ג. מאירי – איסוף משמעותי בשני אופנים: א. כחלק מתהליך הייצור - מהשדה לבית (רש&quot;י). ב. בגלל הכוונה יש לנו משמעות באיסוף.<br /> <br /> == בשיטת הרמב&quot;ם: ==<br /> <br /> א. הרמב&quot;ם מדבר על מלאכת מעמר בכמה מקומות בפרק ח' הלכות ה – ו, ובפרק כא הלכה יא, שבפרק כא נראה שמלאכת מעמר היא דיבוק הפירות לגוף אחד, והחיי אדם כתב שכל החשש הוא דווקא בפירות שדרך לדבקם לגוף אחד, כתאנה ותמרים, וכ&quot;כ מרכבת המשנה וכ&quot;כ מהר&quot;ח אור זרוע (שו&quot;ת סי' ריד) וכ&quot;כ בבאר רחובות בשם הרב פראנק.<br /> <br /> ב. הסבר נוסף: מה שכתב הרמב&quot;ם &quot;גוף אחד&quot; אינו שם המלאכה והגדרתה, אלא סימן למלאכה ובעצם מעמר היא פעולה שנותנת משמעות חדשה לפירות. וכ&quot;כ החיי אדם וכן נראה באגלי טל.<br /> <br /> מרן (שמ, ט) פוסק שאסור לקבץ מלח ממשרפות המלח ונשמע שהמלח מתקשה ומתגבש לגוש ולכן אסור – מדרבנן, שפוסק כאביי שאין מעמר אלא בגידולי קרקע, ובהלכה י' פוסק מרן שחייב כשמקבץ הפירות לגוש אחד, ונראה כמו שביארנו ברמב&quot;ם ע&quot;פ מרכבת המשנה, שתליא בדיבוק הפירות ליצירה חדשה – לגוף אחד.<br /> <br /> אומנם רוב האחרונים פירשו בדעת מרן כמש&quot;כ החיי אדם.<br /> [[קטגוריה:מסכת שבת]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%A8&diff=10483 2018-02-15T17:25:24Z

<p>יוסף ארז: יצירת דף עם התוכן &quot;== מעמר == בערך זה נדון מה הגדרת מלאכת מעמר האסורה בשבת? הגמ' עג: אומרת שיש מחלוקת בין אביי...&quot;</p> <hr /> <div>== מעמר ==<br /> בערך זה נדון מה הגדרת מלאכת מעמר האסורה בשבת? <br /> <br /> הגמ' עג: אומרת שיש מחלוקת בין אביי לרבא / רבה באדם שאוסף מלח ממלחתא האם חייב משום מעמר או לא בגלל שאין מעמר אלא בגידולי קרקע?<br /> <br /> ונראה שלא נחלקו האם זו פעולת העימור, שלכו&quot;ע פעולת איסוף וקיבוץ נקראת מעמר. הגמ' צו: אומרת שהמקושש עבר על מעמר (לפי אחת מהדעות שם) ונראה שוב שמעמר זו פעולת איסוף.<br /> <br /> == הראשונים ==<br /> צריך לשאול מהי הגדרת מלאכת מעמר? ולפי זה לדון בכמה נפקא מינות:<br /> <br /> ובכן הגמ' (ביצה דף יג:) אומרת שאוסף בצלים פטור ואינה מזכירה את איסור מעמר וצריך להבין למה?<br /> <br /> אולי נאמר שבבצלים פטור משום מעמר בגלל שאינו אוסף כדרך העימור הרגילה אלא בבית, וכמו שכותב רש&quot;י שם (ד&quot;ה לא פקסו): &quot;ולעניין שבת משהביא בצלים לביתו – אין העמדת ערימה מלאכה&quot; ואה&quot;נ שבשדה יתחייב.<br /> <br /> פי' נוסף לדברים זו שיטת התוס' רי&quot;ד אצלנו שכותבים שאין מעמר אלא בשעת תלישתו מהקרקע אך לאחר זמן אם נתפזרו הפירות וכד' אין זה מעמר.<br /> <br /> נראה שנח' התוס' רי&quot;ד ורש&quot;י בהגדרת מלאכת מעמר, שהנה לתוס' אין עימור אחר עימור ואפי' בשדה, לעומת רש&quot;י שיאמר שיש עימור ודווקא בבית אין עימור אחר עימור ולכן נסביר שלתוס' רי&quot;ד מעמר היא פעולה שמכשירה את הפירות לשינוע לשיווק וכד', אך רש&quot;י מגדיר שמעמר זו כל פעולת איסוף שנעשית כדרכה, אבל בבית אינו כדרכה ולכן אינו נחשב מעמר כלל ולכן מותר.<br /> <br /> המאירי בפירושו למשנה אומר שאין דרך עימור אלא במקום שקצר שם, ובבית אינו דרך עימור, וההסבר בזה שיש כאן תהליך משמעותי, שלב משמעותי שהפרי עובר ממקום הגידול אל הבית. פי' נוסף שמביא המאירי שמתרץ את הקושיה מביצה אומר שהדבר תלוי בכוונה, שהאוסף פירות לשם עימור – חייב והאוסף בצלים אסף שלא לשם עימור ומותר. ונראה להסביר שאם לא אסף לשם עימור – כלל לא פעל את המלאכה כי מלאכת מעמר ענינה פעולה עם כוונה לשם עימור. אין הבדל אם הפירות אסופים או לא אלא האם הפעולה אסורה?<br /> <br /> על פי זה כתב באגרות משה (ד, עד) שהמסדר פרחים באגרטל אינו מתחיל להיות מעמר שאין כוונתו אלא לסדר הפרחים.<br /> <br /> בשיטה לר&quot;ן כתוב שתליא בקשירה שמעמר היא פעולה משמעותית שהופכת את השיבולים להיות עומרים – מפרטים כללים, צריך איסוף עם קשירה ולכן אם נתפזרו – חייב אם אוספם.<br /> <br /> סיכום:<br /> <br /> א. הר&quot;ן אומר שתליא בקשירה – יצירה מחודשת.<br /> <br /> ב. תוס' רי&quot;ד – הפיכת הפרי ראוי לשיווק – בתור &quot;פירות&quot;.<br /> <br /> ג. מאירי – איסוף משמעותי בשני אופנים: א. כחלק מתהליך הייצור - מהשדה לבית (רש&quot;י). ב. בגלל הכוונה יש לנו משמעות באיסוף.<br /> <br /> == בשיטת הרמב&quot;ם: ==<br /> <br /> א. הרמב&quot;ם מדבר על מלאכת מעמר בכמה מקומות בפרק ח' הלכות ה – ו, ובפרק כא הלכה יא, שבפרק כא נראה שמלאכת מעמר היא דיבוק הפירות לגוף אחד, והחיי אדם כתב שכל החשש הוא דווקא בפירות שדרך לדבקם לגוף אחד, כתאנה ותמרים, וכ&quot;כ מרכבת המשנה וכ&quot;כ מהר&quot;ח אור זרוע (שו&quot;ת סי' ריד) וכ&quot;כ בבאר רחובות בשם הרב פראנק.<br /> <br /> ב. הסבר נוסף: מה שכתב הרמב&quot;ם &quot;גוף אחד&quot; אינו שם המלאכה והגדרתה, אלא סימן למלאכה ובעצם מעמר היא פעולה שנותנת משמעות חדשה לפירות. וכ&quot;כ החיי אדם וכן נראה באגלי טל.<br /> <br /> מרן (שמ, ט) פוסק שאסור לקבץ מלח ממשרפות המלח ונשמע שהמלח מתקשה ומתגבש לגוש ולכן אסור – מדרבנן, שפוסק כאביי שאין מעמר אלא בגידולי קרקע, ובהלכה י' פוסק מרן שחייב כשמקבץ הפירות לגוש אחד, ונראה כמו שביארנו ברמב&quot;ם ע&quot;פ מרכבת המשנה, שתליא בדיבוק הפירות ליצירה חדשה – לגוף אחד.<br /> <br /> אומנם רוב האחרונים פירשו בדעת מרן כמש&quot;כ החיי אדם.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA&diff=10482 2018-02-15T17:20:07Z

<p>יוסף ארז: קישורים</p> <hr /> <div>== רשויות ==<br /> הגמ' במסכת שבת דף ו. עוסקת ברשויות השבת השונות, בערך זה נדון בהבדל היסודי בין רשות הרבים לרשות היחיד ובהבדל שבין רשות היחיד לכרמלית:<br /> == הסוגיה ==<br /> הברייתא (ו.) אומרת שיש ד' רשויות בשבת:<br /> א. רה&quot;י – מוגדרת ע&quot;י חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' או ע&quot;י גדר הגבוהה כנ&quot;ל.<br /> <br /> ב. רה&quot;ר – מקום כמו סרטיא – דרך להילוך מעיר לעיר (ע&quot;פ רש&quot;י) או מקום השווקים או המבואות המפולשים לשוק.<br /> <br /> ג. כרמלית – ים, בקעה, אסטוונית – אינה לא כרה&quot;י ולא כרה&quot;ר, אסור לטלטל בתוכה ואין מוציאן ממנה לרה&quot;ר ולרה&quot;י ולא מכניסים.<br /> <br /> ד. מקום פטור.<br /> <br /> יש להתבונן בכמה נקודות ולשאול כמה שאלות:<br /> א. הגמ' כשמגדירה את רה&quot;ר לעומת רה&quot;י מתנסחת בשני סגנונות: ברשות היחיד אומרים גבולות, ברה&quot;ר הגמ' אומרת מקומות.<br /> הפני יהושע שואל למה ברה&quot;י הגמ' אומרת מחיצות? הגמ' הייתה צריכה לומר בית, שכן בית הוא הדוגמה הקלאסית לרה&quot;י?<br /> <br /> ב. מה דין רשות שמיועדת לרבים אך מוקפת מחיצות? האם נחשבת כרה&quot;ר או כרה&quot;י? מצינו שהגדרת רה&quot;י היא במחיצות?<br /> <br /> ג. מה מגדיר את רה&quot;י כרה&quot;י? זה שמוקפת מחיצות או זה שמשמשת ליחיד והמחיצות הם רק ביטוי חיצוני לשימוש הרשות?<br /> <br /> == רה&quot;י – שימוש או מציאות? ==<br /> מפשט לשון הגמ' נראה שהגדרת רה&quot;י היא בכך שתחולק, תופרש מרה&quot;ר ע&quot;י מחיצות, מחוץ לרשות זו יש גם רשות הרבים, דהיינו הדבר היותר ברור ומוחלט בעיני הוא זה שיש כאן רה&quot;י. מה שחוץ לה מוגדר כרה&quot;ר אם הוא יהיה לשימוש הרבים.<br /> <br /> ראינו שהפני יהושע הקשה מדוע הברייתא אומר חריץ ומחיצות הרי יסוד רה&quot;י מתבטא באופן הנחרץ והברור בבית? הפני יהושע עצמו בתירוצו לקושייתו עונה שבית מילתא דפשיטא הוא. יסודות דבריו נסמכים על ההסתכלות על רה&quot;י בהגדרה של שימוש, השימוש העיקרי של רשות היחיד בא לידי ביטוי בבית, איננו מתבוננים על מחיצות והבדלות, אנו מסתכלים על השימוש, כאן השימוש הוא שימוש של יחיד ולכך הוי רשות היחיד.<br /> <br /> יסוד זה נראה גם מלשון הש&quot;ע, הנה הגמ' אמרה שרה&quot;י מוגדרת ע&quot;י המחיצות והחריץ, אולם הש&quot;ע (סימן שמה סעיף ב) הקדים את דין בית, מדוע? כיון שעיקר הגדרת רשות היחיד נעוצה בשימוש אשר משתמשים בו, עיקר השימוש הפרטי מתבטא בבית. שימוש המבדיל מהרבים, אלא שהרמב&quot;ם (פרק יד הלכה א) מקדים את דיני תל וחריץ ואח&quot;כ כותב את דין מקום המוקף מחיצות המכונה בית, אם הרמב&quot;ם היה סובר שבית הוא ההגדרה הפשוטה והבסיסית לרה&quot;י, היה לו להקדים את דין בית, ומשמע, שלרמב&quot;ם הדבר תלוי במחיצות, בהבדלה הניכרת מרה&quot;ר, מהעולם.<br /> <br /> ובאמת, התוס' בעירובין (כב: ד&quot;ה דילמא) שואלים מדוע לא נחשבים את כל ארץ ישראל כרה&quot;י, הרי תחומה בחריצים ובהרים? ועונים שמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא נחשבת מחיצה ונראה לבאר, שלא עצם המובדלות מהמציאות הכללית של העולם מייצרת רה&quot;י, אלא יצירת מקום שמיועד לשימוש מובדל, שיש עניין בהבדלתו מהרבים. <br /> <br /> סברא מפורשת לזה נמצאת ברש&quot;י לפנינו (ד&quot;ה אינם לא כרה&quot;י) שכותב שהגדרת הרשות תלויה במחיצות. לעיל (ג: ד&quot;ה בעי אביי) כתב רש&quot;י: &quot;תשמישי רה&quot;י&quot; כלומר, הדבר תלוי במה שהרשות מיועדת לתשמישים צנועים כרה&quot;י וצריך להסביר ברש&quot;י שהמחיצות, ההגדרות החיצוניות, הם היכי תמצי לתשמיש פרטי, הברייתא באה לעצב לנו את ההגדרה איך מוגדרת רשות נורמאלית לשימוש פרטי. <br /> <br /> לגבי קרפף הגמ' אומרת שאינו מוגדר לא כרה&quot;ר ולא כרה&quot;י. מה הפירוש? מדובר כאן ברה&quot;י אך חכמים באו והגדירוהו כרה&quot;ר – קצת, ככרמלית, בשביל שלא יבואו לדמותה לרה&quot;ר ויטלטלו ממנה לרה&quot;ר ולרה&quot;י, כאן מתחדשת הכרמלית. הרמב&quot;ן כותב מעין זה שכעיקרון יש לנו רה&quot;י קבועה במציאות וע&quot;ג זה יש לנו רה&quot;ר, ועל מקומות מסוימים ברה&quot;י באו חכמי' והגדירום ככרמלית, בתוקפם הגדירו מקום זה כמקום שבו פטור אבל אסור לגמרי (אם זרק מרה&quot;ר לכרמלית – אינו חייב).<br /> <br /> תוס' אומרים שאין הכרמלית הרכבה על רה&quot;י, אלא הכרמלית היא רה&quot;י שאינה רה&quot;י גמורה. אך פשוט ונוח יותר לבאר כרמב&quot;ן.<br /> <br /> נחזור לשאלה איך נגדיר רשות בעלת מחיצות המשמשת לרבים? כיון שהתנאי היסודי והברור יותר הוא שיש לה מחיצות, נגדירה כרה&quot;י, שכן כל מה שלא מוגדר ע&quot;י מחיצות ניתן להגדירו כרה&quot;ר, אך אם יש מחיצות – אין להגדירו כרה&quot;ר. אולי לעיתים נוסיף לרשות זו חומרא של כרמלית, לאור הרמב&quot;ן, אך בעיקרון נחשבת רה&quot;י.<br /> <br /> אם כן מצאנו מחלוקת בין הראשונים, הרמב&quot;ן והרמב&quot;ם סוברים שמחיצות הרשות הם הקובעות. רש&quot;י ותוס' סוברים שתשמישי הרשות הם הקובעים.<br /> <br /> == עיונים נוספים בדברי הרמב&quot;ן ==<br /> מצאנו (להלן ז:) בבית שבתוכו גובהו ט' טפחים ומבחוץ גובהו י' שהגמ' דורשת כדי להגדירו כרה&quot;י שיחקקו בתוכו להשלימו לי' מבפנים, אומר הרמב&quot;ן כעיקרון גם ללא החקיקה נחשב הבית כרה&quot;י, הגמ' דורשת לחקוק רק מדרבנן ואילו מדאו' הבית נחשב כרה&quot;י גם ללא החקיקה. הרמב&quot;ן לשיטתו, המחיצות מגדירות את הרשות, רשות מובדלת מהעולם.<br /> <br /> לכאו' ישנה סתירה בדברי הרמב&quot;ן, שאצלנו אמר שהדבר תלוי במחיצות ואילו בעירובין (נט.) אומר לגבי הרים שנחשבים מחיצה לרה&quot;י שהדבר תלוי בשני דברים: א. המחיצה צריכה להיות בולטת וניכרת למי שבתוכה. ב. המקום צריך להיות מקום שבנ&quot;א לא &quot;בוקעים&quot; – עוברים בו. מהסעיף הראשון משתמע שהדבר תלוי במי שנמצא בתוך הרשות ולכאו' הסברא משום תשמישי רה&quot;י? וקשה על הרמב&quot;ן? <br /> <br /> צריך לומר שאין מח' אלא שגם לרמב&quot;ן יש צד של תשמיש היחיד, אך העיקר תלוי בהסתכלות על הרשות ע&quot;י המחיצות (ע&quot;ע ר&quot;ח מבריסק הלכות סוכה פ&quot;ד הי&quot;א שפלפל ברמב&quot;ן בצורה קצת שונה וברמב&quot;ם הבין כדברנו).<br /> <br /> יסוד זה כותב גם הבאה&quot;ל (סימן שמה ד&quot;ה תוכו) שכעיקרון הרשות כרה&quot;י אך חכמים החמירו בה ככרמלית והוא לכאו' ע&quot;פ הרמב&quot;ן שהרשות מוגדרת ע&quot;י המחיצות. שו&quot;ת שבט הלוי (חלק א סימן קכה) חולק עליו ואומר שלא מצאנו, ולכאו' ניתן לומר שמחלוקתם תלויה במח' הראשונים הנ&quot;ל.<br /> [[קטגוריה:שבת]]<br /> [[קטגוריה:מסכת שבת]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA&diff=10481 2018-02-15T17:17:57Z

<p>יוסף ארז: יצירת דף עם התוכן &quot;== רשויות == הגמ' במסכת שבת דף ו. עוסקת ברשויות השבת השונות, בערך זה נדון בהבדל היסודי בין רש...&quot;</p> <hr /> <div>== רשויות ==<br /> הגמ' במסכת שבת דף ו. עוסקת ברשויות השבת השונות, בערך זה נדון בהבדל היסודי בין רשות הרבים לרשות היחיד ובהבדל שבין רשות היחיד לכרמלית:<br /> == הסוגיה ==<br /> הברייתא (ו.) אומרת שיש ד' רשויות בשבת:<br /> א. רה&quot;י – מוגדרת ע&quot;י חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' או ע&quot;י גדר הגבוהה כנ&quot;ל.<br /> <br /> ב. רה&quot;ר – מקום כמו סרטיא – דרך להילוך מעיר לעיר (ע&quot;פ רש&quot;י) או מקום השווקים או המבואות המפולשים לשוק.<br /> <br /> ג. כרמלית – ים, בקעה, אסטוונית – אינה לא כרה&quot;י ולא כרה&quot;ר, אסור לטלטל בתוכה ואין מוציאן ממנה לרה&quot;ר ולרה&quot;י ולא מכניסים.<br /> <br /> ד. מקום פטור.<br /> <br /> יש להתבונן בכמה נקודות ולשאול כמה שאלות:<br /> א. הגמ' כשמגדירה את רה&quot;ר לעומת רה&quot;י מתנסחת בשני סגנונות: ברשות היחיד אומרים גבולות, ברה&quot;ר הגמ' אומרת מקומות.<br /> הפני יהושע שואל למה ברה&quot;י הגמ' אומרת מחיצות? הגמ' הייתה צריכה לומר בית, שכן בית הוא הדוגמה הקלאסית לרה&quot;י?<br /> <br /> ב. מה דין רשות שמיועדת לרבים אך מוקפת מחיצות? האם נחשבת כרה&quot;ר או כרה&quot;י? מצינו שהגדרת רה&quot;י היא במחיצות?<br /> <br /> ג. מה מגדיר את רה&quot;י כרה&quot;י? זה שמוקפת מחיצות או זה שמשמשת ליחיד והמחיצות הם רק ביטוי חיצוני לשימוש הרשות?<br /> <br /> == רה&quot;י – שימוש או מציאות? ==<br /> מפשט לשון הגמ' נראה שהגדרת רה&quot;י היא בכך שתחולק, תופרש מרה&quot;ר ע&quot;י מחיצות, מחוץ לרשות זו יש גם רשות הרבים, דהיינו הדבר היותר ברור ומוחלט בעיני הוא זה שיש כאן רה&quot;י. מה שחוץ לה מוגדר כרה&quot;ר אם הוא יהיה לשימוש הרבים.<br /> <br /> ראינו שהפני יהושע הקשה מדוע הברייתא אומר חריץ ומחיצות הרי יסוד רה&quot;י מתבטא באופן הנחרץ והברור בבית? הפני יהושע עצמו בתירוצו לקושייתו עונה שבית מילתא דפשיטא הוא. יסודות דבריו נסמכים על ההסתכלות על רה&quot;י בהגדרה של שימוש, השימוש העיקרי של רשות היחיד בא לידי ביטוי בבית, איננו מתבוננים על מחיצות והבדלות, אנו מסתכלים על השימוש, כאן השימוש הוא שימוש של יחיד ולכך הוי רשות היחיד.<br /> <br /> יסוד זה נראה גם מלשון הש&quot;ע, הנה הגמ' אמרה שרה&quot;י מוגדרת ע&quot;י המחיצות והחריץ, אולם הש&quot;ע (סימן שמה סעיף ב) הקדים את דין בית, מדוע? כיון שעיקר הגדרת רשות היחיד נעוצה בשימוש אשר משתמשים בו, עיקר השימוש הפרטי מתבטא בבית. שימוש המבדיל מהרבים, אלא שהרמב&quot;ם (פרק יד הלכה א) מקדים את דיני תל וחריץ ואח&quot;כ כותב את דין מקום המוקף מחיצות המכונה בית, אם הרמב&quot;ם היה סובר שבית הוא ההגדרה הפשוטה והבסיסית לרה&quot;י, היה לו להקדים את דין בית, ומשמע, שלרמב&quot;ם הדבר תלוי במחיצות, בהבדלה הניכרת מרה&quot;ר, מהעולם.<br /> <br /> ובאמת, התוס' בעירובין (כב: ד&quot;ה דילמא) שואלים מדוע לא נחשבים את כל ארץ ישראל כרה&quot;י, הרי תחומה בחריצים ובהרים? ועונים שמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא נחשבת מחיצה ונראה לבאר, שלא עצם המובדלות מהמציאות הכללית של העולם מייצרת רה&quot;י, אלא יצירת מקום שמיועד לשימוש מובדל, שיש עניין בהבדלתו מהרבים. <br /> <br /> סברא מפורשת לזה נמצאת ברש&quot;י לפנינו (ד&quot;ה אינם לא כרה&quot;י) שכותב שהגדרת הרשות תלויה במחיצות. לעיל (ג: ד&quot;ה בעי אביי) כתב רש&quot;י: &quot;תשמישי רה&quot;י&quot; כלומר, הדבר תלוי במה שהרשות מיועדת לתשמישים צנועים כרה&quot;י וצריך להסביר ברש&quot;י שהמחיצות, ההגדרות החיצוניות, הם היכי תמצי לתשמיש פרטי, הברייתא באה לעצב לנו את ההגדרה איך מוגדרת רשות נורמאלית לשימוש פרטי. <br /> <br /> לגבי קרפף הגמ' אומרת שאינו מוגדר לא כרה&quot;ר ולא כרה&quot;י. מה הפירוש? מדובר כאן ברה&quot;י אך חכמים באו והגדירוהו כרה&quot;ר – קצת, ככרמלית, בשביל שלא יבואו לדמותה לרה&quot;ר ויטלטלו ממנה לרה&quot;ר ולרה&quot;י, כאן מתחדשת הכרמלית. הרמב&quot;ן כותב מעין זה שכעיקרון יש לנו רה&quot;י קבועה במציאות וע&quot;ג זה יש לנו רה&quot;ר, ועל מקומות מסוימים ברה&quot;י באו חכמי' והגדירום ככרמלית, בתוקפם הגדירו מקום זה כמקום שבו פטור אבל אסור לגמרי (אם זרק מרה&quot;ר לכרמלית – אינו חייב).<br /> <br /> תוס' אומרים שאין הכרמלית הרכבה על רה&quot;י, אלא הכרמלית היא רה&quot;י שאינה רה&quot;י גמורה. אך פשוט ונוח יותר לבאר כרמב&quot;ן.<br /> <br /> נחזור לשאלה איך נגדיר רשות בעלת מחיצות המשמשת לרבים? כיון שהתנאי היסודי והברור יותר הוא שיש לה מחיצות, נגדירה כרה&quot;י, שכן כל מה שלא מוגדר ע&quot;י מחיצות ניתן להגדירו כרה&quot;ר, אך אם יש מחיצות – אין להגדירו כרה&quot;ר. אולי לעיתים נוסיף לרשות זו חומרא של כרמלית, לאור הרמב&quot;ן, אך בעיקרון נחשבת רה&quot;י.<br /> <br /> אם כן מצאנו מחלוקת בין הראשונים, הרמב&quot;ן והרמב&quot;ם סוברים שמחיצות הרשות הם הקובעות. רש&quot;י ותוס' סוברים שתשמישי הרשות הם הקובעים.<br /> <br /> == עיונים נוספים בדברי הרמב&quot;ן ==<br /> מצאנו (להלן ז:) בבית שבתוכו גובהו ט' טפחים ומבחוץ גובהו י' שהגמ' דורשת כדי להגדירו כרה&quot;י שיחקקו בתוכו להשלימו לי' מבפנים, אומר הרמב&quot;ן כעיקרון גם ללא החקיקה נחשב הבית כרה&quot;י, הגמ' דורשת לחקוק רק מדרבנן ואילו מדאו' הבית נחשב כרה&quot;י גם ללא החקיקה. הרמב&quot;ן לשיטתו, המחיצות מגדירות את הרשות, רשות מובדלת מהעולם.<br /> <br /> לכאו' ישנה סתירה בדברי הרמב&quot;ן, שאצלנו אמר שהדבר תלוי במחיצות ואילו בעירובין (נט.) אומר לגבי הרים שנחשבים מחיצה לרה&quot;י שהדבר תלוי בשני דברים: א. המחיצה צריכה להיות בולטת וניכרת למי שבתוכה. ב. המקום צריך להיות מקום שבנ&quot;א לא &quot;בוקעים&quot; – עוברים בו. מהסעיף הראשון משתמע שהדבר תלוי במי שנמצא בתוך הרשות ולכאו' הסברא משום תשמישי רה&quot;י? וקשה על הרמב&quot;ן? <br /> <br /> צריך לומר שאין מח' אלא שגם לרמב&quot;ן יש צד של תשמיש היחיד, אך העיקר תלוי בהסתכלות על הרשות ע&quot;י המחיצות (ע&quot;ע ר&quot;ח מבריסק הלכות סוכה פ&quot;ד הי&quot;א שפלפל ברמב&quot;ן בצורה קצת שונה וברמב&quot;ם הבין כדברנו).<br /> <br /> יסוד זה כותב גם הבאה&quot;ל (סימן שמה ד&quot;ה תוכו) שכעיקרון הרשות כרה&quot;י אך חכמים החמירו בה ככרמלית והוא לכאו' ע&quot;פ הרמב&quot;ן שהרשות מוגדרת ע&quot;י המחיצות. שו&quot;ת שבט הלוי (חלק א סימן קכה) חולק עליו ואומר שלא מצאנו, ולכאו' ניתן לומר שמחלוקתם תלויה במח' הראשונים הנ&quot;ל.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%A2&diff=10263 2018-01-28T06:51:35Z

<p>יוסף ארז: </p> <hr /> <div><br /> == א. שאלות ==<br /> בערך זה נדון בשאלה מהי הגדרת מלאכת זורע? האם הנתינה של הזרע וכד' בקרקע, או ההשרשה? והאם יש השלכות לכוונת הזורע בנתינתו את הזרע לקרקע? <br /> <br /> הגמ' שבת עג: דנה במלאכת זורע. ויש לשאול כמה מהותית הכוונה במלאכה? אדם שהתכוון להטמין בקרקע ובטעות הזרע השריש האם הוא חייב משום זורע? מה הפעולה האסורה האם הנתינה בקרקע או ההשרשה? ואם ההשרשה - איך ניתן לחייב על משהו שנעשה ביום חול? כיון שהצמיחה בפועל תעשה ביום חול?!<br /> <br /> == ב. האם הכוונה מעכבת? מחלוקת הראשונים ==<br /> הנה נח' רש&quot;י (ד&quot;ה זומר) ותוס' (ד&quot;ה זומר), בשאלה האם צריכה פעולת הזמירה להיות לשם צימוח האילן? רש&quot;י ס&quot;ל שצריך לכוון לשם צימוח האילן (כך ע&quot;פ השפת אמת), אך תוס' אומרים שכל שאינו מזיק לאילן נחשב זומר וחייב.<br /> <br /> בסברא פשוטה היינו אומרים שכשאדם זרע - הוא זרע, לא משנה לי כלל למה הוא כיון בפעולתו, אולי נשאל - הרי סו&quot;ס הוא לא התכוון, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה- ולמה שיתחייב? <br /> <br /> אלא שצריך לומר שפעולת הזריעה כדי שתחשב זריעה - צריכה כוונה, וכ&quot;נ מרש&quot;י וכן מדויק ברמב&quot;ם (שבת ז, ג) שכתב: &quot;שאלו הפעולות להצמיח הדבר הוא מתכון&quot; הא אם לא התכוון - פטור , וכ&quot;כ האג&quot;ט (ולא חולק על הלח&quot;מ, עיי&quot;ש).<br /> <br /> == ג. מחלוקת האחרונים ==<br /> והנה בזה נחלקו האחרונים, שהרש&quot;ש ס&quot;ל (ע&quot;פ שו&quot;ת הר צבי קכח) שהפעולה של הצמחת הזרע מתייחסת לנתינתו בקרקע ע&quot;י הכוונה שהייתה בנתינה, שנתכוון לזרוע. אך נתינת הזרע לבד אינה מלאכה שעיקר המלאכה היא ההצמחה שתבוא בסוף. והדרך שבה נקשר את הפעולה שנעשתה בשבת להצמחה שהייתה בחול היא ע&quot;י הכוונה.<br /> <br /> המנחת חינוך חולק ואומר שהתורה אסרה את הפעולה של הכנסת הזרע לקרקע, וכמו שהיה במשכן.<br /> <br /> == ד. ביאור במחלקת הראשונים ע&quot;פ מחלוקת האחרונים ==<br /> על פי זה תבואר מח' ראשונים וגאונים, שבגמ' בדף נ: נח' הראשונים, שרש&quot;י (ד&quot;ה הטומן לפת) ותוס' (ד&quot;ה מקצת עליו) אומרים שהטומן לפת בקרקע בשבת אינו צריך לעשות פעולת שינוי כל שהיא כדי שלא יהיה זורע, אך הגאונים (הוב&quot;ד בתוס' הנ&quot;ל) אומרים שצריך לעשות שינוי כיון שזה פסיק רישיה שהזרע יזרע, אם לא יוציאו מהקרקע. תוס' אומרים לגאונים שכיון שהאדם התכוון להטמין - אינו זורע.<br /> <br /> ולכאו' המחלוקת היא אותה המחלוקת, שרש&quot;י ותוס' סוברים כרש&quot;ש שיחוס הצמיחה לזריעה תליא בכוונה, ולכן אומרים שכיון שהטומן אינו מתכוון לזרוע - אינו זורע, אך הגאונים סוברים כמנחת חינוך שהפעולה שנאסרה היא פעולת הנתינה בקרקע, ולכן כל שלא עשה שינוי בנתינה - הרי הוא זורע מדאו'.<br /> <br /> == ה. דיוקים באחרונים לפסיקת ההלכה: ==<br /> הש&quot;ע פוסק (שלו, ד) שהמפזר אוכל לתרנגולים ולבהמות אסור לו לפזר יותר ממאכלם ליום או יומיים. לכאו' בגלל שישרישו, ויש לשאול והרי אינו מתכוון? ולמה חייב הרי אין הוא מתכוון לזרוע? ונשמע כמנחת חינוך שעצם הנתינה אסורה אך יש לפקפק בזה, שאין זה אלא מדרבנן, שלשון הש&quot;ע היא: &quot;יש להיזהר מלהשליך&quot; ומשמע שאינו חייב ע&quot;ז מדאו'.<br /> <br /> בסעיף יא הש&quot;ע פוסק שאין להשרות חיטים ושעורים במים, והמ&quot;ב מסביר שמתכוון לשרותם לזריעה שיתנפחו ויוסיפו. המג&quot;א כאן (ס&quot;ק יב) כותב להקשות על הרמב&quot;ם, ואח&quot;ז כותב לדייק שדווקא אם שרה את החיטים במים זמן ארוך – חייב, אך אם נתן את החיטים במים לזמן מועט - פטור. ומוכיח זאת משהרמב&quot;ם והש&quot;ע אחריו משנים מלשון הגמ' שאמרה &quot;ליתן&quot; ואומרים &quot;להשרות&quot; שלהשרות פירושו נתינה לזמן ארוך וכיון שהתוצאה מתייחסת לפעולה - יש בכך איסור דאו' ומכך נשמע שהש&quot;ע והרמב&quot;ם כרש&quot;ש.<br /> החיי אדם (כלל יא, בנשמת אדם) חולק על פסקו של המג&quot;א וכותב שאם נתכוון לזרוע - נתחייב מיד, אך בשלא נתכוון - פטור.<br /> <br /> המ&quot;ב מעתיקו להלכה ומוסיף עליו, שהחיי אדם דיבר בתוך דבריו לגבי נתינת תבואה להשרות לבהמות, אומר המ&quot;ב, לא די שלא יתכוון אלא גם אינו פסיק רישיה, דהיינו: גם אינו נותן להצמיח וגם מן הסתם יאכלו הבהמות את התבואה, ונראה מצירוף התנאים במ&quot;ב שאם לא יתכוון בלבד - אין זה מועיל - ועלול לעבור על איסור דאורייתא<br /> <br /> יש לציין בהבנת דברי הרמב&quot;ם שהרמב&quot;ם עצמו בשו&quot;ת הרמב&quot;ם (סימן תסד) כותב כדברי המג&quot;א שהאיסור לא נעשה אלא כשהחיטים הצמיחו בפועל, וזה כמג&quot;א וכרש&quot;ש.<br /> [[קטגוריה:שבת עג:]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק ז]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן שלו]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8&diff=10262 2018-01-28T06:49:24Z

<p>יוסף ארז: </p> <hr /> <div>== הסוגיה ממקורותיה השונים ==<br /> בסוגיה זו נדון מהי הגדרת מלאכת קוצר? האם צריך תוצרת מפעולת הקצירה או שחייב על כל קצירה? על מה בדיוק מתחייבים: על הפסקת היניקה או על ניתוק החיבור ונראה לעניין זה נפקא - מינות. לאיזה מלאכה דומה מלאכת קוצר?<br /> <br /> הגמ' בדף עג: מביאה ברייתא שאומרת שקוצר הוא בכלל כל סוגי פעולות הקטיף ואומר רב פפא: אדם שזורק פיסת רגבים לדקל ונשרו כתוצאה מכך התמרים חייב משום תולש, רש&quot;י שם כותב שהוא תולדה דקוצר.<br /> <br /> בדף פא: אומר ריש לקיש שצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו אך התולשו – חייב משום קוצר,<br /> רב פפי מציע לפ&quot;ז שמותר לטלטל עציץ נקוב לכתחילה, <br /> <br /> רב כהנא מדייקו שכל מה שאמר ריש לקיש הוא רק לצורך ובדיעבד אך לא לכתחילה. <br /> <br /> בהמשך הגמ' שם אומר אביי שאם העביר עציץ נקוב ממקומו הראשון ע&quot;ג הקרקע לע&quot;ג יתדות, כך שאינו מחובר לגמרי לקרקע, למרות שעדיין רואה את פניה – חייב משום תולש.<br /> <br /> רש&quot;י (ד&quot;ה חייב) ותוס' (ד&quot;ה והניחו) כותבים שהכוונה שחייב מדרבנן מלקות אך אינו חייב מדאו' ונשמע שסברתם היא שסוף סוף העציץ יונק מהקרקע.<br /> <br /> בדף קז: אומר רב ששת שהתולש כשותא מהיזמי חייב משום תולש ורש&quot;י שם מסביר שכשותא הוא צמח שגדל מריח הקרקע וחייב כשתולשו אע&quot;פ שאינו מחובר לקרקע.<br /> <br /> אביי מוסיף שהתולש פטרייה משפת הדלי, מקום גידולו – חייב משום תולש, רב אושעיא מקשה מה שמקשה והגמ' מחדדת התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה, רואים שתולש הוא דווקא ממקום גידולו, ולאור הגמ' בדף פא: נאמר שהכוונה למקור יניקתו.<br /> <br /> הגמ' בחולין דף קכז: אומרת שתאנים שצמקו באילן נחשבות מחוברות לעניין שבת, ובהמשך הגמ' שם מביאה ברייתא שאומרת שענף שנתלש מהאילן – הפירות שעל הענף נחשבים תלושים, אך אם רק ייבשו על האילן – נחשבים מחוברים.<br /> <br /> == שאלות בסוגיה ==<br /> א. מהו יסוד מלאכת קוצר? האם תלוי ביצירה? אם כן - מה היצירה? הפרי שנקטף? האם צריך לקצור דווקא לשם התוצר?<br /> <br /> ב. קשה על תוד&quot;ה וצריך לעצים, שמשמע בתוס' שהחיוב על התוצר ואילו הגמ' פא: אומרת שחייב אף ללא צורך בתוצר?<br /> <br /> ג. צריך לשאול, מה ההגדרה של חיבור, האם יניקת חיים מהאדמה / ממקום הגידול, או שמא חיבור פיזי, פשוט, למקום הגידול ללא תלות ביניקה?<br /> <br /> ד. קשה על תוס' ורש&quot;י בפא: שכתוב שחייב על מגביה גוש עם עשבים, משום תולש, ורש&quot;י ותוס' פי' שהיינו מדרבנן והרמב&quot;ם פסק שהוא מדאו', והרי הוא ממש תולש?<br /> <br /> == האם צריך תוצר או לא? מחלוקת בעלי התוספות השונים ==<br /> לכאו' נח' בזה התוס' עג: והתוס' רי&quot;ד בקכא: שלתוס' יש צורך בתוצר ולתוס' רי&quot;ד אין צורך, וקשה באמת על התוס' בעג: מהגמ' בפא: שמזיז עציץ שלא לשם תוצר? <br /> <br /> ניתן לתרץ קושיה זו ביסוד שנראה מהמנח&quot;ח (גוזז, ג, ה) שתלוי הדבר בקציצת הפרי מהעץ, דהיינו ניתוק גוף אחד מגוף שני - שונה, שאינם דומים כ&quot;כ זל&quot;ז. לפי זה תוס' מחלקים בנידון של חילוק עץ מעץ: כיון שהזומר וצריך לעצים זומר עץ מעץ, אין כאן ניתוק בין שני דברים שונים ולכן צריך כוונה אפי' לר&quot;י שיצטרך לעצים כדי להגדירו כקוצר, אך כעיקרון אינו קוצר, לפ&quot;ז לא נח' כ&quot;כ התוס' רי&quot;ד ותוס'.<br /> <br /> ועוד לפ&quot;ז תתורץ הקושיה הראשונה מפא: הרי אין כאן פרי? אלא, שבאמת תוס' מודים שאין צורך בתוצר, רק פה, בגלל שאין מהות של קוצר שמפריד חלק מחלק - צריך כוונה לצורך פרי, תוצר, אך כעיקרון אין צורך בתוצר. <br /> <br /> ובשאלה ד', למה אמרו תוס' ורש&quot;י שהוא מדרבנן, בגלל שאינו מנתק שני דברים זמ&quot;ז, שסו&quot;ס העשב מחובר לגוש ויונק ממנו, והגוש נפרד מהאדמה שאינו שני דברים שונים. יש להעיר שזהו יסוד מחודש שלא כתוב במפורש.<br /> <br /> == מה ההגדרה של חיבור? מחלוקת הראשונים == <br /> התוס' בע&quot;ז כו. שואלים איך יש הו&quot;א שמותר ליהודיה ליילד נכרית בשבת ועונים ב' תירוצים: תירוץ א': הוולד כבר נעקר לצאת. תירוץ ב': &quot;כיוון שכלו חודשיו פסקו גידוליו&quot;. <br /> <br /> ניתן לחלק בין התירוצים שתירוץ א' מדבר על מקום הגידול ותירוץ ב' מתייחס ליניקת החיים, וכך הבנו בהבנה ראשונית בפשטות.<br /> <br /> אך לפי ההו&quot;א של תוס' המבינים שהאיסור כאן הוא של עקירת עובר ממקור החיים שלו, ניתן להבין שהתי' הראשון: &quot;נעקר לצאת&quot; פירושו - כשבא לצאת, דהיינו כשהוא עומד בתור ישות עצמאית לחיות בעצמו, התירוץ השני: &quot;שכבר פסקו גידוליו&quot; כוונתו שזה שיש לתינוק את הפוטנציאל לעמוד בתור ישות עצמאית לעצמו, אומר שהיהודייה איננה עוקרת העובר מגידולו.<br /> <br /> הרמב&quot;ן מביא ירושלמי שהעוקר דג ממקום גידולו נחשב קוצר והרמב&quot;ן מעיר שזה לא כגמרא שלנו ונראה שהרמב&quot;ן הבין שהקוצר תליא במקום, ולא בהפסקת יניקה, ויש להסביר ברמב&quot;ן שהבין שנחלקו הבבלי והירושלמי האם יש קוצר גם בגידולי קרקע. אך גם נראה ברמב&quot;ן שתליא בהפסקת יניקה וצ&quot;ע.<br /> <br /> ברש&quot;י בפא: וגם בקז: נראה שתליא ביניקה אך הן ברש&quot;י והן בתוס' ניתן לומר שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מחובר? ואין היא מהות קוצר, ולכאו' לאור הסברנו המחודש בתוס' ע&quot;ז צ&quot;ל שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מנותק לכדי מעמד של ישות עצמאית?<br /> <br /> הרמב&quot;ם (שבת ח, ג) כותב שגבשושית של עפר שעלו בה עשבים - המגביהה חייב מדאו', ועוד כתב לגבי הסוגיה בחולין קכז. שהתולש תאנה יבשה - חייב, ולכאו' התוס' שם הסבירו שהגמ' אמרה דווקא צמקה כי יש בה איזו יניקת חיות אך ביבשה - פטור, איך הרמב&quot;ם אומר שאפילו שאין יניקה – חייב? ולכן נראה להסביר ברמב&quot;ם שתליא בחיבור ללא קשר ליניקה.<br /> <br /> אולם יש להקשות על הסברנו זה, בגלל שעשבים עדיין מחוברים לגבשושית ולא נחשב עוקר דבר ממקום גידולו, ובאמת בשו&quot;ת זכר יצחק (חלק ב, סימן מה) כתב שהרמב&quot;ם הדבר תלוי ביניקה, כשאדם מגביהה מע&quot;ג הקרקע את הגבשושית הוא ממעט את יניקתה מהקרקע ובזה שממעט יניקה - חייב, ורואים ברמב&quot;ם שיסוד מלאכת קוצר, תלוי ביניקה. <br /> <br /> לאור דברינו דלעיל בביאור ד' התוס' ניטה מדרכו של הזכר יצחק ונאמר, שלרמב&quot;ם יסוד המלאכה, נלמד מנטילת נשמה, ולכן, הממעט את חיותו של הצמח - חייב משום קוצר, שהעיקרון הוא מיעוט יניקה, אומנם להסבר זה יש לשאול - מתאנה שיבשה שנראה שתלוי בחיבור דווקא, ויש לתרץ שהוא לאו דווקא, ועי' מנח&quot;ח (שם). <br /> <br /> אומנם תוס' ורש&quot;י אומרים שקוצר נלמד מגוזז ולכן דווקא בניתוק או בפעולה שמקנה לתוצר חשיבות כישות עצמאית - נחשב קוצר.<br /> == סיכום ==<br /> מצאנו שנח' רש&quot;י ותוס' עם הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן שלרש&quot;י ותוס' יסוד קוצר נלמד מגוזז והגדרתו היא נתינת מעמד חשוב לנקצר, ואילו לרמב&quot;ם ולרמב&quot;ן נלמד מנטילת נשמה ההגדרה היא שכל שממעט יניקה - חיות, חייב משום קוצר.<br /> [[קטגוריה:שבת עג:]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק ח]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%A2&diff=10261 2018-01-28T06:48:18Z

<p>יוסף ארז: קטגוריות</p> <hr /> <div><br /> == א. שאלות ==<br /> בערך זה נדון בשאלה מהי הגדרת מלאכת זורע? האם הנתינה של הזרע וכד' בקרקע, או ההשרשה? והאם יש השלכות לכוונת הזורע בנתינתו את הזרע לקרקע? <br /> <br /> הגמ' שבת עג: דנה במלאכת זורע. ויש לשאול כמה מהותית הכוונה במלאכה? אדם שהתכוון להטמין בקרקע ובטעות הזרע השריש האם הוא חייב משום זורע? מה הפעולה האסורה האם הנתינה בקרקע או ההשרשה? ואם ההשרשה - איך ניתן לחייב על משהו שנעשה ביום חול? כיון שהצמיחה בפועל תעשה ביום חול?!<br /> <br /> == ב. האם הכוונה מעכבת? מחלוקת הראשונים ==<br /> הנה נח' רש&quot;י (ד&quot;ה זומר) ותוס' (ד&quot;ה זומר), בשאלה האם צריכה פעולת הזמירה להיות לשם צימוח האילן? רש&quot;י ס&quot;ל שצריך לכוון לשם צימוח האילן (כך ע&quot;פ השפת אמת), אך תוס' אומרים שכל שאינו מזיק לאילן נחשב זומר וחייב.<br /> <br /> בסברא פשוטה היינו אומרים שכשאדם זרע - הוא זרע, לא משנה לי כלל למה הוא כיון בפעולתו, אולי נשאל - הרי סו&quot;ס הוא לא התכוון, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה- ולמה שיתחייב? <br /> <br /> אלא שצריך לומר שפעולת הזריעה כדי שתחשב זריעה - צריכה כוונה, וכ&quot;נ מרש&quot;י וכן מדויק ברמב&quot;ם (שבת ז, ג) שכתב: &quot;שאלו הפעולות להצמיח הדבר הוא מתכון&quot; הא אם לא התכוון - פטור , וכ&quot;כ האג&quot;ט (ולא חולק על הלח&quot;מ, עיי&quot;ש).<br /> <br /> == ג. מחלוקת האחרונים ==<br /> והנה בזה נחלקו האחרונים, שהרש&quot;ש ס&quot;ל (ע&quot;פ שו&quot;ת הר צבי קכח) שהפעולה של הצמחת הזרע מתייחסת לנתינתו בקרקע ע&quot;י הכוונה שהייתה בנתינה, שנתכוון לזרוע. אך נתינת הזרע לבד אינה מלאכה שעיקר המלאכה היא ההצמחה שתבוא בסוף. והדרך שבה נקשר את הפעולה שנעשתה בשבת להצמחה שהייתה בחול היא ע&quot;י הכוונה.<br /> <br /> המנחת חינוך חולק ואומר שהתורה אסרה את הפעולה של הכנסת הזרע לקרקע, וכמו שהיה במשכן.<br /> <br /> == ד. ביאור במחלקת הראשונים ע&quot;פ מחלוקת האחרונים ==<br /> על פי זה תבואר מח' ראשונים וגאונים, שבגמ' בדף נ: נח' הראשונים, שרש&quot;י (ד&quot;ה הטומן לפת) ותוס' (ד&quot;ה מקצת עליו) אומרים שהטומן לפת בקרקע בשבת אינו צריך לעשות פעולת שינוי כל שהיא כדי שלא יהיה זורע, אך הגאונים (הוב&quot;ד בתוס' הנ&quot;ל) אומרים שצריך לעשות שינוי כיון שזה פסיק רישיה שהזרע יזרע, אם לא יוציאו מהקרקע. תוס' אומרים לגאונים שכיון שהאדם התכוון להטמין - אינו זורע.<br /> <br /> ולכאו' המחלוקת היא אותה המחלוקת, שרש&quot;י ותוס' סוברים כרש&quot;ש שיחוס הצמיחה לזריעה תליא בכוונה, ולכן אומרים שכיון שהטומן אינו מתכוון לזרוע - אינו זורע, אך הגאונים סוברים כמנחת חינוך שהפעולה שנאסרה היא פעולת הנתינה בקרקע, ולכן כל שלא עשה שינוי בנתינה - הרי הוא זורע מדאו'.<br /> <br /> == ה. דיוקים באחרונים לפסיקת ההלכה: ==<br /> הש&quot;ע פוסק (שלו, ד) שהמפזר אוכל לתרנגולים ולבהמות אסור לו לפזר יותר ממאכלם ליום או יומיים. לכאו' בגלל שישרישו, ויש לשאול והרי אינו מתכוון? ולמה חייב הרי אין הוא מתכוון לזרוע? ונשמע כמנחת חינוך שעצם הנתינה אסורה אך יש לפקפק בזה, שאין זה אלא מדרבנן, שלשון הש&quot;ע היא: &quot;יש להיזהר מלהשליך&quot; ומשמע שאינו חייב ע&quot;ז מדאו'.<br /> <br /> בסעיף יא הש&quot;ע פוסק שאין להשרות חיטים ושעורים במים, והמ&quot;ב מסביר שמתכוון לשרותם לזריעה שיתנפחו ויוסיפו. המג&quot;א כאן (ס&quot;ק יב) כותב להקשות על הרמב&quot;ם, ואח&quot;ז כותב לדייק שדווקא אם שרה את החיטים במים זמן ארוך – חייב, אך אם נתן את החיטים במים לזמן מועט - פטור. ומוכיח זאת משהרמב&quot;ם והש&quot;ע אחריו משנים מלשון הגמ' שאמרה &quot;ליתן&quot; ואומרים &quot;להשרות&quot; שלהשרות פירושו נתינה לזמן ארוך וכיון שהתוצאה מתייחסת לפעולה - יש בכך איסור דאו' ומכך נשמע שהש&quot;ע והרמב&quot;ם כרש&quot;ש.<br /> החיי אדם (כלל יא, בנשמת אדם) חולק על פסקו של המג&quot;א וכותב שאם נתכוון לזרוע - נתחייב מיד, אך בשלא נתכוון - פטור.<br /> <br /> המ&quot;ב מעתיקו להלכה ומוסיף עליו, שהחיי אדם דיבר בתוך דבריו לגבי נתינת תבואה להשרות לבהמות, אומר המ&quot;ב, לא די שלא יתכוון אלא גם אינו פסיק רישיה, דהיינו: גם אינו נותן להצמיח וגם מן הסתם יאכלו הבהמות את התבואה, ונראה מצירוף התנאים במ&quot;ב שאם לא יתכוון בלבד - אין זה מועיל - ועלול לעבור על איסור דאורייתא<br /> <br /> יש לציין בהבנת דברי הרמב&quot;ם שהרמב&quot;ם עצמו בשו&quot;ת הרמב&quot;ם (סימן תסד) כותב כדברי המג&quot;א שהאיסור לא נעשה אלא כשהחיטים הצמיחו בפועל, וזה כמג&quot;א וכרש&quot;ש.<br /> [[קטגוריה:שבת עג:]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק ז]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%A2&diff=10260 2018-01-28T06:46:57Z

<p>יוסף ארז: קטגוריות</p> <hr /> <div><br /> == א. שאלות ==<br /> בערך זה נדון בשאלה מהי הגדרת מלאכת זורע? האם הנתינה של הזרע וכד' בקרקע, או ההשרשה? והאם יש השלכות לכוונת הזורע בנתינתו את הזרע לקרקע? <br /> <br /> הגמ' שבת עג: דנה במלאכת זורע. ויש לשאול כמה מהותית הכוונה במלאכה? אדם שהתכוון להטמין בקרקע ובטעות הזרע השריש האם הוא חייב משום זורע? מה הפעולה האסורה האם הנתינה בקרקע או ההשרשה? ואם ההשרשה - איך ניתן לחייב על משהו שנעשה ביום חול? כיון שהצמיחה בפועל תעשה ביום חול?!<br /> <br /> == ב. האם הכוונה מעכבת? מחלוקת הראשונים ==<br /> הנה נח' רש&quot;י (ד&quot;ה זומר) ותוס' (ד&quot;ה זומר), בשאלה האם צריכה פעולת הזמירה להיות לשם צימוח האילן? רש&quot;י ס&quot;ל שצריך לכוון לשם צימוח האילן (כך ע&quot;פ השפת אמת), אך תוס' אומרים שכל שאינו מזיק לאילן נחשב זומר וחייב.<br /> <br /> בסברא פשוטה היינו אומרים שכשאדם זרע - הוא זרע, לא משנה לי כלל למה הוא כיון בפעולתו, אולי נשאל - הרי סו&quot;ס הוא לא התכוון, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה- ולמה שיתחייב? <br /> <br /> אלא שצריך לומר שפעולת הזריעה כדי שתחשב זריעה - צריכה כוונה, וכ&quot;נ מרש&quot;י וכן מדויק ברמב&quot;ם (שבת ז, ג) שכתב: &quot;שאלו הפעולות להצמיח הדבר הוא מתכון&quot; הא אם לא התכוון - פטור , וכ&quot;כ האג&quot;ט (ולא חולק על הלח&quot;מ, עיי&quot;ש).<br /> <br /> == ג. מחלוקת האחרונים ==<br /> והנה בזה נחלקו האחרונים, שהרש&quot;ש ס&quot;ל (ע&quot;פ שו&quot;ת הר צבי קכח) שהפעולה של הצמחת הזרע מתייחסת לנתינתו בקרקע ע&quot;י הכוונה שהייתה בנתינה, שנתכוון לזרוע. אך נתינת הזרע לבד אינה מלאכה שעיקר המלאכה היא ההצמחה שתבוא בסוף. והדרך שבה נקשר את הפעולה שנעשתה בשבת להצמחה שהייתה בחול היא ע&quot;י הכוונה.<br /> <br /> המנחת חינוך חולק ואומר שהתורה אסרה את הפעולה של הכנסת הזרע לקרקע, וכמו שהיה במשכן.<br /> <br /> == ד. ביאור במחלקת הראשונים ע&quot;פ מחלוקת האחרונים ==<br /> על פי זה תבואר מח' ראשונים וגאונים, שבגמ' בדף נ: נח' הראשונים, שרש&quot;י (ד&quot;ה הטומן לפת) ותוס' (ד&quot;ה מקצת עליו) אומרים שהטומן לפת בקרקע בשבת אינו צריך לעשות פעולת שינוי כל שהיא כדי שלא יהיה זורע, אך הגאונים (הוב&quot;ד בתוס' הנ&quot;ל) אומרים שצריך לעשות שינוי כיון שזה פסיק רישיה שהזרע יזרע, אם לא יוציאו מהקרקע. תוס' אומרים לגאונים שכיון שהאדם התכוון להטמין - אינו זורע.<br /> <br /> ולכאו' המחלוקת היא אותה המחלוקת, שרש&quot;י ותוס' סוברים כרש&quot;ש שיחוס הצמיחה לזריעה תליא בכוונה, ולכן אומרים שכיון שהטומן אינו מתכוון לזרוע - אינו זורע, אך הגאונים סוברים כמנחת חינוך שהפעולה שנאסרה היא פעולת הנתינה בקרקע, ולכן כל שלא עשה שינוי בנתינה - הרי הוא זורע מדאו'.<br /> <br /> == ה. דיוקים באחרונים לפסיקת ההלכה: ==<br /> הש&quot;ע פוסק (שלו, ד) שהמפזר אוכל לתרנגולים ולבהמות אסור לו לפזר יותר ממאכלם ליום או יומיים. לכאו' בגלל שישרישו, ויש לשאול והרי אינו מתכוון? ולמה חייב הרי אין הוא מתכוון לזרוע? ונשמע כמנחת חינוך שעצם הנתינה אסורה אך יש לפקפק בזה, שאין זה אלא מדרבנן, שלשון הש&quot;ע היא: &quot;יש להיזהר מלהשליך&quot; ומשמע שאינו חייב ע&quot;ז מדאו'.<br /> <br /> בסעיף יא הש&quot;ע פוסק שאין להשרות חיטים ושעורים במים, והמ&quot;ב מסביר שמתכוון לשרותם לזריעה שיתנפחו ויוסיפו. המג&quot;א כאן (ס&quot;ק יב) כותב להקשות על הרמב&quot;ם, ואח&quot;ז כותב לדייק שדווקא אם שרה את החיטים במים זמן ארוך – חייב, אך אם נתן את החיטים במים לזמן מועט - פטור. ומוכיח זאת משהרמב&quot;ם והש&quot;ע אחריו משנים מלשון הגמ' שאמרה &quot;ליתן&quot; ואומרים &quot;להשרות&quot; שלהשרות פירושו נתינה לזמן ארוך וכיון שהתוצאה מתייחסת לפעולה - יש בכך איסור דאו' ומכך נשמע שהש&quot;ע והרמב&quot;ם כרש&quot;ש.<br /> החיי אדם (כלל יא, בנשמת אדם) חולק על פסקו של המג&quot;א וכותב שאם נתכוון לזרוע - נתחייב מיד, אך בשלא נתכוון - פטור.<br /> <br /> המ&quot;ב מעתיקו להלכה ומוסיף עליו, שהחיי אדם דיבר בתוך דבריו לגבי נתינת תבואה להשרות לבהמות, אומר המ&quot;ב, לא די שלא יתכוון אלא גם אינו פסיק רישיה, דהיינו: גם אינו נותן להצמיח וגם מן הסתם יאכלו הבהמות את התבואה, ונראה מצירוף התנאים במ&quot;ב שאם לא יתכוון בלבד - אין זה מועיל - ועלול לעבור על איסור דאורייתא<br /> <br /> יש לציין בהבנת דברי הרמב&quot;ם שהרמב&quot;ם עצמו בשו&quot;ת הרמב&quot;ם (סימן תסד) כותב כדברי המג&quot;א שהאיסור לא נעשה אלא כשהחיטים הצמיחו בפועל, וזה כמג&quot;א וכרש&quot;ש.<br /> [[קטגוריה:שבת עג:]]<br /> [[קטגוריה:רמב&quot;ם]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%A2&diff=10259 2018-01-28T06:45:26Z

<p>יוסף ארז: קטגוריות</p> <hr /> <div><br /> == א. שאלות ==<br /> בערך זה נדון בשאלה מהי הגדרת מלאכת זורע? האם הנתינה של הזרע וכד' בקרקע, או ההשרשה? והאם יש השלכות לכוונת הזורע בנתינתו את הזרע לקרקע? <br /> <br /> הגמ' שבת עג: דנה במלאכת זורע. ויש לשאול כמה מהותית הכוונה במלאכה? אדם שהתכוון להטמין בקרקע ובטעות הזרע השריש האם הוא חייב משום זורע? מה הפעולה האסורה האם הנתינה בקרקע או ההשרשה? ואם ההשרשה - איך ניתן לחייב על משהו שנעשה ביום חול? כיון שהצמיחה בפועל תעשה ביום חול?!<br /> <br /> == ב. האם הכוונה מעכבת? מחלוקת הראשונים ==<br /> הנה נח' רש&quot;י (ד&quot;ה זומר) ותוס' (ד&quot;ה זומר), בשאלה האם צריכה פעולת הזמירה להיות לשם צימוח האילן? רש&quot;י ס&quot;ל שצריך לכוון לשם צימוח האילן (כך ע&quot;פ השפת אמת), אך תוס' אומרים שכל שאינו מזיק לאילן נחשב זומר וחייב.<br /> <br /> בסברא פשוטה היינו אומרים שכשאדם זרע - הוא זרע, לא משנה לי כלל למה הוא כיון בפעולתו, אולי נשאל - הרי סו&quot;ס הוא לא התכוון, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה- ולמה שיתחייב? <br /> <br /> אלא שצריך לומר שפעולת הזריעה כדי שתחשב זריעה - צריכה כוונה, וכ&quot;נ מרש&quot;י וכן מדויק ברמב&quot;ם (שבת ז, ג) שכתב: &quot;שאלו הפעולות להצמיח הדבר הוא מתכון&quot; הא אם לא התכוון - פטור , וכ&quot;כ האג&quot;ט (ולא חולק על הלח&quot;מ, עיי&quot;ש).<br /> <br /> == ג. מחלוקת האחרונים ==<br /> והנה בזה נחלקו האחרונים, שהרש&quot;ש ס&quot;ל (ע&quot;פ שו&quot;ת הר צבי קכח) שהפעולה של הצמחת הזרע מתייחסת לנתינתו בקרקע ע&quot;י הכוונה שהייתה בנתינה, שנתכוון לזרוע. אך נתינת הזרע לבד אינה מלאכה שעיקר המלאכה היא ההצמחה שתבוא בסוף. והדרך שבה נקשר את הפעולה שנעשתה בשבת להצמחה שהייתה בחול היא ע&quot;י הכוונה.<br /> <br /> המנחת חינוך חולק ואומר שהתורה אסרה את הפעולה של הכנסת הזרע לקרקע, וכמו שהיה במשכן.<br /> <br /> == ד. ביאור במחלקת הראשונים ע&quot;פ מחלוקת האחרונים ==<br /> על פי זה תבואר מח' ראשונים וגאונים, שבגמ' בדף נ: נח' הראשונים, שרש&quot;י (ד&quot;ה הטומן לפת) ותוס' (ד&quot;ה מקצת עליו) אומרים שהטומן לפת בקרקע בשבת אינו צריך לעשות פעולת שינוי כל שהיא כדי שלא יהיה זורע, אך הגאונים (הוב&quot;ד בתוס' הנ&quot;ל) אומרים שצריך לעשות שינוי כיון שזה פסיק רישיה שהזרע יזרע, אם לא יוציאו מהקרקע. תוס' אומרים לגאונים שכיון שהאדם התכוון להטמין - אינו זורע.<br /> <br /> ולכאו' המחלוקת היא אותה המחלוקת, שרש&quot;י ותוס' סוברים כרש&quot;ש שיחוס הצמיחה לזריעה תליא בכוונה, ולכן אומרים שכיון שהטומן אינו מתכוון לזרוע - אינו זורע, אך הגאונים סוברים כמנחת חינוך שהפעולה שנאסרה היא פעולת הנתינה בקרקע, ולכן כל שלא עשה שינוי בנתינה - הרי הוא זורע מדאו'.<br /> <br /> == ה. דיוקים באחרונים לפסיקת ההלכה: ==<br /> הש&quot;ע פוסק (שלו, ד) שהמפזר אוכל לתרנגולים ולבהמות אסור לו לפזר יותר ממאכלם ליום או יומיים. לכאו' בגלל שישרישו, ויש לשאול והרי אינו מתכוון? ולמה חייב הרי אין הוא מתכוון לזרוע? ונשמע כמנחת חינוך שעצם הנתינה אסורה אך יש לפקפק בזה, שאין זה אלא מדרבנן, שלשון הש&quot;ע היא: &quot;יש להיזהר מלהשליך&quot; ומשמע שאינו חייב ע&quot;ז מדאו'.<br /> <br /> בסעיף יא הש&quot;ע פוסק שאין להשרות חיטים ושעורים במים, והמ&quot;ב מסביר שמתכוון לשרותם לזריעה שיתנפחו ויוסיפו. המג&quot;א כאן (ס&quot;ק יב) כותב להקשות על הרמב&quot;ם, ואח&quot;ז כותב לדייק שדווקא אם שרה את החיטים במים זמן ארוך – חייב, אך אם נתן את החיטים במים לזמן מועט - פטור. ומוכיח זאת משהרמב&quot;ם והש&quot;ע אחריו משנים מלשון הגמ' שאמרה &quot;ליתן&quot; ואומרים &quot;להשרות&quot; שלהשרות פירושו נתינה לזמן ארוך וכיון שהתוצאה מתייחסת לפעולה - יש בכך איסור דאו' ומכך נשמע שהש&quot;ע והרמב&quot;ם כרש&quot;ש.<br /> החיי אדם (כלל יא, בנשמת אדם) חולק על פסקו של המג&quot;א וכותב שאם נתכוון לזרוע - נתחייב מיד, אך בשלא נתכוון - פטור.<br /> <br /> המ&quot;ב מעתיקו להלכה ומוסיף עליו, שהחיי אדם דיבר בתוך דבריו לגבי נתינת תבואה להשרות לבהמות, אומר המ&quot;ב, לא די שלא יתכוון אלא גם אינו פסיק רישיה, דהיינו: גם אינו נותן להצמיח וגם מן הסתם יאכלו הבהמות את התבואה, ונראה מצירוף התנאים במ&quot;ב שאם לא יתכוון בלבד - אין זה מועיל - ועלול לעבור על איסור דאורייתא<br /> <br /> יש לציין בהבנת דברי הרמב&quot;ם שהרמב&quot;ם עצמו בשו&quot;ת הרמב&quot;ם (סימן תסד) כותב כדברי המג&quot;א שהאיסור לא נעשה אלא כשהחיטים הצמיחו בפועל, וזה כמג&quot;א וכרש&quot;ש.<br /> [[קטגוריה:שבת עג:]]<br /> [[קטגוריה:שבת ז]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8&diff=10258 2018-01-28T06:44:25Z

<p>יוסף ארז: קטגוריות</p> <hr /> <div>== הסוגיה ממקורותיה השונים ==<br /> בסוגיה זו נדון מהי הגדרת מלאכת קוצר? האם צריך תוצרת מפעולת הקצירה או שחייב על כל קצירה? על מה בדיוק מתחייבים: על הפסקת היניקה או על ניתוק החיבור ונראה לעניין זה נפקא - מינות. לאיזה מלאכה דומה מלאכת קוצר?<br /> <br /> הגמ' בדף עג: מביאה ברייתא שאומרת שקוצר הוא בכלל כל סוגי פעולות הקטיף ואומר רב פפא: אדם שזורק פיסת רגבים לדקל ונשרו כתוצאה מכך התמרים חייב משום תולש, רש&quot;י שם כותב שהוא תולדה דקוצר.<br /> <br /> בדף פא: אומר ריש לקיש שצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו אך התולשו – חייב משום קוצר,<br /> רב פפי מציע לפ&quot;ז שמותר לטלטל עציץ נקוב לכתחילה, <br /> <br /> רב כהנא מדייקו שכל מה שאמר ריש לקיש הוא רק לצורך ובדיעבד אך לא לכתחילה. <br /> <br /> בהמשך הגמ' שם אומר אביי שאם העביר עציץ נקוב ממקומו הראשון ע&quot;ג הקרקע לע&quot;ג יתדות, כך שאינו מחובר לגמרי לקרקע, למרות שעדיין רואה את פניה – חייב משום תולש.<br /> <br /> רש&quot;י (ד&quot;ה חייב) ותוס' (ד&quot;ה והניחו) כותבים שהכוונה שחייב מדרבנן מלקות אך אינו חייב מדאו' ונשמע שסברתם היא שסוף סוף העציץ יונק מהקרקע.<br /> <br /> בדף קז: אומר רב ששת שהתולש כשותא מהיזמי חייב משום תולש ורש&quot;י שם מסביר שכשותא הוא צמח שגדל מריח הקרקע וחייב כשתולשו אע&quot;פ שאינו מחובר לקרקע.<br /> <br /> אביי מוסיף שהתולש פטרייה משפת הדלי, מקום גידולו – חייב משום תולש, רב אושעיא מקשה מה שמקשה והגמ' מחדדת התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה, רואים שתולש הוא דווקא ממקום גידולו, ולאור הגמ' בדף פא: נאמר שהכוונה למקור יניקתו.<br /> <br /> הגמ' בחולין דף קכז: אומרת שתאנים שצמקו באילן נחשבות מחוברות לעניין שבת, ובהמשך הגמ' שם מביאה ברייתא שאומרת שענף שנתלש מהאילן – הפירות שעל הענף נחשבים תלושים, אך אם רק ייבשו על האילן – נחשבים מחוברים.<br /> <br /> == שאלות בסוגיה ==<br /> א. מהו יסוד מלאכת קוצר? האם תלוי ביצירה? אם כן - מה היצירה? הפרי שנקטף? האם צריך לקצור דווקא לשם התוצר?<br /> <br /> ב. קשה על תוד&quot;ה וצריך לעצים, שמשמע בתוס' שהחיוב על התוצר ואילו הגמ' פא: אומרת שחייב אף ללא צורך בתוצר?<br /> <br /> ג. צריך לשאול, מה ההגדרה של חיבור, האם יניקת חיים מהאדמה / ממקום הגידול, או שמא חיבור פיזי, פשוט, למקום הגידול ללא תלות ביניקה?<br /> <br /> ד. קשה על תוס' ורש&quot;י בפא: שכתוב שחייב על מגביה גוש עם עשבים, משום תולש, ורש&quot;י ותוס' פי' שהיינו מדרבנן והרמב&quot;ם פסק שהוא מדאו', והרי הוא ממש תולש?<br /> <br /> == האם צריך תוצר או לא? מחלוקת בעלי התוספות השונים ==<br /> לכאו' נח' בזה התוס' עג: והתוס' רי&quot;ד בקכא: שלתוס' יש צורך בתוצר ולתוס' רי&quot;ד אין צורך, וקשה באמת על התוס' בעג: מהגמ' בפא: שמזיז עציץ שלא לשם תוצר? <br /> <br /> ניתן לתרץ קושיה זו ביסוד שנראה מהמנח&quot;ח (גוזז, ג, ה) שתלוי הדבר בקציצת הפרי מהעץ, דהיינו ניתוק גוף אחד מגוף שני - שונה, שאינם דומים כ&quot;כ זל&quot;ז. לפי זה תוס' מחלקים בנידון של חילוק עץ מעץ: כיון שהזומר וצריך לעצים זומר עץ מעץ, אין כאן ניתוק בין שני דברים שונים ולכן צריך כוונה אפי' לר&quot;י שיצטרך לעצים כדי להגדירו כקוצר, אך כעיקרון אינו קוצר, לפ&quot;ז לא נח' כ&quot;כ התוס' רי&quot;ד ותוס'.<br /> <br /> ועוד לפ&quot;ז תתורץ הקושיה הראשונה מפא: הרי אין כאן פרי? אלא, שבאמת תוס' מודים שאין צורך בתוצר, רק פה, בגלל שאין מהות של קוצר שמפריד חלק מחלק - צריך כוונה לצורך פרי, תוצר, אך כעיקרון אין צורך בתוצר. <br /> <br /> ובשאלה ד', למה אמרו תוס' ורש&quot;י שהוא מדרבנן, בגלל שאינו מנתק שני דברים זמ&quot;ז, שסו&quot;ס העשב מחובר לגוש ויונק ממנו, והגוש נפרד מהאדמה שאינו שני דברים שונים. יש להעיר שזהו יסוד מחודש שלא כתוב במפורש.<br /> <br /> == מה ההגדרה של חיבור? מחלוקת הראשונים == <br /> התוס' בע&quot;ז כו. שואלים איך יש הו&quot;א שמותר ליהודיה ליילד נכרית בשבת ועונים ב' תירוצים: תירוץ א': הוולד כבר נעקר לצאת. תירוץ ב': &quot;כיוון שכלו חודשיו פסקו גידוליו&quot;. <br /> <br /> ניתן לחלק בין התירוצים שתירוץ א' מדבר על מקום הגידול ותירוץ ב' מתייחס ליניקת החיים, וכך הבנו בהבנה ראשונית בפשטות.<br /> <br /> אך לפי ההו&quot;א של תוס' המבינים שהאיסור כאן הוא של עקירת עובר ממקור החיים שלו, ניתן להבין שהתי' הראשון: &quot;נעקר לצאת&quot; פירושו - כשבא לצאת, דהיינו כשהוא עומד בתור ישות עצמאית לחיות בעצמו, התירוץ השני: &quot;שכבר פסקו גידוליו&quot; כוונתו שזה שיש לתינוק את הפוטנציאל לעמוד בתור ישות עצמאית לעצמו, אומר שהיהודייה איננה עוקרת העובר מגידולו.<br /> <br /> הרמב&quot;ן מביא ירושלמי שהעוקר דג ממקום גידולו נחשב קוצר והרמב&quot;ן מעיר שזה לא כגמרא שלנו ונראה שהרמב&quot;ן הבין שהקוצר תליא במקום, ולא בהפסקת יניקה, ויש להסביר ברמב&quot;ן שהבין שנחלקו הבבלי והירושלמי האם יש קוצר גם בגידולי קרקע. אך גם נראה ברמב&quot;ן שתליא בהפסקת יניקה וצ&quot;ע.<br /> <br /> ברש&quot;י בפא: וגם בקז: נראה שתליא ביניקה אך הן ברש&quot;י והן בתוס' ניתן לומר שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מחובר? ואין היא מהות קוצר, ולכאו' לאור הסברנו המחודש בתוס' ע&quot;ז צ&quot;ל שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מנותק לכדי מעמד של ישות עצמאית?<br /> <br /> הרמב&quot;ם (שבת ח, ג) כותב שגבשושית של עפר שעלו בה עשבים - המגביהה חייב מדאו', ועוד כתב לגבי הסוגיה בחולין קכז. שהתולש תאנה יבשה - חייב, ולכאו' התוס' שם הסבירו שהגמ' אמרה דווקא צמקה כי יש בה איזו יניקת חיות אך ביבשה - פטור, איך הרמב&quot;ם אומר שאפילו שאין יניקה – חייב? ולכן נראה להסביר ברמב&quot;ם שתליא בחיבור ללא קשר ליניקה.<br /> <br /> אולם יש להקשות על הסברנו זה, בגלל שעשבים עדיין מחוברים לגבשושית ולא נחשב עוקר דבר ממקום גידולו, ובאמת בשו&quot;ת זכר יצחק (חלק ב, סימן מה) כתב שהרמב&quot;ם הדבר תלוי ביניקה, כשאדם מגביהה מע&quot;ג הקרקע את הגבשושית הוא ממעט את יניקתה מהקרקע ובזה שממעט יניקה - חייב, ורואים ברמב&quot;ם שיסוד מלאכת קוצר, תלוי ביניקה. <br /> <br /> לאור דברינו דלעיל בביאור ד' התוס' ניטה מדרכו של הזכר יצחק ונאמר, שלרמב&quot;ם יסוד המלאכה, נלמד מנטילת נשמה, ולכן, הממעט את חיותו של הצמח - חייב משום קוצר, שהעיקרון הוא מיעוט יניקה, אומנם להסבר זה יש לשאול - מתאנה שיבשה שנראה שתלוי בחיבור דווקא, ויש לתרץ שהוא לאו דווקא, ועי' מנח&quot;ח (שם). <br /> <br /> אומנם תוס' ורש&quot;י אומרים שקוצר נלמד מגוזז ולכן דווקא בניתוק או בפעולה שמקנה לתוצר חשיבות כישות עצמאית - נחשב קוצר.<br /> == סיכום ==<br /> מצאנו שנח' רש&quot;י ותוס' עם הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן שלרש&quot;י ותוס' יסוד קוצר נלמד מגוזז והגדרתו היא נתינת מעמד חשוב לנקצר, ואילו לרמב&quot;ם ולרמב&quot;ן נלמד מנטילת נשמה ההגדרה היא שכל שממעט יניקה - חיות, חייב משום קוצר.<br /> [[קטגוריה:שבת עג:]]<br /> [[קטגוריה:שבת ח]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8&diff=10257 2018-01-28T06:43:25Z

<p>יוסף ארז: קטגוריות</p> <hr /> <div>== הסוגיה ממקורותיה השונים ==<br /> בסוגיה זו נדון מהי הגדרת מלאכת קוצר? האם צריך תוצרת מפעולת הקצירה או שחייב על כל קצירה? על מה בדיוק מתחייבים: על הפסקת היניקה או על ניתוק החיבור ונראה לעניין זה נפקא - מינות. לאיזה מלאכה דומה מלאכת קוצר?<br /> <br /> הגמ' בדף עג: מביאה ברייתא שאומרת שקוצר הוא בכלל כל סוגי פעולות הקטיף ואומר רב פפא: אדם שזורק פיסת רגבים לדקל ונשרו כתוצאה מכך התמרים חייב משום תולש, רש&quot;י שם כותב שהוא תולדה דקוצר.<br /> <br /> בדף פא: אומר ריש לקיש שצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו אך התולשו – חייב משום קוצר,<br /> רב פפי מציע לפ&quot;ז שמותר לטלטל עציץ נקוב לכתחילה, <br /> <br /> רב כהנא מדייקו שכל מה שאמר ריש לקיש הוא רק לצורך ובדיעבד אך לא לכתחילה. <br /> <br /> בהמשך הגמ' שם אומר אביי שאם העביר עציץ נקוב ממקומו הראשון ע&quot;ג הקרקע לע&quot;ג יתדות, כך שאינו מחובר לגמרי לקרקע, למרות שעדיין רואה את פניה – חייב משום תולש.<br /> <br /> רש&quot;י (ד&quot;ה חייב) ותוס' (ד&quot;ה והניחו) כותבים שהכוונה שחייב מדרבנן מלקות אך אינו חייב מדאו' ונשמע שסברתם היא שסוף סוף העציץ יונק מהקרקע.<br /> <br /> בדף קז: אומר רב ששת שהתולש כשותא מהיזמי חייב משום תולש ורש&quot;י שם מסביר שכשותא הוא צמח שגדל מריח הקרקע וחייב כשתולשו אע&quot;פ שאינו מחובר לקרקע.<br /> <br /> אביי מוסיף שהתולש פטרייה משפת הדלי, מקום גידולו – חייב משום תולש, רב אושעיא מקשה מה שמקשה והגמ' מחדדת התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה, רואים שתולש הוא דווקא ממקום גידולו, ולאור הגמ' בדף פא: נאמר שהכוונה למקור יניקתו.<br /> <br /> הגמ' בחולין דף קכז: אומרת שתאנים שצמקו באילן נחשבות מחוברות לעניין שבת, ובהמשך הגמ' שם מביאה ברייתא שאומרת שענף שנתלש מהאילן – הפירות שעל הענף נחשבים תלושים, אך אם רק ייבשו על האילן – נחשבים מחוברים.<br /> <br /> == שאלות בסוגיה ==<br /> א. מהו יסוד מלאכת קוצר? האם תלוי ביצירה? אם כן - מה היצירה? הפרי שנקטף? האם צריך לקצור דווקא לשם התוצר?<br /> <br /> ב. קשה על תוד&quot;ה וצריך לעצים, שמשמע בתוס' שהחיוב על התוצר ואילו הגמ' פא: אומרת שחייב אף ללא צורך בתוצר?<br /> <br /> ג. צריך לשאול, מה ההגדרה של חיבור, האם יניקת חיים מהאדמה / ממקום הגידול, או שמא חיבור פיזי, פשוט, למקום הגידול ללא תלות ביניקה?<br /> <br /> ד. קשה על תוס' ורש&quot;י בפא: שכתוב שחייב על מגביה גוש עם עשבים, משום תולש, ורש&quot;י ותוס' פי' שהיינו מדרבנן והרמב&quot;ם פסק שהוא מדאו', והרי הוא ממש תולש?<br /> <br /> == האם צריך תוצר או לא? מחלוקת בעלי התוספות השונים ==<br /> לכאו' נח' בזה התוס' עג: והתוס' רי&quot;ד בקכא: שלתוס' יש צורך בתוצר ולתוס' רי&quot;ד אין צורך, וקשה באמת על התוס' בעג: מהגמ' בפא: שמזיז עציץ שלא לשם תוצר? <br /> <br /> ניתן לתרץ קושיה זו ביסוד שנראה מהמנח&quot;ח (גוזז, ג, ה) שתלוי הדבר בקציצת הפרי מהעץ, דהיינו ניתוק גוף אחד מגוף שני - שונה, שאינם דומים כ&quot;כ זל&quot;ז. לפי זה תוס' מחלקים בנידון של חילוק עץ מעץ: כיון שהזומר וצריך לעצים זומר עץ מעץ, אין כאן ניתוק בין שני דברים שונים ולכן צריך כוונה אפי' לר&quot;י שיצטרך לעצים כדי להגדירו כקוצר, אך כעיקרון אינו קוצר, לפ&quot;ז לא נח' כ&quot;כ התוס' רי&quot;ד ותוס'.<br /> <br /> ועוד לפ&quot;ז תתורץ הקושיה הראשונה מפא: הרי אין כאן פרי? אלא, שבאמת תוס' מודים שאין צורך בתוצר, רק פה, בגלל שאין מהות של קוצר שמפריד חלק מחלק - צריך כוונה לצורך פרי, תוצר, אך כעיקרון אין צורך בתוצר. <br /> <br /> ובשאלה ד', למה אמרו תוס' ורש&quot;י שהוא מדרבנן, בגלל שאינו מנתק שני דברים זמ&quot;ז, שסו&quot;ס העשב מחובר לגוש ויונק ממנו, והגוש נפרד מהאדמה שאינו שני דברים שונים. יש להעיר שזהו יסוד מחודש שלא כתוב במפורש.<br /> <br /> == מה ההגדרה של חיבור? מחלוקת הראשונים == <br /> התוס' בע&quot;ז כו. שואלים איך יש הו&quot;א שמותר ליהודיה ליילד נכרית בשבת ועונים ב' תירוצים: תירוץ א': הוולד כבר נעקר לצאת. תירוץ ב': &quot;כיוון שכלו חודשיו פסקו גידוליו&quot;. <br /> <br /> ניתן לחלק בין התירוצים שתירוץ א' מדבר על מקום הגידול ותירוץ ב' מתייחס ליניקת החיים, וכך הבנו בהבנה ראשונית בפשטות.<br /> <br /> אך לפי ההו&quot;א של תוס' המבינים שהאיסור כאן הוא של עקירת עובר ממקור החיים שלו, ניתן להבין שהתי' הראשון: &quot;נעקר לצאת&quot; פירושו - כשבא לצאת, דהיינו כשהוא עומד בתור ישות עצמאית לחיות בעצמו, התירוץ השני: &quot;שכבר פסקו גידוליו&quot; כוונתו שזה שיש לתינוק את הפוטנציאל לעמוד בתור ישות עצמאית לעצמו, אומר שהיהודייה איננה עוקרת העובר מגידולו.<br /> <br /> הרמב&quot;ן מביא ירושלמי שהעוקר דג ממקום גידולו נחשב קוצר והרמב&quot;ן מעיר שזה לא כגמרא שלנו ונראה שהרמב&quot;ן הבין שהקוצר תליא במקום, ולא בהפסקת יניקה, ויש להסביר ברמב&quot;ן שהבין שנחלקו הבבלי והירושלמי האם יש קוצר גם בגידולי קרקע. אך גם נראה ברמב&quot;ן שתליא בהפסקת יניקה וצ&quot;ע.<br /> <br /> ברש&quot;י בפא: וגם בקז: נראה שתליא ביניקה אך הן ברש&quot;י והן בתוס' ניתן לומר שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מחובר? ואין היא מהות קוצר, ולכאו' לאור הסברנו המחודש בתוס' ע&quot;ז צ&quot;ל שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מנותק לכדי מעמד של ישות עצמאית?<br /> <br /> הרמב&quot;ם (שבת ח, ג) כותב שגבשושית של עפר שעלו בה עשבים - המגביהה חייב מדאו', ועוד כתב לגבי הסוגיה בחולין קכז. שהתולש תאנה יבשה - חייב, ולכאו' התוס' שם הסבירו שהגמ' אמרה דווקא צמקה כי יש בה איזו יניקת חיות אך ביבשה - פטור, איך הרמב&quot;ם אומר שאפילו שאין יניקה – חייב? ולכן נראה להסביר ברמב&quot;ם שתליא בחיבור ללא קשר ליניקה.<br /> <br /> אולם יש להקשות על הסברנו זה, בגלל שעשבים עדיין מחוברים לגבשושית ולא נחשב עוקר דבר ממקום גידולו, ובאמת בשו&quot;ת זכר יצחק (חלק ב, סימן מה) כתב שהרמב&quot;ם הדבר תלוי ביניקה, כשאדם מגביהה מע&quot;ג הקרקע את הגבשושית הוא ממעט את יניקתה מהקרקע ובזה שממעט יניקה - חייב, ורואים ברמב&quot;ם שיסוד מלאכת קוצר, תלוי ביניקה. <br /> <br /> לאור דברינו דלעיל בביאור ד' התוס' ניטה מדרכו של הזכר יצחק ונאמר, שלרמב&quot;ם יסוד המלאכה, נלמד מנטילת נשמה, ולכן, הממעט את חיותו של הצמח - חייב משום קוצר, שהעיקרון הוא מיעוט יניקה, אומנם להסבר זה יש לשאול - מתאנה שיבשה שנראה שתלוי בחיבור דווקא, ויש לתרץ שהוא לאו דווקא, ועי' מנח&quot;ח (שם). <br /> <br /> אומנם תוס' ורש&quot;י אומרים שקוצר נלמד מגוזז ולכן דווקא בניתוק או בפעולה שמקנה לתוצר חשיבות כישות עצמאית - נחשב קוצר.<br /> == סיכום ==<br /> מצאנו שנח' רש&quot;י ותוס' עם הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן שלרש&quot;י ותוס' יסוד קוצר נלמד מגוזז והגדרתו היא נתינת מעמד חשוב לנקצר, ואילו לרמב&quot;ם ולרמב&quot;ן נלמד מנטילת נשמה ההגדרה היא שכל שממעט יניקה - חיות, חייב משום קוצר.<br /> [[קטגוריה:שבת עג:]]<br /> [[קטגוריה:רמב&quot;ם שבת ח, ג]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8&diff=10256 2018-01-28T06:41:36Z

<p>יוסף ארז: /* ד. מה ההגדרה של חיבור? מחלוקת הראשונים */ כותרות</p> <hr /> <div>== הסוגיה ממקורותיה השונים ==<br /> בסוגיה זו נדון מהי הגדרת מלאכת קוצר? האם צריך תוצרת מפעולת הקצירה או שחייב על כל קצירה? על מה בדיוק מתחייבים: על הפסקת היניקה או על ניתוק החיבור ונראה לעניין זה נפקא - מינות. לאיזה מלאכה דומה מלאכת קוצר?<br /> <br /> הגמ' בדף עג: מביאה ברייתא שאומרת שקוצר הוא בכלל כל סוגי פעולות הקטיף ואומר רב פפא: אדם שזורק פיסת רגבים לדקל ונשרו כתוצאה מכך התמרים חייב משום תולש, רש&quot;י שם כותב שהוא תולדה דקוצר.<br /> <br /> בדף פא: אומר ריש לקיש שצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו אך התולשו – חייב משום קוצר,<br /> רב פפי מציע לפ&quot;ז שמותר לטלטל עציץ נקוב לכתחילה, <br /> <br /> רב כהנא מדייקו שכל מה שאמר ריש לקיש הוא רק לצורך ובדיעבד אך לא לכתחילה. <br /> <br /> בהמשך הגמ' שם אומר אביי שאם העביר עציץ נקוב ממקומו הראשון ע&quot;ג הקרקע לע&quot;ג יתדות, כך שאינו מחובר לגמרי לקרקע, למרות שעדיין רואה את פניה – חייב משום תולש.<br /> <br /> רש&quot;י (ד&quot;ה חייב) ותוס' (ד&quot;ה והניחו) כותבים שהכוונה שחייב מדרבנן מלקות אך אינו חייב מדאו' ונשמע שסברתם היא שסוף סוף העציץ יונק מהקרקע.<br /> <br /> בדף קז: אומר רב ששת שהתולש כשותא מהיזמי חייב משום תולש ורש&quot;י שם מסביר שכשותא הוא צמח שגדל מריח הקרקע וחייב כשתולשו אע&quot;פ שאינו מחובר לקרקע.<br /> <br /> אביי מוסיף שהתולש פטרייה משפת הדלי, מקום גידולו – חייב משום תולש, רב אושעיא מקשה מה שמקשה והגמ' מחדדת התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה, רואים שתולש הוא דווקא ממקום גידולו, ולאור הגמ' בדף פא: נאמר שהכוונה למקור יניקתו.<br /> <br /> הגמ' בחולין דף קכז: אומרת שתאנים שצמקו באילן נחשבות מחוברות לעניין שבת, ובהמשך הגמ' שם מביאה ברייתא שאומרת שענף שנתלש מהאילן – הפירות שעל הענף נחשבים תלושים, אך אם רק ייבשו על האילן – נחשבים מחוברים.<br /> <br /> == שאלות בסוגיה ==<br /> א. מהו יסוד מלאכת קוצר? האם תלוי ביצירה? אם כן - מה היצירה? הפרי שנקטף? האם צריך לקצור דווקא לשם התוצר?<br /> <br /> ב. קשה על תוד&quot;ה וצריך לעצים, שמשמע בתוס' שהחיוב על התוצר ואילו הגמ' פא: אומרת שחייב אף ללא צורך בתוצר?<br /> <br /> ג. צריך לשאול, מה ההגדרה של חיבור, האם יניקת חיים מהאדמה / ממקום הגידול, או שמא חיבור פיזי, פשוט, למקום הגידול ללא תלות ביניקה?<br /> <br /> ד. קשה על תוס' ורש&quot;י בפא: שכתוב שחייב על מגביה גוש עם עשבים, משום תולש, ורש&quot;י ותוס' פי' שהיינו מדרבנן והרמב&quot;ם פסק שהוא מדאו', והרי הוא ממש תולש?<br /> <br /> == האם צריך תוצר או לא? מחלוקת בעלי התוספות השונים ==<br /> לכאו' נח' בזה התוס' עג: והתוס' רי&quot;ד בקכא: שלתוס' יש צורך בתוצר ולתוס' רי&quot;ד אין צורך, וקשה באמת על התוס' בעג: מהגמ' בפא: שמזיז עציץ שלא לשם תוצר? <br /> <br /> ניתן לתרץ קושיה זו ביסוד שנראה מהמנח&quot;ח (גוזז, ג, ה) שתלוי הדבר בקציצת הפרי מהעץ, דהיינו ניתוק גוף אחד מגוף שני - שונה, שאינם דומים כ&quot;כ זל&quot;ז. לפי זה תוס' מחלקים בנידון של חילוק עץ מעץ: כיון שהזומר וצריך לעצים זומר עץ מעץ, אין כאן ניתוק בין שני דברים שונים ולכן צריך כוונה אפי' לר&quot;י שיצטרך לעצים כדי להגדירו כקוצר, אך כעיקרון אינו קוצר, לפ&quot;ז לא נח' כ&quot;כ התוס' רי&quot;ד ותוס'.<br /> <br /> ועוד לפ&quot;ז תתורץ הקושיה הראשונה מפא: הרי אין כאן פרי? אלא, שבאמת תוס' מודים שאין צורך בתוצר, רק פה, בגלל שאין מהות של קוצר שמפריד חלק מחלק - צריך כוונה לצורך פרי, תוצר, אך כעיקרון אין צורך בתוצר. <br /> <br /> ובשאלה ד', למה אמרו תוס' ורש&quot;י שהוא מדרבנן, בגלל שאינו מנתק שני דברים זמ&quot;ז, שסו&quot;ס העשב מחובר לגוש ויונק ממנו, והגוש נפרד מהאדמה שאינו שני דברים שונים. יש להעיר שזהו יסוד מחודש שלא כתוב במפורש.<br /> <br /> == מה ההגדרה של חיבור? מחלוקת הראשונים == <br /> התוס' בע&quot;ז כו. שואלים איך יש הו&quot;א שמותר ליהודיה ליילד נכרית בשבת ועונים ב' תירוצים: תירוץ א': הוולד כבר נעקר לצאת. תירוץ ב': &quot;כיוון שכלו חודשיו פסקו גידוליו&quot;. <br /> <br /> ניתן לחלק בין התירוצים שתירוץ א' מדבר על מקום הגידול ותירוץ ב' מתייחס ליניקת החיים, וכך הבנו בהבנה ראשונית בפשטות.<br /> <br /> אך לפי ההו&quot;א של תוס' המבינים שהאיסור כאן הוא של עקירת עובר ממקור החיים שלו, ניתן להבין שהתי' הראשון: &quot;נעקר לצאת&quot; פירושו - כשבא לצאת, דהיינו כשהוא עומד בתור ישות עצמאית לחיות בעצמו, התירוץ השני: &quot;שכבר פסקו גידוליו&quot; כוונתו שזה שיש לתינוק את הפוטנציאל לעמוד בתור ישות עצמאית לעצמו, אומר שהיהודייה איננה עוקרת העובר מגידולו.<br /> <br /> הרמב&quot;ן מביא ירושלמי שהעוקר דג ממקום גידולו נחשב קוצר והרמב&quot;ן מעיר שזה לא כגמרא שלנו ונראה שהרמב&quot;ן הבין שהקוצר תליא במקום, ולא בהפסקת יניקה, ויש להסביר ברמב&quot;ן שהבין שנחלקו הבבלי והירושלמי האם יש קוצר גם בגידולי קרקע. אך גם נראה ברמב&quot;ן שתליא בהפסקת יניקה וצ&quot;ע.<br /> <br /> ברש&quot;י בפא: וגם בקז: נראה שתליא ביניקה אך הן ברש&quot;י והן בתוס' ניתן לומר שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מחובר? ואין היא מהות קוצר, ולכאו' לאור הסברנו המחודש בתוס' ע&quot;ז צ&quot;ל שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מנותק לכדי מעמד של ישות עצמאית?<br /> <br /> הרמב&quot;ם (שבת ח, ג) כותב שגבשושית של עפר שעלו בה עשבים - המגביהה חייב מדאו', ועוד כתב לגבי הסוגיה בחולין קכז. שהתולש תאנה יבשה - חייב, ולכאו' התוס' שם הסבירו שהגמ' אמרה דווקא צמקה כי יש בה איזו יניקת חיות אך ביבשה - פטור, איך הרמב&quot;ם אומר שאפילו שאין יניקה – חייב? ולכן נראה להסביר ברמב&quot;ם שתליא בחיבור ללא קשר ליניקה.<br /> <br /> אולם יש להקשות על הסברנו זה, בגלל שעשבים עדיין מחוברים לגבשושית ולא נחשב עוקר דבר ממקום גידולו, ובאמת בשו&quot;ת זכר יצחק (חלק ב, סימן מה) כתב שהרמב&quot;ם הדבר תלוי ביניקה, כשאדם מגביהה מע&quot;ג הקרקע את הגבשושית הוא ממעט את יניקתה מהקרקע ובזה שממעט יניקה - חייב, ורואים ברמב&quot;ם שיסוד מלאכת קוצר, תלוי ביניקה. <br /> <br /> לאור דברינו דלעיל בביאור ד' התוס' ניטה מדרכו של הזכר יצחק ונאמר, שלרמב&quot;ם יסוד המלאכה, נלמד מנטילת נשמה, ולכן, הממעט את חיותו של הצמח - חייב משום קוצר, שהעיקרון הוא מיעוט יניקה, אומנם להסבר זה יש לשאול - מתאנה שיבשה שנראה שתלוי בחיבור דווקא, ויש לתרץ שהוא לאו דווקא, ועי' מנח&quot;ח (שם). <br /> <br /> אומנם תוס' ורש&quot;י אומרים שקוצר נלמד מגוזז ולכן דווקא בניתוק או בפעולה שמקנה לתוצר חשיבות כישות עצמאית - נחשב קוצר.<br /> == סיכום ==<br /> מצאנו שנח' רש&quot;י ותוס' עם הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן שלרש&quot;י ותוס' יסוד קוצר נלמד מגוזז והגדרתו היא נתינת מעמד חשוב לנקצר, ואילו לרמב&quot;ם ולרמב&quot;ן נלמד מנטילת נשמה ההגדרה היא שכל שממעט יניקה - חיות, חייב משום קוצר.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8&diff=10255 2018-01-28T06:41:18Z

<p>יוסף ארז: כותרות</p> <hr /> <div>== הסוגיה ממקורותיה השונים ==<br /> בסוגיה זו נדון מהי הגדרת מלאכת קוצר? האם צריך תוצרת מפעולת הקצירה או שחייב על כל קצירה? על מה בדיוק מתחייבים: על הפסקת היניקה או על ניתוק החיבור ונראה לעניין זה נפקא - מינות. לאיזה מלאכה דומה מלאכת קוצר?<br /> <br /> הגמ' בדף עג: מביאה ברייתא שאומרת שקוצר הוא בכלל כל סוגי פעולות הקטיף ואומר רב פפא: אדם שזורק פיסת רגבים לדקל ונשרו כתוצאה מכך התמרים חייב משום תולש, רש&quot;י שם כותב שהוא תולדה דקוצר.<br /> <br /> בדף פא: אומר ריש לקיש שצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו אך התולשו – חייב משום קוצר,<br /> רב פפי מציע לפ&quot;ז שמותר לטלטל עציץ נקוב לכתחילה, <br /> <br /> רב כהנא מדייקו שכל מה שאמר ריש לקיש הוא רק לצורך ובדיעבד אך לא לכתחילה. <br /> <br /> בהמשך הגמ' שם אומר אביי שאם העביר עציץ נקוב ממקומו הראשון ע&quot;ג הקרקע לע&quot;ג יתדות, כך שאינו מחובר לגמרי לקרקע, למרות שעדיין רואה את פניה – חייב משום תולש.<br /> <br /> רש&quot;י (ד&quot;ה חייב) ותוס' (ד&quot;ה והניחו) כותבים שהכוונה שחייב מדרבנן מלקות אך אינו חייב מדאו' ונשמע שסברתם היא שסוף סוף העציץ יונק מהקרקע.<br /> <br /> בדף קז: אומר רב ששת שהתולש כשותא מהיזמי חייב משום תולש ורש&quot;י שם מסביר שכשותא הוא צמח שגדל מריח הקרקע וחייב כשתולשו אע&quot;פ שאינו מחובר לקרקע.<br /> <br /> אביי מוסיף שהתולש פטרייה משפת הדלי, מקום גידולו – חייב משום תולש, רב אושעיא מקשה מה שמקשה והגמ' מחדדת התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה, רואים שתולש הוא דווקא ממקום גידולו, ולאור הגמ' בדף פא: נאמר שהכוונה למקור יניקתו.<br /> <br /> הגמ' בחולין דף קכז: אומרת שתאנים שצמקו באילן נחשבות מחוברות לעניין שבת, ובהמשך הגמ' שם מביאה ברייתא שאומרת שענף שנתלש מהאילן – הפירות שעל הענף נחשבים תלושים, אך אם רק ייבשו על האילן – נחשבים מחוברים.<br /> <br /> == שאלות בסוגיה ==<br /> א. מהו יסוד מלאכת קוצר? האם תלוי ביצירה? אם כן - מה היצירה? הפרי שנקטף? האם צריך לקצור דווקא לשם התוצר?<br /> <br /> ב. קשה על תוד&quot;ה וצריך לעצים, שמשמע בתוס' שהחיוב על התוצר ואילו הגמ' פא: אומרת שחייב אף ללא צורך בתוצר?<br /> <br /> ג. צריך לשאול, מה ההגדרה של חיבור, האם יניקת חיים מהאדמה / ממקום הגידול, או שמא חיבור פיזי, פשוט, למקום הגידול ללא תלות ביניקה?<br /> <br /> ד. קשה על תוס' ורש&quot;י בפא: שכתוב שחייב על מגביה גוש עם עשבים, משום תולש, ורש&quot;י ותוס' פי' שהיינו מדרבנן והרמב&quot;ם פסק שהוא מדאו', והרי הוא ממש תולש?<br /> <br /> == האם צריך תוצר או לא? מחלוקת בעלי התוספות השונים ==<br /> לכאו' נח' בזה התוס' עג: והתוס' רי&quot;ד בקכא: שלתוס' יש צורך בתוצר ולתוס' רי&quot;ד אין צורך, וקשה באמת על התוס' בעג: מהגמ' בפא: שמזיז עציץ שלא לשם תוצר? <br /> <br /> ניתן לתרץ קושיה זו ביסוד שנראה מהמנח&quot;ח (גוזז, ג, ה) שתלוי הדבר בקציצת הפרי מהעץ, דהיינו ניתוק גוף אחד מגוף שני - שונה, שאינם דומים כ&quot;כ זל&quot;ז. לפי זה תוס' מחלקים בנידון של חילוק עץ מעץ: כיון שהזומר וצריך לעצים זומר עץ מעץ, אין כאן ניתוק בין שני דברים שונים ולכן צריך כוונה אפי' לר&quot;י שיצטרך לעצים כדי להגדירו כקוצר, אך כעיקרון אינו קוצר, לפ&quot;ז לא נח' כ&quot;כ התוס' רי&quot;ד ותוס'.<br /> <br /> ועוד לפ&quot;ז תתורץ הקושיה הראשונה מפא: הרי אין כאן פרי? אלא, שבאמת תוס' מודים שאין צורך בתוצר, רק פה, בגלל שאין מהות של קוצר שמפריד חלק מחלק - צריך כוונה לצורך פרי, תוצר, אך כעיקרון אין צורך בתוצר. <br /> <br /> ובשאלה ד', למה אמרו תוס' ורש&quot;י שהוא מדרבנן, בגלל שאינו מנתק שני דברים זמ&quot;ז, שסו&quot;ס העשב מחובר לגוש ויונק ממנו, והגוש נפרד מהאדמה שאינו שני דברים שונים. יש להעיר שזהו יסוד מחודש שלא כתוב במפורש.<br /> <br /> == ד. מה ההגדרה של חיבור? מחלוקת הראשונים == <br /> התוס' בע&quot;ז כו. שואלים איך יש הו&quot;א שמותר ליהודיה ליילד נכרית בשבת ועונים ב' תירוצים: תירוץ א': הוולד כבר נעקר לצאת. תירוץ ב': &quot;כיוון שכלו חודשיו פסקו גידוליו&quot;. <br /> <br /> ניתן לחלק בין התירוצים שתירוץ א' מדבר על מקום הגידול ותירוץ ב' מתייחס ליניקת החיים, וכך הבנו בהבנה ראשונית בפשטות.<br /> <br /> אך לפי ההו&quot;א של תוס' המבינים שהאיסור כאן הוא של עקירת עובר ממקור החיים שלו, ניתן להבין שהתי' הראשון: &quot;נעקר לצאת&quot; פירושו - כשבא לצאת, דהיינו כשהוא עומד בתור ישות עצמאית לחיות בעצמו, התירוץ השני: &quot;שכבר פסקו גידוליו&quot; כוונתו שזה שיש לתינוק את הפוטנציאל לעמוד בתור ישות עצמאית לעצמו, אומר שהיהודייה איננה עוקרת העובר מגידולו.<br /> <br /> הרמב&quot;ן מביא ירושלמי שהעוקר דג ממקום גידולו נחשב קוצר והרמב&quot;ן מעיר שזה לא כגמרא שלנו ונראה שהרמב&quot;ן הבין שהקוצר תליא במקום, ולא בהפסקת יניקה, ויש להסביר ברמב&quot;ן שהבין שנחלקו הבבלי והירושלמי האם יש קוצר גם בגידולי קרקע. אך גם נראה ברמב&quot;ן שתליא בהפסקת יניקה וצ&quot;ע.<br /> <br /> ברש&quot;י בפא: וגם בקז: נראה שתליא ביניקה אך הן ברש&quot;י והן בתוס' ניתן לומר שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מחובר? ואין היא מהות קוצר, ולכאו' לאור הסברנו המחודש בתוס' ע&quot;ז צ&quot;ל שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מנותק לכדי מעמד של ישות עצמאית?<br /> <br /> הרמב&quot;ם (שבת ח, ג) כותב שגבשושית של עפר שעלו בה עשבים - המגביהה חייב מדאו', ועוד כתב לגבי הסוגיה בחולין קכז. שהתולש תאנה יבשה - חייב, ולכאו' התוס' שם הסבירו שהגמ' אמרה דווקא צמקה כי יש בה איזו יניקת חיות אך ביבשה - פטור, איך הרמב&quot;ם אומר שאפילו שאין יניקה – חייב? ולכן נראה להסביר ברמב&quot;ם שתליא בחיבור ללא קשר ליניקה.<br /> <br /> אולם יש להקשות על הסברנו זה, בגלל שעשבים עדיין מחוברים לגבשושית ולא נחשב עוקר דבר ממקום גידולו, ובאמת בשו&quot;ת זכר יצחק (חלק ב, סימן מה) כתב שהרמב&quot;ם הדבר תלוי ביניקה, כשאדם מגביהה מע&quot;ג הקרקע את הגבשושית הוא ממעט את יניקתה מהקרקע ובזה שממעט יניקה - חייב, ורואים ברמב&quot;ם שיסוד מלאכת קוצר, תלוי ביניקה. <br /> <br /> לאור דברינו דלעיל בביאור ד' התוס' ניטה מדרכו של הזכר יצחק ונאמר, שלרמב&quot;ם יסוד המלאכה, נלמד מנטילת נשמה, ולכן, הממעט את חיותו של הצמח - חייב משום קוצר, שהעיקרון הוא מיעוט יניקה, אומנם להסבר זה יש לשאול - מתאנה שיבשה שנראה שתלוי בחיבור דווקא, ויש לתרץ שהוא לאו דווקא, ועי' מנח&quot;ח (שם). <br /> <br /> אומנם תוס' ורש&quot;י אומרים שקוצר נלמד מגוזז ולכן דווקא בניתוק או בפעולה שמקנה לתוצר חשיבות כישות עצמאית - נחשב קוצר.<br /> == סיכום ==<br /> מצאנו שנח' רש&quot;י ותוס' עם הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן שלרש&quot;י ותוס' יסוד קוצר נלמד מגוזז והגדרתו היא נתינת מעמד חשוב לנקצר, ואילו לרמב&quot;ם ולרמב&quot;ן נלמד מנטילת נשמה ההגדרה היא שכל שממעט יניקה - חיות, חייב משום קוצר.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8&diff=10254 2018-01-28T06:40:43Z

<p>יוסף ארז: /* א. הסוגיה ממקורותיה השונים */ עריכה לפסקאות</p> <hr /> <div>== א. הסוגיה ממקורותיה השונים ==<br /> בסוגיה זו נדון מהי הגדרת מלאכת קוצר? האם צריך תוצרת מפעולת הקצירה או שחייב על כל קצירה? על מה בדיוק מתחייבים: על הפסקת היניקה או על ניתוק החיבור ונראה לעניין זה נפקא - מינות. לאיזה מלאכה דומה מלאכת קוצר?<br /> <br /> הגמ' בדף עג: מביאה ברייתא שאומרת שקוצר הוא בכלל כל סוגי פעולות הקטיף ואומר רב פפא: אדם שזורק פיסת רגבים לדקל ונשרו כתוצאה מכך התמרים חייב משום תולש, רש&quot;י שם כותב שהוא תולדה דקוצר.<br /> <br /> בדף פא: אומר ריש לקיש שצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו אך התולשו – חייב משום קוצר,<br /> רב פפי מציע לפ&quot;ז שמותר לטלטל עציץ נקוב לכתחילה, <br /> <br /> רב כהנא מדייקו שכל מה שאמר ריש לקיש הוא רק לצורך ובדיעבד אך לא לכתחילה. <br /> <br /> בהמשך הגמ' שם אומר אביי שאם העביר עציץ נקוב ממקומו הראשון ע&quot;ג הקרקע לע&quot;ג יתדות, כך שאינו מחובר לגמרי לקרקע, למרות שעדיין רואה את פניה – חייב משום תולש.<br /> <br /> רש&quot;י (ד&quot;ה חייב) ותוס' (ד&quot;ה והניחו) כותבים שהכוונה שחייב מדרבנן מלקות אך אינו חייב מדאו' ונשמע שסברתם היא שסוף סוף העציץ יונק מהקרקע.<br /> <br /> בדף קז: אומר רב ששת שהתולש כשותא מהיזמי חייב משום תולש ורש&quot;י שם מסביר שכשותא הוא צמח שגדל מריח הקרקע וחייב כשתולשו אע&quot;פ שאינו מחובר לקרקע.<br /> <br /> אביי מוסיף שהתולש פטרייה משפת הדלי, מקום גידולו – חייב משום תולש, רב אושעיא מקשה מה שמקשה והגמ' מחדדת התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה, רואים שתולש הוא דווקא ממקום גידולו, ולאור הגמ' בדף פא: נאמר שהכוונה למקור יניקתו.<br /> <br /> הגמ' בחולין דף קכז: אומרת שתאנים שצמקו באילן נחשבות מחוברות לעניין שבת, ובהמשך הגמ' שם מביאה ברייתא שאומרת שענף שנתלש מהאילן – הפירות שעל הענף נחשבים תלושים, אך אם רק ייבשו על האילן – נחשבים מחוברים.<br /> <br /> == ב. שאלות בסוגיה ==<br /> א. מהו יסוד מלאכת קוצר? האם תלוי ביצירה? אם כן - מה היצירה? הפרי שנקטף? האם צריך לקצור דווקא לשם התוצר?<br /> <br /> ב. קשה על תוד&quot;ה וצריך לעצים, שמשמע בתוס' שהחיוב על התוצר ואילו הגמ' פא: אומרת שחייב אף ללא צורך בתוצר?<br /> <br /> ג. צריך לשאול, מה ההגדרה של חיבור, האם יניקת חיים מהאדמה / ממקום הגידול, או שמא חיבור פיזי, פשוט, למקום הגידול ללא תלות ביניקה?<br /> <br /> ד. קשה על תוס' ורש&quot;י בפא: שכתוב שחייב על מגביה גוש עם עשבים, משום תולש, ורש&quot;י ותוס' פי' שהיינו מדרבנן והרמב&quot;ם פסק שהוא מדאו', והרי הוא ממש תולש?<br /> <br /> == ג. האם צריך תוצר או לא? מחלוקת בעלי התוספות השונים ==<br /> לכאו' נח' בזה התוס' עג: והתוס' רי&quot;ד בקכא: שלתוס' יש צורך בתוצר ולתוס' רי&quot;ד אין צורך, וקשה באמת על התוס' בעג: מהגמ' בפא: שמזיז עציץ שלא לשם תוצר? <br /> <br /> ניתן לתרץ קושיה זו ביסוד שנראה מהמנח&quot;ח (גוזז, ג, ה) שתלוי הדבר בקציצת הפרי מהעץ, דהיינו ניתוק גוף אחד מגוף שני - שונה, שאינם דומים כ&quot;כ זל&quot;ז. לפי זה תוס' מחלקים בנידון של חילוק עץ מעץ: כיון שהזומר וצריך לעצים זומר עץ מעץ, אין כאן ניתוק בין שני דברים שונים ולכן צריך כוונה אפי' לר&quot;י שיצטרך לעצים כדי להגדירו כקוצר, אך כעיקרון אינו קוצר, לפ&quot;ז לא נח' כ&quot;כ התוס' רי&quot;ד ותוס'.<br /> <br /> ועוד לפ&quot;ז תתורץ הקושיה הראשונה מפא: הרי אין כאן פרי? אלא, שבאמת תוס' מודים שאין צורך בתוצר, רק פה, בגלל שאין מהות של קוצר שמפריד חלק מחלק - צריך כוונה לצורך פרי, תוצר, אך כעיקרון אין צורך בתוצר. <br /> <br /> ובשאלה ד', למה אמרו תוס' ורש&quot;י שהוא מדרבנן, בגלל שאינו מנתק שני דברים זמ&quot;ז, שסו&quot;ס העשב מחובר לגוש ויונק ממנו, והגוש נפרד מהאדמה שאינו שני דברים שונים. יש להעיר שזהו יסוד מחודש שלא כתוב במפורש.<br /> <br /> == ד. מה ההגדרה של חיבור? מחלוקת הראשונים == <br /> התוס' בע&quot;ז כו. שואלים איך יש הו&quot;א שמותר ליהודיה ליילד נכרית בשבת ועונים ב' תירוצים: תירוץ א': הוולד כבר נעקר לצאת. תירוץ ב': &quot;כיוון שכלו חודשיו פסקו גידוליו&quot;. <br /> <br /> ניתן לחלק בין התירוצים שתירוץ א' מדבר על מקום הגידול ותירוץ ב' מתייחס ליניקת החיים, וכך הבנו בהבנה ראשונית בפשטות.<br /> <br /> אך לפי ההו&quot;א של תוס' המבינים שהאיסור כאן הוא של עקירת עובר ממקור החיים שלו, ניתן להבין שהתי' הראשון: &quot;נעקר לצאת&quot; פירושו - כשבא לצאת, דהיינו כשהוא עומד בתור ישות עצמאית לחיות בעצמו, התירוץ השני: &quot;שכבר פסקו גידוליו&quot; כוונתו שזה שיש לתינוק את הפוטנציאל לעמוד בתור ישות עצמאית לעצמו, אומר שהיהודייה איננה עוקרת העובר מגידולו.<br /> <br /> הרמב&quot;ן מביא ירושלמי שהעוקר דג ממקום גידולו נחשב קוצר והרמב&quot;ן מעיר שזה לא כגמרא שלנו ונראה שהרמב&quot;ן הבין שהקוצר תליא במקום, ולא בהפסקת יניקה, ויש להסביר ברמב&quot;ן שהבין שנחלקו הבבלי והירושלמי האם יש קוצר גם בגידולי קרקע. אך גם נראה ברמב&quot;ן שתליא בהפסקת יניקה וצ&quot;ע.<br /> <br /> ברש&quot;י בפא: וגם בקז: נראה שתליא ביניקה אך הן ברש&quot;י והן בתוס' ניתן לומר שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מחובר? ואין היא מהות קוצר, ולכאו' לאור הסברנו המחודש בתוס' ע&quot;ז צ&quot;ל שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מנותק לכדי מעמד של ישות עצמאית?<br /> <br /> הרמב&quot;ם (שבת ח, ג) כותב שגבשושית של עפר שעלו בה עשבים - המגביהה חייב מדאו', ועוד כתב לגבי הסוגיה בחולין קכז. שהתולש תאנה יבשה - חייב, ולכאו' התוס' שם הסבירו שהגמ' אמרה דווקא צמקה כי יש בה איזו יניקת חיות אך ביבשה - פטור, איך הרמב&quot;ם אומר שאפילו שאין יניקה – חייב? ולכן נראה להסביר ברמב&quot;ם שתליא בחיבור ללא קשר ליניקה.<br /> <br /> אולם יש להקשות על הסברנו זה, בגלל שעשבים עדיין מחוברים לגבשושית ולא נחשב עוקר דבר ממקום גידולו, ובאמת בשו&quot;ת זכר יצחק (חלק ב, סימן מה) כתב שהרמב&quot;ם הדבר תלוי ביניקה, כשאדם מגביהה מע&quot;ג הקרקע את הגבשושית הוא ממעט את יניקתה מהקרקע ובזה שממעט יניקה - חייב, ורואים ברמב&quot;ם שיסוד מלאכת קוצר, תלוי ביניקה. <br /> <br /> לאור דברינו דלעיל בביאור ד' התוס' ניטה מדרכו של הזכר יצחק ונאמר, שלרמב&quot;ם יסוד המלאכה, נלמד מנטילת נשמה, ולכן, הממעט את חיותו של הצמח - חייב משום קוצר, שהעיקרון הוא מיעוט יניקה, אומנם להסבר זה יש לשאול - מתאנה שיבשה שנראה שתלוי בחיבור דווקא, ויש לתרץ שהוא לאו דווקא, ועי' מנח&quot;ח (שם). <br /> <br /> אומנם תוס' ורש&quot;י אומרים שקוצר נלמד מגוזז ולכן דווקא בניתוק או בפעולה שמקנה לתוצר חשיבות כישות עצמאית - נחשב קוצר.<br /> == ה. סיכום ==<br /> מצאנו שנח' רש&quot;י ותוס' עם הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן שלרש&quot;י ותוס' יסוד קוצר נלמד מגוזז והגדרתו היא נתינת מעמד חשוב לנקצר, ואילו לרמב&quot;ם ולרמב&quot;ן נלמד מנטילת נשמה ההגדרה היא שכל שממעט יניקה - חיות, חייב משום קוצר.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8&diff=10253 2018-01-28T06:36:51Z

<p>יוסף ארז: יצירת דף עם התוכן &quot;== א. הסוגיה ממקורותיה השונים == בסוגיה זו נדון מהי הגדרת מלאכת קוצר? האם צריך תוצרת מפעולת...&quot;</p> <hr /> <div>== א. הסוגיה ממקורותיה השונים ==<br /> בסוגיה זו נדון מהי הגדרת מלאכת קוצר? האם צריך תוצרת מפעולת הקצירה או שחייב על כל קצירה? על מה בדיוק מתחייבים: על הפסקת היניקה או על ניתוק החיבור ונראה לעניין זה נפקא - מינות. לאיזה מלאכה דומה מלאכת קוצר?<br /> הגמ' בדף עג: מביאה ברייתא שאומרת שקוצר הוא בכלל כל סוגי פעולות הקטיף ואומר רב פפא: אדם שזורק פיסת רגבים לדקל ונשרו כתוצאה מכך התמרים חייב משום תולש, רש&quot;י שם כותב שהוא תולדה דקוצר. <br /> בדף פא: אומר ריש לקיש שצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו אך התולשו – חייב משום קוצר,<br /> רב פפי מציע לפ&quot;ז שמותר לטלטל עציץ נקוב לכתחילה, <br /> רב כהנא מדייקו שכל מה שאמר ריש לקיש הוא רק לצורך ובדיעבד אך לא לכתחילה. <br /> בהמשך הגמ' שם אומר אביי שאם העביר עציץ נקוב ממקומו הראשון ע&quot;ג הקרקע לע&quot;ג יתדות, כך שאינו מחובר לגמרי לקרקע, למרות שעדיין רואה את פניה – חייב משום תולש.<br /> רש&quot;י (ד&quot;ה חייב) ותוס' (ד&quot;ה והניחו) כותבים שהכוונה שחייב מדרבנן מלקות אך אינו חייב מדאו' ונשמע שסברתם היא שסוף סוף העציץ יונק מהקרקע.<br /> <br /> בדף קז: אומר רב ששת שהתולש כשותא מהיזמי חייב משום תולש ורש&quot;י שם מסביר שכשותא הוא צמח שגדל מריח הקרקע וחייב כשתולשו אע&quot;פ שאינו מחובר לקרקע.<br /> אביי מוסיף שהתולש פטרייה משפת הדלי, מקום גידולו – חייב משום תולש, רב אושעיא מקשה מה שמקשה והגמ' מחדדת התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה, רואים שתולש הוא דווקא ממקום גידולו, ולאור הגמ' בדף פא: נאמר שהכוונה למקור יניקתו.<br /> <br /> הגמ' בחולין דף קכז: אומרת שתאנים שצמקו באילן נחשבות מחוברות לעניין שבת, ובהמשך הגמ' שם מביאה ברייתא שאומרת שענף שנתלש מהאילן – הפירות שעל הענף נחשבים תלושים, אך אם רק ייבשו על האילן – נחשבים מחוברים.<br /> <br /> == ב. שאלות בסוגיה ==<br /> א. מהו יסוד מלאכת קוצר? האם תלוי ביצירה? אם כן - מה היצירה? הפרי שנקטף? האם צריך לקצור דווקא לשם התוצר?<br /> ב. קשה על תוד&quot;ה וצריך לעצים, שמשמע בתוס' שהחיוב על התוצר ואילו הגמ' פא: אומרת שחייב אף ללא צורך בתוצר?<br /> ג. צריך לשאול, מה ההגדרה של חיבור, האם יניקת חיים מהאדמה / ממקום הגידול, או שמא חיבור פיזי, פשוט, למקום הגידול ללא תלות ביניקה?<br /> ד. קשה על תוס' ורש&quot;י בפא: שכתוב שחייב על מגביה גוש עם עשבים, משום תולש, ורש&quot;י ותוס' פי' שהיינו מדרבנן והרמב&quot;ם פסק שהוא מדאו', והרי הוא ממש תולש?<br /> <br /> == ג. האם צריך תוצר או לא? מחלוקת בעלי התוספות השונים ==<br /> לכאו' נח' בזה התוס' עג: והתוס' רי&quot;ד בקכא:, שלתוס' יש צורך בתוצר ולתוס' רי&quot;ד אין צורך, וקשה באמת על התוס' בעג: מהגמ' בפא: שמזיז עציץ שלא לשם תוצר? <br /> ניתן לתרץ קושיה זו ביסוד שנראה מהמנח&quot;ח (גוזז, ג, ה) שתלוי הדבר בקציצת הפרי מהעץ, דהיינו ניתוק גוף אחד מגוף שני - שונה, שאינם דומים כ&quot;כ זל&quot;ז. לפי זה תוס' מחלקים בנידון של חילוק עץ מעץ: כיון שהזומר וצריך לעצים זומר עץ מעץ, אין כאן ניתוק בין שני דברים שונים ולכן צריך כוונה אפי' לר&quot;י שיצטרך לעצים כדי להגדירו כקוצר, אך כעיקרון אינו קוצר, לפ&quot;ז לא נח' כ&quot;כ התוס' רי&quot;ד ותוס'.<br /> ועוד לפ&quot;ז תתורץ הקושיה הראשונה מפא: הרי אין כאן פרי? אלא, שבאמת תוס' מודים שאין צורך בתוצר, רק פה, בגלל שאין מהות של קוצר שמפריד חלק מחלק - צריך כוונה לצורך פרי, תוצר, אך כעיקרון אין צורך בתוצר. <br /> ובשאלה ד', למה אמרו תוס' ורש&quot;י שהוא מדרבנן, בגלל שאינו מנתק שני דברים זמ&quot;ז, שסו&quot;ס העשב מחובר לגוש ויונק ממנו, והגוש נפרד מהאדמה שאינו שני דברים שונים. יש להעיר שזהו יסוד מחודש שלא כתוב במפורש.<br /> <br /> == ד. מה ההגדרה של חיבור? מחלוקת הראשונים == <br /> התוס' בע&quot;ז כו. שואלים איך יש הו&quot;א שמותר ליהודיה ליילד נכרית בשבת ועונים ב' תירוצים: תירוץ א': הוולד כבר נעקר לצאת. תירוץ ב': &quot;כיוון שכלו חודשיו פסקו גידוליו&quot;. ניתן לחלק בין התירוצים שתירוץ א' מדבר על מקום הגידול ותירוץ ב' מתייחס ליניקת החיים, וכך הבנו בהבנה ראשונית בפשטות.<br /> אך לפי ההו&quot;א של תוס' המבינים שהאיסור כאן הוא של עקירת עובר ממקור החיים שלו, ניתן להבין שהתי' הראשון: &quot;נעקר לצאת&quot; פירושו - כשבא לצאת, דהיינו כשהוא עומד בתור ישות עצמאית לחיות בעצמו, התירוץ השני: &quot;שכבר פסקו גידוליו&quot; כוונתו שזה שיש לתינוק את הפוטנציאל לעמוד בתור ישות עצמאית לעצמו, אומר שהיהודייה איננה עוקרת העובר מגידולו.<br /> הרמב&quot;ן מביא ירושלמי שהעוקר דג ממקום גידולו נחשב קוצר והרמב&quot;ן מעיר שזה לא כגמרא שלנו ונראה שהרמב&quot;ן הבין שהקוצר תליא במקום, ולא בהפסקת יניקה, ויש להסביר ברמב&quot;ן שהבין שנחלקו הבבלי והירושלמי האם יש קוצר גם בגידולי קרקע. אך גם נראה ברמב&quot;ן שתליא בהפסקת יניקה וצ&quot;ע.<br /> ברש&quot;י בפא: וגם בקז: נראה שתליא ביניקה אך הן ברש&quot;י והן בתוס' ניתן לומר שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מחובר? ואין היא מהות קוצר, ולכאו' לאור הסברנו המחודש בתוס' ע&quot;ז צ&quot;ל שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מנותק לכדי מעמד של ישות עצמאית?<br /> הרמב&quot;ם (שבת ח, ג) כותב שגבשושית של עפר שעלו בה עשבים - המגביהה חייב מדאו', ועוד כתב לגבי הסוגיה בחולין קכז. שהתולש תאנה יבשה - חייב, ולכאו' התוס' שם הסבירו שהגמ' אמרה דווקא צמקה כי יש בה איזו יניקת חיות אך ביבשה - פטור, איך הרמב&quot;ם אומר שאפילו שאין יניקה – חייב? ולכן נראה להסביר ברמב&quot;ם שתליא בחיבור ללא קשר ליניקה.<br /> אולם יש להקשות על הסברנו זה, בגלל שעשבים עדיין מחוברים לגבשושית ולא נחשב עוקר דבר ממקום גידולו, ובאמת בשו&quot;ת זכר יצחק (חלק ב, סימן מה) כתב שהרמב&quot;ם הדבר תלוי ביניקה, כשאדם מגביהה מע&quot;ג הקרקע את הגבשושית הוא ממעט את יניקתה מהקרקע ובזה שממעט יניקה - חייב, ורואים ברמב&quot;ם שיסוד מלאכת קוצר, תלוי ביניקה. <br /> לאור דברינו דלעיל בביאור ד' התוס' ניטה מדרכו של הזכר יצחק ונאמר, שלרמב&quot;ם יסוד המלאכה, נלמד מנטילת נשמה, ולכן, הממעט את חיותו של הצמח - חייב משום קוצר, שהעיקרון הוא מיעוט יניקה, אומנם להסבר זה יש לשאול - מתאנה שיבשה שנראה שתלוי בחיבור דווקא, ויש לתרץ שהוא לאו דווקא, ועי' מנח&quot;ח (שם). אומנם תוס' ורש&quot;י אומרים שקוצר נלמד מגוזז ולכן דווקא בניתוק או בפעולה שמקנה לתוצר חשיבות כישות עצמאית - נחשב קוצר.<br /> == ה. סיכום ==<br /> מצאנו שנח' רש&quot;י ותוס' עם הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן שלרש&quot;י ותוס' יסוד קוצר נלמד מגוזז והגדרתו היא נתינת מעמד חשוב לנקצר, ואילו לרמב&quot;ם ולרמב&quot;ן נלמד מנטילת נשמה ההגדרה היא שכל שממעט יניקה - חיות, חייב משום קוצר.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%A2&diff=10252 2018-01-28T06:25:03Z

<p>יוסף ארז: הפניות ומקורות</p> <hr /> <div><br /> == א. שאלות ==<br /> בערך זה נדון בשאלה מהי הגדרת מלאכת זורע? האם הנתינה של הזרע וכד' בקרקע, או ההשרשה? והאם יש השלכות לכוונת הזורע בנתינתו את הזרע לקרקע? <br /> <br /> הגמ' שבת עג: דנה במלאכת זורע. ויש לשאול כמה מהותית הכוונה במלאכה? אדם שהתכוון להטמין בקרקע ובטעות הזרע השריש האם הוא חייב משום זורע? מה הפעולה האסורה האם הנתינה בקרקע או ההשרשה? ואם ההשרשה - איך ניתן לחייב על משהו שנעשה ביום חול? כיון שהצמיחה בפועל תעשה ביום חול?!<br /> <br /> == ב. האם הכוונה מעכבת? מחלוקת הראשונים ==<br /> הנה נח' רש&quot;י (ד&quot;ה זומר) ותוס' (ד&quot;ה זומר), בשאלה האם צריכה פעולת הזמירה להיות לשם צימוח האילן? רש&quot;י ס&quot;ל שצריך לכוון לשם צימוח האילן (כך ע&quot;פ השפת אמת), אך תוס' אומרים שכל שאינו מזיק לאילן נחשב זומר וחייב.<br /> <br /> בסברא פשוטה היינו אומרים שכשאדם זרע - הוא זרע, לא משנה לי כלל למה הוא כיון בפעולתו, אולי נשאל - הרי סו&quot;ס הוא לא התכוון, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה- ולמה שיתחייב? <br /> <br /> אלא שצריך לומר שפעולת הזריעה כדי שתחשב זריעה - צריכה כוונה, וכ&quot;נ מרש&quot;י וכן מדויק ברמב&quot;ם (שבת ז, ג) שכתב: &quot;שאלו הפעולות להצמיח הדבר הוא מתכון&quot; הא אם לא התכוון - פטור , וכ&quot;כ האג&quot;ט (ולא חולק על הלח&quot;מ, עיי&quot;ש).<br /> <br /> == ג. מחלוקת האחרונים ==<br /> והנה בזה נחלקו האחרונים, שהרש&quot;ש ס&quot;ל (ע&quot;פ שו&quot;ת הר צבי קכח) שהפעולה של הצמחת הזרע מתייחסת לנתינתו בקרקע ע&quot;י הכוונה שהייתה בנתינה, שנתכוון לזרוע. אך נתינת הזרע לבד אינה מלאכה שעיקר המלאכה היא ההצמחה שתבוא בסוף. והדרך שבה נקשר את הפעולה שנעשתה בשבת להצמחה שהייתה בחול היא ע&quot;י הכוונה.<br /> <br /> המנחת חינוך חולק ואומר שהתורה אסרה את הפעולה של הכנסת הזרע לקרקע, וכמו שהיה במשכן.<br /> <br /> == ד. ביאור במחלקת הראשונים ע&quot;פ מחלוקת האחרונים ==<br /> על פי זה תבואר מח' ראשונים וגאונים, שבגמ' בדף נ: נח' הראשונים, שרש&quot;י (ד&quot;ה הטומן לפת) ותוס' (ד&quot;ה מקצת עליו) אומרים שהטומן לפת בקרקע בשבת אינו צריך לעשות פעולת שינוי כל שהיא כדי שלא יהיה זורע, אך הגאונים (הוב&quot;ד בתוס' הנ&quot;ל) אומרים שצריך לעשות שינוי כיון שזה פסיק רישיה שהזרע יזרע, אם לא יוציאו מהקרקע. תוס' אומרים לגאונים שכיון שהאדם התכוון להטמין - אינו זורע.<br /> <br /> ולכאו' המחלוקת היא אותה המחלוקת, שרש&quot;י ותוס' סוברים כרש&quot;ש שיחוס הצמיחה לזריעה תליא בכוונה, ולכן אומרים שכיון שהטומן אינו מתכוון לזרוע - אינו זורע, אך הגאונים סוברים כמנחת חינוך שהפעולה שנאסרה היא פעולת הנתינה בקרקע, ולכן כל שלא עשה שינוי בנתינה - הרי הוא זורע מדאו'.<br /> <br /> == ה. דיוקים באחרונים לפסיקת ההלכה: ==<br /> הש&quot;ע פוסק (שלו, ד) שהמפזר אוכל לתרנגולים ולבהמות אסור לו לפזר יותר ממאכלם ליום או יומיים. לכאו' בגלל שישרישו, ויש לשאול והרי אינו מתכוון? ולמה חייב הרי אין הוא מתכוון לזרוע? ונשמע כמנחת חינוך שעצם הנתינה אסורה אך יש לפקפק בזה, שאין זה אלא מדרבנן, שלשון הש&quot;ע היא: &quot;יש להיזהר מלהשליך&quot; ומשמע שאינו חייב ע&quot;ז מדאו'.<br /> <br /> בסעיף יא הש&quot;ע פוסק שאין להשרות חיטים ושעורים במים, והמ&quot;ב מסביר שמתכוון לשרותם לזריעה שיתנפחו ויוסיפו. המג&quot;א כאן (ס&quot;ק יב) כותב להקשות על הרמב&quot;ם, ואח&quot;ז כותב לדייק שדווקא אם שרה את החיטים במים זמן ארוך – חייב, אך אם נתן את החיטים במים לזמן מועט - פטור. ומוכיח זאת משהרמב&quot;ם והש&quot;ע אחריו משנים מלשון הגמ' שאמרה &quot;ליתן&quot; ואומרים &quot;להשרות&quot; שלהשרות פירושו נתינה לזמן ארוך וכיון שהתוצאה מתייחסת לפעולה - יש בכך איסור דאו' ומכך נשמע שהש&quot;ע והרמב&quot;ם כרש&quot;ש.<br /> החיי אדם (כלל יא, בנשמת אדם) חולק על פסקו של המג&quot;א וכותב שאם נתכוון לזרוע - נתחייב מיד, אך בשלא נתכוון - פטור.<br /> <br /> המ&quot;ב מעתיקו להלכה ומוסיף עליו, שהחיי אדם דיבר בתוך דבריו לגבי נתינת תבואה להשרות לבהמות, אומר המ&quot;ב, לא די שלא יתכוון אלא גם אינו פסיק רישיה, דהיינו: גם אינו נותן להצמיח וגם מן הסתם יאכלו הבהמות את התבואה, ונראה מצירוף התנאים במ&quot;ב שאם לא יתכוון בלבד - אין זה מועיל - ועלול לעבור על איסור דאורייתא<br /> <br /> יש לציין בהבנת דברי הרמב&quot;ם שהרמב&quot;ם עצמו בשו&quot;ת הרמב&quot;ם (סימן תסד) כותב כדברי המג&quot;א שהאיסור לא נעשה אלא כשהחיטים הצמיחו בפועל, וזה כמג&quot;א וכרש&quot;ש.<br /> [[קטגוריה:שבת עג:]]<br /> [[קטגוריה:רמב&quot;ם שבת ז, ג]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%A2&diff=10251 2018-01-28T06:21:13Z

<p>יוסף ארז: </p> <hr /> <div><br /> == א. שאלות ==<br /> בערך זה נדון בשאלה מהי הגדרת מלאכת זורע? האם הנתינה של הזרע וכד' בקרקע, או ההשרשה? והאם יש השלכות לכוונת הזורע בנתינתו את הזרע לקרקע? <br /> <br /> הגמ' שבת עג: דנה במלאכת זורע. ויש לשאול כמה מהותית הכוונה במלאכה? אדם שהתכוון להטמין בקרקע ובטעות הזרע השריש האם הוא חייב משום זורע? מה הפעולה האסורה האם הנתינה בקרקע או ההשרשה? ואם ההשרשה - איך ניתן לחייב על משהו שנעשה ביום חול? כיון שהצמיחה בפועל תעשה ביום חול?!<br /> <br /> == ב. האם הכוונה מעכבת? מחלוקת הראשונים ==<br /> הנה נח' רש&quot;י (ד&quot;ה זומר) ותוס' (ד&quot;ה זומר), בשאלה האם צריכה פעולת הזמירה להיות לשם צימוח האילן? רש&quot;י ס&quot;ל שצריך לכוון לשם צימוח האילן (כך ע&quot;פ השפת אמת), אך תוס' אומרים שכל שאינו מזיק לאילן נחשב זומר וחייב.<br /> <br /> בסברא פשוטה היינו אומרים שכשאדם זרע - הוא זרע, לא משנה לי כלל למה הוא כיון בפעולתו, אולי נשאל - הרי סו&quot;ס הוא לא התכוון, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה- ולמה שיתחייב? <br /> <br /> אלא שצריך לומר שפעולת הזריעה כדי שתחשב זריעה - צריכה כוונה, וכ&quot;נ מרש&quot;י וכן מדויק ברמב&quot;ם שכתב: &quot;שאלו הפעולות להצמיח הדבר הוא מתכון&quot; הא אם לא התכוון - פטור , וכ&quot;כ האג&quot;ט (ולא חולק על הלח&quot;מ, עיי&quot;ש).<br /> <br /> == ג. מחלוקת האחרונים ==<br /> והנה בזה נחלקו האחרונים, שהרש&quot;ש ס&quot;ל (ע&quot;פ שו&quot;ת הר צבי קכח) שהפעולה של הצמחת הזרע מתייחסת לנתינתו בקרקע ע&quot;י הכוונה שהייתה בנתינה, שנתכוון לזרוע. אך נתינת הזרע לבד אינה מלאכה שעיקר המלאכה היא ההצמחה שתבוא בסוף. והדרך שבה נקשר את הפעולה שנעשתה בשבת להצמחה שהייתה בחול היא ע&quot;י הכוונה.<br /> <br /> המנחת חינוך חולק ואומר שהתורה אסרה את הפעולה של הכנסת הזרע לקרקע, וכמו שהיה במשכן.<br /> <br /> == ד. ביאור במחלקת הראשונים ע&quot;פ מחלוקת האחרונים ==<br /> על פי זה תבואר מח' ראשונים וגאונים, שבגמ' בדף נ: נח' הראשונים, שרש&quot;י (ד&quot;ה הטומן לפת) ותוס' (ד&quot;ה מקצת עליו) אומרים שהטומן לפת בקרקע בשבת אינו צריך לעשות פעולת שינוי כל שהיא כדי שלא יהיה זורע, אך הגאונים (הוב&quot;ד בתוס' הנ&quot;ל) אומרים שצריך לעשות שינוי כיון שזה פסיק רישיה שהזרע יזרע, אם לא יוציאו מהקרקע. תוס' אומרים לגאונים שכיון שהאדם התכוון להטמין - אינו זורע.<br /> <br /> ולכאו' המחלוקת היא אותה המחלוקת, שרש&quot;י ותוס' סוברים כרש&quot;ש שיחוס הצמיחה לזריעה תליא בכוונה, ולכן אומרים שכיון שהטומן אינו מתכוון לזרוע - אינו זורע, אך הגאונים סוברים כמנחת חינוך שהפעולה שנאסרה היא פעולת הנתינה בקרקע, ולכן כל שלא עשה שינוי בנתינה - הרי הוא זורע מדאו'.<br /> <br /> == ה. דיוקים באחרונים לפסיקת ההלכה: ==<br /> הש&quot;ע פוסק (שלו, ד) שהמפזר אוכל לתרנגולים ולבהמות אסור לו לפזר יותר ממאכלם ליום או יומיים. לכאו' בגלל שישרישו, ויש לשאול והרי אינו מתכוון? ולמה חייב הרי אין הוא מתכוון לזרוע? ונשמע כמנחת חינוך שעצם הנתינה אסורה אך יש לפקפק בזה, שאין זה אלא מדרבנן, שלשון הש&quot;ע היא: &quot;יש להיזהר מלהשליך&quot; ומשמע שאינו חייב ע&quot;ז מדאו'.<br /> <br /> בסעיף יא הש&quot;ע פוסק שאין להשרות חיטים ושעורים במים, והמ&quot;ב מסביר שמתכוון לשרותם לזריעה שיתנפחו ויוסיפו. המג&quot;א כאן (ס&quot;ק יב) כותב להקשות על הרמב&quot;ם, ואח&quot;ז כותב לדייק שדווקא אם שרה את החיטים במים זמן ארוך – חייב, אך אם נתן את החיטים במים לזמן מועט - פטור. ומוכיח זאת משהרמב&quot;ם והש&quot;ע אחריו משנים מלשון הגמ' שאמרה &quot;ליתן&quot; ואומרים &quot;להשרות&quot; שלהשרות פירושו נתינה לזמן ארוך וכיון שהתוצאה מתייחסת לפעולה - יש בכך איסור דאו' ומכך נשמע שהש&quot;ע והרמב&quot;ם כרש&quot;ש.<br /> החיי אדם (כלל יא, בנשמת אדם) חולק על פסקו של המג&quot;א וכותב שאם נתכוון לזרוע - נתחייב מיד, אך בשלא נתכוון - פטור.<br /> <br /> המ&quot;ב מעתיקו להלכה ומוסיף עליו, שהחיי אדם דיבר בתוך דבריו לגבי נתינת תבואה להשרות לבהמות, אומר המ&quot;ב, לא די שלא יתכוון אלא גם אינו פסיק רישיה, דהיינו: גם אינו נותן להצמיח וגם מן הסתם יאכלו הבהמות את התבואה, ונראה מצירוף התנאים במ&quot;ב שאם לא יתכוון בלבד - אין זה מועיל - ועלול לעבור על איסור דאורייתא<br /> <br /> יש לציין בהבנת דברי הרמב&quot;ם שהרמב&quot;ם עצמו בשו&quot;ת הרמב&quot;ם (סימן תסד) כותב כדברי המג&quot;א שהאיסור לא נעשה אלא כשהחיטים הצמיחו בפועל, וזה כמג&quot;א וכרש&quot;ש.<br /> [[קטגוריה:שבת עג:]]<br /> [[קטגוריה:שלחן ערוך אורח חיים שלו]]</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%A2&diff=10250 2018-01-28T06:17:25Z

<p>יוסף ארז: הגדרת מלאכת זורע, האם יש משמעות לכוונה במעשה?</p> <hr /> <div><br /> == א. הגמ' ושאלות. ==<br /> בערך זה נדון בשאלה מהי הגדרת מלאכת זורע? האם הנתינה של הזרע וכד' בקרקע, או ההשרשה? והאם יש השלכות לכוונת הזורע בנתינתו את הזרע לקרקע?<br /> הגמ' שבת עג: דנה במלאכת זורע. ויש לשאול כמה מהותית הכוונה במלאכה? אדם שהתכוון להטמין בקרקע ובטעות הזרע השריש האם הוא חייב משום זורע? מה הפעולה האסורה האם הנתינה בקרקע או ההשרשה? ואם ההשרשה - איך ניתן לחייב על משהו שנעשה ביום חול? כיון שהצמיחה בפועל תעשה ביום חול?!<br /> <br /> == ב. האם הכוונה מעכבת? מחלוקת הראשונים ==<br /> הנה נח' רש&quot;י (ד&quot;ה זומר) ותוס' (ד&quot;ה זומר), בשאלה האם צריכה פעולת הזמירה להיות לשם צימוח האילן? רש&quot;י ס&quot;ל שצריך לכוון לשם צימוח האילן (כך ע&quot;פ השפת אמת), אך תוס' אומרים שכל שאינו מזיק לאילן נחשב זומר וחייב.<br /> בסברא פשוטה היינו אומרים שכשאדם זרע - הוא זרע, לא משנה לי כלל למה הוא כיון בפעולתו, אולי נשאל - הרי סו&quot;ס הוא לא התכוון, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה- ולמה שיתחייב? <br /> אלא שצריך לומר שפעולת הזריעה כדי שתחשב זריעה - צריכה כוונה, וכ&quot;נ מרש&quot;י וכן מדויק ברמב&quot;ם שכתב: &quot;שאלו הפעולות להצמיח הדבר הוא מתכון&quot; הא אם לא התכוון - פטור , וכ&quot;כ האג&quot;ט (ולא חולק על הלח&quot;מ, עיי&quot;ש).<br /> <br /> == ג. מח' האחרונים. ==<br /> והנה בזה נחלקו האחרונים, שהרש&quot;ש ס&quot;ל (ע&quot;פ שו&quot;ת הר צבי קכח) שהפעולה של הצמחת הזרע מתייחסת לנתינתו בקרקע ע&quot;י הכוונה שהייתה בנתינה, שנתכוון לזרוע. אך נתינת הזרע לבד אינה מלאכה שעיקר המלאכה היא ההצמחה שתבוא בסוף. והדרך שבה נקשר את הפעולה שנעשתה בשבת להצמחה שהייתה בחול היא ע&quot;י הכוונה.<br /> המנחת חינוך חולק ואומר שהתורה אסרה את הפעולה של הכנסת הזרע לקרקע, וכמו שהיה במשכן.<br /> <br /> == ד. ביאור במחלקת הראשונים ע&quot;פ מחלוקת האחרונים. ==<br /> על פי זה תבואר מח' ראשונים וגאונים, שבגמ' בדף נ: נח' הראשונים, שרש&quot;י (ד&quot;ה הטומן לפת) ותוס' (ד&quot;ה מקצת עליו) אומרים שהטומן לפת בקרקע בשבת אינו צריך לעשות פעולת שינוי כל שהיא כדי שלא יהיה זורע, אך הגאונים (הוב&quot;ד בתוס' הנ&quot;ל) אומרים שצריך לעשות שינוי כיון שזה פסיק רישיה שהזרע יזרע, אם לא יוציאו מהקרקע. תוס' אומרים לגאונים שכיון שהאדם התכוון להטמין - אינו זורע.<br /> ולכאו' המחלוקת היא אותה המחלוקת, שרש&quot;י ותוס' סוברים כרש&quot;ש שיחוס הצמיחה לזריעה תליא בכוונה, ולכן אומרים שכיון שהטומן אינו מתכוון לזרוע - אינו זורע, אך הגאונים סוברים כמנחת חינוך שהפעולה שנאסרה היא פעולת הנתינה בקרקע, ולכן כל שלא עשה שינוי בנתינה - הרי הוא זורע מדאו'.<br /> <br /> == ה. דיוקים באחרונים לפסיקת ההלכה: ==<br /> הש&quot;ע פוסק (שלו, ד) שהמפזר אוכל לתרנגולים ולבהמות אסור לו לפזר יותר ממאכלם ליום או יומיים. לכאו' בגלל שישרישו, ויש לשאול והרי אינו מתכוון? ולמה חייב הרי אין הוא מתכוון לזרוע? ונשמע כמנחת חינוך שעצם הנתינה אסורה אך יש לפקפק בזה, שאין זה אלא מדרבנן, שלשון הש&quot;ע היא: &quot;יש להיזהר מלהשליך&quot; ומשמע שאינו חייב ע&quot;ז מדאו'.<br /> בסעיף יא הש&quot;ע פוסק שאין להשרות חיטים ושעורים במים, והמ&quot;ב מסביר שמתכוון לשרותם לזריעה שיתנפחו ויוסיפו. המג&quot;א כאן (ס&quot;ק יב) כותב להקשות על הרמב&quot;ם, ואח&quot;ז כותב לדייק שדווקא אם שרה את החיטים במים זמן ארוך – חייב, אך אם נתן את החיטים במים לזמן מועט - פטור. ומוכיח זאת משהרמב&quot;ם והש&quot;ע אחריו משנים מלשון הגמ' שאמרה &quot;ליתן&quot; ואומרים &quot;להשרות&quot; שלהשרות פירושו נתינה לזמן ארוך וכיון שהתוצאה מתייחסת לפעולה - יש בכך איסור דאו' ומכך נשמע שהש&quot;ע והרמב&quot;ם כרש&quot;ש.<br /> החיי אדם (כלל יא, בנשמת אדם) חולק על פסקו של המג&quot;א וכותב שאם נתכוון לזרוע - נתחייב מיד, אך בשלא נתכוון - פטור.<br /> המ&quot;ב מעתיקו להלכה ומוסיף עליו, שהחיי אדם דיבר בתוך דבריו לגבי נתינת תבואה להשרות לבהמות, אומר המ&quot;ב, לא די שלא יתכוון אלא גם אינו פסיק רישיה, דהיינו: גם אינו נותן להצמיח וגם מן הסתם יאכלו הבהמות את התבואה, ונראה מצירוף התנאים במ&quot;ב שאם לא יתכוון בלבד - אין זה מועיל - ועלול לעבור על איסור דאורייתא.<br /> יש לציין בהבנת דברי הרמב&quot;ם שהרמב&quot;ם עצמו בשו&quot;ת הרמב&quot;ם (סימן תסד) כותב כדברי המג&quot;א שהאיסור לא נעשה אלא כשהחיטים הצמיחו בפועל, וזה כמג&quot;א וכרש&quot;ש.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%90%D7%A8%D7%96&diff=9611 2017-12-17T06:40:07Z

<p>יוסף ארז: הסרת כל התוכן מהדף</p> <hr /> <div></div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%90%D7%A8%D7%96&diff=9610 2017-12-17T06:33:51Z

<p>יוסף ארז: קישור והפניות</p> <hr /> <div>= מלאכת חורש =<br /> [מקורות שבת עג:, מו&quot;ק ב:, מג&quot;א רנד, ח]<br /> <br /> == א. הסוגיה ==<br /> '''הבבלי בשבת עג:''' מדייק מהמשנה שכתבה קודם חרישה ואח&quot;כ זריעה שהתנא שנה את דבריו בארץ ישראל ובא&quot;י קודם חורשים זורעים ואח&quot;כ שוב חורשים, ו'''רש&quot;י''' מסביר: &quot;'''ואין יכול לכסות בלא חרישה'''&quot;, נשמע מרש&quot;י שדווקא בגלל שאין יכול לכסות בלא חרישה - חייב, אבל אם לא היה צריך לחרישה בשביל הכיסוי - פטור, כלומר, החיוב בחורש הוא דווקא '''לצורך חיוני''' לזריעה.<br /> <br /> '''בתוס' ובתוס' רא&quot;ש''' נשמע שלא חילקו האם החרישה נצרכת או לא.<br /> <br /> '''בקג'''. הגמ' אומרת שהתולש עשבים מהקרקע נחשב חורש ומחייבתו משום ייפוי קרקע, ואע&quot;פ שאין צורך חיוני בחרישה? ה'''רמב&quot;ן''' (קיא.) מסביר את כל הסוגיה בתולש שחייב משום קוצר, וייפוי הקרקע נצרך ל'''הוסיף חיוב לקוצר מדין חורש'''. א&quot;כ אין מהגמ' שם ראיה גמורה.<br /> <br /> '''הגמ' מו&quot;ק''' (ב:) דנה במשקה מים לזרעים משום מאי חייב? רבה אומר משום חורש, רב יוסף אומר משום זורע, טעמו של רבה הוא שחורש דרכו לרפויי ארעא, אף כאן מתרפה הקרקע. ונראה מהגמ' שם שכל המחלוקת היא בשאלה '''למה דומה משקה''', אך לא נחלקו בגדר חורש, שהוא לרפויי ארעא.<br /> <br /> '''הגמ' פסחים''' (מז:)שואלת על אדם שחורש ביו&quot;ט בצונמא - הרי א&quot;א לזרוע שם, רואים שהגמ' מצריכה שהחרישה תועיל לזריעה! <br /> <br /> '''האור זרוע''' (סי' נה) מוכיח מהירושלמי שמחייב על כל חרישה שהיא ל'''הניית הקרקע''' ונותן הרבה דוגמאות של גידולים בקרקע.<br /> <br /> == ב.שלוש שיטות במלאכת חורש ==<br /> מצאנו ג' גדרים במלאכת חורש:<br /> <br /> השיטה הראשונה והמקלה ביותר היא שיטת ה'''פני יהושע''', שאומר (בניגוד לתוס') שכל שלא נתכוונת ופעלת חרישה, '''כל שהיא לא לשם זריעה''', אתה פטור. כיון שגדר מלאכת חורש היא שיחרוש בשביל לזרוע מיד, אבל אם לא התכוון לזרוע תכף - פטור. וזה מדויק מסדר המשנה שאומרת קודם זורע ואח&quot;כ חורש, והגמ' מדייקת דווקא כדרך ארץ ישראל, למה דווקא כדרך א&quot;י? להשמיענו '''שהחרישה צריכה לבוא בשביל זריעה''', אבל באין זריעה עכשיות - פטור. (ומדויק בגמ' שמצריכות לשם ייפוי הקרקע. והגמ' מו&quot;ק שאומרת ריפוי הקרקע תוסבר כתולדה של ייפוי הקרקע).<br /> <br /> השיטה השניה היא שיטת '''הרמב&quot;ם''' ו'''רש&quot;י''', שאומרים, כמש&quot;כ בגמ' במו&quot;ק: &quot;'''לרפויי ארעא'''&quot; וכמש&quot;כ בגמ' בקג. &quot;'''ייפוי קרקע'''&quot; ששניהם משתייכים לאותו בניין של שיבוח הקרקע (כנ&quot;ל בפנ&quot;י) והעיקרון בתועלת המלאכה הוא ש'''יבוא יום ויועיל לזריעת וגידול הצמחים''', ואע&quot;פ שלא עושה המלאכה ממש לשם זריעה עכשווית כיון שסו&quot;ס '''משביח את הקרקע לשם זריעה עתידית''', חייב. אומנם אם לא נתכוון בחרישתו כלל לשם זריעה אלא לשם יופי גינתו - אינו חייב.<br /> <br /> השיטה השלישית והמחמירה ביותר, היא שיטת '''הר&quot;ן''' שאומר ע&quot;פ הגמ' בעג: &quot;'''אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש'''&quot;, אדם שהופך גוש אדמה בשדה חייב משום חורש, הכיצד? הרי לא נתכוון כלל לחרוש? רק הרים גוש אדמה, ולמה יתחייב? אומר הר&quot;ן בגלל שכך '''דרך בנ&quot;א''' לחרוש אע&quot;פ שבפועל אינו מתכוון לחרישה – חייב .<br /> <br /> == ג. המגן אברהם ==<br /> '''המג&quot;א''' (רנד, ח) כותב לגבי העסקת גוי בקבלנות בשבת, שגוי שמפנה זבל מהרחוב בקבלנות עושה פעולה דאו' של בונה וניכרים הדברים שבשדה יהיה חייב משום חורש, ע&quot;פ '''הגמ' בעג''': וצריך להסביר שפעולת הרמת הזבל, עוסקת בזבל של פעם המתערב עם הקרקע ופוגע בטיב הגדולים וע&quot;כ יש בסילוקו פעולה דאו'. לעומת המפנה שקית זבל של ימינו מהשדה שאינו חייב משום חורש.<br /> [[קטגוריה:מסכת שבת]]<br /> [[קטגוריה:שבת עג:]]<br /> [[קטגוריה:מלאכת חורש]]<br /> __לחיפוש__<br /> __יצירת_הערה__<br /> {{DEFAULTSORT:מלאכת חורש}}</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%90%D7%A8%D7%96&diff=8993 2017-10-17T13:12:24Z

<p>יוסף ארז: /* א. הסוגיה */</p> <hr /> <div>= מלאכת חורש =<br /> [מקורות שבת עג:, מו&quot;ק ב:, מג&quot;א רנד, ח]<br /> <br /> == א. הסוגיה ==<br /> '''הגמ' בעג:''' מדייקת מהמשנה שכתבה קודם חרישה ואח&quot;כ זריעה שהתנא שנה את דבריו בארץ ישראל ובא&quot;י קודם חורשים זורעים ואח&quot;כ שוב חורשים, ו'''רש&quot;י''' מסביר: &quot;'''ואין יכול לכסות בלא חרישה'''&quot;, נשמע מרש&quot;י שדווקא בגלל שאין יכול לכסות בלא חרישה - חייב, אבל אם לא היה צריך לחרישה בשביל הכיסוי - פטור, כלומר, החיוב בחורש הוא דווקא '''לצורך חיוני''' לזריעה.<br /> <br /> '''בתוס' ובתוס' רא&quot;ש''' נשמע שלא חילקו האם החרישה נצרכת או לא.<br /> <br /> '''בקג'''. הגמ' אומרת שהתולש עשבים מהקרקע נחשב חורש ומחייבתו משום ייפוי קרקע, ואע&quot;פ שאין צורך חיוני בחרישה? ה'''רמב&quot;ן''' (קיא.) מסביר את כל הסוגיה בתולש שחייב משום קוצר, וייפוי הקרקע נצרך ל'''הוסיף חיוב לקוצר מדין חורש'''. א&quot;כ אין מהגמ' שם ראיה גמורה.<br /> <br /> '''הגמ' מו&quot;ק''' (ב:) דנה במשקה מים לזרעים משום מאי חייב? רבה אומר משום חורש, רב יוסף אומר משום זורע, טעמו של רבה הוא שחורש דרכו לרפויי ארעא, אף כאן מתרפה הקרקע. ונראה מהגמ' שם שכל המחלוקת היא בשאלה '''למה דומה משקה''', אך לא נחלקו בגדר חורש, שהוא לרפויי ארעא.<br /> <br /> '''הגמ' פסחים''' (מז:)שואלת על אדם שחורש ביו&quot;ט בצונמא - הרי א&quot;א לזרוע שם, רואים שהגמ' מצריכה שהחרישה תועיל לזריעה! <br /> <br /> '''האור זרוע''' (סי' נה) מוכיח מהירושלמי שמחייב על כל חרישה שהיא ל'''הניית הקרקע''' ונותן הרבה דוגמאות של גידולים בקרקע.<br /> <br /> == ב.שלוש שיטות במלאכת חורש ==<br /> מצאנו ג' גדרים במלאכת חורש:<br /> <br /> השיטה הראשונה והמקלה ביותר היא שיטת ה'''פני יהושע''', שאומר (בניגוד לתוס') שכל שלא נתכוונת ופעלת חרישה, '''כל שהיא לא לשם זריעה''', אתה פטור. כיון שגדר מלאכת חורש היא שיחרוש בשביל לזרוע מיד, אבל אם לא התכוון לזרוע תכף - פטור. וזה מדויק מסדר המשנה שאומרת קודם זורע ואח&quot;כ חורש, והגמ' מדייקת דווקא כדרך ארץ ישראל, למה דווקא כדרך א&quot;י? להשמיענו '''שהחרישה צריכה לבוא בשביל זריעה''', אבל באין זריעה עכשיות - פטור. (ומדויק בגמ' שמצריכות לשם ייפוי הקרקע. והגמ' מו&quot;ק שאומרת ריפוי הקרקע תוסבר כתולדה של ייפוי הקרקע).<br /> <br /> השיטה השניה היא שיטת '''הרמב&quot;ם''' ו'''רש&quot;י''', שאומרים, כמש&quot;כ בגמ' במו&quot;ק: &quot;'''לרפויי ארעא'''&quot; וכמש&quot;כ בגמ' בקג. &quot;'''ייפוי קרקע'''&quot; ששניהם משתייכים לאותו בניין של שיבוח הקרקע (כנ&quot;ל בפנ&quot;י) והעיקרון בתועלת המלאכה הוא ש'''יבוא יום ויועיל לזריעת וגידול הצמחים''', ואע&quot;פ שלא עושה המלאכה ממש לשם זריעה עכשווית כיון שסו&quot;ס '''משביח את הקרקע לשם זריעה עתידית''', חייב. אומנם אם לא נתכוון בחרישתו כלל לשם זריעה אלא לשם יופי גינתו - אינו חייב.<br /> <br /> השיטה השלישית והמחמירה ביותר, היא שיטת '''הר&quot;ן''' שאומר ע&quot;פ הגמ' בעג: &quot;'''אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש'''&quot;, אדם שהופך גוש אדמה בשדה חייב משום חורש, הכיצד? הרי לא נתכוון כלל לחרוש? רק הרים גוש אדמה, ולמה יתחייב? אומר הר&quot;ן בגלל שכך '''דרך בנ&quot;א''' לחרוש אע&quot;פ שבפועל אינו מתכוון לחרישה – חייב .<br /> <br /> == ג. המגן אברהם ==<br /> '''המג&quot;א''' (רנד, ח) כותב לגבי העסקת גוי בקבלנות בשבת, שגוי שמפנה זבל מהרחוב בקבלנות עושה פעולה דאו' של בונה וניכרים הדברים שבשדה יהיה חייב משום חורש, ע&quot;פ '''הגמ' בעג''': וצריך להסביר שפעולת הרמת הזבל, עוסקת בזבל של פעם המתערב עם הקרקע ופוגע בטיב הגדולים וע&quot;כ יש בסילוקו פעולה דאו'. לעומת המפנה שקית זבל של ימינו מהשדה שאינו חייב משום חורש.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%90%D7%A8%D7%96&diff=8992 2017-10-17T13:08:50Z

<p>יוסף ארז: /* ג. המגן אברהם */</p> <hr /> <div>= מלאכת חורש =<br /> == א. הסוגיה ==<br /> '''הגמ' בעג:''' מדייקת מהמשנה שכתבה קודם חרישה ואח&quot;כ זריעה שהתנא שנה את דבריו בארץ ישראל ובא&quot;י קודם חורשים זורעים ואח&quot;כ שוב חורשים, ו'''רש&quot;י''' מסביר: &quot;'''ואין יכול לכסות בלא חרישה'''&quot;, נשמע מרש&quot;י שדווקא בגלל שאין יכול לכסות בלא חרישה - חייב, אבל אם לא היה צריך לחרישה בשביל הכיסוי - פטור, כלומר, החיוב בחורש הוא דווקא '''לצורך חיוני''' לזריעה.<br /> <br /> '''בתוס' ובתוס' רא&quot;ש''' נשמע שלא חילקו האם החרישה נצרכת או לא.<br /> <br /> '''בקג'''. הגמ' אומרת שהתולש עשבים מהקרקע נחשב חורש ומחייבתו משום ייפוי קרקע, ואע&quot;פ שאין צורך חיוני בחרישה? ה'''רמב&quot;ן''' (קיא.) מסביר את כל הסוגיה בתולש שחייב משום קוצר, וייפוי הקרקע נצרך ל'''הוסיף חיוב לקוצר מדין חורש'''. א&quot;כ אין מהגמ' שם ראיה גמורה.<br /> <br /> '''הגמ' מו&quot;ק''' (ב:) דנה במשקה מים לזרעים משום מאי חייב? רבה אומר משום חורש, רב יוסף אומר משום זורע, טעמו של רבה הוא שחורש דרכו לרפויי ארעא, אף כאן מתרפה הקרקע. ונראה מהגמ' שם שכל המחלוקת היא בשאלה '''למה דומה משקה''', אך לא נחלקו בגדר חורש, שהוא לרפויי ארעא.<br /> <br /> '''הגמ' פסחים''' (מז:)שואלת על אדם שחורש ביו&quot;ט בצונמא - הרי א&quot;א לזרוע שם, רואים שהגמ' מצריכה שהחרישה תועיל לזריעה! <br /> <br /> '''האור זרוע''' (סי' נה) מוכיח מהירושלמי שמחייב על כל חרישה שהיא ל'''הניית הקרקע''' ונותן הרבה דוגמאות של גידולים בקרקע.<br /> <br /> == ב.שלוש שיטות במלאכת חורש ==<br /> מצאנו ג' גדרים במלאכת חורש:<br /> <br /> השיטה הראשונה והמקלה ביותר היא שיטת ה'''פני יהושע''', שאומר (בניגוד לתוס') שכל שלא נתכוונת ופעלת חרישה, '''כל שהיא לא לשם זריעה''', אתה פטור. כיון שגדר מלאכת חורש היא שיחרוש בשביל לזרוע מיד, אבל אם לא התכוון לזרוע תכף - פטור. וזה מדויק מסדר המשנה שאומרת קודם זורע ואח&quot;כ חורש, והגמ' מדייקת דווקא כדרך ארץ ישראל, למה דווקא כדרך א&quot;י? להשמיענו '''שהחרישה צריכה לבוא בשביל זריעה''', אבל באין זריעה עכשיות - פטור. (ומדויק בגמ' שמצריכות לשם ייפוי הקרקע. והגמ' מו&quot;ק שאומרת ריפוי הקרקע תוסבר כתולדה של ייפוי הקרקע).<br /> <br /> השיטה השניה היא שיטת '''הרמב&quot;ם''' ו'''רש&quot;י''', שאומרים, כמש&quot;כ בגמ' במו&quot;ק: &quot;'''לרפויי ארעא'''&quot; וכמש&quot;כ בגמ' בקג. &quot;'''ייפוי קרקע'''&quot; ששניהם משתייכים לאותו בניין של שיבוח הקרקע (כנ&quot;ל בפנ&quot;י) והעיקרון בתועלת המלאכה הוא ש'''יבוא יום ויועיל לזריעת וגידול הצמחים''', ואע&quot;פ שלא עושה המלאכה ממש לשם זריעה עכשווית כיון שסו&quot;ס '''משביח את הקרקע לשם זריעה עתידית''', חייב. אומנם אם לא נתכוון בחרישתו כלל לשם זריעה אלא לשם יופי גינתו - אינו חייב.<br /> <br /> השיטה השלישית והמחמירה ביותר, היא שיטת '''הר&quot;ן''' שאומר ע&quot;פ הגמ' בעג: &quot;'''אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש'''&quot;, אדם שהופך גוש אדמה בשדה חייב משום חורש, הכיצד? הרי לא נתכוון כלל לחרוש? רק הרים גוש אדמה, ולמה יתחייב? אומר הר&quot;ן בגלל שכך '''דרך בנ&quot;א''' לחרוש אע&quot;פ שבפועל אינו מתכוון לחרישה – חייב .<br /> <br /> == ג. המגן אברהם ==<br /> '''המג&quot;א''' (רנד, ח) כותב לגבי העסקת גוי בקבלנות בשבת, שגוי שמפנה זבל מהרחוב בקבלנות עושה פעולה דאו' של בונה וניכרים הדברים שבשדה יהיה חייב משום חורש, ע&quot;פ '''הגמ' בעג''': וצריך להסביר שפעולת הרמת הזבל, עוסקת בזבל של פעם המתערב עם הקרקע ופוגע בטיב הגדולים וע&quot;כ יש בסילוקו פעולה דאו'. לעומת המפנה שקית זבל של ימינו מהשדה שאינו חייב משום חורש.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%90%D7%A8%D7%96&diff=8991 2017-10-17T13:08:19Z

<p>יוסף ארז: /* מלאכת חורש */</p> <hr /> <div>= מלאכת חורש =<br /> == א. הסוגיה ==<br /> '''הגמ' בעג:''' מדייקת מהמשנה שכתבה קודם חרישה ואח&quot;כ זריעה שהתנא שנה את דבריו בארץ ישראל ובא&quot;י קודם חורשים זורעים ואח&quot;כ שוב חורשים, ו'''רש&quot;י''' מסביר: &quot;'''ואין יכול לכסות בלא חרישה'''&quot;, נשמע מרש&quot;י שדווקא בגלל שאין יכול לכסות בלא חרישה - חייב, אבל אם לא היה צריך לחרישה בשביל הכיסוי - פטור, כלומר, החיוב בחורש הוא דווקא '''לצורך חיוני''' לזריעה.<br /> <br /> '''בתוס' ובתוס' רא&quot;ש''' נשמע שלא חילקו האם החרישה נצרכת או לא.<br /> <br /> '''בקג'''. הגמ' אומרת שהתולש עשבים מהקרקע נחשב חורש ומחייבתו משום ייפוי קרקע, ואע&quot;פ שאין צורך חיוני בחרישה? ה'''רמב&quot;ן''' (קיא.) מסביר את כל הסוגיה בתולש שחייב משום קוצר, וייפוי הקרקע נצרך ל'''הוסיף חיוב לקוצר מדין חורש'''. א&quot;כ אין מהגמ' שם ראיה גמורה.<br /> <br /> '''הגמ' מו&quot;ק''' (ב:) דנה במשקה מים לזרעים משום מאי חייב? רבה אומר משום חורש, רב יוסף אומר משום זורע, טעמו של רבה הוא שחורש דרכו לרפויי ארעא, אף כאן מתרפה הקרקע. ונראה מהגמ' שם שכל המחלוקת היא בשאלה '''למה דומה משקה''', אך לא נחלקו בגדר חורש, שהוא לרפויי ארעא.<br /> <br /> '''הגמ' פסחים''' (מז:)שואלת על אדם שחורש ביו&quot;ט בצונמא - הרי א&quot;א לזרוע שם, רואים שהגמ' מצריכה שהחרישה תועיל לזריעה! <br /> <br /> '''האור זרוע''' (סי' נה) מוכיח מהירושלמי שמחייב על כל חרישה שהיא ל'''הניית הקרקע''' ונותן הרבה דוגמאות של גידולים בקרקע.<br /> <br /> == ב.שלוש שיטות במלאכת חורש ==<br /> מצאנו ג' גדרים במלאכת חורש:<br /> <br /> השיטה הראשונה והמקלה ביותר היא שיטת ה'''פני יהושע''', שאומר (בניגוד לתוס') שכל שלא נתכוונת ופעלת חרישה, '''כל שהיא לא לשם זריעה''', אתה פטור. כיון שגדר מלאכת חורש היא שיחרוש בשביל לזרוע מיד, אבל אם לא התכוון לזרוע תכף - פטור. וזה מדויק מסדר המשנה שאומרת קודם זורע ואח&quot;כ חורש, והגמ' מדייקת דווקא כדרך ארץ ישראל, למה דווקא כדרך א&quot;י? להשמיענו '''שהחרישה צריכה לבוא בשביל זריעה''', אבל באין זריעה עכשיות - פטור. (ומדויק בגמ' שמצריכות לשם ייפוי הקרקע. והגמ' מו&quot;ק שאומרת ריפוי הקרקע תוסבר כתולדה של ייפוי הקרקע).<br /> <br /> השיטה השניה היא שיטת '''הרמב&quot;ם''' ו'''רש&quot;י''', שאומרים, כמש&quot;כ בגמ' במו&quot;ק: &quot;'''לרפויי ארעא'''&quot; וכמש&quot;כ בגמ' בקג. &quot;'''ייפוי קרקע'''&quot; ששניהם משתייכים לאותו בניין של שיבוח הקרקע (כנ&quot;ל בפנ&quot;י) והעיקרון בתועלת המלאכה הוא ש'''יבוא יום ויועיל לזריעת וגידול הצמחים''', ואע&quot;פ שלא עושה המלאכה ממש לשם זריעה עכשווית כיון שסו&quot;ס '''משביח את הקרקע לשם זריעה עתידית''', חייב. אומנם אם לא נתכוון בחרישתו כלל לשם זריעה אלא לשם יופי גינתו - אינו חייב.<br /> <br /> השיטה השלישית והמחמירה ביותר, היא שיטת '''הר&quot;ן''' שאומר ע&quot;פ הגמ' בעג: &quot;'''אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש'''&quot;, אדם שהופך גוש אדמה בשדה חייב משום חורש, הכיצד? הרי לא נתכוון כלל לחרוש? רק הרים גוש אדמה, ולמה יתחייב? אומר הר&quot;ן בגלל שכך '''דרך בנ&quot;א''' לחרוש אע&quot;פ שבפועל אינו מתכוון לחרישה – חייב .<br /> <br /> == ג. המגן אברהם ==<br /> '''המג&quot;א''' (רנד, ח) כותב לגבי העסקת גוי בקבלנות בשבת, שגוי שמפנה זבל מהרחוב בקבלנות עושה פעולה דאו' של בונה וניכרים הדברים שבשדה יהיה חייב משום חורש, ע&quot;פ '''הגמ' בעג''': וצריך להסביר שפעולת הרמת הזבל, עוסקת בזבל של פעם המתערב עם הקרקע ופוגע בטיב הגדולים וע&quot;כ יש בסילוקו פעולה דאו'. לעומת המפנה שקית זבל של ימינו מהשדה שאינו חייב משום חרוש.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%90%D7%A8%D7%96&diff=8990 2017-10-17T13:06:33Z

<p>יוסף ארז: </p> <hr /> <div>= מלאכת חורש =<br /> שבת עג:<br /> <br /> [[שבת עג:, מועד קטן ב:, מג&quot;א רנד, ח|תוכן]] <br /> <br /> הסוגיה <br /> <br /> שלוש שיטות במלאכת חורש<br /> <br /> המגן אברהם<br /> <br /> == א. הסוגיה ==<br /> '''הגמ' בעג:''' מדייקת מהמשנה שכתבה קודם חרישה ואח&quot;כ זריעה שהתנא שנה את דבריו בארץ ישראל ובא&quot;י קודם חורשים זורעים ואח&quot;כ שוב חורשים, ו'''רש&quot;י''' מסביר: &quot;'''ואין יכול לכסות בלא חרישה'''&quot;, נשמע מרש&quot;י שדווקא בגלל שאין יכול לכסות בלא חרישה - חייב, אבל אם לא היה צריך לחרישה בשביל הכיסוי - פטור, כלומר, החיוב בחורש הוא דווקא '''לצורך חיוני''' לזריעה.<br /> <br /> '''בתוס' ובתוס' רא&quot;ש''' נשמע שלא חילקו האם החרישה נצרכת או לא.<br /> <br /> '''בקג'''. הגמ' אומרת שהתולש עשבים מהקרקע נחשב חורש ומחייבתו משום ייפוי קרקע, ואע&quot;פ שאין צורך חיוני בחרישה? ה'''רמב&quot;ן''' (קיא.) מסביר את כל הסוגיה בתולש שחייב משום קוצר, וייפוי הקרקע נצרך ל'''הוסיף חיוב לקוצר מדין חורש'''. א&quot;כ אין מהגמ' שם ראיה גמורה.<br /> <br /> '''הגמ' מו&quot;ק''' (ב:) דנה במשקה מים לזרעים משום מאי חייב? רבה אומר משום חורש, רב יוסף אומר משום זורע, טעמו של רבה הוא שחורש דרכו לרפויי ארעא, אף כאן מתרפה הקרקע. ונראה מהגמ' שם שכל המחלוקת היא בשאלה '''למה דומה משקה''', אך לא נחלקו בגדר חורש, שהוא לרפויי ארעא.<br /> <br /> '''הגמ' פסחים''' (מז:)שואלת על אדם שחורש ביו&quot;ט בצונמא - הרי א&quot;א לזרוע שם, רואים שהגמ' מצריכה שהחרישה תועיל לזריעה! <br /> <br /> '''האור זרוע''' (סי' נה) מוכיח מהירושלמי שמחייב על כל חרישה שהיא ל'''הניית הקרקע''' ונותן הרבה דוגמאות של גידולים בקרקע.<br /> <br /> == ב.שלוש שיטות במלאכת חורש ==<br /> מצאנו ג' גדרים במלאכת חורש:<br /> <br /> השיטה הראשונה והמקלה ביותר היא שיטת ה'''פני יהושע''', שאומר (בניגוד לתוס') שכל שלא נתכוונת ופעלת חרישה, '''כל שהיא לא לשם זריעה''', אתה פטור. כיון שגדר מלאכת חורש היא שיחרוש בשביל לזרוע מיד, אבל אם לא התכוון לזרוע תכף - פטור. וזה מדויק מסדר המשנה שאומרת קודם זורע ואח&quot;כ חורש, והגמ' מדייקת דווקא כדרך ארץ ישראל, למה דווקא כדרך א&quot;י? להשמיענו '''שהחרישה צריכה לבוא בשביל זריעה''', אבל באין זריעה עכשיות - פטור. (ומדויק בגמ' שמצריכות לשם ייפוי הקרקע. והגמ' מו&quot;ק שאומרת ריפוי הקרקע תוסבר כתולדה של ייפוי הקרקע).<br /> <br /> השיטה השניה היא שיטת '''הרמב&quot;ם''' ו'''רש&quot;י''', שאומרים, כמש&quot;כ בגמ' במו&quot;ק: &quot;'''לרפויי ארעא'''&quot; וכמש&quot;כ בגמ' בקג. &quot;'''ייפוי קרקע'''&quot; ששניהם משתייכים לאותו בניין של שיבוח הקרקע (כנ&quot;ל בפנ&quot;י) והעיקרון בתועלת המלאכה הוא ש'''יבוא יום ויועיל לזריעת וגידול הצמחים''', ואע&quot;פ שלא עושה המלאכה ממש לשם זריעה עכשווית כיון שסו&quot;ס '''משביח את הקרקע לשם זריעה עתידית''', חייב. אומנם אם לא נתכוון בחרישתו כלל לשם זריעה אלא לשם יופי גינתו - אינו חייב.<br /> <br /> השיטה השלישית והמחמירה ביותר, היא שיטת '''הר&quot;ן''' שאומר ע&quot;פ הגמ' בעג: &quot;'''אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש'''&quot;, אדם שהופך גוש אדמה בשדה חייב משום חורש, הכיצד? הרי לא נתכוון כלל לחרוש? רק הרים גוש אדמה, ולמה יתחייב? אומר הר&quot;ן בגלל שכך '''דרך בנ&quot;א''' לחרוש אע&quot;פ שבפועל אינו מתכוון לחרישה – חייב .<br /> <br /> == ג. המגן אברהם ==<br /> '''המג&quot;א''' (רנד, ח) כותב לגבי העסקת גוי בקבלנות בשבת, שגוי שמפנה זבל מהרחוב בקבלנות עושה פעולה דאו' של בונה וניכרים הדברים שבשדה יהיה חייב משום חורש, ע&quot;פ '''הגמ' בעג''': וצריך להסביר שפעולת הרמת הזבל, עוסקת בזבל של פעם המתערב עם הקרקע ופוגע בטיב הגדולים וע&quot;כ יש בסילוקו פעולה דאו'. לעומת המפנה שקית זבל של ימינו מהשדה שאינו חייב משום חרוש.</div>

יוסף ארז https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%90%D7%A8%D7%96&diff=8989 2017-10-17T13:05:02Z

<p>יוסף ארז: מלאכת חורש</p> <hr /> <div>= מלאכת חורש =<br /> שבת עג:<br /> <br /> תוכן <br /> <br /> א. הסוגיה <br /> <br /> ב. שלוש שיטות במלאכת חורש<br /> <br /> ג. המגן אברהם<br /> <br /> == א. הסוגיה ==<br /> '''הגמ' בעג:''' מדייקת מהמשנה שכתבה קודם חרישה ואח&quot;כ זריעה שהתנא שנה את דבריו בארץ ישראל ובא&quot;י קודם חורשים זורעים ואח&quot;כ שוב חורשים, ו'''רש&quot;י''' מסביר: &quot;'''ואין יכול לכסות בלא חרישה'''&quot;, נשמע מרש&quot;י שדווקא בגלל שאין יכול לכסות בלא חרישה - חייב, אבל אם לא היה צריך לחרישה בשביל הכיסוי - פטור, כלומר, החיוב בחורש הוא דווקא '''לצורך חיוני''' לזריעה.<br /> <br /> '''בתוס' ובתוס' רא&quot;ש''' נשמע שלא חילקו האם החרישה נצרכת או לא.<br /> <br /> '''בקג'''. הגמ' אומרת שהתולש עשבים מהקרקע נחשב חורש ומחייבתו משום ייפוי קרקע, ואע&quot;פ שאין צורך חיוני בחרישה? ה'''רמב&quot;ן''' (קיא.) מסביר את כל הסוגיה בתולש שחייב משום קוצר, וייפוי הקרקע נצרך ל'''הוסיף חיוב לקוצר מדין חורש'''. א&quot;כ אין מהגמ' שם ראיה גמורה.<br /> <br /> '''הגמ' מו&quot;ק''' (ב:) דנה במשקה מים לזרעים משום מאי חייב? רבה אומר משום חורש, רב יוסף אומר משום זורע, טעמו של רבה הוא שחורש דרכו לרפויי ארעא, אף כאן מתרפה הקרקע. ונראה מהגמ' שם שכל המחלוקת היא בשאלה '''למה דומה משקה''', אך לא נחלקו בגדר חורש, שהוא לרפויי ארעא.<br /> <br /> '''הגמ' פסחים''' (מז:)שואלת על אדם שחורש ביו&quot;ט בצונמא - הרי א&quot;א לזרוע שם, רואים שהגמ' מצריכה שהחרישה תועיל לזריעה! <br /> <br /> '''האור זרוע''' (סי' נה) מוכיח מהירושלמי שמחייב על כל חרישה שהיא ל'''הניית הקרקע''' ונותן הרבה דוגמאות של גידולים בקרקע.<br /> <br /> == ב.שלוש שיטות במלאכת חורש ==<br /> מצאנו ג' גדרים במלאכת חורש:<br /> <br /> השיטה הראשונה והמקלה ביותר היא שיטת ה'''פני יהושע''', שאומר (בניגוד לתוס') שכל שלא נתכוונת ופעלת חרישה, '''כל שהיא לא לשם זריעה''', אתה פטור. כיון שגדר מלאכת חורש היא שיחרוש בשביל לזרוע מיד, אבל אם לא התכוון לזרוע תכף - פטור. וזה מדויק מסדר המשנה שאומרת קודם זורע ואח&quot;כ חורש, והגמ' מדייקת דווקא כדרך ארץ ישראל, למה דווקא כדרך א&quot;י? להשמיענו '''שהחרישה צריכה לבוא בשביל זריעה''', אבל באין זריעה עכשיות - פטור. (ומדויק בגמ' שמצריכות לשם ייפוי הקרקע. והגמ' מו&quot;ק שאומרת ריפוי הקרקע תוסבר כתולדה של ייפוי הקרקע).<br /> <br /> השיטה השניה היא שיטת '''הרמב&quot;ם''' ו'''רש&quot;י''', שאומרים, כמש&quot;כ בגמ' במו&quot;ק: &quot;'''לרפויי ארעא'''&quot; וכמש&quot;כ בגמ' בקג. &quot;'''ייפוי קרקע'''&quot; ששניהם משתייכים לאותו בניין של שיבוח הקרקע (כנ&quot;ל בפנ&quot;י) והעיקרון בתועלת המלאכה הוא ש'''יבוא יום ויועיל לזריעת וגידול הצמחים''', ואע&quot;פ שלא עושה המלאכה ממש לשם זריעה עכשווית כיון שסו&quot;ס '''משביח את הקרקע לשם זריעה עתידית''', חייב. אומנם אם לא נתכוון בחרישתו כלל לשם זריעה אלא לשם יופי גינתו - אינו חייב.<br /> <br /> השיטה השלישית והמחמירה ביותר, היא שיטת '''הר&quot;ן''' שאומר ע&quot;פ הגמ' בעג: &quot;'''אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש'''&quot;, אדם שהופך גוש אדמה בשדה חייב משום חורש, הכיצד? הרי לא נתכוון כלל לחרוש? רק הרים גוש אדמה, ולמה יתחייב? אומר הר&quot;ן בגלל שכך '''דרך בנ&quot;א''' לחרוש אע&quot;פ שבפועל אינו מתכוון לחרישה – חייב .<br /> <br /> == ג. המגן אברהם ==<br /> '''המג&quot;א''' (רנד, ח) כותב לגבי העסקת גוי בקבלנות בשבת, שגוי שמפנה זבל מהרחוב בקבלנות עושה פעולה דאו' של בונה וניכרים הדברים שבשדה יהיה חייב משום חורש, ע&quot;פ '''הגמ' בעג''': וצריך להסביר שפעולת הרמת הזבל, עוסקת בזבל של פעם המתערב עם הקרקע ופוגע בטיב הגדולים וע&quot;כ יש בסילוקו פעולה דאו'. לעומת המפנה שקית זבל של ימינו מהשדה שאינו חייב משום חרוש.</div>

יוסף ארז