https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%98%D7%95%D7%91+%D7%A2%D7%99%D7%9F 2026-06-23T16:24:42Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%98%D7%95%D7%91_%D7%A2%D7%99%D7%9F&diff=20484 2023-06-04T22:12:57Z

<p>טוב עין: יצירת דף עם התוכן &quot; {{משתמש אוהב ללמוד תורה}}&quot;</p> <hr /> <div> {{משתמש אוהב ללמוד תורה}}</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%91_-_%D7%99%D7%91%D7%A9_%D7%91%D7%99%D7%91%D7%A9&diff=20187 2022-12-01T16:11:40Z

<p>טוב עין: /* מין בשאינו מינו */ תיקנתי את מה שנכתב בדעת הר&quot;ן - הפוך בדיוק ממה שנכתב.</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|5={{שוע|יורה דעה|קט|יורה דעה קט|בכותרת=כן}}}}<br /> בדין ביטול בתערובת של יבש שהתערב ביבש ובנדונים המסתעפים.<br /> ==מקור הדין==<br /> בגמרא בחולין {{גמרא|חולין|צט|ב|צט, ב – ק, א}} מבואר לגבי גיד הנשה שהתערב עם הגידים, בזמן שאינו ניכר כולם אסורים ומקשה הגמ' שיתבטל ברוב? ומיישבת 'בריה שאני' ומדייקים הראשונים שמשמע שאם זה לא 'בריה' הדין הוא שהכל בטל. וכן משמע גם בגמרא בזבחים {{גמרא|זבחים|עב|ב|עב, ב}}.<br /> <br /> ומקור הגמרא הבינו הראשונים שנלמד מהדין רוב הכללי של {{ציטוטון|אחרי רבים להטות|{{ויקיטקסט|שמות_כג_ב|שמות כג, ב|סוגריים=לא}}}} שלומדים מזה את הדין של 'הלך אחר הרוב' וכמו כן לומדים מזה שבתערובת הרוב מבטל את המיעוט.{{הערה|כן כתבו רש&quot;י {{מ|חולין צח, ב. ביצה, ג, ב ד&quot;ה אפילו. גיטין נד, ב. ב&quot;מ נג, א.}} ובתוס' {{מ|ע&quot;ז סז, א}} ובט&quot;ז והש&quot;ך}}<br /> <br /> ==מין במינו ובשלא במינו==<br /> ===מין במינו===<br /> נחלקו הראשונים והפסוקים אם סגי בחד בתרי היות ואין נתינת טעם או שבעי שישים מדרבנן<br /> דעת התוספות {{גמרא|חולין|ק|א|ק, א ד&quot;ה בריה}} והרא&quot;ש {{מ|חולין פג&quot;ה סי' לז}} והרשב&quot;א {{מ|תורת הבית ב&quot;ד ש&quot;א יז}} והר&quot;ן {{מ|חולין לו. ד&quot;ה גרסי'}} דבטל חד בתרי וליכא אף איסורא דרבנן. מאידך דעת הראב&quot;ד {{מ|הובא בר&quot;ן שם בתחילת הדיבור}} שמדרבנן בעינן שישים וכן נראה גם דעת הרמב&quot;ם {{רמב&quot;ם|מאכלות אסורות|ד|מאכ&quot;א, ד}}<br /> <br /> בדעות הסוברים שבעינן שישים כתב הרשב&quot;א {{מ|בתשובה, ח&quot;א סי' רע&quot;ג ובתורת הבית ב&quot;ד ש&quot;ב כו.}} שאם ייפול אחד לים הכל מותר שתולים לומר שזהו האיסור ומביא את דעת גדולי המורים שסוברים שגם באופן כזה חייבים שישים.<br /> ===מין בשאינו מינו===<br /> דעת '''ספר התרומה''' {{הערה|וכן סברו עוד הרבה מהראשונים והפוסקים יעויין בר&quot;ן {{מ|חולין לו, א}}}} שהיות ואם יבשל איכא נתינת טעם וטעם כעיקר מדאורייתא תקנו חכמים שיצטרכו שישים, וכן דעת '''הר&quot;ן''' {{מ|חולין לו, א בדפ&quot;ה}}. מדברי '''הרשב&quot;א''' {{מ|ב&quot;מ נג, א}} ו'''התוס'''' בחולין {{גמרא|חולין|ק|א|ק, א}} ניתן לדייק שאף מדרבנן סגי חד בתרי.<br /> <br /> '''באיסור דרבנן:''', דעת '''הרמ&quot;א''' שלא חילקו ובעי שישים, אמנם דעת '''הש&quot;ך''' שרק באיסור דאו' אך באיסור דרבנן מוכיח מדעת '''הר&quot;ן''' ו'''הגהות שערי דורא''' שלא בעינן שישים.<br /> <br /> ===הלכה למעשה===<br /> '''הטור''' מכריע שבמין במינו חד בתרי ובמין בשאינו מינו מביא את דעת התרומה, ומתיר כהרא&quot;ש לאכול הכל יחד ואף באדם אחד. ובהתבשל מביא את דעות הרשב&quot;א והרא&quot;ש. '''השו&quot;ע''' מביא שיבש ביבש בטיל חד בתריו אבל מותר לאכלם רק כל אחד בפנ&quot;ע ומביא שיש מחמירים אף לא לאדם אחד ובבישול מכריע כהרשב&quot;א. '''הרמ&quot;א''' מוסיף על דברי השו&quot;ע שיש לנהוג לכתחילה כדעת המחמירים שלא לאכול הכל אדם אחד ומביא שיש מחמירים אף להשליך אחד מהתערובת או ליתן לעכו&quot;ם ואי&quot;ז אלא חומרא בעלמא. ובמין בשאינו מינו בעי שישים ואף באיסור דרבנן ובבישול ס&quot;ל שאם נודע התערובת מקום הפסד יש לסמוך על המקילים להתיר.<br /> <br /> ==נדונים נוספים==<br /> ===אכילה בבת אחת ובאדם אחד ובנתבשל===<br /> פליגי הראשונים אם באופן שהתבטל חד בתרי האם האיסור נהפך להיות היתר וממילא מותר לאכול הכל אף בבת אחת או באדם אחד או שאין זה אלא דין תליה על כל חתיכה וחתיכה שאנו תולים לומר שהיא מהרוב וממילא יהיה אסור לאכול הכל בבת אחת או באדם אחד.<br /> <br /> דעת '''הרא&quot;ש''' {{מ|חולין פ&quot;ז סימן ל&quot;ז}} ו'''המהר&quot;ם מרוטנבורג''' {{מ|הובא בשו&quot;ת הרשב&quot;א תשו' תש&quot;ל}} ו'''הסמ&quot;ק''' {{מ|סימן ריד}} שהאיסור נהפך להיות היתר וממילא סובר שמותר לאדם אחד לאכול הכל ואף בבת אחת. {{הערה|אמנם לגבי טומאת משא מצינו שדנים את הטומאה ועיין בבכורות {{מ|כב, א}} ועיין שם מה שמחלק.}} ובאופן שנתבשל מחלק הרא&quot;ש בין הוכר התערובת לפני כן שבכה&quot;ג היות ונתבטל כבר מותר לאופן שלא הוכר עדיין שבכה&quot;ג אם נתבשל אסור.{{הערה|אמנם כל זה במין במינו אבל במין בשאינו מינו ובישלם פליגי הפוסקים אם בעינן שישים, דעת הפמ&quot;ג והחזו&quot;א {{מ|יו&quot;ד סימן לו, ב ד&quot;ה ומה}} שרק במינו מותר ובאינו מינו ובשלם אסור מדאו', אמנם דעת המנחת כהן {{מ|ח&quot;ב, פ&quot;ב}} והב&quot;ח {{מ|סו&quot;ס קב}} והאורח מישור{{מ|הובא בפמ&quot;ג סק&quot;ט בשפ&quot;ד ט}} שאף באינו מינו מותר לאכלו אחר שנתבטל.}}{{הערה|בגוף החילוק בין הוכר ללא הוכר פליגי הפוסקים אם החילוק הוא מדאו' או מדרבנן, דעת הש&quot;ך והפר&quot;ח והחכמת אדם {{מ|נא, יח}} דהאיסור הוא מדאו' והפמ&quot;ג והמנחת יעקב {{מ|כלל לט, יח}} והגר&quot;ז {{מ|בשו&quot;ת שבסוף יו&quot;ד, יח}} סוברים שאין זה אלא מדרבנן}} הפוסקים דנו בדבריו אם לח בלח גם בעינן הוכר התערובת. {{הערה|הנפש חיה {{מ|יו&quot;ד יח}} והקובץ הערות {{מ|נח, ב}} וכן פסק גם המשנ&quot;ב {{מ|או&quot;ח תמז}} שלא בעינן ידיעה, והשערי יושר {{מ|ש&quot;ג פי&quot;א}} סבר שגם בלח בעי ידיעה וכן נראה שסובר המרדכי {{מ|ב&quot;ק קיט וקכ}} שכבת את דין הידיעה לגבי יי&quot;נ ועיין גם בשו&quot;ע {{שוע|יורה דעה|צב|צב, ב}} ובש&quot;ך שם שבעי ידיעה גם לח בלח.}}<br /> <br /> '''הרשב&quot;א''' {{מ|תורת הבית ש&quot;א}}{{הערה|וכן מבואר בשו&quot;ת נ&quot;ג ד&quot;ה וטעם גדול}} ו'''הר&quot;ן''' {{מ|בחולין לו, א בדפ&quot;ה}} סוברים שמותר לאכול רק כל אחד בפני עצמו אבל לא בבת אחת היות ועל כל אחד שאוכל אני אומר לא זו היא האיסור, אמנם מדבריו משמע שמותר אף לאדם אחד לאכול הכל שאומר שבחתיכה האחרונה אני אומר לא זו האיסור אלא נאכלה כבר. {{הערה|הפוסקים התחבטו בדבריו אם החילוק הוא מדאורייתא או מדרבנן, דעת הש&quot;ך והט&quot;ז והפמ&quot;ג {{מ|בפתיחה}} והמנחת כהן {{מ|חלק ב פרק א}} ושער הציון {{מ|תמז, ל}} שמדאורייתא הכל שרי ורק מדרבנן אסרו, אמנם הקרן אורה {{מ|נזיר לה, ב ד&quot;ה ונבוא}} והגרי&quot;ז {{מ|הובא בתורת זרעים תרומות ה, ו}} ובשו&quot;ת נפש חיה {{מ|יו&quot;ד סי&quot;ח}} ובשו&quot;ת באר יצחק {{מ|יו&quot;ד, י}} ובדברי יחזקאל {{מ|סי' טו, כג}} ובחידושי ר' ראובן {{מ|כתובות טו}} סוברים שהאיסור לאכול בב&quot;א הוא מדאו' והחזון איש {{מ|מעשרות ז, ז ד&quot;ה ונראה}} מסתפק בזה.}} וה&quot;ה בנתבשל יהיה מותר לאכול את החתיכות באופן שלא נימוחו כל אחת בפנ&quot;ע והרוטב בשישים.<br /> <br /> '''התוס' רי&quot;ד''' בבבא בתרא{{גמרא|בבא בתרא|לא|ב|לא, ב}}{{הערה|וכן מבואר בתשו' הרי&quot;ד {{מ|סי' א ד&quot;ה ועוד}}}} ו'''הר&quot;ש''' בטבול יום{{מ|פרק ב, ג}} ו'''רבינו ירוחם''' {{מ|נתיב טו, כט}} סוברים שאין דין ביטול כלל ואסור לאדם אחד לאכול את כל התערובות ואם אכל עבר באיסור גמור וחייב קרבן ו'''התוס'''' בחולין {{גמרא|חולין|ק|א|ק, א ד&quot;ה בריה}} הסתפקו בזה ו'''הסמ&quot;ג'''{{מ|קמ&quot;א נג}} אוסר מדרבנן.<br /> <br /> '''הים של שלמה''' {{מ|סי' מז}} סובר שלאכול הכל בבת אחת, מותר מה שאין כן לבשל הכל יחד שאסור דחשיב כהוכר האיסור.<br /> <br /> '''ולהלכה:''' דעת '''הטור''' כהרא&quot;ש ובבישול מביא את דעת הרשב&quot;א והרא&quot;ש ו'''השו&quot;ע''' מכריע כהרשב&quot;א '''והרמ&quot;א''' מביא שבבישול במקום הפסד יש להקל כהרא&quot;ש ולכתחילה יש לנהוג כהרשב&quot;א ואף שלא יאכל אדם אחד את כל התערובת.<br /> <br /> ===באיסורי הנאה ודבר שבמניין===<br /> {{להשלים}}<br /> ====המקור בגמ'====<br /> '''דבר שבמניין:''' מבואר בגמרא בחולין {{גמרא|חולין|ק|א|ק, א}} שפליגי רבי יוחנן וריש לקיש פליגי בדבר שבמניין אם בעינן שיהיה את שדרכו למנות והיינו שיהיה חשוב בכל מקום לעניין זה שמונים אותו ולא מוכרים באומד או 'כל שדרכו למנות' והיינו שסגי במה שיש מקומות או זמנים שמחשיבים אותו בזה שמונים אותו. כל זה הוא בדברי ר&quot;מ במשנה שם שחתיכת נבילה לא בטיל ברוב ומבארת הגמ' שלמ&quot;ד 'כל' זה משום דבר שבמניין ולמ&quot;ד 'את' זה משום 'חתיכה הראויה להתכבד' {{מ|מובא לקמן}} אמנם רבנן חולקים על ר&quot;מ במשנה בערלה {{ויקיטקסט|משנה_ערלה_ג_ז|ג, ז}} שאמר שם שחבילי תלתן שנתערבו באחרים ידלקו ולא בטיל ברוב וחכמים חולקים שבטיל במאה ומאתיים ומבארת המשנה את דברי ר&quot;מ 'את שדרכו למנות, מקדש' והיינו מחמת דבר שבמניין ולפי&quot;ז חכמים חולקים על דבריו שדבר שבמניין אינו סיבה שלא יתבטל. והלכה כר&quot;מ שסתם מתני' ר&quot;מ{{הערה|וכן כותב הר&quot;ן בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עד|א|עד, א}}}} אמנם '''הרמב&quot;ם''' {{רמבם|מאכלות אסורות|טז|ח|מאכלות אסורות טז, ח}} פוסק כחכמים שדבר שבמניין לבד בטיל ומכל מקום פוסק שחתיכה הראויה להתכבד לא בטיל {{רמבם|מאכלות אסורות|טו|יד|שם טו, יד}} '''והראב&quot;ד''' משיג על דבריו מהגמרא בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עד|א|עד, א}} שבעינן לצרף גם איסורי הנאה והיינו שפסק כר&quot;מ. {{הערה|ובעיקר דבריו אם צריך צירוף של איסורי הנאה יובא בהמשך}}<br /> <br /> '''איסורי הנאה:''' הגמרא בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עד|א|עד, א}} מבארת בדברי המשנה שמונה כמה אופנים שבהם אפי' באלף לא בטיל ולא מונה 'חתיכות נבילה' ו'חמץ בפסח' ומבארת הגמ' שנבילה לא מנינו אף אף שזה דבר שבמניין מכל מקום אין זה איסור הנאה. וחמץ בפסח לא מנינו אל אף שזה איסורי הנאה היות ואין זה דבר שבמניין. חזינן שבעינן ב' תנאים כדי שלא יתבטל א. דבר שבמניין ב. איסור הנאה ונחלקו שם הראשונים א. האם בעינן את ב' התנאים או שזה רק סברא למה התנא לא מנה את זה במשנה. ב. גם אם בעינן את ב' התנאים האם צריך את זה בכל המקומות או שיש מקומות שגם אם יש רק אחד מהתנאים אסור.<br /> ====דעות הראשונים====<br /> '''אם בעינן את שיהיה גם אסור בהנאה וגם דבר שבמניין:''' דעת '''רש&quot;י''' בסוגיא בעבודה זרה שבעינן את ב' התנאים ובאופן שהתערב חמץ בפסח ואינו דבר שבמניין בטל ברוב ומכ&quot;מ מוסיף שצריך להשליך אחד מהתערובת. '''התוס'''' שם בסוגיא הבינו שאין זה אלא הסבר במניין של המשנה אך לעניין הדין סגי באחד מהם כדי שלא יתבטל וכן גם הבין '''הר&quot;ן'''. '''דעת הראב&quot;ד''' לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה, שבאיסור אכילה אסור גם כשיש רק אחד מהתנאים אך כדי לאסור בהנאה בעינן שיהיה גם דבר שבמניין.{{הערה|ועיין שם בר&quot;ן שמביא את דברי הראב&quot;ד ומפלפל בסברתו}}<br /> <br /> '''איסורי הנאה שבהם לא בעינן דבר שבמניין:'''<br /> <br /> *'''חמץ בפסח:''' דעת '''הרי&quot;ף''' {{מ|בע&quot;ז שם}} שאינו בטל ברוב ואפי' במשהו ואסור בין בהנאה ובין באכילה, מאידך דעת '''הרא&quot;ש''' לחלק בין לח בלח ליבש ביבש, שבלח בלח חמץ בפסח אוסר במשהו ויבש ביבש אינו אוסר במשהו ובטל לחלוטין, אמנם '''רש&quot;י''' שמותר בהנאה ואסור באכילה וצריך לזרוק חתיכה אחת מהתערובת, וכן שיטת '''הראב&quot;ד''' שבאיסורי הנאה לא צריך דבר שבמניין לאסור באכילה אלא רק לאיסור הנאה.<br /> *'''עבודה זרה:''' '''דעת הר&quot;ן''' שבעבודה זרה משום חומרתו לא בעינן דבר שבמניין ואפי' במשהו אוסר, ודעת '''רש&quot;י''' לא כן שאף בע&quot;ז בעינן דבר שבמניין מלבד לח בלח שהתם אוסר במשהו וכמבואר לעיל ברש&quot;י {{מ|ע&quot;ז עג.}} ו'''הרא&quot;ש'''<br /> *'''פטר חמור:''' דעת '''הרמב&quot;ן''' שפט&quot;ח לא בטיל דבעלי חיים לא בטלי ו'''רעק&quot;א''' מקשה שגם בלא זה אינו בטיל מדין דבר שיש לו מתירין<br /> *'''לח בלח:''' דעת '''הרא&quot;ש''' לחלק בין לח בלח ליבש שבלח לא בעינן דבר שבמניין ואוסר במשהו, וסברתו שבלח היות ומצינו שגם מיעוט אוסר מהתורה ש'טעם כעיקר' ממילא החמירו חכמים באיסור הנאה שגם באלף לא בטיל מה שאין כן ביבש שלא מצינו שלא מהני רוב גם חכמים לא תיקנו.<br /> <br /> ===חתיכה הראויה להתכבד===<br /> {{להשלים}}<br /> בגמרא בחולין {{גמרא|חולין|ק|א|ק, א}} מבארת את המשנה {{גמרא|חולין|צז|ב|צז, ב}} שלפני כן שחתיכות נבלה לא בטלים שמדובר ב'חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים' ובאופן כזה אנו לא דנים ביטול ברוב וזה גם אם אין זה מוגדר 'דבר שבמניין' חלק מהראשונים הבינו שמשנה זו חולקת על המשנה בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עד|א|עד, א}} שאומרת שדבר שבמניין לא מהני אלא באופן שאסור גם בהנאה{{הערה|ר&quot;ן בעבודה זרה שם}}.<br /> <br /> ===בריה===<br /> {{הפניה לערך מורחב|ערך=[[בריה]]}}<br /> <br /> ===דבר שיש לו מתירין===<br /> {{הפניה לערך מורחב|ערך=[[דבר שיש לו מתירין]]}}<br /> <br /> ===דברים הנבללים===<br /> דנו הפוסקים בדברים יבשים שנבללים זה בזה כקמח בקמח אם חשיב כיבש ביבש שסגי חד בתרי או חשיב כלח בלח שבעי ביטול בשישים. ובאופן שזה רותח לכו&quot;ע חשיב כלח בלח ופליגי בצונן.{{הערה|ש&quot;ד בפמ&quot;ג ס&quot;ק ג}}<br /> <br /> דעת '''התרומן הדשן''' {{מ|סימן קיד}} ו'''הב&quot;ח''' דחשיב לח בלח וכן סברו גם '''הרשב&quot;א''' בחולין {{מ|חולין, ? , תשובה רפ&quot;ג}} '''התוס'''' בזבחים {{גמרא|זבחים|עג|א|עג, א}} ובמנחות {{גמרא|מנחות|כב|ב|כב, ב}} '''הפר&quot;ח''' '''הש&quot;ך''' וכן סבר גם '''המג&quot;א''' באורח חיים {{שוע|אורח חיים|תצח|תצח, כח}}<br /> <br /> אמנם דעת התוס' ביבמות{{גמרא|יבמות|פב|א|פב, א}} דדברים הנבללים כקמח בקמח לא חשיב לח בלח. וכן סבר גם הרמב&quot;ם {{מ|פי&quot;ג מתרומות}} ו'''הגהות מימוניות''' בשם '''הסמ&quot;ק''' {{מ|הובא בב&quot;י באו&quot;ח תנג}}.<br /> ===מעמיד===<br /> באופן שהאיסור הוא מעמיד את האוכל וכגון בקיבה שהיא הגורמת להתגבשות הגבינה וכן בכל חומר מייצב שגורם לחיבור המאכל אינו בטל ששם המאכל נקרא על שמו.<br /> <br /> '''מקור הדין:''' מבואר במשנה בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|כט|ב|כט, ב}} ובחולין {{גמרא|חולין|קטו|ב|קטו, ב}} ובשבת {{גמרא|שבת|טו|ב|טו, ב}} שדבר המעמיד אסור ואף בשישים אינו בטיל. וכן כתב ה'''רמ&quot;א''' ביורה דעה {{שוע|יורה דעה|פז|פז, יא}} 'דבר האסור בעצמו ומעמיד אפי' באלף לא בטיל'.<br /> <br /> '''דעות הראשונים:''' רוב הראשונים ס&quot;ל שאינו אסור אלא מדרבנן{{הערה|מג&quot;א {{שוע|יורה דעה|פז|יו&quot;ד פז}} בשם איסור והיתר הארוך {{מ|כלל לה ו}} ועיין גם בשו&quot;ת חת&quot;ס {{מ|יו&quot;ד עט}} שהוכיח מעוד ראשונים}} וכן הסכימו הפוסקים{{הערה|הש&quot;ך {{מ|יו&quot;ד קי&quot;ח סקי&quot;א בתי' א}} הפמ&quot;ג {{מ|משב&quot;ז סקי&quot;ג}} הפר&quot;ח {{מ|ק, סק&quot;ג}} חכמת אדם {{מ|כלל נג סל&quot;ג}} החק יעקב {{מ|תמב ס&quot;ק ט&quot;ז}} שו&quot;ע הרב {{מ|תנב ס&quot;י}} ומשנ&quot;ב {{מ|תנב סקכ&quot;ז}} ועוד וממילא נוקט היד יהודה שספקו להקל {{מ|פיה&quot;א סקכ&quot;ה}}}}, אמנם כתב המג&quot;א שמהטור משמע שמדאו'.<br /> <br /> ודנו בפוסקים לגבי חומרים מייצבים וכגון חומר לייצור גלידה{{הערה|שו&quot;ת הר צבי {{מ|יו&quot;ד פג}} ושו&quot;ת אגרות משה {{מ|יו&quot;ד ח&quot;ב סו&quot;ס לב}}}} וחומצת לימון{{הערה|שו&quot;ת מנחת יצחק {{מ|ח&quot;ז כז}} ושו&quot;ת אור לציון {{מ|ח&quot;א או&quot;ח לד}} ובשו&quot;ת יחווה דעת {{מ|ח&quot;ב סי' סב}}}} או בחומר שמדבק את התערובת{{הערה|שו&quot;ת מנחת יצחק {{מ|ח&quot;ט קסח}}}} ובאנזימים שונים{{הערה|שו&quot;ת שבט הלוי {{מ|ח&quot;י קכ}} ותשובות והנהגות {{מ|ח&quot;ד קפ&quot;ז}}}} וכן דנו בהרחבה לגבי חומר הג'לטין (E441){{הערה|חלבון קרישי שמופק בין השאר מעצמות ומעורות של בעלי חיים, בעיקר מבקר, חזירים ודגים. הג'לטין משמש כחומר מייצב בתעשיית המזון, בעיקר בתחום המגדנאות, ראה [כאן]}} שיש שהקילו ויש שהחמירו, ב'''שו&quot;ת אחיעזר''' {{מ|ח&quot;ג לג ה}} ו'''החזון יחזקאל''' {{מ|זבחים שו&quot;ת ס' ה}} ועוד {{הערה|שו&quot;ת יביע אומר {{מ|ח&quot;ח יו&quot;ד יא}}}} נקטו להקל בצירוך כמה תנאים, אך למעשה רוב הפוסקים נוקטים להחמיר ראה בשו&quot;ת '''משנת רבי אהרן''' {{מ|יו&quot;ד טז ויז}} וב'''מנחת יצחק''' {{מ|ח&quot;ה ה}} וב'''אגרות משה''' {{מ|יו&quot;ד ח&quot;ב כז ולב}} ועוד{{הערה|שו&quot;ת קנין תורה {{מ|ח&quot;ב ב}} ובשבט הלוי {{מ|ח&quot;ז קלה}} ותשובת והנהגות {{מ|חב שפא}}}} אמנם כתבו להקל באופן שנעשה מעורות שעובדו לנעליים וכדו' היות ונפסל מאכילת אדם אינו חוזר לאיסורו.<br /> <br /> ===בטומאה===<br /> הגמרא בבכורות {{גמרא|בכורות|כב|א|כב, א}} דנה באופן שבטלה טומאה בטהרה אם [[חוזר וניעור]] כשהתערב במין נוסף ולדעת רב ירמיה שגם באופן שהתערב במין אחר אומרים חוזר וניעור מבינה הגמ' ש'''טומאה כמאן דאיתא''' והיינו שאף שאמרינן ביטול ברוב מכל מקום עדיין דנים את הטומאה בתערובת והנפ&quot;מ היוצאת למעשה שבטומאת מגע אומרים בכל חתיכה וחתיכה שהיא מהרוב ולא נטמא מה שאין כן בטומאת משא שנושא את הכל התערובת והטומאה בכללם הדין הוא שנטמא. ויש לדון האם החילוק בין משא למגע הוא מדאורייתא או מדרבנן ומה יהיה הדין באופן שנושא רק חלק מהתערובת או באופן שנוגע בכל התערובת בזה אחר זה או בבת אחת.<br /> <br /> '''מדאו' או מדרבנן:''' בתוס' בבכורות {{מ|שם ד&quot;ה נבלה}} מבואר שזה מדרבנן, ובדעת '''הרמב&quot;ם''' {{רמבם|משכב ומושב|א|יד|משכב ומושב א, יד}} הוכיח שם ה'''משנה למלך''' שזה מדאורייתא וכך גם נראה בדעת '''הרא&quot;ש''' בחולין {{מ|פ&quot;ז סוף סימן לז}}{{הערה|כל דבריו שם הם מתשובת המהר&quot;ם מרוטנבורג אמנם הרא&quot;ש השמיט חלק מהדברים ובמהר&quot;ם נראה שזה מדרבנן}}<br /> <br /> '''בנוגע בהכל בבת אחת:''' פליגי הראשונים באופן זה, דעת '''התוס'''' בבכורות {{מ|שם}} בתי' א נטמא אמנם בתי' ב' סובר שבמגע איכא דין ביטול גם בכה&quot;ג וכן סבר גם '''המהר&quot;י קורקוס''' והובא ב'''כסף משנה''' {{רמבם|אבות הטומאה|א|ז|אבות הטומאה א, ז}} וכן גם ביאר ה'''שערי יושר''' {{מ|ז, ח}} בדעת '''הרא&quot;ש'''{{הערה|אמנם בש&quot;ז פ&quot;ז ביאר באופן אחר שבאמת אם נגע בהכל נטמא ואם נשא רק חלק מהתערובת טהור.}}.<br /> <br /> {{להשלים|פסקה=כן|סיבה= מה הדין בנושא חלק מהתערובת}}<br /> <br /> ==באופני התערובת==<br /> <br /> *'''תערובת בכמה מקומות:''' פליגי הפוסקים אם בעינן שהתערובת תהיה במקום אחד או אף בכמה מקומות, דעת '''הפמ&quot;ג''' ו'''החוות דעת''' {{מ|ביאורים קי, ג}} ו'''היד יהודה''' {{מ|הארוך קי, יא ד&quot;ה הנה}} שאף בתערובת בבית ובעליה או בכמה ארצות אמרינן חד בתרי בטיל. ו'''הבינת אדם''' {{מ|שער קבוע, ד}} ו'''השערי יושר''' {{מ|ג, ו ד&quot;ה ונראה}} פליגי שבעינן שהתערובת תהיה במקום אחד ודעת ה'''חלקת יואב''' {{מ|תנינא סי' טז}} שצריך שיהיה בעיר אחת.<br /> *'''בחתיכות של כמה אנשים''': בתערובת שאין הכל שייך לאדם אחד הסתפק בזה ה'''חקרי לב''' {{מ|ח&quot;א יו&quot;ד, צה}} וע&quot;ע בחידושי '''רבינו דוד''' {{מ|פסחים ל, א ד&quot;ה אי}}.<br /> *'''רוב מניין או רוב בניין:''' יש לדון מה הדין באופן שיש ב' חתיכות אחת גדולה ואחת קטנה אם אמרינן ביטול ברוב, או באופן שיש חתיכה גדולה וב' חתיכות קטנות שאין בהם כמות יותר מהגדולה. ה'''רשב&quot;א''' {{מ|שו&quot;ת ח&quot;א רעב ד&quot;ה מה}} סובר שבב' חתיכות אף באחת גדולה יותר חייב באשם תלוי ולא בטיל אלא בחד בתרי ואף שאינם שוות{{הערה|ובדבריו משמע שיש ביטול רק היות ואין אנו יודעים אם החתיכה הגדולה היא איסור או היתר ממילא הרי זה ספק אם אכל איסור. אמנם החזו&quot;א ביו&quot;ד סי' לז מבאר ברשב&quot;א שאי&quot;ז בטל וע&quot;ש}}. וכן כתב '''הש&quot;ך''' שחד בתרי בטיל ואף שאין רוב אלא בקטנים. ו'''הגליון מהרש&quot;א''' הביא שהסתפקו בדבריו אם בקטנים יש כמות יותר גדולה מהחתיכה הגדולה או שגם בצירוף שניהם אין רוב בכמות רק במניין. '''הפמ&quot;ג''' סובר שהקטנים גדולים מעט מהחתיכה הגדולה וסגי בהא, וכן הבינו '''המנחת כהן''' {{מ|ח&quot;א פ&quot;א ד&quot;ה ודע}} וכן הביא '''הפתחי תשובה''' בשם '''תשובת חינוך ב&quot;י''' {{מ|סימן פ}} שחולק שם על חכם אחד שהבין בדעת הש&quot;ך שמהני במנין אף שאין רוב בגודל, אמנם ה'''חזון איש''' {{מ|לז, כ}} הבין כדברי החכם שסגי במה שיש במנין רוב אף שהם קטנים מהגדולה. ודעת '''הכנסת הגדולה''' {{מ|קט, ה}} שבעינן גם רוב מניין וגם רוב בניין.<br /> *'''רוב או כפול:''' פליגי הפוסקים אם סגי במה שיש רוב היתר או בעינן שיהיה חד בתרי והיינו כפליים מהאיסור, דעת '''החינוך''' {{מ|תעב}} שבעינן כפל וכן הבין '''הסמ&quot;ג''' {{מ|לאוין עט לא, ב}} מאידך דעת '''הגר&quot;א''' ה'''פרי מגדים''' {{מ|בפתיחה לתערובות פ&quot;א ד&quot;ה ועיין}} '''הפר&quot;ח''' וה'''חות דעת''' שאין צריך אלא רובא וכן כתב '''הפרי תואר'''.<br /> *'''תערובת בבני אדם:''' נראה פשוט בדברי הפוסקים שלא שייך בזה ביטול. וכן מבואר ב'''פלתי''' {{מ|יו&quot;ד קי, ב}} ו'''בשדי חמד''' {{מ|ח&quot;ז בית, מח}}{{הערה|ובביאור הסברא יעויין בשערי יושר {{מ|ד, יא ד&quot;ה והנה}} ובקוב&quot;ש {{מ|חולין מב}}}} אמנם ה'''חתם סופר''' {{מ|בשו&quot;ת יו&quot;ד רט}} הבין מדברי '''הריב&quot;ש''' {{מ|בשו&quot;ת רצד}} שיש ביטול בבני אדם ו'''הדעת תורה''' {{מ|יו&quot;ד מא, יד}} חלק עליו בהבנת הריב&quot;ש.<br /> *'''בספק שאינו מחמת התערובת:''' כגון שהיה ספק על כל חתיכה בפני עצמה עוד לפני ההתערבות, דעת ה'''חוות דעת''' {{מ|קא, ה}} דלא שייך ביטול, מאידך ה'''בית אפריים''' {{מ|יו&quot;ד, ע}} וה'''שערי יושר''' {{מ|ש&quot;ג פ&quot;ה}} הוכיחו מ'''הש&quot;ך''' {{הערה|מהש&quot;ך ביו&quot;ד קה, ל והש&quot;י הוכיח מקט, ח}} דמהני ביה ביטול וכן סברו גם ה'''אבני נזר''' {{מ|יו&quot;ד תט בהגה&quot;ה}} וב'''יד יהודה''' {{מ|ס&quot;ט סקס&quot;ג, ב}} שהוכיחו מ'''הפמ&quot;ג''' {{הערה|ביו&quot;ד מא שפ&quot;ד א ובשער התערובת א, א ומסי' קי, שפ&quot;ד סקי&quot;ד סוף החקירה הראשונה.}} כך.<br /> <br /> ==נדונים להרחבה==<br /> <br /> *לא נודע התערובת, ומי בעינן שידע מהתערובת<br /> *הוכר האיסור ואם מהני למפרע.<br /> *תערובת בכלים<br /> *אם צריך לזרוק אחד מהתערובת<br /> *נתווסף עוד איסור, ראה ב[[חוזר וניעור]].<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> [[קטגוריה:תערובות]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן קט]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%96%D7%A8_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8&diff=20186 2022-11-24T08:11:48Z

<p>טוב עין: /* להלכה */ ש&quot;ך.</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|ערלה {{ויקיטקסט|משנה_ערלה_ב_ג|פרק ב, ג|סוגריים=לא}}, תרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ב|פרק ה, ב|סוגריים=לא}}, {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ח|פרק ה, ח|סוגריים=לא}}|עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עג|א|עג, א|בכותרת=כן}}, זבחים {{גמרא|זבחים|עח|א|עח, א|בכותרת=כן}}, בכורות {{גמרא|בכורות|כב|א|כב, א|בכותרת=כן}}, יבמות {{גמרא|יבמות|פב|ב|פב, ב|בכותרת=כן}}, נדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב|בכותרת=כן}}, שבת {{גמרא|שבת|סה|ב|סה, ב|בכותרת=כן}}|ערלה, פרק ב||יורה דעה {{שולחן ערוך|יורה דעה|צט|צט, ו|בכותרת=כן}}}}<br /> '''חוזר וניעור''' הוא נידון באופן שנפל איסור לתוך היתר ו[[ביטול ברוב|התבטל ברוב]] ולאחר מכן נתרבה שוב האיסור, האם דנים את התערובת מחדש או שאומרים '''קמא קמא בטיל''' ומצטרף לשיעור רוב ההיתר לבטל את מה האיסור שמתרבה עליו.<br /> ==מקור הנידון==<br /> ישנם שני דינים ששניהם מובאים במשניות ובגמרא, דין '''קמא קמא בטיל''' שפירושו שהמיעוט בטל ברוב ומצטרף לרוב כך שגם אם אח&quot;כ נוסף עוד אנו דנים אותו כמיעוט, דין '''חוזר וניעור''' שפירושו שאף שהיה ביטול ברוב מכל מקום אם הוסיף עוד מהמיעוט חוזר וניעור אם שאר המיעוט שבתערובות ומצטרף לבטל את השאר ולהלן נביא את המקורות לשני הדינים:<br /> ===קמא קמא בטיל===<br /> <br /> *בגמרא בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עג|א|עג, א}} מובא דינו של רב דימי בשם רבי יוחנן 'המערה יין לבור אפי' כל היום כולו קמא קמא בטיל' ולהלן נביא את דיון הראשונים בזה.<br /> *משנה בערלה {{ויקיטקסט|משנה_ערלה_ב_ג|פרק ב, ג}} 'הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה. כיצד? סאה ערלה שנפלה למאתים, ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה, או סאה ועוד של כלאי הכרם, זו היא שהערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה' כלומר שהערלה שנפלה לפני כן מצטרפת אם השאר לבטל את הערלה שנופלת אח&quot;כ.<br /> *גמרא בזבחים {{גמרא|זבחים|עח|א|עח, א}} 'דם לתוך המים, ראשון ראשון בטל' יש מהראשונים שמבארים גמרא זו שזה חומרא מיוחדת בדם.<br /> <br /> ===חוזר וניעור===<br /> <br /> *בגמרא בבכורות {{גמרא|בכורות|כב|א|כב, א}} 'הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור, אמר רב ירמיה לא שנו אלא לטבול בהם פיתו אבל לקדרה אסור, מצא מין את מינו וניעור' ואביי שם בסוגיא חולק עליו שרק טומאה מעוררת טומאה ואין טהרה מעוררת טומאה.<br /> *משנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ב|פרק ה, ב}} 'סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין, רבי אליעזר אומר, תירום ותשרף, שאני אומר, סאה שנפלה היא סאה שעלתה. וחכמים אומרים, תעלה ותאכל ניקודים או קליות, או תילוש במי פירות, או תתחלק לעיסות, כדי שלא יהא במקום אחד כביצה'<br /> *משנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ח|פרק ה, ח}} 'סאה תרומה שנפלה למאה, ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת, הרי זו אסורה. ורבי שמעון מתיר.'<br /> *גמרא ביבמות {{גמרא|יבמות|פב|ב|פב, ב}} 'נתן סאה ונטל סאה, כשר עד רובו, אבל ייתר ממנו לא.'<br /> *גמרא בנדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב}} 'גידולי היתר מעלים את האיסור' והיינו באופן שזרע זרעים שאסורים בהנאה, הגידול מבטל ברוב את הזרע המועט ולא אומרים קמא קמא בטיל באיסור.<br /> *גמרא בשבת {{גמרא|שבת|סה|ב|סה, ב}} 'שמא ירבו נוטפים על הזוחלים' באופן שרוצה לטבול בנהר שכשר למקוה יש חשש שירבו הגשמים שהם '''נוטפים'''' שאסורים בטבילה על ה'''זוחלים''' של הנהר הכשרים בטבילה.<br /> <br /> ==מן התורה או מדרבנן==<br /> מפשטות דברי הראשונים משמע שזה מדאורייתא וכן נקטו ה'''פרי חדש''' {{מ|צט, ס&quot;ק כא ד&quot;ה הנה}} וה'''פרי מגדים''' {{מ|או&quot;ח תנ&quot;ב, א&quot;א סק&quot;ו}} וה'''יד יהודה''' {{מ|צט, ס&quot;ק כה}} וה'''יבין דעת''' {{מ|צט ס&quot;ק יא}} וה'''חזון איש''' {{מ|כ&quot;ח, ס&quot;ק י&quot;ח}}<br /> <br /> אמנם דעת ה'''פלתי''' {{מ|צט, כא}} שזה רק חומרא דרבנן.<br /> ==שיטות הראשונים==<br /> נחלקו הראשונים מתי נאמר הדין של קמא קמא בטיל ומתי אומרים מצא מין את מינו וניעור וישנם ג' שיטות מרכזיות:<br /> <br /> דעת '''הרא&quot;ש''' בחולין {{ויקיטקסט|רבינו_אשר_על_הש&quot;ס/פסקי_הרא&quot;ש/חולין/פרק_ז#סימן_לז|פרק שביעי, סימן ל&quot;ז}} שבכל גוונא אומרים מצא מין את מינו וניעור, ודינו של רב דימי בעבודה זרה לא נאמר אלא ביין נסך באופן שהשפיכה הייתה על ידי חבית שבצורה כזו החמירו שלא יתבטל או באופן שמזג יין היתר לתוך בור יין נסך והחמירו ביין נסך שאיך ההיתר מצטרף לבטל את היין שבבור וקמא קמא בטיל. ואף בעניין תרומה, ערלה וכלאי הכרם נוקט הרא&quot;ש שכל שאין מאה או מאתיים כנגד כל מה שנפל - חוזר וניעור. ומפרש (בפירושו לערלה, ב, ג) שמה ששנינו שהערלה מעלה את הערלה - היינו שנטע רבעי מעלה את הערלה, שאף רבעי נקרא בשם ערלה.<br /> <br /> <br /> דעת '''הרמב&quot;ן''' בעבודה זרה {{ויקיטקסט|חידושי_הרמב&quot;ן_על_הש&quot;ס/עבודה_זרה/פרק_ה#דף_עג_עמוד_א|עג, א}} שהדין קמא קמא בטיל לא נאמר אל עד שיעור של נתינת טעם, אך אחר שהתרבה שיעור של פי שישים שהוא מספיק לנתינת טעם בתערובת אומרים מצא מין את מינו וניעור. ואף בתערובת מין במינו לח בלח, כל שאין פי שישים בהיתר כנגד כל האיסור - חוזר וניעור, משום שכיוצא בו במין בשאינו מינו היה יכול לתת טעם. ברם בתרומה ששיעורה במאה, וערלה וכלאי הכרם ששיעורן במאתיים ראשון ראשון בטל, ואף האיסור שנתבטל מצטרף יחד עם ההיתר להעלות את האיסור שנפל באחרונה, כל עוד יש בהיתר שישים כנגד כל מה שנפל.<br /> <br /> וכן הכריעו '''הרשב&quot;א''' ו'''הר&quot;ן'''.<br /> <br /> דעת '''הראב&quot;ד''' בעבודה זרה {{מ|שם}} שבכל גוונא אומרים קמא קמא בטיל למעט אופנים מסויימים ששם נאמר הדין חוזר וניעור כמו לגבי טומאה שהחמירו בכך או באופן שהיה הפסק בין נפילה לנפילה<br /> ==להלכה==<br /> ה'''רמ&quot;א''' {{שולחן ערוך|יורה דעה|צט|יו&quot;ד צט, ו}} פוסק שאיסור שהתבטל ואח&quot;כ נתרבה חוזר וניעור בכל האופנים, אף יבש ביבש. והפשטות שפוסק את שיטת הרא&quot;ש. וה'''ש&quot;ך''' {{מ|שם}} מכריע דבלח בלח חוזר וניעור משום שהאיסור נותן טעם, וכן יבש ביבש מין בשאינו מינו, משום שאם יבשל הכל יחד יתן האיסור טעם. אבל יבש ביבש מין במינו לא אומרים חוזר וניעור. ולדעתו זו יסכימו לכך גם ה'''רמב&quot;ן''', ה'''רשב&quot;א''', וה'''ר&quot;ן'''. ברם, מחמת הכרעת הרמ&quot;א כתב הש&quot;ך להקל למעשה רק בהפסד מרובה.<br /> <br /> ה'''פרי חדש''' {{מ|שם, ס&quot;ק כא}} ו'''הגר&quot;א''' {{מ|שם, ס&quot;ק טו}} מחלקים בין שיעור דאורייתא של שישים בלח או חד בתרי יבש ביבש לבין שיעור דרבנן של אחד במאה או מאתיים, שבשיעור דרבנן והתרבה לא אומרים חוזר וניעור מה שאין כן בשיעור ביטול בדאורייתא. באיסור דרבנן, דעת ה'''פרי מגדים''' {{מ|שפד ס&quot;ק כא}} שבאופן כזה אומרים חוזר וניעור אף לשיטתם, אמנם דעת ה'''דרכי תשובה''' {{מ|ביו&quot;ד שם, ס&quot;ק צב}} שגם באופן כזה לא אומרים חוזר וניעור.<br /> <br /> הנפק&quot;מ בין דעת הרמ&quot;א והש&quot;ך לדעת הגר&quot;א והפר&quot;ח לפי&quot;ז א. לח בלח מין במינו דביטולו בשישים רק מדרבנן, להרמב&quot;ן והרשב&quot;א אומרים חוזר וניעור ולפר&quot;ח והגר&quot;א לא אמרינן. ב. יבש ביבש מין במינו שאין רוב היתר, לפי הש&quot;ך לא אומרים חוזר וניעור היות ולא התווסף טעם שאין טעם במין במינו, אך להגר&quot;א והפר&quot;ח אומרים חוזר וניעור היות ושיעורו מדאורייתא.<br /> <br /> ==אופנים נוספים==<br /> ===לח בלח מין בשאינו מינו===<br /> לח בלח מין בשאינו מינו דינו שאינו מתבטל אלא כשבטל טעמו היות ו[[טעם כעיקר]] (ונחלקו בראשונים אם מדאורייתא או מדרבנן), יש לדון באופן שהתבטל בשישים ואח&quot;כ נתרבה שוב טעם האיסור אם בכה&quot;ג אומרים 'חוזר וניעור', '''דעת הש&quot;ך''' {{מ|צט, ו}} שבאופן כזה אומרים חוזר וניעור, אמנם ממשמעות הראב&quot;ד שהובא לעיל משתמע שגם באופן כזה אמרינן קמא קמא בטיל ואין חוזר וניעור.<br /> ===טעון הרמה בתרומה===<br /> דעת רוב הראשונים שבאופן שנפל תרומה לתערובת שהדין הוא שצריך להרים מהתערובת כשיעור התרומה שנפלה, אם נפל אח&quot;כ שוב לא אומרים קמא בטיל אלא מצטרף לתרומה שנפלה מקודם לאסור את התערובת {{הערה|ראה למשל בר&quot;ן בעבודה זרה לו, א}} אמנם הרא&quot;ש בחולין שהובא לעיל חולק ומוכיח שגם באופן כזה אילו לא הדין של מצא מין את מינו וניעור גם באופן כזה היה הדין של קמא בטיל.<br /> ===כשלא נודע מהנפילה הראשונה===<br /> '''דעת המרדכי''' בבא קמא {{מ|סוף סימן קיט}} שכל הדין של קמא בטיל הוא רק באופן שנודע לנו מהתערובת קודם שהתרבה האיסור אך באופן שלא נודע לנו מהתערובת ורק אח&quot;כ שהתרבה האיסור נודע לנו, באופן כזה אומרים מצא מין את מינו ונעור והאיסור הראשון שנפל לא התבטל והביא כן גם בשם '''הרשב&quot;ם ראב&quot;ן וריב&quot;א''' וכן מובא גם ב'''הגהות שערי דורא''' {{מ|לט, א}} וב'''איסור והיתר הארוך''' {{מ|כלל כד, דין י'}} אמנם לדעתו יש לחלק בין לח ביבש ובין טעמו וממשו לטעמו בלא ממשו וכן פסק '''הש&quot;ך''' {{מ|שם}} להלכה.<br /> <br /> יש מהאחרונים שסוברים שתערובת לח בלח אין צריך ידיעה מוקדמת בתערובת כדי שיתבטל וכך סברו '''הבית שלמה''' {{מ|או&quot;ח, פז}} וה'''נפש חיה''' {{מ|סימן יח}} וה'''חלקת יואב''' {{מ|תנינא טז}} וכן הביא '''המשנה ברורה''' להלכה בהלכות פסח {{מ|תמז, ס&quot;ק לב}} בשם '''המקור חיים''' {{מ|שם ס&quot;ק ט}} וה'''נשמת אדם''' {{מ|אות כח}}.{{הערה|אמנם המרדכי שמחדש דין זה מדבר באופן שעירה יין נסך והיינו בלח, אך משמע מהפוסקים שאם חידוש זה לא הסכימו איתו.}}<br /> <br /> ===לא נפסק הקילוח===<br /> '''רבנו תם''' בתוספות בבכורות {{גמרא|בכורות|כב|ב|כב, ב}} ו'''הראב&quot;ד''' בעבודה זרה {{מ|שם}} מחלקים בין אופן שהאיסור נוסף ללא הפסקה שבאופן כזה לא אומרים קמא בטיל אלא מיד חוזר וניעור ומצטרף לשאר לבטל את התערבות, למקום שבו היה הפסק בין נפילה לנפילה שבכה&quot;ג אנו אומרים קמא קמא בטיל ואף שאח&quot;כ התרבה שוב לא מצטרף לבטל. כעין זה מצינו ב'''ריב&quot;ם''' בתוס' {{מ|שם}} שמחלק בין אופן שהדרך הטבעי הוא שמתרבה כמו בגידול שהאופן הטבעי הוא שימשיך ויתרבה שבאופן כזה לא אומרים קמא בטל מה שאין כן במקום שתלוי באדם שאז אומרים קמא בטיל. וכן סובר '''תוס' ר&quot;י מפאריס''' בעבודה זרה {{מ|שם}}.<br /> <br /> ===קילוח חשוב===<br /> '''הראשונים''' בעבודה זרה {{מ|שם}}{{הערה|התוס' הרא&quot;ש והרשב&quot;א}} נקטו שבאופן שמקלח יין מגיגית לבור לא אומרים חוזר וניעור. אמנם מתבאר בדבריהם שזה חידוש ביין נסך שבצורה כזו חכמים החמירו לאסור את התערובת. {{הערה|ובכך מיישבים את הסוגיא בעבודה זרה שלא יסתור את הדין הרגיל של חוזר וניעור.}}<br /> ===בחמץ שהתבטל לפני פסח ובפסח דינו במשהו===<br /> נחלקו הראשונים בתערובת של חמץ שהתבטלה לפני פסח ובפסח דין החמץ במשהו האם אמרינן חוזר וניעור והתערובת נאסרת או שכבר שנפסק דין התערובת לפני פסח גם בפסח יהיה מותר.<br /> <br /> דעת '''הרא&quot;ש''' {{מ|פסחים פ&quot;ב, ה}} דלא אמרינן חוזר וניעור. ו'''הרמב&quot;ם''' {{רמב&quot;ם|חמץ ומצה|ד|יב|חמץ ומצה ד, יב}} סובר שבפסח התערובת נאסרת. '''ולהלכה''' השו&quot;ע באו&quot;ח {{שוע|אורח חיים|תמז|תמז, ד}} מביא ב' דעות והרמ&quot;א מכריע שבלח אינו חוזר וניעור וביבש חוזר וניעור ומקורו מדברי '''התרומת הדשן''' {{מ|ח&quot;א, קיד}}. וכן נקטו גם ה'''דגול מרבבה''' {{מ|ע&quot;ד המג&quot;א סקמ&quot;ה}} ו'''החזון איש''' {{מ|קיט, ה ד&quot;ה אח&quot;כ}}{{הערה|החזו&quot;א מבאר כן גם בדעת הרשב&quot;א}}<br /> <br /> ==חוזר וניעור ביין נסך==<br /> בגמרא בעבודה זרה {{מ|שם}} מצינו את חידושו של רב דימי שאל אף שיין נסך דינו במשהו שאפי' באלף לא בטיל מכל מקום המערה יין מחבית לבור אפי' כל היום כולו קמא קמא בטיל ונחלקו הראשונים לבאר מה התחדש בדבריו ואיזה חומרא החמירו ביין נסך.<br /> <br /> '''התוס''' ו'''הרא&quot;ש''' {{מ|שם}} הבינו שיש ב' חומרות, א. שבאופן שעירה מחבית או מגיגית לא אומרים חוזר וניעור בשונה משאר איסורים היות וזה שפיכה חשובה. ב. שבאופן שעירה היתר לתוך איסור ההיתר מתבטל באיסור בשונה משאר איסורים שלא אומרים קמא בטיל בהיתר וכן גם פירש '''הרמב&quot;ן''' {{מ|שם}} רק מבאר שכל זה אם בתחילה לא היה בכוחו לבטל את האיסור ורק במינו ולא בשאינו מינו.<br /> <br /> '''הר&quot;ן''' {{מ|שם}} מביא את דעת '''הרמב&quot;ם''' {{רמב&quot;ם|מאכלות אסורות|טז|כח|מאכלות אסורות טז, כח}} ומבאר לפי דבריו שהחומרא ביין נסך הוא שהיה בבור טיפת יין נסך ונפל אפי' פי אלף הכל נאסר. והיינו בצירוף החשיבות של 'תתאה גבר' שמה שהיין נסך עומד במקומו מחשיבו לאסור את ההיתר שנוסף עליו אבל באופן שהיין נפל להיתר אינו אוסר ומתבטל ברוב.<br /> <br /> '''להלכה:''' בשו&quot;ע יו&quot;ד {{שוע|יורה דעה|קלד|קלד, א}} פוסק כהרמב&quot;ם והר&quot;ן, והש&quot;ך {{מ|שם}} מקל בהפסד מרובה לסמוך על שיטת התוס' והרמב&quot;ן.<br /> ==חוזר וניעור בהיתר שנפל לאיסור==<br /> בגמרא בנדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב}} ובמשנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_פרק_ה_ט|ה, ט}} מבואר שאומרים חוזר וניעור גם באופן שהתבטל ההיתר באיסור ונחלקו הראשונים האם דין זה שונה במהותו מדין חוזר וניעור באיסור שנתערב שאף באופנים שבאיסור לא אמרינן חוזר וניעור מכל מקום בהיתר נגיד חוזר וניעור.<br /> <br /> דעת '''רש&quot;י''' {{מ|בעבודה זרה שם}} ו'''התוס'''' {{מ|בבכורות שם}} שלרב דימי שלא אומרים חוזר וניעור ה&quot;ה שגם בהיתר לא נאמר חוזר וניעור, אמנם שיטת '''הרמב&quot;ן''' ועוד ראשונים בעבודה זרה {{מ|שם}} סוברים שבהיתר לכו&quot;ע אמרינן חוזר וניעור ש'היתר לא בטיל'. דעת '''המהרי&quot;ל''' {{מ|סי' קפו}} שלא אמרינן בהיתר חוזר וניעור לקולא.<br /> ==מאמרים וכתבי עת==<br /> <br /> *'''תורת התערובת''' - הרב יהודה אריה קארניאל, תשע&quot;ט<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן צט]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן קלד]]<br /> [[קטגוריה:תערובות]]<br /> [[קטגוריה:בכורות כב.]]<br /> [[קטגוריה:עבודה זרה עג.]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%96%D7%A8_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8&diff=20185 2022-11-24T08:06:57Z

<p>טוב עין: /* שיטות הראשונים */ מעט תוכן, ראשונים.</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|ערלה {{ויקיטקסט|משנה_ערלה_ב_ג|פרק ב, ג|סוגריים=לא}}, תרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ב|פרק ה, ב|סוגריים=לא}}, {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ח|פרק ה, ח|סוגריים=לא}}|עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עג|א|עג, א|בכותרת=כן}}, זבחים {{גמרא|זבחים|עח|א|עח, א|בכותרת=כן}}, בכורות {{גמרא|בכורות|כב|א|כב, א|בכותרת=כן}}, יבמות {{גמרא|יבמות|פב|ב|פב, ב|בכותרת=כן}}, נדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב|בכותרת=כן}}, שבת {{גמרא|שבת|סה|ב|סה, ב|בכותרת=כן}}|ערלה, פרק ב||יורה דעה {{שולחן ערוך|יורה דעה|צט|צט, ו|בכותרת=כן}}}}<br /> '''חוזר וניעור''' הוא נידון באופן שנפל איסור לתוך היתר ו[[ביטול ברוב|התבטל ברוב]] ולאחר מכן נתרבה שוב האיסור, האם דנים את התערובת מחדש או שאומרים '''קמא קמא בטיל''' ומצטרף לשיעור רוב ההיתר לבטל את מה האיסור שמתרבה עליו.<br /> ==מקור הנידון==<br /> ישנם שני דינים ששניהם מובאים במשניות ובגמרא, דין '''קמא קמא בטיל''' שפירושו שהמיעוט בטל ברוב ומצטרף לרוב כך שגם אם אח&quot;כ נוסף עוד אנו דנים אותו כמיעוט, דין '''חוזר וניעור''' שפירושו שאף שהיה ביטול ברוב מכל מקום אם הוסיף עוד מהמיעוט חוזר וניעור אם שאר המיעוט שבתערובות ומצטרף לבטל את השאר ולהלן נביא את המקורות לשני הדינים:<br /> ===קמא קמא בטיל===<br /> <br /> *בגמרא בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עג|א|עג, א}} מובא דינו של רב דימי בשם רבי יוחנן 'המערה יין לבור אפי' כל היום כולו קמא קמא בטיל' ולהלן נביא את דיון הראשונים בזה.<br /> *משנה בערלה {{ויקיטקסט|משנה_ערלה_ב_ג|פרק ב, ג}} 'הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה. כיצד? סאה ערלה שנפלה למאתים, ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה, או סאה ועוד של כלאי הכרם, זו היא שהערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה' כלומר שהערלה שנפלה לפני כן מצטרפת אם השאר לבטל את הערלה שנופלת אח&quot;כ.<br /> *גמרא בזבחים {{גמרא|זבחים|עח|א|עח, א}} 'דם לתוך המים, ראשון ראשון בטל' יש מהראשונים שמבארים גמרא זו שזה חומרא מיוחדת בדם.<br /> <br /> ===חוזר וניעור===<br /> <br /> *בגמרא בבכורות {{גמרא|בכורות|כב|א|כב, א}} 'הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור, אמר רב ירמיה לא שנו אלא לטבול בהם פיתו אבל לקדרה אסור, מצא מין את מינו וניעור' ואביי שם בסוגיא חולק עליו שרק טומאה מעוררת טומאה ואין טהרה מעוררת טומאה.<br /> *משנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ב|פרק ה, ב}} 'סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין, רבי אליעזר אומר, תירום ותשרף, שאני אומר, סאה שנפלה היא סאה שעלתה. וחכמים אומרים, תעלה ותאכל ניקודים או קליות, או תילוש במי פירות, או תתחלק לעיסות, כדי שלא יהא במקום אחד כביצה'<br /> *משנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ח|פרק ה, ח}} 'סאה תרומה שנפלה למאה, ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת, הרי זו אסורה. ורבי שמעון מתיר.'<br /> *גמרא ביבמות {{גמרא|יבמות|פב|ב|פב, ב}} 'נתן סאה ונטל סאה, כשר עד רובו, אבל ייתר ממנו לא.'<br /> *גמרא בנדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב}} 'גידולי היתר מעלים את האיסור' והיינו באופן שזרע זרעים שאסורים בהנאה, הגידול מבטל ברוב את הזרע המועט ולא אומרים קמא קמא בטיל באיסור.<br /> *גמרא בשבת {{גמרא|שבת|סה|ב|סה, ב}} 'שמא ירבו נוטפים על הזוחלים' באופן שרוצה לטבול בנהר שכשר למקוה יש חשש שירבו הגשמים שהם '''נוטפים'''' שאסורים בטבילה על ה'''זוחלים''' של הנהר הכשרים בטבילה.<br /> <br /> ==מן התורה או מדרבנן==<br /> מפשטות דברי הראשונים משמע שזה מדאורייתא וכן נקטו ה'''פרי חדש''' {{מ|צט, ס&quot;ק כא ד&quot;ה הנה}} וה'''פרי מגדים''' {{מ|או&quot;ח תנ&quot;ב, א&quot;א סק&quot;ו}} וה'''יד יהודה''' {{מ|צט, ס&quot;ק כה}} וה'''יבין דעת''' {{מ|צט ס&quot;ק יא}} וה'''חזון איש''' {{מ|כ&quot;ח, ס&quot;ק י&quot;ח}}<br /> <br /> אמנם דעת ה'''פלתי''' {{מ|צט, כא}} שזה רק חומרא דרבנן.<br /> ==שיטות הראשונים==<br /> נחלקו הראשונים מתי נאמר הדין של קמא קמא בטיל ומתי אומרים מצא מין את מינו וניעור וישנם ג' שיטות מרכזיות:<br /> <br /> דעת '''הרא&quot;ש''' בחולין {{ויקיטקסט|רבינו_אשר_על_הש&quot;ס/פסקי_הרא&quot;ש/חולין/פרק_ז#סימן_לז|פרק שביעי, סימן ל&quot;ז}} שבכל גוונא אומרים מצא מין את מינו וניעור, ודינו של רב דימי בעבודה זרה לא נאמר אלא ביין נסך באופן שהשפיכה הייתה על ידי חבית שבצורה כזו החמירו שלא יתבטל או באופן שמזג יין היתר לתוך בור יין נסך והחמירו ביין נסך שאיך ההיתר מצטרף לבטל את היין שבבור וקמא קמא בטיל. ואף בעניין תרומה, ערלה וכלאי הכרם נוקט הרא&quot;ש שכל שאין מאה או מאתיים כנגד כל מה שנפל - חוזר וניעור. ומפרש (בפירושו לערלה, ב, ג) שמה ששנינו שהערלה מעלה את הערלה - היינו שנטע רבעי מעלה את הערלה, שאף רבעי נקרא בשם ערלה.<br /> <br /> <br /> דעת '''הרמב&quot;ן''' בעבודה זרה {{ויקיטקסט|חידושי_הרמב&quot;ן_על_הש&quot;ס/עבודה_זרה/פרק_ה#דף_עג_עמוד_א|עג, א}} שהדין קמא קמא בטיל לא נאמר אל עד שיעור של נתינת טעם, אך אחר שהתרבה שיעור של פי שישים שהוא מספיק לנתינת טעם בתערובת אומרים מצא מין את מינו וניעור. ואף בתערובת מין במינו לח בלח, כל שאין פי שישים בהיתר כנגד כל האיסור - חוזר וניעור, משום שכיוצא בו במין בשאינו מינו היה יכול לתת טעם. ברם בתרומה ששיעורה במאה, וערלה וכלאי הכרם ששיעורן במאתיים ראשון ראשון בטל, ואף האיסור שנתבטל מצטרף יחד עם ההיתר להעלות את האיסור שנפל באחרונה, כל עוד יש בהיתר שישים כנגד כל מה שנפל.<br /> <br /> וכן הכריעו '''הרשב&quot;א''' ו'''הר&quot;ן'''.<br /> <br /> דעת '''הראב&quot;ד''' בעבודה זרה {{מ|שם}} שבכל גוונא אומרים קמא קמא בטיל למעט אופנים מסויימים ששם נאמר הדין חוזר וניעור כמו לגבי טומאה שהחמירו בכך או באופן שהיה הפסק בין נפילה לנפילה<br /> ==להלכה==<br /> ה'''רמ&quot;א''' {{שולחן ערוך|יורה דעה|צט|יו&quot;ד צט, ו}} פוסק שאיסור שהתבטל ואח&quot;כ נתרבה חוזר וניעור בכל האופנים, אף יבש ביבש. והפשטות שפוסק את שיטת הרא&quot;ש. וה'''ש&quot;ך''' {{מ|שם}} מכריע דבלח בלח חוזר וניעור משום שהאיסור נותן טעם, וכן יבש ביבש מין בשאינו מינו, משום שאם יבשל הכל יחד יתן האיסור טעם. אבל יבש ביבש מין במינו לא אומרים חוזר וניעור. ולדעתו זו יסכימו לכך גם ה'''רמב&quot;ן''', ה'''רשב&quot;א''', וה'''ר&quot;ן'''.<br /> <br /> ה'''פרי חדש''' {{מ|שם, ס&quot;ק כא}} ו'''הגר&quot;א''' {{מ|שם, ס&quot;ק טו}} מחלקים בין שיעור דאורייתא של שישים בלח או חד בתרי יבש ביבש לבין שיעור דרבנן של אחד במאה או מאתיים, שבשיעור דרבנן והתרבה לא אומרים חוזר וניעור מה שאין כן בשיעור ביטול בדאורייתא. באיסור דרבנן, דעת ה'''פרי מגדים''' {{מ|שפד ס&quot;ק כא}} שבאופן כזה אומרים חוזר וניעור אף לשיטתם, אמנם דעת ה'''דרכי תשובה''' {{מ|ביו&quot;ד שם, ס&quot;ק צב}} שגם באופן כזה לא אומרים חוזר וניעור.<br /> <br /> הנפק&quot;מ בין דעת הרמ&quot;א והש&quot;ך לדעת הגר&quot;א והפר&quot;ח לפי&quot;ז א. לח בלח מין במינו דביטולו בשישים רק מדרבנן, להרמב&quot;ן והרשב&quot;א אומרים חוזר וניעור ולפר&quot;ח והגר&quot;א לא אמרינן. ב. יבש ביבש מין במינו שאין רוב היתר, לפי הש&quot;ך לא אומרים חוזר וניעור היות ולא התווסף טעם שאין טעם במין במינו, אך להגר&quot;א והפר&quot;ח אומרים חוזר וניעור היות ושיעורו מדאורייתא.<br /> <br /> ==אופנים נוספים==<br /> ===לח בלח מין בשאינו מינו===<br /> לח בלח מין בשאינו מינו דינו שאינו מתבטל אלא כשבטל טעמו היות ו[[טעם כעיקר]] (ונחלקו בראשונים אם מדאורייתא או מדרבנן), יש לדון באופן שהתבטל בשישים ואח&quot;כ נתרבה שוב טעם האיסור אם בכה&quot;ג אומרים 'חוזר וניעור', '''דעת הש&quot;ך''' {{מ|צט, ו}} שבאופן כזה אומרים חוזר וניעור, אמנם ממשמעות הראב&quot;ד שהובא לעיל משתמע שגם באופן כזה אמרינן קמא קמא בטיל ואין חוזר וניעור.<br /> ===טעון הרמה בתרומה===<br /> דעת רוב הראשונים שבאופן שנפל תרומה לתערובת שהדין הוא שצריך להרים מהתערובת כשיעור התרומה שנפלה, אם נפל אח&quot;כ שוב לא אומרים קמא בטיל אלא מצטרף לתרומה שנפלה מקודם לאסור את התערובת {{הערה|ראה למשל בר&quot;ן בעבודה זרה לו, א}} אמנם הרא&quot;ש בחולין שהובא לעיל חולק ומוכיח שגם באופן כזה אילו לא הדין של מצא מין את מינו וניעור גם באופן כזה היה הדין של קמא בטיל.<br /> ===כשלא נודע מהנפילה הראשונה===<br /> '''דעת המרדכי''' בבא קמא {{מ|סוף סימן קיט}} שכל הדין של קמא בטיל הוא רק באופן שנודע לנו מהתערובת קודם שהתרבה האיסור אך באופן שלא נודע לנו מהתערובת ורק אח&quot;כ שהתרבה האיסור נודע לנו, באופן כזה אומרים מצא מין את מינו ונעור והאיסור הראשון שנפל לא התבטל והביא כן גם בשם '''הרשב&quot;ם ראב&quot;ן וריב&quot;א''' וכן מובא גם ב'''הגהות שערי דורא''' {{מ|לט, א}} וב'''איסור והיתר הארוך''' {{מ|כלל כד, דין י'}} אמנם לדעתו יש לחלק בין לח ביבש ובין טעמו וממשו לטעמו בלא ממשו וכן פסק '''הש&quot;ך''' {{מ|שם}} להלכה.<br /> <br /> יש מהאחרונים שסוברים שתערובת לח בלח אין צריך ידיעה מוקדמת בתערובת כדי שיתבטל וכך סברו '''הבית שלמה''' {{מ|או&quot;ח, פז}} וה'''נפש חיה''' {{מ|סימן יח}} וה'''חלקת יואב''' {{מ|תנינא טז}} וכן הביא '''המשנה ברורה''' להלכה בהלכות פסח {{מ|תמז, ס&quot;ק לב}} בשם '''המקור חיים''' {{מ|שם ס&quot;ק ט}} וה'''נשמת אדם''' {{מ|אות כח}}.{{הערה|אמנם המרדכי שמחדש דין זה מדבר באופן שעירה יין נסך והיינו בלח, אך משמע מהפוסקים שאם חידוש זה לא הסכימו איתו.}}<br /> <br /> ===לא נפסק הקילוח===<br /> '''רבנו תם''' בתוספות בבכורות {{גמרא|בכורות|כב|ב|כב, ב}} ו'''הראב&quot;ד''' בעבודה זרה {{מ|שם}} מחלקים בין אופן שהאיסור נוסף ללא הפסקה שבאופן כזה לא אומרים קמא בטיל אלא מיד חוזר וניעור ומצטרף לשאר לבטל את התערבות, למקום שבו היה הפסק בין נפילה לנפילה שבכה&quot;ג אנו אומרים קמא קמא בטיל ואף שאח&quot;כ התרבה שוב לא מצטרף לבטל. כעין זה מצינו ב'''ריב&quot;ם''' בתוס' {{מ|שם}} שמחלק בין אופן שהדרך הטבעי הוא שמתרבה כמו בגידול שהאופן הטבעי הוא שימשיך ויתרבה שבאופן כזה לא אומרים קמא בטל מה שאין כן במקום שתלוי באדם שאז אומרים קמא בטיל. וכן סובר '''תוס' ר&quot;י מפאריס''' בעבודה זרה {{מ|שם}}.<br /> <br /> ===קילוח חשוב===<br /> '''הראשונים''' בעבודה זרה {{מ|שם}}{{הערה|התוס' הרא&quot;ש והרשב&quot;א}} נקטו שבאופן שמקלח יין מגיגית לבור לא אומרים חוזר וניעור. אמנם מתבאר בדבריהם שזה חידוש ביין נסך שבצורה כזו חכמים החמירו לאסור את התערובת. {{הערה|ובכך מיישבים את הסוגיא בעבודה זרה שלא יסתור את הדין הרגיל של חוזר וניעור.}}<br /> ===בחמץ שהתבטל לפני פסח ובפסח דינו במשהו===<br /> נחלקו הראשונים בתערובת של חמץ שהתבטלה לפני פסח ובפסח דין החמץ במשהו האם אמרינן חוזר וניעור והתערובת נאסרת או שכבר שנפסק דין התערובת לפני פסח גם בפסח יהיה מותר.<br /> <br /> דעת '''הרא&quot;ש''' {{מ|פסחים פ&quot;ב, ה}} דלא אמרינן חוזר וניעור. ו'''הרמב&quot;ם''' {{רמב&quot;ם|חמץ ומצה|ד|יב|חמץ ומצה ד, יב}} סובר שבפסח התערובת נאסרת. '''ולהלכה''' השו&quot;ע באו&quot;ח {{שוע|אורח חיים|תמז|תמז, ד}} מביא ב' דעות והרמ&quot;א מכריע שבלח אינו חוזר וניעור וביבש חוזר וניעור ומקורו מדברי '''התרומת הדשן''' {{מ|ח&quot;א, קיד}}. וכן נקטו גם ה'''דגול מרבבה''' {{מ|ע&quot;ד המג&quot;א סקמ&quot;ה}} ו'''החזון איש''' {{מ|קיט, ה ד&quot;ה אח&quot;כ}}{{הערה|החזו&quot;א מבאר כן גם בדעת הרשב&quot;א}}<br /> <br /> ==חוזר וניעור ביין נסך==<br /> בגמרא בעבודה זרה {{מ|שם}} מצינו את חידושו של רב דימי שאל אף שיין נסך דינו במשהו שאפי' באלף לא בטיל מכל מקום המערה יין מחבית לבור אפי' כל היום כולו קמא קמא בטיל ונחלקו הראשונים לבאר מה התחדש בדבריו ואיזה חומרא החמירו ביין נסך.<br /> <br /> '''התוס''' ו'''הרא&quot;ש''' {{מ|שם}} הבינו שיש ב' חומרות, א. שבאופן שעירה מחבית או מגיגית לא אומרים חוזר וניעור בשונה משאר איסורים היות וזה שפיכה חשובה. ב. שבאופן שעירה היתר לתוך איסור ההיתר מתבטל באיסור בשונה משאר איסורים שלא אומרים קמא בטיל בהיתר וכן גם פירש '''הרמב&quot;ן''' {{מ|שם}} רק מבאר שכל זה אם בתחילה לא היה בכוחו לבטל את האיסור ורק במינו ולא בשאינו מינו.<br /> <br /> '''הר&quot;ן''' {{מ|שם}} מביא את דעת '''הרמב&quot;ם''' {{רמב&quot;ם|מאכלות אסורות|טז|כח|מאכלות אסורות טז, כח}} ומבאר לפי דבריו שהחומרא ביין נסך הוא שהיה בבור טיפת יין נסך ונפל אפי' פי אלף הכל נאסר. והיינו בצירוף החשיבות של 'תתאה גבר' שמה שהיין נסך עומד במקומו מחשיבו לאסור את ההיתר שנוסף עליו אבל באופן שהיין נפל להיתר אינו אוסר ומתבטל ברוב.<br /> <br /> '''להלכה:''' בשו&quot;ע יו&quot;ד {{שוע|יורה דעה|קלד|קלד, א}} פוסק כהרמב&quot;ם והר&quot;ן, והש&quot;ך {{מ|שם}} מקל בהפסד מרובה לסמוך על שיטת התוס' והרמב&quot;ן.<br /> ==חוזר וניעור בהיתר שנפל לאיסור==<br /> בגמרא בנדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב}} ובמשנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_פרק_ה_ט|ה, ט}} מבואר שאומרים חוזר וניעור גם באופן שהתבטל ההיתר באיסור ונחלקו הראשונים האם דין זה שונה במהותו מדין חוזר וניעור באיסור שנתערב שאף באופנים שבאיסור לא אמרינן חוזר וניעור מכל מקום בהיתר נגיד חוזר וניעור.<br /> <br /> דעת '''רש&quot;י''' {{מ|בעבודה זרה שם}} ו'''התוס'''' {{מ|בבכורות שם}} שלרב דימי שלא אומרים חוזר וניעור ה&quot;ה שגם בהיתר לא נאמר חוזר וניעור, אמנם שיטת '''הרמב&quot;ן''' ועוד ראשונים בעבודה זרה {{מ|שם}} סוברים שבהיתר לכו&quot;ע אמרינן חוזר וניעור ש'היתר לא בטיל'. דעת '''המהרי&quot;ל''' {{מ|סי' קפו}} שלא אמרינן בהיתר חוזר וניעור לקולא.<br /> ==מאמרים וכתבי עת==<br /> <br /> *'''תורת התערובת''' - הרב יהודה אריה קארניאל, תשע&quot;ט<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן צט]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן קלד]]<br /> [[קטגוריה:תערובות]]<br /> [[קטגוריה:בכורות כב.]]<br /> [[קטגוריה:עבודה זרה עג.]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%96%D7%A8_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8&diff=20184 2022-11-24T08:00:39Z

<p>טוב עין: /* להלכה */</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|ערלה {{ויקיטקסט|משנה_ערלה_ב_ג|פרק ב, ג|סוגריים=לא}}, תרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ב|פרק ה, ב|סוגריים=לא}}, {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ח|פרק ה, ח|סוגריים=לא}}|עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עג|א|עג, א|בכותרת=כן}}, זבחים {{גמרא|זבחים|עח|א|עח, א|בכותרת=כן}}, בכורות {{גמרא|בכורות|כב|א|כב, א|בכותרת=כן}}, יבמות {{גמרא|יבמות|פב|ב|פב, ב|בכותרת=כן}}, נדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב|בכותרת=כן}}, שבת {{גמרא|שבת|סה|ב|סה, ב|בכותרת=כן}}|ערלה, פרק ב||יורה דעה {{שולחן ערוך|יורה דעה|צט|צט, ו|בכותרת=כן}}}}<br /> '''חוזר וניעור''' הוא נידון באופן שנפל איסור לתוך היתר ו[[ביטול ברוב|התבטל ברוב]] ולאחר מכן נתרבה שוב האיסור, האם דנים את התערובת מחדש או שאומרים '''קמא קמא בטיל''' ומצטרף לשיעור רוב ההיתר לבטל את מה האיסור שמתרבה עליו.<br /> ==מקור הנידון==<br /> ישנם שני דינים ששניהם מובאים במשניות ובגמרא, דין '''קמא קמא בטיל''' שפירושו שהמיעוט בטל ברוב ומצטרף לרוב כך שגם אם אח&quot;כ נוסף עוד אנו דנים אותו כמיעוט, דין '''חוזר וניעור''' שפירושו שאף שהיה ביטול ברוב מכל מקום אם הוסיף עוד מהמיעוט חוזר וניעור אם שאר המיעוט שבתערובות ומצטרף לבטל את השאר ולהלן נביא את המקורות לשני הדינים:<br /> ===קמא קמא בטיל===<br /> <br /> *בגמרא בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עג|א|עג, א}} מובא דינו של רב דימי בשם רבי יוחנן 'המערה יין לבור אפי' כל היום כולו קמא קמא בטיל' ולהלן נביא את דיון הראשונים בזה.<br /> *משנה בערלה {{ויקיטקסט|משנה_ערלה_ב_ג|פרק ב, ג}} 'הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה. כיצד? סאה ערלה שנפלה למאתים, ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה, או סאה ועוד של כלאי הכרם, זו היא שהערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה' כלומר שהערלה שנפלה לפני כן מצטרפת אם השאר לבטל את הערלה שנופלת אח&quot;כ.<br /> *גמרא בזבחים {{גמרא|זבחים|עח|א|עח, א}} 'דם לתוך המים, ראשון ראשון בטל' יש מהראשונים שמבארים גמרא זו שזה חומרא מיוחדת בדם.<br /> <br /> ===חוזר וניעור===<br /> <br /> *בגמרא בבכורות {{גמרא|בכורות|כב|א|כב, א}} 'הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור, אמר רב ירמיה לא שנו אלא לטבול בהם פיתו אבל לקדרה אסור, מצא מין את מינו וניעור' ואביי שם בסוגיא חולק עליו שרק טומאה מעוררת טומאה ואין טהרה מעוררת טומאה.<br /> *משנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ב|פרק ה, ב}} 'סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין, רבי אליעזר אומר, תירום ותשרף, שאני אומר, סאה שנפלה היא סאה שעלתה. וחכמים אומרים, תעלה ותאכל ניקודים או קליות, או תילוש במי פירות, או תתחלק לעיסות, כדי שלא יהא במקום אחד כביצה'<br /> *משנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ח|פרק ה, ח}} 'סאה תרומה שנפלה למאה, ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת, הרי זו אסורה. ורבי שמעון מתיר.'<br /> *גמרא ביבמות {{גמרא|יבמות|פב|ב|פב, ב}} 'נתן סאה ונטל סאה, כשר עד רובו, אבל ייתר ממנו לא.'<br /> *גמרא בנדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב}} 'גידולי היתר מעלים את האיסור' והיינו באופן שזרע זרעים שאסורים בהנאה, הגידול מבטל ברוב את הזרע המועט ולא אומרים קמא קמא בטיל באיסור.<br /> *גמרא בשבת {{גמרא|שבת|סה|ב|סה, ב}} 'שמא ירבו נוטפים על הזוחלים' באופן שרוצה לטבול בנהר שכשר למקוה יש חשש שירבו הגשמים שהם '''נוטפים'''' שאסורים בטבילה על ה'''זוחלים''' של הנהר הכשרים בטבילה.<br /> <br /> ==מן התורה או מדרבנן==<br /> מפשטות דברי הראשונים משמע שזה מדאורייתא וכן נקטו ה'''פרי חדש''' {{מ|צט, ס&quot;ק כא ד&quot;ה הנה}} וה'''פרי מגדים''' {{מ|או&quot;ח תנ&quot;ב, א&quot;א סק&quot;ו}} וה'''יד יהודה''' {{מ|צט, ס&quot;ק כה}} וה'''יבין דעת''' {{מ|צט ס&quot;ק יא}} וה'''חזון איש''' {{מ|כ&quot;ח, ס&quot;ק י&quot;ח}}<br /> <br /> אמנם דעת ה'''פלתי''' {{מ|צט, כא}} שזה רק חומרא דרבנן.<br /> ==שיטות הראשונים==<br /> נחלקו הראשונים מתי נאמר הדין של קמא קמא בטיל ומתי אומרים מצא מין את מינו וניעור וישנם ג' שיטות מרכזיות:<br /> <br /> דעת '''הרא&quot;ש''' בחולין {{ויקיטקסט|רבינו_אשר_על_הש&quot;ס/פסקי_הרא&quot;ש/חולין/פרק_ז#סימן_לז|פרק שביעי, סימן ל&quot;ז}} שבכל גוונא אומרים מצא מין את מינו וניעור, ודינו של רב דימי בעבודה זרה לא נאמר אלא ביין נסך באופן שהשפיכה הייתה על ידי חבית שבצורה כזו החמירו שלא יתבטל או באופן שמזג יין היתר לתוך בור יין נסך והחמירו ביין נסך שאיך ההיתר מצטרף לבטל את היין שבבור וקמא קמא בטיל<br /> <br /> דעת '''הרמב&quot;ן''' בעבודה זרה {{ויקיטקסט|חידושי_הרמב&quot;ן_על_הש&quot;ס/עבודה_זרה/פרק_ה#דף_עג_עמוד_א|עג, א}} שהדין קמא קמא בטיל לא נאמר אל עד שיעור של נתינת טעם, אך אחר שהתרבה שיעור של פי שישים שהוא מספיק לנתינת טעם בתערובת אומרים מצא מין את מינו וניעור. ואף בתערובת מין במינו לח בלח, כל שאין פי שישים בהיתר כנגד כל האיסור - חוזר וניעור, משום שכיוצא בו במין בשאינו מינו היה יכול לתת טעם. ברם בתרומה ששיעורה במאה, וערלה וכלאי הכרם ששיעורן במאתיים ראשון ראשון בטל, ואף האיסור שנתבטל מצטרף יחד עם ההיתר להעלות את האיסור שנפל באחרונה, כל עוד יש בהיתר שישים כנגד כל מה שנפל.<br /> <br /> וכן הכריעו '''הרשב&quot;א''' ו'''הר&quot;ן'''.<br /> <br /> דעת '''הראב&quot;ד''' בעבודה זרה {{מ|שם}} שבכל גוונא אומרים קמא קמא בטיל למעט אופנים מסויימים ששם נאמר הדין חוזר וניעור כמו לגבי טומאה שהחמירו בכך או באופן שהיה הפסק בין נפילה לנפילה<br /> ==להלכה==<br /> ה'''רמ&quot;א''' {{שולחן ערוך|יורה דעה|צט|יו&quot;ד צט, ו}} פוסק שאיסור שהתבטל ואח&quot;כ נתרבה חוזר וניעור בכל האופנים, אף יבש ביבש. והפשטות שפוסק את שיטת הרא&quot;ש. וה'''ש&quot;ך''' {{מ|שם}} מכריע דבלח בלח חוזר וניעור משום שהאיסור נותן טעם, וכן יבש ביבש מין בשאינו מינו, משום שאם יבשל הכל יחד יתן האיסור טעם. אבל יבש ביבש מין במינו לא אומרים חוזר וניעור. ולדעתו זו יסכימו לכך גם ה'''רמב&quot;ן''', ה'''רשב&quot;א''', וה'''ר&quot;ן'''.<br /> <br /> ה'''פרי חדש''' {{מ|שם, ס&quot;ק כא}} ו'''הגר&quot;א''' {{מ|שם, ס&quot;ק טו}} מחלקים בין שיעור דאורייתא של שישים בלח או חד בתרי יבש ביבש לבין שיעור דרבנן של אחד במאה או מאתיים, שבשיעור דרבנן והתרבה לא אומרים חוזר וניעור מה שאין כן בשיעור ביטול בדאורייתא. באיסור דרבנן, דעת ה'''פרי מגדים''' {{מ|שפד ס&quot;ק כא}} שבאופן כזה אומרים חוזר וניעור אף לשיטתם, אמנם דעת ה'''דרכי תשובה''' {{מ|ביו&quot;ד שם, ס&quot;ק צב}} שגם באופן כזה לא אומרים חוזר וניעור.<br /> <br /> הנפק&quot;מ בין דעת הרמ&quot;א והש&quot;ך לדעת הגר&quot;א והפר&quot;ח לפי&quot;ז א. לח בלח מין במינו דביטולו בשישים רק מדרבנן, להרמב&quot;ן והרשב&quot;א אומרים חוזר וניעור ולפר&quot;ח והגר&quot;א לא אמרינן. ב. יבש ביבש מין במינו שאין רוב היתר, לפי הש&quot;ך לא אומרים חוזר וניעור היות ולא התווסף טעם שאין טעם במין במינו, אך להגר&quot;א והפר&quot;ח אומרים חוזר וניעור היות ושיעורו מדאורייתא.<br /> <br /> ==אופנים נוספים==<br /> ===לח בלח מין בשאינו מינו===<br /> לח בלח מין בשאינו מינו דינו שאינו מתבטל אלא כשבטל טעמו היות ו[[טעם כעיקר]] (ונחלקו בראשונים אם מדאורייתא או מדרבנן), יש לדון באופן שהתבטל בשישים ואח&quot;כ נתרבה שוב טעם האיסור אם בכה&quot;ג אומרים 'חוזר וניעור', '''דעת הש&quot;ך''' {{מ|צט, ו}} שבאופן כזה אומרים חוזר וניעור, אמנם ממשמעות הראב&quot;ד שהובא לעיל משתמע שגם באופן כזה אמרינן קמא קמא בטיל ואין חוזר וניעור.<br /> ===טעון הרמה בתרומה===<br /> דעת רוב הראשונים שבאופן שנפל תרומה לתערובת שהדין הוא שצריך להרים מהתערובת כשיעור התרומה שנפלה, אם נפל אח&quot;כ שוב לא אומרים קמא בטיל אלא מצטרף לתרומה שנפלה מקודם לאסור את התערובת {{הערה|ראה למשל בר&quot;ן בעבודה זרה לו, א}} אמנם הרא&quot;ש בחולין שהובא לעיל חולק ומוכיח שגם באופן כזה אילו לא הדין של מצא מין את מינו וניעור גם באופן כזה היה הדין של קמא בטיל.<br /> ===כשלא נודע מהנפילה הראשונה===<br /> '''דעת המרדכי''' בבא קמא {{מ|סוף סימן קיט}} שכל הדין של קמא בטיל הוא רק באופן שנודע לנו מהתערובת קודם שהתרבה האיסור אך באופן שלא נודע לנו מהתערובת ורק אח&quot;כ שהתרבה האיסור נודע לנו, באופן כזה אומרים מצא מין את מינו ונעור והאיסור הראשון שנפל לא התבטל והביא כן גם בשם '''הרשב&quot;ם ראב&quot;ן וריב&quot;א''' וכן מובא גם ב'''הגהות שערי דורא''' {{מ|לט, א}} וב'''איסור והיתר הארוך''' {{מ|כלל כד, דין י'}} אמנם לדעתו יש לחלק בין לח ביבש ובין טעמו וממשו לטעמו בלא ממשו וכן פסק '''הש&quot;ך''' {{מ|שם}} להלכה.<br /> <br /> יש מהאחרונים שסוברים שתערובת לח בלח אין צריך ידיעה מוקדמת בתערובת כדי שיתבטל וכך סברו '''הבית שלמה''' {{מ|או&quot;ח, פז}} וה'''נפש חיה''' {{מ|סימן יח}} וה'''חלקת יואב''' {{מ|תנינא טז}} וכן הביא '''המשנה ברורה''' להלכה בהלכות פסח {{מ|תמז, ס&quot;ק לב}} בשם '''המקור חיים''' {{מ|שם ס&quot;ק ט}} וה'''נשמת אדם''' {{מ|אות כח}}.{{הערה|אמנם המרדכי שמחדש דין זה מדבר באופן שעירה יין נסך והיינו בלח, אך משמע מהפוסקים שאם חידוש זה לא הסכימו איתו.}}<br /> <br /> ===לא נפסק הקילוח===<br /> '''רבנו תם''' בתוספות בבכורות {{גמרא|בכורות|כב|ב|כב, ב}} ו'''הראב&quot;ד''' בעבודה זרה {{מ|שם}} מחלקים בין אופן שהאיסור נוסף ללא הפסקה שבאופן כזה לא אומרים קמא בטיל אלא מיד חוזר וניעור ומצטרף לשאר לבטל את התערבות, למקום שבו היה הפסק בין נפילה לנפילה שבכה&quot;ג אנו אומרים קמא קמא בטיל ואף שאח&quot;כ התרבה שוב לא מצטרף לבטל. כעין זה מצינו ב'''ריב&quot;ם''' בתוס' {{מ|שם}} שמחלק בין אופן שהדרך הטבעי הוא שמתרבה כמו בגידול שהאופן הטבעי הוא שימשיך ויתרבה שבאופן כזה לא אומרים קמא בטל מה שאין כן במקום שתלוי באדם שאז אומרים קמא בטיל. וכן סובר '''תוס' ר&quot;י מפאריס''' בעבודה זרה {{מ|שם}}.<br /> <br /> ===קילוח חשוב===<br /> '''הראשונים''' בעבודה זרה {{מ|שם}}{{הערה|התוס' הרא&quot;ש והרשב&quot;א}} נקטו שבאופן שמקלח יין מגיגית לבור לא אומרים חוזר וניעור. אמנם מתבאר בדבריהם שזה חידוש ביין נסך שבצורה כזו חכמים החמירו לאסור את התערובת. {{הערה|ובכך מיישבים את הסוגיא בעבודה זרה שלא יסתור את הדין הרגיל של חוזר וניעור.}}<br /> ===בחמץ שהתבטל לפני פסח ובפסח דינו במשהו===<br /> נחלקו הראשונים בתערובת של חמץ שהתבטלה לפני פסח ובפסח דין החמץ במשהו האם אמרינן חוזר וניעור והתערובת נאסרת או שכבר שנפסק דין התערובת לפני פסח גם בפסח יהיה מותר.<br /> <br /> דעת '''הרא&quot;ש''' {{מ|פסחים פ&quot;ב, ה}} דלא אמרינן חוזר וניעור. ו'''הרמב&quot;ם''' {{רמב&quot;ם|חמץ ומצה|ד|יב|חמץ ומצה ד, יב}} סובר שבפסח התערובת נאסרת. '''ולהלכה''' השו&quot;ע באו&quot;ח {{שוע|אורח חיים|תמז|תמז, ד}} מביא ב' דעות והרמ&quot;א מכריע שבלח אינו חוזר וניעור וביבש חוזר וניעור ומקורו מדברי '''התרומת הדשן''' {{מ|ח&quot;א, קיד}}. וכן נקטו גם ה'''דגול מרבבה''' {{מ|ע&quot;ד המג&quot;א סקמ&quot;ה}} ו'''החזון איש''' {{מ|קיט, ה ד&quot;ה אח&quot;כ}}{{הערה|החזו&quot;א מבאר כן גם בדעת הרשב&quot;א}}<br /> <br /> ==חוזר וניעור ביין נסך==<br /> בגמרא בעבודה זרה {{מ|שם}} מצינו את חידושו של רב דימי שאל אף שיין נסך דינו במשהו שאפי' באלף לא בטיל מכל מקום המערה יין מחבית לבור אפי' כל היום כולו קמא קמא בטיל ונחלקו הראשונים לבאר מה התחדש בדבריו ואיזה חומרא החמירו ביין נסך.<br /> <br /> '''התוס''' ו'''הרא&quot;ש''' {{מ|שם}} הבינו שיש ב' חומרות, א. שבאופן שעירה מחבית או מגיגית לא אומרים חוזר וניעור בשונה משאר איסורים היות וזה שפיכה חשובה. ב. שבאופן שעירה היתר לתוך איסור ההיתר מתבטל באיסור בשונה משאר איסורים שלא אומרים קמא בטיל בהיתר וכן גם פירש '''הרמב&quot;ן''' {{מ|שם}} רק מבאר שכל זה אם בתחילה לא היה בכוחו לבטל את האיסור ורק במינו ולא בשאינו מינו.<br /> <br /> '''הר&quot;ן''' {{מ|שם}} מביא את דעת '''הרמב&quot;ם''' {{רמב&quot;ם|מאכלות אסורות|טז|כח|מאכלות אסורות טז, כח}} ומבאר לפי דבריו שהחומרא ביין נסך הוא שהיה בבור טיפת יין נסך ונפל אפי' פי אלף הכל נאסר. והיינו בצירוף החשיבות של 'תתאה גבר' שמה שהיין נסך עומד במקומו מחשיבו לאסור את ההיתר שנוסף עליו אבל באופן שהיין נפל להיתר אינו אוסר ומתבטל ברוב.<br /> <br /> '''להלכה:''' בשו&quot;ע יו&quot;ד {{שוע|יורה דעה|קלד|קלד, א}} פוסק כהרמב&quot;ם והר&quot;ן, והש&quot;ך {{מ|שם}} מקל בהפסד מרובה לסמוך על שיטת התוס' והרמב&quot;ן.<br /> ==חוזר וניעור בהיתר שנפל לאיסור==<br /> בגמרא בנדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב}} ובמשנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_פרק_ה_ט|ה, ט}} מבואר שאומרים חוזר וניעור גם באופן שהתבטל ההיתר באיסור ונחלקו הראשונים האם דין זה שונה במהותו מדין חוזר וניעור באיסור שנתערב שאף באופנים שבאיסור לא אמרינן חוזר וניעור מכל מקום בהיתר נגיד חוזר וניעור.<br /> <br /> דעת '''רש&quot;י''' {{מ|בעבודה זרה שם}} ו'''התוס'''' {{מ|בבכורות שם}} שלרב דימי שלא אומרים חוזר וניעור ה&quot;ה שגם בהיתר לא נאמר חוזר וניעור, אמנם שיטת '''הרמב&quot;ן''' ועוד ראשונים בעבודה זרה {{מ|שם}} סוברים שבהיתר לכו&quot;ע אמרינן חוזר וניעור ש'היתר לא בטיל'. דעת '''המהרי&quot;ל''' {{מ|סי' קפו}} שלא אמרינן בהיתר חוזר וניעור לקולא.<br /> ==מאמרים וכתבי עת==<br /> <br /> *'''תורת התערובת''' - הרב יהודה אריה קארניאל, תשע&quot;ט<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן צט]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן קלד]]<br /> [[קטגוריה:תערובות]]<br /> [[קטגוריה:בכורות כב.]]<br /> [[קטגוריה:עבודה זרה עג.]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%96%D7%A8_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8&diff=20183 2022-11-24T05:18:08Z

<p>טוב עין: /* הערות שוליים */ קטגוריות</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}{{מקורות|ערלה {{ויקיטקסט|משנה_ערלה_ב_ג|פרק ב, ג|סוגריים=לא}}, תרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ב|פרק ה, ב|סוגריים=לא}}, {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ח|פרק ה, ח|סוגריים=לא}}|עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עג|א|עג, א|בכותרת=כן}}, זבחים {{גמרא|זבחים|עח|א|עח, א|בכותרת=כן}}, בכורות {{גמרא|בכורות|כב|א|כב, א|בכותרת=כן}}, יבמות {{גמרא|יבמות|פב|ב|פב, ב|בכותרת=כן}}, נדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב|בכותרת=כן}}, שבת {{גמרא|שבת|סה|ב|סה, ב|בכותרת=כן}}|ערלה, פרק ב||יורה דעה {{שולחן ערוך|יורה דעה|צט|צט, ו|בכותרת=כן}}}}<br /> '''חוזר וניעור''' הוא נידון באופן שנפל איסור לתוך היתר ו[[ביטול ברוב|התבטל ברוב]] ולאחר מכן נתרבה שוב האיסור, האם דנים את התערובת מחדש או שאומרים '''קמא קמא בטיל''' ומצטרף לשיעור רוב ההיתר לבטל את מה האיסור שמתרבה עליו.<br /> == מקור הנידון ==<br /> ישנם שני דינים ששניהם מובאים במשניות ובגמרא, דין '''קמא קמא בטיל''' שפירושו שהמיעוט בטל ברוב ומצטרף לרוב כך שגם אם אח&quot;כ נוסף עוד אנו דנים אותו כמיעוט, דין '''חוזר וניעור''' שפירושו שאף שהיה ביטול ברוב מכל מקום אם הוסיף עוד מהמיעוט חוזר וניעור אם שאר המיעוט שבתערובות ומצטרף לבטל את השאר ולהלן נביא את המקורות לשני הדינים:<br /> === קמא קמא בטיל ===<br /> *בגמרא בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|עג|א|עג, א}} מובא דינו של רב דימי בשם רבי יוחנן 'המערה יין לבור אפי' כל היום כולו קמא קמא בטיל' ולהלן נביא את דיון הראשונים בזה.<br /> *משנה בערלה {{ויקיטקסט|משנה_ערלה_ב_ג|פרק ב, ג}} 'הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה. כיצד? סאה ערלה שנפלה למאתים, ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה, או סאה ועוד של כלאי הכרם, זו היא שהערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה' כלומר שהערלה שנפלה לפני כן מצטרפת אם השאר לבטל את הערלה שנופלת אח&quot;כ.<br /> *גמרא בזבחים {{גמרא|זבחים|עח|א|עח, א}} 'דם לתוך המים, ראשון ראשון בטל' יש מהראשונים שמבארים גמרא זו שזה חומרא מיוחדת בדם.<br /> <br /> === חוזר וניעור ===<br /> *בגמרא בבכורות {{גמרא|בכורות|כב|א|כב, א}} 'הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור, אמר רב ירמיה לא שנו אלא לטבול בהם פיתו אבל לקדרה אסור, מצא מין את מינו וניעור' ואביי שם בסוגיא חולק עליו שרק טומאה מעוררת טומאה ואין טהרה מעוררת טומאה.<br /> *משנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ב|פרק ה, ב}} 'סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין, רבי אליעזר אומר, תירום ותשרף, שאני אומר, סאה שנפלה היא סאה שעלתה. וחכמים אומרים, תעלה ותאכל ניקודים או קליות, או תילוש במי פירות, או תתחלק לעיסות, כדי שלא יהא במקום אחד כביצה'<br /> *משנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ה_ח|פרק ה, ח}} 'סאה תרומה שנפלה למאה, ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת, הרי זו אסורה. ורבי שמעון מתיר.'<br /> *גמרא ביבמות {{גמרא|יבמות|פב|ב|פב, ב}} 'נתן סאה ונטל סאה, כשר עד רובו, אבל ייתר ממנו לא.'<br /> *גמרא בנדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב}} 'גידולי היתר מעלים את האיסור' והיינו באופן שזרע זרעים שאסורים בהנאה, הגידול מבטל ברוב את הזרע המועט ולא אומרים קמא קמא בטיל באיסור.<br /> *גמרא בשבת {{גמרא|שבת|סה|ב|סה, ב}} 'שמא ירבו נוטפים על הזוחלים' באופן שרוצה לטבול בנהר שכשר למקוה יש חשש שירבו הגשמים שהם '''נוטפים'''' שאסורים בטבילה על ה'''זוחלים''' של הנהר הכשרים בטבילה.<br /> <br /> == מן התורה או מדרבנן ==<br /> מפשטות דברי הראשונים משמע שזה מדאורייתא וכן נקטו ה'''פרי חדש''' {{מ|צט, ס&quot;ק כא ד&quot;ה הנה}} וה'''פרי מגדים''' {{מ|או&quot;ח תנ&quot;ב, א&quot;א סק&quot;ו}} וה'''יד יהודה''' {{מ|צט, ס&quot;ק כה}} וה'''יבין דעת''' {{מ|צט ס&quot;ק יא}} וה'''חזון איש''' {{מ|כ&quot;ח, ס&quot;ק י&quot;ח}}<br /> <br /> אמנם דעת ה'''פלתי''' {{מ|צט, כא}} שזה רק חומרא דרבנן.<br /> == שיטות הראשונים ==<br /> נחלקו הראשונים מתי נאמר הדין של קמא קמא בטיל ומתי אומרים מצא מין את מינו וניעור וישנם ג' שיטות מרכזיות:<br /> <br /> דעת '''הרא&quot;ש''' בחולין {{ויקיטקסט|רבינו_אשר_על_הש&quot;ס/פסקי_הרא&quot;ש/חולין/פרק_ז#סימן_לז|פרק שביעי, סימן ל&quot;ז}} שבכל גוונא אומרים מצא מין את מינו וניעור, ודינו של רב דימי בעבודה זרה לא נאמר אלא ביין נסך באופן שהשפיכה הייתה על ידי חבית שבצורה כזו החמירו שלא יתבטל או באופן שמזג יין היתר לתוך בור יין נסך והחמירו ביין נסך שאיך ההיתר מצטרף לבטל את היין שבבור וקמא קמא בטיל<br /> <br /> דעת '''הרמב&quot;ן''' בעבודה זרה {{ויקיטקסט|חידושי_הרמב&quot;ן_על_הש&quot;ס/עבודה_זרה/פרק_ה#דף_עג_עמוד_א|עג, א}} שהדין קמא קמא בטיל לא נאמר אל עד שיעור של נתינת טעם, אך אחר שהתרבה שיעור של פי שישים שהוא מספיק לנתינת טעם בתערובת אומרים מצא מין את מינו וניעור<br /> <br /> דעת '''הראב&quot;ד''' בעבודה זרה {{מ|שם}} שבכל גוונא אומרים קמא קמא בטיל למעט אופנים מסויימים ששם נאמר הדין חוזר וניעור כמו לגבי טומאה שהחמירו בכך או באופן שהיה הפסק בין נפילה לנפילה<br /> == להלכה ==<br /> ה'''רמ&quot;א''' {{שולחן ערוך|יורה דעה|צט|יו&quot;ד צט, ו}} פוסק שאיסור שהתבטל ואח&quot;כ נתרבה חוזר וניעור בכל האופנים, אף יבש ביבש. והפשטות שפוסק את שיטת הרא&quot;ש. וה'''ש&quot;ך''' {{מ|שם}} מכריע דרק לח בלח אבל יבש ביבש לא אומרים חוזר וניעור והיינו שמכריע את שיטת ה'''רמב&quot;ן''' וה'''רשב&quot;א'''.<br /> <br /> ה'''פרי חדש''' {{מ|שם, ס&quot;ק כא}} ו'''הגר&quot;א''' {{מ|שם, ס&quot;ק טו}} מחלקים בין שיעור דאורייתא של שישים בלח או חד בתרי יבש ביבש לבין שיעור דרבנן של אחד במאה או מאתיים, שבשיעור דרבנן והתרבה לא אומרים חוזר וניעור מה שאין כן בשיעור ביטול בדאורייתא. באיסור דרבנן, דעת ה'''פרי מגדים''' {{מ|שפד ס&quot;ק כא}} שבאופן כזה אומרים חוזר וניעור אף לשיטתם, אמנם דעת ה'''דרכי תשובה''' {{מ|ביו&quot;ד שם, ס&quot;ק צב}} שגם באופן כזה לא אומרים חוזר וניעור.<br /> <br /> הנפק&quot;מ בין דעת הרמ&quot;א והש&quot;ך לדעת הגר&quot;א והפר&quot;ח לפי&quot;ז א. לח בלח מין במינו דביטולו בשישים רק מדרבנן, להרמב&quot;ן והרשב&quot;א אומרים חוזר וניעור ולפר&quot;ח והגר&quot;א לא אמרינן. ב. יבש ביבש שאין רוב היתר, להרמב&quot;ן והרשב&quot;א לא אומרים חוזר וניעור היות ולא התווסף טעם שאין טעם במין במינו, אך להגר&quot;א והפר&quot;ח אומרים חוזר וניעור היות ושיעורו מדאורייתא.<br /> <br /> == אופנים נוספים ==<br /> === לח בלח מין בשאינו מינו ===<br /> לח בלח מין בשאינו מינו דינו שאינו מתבטל אלא כשבטל טעמו היות ו[[טעם כעיקר]] (ונחלקו בראשונים אם מדאורייתא או מדרבנן), יש לדון באופן שהתבטל בשישים ואח&quot;כ נתרבה שוב טעם האיסור אם בכה&quot;ג אומרים 'חוזר וניעור', '''דעת הש&quot;ך''' {{מ|צט, ו}} שבאופן כזה אומרים חוזר וניעור, אמנם ממשמעות הראב&quot;ד שהובא לעיל משתמע שגם באופן כזה אמרינן קמא קמא בטיל ואין חוזר וניעור.<br /> === טעון הרמה בתרומה ===<br /> דעת רוב הראשונים שבאופן שנפל תרומה לתערובת שהדין הוא שצריך להרים מהתערובת כשיעור התרומה שנפלה, אם נפל אח&quot;כ שוב לא אומרים קמא בטיל אלא מצטרף לתרומה שנפלה מקודם לאסור את התערובת {{הערה|ראה למשל בר&quot;ן בעבודה זרה לו, א}} אמנם הרא&quot;ש בחולין שהובא לעיל חולק ומוכיח שגם באופן כזה אילו לא הדין של מצא מין את מינו וניעור גם באופן כזה היה הדין של קמא בטיל.<br /> === כשלא נודע מהנפילה הראשונה ===<br /> '''דעת המרדכי''' בבא קמא {{מ|סוף סימן קיט}} שכל הדין של קמא בטיל הוא רק באופן שנודע לנו מהתערובת קודם שהתרבה האיסור אך באופן שלא נודע לנו מהתערובת ורק אח&quot;כ שהתרבה האיסור נודע לנו, באופן כזה אומרים מצא מין את מינו ונעור והאיסור הראשון שנפל לא התבטל והביא כן גם בשם '''הרשב&quot;ם ראב&quot;ן וריב&quot;א''' וכן מובא גם ב'''הגהות שערי דורא''' {{מ|לט, א}} וב'''איסור והיתר הארוך''' {{מ|כלל כד, דין י'}} אמנם לדעתו יש לחלק בין לח ביבש ובין טעמו וממשו לטעמו בלא ממשו וכן פסק '''הש&quot;ך''' {{מ|שם}} להלכה.<br /> <br /> יש מהאחרונים שסוברים שתערובת לח בלח אין צריך ידיעה מוקדמת בתערובת כדי שיתבטל וכך סברו '''הבית שלמה''' {{מ|או&quot;ח, פז}} וה'''נפש חיה''' {{מ|סימן יח}} וה'''חלקת יואב''' {{מ|תנינא טז}} וכן הביא '''המשנה ברורה''' להלכה בהלכות פסח {{מ|תמז, ס&quot;ק לב}} בשם '''המקור חיים''' {{מ|שם ס&quot;ק ט}} וה'''נשמת אדם''' {{מ|אות כח}}.{{הערה|אמנם המרדכי שמחדש דין זה מדבר באופן שעירה יין נסך והיינו בלח, אך משמע מהפוסקים שאם חידוש זה לא הסכימו איתו.}}<br /> <br /> === לא נפסק הקילוח ===<br /> '''רבנו תם''' בתוספות בבכורות {{גמרא|בכורות|כב|ב|כב, ב}} ו'''הראב&quot;ד''' בעבודה זרה {{מ|שם}} מחלקים בין אופן שהאיסור נוסף ללא הפסקה שבאופן כזה לא אומרים קמא בטיל אלא מיד חוזר וניעור ומצטרף לשאר לבטל את התערבות, למקום שבו היה הפסק בין נפילה לנפילה שבכה&quot;ג אנו אומרים קמא קמא בטיל ואף שאח&quot;כ התרבה שוב לא מצטרף לבטל. כעין זה מצינו ב'''ריב&quot;ם''' בתוס' {{מ|שם}} שמחלק בין אופן שהדרך הטבעי הוא שמתרבה כמו בגידול שהאופן הטבעי הוא שימשיך ויתרבה שבאופן כזה לא אומרים קמא בטל מה שאין כן במקום שתלוי באדם שאז אומרים קמא בטיל. וכן סובר '''תוס' ר&quot;י מפאריס''' בעבודה זרה {{מ|שם}}.<br /> <br /> === קילוח חשוב ===<br /> '''הראשונים''' בעבודה זרה {{מ|שם}}{{הערה|התוס' הרא&quot;ש והרשב&quot;א}} נקטו שבאופן שמקלח יין מגיגית לבור לא אומרים חוזר וניעור. אמנם מתבאר בדבריהם שזה חידוש ביין נסך שבצורה כזו חכמים החמירו לאסור את התערובת. {{הערה|ובכך מיישבים את הסוגיא בעבודה זרה שלא יסתור את הדין הרגיל של חוזר וניעור.}}<br /> === בחמץ שהתבטל לפני פסח ובפסח דינו במשהו ===<br /> נחלקו הראשונים בתערובת של חמץ שהתבטלה לפני פסח ובפסח דין החמץ במשהו האם אמרינן חוזר וניעור והתערובת נאסרת או שכבר שנפסק דין התערובת לפני פסח גם בפסח יהיה מותר.<br /> <br /> דעת '''הרא&quot;ש''' {{מ|פסחים פ&quot;ב, ה}} דלא אמרינן חוזר וניעור. ו'''הרמב&quot;ם''' {{רמב&quot;ם|חמץ ומצה|ד|יב|חמץ ומצה ד, יב}} סובר שבפסח התערובת נאסרת. '''ולהלכה''' השו&quot;ע באו&quot;ח {{שוע|אורח חיים|תמז|תמז, ד}} מביא ב' דעות והרמ&quot;א מכריע שבלח אינו חוזר וניעור וביבש חוזר וניעור ומקורו מדברי '''התרומת הדשן''' {{מ|ח&quot;א, קיד}}. וכן נקטו גם ה'''דגול מרבבה''' {{מ|ע&quot;ד המג&quot;א סקמ&quot;ה}} ו'''החזון איש''' {{מ|קיט, ה ד&quot;ה אח&quot;כ}}{{הערה|החזו&quot;א מבאר כן גם בדעת הרשב&quot;א}}<br /> <br /> == חוזר וניעור ביין נסך ==<br /> בגמרא בעבודה זרה {{מ|שם}} מצינו את חידושו של רב דימי שאל אף שיין נסך דינו במשהו שאפי' באלף לא בטיל מכל מקום המערה יין מחבית לבור אפי' כל היום כולו קמא קמא בטיל ונחלקו הראשונים לבאר מה התחדש בדבריו ואיזה חומרא החמירו ביין נסך.<br /> <br /> '''התוס''' ו'''הרא&quot;ש''' {{מ|שם}} הבינו שיש ב' חומרות, א. שבאופן שעירה מחבית או מגיגית לא אומרים חוזר וניעור בשונה משאר איסורים היות וזה שפיכה חשובה. ב. שבאופן שעירה היתר לתוך איסור ההיתר מתבטל באיסור בשונה משאר איסורים שלא אומרים קמא בטיל בהיתר וכן גם פירש '''הרמב&quot;ן''' {{מ|שם}} רק מבאר שכל זה אם בתחילה לא היה בכוחו לבטל את האיסור ורק במינו ולא בשאינו מינו.<br /> <br /> '''הר&quot;ן''' {{מ|שם}} מביא את דעת '''הרמב&quot;ם''' {{רמב&quot;ם|מאכלות אסורות|טז|כח|מאכלות אסורות טז, כח}} ומבאר לפי דבריו שהחומרא ביין נסך הוא שהיה בבור טיפת יין נסך ונפל אפי' פי אלף הכל נאסר. והיינו בצירוף החשיבות של 'תתאה גבר' שמה שהיין נסך עומד במקומו מחשיבו לאסור את ההיתר שנוסף עליו אבל באופן שהיין נפל להיתר אינו אוסר ומתבטל ברוב.<br /> <br /> '''להלכה:''' בשו&quot;ע יו&quot;ד {{שוע|יורה דעה|קלד|קלד, א}} פוסק כהרמב&quot;ם והר&quot;ן, והש&quot;ך {{מ|שם}} מקל בהפסד מרובה לסמוך על שיטת התוס' והרמב&quot;ן.<br /> == חוזר וניעור בהיתר שנפל לאיסור ==<br /> בגמרא בנדרים {{גמרא|נדרים|נז|ב|נז, ב}} ובמשנה בתרומות {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_פרק_ה_ט|ה, ט}} מבואר שאומרים חוזר וניעור גם באופן שהתבטל ההיתר באיסור ונחלקו הראשונים האם דין זה שונה במהותו מדין חוזר וניעור באיסור שנתערב שאף באופנים שבאיסור לא אמרינן חוזר וניעור מכל מקום בהיתר נגיד חוזר וניעור.<br /> <br /> דעת '''רש&quot;י''' {{מ|בעבודה זרה שם}} ו'''התוס'''' {{מ|בבכורות שם}} שלרב דימי שלא אומרים חוזר וניעור ה&quot;ה שגם בהיתר לא נאמר חוזר וניעור, אמנם שיטת '''הרמב&quot;ן''' ועוד ראשונים בעבודה זרה {{מ|שם}} סוברים שבהיתר לכו&quot;ע אמרינן חוזר וניעור ש'היתר לא בטיל'. דעת '''המהרי&quot;ל''' {{מ|סי' קפו}} שלא אמרינן בהיתר חוזר וניעור לקולא.<br /> == מאמרים וכתבי עת ==<br /> * '''תורת התערובת''' - הרב יהודה אריה קארניאל, תשע&quot;ט<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן צט]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן קלד]]<br /> [[קטגוריה:תערובות]]<br /> [[קטגוריה:בכורות כב.]]<br /> [[קטגוריה:עבודה זרה עג.]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%A2%D7%9D_%D7%9B%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A8_-_%D7%93%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%90_%D7%90%D7%95_%D7%93%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%9F&diff=20182 2022-11-12T19:26:04Z

<p>טוב עין: /* עוף בחלב */</p> <hr /> <div>{{מקורות|חולין ח ג&lt;BR/&gt;חלה ג ד&lt;BR/&gt;מעילה ד ד|עבודה זרה סז&lt;BR/&gt;חולין צח, קח&lt;BR/&gt;פסחים מד&lt;BR/&gt;זבחים עח-עט|נזיר ו א|מאכלות אסורות טו|יורה דעה צח ב}}<br /> <br /> כאשר מעורבים איסור תורה והיתר, ומבחינה הלכתית נשאר רק הטעם של האיסור, האם הטעם אסור מהתורה כמו עיקר האיסור או מדברי חכמים.<br /> <br /> ==מהיכן נלמד האיסור==<br /> במספר מקומות '''בתלמוד הבבלי''' ביררו מהיכן נלמד איסור טעם כעיקר.<br /> <br /> ===איסור יין לנזיר===<br /> '''במסכת פסחים''' ([https://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&amp;daf=44b&amp;format=pdf מד ב]) '''מהפסוק''' &quot;וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה&quot; (במדבר ו ג) למדו '''חכמים''' שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו טעם אסורים לנזיר.<br /> &lt;BR/&gt;מכיוון שאיסור זה זמני, אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד קל וחומר לשאר איסורים.<br /> <br /> ===בשר בחלב===<br /> '''במסכת פסחים''' (מד ב) '''רבי עקיבא''' לומד מ&quot;משרת ענבים&quot; דין שונה.<br /> &lt;BR/&gt;מוצע ש'''רבי עקיבא''' לומד '''מהפסוק''' &quot;לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ&quot; (דברים יד כא) את דין טעם כעיקר, שהרי בבשר בחלב יש נתינת טעם לכן גם בשאר איסורים שנותנים טעם יהיה אסור.<br /> &lt;BR/&gt;ההצעה נדחית מכיוון שלומדים שאסור להעביר טעמים בבשר בחלב דווקא בדרך בישול.<br /> <br /> '''במשנה''' (חולין ח ג) נקבע שאם טיפת חלב נתנה טעם בחתיכת בשר, החתיכה אסורה.<br /> &lt;BR/&gt; '''בתלמוד הבבלי''' (קח א) '''אביי''' למד מכך כלל שגם בשאר איסורים נתינת טעם אוסרת מהתורה.<br /> &lt;BR/&gt; '''רבא''' חלק מכיוון שבבשר בחלב אסורה מהתורה דווקא דרך בישול.<br /> <br /> ===גיעולי גויים===<br /> '''במסכת פסחים''' (מד ב) מוסבר ש'''רבי עקיבא''' לומד את הדין מהפסוק &quot;כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר&quot; (במדבר לא כג) שמתייחס לכלי מדין, אותם צריך להגעיל כדי להכשיר.<br /> &lt;BR/&gt;'''רבי עקיבא''' סובר כרב חייא שהכלים 'בני יומם' כך שטעם האיסור שבהם לא נפגם, ואותם צריך להכשיר מדין תורה.<br /> &lt;BR/&gt;בכלים אלה יש רק טעם של איסור ובכל זאת צריך להכשירם, מכך נלמד שטעם האיסור אסור כעיקר האיסור מהתורה. <br /> ===איל נזיר===<br /> '''מהפסוק''' &quot;וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל&quot; (במדבר ו יט) למדו '''בתלמוד הבבלי''' (חולין צח) שהזרוע (שהיא קודש ולכן אסורה) התבשלה יחד עם שאר האיל.<br /> &lt;BR/&gt;'''רבא''' הסיק שבגלל שהתורה חידשה באיל נזיר שהטעם של הזרוע אינו אוסר את שאר האיל, שבשאר קדשים טעם כעיקר דאורייתא ובאיסורי חולין דרבנן.<br /> ===פיגול, נותר וטמא===<br /> '''בתלמוד הבבלי''' (זבחים עח א) '''ריש לקיש''' לומד מ'''המשנה''' (מעילה ד ד) שאם עירב ואכל פיגול, נותר וטמא פטור מכיוון שהם מבטלים זה את זה.<br /> &lt;BR/&gt;אחת המסקנות של ריש לקיש היא שמכיוון שיש רוב כנגד הטעם של כל אחד מהאיסורים ובכל זאת פטור, שטעם כעיקר דרבנן.<br /> ===חלה===<br /> '''בתלמוד הבבלי''' (זבחים עח א) '''רבא''' הביא את '''המשנה''' (חלה ג ז) כדי להקשות על ריש לקיש.<br /> &lt;BR/&gt;אם טעם של חיטים מורגש בעיסה שהוכנה מחיטים ואורז, העיסה נחשבת לחלה ואדם יכול לצאת בה ידי חובה (של מצה) בפסח.<br /> &lt;BR/&gt;מכך שאפשר לצאת בעיסה זו ידי חובה של מצווה דאורייתא (פסח) '''רבא''' לומד שטעם כעיקר דאורייתא.<br /> ==טעם וממשות==<br /> <br /> ===גוש בנוזל===<br /> האיסור הוצא מהתערובת או שהתבשיל התקרר<br /> <br /> ===נוזלים ובלילה===<br /> האיסור אינו ניכר ואין כזית בכדי אכילת פרס<br /> ==טעם כעיקר בבשר בחלב==<br /> לגבי העברת טעמים בעזרת עירוי מכלי ראשון וכלי שני לא נדון בסיכום זה,<br /> &lt;BR/&gt;מכיוון שהפסיקה תהיה לפי התשובה לשאלה האם הם יוצרים בישול או רק העברת טעמים.<br /> ===בשר בחלב===<br /> '''מהתלמוד הבבלי''' בחולין (קח א) ופסחים (מד ב) ניתן להסיק שלכל הדעות העברת טעם בדרך בישול בבשר בחלב אסורה מהתורה, ובדרכים אחרות מדברי חכמים.<br /> &lt;BR/&gt;(מהתלמוד הבבלי (חולין צח) לא נכון להסיק שלדעת רבא בבשר בחלב בדרך בישול טעם כעיקר דרבנן, כי הוא מביע את דעתו ההפוכה באותה מסכת (קח א))<br /> &lt;BR/&gt;כך כתבו '''תוס'''' (ד&quot;ה דחדוש הוא, חולין קח א), ה'''מאירי''' (בית הבחירה, פסחים מד ב), רא&quot;ה <br /> פמ&quot;ג (<br /> ===עוף בחלב===<br /> '''רמ&quot;א''' (תורת חטאת פה יג) כתב על פי האיסור והיתר (הארוך, לז ה ט) שבגלל שטעם כעיקר דאורייתא יש להחמיר במצב של ספק, כגון תבשיל של חלב שנפלה לתוכו חתיכת עוף, ונשפך, וספק אם יש שישים כנגד העוף, למרות שאיסור עוף בחלב מדברי חכמים.<br /> <br /> '''ט&quot;ז''' (צח ה) הסביר שבאיסור בשר בחלב חכמים עשו חיזוק לדבריהם, ולכן באיסור עוף בחלב חכמים החמירו כשיש ספק מחשש שמא יטעה בבשר בחלב.<br /> &lt;BR/&gt;'''פמ&quot;ג''' (משב&quot;ז צח ה, ד&quot;ה הט&quot;ז החזיק) ו'''כה&quot;ח''' (צח לו) הסכימו והחמירו מלבד מקרה של הפסד מרובה.<br /> <br /> '''ש&quot;ך''' (צח ז) חלק על הבנת הרמ&quot;א את האו&quot;ה. הוא הסביר שלדעת האו&quot;ה איסור עוף בחלב מדאורייתא, ולכן החמיר.<br /> &lt;BR/&gt;אבל לפי הסוברים שאיסור עוף בחלב מדרבנן, אפשר להקל כשיש ספק.<br /> &lt;BR/&gt;כך פסקו '''אמונת שמואל''' (כח), '''פר&quot;ח''' (צח ט), '''חכ&quot;א''' (נא יד) '''כרתי''' (צח ט) ו'''מנחת יעקב''' (פה מו). <br /> <br /> '''ערוך השלחן''' (צח לח) ו'''בדי השלחן''' (צח ב כד) כתבו שהמקיל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו הברכה.<br /> [[קטגוריה:תערובות]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%95%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16069 2020-11-11T19:24:10Z

<p>טוב עין: /* שיטת הרמב&quot;ם לעומת שיטת רש&quot;י */</p> <hr /> <div>== שיטת הרמב&quot;ם לעומת שיטת רש&quot;י ==<br /> המפרשים האריכו למעניתם לבאר שיטת הרמב&quot;ם האם סובר כרש&quot;י ש'באו חשבון' הוא דווקא כאשר לא התנו, אבל אם התנו מותר אפילו באו חשבון לבסוף, או דלמא הרמב&quot;ם חולק על רש&quot;י וסובר שאפילו התנו אסור לבוא חשבון לבסוף (וכמו שכתב לענין ערלה בהל' מאכלות אסורות).<br /> <br /> ותמוה למה לא עמדו המפרשים על הבדל נוסף, ולכאורה מהותי יותר בין הרמב&quot;ם לרש&quot;י.&lt;BR/&gt;<br /> לכאורה ישנה מחלוקת בין רש&quot;י לרמב&quot;ם כיצד לפרש את דברי הברייתא &quot;טול אתה בשבת ואני בחול&quot;. רש&quot;י מפרש שהכוונה על ה'''עבודה''', כלומר שאומר הישראל לגוי 'עבוד אתה בשבת ואני בחול', שבזה יש איסור דהוי כשלוחו. אמנם אם התנו מתחילה ועל דעת כן נשתתפו מותר כיון שמעולם לא הוטל על ישראל לעשות בשבת. עד כאן הברייתא כלל לא דיברה על השכר עצמו, רק בסיפא 'ואם באו לחשבון אסור', בזה יש התייחסות לשכר, וגם בזה רש&quot;י מפרש שכאשר נוטל שכר על יום כנגד השבת, גלי דעתיה למפרע שהגוי שלוחו של ישראל היה. כלומר גם בעיית השכר אינה בעיה מצד עצמה, אלא מצד שהיא מגלה שכל עבודתו של הגוי היתה עבור ישראל.&lt;BR/&gt;<br /> הרמב&quot;ם לעומת זאת מפרש את כל הברייתא לענין השכר עצמו, ולא לענין העבודה. שכן הוא לא מזכיר כלל דין השליחות, אלא הכל סביב השכר. וכך כותב הרמב&quot;ם: &quot;המשתתף עם הנכרי... אם התנו בתחילה שיהיה '''שכר השבת לנכרי לבדו''' אם מעט ואם הרבה...&quot;, כלומר גם התנאי הראשוני הוא בענין השכר, ולא מדבר כלל על העבודה. וכך מפרש הרמב&quot;ם את הברייתא - המשתתף עם הנכרי, לא יאמר לו טול אתה בשבת ואני בחול, כלומר הגם שעשה הגוי לבדו מעצמו מלאכה בשבת, לא יכול הישראל ליטול שכר של אחד מימי החול, כנגד השכר שנוטל הגוי עבור שבת, שכן בזה הוא נוטל שכר שבת. אלא יטול הנכרי שכר השבתות כולם, והשאר יחלקו בשווה. אמנם אם התנו ביניהם מתחילה שיטול הגוי שכר השבתות וישראל שכר אחד מימות החול כנגדן מותר, כיון שעל דעת כן נשתתפו ואין כאן שכר שבת.&lt;BR/&gt;<br /> העולה מן הדברים שכל ההשוואה לשיטת רש&quot;י לוקה בחסר, שכן צריך להדגיש קודם כל שהרמב&quot;ם מפרש אחרת את כל התנאי, ובעצם את כל האיסור שעליו מדברת הברייתא. ומאחר שכך הם הדברים, פשוט הדבר שאינו מועיל תנאי אם לבסוף באו חשבון, שהרי כל התנאי נועד לקבוע את חלוקת השכר ביניהם, ואם אחר שהתנו שיחלקו באופן שהשבתות יהיו לגוי ויום חול אחד לישראל כנגדן, אם לא יבצעו זאת הרי שכל התנאי מעיקרא בטל. ואינו דומה לשיטת רש&quot;י שאף שהתנו מותר לבוא חשבון לבסוף, מפני שהתנאי היה על עצם השותפות ולא על השכר, וממילא כיון שבשותפות אין איסור, לא אכפת לן כבר מהאופן שיחלקו את השכר. אבל לשיטת הרמב&quot;ם שכל התנאי היה על השכר ודאי שאם אינם עושים כפי שהתנו, דבריהם בטלים, ויש איסור בדבר.&lt;BR/&gt;<br /> לפי זה יוצא שודאי מה שאמרה הברייתא 'אם באו חשבון אסור' הכוונה אפילו אם התנו, שכן עיקר האיסור הוא בחלוקה ולא באי ההתניה בתחילת השותפות. ונראה שזו גם כוונת הראב&quot;ד שכתב שאם באו חשבון אסור מתייחס למקרה שהתנו, דהיינו שלא יועיל תנאי בתחילת השותפות אם לבסוף עשו חשבון, כיון שבסוף הוא נוטל שכר שבת.<br /> אשמח לשמוע תגובות, ואם נכתבו הדברים כבר באיזה ספר.&lt;BR/&gt;<br /> [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 11:19, 27 בינואר 2019 (IST)<br /> :לפי הנ&quot;ל יוצא שישנם שלושה מצבי חלוקה: א. חלוקה שווה של כל הרווחים בין של חול ובין של שבת. ב. הגוי נוטל שכר שבת וישראל נוטל כנגדו שכר של יום חול כמה שיהיה, בין מעט בין הרבה. ג. הגוי נוטל שכר השבתות והשאר חולקים בשווה.<br /> :חלוקה א אסורה אפילו אם התנו בתחילה, שהרי סוף סוף שכר שבת הוא נוטל. חלוקה שניה מותר רק אם התנו בתחילה שיעשו כן, אבל אם לא התנו אסור כיון שהשכר שנוטל עבור יום חול הוא כנגד שכר השבת. חלוקה שלישית מותרת לגמרי.<br /> :וכעת יש לבאר לגבי מה ששאלה הגמרא בסוף הסוגיה - סתמא מאי? שלפי הרמב&quot;ם לא ייתכן לפרשו על שבת אלא רק ערלה, וכמו שכתב הר&quot;ן. וזאת משתי סיבות: א. הרי עובדא דרבא היה בסתמא ופסק להיתרא, והגמרא אמרה שאסור אלא אם כן התנו, ומוכח שבלא התנו אסור (הוכחה זו כתב הר&quot;ן). ב. סתמא הכוונה היא שלא התנו, ובזה פשיטא שאסור לבוא חשבון וליטול שכר כנגד השבת, שהרי זהו שכר שבת ממש, והרי אפילו אם אמר לו טול אתה שבת ואני בחול אסור, וכל שכן אם נוטל שכר שבת ממש. אלא ודאי כמו שכתב הר&quot;ן האיבעיא סתמא מאי, קאי רק על ערלה, אבל בשבת פשיטא לאיסורא וכמו שמבואר ברמב&quot;ם.<br /> :[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:07, 28 בינואר 2019 (IST)<br /> &lt;BR/&gt; יישר כח! זו אכן נקודה שלא היתה ברורה לי בסוגייה עד שראיתי עתה את התייחסותך והסברך. אינני בטוח שהדיוק מהרמב&quot;ם הוא מוכרח, אך זהו הסבר יפה מאד, ונראה כדברי אמת. אכן צריך לתת את הדעת מדוע אף אחד מהמפרשים ונו&quot;כ לא התייחסו לנקודת מחלוקת זו. [[משתמש:טוב עין|טוב עין]] ([[שיחת משתמש:טוב עין|שיחה]]) 21:23, 11 בנובמבר 2020 (IST)</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%95%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=16068 2020-11-11T19:23:30Z

<p>טוב עין: /* שיטת הרמב&quot;ם לעומת שיטת רש&quot;י */</p> <hr /> <div>== שיטת הרמב&quot;ם לעומת שיטת רש&quot;י ==<br /> המפרשים האריכו למעניתם לבאר שיטת הרמב&quot;ם האם סובר כרש&quot;י ש'באו חשבון' הוא דווקא כאשר לא התנו, אבל אם התנו מותר אפילו באו חשבון לבסוף, או דלמא הרמב&quot;ם חולק על רש&quot;י וסובר שאפילו התנו אסור לבוא חשבון לבסוף (וכמו שכתב לענין ערלה בהל' מאכלות אסורות).<br /> <br /> ותמוה למה לא עמדו המפרשים על הבדל נוסף, ולכאורה מהותי יותר בין הרמב&quot;ם לרש&quot;י.&lt;BR/&gt;<br /> לכאורה ישנה מחלוקת בין רש&quot;י לרמב&quot;ם כיצד לפרש את דברי הברייתא &quot;טול אתה בשבת ואני בחול&quot;. רש&quot;י מפרש שהכוונה על ה'''עבודה''', כלומר שאומר הישראל לגוי 'עבוד אתה בשבת ואני בחול', שבזה יש איסור דהוי כשלוחו. אמנם אם התנו מתחילה ועל דעת כן נשתתפו מותר כיון שמעולם לא הוטל על ישראל לעשות בשבת. עד כאן הברייתא כלל לא דיברה על השכר עצמו, רק בסיפא 'ואם באו לחשבון אסור', בזה יש התייחסות לשכר, וגם בזה רש&quot;י מפרש שכאשר נוטל שכר על יום כנגד השבת, גלי דעתיה למפרע שהגוי שלוחו של ישראל היה. כלומר גם בעיית השכר אינה בעיה מצד עצמה, אלא מצד שהיא מגלה שכל עבודתו של הגוי היתה עבור ישראל.&lt;BR/&gt;<br /> הרמב&quot;ם לעומת זאת מפרש את כל הברייתא לענין השכר עצמו, ולא לענין העבודה. שכן הוא לא מזכיר כלל דין השליחות, אלא הכל סביב השכר. וכך כותב הרמב&quot;ם: &quot;המשתתף עם הנכרי... אם התנו בתחילה שיהיה '''שכר השבת לנכרי לבדו''' אם מעט ואם הרבה...&quot;, כלומר גם התנאי הראשוני הוא בענין השכר, ולא מדבר כלל על העבודה. וכך מפרש הרמב&quot;ם את הברייתא - המשתתף עם הנכרי, לא יאמר לו טול אתה בשבת ואני בחול, כלומר הגם שעשה הגוי לבדו מעצמו מלאכה בשבת, לא יכול הישראל ליטול שכר של אחד מימי החול, כנגד השכר שנוטל הגוי עבור שבת, שכן בזה הוא נוטל שכר שבת. אלא יטול הנכרי שכר השבתות כולם, והשאר יחלקו בשווה. אמנם אם התנו ביניהם מתחילה שיטול הגוי שכר השבתות וישראל שכר אחד מימות החול כנגדן מותר, כיון שעל דעת כן נשתתפו ואין כאן שכר שבת.&lt;BR/&gt;<br /> העולה מן הדברים שכל ההשוואה לשיטת רש&quot;י לוקה בחסר, שכן צריך להדגיש קודם כל שהרמב&quot;ם מפרש אחרת את כל התנאי, ובעצם את כל האיסור שעליו מדברת הברייתא. ומאחר שכך הם הדברים, פשוט הדבר שאינו מועיל תנאי אם לבסוף באו חשבון, שהרי כל התנאי נועד לקבוע את חלוקת השכר ביניהם, ואם אחר שהתנו שיחלקו באופן שהשבתות יהיו לגוי ויום חול אחד לישראל כנגדן, אם לא יבצעו זאת הרי שכל התנאי מעיקרא בטל. ואינו דומה לשיטת רש&quot;י שאף שהתנו מותר לבוא חשבון לבסוף, מפני שהתנאי היה על עצם השותפות ולא על השכר, וממילא כיון שבשותפות אין איסור, לא אכפת לן כבר מהאופן שיחלקו את השכר. אבל לשיטת הרמב&quot;ם שכל התנאי היה על השכר ודאי שאם אינם עושים כפי שהתנו, דבריהם בטלים, ויש איסור בדבר.&lt;BR/&gt;<br /> לפי זה יוצא שודאי מה שאמרה הברייתא 'אם באו חשבון אסור' הכוונה אפילו אם התנו, שכן עיקר האיסור הוא בחלוקה ולא באי ההתניה בתחילת השותפות. ונראה שזו גם כוונת הראב&quot;ד שכתב שאם באו חשבון אסור מתייחס למקרה שהתנו, דהיינו שלא יועיל תנאי בתחילת השותפות אם לבסוף עשו חשבון, כיון שבסוף הוא נוטל שכר שבת.<br /> אשמח לשמוע תגובות, ואם נכתבו הדברים כבר באיזה ספר.&lt;BR/&gt;<br /> [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 11:19, 27 בינואר 2019 (IST)<br /> :לפי הנ&quot;ל יוצא שישנם שלושה מצבי חלוקה: א. חלוקה שווה של כל הרווחים בין של חול ובין של שבת. ב. הגוי נוטל שכר שבת וישראל נוטל כנגדו שכר של יום חול כמה שיהיה, בין מעט בין הרבה. ג. הגוי נוטל שכר השבתות והשאר חולקים בשווה.<br /> :חלוקה א אסורה אפילו אם התנו בתחילה, שהרי סוף סוף שכר שבת הוא נוטל. חלוקה שניה מותר רק אם התנו בתחילה שיעשו כן, אבל אם לא התנו אסור כיון שהשכר שנוטל עבור יום חול הוא כנגד שכר השבת. חלוקה שלישית מותרת לגמרי.<br /> :וכעת יש לבאר לגבי מה ששאלה הגמרא בסוף הסוגיה - סתמא מאי? שלפי הרמב&quot;ם לא ייתכן לפרשו על שבת אלא רק ערלה, וכמו שכתב הר&quot;ן. וזאת משתי סיבות: א. הרי עובדא דרבא היה בסתמא ופסק להיתרא, והגמרא אמרה שאסור אלא אם כן התנו, ומוכח שבלא התנו אסור (הוכחה זו כתב הר&quot;ן). ב. סתמא הכוונה היא שלא התנו, ובזה פשיטא שאסור לבוא חשבון וליטול שכר כנגד השבת, שהרי זהו שכר שבת ממש, והרי אפילו אם אמר לו טול אתה שבת ואני בחול אסור, וכל שכן אם נוטל שכר שבת ממש. אלא ודאי כמו שכתב הר&quot;ן האיבעיא סתמא מאי, קאי רק על ערלה, אבל בשבת פשיטא לאיסורא וכמו שמבואר ברמב&quot;ם.<br /> :[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:07, 28 בינואר 2019 (IST)<br /> &lt;BR/&gt; יישר כח! זו אכן נקודה שלא היתה ברורה לי בסוגייה עד שראיתי עתה את התייחסותך והסברך. אינני בטוח שהדיוק מהרמב&quot;ם הוא מוכרח, אך זהו הסבר יפה מאד, ונראה כדברי אמת. אכן צריך לתת את הדעת מדו אף אחד מהמפרשים ונו&quot;כ לא התייחסו לנקודת מחלוקת זו. [[משתמש:טוב עין|טוב עין]] ([[שיחת משתמש:טוב עין|שיחה]]) 21:23, 11 בנובמבר 2020 (IST)</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%95%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16067 2020-11-11T18:21:25Z

<p>טוב עין: /* סתירה מהרמב&quot;ם בהלכות שבת */ החלפת יש מפרשים ב - ט&quot;ז</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות||עבודה זרה כב א||מאכלות אסורות י יד|יורה דעה רצד יג-יד}}<br /> ישראל וגוי שהיו שותפים בשדה עם נטיעות ערלה, או שקיבלו יחד לעבוד בשדה ערלה, איך ינצל הישראל מאיסור הנאה מפירות ערלה.<br /> == סוגית הגמרא ==<br /> === הנהו מוריקאי ===<br /> ה'''גמרא''' (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בשני זורעי גנות&lt;ref&gt;לכאורה ניתן היה להבין שמדובר בשותפות בבעלות על שדה. אמנם להלן בברייתא מפורש שהשותפות היא באריסות, כלומר שניים שקיבלו שדה באריסות והמלאכה מוטלת על שניהם, וכן כתב רש&quot;י.&lt;/ref&gt;, ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.&lt;BR/&gt;<br /> על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא ל[[שכר שבת]]. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן.&lt;BR/&gt;<br /> מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין.<br /> <br /> בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו שתילי ערלה, וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו. ו[[#הראיה משבת לערלה|להלן]] יתבאר הברייתא לענין שבת מוכיחה לדין ערלה.<br /> <br /> === באו חשבון ===<br /> בהמשך הברייתא הנ&quot;ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר ל[[שכר שבת]], שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה [[שכר שבת]]&lt;ref&gt;וגם אם עבד הישראל ביום חול כנגד כל שבת שעבד הגוי, עדיין אין זה מועיל לו, לפי שהשכר שמקבלים מבעה&quot;ב הוא שכר לשניהם עבור כל יום ויום, כך שבעצם ישראל היה שלוחו של הגוי בימי ראשון, והגוי היה שלוחו של ישראל בימי שבת.&lt;/ref&gt;. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.&lt;BR/&gt; <br /> כלומר לפי רש&quot;י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא [[שכר שבת]].<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) מביא פירוש אחר של ה'''ראב&quot;ד''', שאם באו חשבון מתייחס למקרה שעשו תנאי, כלומר אם אחר שעשו תנאי שהגוי לבדו יעבוד בשבת, בכל זאת כשבאו לחלוק חלקו בשווה, הרי שמתברר שהתנאי הראשון לא תקף אלא הערמה בעלמא הוא, ואסור.<br /> <br /> === סתמא מאי? ===<br /> בסוף הסוגיה שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? כלומר הברייתא דיברה על שלושה מקרים - א. שאומר הישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול שזה אסור. ב. שאם התנו כן מתחילה מותר. ג. שאם באו בסוף לחשבון אסור. כעת שואלת הגמרא מה הדין בסתמא, כלומר שלא אמר לו טול אתה שבת ואני בחול ולא התנו כן בתחילה, ואף לא באו חשבון בסוף. האם מותר לישראל לקחת כנגד מה שהגוי נוטל עבור עבודתו בשבת?&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה?<br /> <br /> הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו. <br /> <br /> ב'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א ד&quot;ה הא סתמא) כתב שלפי פירוש הראב&quot;ד שהסביר לעיל שבאו חשבון הכוונה אחר שהתנו, יש להסביר פה שסתמא הכוונה בלא חשבון ובלא תנאי, כלומר שלא התנו בתחילה וגם לא באו חשבון בסוף.<br /> <br /> ==הראיה משבת לערלה ==<br /> === פירוש רש&quot;י ===<br /> לפי הגירסה של רב גביהה מבי כתיל שהמעשה היה מדובר בשתילי ערלה, הגמרא אומרת שהברייתא הובאה על ידי רבינא כסיוע לדברי רבא ולא כקושיה. לכאורה אינו מובן איך אפשר להביא ראייה לדין ערלה משותפות לגבי שבת, שהרי חילוק גדול יש בין שבת לערלה, שבשבת העבודה עצמה אסורה ואילו בערלה העבודה מותרת ורק ההנאה מהפירות אסורה, ולכן לא שייך לדבר על שליחות בערלה.&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה סיועי סייעיה) הרגיש בקושיה זו וכתב שהסיוע מהברייתא הוא מהסיפא, שגם בשבת אם התנו מלכתחילה מותר, כלומר במקום שאין איסור שליחות, ואין הגוי נעשה שליח של ישראל בשבת מפני שהתנו בתחילה שרק הגוי יעבוד בשבתות, מותר, וכך השכר שנוטל הישראל אינו על עבודת הגוי, אלא על עבודתו שלו. וכן הדין בערלה שהעבודה אינה אסורה (ואין צורך להתנות כדי לבטל השליחות) ולכן ההנאה מהפירות מותרת. ולעיל כתב רש&quot;י (ד&quot;ה שרא להו) שאין לומר שכיון שהישראל אוכל כנגד פירות ערלה, נמצא הוא נהנה מפירות ערלה, מפני שכך הוא הדין שבשנה שהוא עובד הוא אוכל, כך שכל אחד נהנה מפירות עבודתו. &lt;BR/&gt; <br /> כדברים אלו כתבו גם ה'''רא&quot;ש''' (עבודה זרה א כה), וה'''נימוקי יוסף''' (כב א ד&quot;ה שתילי ערלה), וה'''אור זרוע''' (עבודה זרה קמא).<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) הקשה על פירוש זה, שלכאורה דבר זה פשוט הוא ואינו צריך סיוע מברייתא, כי כל מקום שאין איסור מלאכה, כגון בערלה, אין שום סיבה שלא יהיה מותר להינות מן הפירות. ומה שישראל נהנה מפירות שלאחר הערלה, פשוט שאין זה נחשב הנאה מפירות ערלה, והברייתא לא מוסיפה לדבר זה שום סיוע.<br /> &lt;BR/&gt;מחמת קושיה זו מביא הר&quot;ן את פסק הרמב&quot;ם, ומבאר על פי דבריו את הסוגיה באופן אחר, וכפי שיובא להלן.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (כב א ד&quot;ה הנהו) כותב שגם בערלה צריך תנאי קודם השותפות, ואם לא התנו מתחילה אסור אף בערלה, כיון שהוא כמחליף פירות ערלה בפירות היתר ויש בזה איסור הנאה, ולא מסכים עם מה שכתב רש&quot;י שכן דרך מקבלי הקרקע שהעובד אוכל את פירותיו, מפני שכשהניח ישראל לגוי לאכול שנות ערלה, הרי הוא כמחליף באיסור הנאה.&lt;BR/&gt;<br /> לכן כתב הריטב&quot;א שצריך לומר, שכיוון שפירות הערלה אסורים בהנאה, ממילא כל עצם השותפות ביניהם היתה על דעת כן שישראל לא ייקח חלק בפירות הערלה כלל ולא בהנאתם, ומה שנוטל פירות כנגדם זהו מתנה בעלמא. כלומר עשיית שותפות עם גוי בערלה היא מותנית ועומדת גם אם לא אמרו כן בפירוש, כיון שודאי על דעת כן השתתף עמו. וכתב שכעין זה פירש גם ה'''רמ&quot;ה'''.<br /> <br /> בספר '''מרכבת המשנה''' (חעלמא) על הרמב&quot;ם (מאכלות אסורות י יד) כתב ליישב שיטת רש&quot;י (וגם שיטת הראב&quot;ד המובאת להלן) שהמילים 'לסיועי סייעיה' שבגמרא אינם תירוץ לקושיה 'והא אותביה רבינא לרבא', אלא הם המשך הקושיה, שלא היה לו להקשות אלא לסייע, ועוד שאיכסיף וכו', ועל זה תירצה הגמרא שלא היו דברים מעולם. שבאמת אין זה סיוע אמיתי מהברייתא, אך על כל פנים לא קושיה, ולכן מקשה הגמרא שלא היה לו להקשות אלא לכה&quot;פ לסייע, אף שאינו ממש סיוע&lt;ref&gt;דבריו אמורים לתרץ שיטת רש&quot;י, אף שברש&quot;י (ד&quot;ה לסיועי) מפורש שלא למד כך בגמרא. אמנם הוא כתב לתרץ בכך גם את שיטת הראב&quot;ד.&lt;/ref&gt;.<br /> <br /> === שיטת הרמב&quot;ם ===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מאכלות אסורות י יד) חולק על רש&quot;י, שהוא פסק להלכה שגוי וישראל שהיו שותפים יחד בנטיעה, אם התנו בתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שנות ערלה, וישראל אוכל כנגדן שלוש שנות היתר, מותר. אך אם לא התנו כן מתחילה אסור. ומוסיף הרמב&quot;ם שגם באופן המותר, כלומר שהתנו, אסור להם לעשות חשבון כמה פירות אכל הגוי שישראל יאכל כנגדן, לפי שאז הוא כמחליף פירות ערלה. אלא הגוי אוכל כל פירות שלוש שנים ראשונות מבלי לחשבם, והישראל אוכל שלוש שנים של היתר כמה שיהיו.<br /> <br /> === שיטת הראב&quot;ד ===<br /> ה'''ראב&quot;ד''' בהשגותיו חלק עליו בפירושו שמדובר שווקא שהתנו ביניהם לחלק כן, אלא הסוגיה מתפרשת אפילו לא התנו (וכדעת ברש&quot;י). אלא שהראב&quot;ד מסביר שגם הגוי לא אכל בשלוש שנים ראשונות פירות ערלה, שהרי הנטיעות היו קטנות ואינן מוציאות פירות, אלא הוא זמר את העצים וזרע תחתיהן ירק, שמחמת שהנטיעות קטנות עדיין, יש מקום לזרוע תחתיהן. נמצא שגם הגוי לא אכל פירות ערלה, וממילא השנים שאכל ישראל לאחר מכן לא היו דמי ערלה.<br /> <br /> ה'''רדב&quot;ז''' תמה על הראב&quot;ד, שלפי דבריו אינו מובן מה הקשר בין סוגיה דערלה לסוגיה דשבת, שהרי הישראל אכל פירות דהיתרא ממש ולא חליפי ערלה, ומה עניין הברייתא לכאן? ועוד, למה שיסכים הגוי לאכול ירקות ג' שנים כנגד פירות שיאכל הישראל? &lt;BR/&gt;<br /> גם ב'''כסף משנה''' תמה מה הצורך בתנאי לפי פירושו של הראב&quot;ד.&lt;BR/&gt;<br /> בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב שעל הראב&quot;ד לא קשה יותר מאשר על רש&quot;י, שלפי שניהם אין צורך בתנאי לפי שאין כאן איסור הנאה מערלה. ולעיל הובאו דבריו כיצד מתרץ את הגמרא לפי רש&quot;י והראב&quot;ד.<br /> <br /> ב'''לחם משנה''' כתב לתרץ שכיון שנתן הישראל רשות לגוי לזרוע בשנים ההם פירות של ערלה, אף על פי שהוא מעצמו לא זרע, מ&quot;מ אפשר דהוי כמחליף בפירות של ערלה, שהרי אם הוא לא היה נותן רשות לגוי לזרוע באותן הג' שנים פירות של ערלה, לא היה נותן לו רשות בשנים האחרות לזרוע פירות, ואם כן נראה הוא כמחליף. <br /> וגם הראיה שהביא משבת אפשר לומר שכמו שלענין שבת מועיל התנאי אפילו שמגיעה הנאה לישראל, הכא נמי, אף על גב שברשות שנתן לו גורמת הנאה לישראל, לא איכפת לן כיון שלא עושה איסור בשליחותו, דסוף סוף לא יזרע דבר של איסור ולא היה שם אכילת איסור. ומ&quot;מ סיים הלחם משנה שהוא דוחק.<br /> <br /> בספר '''לבב דוד''' על הרמב&quot;ם כתב להסביר בדעת הראב&quot;ד, שהמעשה היה שגוי זמר העצים עד שהיה יכול לזרוע תחתיהם ירק כל השלש שנים ואכל אותם, וכנגדם לקח ישראל שלש שנים שאחריהם שלקח הפירות שגדלו בהם, שאז ישראל לא לקח כנגד האיסור ומה שאמרה הגמרא שסיועי סייעיה, דהיינו שלא תאמר כיון שהוא לקח כנגד שני ערלה, אף על גב דליכא פירות, הרי נהנה בשני ערלה שהוא לקח כנגדם, וכאילו אותם הפירות שאכל אחר שני ערלה הם חליפי ערלה, לכן הביא לו סייעתא מהברייתא שדוקא שעבד הגוי בשבת שהוא אסור אצל ישראל, וכנגדם לקח בחול זה אסור לפי שהוא נהנה מהאיסור שעשה העכו&quot;ם, ולכן צריך להתנות. אבל בערלה שלא עשה העכו&quot;ם איסור, אף על פי שהוא נהנה במה שנעשה בשני ערלה. כיון דאינו איסור אין צריך להתנות.<br /> <br /> ==== הסבר דעת הרמב&quot;ם ====<br /> דברי הרמב&quot;ם שגם בערלה צריך תנאי בתחילת השותפות, טעונים הסבר, כיצד הם מתיישבים בפשט הגמרא. שהרי הגמרא אומרת שלפי הגירסה שהמעשה היה בנטיעות ערלה, רבינא לא הקשה על רבא אלא הביא לו סיוע מהברייתא, והרי בברייתא כתוב שרק אם התנו מותר?<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) מסביר שדווקא לפי הרמב&quot;ם מיושבת הגמרא, שכן אם המעשה היה בשתילי ערלה ולא בשבת, בוודאי היה שהם תנאי מתחילה שיהיה הגוי אוכל פירות ערלה, שהרי פירות הערלה אסורים בהנאה ואי אפשר אף להחליפם. לכן רבא הורה להיתר כיון שידע שהיה שם תנאי, ואף רבינא לא הקשה על רבא אלא סייע לו מהברייתא. מה שאין כן לפי הגירסה הראשונה בגמרא שהמעשה היה לענין שבת, שם אין הפירות אסורים בהנאה, ולכן סבר רבא בתחילה להתיר אפילו בלא התנו.&lt;BR/&gt;<br /> לפירוש זה הסכים גם ה'''גר&quot;א''' בביאורו (יורה דעה רצד מ).<br /> <br /> בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב ליישב שהרמב&quot;ם באמת מפרש לגמרי כדברי רש&quot;י בסוגיה, אלא שרש&quot;י מפרש שמדובר על שותלים, כלומר על אריסים שקיבלו שדה בשותפות לנטעה בנטיעות ערלה, ובזה מסכים הרמב&quot;ם שלא בעינן תנאי. אך בהלכותיו שינה הרמב&quot;ם וכתב 'נכרי וישראל שהיו שותפים בנטיעה', כלומר הם הבעלים על השדה, ובמקרה כזה ס&quot;ל שצריך להתנות בתחילה כמו בשבת.<br /> <br /> ==== ביאור האיבעיא לפי דעת הרמב&quot;ם ====<br /> לעיל הובאה הגמרא ששואלת 'סתמא מאי', ורוצה לברר מה הדין כאשר לא היה תנאי ולא היה חשבון לבסוף.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) כתב שהרמב&quot;ם מכריע באיבעיא זו לחומרא, שהרי כתב שחייב להתנות אף בערלה, וכן העיר ה'''גר&quot;א''' (לט).<br /> &lt;BR/&gt;ייתכן לומר שהרמב&quot;ם סובר שהאיבעיא מתייחסת רק לברייתא, כלומר לדין שותפות בשבת, אבל לגבי ערלה כיון שחובה להתנות, אם לא התנה פשיטא שאסור. ולזה אין קושיה מהברייתא.<br /> <br /> === סיכום מחלוקת הראשונים ===<br /> מדברי רש&quot;י יוצא שמותר לישראל לאכול פירות כנגד פירות ערלה, אפילו אם לא התנו בתחילת השותפות כן. וכן דעת הראשונים הנ&quot;ל שהסכימו לשיטתו. וכן כתב ה'''מאירי''' (כב א ד&quot;ה ישראל וגוי). <br /> לעומת זאת דעת הרמב&quot;ם נתבארה שכל שלא התנו כן בתחילת השותפות, אסור לישראל לאכול כנגד פירות הערלה, לפי שהוא כנהנה מפירות ערלה. וכן הסכים ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א), ואפילו הם התנו, אסור להם לעשות חשבון בשעת חלוקה ושישראל יטול פירות היתר כנגד פירות הערלה, לפי שבכך הוא נהנה מפירות ערלה.<br /> <br /> ה'''טור''' (יורה דעה רצד) הביא תחילה את דעת רש&quot;י ורוב הראשונים, לאחר מכן כתב שהרמב&quot;ם כתב שדווקא אם התנו ביניהם מתחילה מותר, ודווקא שלא באו לחשבון. והוסיף שדעת הרא&quot;ש כסברה ראשונה.<br /> <br /> == שלחן ערוך ואחרונים ==<br /> ה'''שלחן ערוך''' (יורה דעה רצד יג) פסק כדעת הרמב&quot;ם שההיתר הוא רק כשהתנו מתחילה ושלא באו לחשבון בסוף, אבל אם לא התנו מתחילה שהגוי יאכל פירות ערלה וישראל יאכל כנגדם, או אפילו התנו אבל בסוף חישבו כמה פירות אכל הגוי וכנגדם יאכל הישראל, אסור. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''רמ&quot;א''' לעומת זאת הביא דעת היש אומרים, שהם רש&quot;י והרא&quot;ש ורוב הראשונים, שאפילו לא התנו מתחילה מותר.<br /> <br /> === מחלוקת הב&quot;ח והט&quot;ז ===<br /> ה'''בית חדש''' (רצד י) כותב שמה שכתב הרמב&quot;ם שאסור לבוא חשבון על הפירות שאכל הגוי, הכוונה שהתנו כן מתחילה שיבואו חשבון, אבל אם התנו מתחילה שהגוי יאכל ג' שנים ולאחריו הישראל ג' שנים בלא חשבון, ולאחר מכן עשו חשבון, אין איסור בדבר, שמתנה גמורה היא שהגוי מוותר שיאכל הישראל כנגד אותם פירות שאכל הוא, וכתב שכן משמע מדברי הרמב&quot;ם. וכוונתו למה שכתב הרמב&quot;ם: &quot;ובלבד שלא יבאו לחשבון, כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל הנכרי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, '''אם התנו כזה''' אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה&quot;. משמע שרק כשהתנו כן אסור. &lt;BR/&gt;<br /> בעל ה'''טורי זהב''' (כ) חולק על הב&quot;ח וכותב שדבר זה אסור, כיוון שהגוי לא היה מסכים לתת לו פירות אם לא שאכל הוא עצמו את פירות הערלה, נמצא שהרי הוא כמחליף פירות היתר בפירות איסור. ומה שכתב הרמב&quot;ם &quot;אם התנו כזה&quot; אין הכוונה שדווקא אם התנו אסור, אלא רבותא יש כאן, שאפילו אם התנו כן בתחילת השותפות לעשות חשבון, אסור, וכל שכן אם לא התנו.<br /> <br /> ה'''ש&quot;ך''' (כז) מפרש גם הוא כדברי הב&quot;ח, שאם באו חשבון הכוונה שהתנו מתחילה שיאכל הגוי שנות האיסור ואילו הישראל יאכל כנגדם בשנות ההיתר, בזה הוא כמחליף פירות ערלה ואינו חשוב תנאי כלל.<br /> <br /> ==== סתירה מהרמב&quot;ם בהלכות שבת ====<br /> מפרשי הרמב&quot;ם העלו שאלה, שאם נאמר שכוונת הרמב&quot;ם שאסור לבוא חשבון גם אם התנו בתחילה, וכמו שמפרש הט&quot;ז בדעתו, הרי זה סותר דבריו בהלכות שבת (ו יז), שם משמע שאם התנו מותר אפילו באו לחשבון בסוף, והרי דין ערלה נלמד בסוגיה מדין שבת? אמנם הט&quot;ז כתב בדעת הרמב&quot;ם שגם שם בהלכות שבת כוונתו לאסור באו חשבון לבסוף אפילו אם התנו. אך המגיד משנה והבית יוסף ועוד מפרשים סבורים שיש הבדל בין שבת לערלה כמבואר ב[[שותפות ישראל וגוי בשבת#שיטת הרמב&quot;ם|סוגיה שם]], ואם כן השאלה במקומה עומדת. <br /> <br /> ה'''מהר&quot;י קורקוס''' על הרמב&quot;ם (שבת ו יז) התעורר לשאול מנא ליה להרמב&quot;ם חלוקה זו בין דין ערלה לדין שבת, והרי כל דין ערלה נלמד מן הברייתא האמורה לגבי שבת, ולגבי שבת מבואר מדברי הרמב&quot;ם שאם התנו בתחילה מותר, אפילו באו חשבון לבסוף?&lt;BR/&gt;<br /> וכתב ליישב,<br /> <br /> === בדיעבד ===<br /> כתב ה'''מחנה אפרים''' (מאכלות אסורות י יד) שכל האיסור הוא דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר דהוי חליפי ערלה.<br /> <br /> == החלפת נטיעות ערלה עם גוי ==<br /> כתב '''רבנו ירוחם''' (כב ב קעו ג) שמותר לומר לגוי בשנות ערלה &quot;עבוד כרמי ותטול פירותיה, ואני אעבוד כרמך שעברו עליה שני ערלה ואטול פירותיה&quot;, ודייק כן מסוגייתנו, שהדין הוא שהפירות שייכות למי שעובד בשדה. והוסיף ששאל כן לרבותיו והסכימו כמו. &lt;BR/&gt;ה'''בית יוסף''' הביא את דבריו, וגם כתבם להלכה ב'''שלחן ערוך''' (יד).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''טורי זהב''' (כב) העיר שלכאורה דין זה מתאים לשיטת רש&quot;י, אבל לפי הרמב&quot;ם שצריך להתנות קודם השותפות, הרי זה אסור, ואם כן השלחן ערוך שפסק כרמב&quot;ם לא היה לו להעתיק דין זה? &lt;BR/&gt;<br /> ותירץ שכאן יש טעם אחר, שההחלפה כאן היא כמו מכירה, שמוכר לו את הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע אחרת לעבדה ולאכול פירותיה, וזה מותר לכולי עלמא.<br /> &lt;BR/&gt;גם ה'''ש&quot;ך''' (ל) העיר על השלחן ערוך בזה, והביא תירוץ בשם הלבוש, שכל מה שכתב הרמב&quot;ם שצריך תנאי, זהו דווקא כאשר קיבלו שדה בשותפות לעבדה, שאז דרך השותפים לטרוח אחד בשביל חבירו ולכן יש בזה הנאה מפירות ערלה, אבל כאן כל אחד בעלים על שדהו, ואין כאן הנאה מפירות ערלה.<br /> &lt;BR/&gt; בביאור ה'''גר&quot;א''' (מג) כתב שדברי הש&quot;ך דחוקים, ונשאר הגר&quot;א בקושייה על דברי השו&quot;ע.<br /> <br /> == מכירת פירות ערלה לגוי קודם שבאו לעולם ==<br /> כתב ה'''רשב&quot;א''' בתשובה (א אלף קכא) בשם ה'''ראב&quot;ד''' שמותר למכור לגוי פירות ערלה קודם שבאו לעולם, לפי ש[[הקניית דבר שלא בא לעולם|אין אדם מקנה דבר שלא בעולם]], והעצים עצמם אין בהם איסור ערלה. והביאו ה'''שלחן ערוך''' להלכה (טו).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''טורי זהב''' (כג) תמה על דין זה, שהרי לענין השותפות פסק השלחן ערוך שצריך תנאי קודם השותפות, ומבואר שאם כבר התחילו את השותפות לא מועיל תנאי אפילו שעדיין לא צמחו הפירות, ולכאורה אינו מובן מדוע, שהרי הם לא באו לעולם? ונשאר בצ&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''ביאור הגר&quot;א''' (מד) כתב שלפי דברי הראב&quot;ד הללו יכל לפרש כן גם את הסוגיה בעבודה זרה, שרבא הורה להיתר מפני שעשו חלוקת שותפות באופן כזה שמקנה לו קודם שבאו לעולם. ואינו מובן מדוע דחק הראב&quot;ד בהשגות לפרש באופן רחוק.<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> *[[שותפות ישראל וגוי בשבת]]<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: עבודה זרה כב.]]<br /> [[קטגוריה: מאכלות אסורות פרק י]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%95%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16064 2020-11-10T15:56:35Z

<p>טוב עין: /* החלפת נטיעות ערלה עם גוי */</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות||עבודה זרה כב א||מאכלות אסורות י יד|יורה דעה רצד יג-יד}}<br /> ישראל וגוי שהיו שותפים בשדה עם נטיעות ערלה, או שקיבלו יחד לעבוד בשדה ערלה, איך ינצל הישראל מאיסור הנאה מפירות ערלה.<br /> == סוגית הגמרא ==<br /> === הנהו מוריקאי ===<br /> ה'''גמרא''' (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בשני זורעי גנות&lt;ref&gt;לכאורה ניתן היה להבין שמדובר בשותפות בבעלות על שדה. אמנם להלן בברייתא מפורש שהשותפות היא באריסות, כלומר שניים שקיבלו שדה באריסות והמלאכה מוטלת על שניהם, וכן כתב רש&quot;י.&lt;/ref&gt;, ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.&lt;BR/&gt;<br /> על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא ל[[שכר שבת]]. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן.&lt;BR/&gt;<br /> מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין.<br /> <br /> בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו שתילי ערלה, וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו. ו[[#הראיה משבת לערלה|להלן]] יתבאר הברייתא לענין שבת מוכיחה לדין ערלה.<br /> <br /> === באו חשבון ===<br /> בהמשך הברייתא הנ&quot;ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר ל[[שכר שבת]], שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה [[שכר שבת]]&lt;ref&gt;וגם אם עבד הישראל ביום חול כנגד כל שבת שעבד הגוי, עדיין אין זה מועיל לו, לפי שהשכר שמקבלים מבעה&quot;ב הוא שכר לשניהם עבור כל יום ויום, כך שבעצם ישראל היה שלוחו של הגוי בימי ראשון, והגוי היה שלוחו של ישראל בימי שבת.&lt;/ref&gt;. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.&lt;BR/&gt; <br /> כלומר לפי רש&quot;י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא [[שכר שבת]].<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) מביא פירוש אחר של ה'''ראב&quot;ד''', שאם באו חשבון מתייחס למקרה שעשו תנאי, כלומר אם אחר שעשו תנאי שהגוי לבדו יעבוד בשבת, בכל זאת כשבאו לחלוק חלקו בשווה, הרי שמתברר שהתנאי הראשון לא תקף אלא הערמה בעלמא הוא, ואסור.<br /> <br /> === סתמא מאי? ===<br /> בסוף הסוגיה שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? כלומר הברייתא דיברה על שלושה מקרים - א. שאומר הישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול שזה אסור. ב. שאם התנו כן מתחילה מותר. ג. שאם באו בסוף לחשבון אסור. כעת שואלת הגמרא מה הדין בסתמא, כלומר שלא אמר לו טול אתה שבת ואני בחול ולא התנו כן בתחילה, ואף לא באו חשבון בסוף. האם מותר לישראל לקחת כנגד מה שהגוי נוטל עבור עבודתו בשבת?&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה?<br /> <br /> הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו. <br /> <br /> ב'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א ד&quot;ה הא סתמא) כתב שלפי פירוש הראב&quot;ד שהסביר לעיל שבאו חשבון הכוונה אחר שהתנו, יש להסביר פה שסתמא הכוונה בלא חשבון ובלא תנאי, כלומר שלא התנו בתחילה וגם לא באו חשבון בסוף.<br /> <br /> ==הראיה משבת לערלה ==<br /> === פירוש רש&quot;י ===<br /> לפי הגירסה של רב גביהה מבי כתיל שהמעשה היה מדובר בשתילי ערלה, הגמרא אומרת שהברייתא הובאה על ידי רבינא כסיוע לדברי רבא ולא כקושיה. לכאורה אינו מובן איך אפשר להביא ראייה לדין ערלה משותפות לגבי שבת, שהרי חילוק גדול יש בין שבת לערלה, שבשבת העבודה עצמה אסורה ואילו בערלה העבודה מותרת ורק ההנאה מהפירות אסורה, ולכן לא שייך לדבר על שליחות בערלה.&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה סיועי סייעיה) הרגיש בקושיה זו וכתב שהסיוע מהברייתא הוא מהסיפא, שגם בשבת אם התנו מלכתחילה מותר, כלומר במקום שאין איסור שליחות, ואין הגוי נעשה שליח של ישראל בשבת מפני שהתנו בתחילה שרק הגוי יעבוד בשבתות, מותר, וכך השכר שנוטל הישראל אינו על עבודת הגוי, אלא על עבודתו שלו. וכן הדין בערלה שהעבודה אינה אסורה (ואין צורך להתנות כדי לבטל השליחות) ולכן ההנאה מהפירות מותרת. ולעיל כתב רש&quot;י (ד&quot;ה שרא להו) שאין לומר שכיון שהישראל אוכל כנגד פירות ערלה, נמצא הוא נהנה מפירות ערלה, מפני שכך הוא הדין שבשנה שהוא עובד הוא אוכל, כך שכל אחד נהנה מפירות עבודתו. &lt;BR/&gt; <br /> כדברים אלו כתבו גם ה'''רא&quot;ש''' (עבודה זרה א כה), וה'''נימוקי יוסף''' (כב א ד&quot;ה שתילי ערלה), וה'''אור זרוע''' (עבודה זרה קמא).<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) הקשה על פירוש זה, שלכאורה דבר זה פשוט הוא ואינו צריך סיוע מברייתא, כי כל מקום שאין איסור מלאכה, כגון בערלה, אין שום סיבה שלא יהיה מותר להינות מן הפירות. ומה שישראל נהנה מפירות שלאחר הערלה, פשוט שאין זה נחשב הנאה מפירות ערלה, והברייתא לא מוסיפה לדבר זה שום סיוע.<br /> &lt;BR/&gt;מחמת קושיה זו מביא הר&quot;ן את פסק הרמב&quot;ם, ומבאר על פי דבריו את הסוגיה באופן אחר, וכפי שיובא להלן.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (כב א ד&quot;ה הנהו) כותב שגם בערלה צריך תנאי קודם השותפות, ואם לא התנו מתחילה אסור אף בערלה, כיון שהוא כמחליף פירות ערלה בפירות היתר ויש בזה איסור הנאה, ולא מסכים עם מה שכתב רש&quot;י שכן דרך מקבלי הקרקע שהעובד אוכל את פירותיו, מפני שכשהניח ישראל לגוי לאכול שנות ערלה, הרי הוא כמחליף באיסור הנאה.&lt;BR/&gt;<br /> לכן כתב הריטב&quot;א שצריך לומר, שכיוון שפירות הערלה אסורים בהנאה, ממילא כל עצם השותפות ביניהם היתה על דעת כן שישראל לא ייקח חלק בפירות הערלה כלל ולא בהנאתם, ומה שנוטל פירות כנגדם זהו מתנה בעלמא. כלומר עשיית שותפות עם גוי בערלה היא מותנית ועומדת גם אם לא אמרו כן בפירוש, כיון שודאי על דעת כן השתתף עמו. וכתב שכעין זה פירש גם ה'''רמ&quot;ה'''.<br /> <br /> בספר '''מרכבת המשנה''' (חעלמא) על הרמב&quot;ם (מאכלות אסורות י יד) כתב ליישב שיטת רש&quot;י (וגם שיטת הראב&quot;ד המובאת להלן) שהמילים 'לסיועי סייעיה' שבגמרא אינם תירוץ לקושיה 'והא אותביה רבינא לרבא', אלא הם המשך הקושיה, שלא היה לו להקשות אלא לסייע, ועוד שאיכסיף וכו', ועל זה תירצה הגמרא שלא היו דברים מעולם. שבאמת אין זה סיוע אמיתי מהברייתא, אך על כל פנים לא קושיה, ולכן מקשה הגמרא שלא היה לו להקשות אלא לכה&quot;פ לסייע, אף שאינו ממש סיוע&lt;ref&gt;דבריו אמורים לתרץ שיטת רש&quot;י, אף שברש&quot;י (ד&quot;ה לסיועי) מפורש שלא למד כך בגמרא. אמנם הוא כתב לתרץ בכך גם את שיטת הראב&quot;ד.&lt;/ref&gt;.<br /> <br /> === שיטת הרמב&quot;ם ===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מאכלות אסורות י יד) חולק על רש&quot;י, שהוא פסק להלכה שגוי וישראל שהיו שותפים יחד בנטיעה, אם התנו בתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שנות ערלה, וישראל אוכל כנגדן שלוש שנות היתר, מותר. אך אם לא התנו כן מתחילה אסור. ומוסיף הרמב&quot;ם שגם באופן המותר, כלומר שהתנו, אסור להם לעשות חשבון כמה פירות אכל הגוי שישראל יאכל כנגדן, לפי שאז הוא כמחליף פירות ערלה. אלא הגוי אוכל כל פירות שלוש שנים ראשונות מבלי לחשבם, והישראל אוכל שלוש שנים של היתר כמה שיהיו.<br /> <br /> === שיטת הראב&quot;ד ===<br /> ה'''ראב&quot;ד''' בהשגותיו חלק עליו בפירושו שמדובר שווקא שהתנו ביניהם לחלק כן, אלא הסוגיה מתפרשת אפילו לא התנו (וכדעת ברש&quot;י). אלא שהראב&quot;ד מסביר שגם הגוי לא אכל בשלוש שנים ראשונות פירות ערלה, שהרי הנטיעות היו קטנות ואינן מוציאות פירות, אלא הוא זמר את העצים וזרע תחתיהן ירק, שמחמת שהנטיעות קטנות עדיין, יש מקום לזרוע תחתיהן. נמצא שגם הגוי לא אכל פירות ערלה, וממילא השנים שאכל ישראל לאחר מכן לא היו דמי ערלה.<br /> <br /> ה'''רדב&quot;ז''' תמה על הראב&quot;ד, שלפי דבריו אינו מובן מה הקשר בין סוגיה דערלה לסוגיה דשבת, שהרי הישראל אכל פירות דהיתרא ממש ולא חליפי ערלה, ומה עניין הברייתא לכאן? ועוד, למה שיסכים הגוי לאכול ירקות ג' שנים כנגד פירות שיאכל הישראל? &lt;BR/&gt;<br /> גם ב'''כסף משנה''' תמה מה הצורך בתנאי לפי פירושו של הראב&quot;ד.&lt;BR/&gt;<br /> בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב שעל הראב&quot;ד לא קשה יותר מאשר על רש&quot;י, שלפי שניהם אין צורך בתנאי לפי שאין כאן איסור הנאה מערלה. ולעיל הובאו דבריו כיצד מתרץ את הגמרא לפי רש&quot;י והראב&quot;ד.<br /> <br /> ב'''לחם משנה''' כתב לתרץ שכיון שנתן הישראל רשות לגוי לזרוע בשנים ההם פירות של ערלה, אף על פי שהוא מעצמו לא זרע, מ&quot;מ אפשר דהוי כמחליף בפירות של ערלה, שהרי אם הוא לא היה נותן רשות לגוי לזרוע באותן הג' שנים פירות של ערלה, לא היה נותן לו רשות בשנים האחרות לזרוע פירות, ואם כן נראה הוא כמחליף. <br /> וגם הראיה שהביא משבת אפשר לומר שכמו שלענין שבת מועיל התנאי אפילו שמגיעה הנאה לישראל, הכא נמי, אף על גב שברשות שנתן לו גורמת הנאה לישראל, לא איכפת לן כיון שלא עושה איסור בשליחותו, דסוף סוף לא יזרע דבר של איסור ולא היה שם אכילת איסור. ומ&quot;מ סיים הלחם משנה שהוא דוחק.<br /> <br /> בספר '''לבב דוד''' על הרמב&quot;ם כתב להסביר בדעת הראב&quot;ד, שהמעשה היה שגוי זמר העצים עד שהיה יכול לזרוע תחתיהם ירק כל השלש שנים ואכל אותם, וכנגדם לקח ישראל שלש שנים שאחריהם שלקח הפירות שגדלו בהם, שאז ישראל לא לקח כנגד האיסור ומה שאמרה הגמרא שסיועי סייעיה, דהיינו שלא תאמר כיון שהוא לקח כנגד שני ערלה, אף על גב דליכא פירות, הרי נהנה בשני ערלה שהוא לקח כנגדם, וכאילו אותם הפירות שאכל אחר שני ערלה הם חליפי ערלה, לכן הביא לו סייעתא מהברייתא שדוקא שעבד הגוי בשבת שהוא אסור אצל ישראל, וכנגדם לקח בחול זה אסור לפי שהוא נהנה מהאיסור שעשה העכו&quot;ם, ולכן צריך להתנות. אבל בערלה שלא עשה העכו&quot;ם איסור, אף על פי שהוא נהנה במה שנעשה בשני ערלה. כיון דאינו איסור אין צריך להתנות.<br /> <br /> ==== הסבר דעת הרמב&quot;ם ====<br /> דברי הרמב&quot;ם שגם בערלה צריך תנאי בתחילת השותפות, טעונים הסבר, כיצד הם מתיישבים בפשט הגמרא. שהרי הגמרא אומרת שלפי הגירסה שהמעשה היה בנטיעות ערלה, רבינא לא הקשה על רבא אלא הביא לו סיוע מהברייתא, והרי בברייתא כתוב שרק אם התנו מותר?<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) מסביר שדווקא לפי הרמב&quot;ם מיושבת הגמרא, שכן אם המעשה היה בשתילי ערלה ולא בשבת, בוודאי היה שהם תנאי מתחילה שיהיה הגוי אוכל פירות ערלה, שהרי פירות הערלה אסורים בהנאה ואי אפשר אף להחליפם. לכן רבא הורה להיתר כיון שידע שהיה שם תנאי, ואף רבינא לא הקשה על רבא אלא סייע לו מהברייתא. מה שאין כן לפי הגירסה הראשונה בגמרא שהמעשה היה לענין שבת, שם אין הפירות אסורים בהנאה, ולכן סבר רבא בתחילה להתיר אפילו בלא התנו.&lt;BR/&gt;<br /> לפירוש זה הסכים גם ה'''גר&quot;א''' בביאורו (יורה דעה רצד מ).<br /> <br /> בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב ליישב שהרמב&quot;ם באמת מפרש לגמרי כדברי רש&quot;י בסוגיה, אלא שרש&quot;י מפרש שמדובר על שותלים, כלומר על אריסים שקיבלו שדה בשותפות לנטעה בנטיעות ערלה, ובזה מסכים הרמב&quot;ם שלא בעינן תנאי. אך בהלכותיו שינה הרמב&quot;ם וכתב 'נכרי וישראל שהיו שותפים בנטיעה', כלומר הם הבעלים על השדה, ובמקרה כזה ס&quot;ל שצריך להתנות בתחילה כמו בשבת.<br /> <br /> ==== ביאור האיבעיא לפי דעת הרמב&quot;ם ====<br /> לעיל הובאה הגמרא ששואלת 'סתמא מאי', ורוצה לברר מה הדין כאשר לא היה תנאי ולא היה חשבון לבסוף.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) כתב שהרמב&quot;ם מכריע באיבעיא זו לחומרא, שהרי כתב שחייב להתנות אף בערלה, וכן העיר ה'''גר&quot;א''' (לט).<br /> &lt;BR/&gt;ייתכן לומר שהרמב&quot;ם סובר שהאיבעיא מתייחסת רק לברייתא, כלומר לדין שותפות בשבת, אבל לגבי ערלה כיון שחובה להתנות, אם לא התנה פשיטא שאסור. ולזה אין קושיה מהברייתא.<br /> <br /> === סיכום מחלוקת הראשונים ===<br /> מדברי רש&quot;י יוצא שמותר לישראל לאכול פירות כנגד פירות ערלה, אפילו אם לא התנו בתחילת השותפות כן. וכן דעת הראשונים הנ&quot;ל שהסכימו לשיטתו. וכן כתב ה'''מאירי''' (כב א ד&quot;ה ישראל וגוי). <br /> לעומת זאת דעת הרמב&quot;ם נתבארה שכל שלא התנו כן בתחילת השותפות, אסור לישראל לאכול כנגד פירות הערלה, לפי שהוא כנהנה מפירות ערלה. וכן הסכים ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א), ואפילו הם התנו, אסור להם לעשות חשבון בשעת חלוקה ושישראל יטול פירות היתר כנגד פירות הערלה, לפי שבכך הוא נהנה מפירות ערלה.<br /> <br /> ה'''טור''' (יורה דעה רצד) הביא תחילה את דעת רש&quot;י ורוב הראשונים, לאחר מכן כתב שהרמב&quot;ם כתב שדווקא אם התנו ביניהם מתחילה מותר, ודווקא שלא באו לחשבון. והוסיף שדעת הרא&quot;ש כסברה ראשונה.<br /> <br /> == שלחן ערוך ואחרונים ==<br /> ה'''שלחן ערוך''' (יורה דעה רצד יג) פסק כדעת הרמב&quot;ם שההיתר הוא רק כשהתנו מתחילה ושלא באו לחשבון בסוף, אבל אם לא התנו מתחילה שהגוי יאכל פירות ערלה וישראל יאכל כנגדם, או אפילו התנו אבל בסוף חישבו כמה פירות אכל הגוי וכנגדם יאכל הישראל, אסור. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''רמ&quot;א''' לעומת זאת הביא דעת היש אומרים, שהם רש&quot;י והרא&quot;ש ורוב הראשונים, שאפילו לא התנו מתחילה מותר.<br /> <br /> === מחלוקת הב&quot;ח והט&quot;ז ===<br /> ה'''בית חדש''' (רצד י) כותב שמה שכתב הרמב&quot;ם שאסור לבוא חשבון על הפירות שאכל הגוי, הכוונה שהתנו כן מתחילה שיבואו חשבון, אבל אם התנו מתחילה שהגוי יאכל ג' שנים ולאחריו הישראל ג' שנים בלא חשבון, ולאחר מכן עשו חשבון, אין איסור בדבר, שמתנה גמורה היא שהגוי מוותר שיאכל הישראל כנגד אותם פירות שאכל הוא, וכתב שכן משמע מדברי הרמב&quot;ם. וכוונתו למה שכתב הרמב&quot;ם: &quot;ובלבד שלא יבאו לחשבון, כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל הנכרי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, '''אם התנו כזה''' אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה&quot;. משמע שרק כשהתנו כן אסור. &lt;BR/&gt;<br /> בעל ה'''טורי זהב''' (כ) חולק על הב&quot;ח וכותב שדבר זה אסור, כיוון שהגוי לא היה מסכים לתת לו פירות אם לא שאכל הוא עצמו את פירות הערלה, נמצא שהרי הוא כמחליף פירות היתר בפירות איסור. ומה שכתב הרמב&quot;ם &quot;אם התנו כזה&quot; אין הכוונה שדווקא אם התנו אסור, אלא רבותא יש כאן, שאפילו אם התנו כן בתחילת השותפות לעשות חשבון, אסור, וכל שכן אם לא התנו.<br /> <br /> ה'''ש&quot;ך''' (כז) מפרש גם הוא כדברי הב&quot;ח, שאם באו חשבון הכוונה שהתנו מתחילה שיאכל הגוי שנות האיסור ואילו הישראל יאכל כנגדם בשנות ההיתר, בזה הוא כמחליף פירות ערלה ואינו חשוב תנאי כלל.<br /> <br /> ==== סתירה מהרמב&quot;ם בהלכות שבת ====<br /> מפרשי הרמב&quot;ם העלו שאלה, שאם נאמר שכוונת הרמב&quot;ם שאסור לבוא חשבון גם אם התנו בתחילה, וכמו שמפרש הט&quot;ז בדעתו, הרי זה סותר דבריו בהלכות שבת (ו יז), שם משמע שאם התנו מותר אפילו באו לחשבון בסוף, והרי דין ערלה נלמד בסוגיה מדין שבת? אמנם יש מפרשים בדעת הרמב&quot;ם שגם שם בהלכות שבת כוונתו לאסור באו חשבון לבסוף אפילו אם התנו. אך המגיד משנה והבית יוסף ועוד מפרשים סבורים שיש הבדל בין שבת לערלה כמבואר ב[[שותפות ישראל וגוי בשבת#שיטת הרמב&quot;ם|סוגיה שם]], ואם כן השאלה במקומה עומדת. <br /> <br /> ה'''מהר&quot;י קורקוס''' על הרמב&quot;ם (שבת ו יז) התעורר לשאול מנא ליה להרמב&quot;ם חלוקה זו בין דין ערלה לדין שבת, והרי כל דין ערלה נלמד מן הברייתא האמורה לגבי שבת, ולגבי שבת מבואר מדברי הרמב&quot;ם שאם התנו בתחילה מותר, אפילו באו חשבון לבסוף?&lt;BR/&gt;<br /> וכתב ליישב,<br /> <br /> === בדיעבד ===<br /> כתב ה'''מחנה אפרים''' (מאכלות אסורות י יד) שכל האיסור הוא דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר דהוי חליפי ערלה.<br /> <br /> == החלפת נטיעות ערלה עם גוי ==<br /> כתב '''רבנו ירוחם''' (כב ב קעו ג) שמותר לומר לגוי בשנות ערלה &quot;עבוד כרמי ותטול פירותיה, ואני אעבוד כרמך שעברו עליה שני ערלה ואטול פירותיה&quot;, ודייק כן מסוגייתנו, שהדין הוא שהפירות שייכות למי שעובד בשדה. והוסיף ששאל כן לרבותיו והסכימו כמו. &lt;BR/&gt;ה'''בית יוסף''' הביא את דבריו, וגם כתבם להלכה ב'''שלחן ערוך''' (יד).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''טורי זהב''' (כב) העיר שלכאורה דין זה מתאים לשיטת רש&quot;י, אבל לפי הרמב&quot;ם שצריך להתנות קודם השותפות, הרי זה אסור, ואם כן השלחן ערוך שפסק כרמב&quot;ם לא היה לו להעתיק דין זה? &lt;BR/&gt;<br /> ותירץ שכאן יש טעם אחר, שההחלפה כאן היא כמו מכירה, שמוכר לו את הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע אחרת לעבדה ולאכול פירותיה, וזה מותר לכולי עלמא.<br /> &lt;BR/&gt;גם ה'''ש&quot;ך''' (ל) העיר על השלחן ערוך בזה, והביא תירוץ בשם הלבוש, שכל מה שכתב הרמב&quot;ם שצריך תנאי, זהו דווקא כאשר קיבלו שדה בשותפות לעבדה, שאז דרך השותפים לטרוח אחד בשביל חבירו ולכן יש בזה הנאה מפירות ערלה, אבל כאן כל אחד בעלים על שדהו, ואין כאן הנאה מפירות ערלה.<br /> &lt;BR/&gt; בביאור ה'''גר&quot;א''' (מג) כתב שדברי הש&quot;ך דחוקים, ונשאר הגר&quot;א בקושייה על דברי השו&quot;ע.<br /> <br /> == מכירת פירות ערלה לגוי קודם שבאו לעולם ==<br /> כתב ה'''רשב&quot;א''' בתשובה (א אלף קכא) בשם ה'''ראב&quot;ד''' שמותר למכור לגוי פירות ערלה קודם שבאו לעולם, לפי ש[[הקניית דבר שלא בא לעולם|אין אדם מקנה דבר שלא בעולם]], והעצים עצמם אין בהם איסור ערלה. והביאו ה'''שלחן ערוך''' להלכה (טו).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''טורי זהב''' (כג) תמה על דין זה, שהרי לענין השותפות פסק השלחן ערוך שצריך תנאי קודם השותפות, ומבואר שאם כבר התחילו את השותפות לא מועיל תנאי אפילו שעדיין לא צמחו הפירות, ולכאורה אינו מובן מדוע, שהרי הם לא באו לעולם? ונשאר בצ&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''ביאור הגר&quot;א''' (מד) כתב שלפי דברי הראב&quot;ד הללו יכל לפרש כן גם את הסוגיה בעבודה זרה, שרבא הורה להיתר מפני שעשו חלוקת שותפות באופן כזה שמקנה לו קודם שבאו לעולם. ואינו מובן מדוע דחק הראב&quot;ד בהשגות לפרש באופן רחוק.<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> *[[שותפות ישראל וגוי בשבת]]<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: עבודה זרה כב.]]<br /> [[קטגוריה: מאכלות אסורות פרק י]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%95%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16063 2020-11-10T15:53:11Z

<p>טוב עין: /* החלפת נטיעות ערלה עם גוי */</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות||עבודה זרה כב א||מאכלות אסורות י יד|יורה דעה רצד יג-יד}}<br /> ישראל וגוי שהיו שותפים בשדה עם נטיעות ערלה, או שקיבלו יחד לעבוד בשדה ערלה, איך ינצל הישראל מאיסור הנאה מפירות ערלה.<br /> == סוגית הגמרא ==<br /> === הנהו מוריקאי ===<br /> ה'''גמרא''' (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בשני זורעי גנות&lt;ref&gt;לכאורה ניתן היה להבין שמדובר בשותפות בבעלות על שדה. אמנם להלן בברייתא מפורש שהשותפות היא באריסות, כלומר שניים שקיבלו שדה באריסות והמלאכה מוטלת על שניהם, וכן כתב רש&quot;י.&lt;/ref&gt;, ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.&lt;BR/&gt;<br /> על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא ל[[שכר שבת]]. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן.&lt;BR/&gt;<br /> מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין.<br /> <br /> בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו שתילי ערלה, וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו. ו[[#הראיה משבת לערלה|להלן]] יתבאר הברייתא לענין שבת מוכיחה לדין ערלה.<br /> <br /> === באו חשבון ===<br /> בהמשך הברייתא הנ&quot;ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר ל[[שכר שבת]], שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה [[שכר שבת]]&lt;ref&gt;וגם אם עבד הישראל ביום חול כנגד כל שבת שעבד הגוי, עדיין אין זה מועיל לו, לפי שהשכר שמקבלים מבעה&quot;ב הוא שכר לשניהם עבור כל יום ויום, כך שבעצם ישראל היה שלוחו של הגוי בימי ראשון, והגוי היה שלוחו של ישראל בימי שבת.&lt;/ref&gt;. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.&lt;BR/&gt; <br /> כלומר לפי רש&quot;י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא [[שכר שבת]].<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) מביא פירוש אחר של ה'''ראב&quot;ד''', שאם באו חשבון מתייחס למקרה שעשו תנאי, כלומר אם אחר שעשו תנאי שהגוי לבדו יעבוד בשבת, בכל זאת כשבאו לחלוק חלקו בשווה, הרי שמתברר שהתנאי הראשון לא תקף אלא הערמה בעלמא הוא, ואסור.<br /> <br /> === סתמא מאי? ===<br /> בסוף הסוגיה שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? כלומר הברייתא דיברה על שלושה מקרים - א. שאומר הישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול שזה אסור. ב. שאם התנו כן מתחילה מותר. ג. שאם באו בסוף לחשבון אסור. כעת שואלת הגמרא מה הדין בסתמא, כלומר שלא אמר לו טול אתה שבת ואני בחול ולא התנו כן בתחילה, ואף לא באו חשבון בסוף. האם מותר לישראל לקחת כנגד מה שהגוי נוטל עבור עבודתו בשבת?&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה?<br /> <br /> הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו. <br /> <br /> ב'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א ד&quot;ה הא סתמא) כתב שלפי פירוש הראב&quot;ד שהסביר לעיל שבאו חשבון הכוונה אחר שהתנו, יש להסביר פה שסתמא הכוונה בלא חשבון ובלא תנאי, כלומר שלא התנו בתחילה וגם לא באו חשבון בסוף.<br /> <br /> ==הראיה משבת לערלה ==<br /> === פירוש רש&quot;י ===<br /> לפי הגירסה של רב גביהה מבי כתיל שהמעשה היה מדובר בשתילי ערלה, הגמרא אומרת שהברייתא הובאה על ידי רבינא כסיוע לדברי רבא ולא כקושיה. לכאורה אינו מובן איך אפשר להביא ראייה לדין ערלה משותפות לגבי שבת, שהרי חילוק גדול יש בין שבת לערלה, שבשבת העבודה עצמה אסורה ואילו בערלה העבודה מותרת ורק ההנאה מהפירות אסורה, ולכן לא שייך לדבר על שליחות בערלה.&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה סיועי סייעיה) הרגיש בקושיה זו וכתב שהסיוע מהברייתא הוא מהסיפא, שגם בשבת אם התנו מלכתחילה מותר, כלומר במקום שאין איסור שליחות, ואין הגוי נעשה שליח של ישראל בשבת מפני שהתנו בתחילה שרק הגוי יעבוד בשבתות, מותר, וכך השכר שנוטל הישראל אינו על עבודת הגוי, אלא על עבודתו שלו. וכן הדין בערלה שהעבודה אינה אסורה (ואין צורך להתנות כדי לבטל השליחות) ולכן ההנאה מהפירות מותרת. ולעיל כתב רש&quot;י (ד&quot;ה שרא להו) שאין לומר שכיון שהישראל אוכל כנגד פירות ערלה, נמצא הוא נהנה מפירות ערלה, מפני שכך הוא הדין שבשנה שהוא עובד הוא אוכל, כך שכל אחד נהנה מפירות עבודתו. &lt;BR/&gt; <br /> כדברים אלו כתבו גם ה'''רא&quot;ש''' (עבודה זרה א כה), וה'''נימוקי יוסף''' (כב א ד&quot;ה שתילי ערלה), וה'''אור זרוע''' (עבודה זרה קמא).<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) הקשה על פירוש זה, שלכאורה דבר זה פשוט הוא ואינו צריך סיוע מברייתא, כי כל מקום שאין איסור מלאכה, כגון בערלה, אין שום סיבה שלא יהיה מותר להינות מן הפירות. ומה שישראל נהנה מפירות שלאחר הערלה, פשוט שאין זה נחשב הנאה מפירות ערלה, והברייתא לא מוסיפה לדבר זה שום סיוע.<br /> &lt;BR/&gt;מחמת קושיה זו מביא הר&quot;ן את פסק הרמב&quot;ם, ומבאר על פי דבריו את הסוגיה באופן אחר, וכפי שיובא להלן.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (כב א ד&quot;ה הנהו) כותב שגם בערלה צריך תנאי קודם השותפות, ואם לא התנו מתחילה אסור אף בערלה, כיון שהוא כמחליף פירות ערלה בפירות היתר ויש בזה איסור הנאה, ולא מסכים עם מה שכתב רש&quot;י שכן דרך מקבלי הקרקע שהעובד אוכל את פירותיו, מפני שכשהניח ישראל לגוי לאכול שנות ערלה, הרי הוא כמחליף באיסור הנאה.&lt;BR/&gt;<br /> לכן כתב הריטב&quot;א שצריך לומר, שכיוון שפירות הערלה אסורים בהנאה, ממילא כל עצם השותפות ביניהם היתה על דעת כן שישראל לא ייקח חלק בפירות הערלה כלל ולא בהנאתם, ומה שנוטל פירות כנגדם זהו מתנה בעלמא. כלומר עשיית שותפות עם גוי בערלה היא מותנית ועומדת גם אם לא אמרו כן בפירוש, כיון שודאי על דעת כן השתתף עמו. וכתב שכעין זה פירש גם ה'''רמ&quot;ה'''.<br /> <br /> בספר '''מרכבת המשנה''' (חעלמא) על הרמב&quot;ם (מאכלות אסורות י יד) כתב ליישב שיטת רש&quot;י (וגם שיטת הראב&quot;ד המובאת להלן) שהמילים 'לסיועי סייעיה' שבגמרא אינם תירוץ לקושיה 'והא אותביה רבינא לרבא', אלא הם המשך הקושיה, שלא היה לו להקשות אלא לסייע, ועוד שאיכסיף וכו', ועל זה תירצה הגמרא שלא היו דברים מעולם. שבאמת אין זה סיוע אמיתי מהברייתא, אך על כל פנים לא קושיה, ולכן מקשה הגמרא שלא היה לו להקשות אלא לכה&quot;פ לסייע, אף שאינו ממש סיוע&lt;ref&gt;דבריו אמורים לתרץ שיטת רש&quot;י, אף שברש&quot;י (ד&quot;ה לסיועי) מפורש שלא למד כך בגמרא. אמנם הוא כתב לתרץ בכך גם את שיטת הראב&quot;ד.&lt;/ref&gt;.<br /> <br /> === שיטת הרמב&quot;ם ===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מאכלות אסורות י יד) חולק על רש&quot;י, שהוא פסק להלכה שגוי וישראל שהיו שותפים יחד בנטיעה, אם התנו בתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שנות ערלה, וישראל אוכל כנגדן שלוש שנות היתר, מותר. אך אם לא התנו כן מתחילה אסור. ומוסיף הרמב&quot;ם שגם באופן המותר, כלומר שהתנו, אסור להם לעשות חשבון כמה פירות אכל הגוי שישראל יאכל כנגדן, לפי שאז הוא כמחליף פירות ערלה. אלא הגוי אוכל כל פירות שלוש שנים ראשונות מבלי לחשבם, והישראל אוכל שלוש שנים של היתר כמה שיהיו.<br /> <br /> === שיטת הראב&quot;ד ===<br /> ה'''ראב&quot;ד''' בהשגותיו חלק עליו בפירושו שמדובר שווקא שהתנו ביניהם לחלק כן, אלא הסוגיה מתפרשת אפילו לא התנו (וכדעת ברש&quot;י). אלא שהראב&quot;ד מסביר שגם הגוי לא אכל בשלוש שנים ראשונות פירות ערלה, שהרי הנטיעות היו קטנות ואינן מוציאות פירות, אלא הוא זמר את העצים וזרע תחתיהן ירק, שמחמת שהנטיעות קטנות עדיין, יש מקום לזרוע תחתיהן. נמצא שגם הגוי לא אכל פירות ערלה, וממילא השנים שאכל ישראל לאחר מכן לא היו דמי ערלה.<br /> <br /> ה'''רדב&quot;ז''' תמה על הראב&quot;ד, שלפי דבריו אינו מובן מה הקשר בין סוגיה דערלה לסוגיה דשבת, שהרי הישראל אכל פירות דהיתרא ממש ולא חליפי ערלה, ומה עניין הברייתא לכאן? ועוד, למה שיסכים הגוי לאכול ירקות ג' שנים כנגד פירות שיאכל הישראל? &lt;BR/&gt;<br /> גם ב'''כסף משנה''' תמה מה הצורך בתנאי לפי פירושו של הראב&quot;ד.&lt;BR/&gt;<br /> בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב שעל הראב&quot;ד לא קשה יותר מאשר על רש&quot;י, שלפי שניהם אין צורך בתנאי לפי שאין כאן איסור הנאה מערלה. ולעיל הובאו דבריו כיצד מתרץ את הגמרא לפי רש&quot;י והראב&quot;ד.<br /> <br /> ב'''לחם משנה''' כתב לתרץ שכיון שנתן הישראל רשות לגוי לזרוע בשנים ההם פירות של ערלה, אף על פי שהוא מעצמו לא זרע, מ&quot;מ אפשר דהוי כמחליף בפירות של ערלה, שהרי אם הוא לא היה נותן רשות לגוי לזרוע באותן הג' שנים פירות של ערלה, לא היה נותן לו רשות בשנים האחרות לזרוע פירות, ואם כן נראה הוא כמחליף. <br /> וגם הראיה שהביא משבת אפשר לומר שכמו שלענין שבת מועיל התנאי אפילו שמגיעה הנאה לישראל, הכא נמי, אף על גב שברשות שנתן לו גורמת הנאה לישראל, לא איכפת לן כיון שלא עושה איסור בשליחותו, דסוף סוף לא יזרע דבר של איסור ולא היה שם אכילת איסור. ומ&quot;מ סיים הלחם משנה שהוא דוחק.<br /> <br /> בספר '''לבב דוד''' על הרמב&quot;ם כתב להסביר בדעת הראב&quot;ד, שהמעשה היה שגוי זמר העצים עד שהיה יכול לזרוע תחתיהם ירק כל השלש שנים ואכל אותם, וכנגדם לקח ישראל שלש שנים שאחריהם שלקח הפירות שגדלו בהם, שאז ישראל לא לקח כנגד האיסור ומה שאמרה הגמרא שסיועי סייעיה, דהיינו שלא תאמר כיון שהוא לקח כנגד שני ערלה, אף על גב דליכא פירות, הרי נהנה בשני ערלה שהוא לקח כנגדם, וכאילו אותם הפירות שאכל אחר שני ערלה הם חליפי ערלה, לכן הביא לו סייעתא מהברייתא שדוקא שעבד הגוי בשבת שהוא אסור אצל ישראל, וכנגדם לקח בחול זה אסור לפי שהוא נהנה מהאיסור שעשה העכו&quot;ם, ולכן צריך להתנות. אבל בערלה שלא עשה העכו&quot;ם איסור, אף על פי שהוא נהנה במה שנעשה בשני ערלה. כיון דאינו איסור אין צריך להתנות.<br /> <br /> ==== הסבר דעת הרמב&quot;ם ====<br /> דברי הרמב&quot;ם שגם בערלה צריך תנאי בתחילת השותפות, טעונים הסבר, כיצד הם מתיישבים בפשט הגמרא. שהרי הגמרא אומרת שלפי הגירסה שהמעשה היה בנטיעות ערלה, רבינא לא הקשה על רבא אלא הביא לו סיוע מהברייתא, והרי בברייתא כתוב שרק אם התנו מותר?<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) מסביר שדווקא לפי הרמב&quot;ם מיושבת הגמרא, שכן אם המעשה היה בשתילי ערלה ולא בשבת, בוודאי היה שהם תנאי מתחילה שיהיה הגוי אוכל פירות ערלה, שהרי פירות הערלה אסורים בהנאה ואי אפשר אף להחליפם. לכן רבא הורה להיתר כיון שידע שהיה שם תנאי, ואף רבינא לא הקשה על רבא אלא סייע לו מהברייתא. מה שאין כן לפי הגירסה הראשונה בגמרא שהמעשה היה לענין שבת, שם אין הפירות אסורים בהנאה, ולכן סבר רבא בתחילה להתיר אפילו בלא התנו.&lt;BR/&gt;<br /> לפירוש זה הסכים גם ה'''גר&quot;א''' בביאורו (יורה דעה רצד מ).<br /> <br /> בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב ליישב שהרמב&quot;ם באמת מפרש לגמרי כדברי רש&quot;י בסוגיה, אלא שרש&quot;י מפרש שמדובר על שותלים, כלומר על אריסים שקיבלו שדה בשותפות לנטעה בנטיעות ערלה, ובזה מסכים הרמב&quot;ם שלא בעינן תנאי. אך בהלכותיו שינה הרמב&quot;ם וכתב 'נכרי וישראל שהיו שותפים בנטיעה', כלומר הם הבעלים על השדה, ובמקרה כזה ס&quot;ל שצריך להתנות בתחילה כמו בשבת.<br /> <br /> ==== ביאור האיבעיא לפי דעת הרמב&quot;ם ====<br /> לעיל הובאה הגמרא ששואלת 'סתמא מאי', ורוצה לברר מה הדין כאשר לא היה תנאי ולא היה חשבון לבסוף.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) כתב שהרמב&quot;ם מכריע באיבעיא זו לחומרא, שהרי כתב שחייב להתנות אף בערלה, וכן העיר ה'''גר&quot;א''' (לט).<br /> &lt;BR/&gt;ייתכן לומר שהרמב&quot;ם סובר שהאיבעיא מתייחסת רק לברייתא, כלומר לדין שותפות בשבת, אבל לגבי ערלה כיון שחובה להתנות, אם לא התנה פשיטא שאסור. ולזה אין קושיה מהברייתא.<br /> <br /> === סיכום מחלוקת הראשונים ===<br /> מדברי רש&quot;י יוצא שמותר לישראל לאכול פירות כנגד פירות ערלה, אפילו אם לא התנו בתחילת השותפות כן. וכן דעת הראשונים הנ&quot;ל שהסכימו לשיטתו. וכן כתב ה'''מאירי''' (כב א ד&quot;ה ישראל וגוי). <br /> לעומת זאת דעת הרמב&quot;ם נתבארה שכל שלא התנו כן בתחילת השותפות, אסור לישראל לאכול כנגד פירות הערלה, לפי שהוא כנהנה מפירות ערלה. וכן הסכים ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א), ואפילו הם התנו, אסור להם לעשות חשבון בשעת חלוקה ושישראל יטול פירות היתר כנגד פירות הערלה, לפי שבכך הוא נהנה מפירות ערלה.<br /> <br /> ה'''טור''' (יורה דעה רצד) הביא תחילה את דעת רש&quot;י ורוב הראשונים, לאחר מכן כתב שהרמב&quot;ם כתב שדווקא אם התנו ביניהם מתחילה מותר, ודווקא שלא באו לחשבון. והוסיף שדעת הרא&quot;ש כסברה ראשונה.<br /> <br /> == שלחן ערוך ואחרונים ==<br /> ה'''שלחן ערוך''' (יורה דעה רצד יג) פסק כדעת הרמב&quot;ם שההיתר הוא רק כשהתנו מתחילה ושלא באו לחשבון בסוף, אבל אם לא התנו מתחילה שהגוי יאכל פירות ערלה וישראל יאכל כנגדם, או אפילו התנו אבל בסוף חישבו כמה פירות אכל הגוי וכנגדם יאכל הישראל, אסור. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''רמ&quot;א''' לעומת זאת הביא דעת היש אומרים, שהם רש&quot;י והרא&quot;ש ורוב הראשונים, שאפילו לא התנו מתחילה מותר.<br /> <br /> === מחלוקת הב&quot;ח והט&quot;ז ===<br /> ה'''בית חדש''' (רצד י) כותב שמה שכתב הרמב&quot;ם שאסור לבוא חשבון על הפירות שאכל הגוי, הכוונה שהתנו כן מתחילה שיבואו חשבון, אבל אם התנו מתחילה שהגוי יאכל ג' שנים ולאחריו הישראל ג' שנים בלא חשבון, ולאחר מכן עשו חשבון, אין איסור בדבר, שמתנה גמורה היא שהגוי מוותר שיאכל הישראל כנגד אותם פירות שאכל הוא, וכתב שכן משמע מדברי הרמב&quot;ם. וכוונתו למה שכתב הרמב&quot;ם: &quot;ובלבד שלא יבאו לחשבון, כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל הנכרי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, '''אם התנו כזה''' אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה&quot;. משמע שרק כשהתנו כן אסור. &lt;BR/&gt;<br /> בעל ה'''טורי זהב''' (כ) חולק על הב&quot;ח וכותב שדבר זה אסור, כיוון שהגוי לא היה מסכים לתת לו פירות אם לא שאכל הוא עצמו את פירות הערלה, נמצא שהרי הוא כמחליף פירות היתר בפירות איסור. ומה שכתב הרמב&quot;ם &quot;אם התנו כזה&quot; אין הכוונה שדווקא אם התנו אסור, אלא רבותא יש כאן, שאפילו אם התנו כן בתחילת השותפות לעשות חשבון, אסור, וכל שכן אם לא התנו.<br /> <br /> ה'''ש&quot;ך''' (כז) מפרש גם הוא כדברי הב&quot;ח, שאם באו חשבון הכוונה שהתנו מתחילה שיאכל הגוי שנות האיסור ואילו הישראל יאכל כנגדם בשנות ההיתר, בזה הוא כמחליף פירות ערלה ואינו חשוב תנאי כלל.<br /> <br /> ==== סתירה מהרמב&quot;ם בהלכות שבת ====<br /> מפרשי הרמב&quot;ם העלו שאלה, שאם נאמר שכוונת הרמב&quot;ם שאסור לבוא חשבון גם אם התנו בתחילה, וכמו שמפרש הט&quot;ז בדעתו, הרי זה סותר דבריו בהלכות שבת (ו יז), שם משמע שאם התנו מותר אפילו באו לחשבון בסוף, והרי דין ערלה נלמד בסוגיה מדין שבת? אמנם יש מפרשים בדעת הרמב&quot;ם שגם שם בהלכות שבת כוונתו לאסור באו חשבון לבסוף אפילו אם התנו. אך המגיד משנה והבית יוסף ועוד מפרשים סבורים שיש הבדל בין שבת לערלה כמבואר ב[[שותפות ישראל וגוי בשבת#שיטת הרמב&quot;ם|סוגיה שם]], ואם כן השאלה במקומה עומדת. <br /> <br /> ה'''מהר&quot;י קורקוס''' על הרמב&quot;ם (שבת ו יז) התעורר לשאול מנא ליה להרמב&quot;ם חלוקה זו בין דין ערלה לדין שבת, והרי כל דין ערלה נלמד מן הברייתא האמורה לגבי שבת, ולגבי שבת מבואר מדברי הרמב&quot;ם שאם התנו בתחילה מותר, אפילו באו חשבון לבסוף?&lt;BR/&gt;<br /> וכתב ליישב,<br /> <br /> === בדיעבד ===<br /> כתב ה'''מחנה אפרים''' (מאכלות אסורות י יד) שכל האיסור הוא דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר דהוי חליפי ערלה.<br /> <br /> == החלפת נטיעות ערלה עם גוי ==<br /> כתב '''רבנו ירוחם''' (כב ב קעו ג) שמותר לומר לגוי בשנות ערלה &quot;עבוד כרמי ותטול פירותיה, ואני אעבוד כרמך שעברו עליה שני ערלה ואטול פירותיה&quot;, ודייק כן מסוגייתנו, שהדין הוא שהפירות שייכות למי שעובד בשדה. והוסיף ששאל כן לרבותיו והסכימו כמו. &lt;BR/&gt;ה'''בית יוסף''' הביא את דבריו, וגם כתבם להלכה ב'''שלחן ערוך''' (יד).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''טורי זהב''' (כב) העיר שלכאורה דין זה מתאים לשיטת רש&quot;י, אבל לפי הרמב&quot;ם שצריך להתנות קודם השותפות, הרי זה אסור, ואם כן השלחן ערוך שפסק כרמב&quot;ם לא היה לו להעתיק דין זה? &lt;BR/&gt;<br /> ותירץ שכאן יש טעם אחר, שההחלפה כאן היא כמו מכירה, שמוכר לו את הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע אחרת לעבדה ולאכול פירותיה, וזה מותר לכולי עלמא.<br /> &lt;BR/&gt;גם ה'''ש&quot;ך''' (ל) העיר על השלחן ערוך בזה, והביא תירוץ בשם הלבוש, שכל מה שכתב הרמב&quot;ם שצריך תנאי, זהו דווקא כאשר קיבלו שדה בשותפות לעבדה, שאז דרך השותפים לטרוח אחד בשביל חבירו ולכן יש בזה הנאה מפירות ערלה, אבל כאן כל אחד בעלים על שדהו, ואין כאן הנאה מפירות ערלה.<br /> בביאור ה'''גר&quot;א''' (מג) כתב שדברי הש&quot;ך דחוקים, ונשאר הגר&quot;א בקושייה על דברי השו&quot;ע.<br /> <br /> == מכירת פירות ערלה לגוי קודם שבאו לעולם ==<br /> כתב ה'''רשב&quot;א''' בתשובה (א אלף קכא) בשם ה'''ראב&quot;ד''' שמותר למכור לגוי פירות ערלה קודם שבאו לעולם, לפי ש[[הקניית דבר שלא בא לעולם|אין אדם מקנה דבר שלא בעולם]], והעצים עצמם אין בהם איסור ערלה. והביאו ה'''שלחן ערוך''' להלכה (טו).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''טורי זהב''' (כג) תמה על דין זה, שהרי לענין השותפות פסק השלחן ערוך שצריך תנאי קודם השותפות, ומבואר שאם כבר התחילו את השותפות לא מועיל תנאי אפילו שעדיין לא צמחו הפירות, ולכאורה אינו מובן מדוע, שהרי הם לא באו לעולם? ונשאר בצ&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''ביאור הגר&quot;א''' (מד) כתב שלפי דברי הראב&quot;ד הללו יכל לפרש כן גם את הסוגיה בעבודה זרה, שרבא הורה להיתר מפני שעשו חלוקת שותפות באופן כזה שמקנה לו קודם שבאו לעולם. ואינו מובן מדוע דחק הראב&quot;ד בהשגות לפרש באופן רחוק.<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> *[[שותפות ישראל וגוי בשבת]]<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: עבודה זרה כב.]]<br /> [[קטגוריה: מאכלות אסורות פרק י]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%95%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16062 2020-11-10T15:51:55Z

<p>טוב עין: /* החלפת נטיעות ערלה עם גוי */</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות||עבודה זרה כב א||מאכלות אסורות י יד|יורה דעה רצד יג-יד}}<br /> ישראל וגוי שהיו שותפים בשדה עם נטיעות ערלה, או שקיבלו יחד לעבוד בשדה ערלה, איך ינצל הישראל מאיסור הנאה מפירות ערלה.<br /> == סוגית הגמרא ==<br /> === הנהו מוריקאי ===<br /> ה'''גמרא''' (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בשני זורעי גנות&lt;ref&gt;לכאורה ניתן היה להבין שמדובר בשותפות בבעלות על שדה. אמנם להלן בברייתא מפורש שהשותפות היא באריסות, כלומר שניים שקיבלו שדה באריסות והמלאכה מוטלת על שניהם, וכן כתב רש&quot;י.&lt;/ref&gt;, ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.&lt;BR/&gt;<br /> על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא ל[[שכר שבת]]. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן.&lt;BR/&gt;<br /> מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין.<br /> <br /> בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו שתילי ערלה, וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו. ו[[#הראיה משבת לערלה|להלן]] יתבאר הברייתא לענין שבת מוכיחה לדין ערלה.<br /> <br /> === באו חשבון ===<br /> בהמשך הברייתא הנ&quot;ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר ל[[שכר שבת]], שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה [[שכר שבת]]&lt;ref&gt;וגם אם עבד הישראל ביום חול כנגד כל שבת שעבד הגוי, עדיין אין זה מועיל לו, לפי שהשכר שמקבלים מבעה&quot;ב הוא שכר לשניהם עבור כל יום ויום, כך שבעצם ישראל היה שלוחו של הגוי בימי ראשון, והגוי היה שלוחו של ישראל בימי שבת.&lt;/ref&gt;. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.&lt;BR/&gt; <br /> כלומר לפי רש&quot;י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא [[שכר שבת]].<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) מביא פירוש אחר של ה'''ראב&quot;ד''', שאם באו חשבון מתייחס למקרה שעשו תנאי, כלומר אם אחר שעשו תנאי שהגוי לבדו יעבוד בשבת, בכל זאת כשבאו לחלוק חלקו בשווה, הרי שמתברר שהתנאי הראשון לא תקף אלא הערמה בעלמא הוא, ואסור.<br /> <br /> === סתמא מאי? ===<br /> בסוף הסוגיה שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? כלומר הברייתא דיברה על שלושה מקרים - א. שאומר הישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול שזה אסור. ב. שאם התנו כן מתחילה מותר. ג. שאם באו בסוף לחשבון אסור. כעת שואלת הגמרא מה הדין בסתמא, כלומר שלא אמר לו טול אתה שבת ואני בחול ולא התנו כן בתחילה, ואף לא באו חשבון בסוף. האם מותר לישראל לקחת כנגד מה שהגוי נוטל עבור עבודתו בשבת?&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה?<br /> <br /> הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו. <br /> <br /> ב'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א ד&quot;ה הא סתמא) כתב שלפי פירוש הראב&quot;ד שהסביר לעיל שבאו חשבון הכוונה אחר שהתנו, יש להסביר פה שסתמא הכוונה בלא חשבון ובלא תנאי, כלומר שלא התנו בתחילה וגם לא באו חשבון בסוף.<br /> <br /> ==הראיה משבת לערלה ==<br /> === פירוש רש&quot;י ===<br /> לפי הגירסה של רב גביהה מבי כתיל שהמעשה היה מדובר בשתילי ערלה, הגמרא אומרת שהברייתא הובאה על ידי רבינא כסיוע לדברי רבא ולא כקושיה. לכאורה אינו מובן איך אפשר להביא ראייה לדין ערלה משותפות לגבי שבת, שהרי חילוק גדול יש בין שבת לערלה, שבשבת העבודה עצמה אסורה ואילו בערלה העבודה מותרת ורק ההנאה מהפירות אסורה, ולכן לא שייך לדבר על שליחות בערלה.&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה סיועי סייעיה) הרגיש בקושיה זו וכתב שהסיוע מהברייתא הוא מהסיפא, שגם בשבת אם התנו מלכתחילה מותר, כלומר במקום שאין איסור שליחות, ואין הגוי נעשה שליח של ישראל בשבת מפני שהתנו בתחילה שרק הגוי יעבוד בשבתות, מותר, וכך השכר שנוטל הישראל אינו על עבודת הגוי, אלא על עבודתו שלו. וכן הדין בערלה שהעבודה אינה אסורה (ואין צורך להתנות כדי לבטל השליחות) ולכן ההנאה מהפירות מותרת. ולעיל כתב רש&quot;י (ד&quot;ה שרא להו) שאין לומר שכיון שהישראל אוכל כנגד פירות ערלה, נמצא הוא נהנה מפירות ערלה, מפני שכך הוא הדין שבשנה שהוא עובד הוא אוכל, כך שכל אחד נהנה מפירות עבודתו. &lt;BR/&gt; <br /> כדברים אלו כתבו גם ה'''רא&quot;ש''' (עבודה זרה א כה), וה'''נימוקי יוסף''' (כב א ד&quot;ה שתילי ערלה), וה'''אור זרוע''' (עבודה זרה קמא).<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) הקשה על פירוש זה, שלכאורה דבר זה פשוט הוא ואינו צריך סיוע מברייתא, כי כל מקום שאין איסור מלאכה, כגון בערלה, אין שום סיבה שלא יהיה מותר להינות מן הפירות. ומה שישראל נהנה מפירות שלאחר הערלה, פשוט שאין זה נחשב הנאה מפירות ערלה, והברייתא לא מוסיפה לדבר זה שום סיוע.<br /> &lt;BR/&gt;מחמת קושיה זו מביא הר&quot;ן את פסק הרמב&quot;ם, ומבאר על פי דבריו את הסוגיה באופן אחר, וכפי שיובא להלן.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (כב א ד&quot;ה הנהו) כותב שגם בערלה צריך תנאי קודם השותפות, ואם לא התנו מתחילה אסור אף בערלה, כיון שהוא כמחליף פירות ערלה בפירות היתר ויש בזה איסור הנאה, ולא מסכים עם מה שכתב רש&quot;י שכן דרך מקבלי הקרקע שהעובד אוכל את פירותיו, מפני שכשהניח ישראל לגוי לאכול שנות ערלה, הרי הוא כמחליף באיסור הנאה.&lt;BR/&gt;<br /> לכן כתב הריטב&quot;א שצריך לומר, שכיוון שפירות הערלה אסורים בהנאה, ממילא כל עצם השותפות ביניהם היתה על דעת כן שישראל לא ייקח חלק בפירות הערלה כלל ולא בהנאתם, ומה שנוטל פירות כנגדם זהו מתנה בעלמא. כלומר עשיית שותפות עם גוי בערלה היא מותנית ועומדת גם אם לא אמרו כן בפירוש, כיון שודאי על דעת כן השתתף עמו. וכתב שכעין זה פירש גם ה'''רמ&quot;ה'''.<br /> <br /> בספר '''מרכבת המשנה''' (חעלמא) על הרמב&quot;ם (מאכלות אסורות י יד) כתב ליישב שיטת רש&quot;י (וגם שיטת הראב&quot;ד המובאת להלן) שהמילים 'לסיועי סייעיה' שבגמרא אינם תירוץ לקושיה 'והא אותביה רבינא לרבא', אלא הם המשך הקושיה, שלא היה לו להקשות אלא לסייע, ועוד שאיכסיף וכו', ועל זה תירצה הגמרא שלא היו דברים מעולם. שבאמת אין זה סיוע אמיתי מהברייתא, אך על כל פנים לא קושיה, ולכן מקשה הגמרא שלא היה לו להקשות אלא לכה&quot;פ לסייע, אף שאינו ממש סיוע&lt;ref&gt;דבריו אמורים לתרץ שיטת רש&quot;י, אף שברש&quot;י (ד&quot;ה לסיועי) מפורש שלא למד כך בגמרא. אמנם הוא כתב לתרץ בכך גם את שיטת הראב&quot;ד.&lt;/ref&gt;.<br /> <br /> === שיטת הרמב&quot;ם ===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מאכלות אסורות י יד) חולק על רש&quot;י, שהוא פסק להלכה שגוי וישראל שהיו שותפים יחד בנטיעה, אם התנו בתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שנות ערלה, וישראל אוכל כנגדן שלוש שנות היתר, מותר. אך אם לא התנו כן מתחילה אסור. ומוסיף הרמב&quot;ם שגם באופן המותר, כלומר שהתנו, אסור להם לעשות חשבון כמה פירות אכל הגוי שישראל יאכל כנגדן, לפי שאז הוא כמחליף פירות ערלה. אלא הגוי אוכל כל פירות שלוש שנים ראשונות מבלי לחשבם, והישראל אוכל שלוש שנים של היתר כמה שיהיו.<br /> <br /> === שיטת הראב&quot;ד ===<br /> ה'''ראב&quot;ד''' בהשגותיו חלק עליו בפירושו שמדובר שווקא שהתנו ביניהם לחלק כן, אלא הסוגיה מתפרשת אפילו לא התנו (וכדעת ברש&quot;י). אלא שהראב&quot;ד מסביר שגם הגוי לא אכל בשלוש שנים ראשונות פירות ערלה, שהרי הנטיעות היו קטנות ואינן מוציאות פירות, אלא הוא זמר את העצים וזרע תחתיהן ירק, שמחמת שהנטיעות קטנות עדיין, יש מקום לזרוע תחתיהן. נמצא שגם הגוי לא אכל פירות ערלה, וממילא השנים שאכל ישראל לאחר מכן לא היו דמי ערלה.<br /> <br /> ה'''רדב&quot;ז''' תמה על הראב&quot;ד, שלפי דבריו אינו מובן מה הקשר בין סוגיה דערלה לסוגיה דשבת, שהרי הישראל אכל פירות דהיתרא ממש ולא חליפי ערלה, ומה עניין הברייתא לכאן? ועוד, למה שיסכים הגוי לאכול ירקות ג' שנים כנגד פירות שיאכל הישראל? &lt;BR/&gt;<br /> גם ב'''כסף משנה''' תמה מה הצורך בתנאי לפי פירושו של הראב&quot;ד.&lt;BR/&gt;<br /> בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב שעל הראב&quot;ד לא קשה יותר מאשר על רש&quot;י, שלפי שניהם אין צורך בתנאי לפי שאין כאן איסור הנאה מערלה. ולעיל הובאו דבריו כיצד מתרץ את הגמרא לפי רש&quot;י והראב&quot;ד.<br /> <br /> ב'''לחם משנה''' כתב לתרץ שכיון שנתן הישראל רשות לגוי לזרוע בשנים ההם פירות של ערלה, אף על פי שהוא מעצמו לא זרע, מ&quot;מ אפשר דהוי כמחליף בפירות של ערלה, שהרי אם הוא לא היה נותן רשות לגוי לזרוע באותן הג' שנים פירות של ערלה, לא היה נותן לו רשות בשנים האחרות לזרוע פירות, ואם כן נראה הוא כמחליף. <br /> וגם הראיה שהביא משבת אפשר לומר שכמו שלענין שבת מועיל התנאי אפילו שמגיעה הנאה לישראל, הכא נמי, אף על גב שברשות שנתן לו גורמת הנאה לישראל, לא איכפת לן כיון שלא עושה איסור בשליחותו, דסוף סוף לא יזרע דבר של איסור ולא היה שם אכילת איסור. ומ&quot;מ סיים הלחם משנה שהוא דוחק.<br /> <br /> בספר '''לבב דוד''' על הרמב&quot;ם כתב להסביר בדעת הראב&quot;ד, שהמעשה היה שגוי זמר העצים עד שהיה יכול לזרוע תחתיהם ירק כל השלש שנים ואכל אותם, וכנגדם לקח ישראל שלש שנים שאחריהם שלקח הפירות שגדלו בהם, שאז ישראל לא לקח כנגד האיסור ומה שאמרה הגמרא שסיועי סייעיה, דהיינו שלא תאמר כיון שהוא לקח כנגד שני ערלה, אף על גב דליכא פירות, הרי נהנה בשני ערלה שהוא לקח כנגדם, וכאילו אותם הפירות שאכל אחר שני ערלה הם חליפי ערלה, לכן הביא לו סייעתא מהברייתא שדוקא שעבד הגוי בשבת שהוא אסור אצל ישראל, וכנגדם לקח בחול זה אסור לפי שהוא נהנה מהאיסור שעשה העכו&quot;ם, ולכן צריך להתנות. אבל בערלה שלא עשה העכו&quot;ם איסור, אף על פי שהוא נהנה במה שנעשה בשני ערלה. כיון דאינו איסור אין צריך להתנות.<br /> <br /> ==== הסבר דעת הרמב&quot;ם ====<br /> דברי הרמב&quot;ם שגם בערלה צריך תנאי בתחילת השותפות, טעונים הסבר, כיצד הם מתיישבים בפשט הגמרא. שהרי הגמרא אומרת שלפי הגירסה שהמעשה היה בנטיעות ערלה, רבינא לא הקשה על רבא אלא הביא לו סיוע מהברייתא, והרי בברייתא כתוב שרק אם התנו מותר?<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) מסביר שדווקא לפי הרמב&quot;ם מיושבת הגמרא, שכן אם המעשה היה בשתילי ערלה ולא בשבת, בוודאי היה שהם תנאי מתחילה שיהיה הגוי אוכל פירות ערלה, שהרי פירות הערלה אסורים בהנאה ואי אפשר אף להחליפם. לכן רבא הורה להיתר כיון שידע שהיה שם תנאי, ואף רבינא לא הקשה על רבא אלא סייע לו מהברייתא. מה שאין כן לפי הגירסה הראשונה בגמרא שהמעשה היה לענין שבת, שם אין הפירות אסורים בהנאה, ולכן סבר רבא בתחילה להתיר אפילו בלא התנו.&lt;BR/&gt;<br /> לפירוש זה הסכים גם ה'''גר&quot;א''' בביאורו (יורה דעה רצד מ).<br /> <br /> בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב ליישב שהרמב&quot;ם באמת מפרש לגמרי כדברי רש&quot;י בסוגיה, אלא שרש&quot;י מפרש שמדובר על שותלים, כלומר על אריסים שקיבלו שדה בשותפות לנטעה בנטיעות ערלה, ובזה מסכים הרמב&quot;ם שלא בעינן תנאי. אך בהלכותיו שינה הרמב&quot;ם וכתב 'נכרי וישראל שהיו שותפים בנטיעה', כלומר הם הבעלים על השדה, ובמקרה כזה ס&quot;ל שצריך להתנות בתחילה כמו בשבת.<br /> <br /> ==== ביאור האיבעיא לפי דעת הרמב&quot;ם ====<br /> לעיל הובאה הגמרא ששואלת 'סתמא מאי', ורוצה לברר מה הדין כאשר לא היה תנאי ולא היה חשבון לבסוף.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) כתב שהרמב&quot;ם מכריע באיבעיא זו לחומרא, שהרי כתב שחייב להתנות אף בערלה, וכן העיר ה'''גר&quot;א''' (לט).<br /> &lt;BR/&gt;ייתכן לומר שהרמב&quot;ם סובר שהאיבעיא מתייחסת רק לברייתא, כלומר לדין שותפות בשבת, אבל לגבי ערלה כיון שחובה להתנות, אם לא התנה פשיטא שאסור. ולזה אין קושיה מהברייתא.<br /> <br /> === סיכום מחלוקת הראשונים ===<br /> מדברי רש&quot;י יוצא שמותר לישראל לאכול פירות כנגד פירות ערלה, אפילו אם לא התנו בתחילת השותפות כן. וכן דעת הראשונים הנ&quot;ל שהסכימו לשיטתו. וכן כתב ה'''מאירי''' (כב א ד&quot;ה ישראל וגוי). <br /> לעומת זאת דעת הרמב&quot;ם נתבארה שכל שלא התנו כן בתחילת השותפות, אסור לישראל לאכול כנגד פירות הערלה, לפי שהוא כנהנה מפירות ערלה. וכן הסכים ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א), ואפילו הם התנו, אסור להם לעשות חשבון בשעת חלוקה ושישראל יטול פירות היתר כנגד פירות הערלה, לפי שבכך הוא נהנה מפירות ערלה.<br /> <br /> ה'''טור''' (יורה דעה רצד) הביא תחילה את דעת רש&quot;י ורוב הראשונים, לאחר מכן כתב שהרמב&quot;ם כתב שדווקא אם התנו ביניהם מתחילה מותר, ודווקא שלא באו לחשבון. והוסיף שדעת הרא&quot;ש כסברה ראשונה.<br /> <br /> == שלחן ערוך ואחרונים ==<br /> ה'''שלחן ערוך''' (יורה דעה רצד יג) פסק כדעת הרמב&quot;ם שההיתר הוא רק כשהתנו מתחילה ושלא באו לחשבון בסוף, אבל אם לא התנו מתחילה שהגוי יאכל פירות ערלה וישראל יאכל כנגדם, או אפילו התנו אבל בסוף חישבו כמה פירות אכל הגוי וכנגדם יאכל הישראל, אסור. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''רמ&quot;א''' לעומת זאת הביא דעת היש אומרים, שהם רש&quot;י והרא&quot;ש ורוב הראשונים, שאפילו לא התנו מתחילה מותר.<br /> <br /> === מחלוקת הב&quot;ח והט&quot;ז ===<br /> ה'''בית חדש''' (רצד י) כותב שמה שכתב הרמב&quot;ם שאסור לבוא חשבון על הפירות שאכל הגוי, הכוונה שהתנו כן מתחילה שיבואו חשבון, אבל אם התנו מתחילה שהגוי יאכל ג' שנים ולאחריו הישראל ג' שנים בלא חשבון, ולאחר מכן עשו חשבון, אין איסור בדבר, שמתנה גמורה היא שהגוי מוותר שיאכל הישראל כנגד אותם פירות שאכל הוא, וכתב שכן משמע מדברי הרמב&quot;ם. וכוונתו למה שכתב הרמב&quot;ם: &quot;ובלבד שלא יבאו לחשבון, כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל הנכרי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, '''אם התנו כזה''' אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה&quot;. משמע שרק כשהתנו כן אסור. &lt;BR/&gt;<br /> בעל ה'''טורי זהב''' (כ) חולק על הב&quot;ח וכותב שדבר זה אסור, כיוון שהגוי לא היה מסכים לתת לו פירות אם לא שאכל הוא עצמו את פירות הערלה, נמצא שהרי הוא כמחליף פירות היתר בפירות איסור. ומה שכתב הרמב&quot;ם &quot;אם התנו כזה&quot; אין הכוונה שדווקא אם התנו אסור, אלא רבותא יש כאן, שאפילו אם התנו כן בתחילת השותפות לעשות חשבון, אסור, וכל שכן אם לא התנו.<br /> <br /> ה'''ש&quot;ך''' (כז) מפרש גם הוא כדברי הב&quot;ח, שאם באו חשבון הכוונה שהתנו מתחילה שיאכל הגוי שנות האיסור ואילו הישראל יאכל כנגדם בשנות ההיתר, בזה הוא כמחליף פירות ערלה ואינו חשוב תנאי כלל.<br /> <br /> ==== סתירה מהרמב&quot;ם בהלכות שבת ====<br /> מפרשי הרמב&quot;ם העלו שאלה, שאם נאמר שכוונת הרמב&quot;ם שאסור לבוא חשבון גם אם התנו בתחילה, וכמו שמפרש הט&quot;ז בדעתו, הרי זה סותר דבריו בהלכות שבת (ו יז), שם משמע שאם התנו מותר אפילו באו לחשבון בסוף, והרי דין ערלה נלמד בסוגיה מדין שבת? אמנם יש מפרשים בדעת הרמב&quot;ם שגם שם בהלכות שבת כוונתו לאסור באו חשבון לבסוף אפילו אם התנו. אך המגיד משנה והבית יוסף ועוד מפרשים סבורים שיש הבדל בין שבת לערלה כמבואר ב[[שותפות ישראל וגוי בשבת#שיטת הרמב&quot;ם|סוגיה שם]], ואם כן השאלה במקומה עומדת. <br /> <br /> ה'''מהר&quot;י קורקוס''' על הרמב&quot;ם (שבת ו יז) התעורר לשאול מנא ליה להרמב&quot;ם חלוקה זו בין דין ערלה לדין שבת, והרי כל דין ערלה נלמד מן הברייתא האמורה לגבי שבת, ולגבי שבת מבואר מדברי הרמב&quot;ם שאם התנו בתחילה מותר, אפילו באו חשבון לבסוף?&lt;BR/&gt;<br /> וכתב ליישב,<br /> <br /> === בדיעבד ===<br /> כתב ה'''מחנה אפרים''' (מאכלות אסורות י יד) שכל האיסור הוא דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר דהוי חליפי ערלה.<br /> <br /> == החלפת נטיעות ערלה עם גוי ==<br /> כתב '''רבנו ירוחם''' (כב ב קעו ג) שמותר לומר לגוי בשנות ערלה &quot;עבוד כרמי ותטול פירותיה, ואני אעבוד כרמך שעברו עליה שני ערלה ואטול פירותיה&quot;, ודייק כן מסוגייתנו, שהדין הוא שהפירות שייכות למי שעובד בשדה. והוסיף ששאל כן לרבותיו והסכימו כמו. &lt;BR/&gt;ה'''בית יוסף''' הביא את דבריו, וגם כתבם להלכה ב'''שלחן ערוך''' (יד).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''טורי זהב''' (כב) העיר שלכאורה דין זה מתאים לשיטת רש&quot;י, אבל לפי הרמב&quot;ם שצריך להתנות קודם השותפות, הרי זה אסור, ואם כן השלחן ערוך שפסק כרמב&quot;ם לא היה לו להעתיק דין זה? &lt;BR/&gt;<br /> ותירץ שכאן יש טעם אחר, שההחלפה כאן היא כמו מכירה, שמוכר לו את הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע אחרת לעבדה ולאכול פירותיה, וזה מותר לכולי עלמא.<br /> &lt;BR/&gt;גם ה'''ש&quot;ך''' (ל) העיר על השלחן ערוך בזה, והביא תירוץ בשם הלבוש, שכל מה שכתב הרמב&quot;ם שצריך תנאי, זהו דווקא כאשר קיבלו שדה בשותפות לעבדה, שאז דרך השותפים לטרוח אחד בשביל חבירו ולכן יש בזה הנאה מפירות ערלה, אבל כאן כל אחד בעלים על שדהו, ואין כאן הנאה מפירות ערלה.<br /> ה'''גר&quot;א''' כתב שדברי הש&quot;ך דחוקים, ונשאר הגר&quot;א (מג) בקושייה על דברי השו&quot;ע.<br /> <br /> == מכירת פירות ערלה לגוי קודם שבאו לעולם ==<br /> כתב ה'''רשב&quot;א''' בתשובה (א אלף קכא) בשם ה'''ראב&quot;ד''' שמותר למכור לגוי פירות ערלה קודם שבאו לעולם, לפי ש[[הקניית דבר שלא בא לעולם|אין אדם מקנה דבר שלא בעולם]], והעצים עצמם אין בהם איסור ערלה. והביאו ה'''שלחן ערוך''' להלכה (טו).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''טורי זהב''' (כג) תמה על דין זה, שהרי לענין השותפות פסק השלחן ערוך שצריך תנאי קודם השותפות, ומבואר שאם כבר התחילו את השותפות לא מועיל תנאי אפילו שעדיין לא צמחו הפירות, ולכאורה אינו מובן מדוע, שהרי הם לא באו לעולם? ונשאר בצ&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''ביאור הגר&quot;א''' (מד) כתב שלפי דברי הראב&quot;ד הללו יכל לפרש כן גם את הסוגיה בעבודה זרה, שרבא הורה להיתר מפני שעשו חלוקת שותפות באופן כזה שמקנה לו קודם שבאו לעולם. ואינו מובן מדוע דחק הראב&quot;ד בהשגות לפרש באופן רחוק.<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> *[[שותפות ישראל וגוי בשבת]]<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: עבודה זרה כב.]]<br /> [[קטגוריה: מאכלות אסורות פרק י]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%95%D7%92%D7%95%D7%99_%D7%91%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16061 2020-11-10T15:50:59Z

<p>טוב עין: /* החלפת נטיעות ערלה עם גוי */ הוספתי דעת הגר&quot;א.</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות||עבודה זרה כב א||מאכלות אסורות י יד|יורה דעה רצד יג-יד}}<br /> ישראל וגוי שהיו שותפים בשדה עם נטיעות ערלה, או שקיבלו יחד לעבוד בשדה ערלה, איך ינצל הישראל מאיסור הנאה מפירות ערלה.<br /> == סוגית הגמרא ==<br /> === הנהו מוריקאי ===<br /> ה'''גמרא''' (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בשני זורעי גנות&lt;ref&gt;לכאורה ניתן היה להבין שמדובר בשותפות בבעלות על שדה. אמנם להלן בברייתא מפורש שהשותפות היא באריסות, כלומר שניים שקיבלו שדה באריסות והמלאכה מוטלת על שניהם, וכן כתב רש&quot;י.&lt;/ref&gt;, ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.&lt;BR/&gt;<br /> על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא ל[[שכר שבת]]. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן.&lt;BR/&gt;<br /> מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין.<br /> <br /> בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו שתילי ערלה, וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו. ו[[#הראיה משבת לערלה|להלן]] יתבאר הברייתא לענין שבת מוכיחה לדין ערלה.<br /> <br /> === באו חשבון ===<br /> בהמשך הברייתא הנ&quot;ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר ל[[שכר שבת]], שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה [[שכר שבת]]&lt;ref&gt;וגם אם עבד הישראל ביום חול כנגד כל שבת שעבד הגוי, עדיין אין זה מועיל לו, לפי שהשכר שמקבלים מבעה&quot;ב הוא שכר לשניהם עבור כל יום ויום, כך שבעצם ישראל היה שלוחו של הגוי בימי ראשון, והגוי היה שלוחו של ישראל בימי שבת.&lt;/ref&gt;. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.&lt;BR/&gt; <br /> כלומר לפי רש&quot;י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא [[שכר שבת]].<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) מביא פירוש אחר של ה'''ראב&quot;ד''', שאם באו חשבון מתייחס למקרה שעשו תנאי, כלומר אם אחר שעשו תנאי שהגוי לבדו יעבוד בשבת, בכל זאת כשבאו לחלוק חלקו בשווה, הרי שמתברר שהתנאי הראשון לא תקף אלא הערמה בעלמא הוא, ואסור.<br /> <br /> === סתמא מאי? ===<br /> בסוף הסוגיה שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? כלומר הברייתא דיברה על שלושה מקרים - א. שאומר הישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול שזה אסור. ב. שאם התנו כן מתחילה מותר. ג. שאם באו בסוף לחשבון אסור. כעת שואלת הגמרא מה הדין בסתמא, כלומר שלא אמר לו טול אתה שבת ואני בחול ולא התנו כן בתחילה, ואף לא באו חשבון בסוף. האם מותר לישראל לקחת כנגד מה שהגוי נוטל עבור עבודתו בשבת?&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה?<br /> <br /> הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו. <br /> <br /> ב'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א ד&quot;ה הא סתמא) כתב שלפי פירוש הראב&quot;ד שהסביר לעיל שבאו חשבון הכוונה אחר שהתנו, יש להסביר פה שסתמא הכוונה בלא חשבון ובלא תנאי, כלומר שלא התנו בתחילה וגם לא באו חשבון בסוף.<br /> <br /> ==הראיה משבת לערלה ==<br /> === פירוש רש&quot;י ===<br /> לפי הגירסה של רב גביהה מבי כתיל שהמעשה היה מדובר בשתילי ערלה, הגמרא אומרת שהברייתא הובאה על ידי רבינא כסיוע לדברי רבא ולא כקושיה. לכאורה אינו מובן איך אפשר להביא ראייה לדין ערלה משותפות לגבי שבת, שהרי חילוק גדול יש בין שבת לערלה, שבשבת העבודה עצמה אסורה ואילו בערלה העבודה מותרת ורק ההנאה מהפירות אסורה, ולכן לא שייך לדבר על שליחות בערלה.&lt;BR/&gt;<br /> '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה סיועי סייעיה) הרגיש בקושיה זו וכתב שהסיוע מהברייתא הוא מהסיפא, שגם בשבת אם התנו מלכתחילה מותר, כלומר במקום שאין איסור שליחות, ואין הגוי נעשה שליח של ישראל בשבת מפני שהתנו בתחילה שרק הגוי יעבוד בשבתות, מותר, וכך השכר שנוטל הישראל אינו על עבודת הגוי, אלא על עבודתו שלו. וכן הדין בערלה שהעבודה אינה אסורה (ואין צורך להתנות כדי לבטל השליחות) ולכן ההנאה מהפירות מותרת. ולעיל כתב רש&quot;י (ד&quot;ה שרא להו) שאין לומר שכיון שהישראל אוכל כנגד פירות ערלה, נמצא הוא נהנה מפירות ערלה, מפני שכך הוא הדין שבשנה שהוא עובד הוא אוכל, כך שכל אחד נהנה מפירות עבודתו. &lt;BR/&gt; <br /> כדברים אלו כתבו גם ה'''רא&quot;ש''' (עבודה זרה א כה), וה'''נימוקי יוסף''' (כב א ד&quot;ה שתילי ערלה), וה'''אור זרוע''' (עבודה זרה קמא).<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) הקשה על פירוש זה, שלכאורה דבר זה פשוט הוא ואינו צריך סיוע מברייתא, כי כל מקום שאין איסור מלאכה, כגון בערלה, אין שום סיבה שלא יהיה מותר להינות מן הפירות. ומה שישראל נהנה מפירות שלאחר הערלה, פשוט שאין זה נחשב הנאה מפירות ערלה, והברייתא לא מוסיפה לדבר זה שום סיוע.<br /> &lt;BR/&gt;מחמת קושיה זו מביא הר&quot;ן את פסק הרמב&quot;ם, ומבאר על פי דבריו את הסוגיה באופן אחר, וכפי שיובא להלן.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (כב א ד&quot;ה הנהו) כותב שגם בערלה צריך תנאי קודם השותפות, ואם לא התנו מתחילה אסור אף בערלה, כיון שהוא כמחליף פירות ערלה בפירות היתר ויש בזה איסור הנאה, ולא מסכים עם מה שכתב רש&quot;י שכן דרך מקבלי הקרקע שהעובד אוכל את פירותיו, מפני שכשהניח ישראל לגוי לאכול שנות ערלה, הרי הוא כמחליף באיסור הנאה.&lt;BR/&gt;<br /> לכן כתב הריטב&quot;א שצריך לומר, שכיוון שפירות הערלה אסורים בהנאה, ממילא כל עצם השותפות ביניהם היתה על דעת כן שישראל לא ייקח חלק בפירות הערלה כלל ולא בהנאתם, ומה שנוטל פירות כנגדם זהו מתנה בעלמא. כלומר עשיית שותפות עם גוי בערלה היא מותנית ועומדת גם אם לא אמרו כן בפירוש, כיון שודאי על דעת כן השתתף עמו. וכתב שכעין זה פירש גם ה'''רמ&quot;ה'''.<br /> <br /> בספר '''מרכבת המשנה''' (חעלמא) על הרמב&quot;ם (מאכלות אסורות י יד) כתב ליישב שיטת רש&quot;י (וגם שיטת הראב&quot;ד המובאת להלן) שהמילים 'לסיועי סייעיה' שבגמרא אינם תירוץ לקושיה 'והא אותביה רבינא לרבא', אלא הם המשך הקושיה, שלא היה לו להקשות אלא לסייע, ועוד שאיכסיף וכו', ועל זה תירצה הגמרא שלא היו דברים מעולם. שבאמת אין זה סיוע אמיתי מהברייתא, אך על כל פנים לא קושיה, ולכן מקשה הגמרא שלא היה לו להקשות אלא לכה&quot;פ לסייע, אף שאינו ממש סיוע&lt;ref&gt;דבריו אמורים לתרץ שיטת רש&quot;י, אף שברש&quot;י (ד&quot;ה לסיועי) מפורש שלא למד כך בגמרא. אמנם הוא כתב לתרץ בכך גם את שיטת הראב&quot;ד.&lt;/ref&gt;.<br /> <br /> === שיטת הרמב&quot;ם ===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מאכלות אסורות י יד) חולק על רש&quot;י, שהוא פסק להלכה שגוי וישראל שהיו שותפים יחד בנטיעה, אם התנו בתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שנות ערלה, וישראל אוכל כנגדן שלוש שנות היתר, מותר. אך אם לא התנו כן מתחילה אסור. ומוסיף הרמב&quot;ם שגם באופן המותר, כלומר שהתנו, אסור להם לעשות חשבון כמה פירות אכל הגוי שישראל יאכל כנגדן, לפי שאז הוא כמחליף פירות ערלה. אלא הגוי אוכל כל פירות שלוש שנים ראשונות מבלי לחשבם, והישראל אוכל שלוש שנים של היתר כמה שיהיו.<br /> <br /> === שיטת הראב&quot;ד ===<br /> ה'''ראב&quot;ד''' בהשגותיו חלק עליו בפירושו שמדובר שווקא שהתנו ביניהם לחלק כן, אלא הסוגיה מתפרשת אפילו לא התנו (וכדעת ברש&quot;י). אלא שהראב&quot;ד מסביר שגם הגוי לא אכל בשלוש שנים ראשונות פירות ערלה, שהרי הנטיעות היו קטנות ואינן מוציאות פירות, אלא הוא זמר את העצים וזרע תחתיהן ירק, שמחמת שהנטיעות קטנות עדיין, יש מקום לזרוע תחתיהן. נמצא שגם הגוי לא אכל פירות ערלה, וממילא השנים שאכל ישראל לאחר מכן לא היו דמי ערלה.<br /> <br /> ה'''רדב&quot;ז''' תמה על הראב&quot;ד, שלפי דבריו אינו מובן מה הקשר בין סוגיה דערלה לסוגיה דשבת, שהרי הישראל אכל פירות דהיתרא ממש ולא חליפי ערלה, ומה עניין הברייתא לכאן? ועוד, למה שיסכים הגוי לאכול ירקות ג' שנים כנגד פירות שיאכל הישראל? &lt;BR/&gt;<br /> גם ב'''כסף משנה''' תמה מה הצורך בתנאי לפי פירושו של הראב&quot;ד.&lt;BR/&gt;<br /> בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב שעל הראב&quot;ד לא קשה יותר מאשר על רש&quot;י, שלפי שניהם אין צורך בתנאי לפי שאין כאן איסור הנאה מערלה. ולעיל הובאו דבריו כיצד מתרץ את הגמרא לפי רש&quot;י והראב&quot;ד.<br /> <br /> ב'''לחם משנה''' כתב לתרץ שכיון שנתן הישראל רשות לגוי לזרוע בשנים ההם פירות של ערלה, אף על פי שהוא מעצמו לא זרע, מ&quot;מ אפשר דהוי כמחליף בפירות של ערלה, שהרי אם הוא לא היה נותן רשות לגוי לזרוע באותן הג' שנים פירות של ערלה, לא היה נותן לו רשות בשנים האחרות לזרוע פירות, ואם כן נראה הוא כמחליף. <br /> וגם הראיה שהביא משבת אפשר לומר שכמו שלענין שבת מועיל התנאי אפילו שמגיעה הנאה לישראל, הכא נמי, אף על גב שברשות שנתן לו גורמת הנאה לישראל, לא איכפת לן כיון שלא עושה איסור בשליחותו, דסוף סוף לא יזרע דבר של איסור ולא היה שם אכילת איסור. ומ&quot;מ סיים הלחם משנה שהוא דוחק.<br /> <br /> בספר '''לבב דוד''' על הרמב&quot;ם כתב להסביר בדעת הראב&quot;ד, שהמעשה היה שגוי זמר העצים עד שהיה יכול לזרוע תחתיהם ירק כל השלש שנים ואכל אותם, וכנגדם לקח ישראל שלש שנים שאחריהם שלקח הפירות שגדלו בהם, שאז ישראל לא לקח כנגד האיסור ומה שאמרה הגמרא שסיועי סייעיה, דהיינו שלא תאמר כיון שהוא לקח כנגד שני ערלה, אף על גב דליכא פירות, הרי נהנה בשני ערלה שהוא לקח כנגדם, וכאילו אותם הפירות שאכל אחר שני ערלה הם חליפי ערלה, לכן הביא לו סייעתא מהברייתא שדוקא שעבד הגוי בשבת שהוא אסור אצל ישראל, וכנגדם לקח בחול זה אסור לפי שהוא נהנה מהאיסור שעשה העכו&quot;ם, ולכן צריך להתנות. אבל בערלה שלא עשה העכו&quot;ם איסור, אף על פי שהוא נהנה במה שנעשה בשני ערלה. כיון דאינו איסור אין צריך להתנות.<br /> <br /> ==== הסבר דעת הרמב&quot;ם ====<br /> דברי הרמב&quot;ם שגם בערלה צריך תנאי בתחילת השותפות, טעונים הסבר, כיצד הם מתיישבים בפשט הגמרא. שהרי הגמרא אומרת שלפי הגירסה שהמעשה היה בנטיעות ערלה, רבינא לא הקשה על רבא אלא הביא לו סיוע מהברייתא, והרי בברייתא כתוב שרק אם התנו מותר?<br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) מסביר שדווקא לפי הרמב&quot;ם מיושבת הגמרא, שכן אם המעשה היה בשתילי ערלה ולא בשבת, בוודאי היה שהם תנאי מתחילה שיהיה הגוי אוכל פירות ערלה, שהרי פירות הערלה אסורים בהנאה ואי אפשר אף להחליפם. לכן רבא הורה להיתר כיון שידע שהיה שם תנאי, ואף רבינא לא הקשה על רבא אלא סייע לו מהברייתא. מה שאין כן לפי הגירסה הראשונה בגמרא שהמעשה היה לענין שבת, שם אין הפירות אסורים בהנאה, ולכן סבר רבא בתחילה להתיר אפילו בלא התנו.&lt;BR/&gt;<br /> לפירוש זה הסכים גם ה'''גר&quot;א''' בביאורו (יורה דעה רצד מ).<br /> <br /> בספר '''מרכבת המשנה''' חעלמא כתב ליישב שהרמב&quot;ם באמת מפרש לגמרי כדברי רש&quot;י בסוגיה, אלא שרש&quot;י מפרש שמדובר על שותלים, כלומר על אריסים שקיבלו שדה בשותפות לנטעה בנטיעות ערלה, ובזה מסכים הרמב&quot;ם שלא בעינן תנאי. אך בהלכותיו שינה הרמב&quot;ם וכתב 'נכרי וישראל שהיו שותפים בנטיעה', כלומר הם הבעלים על השדה, ובמקרה כזה ס&quot;ל שצריך להתנות בתחילה כמו בשבת.<br /> <br /> ==== ביאור האיבעיא לפי דעת הרמב&quot;ם ====<br /> לעיל הובאה הגמרא ששואלת 'סתמא מאי', ורוצה לברר מה הדין כאשר לא היה תנאי ולא היה חשבון לבסוף.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א) כתב שהרמב&quot;ם מכריע באיבעיא זו לחומרא, שהרי כתב שחייב להתנות אף בערלה, וכן העיר ה'''גר&quot;א''' (לט).<br /> &lt;BR/&gt;ייתכן לומר שהרמב&quot;ם סובר שהאיבעיא מתייחסת רק לברייתא, כלומר לדין שותפות בשבת, אבל לגבי ערלה כיון שחובה להתנות, אם לא התנה פשיטא שאסור. ולזה אין קושיה מהברייתא.<br /> <br /> === סיכום מחלוקת הראשונים ===<br /> מדברי רש&quot;י יוצא שמותר לישראל לאכול פירות כנגד פירות ערלה, אפילו אם לא התנו בתחילת השותפות כן. וכן דעת הראשונים הנ&quot;ל שהסכימו לשיטתו. וכן כתב ה'''מאירי''' (כב א ד&quot;ה ישראל וגוי). <br /> לעומת זאת דעת הרמב&quot;ם נתבארה שכל שלא התנו כן בתחילת השותפות, אסור לישראל לאכול כנגד פירות הערלה, לפי שהוא כנהנה מפירות ערלה. וכן הסכים ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף ז א), ואפילו הם התנו, אסור להם לעשות חשבון בשעת חלוקה ושישראל יטול פירות היתר כנגד פירות הערלה, לפי שבכך הוא נהנה מפירות ערלה.<br /> <br /> ה'''טור''' (יורה דעה רצד) הביא תחילה את דעת רש&quot;י ורוב הראשונים, לאחר מכן כתב שהרמב&quot;ם כתב שדווקא אם התנו ביניהם מתחילה מותר, ודווקא שלא באו לחשבון. והוסיף שדעת הרא&quot;ש כסברה ראשונה.<br /> <br /> == שלחן ערוך ואחרונים ==<br /> ה'''שלחן ערוך''' (יורה דעה רצד יג) פסק כדעת הרמב&quot;ם שההיתר הוא רק כשהתנו מתחילה ושלא באו לחשבון בסוף, אבל אם לא התנו מתחילה שהגוי יאכל פירות ערלה וישראל יאכל כנגדם, או אפילו התנו אבל בסוף חישבו כמה פירות אכל הגוי וכנגדם יאכל הישראל, אסור. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''רמ&quot;א''' לעומת זאת הביא דעת היש אומרים, שהם רש&quot;י והרא&quot;ש ורוב הראשונים, שאפילו לא התנו מתחילה מותר.<br /> <br /> === מחלוקת הב&quot;ח והט&quot;ז ===<br /> ה'''בית חדש''' (רצד י) כותב שמה שכתב הרמב&quot;ם שאסור לבוא חשבון על הפירות שאכל הגוי, הכוונה שהתנו כן מתחילה שיבואו חשבון, אבל אם התנו מתחילה שהגוי יאכל ג' שנים ולאחריו הישראל ג' שנים בלא חשבון, ולאחר מכן עשו חשבון, אין איסור בדבר, שמתנה גמורה היא שהגוי מוותר שיאכל הישראל כנגד אותם פירות שאכל הוא, וכתב שכן משמע מדברי הרמב&quot;ם. וכוונתו למה שכתב הרמב&quot;ם: &quot;ובלבד שלא יבאו לחשבון, כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל הנכרי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, '''אם התנו כזה''' אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה&quot;. משמע שרק כשהתנו כן אסור. &lt;BR/&gt;<br /> בעל ה'''טורי זהב''' (כ) חולק על הב&quot;ח וכותב שדבר זה אסור, כיוון שהגוי לא היה מסכים לתת לו פירות אם לא שאכל הוא עצמו את פירות הערלה, נמצא שהרי הוא כמחליף פירות היתר בפירות איסור. ומה שכתב הרמב&quot;ם &quot;אם התנו כזה&quot; אין הכוונה שדווקא אם התנו אסור, אלא רבותא יש כאן, שאפילו אם התנו כן בתחילת השותפות לעשות חשבון, אסור, וכל שכן אם לא התנו.<br /> <br /> ה'''ש&quot;ך''' (כז) מפרש גם הוא כדברי הב&quot;ח, שאם באו חשבון הכוונה שהתנו מתחילה שיאכל הגוי שנות האיסור ואילו הישראל יאכל כנגדם בשנות ההיתר, בזה הוא כמחליף פירות ערלה ואינו חשוב תנאי כלל.<br /> <br /> ==== סתירה מהרמב&quot;ם בהלכות שבת ====<br /> מפרשי הרמב&quot;ם העלו שאלה, שאם נאמר שכוונת הרמב&quot;ם שאסור לבוא חשבון גם אם התנו בתחילה, וכמו שמפרש הט&quot;ז בדעתו, הרי זה סותר דבריו בהלכות שבת (ו יז), שם משמע שאם התנו מותר אפילו באו לחשבון בסוף, והרי דין ערלה נלמד בסוגיה מדין שבת? אמנם יש מפרשים בדעת הרמב&quot;ם שגם שם בהלכות שבת כוונתו לאסור באו חשבון לבסוף אפילו אם התנו. אך המגיד משנה והבית יוסף ועוד מפרשים סבורים שיש הבדל בין שבת לערלה כמבואר ב[[שותפות ישראל וגוי בשבת#שיטת הרמב&quot;ם|סוגיה שם]], ואם כן השאלה במקומה עומדת. <br /> <br /> ה'''מהר&quot;י קורקוס''' על הרמב&quot;ם (שבת ו יז) התעורר לשאול מנא ליה להרמב&quot;ם חלוקה זו בין דין ערלה לדין שבת, והרי כל דין ערלה נלמד מן הברייתא האמורה לגבי שבת, ולגבי שבת מבואר מדברי הרמב&quot;ם שאם התנו בתחילה מותר, אפילו באו חשבון לבסוף?&lt;BR/&gt;<br /> וכתב ליישב,<br /> <br /> === בדיעבד ===<br /> כתב ה'''מחנה אפרים''' (מאכלות אסורות י יד) שכל האיסור הוא דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר דהוי חליפי ערלה.<br /> <br /> == החלפת נטיעות ערלה עם גוי ==<br /> כתב '''רבנו ירוחם''' (כב ב קעו ג) שמותר לומר לגוי בשנות ערלה &quot;עבוד כרמי ותטול פירותיה, ואני אעבוד כרמך שעברו עליה שני ערלה ואטול פירותיה&quot;, ודייק כן מסוגייתנו, שהדין הוא שהפירות שייכות למי שעובד בשדה. והוסיף ששאל כן לרבותיו והסכימו כמו. &lt;BR/&gt;ה'''בית יוסף''' הביא את דבריו, וגם כתבם להלכה ב'''שלחן ערוך''' (יד).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''טורי זהב''' (כב) העיר שלכאורה דין זה מתאים לשיטת רש&quot;י, אבל לפי הרמב&quot;ם שצריך להתנות קודם השותפות, הרי זה אסור, ואם כן השלחן ערוך שפסק כרמב&quot;ם לא היה לו להעתיק דין זה? &lt;BR/&gt;<br /> ותירץ שכאן יש טעם אחר, שההחלפה כאן היא כמו מכירה, שמוכר לו את הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע אחרת לעבדה ולאכול פירותיה, וזה מותר לכולי עלמא.<br /> &lt;BR/&gt;גם ה'''ש&quot;ך''' (ל) העיר על השלחן ערוך בזה, והביא תירוץ בשם הלבוש, שכל מה שכתב הרמב&quot;ם שצריך תנאי, זהו דווקא כאשר קיבלו שדה בשותפות לעבדה, שאז דרך השותפים לטרוח אחד בשביל חבירו ולכן יש בזה הנאה מפירות ערלה, אבל כאן כל אחד בעלים על שדהו, ואין כאן הנאה מפירות ערלה.<br /> ה'''גר&quot;א''' כתב שדברי הש&quot;ך דחוקים, ונשאר הגר&quot;א בקושייה על דברי השו&quot;ע.<br /> <br /> == מכירת פירות ערלה לגוי קודם שבאו לעולם ==<br /> כתב ה'''רשב&quot;א''' בתשובה (א אלף קכא) בשם ה'''ראב&quot;ד''' שמותר למכור לגוי פירות ערלה קודם שבאו לעולם, לפי ש[[הקניית דבר שלא בא לעולם|אין אדם מקנה דבר שלא בעולם]], והעצים עצמם אין בהם איסור ערלה. והביאו ה'''שלחן ערוך''' להלכה (טו).&lt;BR/&gt;<br /> ב'''טורי זהב''' (כג) תמה על דין זה, שהרי לענין השותפות פסק השלחן ערוך שצריך תנאי קודם השותפות, ומבואר שאם כבר התחילו את השותפות לא מועיל תנאי אפילו שעדיין לא צמחו הפירות, ולכאורה אינו מובן מדוע, שהרי הם לא באו לעולם? ונשאר בצ&quot;ע.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''ביאור הגר&quot;א''' (מד) כתב שלפי דברי הראב&quot;ד הללו יכל לפרש כן גם את הסוגיה בעבודה זרה, שרבא הורה להיתר מפני שעשו חלוקת שותפות באופן כזה שמקנה לו קודם שבאו לעולם. ואינו מובן מדוע דחק הראב&quot;ד בהשגות לפרש באופן רחוק.<br /> <br /> == ראו גם ==<br /> *[[שותפות ישראל וגוי בשבת]]<br /> <br /> == הערות שוליים ==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: עבודה זרה כב.]]<br /> [[קטגוריה: מאכלות אסורות פרק י]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16044 2020-11-09T10:41:24Z

<p>טוב עין: /* שיטת הט&quot;ז */</p> <hr /> <div>== מחלוקת הראשונים ==<br /> לאחר העיון נראה שישנם בעצם שלוש שיטות בחישוב שנות ערלה:<br /> * שיטת בעה&quot;מ וסייעתו, שבכל מקרה הפירות שחנטו בשנה רביעית עד ט&quot;ו בשבט אסורים משום ערלה. ואין זה משנה אם מנו לנטיעה ג' שנים שלמות, או שמנו לה שנה ראשונה באופן חלקי (מדין ל' יום בשנה חשובים כשנה).<br /> * שיטת הרמב&quot;ם שיש למנות ג' שנים מיום ליום, ולכן כל שהתחילו למנות לו שנה מראש השנה, אין צריך להמתין לט&quot;ו בשבט. אמנם אם נטע בין ט&quot;ו בשבט לט&quot;ו באב, אין צריך ג' שנים מיום ליום, אלא בט&quot;ו בשבט של שנה רביעית כבר מותרים.<br /> * שיטת הראב&quot;ד שרק אם מנו לה שנה ראשונה שלמה, כלומר שניטע פחות ממ&quot;ד יום קודם ראש השנה, אז פירותיה מותרים בראש השנה של שנה רביעית. אבל אם נטע אחר ראש השנה אפילו יום אחד, שאין לה שנה ראשונה שלמה, יש להמתין בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט ואז הפירות מותרים. &lt;BR/&gt;<br /> [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:07, 13 בנובמבר 2018 (IST)<br /> <br /> :הבה נדייק. הטור פסק כשיטת בעה&quot;מ והר&quot;ן. אך השולחן ערוך הביא בסתם את דעת הרמב&quot;ם, (אף שלא מפורש בדבריו האם נקט סתם כרמב&quot;ם או כראב&quot;ד יש להניח שפסק כרמב&quot;ם, כדרכו). ובשם 'יש אומרים' הביא גם את דעת בעה&quot;מ הר&quot;ן והטור.[[משתמש:טוב עין|טוב עין]] ([[שיחת משתמש:טוב עין|שיחה]]) 16:53, 8 בנובמבר 2020 (IST)<br /> ::צודק. תיקנתי [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 11:35, 9 בנובמבר 2020 (IST)<br /> <br /> == שיטת הט&quot;ז ==<br /> [[משתמש:טוב עין]] - למה לדעתך מדעת הט&quot;ז משמע שהוא סובר כדעת בעה&quot;מ? הוא בסך הכל הסביר דברי השו&quot;ע, אבל לא הכריע. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 11:38, 9 בנובמבר 2020 (IST)<br /> <br /> [[משתמש:א.א.]] - זה אמנם לא מוכרח, אך נלענ&quot;ד מכך שהט&quot;ז הזכיר רק צד אחד של המחלוקת, והביא את רק את טעמו של הר&quot;ן לפיו אין זה משנה מתי נטע ותמיד יש להמתין עד ט&quot;ו בשבט, משמע שכך נוקט עיקר, ובפרט שכתב זאת בסעיף ד, ולא המתין שהשו&quot;ע יביא את דברי הי&quot;א בסעיף ה, (אף ששם ציין לדבריו לעיל). <br /> בא נאמר שאם הט&quot;ז היה סבור שאין צריך להחמיר ולחוש לדעת הרז&quot;ה הר&quot;ן והטור, (מכח זה שהשו&quot;ע נקט בסתם לא כך), אזי לא היה לו להזכיר את סוף דברי הר&quot;ן - &quot;וכיוון שכן ליכא לאפלוגי בין שנטעה מ&quot;ד יום לפני ר&quot;ה או פחות מכן&quot;.<br /> אך נראה לי שהט&quot;ז לא ראה צורך להתפלמס חזיתית עם השו&quot;ע בעניין, שהרי מדברי הרא&quot;ש מתבאר שאין בזה נפק&quot;מ. [[משתמש:טוב עין|טוב עין]] ([[שיחת משתמש:טוב עין|שיחה]]) 12:36, 9 בנובמבר 2020 (IST)</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16043 2020-11-09T10:36:58Z

<p>טוב עין: /* שיטת הט&quot;ז */ חתימה</p> <hr /> <div>== מחלוקת הראשונים ==<br /> לאחר העיון נראה שישנם בעצם שלוש שיטות בחישוב שנות ערלה:<br /> * שיטת בעה&quot;מ וסייעתו, שבכל מקרה הפירות שחנטו בשנה רביעית עד ט&quot;ו בשבט אסורים משום ערלה. ואין זה משנה אם מנו לנטיעה ג' שנים שלמות, או שמנו לה שנה ראשונה באופן חלקי (מדין ל' יום בשנה חשובים כשנה).<br /> * שיטת הרמב&quot;ם שיש למנות ג' שנים מיום ליום, ולכן כל שהתחילו למנות לו שנה מראש השנה, אין צריך להמתין לט&quot;ו בשבט. אמנם אם נטע בין ט&quot;ו בשבט לט&quot;ו באב, אין צריך ג' שנים מיום ליום, אלא בט&quot;ו בשבט של שנה רביעית כבר מותרים.<br /> * שיטת הראב&quot;ד שרק אם מנו לה שנה ראשונה שלמה, כלומר שניטע פחות ממ&quot;ד יום קודם ראש השנה, אז פירותיה מותרים בראש השנה של שנה רביעית. אבל אם נטע אחר ראש השנה אפילו יום אחד, שאין לה שנה ראשונה שלמה, יש להמתין בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט ואז הפירות מותרים. &lt;BR/&gt;<br /> [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:07, 13 בנובמבר 2018 (IST)<br /> <br /> :הבה נדייק. הטור פסק כשיטת בעה&quot;מ והר&quot;ן. אך השולחן ערוך הביא בסתם את דעת הרמב&quot;ם, (אף שלא מפורש בדבריו האם נקט סתם כרמב&quot;ם או כראב&quot;ד יש להניח שפסק כרמב&quot;ם, כדרכו). ובשם 'יש אומרים' הביא גם את דעת בעה&quot;מ הר&quot;ן והטור.[[משתמש:טוב עין|טוב עין]] ([[שיחת משתמש:טוב עין|שיחה]]) 16:53, 8 בנובמבר 2020 (IST)<br /> ::צודק. תיקנתי [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 11:35, 9 בנובמבר 2020 (IST)<br /> <br /> == שיטת הט&quot;ז ==<br /> [[משתמש:טוב עין]] - למה לדעתך מדעת הט&quot;ז משמע שהוא סובר כדעת בעה&quot;מ? הוא בסך הכל הסביר דברי השו&quot;ע, אבל לא הכריע. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 11:38, 9 בנובמבר 2020 (IST)<br /> <br /> [[משתמש:א.א.]] - זה אמנם לא מוכרח, אך נלענ&quot;ד מכך שהט&quot;ז הזכיר רק צד אחד של המחלוקת, והביא את רק את טעמו של הר&quot;ן לפיו אין זה משנה מתי נטע ותמיד יש להמתין עד ט&quot;ו בשבט, משמע שכך נוקט עיקר, ובפרט שכתב זאת בסעיף ד, ולא המתין שהשו&quot;ע יביא את דברי הי&quot;א בסעיף ה, (אף ששם ציין לדבריו לעיל). <br /> בא נאמר שאם הט&quot;ז היה סבור שאין צרית להחמיר ולחוש לדעת הרז&quot;ה הר&quot;ן והטור, (מכח זה שהשו&quot;ע נקט בסתם לא כך), אזי לא היה לו להזכיר את סוף דברי הר&quot;ן - &quot;וכיוון שכן ליכא לאפלוגי בין שנטעה מ&quot;ד יום לפני ר&quot;ה או פחות מכן&quot;.<br /> אך נראה לי שהט&quot;ז לא ראה צורך להתפלמס חזיתית עם השו&quot;ע בעניין, שהרי מדברי הרא&quot;ש מתבאר שאיח בזה נפק&quot;מ. [[משתמש:טוב עין|טוב עין]] ([[שיחת משתמש:טוב עין|שיחה]]) 12:36, 9 בנובמבר 2020 (IST)</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16042 2020-11-09T10:35:39Z

<p>טוב עין: /* שיטת הט&quot;ז */ הסבר למה שכתבתי דמשמע מהט&quot;ז שנוקט כרז&quot;ה ודעימיה</p> <hr /> <div>== מחלוקת הראשונים ==<br /> לאחר העיון נראה שישנם בעצם שלוש שיטות בחישוב שנות ערלה:<br /> * שיטת בעה&quot;מ וסייעתו, שבכל מקרה הפירות שחנטו בשנה רביעית עד ט&quot;ו בשבט אסורים משום ערלה. ואין זה משנה אם מנו לנטיעה ג' שנים שלמות, או שמנו לה שנה ראשונה באופן חלקי (מדין ל' יום בשנה חשובים כשנה).<br /> * שיטת הרמב&quot;ם שיש למנות ג' שנים מיום ליום, ולכן כל שהתחילו למנות לו שנה מראש השנה, אין צריך להמתין לט&quot;ו בשבט. אמנם אם נטע בין ט&quot;ו בשבט לט&quot;ו באב, אין צריך ג' שנים מיום ליום, אלא בט&quot;ו בשבט של שנה רביעית כבר מותרים.<br /> * שיטת הראב&quot;ד שרק אם מנו לה שנה ראשונה שלמה, כלומר שניטע פחות ממ&quot;ד יום קודם ראש השנה, אז פירותיה מותרים בראש השנה של שנה רביעית. אבל אם נטע אחר ראש השנה אפילו יום אחד, שאין לה שנה ראשונה שלמה, יש להמתין בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט ואז הפירות מותרים. &lt;BR/&gt;<br /> [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:07, 13 בנובמבר 2018 (IST)<br /> <br /> :הבה נדייק. הטור פסק כשיטת בעה&quot;מ והר&quot;ן. אך השולחן ערוך הביא בסתם את דעת הרמב&quot;ם, (אף שלא מפורש בדבריו האם נקט סתם כרמב&quot;ם או כראב&quot;ד יש להניח שפסק כרמב&quot;ם, כדרכו). ובשם 'יש אומרים' הביא גם את דעת בעה&quot;מ הר&quot;ן והטור.[[משתמש:טוב עין|טוב עין]] ([[שיחת משתמש:טוב עין|שיחה]]) 16:53, 8 בנובמבר 2020 (IST)<br /> ::צודק. תיקנתי [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 11:35, 9 בנובמבר 2020 (IST)<br /> <br /> == שיטת הט&quot;ז ==<br /> [[משתמש:טוב עין]] - למה לדעתך מדעת הט&quot;ז משמע שהוא סובר כדעת בעה&quot;מ? הוא בסך הכל הסביר דברי השו&quot;ע, אבל לא הכריע. [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 11:38, 9 בנובמבר 2020 (IST)<br /> <br /> [[משתמש:א.א.]] - זה אמנם לא מוכרח, אך נלענ&quot;ד מכך שהט&quot;ז הזכיר רק צד אחד של המחלוקת, והביא את רק את טעמו של הר&quot;ן לפיו אין זה משנה מתי נטע ותמיד יש להמתין עד ט&quot;ו בשבט, משמע שכך נוקט עיקר, ובפרט שכתב זאת בסעיף ד, ולא המתין שהשו&quot;ע יביא את דברי הי&quot;א בסעיף ה, (אף ששם ציין לדבריו לעיל). <br /> בא נאמר שאם הט&quot;ז היה סבור שאין צרית להחמיר ולחוש לדעת הרז&quot;ה הר&quot;ן והטור, (מכח זה שהשו&quot;ע נקט בסתם לא כך), אזי לא היה לו להזכיר את סוף דברי הר&quot;ן - &quot;וכיוון שכן ליכא לאפלוגי בין שנטעה מ&quot;ד יום לפני ר&quot;ה או פחות מכן&quot;.<br /> אך נראה לי שהט&quot;ז לא ראה צורך להתפלמס חזיתית עם השו&quot;ע בעניין, שהרי מדברי הרא&quot;ש מתבאר שאיח בזה נפק&quot;מ.</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%9C%D7%A7%D7%99_%D7%94%D7%A2%D7%A5_%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%A2_%D7%A8%D7%91%D7%A2%D7%99&diff=16030 2020-11-09T09:20:29Z

<p>טוב עין: /* נובלות */ תיקון מקור - ש&quot;ך במקום ט&quot;ז.</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות|ערלה א ז-ח|ברכות לו ב|ערלה א ה|מעשר שני ונטע רבעי ט יג|יורה דעה רצד א-ב}}<br /> אילו חלקים בעץ או בפירות אסורים משום ערלה ונטע רבעי, ואילו חלקים מותרים.<br /> == המקורות התנאיים והתלמודיים ==<br /> נאמר בפסוק (ויקרא יט ג): {{ציטוט|&quot;וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל&quot;.}}<br /> ה'''משנה''' {{היברובוקס|37940|300|ערלה א ח}} מביאה דוגמאות שונות לחלקי פרי האסורים משום ערלה, מלבד הפרי עצמו שנאכל: ענקוקלות, חרצנים, זגים, תמד, קליפי רימון, נץ הרימון, קליפי אגוזים וגרעינים. <br /> &lt;BR/&gt;עוד אומרת המשנה שחלקים אלו אף שאסורים הם משום ערלה, מותרים משום רבעי.<br /> &lt;BR/&gt;ומסיימת המשנה, ש'הנובלות כולן אסורות'.&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&amp;daf=36b&amp;format=pdf (ברכות לו ב)] דורשת מהפסוק את המקור לדין זה, &quot;וערלתם ערלתו '''את''' פריו&quot; - את הטפל לפריו. כלומר, לא רק החלק הראוי לאכילה אסור משום ערלה, אלא כל מה ששומר על הפרי, גם עליו חל איסור ערלה.&lt;BR/&gt;<br /> ב'''ירושלמי''' (ערלה ג א) לעומת זאת, ישנה מחלוקת מהיכן בדיוק נלמד דין זה. לפי דעה אחת שם באמת דין זה נלמד מהמילה 'את' שבא לרבות את הסמוך לפריו, כלומר הקליפין והגרעינין. לעומת זאת, לפי דעה אחרת שם, הקליפה נלמדת מהמילה 'וערלתם' כלומר לשון כיסוי, שגם הכיסוי של הפרי אסור משום ערלה, ואילו מהמילה 'את' יש לרבות רק את הגרעינין. ולדעה נוספת שם בירושלמי גם דין הגרעינים נלמד מ'וערלתם ערלתו' שהכוונה על הפרי שעוטף ומכסה את הגרעין.&lt;BR/&gt;<br /> יש להעיר שה'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשניות (ערלה א ח) לא הזכיר את דרשת הגמרא כמקור לאיסור גרעינים וקליפות, אלא כתב לגבי קליפי רימון והנץ שלו שטעם איסורם הוא משום שראויים לצביעה, וכיון שערלה אסורה בהנאה, אסור אף באלו. מה שאין כן לענין רבעי, שמותר הוא בהנאה ואינו אסור אלא באכילה קודם פדיון, ממילא אין איסור בגרעינים וקליפות.<br /> <br /> לעומת זאת, החלקים בעץ שאינם חלק מהפרי עצמו אלא שייכים הם לעץ, אין בהם איסור ערלה. וכך אומרת המשנה שם {{היברובוקס|37940|298|ערלה א ז}}, שהעלים והלולבים ומי גפנים והסמדר, מותרים בערלה וברבעי.&lt;BR/&gt;<br /> דין זה נפסק להלכה בראשונים ואחרונים. כן כתב ה'''רמב&quot;ם''' בשו&quot;ת (פאר הדור קצ) שדבר פשוט הוא שעצי ערלה אינן אסורים, שלא נאסר אלא הפרי, וכן הוא ב'''טור''' (יורה דעה רצד) וב'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6813|יורה דעה רצד ב}}.&lt;BR/&gt;<br /> אמנם מצאנו דעה ב'''כלבו''' (ערלה צב ד&quot;ה אחד הנוטע) שכתב שג' שנים ראשונות, אין בו שום היתר אכילה ואפילו העצים אסורים בהנאה. אמנם הרב '''ברכי יוסף''' {{היברובוקס|19312|107|רצד א}} שאין הכוונה לגזע והעצים, אלא הכוונה לגרעינים וקליפי הפירות, שהרי העצים עצמם וודאי מותרים, כדמוכח מדברי כל הפוסקים.<br /> <br /> === ענקוקלות ===<br /> מובא ב'''ירושלמי''' (ערלה א ה) שהמילה 'ענקוקלות' היא נוטריקון - ענבין דלקי תלתיהון.<br /> &lt;BR/&gt;וישנה שם מחלוקת בפירוש 'ענקוקלות', לפי דעה אחת ענקוקלות הם ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש, ולפי דעה שניה אפילו לקו אחר שהביאו שליש.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מעשר שני ונטע רבעי ט יג) מגדיר ענקוקלות - ענבים ששרפן הקדים והפסידן, כלומר בכל גווני שנשרפו אפילו בין אם קודם שהביאו שליש ובין לאחר שהביאו שליש אסורות משום ערלה. כן ביארו ה'''רדב&quot;ז''' ו'''מהר&quot;י קורקוס''' כאן.&lt;BR/&gt;<br /> כך משמע גם ב'''טור''' (יורה דעה רצד) וב'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6813|יורה דעה רצד א}} שכתבו 'ענבים שלקו ואין נגמרים בבישולם', ולא הבדילו בין לפני שליש לאחר שליש.<br /> <br /> === נטע רבעי ===<br /> כאמור, המשנה מחלקת בין ערלה לבין דין נטע רבעי, שחלקי הפרי שאינם ראויים לאכילה, אף שאסורים הם משום ערלה, אינם אסורים משום רבעי.<br /> &lt;BR/&gt;ה'''רא&quot;ש''' בהלכות קטנות (ערלה ז) מסביר זאת על פי הברייתא המובאת בירושלמי (ערלה א ה) 'פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים', כלומר, שאין חיוב פדיון על בוסר ופגים משום שאין הם אסורים כלל בשנה הרביעית. וכן הביא ה'''בית יוסף''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6365|יורה דעה רצד ד&quot;ה ומ&quot;ש בין עיקר הפרי}} בשמו. כן מפרשים גם ה'''ריבמ&quot;ץ''' וה'''ר&quot;ש''' על המשנה.<br /> &lt;BR/&gt;אמנם הרמב&quot;ם (מעשר שני ונטע רבעי ט ב) מפרש ברייתא זו, לענין [[איסור פדיון קודם הזמן]], שבאמת מדובר בפירות החייבים ברבעי, אלא שאסור לפדותן בעודן בוסר או פגים. <br /> &lt;BR/&gt;ובאמת ה'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשניות (ערלה א ח) מפרש אחרת מדוע חלקים אלו של הפרי פטורים מרבעי, מפני שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא רק באכילה, וצריך לאכלן בירושלים כמעשר שני, וכשם שמעשר שני אינו נוהג אלא בדבר הראוי לאכילה, כך גם ברבעי, וכן כתבו '''רבי עובדיה מברטנורא''' ו'''תפארת ישראל'''.&lt;BR/&gt;<br /> [[#גרעינים הראויים לאכילה לענין נטע רבעי|להלן]] מובאת דעת כמה אחרונים שדין נטע רבעי אמנם נוהג בגרעינים הראויים לאכילה.<br /> <br /> === נובלות ===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' על המשנה מפרש שהנובלות הכוונה לפירות שנשרו מן העץ קודם בישולן, ואסורות אף ברבעי, וזהו פירוש המילה 'כולם' לרבות נטע רבעי. וכן פירשו '''ברטנורא''' ו'''תפארת ישראל'''. ובעל '''הון עשיר''' כתב שהמילה 'כולם' הכוונה לכל סוגי הפרות.<br /> <br /> לעומת זאת ה'''ר&quot;ש''' וה'''רא&quot;ש''' כאן פירשו 'נובלות' באופן אחר, על פי ה'''גמרא''' (ברכות מ ב) לענין ברכת 'שהכל' על הנובלות.&lt;BR/&gt; <br /> דאיתיא שם שנחלקו ר' זירא ור' אילעא בפירוש 'נובלות' לענין ברכה ראשונה. לדעת אחד מן האמוראים נובלות הן 'בושלי כמרא', ומסביר '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה בושלי) שהם תמרים שבישלה אותם החמה יתר על המידה עד שנשרפו. ולדעה אחרת שם נובלות הן 'תמרא דזיקא', פירש '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה תמרי) שהרוח משירה אותן.<br /> &lt;BR/&gt;ייתכן שהר&quot;ש והרא&quot;ש אזלי לשיטתם [[#נטע רבעי|לעיל]] שסוברים הם שפגים ובוסר אין דין נטע רבעי נוהג בהם. ובאמת ה'''טור''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6365|יורה דעה רצד}} כתב להדיא שדין רבעי אינו נוהג בנובלות. וב'''בית יוסף''' שם כתב שכוונת הטור גם לפגים שגם הם מותרים ברבעי, וזאת על פי הברייתא 'פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגין', וכפי שפירשוה הרא&quot;ש והר&quot;ש.<br /> <br /> ה'''בית חדש''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6365|יורה דעה רצד א ד&quot;ה ונראה}} כתב ליישב דעת הטור עם המשנה, שמה שכתוב הנובלות כולן אסורות אף ברבעי, הכוונה לתמרי דזיקא, שכיוון שמברכים עליהן בורא פרי העץ, הרי הם נחשבים לפרי ואסורים משום ערלה. אבל בושלי כמרא, שהם פירות שלעולם לא יתבשלו, הרי שברכתם 'שהכל', ואם כן אינם חשובים פרי כלל, ואין דין רבעי נוהג בהם. ולכן כתב הטור את דינו דווקא על בושלי כמרא, כלומר תמרים שאינם מתבשלים, ולא על תמרי דזיקא.&lt;BR/&gt;ועוד כתב הב&quot;ח שם שגם הרמב&quot;ם סובר כן, ומה שסתם וכתב 'הנובלות כולן אסורות' כלשון המשנה, זהו דווקא בתמרי דזיקא, אבל בושלי כמרא מותרים ברבעי, דלאו פרי הן.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''ש&quot;ך''' (ה) חלק על הב&quot;ח בזה, וכתב שלא ייתכן שהטור כיוון רק לפי פירוש אחד במילה 'נובלות', גם שזה נגד הסוגיה בברכות, וגם הרא&quot;ש בהלכות ערלה כתב כשני הפירושים.<br /> <br /> ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6813|יורה דעה רצד א}} העתיק בסתם דברי הטור שהתמרים שאינם מתבשלים אסורים בערלה ופטורים ברבעי, והוסיף שיש מי שאוסר תמרים שאינם מתבשלים אף ברבעי. ותמה על זה ה'''ש&quot;ך''' (ה ד&quot;ה העולה מכל זה) מדוע כתב דברי הטור בסתם ודברי הרמב&quot;ם ביש מי שאומר, בעוד שרוב ככל המפרשים מסכימים לפירוש הרמב&quot;ם שהנובלות אסורות אף ברבעי, ועל כן הוא נקט שהעיקר להלכה כרמב&quot;ם, שהנובלות אסורות אף ברבעי.<br /> <br /> == עץ שטעמו שווה לפריו ==<br /> {{להשלים}}<br /> כתב בשו&quot;ת '''בנין ציון''' אטלינגר {{היברובוקס|1122|26|ב נה}} שגם עץ שטעם עצו שווה לפריו, אין לאסור את העץ משום ערלה, שלעולם אינו אסור אלא הפרי. והביא לזה ראיה מהמשנה שהתירה מי גפנים וסמדר, אף שודאי טעמם קרוב לטעם הפרי יותר מאשר טעם העץ.<br /> <br /> == גרעינים הראויים לאכילה לענין נטע רבעי ==<br /> {{להשלים}}<br /> כתבו ה'''תוספות''' (ברכות לו ב ד&quot;ה קליפי) שיש לברך על גרעינים של פירות (כגון גודגניות, אפרסקים ותפוחים) בורא פרי העץ, דפירי נינהו. כלומר מכך שאסורים הם משום ערלה, מוכח שהם חלק מהפרי ולכן יש לברך עליהם בורא פרי העץ. כן היא גם דעת ה'''רא&quot;ש''' (ברכות ו ד). &lt;BR/&gt;<br /> ה'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה קליפי) תמה על דברים אלו, שהרי אין חיוב הערלה אלא משום ריבוי הפסוק שדורשים 'את' הטפל לפריו, לרבות קליפות וגרעינים, אך זהו דין מיוחד לערלה, ואינו ענין לברכת הנהנין. וסובר הוא שם שאין לברך עליהם כלל אלא אם כן ממתקן, שאז מברך שהכל.<br /> &lt;BR/&gt;בספר '''מעדני יום טוב''' (נ) הקשה שהרא&quot;ש סותר דברי עצמו, שהרי בהלכות ערלה הביא את הריבוי מהמילה 'את' גם לגבי גרעינין, ואם כן מוכח שלא משום דחשיב פרי עצמו, אלא רק מריבוי הכתוב. וה'''פרי חדש''' (ליקוטים אורח חיים רב) כתב באמת שהרא&quot;ש חזר בו {{ראה עוד|חלקי העץ והפרי השונים לענין ערלה ונטע רבעי}}.<br /> <br /> בשו&quot;ת '''פנים מאירות''' (א סה) תמה לשיטת הרא&quot;ש והתוספות, מדוע הגרעינים פטורים מרבעי, והרי אם חשובים הם פרי, דין הוא שיהיה נוהג בהם גם נטע רבעי. וכן תמה ה'''צל&quot;ח''' (ברכות לו ב).&lt;BR/&gt;<br /> וב'''צל&quot;ח''' שם יצא לחלק בין גרעינים שראויים לאכילה שהם חייבים ברבעי, לבין גרעינים שאינם ראויים לאכילה או חלקים בו שאינם ראויים לאכילה, שפטורים מדין נטע רבעי. וכעין זה חילק ה'''פרי מגדים''' (אורח חיים רב אשל אברהם יז). <br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: נטע רבעי]]<br /> [[קטגוריה: ברכות לו:]]<br /> [[קטגוריה: ברכות מ:]]<br /> [[קטגוריה: מעשר שני ונטע רבעי פרק ט]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94_%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94_%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A5_%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5&diff=16021 2020-11-08T16:22:22Z

<p>טוב עין: הערה על דבר פסיקת השלחן ערוך</p> <hr /> <div>בפשטות מה שנכתב בדף, שהשלחן ערוך פסק כרמב&quot;ם אינו נכון. אלא מדבריו משמע שפסק כטור, וכפי שכתבו בדעתו הש&quot;ך והט&quot;ז.[[משתמש:טוב עין|טוב עין]] ([[שיחת משתמש:טוב עין|שיחה]]) 18:22, 8 בנובמבר 2020 (IST)</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94_%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94_%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A5_%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5&diff=16011 2020-11-08T15:51:34Z

<p>טוב עין: /* ערלה בארץ ישראל בזמן הזה */</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות|ערלה ג ט; קידושין א ט|קידושין לח ב-לט א|ערלה ג ז|מאכלות אסורות י יא-יב|יורה דעה רצד ח-י}}<br /> ==משניות וגמרא==<br /> ה'''משנה''' בקידושין (א ט) אומרת שכל מצוה שאינה תלויה בארץ (אלא חובת הגוף כגון שבת ותפילין וכד') נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ, ואילו כל מצוה שתלויה בארץ (כגון תרומות, מעשרות, לקט שכחה ופאה וכד') אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מערלה וכלאים. <br /> &lt;BR /&gt;במקום אחר ב'''משנה''' {{היברובוקס|37940|328|ערלה ג ט}} מבואר שאף שערלה וכלאים נוהגים גם בחוץ לארץ, מכל מקום אין זה מן התורה אלא הערלה היא הלכה והכלאים מדברי סופרים. &lt;BR /&gt;ב'''גמרא''' (קידושין לח ב) נחלקו האמוראים בפירוש המושג 'הלכה' כאן. לדעת רב יהודה בשם שמואל הכוונה להלכות מדינה, כלומר זהו דבר שקיבלו על עצמם בחוץ לארץ, ואילו לדעת עולא בשם ר' יוחנן זהו הלכה למשה מסיני כלומר זו חובה גמורה.<br /> <br /> עולא מנסה להביא ראיה לשיטתו מתחילת אותה המשנה בערלה שם: {{ציטוט|&quot;ספק ערלה, בארץ ישראל אסור ובסוריה מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ ישראל אסור ובסוריה מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד&quot;.}}<br /> מבואר במשנה שחוץ לארץ הוא קל יותר מסוריה, אלא שיש הבדל בין ערלה לבין כלאי הכרם, שבערלה מותר לרדת ולקחת ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט, ואילו בכלאי הכרם מותר לו אף ללקוט ובלבד שלא ילקוט הוא עצמו ביד. ומזה שהקילו בכלאים יותר מן הערלה, מוכח שדין ערלה אינו רק מנהג מדינה, אלא הלכה למשה מסיני.<br /> &lt;BR /&gt;מתרצת הגמרא שבאמת צריך לשנות בשניהם את אותו דין, או בשניהם יורד ולוקח או בשניהם יורד ולוקט, וכן אמר שמואל לרב ענן לשנות. ומר בריה דרבנא היה שונה בשניהם לקולא, כלומר יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד.<br /> <br /> בהמשך הגמרא (לט א) שואל ר' זירא את רב אסי (שגם הוא סובר כר' יוחנן שבחוץ לארץ הערלה היא הלכה למשה מסיני), איך ייתכן לומר שנתיר ספק אם זה הלכה למשה מסיני, והרי בדרך כלל ספק הלכה למשה מסיני לחומרא? ענה לו רב אסי שכן נאמרה ההלכה מעיקרא שבספק ערלה בחוץ לארץ יש להתיר, ורק הודאי אסור.<br /> <br /> ==תוספתא וירושלמי==<br /> ב'''תוספתא''' (ערלה א ח) מובא דין זה בשינויים משמעותיים.&lt;BR /&gt;<br /> התוספתא מביאה את הדין שספק הערלה בארץ ישראל אסור, ואילו בסוריא ובחוצה לארץ מותר. ומפרטת את האופן המותר - כיצד כרם ושדה שנטוע ירק, והיה ירק נמכר חוצה לו - ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר. ר' יהודה אומר באופן זה גם בסוריא אסור, אלא האופן שבסוריא ובחו&quot;ל מותר הוא בכרם שנטוע ירק '''ושדה ירק בצדו''' וירק נמכר חוצה לו, ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר. וכן נטועה קטנה שנמצאה בתוך שדהו ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר.&lt;BR /&gt;<br /> עוד מביאה שם התוספתא את דעת ר' אליעזר הגדול שאומר אין ערלה בחוצה לארץ.<br /> <br /> גם ב'''ירושלמי''' (ערלה ג ז) מובאת המחלוקת באופן דומה למובא בתוספתא, לדעת תנא קמא כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לו, זהו האופן המותר בסוריא, ואילו לדעת ר' יהודה (ר' יודן) בכהאי גוונא אסור, ומותר רק באופן שיש כרם של ערלה וכרם אחר בצידו, וענבים נמכרות חוצה לו.&lt;BR /&gt;<br /> עוד מובא שם בירושלמי שר' יודן אומר שדין הרישא במשנה לגבי ערלה, ודין הסיפא לגבי כלאים שווים, כלומר בשניהם יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט (וכפי ששנה שמואל לרב ענן בבבלי).<br /> <br /> ==שיטות הראשונים==<br /> הראשונים ירדו לבאר את המשנה מה הפירוש 'יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט' האמור לגבי ערלה, וכן מהו 'יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד' האמור לגבי כלאים, שזהו קולא גדולה יותר. וממילא מהי מציאות הספק שהתירו ספק ערלה וספק כלאים. כמו כן נחלקו האם לדינא יש חילוק בין ערלה לכלאים וכלדהלן.<br /> <br /> ===שיטת רש&quot;י===<br /> '''רש&quot;י''' (קידושין לח ב ד&quot;ה יורד) מבאר שמדובר על פרדס שיש בו נטיעות זקנות הפטורות מערלה יחד עם נטיעות ילדות האסורות משום ערלה, והנכרי מלקט מהפרדס מבלי להבחין בין פירות הערלה לפירות המותרים. כמו כן מסביר רש&quot;י (ד&quot;ה ובלבד) שיש הבדל בין סוריא לחוצה לארץ, שבחוצה לארץ מותר לקחת מן הנכרי שליקט בפרדס, אף שהישראל יודע שהגוי נכנס שם לכתחילה ואומר לו לעשות כן, ובלבד שלא יראנו לוקט מן הערלה. אך בסוריא אינו מותר אלא לאחר מעשה כשכבר לקט הגוי, אז מותר לקחת ממנו, אבל לא לומר לו לכתחילה.&lt;BR /&gt;זהו בערלה. בכלאים הדין הוא עוד קל יותר מזה, שמותר אפילו לקנות מגוי שלקט ירק מכרם שיש בו כלאי הכרם בחלק מן המקומות, אפילו שליקט מן הכלאים ממש, כיון שדין הכלאים בחוץ לארץ אינו אלא מנהג מדינה. אמנם שהישראל בעצמו ירד וילקוט מן הכלאים, זה אסור אפילו בחוצה לארץ.<br /> <br /> ===שיטת הר&quot;ן===<br /> ה'''ר&quot;ן''' (דפי הרי&quot;ף טו ב ד&quot;ה ואחרים מפרשין) הביא פירוש שונה מרש&quot;י, שגם בכלאים ודאי אינו מותר ליקח מן הגוי אם יודע שליקט מן הכלאים ממש, אלא מדובר בפירות שנמכרים בפתח הפרדס שיש בו גם ערלה וגם פירות כשרים, ואמרינן שבארץ ישראל אסור כיון שמוכחא מילתא שמפירות הגן הם, שהרי נמכרים מחוצה לו, ואם כן יש בהם חשש ערלה. אך בסוריא מותר לפי שאין כאן אלא ספק, שמא לא מפירות ערלה הם. אמנם להיכנס לתוך הגן וללקט מן הפירות התלושין שבו, זה אסור אף בסוריא, שבכגון זה גזרו בה לפי שקרובה היא לארץ ישראל. אמנם בחוץ לארץ אף זה מותר, ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט מן הפירות האסורים, שעדיין יש בהם ספק ולכן מותר.&lt;BR /&gt;<br /> כלאים דינם קל יותר, שמותר אף לומר לגוי שילקוט מן הפירות בסתם, כל שאינו רואה את הגוי לוקט מן האיסור ממש. וכן אסור לישראל בעצמו ללקוט.<br /> <br /> ===שיטת הרמב&quot;ם===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מאכלות אסורות י יא) לא חילק לכאורה בין ספק ערלה לספק כלאים, ומפרש את המקרה כפי שמבואר בתוספתא, שישנו כרם עם נטיעות ערלה, וענבים נמכרים מחוצה לו, וכן ירק זרוע כלאים, וירק נמכר חוץ לכרם, ואין ידוע אם הנמכר בחוץ הוא מכרם זה או ממקום אחר, בארץ ישראל אסור, בסוריא מותר, ובחוץ לארץ אפילו ראה שהענבים או הירק יצאו מכרם המעורב בערלה או בכלאיים, לוקח מהן, ובלבד שלא יראה את הגוי בוצר מן הערלה או לוקט ירקות בידו.<br /> &lt;BR /&gt;בהמשך כתב הרמב&quot;ם (יב) שכרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאי הכרם, בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר וכל שכן בחוץ לארץ. <br /> <br /> המפרשים דנו בפירוש דברי הרמב&quot;ם, מדוע השווה בין ספק כלאים לספק ערלה, כאשר מהמשנה ומהגמרא נראה שיש להם דין שונה. <br /> ====הרדב&quot;ז והר&quot;ן====<br /> ה'''רמ&quot;ך''' התקשה בדברי הרמב&quot;ם מדוע השווה את הדין של ספק ערלה לדין של ספק כלאי הכרם, בעוד שבתלמוד בבלי וכן במשנה, מפורש שיש הבדל ביניהם, וכי דין ספק ערלה שהוא מהלכה למשה מסיני חמור מדין ספק כלאי הכרם שהוא רק מדברי סופרים.&lt;BR /&gt;<br /> ה'''רדב&quot;ז''' במקום מבאר שהרמב&quot;ם פסק כאותו מאן דאמר בגמרא שלערלה וכלאי הכרם דין שווה, וצריך לשנות את גירסת המשנה, שבשניהם יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט, שלא גזרו בחו&quot;ל אלא את הידוע לאיסור ואת הלקוט בידיים.&lt;BR /&gt;<br /> גם ה'''ר&quot;ן''' (דפי הרי&quot;ף טו ב) כתב לתרץ שהרמב&quot;ם פסק כמר בריה דרבנא שסובר שדין ערלה וכלאי הכרם שווים לקולא, ואף שהלכה כר' יוחנן שהערלה בחו&quot;ל מהלכה למשה מסיני, מ&quot;מ לענין ההיתר מותר גם בערלה כל שאינו רואה ולוקט&lt;ref&gt;ה'''בית יוסף''' (יורה דעה רצד) הבין בכוונת הר&quot;ן שמסביר את הרמב&quot;ם שדין ערלה כדין כלאי הכרם לקולא, כלומר שמותר לראות את הגוי לוקט אבל שלא ילקוט הוא בעצמו בידיו. ותמה על זה, שלא כן משמע ברמב&quot;ם. אבל כבר העירו ה'''מחנה אפרים''' ו'''חידושי אנשי שם''' שלא היתה כוונת הר&quot;ן לומר שהרמב&quot;ם פסק כמר בריה דרבנא לקולא, אלא רק שהשווה בין הדינים כוותיה, אך סובר הוא לחומרא שדין הכלאים הוא כדין הערלה שאסור לראות את הנכרי לוקט, אלא רק ליקח ממנו אחרי שלקט.&lt;/ref&gt;.<br /> <br /> ====בית יוסף====<br /> ה'''בית יוסף''' (יורה דעה רצד ד&quot;ה והרמב&quot;ם) אחר שהביא כשיטת הר&quot;ן, כתב דרך נוספת שנראית לו יותר, שהרמב&quot;ם כן מחלק בין ערלה לכלאים, וכדעת ר' יוחנן בבבלי, ולכן מה שכתב 'שלא יראה אותו בוצר מן הערלה' זה מתייחס רק לערלה שאסור אף לראות, ומה שכתב אחר כך 'או לוקט הירק בידו' זה מתייחס לכלאי הכרם, וזה דווקא בכלאים שמותר לראות אבל לא ללקוט בעצמו. אך סיים הבית יוסף שמדברי הרמב&quot;ם בהלכות כלאים (ח יד) נראה שאינו סובר כן, אלא גם בכלאים צריך שלא יראנו לוקט.&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ====ודאי ערלה או ספק ערלה====<br /> עוד דנו המפרשים בדברי הרמב&quot;ם, בהבנת המציאות מהו ספק ערלה וספק כלאי הכרם, ומה היחס בין הלכה י&quot;א להלכה י&quot;ב בדבריו.&lt;BR /&gt;<br /> ה'''רדב&quot;ז''' שם כתב שבהלכה י&quot;ב מדובר על כרם שיש ספק אם הוא ערלה, וזה קל יותר מהמקרה בהלכה י&quot;א, ששם מדובר על ודאי ערלה אלא שנתערבה עם פירות היתר ואתחזק איסורא, אך בהלכה י&quot;ב לא אתחזק איסורא ולכן מותר אפילו ללקוט ביד. וסיים הרדב&quot;ז שאינו יודע מקור לדין זה.<br /> &lt;BR /&gt;ה'''ר&quot;ן''' שם כתב שהרמב&quot;ם הסכים לפירוש רש&quot;י שאפילו בודאי ערלה ובודאי כלאי הכרם מותרים בחוץ לארץ, כל שאינו לוקט או אינו רואה את הגוי לוקט (ולא הסביר מה ההבדל בין סוריא לבין חוץ לארץ).<br /> &lt;BR /&gt;ה'''בית יוסף''' (ד&quot;ה ועדיין יש לדקדק) סובר שהלכה י&quot;א מדברת על ודאי ערלה, ובסוריא מותר ליקח ענבים הנמכרות חוצה לו, כיון שאינו יודע אם הם מכרם זה או לא, ובחוץ לארץ מותר אפילו יודע בודאי שהם מכרם זה, ובלבד שלא ראה את הגוי בוצר ממנו. ובהלכה י&quot;ב זהו ספק ערלה, כלומר שיש ספק בכרם עצמו אם עברו עליו ג' שנים או לא, וזה מותר אפילו בסוריא ואפילו ללקוט ביד.<br /> <br /> ==שלחן ערוך ואחרונים==<br /> מרן ה'''שלחן ערוך''' (יורה דעה רצד ט) פסק כפי הבנתו בבית יוסף את דעת הרמב&quot;ם, שבסוריא מותר ליקח ענבים הנמכרות חוץ לכרם שהוא ודאי ערלה, ובתנאי שלא ידע שהובאו מאותו הכרם. ובחוץ לארץ מותר אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, ובלבד שלא יראה את הגוי בוצר. וכרם שהוא ספק ערלה מותר לגמרי בסוריא ובחוצה לארץ.<br /> <br /> ה'''ש&quot;ך''' (כא) כתב בדעת הרמ&quot;א שהוא חולק על השלחן ערוך לגבי כרם שהוא ספק, וסובר הוא שאסור לישראל ללקוט בידיים, אלא דווקא גוי או ישראל אחר, אמנם מותר לראותו לוקט, כיון שאינו ודאי ערלה.<br /> <br /> ==ערלה בארץ ישראל בזמן הזה==<br /> מדברי ה'''רדב&quot;ז''' [https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1952&amp;pgnum=199 (שו&quot;ת תקפ)] מבואר שספק ערלה בארץ ישראל אסור גם בזמן הזה.<br /> <br /> ברם, כתב ה'''משנה למלך''' (מאכלות אסורות י יא) שלמאן דאמר [[קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא]], איסור ערלה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, ואם כן אף בארץ ישראל ספיקה מותר, לפי שבטלה קדושת הארץ.<br /> <br /> בספר '''אבן ישראל''' פישר (מאכלות אסורות י יא) דן בדבריו, וכתב שהדבר תלוי האם חיוב ערלה בארץ ישראל בזמן הזה הוא חידוש של חז&quot;ל ואיסורו מדרבנן, ואז יש לומר דעשאוהו כעין דאורייתא ואפילו ספיקה אסור. או אולי חז&quot;ל לא חידשו שום איסור אלא כאשר בטל האיסור מהתורה חזר דין הארץ להיות כחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני. ולמשנה למלך פשיטא שדין הארץ היום כדין חוץ לארץ וספיקה מותר. והביא ראיה לדבריו מן הירושלמי (ערלה א ב) שמבואר במשנה שכשבאו אבותינו לארץ על עץ שנטעו כבר נתחייב בערלה, אף שעדיין לא כבשו, שאין דין ערלה תלוי בכיבוש אלא בביאה. והירושלמי שם מסביר שזהו כדעת ר' ישמעאל שאמר שכל הביאות האמורות בתורה הם לאחר י&quot;ד שנה של כיבוש וחלוקה, אך מודה הוא שערלה וחלה נוהגים מיד. וכתב האבן ישראל שהטעם שמודה ר' ישמעאל בזה, הוא מפני שערלה נוהגת גם בחו&quot;ל מהלכה, ולכן נהגו גם בא&quot;י גם לפני כיבוש&lt;ref&gt;דבריו צ&quot;ע, שזה מיישב את דין ערלה, אבל מה יאמר לגבי חלה שאינה נוהגת בחו&quot;ל אף לא מהלכה, ולמה נהגו בה לפני כיבוש? ועוד, שהירושלמי שם אומר במפורש מה הטעם של ר' ישמעאל בחלה וערלה, שהוא מפני ששינה הכתוב בלשונו במצוות אלו, וכתב 'בבואכם'. וצ&quot;ע.&lt;/ref&gt;.<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: חוץ לארץ]]<br /> [[קטגוריה: ספיקות]]<br /> [[קטגוריה: קידושין לח:]]<br /> [[קטגוריה: קידושין לט.]]<br /> [[קטגוריה: מאכלות אסורות פרק י]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16010 2020-11-08T15:18:05Z

<p>טוב עין: /* טור, שלחן ערוך ואחרונים */</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות|ראש השנה א א|ראש השנה ט ב - י ב|שביעית ב ד|מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב|יורה דעה רצד ד}}<br /> ==סוגית הגמרא ומחלוקת התנאים==<br /> ===ראש השנה לנטיעה===<br /> ה'''משנה''' (ראש השנה א א) אומרת שבאחד בתשרי ראש השנה לנטיעה. ומסביר '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה לנטיעה) שהכוונה למנין שנות ערלה, שאם זרע אפילו באמצע השנה, כלתה לו שנה ראשונה בסוף אלול וצריך למנות עוד שתי שנים לערלה.&lt;BR /&gt;<br /> ב'''גמרא''' (ראש השנה ט ב) מבואר שהמקור לדבר זה הוא מן הפסוק: &quot;שלש שנים ערלים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים ליי&quot;. ולומדים בהיקש מהמילה 'שנה', שכשם ש'שנה' הכתוב בדברים (יא יב): &quot;מראשית השנה ועד אחרית שנה&quot; הכוונה מתשרי, כן הוא גם 'שנה' האמור בערלה הוא בתשרי. ואף שהמילה 'שנה' כתובה גם לגבי ניסן &quot;ראשון הוא לכם לחדשי השנה&quot; (שמות יב ב), מ&quot;מ יש ללמוד שנה שאין עמה חודשים משנה שאין עמה חודשים (תשרי), ולא משנה שיש עמה חודשים (ניסן). <br /> <br /> ===שלשים יום בשנה חשוב שנה===<br /> ה'''גמרא''' (ט ב) מביאה ברייתא שקובעת שהנוטע ל' יום קודם ראש השנה, עלתה לו שנה ומתחיל למנות מא' תשרי שנה שניה לערלה. אך אם נטע פחות מל' יום לפני ראש השנה, לא עלתה לו שנה.&lt;BR /&gt;<br /> עוד מוסיפה הברייתא לומר שפירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט, אם לערלה ערלה, אם לרבעי רבעי. וכן נמצא מפורש ב'''תוספתא''' (שביעית ב ג) והובא גם ב'''ירושלמי''' (שביעית ב ו, ראש השנה א ב).&lt;BR /&gt;<br /> להלן יובא שישנה מחלוקת מה כוונת הברייתא באמרה שהפירות אסורים עד ט&quot;ו בשבט, והאם מדובר על שנטע תוך ל' יום או קודם ל' יום לראש השנה.<br /> <br /> בבבלי ובירושלמי מוסבר שהמקור לדין זה שהביאה הברייתא, הוא מן הפסוקים: &quot;ובשנה הרביעית יהיו כל פריו קודם הלולים ליי, ובשנה החמישית תאכלו את פריו...&quot;, ולמדו חז&quot;ל מהאות וי&quot;ו שמוסיף על הענין הראשון, כלומר שפעמים השנה היא רביעית ועדיין אסורה משום ערלה, וכן לענין חמישית האות וי&quot;ו מוסיפה לומר שפעמים שהשנה היא חמישית ועדיין אסורה משום רבעי.<br /> <br /> ===מחלוקת התנאים===<br /> בהמשך הגמרא מחפשת מיהו התנא שסובר ששלושים יום בשנה חשוב שנה.<br /> בתחילה מביאה היא את דעת ר' מאיר שאומר במפורש ש'''יום אחד''' בשנה חשוב שנה (ואומר כן לענין גילו של פר שצריך שיהיה בן שלוש שנים, ולדעת ר' מאיר אם עברו לו שנתיים ויום אחד מיום שנולד, נחשב הוא כבר לבן שלוש), ואם כן הברייתא לא אתיא כר' מאיר לכאורה.<br /> &lt;BR /&gt;אך ממשיכה הגמרא ואומרת שגם כשאר תנאים אי אפשר להעמיד. שמצאנו מחלוקת תנאים לענין נטיעה קודם שביעית, שאסור לנטוע קודם שביעית אם הנטיעה לא תספיק להיקלט ולהשתרש בארץ. ושלוש דעות שם במשנה (שביעית ב ו). דעת ר' אליעזר שאם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה צריך לעקור לפי שאין הזרע נקלט בפחות מל' יום. לעומת זאת דעת ר' יהודה שהקליטה היא ג' ימים, ואילו דעת ר' יוסי ור' שמעון - שתי שבתות.<br /> &lt;BR /&gt;ומוסיף שם רב נחמן בשם רבה בר אבוה, שזמנים הללו שדיברו עליהם התנאים הם רק זמן הקליטה וההשרשה, אך מלבד זה צריך עוד ל' יום שייחשב כשנה&lt;ref&gt;נחלקו רש&quot;י ותוספות האם שלושים יום הנוספים שדיבר עליהם רב נחמן זהו דווקא לענין ערלה כדי שתיחשב לו שנה (תוספות) או גם לענין שביעית (רש&quot;י). אך כיון שסוגייתינו עסוקה בענין ערלה, הרי שלעניינו אין משמעות למחלוקת.&lt;/ref&gt;. כלומר לר' אליעזר צריך שישים יום (ל' לקליטה ול' לשנה), לר' יהודה שלושים ושלושה ימים (ג' לקליטה ול' לשנה) ואילו לר' יוסי ור' שמעון ארבעים וארבעה (י&quot;ד לקליטה ול' לשנה). ואם כן הברייתא שמצריכה שלושים יום בלבד לשנת ערלה, היא דלא כאף אחד מהתנאים הללו.&lt;BR /&gt;<br /> מיישבת הגמרא ואומרת שלעולם הברייתא היא כר' מאיר, ואף שהצריך יום אחד זהו לענין להחשיב את היום כשנה, אבל מ&quot;מ צריך עוד ל' יום לקליטה (ובזה מודה הוא לר' אליעזר). ואף שלפי זה צריך היה לצאת שלושים ואחד, מסבירה הגמרא שיום אחד עולה לכאן ולכאן, כלומר גם לדין יום בשנה חשוב ושנה וגם להחשב כאחד הימים של הקליטה.<br /> <br /> ==אילו נטיעות אסורות עד ט&quot;ו בשבט==<br /> ===השיטות בירושלמי===<br /> ב'''ירושלמי''' (שביעית ב ד, ראש השנה א ב) מובאת התוספתא הנ&quot;ל, שהנוטע שלושים יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, אבל פירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט. &lt;BR&gt;<br /> ושם מובאת מחלוקת אמוראים, לדעת ר' אבא בר ממל איסור הפירות עד ט&quot;ו בשבט, זהו דווקא בנוטע ל' יום קודם ראש השנה, אבל אם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיון לא עלתה לו שנה זו, צריך הוא למנות ג' שנים שלמות, ובכי האי גוונא אין הפירות של שנה רביעית נאסרים עד ט&quot;ו בשבט, אלא כל פרי שחנט לאחר ראש השנה של שנה רביעית יצא מדין ערלה ונכנס לדין נטע רבעי. לעומת זאת דעת ר' זעירא שם שאף אם נטע בתוך ל' יום ומנה מראש השנה עד ראש השנה ג' שנים שלמות, עדיין הפירות של שנה רביעית אסורים עד ט&quot;ו בשבט. בטעם הדבר אומר שם ר' מנא: 'מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן, משלים לו שנתו'. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> ====פירוש ה'פני משה'====<br /> ה'''פני משה''' מפרש את דברי ר' זעירא כתמיהה כלפי דברי ר' אבא בר ממל, שאם כדבריו שבג' שנים שלמות לא אסרינן עד ט&quot;ו בשבט לפי שאין לאסור יותר מג' שנים, אם כן נאמר גם לחומרא שכשנטע ל' יום לפני ראש השנה יש לאסור את הפירות משום ערלה עד ג' שנים מיום ליום, כלומר עד פחות מל' יום לפני ראש השנה של שנה רביעית ולא רק עד ט&quot;ו בשבט של שנה שלישית. &lt;BR /&gt;<br /> על דברים אלו משיב ר' מנא שהטעם שאוסרים רק עד ט&quot;ו בשבט בלבד ולא מיום ליום, הוא מפני שהאילן עומד בתוך שנתו, כלומר כיון שהגיע ט&quot;ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן, משלים הוא שנתו, ונחשב הדבר כאילו עברו עליו ג' שנים מיום ליום.<br /> <br /> לפי פירוש הפני משה אין ר' זעירא מביע דעה מפורשת לחלוק על ר' אבא בר ממל, אלא רק תמה על דבריו, אך מקבל תשובה הוגנת.&lt;BR /&gt;<br /> להלן יתבאר שלחלק מהראשונים ישנו פירוש שונה בדברי הירושלמי, (ואף חלוקים בגירסה הנכונה), וממילא מסקנתם לדינא שונה.<br /> <br /> ===שיטת הרמב&quot;ם וסייעתו===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=7&amp;rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&amp;hilchos=38&amp;perek=9&amp;halocha=8 (מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב)] פוסק שמה שאמרה התוספתא שפירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט, הכוונה לנוטע ל' יום לפני ראש השנה, אבל הנוטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיוון שמונה שנה ראשונה שלימה, כלו לו שנות ערלה מיד בראש השנה הרביעי, ומתחיל למנות שנת נטע רבעי. ה'''ראב&quot;ד''' בהשגות שם הסכים לדברי הרמב&quot;ם, ובספרו '''כתוב שם''' (ב ב ד&quot;ה כתב הקרחי), גם הביא לזה דיוק לשוני מהברייתא 'ופירות נטיעה '''זו''' אסורין עד ט&quot;ו בשבט...', משמע דווקא נטיעה זו דאיירי בה שעלו לה ל' יום לשנה, וכן מלשון הגמרא - 'פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה' משמע שלא תמיד כן הדין, אלא רק במקרים מסויימים.&lt;BR /&gt;<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) הוסיף לתת טעם לשיטה זו (אף שאינו מסכים לה), שנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' יום לשנה, החמרנו עליה בסופה להמתין לה ט&quot;ו בשבט, אבל נטיעה שמנו לה שנה שלימה, אין צורך להחמיר עליה בסופה.&lt;BR /&gt;<br /> לשיטה זו הסכים גם ה'''רי&quot;ד''' בפסקים (ראש השנה י א), וכן משמע מתוך דברי '''רש&quot;י''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) שפירש 'פירות נטיעה זו' שמדבר דווקא על שניטעו קודם ל' יום ועלתה להם שנה (וכן דייק הרא&quot;ש בהלכות ערלה בדברי רש&quot;י).<br /> <br /> מקור שיטה זו הוא מהירושלמי הנ&quot;ל, כפי שכותב הראב&quot;ד בהשגות שם, וכן מתבאר לפי פירוש הפני משה בירושלמי כנ&quot;ל.<br /> <br /> ====עד ט&quot;ו בשבט עד ראש השנה או מיום ליום====<br /> כאמור לפי שיטה זו כל שנטע ל' יום לפני ראש השנה ועלתה לה שנה מדין ל' יום בשנה חשוב כשנה, יש לאסור פירות החונטים עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, אך לא הוגדר מה הדין בנוטע יותר מל' יום לפני ראש השנה למשל שנטע באייר או בחשוון, האם גם כן צריך להמתין עד ט&quot;ו בשבט או לא? &lt;BR /&gt;<br /> הרמב&quot;ם שם מונה ג' מקרים:<br /> <br /> *נטע בט&quot;ו באב של שנה עשירית מהיובל, הרי הוא ערלה שנה עשירית, אחת עשרה ושתים עשרה, ופירות שיוצאים גם בשנה השלוש עשרה עד ט&quot;ו בשבט אסורים משום ערלה (ועד ט&quot;ו בשבט של ארבע עשרה חייבים בפדיון נטע רבעי).<br /> *נטע בט&quot;ז אב שנה עשירית, לא עלתה לו שנה, ומונה שלוש שנים י&quot;א-י&quot;ב-י&quot;ג, ומראש השנה של שנת י&quot;ד הוא נטע רבעי עד ראש השנה של שנת ט&quot;ו.<br /> *נטע מראש חודש תשרי עד ט&quot;ו בשבט של שנה עשירית, מונה ג' שנים מיום ליום לערלה, וד' שנים מיום ליום לרבעי.<br /> <br /> כלומר לפי הרמב&quot;ם כל שנטע אחרי ט&quot;ו בשבט וקודם ט&quot;ו באב, יש להחמיר עליה בסופה למנות עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית. אך אם נטע קודם ט&quot;ו בשבט, אין צריך למנות אלא מיום ליום. למשל, אם נטע בא' שבט, מונה ג' שנים מיום ליום, ובא' שבט של שנה רביעית, יש להתחיל למנות שנת נטע רבעי לכל הפירות שיחנטו מכאן ולהבא. &lt;BR /&gt;<br /> אמנם נראה שלא כל הראשונים מסכימים להגדרה זו. ה'''ריטב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) כתב לפי שיטה זו (אף שאינו מודה לה) שכל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, צריך להמתין לה עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, ורק נטיעה שמנתה שנה ראשונה שלמה, כגון שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, רק אז אין צריך להמתין לה לט&quot;ו בשבט. שהרי מי חילק לנו בין ל' יום ליותר מזה, ואין לדבר קצבה. לכן כל שחסר יום אחד מן השנה, אפילו נטע לאחר ראש השנה מיד, צריך להמתין לה לט&quot;ו בשבט של שנה רביעית.<br /> &lt;BR /&gt;'''בעל המאור''' לעומת זאת כתב (לפי שיטה זו אף שאינו מודה לה), שהנוטע אחר ראש השנה '''מיד''' או שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, כלו לו שנות הנטיעה בראש השנה. משמע שרק אם נטע זמן ניכר אחר ראש השנה, צריך להמתין עד ט&quot;ו בשבט, או כדעת הרמב&quot;ם מיום ליום, אך אם נטע מיד אחר ראש השנה, אין צריך להמתין לט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> גם ה'''ראב&quot;ד''' בעצמו [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=7&amp;rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&amp;hilchos=38&amp;perek=9&amp;halocha=8 (מעשר שני ונטע רבעי ט יג)] שהסכים עקרונית עם פסיקת הרמב&quot;ם, חלק עליו בנקודה זו. לדעתו מונים לנטיעה מיום ליום רק אם נטעו אותה בט&quot;ו בשבט בדיוק, אבל אם נטעו אותה קודם ט&quot;ו בשבט לא מונים לה מיום ליום, אלא עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, כיון שאין לה שנה ראשונה שלימה, לכן יש להחמיר בסופה למנות לה עד ט&quot;ו בשבט. כלומר לפי הראב&quot;ד כל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, יש למנות לה בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> ===שיטת בעל המאור וסייעתו===<br /> בעל המאור חלק על שיטת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד, וכתב שדין זה שפירות ערלה אסורים אף בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט, מדבר על '''כל''' הנטיעות, גם אלו שעברו להן שלוש שנים שלמות מיום ליום. &lt;BR /&gt;<br /> לדעתו הירושלמי מוכיח דווקא כשיטתו, שהוא מפרש שר' אבא בר ממל שואל את ר' זעירא האם ייתכן להחמיר גם באילנות שנטען פחות מל' יום קודם ראש השנה, שהרי להם מלאו שלוש שנים שלמות? ור' זעירא משיב לו שכן הדברים, שאפילו נטען פחות מל' יום קודם ראש השנה, אסור עד ט&quot;ו בשבט, שכיון שעומד הוא בתוך שנתו של אילן צריך הוא להשלים שנתו, כלומר שהשנה של האילן מסתיימת רק בט&quot;ו בשבט, ולכן כל הפירות שיחנטו עד אז אסורים, אפילו שכבר מלאו לו ג' שנים שלמות.<br /> &lt;BR /&gt;לשיטה זו הסכימו ה'''רשב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ונטיעות) וה'''ר&quot;ן''' (דפי הרי&quot;ף ב ב ד&quot;ה והא דאמרינן), והסבירו טעם בדבר, שכל שהפירות שחונטים בין ראש השנה לט&quot;ו בשבט, זה מחמת יניקת הגשמים שירדו לפני ראש השנה, ומאותה יניקה חנטו הפירות הללו. והגשמים שיורדים אחרי ראש השנה, הם מועילים רק לפירות שיחנטו אחר ט&quot;ו בשבט. ממילא לפי טעם זה, לא שייך לחלק בין ניטע תוך ל' יום לניטע קודם ל' יום. וכן הסכים ה'''ריטב&quot;א''' (י א ד&quot;ה הילכך נראה).<br /> &lt;BR /&gt;הראשונים מסבירים שלפי שיטה זו, לשון הברייתא 'פירות נטיעה '''זו'''' לא בא למעט נטיעות שניטעו קודם ל' יום לראש השנה, כפי שהסביר הראב&quot;ד, אלא בא לומר שנטיעה זו, כלומר שיש בה איסור ערלה ורבעי, גורמת שאיסור זה יימשך עד ט&quot;ו בשבט. וכן מה שכתוב בגמרא 'פעמים שברביעית ועדיין אסורים' אין הכוונה למעט אילנות שהשלימו ג' שנים שלמות, אלא נקטה הגמרא הלשון 'פעמים', מפני שרוב רובן של הנטיעות לא חונטים בתקופה זו, אלא רק לאחר ט&quot;ו בשבט. לכן אמרה הגמרא 'פעמים' לומר שזה רק במקצת אילנות ובמעט מקומות.<br /> <br /> '''רבנו יהונתן''' על הרי&quot;ף (ב ב) הביא את שתי השיטות וכתב שהמחמיר תבוא עליו ברכה.&lt;BR /&gt;<br /> גם ה'''רא&quot;ש''' (הלכות קטנות ערלה ט) הביא את שתי הדעות ולא הכריע, ובסוף דבריו כתב שהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם ט&quot;ו בשבט, ולכן אין נזהרים בערלה אלא שלוש שנים.&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ===טור, שלחן ערוך ואחרונים===<br /> {{להשלים}}<br /> ה'''טור''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6366|יורה דעה רצד}} כתב רק את דעת בעל המאור וסיעתו, שצריך בכל הנטיעות להמתין עד ט&quot;ו בשבט, לא שנא אם עברו עליהן ג' שנות ערלה שלמות ולא שנא אם היו מקוטעות. רק פירות שחונטים אחר ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית מותרים כדין פירות נטע רבעי, ושל חמישית שחונטים אחר ט&quot;ו בשבט מותרים לגמרי.<br /> <br /> ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6813|רצד ד}} כתב בתחילה אופן מנין הג' שנים, שאין ג' השנים הללו נמנים מיום ליום, אלא אם נטע לפני ט&quot;ז אב שהם מ&quot;ד יום קודם ראש השנה, באופן שישנם י&quot;ד יום לקליטה ועוד ל' יום להחשב כשנה, מונים לה עוד שתי שנים עד ראש השנה השלישי, ואם נטע ביום ט&quot;ז אב ואילך צריך למנות שלוש שנים מראש חודש תשרי. &lt;BR /&gt;<br /> אמנם בהמשך דבריו (ה) כתב, שדין זה שאוסרים את כל הפירות שחנטו קודם ט&quot;ו בשבט של רביעית, הוא דווקא בנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' ימים כשנה, בה החמרנו בסופה לאסור הפירות עד ט&quot;ו בשבט, אבל בשאר נטיעות לא, כלומר זהו כדעת הרמב&quot;ם (או הראב&quot;ד), שהביא אותה השלחן ערוך כדעה סתמית. ובסוף דבריו כתב שיש אומרים דלא שנא, כלומר שבכל הנטיעות יש להחמיר לאסור פירותיהן שחנטו קודם ט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> מדברי ה'''טורי זהב''' [https://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6814 (רצד ח)] משמע שנוקט עיקר להלכה כבעל המאור וסייעתו, ולא כפי דעת הרמב&quot;ם, אשר הובאה בשלחן ערוך בסתם.<br /> <br /> בספר '''דרך אמונה''' קנייבסקי {{היברובוקס|49070|345|מעשר שני ונטע רבעי ט צט}} כתב בשם ה'''חזון איש''' שכיוון שהרבה ראשונים חולקים על הרמב&quot;ם, יש להחמיר בארץ ישראל לאסור בכל סוגי הנטיעות עד ט&quot;ו בשבט של רביעית, ובחו&quot;ל אפשר להקל. והוסיף שאם נטע בי&quot;ח אלול, שאז הקליטה היתה רק בב' תשרי, קשה להקל אף בחוץ לארץ.<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה ט:]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה י.]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה י:]]<br /> [[קטגוריה: מעשר שני ונטע רבעי פרק ט]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16009 2020-11-08T15:15:43Z

<p>טוב עין: /* טור, שלחן ערוך ואחרונים */</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות|ראש השנה א א|ראש השנה ט ב - י ב|שביעית ב ד|מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב|יורה דעה רצד ד}}<br /> ==סוגית הגמרא ומחלוקת התנאים==<br /> ===ראש השנה לנטיעה===<br /> ה'''משנה''' (ראש השנה א א) אומרת שבאחד בתשרי ראש השנה לנטיעה. ומסביר '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה לנטיעה) שהכוונה למנין שנות ערלה, שאם זרע אפילו באמצע השנה, כלתה לו שנה ראשונה בסוף אלול וצריך למנות עוד שתי שנים לערלה.&lt;BR /&gt;<br /> ב'''גמרא''' (ראש השנה ט ב) מבואר שהמקור לדבר זה הוא מן הפסוק: &quot;שלש שנים ערלים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים ליי&quot;. ולומדים בהיקש מהמילה 'שנה', שכשם ש'שנה' הכתוב בדברים (יא יב): &quot;מראשית השנה ועד אחרית שנה&quot; הכוונה מתשרי, כן הוא גם 'שנה' האמור בערלה הוא בתשרי. ואף שהמילה 'שנה' כתובה גם לגבי ניסן &quot;ראשון הוא לכם לחדשי השנה&quot; (שמות יב ב), מ&quot;מ יש ללמוד שנה שאין עמה חודשים משנה שאין עמה חודשים (תשרי), ולא משנה שיש עמה חודשים (ניסן). <br /> <br /> ===שלשים יום בשנה חשוב שנה===<br /> ה'''גמרא''' (ט ב) מביאה ברייתא שקובעת שהנוטע ל' יום קודם ראש השנה, עלתה לו שנה ומתחיל למנות מא' תשרי שנה שניה לערלה. אך אם נטע פחות מל' יום לפני ראש השנה, לא עלתה לו שנה.&lt;BR /&gt;<br /> עוד מוסיפה הברייתא לומר שפירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט, אם לערלה ערלה, אם לרבעי רבעי. וכן נמצא מפורש ב'''תוספתא''' (שביעית ב ג) והובא גם ב'''ירושלמי''' (שביעית ב ו, ראש השנה א ב).&lt;BR /&gt;<br /> להלן יובא שישנה מחלוקת מה כוונת הברייתא באמרה שהפירות אסורים עד ט&quot;ו בשבט, והאם מדובר על שנטע תוך ל' יום או קודם ל' יום לראש השנה.<br /> <br /> בבבלי ובירושלמי מוסבר שהמקור לדין זה שהביאה הברייתא, הוא מן הפסוקים: &quot;ובשנה הרביעית יהיו כל פריו קודם הלולים ליי, ובשנה החמישית תאכלו את פריו...&quot;, ולמדו חז&quot;ל מהאות וי&quot;ו שמוסיף על הענין הראשון, כלומר שפעמים השנה היא רביעית ועדיין אסורה משום ערלה, וכן לענין חמישית האות וי&quot;ו מוסיפה לומר שפעמים שהשנה היא חמישית ועדיין אסורה משום רבעי.<br /> <br /> ===מחלוקת התנאים===<br /> בהמשך הגמרא מחפשת מיהו התנא שסובר ששלושים יום בשנה חשוב שנה.<br /> בתחילה מביאה היא את דעת ר' מאיר שאומר במפורש ש'''יום אחד''' בשנה חשוב שנה (ואומר כן לענין גילו של פר שצריך שיהיה בן שלוש שנים, ולדעת ר' מאיר אם עברו לו שנתיים ויום אחד מיום שנולד, נחשב הוא כבר לבן שלוש), ואם כן הברייתא לא אתיא כר' מאיר לכאורה.<br /> &lt;BR /&gt;אך ממשיכה הגמרא ואומרת שגם כשאר תנאים אי אפשר להעמיד. שמצאנו מחלוקת תנאים לענין נטיעה קודם שביעית, שאסור לנטוע קודם שביעית אם הנטיעה לא תספיק להיקלט ולהשתרש בארץ. ושלוש דעות שם במשנה (שביעית ב ו). דעת ר' אליעזר שאם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה צריך לעקור לפי שאין הזרע נקלט בפחות מל' יום. לעומת זאת דעת ר' יהודה שהקליטה היא ג' ימים, ואילו דעת ר' יוסי ור' שמעון - שתי שבתות.<br /> &lt;BR /&gt;ומוסיף שם רב נחמן בשם רבה בר אבוה, שזמנים הללו שדיברו עליהם התנאים הם רק זמן הקליטה וההשרשה, אך מלבד זה צריך עוד ל' יום שייחשב כשנה&lt;ref&gt;נחלקו רש&quot;י ותוספות האם שלושים יום הנוספים שדיבר עליהם רב נחמן זהו דווקא לענין ערלה כדי שתיחשב לו שנה (תוספות) או גם לענין שביעית (רש&quot;י). אך כיון שסוגייתינו עסוקה בענין ערלה, הרי שלעניינו אין משמעות למחלוקת.&lt;/ref&gt;. כלומר לר' אליעזר צריך שישים יום (ל' לקליטה ול' לשנה), לר' יהודה שלושים ושלושה ימים (ג' לקליטה ול' לשנה) ואילו לר' יוסי ור' שמעון ארבעים וארבעה (י&quot;ד לקליטה ול' לשנה). ואם כן הברייתא שמצריכה שלושים יום בלבד לשנת ערלה, היא דלא כאף אחד מהתנאים הללו.&lt;BR /&gt;<br /> מיישבת הגמרא ואומרת שלעולם הברייתא היא כר' מאיר, ואף שהצריך יום אחד זהו לענין להחשיב את היום כשנה, אבל מ&quot;מ צריך עוד ל' יום לקליטה (ובזה מודה הוא לר' אליעזר). ואף שלפי זה צריך היה לצאת שלושים ואחד, מסבירה הגמרא שיום אחד עולה לכאן ולכאן, כלומר גם לדין יום בשנה חשוב ושנה וגם להחשב כאחד הימים של הקליטה.<br /> <br /> ==אילו נטיעות אסורות עד ט&quot;ו בשבט==<br /> ===השיטות בירושלמי===<br /> ב'''ירושלמי''' (שביעית ב ד, ראש השנה א ב) מובאת התוספתא הנ&quot;ל, שהנוטע שלושים יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, אבל פירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט. &lt;BR&gt;<br /> ושם מובאת מחלוקת אמוראים, לדעת ר' אבא בר ממל איסור הפירות עד ט&quot;ו בשבט, זהו דווקא בנוטע ל' יום קודם ראש השנה, אבל אם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיון לא עלתה לו שנה זו, צריך הוא למנות ג' שנים שלמות, ובכי האי גוונא אין הפירות של שנה רביעית נאסרים עד ט&quot;ו בשבט, אלא כל פרי שחנט לאחר ראש השנה של שנה רביעית יצא מדין ערלה ונכנס לדין נטע רבעי. לעומת זאת דעת ר' זעירא שם שאף אם נטע בתוך ל' יום ומנה מראש השנה עד ראש השנה ג' שנים שלמות, עדיין הפירות של שנה רביעית אסורים עד ט&quot;ו בשבט. בטעם הדבר אומר שם ר' מנא: 'מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן, משלים לו שנתו'. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> ====פירוש ה'פני משה'====<br /> ה'''פני משה''' מפרש את דברי ר' זעירא כתמיהה כלפי דברי ר' אבא בר ממל, שאם כדבריו שבג' שנים שלמות לא אסרינן עד ט&quot;ו בשבט לפי שאין לאסור יותר מג' שנים, אם כן נאמר גם לחומרא שכשנטע ל' יום לפני ראש השנה יש לאסור את הפירות משום ערלה עד ג' שנים מיום ליום, כלומר עד פחות מל' יום לפני ראש השנה של שנה רביעית ולא רק עד ט&quot;ו בשבט של שנה שלישית. &lt;BR /&gt;<br /> על דברים אלו משיב ר' מנא שהטעם שאוסרים רק עד ט&quot;ו בשבט בלבד ולא מיום ליום, הוא מפני שהאילן עומד בתוך שנתו, כלומר כיון שהגיע ט&quot;ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן, משלים הוא שנתו, ונחשב הדבר כאילו עברו עליו ג' שנים מיום ליום.<br /> <br /> לפי פירוש הפני משה אין ר' זעירא מביע דעה מפורשת לחלוק על ר' אבא בר ממל, אלא רק תמה על דבריו, אך מקבל תשובה הוגנת.&lt;BR /&gt;<br /> להלן יתבאר שלחלק מהראשונים ישנו פירוש שונה בדברי הירושלמי, (ואף חלוקים בגירסה הנכונה), וממילא מסקנתם לדינא שונה.<br /> <br /> ===שיטת הרמב&quot;ם וסייעתו===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=7&amp;rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&amp;hilchos=38&amp;perek=9&amp;halocha=8 (מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב)] פוסק שמה שאמרה התוספתא שפירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט, הכוונה לנוטע ל' יום לפני ראש השנה, אבל הנוטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיוון שמונה שנה ראשונה שלימה, כלו לו שנות ערלה מיד בראש השנה הרביעי, ומתחיל למנות שנת נטע רבעי. ה'''ראב&quot;ד''' בהשגות שם הסכים לדברי הרמב&quot;ם, ובספרו '''כתוב שם''' (ב ב ד&quot;ה כתב הקרחי), גם הביא לזה דיוק לשוני מהברייתא 'ופירות נטיעה '''זו''' אסורין עד ט&quot;ו בשבט...', משמע דווקא נטיעה זו דאיירי בה שעלו לה ל' יום לשנה, וכן מלשון הגמרא - 'פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה' משמע שלא תמיד כן הדין, אלא רק במקרים מסויימים.&lt;BR /&gt;<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) הוסיף לתת טעם לשיטה זו (אף שאינו מסכים לה), שנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' יום לשנה, החמרנו עליה בסופה להמתין לה ט&quot;ו בשבט, אבל נטיעה שמנו לה שנה שלימה, אין צורך להחמיר עליה בסופה.&lt;BR /&gt;<br /> לשיטה זו הסכים גם ה'''רי&quot;ד''' בפסקים (ראש השנה י א), וכן משמע מתוך דברי '''רש&quot;י''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) שפירש 'פירות נטיעה זו' שמדבר דווקא על שניטעו קודם ל' יום ועלתה להם שנה (וכן דייק הרא&quot;ש בהלכות ערלה בדברי רש&quot;י).<br /> <br /> מקור שיטה זו הוא מהירושלמי הנ&quot;ל, כפי שכותב הראב&quot;ד בהשגות שם, וכן מתבאר לפי פירוש הפני משה בירושלמי כנ&quot;ל.<br /> <br /> ====עד ט&quot;ו בשבט עד ראש השנה או מיום ליום====<br /> כאמור לפי שיטה זו כל שנטע ל' יום לפני ראש השנה ועלתה לה שנה מדין ל' יום בשנה חשוב כשנה, יש לאסור פירות החונטים עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, אך לא הוגדר מה הדין בנוטע יותר מל' יום לפני ראש השנה למשל שנטע באייר או בחשוון, האם גם כן צריך להמתין עד ט&quot;ו בשבט או לא? &lt;BR /&gt;<br /> הרמב&quot;ם שם מונה ג' מקרים:<br /> <br /> *נטע בט&quot;ו באב של שנה עשירית מהיובל, הרי הוא ערלה שנה עשירית, אחת עשרה ושתים עשרה, ופירות שיוצאים גם בשנה השלוש עשרה עד ט&quot;ו בשבט אסורים משום ערלה (ועד ט&quot;ו בשבט של ארבע עשרה חייבים בפדיון נטע רבעי).<br /> *נטע בט&quot;ז אב שנה עשירית, לא עלתה לו שנה, ומונה שלוש שנים י&quot;א-י&quot;ב-י&quot;ג, ומראש השנה של שנת י&quot;ד הוא נטע רבעי עד ראש השנה של שנת ט&quot;ו.<br /> *נטע מראש חודש תשרי עד ט&quot;ו בשבט של שנה עשירית, מונה ג' שנים מיום ליום לערלה, וד' שנים מיום ליום לרבעי.<br /> <br /> כלומר לפי הרמב&quot;ם כל שנטע אחרי ט&quot;ו בשבט וקודם ט&quot;ו באב, יש להחמיר עליה בסופה למנות עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית. אך אם נטע קודם ט&quot;ו בשבט, אין צריך למנות אלא מיום ליום. למשל, אם נטע בא' שבט, מונה ג' שנים מיום ליום, ובא' שבט של שנה רביעית, יש להתחיל למנות שנת נטע רבעי לכל הפירות שיחנטו מכאן ולהבא. &lt;BR /&gt;<br /> אמנם נראה שלא כל הראשונים מסכימים להגדרה זו. ה'''ריטב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) כתב לפי שיטה זו (אף שאינו מודה לה) שכל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, צריך להמתין לה עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, ורק נטיעה שמנתה שנה ראשונה שלמה, כגון שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, רק אז אין צריך להמתין לה לט&quot;ו בשבט. שהרי מי חילק לנו בין ל' יום ליותר מזה, ואין לדבר קצבה. לכן כל שחסר יום אחד מן השנה, אפילו נטע לאחר ראש השנה מיד, צריך להמתין לה לט&quot;ו בשבט של שנה רביעית.<br /> &lt;BR /&gt;'''בעל המאור''' לעומת זאת כתב (לפי שיטה זו אף שאינו מודה לה), שהנוטע אחר ראש השנה '''מיד''' או שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, כלו לו שנות הנטיעה בראש השנה. משמע שרק אם נטע זמן ניכר אחר ראש השנה, צריך להמתין עד ט&quot;ו בשבט, או כדעת הרמב&quot;ם מיום ליום, אך אם נטע מיד אחר ראש השנה, אין צריך להמתין לט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> גם ה'''ראב&quot;ד''' בעצמו [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=7&amp;rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&amp;hilchos=38&amp;perek=9&amp;halocha=8 (מעשר שני ונטע רבעי ט יג)] שהסכים עקרונית עם פסיקת הרמב&quot;ם, חלק עליו בנקודה זו. לדעתו מונים לנטיעה מיום ליום רק אם נטעו אותה בט&quot;ו בשבט בדיוק, אבל אם נטעו אותה קודם ט&quot;ו בשבט לא מונים לה מיום ליום, אלא עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, כיון שאין לה שנה ראשונה שלימה, לכן יש להחמיר בסופה למנות לה עד ט&quot;ו בשבט. כלומר לפי הראב&quot;ד כל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, יש למנות לה בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> ===שיטת בעל המאור וסייעתו===<br /> בעל המאור חלק על שיטת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד, וכתב שדין זה שפירות ערלה אסורים אף בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט, מדבר על '''כל''' הנטיעות, גם אלו שעברו להן שלוש שנים שלמות מיום ליום. &lt;BR /&gt;<br /> לדעתו הירושלמי מוכיח דווקא כשיטתו, שהוא מפרש שר' אבא בר ממל שואל את ר' זעירא האם ייתכן להחמיר גם באילנות שנטען פחות מל' יום קודם ראש השנה, שהרי להם מלאו שלוש שנים שלמות? ור' זעירא משיב לו שכן הדברים, שאפילו נטען פחות מל' יום קודם ראש השנה, אסור עד ט&quot;ו בשבט, שכיון שעומד הוא בתוך שנתו של אילן צריך הוא להשלים שנתו, כלומר שהשנה של האילן מסתיימת רק בט&quot;ו בשבט, ולכן כל הפירות שיחנטו עד אז אסורים, אפילו שכבר מלאו לו ג' שנים שלמות.<br /> &lt;BR /&gt;לשיטה זו הסכימו ה'''רשב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ונטיעות) וה'''ר&quot;ן''' (דפי הרי&quot;ף ב ב ד&quot;ה והא דאמרינן), והסבירו טעם בדבר, שכל שהפירות שחונטים בין ראש השנה לט&quot;ו בשבט, זה מחמת יניקת הגשמים שירדו לפני ראש השנה, ומאותה יניקה חנטו הפירות הללו. והגשמים שיורדים אחרי ראש השנה, הם מועילים רק לפירות שיחנטו אחר ט&quot;ו בשבט. ממילא לפי טעם זה, לא שייך לחלק בין ניטע תוך ל' יום לניטע קודם ל' יום. וכן הסכים ה'''ריטב&quot;א''' (י א ד&quot;ה הילכך נראה).<br /> &lt;BR /&gt;הראשונים מסבירים שלפי שיטה זו, לשון הברייתא 'פירות נטיעה '''זו'''' לא בא למעט נטיעות שניטעו קודם ל' יום לראש השנה, כפי שהסביר הראב&quot;ד, אלא בא לומר שנטיעה זו, כלומר שיש בה איסור ערלה ורבעי, גורמת שאיסור זה יימשך עד ט&quot;ו בשבט. וכן מה שכתוב בגמרא 'פעמים שברביעית ועדיין אסורים' אין הכוונה למעט אילנות שהשלימו ג' שנים שלמות, אלא נקטה הגמרא הלשון 'פעמים', מפני שרוב רובן של הנטיעות לא חונטים בתקופה זו, אלא רק לאחר ט&quot;ו בשבט. לכן אמרה הגמרא 'פעמים' לומר שזה רק במקצת אילנות ובמעט מקומות.<br /> <br /> '''רבנו יהונתן''' על הרי&quot;ף (ב ב) הביא את שתי השיטות וכתב שהמחמיר תבוא עליו ברכה.&lt;BR /&gt;<br /> גם ה'''רא&quot;ש''' (הלכות קטנות ערלה ט) הביא את שתי הדעות ולא הכריע, ובסוף דבריו כתב שהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם ט&quot;ו בשבט, ולכן אין נזהרים בערלה אלא שלוש שנים.&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ===טור, שלחן ערוך ואחרונים===<br /> {{להשלים}}<br /> ה'''טור''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6366|יורה דעה רצד}} כתב רק את דעת בעל המאור וסיעתו, שצריך בכל הנטיעות להמתין עד ט&quot;ו בשבט, לא שנא אם עברו עליהן ג' שנות ערלה שלמות ולא שנא אם היו מקוטעות. רק פירות שחונטים אחר ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית מותרים כדין פירות נטע רבעי, ושל חמישית שחונטים אחר ט&quot;ו בשבט מותרים לגמרי.<br /> <br /> ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6813|רצד ד}} כתב בתחילה אופן מנין הג' שנים, שאין ג' השנים הללו נמנים מיום ליום, אלא אם נטע לפני ט&quot;ז אב שהם מ&quot;ד יום קודם ראש השנה, באופן שישנם י&quot;ד יום לקליטה ועוד ל' יום להחשב כשנה, מונים לה עוד שתי שנים עד ראש השנה השלישי, ואם נטע ביום ט&quot;ז אב ואילך צריך למנות שלוש שנים מראש חודש תשרי. &lt;BR /&gt;<br /> אמנם בהמשך דבריו (ה) כתב, שדין זה שאוסרים את כל הפירות שחנטו קודם ט&quot;ו בשבט של רביעית, הוא דווקא בנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' ימים כשנה, בה החמרנו בסופה לאסור הפירות עד ט&quot;ו בשבט, אבל בשאר נטיעות לא, כלומר זהו כדעת הרמב&quot;ם (או הראב&quot;ד), שהביא אותה השלחן ערוך כדעה סתמית. ובסוף דבריו כתב שיש אומרים דלא שנא, כלומר שבכל הנטיעות יש להחמיר לאסור פירותיהן שחנטו קודם ט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> מדברי ה'''טורי זהב''' [https://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6814 (רצד ח)] משמע שנוקט עיקר להלכה כבעל המאור וסייעתו, ולא כפי דעת הרמב&quot;ם, אשר הובאה בשולחן ערוך בסתם.<br /> <br /> בספר '''דרך אמונה''' קנייבסקי {{היברובוקס|49070|345|מעשר שני ונטע רבעי ט צט}} כתב בשם ה'''חזון איש''' שכיוון שהרבה ראשונים חולקים על הרמב&quot;ם, יש להחמיר בארץ ישראל לאסור בכל סוגי הנטיעות עד ט&quot;ו בשבט של רביעית, ובחו&quot;ל אפשר להקל. והוסיף שאם נטע בי&quot;ח אלול, שאז הקליטה היתה רק בב' תשרי, קשה להקל אף בחוץ לארץ.<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה ט:]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה י.]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה י:]]<br /> [[קטגוריה: מעשר שני ונטע רבעי פרק ט]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16008 2020-11-08T15:12:25Z

<p>טוב עין: /* טור, שלחן ערוך ואחרונים */</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות|ראש השנה א א|ראש השנה ט ב - י ב|שביעית ב ד|מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב|יורה דעה רצד ד}}<br /> ==סוגית הגמרא ומחלוקת התנאים==<br /> ===ראש השנה לנטיעה===<br /> ה'''משנה''' (ראש השנה א א) אומרת שבאחד בתשרי ראש השנה לנטיעה. ומסביר '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה לנטיעה) שהכוונה למנין שנות ערלה, שאם זרע אפילו באמצע השנה, כלתה לו שנה ראשונה בסוף אלול וצריך למנות עוד שתי שנים לערלה.&lt;BR /&gt;<br /> ב'''גמרא''' (ראש השנה ט ב) מבואר שהמקור לדבר זה הוא מן הפסוק: &quot;שלש שנים ערלים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים ליי&quot;. ולומדים בהיקש מהמילה 'שנה', שכשם ש'שנה' הכתוב בדברים (יא יב): &quot;מראשית השנה ועד אחרית שנה&quot; הכוונה מתשרי, כן הוא גם 'שנה' האמור בערלה הוא בתשרי. ואף שהמילה 'שנה' כתובה גם לגבי ניסן &quot;ראשון הוא לכם לחדשי השנה&quot; (שמות יב ב), מ&quot;מ יש ללמוד שנה שאין עמה חודשים משנה שאין עמה חודשים (תשרי), ולא משנה שיש עמה חודשים (ניסן). <br /> <br /> ===שלשים יום בשנה חשוב שנה===<br /> ה'''גמרא''' (ט ב) מביאה ברייתא שקובעת שהנוטע ל' יום קודם ראש השנה, עלתה לו שנה ומתחיל למנות מא' תשרי שנה שניה לערלה. אך אם נטע פחות מל' יום לפני ראש השנה, לא עלתה לו שנה.&lt;BR /&gt;<br /> עוד מוסיפה הברייתא לומר שפירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט, אם לערלה ערלה, אם לרבעי רבעי. וכן נמצא מפורש ב'''תוספתא''' (שביעית ב ג) והובא גם ב'''ירושלמי''' (שביעית ב ו, ראש השנה א ב).&lt;BR /&gt;<br /> להלן יובא שישנה מחלוקת מה כוונת הברייתא באמרה שהפירות אסורים עד ט&quot;ו בשבט, והאם מדובר על שנטע תוך ל' יום או קודם ל' יום לראש השנה.<br /> <br /> בבבלי ובירושלמי מוסבר שהמקור לדין זה שהביאה הברייתא, הוא מן הפסוקים: &quot;ובשנה הרביעית יהיו כל פריו קודם הלולים ליי, ובשנה החמישית תאכלו את פריו...&quot;, ולמדו חז&quot;ל מהאות וי&quot;ו שמוסיף על הענין הראשון, כלומר שפעמים השנה היא רביעית ועדיין אסורה משום ערלה, וכן לענין חמישית האות וי&quot;ו מוסיפה לומר שפעמים שהשנה היא חמישית ועדיין אסורה משום רבעי.<br /> <br /> ===מחלוקת התנאים===<br /> בהמשך הגמרא מחפשת מיהו התנא שסובר ששלושים יום בשנה חשוב שנה.<br /> בתחילה מביאה היא את דעת ר' מאיר שאומר במפורש ש'''יום אחד''' בשנה חשוב שנה (ואומר כן לענין גילו של פר שצריך שיהיה בן שלוש שנים, ולדעת ר' מאיר אם עברו לו שנתיים ויום אחד מיום שנולד, נחשב הוא כבר לבן שלוש), ואם כן הברייתא לא אתיא כר' מאיר לכאורה.<br /> &lt;BR /&gt;אך ממשיכה הגמרא ואומרת שגם כשאר תנאים אי אפשר להעמיד. שמצאנו מחלוקת תנאים לענין נטיעה קודם שביעית, שאסור לנטוע קודם שביעית אם הנטיעה לא תספיק להיקלט ולהשתרש בארץ. ושלוש דעות שם במשנה (שביעית ב ו). דעת ר' אליעזר שאם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה צריך לעקור לפי שאין הזרע נקלט בפחות מל' יום. לעומת זאת דעת ר' יהודה שהקליטה היא ג' ימים, ואילו דעת ר' יוסי ור' שמעון - שתי שבתות.<br /> &lt;BR /&gt;ומוסיף שם רב נחמן בשם רבה בר אבוה, שזמנים הללו שדיברו עליהם התנאים הם רק זמן הקליטה וההשרשה, אך מלבד זה צריך עוד ל' יום שייחשב כשנה&lt;ref&gt;נחלקו רש&quot;י ותוספות האם שלושים יום הנוספים שדיבר עליהם רב נחמן זהו דווקא לענין ערלה כדי שתיחשב לו שנה (תוספות) או גם לענין שביעית (רש&quot;י). אך כיון שסוגייתינו עסוקה בענין ערלה, הרי שלעניינו אין משמעות למחלוקת.&lt;/ref&gt;. כלומר לר' אליעזר צריך שישים יום (ל' לקליטה ול' לשנה), לר' יהודה שלושים ושלושה ימים (ג' לקליטה ול' לשנה) ואילו לר' יוסי ור' שמעון ארבעים וארבעה (י&quot;ד לקליטה ול' לשנה). ואם כן הברייתא שמצריכה שלושים יום בלבד לשנת ערלה, היא דלא כאף אחד מהתנאים הללו.&lt;BR /&gt;<br /> מיישבת הגמרא ואומרת שלעולם הברייתא היא כר' מאיר, ואף שהצריך יום אחד זהו לענין להחשיב את היום כשנה, אבל מ&quot;מ צריך עוד ל' יום לקליטה (ובזה מודה הוא לר' אליעזר). ואף שלפי זה צריך היה לצאת שלושים ואחד, מסבירה הגמרא שיום אחד עולה לכאן ולכאן, כלומר גם לדין יום בשנה חשוב ושנה וגם להחשב כאחד הימים של הקליטה.<br /> <br /> ==אילו נטיעות אסורות עד ט&quot;ו בשבט==<br /> ===השיטות בירושלמי===<br /> ב'''ירושלמי''' (שביעית ב ד, ראש השנה א ב) מובאת התוספתא הנ&quot;ל, שהנוטע שלושים יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, אבל פירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט. &lt;BR&gt;<br /> ושם מובאת מחלוקת אמוראים, לדעת ר' אבא בר ממל איסור הפירות עד ט&quot;ו בשבט, זהו דווקא בנוטע ל' יום קודם ראש השנה, אבל אם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיון לא עלתה לו שנה זו, צריך הוא למנות ג' שנים שלמות, ובכי האי גוונא אין הפירות של שנה רביעית נאסרים עד ט&quot;ו בשבט, אלא כל פרי שחנט לאחר ראש השנה של שנה רביעית יצא מדין ערלה ונכנס לדין נטע רבעי. לעומת זאת דעת ר' זעירא שם שאף אם נטע בתוך ל' יום ומנה מראש השנה עד ראש השנה ג' שנים שלמות, עדיין הפירות של שנה רביעית אסורים עד ט&quot;ו בשבט. בטעם הדבר אומר שם ר' מנא: 'מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן, משלים לו שנתו'. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> ====פירוש ה'פני משה'====<br /> ה'''פני משה''' מפרש את דברי ר' זעירא כתמיהה כלפי דברי ר' אבא בר ממל, שאם כדבריו שבג' שנים שלמות לא אסרינן עד ט&quot;ו בשבט לפי שאין לאסור יותר מג' שנים, אם כן נאמר גם לחומרא שכשנטע ל' יום לפני ראש השנה יש לאסור את הפירות משום ערלה עד ג' שנים מיום ליום, כלומר עד פחות מל' יום לפני ראש השנה של שנה רביעית ולא רק עד ט&quot;ו בשבט של שנה שלישית. &lt;BR /&gt;<br /> על דברים אלו משיב ר' מנא שהטעם שאוסרים רק עד ט&quot;ו בשבט בלבד ולא מיום ליום, הוא מפני שהאילן עומד בתוך שנתו, כלומר כיון שהגיע ט&quot;ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן, משלים הוא שנתו, ונחשב הדבר כאילו עברו עליו ג' שנים מיום ליום.<br /> <br /> לפי פירוש הפני משה אין ר' זעירא מביע דעה מפורשת לחלוק על ר' אבא בר ממל, אלא רק תמה על דבריו, אך מקבל תשובה הוגנת.&lt;BR /&gt;<br /> להלן יתבאר שלחלק מהראשונים ישנו פירוש שונה בדברי הירושלמי, (ואף חלוקים בגירסה הנכונה), וממילא מסקנתם לדינא שונה.<br /> <br /> ===שיטת הרמב&quot;ם וסייעתו===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=7&amp;rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&amp;hilchos=38&amp;perek=9&amp;halocha=8 (מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב)] פוסק שמה שאמרה התוספתא שפירות נטיעה זו אסורים עד ט&quot;ו בשבט, הכוונה לנוטע ל' יום לפני ראש השנה, אבל הנוטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיוון שמונה שנה ראשונה שלימה, כלו לו שנות ערלה מיד בראש השנה הרביעי, ומתחיל למנות שנת נטע רבעי. ה'''ראב&quot;ד''' בהשגות שם הסכים לדברי הרמב&quot;ם, ובספרו '''כתוב שם''' (ב ב ד&quot;ה כתב הקרחי), גם הביא לזה דיוק לשוני מהברייתא 'ופירות נטיעה '''זו''' אסורין עד ט&quot;ו בשבט...', משמע דווקא נטיעה זו דאיירי בה שעלו לה ל' יום לשנה, וכן מלשון הגמרא - 'פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה' משמע שלא תמיד כן הדין, אלא רק במקרים מסויימים.&lt;BR /&gt;<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) הוסיף לתת טעם לשיטה זו (אף שאינו מסכים לה), שנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' יום לשנה, החמרנו עליה בסופה להמתין לה ט&quot;ו בשבט, אבל נטיעה שמנו לה שנה שלימה, אין צורך להחמיר עליה בסופה.&lt;BR /&gt;<br /> לשיטה זו הסכים גם ה'''רי&quot;ד''' בפסקים (ראש השנה י א), וכן משמע מתוך דברי '''רש&quot;י''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) שפירש 'פירות נטיעה זו' שמדבר דווקא על שניטעו קודם ל' יום ועלתה להם שנה (וכן דייק הרא&quot;ש בהלכות ערלה בדברי רש&quot;י).<br /> <br /> מקור שיטה זו הוא מהירושלמי הנ&quot;ל, כפי שכותב הראב&quot;ד בהשגות שם, וכן מתבאר לפי פירוש הפני משה בירושלמי כנ&quot;ל.<br /> <br /> ====עד ט&quot;ו בשבט עד ראש השנה או מיום ליום====<br /> כאמור לפי שיטה זו כל שנטע ל' יום לפני ראש השנה ועלתה לה שנה מדין ל' יום בשנה חשוב כשנה, יש לאסור פירות החונטים עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, אך לא הוגדר מה הדין בנוטע יותר מל' יום לפני ראש השנה למשל שנטע באייר או בחשוון, האם גם כן צריך להמתין עד ט&quot;ו בשבט או לא? &lt;BR /&gt;<br /> הרמב&quot;ם שם מונה ג' מקרים:<br /> <br /> *נטע בט&quot;ו באב של שנה עשירית מהיובל, הרי הוא ערלה שנה עשירית, אחת עשרה ושתים עשרה, ופירות שיוצאים גם בשנה השלוש עשרה עד ט&quot;ו בשבט אסורים משום ערלה (ועד ט&quot;ו בשבט של ארבע עשרה חייבים בפדיון נטע רבעי).<br /> *נטע בט&quot;ז אב שנה עשירית, לא עלתה לו שנה, ומונה שלוש שנים י&quot;א-י&quot;ב-י&quot;ג, ומראש השנה של שנת י&quot;ד הוא נטע רבעי עד ראש השנה של שנת ט&quot;ו.<br /> *נטע מראש חודש תשרי עד ט&quot;ו בשבט של שנה עשירית, מונה ג' שנים מיום ליום לערלה, וד' שנים מיום ליום לרבעי.<br /> <br /> כלומר לפי הרמב&quot;ם כל שנטע אחרי ט&quot;ו בשבט וקודם ט&quot;ו באב, יש להחמיר עליה בסופה למנות עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית. אך אם נטע קודם ט&quot;ו בשבט, אין צריך למנות אלא מיום ליום. למשל, אם נטע בא' שבט, מונה ג' שנים מיום ליום, ובא' שבט של שנה רביעית, יש להתחיל למנות שנת נטע רבעי לכל הפירות שיחנטו מכאן ולהבא. &lt;BR /&gt;<br /> אמנם נראה שלא כל הראשונים מסכימים להגדרה זו. ה'''ריטב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ופירות) כתב לפי שיטה זו (אף שאינו מודה לה) שכל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, צריך להמתין לה עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, ורק נטיעה שמנתה שנה ראשונה שלמה, כגון שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, רק אז אין צריך להמתין לה לט&quot;ו בשבט. שהרי מי חילק לנו בין ל' יום ליותר מזה, ואין לדבר קצבה. לכן כל שחסר יום אחד מן השנה, אפילו נטע לאחר ראש השנה מיד, צריך להמתין לה לט&quot;ו בשבט של שנה רביעית.<br /> &lt;BR /&gt;'''בעל המאור''' לעומת זאת כתב (לפי שיטה זו אף שאינו מודה לה), שהנוטע אחר ראש השנה '''מיד''' או שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, כלו לו שנות הנטיעה בראש השנה. משמע שרק אם נטע זמן ניכר אחר ראש השנה, צריך להמתין עד ט&quot;ו בשבט, או כדעת הרמב&quot;ם מיום ליום, אך אם נטע מיד אחר ראש השנה, אין צריך להמתין לט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> גם ה'''ראב&quot;ד''' בעצמו [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=7&amp;rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&amp;hilchos=38&amp;perek=9&amp;halocha=8 (מעשר שני ונטע רבעי ט יג)] שהסכים עקרונית עם פסיקת הרמב&quot;ם, חלק עליו בנקודה זו. לדעתו מונים לנטיעה מיום ליום רק אם נטעו אותה בט&quot;ו בשבט בדיוק, אבל אם נטעו אותה קודם ט&quot;ו בשבט לא מונים לה מיום ליום, אלא עד ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית, כיון שאין לה שנה ראשונה שלימה, לכן יש להחמיר בסופה למנות לה עד ט&quot;ו בשבט. כלומר לפי הראב&quot;ד כל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, יש למנות לה בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> ===שיטת בעל המאור וסייעתו===<br /> בעל המאור חלק על שיטת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד, וכתב שדין זה שפירות ערלה אסורים אף בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט, מדבר על '''כל''' הנטיעות, גם אלו שעברו להן שלוש שנים שלמות מיום ליום. &lt;BR /&gt;<br /> לדעתו הירושלמי מוכיח דווקא כשיטתו, שהוא מפרש שר' אבא בר ממל שואל את ר' זעירא האם ייתכן להחמיר גם באילנות שנטען פחות מל' יום קודם ראש השנה, שהרי להם מלאו שלוש שנים שלמות? ור' זעירא משיב לו שכן הדברים, שאפילו נטען פחות מל' יום קודם ראש השנה, אסור עד ט&quot;ו בשבט, שכיון שעומד הוא בתוך שנתו של אילן צריך הוא להשלים שנתו, כלומר שהשנה של האילן מסתיימת רק בט&quot;ו בשבט, ולכן כל הפירות שיחנטו עד אז אסורים, אפילו שכבר מלאו לו ג' שנים שלמות.<br /> &lt;BR /&gt;לשיטה זו הסכימו ה'''רשב&quot;א''' (ראש השנה י א ד&quot;ה ונטיעות) וה'''ר&quot;ן''' (דפי הרי&quot;ף ב ב ד&quot;ה והא דאמרינן), והסבירו טעם בדבר, שכל שהפירות שחונטים בין ראש השנה לט&quot;ו בשבט, זה מחמת יניקת הגשמים שירדו לפני ראש השנה, ומאותה יניקה חנטו הפירות הללו. והגשמים שיורדים אחרי ראש השנה, הם מועילים רק לפירות שיחנטו אחר ט&quot;ו בשבט. ממילא לפי טעם זה, לא שייך לחלק בין ניטע תוך ל' יום לניטע קודם ל' יום. וכן הסכים ה'''ריטב&quot;א''' (י א ד&quot;ה הילכך נראה).<br /> &lt;BR /&gt;הראשונים מסבירים שלפי שיטה זו, לשון הברייתא 'פירות נטיעה '''זו'''' לא בא למעט נטיעות שניטעו קודם ל' יום לראש השנה, כפי שהסביר הראב&quot;ד, אלא בא לומר שנטיעה זו, כלומר שיש בה איסור ערלה ורבעי, גורמת שאיסור זה יימשך עד ט&quot;ו בשבט. וכן מה שכתוב בגמרא 'פעמים שברביעית ועדיין אסורים' אין הכוונה למעט אילנות שהשלימו ג' שנים שלמות, אלא נקטה הגמרא הלשון 'פעמים', מפני שרוב רובן של הנטיעות לא חונטים בתקופה זו, אלא רק לאחר ט&quot;ו בשבט. לכן אמרה הגמרא 'פעמים' לומר שזה רק במקצת אילנות ובמעט מקומות.<br /> <br /> '''רבנו יהונתן''' על הרי&quot;ף (ב ב) הביא את שתי השיטות וכתב שהמחמיר תבוא עליו ברכה.&lt;BR /&gt;<br /> גם ה'''רא&quot;ש''' (הלכות קטנות ערלה ט) הביא את שתי הדעות ולא הכריע, ובסוף דבריו כתב שהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם ט&quot;ו בשבט, ולכן אין נזהרים בערלה אלא שלוש שנים.&lt;BR /&gt;<br /> <br /> ===טור, שלחן ערוך ואחרונים===<br /> {{להשלים}}<br /> ה'''טור''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6366|יורה דעה רצד}} כתב רק את דעת בעל המאור וסיעתו, שצריך בכל הנטיעות להמתין עד ט&quot;ו בשבט, לא שנא אם עברו עליהן ג' שנות ערלה שלמות ולא שנא אם היו מקוטעות. רק פירות שחונטים אחר ט&quot;ו בשבט של שנה רביעית מותרים כדין פירות נטע רבעי, ושל חמישית שחונטים אחר ט&quot;ו בשבט מותרים לגמרי.<br /> <br /> ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש&quot;ע|6813|רצד ד}} כתב בתחילה אופן מנין הג' שנים, שאין ג' השנים הללו נמנים מיום ליום, אלא אם נטע לפני ט&quot;ז אב שהם מ&quot;ד יום קודם ראש השנה, באופן שישנם י&quot;ד יום לקליטה ועוד ל' יום להחשב כשנה, מונים לה עוד שתי שנים עד ראש השנה השלישי, ואם נטע ביום ט&quot;ז אב ואילך צריך למנות שלוש שנים מראש חודש תשרי. &lt;BR /&gt;<br /> אמנם בהמשך דבריו (ה) כתב, שדין זה שאוסרים את כל הפירות שחנטו קודם ט&quot;ו בשבט של רביעית, הוא דווקא בנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' ימים כשנה, בה החמרנו בסופה לאסור הפירות עד ט&quot;ו בשבט, אבל בשאר נטיעות לא, כלומר זהו כדעת הרמב&quot;ם (או הראב&quot;ד), שהביא אותה השלחן ערוך כדעה סתמית. ובסוף דבריו כתב שיש אומרים דלא שנא, כלומר שבכל הנטיעות יש להחמיר לאסור פירותיהן שחנטו קודם ט&quot;ו בשבט.<br /> <br /> מדברי ה'''טורי זהב''' [https://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6814 (רצד ח)] משמע שנוקט עיקר להלכה כבעל המאור וסייעתו, ולא כפי שנפסק בשולחן ערוך.<br /> <br /> בספר '''דרך אמונה''' קנייבסקי {{היברובוקס|49070|345|מעשר שני ונטע רבעי ט צט}} כתב בשם ה'''חזון איש''' שכיוון שהרבה ראשונים חולקים על הרמב&quot;ם, יש להחמיר בארץ ישראל לאסור בכל סוגי הנטיעות עד ט&quot;ו בשבט של רביעית, ובחו&quot;ל אפשר להקל. והוסיף שאם נטע בי&quot;ח אלול, שאז הקליטה היתה רק בב' תשרי, קשה להקל אף בחוץ לארץ.<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: ערלה]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה ט:]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה י.]]<br /> [[קטגוריה: ראש השנה י:]]<br /> [[קטגוריה: מעשר שני ונטע רבעי פרק ט]]<br /> [[קטגוריה: יורה דעה סימן רצד]]</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94:%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA&diff=16007 2020-11-08T15:07:27Z

<p>טוב עין: /* קישורים */</p> <hr /> <div>המקורות הם לב ליבה של ויקיסוגיה.<br /> <br /> ויקיסוגיה במטרתה הראשונה הינה מאגר מידע לספרות הש&quot;ס והפוסקים.<br /> &lt;BR/&gt;אשר על כן עיקר המידע המובא בויקיסוגיה אינו בא בצורה של הבעת דעות או אפילו עובדות, אלא של הנגשת מקורות. קרי, הצגת הסוגיה בתלמודים תוך ציון המקור אליה, הצגת שיטות הראשונים וציון המקור אליהם, האחרונים וכו'.<br /> <br /> כל מידע המוצג בדף הסוגיה, צריך להיות מצויין למקור כלשהו בספרות התלמודית.<br /> <br /> == אופן ציון המקורות ==<br /> * את הספר ממנו נלקח המידע יש לציין בכתב '''מודגש''', ואת המקור המדוייק בסוגריים.<br /> * כאשר מציינים את המקום המדוייק בספר: דף, עמוד, פרק, סימן, סעיף וכו', אין לציין את המילים הנ&quot;ל, אלא רק את מספר הפרק ומספר הסעיף.<br /> <br /> דוגמאות:<br /> * '''תלמוד בבלי''' (יבמות סג ב)<br /> * '''רמב&quot;ם''' (מעשה הקרבנות ב א)<br /> * '''שלחן ערוך''' (חושן משפט כג ב)<br /> * שו&quot;ת '''חתם סופר''' (א אורח חיים נא)<br /> * ספר '''מנחת חינוך''' (רכג ד)<br /> וכן על זו הדרך.<br /> <br /> === שמות הספרים ===<br /> יש לציין את שם הספר המלא (כגון חוות דעת), ולא להסתפק בראשי תיבות (חוו&quot;ד), אלא אם כן זה נכתב לא כמקור אלא אגב דיון סביב הנושא (למשל אם מביאים את דעת ה'''סדרי טהרה''' ומזכירים בדרך אגב שהוא חולק בכך על החוו&quot;ד).<br /> <br /> אין לכתוב את המילה 'שם' המקובלת בספרים, כציון שם מקור.<br /> &lt;BR/&gt;אמנם ישנה אפשרות להשתמש במילה 'שם' רק כמובלעת בתוך הדברים, למשל אם מביאים את דברי ה'''משנה ברורה''' עם ציון מקור, ולאחר מכן כותבים עוד דברים שאמר באותו מקום בדיוק, ניתן לכתוב &quot;עוד כתב ה'''משנה ברורה''' שם וכו'&quot;. במקרה כזה אין לכתוב את המילה 'שם' בסוגריים כציון מקור אלא כחלק מהטקסט.<br /> &lt;BR/&gt;ומדוגמא זו יש להקיש למקרים נוספים דומים.<br /> <br /> === שמות הרבנים ===<br /> באופן כללי עדיף לכתוב שמות של ספרים ולא של רבנים. גם אין צורך לכתוב גם וגם.<br /> &lt;BR/&gt;למשל מיותר לכתוב &quot;הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יחוה דעת''' וכו&quot;. אלא יש לכתוב רק בשו&quot;ת '''יחוה דעת''' כתב וכו'.<br /> &lt;BR/&gt;אמנם אם יש שני ספרים בעלי שם דומה, למשל '''מקראי קודש''' של הרב פרנק ושל הרב משה הררי, יש לכתוב '''מקראי קודש''' הררי, או הרב משה הררי ב'''מקראי קודש''' וכן על זה הדרך.<br /> &lt;BR/&gt;כמו כן ספר ששמו כשם מחברו, יש לכתבו, למשל '''ר' עקיבא איגר''' בגליון שלחן ערוך כתב כו'.<br /> <br /> מסיבות מובנות אין להפליג בתארים על רבנים מסויימים (הגאון, פוסק הדור וכו'), אלא לכתוב רק את שם התואר 'רב'.<br /> <br /> === קישורים ===<br /> מומלץ מאוד לקשר את המקור למקום המדוייק בספר באתרי ספרים סרוקים, כמו [http://beta.hebrewbooks.org/ HebrewBooks] על מנת להקל על הלומדים לפתוח ולעיין בפנים (וגם לבדוק את מהימנות המידע הכתוב בסוגיה), שגם זו אחת ממטרותיו העיקריות של האתר.<br /> &lt;BR/&gt;כאשר עושים קישור, יש לעשותו על הסוגריים בלבד ולא על שם הספר.<br /> <br /> דוגמאות:<br /> * שו&quot;ת '''אפרקסתא דעניא''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=871&amp;st=&amp;pgnum=355&amp;hilite= (א קנט)].<br /> * שו&quot;ת '''חתם סופר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=794&amp;st=&amp;pgnum=40 (א אורח חיים נב)].<br /> <br /> == מהימנות המקורות ==<br /> כל מידע שאתם מוסיפים לסוגיה בויקיסוגיה, עליכם לעיין בו בעצמכם, ולא להביאו מספר שהפנה אליו. למשל אם הבית יוסף מביא תשובת תרומת הדשן, אין לכתוב וכתב '''תרומת הדשן''' וכו' אם לא ראיתם אותו בפנים. <br /> &lt;BR/&gt;אם אין באפשרותכם כעת לעיין בתרוה&quot;ד, תוכלו לכתוב: &quot;הביא ה'''בית יוסף''' בשם '''תרומת הדשן''' וכו'&quot;. אך עדיף להימנע מכך ולכתוב את המקור מתוך עיון בפנים. כך הדברים נכתבים בצורה מדוייקת, ולא מכלי שני ושלישי.<br /> &lt;BR/&gt;כמובן שאם יש הפרש בין איך שהביאו הב&quot;י לבין איך שכתוב בפנים (אם זה מסיבה של שינויי גירסאות או מתוך הבנה שונה), יש לציין זאת כחלק מהסוגיה, כלומר להביא את דברי התרוה&quot;ד כהווייתם, ולציין שהב&quot;י למד באופן זה, או שהיתה לו גירסה כזו, וכו'.<br /> <br /> == כאשר לא ידוע המקור ==<br /> כאשר אתם יודעים שפוסק מסויים כתב משהו, או ראיתם פעם דעה בסוגיה וכעת אתם לא מוצאים אותה, או שאין לכם אפשרות לציין את המקור המדוייק, השתמשו בתבנית &lt;nowiki&gt;{{מקור}}&lt;/nowiki&gt;<br /> שתיצור את הטקסט הבא: {{מקור|}}.<br /> &lt;BR/&gt;על ידה יבינו הקוראים שיש להשלים את המקור המדוייק בספר.<br /> <br /> == קישורים למרחבי הרשת ==<br /> בסוף הסוגיה תוכלו לקשר למאמרים או לשיעורים המפוזרים במרחבי הרשת, על מנת שהרוצה ללמוד את הסוגיה לעומק, יוכל בקלות לגשת אליהם.<br /> &lt;BR/&gt;זאת יש לעשות תחת הכותרת: '''שיעורים, מאמרים וכתבי עת''' בסוף הסוגיה.<br /> <br /> יש לכתוב את שם השיעור או המאמר, לאחריו מקף ושם הכותב או מוסר השיעור, האתר או כתב העת בו הוא הופיע. <br /> &lt;BR/&gt;את הקישור יש לעשות על שם השיעור בלבד. דוגמאות ניתן לראות למשל [[ברכת הגומל#שיעורים, מאמרים וכתבי עת|'''כאן''']] או במרחבי האתר.</div>

טוב עין https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%9C%D7%94&diff=16006 2020-11-08T14:53:59Z

<p>טוב עין: /* מחלוקת הראשונים */</p> <hr /> <div>== מחלוקת הראשונים ==<br /> לאחר העיון נראה שישנם בעצם שלוש שיטות בחישוב שנות ערלה:<br /> * שיטת בעה&quot;מ וסייעתו, וכן פסק השלחן ערוך, שבכל מקרה הפירות שחנטו בשנה רביעית עד ט&quot;ו בשבט אסורים משום ערלה. ואין זה משנה אם מנו לנטיעה ג' שנים שלמות, או שמנו לה שנה ראשונה באופן חלקי (מדין ל' יום בשנה חשובים כשנה).<br /> * שיטת הרמב&quot;ם שיש למנות ג' שנים מיום ליום, ולכן כל שהתחילו למנות לו שנה מראש השנה, אין צריך להמתין לט&quot;ו בשבט. אמנם אם נטע בין ט&quot;ו בשבט לט&quot;ו באב, אין צריך ג' שנים מיום ליום, אלא בט&quot;ו בשבט של שנה רביעית כבר מותרים.<br /> * שיטת הראב&quot;ד שרק אם מנו לה שנה ראשונה שלמה, כלומר שניטע פחות ממ&quot;ד יום קודם ראש השנה, אז פירותיה מותרים בראש השנה של שנה רביעית. אבל אם נטע אחר ראש השנה אפילו יום אחד, שאין לה שנה ראשונה שלמה, יש להמתין בשנה הרביעית עד ט&quot;ו בשבט ואז הפירות מותרים. &lt;BR/&gt;<br /> [[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 23:07, 13 בנובמבר 2018 (IST)<br /> <br /> הבה נדייק. הטור פסק כשיטת בעה&quot;מ והר&quot;ן. אך השולחן ערוך הביא בסתם את דעת הרמב&quot;ם, (אף שלא מפורש בדבריו האם נקט סתם כרמב&quot;ם או כראב&quot;ד יש להניח שפסק כרמב&quot;ם, כדרכו). ובשם 'יש אומרים' הביא גם את דעת בעה&quot;מ הר&quot;ן והטור.[[משתמש:טוב עין|טוב עין]] ([[שיחת משתמש:טוב עין|שיחה]]) 16:53, 8 בנובמבר 2020 (IST)</div>

טוב עין