https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D+%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%9Cויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2026-08-11T11:48:19Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=20123סחורה בפירות שביעית2022-09-11T15:39:34Z<p>חיים ברזל: /* גדר האיסור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|1=שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|2=עבודה זרה סב.|4=זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR /> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
==מקור האיסור==<br />
'''הגמרא''' בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|סב, א}} לומדת מהפסוק {{ציטוטון|והיתה שבת הארץ לכם לאכלה|ויקרא כה, ו}} שפירות שביעית מותרים באכילה אך לא בסחורה,<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
==חומר האיסור==<br />
'''הגמרא''' בקידושין {{גמרא|קידושין|כ|א|כ, א}} ובמקומות נוספים מביאה מימרא בשם רבי יוסי ברבי חנינא שאמר "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית" וכוונתו לאיסור סחורה בפירות שביעית. '''הגמרא''' לומדת מסמיכות הפסוקים שעתיד הוא לרדת מנכסיו ולמכור את מטלטליו, ואם לא חזר בו עתיד הוא למכור את שדותיו ולאחר מכן את בֵּיתו ואפילו את בִּיתו, ואם לא חזר בו עתיד הוא לרדת עוד עד כדי שלווה בריבית ולאחר מכן ימכור את עצמו לעבד ואפילו ימכור את עצמו לנכרי העובד עבודת אלילים ואפילו לעבודת אלילים עצמה לעָבדה לכל צרכיה, וכל זה הוא כעונש על חטא זה שסחר בפירות שביעית.<br />
<br />
==="אבקה של שביעית"===<br />
בלשונו של רבי יוסי מבואר שאיסור סחורה בפירות שביעית קרוי "אבקה של שביעית", משמע שאיסור קל הוא יותר מאיסורים אחרים בשביעית. וכתבו רש"י ותוספות ב'''קידושין''' {{גמרא|קידושין|כ|א|כ, א ד"ה "אבקה של שביעית"}} שהכונה היא שהוא איסור עשה בלבד "לאכלה ולא לסחורה", ואינו איסור לאו.<br />
<br />
==גדר האיסור==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה.<br />
<br />
ומבואר במשנתינו שאף בכורות בהמה טהורה שמותרים במכירה (כמבואר במסכת מעשר שני פרק א') אף על פי כן אסורים ב'סחורה'. ויש לעמוד אם כן, על הגדרתה של 'סחורה' - מה היא ומה נכלל בה.<br />
<br />
ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR /> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|רבינו שמשון_על שביעית_ז_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR /> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR /> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|לט. ד"ה "אין מוסרין"}} {{גמרא|סוכה|מ|ב|מ: ד"ה "שמא יגדל"}} מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק {{גמרא|בבא קמא|קא|ב|קא: עי"ש}}). <br />
<BR /> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
==פרטי האיסור==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR /> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR /> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR /> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR /> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR /> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
==ראו גם==<br />
<br />
*[לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
<br />
*https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה]] <br />
[[קטגוריה:עבודה זרה סב.]] <br />
[[קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=19287סחורה בפירות שביעית2022-03-15T20:23:27Z<p>חיים ברזל: /* "אבקה של שביעית" */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|1=שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|2=עבודה זרה סב.|4=זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
'''הגמרא''' בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|סב, א}} לומדת מהפסוק {{ציטוטון|והיתה שבת הארץ לכם לאכלה|ויקרא כה, ו}} שפירות שביעית מותרים באכילה אך לא בסחורה,<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== חומר האיסור==<br />
'''הגמרא''' בקידושין {{גמרא|קידושין|כ|א|כ, א}} ובמקומות נוספים מביאה מימרא בשם רבי יוסי ברבי חנינא שאמר "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית" וכוונתו לאיסור סחורה בפירות שביעית. '''הגמרא''' לומדת מסמיכות הפסוקים שעתיד הוא לרדת מנכסיו ולמכור את מטלטליו, ואם לא חזר בו עתיד הוא למכור את שדותיו ולאחר מכן את בֵּיתו ואפילו את בִּיתו, ואם לא חזר בו עתיד הוא לרדת עוד עד כדי שלווה בריבית ולאחר מכן ימכור את עצמו לעבד ואפילו ימכור את עצמו לנכרי העובד עבודת אלילים ואפילו לעבודת אלילים עצמה לעָבדה לכל צרכיה, וכל זה הוא כעונש על חטא זה שסחר בפירות שביעית.<br />
<br />
==="אבקה של שביעית"===<br />
בלשונו של רבי יוסי מבואר שאיסור סחורה בפירות שביעית קרוי "אבקה של שביעית", משמע שאיסור קל הוא יותר מאיסורים אחרים בשביעית. וכתבו רש"י ותוספות ב'''קידושין''' {{גמרא|קידושין|כ|א|כ, א ד"ה "אבקה של שביעית"}} שהכונה היא שהוא איסור עשה בלבד "לאכלה ולא לסחורה", ואינו איסור לאו.<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|רבינו שמשון_על שביעית_ז_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|לט. ד"ה "אין מוסרין"}} {{גמרא|סוכה|מ|ב|מ: ד"ה "שמא יגדל"}} מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק {{גמרא|בבא קמא|קא|ב|קא: עי"ש}}). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה]] [[קטגוריה:עבודה זרה סב.]] [[קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=19286סחורה בפירות שביעית2022-03-15T20:22:38Z<p>חיים ברזל: /* חומר האיסור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|1=שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|2=עבודה זרה סב.|4=זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
'''הגמרא''' בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|סב, א}} לומדת מהפסוק {{ציטוטון|והיתה שבת הארץ לכם לאכלה|ויקרא כה, ו}} שפירות שביעית מותרים באכילה אך לא בסחורה,<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== חומר האיסור==<br />
'''הגמרא''' בקידושין {{גמרא|קידושין|כ|א|כ, א}} ובמקומות נוספים מביאה מימרא בשם רבי יוסי ברבי חנינא שאמר "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית" וכוונתו לאיסור סחורה בפירות שביעית. '''הגמרא''' לומדת מסמיכות הפסוקים שעתיד הוא לרדת מנכסיו ולמכור את מטלטליו, ואם לא חזר בו עתיד הוא למכור את שדותיו ולאחר מכן את בֵּיתו ואפילו את בִּיתו, ואם לא חזר בו עתיד הוא לרדת עוד עד כדי שלווה בריבית ולאחר מכן ימכור את עצמו לעבד ואפילו ימכור את עצמו לנכרי העובד עבודת אלילים ואפילו לעבודת אלילים עצמה לעָבדה לכל צרכיה, וכל זה הוא כעונש על חטא זה שסחר בפירות שביעית.<br />
<br />
=="אבקה של שביעית"==<br />
בלשונו של רבי יוסי מבואר שאיסור סחורה בפירות שביעית קרוי "אבקה של שביעית", משמע שאיסור קל הוא יותר מאיסורים אחרים בשביעית. וכתבו רש"י ותוספות ב'''קידושין''' {{גמרא|קידושין|כ|א|כ, א ד"ה "אבקה של שביעית"}} שהכונה היא שהוא איסור עשה בלבד "לאכלה ולא לסחורה", ואינו איסור לאו.<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|רבינו שמשון_על שביעית_ז_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|לט. ד"ה "אין מוסרין"}} {{גמרא|סוכה|מ|ב|מ: ד"ה "שמא יגדל"}} מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק {{גמרא|בבא קמא|קא|ב|קא: עי"ש}}). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה]] [[קטגוריה:עבודה זרה סב.]] [[קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=19285סחורה בפירות שביעית2022-03-15T20:13:39Z<p>חיים ברזל: /* מקור האיסור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|1=שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|2=עבודה זרה סב.|4=זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
'''הגמרא''' בעבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|סב, א}} לומדת מהפסוק {{ציטוטון|והיתה שבת הארץ לכם לאכלה|ויקרא כה, ו}} שפירות שביעית מותרים באכילה אך לא בסחורה,<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== חומר האיסור==<br />
'''הגמרא''' בקידושין ובמקומות נוספים מביאה מימרא בשם רבי יוסי ברבי חנינא שאמר "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית" וכוונתו לאיסור סחורה בפירות שביעית. '''הגמרא''' לומדת מסמיכות הפסוקים שעתיד הוא לרדת מנכסיו ולמכור את מטלטליו, ואם לא חזר בו עתיד הוא למכור את שדותיו ולאחר מכן את בֵּיתו ואפילו את בִּיתו, ואם לא חזר בו עתיד הוא לרדת עוד עד כדי שלווה בריבית ולאחר מכן ימכור את עצמו לעבד ואפילו ימכור את עצמו לנכרי העובד עבודת אלילים ואפילו לעבודת אלילים עצמה לעָבדה לכל צרכיה, וכל זה הוא כעונש על חטא זה שסחר בפירות שביעית.<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|רבינו שמשון_על שביעית_ז_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|לט. ד"ה "אין מוסרין"}} {{גמרא|סוכה|מ|ב|מ: ד"ה "שמא יגדל"}} מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק {{גמרא|בבא קמא|קא|ב|קא: עי"ש}}). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה]] [[קטגוריה:עבודה זרה סב.]] [[קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18646סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:36:23Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|רבינו שמשון_על שביעית_ז_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|לט. ד"ה "אין מוסרין"}} {{גמרא|סוכה|מ|ב|מ: ד"ה "שמא יגדל"}} מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק {{גמרא|בבא קמא|קא|ב|קא: עי"ש}}). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18645סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:34:13Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|רבינו שמשון_על שביעית_ז_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|לט. ד"ה "אין מוסרין"}} {{גמרא|סוכה|מ|ב|מ: ד"ה "שמא יגדל"}} מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18644סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:33:00Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|רבינו שמשון_על שביעית_ז_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|לט. ד"ה "אין מוסרין",} {גמרא|סוכה|מ|ב|מ: ד"ה "שמא יגדל"}} מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18643סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:32:00Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|רבינו שמשון_על שביעית_ז_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|לט. ד"ה "אין מוסרין"}}, {{גמרא|סוכה|מ|ב|מ: ד"ה "שמא יגדל"}} מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18642סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:29:01Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|רבינו שמשון_על שביעית_ז_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18641סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:28:10Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|רבינו שמשון_על שביעית_ז_ג_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18640סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:27:19Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|פירוש רבינו שמשון_על שביעית_ז_ג_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18639סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:26:00Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|על שביעית_ז_ג_פירוש רבינו שמשון_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18638סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:24:37Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' {{ויקיטקסט|שביעית_ז_ג_פירוש רבינו שמשון_|פירוש הר"ש שביעית ז' ג'}} ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18637סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:14:59Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|א|הלכות שמיטה ויובל ו' א'}} מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות {{רמבם|שמיטה ויובל|ו|ג|הלכות שמיטה ויובל ו' ג'}} וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18636סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:11:45Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה {{גמרא|סוכה|לט|א|סוכה לט. ד"ה "וליתיב"}} מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' (הל' שמיטה ו א) מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות (פ"ו ה"ג) וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18635סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:08:58Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא"}} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה (לט.) מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' (הל' שמיטה ו א) מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות (פ"ו ה"ג) וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18634סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:07:17Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה ס"ב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{בבלי | עבודה זרה | סב |א | סב. }} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה (לט.) מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' (הל' שמיטה ו א) מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות (פ"ו ה"ג) וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18633סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:06:45Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|עבודה זרה סב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{בבלי | עבודה זרה | סב |א | סב. }} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה (לט.) מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' (הל' שמיטה ו א) מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות (פ"ו ה"ג) וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18632סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:05:52Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' {{גמרא|עבודה זרה|סב|א|סב.}} מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{בבלי | עבודה זרה | סב |א | סב. }} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה (לט.) מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' (הל' שמיטה ו א) מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות (פ"ו ה"ג) וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18631סחורה בפירות שביעית2021-11-29T13:00:00Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' מסכת '''עבודה זרה''' סב עמוד א מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה {{בספריא|https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Avodah_Zarah.62a.2|חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.}} מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{בבלי | עבודה זרה | סב |א | סב. }} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה (לט.) מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' (הל' שמיטה ו א) מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות (פ"ו ה"ג) וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18620סחורה בפירות שביעית2021-11-28T22:33:13Z<p>חיים ברזל: /* שיטת תוספות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' מסכת '''עבודה זרה''' סב עמוד א מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה (דף סב עמוד א) מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה {{בבלי | עבודה זרה | סב |א | סב. }} מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה (לט.) מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' (הל' שמיטה ו א) מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות (פ"ו ה"ג) וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18619סחורה בפירות שביעית2021-11-28T22:18:33Z<p>חיים ברזל: /* שיטת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' מסכת '''עבודה זרה''' סב עמוד א מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה (דף סב עמוד א) מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה (דף סב.) מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה (לט.) מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' (הל' שמיטה ו א) מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' בהלכות (פ"ו ה"ג) וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18618סחורה בפירות שביעית2021-11-28T22:17:58Z<p>חיים ברזל: /* שיטת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' מסכת '''עבודה זרה''' סב עמוד א מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה (דף סב עמוד א) מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה (דף סב.) מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה (לט.) מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' (הל' שמיטה ו א) מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' שם בפ"ו ה"ג וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18617סחורה בפירות שביעית2021-11-28T22:17:03Z<p>חיים ברזל: /* שיטת הר"ש */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' מסכת '''עבודה זרה''' סב עמוד א מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה (דף סב עמוד א) מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה (דף סב.) מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה (לט.) מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' בפ"ו מהל' שמיטה הל"א מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' שם בפ"ו ה"ג וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18616סחורה בפירות שביעית2021-11-28T22:16:24Z<p>חיים ברזל: /* שיטת תוספות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' מסכת '''עבודה זרה''' סב עמוד א מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה (דף סב עמוד א) מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה (דף סב.) מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).<br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה לט. מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' בפ"ו מהל' שמיטה הל"א מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' שם בפ"ו ה"ג וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA&diff=18552סחורה בפירות שביעית2021-11-28T20:05:37Z<p>חיים ברזל: איסור סחורה בפירות שביעית, גדרו ופרטיו.</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|משנה שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'|בבלי עבודה זרה סב.|רמב"ם זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'}}<br />
<BR/> איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו<br />
.<br />
<br />
== מקור האיסור ==<br />
<br />
ב'''משנה''' במסכת '''שביעית''' פרק ז משנה ג "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", וב'''גמרא''' מסכת '''עבודה זרה''' סב עמוד א מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
== גדר האיסור ==<br />
<br />
איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
מדברי '''הרמב"ן''' במסכת עבודה זרה (דף סב עמוד א) מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
מדברי ה'''תוספות''' במסכת עבודה זרה דף סב א מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].<br />
<BR/> ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית). <br />
<br />
===שיטת הר"ש===<br />
מדברי '''רבינו שמשון''' בפירושו למסכת שביעית ו'''תוספות''' בסוכה לט. מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי ה'''ירושלמי''' "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.<br />
<BR/> ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").<br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
מדברי ה'''רמב"ם''' בפ"ו מהל' שמיטה הל"א מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.<br />
<BR/> וכן הוא גם כן לשון ה'''רמב"ם''' שם בפ"ו ה"ג וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
מדברי '''רש"י''' בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין", ודף מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק קא: עי"ש). <br />
<BR/> וכמו כן מבואר ב'''רש"י''' שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש '''רש"י''' שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).<br />
<br />
== פרטי האיסור ==<br />
העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:<br />
<BR/> * שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.<br />
<BR/> * שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.<br />
<BR/> * שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.<br />
<BR/> * שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.<br />
<BR/> * שלא ימכור הרבה בבת אחת.<br />
<br />
== דיונים באחרונים ==<br />
האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי ה'''נודע ביהודה''' (בשו"ת <br />
מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, וה'''אחרונים''' דנו בזה רבות.<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [לאכלה ולא להפסד]<br />
<br />
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==<br />
* https://www.toraland.org.il › שביעית<br />
איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, <br />
https://www.etzion.org.il › yoreh-deah<br />
מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.<br />
<br />
[[קטגוריה:שמיטה, קטגוריה:שביעית פרק ז' מ"ג ופ"ח מ"ד, קטגוריה:עבודה זרה סב., קטגוריה:רמב"ם שמיטה ויובל ו']]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%95%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93&diff=16280מלאכות חול המועד2021-04-06T19:02:20Z<p>חיים ברזל: יסוד גדרי ההיתר במלאכות חול המועד</p>
<hr />
<div>מועד קטן<br />
<br />
חול המועד<br />
א) כ' הרמב״ן בריש מועד קטן "הלכות מועד אעפ"י שהן עקרות ואין למדות זו מזו נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים ומכשירים נמי התירה בשא"א להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות וזה הכלל שבמועד כל שהוא (טורח) באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואע"פ שהוא טורח גדול וזהו מדלין מים לירקות כדי לאכלן וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן" וכו', ושם בהמשך דבריו לגבי מכשירי אוכל נפש וז"ל "וכן במכשירין כל שהן קרובין לאוכל נפש עצמו עשו אותן כאוכל נפש ומותר אפילו במלאכת אומן זו היא שהתיר ר"י לאמי תנוראה למגדל תנורי ולמגדל מהולתא והגדילה היא עשיית המהולתא כדרכן ועשיית התנורין והתירן מפני שהן מכשירי אוכל נפש כענין שהתיר ר' יהוד' גריפת תנור ביו"ט והלכה כמותו וא"צ לומר בשפוד שפיצם ושנרצף ואפילו לעשותו לכתחלה שהן מכשירין הצריכין במועד שהן מותרין וכן בסכין לחדדה כדרכה ואפי' במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד איפשר שהוא לפי מה שהוא הנשאל, ויש להתיר וכו' כולן מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד" עכ"ל.<br />
ועיין בבית יוסף בסי' תקמ' בד"ה "ומ"ש רבינו בשם ה"ר פרץ" ובמגן אברהם שם, שהביאו מהרמב"ן דהטעם שלא התירו לבנות איצטבא לישב עליה ואבוס לבהמה אלא מעשה הדיוט, משום דלא התירו במעשה אומן אלא צורך אוכל נפש.<br />
ועיין בב"י בס"ס תקמ' הביא מהרמב"ן שם דסכין ודאי מותר לחדדה כדרכה אפילו במלאכת אומן, והביאו הרמ"א בהג"ה שם, והיינו משום דהוא מכשירי אוכל נפש וכמובא לעיל מהרמב"ן דגם מכשירי אוכל נפש התירו במעשה אומן, וכן מבואר במגן אברהם תקמא' סק"א.<br />
והנה תנן במשנה י. "מעמידין תנור וריחים במועד רבי יהודה אומר אין מכבשין את הריחים בתחילה" ובגמ' "מאי מכבשין רב יהודה אמר מנקר ריחיא רב יחיאל אמר בת עינא", וכ' הרא"ש בסי' יח' וז"ל "כ' הראב"ד ז''ל דרב יהודה אומר דוקא מנקר ריחיא דמעשה הדיוט הוא אבל בת עינא לא דמעשה אומן הוא ורב יחיאל אומר בת עינא וכ"ש מנקר ריחיא", עכ"ל.<br />
והנה לפ"ז דברי הרמב״ן לחלק בין מכשירי אוכל נפש לשאר צרכי המועד, אינם אלא לפי דבריו שפסק שם כרב יחיאל דגם בת עינא מותר לרבנן (וכן דעת הרמב״ם בפ"ח מהל' יו"ט הי"ג), אבל לפי דברי הרא"ש בשם הראב"ד שם בהמשך דבריו, וכן פסק הטור בס"ס תקמ', דהלכה כרב יהודה דבת עינא אסור, יוצא מבואר דלא כהרמב"ן, דאין חילוק בין צורך אוכל נפש לשאר צרכי המועד, ולא הותר כי אם מעשה הדיוט.<br />
והאמת דכן מבואר להדיא בטור בריש סי' תקמא' "מותר לעשות מצודות דגים מערבה שהוא מעשה הדיוט אבל לא הארוגין מחוטין שהוא מעשה אומן", אע"פ שהוא צורך אוכל נפש, ומקורו הוא מדאי' בגמ' יא. "רב שרא לחייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא מאי טעמא מעשה הדיוט הוא אבל איזלי אסור מאי טעמא מעשה אומן הוא".<br />
והנה בשו"ע בריש סימן תקמא' הביא דברי הטור בזה אע"פ שבסי' תקמ' פסק כהרמב"ם והרמב"ן שהתירו גם בבת עינא, ונראה שהבין דלא סתרי אהדדי, וכן המגן אברהם הקשה בר"ס תקמא' מדברי הרמ"א בשם הרמב״ן לגבי סכין על דברי הטור והשו"ע במצודות דגים עי"ש מה שתירץ והביאוהו האחרונים.<br />
אמנם לכאורה נראה ברור שדברי הטור במצודות דגים הם לפי דרכו בבת עינא, אבל להרמב"ם והרמב"ן ליתא להך מימרא ולא קשה מידי כל קושיותיהם. ומדויק היטב שהרמב"ם השמיט לגמרי מימרא זו (ואפשר שסובר שהיא אליבא דרב יהודה ולא קי"ל כוותיה), והרמב"ן נראה שגרס שם בגמ' באופ"א, שכ' בתוך דבריו "ושאינו אוכל נפש ומכשיריו והוא לצורך המועד, כגון כסות וכלים במלאכת אומן אסרו ובהדיוט התירו זו היא ששנינו ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב וכו' וכן שנינו בעשיית מעקה מעשה הדיוט מותר וכן אמרו בעשיית אוהל וכן נמי סירוג המיטות" וכו' עכ"ל, ולא מצאתי מקור למה שכ' "וכן אמרו בעשיית אוהל" מלבד שנאמר שלא גרס "למיגדל אוהרי" אלא "אוהלי" ודוק.<br />
וצריך עיון לדעת הטור מהא דריש פ"ב "טוחנים במועד לצורך המועד" וה"ה קצירה וצידה וכבישה עי"ש והובא בטור בסי' תקלג', ועי"ש להדיא דגם אומנין מותרים בכל זה, וכן כיבוס וגילוח למאן דהותר לו אין צריך מעשה הדיוט דוקא, וכן כ' הטור בריש הלכות חול המועד "עיקרן אינו אלא מדרבנן הלכך התירו דבר האבד פירוש שהוא אבד אם לא יעשנו והתירו כל צרכי רבים ואפילו צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן והתירו כל צרכי המועד" עכ"ל, משמע מלשונו שצרכי המועד מותרים אפילו מעשה אומן, ד"מעשה הדיוט" הוא היתר אחר שכתב קודם לכן, שהתירו אפילו צרכי יחיד אם הוא מעשה הדיוט, ואח"כ הוסיף שצרכי המועד מותרים, משמע שצורך המועד מותר אפילו מעשה אומן. <br />
וברמב"ן שם כ' שצרכי גופו הוא מכלל צרכי אוכל נפש שהתירו גם מעשה אומן, אבל לדעת הטור קשה. ואולי יש לחלק בזה בין צורך אוכל נפש למכשירי אוכל נפש, שצורך אוכל נפש ממש התירו גם מעשה אומן, אבל לא משמע כן מלשון הטור שסתם וכ' שצרכי המועד מותרים ולא חילק איזה צורך המועד, ואדרבא משמע שאינו אפילו מכשירי אוכל נפש.<br />
עוד צריך עיון דהנה מלשון הטור שכ' שצורך המועד מותרים ולא חילק משמע אפילו שאינו צורך אוכל נפש כלל וכמו שנתבאר, וצריך עיון דלפי זה יוצא שמש"כ הטור שמעשה הדיוט מותר אפילו צרכי יחיד, הכוונה אפילו שלא לצורך המועד כלל. וזה אינו שהרי הטור כ' בהדיא בסי' תקמא' על מה שהתיר מעשה הדיוט "וכל זה בצריך לה במועד" וכן שם לגבי הדיוט תופר כדרכו, והוא מדברי תוס' במו"ק י. ד"ה "ההדיוט" דבחינם ודאי לא התירו עי"ש.<br />
גם צ"ע דבריו מיניה וביה דכיון שביאר בסי' תקמא' שבעינן שיהיה צריך לו במועד, א"כ עיקר ההיתר הוא מפני צורך המועד, וא"כ צ"ב מה שכ' שמעשה הדיוט מותר ולא הזכיר את עיקר טעם ההיתר משום שהוא צורך המועד ונמצא העיקר חסר מן הספר.<br />
ונראה בדעת הטור דיש לחלק בין כשעושה מעשה במועד שאינו אלא רק לצורך המועד ואינו מתקיים לאחר המועד, ובין כשעושה מעשה שמתקיים ונהנה ממנו גם לאחר המועד. דבכל הנך דברים שלא שרינן אלא מעשה הדיוט איירי בדברים שעושה שמתקיימים ונהנה מהם לאורך זמן, משא"כ בדברים שאינו נהנה מהם אלא במועד עצמו בזה התירו לדעת הטור אפילו מעשה אומן.<br />
והביאור בזה, דדברים שמתקיימים לאחר המועד כגון שאורג מצודות דגים או מיטה, או בונה איצטבא וספסל או ריחים, לא חשיב שעוסק בצורך המועד, כיון שהוא צורך האדם סתם בין במועד ובין שלא במועד, ומה שצריך להם גם במועד לא מחשיבו "צורך המועד", אבל דבר שאינו עומד אלא במועד עצמו כגון לטחון קמח לצורך המועד או לגלח ולכבס, זה חשיב צורך המועד עצמו, כיון שהוא מצרכיו שאינו צריך להם אלא למועד.<br />
ובזה מדויק היטב דברי הטור שכ' סתם שכל צרכי המועד מותר אפילו מעשה אומן ולא חילק בזה, משמע אפילו אינם צורך אוכל נפש כלל, דלא חשיב "צרכי המועד" אלא בדברים שהם רק לצורך המועד ואינו נהנה מהם לאחר המועד וכנ"ל, ומה שכתב הטור שמעשה הדיוט מותר לצורך יחיד ומשמע אפילו כשאינו לצורך המועד, אין כוונתו שאינו צריך לו במועד, דודאי צריך לו במועד כמש"כ בסי' תקמא' וכנ"ל, אלא שלא חשיב "צורך המועד" כיון שיהנה ממנו גם לאחר המועד.<br />
ולכן לא הזכיר שההיתר הוא מצד צורך המועד, שזה אינו סיבה להתיר אלא כשחשיב שמתעסק בצורך המועד אבל בזה אע"פ שצריך לו במועד לא חשיב שמתעסק בצורך המועד, ועיקר ההיתר הוא שהוא מעשה הדיוט, אלא שיש תנאי שיהיה צריך לו במועד משום דאם אין לו שום שייכות למועד לא מסתבר שיתירו בחינם.<br />
ועיין רמב"ן שהובא לעיל שם שכ' "מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד", ומבואר שנחית לסברא זו שהיה מקום לחלק כחילוק דלעיל בין דברים שנהנה בהם לאחר המועד לדברים שאינו נהנה מהם אלא במועד.<br />
<br />
ב) במשנה ח: "ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב" וכן לק' יא. במשנה "עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן" וכן שם לעיל בגמ' "רב שרא לחייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא מאי טעמא מעשה הדיוט הוא אבל איזלי אסור מאי טעמא מעשה אומן הוא", ומבואר דצרכי יחיד מותרים בחול המועד מעשה הדיוט.<br />
וכתבו תוס' י. ד"ה "ההדיוט תופר כדרכו- נראה דוקא לצורך המועד אבל בחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי, מיהו לא איירי בדבר האבד דהיכא דאיכא דבר האבד קי"ל כרבי יוסי דאין מצריך שינוי בדבר האבד" עכ"ל, וצריך ביאור, כיון שדבריהם אזלי על דין הדיוט ולא על אומן, איך הוכיחו מזה שלא איירי בדבר האבד, הא אמרי' "ההדיוט תופר כדרכו" בלא שינוי, וכן ק' בתחילת דבריהם שכתבו "אבל בחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי" משמע שיש כאן שינוי.<br />
ונראה מוכח מזה שיטת תוס' שבאמת אין חילוק בין מעשה הדיוט למעשה אומן, ועיקר ההיתר לעשות צרכי יחיד הוא לעשותם בשינוי, אלא שכיון שאיירי בדבר שהדרך ליתנו לאומן לעשותו, ממילא זה גופא שעושהו הדיוט הוי שינוי, ומה שההדיוט תופר כדרכו הוא אותו היתר עצמו שהאומן מכליב.<br />
ובגמ' שם "מסרגין את המיטות מאי מסרגין ומאי ממתחין וכו' במסרגין כולי עלמא לא פליגי דשתי וערב" וכו' וכתבו שם תוס' וז"ל "תימה היאך מותר לעשות מלאכה כי האי בלא שינוי", והרא"ש בסי' יח' כ' ע"ז בסו"ד "ושרי ליה רבי מאיר בלא שינוי דחשיב ליה דבר האבד". ודבריהם צריכים עיון, דמסתמא דמלתא משמע שאינו מלאכת אומן אלא מלאכת הדיוט, דלא איירי התנא לאומן אלא לכל אדם בביתו, וא"כ יש לתמוה מה אכפת לן שהוא מלאכה גמורה, הרי לא מצינו בשום מקום שמעשה הדיוט לצורך המועד צריך שינוי. ונראה מזה כנ"ל שמעשה הדיוט יסודו הוא מדין שינוי, ולכן כאן שהוא דבר הרגיל שעושה כל אדם בביתו ואין שייך בו מעשה אומן, יש לאסור אפילו מעשה הדיוט עד שיעשה שינוי, אלא אם כן הוא דבר האבד כמש"כ הרא"ש.<br />
והנה כ' הטור בסי' תקמ' "מותר ליטול גבשושית שבבית", וכ' על זה הב"י וז"ל "דאע"ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד שרי בחול המועד כיון שאינה מלאכה של טורח" עכ"ל והביאוהו הנו"כ, ולכאורה צ"ע כיון שאינו מעשה אומן והוא צורך הבית ומצרכי המועד הוא, מה אכפ"ל שאינו דבר האבד, הא כל מעשה הדיוט מותר במועד, אלא נראה ברור מדברי הב"י כנ"ל שיסוד ההיתר במעשה הדיוט הוא מדין שינוי, וכאן שלא שייך בו כלל מעשה אומנות א"כ אין שינוי במה שעושהו מעשה הדיוט, ולכן הוקשה לו א"כ ייאסר לגמרי, וחידש שדבר שליכא שום טרחא מותר אפילו בלי שינוי.<br />
אמנם בטור ריש הלכות חול המועד כ' וז"ל "אבל עיקרן אינו אלא מדרבנן הלכך התירו דבר האבד פירוש שהוא אבד אם לא יעשנו והתירו כל צרכי רבים ואפילו צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן" וכו' עכ"ל, מדכ' בסתמא שצרכי יחיד מותרים בחול המועד, משמע שיסוד ההיתר אינו מדין שינוי מחמת שאינו עושהו מעשה אומן, אלא כל צורך המועד מותר ורק יש תנאי שלא יהיה מעשה אומן ודלא כמשנ"ת לתוס' והרא"ש.<br />
ובזה מדויק היטב שכ' הטור בסי' תקמא' לגבי מסרגין המיטות "וכל זה בצריך לה במועד", והנה לדברי הרא"ש שבמעשה הדיוט בעי' שינוי וכאן ההיתר הוא מדין דבר האבד, א"כ אין צריך שיהיה צורך המועד כלל, על כרחך דהטור סובר שאינו דבר האבד ואעפ"כ מותר משום דכל מעשה הדיוט מותר אפילו בלא שינוי.<br />
ובמתני' ו: ומקרין את הפירצה במועד ובשביעית בונה כדרכו", ושם ז. "כיצד מקרין רב יוסף אמר בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט אמר רב חסדא לא שנו אלא כותל הגינה אבל כותל החצר בונה כדרכו", ופרש"י במשנה "ומקרין את הפרצה- שאם נפלה מקצתה חוזר ומתקנה במועד" ובשביעית בונה כדרכו- מתחילה" וכו', משמע מדבריו דחילוק המשנה בין המועד לשביעית הוא שבשביעית מותר לבנות מתחילה ובמועד אין היתר אלא לקרות פירצה כשהגדר כולה קיימת (כיון דליכא פסידא יתירא כדפרש"י, ועיין פמ"ג בא"א תקמ' סק"ז), ודינא דרב יוסף לקרות מעשה הדיוט ולא מעשה אומן, הוא דין נוסף שלא משמע ממתני' אלא חידושא דרב יוסף הוא. ולפ"ז גם חילוקא דרב חסדא בין כותל גינה לכותל חצר, שבכותל חצר בונה כדרכו, הוא כלפי הך דינא שלא לבנות מתחילה אלא רק לקרות פירצה כשהגדר קיימת, שהרי לק' אמרי' שמתני' דייקא כרב חסדא, משמע שרב חסדא איירי כלפי חידושא דמתני'. אבל בדרכי משה הביא דברי המרדכי שכ' על הא דרב חסדא, דדוקא כותל חצר הסמוכה לרה"ר אבל כותל שבין חצר לחצר ישראל אסור לבנותה כדרכה אלא בהוצא ודפנא, וכן הרמב״ם כ' בפ"ח ה"ו "כותל גנה שנפל בונהו מעשה הדיוט או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן אבל כותל חצר שנפל בונהו כדרכו", ולא הזכיר כלל "פירצה", משמע מדבריהם, שפירצה לאו דווקא, ועיקר חילוק המשנה הוא שבמועד אינו בונה אלא מעשה הדיוט, ורב יוסף בא לפרש מימרא דמתני', מהו "מקרין" שפירושו הוא "מעשה הדיוט ולא מעשה אומן".<br />
ונראה דתלוי בהנ"ל דלשיטת הרא"ש ותוס' ודאי יש לפרש הא דתנן "ובשביעית בונה כדרכו" שהכונה שבמועד צריך לבנותו רק מעשה הדיוט, דלשיטתם הדין "מעשה הדיוט" הוא "שלא כדרכו", אבל להטור ודאי "שלא כדרכו" לא שייך לדין מעשה הדיוט, ו"שלא כדרכו" הכונה שאינו בונה מתחילה כדפרש"י. <br />
<br />
ג) בגמ' י: "ואמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור א"ר יוסי בר אבין ובדבר האבד מותר", וכ' הרא"ש בסי' כג' וז"ל "ולא מיקרי דבר האבד אלא שיחסר מן הקרן כגון הני תוחלני וזיתיו הפוכין ובורו לגוף וכגון הני דבני אקרא דשנוותא שאם לא ילך עתה לא ימצאם לאחר המועד אבל אם יום השוק הוא במועד ויוכל עתה למכור סחורתו בריוח ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך אבל מן הקרן לא יפסיד אסור למכור במועד והכי איתא בירושלמי פ"ב הלכה ג אי ידע דלא מזדבני והוא פוחת מקרנא מזדבן" עכ"ל והביאו הטור והשו"ע באו"ח סי' תקלט'. עוד כ' שם הרא"ש וז"ל "ועוד גרסינן פרקמטיא אבודה שרי מזבנינהו במועדא רבי יעקב בשם רבי אחא בשם ר' יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועדא לא הוה ידע דשיירתא עלתה ומוזלא עבידתא אלמא עבורי רווחא פסידא היא משמע מהא ירושלמי אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו הרבה סחורות ומוכרים בזול ולא ימצאו אחר המועד ואף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר קונין מהן ומוכרין להן דמניעת הריוח הוא הפסד כיון דדבר שאינו מצוי הוא" עכ"ל.<br />
והקשה הב"י שם בד"ה "ואיכא למידק" דדברי הרא"ש סתרי אהדדי, ותי' וז"ל "ונראה לומר דשאני התם שיום השוק הוא יום אחד בשבוע וכיון שהוא מצוי בכל שבוע נמצא שאין כאן הפסד שאם לא מכרו ביום שוק של שבוע זה ימכרנו ביום שוק של שבוע הבא ומפני ספק שמא לא ימכרנו כל כך ביוקר לא שרינן ליה למכרו במועד" וכו'. והנה במ"ב שם הביא רק תחילת דברי הב"י שיום השוק מצוי בכל שבוע ולכן לא מיקרי דבר האבד, אבל זה תמוה, דא"כ אין חילוק בין קרן לרווח, אלא עיקר הטעם הוא שגם הרווח אינו דבר האבד, וגם כלפי הקרן לא שרינן בכה"ג, שהרי אם עד יום השוק הבא לא יוכל למכור כלל אעפ"כ לא חשיב דבר האבד. וגם במה שהוסיף הב"י שיש כאן ספק שמא ביום השוק הבא לא יצליח למכרו, וגם זה תמוה כנ"ל, דאם מספק לא חשיב דבר האבד א"כ גם מספק שמא יפסיד גם את הקרן לא חשיב דבר האבד, וביותר דבמגן אברהם בסי' תקמא' כ' שגם מספק חשיב דבר האבד (ואפשר שמחלק בין ספק שיפסיד את הקרן לספק על הרווח ואינו מובן). <br />
אלא נראה בזה כונת הרא"ש שמה שכתב שכשלא יפסיד מן הקרן לא מיקרי דבר האבד, אין כונתו שלא יפסיד מקרן דידיה כמה שהוציא לקנות סחורתו, אלא מקרן דהשתא, כמה שווי סחורתו עכשיו למכור, שמרוויח, אבל אינו מרוויח כל כך שאינו מוכרו ביותר משוויו, וכן משמע לשון הרא"ש שכ' "ולאחר המועד לא יוכל להרוויח כל כך". והביאור בזה נראה פשוט לפמשנ"ת לעיל בהע' שאין היתר בדבר האבד אלא בפסידא יתירא, ולא בהפסד מועט ולכן כאן שירוויח ורק לא ירוויח כל כך אלא פחות מזה קצת, חשיב הפסד מועט ואינו בכלל דבר האבד.<br />
אמנם הטור הביא הך דינא דשיירות באופן אחר קצת, שכ' וז"ל "וכן אם באו שיירות והביאו סחורות שאינן מצויין כלל אחר המועד, או יקנו ממנו (וכן אם אינו מצוי) שיבואו שיירות כאלו לקנות מהם ולמכור להם" (נראה שחסר "מותר לקנות מהם ולמכור להם") עכ"ל, ולא הביא כלל מש"כ הרא"ש דעבורי רווחא פסידא הוא, משמע שסובר דבאמת עבורי רווחא לאו פסידא הוא, ובשיירות מותר באופן שלא ימצא כלל הך סחורה לאחר המועד, ולא יקנו ממנו כלל לאחר המועד, וחשיב דבר האבד משום שיפסיד גם הקרן וכדינא דלעיל, ולא הוסיף בזה אלא שמותר גם לקנות וענין לקנות כדי להשתכר שהביא בשם הרמב״ן שם בסמוך.<br />
וברא"ש פ"ב סי' טו' "וכן אדם שצריך לקנות יין בבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שנמצא במועד דבר האבד הוא ומותר לקנות לצורך כל השנה", ובטור שם העתיק דבריו וסיים על זה "אבל יותר מכדי צורך שתייתו לא יקנה" וכ' שם הב"י "וטעמו מפני שהוא כעשיית סחורה דאסור, ויש לדחות ולומר דכיון שאינו מצוי תדיר הוי כדין השיירות דשרי". והנה בשו"ע הביא דברי הטור, והאחרונים כתבו לחלק בין הך לשיירות בכמה אופנים (ועיין ב"ח שכ' דכאן איירי בדליכא ריווח מרובה אם יקנה השתא, והיינו כמו שכתבתי לעיל לחלק בין הך דשיירות לתחילת דברי הרא"ש). אמנם מסתימת דברי הטור משמע דכל היכא שמצוי לו כל השנה ואינו קונה השתא אלא כדי להרוויח, אע"פ שהוא רווח גדול אסור דעבורי רווחא אינו הפסד, וכפי שנתבאר בדעתו, והרא"ש לשיטתו לא הוסיף כדברי הטור, שסובר שעבורי רווחא פסידא הוא וכמובא לעיל.<br />
<br />
ד) ונראה בכל זה דהנה בחול המועד התירו כמה מלאכות אע"פ שאסורות בשאר שבתות ויו"ט, כגון צורך המועד, מעשה הדיוט, ודבר האבד. ויש לחקור אם נאמר בזה סיבות וטעמים להתיר איסור מלאכה בחול המועד, או שנאמר בזה גדרי מלאכות שבהם נדחה איסור חול המועד. כלומר, האם נתחדש שכמו שביום טוב מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, כך בחול המועד מותר לעשות מלאכה כדי להציל מהפסד או לצורך המועד וכו', או שבאמת אין בטעמים אילו סיבה כדי להתיר, אלא שאין צריך סיבה להתיר, דודאי אין סיבה כלל לאסור בחול המועד בכל מלאכה, וסגי במה שאסור במקצת מלאכות כדי שלא יהיה כחול לגמרי (כלשון הר"ם ריש הל' חול המועד), אלא שכל הנך גדרים באו לומר סוגי מלאכות מותרות, שהרי אי אפשר לאסור ולהתיר באותו מקום, וע"ז אמרי' שבדבר האבד מותר דהיינו מלאכה שבמהותה היא דבר הפסד מותרת, וכן כיו"ב בשאר היתרים.<br />
ובריש מכילתין "משקין בית השלחין במועד", ופירש רש"י "ודבר של הפסד התירו חכמים", אבל תוס' כתבו שם "ומשום פסידא התירו חכמים". ותלוי בהנ"ל, מלשון תוס' משמע שטעם ההיתר הוא משום הפסד, אבל ברש"י משמע שבא להגדיר מה מותר דהיינו מלאכת דבר של הפסד וכהצד הב'. <br />
והרמב"ן בפסקי דינים שהובא לעיל כ' בד"ה "עוד אני צריך להתיר קשר אחר שהוא מקושר במועד" וז"ל "..וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום [טוב] וכן מכשירין ובחש"מ הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך", הרי שהקיש היתר מלאכה בחול המועד להיתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב, ומשמע כהצד הראשון.<br />
<br />
ונראה דבזה תלוי מה שנחלקו בדבר האבד, דלהצד הראשון ודאי יש לומר כמש"כ הרא"ש שעבורי רווחא הוא ג"כ הפסד, וכמו שהתירו לצורך הפסד כך התירו לצורך מניעת רווח גדול, אבל ודאי המלאכה בעצמה אינה מלאכת הצלה והרחקת הפסד ונזק, אלא בהפסד ממש ולא במניעת רווח, והטור סובר כהצד הב' ולכן לא התיר אלא במקום הפסד הקרן שמתעסק בהצלת הסחורה ולמנוע ממנה הפסד.<br />
<br />
ובזה מבואר היטב מה שנתבאר בדעת הטור להתיר מעשה אומן בדבר שאינו נהנה ממנו אלא במועד שאז חשיב שמתעסק בצורך המועד, ולאסור כשיהנה ממנו גם לאחר המועד משום דלא חשיב שמתעסק בצורך המועד אף שהוא דבר הצריך לו במועד אפילו למכשירי אוכל נפש, וכדלעיל. והשתא מבואר היטב דהטור סובר כהצד הב' וא"כ כיון שהתירו מלאכה שמהותה הוא צורך המועד, אין חילוק אם צריך לה לצורך אוכל נפש או שלא לצורך אוכל נפש, דאין הכונה שהתירו איסור מלאכה לצורך המועד שנחלק בין צורך לצורך, אלא התירו מלאכת צורך המועד, וכל מה שחשיב צורך המועד הרי הוא בכלל, אבל דבר שנהנה גם לאחר המועד שלא חשיב שמתעסק בצורך המועד, א"כ לא אכפ"ל שצריך לו במועד שהרי אין הצורך דוחה איסור מלאכה, אלא "מלאכת צורך המועד" מותרת, וזה לא חשיב "מלאכת צורך המועד" אלא מלאכה דעלמא שצריך לה במועד.<br />
אבל הרמב"ן סובר כהצד הראשון שהתירו איסור מלאכה בגלל צורך המועד, וא"כ שפיר יש לחלק בין צורך לצורך, שצורך אוכל נפש הוא חשוב והוא סיבה להתיר איסור חול המועד כמו שהוא סיבה להתיר איסור יום טוב, אבל שלא במקום צורך אוכל נפש ומכשיריו לא. וכן להיפך במקום צורך אוכל נפש אין חילוק אם הוא דבר שנהנה ממנו גם לאחר המועד, דאע"פ שאינו מלאכתצורך המועד כמשנ"ת, מ''מ הצורך שצריך לה במועד הוא סיבה להתיר איסור מלאכה ודוק.<br />
<br />
ובזה תלוי מה שנחלקו במעשה הדיוט בדבר שאינו צורך אוכל נפש או אינו צרכי המועד אבל צריך לו במועד, אם התירו הוא מדין שינוי, או שיש היתר בעצם על מעשה הדיוט, דתוס' והרא"ש סברי כהצד הראשון וא"כ בשלמא צורך המועד או מקום פסידא הם סיבה להתיר, אבל מעשה הדיוט אינו סיבה להתיר לעבור איסור מלאכה, דס"ס עושה מלאכה גמורה, אם לא מצד שינוי שכמו שהוא סיבה להתיר מדאורייתא מלאכות שבת כך הוא סיבה וטעם להתיר גם מלאכות חול המועד. אבל להטור אין צריך סיבה להתיר כמשנ"ת אלא גדר וחילוק מה הוא המותר ומהו האסור, וא"כ גם מלאכת הדיוט אפשר להתיר (כל זמן שצריך לה במועד, שבחינם ממש ודאי לא התירו וכנ"ל).<br />
[[קטגוריה: חול המועד]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%95%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93&diff=16279מלאכות חול המועד2021-04-06T18:58:55Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>מועד קטן<br />
<br />
חול המועד<br />
א) כ' הרמב״ן בריש מועד קטן "הלכות מועד אעפ"י שהן עקרות ואין למדות זו מזו נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים ומכשירים נמי התירה בשא"א להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות וזה הכלל שבמועד כל שהוא (טורח) באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואע"פ שהוא טורח גדול וזהו מדלין מים לירקות כדי לאכלן וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן" וכו', ושם בהמשך דבריו לגבי מכשירי אוכל נפש וז"ל "וכן במכשירין כל שהן קרובין לאוכל נפש עצמו עשו אותן כאוכל נפש ומותר אפילו במלאכת אומן זו היא שהתיר ר"י לאמי תנוראה למגדל תנורי ולמגדל מהולתא והגדילה היא עשיית המהולתא כדרכן ועשיית התנורין והתירן מפני שהן מכשירי אוכל נפש כענין שהתיר ר' יהוד' גריפת תנור ביו"ט והלכה כמותו וא"צ לומר בשפוד שפיצם ושנרצף ואפילו לעשותו לכתחלה שהן מכשירין הצריכין במועד שהן מותרין וכן בסכין לחדדה כדרכה ואפי' במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד איפשר שהוא לפי מה שהוא הנשאל, ויש להתיר וכו' כולן מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד" עכ"ל.<br />
ועיין בבית יוסף בסי' תקמ' בד"ה "ומ"ש רבינו בשם ה"ר פרץ" ובמגן אברהם שם, שהביאו מהרמב"ן דהטעם שלא התירו לבנות איצטבא לישב עליה ואבוס לבהמה אלא מעשה הדיוט, משום דלא התירו במעשה אומן אלא צורך אוכל נפש.<br />
ועיין בב"י בס"ס תקמ' הביא מהרמב"ן שם דסכין ודאי מותר לחדדה כדרכה אפילו במלאכת אומן, והביאו הרמ"א בהג"ה שם, והיינו משום דהוא מכשירי אוכל נפש וכמובא לעיל מהרמב"ן דגם מכשירי אוכל נפש התירו במעשה אומן, וכן מבואר במגן אברהם תקמא' סק"א.<br />
והנה תנן במשנה י. "מעמידין תנור וריחים במועד רבי יהודה אומר אין מכבשין את הריחים בתחילה" ובגמ' "מאי מכבשין רב יהודה אמר מנקר ריחיא רב יחיאל אמר בת עינא", וכ' הרא"ש בסי' יח' וז"ל "כ' הראב"ד ז''ל דרב יהודה אומר דוקא מנקר ריחיא דמעשה הדיוט הוא אבל בת עינא לא דמעשה אומן הוא ורב יחיאל אומר בת עינא וכ"ש מנקר ריחיא", עכ"ל.<br />
והנה לפ"ז דברי הרמב״ן לחלק בין מכשירי אוכל נפש לשאר צרכי המועד, אינם אלא לפי דבריו שפסק שם כרב יחיאל דגם בת עינא מותר לרבנן (וכן דעת הרמב״ם בפ"ח מהל' יו"ט הי"ג), אבל לפי דברי הרא"ש בשם הראב"ד שם בהמשך דבריו, וכן פסק הטור בס"ס תקמ', דהלכה כרב יהודה דבת עינא אסור, יוצא מבואר דלא כהרמב"ן, דאין חילוק בין צורך אוכל נפש לשאר צרכי המועד, ולא הותר כי אם מעשה הדיוט.<br />
והאמת דכן מבואר להדיא בטור בריש סי' תקמא' "מותר לעשות מצודות דגים מערבה שהוא מעשה הדיוט אבל לא הארוגין מחוטין שהוא מעשה אומן", אע"פ שהוא צורך אוכל נפש, ומקורו הוא מדאי' בגמ' יא. "רב שרא לחייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא מאי טעמא מעשה הדיוט הוא אבל איזלי אסור מאי טעמא מעשה אומן הוא".<br />
והנה בשו"ע בריש סימן תקמא' הביא דברי הטור בזה אע"פ שבסי' תקמ' פסק כהרמב"ם והרמב"ן שהתירו גם בבת עינא, ונראה שהבין דלא סתרי אהדדי, וכן המגן אברהם הקשה בר"ס תקמא' מדברי הרמ"א בשם הרמב״ן לגבי סכין על דברי הטור והשו"ע במצודות דגים עי"ש מה שתירץ והביאוהו האחרונים.<br />
אמנם לכאורה נראה ברור שדברי הטור במצודות דגים הם לפי דרכו בבת עינא, אבל להרמב"ם והרמב"ן ליתא להך מימרא ולא קשה מידי כל קושיותיהם. ומדויק היטב שהרמב"ם השמיט לגמרי מימרא זו (ואפשר שסובר שהיא אליבא דרב יהודה ולא קי"ל כוותיה), והרמב"ן נראה שגרס שם בגמ' באופ"א, שכ' בתוך דבריו "ושאינו אוכל נפש ומכשיריו והוא לצורך המועד, כגון כסות וכלים במלאכת אומן אסרו ובהדיוט התירו זו היא ששנינו ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב וכו' וכן שנינו בעשיית מעקה מעשה הדיוט מותר וכן אמרו בעשיית אוהל וכן נמי סירוג המיטות" וכו' עכ"ל, ולא מצאתי מקור למה שכ' "וכן אמרו בעשיית אוהל" מלבד שנאמר שלא גרס "למיגדל אוהרי" אלא "אוהלי" ודוק.<br />
וצריך עיון לדעת הטור מהא דריש פ"ב "טוחנים במועד לצורך המועד" וה"ה קצירה וצידה וכבישה עי"ש והובא בטור בסי' תקלג', ועי"ש להדיא דגם אומנין מותרים בכל זה, וכן כיבוס וגילוח למאן דהותר לו אין צריך מעשה הדיוט דוקא, וכן כ' הטור בריש הלכות חול המועד "עיקרן אינו אלא מדרבנן הלכך התירו דבר האבד פירוש שהוא אבד אם לא יעשנו והתירו כל צרכי רבים ואפילו צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן והתירו כל צרכי המועד" עכ"ל, משמע מלשונו שצרכי המועד מותרים אפילו מעשה אומן, ד"מעשה הדיוט" הוא היתר אחר שכתב קודם לכן, שהתירו אפילו צרכי יחיד אם הוא מעשה הדיוט, ואח"כ הוסיף שצרכי המועד מותרים, משמע שצורך המועד מותר אפילו מעשה אומן. <br />
וברמב"ן שם כ' שצרכי גופו הוא מכלל צרכי אוכל נפש שהתירו גם מעשה אומן, אבל לדעת הטור קשה. ואולי יש לחלק בזה בין צורך אוכל נפש למכשירי אוכל נפש, שצורך אוכל נפש ממש התירו גם מעשה אומן, אבל לא משמע כן מלשון הטור שסתם וכ' שצרכי המועד מותרים ולא חילק איזה צורך המועד, ואדרבא משמע שאינו אפילו מכשירי אוכל נפש.<br />
עוד צריך עיון דהנה מלשון הטור שכ' שצורך המועד מותרים ולא חילק משמע אפילו שאינו צורך אוכל נפש כלל וכמו שנתבאר, וצריך עיון דלפי זה יוצא שמש"כ הטור שמעשה הדיוט מותר אפילו צרכי יחיד, הכוונה אפילו שלא לצורך המועד כלל. וזה אינו שהרי הטור כ' בהדיא בסי' תקמא' על מה שהתיר מעשה הדיוט "וכל זה בצריך לה במועד" וכן שם לגבי הדיוט תופר כדרכו, והוא מדברי תוס' במו"ק י. ד"ה "ההדיוט" דבחינם ודאי לא התירו עי"ש.<br />
גם צ"ע דבריו מיניה וביה דכיון שביאר בסי' תקמא' שבעינן שיהיה צריך לו במועד, א"כ עיקר ההיתר הוא מפני צורך המועד, וא"כ צ"ב מה שכ' שמעשה הדיוט מותר ולא הזכיר את עיקר טעם ההיתר משום שהוא צורך המועד ונמצא העיקר חסר מן הספר.<br />
ונראה בדעת הטור דיש לחלק בין כשעושה מעשה במועד שאינו אלא רק לצורך המועד ואינו מתקיים לאחר המועד, ובין כשעושה מעשה שמתקיים ונהנה ממנו גם לאחר המועד. דבכל הנך דברים שלא שרינן אלא מעשה הדיוט איירי בדברים שעושה שמתקיימים ונהנה מהם לאורך זמן, משא"כ בדברים שאינו נהנה מהם אלא במועד עצמו בזה התירו לדעת הטור אפילו מעשה אומן.<br />
והביאור בזה, דדברים שמתקיימים לאחר המועד כגון שאורג מצודות דגים או מיטה, או בונה איצטבא וספסל או ריחים, לא חשיב שעוסק בצורך המועד, כיון שהוא צורך האדם סתם בין במועד ובין שלא במועד, ומה שצריך להם גם במועד לא מחשיבו "צורך המועד", אבל דבר שאינו עומד אלא במועד עצמו כגון לטחון קמח לצורך המועד או לגלח ולכבס, זה חשיב צורך המועד עצמו, כיון שהוא מצרכיו שאינו צריך להם אלא למועד.<br />
ובזה מדויק היטב דברי הטור שכ' סתם שכל צרכי המועד מותר אפילו מעשה אומן ולא חילק בזה, משמע אפילו אינם צורך אוכל נפש כלל, דלא חשיב "צרכי המועד" אלא בדברים שהם רק לצורך המועד ואינו נהנה מהם לאחר המועד וכנ"ל, ומה שכתב הטור שמעשה הדיוט מותר לצורך יחיד ומשמע אפילו כשאינו לצורך המועד, אין כוונתו שאינו צריך לו במועד, דודאי צריך לו במועד כמש"כ בסי' תקמא' וכנ"ל, אלא שלא חשיב "צורך המועד" כיון שיהנה ממנו גם לאחר המועד.<br />
ולכן לא הזכיר שההיתר הוא מצד צורך המועד, שזה אינו סיבה להתיר אלא כשחשיב שמתעסק בצורך המועד אבל בזה אע"פ שצריך לו במועד לא חשיב שמתעסק בצורך המועד, ועיקר ההיתר הוא שהוא מעשה הדיוט, אלא שיש תנאי שיהיה צריך לו במועד משום דאם אין לו שום שייכות למועד לא מסתבר שיתירו בחינם.<br />
ועיין רמב"ן שהובא לעיל שם שכ' "מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד", ומבואר שנחית לסברא זו שהיה מקום לחלק כחילוק דלעיל בין דברים שנהנה בהם לאחר המועד לדברים שאינו נהנה מהם אלא במועד.<br />
<br />
ב) במשנה ח: "ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב" וכן לק' יא. במשנה "עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן" וכן שם לעיל בגמ' "רב שרא לחייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא מאי טעמא מעשה הדיוט הוא אבל איזלי אסור מאי טעמא מעשה אומן הוא", ומבואר דצרכי יחיד מותרים בחול המועד מעשה הדיוט.<br />
וכתבו תוס' י. ד"ה "ההדיוט תופר כדרכו- נראה דוקא לצורך המועד אבל בחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי, מיהו לא איירי בדבר האבד דהיכא דאיכא דבר האבד קי"ל כרבי יוסי דאין מצריך שינוי בדבר האבד" עכ"ל, וצריך ביאור, כיון שדבריהם אזלי על דין הדיוט ולא על אומן, איך הוכיחו מזה שלא איירי בדבר האבד, הא אמרי' "ההדיוט תופר כדרכו" בלא שינוי, וכן ק' בתחילת דבריהם שכתבו "אבל בחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי" משמע שיש כאן שינוי.<br />
ונראה מוכח מזה שיטת תוס' שבאמת אין חילוק בין מעשה הדיוט למעשה אומן, ועיקר ההיתר לעשות צרכי יחיד הוא לעשותם בשינוי, אלא שכיון שאיירי בדבר שהדרך ליתנו לאומן לעשותו, ממילא זה גופא שעושהו הדיוט הוי שינוי, ומה שההדיוט תופר כדרכו הוא אותו היתר עצמו שהאומן מכליב.<br />
ובגמ' שם "מסרגין את המיטות מאי מסרגין ומאי ממתחין וכו' במסרגין כולי עלמא לא פליגי דשתי וערב" וכו' וכתבו שם תוס' וז"ל "תימה היאך מותר לעשות מלאכה כי האי בלא שינוי", והרא"ש בסי' יח' כ' ע"ז בסו"ד "ושרי ליה רבי מאיר בלא שינוי דחשיב ליה דבר האבד". ודבריהם צריכים עיון, דמסתמא דמלתא משמע שאינו מלאכת אומן אלא מלאכת הדיוט, דלא איירי התנא לאומן אלא לכל אדם בביתו, וא"כ יש לתמוה מה אכפת לן שהוא מלאכה גמורה, הרי לא מצינו בשום מקום שמעשה הדיוט לצורך המועד צריך שינוי. ונראה מזה כנ"ל שמעשה הדיוט יסודו הוא מדין שינוי, ולכן כאן שהוא דבר הרגיל שעושה כל אדם בביתו ואין שייך בו מעשה אומן, יש לאסור אפילו מעשה הדיוט עד שיעשה שינוי, אלא אם כן הוא דבר האבד כמש"כ הרא"ש.<br />
והנה כ' הטור בסי' תקמ' "מותר ליטול גבשושית שבבית", וכ' על זה הב"י וז"ל "דאע"ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד שרי בחול המועד כיון שאינה מלאכה של טורח" עכ"ל והביאוהו הנו"כ, ולכאורה צ"ע כיון שאינו מעשה אומן והוא צורך הבית ומצרכי המועד הוא, מה אכפ"ל שאינו דבר האבד, הא כל מעשה הדיוט מותר במועד, אלא נראה ברור מדברי הב"י כנ"ל שיסוד ההיתר במעשה הדיוט הוא מדין שינוי, וכאן שלא שייך בו כלל מעשה אומנות א"כ אין שינוי במה שעושהו מעשה הדיוט, ולכן הוקשה לו א"כ ייאסר לגמרי, וחידש שדבר שליכא שום טרחא מותר אפילו בלי שינוי.<br />
אמנם בטור ריש הלכות חול המועד כ' וז"ל "אבל עיקרן אינו אלא מדרבנן הלכך התירו דבר האבד פירוש שהוא אבד אם לא יעשנו והתירו כל צרכי רבים ואפילו צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן" וכו' עכ"ל, מדכ' בסתמא שצרכי יחיד מותרים בחול המועד, משמע שיסוד ההיתר אינו מדין שינוי מחמת שאינו עושהו מעשה אומן, אלא כל צורך המועד מותר ורק יש תנאי שלא יהיה מעשה אומן ודלא כמשנ"ת לתוס' והרא"ש.<br />
ובזה מדויק היטב שכ' הטור בסי' תקמא' לגבי מסרגין המיטות "וכל זה בצריך לה במועד", והנה לדברי הרא"ש שבמעשה הדיוט בעי' שינוי וכאן ההיתר הוא מדין דבר האבד, א"כ אין צריך שיהיה צורך המועד כלל, על כרחך דהטור סובר שאינו דבר האבד ואעפ"כ מותר משום דכל מעשה הדיוט מותר אפילו בלא שינוי.<br />
ובמתני' ו: ומקרין את הפירצה במועד ובשביעית בונה כדרכו", ושם ז. "כיצד מקרין רב יוסף אמר בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט אמר רב חסדא לא שנו אלא כותל הגינה אבל כותל החצר בונה כדרכו", ופרש"י במשנה "ומקרין את הפרצה- שאם נפלה מקצתה חוזר ומתקנה במועד" ובשביעית בונה כדרכו- מתחילה" וכו', משמע מדבריו דחילוק המשנה בין המועד לשביעית הוא שבשביעית מותר לבנות מתחילה ובמועד אין היתר אלא לקרות פירצה כשהגדר כולה קיימת (כיון דליכא פסידא יתירא כדפרש"י, ועיין פמ"ג בא"א תקמ' סק"ז), ודינא דרב יוסף לקרות מעשה הדיוט ולא מעשה אומן, הוא דין נוסף שלא משמע ממתני' אלא חידושא דרב יוסף הוא. ולפ"ז גם חילוקא דרב חסדא בין כותל גינה לכותל חצר, שבכותל חצר בונה כדרכו, הוא כלפי הך דינא שלא לבנות מתחילה אלא רק לקרות פירצה כשהגדר קיימת, שהרי לק' אמרי' שמתני' דייקא כרב חסדא, משמע שרב חסדא איירי כלפי חידושא דמתני'. אבל בדרכי משה הביא דברי המרדכי שכ' על הא דרב חסדא, דדוקא כותל חצר הסמוכה לרה"ר אבל כותל שבין חצר לחצר ישראל אסור לבנותה כדרכה אלא בהוצא ודפנא, וכן הרמב״ם כ' בפ"ח ה"ו "כותל גנה שנפל בונהו מעשה הדיוט או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן אבל כותל חצר שנפל בונהו כדרכו", ולא הזכיר כלל "פירצה", משמע מדבריהם, שפירצה לאו דווקא, ועיקר חילוק המשנה הוא שבמועד אינו בונה אלא מעשה הדיוט, ורב יוסף בא לפרש מימרא דמתני', מהו "מקרין" שפירושו הוא "מעשה הדיוט ולא מעשה אומן".<br />
ונראה דתלוי בהנ"ל דלשיטת הרא"ש ותוס' ודאי יש לפרש הא דתנן "ובשביעית בונה כדרכו" שהכונה שבמועד צריך לבנותו רק מעשה הדיוט, דלשיטתם הדין "מעשה הדיוט" הוא "שלא כדרכו", אבל להטור ודאי "שלא כדרכו" לא שייך לדין מעשה הדיוט, ו"שלא כדרכו" הכונה שאינו בונה מתחילה כדפרש"י. <br />
<br />
ג) בגמ' י: "ואמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור א"ר יוסי בר אבין ובדבר האבד מותר", וכ' הרא"ש בסי' כג' וז"ל "ולא מיקרי דבר האבד אלא שיחסר מן הקרן כגון הני תוחלני וזיתיו הפוכין ובורו לגוף וכגון הני דבני אקרא דשנוותא שאם לא ילך עתה לא ימצאם לאחר המועד אבל אם יום השוק הוא במועד ויוכל עתה למכור סחורתו בריוח ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך אבל מן הקרן לא יפסיד אסור למכור במועד והכי איתא בירושלמי פ"ב הלכה ג אי ידע דלא מזדבני והוא פוחת מקרנא מזדבן" עכ"ל והביאו הטור והשו"ע באו"ח סי' תקלט'. עוד כ' שם הרא"ש וז"ל "ועוד גרסינן פרקמטיא אבודה שרי מזבנינהו במועדא רבי יעקב בשם רבי אחא בשם ר' יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועדא לא הוה ידע דשיירתא עלתה ומוזלא עבידתא אלמא עבורי רווחא פסידא היא משמע מהא ירושלמי אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו הרבה סחורות ומוכרים בזול ולא ימצאו אחר המועד ואף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר קונין מהן ומוכרין להן דמניעת הריוח הוא הפסד כיון דדבר שאינו מצוי הוא" עכ"ל.<br />
והקשה הב"י שם בד"ה "ואיכא למידק" דדברי הרא"ש סתרי אהדדי, ותי' וז"ל "ונראה לומר דשאני התם שיום השוק הוא יום אחד בשבוע וכיון שהוא מצוי בכל שבוע נמצא שאין כאן הפסד שאם לא מכרו ביום שוק של שבוע זה ימכרנו ביום שוק של שבוע הבא ומפני ספק שמא לא ימכרנו כל כך ביוקר לא שרינן ליה למכרו במועד" וכו'. והנה במ"ב שם הביא רק תחילת דברי הב"י שיום השוק מצוי בכל שבוע ולכן לא מיקרי דבר האבד, אבל זה תמוה, דא"כ אין חילוק בין קרן לרווח, אלא עיקר הטעם הוא שגם הרווח אינו דבר האבד, וגם כלפי הקרן לא שרינן בכה"ג, שהרי אם עד יום השוק הבא לא יוכל למכור כלל אעפ"כ לא חשיב דבר האבד. וגם במה שהוסיף הב"י שיש כאן ספק שמא ביום השוק הבא לא יצליח למכרו, וגם זה תמוה כנ"ל, דאם מספק לא חשיב דבר האבד א"כ גם מספק שמא יפסיד גם את הקרן לא חשיב דבר האבד, וביותר דבמגן אברהם בסי' תקמא' כ' שגם מספק חשיב דבר האבד (ואפשר שמחלק בין ספק שיפסיד את הקרן לספק על הרווח ואינו מובן). <br />
אלא נראה בזה כונת הרא"ש שמה שכתב שכשלא יפסיד מן הקרן לא מיקרי דבר האבד, אין כונתו שלא יפסיד מקרן דידיה כמה שהוציא לקנות סחורתו, אלא מקרן דהשתא, כמה שווי סחורתו עכשיו למכור, שמרוויח, אבל אינו מרוויח כל כך שאינו מוכרו ביותר משוויו, וכן משמע לשון הרא"ש שכ' "ולאחר המועד לא יוכל להרוויח כל כך". והביאור בזה נראה פשוט לפמשנ"ת לעיל בהע' שאין היתר בדבר האבד אלא בפסידא יתירא, ולא בהפסד מועט ולכן כאן שירוויח ורק לא ירוויח כל כך אלא פחות מזה קצת, חשיב הפסד מועט ואינו בכלל דבר האבד.<br />
אמנם הטור הביא הך דינא דשיירות באופן אחר קצת, שכ' וז"ל "וכן אם באו שיירות והביאו סחורות שאינן מצויין כלל אחר המועד, או יקנו ממנו (וכן אם אינו מצוי) שיבואו שיירות כאלו לקנות מהם ולמכור להם" (נראה שחסר "מותר לקנות מהם ולמכור להם") עכ"ל, ולא הביא כלל מש"כ הרא"ש דעבורי רווחא פסידא הוא, משמע שסובר דבאמת עבורי רווחא לאו פסידא הוא, ובשיירות מותר באופן שלא ימצא כלל הך סחורה לאחר המועד, ולא יקנו ממנו כלל לאחר המועד, וחשיב דבר האבד משום שיפסיד גם הקרן וכדינא דלעיל, ולא הוסיף בזה אלא שמותר גם לקנות וענין לקנות כדי להשתכר שהביא בשם הרמב״ן שם בסמוך.<br />
וברא"ש פ"ב סי' טו' "וכן אדם שצריך לקנות יין בבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שנמצא במועד דבר האבד הוא ומותר לקנות לצורך כל השנה", ובטור שם העתיק דבריו וסיים על זה "אבל יותר מכדי צורך שתייתו לא יקנה" וכ' שם הב"י "וטעמו מפני שהוא כעשיית סחורה דאסור, ויש לדחות ולומר דכיון שאינו מצוי תדיר הוי כדין השיירות דשרי". והנה בשו"ע הביא דברי הטור, והאחרונים כתבו לחלק בין הך לשיירות בכמה אופנים (ועיין ב"ח שכ' דכאן איירי בדליכא ריווח מרובה אם יקנה השתא, והיינו כמו שכתבתי לעיל לחלק בין הך דשיירות לתחילת דברי הרא"ש). אמנם מסתימת דברי הטור משמע דכל היכא שמצוי לו כל השנה ואינו קונה השתא אלא כדי להרוויח, אע"פ שהוא רווח גדול אסור דעבורי רווחא אינו הפסד, וכפי שנתבאר בדעתו, והרא"ש לשיטתו לא הוסיף כדברי הטור, שסובר שעבורי רווחא פסידא הוא וכמובא לעיל.<br />
<br />
ד) ונראה בכל זה דהנה בחול המועד התירו כמה מלאכות אע"פ שאסורות בשאר שבתות ויו"ט, כגון צורך המועד, מעשה הדיוט, ודבר האבד. ויש לחקור אם נאמר בזה סיבות וטעמים להתיר איסור מלאכה בחול המועד, או שנאמר בזה גדרי מלאכות שבהם נדחה איסור חול המועד. כלומר, האם נתחדש שכמו שביום טוב מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, כך בחול המועד מותר לעשות מלאכה כדי להציל מהפסד או לצורך המועד וכו', או שבאמת אין בטעמים אילו סיבה כדי להתיר, אלא שאין צריך סיבה להתיר, דודאי אין סיבה כלל לאסור בחול המועד בכל מלאכה, וסגי במה שאסור במקצת מלאכות כדי שלא יהיה כחול לגמרי (כלשון הר"ם ריש הל' חול המועד), אלא שכל הנך גדרים באו לומר סוגי מלאכות מותרות, שהרי אי אפשר לאסור ולהתיר באותו מקום, וע"ז אמרי' שבדבר האבד מותר דהיינו מלאכה שבמהותה היא דבר הפסד מותרת, וכן כיו"ב בשאר היתרים.<br />
ובריש מכילתין "משקין בית השלחין במועד", ופירש רש"י "ודבר של הפסד התירו חכמים", אבל תוס' כתבו שם "ומשום פסידא התירו חכמים". ותלוי בהנ"ל, מלשון תוס' משמע שטעם ההיתר הוא משום הפסד, אבל ברש"י משמע שבא להגדיר מה מותר דהיינו מלאכת דבר של הפסד וכהצד הב'. <br />
והרמב"ן בפסקי דינים שהובא לעיל כ' בד"ה "עוד אני צריך להתיר קשר אחר שהוא מקושר במועד" וז"ל "..וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום [טוב] וכן מכשירין ובחש"מ הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך", הרי שהקיש היתר מלאכה בחול המועד להיתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב, ומשמע כהצד הראשון.<br />
<br />
ונראה דבזה תלוי מה שנחלקו בדבר האבד, דלהצד הראשון ודאי יש לומר כמש"כ הרא"ש שעבורי רווחא הוא ג"כ הפסד, וכמו שהתירו לצורך הפסד כך התירו לצורך מניעת רווח גדול, אבל ודאי המלאכה בעצמה אינה מלאכת הצלה והרחקת הפסד ונזק, אלא בהפסד ממש ולא במניעת רווח, והטור סובר כהצד הב' ולכן לא התיר אלא במקום הפסד הקרן שמתעסק בהצלת הסחורה ולמנוע ממנה הפסד.<br />
<br />
ובזה מבואר היטב מה שנתבאר בדעת הטור להתיר מעשה אומן בדבר שאינו נהנה ממנו אלא במועד שאז חשיב שמתעסק בצורך המועד, ולאסור כשיהנה ממנו גם לאחר המועד משום דלא חשיב שמתעסק בצורך המועד אף שהוא דבר הצריך לו במועד אפילו למכשירי אוכל נפש, וכדלעיל. והשתא מבואר היטב דהטור סובר כהצד הב' וא"כ כיון שהתירו מלאכה שמהותה הוא צורך המועד, אין חילוק אם צריך לה לצורך אוכל נפש או שלא לצורך אוכל נפש, דאין הכונה שהתירו איסור מלאכה לצורך המועד שנחלק בין צורך לצורך, אלא התירו מלאכת צורך המועד, וכל מה שחשיב צורך המועד הרי הוא בכלל, אבל דבר שנהנה גם לאחר המועד שלא חשיב שמתעסק בצורך המועד, א"כ לא אכפ"ל שצריך לו במועד שהרי אין הצורך דוחה איסור מלאכה, אלא "מלאכת צורך המועד" מותרת, וזה לא חשיב "מלאכת צורך המועד" אלא מלאכה דעלמא שצריך לה במועד.<br />
אבל הרמב"ן סובר כהצד הראשון שהתירו איסור מלאכה בגלל צורך המועד, וא"כ שפיר יש לחלק בין צורך לצורך, שצורך אוכל נפש הוא חשוב והוא סיבה להתיר איסור חול המועד כמו שהוא סיבה להתיר איסור יום טוב, אבל שלא במקום צורך אוכל נפש ומכשיריו לא. וכן להיפך במקום צורך אוכל נפש אין חילוק אם הוא דבר שנהנה ממנו גם לאחר המועד, דאע"פ שאינו מלאכתצורך המועד כמשנ"ת, מ''מ הצורך שצריך לה במועד הוא סיבה להתיר איסור מלאכה ודוק.<br />
<br />
ובזה תלוי מה שנחלקו במעשה הדיוט בדבר שאינו צורך אוכל נפש או אינו צרכי המועד אבל צריך לו במועד, אם התירו הוא מדין שינוי, או שיש היתר בעצם על מעשה הדיוט, דתוס' והרא"ש סברי כהצד הראשון וא"כ בשלמא צורך המועד או מקום פסידא הם סיבה להתיר, אבל מעשה הדיוט אינו סיבה להתיר לעבור איסור מלאכה, דס"ס עושה מלאכה גמורה, אם לא מצד שינוי שכמו שהוא סיבה להתיר מדאורייתא מלאכות שבת כך הוא סיבה וטעם להתיר גם מלאכות חול המועד. אבל להטור אין צריך סיבה להתיר כמשנ"ת אלא גדר וחילוק מה הוא המותר ומהו האסור, וא"כ גם מלאכת הדיוט אפשר להתיר (כל זמן שצריך לה במועד, שבחינם ממש ודאי לא התירו וכנ"ל).<br />
{{חול המועד}}</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%95%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93&diff=16278מלאכות חול המועד2021-04-06T18:57:28Z<p>חיים ברזל: גדר דיני מלאכות חול המועד</p>
<hr />
<div>מועד קטן<br />
<br />
חול המועד<br />
א) כ' הרמב״ן בריש מועד קטן "הלכות מועד אעפ"י שהן עקרות ואין למדות זו מזו נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים ומכשירים נמי התירה בשא"א להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות וזה הכלל שבמועד כל שהוא (טורח) באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואע"פ שהוא טורח גדול וזהו מדלין מים לירקות כדי לאכלן וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן" וכו', ושם בהמשך דבריו לגבי מכשירי אוכל נפש וז"ל "וכן במכשירין כל שהן קרובין לאוכל נפש עצמו עשו אותן כאוכל נפש ומותר אפילו במלאכת אומן זו היא שהתיר ר"י לאמי תנוראה למגדל תנורי ולמגדל מהולתא והגדילה היא עשיית המהולתא כדרכן ועשיית התנורין והתירן מפני שהן מכשירי אוכל נפש כענין שהתיר ר' יהוד' גריפת תנור ביו"ט והלכה כמותו וא"צ לומר בשפוד שפיצם ושנרצף ואפילו לעשותו לכתחלה שהן מכשירין הצריכין במועד שהן מותרין וכן בסכין לחדדה כדרכה ואפי' במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד איפשר שהוא לפי מה שהוא הנשאל, ויש להתיר וכו' כולן מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד" עכ"ל.<br />
ועיין בבית יוסף בסי' תקמ' בד"ה "ומ"ש רבינו בשם ה"ר פרץ" ובמגן אברהם שם, שהביאו מהרמב"ן דהטעם שלא התירו לבנות איצטבא לישב עליה ואבוס לבהמה אלא מעשה הדיוט, משום דלא התירו במעשה אומן אלא צורך אוכל נפש.<br />
ועיין בב"י בס"ס תקמ' הביא מהרמב"ן שם דסכין ודאי מותר לחדדה כדרכה אפילו במלאכת אומן, והביאו הרמ"א בהג"ה שם, והיינו משום דהוא מכשירי אוכל נפש וכמובא לעיל מהרמב"ן דגם מכשירי אוכל נפש התירו במעשה אומן, וכן מבואר במגן אברהם תקמא' סק"א.<br />
והנה תנן במשנה י. "מעמידין תנור וריחים במועד רבי יהודה אומר אין מכבשין את הריחים בתחילה" ובגמ' "מאי מכבשין רב יהודה אמר מנקר ריחיא רב יחיאל אמר בת עינא", וכ' הרא"ש בסי' יח' וז"ל "כ' הראב"ד ז''ל דרב יהודה אומר דוקא מנקר ריחיא דמעשה הדיוט הוא אבל בת עינא לא דמעשה אומן הוא ורב יחיאל אומר בת עינא וכ"ש מנקר ריחיא", עכ"ל.<br />
והנה לפ"ז דברי הרמב״ן לחלק בין מכשירי אוכל נפש לשאר צרכי המועד, אינם אלא לפי דבריו שפסק שם כרב יחיאל דגם בת עינא מותר לרבנן (וכן דעת הרמב״ם בפ"ח מהל' יו"ט הי"ג), אבל לפי דברי הרא"ש בשם הראב"ד שם בהמשך דבריו, וכן פסק הטור בס"ס תקמ', דהלכה כרב יהודה דבת עינא אסור, יוצא מבואר דלא כהרמב"ן, דאין חילוק בין צורך אוכל נפש לשאר צרכי המועד, ולא הותר כי אם מעשה הדיוט.<br />
והאמת דכן מבואר להדיא בטור בריש סי' תקמא' "מותר לעשות מצודות דגים מערבה שהוא מעשה הדיוט אבל לא הארוגין מחוטין שהוא מעשה אומן", אע"פ שהוא צורך אוכל נפש, ומקורו הוא מדאי' בגמ' יא. "רב שרא לחייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא מאי טעמא מעשה הדיוט הוא אבל איזלי אסור מאי טעמא מעשה אומן הוא".<br />
והנה בשו"ע בריש סימן תקמא' הביא דברי הטור בזה אע"פ שבסי' תקמ' פסק כהרמב"ם והרמב"ן שהתירו גם בבת עינא, ונראה שהבין דלא סתרי אהדדי, וכן המגן אברהם הקשה בר"ס תקמא' מדברי הרמ"א בשם הרמב״ן לגבי סכין על דברי הטור והשו"ע במצודות דגים עי"ש מה שתירץ והביאוהו האחרונים.<br />
אמנם לכאורה נראה ברור שדברי הטור במצודות דגים הם לפי דרכו בבת עינא, אבל להרמב"ם והרמב"ן ליתא להך מימרא ולא קשה מידי כל קושיותיהם. ומדויק היטב שהרמב"ם השמיט לגמרי מימרא זו (ואפשר שסובר שהיא אליבא דרב יהודה ולא קי"ל כוותיה), והרמב"ן נראה שגרס שם בגמ' באופ"א, שכ' בתוך דבריו "ושאינו אוכל נפש ומכשיריו והוא לצורך המועד, כגון כסות וכלים במלאכת אומן אסרו ובהדיוט התירו זו היא ששנינו ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב וכו' וכן שנינו בעשיית מעקה מעשה הדיוט מותר וכן אמרו בעשיית אוהל וכן נמי סירוג המיטות" וכו' עכ"ל, ולא מצאתי מקור למה שכ' "וכן אמרו בעשיית אוהל" מלבד שנאמר שלא גרס "למיגדל אוהרי" אלא "אוהלי" ודוק.<br />
וצריך עיון לדעת הטור מהא דריש פ"ב "טוחנים במועד לצורך המועד" וה"ה קצירה וצידה וכבישה עי"ש והובא בטור בסי' תקלג', ועי"ש להדיא דגם אומנין מותרים בכל זה, וכן כיבוס וגילוח למאן דהותר לו אין צריך מעשה הדיוט דוקא, וכן כ' הטור בריש הלכות חול המועד "עיקרן אינו אלא מדרבנן הלכך התירו דבר האבד פירוש שהוא אבד אם לא יעשנו והתירו כל צרכי רבים ואפילו צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן והתירו כל צרכי המועד" עכ"ל, משמע מלשונו שצרכי המועד מותרים אפילו מעשה אומן, ד"מעשה הדיוט" הוא היתר אחר שכתב קודם לכן, שהתירו אפילו צרכי יחיד אם הוא מעשה הדיוט, ואח"כ הוסיף שצרכי המועד מותרים, משמע שצורך המועד מותר אפילו מעשה אומן. <br />
וברמב"ן שם כ' שצרכי גופו הוא מכלל צרכי אוכל נפש שהתירו גם מעשה אומן, אבל לדעת הטור קשה. ואולי יש לחלק בזה בין צורך אוכל נפש למכשירי אוכל נפש, שצורך אוכל נפש ממש התירו גם מעשה אומן, אבל לא משמע כן מלשון הטור שסתם וכ' שצרכי המועד מותרים ולא חילק איזה צורך המועד, ואדרבא משמע שאינו אפילו מכשירי אוכל נפש.<br />
עוד צריך עיון דהנה מלשון הטור שכ' שצורך המועד מותרים ולא חילק משמע אפילו שאינו צורך אוכל נפש כלל וכמו שנתבאר, וצריך עיון דלפי זה יוצא שמש"כ הטור שמעשה הדיוט מותר אפילו צרכי יחיד, הכוונה אפילו שלא לצורך המועד כלל. וזה אינו שהרי הטור כ' בהדיא בסי' תקמא' על מה שהתיר מעשה הדיוט "וכל זה בצריך לה במועד" וכן שם לגבי הדיוט תופר כדרכו, והוא מדברי תוס' במו"ק י. ד"ה "ההדיוט" דבחינם ודאי לא התירו עי"ש.<br />
גם צ"ע דבריו מיניה וביה דכיון שביאר בסי' תקמא' שבעינן שיהיה צריך לו במועד, א"כ עיקר ההיתר הוא מפני צורך המועד, וא"כ צ"ב מה שכ' שמעשה הדיוט מותר ולא הזכיר את עיקר טעם ההיתר משום שהוא צורך המועד ונמצא העיקר חסר מן הספר.<br />
ונראה בדעת הטור דיש לחלק בין כשעושה מעשה במועד שאינו אלא רק לצורך המועד ואינו מתקיים לאחר המועד, ובין כשעושה מעשה שמתקיים ונהנה ממנו גם לאחר המועד. דבכל הנך דברים שלא שרינן אלא מעשה הדיוט איירי בדברים שעושה שמתקיימים ונהנה מהם לאורך זמן, משא"כ בדברים שאינו נהנה מהם אלא במועד עצמו בזה התירו לדעת הטור אפילו מעשה אומן.<br />
והביאור בזה, דדברים שמתקיימים לאחר המועד כגון שאורג מצודות דגים או מיטה, או בונה איצטבא וספסל או ריחים, לא חשיב שעוסק בצורך המועד, כיון שהוא צורך האדם סתם בין במועד ובין שלא במועד, ומה שצריך להם גם במועד לא מחשיבו "צורך המועד", אבל דבר שאינו עומד אלא במועד עצמו כגון לטחון קמח לצורך המועד או לגלח ולכבס, זה חשיב צורך המועד עצמו, כיון שהוא מצרכיו שאינו צריך להם אלא למועד.<br />
ובזה מדויק היטב דברי הטור שכ' סתם שכל צרכי המועד מותר אפילו מעשה אומן ולא חילק בזה, משמע אפילו אינם צורך אוכל נפש כלל, דלא חשיב "צרכי המועד" אלא בדברים שהם רק לצורך המועד ואינו נהנה מהם לאחר המועד וכנ"ל, ומה שכתב הטור שמעשה הדיוט מותר לצורך יחיד ומשמע אפילו כשאינו לצורך המועד, אין כוונתו שאינו צריך לו במועד, דודאי צריך לו במועד כמש"כ בסי' תקמא' וכנ"ל, אלא שלא חשיב "צורך המועד" כיון שיהנה ממנו גם לאחר המועד.<br />
ולכן לא הזכיר שההיתר הוא מצד צורך המועד, שזה אינו סיבה להתיר אלא כשחשיב שמתעסק בצורך המועד אבל בזה אע"פ שצריך לו במועד לא חשיב שמתעסק בצורך המועד, ועיקר ההיתר הוא שהוא מעשה הדיוט, אלא שיש תנאי שיהיה צריך לו במועד משום דאם אין לו שום שייכות למועד לא מסתבר שיתירו בחינם.<br />
ועיין רמב"ן שהובא לעיל שם שכ' "מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד", ומבואר שנחית לסברא זו שהיה מקום לחלק כחילוק דלעיל בין דברים שנהנה בהם לאחר המועד לדברים שאינו נהנה מהם אלא במועד.<br />
<br />
ב) במשנה ח: "ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב" וכן לק' יא. במשנה "עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן" וכן שם לעיל בגמ' "רב שרא לחייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא מאי טעמא מעשה הדיוט הוא אבל איזלי אסור מאי טעמא מעשה אומן הוא", ומבואר דצרכי יחיד מותרים בחול המועד מעשה הדיוט.<br />
וכתבו תוס' י. ד"ה "ההדיוט תופר כדרכו- נראה דוקא לצורך המועד אבל בחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי, מיהו לא איירי בדבר האבד דהיכא דאיכא דבר האבד קי"ל כרבי יוסי דאין מצריך שינוי בדבר האבד" עכ"ל, וצריך ביאור, כיון שדבריהם אזלי על דין הדיוט ולא על אומן, איך הוכיחו מזה שלא איירי בדבר האבד, הא אמרי' "ההדיוט תופר כדרכו" בלא שינוי, וכן ק' בתחילת דבריהם שכתבו "אבל בחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי" משמע שיש כאן שינוי.<br />
ונראה מוכח מזה שיטת תוס' שבאמת אין חילוק בין מעשה הדיוט למעשה אומן, ועיקר ההיתר לעשות צרכי יחיד הוא לעשותם בשינוי, אלא שכיון שאיירי בדבר שהדרך ליתנו לאומן לעשותו, ממילא זה גופא שעושהו הדיוט הוי שינוי, ומה שההדיוט תופר כדרכו הוא אותו היתר עצמו שהאומן מכליב.<br />
ובגמ' שם "מסרגין את המיטות מאי מסרגין ומאי ממתחין וכו' במסרגין כולי עלמא לא פליגי דשתי וערב" וכו' וכתבו שם תוס' וז"ל "תימה היאך מותר לעשות מלאכה כי האי בלא שינוי", והרא"ש בסי' יח' כ' ע"ז בסו"ד "ושרי ליה רבי מאיר בלא שינוי דחשיב ליה דבר האבד". ודבריהם צריכים עיון, דמסתמא דמלתא משמע שאינו מלאכת אומן אלא מלאכת הדיוט, דלא איירי התנא לאומן אלא לכל אדם בביתו, וא"כ יש לתמוה מה אכפת לן שהוא מלאכה גמורה, הרי לא מצינו בשום מקום שמעשה הדיוט לצורך המועד צריך שינוי. ונראה מזה כנ"ל שמעשה הדיוט יסודו הוא מדין שינוי, ולכן כאן שהוא דבר הרגיל שעושה כל אדם בביתו ואין שייך בו מעשה אומן, יש לאסור אפילו מעשה הדיוט עד שיעשה שינוי, אלא אם כן הוא דבר האבד כמש"כ הרא"ש.<br />
והנה כ' הטור בסי' תקמ' "מותר ליטול גבשושית שבבית", וכ' על זה הב"י וז"ל "דאע"ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד שרי בחול המועד כיון שאינה מלאכה של טורח" עכ"ל והביאוהו הנו"כ, ולכאורה צ"ע כיון שאינו מעשה אומן והוא צורך הבית ומצרכי המועד הוא, מה אכפ"ל שאינו דבר האבד, הא כל מעשה הדיוט מותר במועד, אלא נראה ברור מדברי הב"י כנ"ל שיסוד ההיתר במעשה הדיוט הוא מדין שינוי, וכאן שלא שייך בו כלל מעשה אומנות א"כ אין שינוי במה שעושהו מעשה הדיוט, ולכן הוקשה לו א"כ ייאסר לגמרי, וחידש שדבר שליכא שום טרחא מותר אפילו בלי שינוי.<br />
אמנם בטור ריש הלכות חול המועד כ' וז"ל "אבל עיקרן אינו אלא מדרבנן הלכך התירו דבר האבד פירוש שהוא אבד אם לא יעשנו והתירו כל צרכי רבים ואפילו צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן" וכו' עכ"ל, מדכ' בסתמא שצרכי יחיד מותרים בחול המועד, משמע שיסוד ההיתר אינו מדין שינוי מחמת שאינו עושהו מעשה אומן, אלא כל צורך המועד מותר ורק יש תנאי שלא יהיה מעשה אומן ודלא כמשנ"ת לתוס' והרא"ש.<br />
ובזה מדויק היטב שכ' הטור בסי' תקמא' לגבי מסרגין המיטות "וכל זה בצריך לה במועד", והנה לדברי הרא"ש שבמעשה הדיוט בעי' שינוי וכאן ההיתר הוא מדין דבר האבד, א"כ אין צריך שיהיה צורך המועד כלל, על כרחך דהטור סובר שאינו דבר האבד ואעפ"כ מותר משום דכל מעשה הדיוט מותר אפילו בלא שינוי.<br />
ובמתני' ו: ומקרין את הפירצה במועד ובשביעית בונה כדרכו", ושם ז. "כיצד מקרין רב יוסף אמר בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט אמר רב חסדא לא שנו אלא כותל הגינה אבל כותל החצר בונה כדרכו", ופרש"י במשנה "ומקרין את הפרצה- שאם נפלה מקצתה חוזר ומתקנה במועד" ובשביעית בונה כדרכו- מתחילה" וכו', משמע מדבריו דחילוק המשנה בין המועד לשביעית הוא שבשביעית מותר לבנות מתחילה ובמועד אין היתר אלא לקרות פירצה כשהגדר כולה קיימת (כיון דליכא פסידא יתירא כדפרש"י, ועיין פמ"ג בא"א תקמ' סק"ז), ודינא דרב יוסף לקרות מעשה הדיוט ולא מעשה אומן, הוא דין נוסף שלא משמע ממתני' אלא חידושא דרב יוסף הוא. ולפ"ז גם חילוקא דרב חסדא בין כותל גינה לכותל חצר, שבכותל חצר בונה כדרכו, הוא כלפי הך דינא שלא לבנות מתחילה אלא רק לקרות פירצה כשהגדר קיימת, שהרי לק' אמרי' שמתני' דייקא כרב חסדא, משמע שרב חסדא איירי כלפי חידושא דמתני'. אבל בדרכי משה הביא דברי המרדכי שכ' על הא דרב חסדא, דדוקא כותל חצר הסמוכה לרה"ר אבל כותל שבין חצר לחצר ישראל אסור לבנותה כדרכה אלא בהוצא ודפנא, וכן הרמב״ם כ' בפ"ח ה"ו "כותל גנה שנפל בונהו מעשה הדיוט או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן אבל כותל חצר שנפל בונהו כדרכו", ולא הזכיר כלל "פירצה", משמע מדבריהם, שפירצה לאו דווקא, ועיקר חילוק המשנה הוא שבמועד אינו בונה אלא מעשה הדיוט, ורב יוסף בא לפרש מימרא דמתני', מהו "מקרין" שפירושו הוא "מעשה הדיוט ולא מעשה אומן".<br />
ונראה דתלוי בהנ"ל דלשיטת הרא"ש ותוס' ודאי יש לפרש הא דתנן "ובשביעית בונה כדרכו" שהכונה שבמועד צריך לבנותו רק מעשה הדיוט, דלשיטתם הדין "מעשה הדיוט" הוא "שלא כדרכו", אבל להטור ודאי "שלא כדרכו" לא שייך לדין מעשה הדיוט, ו"שלא כדרכו" הכונה שאינו בונה מתחילה כדפרש"י. <br />
<br />
ג) בגמ' י: "ואמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור א"ר יוסי בר אבין ובדבר האבד מותר", וכ' הרא"ש בסי' כג' וז"ל "ולא מיקרי דבר האבד אלא שיחסר מן הקרן כגון הני תוחלני וזיתיו הפוכין ובורו לגוף וכגון הני דבני אקרא דשנוותא שאם לא ילך עתה לא ימצאם לאחר המועד אבל אם יום השוק הוא במועד ויוכל עתה למכור סחורתו בריוח ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך אבל מן הקרן לא יפסיד אסור למכור במועד והכי איתא בירושלמי פ"ב הלכה ג אי ידע דלא מזדבני והוא פוחת מקרנא מזדבן" עכ"ל והביאו הטור והשו"ע באו"ח סי' תקלט'. עוד כ' שם הרא"ש וז"ל "ועוד גרסינן פרקמטיא אבודה שרי מזבנינהו במועדא רבי יעקב בשם רבי אחא בשם ר' יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועדא לא הוה ידע דשיירתא עלתה ומוזלא עבידתא אלמא עבורי רווחא פסידא היא משמע מהא ירושלמי אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו הרבה סחורות ומוכרים בזול ולא ימצאו אחר המועד ואף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר קונין מהן ומוכרין להן דמניעת הריוח הוא הפסד כיון דדבר שאינו מצוי הוא" עכ"ל.<br />
והקשה הב"י שם בד"ה "ואיכא למידק" דדברי הרא"ש סתרי אהדדי, ותי' וז"ל "ונראה לומר דשאני התם שיום השוק הוא יום אחד בשבוע וכיון שהוא מצוי בכל שבוע נמצא שאין כאן הפסד שאם לא מכרו ביום שוק של שבוע זה ימכרנו ביום שוק של שבוע הבא ומפני ספק שמא לא ימכרנו כל כך ביוקר לא שרינן ליה למכרו במועד" וכו'. והנה במ"ב שם הביא רק תחילת דברי הב"י שיום השוק מצוי בכל שבוע ולכן לא מיקרי דבר האבד, אבל זה תמוה, דא"כ אין חילוק בין קרן לרווח, אלא עיקר הטעם הוא שגם הרווח אינו דבר האבד, וגם כלפי הקרן לא שרינן בכה"ג, שהרי אם עד יום השוק הבא לא יוכל למכור כלל אעפ"כ לא חשיב דבר האבד. וגם במה שהוסיף הב"י שיש כאן ספק שמא ביום השוק הבא לא יצליח למכרו, וגם זה תמוה כנ"ל, דאם מספק לא חשיב דבר האבד א"כ גם מספק שמא יפסיד גם את הקרן לא חשיב דבר האבד, וביותר דבמגן אברהם בסי' תקמא' כ' שגם מספק חשיב דבר האבד (ואפשר שמחלק בין ספק שיפסיד את הקרן לספק על הרווח ואינו מובן). <br />
אלא נראה בזה כונת הרא"ש שמה שכתב שכשלא יפסיד מן הקרן לא מיקרי דבר האבד, אין כונתו שלא יפסיד מקרן דידיה כמה שהוציא לקנות סחורתו, אלא מקרן דהשתא, כמה שווי סחורתו עכשיו למכור, שמרוויח, אבל אינו מרוויח כל כך שאינו מוכרו ביותר משוויו, וכן משמע לשון הרא"ש שכ' "ולאחר המועד לא יוכל להרוויח כל כך". והביאור בזה נראה פשוט לפמשנ"ת לעיל בהע' שאין היתר בדבר האבד אלא בפסידא יתירא, ולא בהפסד מועט ולכן כאן שירוויח ורק לא ירוויח כל כך אלא פחות מזה קצת, חשיב הפסד מועט ואינו בכלל דבר האבד.<br />
אמנם הטור הביא הך דינא דשיירות באופן אחר קצת, שכ' וז"ל "וכן אם באו שיירות והביאו סחורות שאינן מצויין כלל אחר המועד, או יקנו ממנו (וכן אם אינו מצוי) שיבואו שיירות כאלו לקנות מהם ולמכור להם" (נראה שחסר "מותר לקנות מהם ולמכור להם") עכ"ל, ולא הביא כלל מש"כ הרא"ש דעבורי רווחא פסידא הוא, משמע שסובר דבאמת עבורי רווחא לאו פסידא הוא, ובשיירות מותר באופן שלא ימצא כלל הך סחורה לאחר המועד, ולא יקנו ממנו כלל לאחר המועד, וחשיב דבר האבד משום שיפסיד גם הקרן וכדינא דלעיל, ולא הוסיף בזה אלא שמותר גם לקנות וענין לקנות כדי להשתכר שהביא בשם הרמב״ן שם בסמוך.<br />
וברא"ש פ"ב סי' טו' "וכן אדם שצריך לקנות יין בבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שנמצא במועד דבר האבד הוא ומותר לקנות לצורך כל השנה", ובטור שם העתיק דבריו וסיים על זה "אבל יותר מכדי צורך שתייתו לא יקנה" וכ' שם הב"י "וטעמו מפני שהוא כעשיית סחורה דאסור, ויש לדחות ולומר דכיון שאינו מצוי תדיר הוי כדין השיירות דשרי". והנה בשו"ע הביא דברי הטור, והאחרונים כתבו לחלק בין הך לשיירות בכמה אופנים (ועיין ב"ח שכ' דכאן איירי בדליכא ריווח מרובה אם יקנה השתא, והיינו כמו שכתבתי לעיל לחלק בין הך דשיירות לתחילת דברי הרא"ש). אמנם מסתימת דברי הטור משמע דכל היכא שמצוי לו כל השנה ואינו קונה השתא אלא כדי להרוויח, אע"פ שהוא רווח גדול אסור דעבורי רווחא אינו הפסד, וכפי שנתבאר בדעתו, והרא"ש לשיטתו לא הוסיף כדברי הטור, שסובר שעבורי רווחא פסידא הוא וכמובא לעיל.<br />
<br />
ד) ונראה בכל זה דהנה בחול המועד התירו כמה מלאכות אע"פ שאסורות בשאר שבתות ויו"ט, כגון צורך המועד, מעשה הדיוט, ודבר האבד. ויש לחקור אם נאמר בזה סיבות וטעמים להתיר איסור מלאכה בחול המועד, או שנאמר בזה גדרי מלאכות שבהם נדחה איסור חול המועד. כלומר, האם נתחדש שכמו שביום טוב מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, כך בחול המועד מותר לעשות מלאכה כדי להציל מהפסד או לצורך המועד וכו', או שבאמת אין בטעמים אילו סיבה כדי להתיר, אלא שאין צריך סיבה להתיר, דודאי אין סיבה כלל לאסור בחול המועד בכל מלאכה, וסגי במה שאסור במקצת מלאכות כדי שלא יהיה כחול לגמרי (כלשון הר"ם ריש הל' חול המועד), אלא שכל הנך גדרים באו לומר סוגי מלאכות מותרות, שהרי אי אפשר לאסור ולהתיר באותו מקום, וע"ז אמרי' שבדבר האבד מותר דהיינו מלאכה שבמהותה היא דבר הפסד מותרת, וכן כיו"ב בשאר היתרים.<br />
ובריש מכילתין "משקין בית השלחין במועד", ופירש רש"י "ודבר של הפסד התירו חכמים", אבל תוס' כתבו שם "ומשום פסידא התירו חכמים". ותלוי בהנ"ל, מלשון תוס' משמע שטעם ההיתר הוא משום הפסד, אבל ברש"י משמע שבא להגדיר מה מותר דהיינו מלאכת דבר של הפסד וכהצד הב'. <br />
והרמב"ן בפסקי דינים שהובא לעיל כ' בד"ה "עוד אני צריך להתיר קשר אחר שהוא מקושר במועד" וז"ל "..וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום [טוב] וכן מכשירין ובחש"מ הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך", הרי שהקיש היתר מלאכה בחול המועד להיתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב, ומשמע כהצד הראשון.<br />
<br />
ונראה דבזה תלוי מה שנחלקו בדבר האבד, דלהצד הראשון ודאי יש לומר כמש"כ הרא"ש שעבורי רווחא הוא ג"כ הפסד, וכמו שהתירו לצורך הפסד כך התירו לצורך מניעת רווח גדול, אבל ודאי המלאכה בעצמה אינה מלאכת הצלה והרחקת הפסד ונזק, אלא בהפסד ממש ולא במניעת רווח, והטור סובר כהצד הב' ולכן לא התיר אלא במקום הפסד הקרן שמתעסק בהצלת הסחורה ולמנוע ממנה הפסד.<br />
<br />
ובזה מבואר היטב מה שנתבאר בדעת הטור להתיר מעשה אומן בדבר שאינו נהנה ממנו אלא במועד שאז חשיב שמתעסק בצורך המועד, ולאסור כשיהנה ממנו גם לאחר המועד משום דלא חשיב שמתעסק בצורך המועד אף שהוא דבר הצריך לו במועד אפילו למכשירי אוכל נפש, וכדלעיל. והשתא מבואר היטב דהטור סובר כהצד הב' וא"כ כיון שהתירו מלאכה שמהותה הוא צורך המועד, אין חילוק אם צריך לה לצורך אוכל נפש או שלא לצורך אוכל נפש, דאין הכונה שהתירו איסור מלאכה לצורך המועד שנחלק בין צורך לצורך, אלא התירו מלאכת צורך המועד, וכל מה שחשיב צורך המועד הרי הוא בכלל, אבל דבר שנהנה גם לאחר המועד שלא חשיב שמתעסק בצורך המועד, א"כ לא אכפ"ל שצריך לו במועד שהרי אין הצורך דוחה איסור מלאכה, אלא "מלאכת צורך המועד" מותרת, וזה לא חשיב "מלאכת צורך המועד" אלא מלאכה דעלמא שצריך לה במועד.<br />
אבל הרמב"ן סובר כהצד הראשון שהתירו איסור מלאכה בגלל צורך המועד, וא"כ שפיר יש לחלק בין צורך לצורך, שצורך אוכל נפש הוא חשוב והוא סיבה להתיר איסור חול המועד כמו שהוא סיבה להתיר איסור יום טוב, אבל שלא במקום צורך אוכל נפש ומכשיריו לא. וכן להיפך במקום צורך אוכל נפש אין חילוק אם הוא דבר שנהנה ממנו גם לאחר המועד, דאע"פ שאינו מלאכתצורך המועד כמשנ"ת, מ''מ הצורך שצריך לה במועד הוא סיבה להתיר איסור מלאכה ודוק.<br />
<br />
ובזה תלוי מה שנחלקו במעשה הדיוט בדבר שאינו צורך אוכל נפש או אינו צרכי המועד אבל צריך לו במועד, אם התירו הוא מדין שינוי, או שיש היתר בעצם על מעשה הדיוט, דתוס' והרא"ש סברי כהצד הראשון וא"כ בשלמא צורך המועד או מקום פסידא הם סיבה להתיר, אבל מעשה הדיוט אינו סיבה להתיר לעבור איסור מלאכה, דס"ס עושה מלאכה גמורה, אם לא מצד שינוי שכמו שהוא סיבה להתיר מדאורייתא מלאכות שבת כך הוא סיבה וטעם להתיר גם מלאכות חול המועד. אבל להטור אין צריך סיבה להתיר כמשנ"ת אלא גדר וחילוק מה הוא המותר ומהו האסור, וא"כ גם מלאכת הדיוט אפשר להתיר (כל זמן שצריך לה במועד, שבחינם ממש ודאי לא התירו וכנ"ל).<br />
((חול המועד))</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8_%D7%9C%D7%A1%D7%95%D7%97%D7%98%D7%95&diff=16162אפשר לסוחטו2020-12-27T21:54:15Z<p>חיים ברזל: יסוד דין אפשר לסוחטו אסור (קיימים קווים משותפים לחתיכה נעשית נבילה)</p>
<hr />
<div>'''אפשר לסוחטו אסור'''<br />
<br />
'''המקור בגמרא'''<br />
<br />
א) חולין קח. "אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהם מינה וכו' ומאי קסבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית נבילה אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור". ופרש"י "אמאי חתיכה נעשית נבילה – הא אפשר היא ליסחט ממנה וליחלק לאחרים שלא קבלו ממנה כלום" עכ"ל, מבואר דקושית הגמ' היא של"ש שהחתיכה תאסור כל החתיכות כיון שהיא עצמה הותרה כשנסחט ממנה האיסור ונתחלק לאחרים. משמע דאין כונת הגמ' שב' ענינים אילו תלויים בסברא זב"ז, אלא שתלויים זה בזה במציאות, שכיון שאפשר לסוחטו מותר ל"ש שהחתיכה תאסור כולם.<br />
ובר"ן בטיפת חלב אחר שהביא לשון רש"י הקשה וז"ל "ודבריו צריכין פירוש לפירושו דלכאורה משמע דדא ודא אחת ואי לא הא לא קיימא הא ובכה"ג היכי שייך למימר אמאי דהא אי קסבר אפשר לסוחטו מותר ודאי דס"ל דאין חתיכה עצמה נעשית נבילה ולא אפשר בלא"ה", וצ"ע שיטת רש"י ותוס', גם יל"ע בלשון רש"י שחסר העיקר, שלא כ' בקושית הגמ' שכשיסחט ממנה תותר, אלא בסתמא "הא אפשר היא ליסחט ממנה" וזה לבד אינו סיבה להקשות שלא נאמר חנ"נ דהא איכא למ"ד אפשר לסוחטו אסור.<br />
ב) עוד הקשה הר"ן למה לעיל בפ' גיד הנשה כדאמרי' לגבי שאר איסורים חנ"נ לא פרכי' "אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה", ותי' הר"ן דבאמת גם היכא דלא נסחט עדיין ל"ש לומר חנ"נ אם אפשר לסוחטו מותר, משום דהא בהא תליא בסברות וזה כ' הגמ' "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה", משום דלא שייך לומר חנ"נ (-עכ"פ לענין להחשיב החתיכה מין במינו עם שאר החתיכות, עי"ש) אלא אם כן נאמר שגוף הבשר הוא איסור מחמת עצמו מחמת עצם הבישול עם חלב ולא מחמת תערובתו עם החלב, וזה ל"ש בשאר איסורים (ולכן לא פרכי' לעיל "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נ"נ" משום דאפילו אם אפשר לסוחטו אסור אינו מובן בהם אמאי חנ"נ, ובאמת שאינו אלא גזירה דרבנן משום לתא דבב"ח), ולכן הא בהא תליא בסברות, דבאמת זה גופא הפירוש "אפשר לסוחטו אסור" משום שגם ל"ש לומר אפשר לסוחטו אסור אא"כ איסורו מחמת עצמו מחמת עצם הבישול עם חלב ולא מחמת תערובת החלב בבשר.<br />
ובגמ' שם "וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואי סלקא דעתך אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא לעולם קסבר רב אפשר לסוחטו אסור ושאני התם דאמר קרא לא תבשל גדי בחלב אימו" וכתבו שם תוס' וז"ל "אמאי מותר חלב נבילה הוא - מכאן היה מדקדק רבינו שמואל דלמ"ד מין במינו לא בטיל צריך תרי ס' ששים ברוטב לבטל טעם חתיכת נבילה וששים בחתיכת היתר לבטל רוטב היוצא מן הנבילה וק' לר"י וכו' אלא ודאי מתבטל בחלב שביורה ולא חשיב מין במינו וה"נ רוטב הנפלט מן הנבילה אין לו דין מים אסורין שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל שפיר במים שבקדירה והוא דקאמר חלב נבילה הוא היינו דוקא בבשר בחלב שכל אחד לבדו היתר וכשנתבשל יחד עשה הכתוב הכל כנבילה" וכו' עכ"ל בקיצור, והר"ן הביא דבריהם בשם הרמב״ן וכ' ע"ז וז"ל "אבל לא התבררו אצלי דברים הללו דאין ודאי שפיר קאמר דמדינא דוקא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים אבל כבר כתבתי שהשוו חכמים שאר איסורים לבשר בחלב מדבריהם ומשמע דודאי שהכי הוא דכיון דחתיכה עצמה נעשית נבילה באפשר לסוחטו תלוי אם איתא דבשאר איסורין אפשר לסוחטו מותר למה אמרו בהם חתיכה עצמה נעשית נבילה ואפילו השלט במינו וכמו שכתבתי למעלה אלא ודאי אפשר לסוחטו אסור בכל האיסורין ומעלה אין בין שאר איסורים לבשר בחלב כלום אלא שזו תורה והללו מדבריהם וכיון שבכל האיסורין אפשר לסוחטו אסור למה לא יהו אוסרין במינו בכל שהוא למ"ד מין במינו לא בטיל" עכ"ל, ביאור קושייתו לפי שיטתו דלעיל דל"ש לומר אפשר לסוחטו אסור אא"כ איסורו מחמת עצמו ולא מחמת תערובתו עם ההיתר, וכל שאיסורו מחמת עצמו ודאי אוסר מינו בכל שהוא.<br />
אבל מדברי תוס' נראה דסברי ששייך לומר "אפשר לסוחטו אסור" אע"פ שאינו אסור כלל ולא נאמר מין במינו לא בטיל כשנתערב במינו, דמ"מ אסור, דכיון שהיה בו איסור והיה אסור בפועל לא פקע איסורו אף כשנסחט (ומה דאמרי' שאפשר לסוחטו תלוי בחנ"נ, היינו במציאות ולא בסברא וכמשנ"ת לעיל), וראיה לדבר ממה שכתבו תוס' לעיל צז: ד"ה "וכחל מן המנין" דאע"פ שהכיל עצמו לא נעשה איסור ומצטרף לשיעור ס' וכדאמרי' "וכחל מן המנין", מ"מ כחל עצמו אסור משום שהיה כנוס בו חלב איסור שבלע טעם בשר ע"י הבישול בגומות, ואף שנפלו ויצא כולו לחוץ לא חוזר להתירו משום ד"אפשר לסוחטו אסור" עי"ש, מבואר דאע"פ שהוא היתר גמור שייך אפשר לסוחטו אסור, וכן מבואר בתוס' קיב. ד"ה "תרי גללי דמלחא" שהקשו שנאסור את השומן שהיה מעורב בו דם ונפרד ממנו ע"י המלח משום דאפשר לסוחטו אסור, משמע כנ"ל דשייך אפשר לסוחטו אסור אפי' כשהוא היתר גמור, וכ"ש כשהוא איסור מצד חנ"נ ורק אין איסורו מחמת עצמו ודלא כהר"ן (ועיין בגהש"ס שם שנתקשה בזה אמנם בתוס' מבואר כנ"ל).<br />
ג) ובעיקר דברי תוס' דאע"פ שגם בשאר איסורים חתיכה נעשית נבילה מ"מ ל"ח מין במינו, וביארו שם וז"ל "אלא ודאי כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נעשה נבילה אלא מטעם בשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם בשר האסור ולא חשיב מין במינו וה"נ רוטב הנפלט מן הנבילה אין לו דין מים אסורין שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל שפיר במים שבקדירה וכו' ומכאן יש להוכיח דתבלין הבלועים מחלב ומדם ונפלו לקדירה מתבטלין בששים ואע"ג דנותנין טעם אפילו באלף מותר שאינו חמור מן האיסור הנבלע בהן" עכ"ל, אבל הר"ן כדבריו דלעיל שחנ"נ תלוי באפשר לסוחטו בסברא ולא רק במציאות משום דל"ש חנ"נ אא"כ איסורו מחמת עצמו שנתבשל עם איסור ולא שנתערב בו איסור, כ' כן גם כאן שכיון שאפשר לסוחטו אסור גם בשאר איסורים ממילא הוי איסור מחמת עצמו וכמו שהובא לשונו לעיל.<br />
עוד נחלקו בהא דתנן קח. "טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור" ובגמ' "אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהם מינה", ועיין תוס' בסוגיין שכתבו דאיירי שהחתיכה כולה חוץ לרוטב ולכן משערים רק באותה החתיכה ולא בכל הקדירה משום דחלב מתפשט בכל החתיכה אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב לא מיבעיא לענין לשער בכל הקדירה לבטל הטיפה ולהתיר אלא אפילו לענין לאסור את כל הקדירה אחר שנאסרה החתיכה וכדרב ומשום חנ"נ, משום דאינו יוצא בלא ניעור לתוך הרוטב וכדאי' לק' בע"ב "אילימא לא ניער כלל ולא כיסה כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט" עכ"ד, וכ' הר"ן בשם תוס' (ולפנינו ליתא) דלפי דבריהם האת דתנן ניער את הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה אסור" הוא סיומא דרישא והכונה אם יש בה באותה חתיכה שקבלה טעם מן הטיפה בכדי לתת טעם בכל הקדריה אסור לפי שהחתיכה נ"נוכדרב ורב ממתני' הוא דקא מפיק אלא דמתני' כרבנן ורב כרבי יהודה. והק' הר"ן הא אפילו נאמר כן שהטיפה מתפשטת בכל החתיכה מחמת ההבל והרתיחות העולות ואינה מתפשטת מחתיכה לחתיכה מ"מ הא החתיכה עצמה פולטת מגופה לתוך החתיכה הססמוכה לה ותאסור בפליטתה כיון דאמרי' חנ"נ, וכ' דתרצו בזה דאפילו למ"ד חנ"נ אינו אלא במקום שהאיסור יכול להתפשט לפי שבכל מקום שהאיסור וההיתר מתפשטין יחד חשבינן אף פליטת ההיתר כפליטת האיסור כיון שהוא מתערב עימו אבל במקום שאין האיסור יוצא אין ההיתר לבדו אוסר, ובזה יישבו למה כל רותח דצלי שאנו מתירין בכדי קליפה נימא שאותה קליפה נ"נ ואוסרת הכדי קליפה הסמוכה לה וכן שניה ושלישית, אלא ודאי הטעם הוא כנ"ל שאינו אוסר כיון שהאיסור אינו מתפשט יותר מכדי קליפה, וכן זהו טעם הכשר מליחת בשר ולא אמרי' שהמלח הבלוע מהדם מבליע בבשר טעמו ואוסרו כיון שהדם עצמו אינו מתפשט לבשר כיון שטרוד ללמפלט לא בלע, וכן מבואר כ"ז בתוס' בפ' גיד הנשה צו: ד"ה "אפילו" עי"ש. והקשה הר"ן הא קי"ל אפשר לסוחטו אסור ומבואר דאע"פ שאין האיסור מעורב בהיתר אעפ"כ ההיתר אוסר כמו כשהיה מעורב בו האיסור.<br />
אמנם לפי מה שהובא לעיל שכתבו תוס' שאין ההיתר שנעשה נבילה אוסר יותר מהאיסור ולא חשיב מין במינו, ומלח הבלוע מדם אינו אוסר אלא כדי כמה שהדם אוסר, נראה פשוט דגם כאן אין כ' תוס' כמש"כ הר"ן שאין ההיתר שנ"נ אוסר אלא כשמעורב עם האיסור, אלא שאין אוסר משום דאינו חמור מן האיסור המעורב בו, וכיון שהאיסור המעורב בו קלוש ואין יכול להתפשט יותר מכדי קליפה או מהחתיכה לחברתה או הדם לתוך הבשר, אף ההיתר כן [ולא שייך דין חנ"נ שההיתר יאסור יותר ממה שהאיסור אוסר אלא כשההיתר אוסר יותר מחמת גדלו שהוא מרובה מהאיסור, שאז ל"ש לומר שלא יאסור יותר מהאיסור משום שכל חלק וחלק ממנו נידון בפני עצמו וכל חלק אוסר כמו שהאיסור היה אוסר], ולפ"ז ל"ד כלל לאפשר לסוחטו, דשם האיסור היה בכוחו להתפשט ולאסור אלא שנסחט ויצא, משא"כ כאן שלא היה בכח האיסור לאסור גם ההיתר לא חמור ממנו.<br />
והר"ן נחלק על זה וכ' דכיון דאפשר לסוחטו אסור מבואר דההיתר הוא כגוף איסור וכמש"כ לעיל שחשיב מין במינו משום דאיסורו מחמת עצמו, דאל"כ לא היה שייך אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ, וא"כ אוסר גם כשאין האיסור עצמו יכול להתפשט, וקושיות תוס' ממליחה ומרותח דצלי תירץ באופ"א עי"ש. וביאר ד"ניער את הקדירה" הכונה כדפרש"י במתני' שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה דהשתא נתערבה הטיפה בכולן, אבל לרב שהחתיכה נ"נ א"צ ניעור כלל אלא כיון שנאסרה החתיכה אוסרת כל החתיכות כולן מחמת פליטתה, ולרב הא דתני ברישא "אסור" לאסור את כל הקדירה קאמר, [ומה שהביאו תוס' מקושית הגמ' בע"ב "אילימא לא ניער כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט" פירש הר"ן דהיינו דוקא להו"א שם שמהדרי' אם רבי יהודה סובר אפשר לסוחטו מותר וע"ז פרכי' דאם לא ניער לא פליט פליטה אוסרת, דאם אפשר לסוחטו מותר אין ההיתר כגוף האיסור, אבל למסקנא דאמרי' "אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור" היינו אפילו בלא ניעור כלל].<br />
<br />
'''יסוד הדין'''<br />
<br />
ד) ונראה יסוד מחלוקתם בכל זה דלרש"י ותוס' "חתיכה נעשית נבילה" אין הכונה כלל כלפי האיסור אלא כלפי המציאות, שנעשית מציאות של נבילה, וממילא אנן ידעינן שאסורה, מפני שהיא נבילה, שנתחדש מדרבנן שיכול ההיתר להשתנות מלהיות מים ורוטב ולהפוך להיות נבילה, ולכן תוס' סברי שאף במקום דאמרי' "חנ"נ" עדיין לא הוי מין במינו משום דדייני' ליה כנבילה ולא כרוטב, ואין מלח אוסר אלא כמו שדם היה אוסר משום דדייני' ליה כמלח, וכן מה שנתבאר דאין ההיתר אוסר אלא במקום שהאיסור יכול להתפשט ולאסור, משום דדין "חנ"נ" הוא שדייני' להיתר כמציאות של גוף נבילה ואם כן ודאי לא יתכן לו לאסור במקום שהנבילה לא יכלה לאסור שהרי כל איסורו הוא שרואין אותו כאילו הוא מציאות של נבילה וכנ"ל.<br />
ולכן סברי ששייך לומר אפשר לסוחטו אסור אפילו שאינו איסור כלל אפילו כשהוא היתר גמור שגופו מצטרף למנין להתיר מ"מ כשנולד בו איסור ונסחט אמרי' אפשר לסוחטו אסור דבשלמא אם היה מתחדש שהיתר נעשה איסור א"כ ל"ש מידי לומר אפשר לסוחטו אסור בדבר שגופו היה היתר גמור, אבל כיון דלשיטתם נתחדש גם כן שהיתר נעשה מציאות אחרת, ואיסורו הוא תולדה מהמציאות שנעשה, אם כן שייך לומר אפשר לסוחטו אסור גם אם אינו איסור כלל אלא הוא היתר שנולד בתוכו איסור דכמו שדייני' להיתר שבלע איסור שנעשה גוף איסור כך דייני' להיתר שנולד בו איסור (אף שלא נעשה גוף איסור כיון שלא נבלע בו האיסור אלא נולד בתוכו בגומות) שנשאר כמציאות של היתר שנולד ויש בו איסור גם אחר שנסחט האיסור ממנו.<br />
ולכך א"ש היטב לשון הגמ' "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה" והק' הר"ן לפי' רש"י ותוס' דכ' הגמ' דכיון שהחתיכה הותרה איך שייך לומר שאסורה ואוסרת כל החתיכות כולם, והק' הר"ן איך שייך לומר "אמאי" דדא ודא אחת דכיון שאמרת שאפשר לסוחטו מותר והחתיכה היא היתר ממילא אמרנו בזה שלא נעשית איסור, ופשוט דכ"ז קשה רק אם נפרש "חתיכה נעשית נבילה" היינו שנעשית איסור כמו נבילה שאסורה, אבל לפמשנ"ת דסברי רש"י ותוס' שכ' הגמ' היא שנעשית מציאות של נבילה, וממילא תדון אתה שאסורה שהרי נבילה אסורה, לפ"ז א"ש היטב לשון הגמ', שהכונה היא דאם אפשר לסוחטו מותר והחתיכה מותרת כלפי הדין, ל"ש לומר שנעשית נבילה כלפי המציאות, והם ב' ענינים חלוקים אלא שתלויים אחד בשני ושייך לומר "אמאי".<br />
ובזה מיושב גם מה שהקשי' לעיל על לשון רש"י שכ' "הא אפשר היא ליסחט ממנה" ולא כ' הא אפשר לסחט ולהתירה", דהא כ' הגמ' היא שלא יתכן לומר דחשיבה מציאות של נבילה ואחר דאמרי' שהיא מותרת הסיבה להתירה שלא תחשב מציאות של איסור אינו שאפשר לסוחטו מותר דזה אינו אלא ההוכחה לזה, אבל סיבת ההיתר היא שאפשר לסוחטו ולא יהיה כאן מציאות של איסור.<br />
אבל הר"ן פליג בזה וסובר שלא נעשית מציאות של נבילה אלא איסור כמו שנבילה אסורה אבל אכתי דייני' ליה כמים ורוטב ולא כחתיכת בשר ולכן סובר דהוי מין במינו לאסור ולכן סובר דל"ש לומר שאסור גם כשנסחט אלא כשהוא גוף איסור מחמת עצמו, ולכן הוקשה ליה לשון הגמ' "אמאי חתיכה נעשית נבילה" הכל כמו שנתבאר.<br />
ה) עוד נחלקו להיפך, דהנה בגמ' מבואר דבבשר בחלב החתיכה אוסרת כל החתיכות כולם משום דמין במינו לא בטיל, וכתבו תוס' הנ"ל בדף קח: דאע"פ שבשאר איסורים על אף דאמרי' חנ"נ לא חשיב מין במינו מ"מ בבשר בחלב אמרי' בגמ' דחשיב מין במינו משום דבשר בחלב חלוק משאר איסורים שבשר בחלב כל אחד לבדו היתר וכשנתבשל יחד עשה הכתוב הכל כנבילה והוא כחלב היוצא מן הטריפה ולכך לוקה על חצי זית חלב הנבלע מחצי זית שמנונית בשר עכ"ל, אבל הר"ן חולק כמובא לעיל שגם בבשר בחלב "חתיכה נעשית נבילה" תלוי ב"אפשר לסוחטו" בסברא, משום דלא שייך לומר דחשיב מין במינו אא"כ איסור הבשר הוא מחמת עצמו שנתבשל עם חלב, ולא מחמת שיש כאן בשר וחלב שנתבשלו יחד, וצ"ב יסוד מחלוקתם בזה.<br />
ונראה בכל זה דהנה יש לחקור באיסור בשר בחלב ונבילה ודומיהם שגוף הבשר הוא בשר בהמה טהורה ורק לא נשחטה אלא מתה, או נתערב בחלב, ויש לעיין אם יסוד האיסור הוא שחידשה תורה שגם בשר היתר אסור באופן מסוים, דהיינו כשהבהמה מתה ולא נשחטה או כשנתערב בחלב, או שבאמת ל"ש לומר שבשר היתר אסור באופן כזה או אחר אלא גלתה התורה שבשר שנתבשל עם חלב הוא סוג בשר אחר מבשר בלא חלב, ובשר בהמה שנתנבלה הוא בשר אחר מבשר שחוטה וממילא לא אסרה תורה בשר היתר באופן מסוים אלא גלתה תורה שהאי בשר הוא בשר איסור וכמו שבשר בהמה טמאה הוא סוג בשר אסור, כך בשר בחלב או בשר בהמה שנתנבלה הם סוג בשר אסור. <br />
ונראה פשוט דבזה תלוי מש"כ הר"ן שיסוד האיסור בבשר בחלב אינו על בשר שנתערב עם חלב אלא על בשר שנתבשל בחלב אפילו אם אינו מעורב בחלב כלל, דזה לא שייך אלא לפי הצד הראשון, דבשלמא בשר המעורב עם חלב שייך שפיר לומר שהוא בשר אחר מבשר בלא חלב, אבל בשר שנתבשל עם חלב ואין בו השתא חלב כלל מה אכפ"ל לגופו אם נתבשל פעם בהדי חלב או בפני עצמו, על כרחך שסובר הר"ן כהצד הראשון שיסוד האיסור בבשר בחלב הוא בשר היתר שאסרתו תורה באופן אסור, והשתא שפיר כ' הר"ן שהאופן שנאסר אינו כשמעורב עם חלב אלא כשנתבשל בחלב.<br />
ונראה דבזה תלוי מה שנחלקו לעיל, דלהצד הראשון אע"פ שגלתה תורה שאסור לאכול בשר בחלב והאוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה לוקה, מ"מ אינם גוף איסור ולא שייך לאסור בשר בחלב שנתערב באלף חתיכות בשר מצד חתיכה נעשית נבילה, דהא הבשר אינו איסור כלל אלא אסור לאכול בשר וחלב יחד, וכשנתערבה החתיכה שקבלה טעם מן הטיפה, בקדירה שאין בטיפה כדי לתת בה טעם, הרי אינו אוכל בשר עם חלב יחד ושרי, והכי סבר הר"ן ולכן כ' דהא בהא תליא בסברא, של"ש לומר חנ"נ אא"כ נאמר שהוא גוף איסור מחמת עצמו לא מחמת שנתערב עם חלב אלא מחמת שנתבשל בחלב, אבל תוס' סברי כהצד הב' שבשר המעורב עם חלב הוא מין בשר אסור, ולא בשר היתר באופן אסור, וא"כ כשמעורב עם חלב ולוקה על חצי זית חלב וחצי זית בשר, הוי בשר איסור ואוסר בשר אחר כמו בשר בהמה טמאה, ואוסר במינו במשהו דחשיב מין במינו.<br />
ו) ועפ"ז מבואר היטב מחלוקתם דלעיל בדין דרבנן ד"חתיכה נעשית נבילה", דכמו שסברי תוס' בבבשר בחלב שלא יתכן לומר שאסרה תורה בשר המותר באופן מסוים אלא מדאסרתו תורה ע"כ שבשר עם חלב הוא סוג בשר אחר, ה"נ סברי תוס' שלא יתכן לומר שמדרבנן חתיכת היתר שקבלה טעם מאיסור נשתנה דינה ונאסרת וטעמה אוסר את כל הקדירה מחמת שהיה בלוע בה איסור אלא משום שנשתנה מציאותה והוי גוף איסור, וע"כ כמשנ"ת שההיתר שקיבל טעם מחתיכת איסור עשה מציאות של איסור [וא"א לומר כמו בבשר בחלב שבשר עם חלב הוי מציאות חלוקה מבשר בלא חלב וה"נ חתיכת היתר בהדי איסור, מדרבנן הרי היא מציאות חלוקה מבשר בלא איסור דרק בבשר בחלב שייך לומר כן שהחלב אינו איסור יותר מהבשר ושפיר י"ל דמדאסרה תורה בשר בחלב ע"כ שכל אחד נעשה גוף חדש ואסרתו תורה, אבל בחנ"נ שהאיסור כבר אסור בפני עצמו ל"ש לומר שמחמת האיסור החתיכת היתר נאסרת כגוף חדש אלא כמשנ"ת]. אבל הר"ן כשיטתו הנ"ל שפיר פירש כן גם ב"חנ"נ" שהיתר שקיבל טעם מאיסור נאסר מחמת זה מכאן ואילך ונשתנה דינו אף שלא נשתנית מציאותו.<br />
<br />
[[קטגוריה: תערובות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%AA%D7%99%D7%9B%D7%94_%D7%A0%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%A0%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=16161חתיכה נעשית נבילה2020-12-27T21:52:51Z<p>חיים ברזל: הסרת כל התוכן מהדף</p>
<hr />
<div></div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%AA%D7%99%D7%9B%D7%94_%D7%A0%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%A0%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=16160חתיכה נעשית נבילה2020-12-27T21:51:14Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>'''חתיכה נעשית נבילה/אפשר לסוחטו אסור'''<br />
<br />
'''המקור בגמרא'''<br />
<br />
א) חולין קח. "אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהם מינה וכו' ומאי קסבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית נבילה אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור". ופרש"י "אמאי חתיכה נעשית נבילה – הא אפשר היא ליסחט ממנה וליחלק לאחרים שלא קבלו ממנה כלום" עכ"ל, מבואר דקושית הגמ' היא של"ש שהחתיכה תאסור כל החתיכות כיון שהיא עצמה הותרה כשנסחט ממנה האיסור ונתחלק לאחרים. משמע דאין כונת הגמ' שב' ענינים אילו תלויים בסברא זב"ז, אלא שתלויים זה בזה במציאות, שכיון שאפשר לסוחטו מותר ל"ש שהחתיכה תאסור כולם.<br />
ובר"ן בטיפת חלב אחר שהביא לשון רש"י הקשה וז"ל "ודבריו צריכין פירוש לפירושו דלכאורה משמע דדא ודא אחת ואי לא הא לא קיימא הא ובכה"ג היכי שייך למימר אמאי דהא אי קסבר אפשר לסוחטו מותר ודאי דס"ל דאין חתיכה עצמה נעשית נבילה ולא אפשר בלא"ה", וצ"ע שיטת רש"י ותוס', גם יל"ע בלשון רש"י שחסר העיקר, שלא כ' בקושית הגמ' שכשיסחט ממנה תותר, אלא בסתמא "הא אפשר היא ליסחט ממנה" וזה לבד אינו סיבה להקשות שלא נאמר חנ"נ דהא איכא למ"ד אפשר לסוחטו אסור.<br />
ב) עוד הקשה הר"ן למה לעיל בפ' גיד הנשה כדאמרי' לגבי שאר איסורים חנ"נ לא פרכי' "אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה", ותי' הר"ן דבאמת גם היכא דלא נסחט עדיין ל"ש לומר חנ"נ אם אפשר לסוחטו מותר, משום דהא בהא תליא בסברות וזה כ' הגמ' "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה", משום דלא שייך לומר חנ"נ (-עכ"פ לענין להחשיב החתיכה מין במינו עם שאר החתיכות, עי"ש) אלא אם כן נאמר שגוף הבשר הוא איסור מחמת עצמו מחמת עצם הבישול עם חלב ולא מחמת תערובתו עם החלב, וזה ל"ש בשאר איסורים (ולכן לא פרכי' לעיל "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נ"נ" משום דאפילו אם אפשר לסוחטו אסור אינו מובן בהם אמאי חנ"נ, ובאמת שאינו אלא גזירה דרבנן משום לתא דבב"ח), ולכן הא בהא תליא בסברות, דבאמת זה גופא הפירוש "אפשר לסוחטו אסור" משום שגם ל"ש לומר אפשר לסוחטו אסור אא"כ איסורו מחמת עצמו מחמת עצם הבישול עם חלב ולא מחמת תערובת החלב בבשר.<br />
ובגמ' שם "וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואי סלקא דעתך אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא לעולם קסבר רב אפשר לסוחטו אסור ושאני התם דאמר קרא לא תבשל גדי בחלב אימו" וכתבו שם תוס' וז"ל "אמאי מותר חלב נבילה הוא - מכאן היה מדקדק רבינו שמואל דלמ"ד מין במינו לא בטיל צריך תרי ס' ששים ברוטב לבטל טעם חתיכת נבילה וששים בחתיכת היתר לבטל רוטב היוצא מן הנבילה וק' לר"י וכו' אלא ודאי מתבטל בחלב שביורה ולא חשיב מין במינו וה"נ רוטב הנפלט מן הנבילה אין לו דין מים אסורין שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל שפיר במים שבקדירה והוא דקאמר חלב נבילה הוא היינו דוקא בבשר בחלב שכל אחד לבדו היתר וכשנתבשל יחד עשה הכתוב הכל כנבילה" וכו' עכ"ל בקיצור, והר"ן הביא דבריהם בשם הרמב״ן וכ' ע"ז וז"ל "אבל לא התבררו אצלי דברים הללו דאין ודאי שפיר קאמר דמדינא דוקא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים אבל כבר כתבתי שהשוו חכמים שאר איסורים לבשר בחלב מדבריהם ומשמע דודאי שהכי הוא דכיון דחתיכה עצמה נעשית נבילה באפשר לסוחטו תלוי אם איתא דבשאר איסורין אפשר לסוחטו מותר למה אמרו בהם חתיכה עצמה נעשית נבילה ואפילו השלט במינו וכמו שכתבתי למעלה אלא ודאי אפשר לסוחטו אסור בכל האיסורין ומעלה אין בין שאר איסורים לבשר בחלב כלום אלא שזו תורה והללו מדבריהם וכיון שבכל האיסורין אפשר לסוחטו אסור למה לא יהו אוסרין במינו בכל שהוא למ"ד מין במינו לא בטיל" עכ"ל, ביאור קושייתו לפי שיטתו דלעיל דל"ש לומר אפשר לסוחטו אסור אא"כ איסורו מחמת עצמו ולא מחמת תערובתו עם ההיתר, וכל שאיסורו מחמת עצמו ודאי אוסר מינו בכל שהוא.<br />
אבל מדברי תוס' נראה דסברי ששייך לומר "אפשר לסוחטו אסור" אע"פ שאינו אסור כלל ולא נאמר מין במינו לא בטיל כשנתערב במינו, דמ"מ אסור, דכיון שהיה בו איסור והיה אסור בפועל לא פקע איסורו אף כשנסחט (ומה דאמרי' שאפשר לסוחטו תלוי בחנ"נ, היינו במציאות ולא בסברא וכמשנ"ת לעיל), וראיה לדבר ממה שכתבו תוס' לעיל צז: ד"ה "וכחל מן המנין" דאע"פ שהכיל עצמו לא נעשה איסור ומצטרף לשיעור ס' וכדאמרי' "וכחל מן המנין", מ"מ כחל עצמו אסור משום שהיה כנוס בו חלב איסור שבלע טעם בשר ע"י הבישול בגומות, ואף שנפלו ויצא כולו לחוץ לא חוזר להתירו משום ד"אפשר לסוחטו אסור" עי"ש, מבואר דאע"פ שהוא היתר גמור שייך אפשר לסוחטו אסור, וכן מבואר בתוס' קיב. ד"ה "תרי גללי דמלחא" שהקשו שנאסור את השומן שהיה מעורב בו דם ונפרד ממנו ע"י המלח משום דאפשר לסוחטו אסור, משמע כנ"ל דשייך אפשר לסוחטו אסור אפי' כשהוא היתר גמור, וכ"ש כשהוא איסור מצד חנ"נ ורק אין איסורו מחמת עצמו ודלא כהר"ן (ועיין בגהש"ס שם שנתקשה בזה אמנם בתוס' מבואר כנ"ל).<br />
ג) ובעיקר דברי תוס' דאע"פ שגם בשאר איסורים חתיכה נעשית נבילה מ"מ ל"ח מין במינו, וביארו שם וז"ל "אלא ודאי כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נעשה נבילה אלא מטעם בשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם בשר האסור ולא חשיב מין במינו וה"נ רוטב הנפלט מן הנבילה אין לו דין מים אסורין שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל שפיר במים שבקדירה וכו' ומכאן יש להוכיח דתבלין הבלועים מחלב ומדם ונפלו לקדירה מתבטלין בששים ואע"ג דנותנין טעם אפילו באלף מותר שאינו חמור מן האיסור הנבלע בהן" עכ"ל, אבל הר"ן כדבריו דלעיל שחנ"נ תלוי באפשר לסוחטו בסברא ולא רק במציאות משום דל"ש חנ"נ אא"כ איסורו מחמת עצמו שנתבשל עם איסור ולא שנתערב בו איסור, כ' כן גם כאן שכיון שאפשר לסוחטו אסור גם בשאר איסורים ממילא הוי איסור מחמת עצמו וכמו שהובא לשונו לעיל.<br />
עוד נחלקו בהא דתנן קח. "טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור" ובגמ' "אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהם מינה", ועיין תוס' בסוגיין שכתבו דאיירי שהחתיכה כולה חוץ לרוטב ולכן משערים רק באותה החתיכה ולא בכל הקדירה משום דחלב מתפשט בכל החתיכה אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב לא מיבעיא לענין לשער בכל הקדירה לבטל הטיפה ולהתיר אלא אפילו לענין לאסור את כל הקדירה אחר שנאסרה החתיכה וכדרב ומשום חנ"נ, משום דאינו יוצא בלא ניעור לתוך הרוטב וכדאי' לק' בע"ב "אילימא לא ניער כלל ולא כיסה כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט" עכ"ד, וכ' הר"ן בשם תוס' (ולפנינו ליתא) דלפי דבריהם האת דתנן ניער את הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה אסור" הוא סיומא דרישא והכונה אם יש בה באותה חתיכה שקבלה טעם מן הטיפה בכדי לתת טעם בכל הקדריה אסור לפי שהחתיכה נ"נוכדרב ורב ממתני' הוא דקא מפיק אלא דמתני' כרבנן ורב כרבי יהודה. והק' הר"ן הא אפילו נאמר כן שהטיפה מתפשטת בכל החתיכה מחמת ההבל והרתיחות העולות ואינה מתפשטת מחתיכה לחתיכה מ"מ הא החתיכה עצמה פולטת מגופה לתוך החתיכה הססמוכה לה ותאסור בפליטתה כיון דאמרי' חנ"נ, וכ' דתרצו בזה דאפילו למ"ד חנ"נ אינו אלא במקום שהאיסור יכול להתפשט לפי שבכל מקום שהאיסור וההיתר מתפשטין יחד חשבינן אף פליטת ההיתר כפליטת האיסור כיון שהוא מתערב עימו אבל במקום שאין האיסור יוצא אין ההיתר לבדו אוסר, ובזה יישבו למה כל רותח דצלי שאנו מתירין בכדי קליפה נימא שאותה קליפה נ"נ ואוסרת הכדי קליפה הסמוכה לה וכן שניה ושלישית, אלא ודאי הטעם הוא כנ"ל שאינו אוסר כיון שהאיסור אינו מתפשט יותר מכדי קליפה, וכן זהו טעם הכשר מליחת בשר ולא אמרי' שהמלח הבלוע מהדם מבליע בבשר טעמו ואוסרו כיון שהדם עצמו אינו מתפשט לבשר כיון שטרוד ללמפלט לא בלע, וכן מבואר כ"ז בתוס' בפ' גיד הנשה צו: ד"ה "אפילו" עי"ש. והקשה הר"ן הא קי"ל אפשר לסוחטו אסור ומבואר דאע"פ שאין האיסור מעורב בהיתר אעפ"כ ההיתר אוסר כמו כשהיה מעורב בו האיסור.<br />
אמנם לפי מה שהובא לעיל שכתבו תוס' שאין ההיתר שנעשה נבילה אוסר יותר מהאיסור ולא חשיב מין במינו, ומלח הבלוע מדם אינו אוסר אלא כדי כמה שהדם אוסר, נראה פשוט דגם כאן אין כ' תוס' כמש"כ הר"ן שאין ההיתר שנ"נ אוסר אלא כשמעורב עם האיסור, אלא שאין אוסר משום דאינו חמור מן האיסור המעורב בו, וכיון שהאיסור המעורב בו קלוש ואין יכול להתפשט יותר מכדי קליפה או מהחתיכה לחברתה או הדם לתוך הבשר, אף ההיתר כן [ולא שייך דין חנ"נ שההיתר יאסור יותר ממה שהאיסור אוסר אלא כשההיתר אוסר יותר מחמת גדלו שהוא מרובה מהאיסור, שאז ל"ש לומר שלא יאסור יותר מהאיסור משום שכל חלק וחלק ממנו נידון בפני עצמו וכל חלק אוסר כמו שהאיסור היה אוסר], ולפ"ז ל"ד כלל לאפשר לסוחטו, דשם האיסור היה בכוחו להתפשט ולאסור אלא שנסחט ויצא, משא"כ כאן שלא היה בכח האיסור לאסור גם ההיתר לא חמור ממנו.<br />
והר"ן נחלק על זה וכ' דכיון דאפשר לסוחטו אסור מבואר דההיתר הוא כגוף איסור וכמש"כ לעיל שחשיב מין במינו משום דאיסורו מחמת עצמו, דאל"כ לא היה שייך אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ, וא"כ אוסר גם כשאין האיסור עצמו יכול להתפשט, וקושיות תוס' ממליחה ומרותח דצלי תירץ באופ"א עי"ש. וביאר ד"ניער את הקדירה" הכונה כדפרש"י במתני' שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה דהשתא נתערבה הטיפה בכולן, אבל לרב שהחתיכה נ"נ א"צ ניעור כלל אלא כיון שנאסרה החתיכה אוסרת כל החתיכות כולן מחמת פליטתה, ולרב הא דתני ברישא "אסור" לאסור את כל הקדירה קאמר, [ומה שהביאו תוס' מקושית הגמ' בע"ב "אילימא לא ניער כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט" פירש הר"ן דהיינו דוקא להו"א שם שמהדרי' אם רבי יהודה סובר אפשר לסוחטו מותר וע"ז פרכי' דאם לא ניער לא פליט פליטה אוסרת, דאם אפשר לסוחטו מותר אין ההיתר כגוף האיסור, אבל למסקנא דאמרי' "אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור" היינו אפילו בלא ניעור כלל].<br />
<br />
'''יסוד הדין'''<br />
<br />
ד) ונראה יסוד מחלוקתם בכל זה דלרש"י ותוס' "חתיכה נעשית נבילה" אין הכונה כלל כלפי האיסור אלא כלפי המציאות, שנעשית מציאות של נבילה, וממילא אנן ידעינן שאסורה, מפני שהיא נבילה, שנתחדש מדרבנן שיכול ההיתר להשתנות מלהיות מים ורוטב ולהפוך להיות נבילה, ולכן תוס' סברי שאף במקום דאמרי' "חנ"נ" עדיין לא הוי מין במינו משום דדייני' ליה כנבילה ולא כרוטב, ואין מלח אוסר אלא כמו שדם היה אוסר משום דדייני' ליה כמלח, וכן מה שנתבאר דאין ההיתר אוסר אלא במקום שהאיסור יכול להתפשט ולאסור, משום דדין "חנ"נ" הוא שדייני' להיתר כמציאות של גוף נבילה ואם כן ודאי לא יתכן לו לאסור במקום שהנבילה לא יכלה לאסור שהרי כל איסורו הוא שרואין אותו כאילו הוא מציאות של נבילה וכנ"ל.<br />
ולכן סברי ששייך לומר אפשר לסוחטו אסור אפילו שאינו איסור כלל אפילו כשהוא היתר גמור שגופו מצטרף למנין להתיר מ"מ כשנולד בו איסור ונסחט אמרי' אפשר לסוחטו אסור דבשלמא אם היה מתחדש שהיתר נעשה איסור א"כ ל"ש מידי לומר אפשר לסוחטו אסור בדבר שגופו היה היתר גמור, אבל כיון דלשיטתם נתחדש גם כן שהיתר נעשה מציאות אחרת, ואיסורו הוא תולדה מהמציאות שנעשה, אם כן שייך לומר אפשר לסוחטו אסור גם אם אינו איסור כלל אלא הוא היתר שנולד בתוכו איסור דכמו שדייני' להיתר שבלע איסור שנעשה גוף איסור כך דייני' להיתר שנולד בו איסור (אף שלא נעשה גוף איסור כיון שלא נבלע בו האיסור אלא נולד בתוכו בגומות) שנשאר כמציאות של היתר שנולד ויש בו איסור גם אחר שנסחט האיסור ממנו.<br />
ולכך א"ש היטב לשון הגמ' "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה" והק' הר"ן לפי' רש"י ותוס' דכ' הגמ' דכיון שהחתיכה הותרה איך שייך לומר שאסורה ואוסרת כל החתיכות כולם, והק' הר"ן איך שייך לומר "אמאי" דדא ודא אחת דכיון שאמרת שאפשר לסוחטו מותר והחתיכה היא היתר ממילא אמרנו בזה שלא נעשית איסור, ופשוט דכ"ז קשה רק אם נפרש "חתיכה נעשית נבילה" היינו שנעשית איסור כמו נבילה שאסורה, אבל לפמשנ"ת דסברי רש"י ותוס' שכ' הגמ' היא שנעשית מציאות של נבילה, וממילא תדון אתה שאסורה שהרי נבילה אסורה, לפ"ז א"ש היטב לשון הגמ', שהכונה היא דאם אפשר לסוחטו מותר והחתיכה מותרת כלפי הדין, ל"ש לומר שנעשית נבילה כלפי המציאות, והם ב' ענינים חלוקים אלא שתלויים אחד בשני ושייך לומר "אמאי".<br />
ובזה מיושב גם מה שהקשי' לעיל על לשון רש"י שכ' "הא אפשר היא ליסחט ממנה" ולא כ' הא אפשר לסחט ולהתירה", דהא כ' הגמ' היא שלא יתכן לומר דחשיבה מציאות של נבילה ואחר דאמרי' שהיא מותרת הסיבה להתירה שלא תחשב מציאות של איסור אינו שאפשר לסוחטו מותר דזה אינו אלא ההוכחה לזה, אבל סיבת ההיתר היא שאפשר לסוחטו ולא יהיה כאן מציאות של איסור.<br />
אבל הר"ן פליג בזה וסובר שלא נעשית מציאות של נבילה אלא איסור כמו שנבילה אסורה אבל אכתי דייני' ליה כמים ורוטב ולא כחתיכת בשר ולכן סובר דהוי מין במינו לאסור ולכן סובר דל"ש לומר שאסור גם כשנסחט אלא כשהוא גוף איסור מחמת עצמו, ולכן הוקשה ליה לשון הגמ' "אמאי חתיכה נעשית נבילה" הכל כמו שנתבאר.<br />
ה) עוד נחלקו להיפך, דהנה בגמ' מבואר דבבשר בחלב החתיכה אוסרת כל החתיכות כולם משום דמין במינו לא בטיל, וכתבו תוס' הנ"ל בדף קח: דאע"פ שבשאר איסורים על אף דאמרי' חנ"נ לא חשיב מין במינו מ"מ בבשר בחלב אמרי' בגמ' דחשיב מין במינו משום דבשר בחלב חלוק משאר איסורים שבשר בחלב כל אחד לבדו היתר וכשנתבשל יחד עשה הכתוב הכל כנבילה והוא כחלב היוצא מן הטריפה ולכך לוקה על חצי זית חלב הנבלע מחצי זית שמנונית בשר עכ"ל, אבל הר"ן חולק כמובא לעיל שגם בבשר בחלב "חתיכה נעשית נבילה" תלוי ב"אפשר לסוחטו" בסברא, משום דלא שייך לומר דחשיב מין במינו אא"כ איסור הבשר הוא מחמת עצמו שנתבשל עם חלב, ולא מחמת שיש כאן בשר וחלב שנתבשלו יחד, וצ"ב יסוד מחלוקתם בזה.<br />
ונראה בכל זה דהנה יש לחקור באיסור בשר בחלב ונבילה ודומיהם שגוף הבשר הוא בשר בהמה טהורה ורק לא נשחטה אלא מתה, או נתערב בחלב, ויש לעיין אם יסוד האיסור הוא שחידשה תורה שגם בשר היתר אסור באופן מסוים, דהיינו כשהבהמה מתה ולא נשחטה או כשנתערב בחלב, או שבאמת ל"ש לומר שבשר היתר אסור באופן כזה או אחר אלא גלתה התורה שבשר שנתבשל עם חלב הוא סוג בשר אחר מבשר בלא חלב, ובשר בהמה שנתנבלה הוא בשר אחר מבשר שחוטה וממילא לא אסרה תורה בשר היתר באופן מסוים אלא גלתה תורה שהאי בשר הוא בשר איסור וכמו שבשר בהמה טמאה הוא סוג בשר אסור, כך בשר בחלב או בשר בהמה שנתנבלה הם סוג בשר אסור. <br />
ונראה פשוט דבזה תלוי מש"כ הר"ן שיסוד האיסור בבשר בחלב אינו על בשר שנתערב עם חלב אלא על בשר שנתבשל בחלב אפילו אם אינו מעורב בחלב כלל, דזה לא שייך אלא לפי הצד הראשון, דבשלמא בשר המעורב עם חלב שייך שפיר לומר שהוא בשר אחר מבשר בלא חלב, אבל בשר שנתבשל עם חלב ואין בו השתא חלב כלל מה אכפ"ל לגופו אם נתבשל פעם בהדי חלב או בפני עצמו, על כרחך שסובר הר"ן כהצד הראשון שיסוד האיסור בבשר בחלב הוא בשר היתר שאסרתו תורה באופן אסור, והשתא שפיר כ' הר"ן שהאופן שנאסר אינו כשמעורב עם חלב אלא כשנתבשל בחלב.<br />
ונראה דבזה תלוי מה שנחלקו לעיל, דלהצד הראשון אע"פ שגלתה תורה שאסור לאכול בשר בחלב והאוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה לוקה, מ"מ אינם גוף איסור ולא שייך לאסור בשר בחלב שנתערב באלף חתיכות בשר מצד חתיכה נעשית נבילה, דהא הבשר אינו איסור כלל אלא אסור לאכול בשר וחלב יחד, וכשנתערבה החתיכה שקבלה טעם מן הטיפה, בקדירה שאין בטיפה כדי לתת בה טעם, הרי אינו אוכל בשר עם חלב יחד ושרי, והכי סבר הר"ן ולכן כ' דהא בהא תליא בסברא, של"ש לומר חנ"נ אא"כ נאמר שהוא גוף איסור מחמת עצמו לא מחמת שנתערב עם חלב אלא מחמת שנתבשל בחלב, אבל תוס' סברי כהצד הב' שבשר המעורב עם חלב הוא מין בשר אסור, ולא בשר היתר באופן אסור, וא"כ כשמעורב עם חלב ולוקה על חצי זית חלב וחצי זית בשר, הוי בשר איסור ואוסר בשר אחר כמו בשר בהמה טמאה, ואוסר במינו במשהו דחשיב מין במינו.<br />
ו) ועפ"ז מבואר היטב מחלוקתם דלעיל בדין דרבנן ד"חתיכה נעשית נבילה", דכמו שסברי תוס' בבבשר בחלב שלא יתכן לומר שאסרה תורה בשר המותר באופן מסוים אלא מדאסרתו תורה ע"כ שבשר עם חלב הוא סוג בשר אחר, ה"נ סברי תוס' שלא יתכן לומר שמדרבנן חתיכת היתר שקבלה טעם מאיסור נשתנה דינה ונאסרת וטעמה אוסר את כל הקדירה מחמת שהיה בלוע בה איסור אלא משום שנשתנה מציאותה והוי גוף איסור, וע"כ כמשנ"ת שההיתר שקיבל טעם מחתיכת איסור עשה מציאות של איסור [וא"א לומר כמו בבשר בחלב שבשר עם חלב הוי מציאות חלוקה מבשר בלא חלב וה"נ חתיכת היתר בהדי איסור, מדרבנן הרי היא מציאות חלוקה מבשר בלא איסור דרק בבשר בחלב שייך לומר כן שהחלב אינו איסור יותר מהבשר ושפיר י"ל דמדאסרה תורה בשר בחלב ע"כ שכל אחד נעשה גוף חדש ואסרתו תורה, אבל בחנ"נ שהאיסור כבר אסור בפני עצמו ל"ש לומר שמחמת האיסור החתיכת היתר נאסרת כגוף חדש אלא כמשנ"ת]. אבל הר"ן כשיטתו הנ"ל שפיר פירש כן גם ב"חנ"נ" שהיתר שקיבל טעם מאיסור נאסר מחמת זה מכאן ואילך ונשתנה דינו אף שלא נשתנית מציאותו.<br />
<br />
[[קטגוריה: תערובות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%AA%D7%99%D7%9B%D7%94_%D7%A0%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%A0%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=16159חתיכה נעשית נבילה2020-12-27T21:50:35Z<p>חיים ברזל: יסוד דין "חתיכה נעשית נבילה" ו"אפשר לסוחטו אסור"</p>
<hr />
<div>'''חתיכה נעשית נבילה'''<br />
<br />
'''המקור בגמרא'''<br />
<br />
א) חולין קח. "אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהם מינה וכו' ומאי קסבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית נבילה אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור". ופרש"י "אמאי חתיכה נעשית נבילה – הא אפשר היא ליסחט ממנה וליחלק לאחרים שלא קבלו ממנה כלום" עכ"ל, מבואר דקושית הגמ' היא של"ש שהחתיכה תאסור כל החתיכות כיון שהיא עצמה הותרה כשנסחט ממנה האיסור ונתחלק לאחרים. משמע דאין כונת הגמ' שב' ענינים אילו תלויים בסברא זב"ז, אלא שתלויים זה בזה במציאות, שכיון שאפשר לסוחטו מותר ל"ש שהחתיכה תאסור כולם.<br />
ובר"ן בטיפת חלב אחר שהביא לשון רש"י הקשה וז"ל "ודבריו צריכין פירוש לפירושו דלכאורה משמע דדא ודא אחת ואי לא הא לא קיימא הא ובכה"ג היכי שייך למימר אמאי דהא אי קסבר אפשר לסוחטו מותר ודאי דס"ל דאין חתיכה עצמה נעשית נבילה ולא אפשר בלא"ה", וצ"ע שיטת רש"י ותוס', גם יל"ע בלשון רש"י שחסר העיקר, שלא כ' בקושית הגמ' שכשיסחט ממנה תותר, אלא בסתמא "הא אפשר היא ליסחט ממנה" וזה לבד אינו סיבה להקשות שלא נאמר חנ"נ דהא איכא למ"ד אפשר לסוחטו אסור.<br />
ב) עוד הקשה הר"ן למה לעיל בפ' גיד הנשה כדאמרי' לגבי שאר איסורים חנ"נ לא פרכי' "אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה", ותי' הר"ן דבאמת גם היכא דלא נסחט עדיין ל"ש לומר חנ"נ אם אפשר לסוחטו מותר, משום דהא בהא תליא בסברות וזה כ' הגמ' "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה", משום דלא שייך לומר חנ"נ (-עכ"פ לענין להחשיב החתיכה מין במינו עם שאר החתיכות, עי"ש) אלא אם כן נאמר שגוף הבשר הוא איסור מחמת עצמו מחמת עצם הבישול עם חלב ולא מחמת תערובתו עם החלב, וזה ל"ש בשאר איסורים (ולכן לא פרכי' לעיל "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נ"נ" משום דאפילו אם אפשר לסוחטו אסור אינו מובן בהם אמאי חנ"נ, ובאמת שאינו אלא גזירה דרבנן משום לתא דבב"ח), ולכן הא בהא תליא בסברות, דבאמת זה גופא הפירוש "אפשר לסוחטו אסור" משום שגם ל"ש לומר אפשר לסוחטו אסור אא"כ איסורו מחמת עצמו מחמת עצם הבישול עם חלב ולא מחמת תערובת החלב בבשר.<br />
ובגמ' שם "וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואי סלקא דעתך אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא לעולם קסבר רב אפשר לסוחטו אסור ושאני התם דאמר קרא לא תבשל גדי בחלב אימו" וכתבו שם תוס' וז"ל "אמאי מותר חלב נבילה הוא - מכאן היה מדקדק רבינו שמואל דלמ"ד מין במינו לא בטיל צריך תרי ס' ששים ברוטב לבטל טעם חתיכת נבילה וששים בחתיכת היתר לבטל רוטב היוצא מן הנבילה וק' לר"י וכו' אלא ודאי מתבטל בחלב שביורה ולא חשיב מין במינו וה"נ רוטב הנפלט מן הנבילה אין לו דין מים אסורין שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל שפיר במים שבקדירה והוא דקאמר חלב נבילה הוא היינו דוקא בבשר בחלב שכל אחד לבדו היתר וכשנתבשל יחד עשה הכתוב הכל כנבילה" וכו' עכ"ל בקיצור, והר"ן הביא דבריהם בשם הרמב״ן וכ' ע"ז וז"ל "אבל לא התבררו אצלי דברים הללו דאין ודאי שפיר קאמר דמדינא דוקא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים אבל כבר כתבתי שהשוו חכמים שאר איסורים לבשר בחלב מדבריהם ומשמע דודאי שהכי הוא דכיון דחתיכה עצמה נעשית נבילה באפשר לסוחטו תלוי אם איתא דבשאר איסורין אפשר לסוחטו מותר למה אמרו בהם חתיכה עצמה נעשית נבילה ואפילו השלט במינו וכמו שכתבתי למעלה אלא ודאי אפשר לסוחטו אסור בכל האיסורין ומעלה אין בין שאר איסורים לבשר בחלב כלום אלא שזו תורה והללו מדבריהם וכיון שבכל האיסורין אפשר לסוחטו אסור למה לא יהו אוסרין במינו בכל שהוא למ"ד מין במינו לא בטיל" עכ"ל, ביאור קושייתו לפי שיטתו דלעיל דל"ש לומר אפשר לסוחטו אסור אא"כ איסורו מחמת עצמו ולא מחמת תערובתו עם ההיתר, וכל שאיסורו מחמת עצמו ודאי אוסר מינו בכל שהוא.<br />
אבל מדברי תוס' נראה דסברי ששייך לומר "אפשר לסוחטו אסור" אע"פ שאינו אסור כלל ולא נאמר מין במינו לא בטיל כשנתערב במינו, דמ"מ אסור, דכיון שהיה בו איסור והיה אסור בפועל לא פקע איסורו אף כשנסחט (ומה דאמרי' שאפשר לסוחטו תלוי בחנ"נ, היינו במציאות ולא בסברא וכמשנ"ת לעיל), וראיה לדבר ממה שכתבו תוס' לעיל צז: ד"ה "וכחל מן המנין" דאע"פ שהכיל עצמו לא נעשה איסור ומצטרף לשיעור ס' וכדאמרי' "וכחל מן המנין", מ"מ כחל עצמו אסור משום שהיה כנוס בו חלב איסור שבלע טעם בשר ע"י הבישול בגומות, ואף שנפלו ויצא כולו לחוץ לא חוזר להתירו משום ד"אפשר לסוחטו אסור" עי"ש, מבואר דאע"פ שהוא היתר גמור שייך אפשר לסוחטו אסור, וכן מבואר בתוס' קיב. ד"ה "תרי גללי דמלחא" שהקשו שנאסור את השומן שהיה מעורב בו דם ונפרד ממנו ע"י המלח משום דאפשר לסוחטו אסור, משמע כנ"ל דשייך אפשר לסוחטו אסור אפי' כשהוא היתר גמור, וכ"ש כשהוא איסור מצד חנ"נ ורק אין איסורו מחמת עצמו ודלא כהר"ן (ועיין בגהש"ס שם שנתקשה בזה אמנם בתוס' מבואר כנ"ל).<br />
ג) ובעיקר דברי תוס' דאע"פ שגם בשאר איסורים חתיכה נעשית נבילה מ"מ ל"ח מין במינו, וביארו שם וז"ל "אלא ודאי כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נעשה נבילה אלא מטעם בשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם בשר האסור ולא חשיב מין במינו וה"נ רוטב הנפלט מן הנבילה אין לו דין מים אסורין שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל שפיר במים שבקדירה וכו' ומכאן יש להוכיח דתבלין הבלועים מחלב ומדם ונפלו לקדירה מתבטלין בששים ואע"ג דנותנין טעם אפילו באלף מותר שאינו חמור מן האיסור הנבלע בהן" עכ"ל, אבל הר"ן כדבריו דלעיל שחנ"נ תלוי באפשר לסוחטו בסברא ולא רק במציאות משום דל"ש חנ"נ אא"כ איסורו מחמת עצמו שנתבשל עם איסור ולא שנתערב בו איסור, כ' כן גם כאן שכיון שאפשר לסוחטו אסור גם בשאר איסורים ממילא הוי איסור מחמת עצמו וכמו שהובא לשונו לעיל.<br />
עוד נחלקו בהא דתנן קח. "טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור" ובגמ' "אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהם מינה", ועיין תוס' בסוגיין שכתבו דאיירי שהחתיכה כולה חוץ לרוטב ולכן משערים רק באותה החתיכה ולא בכל הקדירה משום דחלב מתפשט בכל החתיכה אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב לא מיבעיא לענין לשער בכל הקדירה לבטל הטיפה ולהתיר אלא אפילו לענין לאסור את כל הקדירה אחר שנאסרה החתיכה וכדרב ומשום חנ"נ, משום דאינו יוצא בלא ניעור לתוך הרוטב וכדאי' לק' בע"ב "אילימא לא ניער כלל ולא כיסה כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט" עכ"ד, וכ' הר"ן בשם תוס' (ולפנינו ליתא) דלפי דבריהם האת דתנן ניער את הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה אסור" הוא סיומא דרישא והכונה אם יש בה באותה חתיכה שקבלה טעם מן הטיפה בכדי לתת טעם בכל הקדריה אסור לפי שהחתיכה נ"נוכדרב ורב ממתני' הוא דקא מפיק אלא דמתני' כרבנן ורב כרבי יהודה. והק' הר"ן הא אפילו נאמר כן שהטיפה מתפשטת בכל החתיכה מחמת ההבל והרתיחות העולות ואינה מתפשטת מחתיכה לחתיכה מ"מ הא החתיכה עצמה פולטת מגופה לתוך החתיכה הססמוכה לה ותאסור בפליטתה כיון דאמרי' חנ"נ, וכ' דתרצו בזה דאפילו למ"ד חנ"נ אינו אלא במקום שהאיסור יכול להתפשט לפי שבכל מקום שהאיסור וההיתר מתפשטין יחד חשבינן אף פליטת ההיתר כפליטת האיסור כיון שהוא מתערב עימו אבל במקום שאין האיסור יוצא אין ההיתר לבדו אוסר, ובזה יישבו למה כל רותח דצלי שאנו מתירין בכדי קליפה נימא שאותה קליפה נ"נ ואוסרת הכדי קליפה הסמוכה לה וכן שניה ושלישית, אלא ודאי הטעם הוא כנ"ל שאינו אוסר כיון שהאיסור אינו מתפשט יותר מכדי קליפה, וכן זהו טעם הכשר מליחת בשר ולא אמרי' שהמלח הבלוע מהדם מבליע בבשר טעמו ואוסרו כיון שהדם עצמו אינו מתפשט לבשר כיון שטרוד ללמפלט לא בלע, וכן מבואר כ"ז בתוס' בפ' גיד הנשה צו: ד"ה "אפילו" עי"ש. והקשה הר"ן הא קי"ל אפשר לסוחטו אסור ומבואר דאע"פ שאין האיסור מעורב בהיתר אעפ"כ ההיתר אוסר כמו כשהיה מעורב בו האיסור.<br />
אמנם לפי מה שהובא לעיל שכתבו תוס' שאין ההיתר שנעשה נבילה אוסר יותר מהאיסור ולא חשיב מין במינו, ומלח הבלוע מדם אינו אוסר אלא כדי כמה שהדם אוסר, נראה פשוט דגם כאן אין כ' תוס' כמש"כ הר"ן שאין ההיתר שנ"נ אוסר אלא כשמעורב עם האיסור, אלא שאין אוסר משום דאינו חמור מן האיסור המעורב בו, וכיון שהאיסור המעורב בו קלוש ואין יכול להתפשט יותר מכדי קליפה או מהחתיכה לחברתה או הדם לתוך הבשר, אף ההיתר כן [ולא שייך דין חנ"נ שההיתר יאסור יותר ממה שהאיסור אוסר אלא כשההיתר אוסר יותר מחמת גדלו שהוא מרובה מהאיסור, שאז ל"ש לומר שלא יאסור יותר מהאיסור משום שכל חלק וחלק ממנו נידון בפני עצמו וכל חלק אוסר כמו שהאיסור היה אוסר], ולפ"ז ל"ד כלל לאפשר לסוחטו, דשם האיסור היה בכוחו להתפשט ולאסור אלא שנסחט ויצא, משא"כ כאן שלא היה בכח האיסור לאסור גם ההיתר לא חמור ממנו.<br />
והר"ן נחלק על זה וכ' דכיון דאפשר לסוחטו אסור מבואר דההיתר הוא כגוף איסור וכמש"כ לעיל שחשיב מין במינו משום דאיסורו מחמת עצמו, דאל"כ לא היה שייך אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ, וא"כ אוסר גם כשאין האיסור עצמו יכול להתפשט, וקושיות תוס' ממליחה ומרותח דצלי תירץ באופ"א עי"ש. וביאר ד"ניער את הקדירה" הכונה כדפרש"י במתני' שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה דהשתא נתערבה הטיפה בכולן, אבל לרב שהחתיכה נ"נ א"צ ניעור כלל אלא כיון שנאסרה החתיכה אוסרת כל החתיכות כולן מחמת פליטתה, ולרב הא דתני ברישא "אסור" לאסור את כל הקדירה קאמר, [ומה שהביאו תוס' מקושית הגמ' בע"ב "אילימא לא ניער כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט" פירש הר"ן דהיינו דוקא להו"א שם שמהדרי' אם רבי יהודה סובר אפשר לסוחטו מותר וע"ז פרכי' דאם לא ניער לא פליט פליטה אוסרת, דאם אפשר לסוחטו מותר אין ההיתר כגוף האיסור, אבל למסקנא דאמרי' "אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור" היינו אפילו בלא ניעור כלל].<br />
<br />
'''יסוד הדין'''<br />
<br />
ד) ונראה יסוד מחלוקתם בכל זה דלרש"י ותוס' "חתיכה נעשית נבילה" אין הכונה כלל כלפי האיסור אלא כלפי המציאות, שנעשית מציאות של נבילה, וממילא אנן ידעינן שאסורה, מפני שהיא נבילה, שנתחדש מדרבנן שיכול ההיתר להשתנות מלהיות מים ורוטב ולהפוך להיות נבילה, ולכן תוס' סברי שאף במקום דאמרי' "חנ"נ" עדיין לא הוי מין במינו משום דדייני' ליה כנבילה ולא כרוטב, ואין מלח אוסר אלא כמו שדם היה אוסר משום דדייני' ליה כמלח, וכן מה שנתבאר דאין ההיתר אוסר אלא במקום שהאיסור יכול להתפשט ולאסור, משום דדין "חנ"נ" הוא שדייני' להיתר כמציאות של גוף נבילה ואם כן ודאי לא יתכן לו לאסור במקום שהנבילה לא יכלה לאסור שהרי כל איסורו הוא שרואין אותו כאילו הוא מציאות של נבילה וכנ"ל.<br />
ולכן סברי ששייך לומר אפשר לסוחטו אסור אפילו שאינו איסור כלל אפילו כשהוא היתר גמור שגופו מצטרף למנין להתיר מ"מ כשנולד בו איסור ונסחט אמרי' אפשר לסוחטו אסור דבשלמא אם היה מתחדש שהיתר נעשה איסור א"כ ל"ש מידי לומר אפשר לסוחטו אסור בדבר שגופו היה היתר גמור, אבל כיון דלשיטתם נתחדש גם כן שהיתר נעשה מציאות אחרת, ואיסורו הוא תולדה מהמציאות שנעשה, אם כן שייך לומר אפשר לסוחטו אסור גם אם אינו איסור כלל אלא הוא היתר שנולד בתוכו איסור דכמו שדייני' להיתר שבלע איסור שנעשה גוף איסור כך דייני' להיתר שנולד בו איסור (אף שלא נעשה גוף איסור כיון שלא נבלע בו האיסור אלא נולד בתוכו בגומות) שנשאר כמציאות של היתר שנולד ויש בו איסור גם אחר שנסחט האיסור ממנו.<br />
ולכך א"ש היטב לשון הגמ' "אי אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבילה" והק' הר"ן לפי' רש"י ותוס' דכ' הגמ' דכיון שהחתיכה הותרה איך שייך לומר שאסורה ואוסרת כל החתיכות כולם, והק' הר"ן איך שייך לומר "אמאי" דדא ודא אחת דכיון שאמרת שאפשר לסוחטו מותר והחתיכה היא היתר ממילא אמרנו בזה שלא נעשית איסור, ופשוט דכ"ז קשה רק אם נפרש "חתיכה נעשית נבילה" היינו שנעשית איסור כמו נבילה שאסורה, אבל לפמשנ"ת דסברי רש"י ותוס' שכ' הגמ' היא שנעשית מציאות של נבילה, וממילא תדון אתה שאסורה שהרי נבילה אסורה, לפ"ז א"ש היטב לשון הגמ', שהכונה היא דאם אפשר לסוחטו מותר והחתיכה מותרת כלפי הדין, ל"ש לומר שנעשית נבילה כלפי המציאות, והם ב' ענינים חלוקים אלא שתלויים אחד בשני ושייך לומר "אמאי".<br />
ובזה מיושב גם מה שהקשי' לעיל על לשון רש"י שכ' "הא אפשר היא ליסחט ממנה" ולא כ' הא אפשר לסחט ולהתירה", דהא כ' הגמ' היא שלא יתכן לומר דחשיבה מציאות של נבילה ואחר דאמרי' שהיא מותרת הסיבה להתירה שלא תחשב מציאות של איסור אינו שאפשר לסוחטו מותר דזה אינו אלא ההוכחה לזה, אבל סיבת ההיתר היא שאפשר לסוחטו ולא יהיה כאן מציאות של איסור.<br />
אבל הר"ן פליג בזה וסובר שלא נעשית מציאות של נבילה אלא איסור כמו שנבילה אסורה אבל אכתי דייני' ליה כמים ורוטב ולא כחתיכת בשר ולכן סובר דהוי מין במינו לאסור ולכן סובר דל"ש לומר שאסור גם כשנסחט אלא כשהוא גוף איסור מחמת עצמו, ולכן הוקשה ליה לשון הגמ' "אמאי חתיכה נעשית נבילה" הכל כמו שנתבאר.<br />
ה) עוד נחלקו להיפך, דהנה בגמ' מבואר דבבשר בחלב החתיכה אוסרת כל החתיכות כולם משום דמין במינו לא בטיל, וכתבו תוס' הנ"ל בדף קח: דאע"פ שבשאר איסורים על אף דאמרי' חנ"נ לא חשיב מין במינו מ"מ בבשר בחלב אמרי' בגמ' דחשיב מין במינו משום דבשר בחלב חלוק משאר איסורים שבשר בחלב כל אחד לבדו היתר וכשנתבשל יחד עשה הכתוב הכל כנבילה והוא כחלב היוצא מן הטריפה ולכך לוקה על חצי זית חלב הנבלע מחצי זית שמנונית בשר עכ"ל, אבל הר"ן חולק כמובא לעיל שגם בבשר בחלב "חתיכה נעשית נבילה" תלוי ב"אפשר לסוחטו" בסברא, משום דלא שייך לומר דחשיב מין במינו אא"כ איסור הבשר הוא מחמת עצמו שנתבשל עם חלב, ולא מחמת שיש כאן בשר וחלב שנתבשלו יחד, וצ"ב יסוד מחלוקתם בזה.<br />
ונראה בכל זה דהנה יש לחקור באיסור בשר בחלב ונבילה ודומיהם שגוף הבשר הוא בשר בהמה טהורה ורק לא נשחטה אלא מתה, או נתערב בחלב, ויש לעיין אם יסוד האיסור הוא שחידשה תורה שגם בשר היתר אסור באופן מסוים, דהיינו כשהבהמה מתה ולא נשחטה או כשנתערב בחלב, או שבאמת ל"ש לומר שבשר היתר אסור באופן כזה או אחר אלא גלתה התורה שבשר שנתבשל עם חלב הוא סוג בשר אחר מבשר בלא חלב, ובשר בהמה שנתנבלה הוא בשר אחר מבשר שחוטה וממילא לא אסרה תורה בשר היתר באופן מסוים אלא גלתה תורה שהאי בשר הוא בשר איסור וכמו שבשר בהמה טמאה הוא סוג בשר אסור, כך בשר בחלב או בשר בהמה שנתנבלה הם סוג בשר אסור. <br />
ונראה פשוט דבזה תלוי מש"כ הר"ן שיסוד האיסור בבשר בחלב אינו על בשר שנתערב עם חלב אלא על בשר שנתבשל בחלב אפילו אם אינו מעורב בחלב כלל, דזה לא שייך אלא לפי הצד הראשון, דבשלמא בשר המעורב עם חלב שייך שפיר לומר שהוא בשר אחר מבשר בלא חלב, אבל בשר שנתבשל עם חלב ואין בו השתא חלב כלל מה אכפ"ל לגופו אם נתבשל פעם בהדי חלב או בפני עצמו, על כרחך שסובר הר"ן כהצד הראשון שיסוד האיסור בבשר בחלב הוא בשר היתר שאסרתו תורה באופן אסור, והשתא שפיר כ' הר"ן שהאופן שנאסר אינו כשמעורב עם חלב אלא כשנתבשל בחלב.<br />
ונראה דבזה תלוי מה שנחלקו לעיל, דלהצד הראשון אע"פ שגלתה תורה שאסור לאכול בשר בחלב והאוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה לוקה, מ"מ אינם גוף איסור ולא שייך לאסור בשר בחלב שנתערב באלף חתיכות בשר מצד חתיכה נעשית נבילה, דהא הבשר אינו איסור כלל אלא אסור לאכול בשר וחלב יחד, וכשנתערבה החתיכה שקבלה טעם מן הטיפה, בקדירה שאין בטיפה כדי לתת בה טעם, הרי אינו אוכל בשר עם חלב יחד ושרי, והכי סבר הר"ן ולכן כ' דהא בהא תליא בסברא, של"ש לומר חנ"נ אא"כ נאמר שהוא גוף איסור מחמת עצמו לא מחמת שנתערב עם חלב אלא מחמת שנתבשל בחלב, אבל תוס' סברי כהצד הב' שבשר המעורב עם חלב הוא מין בשר אסור, ולא בשר היתר באופן אסור, וא"כ כשמעורב עם חלב ולוקה על חצי זית חלב וחצי זית בשר, הוי בשר איסור ואוסר בשר אחר כמו בשר בהמה טמאה, ואוסר במינו במשהו דחשיב מין במינו.<br />
ו) ועפ"ז מבואר היטב מחלוקתם דלעיל בדין דרבנן ד"חתיכה נעשית נבילה", דכמו שסברי תוס' בבבשר בחלב שלא יתכן לומר שאסרה תורה בשר המותר באופן מסוים אלא מדאסרתו תורה ע"כ שבשר עם חלב הוא סוג בשר אחר, ה"נ סברי תוס' שלא יתכן לומר שמדרבנן חתיכת היתר שקבלה טעם מאיסור נשתנה דינה ונאסרת וטעמה אוסר את כל הקדירה מחמת שהיה בלוע בה איסור אלא משום שנשתנה מציאותה והוי גוף איסור, וע"כ כמשנ"ת שההיתר שקיבל טעם מחתיכת איסור עשה מציאות של איסור [וא"א לומר כמו בבשר בחלב שבשר עם חלב הוי מציאות חלוקה מבשר בלא חלב וה"נ חתיכת היתר בהדי איסור, מדרבנן הרי היא מציאות חלוקה מבשר בלא איסור דרק בבשר בחלב שייך לומר כן שהחלב אינו איסור יותר מהבשר ושפיר י"ל דמדאסרה תורה בשר בחלב ע"כ שכל אחד נעשה גוף חדש ואסרתו תורה, אבל בחנ"נ שהאיסור כבר אסור בפני עצמו ל"ש לומר שמחמת האיסור החתיכת היתר נאסרת כגוף חדש אלא כמשנ"ת]. אבל הר"ן כשיטתו הנ"ל שפיר פירש כן גם ב"חנ"נ" שהיתר שקיבל טעם מאיסור נאסר מחמת זה מכאן ואילך ונשתנה דינו אף שלא נשתנית מציאותו.<br />
<br />
[[קטגוריה: תערובות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%9D_%D7%9E%D7%AA%D7%91%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%9D&diff=16158דברים שאינם מתבטלים2020-12-27T19:57:56Z<p>חיים ברזל: יצירת דף עם התוכן "'''בריה/חתיכה הראויה להתכבד/דבר שבמנין''' א) חולין צט: "גיד הנשה שנתבשל כו' וליבטול בריה שאנ..."</p>
<hr />
<div>'''בריה/חתיכה הראויה להתכבד/דבר שבמנין'''<br />
<br />
א) חולין צט: "גיד הנשה שנתבשל כו' וליבטול בריה שאני", וכ' הרא"ש וז"ל "דכל דבר שאם ייחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאין שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד וכן אבר מן החי אבל נבילה אפילו חתיכה מיקריא נבילה דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם וכן שור הנסקל לא מיקרי בריה כדמוכח בפרק התערובות משום דכתיב ולא יאכל את בשרו דמשמע אפילו חתיכה אחת ממנו אבל הכא קאמר לא תאכל אותם דמשמע בין גדול בין קטן כי על שלמותן נקראין כן וכן מוכח בפרק שבועות שתים דקאמר וכי היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב ופריך והרי מפרש פירוש מפרש שלא אוכל כל שהוא ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלנו בכל שהוא" עכ"ל, משמע מדבריו דבאמת דין בריה אינו כדפירש"י בשבועות (כא: ד"ה "מפרש נמי כבריה דמי") דטעמא דבריה משום חשיבות, דאם כן אין חילוק בין נבילה ושור הנסקל לעוף טמא, אלא טעמא דבריה הוא משום שמפורש עליו איסור אפילו בפחות מכזית, דהכי משמע קרא "לא תאכל אותם" בין גדול ובין קטן כשהם שלמים, משא"כ בנבילה ושור הנסקל שאין לשון הכתוב באיסורם על שם העצם שלהם שנאמר דמשמע בין גדול בין קטן, אלא בשור בשור הנסקל על "בשרו" ובנבילה על "נבילה" וגם חתיכת נבילה מיקריא נבילה ואינו שם העצם וממילא אין משמעות בקרא לאסור גם בפחות מכזית, וכן כתבו גם כן תוס' לעיל בדף צו. עי"ש, ומה שהוסיף הרא"ש בתחילת דבריו דכל דבר שאם ייחלק אין שמו עליו מיקרי בריה, אף על פי ששור הנסקל ונבילה לא מיקרו בריה, לא הוסיף כן הרא"ש אלא בשביל לפרש למה בנמלה תלינן שכונת התורה בין גדול ובין קטן טפי משור ונבילה, ועל זה פירש דדבר שאם ייחלק אין שמו עליו –ובשם זה נקטה התורה- מוכרח דכונת התורה היא בין גדול ובין קטן.<br />
אבל הרשב"א כ' דכל דבר שאם ייחלק אין שמו עליו מיקרי בריה ולא הוסיף הטעם שכונת התורה הוא בין גדול ובין קטן, וכן כ' הטור בר"ס ק' וכן העתיק בשו"ע שם, ונראה דהוא סובר כרש"י דטעמא דבריה משום דחשיבא, ולכך הוקשה להם מנבילה ושור הנסקל, ותרצו ע"ז באופ"א, דכיון שאינו אסור מתחילת ברייתו לא חשוב בריה (כ"כ רש"י בחולין קב. והרשב"א שם ובשו"ע שם, וע"ש בפמ"ג בשפתי דעת סק"ג שהבין דברי השו"ע כהרא"ש ובהגהות רעק"א שם שהשיג עליו), וכן בר"ן נראה שהבין דדר בריה הוא כרש"י מחמת חשיבותה, אלא שהוא פירש באופ"א, דלא בעי' שאם ייחלק אין שמו עליו אלא שבבריתו כולו מקובץ במקום אחד עי"ש.<br />
וצ"ב יסוד מחלוקתם, גם יש לעיין לדעת הרא"ש דאף על פי שאשכחן שלוקה על בריה אפי' בפחות מכזית, מה השייכות לענין ביטול לומר שלא בטל אפילו באלף, דבשלמא לדעת שאר ראשונים דגדר בריה הוא מחמת חשיבותה שפיר יש לומר דכיון דחשיבא לא בטלה, אבל לדעת הרא"ש שאין בו סברא אלא גזיה"כ שלוקה עליו בכל שהוא, ושור הנסקל אע"פ שחשוב כמוה מ"מ אינו לוקה עליו בכל שהוא, אם כן אין ללמוד ממלקות שלא יתבטל.<br />
ב) ונראה דהנה כ' הרא"ש וז"ל (סי' לו') "ובחתיכה הראויה להתכבד רבו דעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר הראויה לכבד בה אורחים אבל חתיכה חיה ואפילו שלימה בטלה ברוב ודברי הבל הם דהא דקאמר ראוי להתכבד בפני האורחים לאו למימר שתהא ראויה כמות שהיא עתה אלא משום שיעור נקטינן דגדולה כי האי שראויה ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשובה כאת שדרכו למנות ולא בטלה וכו' וגם שמעתי דיש אומרים דכבש שלם או אווז שלם לא מיקרי ראויה להתכבד לפני האורחים לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש שלם או אווז שלם גם אלה דברי הבאי הם וכי בשביל שראוי ליחלק לכמה חתיכות חשובות גרע טפי כל שכן דחשיב טפי" וכו', מבואר מדבריו דמה שהחתיכה ראויה להתכבד, אינו סיבה וטעם שלא תתבטל, דאפילו כשאינה ראויה להתכבד בטלה, אלא נתחדש שיש שיעור שאינו יכול להתבטל מחמת גדלו ושיעורו, שכל חתיכה גדולה אינה בטילה, ומה שהיא ראויה להתכבד אינו אלא השיעור שחשיב גדול ואינו בטל, דשיעורין הלכה למשה מסיני ונאמרה הלכה שחתיכה גדולה בשיעור כזה שראויה להתכבד חשובה מחמת גדלה ואינה בטילה, וממילא אין נפק"מ במה שהיא חיה או שלא הסיר נוצתה, דאכתי חשיב חתיכה הראויה להתכבד כיון שיש בה שיעור של כיבוד, ואם כן כ"ש כשאינה ראויה להתכבד מחמת שהיא גדולה מאוד ככבש שלם, ודאי לא מגרע, כיון שמה שהיא ראויה להתכבד אינו אלא סימן והוכחה שזהו חתיכה בשיעור שאינה בטילה, ואם כן כ"ש כשגדולה טפי.<br />
ובזה מבואר היטב דעת הרא"ש בבריה, שסובר הרא"ש דהא דבריה אינה בטילה אינו מחמת חשיבות הבריה אלא מחמת שיעור הבריה, דזהו שיעור שאינו יכול להתבטל מחמת גדלו ושיעורו וכנ"ל לענין חתיכה הראויה להתכבד. ולפ"ז שפיר יש ללמוד דבר זה ממלקות לביטול, דמדאמרה תורה לענין מלקות ששיעורו הוא בשהוא כברייתו אע"פ ששאר איסורים אינו לוקה אלא בכזית א"כ מבואר דזהו הוא החשוב שיעור גדול, וכיון שהוא גדול ל"ש בו ביטול וכמו שכתב הרא"ש לענין חתיכה הראויה להתכבד.<br />
אבל הר"ן כ' וז"ל (לו:) "וחתיכה זו דוקא כשאינה קטנה ולא גדולה יותר מדאי שאם היתה קטנה יותר מדאי אינה ראויה להתכבד בה ובגדולה יותר מדאי נמי לחתכה קיימא וכמות שהיא אינה ראויה להתכבד בה" וכו' עכ"ל, וכן הביא בב"י בסי' קא' בשם הרשב"א, משמע דמה שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה, הוא סיבה וטעם, דכיון שמכבדים בה ונותנים אותה לפני אורח נכבד חשיבא ולא בטלה, ולכן כשהיא חיה או גדולה נאבדת חשיבות, שחשיבותה אינה מחמת שיעורה כמש"כ הרא"ש, אלא מחמת מה שראויה להתכבד בה. והוא הדין נמי לעין בריה סברי דלא יתכן לומר שאינה בטילה מחמת שיעורה אלא עצם מה שהיא בריה מחשיבה ולכך לא בטילה, ומדילפי' ממלקות לביטול על כרחך שגם לענין מלקות אינו גזיה"כ בעלמא אלא מחמת חשיבות הבריה.<br />
ג) והנה כ' הר"ן (לו.) בגדר בריה וז"ל "תנאי שלישי דהיינו שתהא שלמה כיצד שאילו נתרסק ממה אבר אין תורת בריה עליה כדאמרי' במסכת מכות ריסק ט' נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש ואפילו אותו אבר שנתרסק אין הנשמה תלויה בו הרי היא מתבטלת כאילו אינה בריה דבמסכת נזיר איבעיא לן כה"ג לגבי מלקות אי חשיבא בריה למילקי עליה בכל שהוא או לא, ולא איפשיטא ומדלענין מלקות ספיקא לענין שנאסור תערובתה אפילו באלף נקטי' לקולא דבריה לא בטלה דרבנן היא ובספיקא דרבנן נקטי' לקולא", כלומר דמוכח מהגמ' במכות שעל ידי הריסוק לא חשיבא בריה, והוסיף להוכיח מההיא דנזיר שגם באיבוד אבר אחד לא חשיב בריה, וכיון שאין חילוק בין נחתך לנתרסק א"כ ה"ה נתרסק אבר אחד, והוא כדברי הרשב"א בתורת הבית הובא בב"י בסי' קי', ומשמע מדבריהם דאם נחתך כולו ולא רק אבר אחד פשיטא להו שלא חשוב בריה אפילו כשכל חלקו לפנינו בתערובת, כיון שאינה בריה שלימה, ורק בנתרסק הוצרכו להוכיח כיון שכולו מחובר כאחד ורק נאבדה צורתו ממנו וכן בנחתך ממנו רק אבר אחד כיון שעדיין שמו עליו.<br />
אבל הרא"ש אחר שהביא הגמ' במכות לא הביא הגמ' בנזיר אלא הביא להוכיח עוד וז"ל (סי' לה') "ואמר נמי במסכת מעילה לוקה על אכילת שרצים בכזית כשאינם שלמים וכו' וכן נמצא בתשו' לרב אלפס וכו' ונשאל גאון על עכבר שנפל לשמן של בית הכנסת ואמר אם השרץ נימוח בשמן משערינן ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה" וכו' עכ"ל, והנה בגמ' במעילה שהביא הרא"ש לא איירי כלל בנתרסקה בריה שלמה דוקא, דהה"נ אפשר דאיירי בחתיכות כמה שרצים שנתקבצו לכזית וליכא אף שרץ שלם ואף על פי כן הוכיח משם הרא"ש, משמע מזה דס"ד דהרא"ש דכמו ששרץ שלם לוקה אף בפחות מכזית, ה"ה חתיכות כמה שרצים בשיעור שרץ שלם גם כן לוקה עליו, וע"ז הוכיח מההיא דמעילה שבכה"ג בעי' כזית, וזה גם כן ביאור ראייתו מדברי הרי"ף, שהרי עכבר שנימוח ונתפשט כולו בשמן של היתר פשוט דהוי כנחתך כולו לכמה חלקים, אלא דס"ד דהרא"ש דגם בזה חשיב בריה כיון שיש כאן איסור בשיעור בריה אף על פי שהוא מפורד ומחולק, וע"ז קמ"ל דדייני' כל חלק בפ"ע ול"ח בריה, אבל להראשונים לא חשיב בריה משום דאינו בריה אלא כשהיא בשלימותה.<br />
ותלוי במה שנתבאר דלהרא"ש שדין בריה שאינה בטילה אינה מחמת חשיבות הבריה אלא מחמת חשיבות שיעורה, שבנמלה שיעורה כשהיא כברייתה הוא שיעור חשוב שאין יכול להתבטל מחמת גדלו ושיעורו, ום כן ודאי אין חילוק בין שרץ אחד, לחתיכות כמה שרצים, שהרי ס"ס יש כאן שיעור של בריה שלמה, ועל כרחך מוכח שדוקא שרץ בחתיכה אחת אינו בטל אבל כשנחלק לכמה חתיכות דייני' כל חלק בפני עצמו וכיון שבכל אחד בפני עצמו אין שיעור בריה, הרי הוא בטל.<br />
אבל להראשונים שדין בריה הוא מחמת חשיבותה אם כן ודאי בעי' שרץ שלם דוקא ורק ס"ד שחשיב בריה שלמה אפילו כשנתרסק או כשנחתך רק אבר אחד שאין הנשמה תלויה בו.<br />
וכן להיפך דלהרא"ש שדין בריה שאינה בטילה הוא דין שיעור, שבנמלה שיעורה הוא שיעור חשוב שאינו בטל, אם כן לא הוצרך להביא הסוגיא בנזיר של נחתך ממנה אבר אחד, דכיון שכבר כתב הרא"ש שהוא דין שיעור אם כן פשוט שאפילו אם נחתך אבר אחד שאין הנשמה תלויה בו מ"מ אם אינו כאן –בטלה, שהרי ס"ס חסר בשיעור, וא"כ פשוט דהרא"ש אזיל כמסקנא דסוגיא דנזיר, אבל לשאר ראשונים שאינה בטילה מחמת חשיבותה, שכיון שהיא בריה הרי היא חשובה, א"כ ודאי היה מקום לומר דגם כשחסר ממנה אבר אחד עדיין חשיבות בריה עליה ואינה בטילה, לכך הוצרכו להביא הסוגיא דנזיר לאשמועינן שבטלה ואינה בריה.<br />
[ועיין בשו"ע יו"ד סי' קא' שכ' "וכן צריך שהיא שלם שאם יחלק אין שמו עליו לאפוקי חלב, וכן צריך שהיא שלם" ועמדו ע"ז מה הוסיף במיעוט האחרון "וכן צריך שהיא שלם", הט"ז כ' דס"ד שנחלק ואין שמו עליו ורק בעי' שאם יחלק אין שמו עליו ואז חשיב בריה אפילו אם נחלק לכמה חתיכות, אבל הש"ך כ' דבא לאפוקי אם נחתך ממנו רק אבר אחד, ותלוי בהנ"ל דהט"ז כהרא"ש והש"ך כהר"ן].<br />
ד) ובגמ' אי' "וכן חתיכה של נבילה וכו' ותתבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחין", והמקור הוא בביצה ג: וביבמות פא. "דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות כולן ידלקו דברי ר"מ וחכ"א יעלו באחד ומאתים שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש וחכ"א אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד וכו' רבי יוחנן סבר את שדרכו למנות שנינו ור"ל סבר כל שדרכו למנות שנינו", ופירש"י בביצה "את שדרכו למנות שנינו- במילתיה דרבי מאיר" וכ"כ הר"ן בסוגיין וז"ל "אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מא"ל –דחתיכה לאו מאת שדרכו למנות היא ואפילו כרבי מאיר לא אתיא וכו' כלומר ורבי מאיר מודה בהא דאע"ג דלא הויא מאת שדרכו למנות שנינו" וכו' עכ"ל, משמע דפלוגתתם היא אליבא דר"מ אבל לרבנן דס"ל "אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד", לא ס"ל "את שדרכו למנות לא בטיל" דיש כמה דברים שמיוחדים למנין ולאו דוקא ששה דברים אילו.<br />
אבל הרא"ש כ' (בסי' לו' שרצה להוכיח דחשיב חתיכה הל"ה אפילו כשהיא חיה) וז"ל "מידי דהוה אששה דברים שמקדשים, המנויים בפרק בתרא דערלה משום דחשיב את שדרכו למנות" וכו', משמע דרבנן סברי את שדרכו למנות לא בטיל, ורבי יוחנן כרבנן ור"ל כרבי מאיר, ואעפ"כ סברי רבנן דדוקא ששה דברים מקדשים מחמת "את שדרכו למנות לא בטל" ולא יותר, וכן נראה בדעת הרמב"ם שהביא הטור בסי' קי' והר"ן שם, שפוסק כרבנן ואעפ"כ פוסק דחהל"ה לא בטלה, אף דבגמ' לא אמרי' כן אלא אליבא דמ"ד "את שדרכו למנות שנינו", אלא נראה שסובר שרבנן הם ס"ל "את שדרכו למנות לא בטיל".<br />
<br />
'''יסוד הדין'''<br />
<br />
ונראה יסוד מחלוקתם, דהראשונים ס"ל כמו לענין חתיכה הראויה להתכבד ובריה, שאת שדרכו למנות לא בטיל מחמת שהוא מיוחד למנין, דמה שהוא מיוחד למנין מחשיבו, והוא הסיבה והטעם שאינו מתבטל, אבל הרא"ש ס"ל כנ"ל, שאינו בטל משום ששיעורו גדול ול"ש בו ביטול מחמת שיעורו, אלא דהשיעור הוא דבר המיוחד למנין, שמדמייחדים אותו למנין על כרחך שהוא גדול וחשוב מחמת שיעורו וגדלו.<br />
ולפ"ז סברי הראשונים דאת שדרכו למנות לא בטיל לא יתכן לומר שהוא לרבנן דסברי ששה דברים ותו לא, דהא ודאי יש כמה דברים שהם מיוחדים למנין שאינם בכלל הששה דברים המנויים שם, ואף על פי כן בטלים לרבנן, על כרחך דלרבנן הא דהששה דברים אינם בטלים אינם מחמת שהם מיוחדים למנין, ועל כרחך דמ"ד "את שדרכו למנות לא בטיל" הוא אליבא דר"מ דוקא.<br />
אבל הרא"ש לשיטתו ש"את שדרכו למנות" הוא הוכחה וראיה שדבר זה שיעורו גדול, ואינו מתבטל מחמת שיעורו, א"כ ודאי י"ל דסברי רבנן דדוקא בששה דברים אילו מה שהם מיוחדים למנין הוא ראיה שהם גדולים שלא היו מונים אותם בלא"ה, אבל שאר דברים יוצאים מן הכלל ואע"פ שהם מיוחדים למנין אינו הוכחה וראיה על שיעורם, ועצם מה שמונים אותם אינו סיבה שלא יתבטל, להרא"ש כנ"ל.<br />
ונראה עוד דהנה הר"ן כ' בסוגיין על המסקנא "שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד" "כלומר ור"מ מודה בהא דאע"ג דלא הויא מאת שדרכו למנות כיון שהיא חשובה להתכבד בה לפני האורחין אינה בטילה" משמע דלמסקנא חתיכה אינה שייכא כלל לדין "את שדרכו למנות לא בטיל", ואינה בטילה מטעם אחר, שהיא ראויה להתכבד בה, אבל הרא"ש כ' בהדיא בתו"ד כ"פ דחתיכה חשובה את שדרכו למנות מפני שראויה להתכבד בה לפני האורחין (עי"ש בלשונו שהעתיק מהר"ש). ותלוי בהנ"ל דלהרא"ש גם חהל"ה וגם דבר שמיוחד למנין אינם בטלים מטעם אחד, ששיעורם גדול ול"ש בהם ביטול שחשובים מחמת גדלם, ורק ההוכחה שהם גדולים חלוקה בהם, ושפיר כ' הרא"ש דחהל"ה הרי היא את שדרכו למנות דהכל הוא טעם אחד, אבל להר"ן אינם בטלים מב' טעמים, דחהל"ה חשיבותה הוא שמכבדים בה ואת שדרכו למנות חשיבותו הוא שמיוחד למנין ושפיר חילק ביניהם. <br />
<br />
[[קטגוריה: תערובות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C&diff=16157טיוטה:ביטול2020-12-27T19:54:53Z<p>חיים ברזל: בגדר תפקיד הביטול</p>
<hr />
<div>'''ביטול (ב)'''<br />
<br />
'''מהות תפקיד הביטול'''<br />
<br />
כ' הרא"ש בפ' גיד הנשה סי' לז' אחר שהאריך דיבש ביבש הבטל חד בתרי, נהפך האיסור להיות היתר ומותר לאכול שלשתן כאחד, וז"ל "ואע"ג דמין במינו אוסר עד ששים היינו קודם שנודע תערובתו וגזרו חכמים שיאסור בששים אע"פ דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו דיהיב טעמא אבל אחר שנודע תערובתו ונתבטל ברוב ונהפך האיסור להיות כולו מותר ויכול לאוכלן אפילו בבת אחת שוב לא יתכן לומר שנאסור פליטתו וכה"ג אשכחן חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה לאחר ידיעה בפ"ה דתרומות דתנן וכו' שהידיעה גורמת ההיתר וכה"ג אשכחן בזבחים פרק טבול יום וכו' על ההיא משנה אלמא ידיעה גורמת הדבר בין לאסור ובין להתיר" עכ"ל, וצ"ע כיון שנתערב והתערובת הוא סיבה לשנותו ולהתירו מה אכפ"ל אם נודע או לא נודע, בשלמא לשיטות דיבש ביבש אסור לאכול שלשתן כאחד (ומובא בטור יו"ד סי' קט') שפיר יש לחלק בין נודע ללא נודע כיון שהאיסור נשאר באיסורו גם אחר הביטול ורק נתחדש בביטול דיכול לתלות על כל אחד לבדו שהוא אינו האיסור ואם כן אינו אלא כלפי האדם ובזה י"ל דכשלא נודע לו לא התחיל הביטול כלל (וגם בזה יש לעיין לפמש"כ ב"דבר שיש לו מתירין"), אבל להרא"ש שהביטול הופך האיסור להיתר ומשנהו אם כן מה משנה לנו ידיעתו (ועיין בש"ך בסי' צח' סק"ו הביא בשם האיסור והיתר כלל כג' ד"ח גם כן דס"ל דביבש ביבש מותר אף לבשלן יחד ואעפ"כ חילק בין נודע ללא נודע כהרא"ש).<br />
עוד צריך עיון דהנה קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה, ובב"י בסי' צט' הביא דברי הר"ן שלתוס' איסורו הוא מדרבנן אבל לדעת הראב"ד הוא מדאורייתא, ועיין ש"ך שם דגם לדעת הראב"ד אם בטלו מבוטל ורק אסור לכתחילה לבטלו, וודאי ל"ש לומר שהוא איסור חדש לבטל איסור שלא מצינו מקור לזה בשום מקום, אלא סובר הראב"ד דהאיסור הוא בשעת אכילת הדבר שנתבטל אלא שאז לא שייך לאסור עליו כיון שכבר נתבטל ולכן אמרי' דהאיסור הוא לבטל, וכעין האיסור להכניס עצמו לפיקו"נ ולחלל שבת אע"פ שבעת הפיקוח נפש שרי לחלל שבת משום פיקוח נפש, ואין איסור שבת לסגן עצמו, אלא האיסור הוא החילול שבת אלא שאז לא שייך לאסור עליו כיון שהוא כבר פקו"נ ולכן אמרי' שאסור להכניס עצמו לפקו"נ, וה"נ בזה. ואם כן אינו איסור חדש אלא מכלל איסור אכילת נבילה הוא לבטלה ולהתירה. וכן נראה ממש"כ הטור שם בשם הרא"ש דגם איסור דרבנן אסור לבטלו לכתחילה והא דקי"ל דעצים שנשרו לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, שאני עצים דבשעת האיסור מקלי קלי לאיסורא שכשמסיקן ונהנה מהם אינם בעין ולא חשיב שמבטל איסור הקיים לפנינו לכתחילה, וצ"ע הא בשעת הביטול הרי מבטל עצים בעין, אלא על כרחך כנ"ל דאין איסור בביטול אלא מצד השימוש במוקצה, אלא שאז כבר שרי משום שנתבטל ולכן איירינן כלפי הביטול עצמו, וממילא כשבשעת ההשתמשות, שהיא שעת האיסור, השתמש באיסור קלוי שאינו בעין, ממילא אין איסור בביטול, וזה כ' הט"ז באו"ח סי' תרכו' ס"ק ב' שכ' דהא דשרי לערב לכתחילה סכך פסול בסכך כשר ולבטלו הטעם הוא משום דאין איסור לישב בסכך פסול אלא שאין יוצא י"ח וממילא גם אין איסור בביטול הסכך פסול, ומבואר כנ"ל דהאיסור לבטל איסור לכתחילה הוא מכלל האיסור העיקרי עצמו. אבל צ"ע בזה איך שייך לומר שאע"פ שהאיסור נתבטל אכתי עובר האיסור אלא שמותר לו משום שכבר נתבטל, לא מיבעיא לשיטות דיסוד הביטול הוא דתלינן על כל או"א שהוא אינו האיסור ודאי אינו מובן הא אינו אוכל האיסור כלל אלא היתר גמור, אלא אפילו לשיטת הרא"ש, מ"מ כיון שנתבטל האיסור והותר מה אכפ"ל במה שאוכלו הא התירא קאכיל. וכה"ג צריך עיון לפמש"כ רש"י בביצה ג: דיסוד הדין שדבר שיש לו מתירין אינו בטל הוא משום דכיון שיכול לאכלו בהיתר לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול משמע כנ"ל דגם אחר הביטול יש איסור אלא שמותר לו לעבור על האיסור וצ"ע כנ"ל.<br />
עוד צ"ע דהנה כ' הרא"ש שם בס"פ גיד הנשה אחר שהאריך דבכל האיסורין אמרינן חוזר וניעור אם ניתוסף על האיסור המועט, וכ' להקשות מהא דאי' בבכורות כג. דכיון דאמרינן מצא מין את מינו וניעור מוכח דטומאה כמאן דאיתיה דמי ואם כן גם קודם שניעור יטמא במשא, כיון שנושא כולו, ואם כן ה"נ נימא באיסורים דכיון דאמרי' חוזר וניעור אלמא כמאן דאיתיה דמי וכיון דכמאן דאיתיה דמי יהיה אסור לאכול שלשתן כאחד, ותירץ וז"ל "וי"ל משום דלא דמי טומאה לאיסור דבטומאה יש שני מיני טומאות מגע ומשא ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אף על פי שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד וניעור, אבל לענין איסור אם נשאר בו שום צד איסור לא היה מותר באכילה אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד ולבשלם בקדירה אלא אחר שריבה עליו מינו ניעור והוה ליה כאילו הוכר ואין כאן עוד ביטול וחוזר להיות אסור מכאן ולהבא" עכ"ל, כונתו דבאמת במקום שנתבטל נהפך האיסור להיתר ומותר לאכול שלשתן כאחד וכן לענין טומאה אפילו נוגע בכולם כאחד טהור כמש"כ לעיל מזה, אלא שלענין משא כיון שהוא ענין אחר ממגע שייך לומר שאע"פ שנתבטל לענין מגע לא יתבטל לענין משא, וע"ז אמרינן דכיון דטומאה כמאן דאיתא מטמא במשא משום שלענין משא לא נתבטל כלל מחמת זה שנושא כולה כאחד, אבל באכילה שנתבטל גם לענין לאכול כולם כאחד משום שהכל ענין אחד, בזה ודאי נעשה היתר לגמרי אחר הביטול ומותר אפילו לאכול שלשתן. אמנם ממש"כ "אבל לענין איסור אם היה נשאר בו צד איסור לא היה מותר באכילה אלא ודאי אמרה תורה וכו' ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור" נראה מזה שמה שכתב בתחילת דבריו דבטומאה יש שני מיני טומאות, לא בא לבאר בזה רק למה מטמא במשא, אלא גם למה אינו מטמא במגע, דמשמע מדברי הרא"ש שאחר שמטמא במשא הו"ל לומר שמטמא גם במגע, וע"ז כתב דשני מיני טומאות הן ואין ענין זל"ז, ולכך כתב דלענין איסורים שהכל ענין אחד, אם היה נשאר בו איסור לאכול שלשתן יחד, הו"ל לומר שאסור גם בזא"ז, ולכן מדאמרה תורה "אחרי רבים להטות" מוכח דמותר בכל אופן. מוכח מזה דבאמת גם לדעת הרא"ש היה סברא לחלק בין בבת אחת לבזא"ז, וכמו שחילק שמחמת זה לענין משא לא נתבטל כלל, משום דנושא כולו כאחד, דאף לדעת הרא"ש שדין ביטול אינו מספק אלא נהפך האיסור להיות היתר ודאי, מ"מ כשאוכלם בב"א ל"ש להתיר כיון שאין נפק"מ מה מהם הוא האיסור חסר בשם התערובת בזה, אלא דאעפ"כ כ' הרא"ש דלענין איסור יש להתיר גם לאוכלם בבת אחת משום דאל"כ היה אסור גם בזא"ז, וצ"ע הסברא בזה.<br />
<br />
'''הגדרת הדין'''<br />
<br />
ונראה בכל זה ביסוד דין ביטול, דבאמת ל"ש שאיסור יהפוך להיות היתר, דכיון שהדבר אסור אי אפשר לו להיות מותר בשום אופן, אלא דחידשה התורה שכשנתערב מותר לעבור את האיסור וכמו בעשה דוחה לא תעשה שודאי יש איסור לאו גם במקום עשה אלא שהתירה תורה לעבור על האיסור במקום עשה, אבל עצם האיסור נשאר כמות שהיה.<br />
ולפ"ז גם למש"כ הרא"ש שנהפך האיסור להיות היתר מ"מ אין שינוי בעצם האיסור אלא הוא נהפך מלהיות איסור שיש איסור לעבור עליו לאיסור שיש היתר לעבור עליו, ואם כן שפיר יש להבין דל"ש לומר כן עד שנודע לו, דההיתר לעבור על האיסור אינו חלות בעצם הדבר אלא דין כלפי האדם וכל זמן שלא נודע לו לא שייך לומר דיש לו דין שמותר לו לאכול התערובת ולא אכפ"ל שיש בתוכה איסור, דהא גם בלא"ה היה מותר לו לאוכלה כ"ז שלא נודע לו, ורק כשנודע לו שייך לומר דחל עליו היתר לעבור על האיסור ולאכלו.<br />
ובזה יש לבאר היטב דעת הראב"ד לפמשנ"ת דדין ביטול איסור לכתחילה הוא מחמת האיסור לאכול הנבילה, דיש איסור באכילת הנבילה אע"פ שנתבטלה, אלא דאחר שנתבטלה מותר לעבור על האיסור, ומחמת זה אסור לו מתחילה לבטל, וכמו בפקו"נ דאע"פ שמותר לו לעבור עלה איסור מ"מ כיון דיש איסור ורק מותר לו לעבור עליו אסור לו מתחילה להכניס עצמו לידי פקו"נ.<br />
ובזה מבוארת היטב כונת הרא"ש, דלפמשנ"ת כשאמרה תורה "אחרי רבים להטות" אין הכונה דהמיעוט נעשה היתר כמו שהרוב הוא היתר, אלא המיעוט שרי לאכלו אע"פ שהוא אסור כמו שהרוב מותר לאכלו, ובזה א"ש היטב דכונת הרא"ש שאם נתערב איסור בהיתר וההיתר גם כן אסור בבת אחת, משום שעי"ז אוכל גם האיסור עימו, אם כן גם בזא"ז לא היה שייך להתירו, דהא ס"ס גם הרוב אסור, ודין ביטול שנעשה המיעוט כרוב אינו שנעשה היתר כמו הרוב אלא שמותר באכילה אע"פ שהוא איסור כמו הרוב, וכשהרוב אסור באכילה אע"פ שהוא היתר דהיינו כשאוכל האיסור עימו בב"א, גם בזא"ז ל"ש להתיר המיעוט, ורק בטומאה שהמגע והמשא הם ב' ענינים, לכן דנין מגע בפ"ע ואמרי' דכיון שלענין מגע הרוב אינו מטמא כך גם המיעוט נעשה כרוב ואינו מטמא, ולא אכפ"ל שלענין משא נטמא כשנושאו.<br />
<br />
[[קטגוריה: תערובות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C&diff=16156ביטול2020-12-27T19:46:08Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>'''ביטול'''<br />
<br />
'''יסוד הגדרת הביטול -המקור בגמרא'''<br />
<br />
א) בכורות כב. "אמר ליה אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה א"ל ואת לא תסברא והתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לק' חולין טהורין רבי אליעזר אומר תירום ותירקב שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכ"א תעלה ותיאכל ניקודים או קליות או תילוש במי פירות או תיחלק לעיסות ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה ותני עלה אותן חולין לרבי אליעזר מה תהא עליהן יאכלו ניקודים או קליות או ילושו במי פירות וכו' ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה סבר איבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור", ופירש"י "אלא לר"א- דאמר שאני אומר מי חשבינן להו כטהורין לגמרי" וכן שם "גזירה שמא יביא – דאי חשבינן להו כטהורין לגמרי" וכו', משמע דמפרש דמעיקר הדין הרי הם טהורין לגמרי ואינם מטמאים החולין, ומשום גזירה גזרו להחשיבם כטמאים לענין שמטמאים חולין שהוכשרו (ומ"מ מותר לאכלם אע"פ שמדרבנן החזירו טומאתם שמטמאים במגע, וכן אע"פ שטומאה כמאן דאיתיה לענין משא מדאורייתא, אעפ"כ מותרים משום דמלבד הביטול על הטומאה יש גם ביטול על שם תרומה שלהם, וע"ז ליכא למיחש שיביא קב חולין טמאים ממק"א, דמצטרפים להעיר הטומאה מחמת טומאתם ולא להעיר התרומה כיון שהם חולין). אבל תוס' כתבו וז"ל "ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה- וכו' צריך שלא יהא בעיסה מאה ואחד ביצים שא"כ היה בה כביצה מהתרומה טמאה ואין הטמאה יכול ליבטל במאה של טהורה שהוכשר שהרי מטמאה הכל ודומה כמטמא תרומה בידים שהתרומה טהרה על ידי ביטולה ומיהו מהאי טעמא לחודיה לא היה מיתסר דכיון שכבר נתבטלה התרומה והכל חולין מותרת לזרים מה קפידא יש אם מטמא חולין אלא בעינן שלא יטעה לבטל קב חולין טמאים בקב ועוד כדמפרש" וכו' עכ"ל, מבואר דמעיקר הדין אם החולין מוכשרים לקבל טומאה שוב אין הטומאה יכולה ליבטל בהם שהרי מטמאתם כמוה ולא מתבטלת כמותם ואסרינן משום דבזה הוי כמטמא תרומה טהורה שהרי מחזיר לה טומאתה, אלא דמ"מ מעיקר הדין שרי משום דמעיקר הדין אינו תרומה אלא חולין ולא אכפ"ל שמטמא חולין טהורים אלא משום גזירה גזרו להחשיבו כתרומה לענין שאסור לטמאותה.<br />
ובשיטת רש"י נראה דאע"פ שהא מיהת פשוט שתרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין מוכשרים אינה בטילה אלא מטמאתם, וכדפירש"י בתחילת הסוגיא "למאה חולין טהורין- שלא הוכשרו ולא טימאתן בנפילתה", מ"מ כל זה בתחילת נפילתם, אבל אם נפלו לק' חולין שאינם מוכשרים והוכשרו אח"כ אינו מטמא החולין והדר מביטולו, כיון שכבר נתבטל וטהר ושוב לא אכפ"ל שהמבטל הוכשר ליטמא כמו המתבטל כיון שהמתבטל כבר בטל ואינו יכול לטמאות במגע (אפילו אם טומאה כמאן דאיתיה, כמבו' בגמ' לענין אחר הנוגע בתערובת, וה"ה לענין הרוב עצמו שנוגע במיעוט). אבל תוס' סברי דאין חילוק, ודנין דאילו נתערבו עכשיו בחולין מוכשרים, דבעי' שישאר סיבת הביטול בשביל להתיר המתבטל, וכשפקעה סיבת הביטול שוב חוזר המתבטל מביטולו.<br />
ב) ושם בתחילת הסוגיא "אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממ"נ אי מיא רובא מיא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא בטלי להו ברובא אמר רבי ירמיה לא שנו אלא לטבול בהן פיתו אבל לקדירה לא מצא מין את מינו וניעור" ע"כ, ופירש"י בד"ה "וטהור" "..ואי מיא רובא ובטיל הציר ברוב ומקבל טומאה מחמת המים" וכו' וכן שם בד"ה "משום הך מיעוטא דמיא" "..בטלי להו ברובא ולא הוי הציר טמא" ובסוף דבריו שם אבל לתקן את הקדירה אסור =שהמים שבתוך הציר מוצאין מים שבקדירה ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו" עכ"ל, מבואר דאם המים רוב הציר ג"כ מקבל טומאה, דאע"פ שציר אינו מקבל טומאה מ"מ בטל למים ומקבל טומאה כמוהם, ולפ"ז ה"ה להיפך דכשהציר רוב והמים בטלים, אינם בטלים מטומאתם אלא מתורת קבלת טומאה ונעשים כציר שאינו בר קבולי טומאה, ולפ"ז מה שפירש"י שכשהמים שבציר מוצאין מים שבקדירה ניעור מתורת ביטול וחוזר לטומאה, הכונה דניעור מתורת לאו בר קבולי טומאה וחוזר להיות בר טומאה כמו שהיה קודם (וה"ה שחוזר לטומאתו כיון שהציר לא ביטל הטומאה אלא התורת קבלת טומאה וחזר וניעור), ובזה א"ש היטב איך מועילים מים שבקדירה להעיר מים שבציר לטומאה, הא המים שבקדירה אינם טמאים כלל, אלא כיון שהביטול הוא מתורת קבלת טומאה שפיר מועיל הצירוף עם המים שבקדירה שהם ברי קבלת טומאה אע"פ שהם טהורים, להצטרף למים הטמאים ולצאת מידי מה שבטלם הציר.<br />
אבל תוס' כתבו וז"ל "וניעור –פי' הקונטרס וכו' ולא דק דציר לאו בר קבולי טומאה הוא אלא זהו ניעור דמקמי הכי בטל הציר מן המים טומאת משקין מחמת רוב ציר ועכשיו שהמים ניעורו לכמות שהן תחילה קודם שנתערבו בציר", מבואר דלא שייך ביטול על תורת קבלת טומאה והציר בכל אופן אינו טמא, ולפ"ז ה"ה להיפך דהמים בכל אופן אינם בטלים מתורת קבלת טומאה ולא שייך בהם ביטול אלא מהטומאה עצמה וכן משמע מלשונם "בטל הציר מן המים טומאת משקין" ולא "תורת קבלת טומאה", ולפ"ז צ"ע איך מועילים מים שבקדירה להעיר מים שבציר לטומאה הא המים שבקדירה אינם טמאים כלל, ואין לומר שמטמאים אותן מחמת מגע מים טמאים כיון דטומאה כמאן דאיתיה דמי, דהא זה אינו אלא לענין משא באפר פרה ובנבילה ולא לענין מגע כמבואר שם בגמ'.<br />
אלא נראה פשוט דכונתם בזה כמש"כ בע"ב, דכיון דהשתא מעורבין המים שבציר עם מים שבקדירה, מים שבציר נטמאים מחמת מים שבציר ולא דמי לאפר חטאת שמעורב באפר מקלה, דשם כשנוגע באפר חטאת עדיין הרוב המבטל דהיינו האפר מקלה –קיים ומבטל, אבל הרוב המבטל –דהיינו מים דבקדירה שהם חלק מכל הרוב המבטל ודאי שייך לומר שנטמא מחמת מים שבציר וממילא הדרי מים שבציר לטומאתם ומטמאים מים שבקדירה ג"כ, וכמו לענין תרומה דכשהוכשרו החולין לקבל טומאה חוזרין וניעורין התרומה לטומאתה כיון דהשתא אי אפשר להם לבטל החולין, ומטמאין אותם, והה"נ בסוגיין, דדנין כל רגע מחדש כאילו נתערבו מים טמאים ומתבטלים מטומאתם, והשתא שיש בכלל התערובת גם מים שנטמאים מחמת מים שבציר אם כן כבר אין מים שבציר יכולים להתבטל.<br />
ועתוס' שם שהקשו היאך ניעור מ"ש מהא דאמרי' בחולין לרבי יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל, דככשנתערב במינו ובשא"מ אמרי' סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והנה לרש"י לק"מ דשם לא בעי' ביטול אלא על האיסור, והמינו אינו אלא דבר שאין יכול לבטל האיסור וע"ז אמרי' "סלק" אבל כאן אין החסרון במים שבקדירה שאינם יכולים לבטל המים שבציר דהא מים שבציר הציר כבר בטןלם, ועל כרחך כל החסרון הוא שמצטרפים אליהם והשתא אין רוב כנגדם בציר, אבל תוס' לשיטתם הקשו דנימא "סלק" סברי שכל החסרון במה שנטמאים מים שבקידרה הוא שהשתא אין למים שבציר במה להתבטל כיון שהמבטל נטמא כמוהם וכמו לגבי תרומה שמשום הכי חוזרת לטומאתה לתוס' וכמשנ"ת, וע"ז הקשו הא איכא כאן גם ציר שאפשר להם ליבטל בו, ולא דמי לתרומה שאותו דבר שנתבטלה בו, השתא הוכשר ויכול ליטמאות ממנה, והיינו ממש מה דאמרי' ב"סלק" דאיסור שנתערב במין ובאינו מינו לרבי יהודה שמין במינו לא בטיל, לא אכפ"ל שיש כאן גם מינו וסלק את מינו כמי שאינו ומתבטל האיסור באינו מינו, והה"נ בסוגיין. וע"ז תרצו דל"ש "סלק" משום דמ"מ אין רוב בציר לבטל הטומאה כיון שהמים שבקדירה נטמאו כמותם וכמשנ"ת לרש"י.<br />
ג) ובגמ' כג. "א"ל אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה איתיביה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה הוא לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דמי נהי דבמגע לא מטמא לטמא במשא" וכו', ופירש"י "ואי אמרת טומאה –המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי אלא כמאן דאיתיה דמי דאי משכחת טומאה אחריתי מצטרפת בהדה" וכתבו תוס' שם ד"ה "ואי" וז"ל "מתוך פי' הקונטרס משמע שבא לדקדק דאין טומאה עוררת טומאה מדחשבינן טומאה כמאן דליתא וזה אינה סוגית הש"ס וכו' אלא אפילו לא חשבינן טומאה כמאן דאיתא מ"מ בדין הוא על טומאה שעוררת טומראה אפילו אי לא הויא טומאה כמאן דאיתא", ומבואר דלרש"י ל"ש לומר מצא מין את מינו וניעור גם בטומאה עוררת טומאה אלא משום דטומאה כמאן דאיתיה, ולתוס' אפילו לא אמרי' טומאה כמאן דאיתיה מ"מ טומאה עוררת טומאה ומצא מין את מינו וניעור.<br />
ונראה דתלוי בהנ"ל, דרש"י לשיטתו שדבר שנתבטל אפילו כבר פקעה סיבת הביטול מ"מ כיון שכבר נתבטל שוב אין חוזר ליאסר וממילא ל"ש לומר כשמצא מין את מינו שיהיה ניעור אלא משום דטומאה כמאן דאיתיה ולכן כשמצא מין את מינו והשתא הרוב הוא טמא חוזר וניעור, אבל תוס' סברי כשיטתם הנ"ל דדבר שנתבטל ופקעה סיבת ביטולו, כגון בתרומה, שהרוב שבטלו הוכשר לקבל טומאה, הדר מביטולו, והה"נ לענין מצא מין את מינו ונעשה הרוב דכיון שפקע סיבת הביטול דהיינו שכבר אין רוב כנגדו שוב פקע מביטולו אף אם טומאה לאו כמאן דאיתא.<br />
ד) ומתוך הנ"ל מבואר דנחלקו עוד אם דבר שאין בו תורת קבלת טומאה שייך שיקבל טומאה על ידי ביטול ברוב, וכן להיפך דבר שיש בו תורת קבלת טומאה אם שייך על ידי ביטול ברוב לעשותו לאו בר קבלת טומאה, דלרש"י שייך ביטול ברוב על זה ולתוס' לא שייך. ומצינו בזבחים עח. דאי' שם "אמר ריש לקיש הפיגול והנותר ונטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק ל"ש התראה", ופירש"י "א"א שלא ירבה וכו'- כשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע ממינו וא"א לכוין שלא יהא ממין האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל ממין חבירו ונמצא שאין באותו מין כשיעור דבציר ליה שיעוריה ולא ידעינן הי מינייהו בציר ליה וכי מתרינן ביה לא ידעינן משום מאי נתרו ביה וכו' והתראת ספק לאו שמה התראה" עכ"ל, מבואר מדבריו דודאי באיסור שיש בו עכשיו כשיעור, אע"פ שהשיעור מיעוטו הוא מאיסור אחר שבטל בו מ"מ כיון שנוסף על המבטל ונקרא בשמו מצטרף לשיעור ולוקה, ורק משום דהתראת ספק ל"ש התראה אינו לוקה. אמנם תוס' כתבו שם בד"ה "הפיגול" בתו"ד וז"ל "ועוד קשה היכי מחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור ואם כן אפילו את"ל דהתראת ספק ל"ש התראה הכא פטור דא"א שלא יתערב מכל אחד ואחד משהו בחיברו ובצר ליה שיעורא" עכ"ל, אמנם לכאו' להמבואר בפירש"י ל"ד כלל להיתר מצטרף לאיסור דשם היינו בשאינם מעורבים (עי"ש היטב בפסחים מד: ובפירש"י שם), ומבואר דנחלקו רש"י ותוס' אם על ידי דין ביטול רק בטל מהמיעוט איסורו ואינו נעשה כמו הרוב או שנעשה כמו הרוב ממש, ובזה תלוי פלוגתתם דלעיל אם המיעוט הטמא שנתערב ברוב שהוא לאו בר קבולי טומאה, אם רק נטהר מטומאתו או שנעשה כמו הרוב שנעשה בר קבולי טומאה, וכן פלוגתתם להיפך אם דבר שהוא לאו בר קבולי טומאה אם שייך לומר שבטל לרוב ונעשה כמוהו ממש ומקבל טומאה או לא.<br />
ה) ובגמ' בחולין ק: "הוי מין ומינו וד"א וכל מין ומינו וד"א סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו", ופירש"י "ודבר אחר- כגון תבלין ורוטב מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדירה זו" וכו', משמע מדבריו דא"צ להחשיב האיסור כאילו נתערב רק בשאינו מינו בשביל להתירו, דכיון דהאיסור מעורב גם במינו וגם בשאינו מינו, ובשאינו מינו יש כח לבטל האיסור, ממילא בטל, וכונת הגמ' "סלקהו כמי שאינו" היינו שהמינו אינו נוסף על האיסור להצריך ס' גם כנגדו, ועל מה שאינו פועל כלום באיסור ע"ז אמרי' שהוא כמי שאינו שאינו מחזק האיסור וממילא האיסור בטל, וכן מבואר בפירש"י לק' קח. ד"ה "לימא פליג אדרבא" שכ' בתו"ד וז"ל "סלק את מינו דהיתר כמי שאינו שאינו מועיל לא לבטלו לאיסור דמין במינו לא בטיל ולא תוספת הוא נוסף עליו להיות שניהם איסור ולא יוכל מין האחר לרבות עליו ולבטלו אלא סלקהו כאילו אינו כאן וירבה שאינו מינו של היתר על האיסור ויבטלנו" עכ"ל מבואר כנ"ל ד"סלק" היינו שאל תאמר שהמינו נוסף על האיסור, אבל אחרי שאינו נוסף על האיסור ממילא בטל האיסור בשאינו מינו אע"פ שמעורב גם במינו וגם בשאינו מינו וא"צ לשום דין נוסף בשביל לבטלו.<br />
אבל תוס' כתבו בדף ק: ובבכורות שם (הובא לעיל) וז"ל "וי"ל דלא דמי דהכא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכל מקום שישנו היתר הוא וכו' אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק", והנה כד נדייק בלשונם ל"ש כלל לומר כפי מה שנתבאר לרש"י, שכתבו "התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק", דלרש"י שזהו גופא מה שנאמר בסלק דהיינו שכיון שמינו לא מצטרף בהדי האיסור נמצא המינו כמי שאינו וממילא האיסור מתבטל כיון שלא נצטרף המינו על האיסור, אם כן התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים זה גופא אינו סלק ולא שייך לומר שכשמינו עצמו מיטמא לא שייך סלק, והו"ל לתוס' לומר דהתם מינו עצמו מיטמא, ולא שייך לומר סלק, אבל האי לישנא מכשמינו עצמו מטמא אז לא שייך לומר סלק, משמע דלא כרש"י, דבאמת כשאיסור מעורב במינו ובשאינו מינו ודאי הו"ל לאסור את המינו לרבי יהודה דמין במינו לא בטיל, וע"ז נאמר דין חדש דסלק את מינו כמי שאינו וכביכול אין כאן אלא את שאינו מינו.<br />
ובגמ' בע"ז עג: נחלקו רש"י ותוס' לרבי יוחנן דסובר "אפי' הגדילו באיסור מותר", דרש"י פירש "הואיל ונפלו מים תחילה לא אמרינן מצא מין את מינו" ומבואר ברש"י דסובר למסקנא דבעי' תחילה (עי"ש בע"א) אבל נפלו מים אח"כ לא אמרי' סלק ורואין (דלכאו' היינו הך), ולתוס' שם לרבי יוחנן לא בעי' תחילה דבכל אופן אמרינן רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ותלוי בהנ"ל דלרש"י דדין סלק היינו שהמינו אינו נוסף על האיסור ולכן מותר, א"כ באופן זה שהאיסור היה מעורב רק עם מינו ודאי י"ל דהמינו מצטרף עליו ובעי' במים כדי לבטל הכל דהשתא ליכא "סלק". אבל לתוס' דגם כשנתערב עם מינו ושאינו מינו בב"א, מ"מ אינו מתבטל בשאינו מינו אלא משום דנתחדש דין "סלק" שרואין כאילו מעורב רק עם האינו מינו, אם כן אין מגרע כלל מה שמעורב בתחילה רק עם מינו ואח"כ נתערב כאן גם אינו מינו, דהשתא שנתערב אינו מינו ורואין האיסור כאילו מעורב רק עם האינו מינו לא אכפ"ל שבתחילה היה מעורב רק עם מינו.<br />
ו) והנה כתבו תוס' בחולין צח. ד"ה "כל איסורין שבתורה בששים" דדבר שבדקנוהו ולא יהיב טעמא א"צ בו ס' דוקא אלא כיון שאינו נ"ט מותר עי"ש, אבל רש"י שם כתב בד"ה "בס' –היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא וכו' וכי לא יהיב טעמא בעי' ששים לבטוליה" עי"ש, ומבואר בלשונו בע"ב בד"ה "דמדאורייתא ברובא בטיל" דבעי' ששים לבטל הטעם היוצא דאע"פ שאין נרגש טעם מ"מ צריך שיעור כנגדו לבטל הטעם שנתערב ודלא כתוס' שכתבו דכל היכא שליכא טעמא מותר.<br />
והנה גם לתוס' כשאין ס' כנגדו ומותר משום דלא יהיב טעמא אין הכונה שמותר בעצם מה שלא יהיב טעמא וא"צ לדין ביטול כלל דכיון שלא יהיב טעמא אין כלל סיבה לאיסור, דזה אינו, מדכתב הרא"ש בתשובה הביאו הב"י ביו"ד סי' צח' ס"ט ללמוד מדקי"ל ביבש ביבש שחד בתרי בטיל משום שאיסורין מבטלין זה את זה, לכ"ט זיתים של היתר שנפל בהם כזית של חלב ובקדרה אחרת היו שלשים של היתר ונפל לתוכן זית של דם ונתערבו יחד אלו שני תערובות וכתב דסברא הוא דכל איסור בטל כשאיו יוכל יתן טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינו שוה הרי נתבטל טעם החלב בששים וטעם הדם בששים דמ"ל איסור המבטל איסור ומ"ל היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהא לו עוד כח ליתן טעם בהיתר, עכ"ד. והשתא צ"ע מה הוצרך ללמוד ד"ז מדאיסורים מבטלין זא"ז, הא אפילו אינם מבטלים זא"ז ס"ס אין כאן טעם איסור, עוד קשה מדהביא בהגהות רעק"א בשו"ע שם בשם התבואות שור שבשני כזיתים של אותו איסור אפילו שאינם שוים בטעמם אינם מבטלים זא"ז, וקשה הא ס"ס ליכא טעם. עוד קשה מה שהביא בדרכי משה בר"ס צט' וכ"פ ברמ"א בסי' צט' ס"א בשם האו"ז, דאע"פ שס"ל דלא כהר"ן, שאין בעצמות האיסור לחות וטעם ואין מצטרפות לאיסור מ"מ גם אין מצטרפות להיתר אבל עצמות היתר מצטרפות להיתר עי"ש ובש"ך שם, וק' הא ס"ס ליכא טעם האיסור בין אם הששים הוא מעצמות היתר או מעצמות איסור א"כ מה אכפ"ל שעצמות איסור הוא, אלא נראה מכל זה דגם לתוס' בעי' דין ביטול ולא סגי במה שאין טעם, אלא דסברי תוס' שכשלא יהיב האיסור טעמא ממילא בטל טעמו המעורב, בהיתר שנתערב בו וא"צ דוקא ששים, אבל מ"מ בעי' לדין ביטול ולכן הוצרך הרא"ש ללמוד מדאיסורין מבטלין זא"ז שששים שחלקו הוא איסור מצטרף לבטל האיסור, ולכן באותו איסור אפי' כשחלוק טעמו אין ניתר בששים, ולכן עצמות אותו איסור אין מצטרפין להיתר אפי' אי אינם נוספות על האיסור.<br />
וצ"ב שיטת תוס' לפמשנ"ת, דאיך אפ"ל שכשפוסק הטעם בארבעים בעי' את כל הארבעים לבטלו, וכשפוסק בשלשים סגי בשלשים ומדין ביטול.<br />
<br />
'''סיכום וביאור יסוד המחלוקת'''<br />
<br />
ז) והנה נמצא דנחלקו רש"י ותוס' בד' ענינים כמבו' לעיל: א. כשהמבטל איבד את כוחו לבטל אם המתבטל חוזר לכמות שהיה או כיון שנתבטל שוב אינו חוזר לאיסורו, ב. אם שייך ביטול בדבר שאינו בר קבולי טומאה להיעשות בר קבולי טומאה ולהיטמאות, ג. אם דבר שמעורב בדבר שיכול לבטלו ובדבר שאין יכול לבטלו כאחד, אם אמרי' שמתבטל במה שיכול לבטלו ואינו אוסר את שאינו יכול לבטלו או מה שאין יכול לבטלו נאסר מחמתו ולא אכפ"ל שמעורב גם במה שיוכל לבטלו, ד. אם בעינן ששים לבטל הדבר או מתבטל בשיעור שאין נותן עוד טעם כמבואר לעיל.<br />
ונראה יסוד מחלוקתם דהנה יש לחקור אם ביטול יסודו הוא בדבר המתבטל דהיינו שבלא דין ביטול היה לנו לאסור כל התערובת משום שנפגש גם באיסור ונתחדש בדין ביטול שהאיסור מתבטל ול"ח איסור כלל ושוב לא אכפ"ל שכשאוכל כל התערובת אוכל בכללה גם את מה שהיה אסור קודם שנתערב, כיון שנתערב ונשתנה והותר, או היה אפ"ל באופ"א, דאין שום שינוי באיסור קודם שנתערב ואחר שנתערב, והאיסור קיים ועומד באיסורו גם אחר התערובת, אלא שנתחדש בדין ביטול דאע"פ שבלא שנתערב ברוב או בס' אסור לאכול התערובת משום שחשיב שנפגש גם באיסור בתוכה, מ"מ אחר שנתערב ברוב במינו ובס' בשאינו מינו, כשאוכל שאר כל התערובת חשיב שאוכל רק הרוב והששים ואינו פוגש האיסור כלל, ומ"מ האיסור עצמו כל היכא שאיתיה עומד באיסורו.<br />
וחקירה זו מתבארת מתוך פלוגתת הראשונים אם דבר יבש שנתבטל חד בתרי מותר לאכול שלשתם יחד ולבשלם כאחד או אין היתר אלא לאכול אחד אחד משום שבזה תלינן על כל אחד שהוא ההיתר, דהרא"ש בפרק גיד הנשה כ' דמותר אפילו כולם כאחד משום דעל ידי ביטול נהפך האיסור להיות היתר, וכמשנ"ת בצד הראשון, וכ"פ הטור בסי' קט', ותוס' בס"פ גיד הנשה (ק.) ובעל התרומות (הובא שם בטור) והרשב"א בתה"א (הביאו הב"י שם) כתבו דביבש ביבש שהאיסור ניכר במקומו בטעמו ונתערב חד בתרי אין היתר אלא לאכלם בזא"ז, ומוכח מזה דסברי דגם בדבר לח שמותר לאכול כל התערובת, יסוד ההיתר הוא כמשנ"ת בצד הב' דכיון שאינו ניכר בטעמא חשיב שאינו אוכל את האיסור.<br />
ונראה דרש"י ס"ל כצד הראשון ואם כן לא אכפ"ל שהרוב שהתיר האיסור או טיהר הטומאה בטל מכוחו כגון חולין שהוכשרו לקבל טומאה וכדו' וכנ"ל, דס"ס האיסור והטומאה כבר הותרו ופרחו והשתא שנעלם הרוב לא שייך לומר שיחזור לאיסורו, ולכך גם כן שייך לומר גם בציר שנתבטל ברוב שיקבל טומאה, דמ"ל איסור שאפשר להתירו על ידי ביטול שנעשה דינו כמו הרוב ומ"ל דבר שלאו בר קבולי טומאה שיהיה דינו כמו הרוב ויקבל טומאה, וכן היתר שנתבטל ברוב של איסור ישלים השיעור למלקות ככל ביטול ברוב, שהרוב משנה דין המיעוט להיות כמוהו, ולכך גם כן באיסור שנתערב במינו ובשאינו מינו לרבי יהודה שמין במינו לא בטיל, השאינו מינו יתירנו ככל דין רוב שמתיר ומשנה את המיעוט ושוב לא אכפ"ל שמעורב גם במינו והמינו אינו יכול לבטלו, שהדבר שמעורב במינו הוא היתר, שהאינו מינו כבר התירו והוי כמי שאינו, ולכן לרש"י אין תלוי כלל בכמה פוסק הטעם וכמובן, דכיון שנתחדש בת' בזרוע בשלה שבעי' ס' לבטל, ע"כ בעי' ששים בכל אופן ואפילו כשפסק טעמו בפחות מ"מ בעי' ס' לבטל.<br />
אבל תוס' סברי כצד הב' ואם כן אף שמותר לאכול רוב של היתר וחשיב שאינו פוגש האיסור כיון שהרוב הוא היתר, מ"מ כשהרוב איבד כוחו מלבטל המיעוט האסור האיסור חוזר לאיסורו שלא נשתנה מעולם מאיסורו ורק כלפי התערובת היה חשיב שנפגש רק באיסור (והחידוש של טומאה כמאן דאיתיה, הוא שגם בשעת התערובת מטמא במשא ולא אמרי' שנשא רק את הרוב) וכיון שלא היה שום חלות ביטול באיסור עצמו הרי הוא חוזר לאיסורו כששוב ליכא רוב, ולכך ל"ש לומר שהציר יקבל טומאה, דביטול אינו אלא הלכה ברוב שלא נאסר מחמת המיעוט האסור המעורב בו אבל המיעוט לא נשתנה מכמות שהיה ופשוט שאינו יכול לקבל טומאה ואינו יכול להשלים השיעור למלקות, ולכך גם כן באיסור שנתערב במינו ושאינו מינו לא אכפ"ל שמעורב גם בשאינו מינו, והמינו היה נאסר לשיטתם, משום שהביטול לא שינה כלום כלפי עצם האיסור ורק הרוב שאינו מינו לא נאסר ומצי לאכלו וחשיב שאינו אוכל האיסור בתוכו, אבל המינו שנאסר כמוהו משום דלא נתחדש בו ביטול, ייאסר אף על פי שיש כאן גם שאינו מינו, וא"ש היטב הא דשיעור הביטול תלוי בטעם, דכשפוסק הטעם בס' בעי' את כל הס' לביטול, דכיון שבעי' את כל הס' לסלק הטעם שלא יהיה ניכר ברוב וזהו גופא דין ביטול שלא יאסור המיעוט את הרוב אם כן כל שיש בכוח המיעוט ליתן טעם ברוב ולשנותו אין שייך הך ביטול שלא ייאסר הרוב מחמת המיעוט.<br />
<br />
[[קטגוריה: תערובות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA&diff=16155תערובת2020-12-27T19:45:05Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>'''תערובת'''<br />
<br />
'''מקור מדברי הגמרא בפסחים'''<br />
<br />
א) פסחים עו. "אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא" וכו', ושם "תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא" וכו'. <br />
<br />
'''דברי הרי"ף הנוגעים להלכה'''<br />
<br />
וכ' הרי"ף בחולין לב. מדה"ר "הא מלתא פסקו בה רבואתא כלוי וכו' ואיכא מאן דפליג בהא מלתא ואמר דהלכתא כותיה דרב בהאי וכו' דהא תני רב כהנא בר חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטוויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא דאלמא כרב ס"ל ואנן לא איסתבירא לן אלא כדפסקו קמאי ז"ל והני ראיות דדחו בה לפיסקא דקמאי אית להו דחיאתא וכו' ועוד דכד דייקת למימריה דרב משכחת ליה דשאיך בההוא מימרא דיליה דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ורבנן פליגי עליה דרבי יהודה וקי"ל דכל איסורין שבת' בששים ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן ליה" עכ"ל. והקשה הר"ן וז"ל "מה שכתב דרב לטעמיה דס"ל דמין במינו לא בטיל אפילו במשהו ומש"ה אסר בריחא ליתא דהא אמרינן עלה בגמ' דפלוגתייהו תליא בפלוגתא דפליגי תנאי בהרודה פת חמה והניחה על פי חבית של של יין של תרומה שהוא מין בשאינו מינו והוי בששים לכו"ע ואמרינן דר"מ אוסר משום דס"ל דריחא מלתא היא ורב כר"מ" עכ"ל, נראה שפירש דכונת הרי"ף דריחא לאו מלתא היא היינו שהוא משהו, ובטל בס', ולכך רב דסובר דמב"מ לא בטיל, במין במינו ריחא מלתא היא.<br />
ב) עוד כ' שם הרי"ף וז"ל "והא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטוויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא לאו כרב אסרי בלחוד אלא אפילו כלוי אסירי למיכלינהו בכותחא מ"ט וכו' דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הויא לה כדבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהוא אחד באלף כריחא בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דסבירא לן כרב" עכ"ל, וכ' הר"ן וז"ל "אינו מחוור שהרי רבא כי אמר ריחא לאו מלתא היא אפילו בפני עצמו קאמר דהא בת תיהא הכי הוא והיאך אפשר דבפני עצמו לאו מלתא וכשנתערב בדבר שיש לו מתירין יאסור תערובתו ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בטל כשאר האיסורין בנותן טעם וראיה לדבר מדתנן בנדרים וכו' ומיהו אכתי לא נהירא דהא אשכחן בבשר בחלב דמותר כל היכא דליכא נותן טעם דהא אמרינן דדגים שעלו בקערה שנתבשל בה בשר שמותר לאכלן בכותח משום דהו"ל נ"ט בר נ"ט ולא אסרינן ליה משום דבר שיש לו מתירין מפני שאפשר לאכול הדגים בלא כותח אלמא לא חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שנאסר עם כותח לעולם" וכו' עכ"ל.<br />
ג) ובגמ' ק. שהובא לעיל בתו"ד הרי"ף "אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה", וכ' הר"ן וז"ל "ולענין הלכה וכו' במאי דאמר דחתיכה עצמה נעשית נבילה אע"פ שנראה מדברי הרב אלפסי ז"ל דבהא נמי לא קי"ל כוותיה שהרי השמיטה מן ההלכות אינו מחוור" וכו' עכ"ל, וכ' בר"ן בסוף טיפת חלב וז"ל "אבל יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל למה לא פסק בכאן שחתיכה עצמה נעשית נבילה להצריכה שיעור כיוצא בה לדברי חכמים שאומרים מין במינו בטיל ויש אומרים כדי להעמיד דבריו דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא למ"ד מין במינו לא בטיל שכך הדין אבל לדידן דקי"ל מין במינו בטיל אין ענין לחתיכה עצמה נעשית נבילה" וכו', ולפ"ז הרי"ף פירש כן בכונת הגמ' "רב כמאן אמרה לשמעתתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל" דלא כרש"י שפירש "ואפילו יש בהן כדי לבטל החתיכה כולה נאסרות כולן מפני שהן מינה ורב ס"ל כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל", נראה מדבריו שלא אמרינן "רב כמאן אמרה לשמעתתיה" אלא לענין לאסור את החתיכה במשהו אבל בפחות מששים לכו"ע אסור, אבל הרי"ף פירש דכונת הגמ', דעצם הדין דחנ"נ שאסור אפילו בדאיכא ס' כנגד הטיפה ובעי' ס' כנגד החתיכה כולה, הוא כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. והקשה ע"ז הר"ן שם וז"ל "ואין זה דרך מחוור וירושלמי דתרומות הוי תיובתיה", וכונתו לירושלמי שהביא לעיל בתו"ד דמבואר דאמרינן "חתיכה נעשית נבילה" אפילו במין בשאינו מינו, ולכאורה להרי"ף צ"ל דרק במין במינו אמרי' כן ורק לרבי יהודה שאומר מב"מ לא בטיל, דאל"כ אינו ענין לרבי יהודה וחכמים.<br />
<br />
'''ביאור דעת הרי"ף'''<br />
<br />
ד) ונראה בכל זה בכונת הרי"ף באופן אחר, שדעתו היא דרק למ"ד מין במינו לא בטיל שייך לומר גם במין בשאינו מינו חתיכה נעשית נבילה, וכן במש"כ בענין ריחא מלתא כונתו ג"כ באופן זה, דרק למ"ד מין במינו לא בטיל שייך לומר ריחא מלתא גם במבשא"מ, וכן בדבר שיש לו מתירין כונת הרי"ף כנ"ל דכיון דמין במינו בדבר שיש לו מתירין לא בטיל לכך גם כן במין בשאינו מינו אמרינן ביה ריחא מלתא, ולכך ל"ק כלל מדגים שעלו בקערה, דודאי לא חשיב דבר שיש לו מתירין שייאסר במשהו, כיון שהוא מין בשאינו מינו וכיון ששייך ביה ביטול בס' מותר גם בנ"ט בר נ"ט שלא חשיב כנותן טעם, אלא דכיון דאסרינן בדבר שיש לו מתירין במין במינו, אסרינן גם בריחא אפילו במין בשאינו מינו.<br />
והביאור בזה דהנה בפלוגתת רבי יהודה ורבנן במין במינו נראה, דהנה בדבר שלא בטל אפילו באלף יש לעיין מצד מה אסרינן לאכול כל התערובת כיון שלא נתנה טעם ולכאורה כשאוכל מהתערובת אין אוכל האיסור כלל ולא טעמו. ונראה בדעת הרי"ף דסובר דהאיסור הוא לאכול את ההיתר, כיון שהוא חלק מהתערובת שמעורב בה איסור והכל נחשב אחד, ובזה פליגי רבנן, דסברי דגם במין במינו א"א לאסור בפחות מס' משום שיסוד האיסור בתערובת הוא לאכול את האיסור דוקא, וכל בפחות מס' שמורגש הטעם וטעם כעיקר אסור לאכלו משום שאוכל את האיסור (או משום שההיתר נהפך לאיסור, עמש"כ "טעם כעיקר"), אבל אין איסור באכילת ההיתר עצמו.<br />
וזה כונת הרי"ף דרב שאומר חנ"נ אזיל לטעמיה דס"ל כרבי יהודה, כלומר דכיון שחזינן במין במינו שיסוד האיסור הוא לאכול גם את ההיתר ולכך שייך ללמוד במין במינו מדם פר ודם שעיר לאיסורים, אם כן גם במבשא"מ שנתחדש דבפחות מס' בטל האיסור וממילא כל התערובת מותרת, אבל אכתי ודאי יש לומר חתיכה נעשית נבילה, משום דכשנתערב בפחות מס', אסור לאכול גם ההיתר כיון שהכל תערובת אחת וכנ"ל, ואם כן ודאי בעי' ס' נגד כל התערובת (ובמין במינו עם חתיכת ההיתר שמעורבת עם האיסור יהיה הכל אסור), כיון שהכל דינו כאיסור.<br />
וכן בריחא מלתא דסובר הרי"ף דרב כלוי, דלא שייך לאסור הריח עצמו אף על פי שהוא ריח של איסור כיון שאינו טעם, דדוקא טעם כעיקר, אבל ריח לא (והשתא הדר ביה ממה שדימה דברי אביי להא דרב, דלאביי ודאי יש לאסור ריח בפני עצמו), אלא דכיון שמעורב כאן בהיתר ריח של איסור, אם כן גם ההיתר חשיב איסור, שהכל הוא דבר אחד, וממילא יש לאסרו באכילה. וזה כונת הרי"ף דלדידן בדבר שיש לו מתירין ודאי י"ל ריחא מלתא, משום דבדשיל"מ דגם לדידן במין במינו לא בטיל, נמצא שגם ההיתר אסור כיון שהוא חלק מתערובת של היתר ואיסור, כמו לרבי יהודה בכל דבר, ואם כן ודאי בדשיל"מ אמרינן ריחא מלתא לאסור ההיתר באכילה כיון שמעורב בו ריח של איסור. <br />
ולפ"ז ל"ק מידי מה שהקשה הר"ן איך אפשר להתיר ריח בפ"ע ולאסרו כשנתערב בדבר שיש לו מתירין, דבדשיל"מ להרי"ף ההיתר נאסר ולא הריח עצמו וכנ"ל וברור. והר"ן סובר דהאיסור בתערובת הוא האיסור המעורב בה ולא ההיתר, ודין חנ"נ כ' הר"ן בסוף כל הבשר בטיפת חלב, שאינו שייך מדאורייתא אלא בבשר בחלב ובשאר איסורים אינו אלא מדרבנן משום לתא דבשר בחלב.<br />
<br />
[[קטגוריה: תערובות]]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%99%D7%A9_%D7%9C%D7%95_%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9F&diff=16154דבר שיש לו מתירין2020-12-27T19:44:30Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>'''דבר שיש לו מתירין'''<br />
<br />
'''המושג'''<br />
<br />
בכמה מקומות בגמרא קי"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, ואי' ביבמות פב. לגבי חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא תעלה וקא יהיב רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל, ומסקי' בגמ' "והא דרב בדותא היא ולמאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור"<br />
<br />
'''מחלוקת הרשב"א והר"ן''' <br />
<br />
וכ' הרשב"א וז"ל "ומכאן נראה לי קושיא עמש"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות גיד הנשה על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בישרא הו"ל כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כן נראה לי" עכ"ל, אמנם הר"ן בנדרים נב. כ' ע"ז בסו"ד וז"ל "ומיתחזי לי דהאי דפרכי' עליה מיהא ודאי בדותא היא דהתם הכי קאמרינן דכיון דלישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני התירו של כהן אינו בדין אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בביטולה ודבר פשוט הוא" עכ"ל, ועי"ש בתו"ד שם דפת שאפאה עם הצלי בתנור עדיפא מסתם דבר שיש לו מתירין, דסתם דבר שיש לו מתירין עכשיו הוא אסור ואינו בטל משום שמותר לאחר זמן, כ"ש דבר שגם עכשיו יש לו היתר שאין יכול להתבטל, ובתרומת הדשן סי' קע' כ' כדעת הרשב"א דחתיכה שלא נמלחה ג' ימים שמותרת בצליה לא הויא דשיל"מ מטעם הנ"ל דלבשר לעולם מותר ולבישול לעולם אסור, והובא בדרכי משה שם וברמ"א עי"ש. וצ"ב יסוד מחלוקתם.<br />
<br />
'''קושיא בדעת הרשב"א'''<br />
<br />
עוד צ"ע דהנה מבואר מדעת הרשב"א שלא חשיב דשיל"מ אלא כשיש היתר לאיסורו שהאיסור נהיה מותר ולא הפת שאפאה עם הצלי שמתחילה לא נאסר בבשר, וצ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד בתו"ד שם להקשות דמע"ש חשיב דשיל"מ אפילו כשאין לו מעות לחללו לפי שיכול להעלותו לירושלים ולאכלו שם עי"ש, והרי גם שם שייך לומר דאי מחוץ לירושלים לעולם אסור ואי בירושלים לעולם מותר ומתחילה לא נאסר כלל בירושלים, שכל האיסור היה שלא לאכלו חוץ לירושלים, והיה לן לומר שלא חשיב שיש היתר לאיסורו.<br />
עוד צ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"א דביצת ספק טריפה שנתערבה באחרות לא הוי דבשיל"מ אע"פ שאם תטעון התרנגולת או תחיה י"ב חודש מותרות כולם דלא מיקרי דשיל"מ אלא כשההיתר יבוא ודאי ממילא כמו ביצה שנולדה ביו"ט, והובא בטוש"ע יו"ד סי' קב' עי"ש, והב"ח הביא בשם האו"ז שכ' באופ"א וז"ל "חתיכה שנאסרה בתיקו ונתבטלה ל"ש דשיל"מ אם יבוא אליהו ויטהרנה דאם יטהרנה איגלי מלתא למפרע דלעולם לא נאסרה ול"ד לביצה שנולדה ביו"ט דאסורה ודאי ולאחר יו"ט מותר ודאי וכן כל כיו"ב" עכ"ל, וכונתו דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שלאיסור אין היתר, שאם הוא אסור לעולם אסור ואם הוא מותר לעולם מותר, וצ"ע דעת הרשב"א שלא נחית לזה, ובשערי ישר כ' ליישב דעת הרשב"א דלא איירי כלפי איסור טריפה של הביצה, דלו ודאי אין היתר אלא כלפי הדין ספק דאורייתא לחומרא, דמספק אסור לאכול הביצה ואיסור זה יש לו היתר אחרי שיתברר שאינה טריפה, ועי"ש שהוציא מזה ד"ספק דאורייתא לחומרא" אינו רק הנהגה בספיקות אלא איסור חדש ודאי להחמיר בספיקות ועליו כ' הרשב"א שיתבטל ועליו ר"ל שהוא דבר שיש לו מתירין, אמנם באמת נראה דא"צ לזה, דלא גרע מכלי שאינו אסור כלל אלא בלוע בו איסור ואריא הוא דרביע עליה, ואעפ"כ כ' הרשב"א והובא לקמן, שבטל איסור בפועל זה דרביע עליה ע"י שנתערב הכלי בשאר כלים, ודן עליו מצד דבר שיש לו מתירין עי"ש, וה"נ בזה אע"פ שאינו איסור חדש אלא מניעה בעלמא שצריך לחשוש שמא הדבר אסור מ"מ גם זה שפיר שייך שיתבטל, וכלפיו כ' הרשב"א דהך מניעה יש לה מתירין ודומיא דכלי. אמנם צ"ע מה אכפ"ל שהאיסור החדש להחמיר בספיקות יש לו מתירין ואינו מתבטל, הא האיסור טריפה עצמו אין לו מתירין ומתבטל ונפל היסוד ונפל הבנין ול"ש כלל הדין להחמיר מספק, ולמה אנו צריכים כלל לבטל האיסור להחמיר בספיקות אחרי שהתבטל עצם האיסור טריפה.<br />
עוד יש מקום עיון ממש"כ הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד לגבי כלי שבלע איסור ונתערב בכלים אחרים יבש ביבש מין במינו, וכ' לדון אי מיקרי דשיל"מ ואינו בטל אפילו באלף או לא מיקרי דשיל"מ הואיל וצריך להוציא הוצאות על הכשירו ובטל עי"ש, וכ' עליו הרא"ה בבדק הבית וז"ל "וזה אינו דהכא טעמא אחרינא דאין לו ביטול לבד מטעמא שיש לו מתירין דכל היכא דניכר האיסור אין לו היתר ואין לו ביטול ובכל דבר שאיפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכיון שכן בזה שאיפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה"ז כאילו ניכר ואין ואין לו היתר" עכ"ל והביאו הש"ך בסי' קב' סק"ח, והנה הרא"ה איירי כלפי הבליעה בכלי שאי אפשר לה להתבטל בשאר הכלים אמנם דעת הרשב"א נראה דלא באנו כלל לבטל הבלוע בכלי אלא הכלי עצמו דהא כלפי הבליעה לא היה חשוב מין במינו בשאר הכלים ולא היה שייך לאוסרו מצד דשיל"מ, דדשיל"מ במין בשאינו מינו מותר, גם לא היה שייך לאוסרו מצד דבר שיש לו מתירין דהא הבליעה אין לה היתר כלל, אלא לכלי יש היתר, ומוכח מזה דכונת הרשב"א שהכלי שאסור מצד שבלוע בו איסור יתבטל בשאר הכלים, וכלפי ביטול הכלי כ' הרשב"א דהוי דבר שיש לו מתירין והוי מין במינו. אמנם צריך עיון דהנה המעיין במשמרת הבית יראה דעת הרשב"א דחולק לגמרי עמש"כ הרא"ה וסובר דגם דבר שניכר יכול להתבטל והביא ראיה לזה מעצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט עי"ש, ואם כן צריך עיון דלפ"ז נאמר דאיסור הבליעה עצמה נתבטל והותר ושוב לא אכפ"ל שהכלי יש לו מתירין והוא מין במינו דס"ס אין כאן שום איסור דהאיסור עצמו אין לו מתירין והוא נתבטל.<br />
<br />
'''ביאור יסוד דין דבר שיש לו מתירין לדעת הרשב"א'''<br />
<br />
ונראה בכל זה דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית הקצר ב"ד ש"א וז"ל "חתיכת נבילה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה באחרות וכן כל שאר האיסורים שנתערב יבש ביבש בטלין אפילו אחד בתוך שנים ואפי' איסור של דבריהם אין כאן והקלו בדבר זה לפי שכל אחד עומד בפני עצמו וכיון שנתבטל ברוב דבר תורה ואין כאן איסור של תורה כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא וכו' ולפיכך אינו אוכלן כאחד ואינו מבטלן כאחד" עכ"ל, והביאו ב"י בסי' קט' ועיין טוש"ע ורמ"א שם, ומבואר דעת הרשב"א שגם אחר הביטול לא נהפך האיסור להיתר ואכתי עומד באיסורו ואין היתר אלא לאכלם אחד אחד דעל כל אחד אנו תלינן שהוא אינו האיסור, ודלא כהרא"ש שהאריך בזה שבביטול האיסור נהפך להיתר ומותר לאכול אפילו שלשתן כאחד.<br />
ובדעת הרשב"א יל"ע דמבואר שמועיל הביטול בתערובת שיוכל לסמוך על אחד שנוטל שהוא אינו האיסור, וקשה מה ענין הביטול לזה, דהרי בביטול אין שום בירור לספק שאותו אחד שנטל מתוך התערובת אינו האיסור, אלא הוא "מתיר" בספק, ואם כן ממ"נ אם נתבטל איסורו יותר לגמרי, ואם נשאר איסורו א"כ צריך לחוש על כל אחד שנוטל שהוא האיסור ואיך שייך ביטול לענין זה, גם צריך עיון, לדעת הרשב"א שעדיין אסור לו לאכול שלשתן כאחד משום שממ"נ אוכל איסור והביטול אינו מתיר האיסור, אם כן גם אי אפשר להתיר לו לאכול אחד אחד כיון שבא לשאול בבת אחת על כולם, שהרי הנידון הוא אחד על כל החתיכות, והוי כמו שני שבילין בבאו לישאל בב"א דאי אפשר להתיר, (וכמו כהנות העיר שהנידון הוא בבת אחת על כולם).<br />
ונראה בזה דסובר הרשב"א שאין מועיל ביטול להתיר הדין האסור, שמה שדינו להיות אסור לא נשתנה להיתר על ידי ביטול, אלא סובר הרשב"א דביטול מועיל רק על דבר שהוא "היתר", שאינו איסור ודאי, ורק אסור להשתמש בו שמא הוא איסור, כגון הכא בספק ביצת טריפה שמלבד דין האיסור שיש על האיסור עוד יש דין נוסף מספק שכשנוטל אחד אין יכול לאכלו שמא יפגוש האיסור, וזה אינו איסור דיני, שהדין איסור כאן אינו אלא ספק, אלא האיסור הודאי שיש כאן הוא מניעה ואיסור בפועל, שאין יכול לאכול האחד שנוטל מתוך התערובת אע"פ שהוא היתר כיון שהוא אינו יודע שהוא היתר, ועל הך אריא דרביע עליה נתחדש ביטול שנעשה מאיסור בפועל להיתר בפועל (וכן בתערובת לח בלח נראה גם כן דלדעת הרשב"א הביטול אינו להתיר האיסור, אלא שמנוע מלאכלו משום שפוגש באכילת ההיתר גם האיסור, ועל הך מניעה נתחדש דין ביטול שלא חשיב שאוכל האיסור כלל ואין אוכל אלא ההיתר), וכיון שנתבאר שגם לדעת הרשב"א הביטול אינו דין בירור בעלמא, אלא יש דין ביטול להפוך איסור להיתר, ורק אינו על האיסור הדיני אלא על האיסור בפועל, אם כן לק"מ משני שבילין ושפיר יכול להתיר כולם לאכול אחד אחד כיון שאין ההיתר מחמת בירור שנאמר דהוי בירורים סותרים, אלא מחמת דין ביטול גמור להפוך איסור להיתר ובזה לא אכפת לן שממ"נ אוכל איסור ודוק. <br />
ומבואר ברשב"א שלא שייך ביטול להתיר האיסור אלא להתיר מניעות מחמת איסור שאין בהם דין איסור, ולדעת החולקים שייך ביטול להתיר גוף האיסור.<br />
ובזה מובן סברת הרשב"א לגבי ביצת ספק טריפה, משום דלפמשנ"ת אין כלל היתר בביטול לדעת הרשב"א כלפי עצם איסור טריפה ולא שייך שיתבטל אלא האיסור שלא ליטול אחד מהתערובת וליכנס לספק טריפה, ומניעה זו מתבטלת וכנ"ל, ולמניעה זו שפיר שייך סברת הרשב"א דהוי דשיל"מ דכיון שאינו אלא ספק ואח"כ יותר לו אם כן תתבטל המניעה ודוק.<br />
ובזה א"ש היטב דעת הרשב"א לגבי כלי, דאף שסובר דשייך ביטול גם בדבר הניכר מ"מ ל"ש לומר שהבליעה תתבטל ולא ייחשב כלל מין בשאינו מינו, דס"ס המניעה על הגברא אינה בעצם הבליעה אלא בכלי דל"ש להשתמש בבליעה אלא על ידי השימוש בכלי, והכלי הוי דבר שיש לו מתירין.<br />
ובזה מובן היטב סברת הרשב"א בפת שאפאה עם הצלי, דכיון שהביטול הוא כלפי המניעה בפועל לאכול הפת בכותח משום שיש כאן גם צלי, הרי הך מניעה היא מניעה גמורה, ולא אכפ"ל שבהדי בישרא שרי, כמו שלא אכפ"ל בכל איסור אכילה שמותר בהנאה, משום שכלפי אכילה הוי איסור גמור, וה"נ לענין לאכול הפת בכותח הוי איסור גמור דס"ס מנוע הוא מלאכלו, ורק לדעת החולקים על הרשב"א שהביטול הוא על דין האיסור לעשותו היתר, שפיר י"ל דהוי איסור שאינו אסור לגמרי, שהרי אם היה איסור גמור גם בהדי בישרא היה אסור, וכדאי' בפסחים דבשר בחלב כל חד באנפי נפשיה התירא קאכיל, הרי שלא חשיב "איסור" ושפיר הוי דבר שיש לו מתירין, אבל מצד המניעה בפועל הרי ס"ס מנוע מלאכלו ודוק.<br />
והשתא דאתינן להכי בבביאור דברי הרשב"א א"ש היטב הא דמע"ש חשיב דשיל"מ מחמת שיכול לאכלו בירושלים אף שלאיסור לאכלו חוץ לירושלים אין היתר, דכיון דהביטול הוא על המניעה ליטול אחד שמא הוא האיסור ומניעה זו מתבטלת, אם כן שפיר חשיב מע"ש יש לו מתירין, כיון שיש היתר לאותה מניעה שהיתה עליו, דהמניעה בפועל היתה מלאכלו והשתא מותר לו לאכלו, ולא אכפ"ל שגדר האיסור הוא שלא ללאכלו חוץ לירושלים דס"ס הביטול אינו על האיסור אלא על המניעה בפועל והיא יש לה מתירין, משא"כ בפת שאפאה עם הצלי למניעה אין שום היכ"ת להיתר.<br />
אבל האו"ז סובר כדעת החולקים שהביטול הוא על עצם האיסור, וממילא כלפי עצם האיסור ל"ש דשיל"מ דאם יתברר שהביצה אסורה אסורה לעולם ואם יתברר שהיא מותרת הרי היתה מותרת מותרת לעולם.<br />
<br />
[[קטגוריה: תערובות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C_%D7%91%D7%A9%D7%A9%D7%99%D7%9D&diff=16153ביטול בששים2020-12-27T19:44:06Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>'''"ביטול בששים"'''<br />
<br />
'''המקור בגמרא'''<br />
<br />
א) חולין צח. "אמר רבי חייא בר אבא אמר ריב"ל משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים אמר לפניו ר' שמואל בר רב יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה במאה ושניהן לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתי' ולקח הכהן את הזרוע בשלה וכו' ומי ילפי' מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל קמ"ל דהכא בטיל כו' רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי", ופירש"י "לטעם כעיקר- נ"ט קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מלתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים וכו' ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל" עכ"ל.<br />
והקשו תוס' שם וז"ל "משמע דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו לטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וס' אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים ואע"ג דלא הוי אלא משהו וכו' והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא מי דחקו לפרש דרבא אית ליה טעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא כדפרישית ועוד תימה דע"כ אין כל שהוא אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן ומין במינו לרבי יהודה כדאמרינן בהדיא בהקומץ רבה וכן בפרק התערובת אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור וקאמר ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפי' כדי נ"ט לא אסר במינו וכו' ועוד אמר בהקומץ רבה שתי מנחות שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין" וכו' עכ"ל.<br />
עוד צ"ע דהנה אי' בגמ' לאביי ולרבא על זרוע בשלה "חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן א"ה למאה וששים נמי לא ליגמר אטו אנן לקולא קא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל" ומשמע בתוס' בד"ה "לחומרא" דפירשו דכ' הגמ' על מין במינו דמדאורייתא בטל ברוב, אבל מבשא"מ אינו בטל ברוב דהא טעם כעיקר דאורייתא וילפי' ליה מנזיר וגיעולי נכרים כדאי' בפסחים ובנזיר, אבל רש"י כ' וז"ל "כלומר אי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול טעם כשאר ביטולי דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי" וכו' עכ"ל, משמע דמזרוע בשלה ילפי' על מבשא"מ וכונת הגמ' "דמדאורייתא בטיל ברובא" היינו אי לאו קרא דזרוע בשלה היה בטל מדאו' ברובא, ומזרוע בשלה ילפינן שבעי' ששים ומאה לבטלו. וקשה הא לאביי טעם כעיקר דאורייתא וילפי' ליה מנזיר ומגיעולי נכרים, ואיך שייך לומר דאי לאו זרוע בשלה הוה משוינן ליה כשאר ביטולי דאורייתא ברובא.<br />
ב) עוד ק' דאי' לק' קח. "טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה אסור" וכתבו תוס' לעיל צו: ד"ה "אם יש בה" וז"ל בתו"ד שם "בפרק כל הבשר גבי טיפת חלב כו' דקאמר בגמ' ל"ש אלא שניער וכיסה אבל לא ניער וכיסה חתיכה עצמה נעשית נבילה ופירש בקונטרס דכי ניער הקדירה מוליך הוא הטיפה בכל הקדירה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטיפה וכו' משמע שר"ל שאפילו החתיכה שנפלה הטיפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכיסה אין מסייע הרוטב והחתיכות אחרות לבטלה ומיירי הכא בשלא ניער וכיסה ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפלה הטיפה עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכיסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכיסה" וכו' עכ"ל, וכן כתבו לק' קח. ד"ה "טיפת" וז"ל "כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב איירי כדפי' בפ' גיד הנשה ולכך משערינן באותה חתיכה לבטל הטיפה ולא בשאר חתיכות משום דחלב מפעפע על כל החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחברתה אלא על ידי ניעור וכיסוי כדאמרינן בגמ' אילימא לא ניער כלל אמאי כל החתיכות אסורות מיבלע בלע מיפלט לא פליט" עכ"ל, כונתם להוכיח דמדמשערינן בכל החתיכה על כרחך החלב מפעפע בכל החתיכה וא"כ למה אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה הא החלק שבתוך הרוטב לא גרע מניער וכיסה, אלא מוכח דהחתיכה כולה מחוץ לרוטב איירי. אמנם בפירש"י בע"ב כדאמרי' "אמאי כל החתיכות אסורות מיבלע בלע מיפלט לא פליט" פירש"י "מיפלט לא פליט- באחרות את טעם החלב שהחלב בגגה של חתיכה הוה" עכ"ל מבואר דאין כל החתיכות נאסרות משום דהחלב אינו מפעפע בכל החתיכה, ולכך במשנה לא משערינן בכל החתיכות. אלא דאם כן קשה טובא מה שהקשו תוס' דא"כ אמאי משערינן בכל החתיכה לבטל הטיפה.<br />
ג) עוד קשה דאי' בגמ' צז: "אמר רבי חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה" ופירש"י "במאי דבלעה קדרה –אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם וכו' לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדירה" וכו' עכ"ל, משמע מדבריו שנפל שם איסור בעין ואעפ"כ מצטרף הבלוע בקדירה לבטלו, אבל תוס' שם כתבו וז"ל "איכא דאמרי בקדירה עצמה – תימה אם שיעור עובי הקדירה כחמשים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובשל באותן המים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסורא בעיניה דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלועה מהיתר ואח"כ חזר ובישל היתר דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה" עכ"ל, ולפי דבריהם גם למ"ד "במאי דבלעה קדירה" קאי בכה"ג שבישל בקדירה הבלועה מאיסור ולא שבישל בה איסור בעין ודלא כרש"י, ולרש"י משמע דגם ל"ק דס"ל דמשערין בקדרה עצמה, איירי אפילו באיסור בעין, וצ"ע מה שהקשו תוס' איך מועיל לבטל טעם דאיסור בעין.<br />
<br />
'''ביאור מחלוקת רש"י ותוס''''<br />
<br />
ד) ונראה בכל זה דהנה פירש"י צח. ד"ה "בששים" וז"ל "היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא א"נ ליכא למיקם אטעמא כגון מין ומינו אבל היכא דבדקניה ויהיב טעמא לעולם טעמא לא בטיל וכו' וכי לא יהיב טעמא בעינן ששים לבטוליה דלקמן דקתני אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות וכו' מותר דאמרי' אין בהן להעלות בק"א אלא במאי לאו בששים אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ששים למר ומאה למר" עכ"ל. אבל תוס' שם כתבו וז"ל "פירש בקונטרס דאף כי לא יהיב טעמא בעי ששים ואין נראה ומה שהביא ראיה מלקמן אפרש לקמן בע"ה" עכ"ל. ונראה יסוד מחלוקתם דהנה בתוס' בע"ב מבואר דדין ששים שילפי' מזרוע בשלה אינו אלא שיפסוק הטעם וקים להו לחז"ל דבששים פוסק הטעם עי"ש בד"ה "לחומרא", וצ"ל דאם נתערבה טיפת חלב בחתיכה של בשר עצם החפץ האסור בטל ברוב כשאר איסורים שבתורה, ורק הטעם האסור נשאר באיסורו עד שיפסוק הטעם ומתבטל, אבל לרש"י דין ביטול בששים שילפי' מזרוע בשלה אינו שיפסוק הטעם כלל, דזה פירש"י בגמ' בדף צו: דשיערוהו בששים, משמע דשיעור חז"ל הוא ולא מזרוע בשלה, אלא משם ילפי' "ביטול בס'" דבעינן ס' לבטל את הטעם שנתערב, ואין מועיל מה שאין טעם בשאר הבשר מהזרוע אלא בעינן ששים דוקא לבטל את הטעם. וכן שיטת רש"י דאין מועיל ס' בדאפשר למיבדקיה, וביותר דמשמע ברש"י דגם היכא דאי אפשר למיבדקיה דסמכינן אששים כדאי' בגמ' "מב"מ א"נ מבשא"מ דליכא קפילא בששים" היינו דוקא משום דטעם כעיקר דרבנן אבל אם טעם כעיקר דאורייתא לא סמכינן אששים, שכתב בד"ה "ושניהם לא למדוה" "ואע"ג דאי אתי למילף מיניה מצית למילף אפילו היכא דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוה יהיב טעמא אפילו הכי רבנן אחמור ואמור טעמא לא בטיל", ובזה מבואר לשון רש"י שכתב במשנה צו: על שיעור בשר בלפת דהוא הל"מ ככל השיעורין שבתורה ועל ששים כ' "שיערוהו בששים" והחילוק כנ"ל דזה אינו דאורייתא וכמשנ"ת דאינו אלא מדרבנן.<br />
והשתא מבואר היטב דעת רש"י שכתב אליבא דרבא דס"ל "זהו" למעוטי טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי בדאיכא ששים ומאה כנגד האיסור, ואעפ"כ הוצרך לומר דטעם כעיקר לאו דאורייתא ולא איירי כלל בטעם משהו אלא בטעם גמור, ובאמת בזרוע בשלה נתחדש דאף דיהיב טעמא שרי בס' וק', וכמשנ"ת דס' וק' דילפי' מזרוע בשלה לרש"י אינו שעי"ז אין טעם גמור אלא ילפי' שבשיעור זה בטל הטעם, וס"ל לרש"י דגם בדאיכא טעם גמור מ"מ מתבטל בס'. אבל תוס' ס"ל דדין ששים שילפי' מזרוע בשלה אינו לבטל הטעם אלא להעלימו ולסלקו, ואם נתחדש בזרוע בשלה דבעי' ששים על כרחך דטעם כעיקר דאורייתא, ורק טעם משהו ביותר מששים שכבר פסק הטעם הגמור אז שרי.<br />
ובזה מבואר הקושיא הב' שהקשו תוס' דאם איירי כאן בטעם משהו ואעפ"כ בקדשים אסור איך מבואר בגמ' דרק במין במינו או בעולין אסור במשהו, ולהנ"ל לק"מ דמב"מ ועולין אסור אפילו בדליכא טעמא כלל אבל כאן לרש"י איירי בטעם גמור, וגם מה שהקשו מהא דאי' בכ"מ דמין במינו בטיל לרבנן ברוב אפילו כדי נתינת טעם, ולהנ"ל לק"מ דשם בגמ' (זבחים עח:) פרכי' לר"ל "ונשער מב"מ כמבשא"מ דתנן וכו' ועוד תנן רבי יהודה אומר וכו' תנאי היא דתניא" וכו' ופירש"י "תנאי היא- דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה וכוותייהו קיימינן" עכ"ל, וממילא לק"מ דכאן אזיל רש"י כרבי יהודה דדנין מין במינו כנותן טעם ומשערין לפי מבשא"מ כדפירש"י דזרוע בשלה חשיבא נותן טעם ואעפ"כ מותר, ועל כרחך כן הוא, משום דזרוע בשלה היא מב"מ כדהקשו תוס' והוכיחו מזה שאינו אלא אסמכתא, אבל לרש"י דהוא דאורייתא, על כרחך אזלינן כאן כרבי יהודה, ובזה בקדשים אסור וכדאמרינן שם דלרבי יהודה אסור, ולא הקשו תוס' אלא משום דמשמע להו דרש"י אוסר אפילו טעם כל שהוא בקדשים וזה אינו, דמדרבנן נשמע לרבי יהודה, אבל לפמשנ"ת אין כ' רש"י לטעם כל שהוא אלא לטעם גמור דאסור לרבי יהודה.<br />
ובזה מיושב היטב כונת רש"י דמזרוע בשלה ילפי' לאסור עד ששים אפילו לאביי דטעם כעיקר דאורייתא, דהדין ששים לרש"י אינו שייך לדין טעם כעיקר וכמשנ"ת דאף כשלא יהיב טעם מ"מ אין הטעם בטל בתערובת עד שיהיה ששים כנגדו, וזה ילפי' מזרוע בשלה אבל מנזיר וגיעולי עכו"ם לבד הוה לן להתיר כל היכא דליכא נ"ט.<br />
ובזה יש לבאר שיטת רש"י בטיפת חלב שנפלה על החתיכה, דהנה פירש"י שם "אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה ה"ז אסורה" "כלומר שאין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטיפה מיד נאסרת החתיכה", והנה לפמשנ"ת לשיטת רש"י, שיעור ששים היינו לבטל הטעם גם כשאין מורגש בהיתר, ולפ"ז מיושב היטב דלענין שיעור ס' לבטל הטעם ודאי מצטרפת כל החתיכה כיון שאינו לבטל הרגשת הטעם אלא לבטל הטעם עצמו המעורב, ולזה כל החתיכה מצטרפת, אבל תוס' אזלי לשיטתם דשיעור ששים הוא לסלק הטעם ובזה ודאי שאין מועלת כל החתיכה אם הטעם בלוע רק בגגה, ושפיר הקשו דמוכח שהטיפה מפעפעת בכל החתיכה.<br />
וכן בזה מבוארת פלוגתתם בקדירה עצמה דפירש"י שאפילו כשנפל איסור בעין מצטרפת הקדירה לשיעור ס', והקשו תוס' דהא ודאי שאין הקדירה מועלת לבטל טעם האיסור היוצא מהקדירה, אבל להנ"ל א"ש דלרש"י איירי בשאין טעם כלל כגון שלא נתן האיסור טעם בקדרה או במב"מ לרבנן דליכא טעם בקדירה, והקדרה מצטרפת לשיעור ס' לבטל הטעם, אבל תוס' שפיר הקשו לשיטתם דשיעור ס' הוא לסלק טעם האיסור דודאי אין מצטרפת כל הקדרה שלא יתן האיסור בעין טעם בקדרה. <br />
ה) ובגמ' צז: "אמר רבי יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור ואי נפל לקדרה אחרת אוסר אמר רבי אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה או במאי דנפק מיניה משערינן פשיטא דבדידיה משערינן וכו' אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסור כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכה דנבילה" וכתבו שם תוס' ד"ה "וכחל" וז"ל "וא"ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כדאמר דמשערין בכוליה ופריך נמי אלא מעתה נפל לקדירה אחרת אל יאסור משמע דפשיטא ליה שיוצא כולו וי"ל לפי שמתחילת בישולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו הלכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור" עכ"ל, מבואר מדבריהם דפירשו בכונת הגמ' "נפל לקדירה אחרת לא יאסור" שהחלב שבכחל יצא לגמרי ולכך לא יאסור, וע"ז משני דכיון שהכחל עצמו נשאר באיסורו דאפשר לסוחטו אסור, שויוה רבנן כחתיכה דנבילה ואוסר הקדירה מחמת טעם עצמו. <br />
אבל רש"י שם כ' וז"ל "כיון דאמר רבי יצחק כו'- מפני שבתחילה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הקדירה בו טעם מיד נאסר ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה כדאמר במתני' בזמן שמכירו כו'" עכ"ל, והנה במתני' איירי לענין גיד הנשה שנתבשל עם הגידים וחתיכה של נבילה שבישלה עם החתיכות, ומדהביא רש"י ראיה משם שהאיסור לעולם אסור, נראה מזה שהס"ד להתיר בסוגיין כשנפל לקדירה אחרת, אינו משום שהכחל אינו אסור אלא מחמת החלב הכנוס בתוכו והחלב כבר נפלט ויצא לחוץ כמו לתוס', דא"כ ל"ש מידי לגיד הנשה ונבילה, אלא כונת הגמ' דנפל לקדירה אחרת לא יאסור אפילו אם אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ, משום דגם טעם הכחל עצמו דהיינו טעם הבשר שבו, ג"כ אינו אוסר, כיון שהכחל עצמו נתבטל והותר, ולכן ס"ד להתיר אפילו אותו עצמו (עיין בהערה), וכן נראה מלשון רש"י בד"ה "אלא מעתה" וז"ל "הואיל ובדידיה משערינן הא איבטיל כוליה שהלך כל עצמו (טעמו) בתבשיל דאל"ה אמאי בעית ששים כנגד כולו וכיון דכוליה בטלתיה נפל בקדירה אחרת אל יאסור" עכ"ל, משמע דלא קאי על החלב הכנוס לתוכו אלא עליו עצמו (וס"ל בהו"א דכיון דאינו חתיכה דאיסורא מצד עצמו כגיד ונבילה אלא אסור מצד החלב שבו בזה יש לומר שגוף הכחל ג"כ נתבטל וכמו שכתב הט"ז בסי' צו' סק"ה עי"ש), וע"ז שפיר הביא רש"י מגיד הנשה ומחתיכה של נבילה שכל חתיכה של איסור נשארת באיסורה אפילו כשכבר נתערבה ביותר מס' ונתבטל טעמה בששים, וממילא גם אוסרת הקדירה, אבל תוס' נראה דפליגי בזה וסברי שמה שס"ד שנפל לקדירה אחרת אינו אוסר ודאי הוא משום דס"ד שאין הכחל אוסר אלא מחמת החלב הכנוס בו ועל זה מקשה שלא יאסור משום שטעם החלב שבו נפלט, אבל אם גוף הכחל הוא איסור ודאי יש לאסור מחמת טעם הכחל עצמו.<br />
ותלוי בהנ"ל דלרש"י דיסוד דין ביטול בששים הוא לבטל הטעם שנתערב ודאי י"ל דכמו שמצינו דין ששים לבטל הטעם מועיל גם לבטל את עצם הכחל האסור, אבל לתוס' שדין ששים הוא דבששים פוסק הטעם ונתחדש דכשפוסק הטעם בטל ולא אכפת לן בתערובת הטעם, אם כן אין סיבה לומר שהכחל עצמו יתבטל בששים, דלא מצינו דין ביטול בששים, שאין הששים המבטל אלא הששים מסלק הטעם ועי"ז מתבטל.<br />
<br />
[[קטגוריה: תערובות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%A2&diff=16152איסור בלוע2020-12-27T19:43:42Z<p>חיים ברזל: ביאור מחלוקת רש"י והרשב"א בגדר דין איסור בלוע</p>
<hr />
<div>'''איסור בלוע'''<br />
<br />
'''המקור בגמרא'''<br />
<br />
בגמ' צז: "אמר רבי חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א"ד בקדרה עצמה וא"ד במאי דבלעה קדרה" ופירש"י "במאי דבלעה קדירה – אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט וכו' וכיון דאיפליגו תרי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרינן לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע" ובב"י בסי' צט' ס"ד הביא דברי הרשב"א בתורת הבית שכ' על רש"י וז"ל "מתוך דברי רש"י נראה שהוא ז"ל מודה שאם ראינו איסור בשעת נפילתו ובא לפנינו עכשיו כמו שהיה לפנינו מתחילתו ולא נצטמק וההיתר נצטמק מכמות שהיה כגון זה מצרפין ההיתר שנבלע בקדירה ונצטמק לבטל האיסור ואע"פ שאין עכשיו בהיתר כדי לבטל האיסור כמו שהוא ואין זה מחוור דמה לנו במה שהיה ההיתר רבה מתחילתו על האיסור השתא מיהא נתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור אותו כאילו נפל בתוכו עכשיו שיעור איסור כזה ובמסכת תרומות נמי משמע דבתר בסוף אזלינן דתנן סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין טחנן ופיחתו וכו' והרמב"ם פסק כלישנא בתרא ופירש במאי דבלעה קדירה ועומד בדופני הקדירה ומשערינן זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט כלומר מה שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרף לחשבון שזה כלה לגמרי" וכו' עכ"ל, וצ"ע לפי דעת הרמב"ם הא אמרינן בגמ' "אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע" ואיך פסק בסתמא שאומדין כמה נבלע ועומד בדופני הקדירה אע"פ שאפשר שגם מן האיסור נבלע עימו.<br />
עוד צ"ע דהנה כ' הטור שם אחר שהביא דברי הגמ' שאף מן האיסור נבלע בהדי ההיתר, וז"ל "והרשב"א כתב י"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר ויראה לי דמב"מ שמה"ת בטל ברוב וכו' תולין להקל אבל מבשא"מ אין תולין להקל" משמע מלשון הטור דהרשב"א חולק על שיטת רש"י וסובר דלא אמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" אלא משערים כמה בלע מן ההיתר ומצטרף לכל הקדירה, וצ"ע דהרשב"א איירי שם בשנודע דהאיסור לא נצטמק וההיתר נצטמק ובזה חלק על רש"י דאין מצרפין אלא מה שבלוע ועומד בדופני הקדירה ולא אזלינן בתר בתחילה, אבל כשאין ידוע כמה בלע לכאו' מודה לרש"י דאמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, ומה שחילק בין מין במינו למין בשאינו מינו כונתו דגם בשידעינן שדוקא התירא נבלע בתוך הקדירה מ"מ במין בשאינו מינו לא מצרפי' ליה כיון שאינו בעין בתוך הקדירה ולא משום סברת "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", וכן סיים בלשונו שם (עיין בהגהות רעק"א ובפרישה מש"כ בזה).<br />
עוד צ"ע דהנה סיים הטור שם על דברי הרשב"א "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק" וכ' הב"י שם וז"ל "דעתו לומר שמאחר שפסק סתם דלא משערינן במאי דבלעה קדירה ולא חילק בין מין במינו למין בשאינו מינו משמע דס"ל שאין לחלק ביניהם ולי נראה דרש"י והרא"ש יודו בחילוק שחילק הרשב"א שהרי בהדיא כתבו כיון דאיפלגו הני תרי לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא משמע דהיכא דהוי איסורא דרבנן אזלינן לקולא למינקט מיהא כלישנא בתרא" עכ"ל וכונתו דכמו שכתבו רש"י והרא"ש לפסוק כל"ב לענין הקדירה עצמה משום דאזלינן לחומרא בדאורייתא, כך מש"כ לפסוק דאמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" ודלא כהלישנא בתרא אלא כסוגיין דלק' לגבי דיקולא, אינו אלא משום דאזלינן לחומרא בדאורייתא אבל בלא"ה משמע דאזלי' לקולא, וצ"ע דעת הטור אליבא דהרא"ש.<br />
<br />
'''ביאור סברת רש"י והרשב"א'''<br />
ונראה בכל זה דהנה משיטת רש"י שהעמיד דברי הל"ב משום דאזלינן בתר בתחילה ומצרפים אפילו מה שכלה ואבד מחמת האור כמש"כ הרשב"א לדעתו, משמע דחולק על שיטת הרשב"א שחשבינן לבלוע כאילו הוא בעין ומצרפים אותו, וסובר דהבלוע אינו מצטרף להתיר האיסור, ולכך הוכיח מדאמרי' בל"ב שמשערינן במאי דבלעה קדירה שהכונה היא דאזלי' בתר בתחילה ובתחילה היה הכל בעין בתוך הקדירה. ונראה דרק משום כן הוצרך לומר של"ב היא דלא כסוגיא דלק' דאמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", דלשיטת הרשב"א והרמב"ם שכ' דסברת הל"ב היא שחשבינן לבלוע כאילו הוא בעין אין כאן סתירה בין הני ב' סוגיות, דודאי בסתם קדירה שבשלו בה כמה פעמים היתר ורק היום בשלו בה תערובת של היתר ואיסור, בלוע בה היתר יותר מן האיסור ול"ש כלל לומר "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" ומשערין ההיתר הבלוע בה ומצטרף לבטל האיסור, ולקמן צריך לומר דאיירי בדיקולא שלא בשלו ומלחו בו מעולם ולא נבלע בו היתר אלא מתוך הך תערובת, וע"ז אמרינן "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", ורק לשיטת רש"י שאין מצרפים הבלוע אם כן סברת הגמ' היא דאזלי' בתר בתחילה שהיה ששים בעין לבטל האיסור, ושפיר כ' דזה אינו מדאמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע.<br />
ולכך הרמב"ם לשיטתו דסובר דלא כרש"י פסק כל"ב דמשערין במאי דבלעה קדירה, ולא שייך כלל לסוגיא דלקמן, וזה כ' הטור שכ' דלהרשב"א לא אמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, כונתו דלהרשב"א לא אכפ"ל שנבלע גם מן האיסור משום דמשערין בהיתר שהיה בלוע מכבר בקדירה קודם שנתערבו ההיתר והאיסור. ובזה מובן כ' הטור שכ' "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק" אף דודאי מודה הרא"ש ורש"י דלא אמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע אלא משום דאיסורא דאורייתא הוא ואזלי' לחומרא, אבל מ"מ פליגי על סברת הרשב"א שהבלוע בדופני הקדירה הרי הוא כאילו הוא בעין, ואין מצרפים את הבלוע אלא אזלינן בתר בתחילה שהיה הכל בעין, ונפק"מ כגון כשיודע בהדיא שגם התירא בלע וגם איסורא בלע דמ"מ לדעת הרשב"א מצרפים את ההיתר שנבלע בקדירה כמה פעמים קודם תערובות ההיתר והאיסור, וע"ז כתב הטור דהרא"ש סובר שאין מצרפים ההיתר הבלוע בקדירה בכל אופן, ולפ"ז מקורו בדברי הרא"ש, אינו כמו שכתב הב"י מדסתם ולא חילק, אלא בהדיא מוכח כן מדכתב לסתור הל"ב מדאמרי' לק' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, דמזה מוכח בהדיא דאין מצרפין הבלוע ורק אזלי' בתר בתחילה וכמשנ"ת.<br />
ונמצא דמוכח שנחלקו הראשונים אם הבלוע בדופני הקדירה הרי כאילו הוא בעין או הרי הוא כמי שאינו.<br />
ובגמ' צז. "רבין בר רב אדא אמר כילכית באילפס הוה ואתו שיילוה לרבי יוחנן ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאה אמר רבא מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים ליה והשתא דאמר רבי יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה", וכ' הר"ן וז"ל (לד. מדה"ר) "ומדאמרינן האי לישנא דסמכינן אקפילא משמע דלקולא סמכינן עליה ובמאי עסקינן אי דליכא ששים ודאי לא סמכינן עליה שהרי חכמים השוו מידותיהם לשער כל איסורין שבתורה בששים ואי דאיכא ששים במאי סמכינן עליה הא כי ליכא קפילא נמי משערינן בששים אלא הכא כגון שלא נתערב גוף האיסור אלא פליטתו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וכו' וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב במאי דאמרינן לקמן כל איסורין שבתורה בס', והוא דבדקיניה ולא יהיב טעמא, משמע דס"ל דכי אמרינן דסמכינן אקפילא היינו בדאיכא ששים ולא מחוור דמדאמרינן סמכינן אקפילא משמע דלקולא סמכינן עליה ולפי דבריו אינו בא אלא לאסור דהא כל היכא דאיכא ס' אי ליכא קפילא ודאי שרי דהא אמרי' מיין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים" עכ"ל, אמנם צ"ע דרש"י גופיה פירש בסוגיין "ליטעמיה קפילא- ..ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר" עכ"ל, משמע מדכ' "דמותר לסמוך עליו" דבלא הקפילא היינו אוסרים והקפילא בא להקל ולהתיר, וע"כ היינו בדליכא ס' כמש"כ הר"ן דבדאיכא ס' ודאי מתירין בדליכא קפילא, ואעפ"כ מותר בדליכא טעמא ודלא כדפירש"י לקמן דגם בדבדקיניה ולא יהיב טעמא בעי' ששים וצ"ע.<br />
אמנם להנ"ל א"ש היטב שיטת רש"י וקושית הר"ן, דרש"י לשיטתו שבלוע בכלי אינו מצטרף לא לאיסור ולא להיתר ואינו כאילו הוא בעין והרי הוא כמי שאינו ולכך אף דכל איסור שנותן טעם בעי' ששים לבטל הטעם גם בדבדקיניה ולא יהיב טעמא, מ"מ בבלוע דהאיסור חשיב כאילו אינו קיים אין צריך ששים לבטל הטעם, ואין איסור אא"כ מורגש הטעם, דאז אסור משום דטעם כעיקר כמו שאסור כשמורגש הטעם גם בדאיכא ששים לבטלו, משום דטעם כעיקר (עיין בפירש"י לק' צח: ד"ה "לטעם כעיקר" ובמש"כ "זרוע בשלה"), ולכן בקדירה שבישל בה בשר ואח"כ בישל בה חלב ובאלפס שבישל בו שקץ דגים ואח"כ בשל בו בשר, אין דין ששים לבטל האיסור ורק בדאיכא טעמא אסור משום טעם כעיקר, ולכן סמכינן על העכו"ם לקולא וכשאומר שליכא טעמא שרי. אבל הר"ן לשיטתו דסובר כהרשב"א שבלוע הרי הוא כבעין ולכך שפיר הקשה דלרש"י שבעי' ששים בכל אופן לבטל הטעם, ליבעי ששים גם בקדירה של בשר (גם הר"ן לשיטתו שכ' דמה שצריך ס' אפילו בדליכא טעמא הוא מדרבנן משום שחכמים השוו מידותיהם עי"ש אבל מדאורייתא הכל תלוי בטעם, אם כן גם באיסור שאינו בעין צריך ס', אבל רש"י לשיטתו דדין ס' הוא מדאורייתא לביטול טעם ואף כשאין הטעם מורגש מ"מ בעי' ששים לבטלו לכן כשאין האיסור בעין לא בעי' ששים וסגי בדליכא טעם).<br />
ובגמ' צח: "רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי" ופירש"י "נ"ט קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשוו של איסור ולהא מלתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפי' מהכא להחמיר דלא ליבטיל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין וכו' אלא מדרבנן" משמע מפירושו דכל הנידון טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן אינו אלא בדאיכא ששים לבטל הטעם, ואעפ"כ אסרינן בדיהיב טעמא, ובזה יל"ד אם הוא דאורייתא או דרבנן אבל בדליכא ששים ודאי אסור מדאורייתא גם לרבא ורבי יוחנן וכדילפי' מזורע בשלה דבעי' ששים ורק בששים מותר וכדפירש"י שם בע"א בד"ה "ושניהם לא למדוה" דאיכא למילף דאפי' בדיהיב טעמא מותר בס' ורק מדרבנן הוא דאסור.<br />
אמנם צע"ג דבגמ' בפסחים מד: אמרי' דלר"ע ילפי' טעם כעיקר דאורייתא מגיעולי נכרים גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש, וצ"ע דגיעולי נכרים הו"ל לאסור מדאורייתא גם למ"ד טעם כעיקר דרבנן משום דליכא ס' במאכל כנגד הקדירה שנתבשל בה או מספק שמא אין ס' כנגד מה שבישל העכו"ם (ובשלמא בילפותא מנזיר יש לחלק בין מב"מ למין בשאינו מינו עיין מש"כ "נותן טעם" אבל כאן הא שמא בשל בה העכו"ם ג"כ מינו של הישראל). אבל להנ"ל א"ש דאף שבעי' ס' כנגד האיסור ובלא"ה אסור מדאורייתא אפי' בדליכא טעמא וכ"ש למ"ד טעם כעיקר דרבנן, מ"מ היינו דוקא באיסור בעין שנותן טעם, כמו בזרוע בשלה באיל, אבל בקדירה הבלועה מאיסור דלרש"י חשיב כמי שאינו בזה לא בעי' ס' ואינו אוסר אלא מחמת נתינת טעם ולמ"ד טעם כעיקר דרבנן מותר אף בדליכא טעם כלל.<br />
<br />
[[קטגוריה: תערובות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C&diff=16151ביטול2020-12-27T19:41:54Z<p>חיים ברזל: גדר דין ביטול בתערובת</p>
<hr />
<div>'''ביטול'''<br />
<br />
'''יסוד הגדרת הביטול -המקור בגמרא'''<br />
<br />
א) בכורות כב. "אמר ליה אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה א"ל ואת לא תסברא והתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לק' חולין טהורין רבי אליעזר אומר תירום ותירקב שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכ"א תעלה ותיאכל ניקודים או קליות או תילוש במי פירות או תיחלק לעיסות ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה ותני עלה אותן חולין לרבי אליעזר מה תהא עליהן יאכלו ניקודים או קליות או ילושו במי פירות וכו' ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה סבר איבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור", ופירש"י "אלא לר"א- דאמר שאני אומר מי חשבינן להו כטהורין לגמרי" וכן שם "גזירה שמא יביא – דאי חשבינן להו כטהורין לגמרי" וכו', משמע דמפרש דמעיקר הדין הרי הם טהורין לגמרי ואינם מטמאים החולין, ומשום גזירה גזרו להחשיבם כטמאים לענין שמטמאים חולין שהוכשרו (ומ"מ מותר לאכלם אע"פ שמדרבנן החזירו טומאתם שמטמאים במגע, וכן אע"פ שטומאה כמאן דאיתיה לענין משא מדאורייתא, אעפ"כ מותרים משום דמלבד הביטול על הטומאה יש גם ביטול על שם תרומה שלהם, וע"ז ליכא למיחש שיביא קב חולין טמאים ממק"א, דמצטרפים להעיר הטומאה מחמת טומאתם ולא להעיר התרומה כיון שהם חולין). אבל תוס' כתבו וז"ל "ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה- וכו' צריך שלא יהא בעיסה מאה ואחד ביצים שא"כ היה בה כביצה מהתרומה טמאה ואין הטמאה יכול ליבטל במאה של טהורה שהוכשר שהרי מטמאה הכל ודומה כמטמא תרומה בידים שהתרומה טהרה על ידי ביטולה ומיהו מהאי טעמא לחודיה לא היה מיתסר דכיון שכבר נתבטלה התרומה והכל חולין מותרת לזרים מה קפידא יש אם מטמא חולין אלא בעינן שלא יטעה לבטל קב חולין טמאים בקב ועוד כדמפרש" וכו' עכ"ל, מבואר דמעיקר הדין אם החולין מוכשרים לקבל טומאה שוב אין הטומאה יכולה ליבטל בהם שהרי מטמאתם כמוה ולא מתבטלת כמותם ואסרינן משום דבזה הוי כמטמא תרומה טהורה שהרי מחזיר לה טומאתה, אלא דמ"מ מעיקר הדין שרי משום דמעיקר הדין אינו תרומה אלא חולין ולא אכפ"ל שמטמא חולין טהורים אלא משום גזירה גזרו להחשיבו כתרומה לענין שאסור לטמאותה.<br />
ובשיטת רש"י נראה דאע"פ שהא מיהת פשוט שתרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין מוכשרים אינה בטילה אלא מטמאתם, וכדפירש"י בתחילת הסוגיא "למאה חולין טהורין- שלא הוכשרו ולא טימאתן בנפילתה", מ"מ כל זה בתחילת נפילתם, אבל אם נפלו לק' חולין שאינם מוכשרים והוכשרו אח"כ אינו מטמא החולין והדר מביטולו, כיון שכבר נתבטל וטהר ושוב לא אכפ"ל שהמבטל הוכשר ליטמא כמו המתבטל כיון שהמתבטל כבר בטל ואינו יכול לטמאות במגע (אפילו אם טומאה כמאן דאיתיה, כמבו' בגמ' לענין אחר הנוגע בתערובת, וה"ה לענין הרוב עצמו שנוגע במיעוט). אבל תוס' סברי דאין חילוק, ודנין דאילו נתערבו עכשיו בחולין מוכשרים, דבעי' שישאר סיבת הביטול בשביל להתיר המתבטל, וכשפקעה סיבת הביטול שוב חוזר המתבטל מביטולו.<br />
ב) ושם בתחילת הסוגיא "אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממ"נ אי מיא רובא מיא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא בטלי להו ברובא אמר רבי ירמיה לא שנו אלא לטבול בהן פיתו אבל לקדירה לא מצא מין את מינו וניעור" ע"כ, ופירש"י בד"ה "וטהור" "..ואי מיא רובא ובטיל הציר ברוב ומקבל טומאה מחמת המים" וכו' וכן שם בד"ה "משום הך מיעוטא דמיא" "..בטלי להו ברובא ולא הוי הציר טמא" ובסוף דבריו שם אבל לתקן את הקדירה אסור =שהמים שבתוך הציר מוצאין מים שבקדירה ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו" עכ"ל, מבואר דאם המים רוב הציר ג"כ מקבל טומאה, דאע"פ שציר אינו מקבל טומאה מ"מ בטל למים ומקבל טומאה כמוהם, ולפ"ז ה"ה להיפך דכשהציר רוב והמים בטלים, אינם בטלים מטומאתם אלא מתורת קבלת טומאה ונעשים כציר שאינו בר קבולי טומאה, ולפ"ז מה שפירש"י שכשהמים שבציר מוצאין מים שבקדירה ניעור מתורת ביטול וחוזר לטומאה, הכונה דניעור מתורת לאו בר קבולי טומאה וחוזר להיות בר טומאה כמו שהיה קודם (וה"ה שחוזר לטומאתו כיון שהציר לא ביטל הטומאה אלא התורת קבלת טומאה וחזר וניעור), ובזה א"ש היטב איך מועילים מים שבקדירה להעיר מים שבציר לטומאה, הא המים שבקדירה אינם טמאים כלל, אלא כיון שהביטול הוא מתורת קבלת טומאה שפיר מועיל הצירוף עם המים שבקדירה שהם ברי קבלת טומאה אע"פ שהם טהורים, להצטרף למים הטמאים ולצאת מידי מה שבטלם הציר.<br />
אבל תוס' כתבו וז"ל "וניעור –פי' הקונטרס וכו' ולא דק דציר לאו בר קבולי טומאה הוא אלא זהו ניעור דמקמי הכי בטל הציר מן המים טומאת משקין מחמת רוב ציר ועכשיו שהמים ניעורו לכמות שהן תחילה קודם שנתערבו בציר", מבואר דלא שייך ביטול על תורת קבלת טומאה והציר בכל אופן אינו טמא, ולפ"ז ה"ה להיפך דהמים בכל אופן אינם בטלים מתורת קבלת טומאה ולא שייך בהם ביטול אלא מהטומאה עצמה וכן משמע מלשונם "בטל הציר מן המים טומאת משקין" ולא "תורת קבלת טומאה", ולפ"ז צ"ע איך מועילים מים שבקדירה להעיר מים שבציר לטומאה הא המים שבקדירה אינם טמאים כלל, ואין לומר שמטמאים אותן מחמת מגע מים טמאים כיון דטומאה כמאן דאיתיה דמי, דהא זה אינו אלא לענין משא באפר פרה ובנבילה ולא לענין מגע כמבואר שם בגמ'.<br />
אלא נראה פשוט דכונתם בזה כמש"כ בע"ב, דכיון דהשתא מעורבין המים שבציר עם מים שבקדירה, מים שבציר נטמאים מחמת מים שבציר ולא דמי לאפר חטאת שמעורב באפר מקלה, דשם כשנוגע באפר חטאת עדיין הרוב המבטל דהיינו האפר מקלה –קיים ומבטל, אבל הרוב המבטל –דהיינו מים דבקדירה שהם חלק מכל הרוב המבטל ודאי שייך לומר שנטמא מחמת מים שבציר וממילא הדרי מים שבציר לטומאתם ומטמאים מים שבקדירה ג"כ, וכמו לענין תרומה דכשהוכשרו החולין לקבל טומאה חוזרין וניעורין התרומה לטומאתה כיון דהשתא אי אפשר להם לבטל החולין, ומטמאין אותם, והה"נ בסוגיין, דדנין כל רגע מחדש כאילו נתערבו מים טמאים ומתבטלים מטומאתם, והשתא שיש בכלל התערובת גם מים שנטמאים מחמת מים שבציר אם כן כבר אין מים שבציר יכולים להתבטל.<br />
ועתוס' שם שהקשו היאך ניעור מ"ש מהא דאמרי' בחולין לרבי יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל, דככשנתערב במינו ובשא"מ אמרי' סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והנה לרש"י לק"מ דשם לא בעי' ביטול אלא על האיסור, והמינו אינו אלא דבר שאין יכול לבטל האיסור וע"ז אמרי' "סלק" אבל כאן אין החסרון במים שבקדירה שאינם יכולים לבטל המים שבציר דהא מים שבציר הציר כבר בטןלם, ועל כרחך כל החסרון הוא שמצטרפים אליהם והשתא אין רוב כנגדם בציר, אבל תוס' לשיטתם הקשו דנימא "סלק" סברי שכל החסרון במה שנטמאים מים שבקידרה הוא שהשתא אין למים שבציר במה להתבטל כיון שהמבטל נטמא כמוהם וכמו לגבי תרומה שמשום הכי חוזרת לטומאתה לתוס' וכמשנ"ת, וע"ז הקשו הא איכא כאן גם ציר שאפשר להם ליבטל בו, ולא דמי לתרומה שאותו דבר שנתבטלה בו, השתא הוכשר ויכול ליטמאות ממנה, והיינו ממש מה דאמרי' ב"סלק" דאיסור שנתערב במין ובאינו מינו לרבי יהודה שמין במינו לא בטיל, לא אכפ"ל שיש כאן גם מינו וסלק את מינו כמי שאינו ומתבטל האיסור באינו מינו, והה"נ בסוגיין. וע"ז תרצו דל"ש "סלק" משום דמ"מ אין רוב בציר לבטל הטומאה כיון שהמים שבקדירה נטמאו כמותם וכמשנ"ת לרש"י.<br />
ג) ובגמ' כג. "א"ל אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה איתיביה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה הוא לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דמי נהי דבמגע לא מטמא לטמא במשא" וכו', ופירש"י "ואי אמרת טומאה –המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי אלא כמאן דאיתיה דמי דאי משכחת טומאה אחריתי מצטרפת בהדה" וכתבו תוס' שם ד"ה "ואי" וז"ל "מתוך פי' הקונטרס משמע שבא לדקדק דאין טומאה עוררת טומאה מדחשבינן טומאה כמאן דליתא וזה אינה סוגית הש"ס וכו' אלא אפילו לא חשבינן טומאה כמאן דאיתא מ"מ בדין הוא על טומאה שעוררת טומראה אפילו אי לא הויא טומאה כמאן דאיתא", ומבואר דלרש"י ל"ש לומר מצא מין את מינו וניעור גם בטומאה עוררת טומאה אלא משום דטומאה כמאן דאיתיה, ולתוס' אפילו לא אמרי' טומאה כמאן דאיתיה מ"מ טומאה עוררת טומאה ומצא מין את מינו וניעור.<br />
ונראה דתלוי בהנ"ל, דרש"י לשיטתו שדבר שנתבטל אפילו כבר פקעה סיבת הביטול מ"מ כיון שכבר נתבטל שוב אין חוזר ליאסר וממילא ל"ש לומר כשמצא מין את מינו שיהיה ניעור אלא משום דטומאה כמאן דאיתיה ולכן כשמצא מין את מינו והשתא הרוב הוא טמא חוזר וניעור, אבל תוס' סברי כשיטתם הנ"ל דדבר שנתבטל ופקעה סיבת ביטולו, כגון בתרומה, שהרוב שבטלו הוכשר לקבל טומאה, הדר מביטולו, והה"נ לענין מצא מין את מינו ונעשה הרוב דכיון שפקע סיבת הביטול דהיינו שכבר אין רוב כנגדו שוב פקע מביטולו אף אם טומאה לאו כמאן דאיתא.<br />
ד) ומתוך הנ"ל מבואר דנחלקו עוד אם דבר שאין בו תורת קבלת טומאה שייך שיקבל טומאה על ידי ביטול ברוב, וכן להיפך דבר שיש בו תורת קבלת טומאה אם שייך על ידי ביטול ברוב לעשותו לאו בר קבלת טומאה, דלרש"י שייך ביטול ברוב על זה ולתוס' לא שייך. ומצינו בזבחים עח. דאי' שם "אמר ריש לקיש הפיגול והנותר ונטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק ל"ש התראה", ופירש"י "א"א שלא ירבה וכו'- כשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע ממינו וא"א לכוין שלא יהא ממין האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל ממין חבירו ונמצא שאין באותו מין כשיעור דבציר ליה שיעוריה ולא ידעינן הי מינייהו בציר ליה וכי מתרינן ביה לא ידעינן משום מאי נתרו ביה וכו' והתראת ספק לאו שמה התראה" עכ"ל, מבואר מדבריו דודאי באיסור שיש בו עכשיו כשיעור, אע"פ שהשיעור מיעוטו הוא מאיסור אחר שבטל בו מ"מ כיון שנוסף על המבטל ונקרא בשמו מצטרף לשיעור ולוקה, ורק משום דהתראת ספק ל"ש התראה אינו לוקה. אמנם תוס' כתבו שם בד"ה "הפיגול" בתו"ד וז"ל "ועוד קשה היכי מחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור ואם כן אפילו את"ל דהתראת ספק ל"ש התראה הכא פטור דא"א שלא יתערב מכל אחד ואחד משהו בחיברו ובצר ליה שיעורא" עכ"ל, אמנם לכאו' להמבואר בפירש"י ל"ד כלל להיתר מצטרף לאיסור דשם היינו בשאינם מעורבים (עי"ש היטב בפסחים מד: ובפירש"י שם), ומבואר דנחלקו רש"י ותוס' אם על ידי דין ביטול רק בטל מהמיעוט איסורו ואינו נעשה כמו הרוב או שנעשה כמו הרוב ממש, ובזה תלוי פלוגתתם דלעיל אם המיעוט הטמא שנתערב ברוב שהוא לאו בר קבולי טומאה, אם רק נטהר מטומאתו או שנעשה כמו הרוב שנעשה בר קבולי טומאה, וכן פלוגתתם להיפך אם דבר שהוא לאו בר קבולי טומאה אם שייך לומר שבטל לרוב ונעשה כמוהו ממש ומקבל טומאה או לא.<br />
ה) ובגמ' בחולין ק: "הוי מין ומינו וד"א וכל מין ומינו וד"א סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו", ופירש"י "ודבר אחר- כגון תבלין ורוטב מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדירה זו" וכו', משמע מדבריו דא"צ להחשיב האיסור כאילו נתערב רק בשאינו מינו בשביל להתירו, דכיון דהאיסור מעורב גם במינו וגם בשאינו מינו, ובשאינו מינו יש כח לבטל האיסור, ממילא בטל, וכונת הגמ' "סלקהו כמי שאינו" היינו שהמינו אינו נוסף על האיסור להצריך ס' גם כנגדו, ועל מה שאינו פועל כלום באיסור ע"ז אמרי' שהוא כמי שאינו שאינו מחזק האיסור וממילא האיסור בטל, וכן מבואר בפירש"י לק' קח. ד"ה "לימא פליג אדרבא" שכ' בתו"ד וז"ל "סלק את מינו דהיתר כמי שאינו שאינו מועיל לא לבטלו לאיסור דמין במינו לא בטיל ולא תוספת הוא נוסף עליו להיות שניהם איסור ולא יוכל מין האחר לרבות עליו ולבטלו אלא סלקהו כאילו אינו כאן וירבה שאינו מינו של היתר על האיסור ויבטלנו" עכ"ל מבואר כנ"ל ד"סלק" היינו שאל תאמר שהמינו נוסף על האיסור, אבל אחרי שאינו נוסף על האיסור ממילא בטל האיסור בשאינו מינו אע"פ שמעורב גם במינו וגם בשאינו מינו וא"צ לשום דין נוסף בשביל לבטלו.<br />
אבל תוס' כתבו בדף ק: ובבכורות שם (הובא לעיל) וז"ל "וי"ל דלא דמי דהכא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכל מקום שישנו היתר הוא וכו' אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק", והנה כד נדייק בלשונם ל"ש כלל לומר כפי מה שנתבאר לרש"י, שכתבו "התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק", דלרש"י שזהו גופא מה שנאמר בסלק דהיינו שכיון שמינו לא מצטרף בהדי האיסור נמצא המינו כמי שאינו וממילא האיסור מתבטל כיון שלא נצטרף המינו על האיסור, אם כן התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים זה גופא אינו סלק ולא שייך לומר שכשמינו עצמו מיטמא לא שייך סלק, והו"ל לתוס' לומר דהתם מינו עצמו מיטמא, ולא שייך לומר סלק, אבל האי לישנא מכשמינו עצמו מטמא אז לא שייך לומר סלק, משמע דלא כרש"י, דבאמת כשאיסור מעורב במינו ובשאינו מינו ודאי הו"ל לאסור את המינו לרבי יהודה דמין במינו לא בטיל, וע"ז נאמר דין חדש דסלק את מינו כמי שאינו וכביכול אין כאן אלא את שאינו מינו.<br />
ובגמ' בע"ז עג: נחלקו רש"י ותוס' לרבי יוחנן דסובר "אפי' הגדילו באיסור מותר", דרש"י פירש "הואיל ונפלו מים תחילה לא אמרינן מצא מין את מינו" ומבואר ברש"י דסובר למסקנא דבעי' תחילה (עי"ש בע"א) אבל נפלו מים אח"כ לא אמרי' סלק ורואין (דלכאו' היינו הך), ולתוס' שם לרבי יוחנן לא בעי' תחילה דבכל אופן אמרינן רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ותלוי בהנ"ל דלרש"י דדין סלק היינו שהמינו אינו נוסף על האיסור ולכן מותר, א"כ באופן זה שהאיסור היה מעורב רק עם מינו ודאי י"ל דהמינו מצטרף עליו ובעי' במים כדי לבטל הכל דהשתא ליכא "סלק". אבל לתוס' דגם כשנתערב עם מינו ושאינו מינו בב"א, מ"מ אינו מתבטל בשאינו מינו אלא משום דנתחדש דין "סלק" שרואין כאילו מעורב רק עם האינו מינו, אם כן אין מגרע כלל מה שמעורב בתחילה רק עם מינו ואח"כ נתערב כאן גם אינו מינו, דהשתא שנתערב אינו מינו ורואין האיסור כאילו מעורב רק עם האינו מינו לא אכפ"ל שבתחילה היה מעורב רק עם מינו.<br />
ו) והנה כתבו תוס' בחולין צח. ד"ה "כל איסורין שבתורה בששים" דדבר שבדקנוהו ולא יהיב טעמא א"צ בו ס' דוקא אלא כיון שאינו נ"ט מותר עי"ש, אבל רש"י שם כתב בד"ה "בס' –היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא וכו' וכי לא יהיב טעמא בעי' ששים לבטוליה" עי"ש, ומבואר בלשונו בע"ב בד"ה "דמדאורייתא ברובא בטיל" דבעי' ששים לבטל הטעם היוצא דאע"פ שאין נרגש טעם מ"מ צריך שיעור כנגדו לבטל הטעם שנתערב ודלא כתוס' שכתבו דכל היכא שליכא טעמא מותר.<br />
והנה גם לתוס' כשאין ס' כנגדו ומותר משום דלא יהיב טעמא אין הכונה שמותר בעצם מה שלא יהיב טעמא וא"צ לדין ביטול כלל דכיון שלא יהיב טעמא אין כלל סיבה לאיסור, דזה אינו, מדכתב הרא"ש בתשובה הביאו הב"י ביו"ד סי' צח' ס"ט ללמוד מדקי"ל ביבש ביבש שחד בתרי בטיל משום שאיסורין מבטלין זה את זה, לכ"ט זיתים של היתר שנפל בהם כזית של חלב ובקדרה אחרת היו שלשים של היתר ונפל לתוכן זית של דם ונתערבו יחד אלו שני תערובות וכתב דסברא הוא דכל איסור בטל כשאיו יוכל יתן טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינו שוה הרי נתבטל טעם החלב בששים וטעם הדם בששים דמ"ל איסור המבטל איסור ומ"ל היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהא לו עוד כח ליתן טעם בהיתר, עכ"ד. והשתא צ"ע מה הוצרך ללמוד ד"ז מדאיסורים מבטלין זא"ז, הא אפילו אינם מבטלים זא"ז ס"ס אין כאן טעם איסור, עוד קשה מדהביא בהגהות רעק"א בשו"ע שם בשם התבואות שור שבשני כזיתים של אותו איסור אפילו שאינם שוים בטעמם אינם מבטלים זא"ז, וקשה הא ס"ס ליכא טעם. עוד קשה מה שהביא בדרכי משה בר"ס צט' וכ"פ ברמ"א בסי' צט' ס"א בשם האו"ז, דאע"פ שס"ל דלא כהר"ן, שאין בעצמות האיסור לחות וטעם ואין מצטרפות לאיסור מ"מ גם אין מצטרפות להיתר אבל עצמות היתר מצטרפות להיתר עי"ש ובש"ך שם, וק' הא ס"ס ליכא טעם האיסור בין אם הששים הוא מעצמות היתר או מעצמות איסור א"כ מה אכפ"ל שעצמות איסור הוא, אלא נראה מכל זה דגם לתוס' בעי' דין ביטול ולא סגי במה שאין טעם, אלא דסברי תוס' שכשלא יהיב האיסור טעמא ממילא בטל טעמו המעורב, בהיתר שנתערב בו וא"צ דוקא ששים, אבל מ"מ בעי' לדין ביטול ולכן הוצרך הרא"ש ללמוד מדאיסורין מבטלין זא"ז שששים שחלקו הוא איסור מצטרף לבטל האיסור, ולכן באותו איסור אפי' כשחלוק טעמו אין ניתר בששים, ולכן עצמות אותו איסור אין מצטרפין להיתר אפי' אי אינם נוספות על האיסור.<br />
וצ"ב שיטת תוס' לפמשנ"ת, דאיך אפ"ל שכשפוסק הטעם בארבעים בעי' את כל הארבעים לבטלו, וכשפוסק בשלשים סגי בשלשים ומדין ביטול.<br />
<br />
'''סיכום וביאור יסוד המחלוקת'''<br />
<br />
ז) והנה נמצא דנחלקו רש"י ותוס' בד' ענינים כמבו' לעיל: א. כשהמבטל איבד את כוחו לבטל אם המתבטל חוזר לכמות שהיה או כיון שנתבטל שוב אינו חוזר לאיסורו, ב. אם שייך ביטול בדבר שאינו בר קבולי טומאה להיעשות בר קבולי טומאה ולהיטמאות, ג. אם דבר שמעורב בדבר שיכול לבטלו ובדבר שאין יכול לבטלו כאחד, אם אמרי' שמתבטל במה שיכול לבטלו ואינו אוסר את שאינו יכול לבטלו או מה שאין יכול לבטלו נאסר מחמתו ולא אכפ"ל שמעורב גם במה שיוכל לבטלו, ד. אם בעינן ששים לבטל הדבר או מתבטל בשיעור שאין נותן עוד טעם כמבואר לעיל.<br />
ונראה יסוד מחלוקתם דהנה יש לחקור אם ביטול יסודו הוא בדבר המתבטל דהיינו שבלא דין ביטול היה לנו לאסור כל התערובת משום שנפגש גם באיסור ונתחדש בדין ביטול שהאיסור מתבטל ול"ח איסור כלל ושוב לא אכפ"ל שכשאוכל כל התערובת אוכל בכללה גם את מה שהיה אסור קודם שנתערב, כיון שנתערב ונשתנה והותר, או היה אפ"ל באופ"א, דאין שום שינוי באיסור קודם שנתערב ואחר שנתערב, והאיסור קיים ועומד באיסורו גם אחר התערובת, אלא שנתחדש בדין ביטול דאע"פ שבלא שנתערב ברוב או בס' אסור לאכול התערובת משום שחשיב שנפגש גם באיסור בתוכה, מ"מ אחר שנתערב ברוב במינו ובס' בשאינו מינו, כשאוכל שאר כל התערובת חשיב שאוכל רק הרוב והששים ואינו פוגש האיסור כלל, ומ"מ האיסור עצמו כל היכא שאיתיה עומד באיסורו.<br />
וחקירה זו מתבארת מתוך פלוגתת הראשונים אם דבר יבש שנתבטל חד בתרי מותר לאכול שלשתם יחד ולבשלם כאחד או אין היתר אלא לאכול אחד אחד משום שבזה תלינן על כל אחד שהוא ההיתר, דהרא"ש בפרק גיד הנשה כ' דמותר אפילו כולם כאחד משום דעל ידי ביטול נהפך האיסור להיות היתר, וכמשנ"ת בצד הראשון, וכ"פ הטור בסי' קט', ותוס' בס"פ גיד הנשה (ק.) ובעל התרומות (הובא שם בטור) והרשב"א בתה"א (הביאו הב"י שם) כתבו דביבש ביבש שהאיסור ניכר במקומו בטעמו ונתערב חד בתרי אין היתר אלא לאכלם בזא"ז, ומוכח מזה דסברי דגם בדבר לח שמותר לאכול כל התערובת, יסוד ההיתר הוא כמשנ"ת בצד הב' דכיון שאינו ניכר בטעמא חשיב שאינו אוכל את האיסור.<br />
ונראה דרש"י ס"ל כצד הראשון ואם כן לא אכפ"ל שהרוב שהתיר האיסור או טיהר הטומאה בטל מכוחו כגון חולין שהוכשרו לקבל טומאה וכדו' וכנ"ל, דס"ס האיסור והטומאה כבר הותרו ופרחו והשתא שנעלם הרוב לא שייך לומר שיחזור לאיסורו, ולכך גם כן שייך לומר גם בציר שנתבטל ברוב שיקבל טומאה, דמ"ל איסור שאפשר להתירו על ידי ביטול שנעשה דינו כמו הרוב ומ"ל דבר שלאו בר קבולי טומאה שיהיה דינו כמו הרוב ויקבל טומאה, וכן היתר שנתבטל ברוב של איסור ישלים השיעור למלקות ככל ביטול ברוב, שהרוב משנה דין המיעוט להיות כמוהו, ולכך גם כן באיסור שנתערב במינו ובשאינו מינו לרבי יהודה שמין במינו לא בטיל, השאינו מינו יתירנו ככל דין רוב שמתיר ומשנה את המיעוט ושוב לא אכפ"ל שמעורב גם במינו והמינו אינו יכול לבטלו, שהדבר שמעורב במינו הוא היתר, שהאינו מינו כבר התירו והוי כמי שאינו, ולכן לרש"י אין תלוי כלל בכמה פוסק הטעם וכמובן, דכיון שנתחדש בת' בזרוע בשלה שבעי' ס' לבטל, ע"כ בעי' ששים בכל אופן ואפילו כשפסק טעמו בפחות מ"מ בעי' ס' לבטל.<br />
אבל תוס' סברי כצד הב' ואם כן אף שמותר לאכול רוב של היתר וחשיב שאינו פוגש האיסור כיון שהרוב הוא היתר, מ"מ כשהרוב איבד כוחו מלבטל המיעוט האסור האיסור חוזר לאיסורו שלא נשתנה מעולם מאיסורו ורק כלפי התערובת היה חשיב שנפגש רק באיסור (והחידוש של טומאה כמאן דאיתיה, הוא שגם בשעת התערובת מטמא במשא ולא אמרי' שנשא רק את הרוב) וכיון שלא היה שום חלות ביטול באיסור עצמו הרי הוא חוזר לאיסורו כששוב ליכא רוב, ולכך ל"ש לומר שהציר יקבל טומאה, דביטול אינו אלא הלכה ברוב שלא נאסר מחמת המיעוט האסור המעורב בו אבל המיעוט לא נשתנה מכמות שהיה ופשוט שאינו יכול לקבל טומאה ואינו יכול להשלים השיעור למלקות, ולכך גם כן באיסור שנתערב במינו ושאינו מינו לא אכפ"ל שמעורב גם בשאינו מינו, והמינו היה נאסר לשיטתם, משום שהביטול לא שינה כלום כלפי עצם האיסור ורק הרוב שאינו מינו לא נאסר ומצי לאכלו וחשיב שאינו אוכל האיסור בתוכו, אבל המינו שנאסר כמוהו משום דלא נתחדש בו ביטול, ייאסר אף על פי שיש כאן גם שאינו מינו, וא"ש היטב הא דשיעור הביטול תלוי בטעם, דכשפוסק הטעם בס' בעי' את כל הס' לביטול, דכיון שבעי' את כל הס' לסלק הטעם שלא יהיה ניכר ברוב וזהו גופא דין ביטול שלא יאסור המיעוט את הרוב אם כן כל שיש בכוח המיעוט ליתן טעם ברוב ולשנותו אין שייך הך ביטול שלא ייאסר הרוב מחמת המיעוט.</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%A2&diff=16150איסור בלוע2020-12-27T19:38:53Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>'''איסור בלוע'''<br />
<br />
'''המקור בגמרא'''<br />
<br />
בגמ' צז: "אמר רבי חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א"ד בקדרה עצמה וא"ד במאי דבלעה קדרה" ופירש"י "במאי דבלעה קדירה – אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט וכו' וכיון דאיפליגו תרי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרינן לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע" ובב"י בסי' צט' ס"ד הביא דברי הרשב"א בתורת הבית שכ' על רש"י וז"ל "מתוך דברי רש"י נראה שהוא ז"ל מודה שאם ראינו איסור בשעת נפילתו ובא לפנינו עכשיו כמו שהיה לפנינו מתחילתו ולא נצטמק וההיתר נצטמק מכמות שהיה כגון זה מצרפין ההיתר שנבלע בקדירה ונצטמק לבטל האיסור ואע"פ שאין עכשיו בהיתר כדי לבטל האיסור כמו שהוא ואין זה מחוור דמה לנו במה שהיה ההיתר רבה מתחילתו על האיסור השתא מיהא נתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור אותו כאילו נפל בתוכו עכשיו שיעור איסור כזה ובמסכת תרומות נמי משמע דבתר בסוף אזלינן דתנן סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין טחנן ופיחתו וכו' והרמב"ם פסק כלישנא בתרא ופירש במאי דבלעה קדירה ועומד בדופני הקדירה ומשערינן זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט כלומר מה שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרף לחשבון שזה כלה לגמרי" וכו' עכ"ל, וצ"ע לפי דעת הרמב"ם הא אמרינן בגמ' "אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע" ואיך פסק בסתמא שאומדין כמה נבלע ועומד בדופני הקדירה אע"פ שאפשר שגם מן האיסור נבלע עימו.<br />
עוד צ"ע דהנה כ' הטור שם אחר שהביא דברי הגמ' שאף מן האיסור נבלע בהדי ההיתר, וז"ל "והרשב"א כתב י"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר ויראה לי דמב"מ שמה"ת בטל ברוב וכו' תולין להקל אבל מבשא"מ אין תולין להקל" משמע מלשון הטור דהרשב"א חולק על שיטת רש"י וסובר דלא אמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" אלא משערים כמה בלע מן ההיתר ומצטרף לכל הקדירה, וצ"ע דהרשב"א איירי שם בשנודע דהאיסור לא נצטמק וההיתר נצטמק ובזה חלק על רש"י דאין מצרפין אלא מה שבלוע ועומד בדופני הקדירה ולא אזלינן בתר בתחילה, אבל כשאין ידוע כמה בלע לכאו' מודה לרש"י דאמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, ומה שחילק בין מין במינו למין בשאינו מינו כונתו דגם בשידעינן שדוקא התירא נבלע בתוך הקדירה מ"מ במין בשאינו מינו לא מצרפי' ליה כיון שאינו בעין בתוך הקדירה ולא משום סברת "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", וכן סיים בלשונו שם (עיין בהגהות רעק"א ובפרישה מש"כ בזה).<br />
עוד צ"ע דהנה סיים הטור שם על דברי הרשב"א "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק" וכ' הב"י שם וז"ל "דעתו לומר שמאחר שפסק סתם דלא משערינן במאי דבלעה קדירה ולא חילק בין מין במינו למין בשאינו מינו משמע דס"ל שאין לחלק ביניהם ולי נראה דרש"י והרא"ש יודו בחילוק שחילק הרשב"א שהרי בהדיא כתבו כיון דאיפלגו הני תרי לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא משמע דהיכא דהוי איסורא דרבנן אזלינן לקולא למינקט מיהא כלישנא בתרא" עכ"ל וכונתו דכמו שכתבו רש"י והרא"ש לפסוק כל"ב לענין הקדירה עצמה משום דאזלינן לחומרא בדאורייתא, כך מש"כ לפסוק דאמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" ודלא כהלישנא בתרא אלא כסוגיין דלק' לגבי דיקולא, אינו אלא משום דאזלינן לחומרא בדאורייתא אבל בלא"ה משמע דאזלי' לקולא, וצ"ע דעת הטור אליבא דהרא"ש.<br />
<br />
'''ביאור סברת רש"י והרשב"א'''<br />
<br />
ונראה בכל זה דהנה משיטת רש"י שהעמיד דברי הל"ב משום דאזלינן בתר בתחילה ומצרפים אפילו מה שכלה ואבד מחמת האור כמש"כ הרשב"א לדעתו, משמע דחולק על שיטת הרשב"א שחשבינן לבלוע כאילו הוא בעין ומצרפים אותו, וסובר דהבלוע אינו מצטרף להתיר האיסור, ולכך הוכיח מדאמרי' בל"ב שמשערינן במאי דבלעה קדירה שהכונה היא דאזלי' בתר בתחילה ובתחילה היה הכל בעין בתוך הקדירה. ונראה דרק משום כן הוצרך לומר של"ב היא דלא כסוגיא דלק' דאמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", דלשיטת הרשב"א והרמב"ם שכ' דסברת הל"ב היא שחשבינן לבלוע כאילו הוא בעין אין כאן סתירה בין הני ב' סוגיות, דודאי בסתם קדירה שבשלו בה כמה פעמים היתר ורק היום בשלו בה תערובת של היתר ואיסור, בלוע בה היתר יותר מן האיסור ול"ש כלל לומר "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" ומשערין ההיתר הבלוע בה ומצטרף לבטל האיסור, ולקמן צריך לומר דאיירי בדיקולא שלא בשלו ומלחו בו מעולם ולא נבלע בו היתר אלא מתוך הך תערובת, וע"ז אמרינן "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", ורק לשיטת רש"י שאין מצרפים הבלוע אם כן סברת הגמ' היא דאזלי' בתר בתחילה שהיה ששים בעין לבטל האיסור, ושפיר כ' דזה אינו מדאמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע.<br />
ולכך הרמב"ם לשיטתו דסובר דלא כרש"י פסק כל"ב דמשערין במאי דבלעה קדירה, ולא שייך כלל לסוגיא דלקמן, וזה כ' הטור שכ' דלהרשב"א לא אמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, כונתו דלהרשב"א לא אכפ"ל שנבלע גם מן האיסור משום דמשערין בהיתר שהיה בלוע מכבר בקדירה קודם שנתערבו ההיתר והאיסור. ובזה מובן כ' הטור שכ' "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק" אף דודאי מודה הרא"ש ורש"י דלא אמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע אלא משום דאיסורא דאורייתא הוא ואזלי' לחומרא, אבל מ"מ פליגי על סברת הרשב"א שהבלוע בדופני הקדירה הרי הוא כאילו הוא בעין, ואין מצרפים את הבלוע אלא אזלינן בתר בתחילה שהיה הכל בעין, ונפק"מ כגון כשיודע בהדיא שגם התירא בלע וגם איסורא בלע דמ"מ לדעת הרשב"א מצרפים את ההיתר שנבלע בקדירה כמה פעמים קודם תערובות ההיתר והאיסור, וע"ז כתב הטור דהרא"ש סובר שאין מצרפים ההיתר הבלוע בקדירה בכל אופן, ולפ"ז מקורו בדברי הרא"ש, אינו כמו שכתב הב"י מדסתם ולא חילק, אלא בהדיא מוכח כן מדכתב לסתור הל"ב מדאמרי' לק' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, דמזה מוכח בהדיא דאין מצרפין הבלוע ורק אזלי' בתר בתחילה וכמשנ"ת.<br />
ונמצא דמוכח שנחלקו הראשונים אם הבלוע בדופני הקדירה הרי כאילו הוא בעין או הרי הוא כמי שאינו.<br />
ובגמ' צז. "רבין בר רב אדא אמר כילכית באילפס הוה ואתו שיילוה לרבי יוחנן ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאה אמר רבא מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים ליה והשתא דאמר רבי יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה", וכ' הר"ן וז"ל (לד. מדה"ר) "ומדאמרינן האי לישנא דסמכינן אקפילא משמע דלקולא סמכינן עליה ובמאי עסקינן אי דליכא ששים ודאי לא סמכינן עליה שהרי חכמים השוו מידותיהם לשער כל איסורין שבתורה בששים ואי דאיכא ששים במאי סמכינן עליה הא כי ליכא קפילא נמי משערינן בששים אלא הכא כגון שלא נתערב גוף האיסור אלא פליטתו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וכו' וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב במאי דאמרינן לקמן כל איסורין שבתורה בס', והוא דבדקיניה ולא יהיב טעמא, משמע דס"ל דכי אמרינן דסמכינן אקפילא היינו בדאיכא ששים ולא מחוור דמדאמרינן סמכינן אקפילא משמע דלקולא סמכינן עליה ולפי דבריו אינו בא אלא לאסור דהא כל היכא דאיכא ס' אי ליכא קפילא ודאי שרי דהא אמרי' מיין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים" עכ"ל, אמנם צ"ע דרש"י גופיה פירש בסוגיין "ליטעמיה קפילא- ..ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר" עכ"ל, משמע מדכ' "דמותר לסמוך עליו" דבלא הקפילא היינו אוסרים והקפילא בא להקל ולהתיר, וע"כ היינו בדליכא ס' כמש"כ הר"ן דבדאיכא ס' ודאי מתירין בדליכא קפילא, ואעפ"כ מותר בדליכא טעמא ודלא כדפירש"י לקמן דגם בדבדקיניה ולא יהיב טעמא בעי' ששים וצ"ע.<br />
אמנם להנ"ל א"ש היטב שיטת רש"י וקושית הר"ן, דרש"י לשיטתו שבלוע בכלי אינו מצטרף לא לאיסור ולא להיתר ואינו כאילו הוא בעין והרי הוא כמי שאינו ולכך אף דכל איסור שנותן טעם בעי' ששים לבטל הטעם גם בדבדקיניה ולא יהיב טעמא, מ"מ בבלוע דהאיסור חשיב כאילו אינו קיים אין צריך ששים לבטל הטעם, ואין איסור אא"כ מורגש הטעם, דאז אסור משום דטעם כעיקר כמו שאסור כשמורגש הטעם גם בדאיכא ששים לבטלו, משום דטעם כעיקר (עיין בפירש"י לק' צח: ד"ה "לטעם כעיקר" ובמש"כ "זרוע בשלה"), ולכן בקדירה שבישל בה בשר ואח"כ בישל בה חלב ובאלפס שבישל בו שקץ דגים ואח"כ בשל בו בשר, אין דין ששים לבטל האיסור ורק בדאיכא טעמא אסור משום טעם כעיקר, ולכן סמכינן על העכו"ם לקולא וכשאומר שליכא טעמא שרי. אבל הר"ן לשיטתו דסובר כהרשב"א שבלוע הרי הוא כבעין ולכך שפיר הקשה דלרש"י שבעי' ששים בכל אופן לבטל הטעם, ליבעי ששים גם בקדירה של בשר (גם הר"ן לשיטתו שכ' דמה שצריך ס' אפילו בדליכא טעמא הוא מדרבנן משום שחכמים השוו מידותיהם עי"ש אבל מדאורייתא הכל תלוי בטעם, אם כן גם באיסור שאינו בעין צריך ס', אבל רש"י לשיטתו דדין ס' הוא מדאורייתא לביטול טעם ואף כשאין הטעם מורגש מ"מ בעי' ששים לבטלו לכן כשאין האיסור בעין לא בעי' ששים וסגי בדליכא טעם).<br />
ובגמ' צח: "רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי" ופירש"י "נ"ט קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשוו של איסור ולהא מלתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפי' מהכא להחמיר דלא ליבטיל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין וכו' אלא מדרבנן" משמע מפירושו דכל הנידון טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן אינו אלא בדאיכא ששים לבטל הטעם, ואעפ"כ אסרינן בדיהיב טעמא, ובזה יל"ד אם הוא דאורייתא או דרבנן אבל בדליכא ששים ודאי אסור מדאורייתא גם לרבא ורבי יוחנן וכדילפי' מזורע בשלה דבעי' ששים ורק בששים מותר וכדפירש"י שם בע"א בד"ה "ושניהם לא למדוה" דאיכא למילף דאפי' בדיהיב טעמא מותר בס' ורק מדרבנן הוא דאסור.<br />
אמנם צע"ג דבגמ' בפסחים מד: אמרי' דלר"ע ילפי' טעם כעיקר דאורייתא מגיעולי נכרים גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש, וצ"ע דגיעולי נכרים הו"ל לאסור מדאורייתא גם למ"ד טעם כעיקר דרבנן משום דליכא ס' במאכל כנגד הקדירה שנתבשל בה או מספק שמא אין ס' כנגד מה שבישל העכו"ם (ובשלמא בילפותא מנזיר יש לחלק בין מב"מ למין בשאינו מינו עיין מש"כ "נותן טעם" אבל כאן הא שמא בשל בה העכו"ם ג"כ מינו של הישראל). אבל להנ"ל א"ש דאף שבעי' ס' כנגד האיסור ובלא"ה אסור מדאורייתא אפי' בדליכא טעמא וכ"ש למ"ד טעם כעיקר דרבנן, מ"מ היינו דוקא באיסור בעין שנותן טעם, כמו בזרוע בשלה באיל, אבל בקדירה הבלועה מאיסור דלרש"י חשיב כמי שאינו בזה לא בעי' ס' ואינו אוסר אלא מחמת נתינת טעם ולמ"ד טעם כעיקר דרבנן מותר אף בדליכא טעם כלל.<br />
<br />
[[קטגוריה: מאכלות אסורות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%A2&diff=16149איסור בלוע2020-12-27T19:38:33Z<p>חיים ברזל: ביאור מחלוקת רש"י והרשב"א בגדר דין איסור בלוע</p>
<hr />
<div>'''איסור בלוע'''<br />
<br />
'''המקור בגמרא'''<br />
<br />
בגמ' צז: "אמר רבי חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א"ד בקדרה עצמה וא"ד במאי דבלעה קדרה" ופירש"י "במאי דבלעה קדירה – אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט וכו' וכיון דאיפליגו תרי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרינן לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע" ובב"י בסי' צט' ס"ד הביא דברי הרשב"א בתורת הבית שכ' על רש"י וז"ל "מתוך דברי רש"י נראה שהוא ז"ל מודה שאם ראינו איסור בשעת נפילתו ובא לפנינו עכשיו כמו שהיה לפנינו מתחילתו ולא נצטמק וההיתר נצטמק מכמות שהיה כגון זה מצרפין ההיתר שנבלע בקדירה ונצטמק לבטל האיסור ואע"פ שאין עכשיו בהיתר כדי לבטל האיסור כמו שהוא ואין זה מחוור דמה לנו במה שהיה ההיתר רבה מתחילתו על האיסור השתא מיהא נתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור אותו כאילו נפל בתוכו עכשיו שיעור איסור כזה ובמסכת תרומות נמי משמע דבתר בסוף אזלינן דתנן סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין טחנן ופיחתו וכו' והרמב"ם פסק כלישנא בתרא ופירש במאי דבלעה קדירה ועומד בדופני הקדירה ומשערינן זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט כלומר מה שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרף לחשבון שזה כלה לגמרי" וכו' עכ"ל, וצ"ע לפי דעת הרמב"ם הא אמרינן בגמ' "אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע" ואיך פסק בסתמא שאומדין כמה נבלע ועומד בדופני הקדירה אע"פ שאפשר שגם מן האיסור נבלע עימו.<br />
עוד צ"ע דהנה כ' הטור שם אחר שהביא דברי הגמ' שאף מן האיסור נבלע בהדי ההיתר, וז"ל "והרשב"א כתב י"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר ויראה לי דמב"מ שמה"ת בטל ברוב וכו' תולין להקל אבל מבשא"מ אין תולין להקל" משמע מלשון הטור דהרשב"א חולק על שיטת רש"י וסובר דלא אמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" אלא משערים כמה בלע מן ההיתר ומצטרף לכל הקדירה, וצ"ע דהרשב"א איירי שם בשנודע דהאיסור לא נצטמק וההיתר נצטמק ובזה חלק על רש"י דאין מצרפין אלא מה שבלוע ועומד בדופני הקדירה ולא אזלינן בתר בתחילה, אבל כשאין ידוע כמה בלע לכאו' מודה לרש"י דאמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, ומה שחילק בין מין במינו למין בשאינו מינו כונתו דגם בשידעינן שדוקא התירא נבלע בתוך הקדירה מ"מ במין בשאינו מינו לא מצרפי' ליה כיון שאינו בעין בתוך הקדירה ולא משום סברת "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", וכן סיים בלשונו שם (עיין בהגהות רעק"א ובפרישה מש"כ בזה).<br />
עוד צ"ע דהנה סיים הטור שם על דברי הרשב"א "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק" וכ' הב"י שם וז"ל "דעתו לומר שמאחר שפסק סתם דלא משערינן במאי דבלעה קדירה ולא חילק בין מין במינו למין בשאינו מינו משמע דס"ל שאין לחלק ביניהם ולי נראה דרש"י והרא"ש יודו בחילוק שחילק הרשב"א שהרי בהדיא כתבו כיון דאיפלגו הני תרי לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא משמע דהיכא דהוי איסורא דרבנן אזלינן לקולא למינקט מיהא כלישנא בתרא" עכ"ל וכונתו דכמו שכתבו רש"י והרא"ש לפסוק כל"ב לענין הקדירה עצמה משום דאזלינן לחומרא בדאורייתא, כך מש"כ לפסוק דאמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" ודלא כהלישנא בתרא אלא כסוגיין דלק' לגבי דיקולא, אינו אלא משום דאזלינן לחומרא בדאורייתא אבל בלא"ה משמע דאזלי' לקולא, וצ"ע דעת הטור אליבא דהרא"ש.<br />
<br />
'''ביאור סברת רש"י והרשב"א'''<br />
ונראה בכל זה דהנה משיטת רש"י שהעמיד דברי הל"ב משום דאזלינן בתר בתחילה ומצרפים אפילו מה שכלה ואבד מחמת האור כמש"כ הרשב"א לדעתו, משמע דחולק על שיטת הרשב"א שחשבינן לבלוע כאילו הוא בעין ומצרפים אותו, וסובר דהבלוע אינו מצטרף להתיר האיסור, ולכך הוכיח מדאמרי' בל"ב שמשערינן במאי דבלעה קדירה שהכונה היא דאזלי' בתר בתחילה ובתחילה היה הכל בעין בתוך הקדירה. ונראה דרק משום כן הוצרך לומר של"ב היא דלא כסוגיא דלק' דאמרי' "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", דלשיטת הרשב"א והרמב"ם שכ' דסברת הל"ב היא שחשבינן לבלוע כאילו הוא בעין אין כאן סתירה בין הני ב' סוגיות, דודאי בסתם קדירה שבשלו בה כמה פעמים היתר ורק היום בשלו בה תערובת של היתר ואיסור, בלוע בה היתר יותר מן האיסור ול"ש כלל לומר "אטו התירא בלע איסורא לא בלע" ומשערין ההיתר הבלוע בה ומצטרף לבטל האיסור, ולקמן צריך לומר דאיירי בדיקולא שלא בשלו ומלחו בו מעולם ולא נבלע בו היתר אלא מתוך הך תערובת, וע"ז אמרינן "אטו התירא בלע איסורא לא בלע", ורק לשיטת רש"י שאין מצרפים הבלוע אם כן סברת הגמ' היא דאזלי' בתר בתחילה שהיה ששים בעין לבטל האיסור, ושפיר כ' דזה אינו מדאמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע.<br />
ולכך הרמב"ם לשיטתו דסובר דלא כרש"י פסק כל"ב דמשערין במאי דבלעה קדירה, ולא שייך כלל לסוגיא דלקמן, וזה כ' הטור שכ' דלהרשב"א לא אמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, כונתו דלהרשב"א לא אכפ"ל שנבלע גם מן האיסור משום דמשערין בהיתר שהיה בלוע מכבר בקדירה קודם שנתערבו ההיתר והאיסור. ובזה מובן כ' הטור שכ' "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק" אף דודאי מודה הרא"ש ורש"י דלא אמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע אלא משום דאיסורא דאורייתא הוא ואזלי' לחומרא, אבל מ"מ פליגי על סברת הרשב"א שהבלוע בדופני הקדירה הרי הוא כאילו הוא בעין, ואין מצרפים את הבלוע אלא אזלינן בתר בתחילה שהיה הכל בעין, ונפק"מ כגון כשיודע בהדיא שגם התירא בלע וגם איסורא בלע דמ"מ לדעת הרשב"א מצרפים את ההיתר שנבלע בקדירה כמה פעמים קודם תערובות ההיתר והאיסור, וע"ז כתב הטור דהרא"ש סובר שאין מצרפים ההיתר הבלוע בקדירה בכל אופן, ולפ"ז מקורו בדברי הרא"ש, אינו כמו שכתב הב"י מדסתם ולא חילק, אלא בהדיא מוכח כן מדכתב לסתור הל"ב מדאמרי' לק' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, דמזה מוכח בהדיא דאין מצרפין הבלוע ורק אזלי' בתר בתחילה וכמשנ"ת.<br />
ונמצא דמוכח שנחלקו הראשונים אם הבלוע בדופני הקדירה הרי כאילו הוא בעין או הרי הוא כמי שאינו.<br />
ובגמ' צז. "רבין בר רב אדא אמר כילכית באילפס הוה ואתו שיילוה לרבי יוחנן ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאה אמר רבא מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים ליה והשתא דאמר רבי יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה", וכ' הר"ן וז"ל (לד. מדה"ר) "ומדאמרינן האי לישנא דסמכינן אקפילא משמע דלקולא סמכינן עליה ובמאי עסקינן אי דליכא ששים ודאי לא סמכינן עליה שהרי חכמים השוו מידותיהם לשער כל איסורין שבתורה בששים ואי דאיכא ששים במאי סמכינן עליה הא כי ליכא קפילא נמי משערינן בששים אלא הכא כגון שלא נתערב גוף האיסור אלא פליטתו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וכו' וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב במאי דאמרינן לקמן כל איסורין שבתורה בס', והוא דבדקיניה ולא יהיב טעמא, משמע דס"ל דכי אמרינן דסמכינן אקפילא היינו בדאיכא ששים ולא מחוור דמדאמרינן סמכינן אקפילא משמע דלקולא סמכינן עליה ולפי דבריו אינו בא אלא לאסור דהא כל היכא דאיכא ס' אי ליכא קפילא ודאי שרי דהא אמרי' מיין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים" עכ"ל, אמנם צ"ע דרש"י גופיה פירש בסוגיין "ליטעמיה קפילא- ..ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר" עכ"ל, משמע מדכ' "דמותר לסמוך עליו" דבלא הקפילא היינו אוסרים והקפילא בא להקל ולהתיר, וע"כ היינו בדליכא ס' כמש"כ הר"ן דבדאיכא ס' ודאי מתירין בדליכא קפילא, ואעפ"כ מותר בדליכא טעמא ודלא כדפירש"י לקמן דגם בדבדקיניה ולא יהיב טעמא בעי' ששים וצ"ע.<br />
אמנם להנ"ל א"ש היטב שיטת רש"י וקושית הר"ן, דרש"י לשיטתו שבלוע בכלי אינו מצטרף לא לאיסור ולא להיתר ואינו כאילו הוא בעין והרי הוא כמי שאינו ולכך אף דכל איסור שנותן טעם בעי' ששים לבטל הטעם גם בדבדקיניה ולא יהיב טעמא, מ"מ בבלוע דהאיסור חשיב כאילו אינו קיים אין צריך ששים לבטל הטעם, ואין איסור אא"כ מורגש הטעם, דאז אסור משום דטעם כעיקר כמו שאסור כשמורגש הטעם גם בדאיכא ששים לבטלו, משום דטעם כעיקר (עיין בפירש"י לק' צח: ד"ה "לטעם כעיקר" ובמש"כ "זרוע בשלה"), ולכן בקדירה שבישל בה בשר ואח"כ בישל בה חלב ובאלפס שבישל בו שקץ דגים ואח"כ בשל בו בשר, אין דין ששים לבטל האיסור ורק בדאיכא טעמא אסור משום טעם כעיקר, ולכן סמכינן על העכו"ם לקולא וכשאומר שליכא טעמא שרי. אבל הר"ן לשיטתו דסובר כהרשב"א שבלוע הרי הוא כבעין ולכך שפיר הקשה דלרש"י שבעי' ששים בכל אופן לבטל הטעם, ליבעי ששים גם בקדירה של בשר (גם הר"ן לשיטתו שכ' דמה שצריך ס' אפילו בדליכא טעמא הוא מדרבנן משום שחכמים השוו מידותיהם עי"ש אבל מדאורייתא הכל תלוי בטעם, אם כן גם באיסור שאינו בעין צריך ס', אבל רש"י לשיטתו דדין ס' הוא מדאורייתא לביטול טעם ואף כשאין הטעם מורגש מ"מ בעי' ששים לבטלו לכן כשאין האיסור בעין לא בעי' ששים וסגי בדליכא טעם).<br />
ובגמ' צח: "רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי" ופירש"י "נ"ט קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשוו של איסור ולהא מלתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפי' מהכא להחמיר דלא ליבטיל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין וכו' אלא מדרבנן" משמע מפירושו דכל הנידון טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן אינו אלא בדאיכא ששים לבטל הטעם, ואעפ"כ אסרינן בדיהיב טעמא, ובזה יל"ד אם הוא דאורייתא או דרבנן אבל בדליכא ששים ודאי אסור מדאורייתא גם לרבא ורבי יוחנן וכדילפי' מזורע בשלה דבעי' ששים ורק בששים מותר וכדפירש"י שם בע"א בד"ה "ושניהם לא למדוה" דאיכא למילף דאפי' בדיהיב טעמא מותר בס' ורק מדרבנן הוא דאסור.<br />
אמנם צע"ג דבגמ' בפסחים מד: אמרי' דלר"ע ילפי' טעם כעיקר דאורייתא מגיעולי נכרים גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש, וצ"ע דגיעולי נכרים הו"ל לאסור מדאורייתא גם למ"ד טעם כעיקר דרבנן משום דליכא ס' במאכל כנגד הקדירה שנתבשל בה או מספק שמא אין ס' כנגד מה שבישל העכו"ם (ובשלמא בילפותא מנזיר יש לחלק בין מב"מ למין בשאינו מינו עיין מש"כ "נותן טעם" אבל כאן הא שמא בשל בה העכו"ם ג"כ מינו של הישראל). אבל להנ"ל א"ש דאף שבעי' ס' כנגד האיסור ובלא"ה אסור מדאורייתא אפי' בדליכא טעמא וכ"ש למ"ד טעם כעיקר דרבנן, מ"מ היינו דוקא באיסור בעין שנותן טעם, כמו בזרוע בשלה באיל, אבל בקדירה הבלועה מאיסור דלרש"י חשיב כמי שאינו בזה לא בעי' ס' ואינו אוסר אלא מחמת נתינת טעם ולמ"ד טעם כעיקר דרבנן מותר אף בדליכא טעם כלל.<br />
<br />
[[קטגוריה: מאכלות אסורות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C_%D7%91%D7%A9%D7%A9%D7%99%D7%9D&diff=16148ביטול בששים2020-12-27T19:35:00Z<p>חיים ברזל: בביאור יסוד דין ביטול בששים ומחלוקת רש"י ותוס'בנושא</p>
<hr />
<div>'''"ביטול בששים"'''<br />
<br />
'''המקור בגמרא'''<br />
<br />
א) חולין צח. "אמר רבי חייא בר אבא אמר ריב"ל משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים אמר לפניו ר' שמואל בר רב יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה במאה ושניהן לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתי' ולקח הכהן את הזרוע בשלה וכו' ומי ילפי' מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל קמ"ל דהכא בטיל כו' רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי", ופירש"י "לטעם כעיקר- נ"ט קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מלתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים וכו' ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל" עכ"ל.<br />
והקשו תוס' שם וז"ל "משמע דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו לטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וס' אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים ואע"ג דלא הוי אלא משהו וכו' והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא מי דחקו לפרש דרבא אית ליה טעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא כדפרישית ועוד תימה דע"כ אין כל שהוא אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן ומין במינו לרבי יהודה כדאמרינן בהדיא בהקומץ רבה וכן בפרק התערובת אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור וקאמר ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפי' כדי נ"ט לא אסר במינו וכו' ועוד אמר בהקומץ רבה שתי מנחות שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין" וכו' עכ"ל.<br />
עוד צ"ע דהנה אי' בגמ' לאביי ולרבא על זרוע בשלה "חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן א"ה למאה וששים נמי לא ליגמר אטו אנן לקולא קא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל" ומשמע בתוס' בד"ה "לחומרא" דפירשו דכ' הגמ' על מין במינו דמדאורייתא בטל ברוב, אבל מבשא"מ אינו בטל ברוב דהא טעם כעיקר דאורייתא וילפי' ליה מנזיר וגיעולי נכרים כדאי' בפסחים ובנזיר, אבל רש"י כ' וז"ל "כלומר אי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול טעם כשאר ביטולי דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי" וכו' עכ"ל, משמע דמזרוע בשלה ילפי' על מבשא"מ וכונת הגמ' "דמדאורייתא בטיל ברובא" היינו אי לאו קרא דזרוע בשלה היה בטל מדאו' ברובא, ומזרוע בשלה ילפינן שבעי' ששים ומאה לבטלו. וקשה הא לאביי טעם כעיקר דאורייתא וילפי' ליה מנזיר ומגיעולי נכרים, ואיך שייך לומר דאי לאו זרוע בשלה הוה משוינן ליה כשאר ביטולי דאורייתא ברובא.<br />
ב) עוד ק' דאי' לק' קח. "טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה אסור" וכתבו תוס' לעיל צו: ד"ה "אם יש בה" וז"ל בתו"ד שם "בפרק כל הבשר גבי טיפת חלב כו' דקאמר בגמ' ל"ש אלא שניער וכיסה אבל לא ניער וכיסה חתיכה עצמה נעשית נבילה ופירש בקונטרס דכי ניער הקדירה מוליך הוא הטיפה בכל הקדירה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטיפה וכו' משמע שר"ל שאפילו החתיכה שנפלה הטיפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכיסה אין מסייע הרוטב והחתיכות אחרות לבטלה ומיירי הכא בשלא ניער וכיסה ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפלה הטיפה עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכיסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכיסה" וכו' עכ"ל, וכן כתבו לק' קח. ד"ה "טיפת" וז"ל "כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב איירי כדפי' בפ' גיד הנשה ולכך משערינן באותה חתיכה לבטל הטיפה ולא בשאר חתיכות משום דחלב מפעפע על כל החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחברתה אלא על ידי ניעור וכיסוי כדאמרינן בגמ' אילימא לא ניער כלל אמאי כל החתיכות אסורות מיבלע בלע מיפלט לא פליט" עכ"ל, כונתם להוכיח דמדמשערינן בכל החתיכה על כרחך החלב מפעפע בכל החתיכה וא"כ למה אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה הא החלק שבתוך הרוטב לא גרע מניער וכיסה, אלא מוכח דהחתיכה כולה מחוץ לרוטב איירי. אמנם בפירש"י בע"ב כדאמרי' "אמאי כל החתיכות אסורות מיבלע בלע מיפלט לא פליט" פירש"י "מיפלט לא פליט- באחרות את טעם החלב שהחלב בגגה של חתיכה הוה" עכ"ל מבואר דאין כל החתיכות נאסרות משום דהחלב אינו מפעפע בכל החתיכה, ולכך במשנה לא משערינן בכל החתיכות. אלא דאם כן קשה טובא מה שהקשו תוס' דא"כ אמאי משערינן בכל החתיכה לבטל הטיפה.<br />
ג) עוד קשה דאי' בגמ' צז: "אמר רבי חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה" ופירש"י "במאי דבלעה קדרה –אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם וכו' לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדירה" וכו' עכ"ל, משמע מדבריו שנפל שם איסור בעין ואעפ"כ מצטרף הבלוע בקדירה לבטלו, אבל תוס' שם כתבו וז"ל "איכא דאמרי בקדירה עצמה – תימה אם שיעור עובי הקדירה כחמשים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובשל באותן המים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסורא בעיניה דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלועה מהיתר ואח"כ חזר ובישל היתר דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה" עכ"ל, ולפי דבריהם גם למ"ד "במאי דבלעה קדירה" קאי בכה"ג שבישל בקדירה הבלועה מאיסור ולא שבישל בה איסור בעין ודלא כרש"י, ולרש"י משמע דגם ל"ק דס"ל דמשערין בקדרה עצמה, איירי אפילו באיסור בעין, וצ"ע מה שהקשו תוס' איך מועיל לבטל טעם דאיסור בעין.<br />
<br />
'''ביאור מחלוקת רש"י ותוס''''<br />
<br />
ד) ונראה בכל זה דהנה פירש"י צח. ד"ה "בששים" וז"ל "היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא א"נ ליכא למיקם אטעמא כגון מין ומינו אבל היכא דבדקניה ויהיב טעמא לעולם טעמא לא בטיל וכו' וכי לא יהיב טעמא בעינן ששים לבטוליה דלקמן דקתני אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות וכו' מותר דאמרי' אין בהן להעלות בק"א אלא במאי לאו בששים אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ששים למר ומאה למר" עכ"ל. אבל תוס' שם כתבו וז"ל "פירש בקונטרס דאף כי לא יהיב טעמא בעי ששים ואין נראה ומה שהביא ראיה מלקמן אפרש לקמן בע"ה" עכ"ל. ונראה יסוד מחלוקתם דהנה בתוס' בע"ב מבואר דדין ששים שילפי' מזרוע בשלה אינו אלא שיפסוק הטעם וקים להו לחז"ל דבששים פוסק הטעם עי"ש בד"ה "לחומרא", וצ"ל דאם נתערבה טיפת חלב בחתיכה של בשר עצם החפץ האסור בטל ברוב כשאר איסורים שבתורה, ורק הטעם האסור נשאר באיסורו עד שיפסוק הטעם ומתבטל, אבל לרש"י דין ביטול בששים שילפי' מזרוע בשלה אינו שיפסוק הטעם כלל, דזה פירש"י בגמ' בדף צו: דשיערוהו בששים, משמע דשיעור חז"ל הוא ולא מזרוע בשלה, אלא משם ילפי' "ביטול בס'" דבעינן ס' לבטל את הטעם שנתערב, ואין מועיל מה שאין טעם בשאר הבשר מהזרוע אלא בעינן ששים דוקא לבטל את הטעם. וכן שיטת רש"י דאין מועיל ס' בדאפשר למיבדקיה, וביותר דמשמע ברש"י דגם היכא דאי אפשר למיבדקיה דסמכינן אששים כדאי' בגמ' "מב"מ א"נ מבשא"מ דליכא קפילא בששים" היינו דוקא משום דטעם כעיקר דרבנן אבל אם טעם כעיקר דאורייתא לא סמכינן אששים, שכתב בד"ה "ושניהם לא למדוה" "ואע"ג דאי אתי למילף מיניה מצית למילף אפילו היכא דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוה יהיב טעמא אפילו הכי רבנן אחמור ואמור טעמא לא בטיל", ובזה מבואר לשון רש"י שכתב במשנה צו: על שיעור בשר בלפת דהוא הל"מ ככל השיעורין שבתורה ועל ששים כ' "שיערוהו בששים" והחילוק כנ"ל דזה אינו דאורייתא וכמשנ"ת דאינו אלא מדרבנן.<br />
והשתא מבואר היטב דעת רש"י שכתב אליבא דרבא דס"ל "זהו" למעוטי טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי בדאיכא ששים ומאה כנגד האיסור, ואעפ"כ הוצרך לומר דטעם כעיקר לאו דאורייתא ולא איירי כלל בטעם משהו אלא בטעם גמור, ובאמת בזרוע בשלה נתחדש דאף דיהיב טעמא שרי בס' וק', וכמשנ"ת דס' וק' דילפי' מזרוע בשלה לרש"י אינו שעי"ז אין טעם גמור אלא ילפי' שבשיעור זה בטל הטעם, וס"ל לרש"י דגם בדאיכא טעם גמור מ"מ מתבטל בס'. אבל תוס' ס"ל דדין ששים שילפי' מזרוע בשלה אינו לבטל הטעם אלא להעלימו ולסלקו, ואם נתחדש בזרוע בשלה דבעי' ששים על כרחך דטעם כעיקר דאורייתא, ורק טעם משהו ביותר מששים שכבר פסק הטעם הגמור אז שרי.<br />
ובזה מבואר הקושיא הב' שהקשו תוס' דאם איירי כאן בטעם משהו ואעפ"כ בקדשים אסור איך מבואר בגמ' דרק במין במינו או בעולין אסור במשהו, ולהנ"ל לק"מ דמב"מ ועולין אסור אפילו בדליכא טעמא כלל אבל כאן לרש"י איירי בטעם גמור, וגם מה שהקשו מהא דאי' בכ"מ דמין במינו בטיל לרבנן ברוב אפילו כדי נתינת טעם, ולהנ"ל לק"מ דשם בגמ' (זבחים עח:) פרכי' לר"ל "ונשער מב"מ כמבשא"מ דתנן וכו' ועוד תנן רבי יהודה אומר וכו' תנאי היא דתניא" וכו' ופירש"י "תנאי היא- דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה וכוותייהו קיימינן" עכ"ל, וממילא לק"מ דכאן אזיל רש"י כרבי יהודה דדנין מין במינו כנותן טעם ומשערין לפי מבשא"מ כדפירש"י דזרוע בשלה חשיבא נותן טעם ואעפ"כ מותר, ועל כרחך כן הוא, משום דזרוע בשלה היא מב"מ כדהקשו תוס' והוכיחו מזה שאינו אלא אסמכתא, אבל לרש"י דהוא דאורייתא, על כרחך אזלינן כאן כרבי יהודה, ובזה בקדשים אסור וכדאמרינן שם דלרבי יהודה אסור, ולא הקשו תוס' אלא משום דמשמע להו דרש"י אוסר אפילו טעם כל שהוא בקדשים וזה אינו, דמדרבנן נשמע לרבי יהודה, אבל לפמשנ"ת אין כ' רש"י לטעם כל שהוא אלא לטעם גמור דאסור לרבי יהודה.<br />
ובזה מיושב היטב כונת רש"י דמזרוע בשלה ילפי' לאסור עד ששים אפילו לאביי דטעם כעיקר דאורייתא, דהדין ששים לרש"י אינו שייך לדין טעם כעיקר וכמשנ"ת דאף כשלא יהיב טעם מ"מ אין הטעם בטל בתערובת עד שיהיה ששים כנגדו, וזה ילפי' מזרוע בשלה אבל מנזיר וגיעולי עכו"ם לבד הוה לן להתיר כל היכא דליכא נ"ט.<br />
ובזה יש לבאר שיטת רש"י בטיפת חלב שנפלה על החתיכה, דהנה פירש"י שם "אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה ה"ז אסורה" "כלומר שאין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטיפה מיד נאסרת החתיכה", והנה לפמשנ"ת לשיטת רש"י, שיעור ששים היינו לבטל הטעם גם כשאין מורגש בהיתר, ולפ"ז מיושב היטב דלענין שיעור ס' לבטל הטעם ודאי מצטרפת כל החתיכה כיון שאינו לבטל הרגשת הטעם אלא לבטל הטעם עצמו המעורב, ולזה כל החתיכה מצטרפת, אבל תוס' אזלי לשיטתם דשיעור ששים הוא לסלק הטעם ובזה ודאי שאין מועלת כל החתיכה אם הטעם בלוע רק בגגה, ושפיר הקשו דמוכח שהטיפה מפעפעת בכל החתיכה.<br />
וכן בזה מבוארת פלוגתתם בקדירה עצמה דפירש"י שאפילו כשנפל איסור בעין מצטרפת הקדירה לשיעור ס', והקשו תוס' דהא ודאי שאין הקדירה מועלת לבטל טעם האיסור היוצא מהקדירה, אבל להנ"ל א"ש דלרש"י איירי בשאין טעם כלל כגון שלא נתן האיסור טעם בקדרה או במב"מ לרבנן דליכא טעם בקדירה, והקדרה מצטרפת לשיעור ס' לבטל הטעם, אבל תוס' שפיר הקשו לשיטתם דשיעור ס' הוא לסלק טעם האיסור דודאי אין מצטרפת כל הקדרה שלא יתן האיסור בעין טעם בקדרה. <br />
ה) ובגמ' צז: "אמר רבי יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור ואי נפל לקדרה אחרת אוסר אמר רבי אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה או במאי דנפק מיניה משערינן פשיטא דבדידיה משערינן וכו' אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסור כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכה דנבילה" וכתבו שם תוס' ד"ה "וכחל" וז"ל "וא"ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כדאמר דמשערין בכוליה ופריך נמי אלא מעתה נפל לקדירה אחרת אל יאסור משמע דפשיטא ליה שיוצא כולו וי"ל לפי שמתחילת בישולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו הלכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור" עכ"ל, מבואר מדבריהם דפירשו בכונת הגמ' "נפל לקדירה אחרת לא יאסור" שהחלב שבכחל יצא לגמרי ולכך לא יאסור, וע"ז משני דכיון שהכחל עצמו נשאר באיסורו דאפשר לסוחטו אסור, שויוה רבנן כחתיכה דנבילה ואוסר הקדירה מחמת טעם עצמו. <br />
אבל רש"י שם כ' וז"ל "כיון דאמר רבי יצחק כו'- מפני שבתחילה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הקדירה בו טעם מיד נאסר ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה כדאמר במתני' בזמן שמכירו כו'" עכ"ל, והנה במתני' איירי לענין גיד הנשה שנתבשל עם הגידים וחתיכה של נבילה שבישלה עם החתיכות, ומדהביא רש"י ראיה משם שהאיסור לעולם אסור, נראה מזה שהס"ד להתיר בסוגיין כשנפל לקדירה אחרת, אינו משום שהכחל אינו אסור אלא מחמת החלב הכנוס בתוכו והחלב כבר נפלט ויצא לחוץ כמו לתוס', דא"כ ל"ש מידי לגיד הנשה ונבילה, אלא כונת הגמ' דנפל לקדירה אחרת לא יאסור אפילו אם אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ, משום דגם טעם הכחל עצמו דהיינו טעם הבשר שבו, ג"כ אינו אוסר, כיון שהכחל עצמו נתבטל והותר, ולכן ס"ד להתיר אפילו אותו עצמו (עיין בהערה), וכן נראה מלשון רש"י בד"ה "אלא מעתה" וז"ל "הואיל ובדידיה משערינן הא איבטיל כוליה שהלך כל עצמו (טעמו) בתבשיל דאל"ה אמאי בעית ששים כנגד כולו וכיון דכוליה בטלתיה נפל בקדירה אחרת אל יאסור" עכ"ל, משמע דלא קאי על החלב הכנוס לתוכו אלא עליו עצמו (וס"ל בהו"א דכיון דאינו חתיכה דאיסורא מצד עצמו כגיד ונבילה אלא אסור מצד החלב שבו בזה יש לומר שגוף הכחל ג"כ נתבטל וכמו שכתב הט"ז בסי' צו' סק"ה עי"ש), וע"ז שפיר הביא רש"י מגיד הנשה ומחתיכה של נבילה שכל חתיכה של איסור נשארת באיסורה אפילו כשכבר נתערבה ביותר מס' ונתבטל טעמה בששים, וממילא גם אוסרת הקדירה, אבל תוס' נראה דפליגי בזה וסברי שמה שס"ד שנפל לקדירה אחרת אינו אוסר ודאי הוא משום דס"ד שאין הכחל אוסר אלא מחמת החלב הכנוס בו ועל זה מקשה שלא יאסור משום שטעם החלב שבו נפלט, אבל אם גוף הכחל הוא איסור ודאי יש לאסור מחמת טעם הכחל עצמו.<br />
ותלוי בהנ"ל דלרש"י דיסוד דין ביטול בששים הוא לבטל הטעם שנתערב ודאי י"ל דכמו שמצינו דין ששים לבטל הטעם מועיל גם לבטל את עצם הכחל האסור, אבל לתוס' שדין ששים הוא דבששים פוסק הטעם ונתחדש דכשפוסק הטעם בטל ולא אכפת לן בתערובת הטעם, אם כן אין סיבה לומר שהכחל עצמו יתבטל בששים, דלא מצינו דין ביטול בששים, שאין הששים המבטל אלא הששים מסלק הטעם ועי"ז מתבטל.<br />
<br />
[[קטגוריה: מאכלות אסורות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA&diff=16147תערובת2020-12-27T19:29:02Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>'''תערובת'''<br />
<br />
'''מקור מדברי הגמרא בפסחים'''<br />
<br />
א) פסחים עו. "אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא" וכו', ושם "תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא" וכו'. <br />
<br />
'''דברי הרי"ף הנוגעים להלכה'''<br />
<br />
וכ' הרי"ף בחולין לב. מדה"ר "הא מלתא פסקו בה רבואתא כלוי וכו' ואיכא מאן דפליג בהא מלתא ואמר דהלכתא כותיה דרב בהאי וכו' דהא תני רב כהנא בר חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטוויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא דאלמא כרב ס"ל ואנן לא איסתבירא לן אלא כדפסקו קמאי ז"ל והני ראיות דדחו בה לפיסקא דקמאי אית להו דחיאתא וכו' ועוד דכד דייקת למימריה דרב משכחת ליה דשאיך בההוא מימרא דיליה דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ורבנן פליגי עליה דרבי יהודה וקי"ל דכל איסורין שבת' בששים ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן ליה" עכ"ל. והקשה הר"ן וז"ל "מה שכתב דרב לטעמיה דס"ל דמין במינו לא בטיל אפילו במשהו ומש"ה אסר בריחא ליתא דהא אמרינן עלה בגמ' דפלוגתייהו תליא בפלוגתא דפליגי תנאי בהרודה פת חמה והניחה על פי חבית של של יין של תרומה שהוא מין בשאינו מינו והוי בששים לכו"ע ואמרינן דר"מ אוסר משום דס"ל דריחא מלתא היא ורב כר"מ" עכ"ל, נראה שפירש דכונת הרי"ף דריחא לאו מלתא היא היינו שהוא משהו, ובטל בס', ולכך רב דסובר דמב"מ לא בטיל, במין במינו ריחא מלתא היא.<br />
ב) עוד כ' שם הרי"ף וז"ל "והא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטוויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא לאו כרב אסרי בלחוד אלא אפילו כלוי אסירי למיכלינהו בכותחא מ"ט וכו' דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הויא לה כדבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהוא אחד באלף כריחא בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דסבירא לן כרב" עכ"ל, וכ' הר"ן וז"ל "אינו מחוור שהרי רבא כי אמר ריחא לאו מלתא היא אפילו בפני עצמו קאמר דהא בת תיהא הכי הוא והיאך אפשר דבפני עצמו לאו מלתא וכשנתערב בדבר שיש לו מתירין יאסור תערובתו ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בטל כשאר האיסורין בנותן טעם וראיה לדבר מדתנן בנדרים וכו' ומיהו אכתי לא נהירא דהא אשכחן בבשר בחלב דמותר כל היכא דליכא נותן טעם דהא אמרינן דדגים שעלו בקערה שנתבשל בה בשר שמותר לאכלן בכותח משום דהו"ל נ"ט בר נ"ט ולא אסרינן ליה משום דבר שיש לו מתירין מפני שאפשר לאכול הדגים בלא כותח אלמא לא חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שנאסר עם כותח לעולם" וכו' עכ"ל.<br />
ג) ובגמ' ק. שהובא לעיל בתו"ד הרי"ף "אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה", וכ' הר"ן וז"ל "ולענין הלכה וכו' במאי דאמר דחתיכה עצמה נעשית נבילה אע"פ שנראה מדברי הרב אלפסי ז"ל דבהא נמי לא קי"ל כוותיה שהרי השמיטה מן ההלכות אינו מחוור" וכו' עכ"ל, וכ' בר"ן בסוף טיפת חלב וז"ל "אבל יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל למה לא פסק בכאן שחתיכה עצמה נעשית נבילה להצריכה שיעור כיוצא בה לדברי חכמים שאומרים מין במינו בטיל ויש אומרים כדי להעמיד דבריו דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא למ"ד מין במינו לא בטיל שכך הדין אבל לדידן דקי"ל מין במינו בטיל אין ענין לחתיכה עצמה נעשית נבילה" וכו', ולפ"ז הרי"ף פירש כן בכונת הגמ' "רב כמאן אמרה לשמעתתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל" דלא כרש"י שפירש "ואפילו יש בהן כדי לבטל החתיכה כולה נאסרות כולן מפני שהן מינה ורב ס"ל כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל", נראה מדבריו שלא אמרינן "רב כמאן אמרה לשמעתתיה" אלא לענין לאסור את החתיכה במשהו אבל בפחות מששים לכו"ע אסור, אבל הרי"ף פירש דכונת הגמ', דעצם הדין דחנ"נ שאסור אפילו בדאיכא ס' כנגד הטיפה ובעי' ס' כנגד החתיכה כולה, הוא כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. והקשה ע"ז הר"ן שם וז"ל "ואין זה דרך מחוור וירושלמי דתרומות הוי תיובתיה", וכונתו לירושלמי שהביא לעיל בתו"ד דמבואר דאמרינן "חתיכה נעשית נבילה" אפילו במין בשאינו מינו, ולכאורה להרי"ף צ"ל דרק במין במינו אמרי' כן ורק לרבי יהודה שאומר מב"מ לא בטיל, דאל"כ אינו ענין לרבי יהודה וחכמים.<br />
<br />
'''ביאור דעת הרי"ף'''<br />
<br />
ד) ונראה בכל זה בכונת הרי"ף באופן אחר, שדעתו היא דרק למ"ד מין במינו לא בטיל שייך לומר גם במין בשאינו מינו חתיכה נעשית נבילה, וכן במש"כ בענין ריחא מלתא כונתו ג"כ באופן זה, דרק למ"ד מין במינו לא בטיל שייך לומר ריחא מלתא גם במבשא"מ, וכן בדבר שיש לו מתירין כונת הרי"ף כנ"ל דכיון דמין במינו בדבר שיש לו מתירין לא בטיל לכך גם כן במין בשאינו מינו אמרינן ביה ריחא מלתא, ולכך ל"ק כלל מדגים שעלו בקערה, דודאי לא חשיב דבר שיש לו מתירין שייאסר במשהו, כיון שהוא מין בשאינו מינו וכיון ששייך ביה ביטול בס' מותר גם בנ"ט בר נ"ט שלא חשיב כנותן טעם, אלא דכיון דאסרינן בדבר שיש לו מתירין במין במינו, אסרינן גם בריחא אפילו במין בשאינו מינו.<br />
והביאור בזה דהנה בפלוגתת רבי יהודה ורבנן במין במינו נראה, דהנה בדבר שלא בטל אפילו באלף יש לעיין מצד מה אסרינן לאכול כל התערובת כיון שלא נתנה טעם ולכאורה כשאוכל מהתערובת אין אוכל האיסור כלל ולא טעמו. ונראה בדעת הרי"ף דסובר דהאיסור הוא לאכול את ההיתר, כיון שהוא חלק מהתערובת שמעורב בה איסור והכל נחשב אחד, ובזה פליגי רבנן, דסברי דגם במין במינו א"א לאסור בפחות מס' משום שיסוד האיסור בתערובת הוא לאכול את האיסור דוקא, וכל בפחות מס' שמורגש הטעם וטעם כעיקר אסור לאכלו משום שאוכל את האיסור (או משום שההיתר נהפך לאיסור, עמש"כ "טעם כעיקר"), אבל אין איסור באכילת ההיתר עצמו.<br />
וזה כונת הרי"ף דרב שאומר חנ"נ אזיל לטעמיה דס"ל כרבי יהודה, כלומר דכיון שחזינן במין במינו שיסוד האיסור הוא לאכול גם את ההיתר ולכך שייך ללמוד במין במינו מדם פר ודם שעיר לאיסורים, אם כן גם במבשא"מ שנתחדש דבפחות מס' בטל האיסור וממילא כל התערובת מותרת, אבל אכתי ודאי יש לומר חתיכה נעשית נבילה, משום דכשנתערב בפחות מס', אסור לאכול גם ההיתר כיון שהכל תערובת אחת וכנ"ל, ואם כן ודאי בעי' ס' נגד כל התערובת (ובמין במינו עם חתיכת ההיתר שמעורבת עם האיסור יהיה הכל אסור), כיון שהכל דינו כאיסור.<br />
וכן בריחא מלתא דסובר הרי"ף דרב כלוי, דלא שייך לאסור הריח עצמו אף על פי שהוא ריח של איסור כיון שאינו טעם, דדוקא טעם כעיקר, אבל ריח לא (והשתא הדר ביה ממה שדימה דברי אביי להא דרב, דלאביי ודאי יש לאסור ריח בפני עצמו), אלא דכיון שמעורב כאן בהיתר ריח של איסור, אם כן גם ההיתר חשיב איסור, שהכל הוא דבר אחד, וממילא יש לאסרו באכילה. וזה כונת הרי"ף דלדידן בדבר שיש לו מתירין ודאי י"ל ריחא מלתא, משום דבדשיל"מ דגם לדידן במין במינו לא בטיל, נמצא שגם ההיתר אסור כיון שהוא חלק מתערובת של היתר ואיסור, כמו לרבי יהודה בכל דבר, ואם כן ודאי בדשיל"מ אמרינן ריחא מלתא לאסור ההיתר באכילה כיון שמעורב בו ריח של איסור. <br />
ולפ"ז ל"ק מידי מה שהקשה הר"ן איך אפשר להתיר ריח בפ"ע ולאסרו כשנתערב בדבר שיש לו מתירין, דבדשיל"מ להרי"ף ההיתר נאסר ולא הריח עצמו וכנ"ל וברור. והר"ן סובר דהאיסור בתערובת הוא האיסור המעורב בה ולא ההיתר, ודין חנ"נ כ' הר"ן בסוף כל הבשר בטיפת חלב, שאינו שייך מדאורייתא אלא בבשר בחלב ובשאר איסורים אינו אלא מדרבנן משום לתא דבשר בחלב.<br />
<br />
[[קטגוריה: מאכלות אסורות]]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%AA&diff=16146תערובת2020-12-27T19:28:27Z<p>חיים ברזל: גדר המושג "תערובת"</p>
<hr />
<div>'''תערובת'''<br />
<br />
'''מקור מדברי הגמרא בפסחים'''<br />
<br />
א) פסחים עו. "אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא" וכו', ושם "תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא" וכו'. <br />
<br />
'''דברי הרי"ף הנוגעים להלכה'''<br />
<br />
וכ' הרי"ף בחולין לב. מדה"ר "הא מלתא פסקו בה רבואתא כלוי וכו' ואיכא מאן דפליג בהא מלתא ואמר דהלכתא כותיה דרב בהאי וכו' דהא תני רב כהנא בר חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטוויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא דאלמא כרב ס"ל ואנן לא איסתבירא לן אלא כדפסקו קמאי ז"ל והני ראיות דדחו בה לפיסקא דקמאי אית להו דחיאתא וכו' ועוד דכד דייקת למימריה דרב משכחת ליה דשאיך בההוא מימרא דיליה דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ורבנן פליגי עליה דרבי יהודה וקי"ל דכל איסורין שבת' בששים ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן ליה" עכ"ל. והקשה הר"ן וז"ל "מה שכתב דרב לטעמיה דס"ל דמין במינו לא בטיל אפילו במשהו ומש"ה אסר בריחא ליתא דהא אמרינן עלה בגמ' דפלוגתייהו תליא בפלוגתא דפליגי תנאי בהרודה פת חמה והניחה על פי חבית של של יין של תרומה שהוא מין בשאינו מינו והוי בששים לכו"ע ואמרינן דר"מ אוסר משום דס"ל דריחא מלתא היא ורב כר"מ" עכ"ל, נראה שפירש דכונת הרי"ף דריחא לאו מלתא היא היינו שהוא משהו, ובטל בס', ולכך רב דסובר דמב"מ לא בטיל, במין במינו ריחא מלתא היא.<br />
ב) עוד כ' שם הרי"ף וז"ל "והא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטוויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא לאו כרב אסרי בלחוד אלא אפילו כלוי אסירי למיכלינהו בכותחא מ"ט וכו' דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הויא לה כדבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהוא אחד באלף כריחא בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דסבירא לן כרב" עכ"ל, וכ' הר"ן וז"ל "אינו מחוור שהרי רבא כי אמר ריחא לאו מלתא היא אפילו בפני עצמו קאמר דהא בת תיהא הכי הוא והיאך אפשר דבפני עצמו לאו מלתא וכשנתערב בדבר שיש לו מתירין יאסור תערובתו ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בטל כשאר האיסורין בנותן טעם וראיה לדבר מדתנן בנדרים וכו' ומיהו אכתי לא נהירא דהא אשכחן בבשר בחלב דמותר כל היכא דליכא נותן טעם דהא אמרינן דדגים שעלו בקערה שנתבשל בה בשר שמותר לאכלן בכותח משום דהו"ל נ"ט בר נ"ט ולא אסרינן ליה משום דבר שיש לו מתירין מפני שאפשר לאכול הדגים בלא כותח אלמא לא חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שנאסר עם כותח לעולם" וכו' עכ"ל.<br />
ג) ובגמ' ק. שהובא לעיל בתו"ד הרי"ף "אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה", וכ' הר"ן וז"ל "ולענין הלכה וכו' במאי דאמר דחתיכה עצמה נעשית נבילה אע"פ שנראה מדברי הרב אלפסי ז"ל דבהא נמי לא קי"ל כוותיה שהרי השמיטה מן ההלכות אינו מחוור" וכו' עכ"ל, וכ' בר"ן בסוף טיפת חלב וז"ל "אבל יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל למה לא פסק בכאן שחתיכה עצמה נעשית נבילה להצריכה שיעור כיוצא בה לדברי חכמים שאומרים מין במינו בטיל ויש אומרים כדי להעמיד דבריו דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא למ"ד מין במינו לא בטיל שכך הדין אבל לדידן דקי"ל מין במינו בטיל אין ענין לחתיכה עצמה נעשית נבילה" וכו', ולפ"ז הרי"ף פירש כן בכונת הגמ' "רב כמאן אמרה לשמעתתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל" דלא כרש"י שפירש "ואפילו יש בהן כדי לבטל החתיכה כולה נאסרות כולן מפני שהן מינה ורב ס"ל כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל", נראה מדבריו שלא אמרינן "רב כמאן אמרה לשמעתתיה" אלא לענין לאסור את החתיכה במשהו אבל בפחות מששים לכו"ע אסור, אבל הרי"ף פירש דכונת הגמ', דעצם הדין דחנ"נ שאסור אפילו בדאיכא ס' כנגד הטיפה ובעי' ס' כנגד החתיכה כולה, הוא כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. והקשה ע"ז הר"ן שם וז"ל "ואין זה דרך מחוור וירושלמי דתרומות הוי תיובתיה", וכונתו לירושלמי שהביא לעיל בתו"ד דמבואר דאמרינן "חתיכה נעשית נבילה" אפילו במין בשאינו מינו, ולכאורה להרי"ף צ"ל דרק במין במינו אמרי' כן ורק לרבי יהודה שאומר מב"מ לא בטיל, דאל"כ אינו ענין לרבי יהודה וחכמים.<br />
<br />
'''ביאור דעת הרי"ף'''<br />
<br />
ד) ונראה בכל זה בכונת הרי"ף באופן אחר, שדעתו היא דרק למ"ד מין במינו לא בטיל שייך לומר גם במין בשאינו מינו חתיכה נעשית נבילה, וכן במש"כ בענין ריחא מלתא כונתו ג"כ באופן זה, דרק למ"ד מין במינו לא בטיל שייך לומר ריחא מלתא גם במבשא"מ, וכן בדבר שיש לו מתירין כונת הרי"ף כנ"ל דכיון דמין במינו בדבר שיש לו מתירין לא בטיל לכך גם כן במין בשאינו מינו אמרינן ביה ריחא מלתא, ולכך ל"ק כלל מדגים שעלו בקערה, דודאי לא חשיב דבר שיש לו מתירין שייאסר במשהו, כיון שהוא מין בשאינו מינו וכיון ששייך ביה ביטול בס' מותר גם בנ"ט בר נ"ט שלא חשיב כנותן טעם, אלא דכיון דאסרינן בדבר שיש לו מתירין במין במינו, אסרינן גם בריחא אפילו במין בשאינו מינו.<br />
והביאור בזה דהנה בפלוגתת רבי יהודה ורבנן במין במינו נראה, דהנה בדבר שלא בטל אפילו באלף יש לעיין מצד מה אסרינן לאכול כל התערובת כיון שלא נתנה טעם ולכאורה כשאוכל מהתערובת אין אוכל האיסור כלל ולא טעמו. ונראה בדעת הרי"ף דסובר דהאיסור הוא לאכול את ההיתר, כיון שהוא חלק מהתערובת שמעורב בה איסור והכל נחשב אחד, ובזה פליגי רבנן, דסברי דגם במין במינו א"א לאסור בפחות מס' משום שיסוד האיסור בתערובת הוא לאכול את האיסור דוקא, וכל בפחות מס' שמורגש הטעם וטעם כעיקר אסור לאכלו משום שאוכל את האיסור (או משום שההיתר נהפך לאיסור, עמש"כ "טעם כעיקר"), אבל אין איסור באכילת ההיתר עצמו.<br />
וזה כונת הרי"ף דרב שאומר חנ"נ אזיל לטעמיה דס"ל כרבי יהודה, כלומר דכיון שחזינן במין במינו שיסוד האיסור הוא לאכול גם את ההיתר ולכך שייך ללמוד במין במינו מדם פר ודם שעיר לאיסורים, אם כן גם במבשא"מ שנתחדש דבפחות מס' בטל האיסור וממילא כל התערובת מותרת, אבל אכתי ודאי יש לומר חתיכה נעשית נבילה, משום דכשנתערב בפחות מס', אסור לאכול גם ההיתר כיון שהכל תערובת אחת וכנ"ל, ואם כן ודאי בעי' ס' נגד כל התערובת (ובמין במינו עם חתיכת ההיתר שמעורבת עם האיסור יהיה הכל אסור), כיון שהכל דינו כאיסור.<br />
וכן בריחא מלתא דסובר הרי"ף דרב כלוי, דלא שייך לאסור הריח עצמו אף על פי שהוא ריח של איסור כיון שאינו טעם, דדוקא טעם כעיקר, אבל ריח לא (והשתא הדר ביה ממה שדימה דברי אביי להא דרב, דלאביי ודאי יש לאסור ריח בפני עצמו), אלא דכיון שמעורב כאן בהיתר ריח של איסור, אם כן גם ההיתר חשיב איסור, שהכל הוא דבר אחד, וממילא יש לאסרו באכילה. וזה כונת הרי"ף דלדידן בדבר שיש לו מתירין ודאי י"ל ריחא מלתא, משום דבדשיל"מ דגם לדידן במין במינו לא בטיל, נמצא שגם ההיתר אסור כיון שהוא חלק מתערובת של היתר ואיסור, כמו לרבי יהודה בכל דבר, ואם כן ודאי בדשיל"מ אמרינן ריחא מלתא לאסור ההיתר באכילה כיון שמעורב בו ריח של איסור. <br />
ולפ"ז ל"ק מידי מה שהקשה הר"ן איך אפשר להתיר ריח בפ"ע ולאסרו כשנתערב בדבר שיש לו מתירין, דבדשיל"מ להרי"ף ההיתר נאסר ולא הריח עצמו וכנ"ל וברור. והר"ן סובר דהאיסור בתערובת הוא האיסור המעורב בה ולא ההיתר, ודין חנ"נ כ' הר"ן בסוף כל הבשר בטיפת חלב, שאינו שייך מדאורייתא אלא בבשר בחלב ובשאר איסורים אינו אלא מדרבנן משום לתא דבשר בחלב.</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%99%D7%A9_%D7%9C%D7%95_%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9F&diff=16145דבר שיש לו מתירין2020-12-27T19:23:54Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>'''דבר שיש לו מתירין'''<br />
<br />
'''המושג'''<br />
<br />
בכמה מקומות בגמרא קי"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, ואי' ביבמות פב. לגבי חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא תעלה וקא יהיב רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל, ומסקי' בגמ' "והא דרב בדותא היא ולמאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור"<br />
<br />
'''מחלוקת הרשב"א והר"ן''' <br />
<br />
וכ' הרשב"א וז"ל "ומכאן נראה לי קושיא עמש"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות גיד הנשה על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בישרא הו"ל כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כן נראה לי" עכ"ל, אמנם הר"ן בנדרים נב. כ' ע"ז בסו"ד וז"ל "ומיתחזי לי דהאי דפרכי' עליה מיהא ודאי בדותא היא דהתם הכי קאמרינן דכיון דלישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני התירו של כהן אינו בדין אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בביטולה ודבר פשוט הוא" עכ"ל, ועי"ש בתו"ד שם דפת שאפאה עם הצלי בתנור עדיפא מסתם דבר שיש לו מתירין, דסתם דבר שיש לו מתירין עכשיו הוא אסור ואינו בטל משום שמותר לאחר זמן, כ"ש דבר שגם עכשיו יש לו היתר שאין יכול להתבטל, ובתרומת הדשן סי' קע' כ' כדעת הרשב"א דחתיכה שלא נמלחה ג' ימים שמותרת בצליה לא הויא דשיל"מ מטעם הנ"ל דלבשר לעולם מותר ולבישול לעולם אסור, והובא בדרכי משה שם וברמ"א עי"ש. וצ"ב יסוד מחלוקתם.<br />
<br />
'''קושיא בדעת הרשב"א'''<br />
<br />
עוד צ"ע דהנה מבואר מדעת הרשב"א שלא חשיב דשיל"מ אלא כשיש היתר לאיסורו שהאיסור נהיה מותר ולא הפת שאפאה עם הצלי שמתחילה לא נאסר בבשר, וצ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד בתו"ד שם להקשות דמע"ש חשיב דשיל"מ אפילו כשאין לו מעות לחללו לפי שיכול להעלותו לירושלים ולאכלו שם עי"ש, והרי גם שם שייך לומר דאי מחוץ לירושלים לעולם אסור ואי בירושלים לעולם מותר ומתחילה לא נאסר כלל בירושלים, שכל האיסור היה שלא לאכלו חוץ לירושלים, והיה לן לומר שלא חשיב שיש היתר לאיסורו.<br />
עוד צ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"א דביצת ספק טריפה שנתערבה באחרות לא הוי דבשיל"מ אע"פ שאם תטעון התרנגולת או תחיה י"ב חודש מותרות כולם דלא מיקרי דשיל"מ אלא כשההיתר יבוא ודאי ממילא כמו ביצה שנולדה ביו"ט, והובא בטוש"ע יו"ד סי' קב' עי"ש, והב"ח הביא בשם האו"ז שכ' באופ"א וז"ל "חתיכה שנאסרה בתיקו ונתבטלה ל"ש דשיל"מ אם יבוא אליהו ויטהרנה דאם יטהרנה איגלי מלתא למפרע דלעולם לא נאסרה ול"ד לביצה שנולדה ביו"ט דאסורה ודאי ולאחר יו"ט מותר ודאי וכן כל כיו"ב" עכ"ל, וכונתו דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שלאיסור אין היתר, שאם הוא אסור לעולם אסור ואם הוא מותר לעולם מותר, וצ"ע דעת הרשב"א שלא נחית לזה, ובשערי ישר כ' ליישב דעת הרשב"א דלא איירי כלפי איסור טריפה של הביצה, דלו ודאי אין היתר אלא כלפי הדין ספק דאורייתא לחומרא, דמספק אסור לאכול הביצה ואיסור זה יש לו היתר אחרי שיתברר שאינה טריפה, ועי"ש שהוציא מזה ד"ספק דאורייתא לחומרא" אינו רק הנהגה בספיקות אלא איסור חדש ודאי להחמיר בספיקות ועליו כ' הרשב"א שיתבטל ועליו ר"ל שהוא דבר שיש לו מתירין, אמנם באמת נראה דא"צ לזה, דלא גרע מכלי שאינו אסור כלל אלא בלוע בו איסור ואריא הוא דרביע עליה, ואעפ"כ כ' הרשב"א והובא לקמן, שבטל איסור בפועל זה דרביע עליה ע"י שנתערב הכלי בשאר כלים, ודן עליו מצד דבר שיש לו מתירין עי"ש, וה"נ בזה אע"פ שאינו איסור חדש אלא מניעה בעלמא שצריך לחשוש שמא הדבר אסור מ"מ גם זה שפיר שייך שיתבטל, וכלפיו כ' הרשב"א דהך מניעה יש לה מתירין ודומיא דכלי. אמנם צ"ע מה אכפ"ל שהאיסור החדש להחמיר בספיקות יש לו מתירין ואינו מתבטל, הא האיסור טריפה עצמו אין לו מתירין ומתבטל ונפל היסוד ונפל הבנין ול"ש כלל הדין להחמיר מספק, ולמה אנו צריכים כלל לבטל האיסור להחמיר בספיקות אחרי שהתבטל עצם האיסור טריפה.<br />
עוד יש מקום עיון ממש"כ הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד לגבי כלי שבלע איסור ונתערב בכלים אחרים יבש ביבש מין במינו, וכ' לדון אי מיקרי דשיל"מ ואינו בטל אפילו באלף או לא מיקרי דשיל"מ הואיל וצריך להוציא הוצאות על הכשירו ובטל עי"ש, וכ' עליו הרא"ה בבדק הבית וז"ל "וזה אינו דהכא טעמא אחרינא דאין לו ביטול לבד מטעמא שיש לו מתירין דכל היכא דניכר האיסור אין לו היתר ואין לו ביטול ובכל דבר שאיפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכיון שכן בזה שאיפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה"ז כאילו ניכר ואין ואין לו היתר" עכ"ל והביאו הש"ך בסי' קב' סק"ח, והנה הרא"ה איירי כלפי הבליעה בכלי שאי אפשר לה להתבטל בשאר הכלים אמנם דעת הרשב"א נראה דלא באנו כלל לבטל הבלוע בכלי אלא הכלי עצמו דהא כלפי הבליעה לא היה חשוב מין במינו בשאר הכלים ולא היה שייך לאוסרו מצד דשיל"מ, דדשיל"מ במין בשאינו מינו מותר, גם לא היה שייך לאוסרו מצד דבר שיש לו מתירין דהא הבליעה אין לה היתר כלל, אלא לכלי יש היתר, ומוכח מזה דכונת הרשב"א שהכלי שאסור מצד שבלוע בו איסור יתבטל בשאר הכלים, וכלפי ביטול הכלי כ' הרשב"א דהוי דבר שיש לו מתירין והוי מין במינו. אמנם צריך עיון דהנה המעיין במשמרת הבית יראה דעת הרשב"א דחולק לגמרי עמש"כ הרא"ה וסובר דגם דבר שניכר יכול להתבטל והביא ראיה לזה מעצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט עי"ש, ואם כן צריך עיון דלפ"ז נאמר דאיסור הבליעה עצמה נתבטל והותר ושוב לא אכפ"ל שהכלי יש לו מתירין והוא מין במינו דס"ס אין כאן שום איסור דהאיסור עצמו אין לו מתירין והוא נתבטל.<br />
<br />
'''ביאור יסוד דין דבר שיש לו מתירין לדעת הרשב"א'''<br />
<br />
ונראה בכל זה דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית הקצר ב"ד ש"א וז"ל "חתיכת נבילה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה באחרות וכן כל שאר האיסורים שנתערב יבש ביבש בטלין אפילו אחד בתוך שנים ואפי' איסור של דבריהם אין כאן והקלו בדבר זה לפי שכל אחד עומד בפני עצמו וכיון שנתבטל ברוב דבר תורה ואין כאן איסור של תורה כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא וכו' ולפיכך אינו אוכלן כאחד ואינו מבטלן כאחד" עכ"ל, והביאו ב"י בסי' קט' ועיין טוש"ע ורמ"א שם, ומבואר דעת הרשב"א שגם אחר הביטול לא נהפך האיסור להיתר ואכתי עומד באיסורו ואין היתר אלא לאכלם אחד אחד דעל כל אחד אנו תלינן שהוא אינו האיסור, ודלא כהרא"ש שהאריך בזה שבביטול האיסור נהפך להיתר ומותר לאכול אפילו שלשתן כאחד.<br />
ובדעת הרשב"א יל"ע דמבואר שמועיל הביטול בתערובת שיוכל לסמוך על אחד שנוטל שהוא אינו האיסור, וקשה מה ענין הביטול לזה, דהרי בביטול אין שום בירור לספק שאותו אחד שנטל מתוך התערובת אינו האיסור, אלא הוא "מתיר" בספק, ואם כן ממ"נ אם נתבטל איסורו יותר לגמרי, ואם נשאר איסורו א"כ צריך לחוש על כל אחד שנוטל שהוא האיסור ואיך שייך ביטול לענין זה, גם צריך עיון, לדעת הרשב"א שעדיין אסור לו לאכול שלשתן כאחד משום שממ"נ אוכל איסור והביטול אינו מתיר האיסור, אם כן גם אי אפשר להתיר לו לאכול אחד אחד כיון שבא לשאול בבת אחת על כולם, שהרי הנידון הוא אחד על כל החתיכות, והוי כמו שני שבילין בבאו לישאל בב"א דאי אפשר להתיר, (וכמו כהנות העיר שהנידון הוא בבת אחת על כולם).<br />
ונראה בזה דסובר הרשב"א שאין מועיל ביטול להתיר הדין האסור, שמה שדינו להיות אסור לא נשתנה להיתר על ידי ביטול, אלא סובר הרשב"א דביטול מועיל רק על דבר שהוא "היתר", שאינו איסור ודאי, ורק אסור להשתמש בו שמא הוא איסור, כגון הכא בספק ביצת טריפה שמלבד דין האיסור שיש על האיסור עוד יש דין נוסף מספק שכשנוטל אחד אין יכול לאכלו שמא יפגוש האיסור, וזה אינו איסור דיני, שהדין איסור כאן אינו אלא ספק, אלא האיסור הודאי שיש כאן הוא מניעה ואיסור בפועל, שאין יכול לאכול האחד שנוטל מתוך התערובת אע"פ שהוא היתר כיון שהוא אינו יודע שהוא היתר, ועל הך אריא דרביע עליה נתחדש ביטול שנעשה מאיסור בפועל להיתר בפועל (וכן בתערובת לח בלח נראה גם כן דלדעת הרשב"א הביטול אינו להתיר האיסור, אלא שמנוע מלאכלו משום שפוגש באכילת ההיתר גם האיסור, ועל הך מניעה נתחדש דין ביטול שלא חשיב שאוכל האיסור כלל ואין אוכל אלא ההיתר), וכיון שנתבאר שגם לדעת הרשב"א הביטול אינו דין בירור בעלמא, אלא יש דין ביטול להפוך איסור להיתר, ורק אינו על האיסור הדיני אלא על האיסור בפועל, אם כן לק"מ משני שבילין ושפיר יכול להתיר כולם לאכול אחד אחד כיון שאין ההיתר מחמת בירור שנאמר דהוי בירורים סותרים, אלא מחמת דין ביטול גמור להפוך איסור להיתר ובזה לא אכפת לן שממ"נ אוכל איסור ודוק. <br />
ומבואר ברשב"א שלא שייך ביטול להתיר האיסור אלא להתיר מניעות מחמת איסור שאין בהם דין איסור, ולדעת החולקים שייך ביטול להתיר גוף האיסור.<br />
ובזה מובן סברת הרשב"א לגבי ביצת ספק טריפה, משום דלפמשנ"ת אין כלל היתר בביטול לדעת הרשב"א כלפי עצם איסור טריפה ולא שייך שיתבטל אלא האיסור שלא ליטול אחד מהתערובת וליכנס לספק טריפה, ומניעה זו מתבטלת וכנ"ל, ולמניעה זו שפיר שייך סברת הרשב"א דהוי דשיל"מ דכיון שאינו אלא ספק ואח"כ יותר לו אם כן תתבטל המניעה ודוק.<br />
ובזה א"ש היטב דעת הרשב"א לגבי כלי, דאף שסובר דשייך ביטול גם בדבר הניכר מ"מ ל"ש לומר שהבליעה תתבטל ולא ייחשב כלל מין בשאינו מינו, דס"ס המניעה על הגברא אינה בעצם הבליעה אלא בכלי דל"ש להשתמש בבליעה אלא על ידי השימוש בכלי, והכלי הוי דבר שיש לו מתירין.<br />
ובזה מובן היטב סברת הרשב"א בפת שאפאה עם הצלי, דכיון שהביטול הוא כלפי המניעה בפועל לאכול הפת בכותח משום שיש כאן גם צלי, הרי הך מניעה היא מניעה גמורה, ולא אכפ"ל שבהדי בישרא שרי, כמו שלא אכפ"ל בכל איסור אכילה שמותר בהנאה, משום שכלפי אכילה הוי איסור גמור, וה"נ לענין לאכול הפת בכותח הוי איסור גמור דס"ס מנוע הוא מלאכלו, ורק לדעת החולקים על הרשב"א שהביטול הוא על דין האיסור לעשותו היתר, שפיר י"ל דהוי איסור שאינו אסור לגמרי, שהרי אם היה איסור גמור גם בהדי בישרא היה אסור, וכדאי' בפסחים דבשר בחלב כל חד באנפי נפשיה התירא קאכיל, הרי שלא חשיב "איסור" ושפיר הוי דבר שיש לו מתירין, אבל מצד המניעה בפועל הרי ס"ס מנוע מלאכלו ודוק.<br />
והשתא דאתינן להכי בבביאור דברי הרשב"א א"ש היטב הא דמע"ש חשיב דשיל"מ מחמת שיכול לאכלו בירושלים אף שלאיסור לאכלו חוץ לירושלים אין היתר, דכיון דהביטול הוא על המניעה ליטול אחד שמא הוא האיסור ומניעה זו מתבטלת, אם כן שפיר חשיב מע"ש יש לו מתירין, כיון שיש היתר לאותה מניעה שהיתה עליו, דהמניעה בפועל היתה מלאכלו והשתא מותר לו לאכלו, ולא אכפ"ל שגדר האיסור הוא שלא ללאכלו חוץ לירושלים דס"ס הביטול אינו על האיסור אלא על המניעה בפועל והיא יש לה מתירין, משא"כ בפת שאפאה עם הצלי למניעה אין שום היכ"ת להיתר.<br />
אבל האו"ז סובר כדעת החולקים שהביטול הוא על עצם האיסור, וממילא כלפי עצם האיסור ל"ש דשיל"מ דאם יתברר שהביצה אסורה אסורה לעולם ואם יתברר שהיא מותרת הרי היתה מותרת מותרת לעולם.<br />
<br />
[[קטגוריה: מאכלות אסורות]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%99%D7%A9_%D7%9C%D7%95_%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9F&diff=16144דבר שיש לו מתירין2020-12-27T19:22:20Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>'''דבר שיש לו מתירין'''<br />
<br />
'''המושג'''<br />
<br />
בכמה מקומות בגמרא קי"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, ואי' ביבמות פב. לגבי חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא תעלה וקא יהיב רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל, ומסקי' בגמ' "והא דרב בדותא היא ולמאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור"<br />
<br />
'''מחלוקת הרשב"א והר"ן''' <br />
<br />
וכ' הרשב"א וז"ל "ומכאן נראה לי קושיא עמש"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות גיד הנשה על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בישרא הו"ל כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כן נראה לי" עכ"ל, אמנם הר"ן בנדרים נב. כ' ע"ז בסו"ד וז"ל "ומיתחזי לי דהאי דפרכי' עליה מיהא ודאי בדותא היא דהתם הכי קאמרינן דכיון דלישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני התירו של כהן אינו בדין אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בביטולה ודבר פשוט הוא" עכ"ל, ועי"ש בתו"ד שם דפת שאפאה עם הצלי בתנור עדיפא מסתם דבר שיש לו מתירין, דסתם דבר שיש לו מתירין עכשיו הוא אסור ואינו בטל משום שמותר לאחר זמן, כ"ש דבר שגם עכשיו יש לו היתר שאין יכול להתבטל, ובתרומת הדשן סי' קע' כ' כדעת הרשב"א דחתיכה שלא נמלחה ג' ימים שמותרת בצליה לא הויא דשיל"מ מטעם הנ"ל דלבשר לעולם מותר ולבישול לעולם אסור, והובא בדרכי משה שם וברמ"א עי"ש. וצ"ב יסוד מחלוקתם.<br />
<br />
'''קושיא בדעת הרשב"א'''<br />
<br />
עוד צ"ע דהנה מבואר מדעת הרשב"א שלא חשיב דשיל"מ אלא כשיש היתר לאיסורו שהאיסור נהיה מותר ולא הפת שאפאה עם הצלי שמתחילה לא נאסר בבשר, וצ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד בתו"ד שם להקשות דמע"ש חשיב דשיל"מ אפילו כשאין לו מעות לחללו לפי שיכול להעלותו לירושלים ולאכלו שם עי"ש, והרי גם שם שייך לומר דאי מחוץ לירושלים לעולם אסור ואי בירושלים לעולם מותר ומתחילה לא נאסר כלל בירושלים, שכל האיסור היה שלא לאכלו חוץ לירושלים, והיה לן לומר שלא חשיב שיש היתר לאיסורו.<br />
עוד צ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"א דביצת ספק טריפה שנתערבה באחרות לא הוי דבשיל"מ אע"פ שאם תטעון התרנגולת או תחיה י"ב חודש מותרות כולם דלא מיקרי דשיל"מ אלא כשההיתר יבוא ודאי ממילא כמו ביצה שנולדה ביו"ט, והובא בטוש"ע יו"ד סי' קב' עי"ש, והב"ח הביא בשם האו"ז שכ' באופ"א וז"ל "חתיכה שנאסרה בתיקו ונתבטלה ל"ש דשיל"מ אם יבוא אליהו ויטהרנה דאם יטהרנה איגלי מלתא למפרע דלעולם לא נאסרה ול"ד לביצה שנולדה ביו"ט דאסורה ודאי ולאחר יו"ט מותר ודאי וכן כל כיו"ב" עכ"ל, וכונתו דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שלאיסור אין היתר, שאם הוא אסור לעולם אסור ואם הוא מותר לעולם מותר, וצ"ע דעת הרשב"א שלא נחית לזה, ובשערי ישר כ' ליישב דעת הרשב"א דלא איירי כלפי איסור טריפה של הביצה, דלו ודאי אין היתר אלא כלפי הדין ספק דאורייתא לחומרא, דמספק אסור לאכול הביצה ואיסור זה יש לו היתר אחרי שיתברר שאינה טריפה, ועי"ש שהוציא מזה ד"ספק דאורייתא לחומרא" אינו רק הנהגה בספיקות אלא איסור חדש ודאי להחמיר בספיקות ועליו כ' הרשב"א שיתבטל ועליו ר"ל שהוא דבר שיש לו מתירין, אמנם באמת נראה דא"צ לזה, דלא גרע מכלי שאינו אסור כלל אלא בלוע בו איסור ואריא הוא דרביע עליה, ואעפ"כ כ' הרשב"א והובא לקמן, שבטל איסור בפועל זה דרביע עליה ע"י שנתערב הכלי בשאר כלים, ודן עליו מצד דבר שיש לו מתירין עי"ש, וה"נ בזה אע"פ שאינו איסור חדש אלא מניעה בעלמא שצריך לחשוש שמא הדבר אסור מ"מ גם זה שפיר שייך שיתבטל, וכלפיו כ' הרשב"א דהך מניעה יש לה מתירין ודומיא דכלי. אמנם צ"ע מה אכפ"ל שהאיסור החדש להחמיר בספיקות יש לו מתירין ואינו מתבטל, הא האיסור טריפה עצמו אין לו מתירין ומתבטל ונפל היסוד ונפל הבנין ול"ש כלל הדין להחמיר מספק, ולמה אנו צריכים כלל לבטל האיסור להחמיר בספיקות אחרי שהתבטל עצם האיסור טריפה.<br />
עוד יש מקום עיון ממש"כ הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד לגבי כלי שבלע איסור ונתערב בכלים אחרים יבש ביבש מין במינו, וכ' לדון אי מיקרי דשיל"מ ואינו בטל אפילו באלף או לא מיקרי דשיל"מ הואיל וצריך להוציא הוצאות על הכשירו ובטל עי"ש, וכ' עליו הרא"ה בבדק הבית וז"ל "וזה אינו דהכא טעמא אחרינא דאין לו ביטול לבד מטעמא שיש לו מתירין דכל היכא דניכר האיסור אין לו היתר ואין לו ביטול ובכל דבר שאיפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכיון שכן בזה שאיפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה"ז כאילו ניכר ואין ואין לו היתר" עכ"ל והביאו הש"ך בסי' קב' סק"ח, והנה הרא"ה איירי כלפי הבליעה בכלי שאי אפשר לה להתבטל בשאר הכלים אמנם דעת הרשב"א נראה דלא באנו כלל לבטל הבלוע בכלי אלא הכלי עצמו דהא כלפי הבליעה לא היה חשוב מין במינו בשאר הכלים ולא היה שייך לאוסרו מצד דשיל"מ, דדשיל"מ במין בשאינו מינו מותר, גם לא היה שייך לאוסרו מצד דבר שיש לו מתירין דהא הבליעה אין לה היתר כלל, אלא לכלי יש היתר, ומוכח מזה דכונת הרשב"א שהכלי שאסור מצד שבלוע בו איסור יתבטל בשאר הכלים, וכלפי ביטול הכלי כ' הרשב"א דהוי דבר שיש לו מתירין והוי מין במינו. אמנם צריך עיון דהנה המעיין במשמרת הבית יראה דעת הרשב"א דחולק לגמרי עמש"כ הרא"ה וסובר דגם דבר שניכר יכול להתבטל והביא ראיה לזה מעצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט עי"ש, ואם כן צריך עיון דלפ"ז נאמר דאיסור הבליעה עצמה נתבטל והותר ושוב לא אכפ"ל שהכלי יש לו מתירין והוא מין במינו דס"ס אין כאן שום איסור דהאיסור עצמו אין לו מתירין והוא נתבטל.<br />
<br />
'''ביאור יסוד דין דבר שיש לו מתירין לדעת הרשב"א'''<br />
<br />
ונראה בכל זה דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית הקצר ב"ד ש"א וז"ל "חתיכת נבילה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה באחרות וכן כל שאר האיסורים שנתערב יבש ביבש בטלין אפילו אחד בתוך שנים ואפי' איסור של דבריהם אין כאן והקלו בדבר זה לפי שכל אחד עומד בפני עצמו וכיון שנתבטל ברוב דבר תורה ואין כאן איסור של תורה כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא וכו' ולפיכך אינו אוכלן כאחד ואינו מבטלן כאחד" עכ"ל, והביאו ב"י בסי' קט' ועיין טוש"ע ורמ"א שם, ומבואר דעת הרשב"א שגם אחר הביטול לא נהפך האיסור להיתר ואכתי עומד באיסורו ואין היתר אלא לאכלם אחד אחד דעל כל אחד אנו תלינן שהוא אינו האיסור, ודלא כהרא"ש שהאריך בזה שבביטול האיסור נהפך להיתר ומותר לאכול אפילו שלשתן כאחד.<br />
ובדעת הרשב"א יל"ע דמבואר שמועיל הביטול בתערובת שיוכל לסמוך על אחד שנוטל שהוא אינו האיסור, וקשה מה ענין הביטול לזה, דהרי בביטול אין שום בירור לספק שאותו אחד שנטל מתוך התערובת אינו האיסור, אלא הוא "מתיר" בספק, ואם כן ממ"נ אם נתבטל איסורו יותר לגמרי, ואם נשאר איסורו א"כ צריך לחוש על כל אחד שנוטל שהוא האיסור ואיך שייך ביטול לענין זה, גם צריך עיון, לדעת הרשב"א שעדיין אסור לו לאכול שלשתן כאחד משום שממ"נ אוכל איסור והביטול אינו מתיר האיסור, אם כן גם אי אפשר להתיר לו לאכול אחד אחד כיון שבא לשאול בבת אחת על כולם, שהרי הנידון הוא אחד על כל החתיכות, והוי כמו שני שבילין בבאו לישאל בב"א דאי אפשר להתיר, (וכמו כהנות העיר שהנידון הוא בבת אחת על כולם).<br />
ונראה בזה דסובר הרשב"א שאין מועיל ביטול להתיר הדין האסור, שמה שדינו להיות אסור לא נשתנה להיתר על ידי ביטול, אלא סובר הרשב"א דביטול מועיל רק על דבר שהוא "היתר", שאינו איסור ודאי, ורק אסור להשתמש בו שמא הוא איסור, כגון הכא בספק ביצת טריפה שמלבד דין האיסור שיש על האיסור עוד יש דין נוסף מספק שכשנוטל אחד אין יכול לאכלו שמא יפגוש האיסור, וזה אינו איסור דיני, שהדין איסור כאן אינו אלא ספק, אלא האיסור הודאי שיש כאן הוא מניעה ואיסור בפועל, שאין יכול לאכול האחד שנוטל מתוך התערובת אע"פ שהוא היתר כיון שהוא אינו יודע שהוא היתר, ועל הך אריא דרביע עליה נתחדש ביטול שנעשה מאיסור בפועל להיתר בפועל (וכן בתערובת לח בלח נראה גם כן דלדעת הרשב"א הביטול אינו להתיר האיסור, אלא שמנוע מלאכלו משום שפוגש באכילת ההיתר גם האיסור, ועל הך מניעה נתחדש דין ביטול שלא חשיב שאוכל האיסור כלל ואין אוכל אלא ההיתר), וכיון שנתבאר שגם לדעת הרשב"א הביטול אינו דין בירור בעלמא, אלא יש דין ביטול להפוך איסור להיתר, ורק אינו על האיסור הדיני אלא על האיסור בפועל, אם כן לק"מ משני שבילין ושפיר יכול להתיר כולם לאכול אחד אחד כיון שאין ההיתר מחמת בירור שנאמר דהוי בירורים סותרים, אלא מחמת דין ביטול גמור להפוך איסור להיתר ובזה לא אכפת לן שממ"נ אוכל איסור ודוק. <br />
ומבואר ברשב"א שלא שייך ביטול להתיר האיסור אלא להתיר מניעות מחמת איסור שאין בהם דין איסור, ולדעת החולקים שייך ביטול להתיר גוף האיסור.<br />
ובזה מובן סברת הרשב"א לגבי ביצת ספק טריפה, משום דלפמשנ"ת אין כלל היתר בביטול לדעת הרשב"א כלפי עצם איסור טריפה ולא שייך שיתבטל אלא האיסור שלא ליטול אחד מהתערובת וליכנס לספק טריפה, ומניעה זו מתבטלת וכנ"ל, ולמניעה זו שפיר שייך סברת הרשב"א דהוי דשיל"מ דכיון שאינו אלא ספק ואח"כ יותר לו אם כן תתבטל המניעה ודוק.<br />
ובזה א"ש היטב דעת הרשב"א לגבי כלי, דאף שסובר דשייך ביטול גם בדבר הניכר מ"מ ל"ש לומר שהבליעה תתבטל ולא ייחשב כלל מין בשאינו מינו, דס"ס המניעה על הגברא אינה בעצם הבליעה אלא בכלי דל"ש להשתמש בבליעה אלא על ידי השימוש בכלי, והכלי הוי דבר שיש לו מתירין.<br />
ובזה מובן היטב סברת הרשב"א בפת שאפאה עם הצלי, דכיון שהביטול הוא כלפי המניעה בפועל לאכול הפת בכותח משום שיש כאן גם צלי, הרי הך מניעה היא מניעה גמורה, ולא אכפ"ל שבהדי בישרא שרי, כמו שלא אכפ"ל בכל איסור אכילה שמותר בהנאה, משום שכלפי אכילה הוי איסור גמור, וה"נ לענין לאכול הפת בכותח הוי איסור גמור דס"ס מנוע הוא מלאכלו, ורק לדעת החולקים על הרשב"א שהביטול הוא על דין האיסור לעשותו היתר, שפיר י"ל דהוי איסור שאינו אסור לגמרי, שהרי אם היה איסור גמור גם בהדי בישרא היה אסור, וכדאי' בפסחים דבשר בחלב כל חד באנפי נפשיה התירא קאכיל, הרי שלא חשיב "איסור" ושפיר הוי דבר שיש לו מתירין, אבל מצד המניעה בפועל הרי ס"ס מנוע מלאכלו ודוק.<br />
והשתא דאתינן להכי בבביאור דברי הרשב"א א"ש היטב הא דמע"ש חשיב דשיל"מ מחמת שיכול לאכלו בירושלים אף שלאיסור לאכלו חוץ לירושלים אין היתר, דכיון דהביטול הוא על המניעה ליטול אחד שמא הוא האיסור ומניעה זו מתבטלת, אם כן שפיר חשיב מע"ש יש לו מתירין, כיון שיש היתר לאותה מניעה שהיתה עליו, דהמניעה בפועל היתה מלאכלו והשתא מותר לו לאכלו, ולא אכפ"ל שגדר האיסור הוא שלא ללאכלו חוץ לירושלים דס"ס הביטול אינו על האיסור אלא על המניעה בפועל והיא יש לה מתירין, משא"כ בפת שאפאה עם הצלי למניעה אין שום היכ"ת להיתר.<br />
אבל האו"ז סובר כדעת החולקים שהביטול הוא על עצם האיסור, וממילא כלפי עצם האיסור ל"ש דשיל"מ דאם יתברר שהביצה אסורה אסורה לעולם ואם יתברר שהיא מותרת הרי היתה מותרת מותרת לעולם.<br />
<br />
[[קטגוריה: איסור והיתר]]</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%99%D7%A9_%D7%9C%D7%95_%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9F&diff=16143דבר שיש לו מתירין2020-12-25T06:15:29Z<p>חיים ברזל: </p>
<hr />
<div>'''דבר שיש לו מתירין'''<br />
<br />
'''המושג'''<br />
<br />
בכמה מקומות בגמרא קי"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, ואי' ביבמות פב. לגבי חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא תעלה וקא יהיב רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל, ומסקי' בגמ' "והא דרב בדותא היא ולמאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור"<br />
<br />
'''מחלוקת הרשב"א והר"ן''' <br />
<br />
וכ' הרשב"א וז"ל "ומכאן נראה לי קושיא עמש"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות גיד הנשה על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בישרא הו"ל כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כן נראה לי" עכ"ל, אמנם הר"ן בנדרים נב. כ' ע"ז בסו"ד וז"ל "ומיתחזי לי דהאי דפרכי' עליה מיהא ודאי בדותא היא דהתם הכי קאמרינן דכיון דלישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני התירו של כהן אינו בדין אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בביטולה ודבר פשוט הוא" עכ"ל, ועי"ש בתו"ד שם דפת שאפאה עם הצלי בתנור עדיפא מסתם דבר שיש לו מתירין, דסתם דבר שיש לו מתירין עכשיו הוא אסור ואינו בטל משום שמותר לאחר זמן, כ"ש דבר שגם עכשיו יש לו היתר שאין יכול להתבטל, ובתרומת הדשן סי' קע' כ' כדעת הרשב"א דחתיכה שלא נמלחה ג' ימים שמותרת בצליה לא הויא דשיל"מ מטעם הנ"ל דלבשר לעולם מותר ולבישול לעולם אסור, והובא בדרכי משה שם וברמ"א עי"ש. וצ"ב יסוד מחלוקתם.<br />
<br />
'''קושיא בדעת הרשב"א'''<br />
<br />
עוד צ"ע דהנה מבואר מדעת הרשב"א שלא חשיב דשיל"מ אלא כשיש היתר לאיסורו שהאיסור נהיה מותר ולא הפת שאפאה עם הצלי שמתחילה לא נאסר בבשר, וצ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד בתו"ד שם להקשות דמע"ש חשיב דשיל"מ אפילו כשאין לו מעות לחללו לפי שיכול להעלותו לירושלים ולאכלו שם עי"ש, והרי גם שם שייך לומר דאי מחוץ לירושלים לעולם אסור ואי בירושלים לעולם מותר ומתחילה לא נאסר כלל בירושלים, שכל האיסור היה שלא לאכלו חוץ לירושלים, והיה לן לומר שלא חשיב שיש היתר לאיסורו.<br />
עוד צ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"א דביצת ספק טריפה שנתערבה באחרות לא הוי דבשיל"מ אע"פ שאם תטעון התרנגולת או תחיה י"ב חודש מותרות כולם דלא מיקרי דשיל"מ אלא כשההיתר יבוא ודאי ממילא כמו ביצה שנולדה ביו"ט, והובא בטוש"ע יו"ד סי' קב' עי"ש, והב"ח הביא בשם האו"ז שכ' באופ"א וז"ל "חתיכה שנאסרה בתיקו ונתבטלה ל"ש דשיל"מ אם יבוא אליהו ויטהרנה דאם יטהרנה איגלי מלתא למפרע דלעולם לא נאסרה ול"ד לביצה שנולדה ביו"ט דאסורה ודאי ולאחר יו"ט מותר ודאי וכן כל כיו"ב" עכ"ל, וכונתו דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שלאיסור אין היתר, שאם הוא אסור לעולם אסור ואם הוא מותר לעולם מותר, וצ"ע דעת הרשב"א שלא נחית לזה, ובשערי ישר כ' ליישב דעת הרשב"א דלא איירי כלפי איסור טריפה של הביצה, דלו ודאי אין היתר אלא כלפי הדין ספק דאורייתא לחומרא, דמספק אסור לאכול הביצה ואיסור זה יש לו היתר אחרי שיתברר שאינה טריפה, ועי"ש שהוציא מזה ד"ספק דאורייתא לחומרא" אינו רק הנהגה בספיקות אלא איסור חדש ודאי להחמיר בספיקות ועליו כ' הרשב"א שיתבטל ועליו ר"ל שהוא דבר שיש לו מתירין, אמנם באמת נראה דא"צ לזה, דלא גרע מכלי שאינו אסור כלל אלא בלוע בו איסור ואריא הוא דרביע עליה, ואעפ"כ כ' הרשב"א והובא לקמן, שבטל איסור בפועל זה דרביע עליה ע"י שנתערב הכלי בשאר כלים, ודן עליו מצד דבר שיש לו מתירין עי"ש, וה"נ בזה אע"פ שאינו איסור חדש אלא מניעה בעלמא שצריך לחשוש שמא הדבר אסור מ"מ גם זה שפיר שייך שיתבטל, וכלפיו כ' הרשב"א דהך מניעה יש לה מתירין ודומיא דכלי. אמנם צ"ע מה אכפ"ל שהאיסור החדש להחמיר בספיקות יש לו מתירין ואינו מתבטל, הא האיסור טריפה עצמו אין לו מתירין ומתבטל ונפל היסוד ונפל הבנין ול"ש כלל הדין להחמיר מספק, ולמה אנו צריכים כלל לבטל האיסור להחמיר בספיקות אחרי שהתבטל עצם האיסור טריפה.<br />
עוד יש מקום עיון ממש"כ הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד לגבי כלי שבלע איסור ונתערב בכלים אחרים יבש ביבש מין במינו, וכ' לדון אי מיקרי דשיל"מ ואינו בטל אפילו באלף או לא מיקרי דשיל"מ הואיל וצריך להוציא הוצאות על הכשירו ובטל עי"ש, וכ' עליו הרא"ה בבדק הבית וז"ל "וזה אינו דהכא טעמא אחרינא דאין לו ביטול לבד מטעמא שיש לו מתירין דכל היכא דניכר האיסור אין לו היתר ואין לו ביטול ובכל דבר שאיפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכיון שכן בזה שאיפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה"ז כאילו ניכר ואין ואין לו היתר" עכ"ל והביאו הש"ך בסי' קב' סק"ח, והנה הרא"ה איירי כלפי הבליעה בכלי שאי אפשר לה להתבטל בשאר הכלים אמנם דעת הרשב"א נראה דלא באנו כלל לבטל הבלוע בכלי אלא הכלי עצמו דהא כלפי הבליעה לא היה חשוב מין במינו בשאר הכלים ולא היה שייך לאוסרו מצד דשיל"מ, דדשיל"מ במין בשאינו מינו מותר, גם לא היה שייך לאוסרו מצד דבר שיש לו מתירין דהא הבליעה אין לה היתר כלל, אלא לכלי יש היתר, ומוכח מזה דכונת הרשב"א שהכלי שאסור מצד שבלוע בו איסור יתבטל בשאר הכלים, וכלפי ביטול הכלי כ' הרשב"א דהוי דבר שיש לו מתירין והוי מין במינו. אמנם צריך עיון דהנה המעיין במשמרת הבית יראה דעת הרשב"א דחולק לגמרי עמש"כ הרא"ה וסובר דגם דבר שניכר יכול להתבטל והביא ראיה לזה מעצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט עי"ש, ואם כן צריך עיון דלפ"ז נאמר דאיסור הבליעה עצמה נתבטל והותר ושוב לא אכפ"ל שהכלי יש לו מתירין והוא מין במינו דס"ס אין כאן שום איסור דהאיסור עצמו אין לו מתירין והוא נתבטל.<br />
<br />
'''ביאור יסוד דין דבר שיש לו מתירין לדעת הרשב"א'''<br />
<br />
ונראה בכל זה דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית הקצר ב"ד ש"א וז"ל "חתיכת נבילה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה באחרות וכן כל שאר האיסורים שנתערב יבש ביבש בטלין אפילו אחד בתוך שנים ואפי' איסור של דבריהם אין כאן והקלו בדבר זה לפי שכל אחד עומד בפני עצמו וכיון שנתבטל ברוב דבר תורה ואין כאן איסור של תורה כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא וכו' ולפיכך אינו אוכלן כאחד ואינו מבטלן כאחד" עכ"ל, והביאו ב"י בסי' קט' ועיין טוש"ע ורמ"א שם, ומבואר דעת הרשב"א שגם אחר הביטול לא נהפך האיסור להיתר ואכתי עומד באיסורו ואין היתר אלא לאכלם אחד אחד דעל כל אחד אנו תלינן שהוא אינו האיסור, ודלא כהרא"ש שהאריך בזה שבביטול האיסור נהפך להיתר ומותר לאכול אפילו שלשתן כאחד.<br />
ובדעת הרשב"א יל"ע דמבואר שמועיל הביטול בתערובת שיוכל לסמוך על אחד שנוטל שהוא אינו האיסור, וקשה מה ענין הביטול לזה, דהרי בביטול אין שום בירור לספק שאותו אחד שנטל מתוך התערובת אינו האיסור, אלא הוא "מתיר" בספק, ואם כן ממ"נ אם נתבטל איסורו יותר לגמרי, ואם נשאר איסורו א"כ צריך לחוש על כל אחד שנוטל שהוא האיסור ואיך שייך ביטול לענין זה, גם צריך עיון, לדעת הרשב"א שעדיין אסור לו לאכול שלשתן כאחד משום שממ"נ אוכל איסור והביטול אינו מתיר האיסור, אם כן גם אי אפשר להתיר לו לאכול אחד אחד כיון שבא לשאול בבת אחת על כולם, שהרי הנידון הוא אחד על כל החתיכות, והוי כמו שני שבילין בבאו לישאל בב"א דאי אפשר להתיר, (וכמו כהנות העיר שהנידון הוא בבת אחת על כולם).<br />
ונראה בזה דסובר הרשב"א שאין מועיל ביטול להתיר הדין האסור, שמה שדינו להיות אסור לא נשתנה להיתר על ידי ביטול, אלא סובר הרשב"א דביטול מועיל רק על דבר שהוא "היתר", שאינו איסור ודאי, ורק אסור להשתמש בו שמא הוא איסור, כגון הכא בספק ביצת טריפה שמלבד דין האיסור שיש על האיסור עוד יש דין נוסף מספק שכשנוטל אחד אין יכול לאכלו שמא יפגוש האיסור, וזה אינו איסור דיני, שהדין איסור כאן אינו אלא ספק, אלא האיסור הודאי שיש כאן הוא מניעה ואיסור בפועל, שאין יכול לאכול האחד שנוטל מתוך התערובת אע"פ שהוא היתר כיון שהוא אינו יודע שהוא היתר, ועל הך אריא דרביע עליה נתחדש ביטול שנעשה מאיסור בפועל להיתר בפועל (וכן בתערובת לח בלח נראה גם כן דלדעת הרשב"א הביטול אינו להתיר האיסור, אלא שמנוע מלאכלו משום שפוגש באכילת ההיתר גם האיסור, ועל הך מניעה נתחדש דין ביטול שלא חשיב שאוכל האיסור כלל ואין אוכל אלא ההיתר), וכיון שנתבאר שגם לדעת הרשב"א הביטול אינו דין בירור בעלמא, אלא יש דין ביטול להפוך איסור להיתר, ורק אינו על האיסור הדיני אלא על האיסור בפועל, אם כן לק"מ משני שבילין ושפיר יכול להתיר כולם לאכול אחד אחד כיון שאין ההיתר מחמת בירור שנאמר דהוי בירורים סותרים, אלא מחמת דין ביטול גמור להפוך איסור להיתר ובזה לא אכפת לן שממ"נ אוכל איסור ודוק. <br />
ומבואר ברשב"א שלא שייך ביטול להתיר האיסור אלא להתיר מניעות מחמת איסור שאין בהם דין איסור, ולדעת החולקים שייך ביטול להתיר גוף האיסור.<br />
ובזה מובן סברת הרשב"א לגבי ביצת ספק טריפה, משום דלפמשנ"ת אין כלל היתר בביטול לדעת הרשב"א כלפי עצם איסור טריפה ולא שייך שיתבטל אלא האיסור שלא ליטול אחד מהתערובת וליכנס לספק טריפה, ומניעה זו מתבטלת וכנ"ל, ולמניעה זו שפיר שייך סברת הרשב"א דהוי דשיל"מ דכיון שאינו אלא ספק ואח"כ יותר לו אם כן תתבטל המניעה ודוק.<br />
ובזה א"ש היטב דעת הרשב"א לגבי כלי, דאף שסובר דשייך ביטול גם בדבר הניכר מ"מ ל"ש לומר שהבליעה תתבטל ולא ייחשב כלל מין בשאינו מינו, דס"ס המניעה על הגברא אינה בעצם הבליעה אלא בכלי דל"ש להשתמש בבליעה אלא על ידי השימוש בכלי, והכלי הוי דבר שיש לו מתירין.<br />
ובזה מובן היטב סברת הרשב"א בפת שאפאה עם הצלי, דכיון שהביטול הוא כלפי המניעה בפועל לאכול הפת בכותח משום שיש כאן גם צלי, הרי הך מניעה היא מניעה גמורה, ולא אכפ"ל שבהדי בישרא שרי, כמו שלא אכפ"ל בכל איסור אכילה שמותר בהנאה, משום שכלפי אכילה הוי איסור גמור, וה"נ לענין לאכול הפת בכותח הוי איסור גמור דס"ס מנוע הוא מלאכלו, ורק לדעת החולקים על הרשב"א שהביטול הוא על דין האיסור לעשותו היתר, שפיר י"ל דהוי איסור שאינו אסור לגמרי, שהרי אם היה איסור גמור גם בהדי בישרא היה אסור, וכדאי' בפסחים דבשר בחלב כל חד באנפי נפשיה התירא קאכיל, הרי שלא חשיב "איסור" ושפיר הוי דבר שיש לו מתירין, אבל מצד המניעה בפועל הרי ס"ס מנוע מלאכלו ודוק.<br />
והשתא דאתינן להכי בבביאור דברי הרשב"א א"ש היטב הא דמע"ש חשיב דשיל"מ מחמת שיכול לאכלו בירושלים אף שלאיסור לאכלו חוץ לירושלים אין היתר, דכיון דהביטול הוא על המניעה ליטול אחד שמא הוא האיסור ומניעה זו מתבטלת, אם כן שפיר חשיב מע"ש יש לו מתירין, כיון שיש היתר לאותה מניעה שהיתה עליו, דהמניעה בפועל היתה מלאכלו והשתא מותר לו לאכלו, ולא אכפ"ל שגדר האיסור הוא שלא ללאכלו חוץ לירושלים דס"ס הביטול אינו על האיסור אלא על המניעה בפועל והיא יש לה מתירין, משא"כ בפת שאפאה עם הצלי למניעה אין שום היכ"ת להיתר.<br />
אבל האו"ז סובר כדעת החולקים שהביטול הוא על עצם האיסור, וממילא כלפי עצם האיסור ל"ש דשיל"מ דאם יתברר שהביצה אסורה אסורה לעולם ואם יתברר שהיא מותרת הרי היתה מותרת מותרת לעולם.</div>חיים ברזלhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%99%D7%A9_%D7%9C%D7%95_%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9F&diff=16142דבר שיש לו מתירין2020-12-25T06:14:56Z<p>חיים ברזל: ליבון ענין דבר שיש לו מתירין</p>
<hr />
<div>'''דבר שיש לו מתירין'''<br />
<br />
'''המושג'''<br />
<br />
בכמה מקומות בגמרא קי"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, ואי' ביבמות פב. לגבי חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא תעלה וקא יהיב רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל, ומסקי' בגמ' "והא דרב בדותא היא ולמאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור"<br />
<br />
'''מחלוקת הרשב"א והר"ן''' <br />
וכ' הרשב"א וז"ל "ומכאן נראה לי קושיא עמש"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות גיד הנשה על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בישרא הו"ל כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כן נראה לי" עכ"ל, אמנם הר"ן בנדרים נב. כ' ע"ז בסו"ד וז"ל "ומיתחזי לי דהאי דפרכי' עליה מיהא ודאי בדותא היא דהתם הכי קאמרינן דכיון דלישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני התירו של כהן אינו בדין אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בביטולה ודבר פשוט הוא" עכ"ל, ועי"ש בתו"ד שם דפת שאפאה עם הצלי בתנור עדיפא מסתם דבר שיש לו מתירין, דסתם דבר שיש לו מתירין עכשיו הוא אסור ואינו בטל משום שמותר לאחר זמן, כ"ש דבר שגם עכשיו יש לו היתר שאין יכול להתבטל, ובתרומת הדשן סי' קע' כ' כדעת הרשב"א דחתיכה שלא נמלחה ג' ימים שמותרת בצליה לא הויא דשיל"מ מטעם הנ"ל דלבשר לעולם מותר ולבישול לעולם אסור, והובא בדרכי משה שם וברמ"א עי"ש. וצ"ב יסוד מחלוקתם.<br />
<br />
'''קושיא בדעת הרשב"א'''<br />
<br />
עוד צ"ע דהנה מבואר מדעת הרשב"א שלא חשיב דשיל"מ אלא כשיש היתר לאיסורו שהאיסור נהיה מותר ולא הפת שאפאה עם הצלי שמתחילה לא נאסר בבשר, וצ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד בתו"ד שם להקשות דמע"ש חשיב דשיל"מ אפילו כשאין לו מעות לחללו לפי שיכול להעלותו לירושלים ולאכלו שם עי"ש, והרי גם שם שייך לומר דאי מחוץ לירושלים לעולם אסור ואי בירושלים לעולם מותר ומתחילה לא נאסר כלל בירושלים, שכל האיסור היה שלא לאכלו חוץ לירושלים, והיה לן לומר שלא חשיב שיש היתר לאיסורו.<br />
עוד צ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"א דביצת ספק טריפה שנתערבה באחרות לא הוי דבשיל"מ אע"פ שאם תטעון התרנגולת או תחיה י"ב חודש מותרות כולם דלא מיקרי דשיל"מ אלא כשההיתר יבוא ודאי ממילא כמו ביצה שנולדה ביו"ט, והובא בטוש"ע יו"ד סי' קב' עי"ש, והב"ח הביא בשם האו"ז שכ' באופ"א וז"ל "חתיכה שנאסרה בתיקו ונתבטלה ל"ש דשיל"מ אם יבוא אליהו ויטהרנה דאם יטהרנה איגלי מלתא למפרע דלעולם לא נאסרה ול"ד לביצה שנולדה ביו"ט דאסורה ודאי ולאחר יו"ט מותר ודאי וכן כל כיו"ב" עכ"ל, וכונתו דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שלאיסור אין היתר, שאם הוא אסור לעולם אסור ואם הוא מותר לעולם מותר, וצ"ע דעת הרשב"א שלא נחית לזה, ובשערי ישר כ' ליישב דעת הרשב"א דלא איירי כלפי איסור טריפה של הביצה, דלו ודאי אין היתר אלא כלפי הדין ספק דאורייתא לחומרא, דמספק אסור לאכול הביצה ואיסור זה יש לו היתר אחרי שיתברר שאינה טריפה, ועי"ש שהוציא מזה ד"ספק דאורייתא לחומרא" אינו רק הנהגה בספיקות אלא איסור חדש ודאי להחמיר בספיקות ועליו כ' הרשב"א שיתבטל ועליו ר"ל שהוא דבר שיש לו מתירין, אמנם באמת נראה דא"צ לזה, דלא גרע מכלי שאינו אסור כלל אלא בלוע בו איסור ואריא הוא דרביע עליה, ואעפ"כ כ' הרשב"א והובא לקמן, שבטל איסור בפועל זה דרביע עליה ע"י שנתערב הכלי בשאר כלים, ודן עליו מצד דבר שיש לו מתירין עי"ש, וה"נ בזה אע"פ שאינו איסור חדש אלא מניעה בעלמא שצריך לחשוש שמא הדבר אסור מ"מ גם זה שפיר שייך שיתבטל, וכלפיו כ' הרשב"א דהך מניעה יש לה מתירין ודומיא דכלי. אמנם צ"ע מה אכפ"ל שהאיסור החדש להחמיר בספיקות יש לו מתירין ואינו מתבטל, הא האיסור טריפה עצמו אין לו מתירין ומתבטל ונפל היסוד ונפל הבנין ול"ש כלל הדין להחמיר מספק, ולמה אנו צריכים כלל לבטל האיסור להחמיר בספיקות אחרי שהתבטל עצם האיסור טריפה.<br />
עוד יש מקום עיון ממש"כ הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד לגבי כלי שבלע איסור ונתערב בכלים אחרים יבש ביבש מין במינו, וכ' לדון אי מיקרי דשיל"מ ואינו בטל אפילו באלף או לא מיקרי דשיל"מ הואיל וצריך להוציא הוצאות על הכשירו ובטל עי"ש, וכ' עליו הרא"ה בבדק הבית וז"ל "וזה אינו דהכא טעמא אחרינא דאין לו ביטול לבד מטעמא שיש לו מתירין דכל היכא דניכר האיסור אין לו היתר ואין לו ביטול ובכל דבר שאיפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכיון שכן בזה שאיפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה"ז כאילו ניכר ואין ואין לו היתר" עכ"ל והביאו הש"ך בסי' קב' סק"ח, והנה הרא"ה איירי כלפי הבליעה בכלי שאי אפשר לה להתבטל בשאר הכלים אמנם דעת הרשב"א נראה דלא באנו כלל לבטל הבלוע בכלי אלא הכלי עצמו דהא כלפי הבליעה לא היה חשוב מין במינו בשאר הכלים ולא היה שייך לאוסרו מצד דשיל"מ, דדשיל"מ במין בשאינו מינו מותר, גם לא היה שייך לאוסרו מצד דבר שיש לו מתירין דהא הבליעה אין לה היתר כלל, אלא לכלי יש היתר, ומוכח מזה דכונת הרשב"א שהכלי שאסור מצד שבלוע בו איסור יתבטל בשאר הכלים, וכלפי ביטול הכלי כ' הרשב"א דהוי דבר שיש לו מתירין והוי מין במינו. אמנם צריך עיון דהנה המעיין במשמרת הבית יראה דעת הרשב"א דחולק לגמרי עמש"כ הרא"ה וסובר דגם דבר שניכר יכול להתבטל והביא ראיה לזה מעצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט עי"ש, ואם כן צריך עיון דלפ"ז נאמר דאיסור הבליעה עצמה נתבטל והותר ושוב לא אכפ"ל שהכלי יש לו מתירין והוא מין במינו דס"ס אין כאן שום איסור דהאיסור עצמו אין לו מתירין והוא נתבטל.<br />
<br />
'''ביאור יסוד דין דבר שיש לו מתירין לדעת הרשב"א'''<br />
<br />
ונראה בכל זה דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית הקצר ב"ד ש"א וז"ל "חתיכת נבילה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה באחרות וכן כל שאר האיסורים שנתערב יבש ביבש בטלין אפילו אחד בתוך שנים ואפי' איסור של דבריהם אין כאן והקלו בדבר זה לפי שכל אחד עומד בפני עצמו וכיון שנתבטל ברוב דבר תורה ואין כאן איסור של תורה כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא וכו' ולפיכך אינו אוכלן כאחד ואינו מבטלן כאחד" עכ"ל, והביאו ב"י בסי' קט' ועיין טוש"ע ורמ"א שם, ומבואר דעת הרשב"א שגם אחר הביטול לא נהפך האיסור להיתר ואכתי עומד באיסורו ואין היתר אלא לאכלם אחד אחד דעל כל אחד אנו תלינן שהוא אינו האיסור, ודלא כהרא"ש שהאריך בזה שבביטול האיסור נהפך להיתר ומותר לאכול אפילו שלשתן כאחד.<br />
ובדעת הרשב"א יל"ע דמבואר שמועיל הביטול בתערובת שיוכל לסמוך על אחד שנוטל שהוא אינו האיסור, וקשה מה ענין הביטול לזה, דהרי בביטול אין שום בירור לספק שאותו אחד שנטל מתוך התערובת אינו האיסור, אלא הוא "מתיר" בספק, ואם כן ממ"נ אם נתבטל איסורו יותר לגמרי, ואם נשאר איסורו א"כ צריך לחוש על כל אחד שנוטל שהוא האיסור ואיך שייך ביטול לענין זה, גם צריך עיון, לדעת הרשב"א שעדיין אסור לו לאכול שלשתן כאחד משום שממ"נ אוכל איסור והביטול אינו מתיר האיסור, אם כן גם אי אפשר להתיר לו לאכול אחד אחד כיון שבא לשאול בבת אחת על כולם, שהרי הנידון הוא אחד על כל החתיכות, והוי כמו שני שבילין בבאו לישאל בב"א דאי אפשר להתיר, (וכמו כהנות העיר שהנידון הוא בבת אחת על כולם).<br />
ונראה בזה דסובר הרשב"א שאין מועיל ביטול להתיר הדין האסור, שמה שדינו להיות אסור לא נשתנה להיתר על ידי ביטול, אלא סובר הרשב"א דביטול מועיל רק על דבר שהוא "היתר", שאינו איסור ודאי, ורק אסור להשתמש בו שמא הוא איסור, כגון הכא בספק ביצת טריפה שמלבד דין האיסור שיש על האיסור עוד יש דין נוסף מספק שכשנוטל אחד אין יכול לאכלו שמא יפגוש האיסור, וזה אינו איסור דיני, שהדין איסור כאן אינו אלא ספק, אלא האיסור הודאי שיש כאן הוא מניעה ואיסור בפועל, שאין יכול לאכול האחד שנוטל מתוך התערובת אע"פ שהוא היתר כיון שהוא אינו יודע שהוא היתר, ועל הך אריא דרביע עליה נתחדש ביטול שנעשה מאיסור בפועל להיתר בפועל (וכן בתערובת לח בלח נראה גם כן דלדעת הרשב"א הביטול אינו להתיר האיסור, אלא שמנוע מלאכלו משום שפוגש באכילת ההיתר גם האיסור, ועל הך מניעה נתחדש דין ביטול שלא חשיב שאוכל האיסור כלל ואין אוכל אלא ההיתר), וכיון שנתבאר שגם לדעת הרשב"א הביטול אינו דין בירור בעלמא, אלא יש דין ביטול להפוך איסור להיתר, ורק אינו על האיסור הדיני אלא על האיסור בפועל, אם כן לק"מ משני שבילין ושפיר יכול להתיר כולם לאכול אחד אחד כיון שאין ההיתר מחמת בירור שנאמר דהוי בירורים סותרים, אלא מחמת דין ביטול גמור להפוך איסור להיתר ובזה לא אכפת לן שממ"נ אוכל איסור ודוק. <br />
ומבואר ברשב"א שלא שייך ביטול להתיר האיסור אלא להתיר מניעות מחמת איסור שאין בהם דין איסור, ולדעת החולקים שייך ביטול להתיר גוף האיסור.<br />
ובזה מובן סברת הרשב"א לגבי ביצת ספק טריפה, משום דלפמשנ"ת אין כלל היתר בביטול לדעת הרשב"א כלפי עצם איסור טריפה ולא שייך שיתבטל אלא האיסור שלא ליטול אחד מהתערובת וליכנס לספק טריפה, ומניעה זו מתבטלת וכנ"ל, ולמניעה זו שפיר שייך סברת הרשב"א דהוי דשיל"מ דכיון שאינו אלא ספק ואח"כ יותר לו אם כן תתבטל המניעה ודוק.<br />
ובזה א"ש היטב דעת הרשב"א לגבי כלי, דאף שסובר דשייך ביטול גם בדבר הניכר מ"מ ל"ש לומר שהבליעה תתבטל ולא ייחשב כלל מין בשאינו מינו, דס"ס המניעה על הגברא אינה בעצם הבליעה אלא בכלי דל"ש להשתמש בבליעה אלא על ידי השימוש בכלי, והכלי הוי דבר שיש לו מתירין.<br />
ובזה מובן היטב סברת הרשב"א בפת שאפאה עם הצלי, דכיון שהביטול הוא כלפי המניעה בפועל לאכול הפת בכותח משום שיש כאן גם צלי, הרי הך מניעה היא מניעה גמורה, ולא אכפ"ל שבהדי בישרא שרי, כמו שלא אכפ"ל בכל איסור אכילה שמותר בהנאה, משום שכלפי אכילה הוי איסור גמור, וה"נ לענין לאכול הפת בכותח הוי איסור גמור דס"ס מנוע הוא מלאכלו, ורק לדעת החולקים על הרשב"א שהביטול הוא על דין האיסור לעשותו היתר, שפיר י"ל דהוי איסור שאינו אסור לגמרי, שהרי אם היה איסור גמור גם בהדי בישרא היה אסור, וכדאי' בפסחים דבשר בחלב כל חד באנפי נפשיה התירא קאכיל, הרי שלא חשיב "איסור" ושפיר הוי דבר שיש לו מתירין, אבל מצד המניעה בפועל הרי ס"ס מנוע מלאכלו ודוק.<br />
והשתא דאתינן להכי בבביאור דברי הרשב"א א"ש היטב הא דמע"ש חשיב דשיל"מ מחמת שיכול לאכלו בירושלים אף שלאיסור לאכלו חוץ לירושלים אין היתר, דכיון דהביטול הוא על המניעה ליטול אחד שמא הוא האיסור ומניעה זו מתבטלת, אם כן שפיר חשיב מע"ש יש לו מתירין, כיון שיש היתר לאותה מניעה שהיתה עליו, דהמניעה בפועל היתה מלאכלו והשתא מותר לו לאכלו, ולא אכפ"ל שגדר האיסור הוא שלא ללאכלו חוץ לירושלים דס"ס הביטול אינו על האיסור אלא על המניעה בפועל והיא יש לה מתירין, משא"כ בפת שאפאה עם הצלי למניעה אין שום היכ"ת להיתר.<br />
אבל האו"ז סובר כדעת החולקים שהביטול הוא על עצם האיסור, וממילא כלפי עצם האיסור ל"ש דשיל"מ דאם יתברר שהביצה אסורה אסורה לעולם ואם יתברר שהיא מותרת הרי היתה מותרת מותרת לעולם.</div>חיים ברזל