https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%93%D7%95%D7%93%D7%95ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2026-08-11T02:37:49Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=6116התרת נדרים על מנהג2016-06-10T07:29:12Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר כך כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו ואף פעם לא דן על הקושי לבטל מנהג, (שו"ת הרמב"ם [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 קעח], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רנו], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רסג]) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
האחרונים הסכימו למעשה שהחובה ללכת במנהגי אבות היא מדרבנן, שכן ראשית לא מצאנו חובה כזאת מדאורייתא. ועדיין יש לשאול שאולי יהיו מנהגים חמורים כאיסורי נדרים דאורייתא? אלא שמהגמרא בנדרים (טו.) מוכח להיפך, שכן היא מצטטת את הברייתא הזאת "דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם" שהיא המקור לחובת ההליכה במנהגים, ואומרת על ברייתא זו שהיא המקור שיש איסורי "בל יחל" (נדרים) מדרבנן והם המנהגים (רש"י שם) ולכן מוכח מכאן שתוקף מנהגים הוא מדרבנן. וכך הבין [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ). <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א היא מדרבנן, שכן הוא נסמך על הברייתא של 'דברים המותרים' (פסחים נ: שהוזכרה לעיל) ומכאן אנו יכולים להבין שחומרת האיסור היא דרבנן, מכיון שכבר הוכחנו לעיל מהגמרא בנדרים שברייתא זו מדברת באיסור דרבנן ולא דאורייתא. [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג) מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתב '''המרדכי''' בשם '''המהר"ם מרוטנבורג''' במקום. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה ('''כנסת הגדולה'''- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) בעיקרי הדברים, אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. ועוד ועיין '''בדברי שלום''' (שו"ת יו"ד פג') שהאריך מאוד. '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, [http://www.yeshiva.org.il/ask/?srch=1&cat=&search_in=2&q=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA+%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%A2%D7%9C+%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA '''והרב ליאור'''] אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. ומעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7945&st=&pgnum=305 '''הנהר שלום'''] (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר והרחיב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=205 '''והמשא מלך'''] (חקירה יא) הוסיף שחובת קיום המנהגים נוגעת לישיבה הקהילה, וכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אפילו אם היא נודדת, אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים שהגיעו לקהילה אחרת אבל לא לגבי קהילות שלמות שנדדו. ונראה שדין זה מוסכם, אלא שקיים דיון לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
[http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=19333 '''הפרי חדש'''] (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א') [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=196'''והמשא מלך''']. לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וגם לפי סברא זו יש המצריכים התרת נדרים לפני הפסקת המנהג. וכן כתבו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל הספר '''כרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב). לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=6115התרת נדרים על מנהג2016-06-10T07:15:51Z<p>דודו: /* הגדר של הכרעה במחלוקת */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו ואף פעם לא דן על הקושי לבטל מנהג, (שו"ת הרמב"ם [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 קעח], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רנו], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רסג]) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של 'דברים המותרים' (פסחים נ: שהוזכרה לעיל) אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן, שכן הגמרא בנדרים (טו.) מביא את הברייתא של 'דברים המותרים' כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג) מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתב '''המרדכי''' בשם '''המהר"ם מרוטנבורג''' במקום. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה ('''כנסת הגדולה'''- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) בעיקרי הדברים, אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. ועוד ועיין '''בדברי שלום''' (שו"ת יו"ד פג') שהאריך מאוד. '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, [http://www.yeshiva.org.il/ask/?srch=1&cat=&search_in=2&q=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA+%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%A2%D7%9C+%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA '''והרב ליאור'''] אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. ומעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7945&st=&pgnum=305 '''הנהר שלום'''] (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר והרחיב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=205 '''והמשא מלך'''] (חקירה יא) הוסיף שחובת קיום המנהגים נוגעת לישיבה הקהילה, וכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אפילו אם היא נודדת, אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים שהגיעו לקהילה אחרת אבל לא לגבי קהילות שלמות שנדדו. ונראה שדין זה מוסכם, אלא שקיים דיון לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
[http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=19333 '''הפרי חדש'''] (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א') [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=196'''והמשא מלך''']. לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וגם לפי סברא זו יש המצריכים התרת נדרים לפני הפסקת המנהג. וכן כתבו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל הספר '''כרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב). לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=6114התרת נדרים על מנהג2016-06-10T07:14:52Z<p>דודו: /* דיונים באחרונים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו ואף פעם לא דן על הקושי לבטל מנהג, (שו"ת הרמב"ם [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 קעח], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רנו], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רסג]) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של 'דברים המותרים' (פסחים נ: שהוזכרה לעיל) אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן, שכן הגמרא בנדרים (טו.) מביא את הברייתא של 'דברים המותרים' כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג) מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתב '''המרדכי''' בשם '''המהר"ם מרוטנבורג''' במקום. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה ('''כנסת הגדולה'''- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) בעיקרי הדברים, אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. ועוד ועיין '''בדברי שלום''' (שו"ת יו"ד פג') שהאריך מאוד. '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, [http://www.yeshiva.org.il/ask/?srch=1&cat=&search_in=2&q=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA+%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%A2%D7%9C+%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA '''והרב ליאור'''] אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. ומעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7945&st=&pgnum=305 '''הנהר שלום'''] (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר והרחיב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=205 '''והמשא מלך'''] (חקירה יא) הוסיף שחובת קיום המנהגים נוגעת לישיבה הקהילה, וכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אפילו אם היא נודדת, אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים שהגיעו לקהילה אחרת אבל לא לגבי קהילות שלמות שנדדו. ונראה שדין זה מוסכם, אלא שקיים דיון לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
[http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=19333 '''הפרי חדש'''] (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א') [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=196'''והמשא מלך''']. לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וגם לפי סברא זו יש המצריכים התרת נדרים לפני הפסקת המנהג. וכן כתבו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל הספר '''כרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=6113התרת נדרים על מנהג2016-06-10T07:11:47Z<p>דודו: /* רשב"א */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו ואף פעם לא דן על הקושי לבטל מנהג, (שו"ת הרמב"ם [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 קעח], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רנו], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רסג]) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של 'דברים המותרים' (פסחים נ: שהוזכרה לעיל) אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן, שכן הגמרא בנדרים (טו.) מביא את הברייתא של 'דברים המותרים' כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג) מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתב '''המרדכי''' בשם '''המהר"ם מרוטנבורג''' במקום. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה ('''כנסת הגדולה'''- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) בעיקרי הדברים, אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. ועוד ועיין '''בדברי שלום''' (שו"ת יו"ד פג') שהאריך מאוד. '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, [http://www.yeshiva.org.il/ask/?srch=1&cat=&search_in=2&q=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA+%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%A2%D7%9C+%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA '''והרב ליאור'''] אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. ומעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7945&st=&pgnum=305 '''הנהר שלום'''] (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר והרחיב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=205 '''והמשא מלך'''] (חקירה יא) הוסיף שחובת קיום המנהגים נוגעת לישיבה הקהילה, וכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אפילו אם היא נודדת, אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים שהגיעו לקהילה אחרת אבל לא לגבי קהילות שלמות שנדדו. ונראה שדין זה מוסכם, אלא שקיים דיון לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
[http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=19333 '''הפרי חדש'''] (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א') [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=196'''והמשא מלך''']. לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5893התרת נדרים על מנהג2016-06-08T20:12:48Z<p>דודו: /* הגדר של הכרעה במחלוקת */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו ואף פעם לא דן על הקושי לבטל מנהג, (שו"ת הרמב"ם [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 קעח], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רנו], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רסג]) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג) מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתב '''המרדכי''' בשם '''המהר"ם מרוטנבורג''' במקום. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה ('''כנסת הגדולה'''- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) בעיקרי הדברים, אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. ועוד ועיין '''בדברי שלום''' (שו"ת יו"ד פג') שהאריך מאוד. '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, [http://www.yeshiva.org.il/ask/?srch=1&cat=&search_in=2&q=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA+%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%A2%D7%9C+%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA '''והרב ליאור'''] אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. ומעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7945&st=&pgnum=305 '''הנהר שלום'''] (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר והרחיב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=205 '''והמשא מלך'''] (חקירה יא) הוסיף שחובת קיום המנהגים נוגעת לישיבה הקהילה, וכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אפילו אם היא נודדת, אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים שהגיעו לקהילה אחרת אבל לא לגבי קהילות שלמות שנדדו. ונראה שדין זה מוסכם, אלא שקיים דיון לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
[http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=19333 '''הפרי חדש'''] (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א') [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=196'''והמשא מלך''']. לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5892התרת נדרים על מנהג2016-06-08T20:12:25Z<p>דודו: /* מנהג כתלות של מקום מגורים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו ואף פעם לא דן על הקושי לבטל מנהג, (שו"ת הרמב"ם [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 קעח], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רנו], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רסג]) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג) מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתב '''המרדכי''' בשם '''המהר"ם מרוטנבורג''' במקום. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה ('''כנסת הגדולה'''- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) בעיקרי הדברים, אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. ועוד ועיין '''בדברי שלום''' (שו"ת יו"ד פג') שהאריך מאוד. '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, [http://www.yeshiva.org.il/ask/?srch=1&cat=&search_in=2&q=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA+%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%A2%D7%9C+%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA '''והרב ליאור'''] אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. ומעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7945&st=&pgnum=305 '''הנהר שלום'''] (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר והרחיב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=205 '''והמשא מלך'''] (חקירה יא) הוסיף שחובת קיום המנהגים נוגעת לישיבה הקהילה, וכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אפילו אם היא נודדת, אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים שהגיעו לקהילה אחרת אבל לא לגבי קהילות שלמות שנדדו. ונראה שדין זה מוסכם, אלא שקיים דיון לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
[http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=19333 '''הפרי חדש'''] (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א') [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=196'''והמשא מלך'''] . לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5891התרת נדרים על מנהג2016-06-08T20:11:56Z<p>דודו: /* הגדר של הכרעה במחלוקת */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו ואף פעם לא דן על הקושי לבטל מנהג, (שו"ת הרמב"ם [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 קעח], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רנו], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רסג]) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג) מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתב '''המרדכי''' בשם '''המהר"ם מרוטנבורג''' במקום. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה ('''כנסת הגדולה'''- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) בעיקרי הדברים, אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. ועוד ועיין '''בדברי שלום''' (שו"ת יו"ד פג') שהאריך מאוד. '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, [http://www.yeshiva.org.il/ask/?srch=1&cat=&search_in=2&q=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA+%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%A2%D7%9C+%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA '''והרב ליאור'''] אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. ומעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7945&st=&pgnum=305 '''הנהר שלום'''] (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר והרחיב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים.[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=205'''והמשא מלך'''] (חקירה יא) הוסיף שחובת קיום המנהגים נוגעת לישיבה הקהילה, וכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אפילו אם היא נודדת, אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים שהגיעו לקהילה אחרת אבל לא לגבי קהילות שלמות שנדדו. ונראה שדין זה מוסכם, אלא שקיים דיון לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
[http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=19333 '''הפרי חדש'''] (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א') [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=196'''והמשא מלך'''] . לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5883התרת נדרים על מנהג2016-06-08T19:58:00Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו ואף פעם לא דן על הקושי לבטל מנהג, (שו"ת הרמב"ם [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 קעח], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רנו], [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1731 רסג]) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג) מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתב '''המרדכי''' בשם '''המהר"ם מרוטנבורג''' במקום. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה ('''כנסת הגדולה'''- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) בעיקרי הדברים, אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. ועוד ועיין '''בדברי שלום''' (שו"ת יו"ד פג') שהאריך מאוד. '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, [http://www.yeshiva.org.il/ask/?srch=1&cat=&search_in=2&q=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA+%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%A2%D7%9C+%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA '''והרב ליאור'''] אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. ומעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7945&st=&pgnum=305 '''הנהר שלום'''] (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר והרחיב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים.[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=205'''והמשא מלך'''] (חקירה יא) הוסיף שחובת קיום המנהגים נוגעת לישיבה הקהילה, וכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אפילו אם היא נודדת, אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים שהגיעו לקהילה אחרת אבל לא לגבי קהילות שלמות שנדדו. ונראה שדין זה מוסכם, אלא שקיים דיון לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
[http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=1390 '''המהרשד"ם'''] (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=19333 '''הפרי חדש'''] (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א') [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=196'''והמשא מלך'''] (חקירה). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5733התרת נדרים על מנהג2016-06-07T19:35:55Z<p>דודו: /* מנהג כתלות של מקום מגורים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה ('''כנסת הגדולה'''- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7945&st=&pgnum=305 '''הנהר שלום'''] (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. וגם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=205'''במשא מלך'''] (חקירה יא) כתב שזו חובה שתלויה בקיום הקהילה, שכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים אבל לא לגבי קהילות. ונראה שכן דעת כל הפוסקים, אלא שדנו בזה לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א') [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=196'''והמשא מלך'''] (עמוד ר' בהוצאת מוסד הרב קוק). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5732התרת נדרים על מנהג2016-06-07T19:35:21Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה ('''כנסת הגדולה'''- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7945&st=&pgnum=305 '''הנהר שלום'''] (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. וגם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=205'''במשא מלך'''](חקירה יא) כתב שזו חובה שתלויה בקיום הקהילה, שכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים אבל לא לגבי קהילות. ונראה שכן דעת כל הפוסקים, אלא שדנו בזה לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א') [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&hilite=43f12c7b-2bb8-41c1-b396-07ae94510aac&st=%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D&pgnum=196'''והמשא מלך'''] (עמוד ר' בהוצאת מוסד הרב קוק). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5385התרת נדרים על מנהג2016-06-03T10:50:26Z<p>דודו: /* מנהגי חסידות של ההורים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf (חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5384התרת נדרים על מנהג2016-06-03T10:49:30Z<p>דודו: /* מנהגי חסידות של ההורים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf(חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=168&st=&pgnum=133 '''הדבר משה'''] (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5383התרת נדרים על מנהג2016-06-03T10:42:29Z<p>דודו: /* מנהגי חסידות של ההורים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=105&format=pdf(חולין ק"ה.)] והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו ['''הכנסת הגדולה'''] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''החוות יאיר'''] (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5382התרת נדרים על מנהג2016-06-03T10:36:41Z<p>דודו: /* מנהג כתלות של מקום מגורים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8/%D7%A7%D7%9B%D7%95'''בחוות יאיר'''] (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5381התרת נדרים על מנהג2016-06-03T10:17:14Z<p>דודו: /* דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47666&st=%u05D1%u05E0%u05D9%20%u05DE%u05D9%u05D9%u05E9%u05D0 '''מהירושלמי] (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5380התרת נדרים על מנהג2016-06-03T10:14:16Z<p>דודו: /* רבינו ניסים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
[https://www.youtube.com/watch?v=jd4eLSSa1Xs'''ובנדרים פא:'''] ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5377התרת נדרים על מנהג2016-06-02T21:41:29Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=41070&st=%u05e4%u05e1%u05d7%u05d9%u05dd'''הקרבן נתנאל'''] (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49542&st=&pgnum=7'''המהרש"ל'''] (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''[http://ph.yhb.org.il/04-09-03/ ובפניני הלכה]''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו '''[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=49395&st=%u05D3%u05D1%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D4%u05DE%u05D5%u05EA%u05E8%u05D9%u05DD%20%u05D5%u05D0%u05D7%u05E8%u05D9%u05DD החיי אדם]''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&hilite=d1967e3d-d3fb-49af-b380-1cee4569b16d&st=%D7%A7%D7%9B%D7%91&pgnum=94'''החתם סופר'''] (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5344התרת נדרים על מנהג2016-06-02T17:56:24Z<p>דודו: /* רשב"א */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף שם) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
הרשב"א כותב (שו"ת ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5338התרת נדרים על מנהג2016-06-02T17:47:05Z<p>דודו: /* ראב"ד */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=7b&format=pdf רש"י] פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף שם) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5336התרת נדרים על מנהג2016-06-02T17:44:53Z<p>דודו: /* ראב"ד */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' (מלחמות ה' סביב הרי"ף שם) על הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5329התרת נדרים על מנהג2016-06-02T17:36:11Z<p>דודו: /* החובה להמשיך במנהג אבות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים'''] (נ:), [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים'''](טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5327התרת נדרים על מנהג2016-06-02T17:35:20Z<p>דודו: /* החובה להמשיך במנהג אבות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''פסחים (נ:)'''], [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים (טו:)'''] מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD '''הרשב"א''' ](שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358 '''הריב"ש'''] (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5324התרת נדרים על מנהג2016-06-02T17:29:50Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''בפסחים נ:'''] קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=50b&format=pdf '''(פסחים נ:)'''], [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=15b&format=pdf '''ובנדרים (טו:)'''] מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (על פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14651&st=%u05D9%u05E9%u05E8%u05D0%u05DC%20%u05E7%u05D3%u05D5%u05E9%u05D9%u05DD(ח"ג סימן רלו)] , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' [http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=358(סימן שצ"ט)] וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5323התרת נדרים על מנהג2016-06-02T15:15:04Z<p>דודו: /* רבינו ניסים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5322התרת נדרים על מנהג2016-06-02T15:14:13Z<p>דודו: /* המתירים לעשות התרה על מנהגים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג)מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5321התרת נדרים על מנהג2016-06-02T13:11:43Z<p>דודו: /* מנהג כתלות של מקום מגורים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך'''((חייב למצוא את המקור)) כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5320התרת נדרים על מנהג2016-06-02T13:04:11Z<p>דודו: /* כוונת השו"ע בסימן רכ"ח */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''בשו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר '''כל נדרי''' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5319התרת נדרים על מנהג2016-06-02T12:58:05Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים.<br />
'''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. והובאו התירוצים הנ"ל ועוד כמה בספר '''כל נדרי'' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5303התרת נדרים על מנהג2016-06-02T10:06:33Z<p>דודו: /* כוונת השו"ע בסימן רכ"ח */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים.<br />
'''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. והובאו התירוצים הנ"ל ועוד כמה בספר '''כל נדרי'' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5302התרת נדרים על מנהג2016-06-02T10:05:26Z<p>דודו: /* כוונת השו"ע בסימן רכ"ח */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים.<br />
'''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. והובאו התירוצים הנ"ל ועוד כמה בספר '''כל נדרי'' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5301התרת נדרים על מנהג2016-06-02T10:02:17Z<p>דודו: /* כוונת השו"ע בסימן רכ"ח */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''הערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. והובאו התירוצים הנ"ל ועוד כמה בספר '''כל נדרי'' (עמוד תרס"ח).<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=5299התרת נדרים על מנהג2016-06-02T09:55:56Z<p>דודו: /* דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמות ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו '''מהירושלמי (פסחים ד, א)''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). '''ובפניני הלכה''' (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, '''והרב ליאור''' אסר (שו"ת באתר ישיבה).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%AA&diff=5213אפיית פת חלבית או בשרית2016-05-31T04:52:17Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
[[קטגוריה:איסור והיתר]]<br />
[[קטגוריה:בשר בחלב]]<br />
{{מקורות||פסחים ל:, לו.||מאכלות אסורות ט כב|יורה דעה צז א}}<br />
הסוגיה עוסקת באיסור ללוש פת חלבית או בשרית, בגדריה השונים ובהיתרים הקיימים.<br />
==דברי הגמרא==<br />
'''הגמרא בפסחים''' (ל:) אוסרת למרוח שומן בתנור באופן שיהפוך את הלחם הנאפה בתוכו לבשרי, וכן הגמרא (שם לו.) אוסרת ללוש פת בחלב, וממשיכה שבדיעבד אם אדם אפה הרי שהפת אסורה. הגמרא מנמקת את האיסור- מפני הרגל עבירה. פירוש הדבר שיבואו לאכול את הפת שרגילים שהיא פרווה עם מאכלים שהם חלבים או בשריים ויעברו באיסור בשר בחלב. לאחר מכן הגמרא קובעת שאם הדבר נעשה "כעין תורא" יהיה מותר ללוש את הפת בבשר או בחלב.<br />
<br />
==שאר מאכלים==<br />
'''הערוך השולחן'''(ב) פסק ששאר מאכלים שאינם פת אינם כלולים בגזירא, שהרי הגמרא (חולין קיא:) התירה לאכול צנון שנחתך בסכין בשרית עם בשר,אף על פי שהצנון הפך לבשרי ואסור לאכלו עם חלב. ולמרות שלכאורה זה בדיוק כמו הפת, החילוק הוא כיון שהלחם הוא עיקר מאכלו של אדם (ובדומה ל'''ש"ך''' [פז, ב] שאומר שאסור בפסח לאכול ליד גוי שאוכל לחם ושיש חומרא יתירא בפת עכו"ם משום שעל הלחם יחיה האדם, אך ייתכן שיש לחלק שאצלינו הטעם כיוון שרגיל לאכלו עם כל סוגי המאכלים ואילו שם הטעם כיוון שרגיל לאכלו תמיד וצ"ע). וכ"פ פר"ח ומנח"י וחוות דעת.<br />
<br />
אך '''הט"ז''' (יו"ד צז, א) חידש שהדין הזה של הפת נכון גם לנושאים אחרים, והעיקרון הוא שדבר פרווה שרגילים להשתמש בו למאכלים שאחר כך מערבים בחלב, אסור לעשותו בשרי מחשש שיטעו וישתמשו בו לחלבי כפי שהיו רגילים ויעברו באיסור בשר וחלב. ולכן הוא הסיק שאף בלנדר (כלי) שמשתמשים בו בפרווה בשביל לאכול עם התוצר בשר או חלב, ובטעות הכינו בו בשרי והוא בלע, אסור להשתמש בבלנדר אפילו לבשרי כיון שזה דומה לדין הפת. וכן כתב '''הצמח צדק'''(פת"ש א, וכפי שהוכיח מדבריו '''ערוה"ש'''[ח]). אמנם נראה שגם לדעתו אם הופכים את הבלנדר לבשרי באופן קבוע ומסמנים באופן המתאים, אין בכך איסור כי זה נחשב היכר ואין חשש שיבוא לטעות (משב"ז שם, ומביא שכמו הט"ז פסקו כנסה"ג על הטור ב, וכו פר"ת א).<br />
<br />
==מקרים שבהם לא שייכת הגזירה==<br />
===כעין תורא===<br />
כמו שאמרנו, הגמרא התירה לעשות פת חלבית\בשרית 'כעין תורא ונאמרו בראשונים שני פירושים למושג כעין תורא ומשם נוצרת מחלוקת ראשונים באופן ההיתר, אך'''הטור''' ו'''השו"ע''' (יורה דעה צז') פסקו להלכה את שני ההסברים לקמן.<BR/><br />
מסביר '''הבית יוסף''' (שם) על פי'''הגהות שערי דורא בשם מהרא"י''' ששתי ההבנות מתקבלות להלכה כיון ששתיהן הגיוניות מבחינת טעם הגזירה, ויש בהן כדי להרחיק את האדם מן העבירה. <br />
.<br />
<br />
=====שינוי=====<br />
'''הרי"ף''' פרש שהכוונה היא לאפיית הפת בצורה מיוחדת ושונה לדוגמא כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר באפיית מאפים בעלי צורה מיוחדת או שונה שתזכיר לאדם שמדובר במאפה שהוא לא פרווה, וכן פירש ה'''רשב"א'''.<br />
======דיוקים במושג שינוי בלחם======<br />
ה'''הפרי מגדים'''(שפ"ד א) הרחיב את ההיתר-שמותר ללוש פת בשומן בשר אם יהיה ניכר עליה השומן כיון שאין חשש שיבואו לאוכלה עם חלב, ולע"ד אפשר לדייק זאת מלשון 'שלשה' שהחלב נבלע ואינו ניכר.<br />
<br />
ההיתר של שינוי לפי הרבה אחרונים לא נוגע לרוצה למכור בשוק (מהרי"ט [ב, יח], פרי מגדים, פתחי תשובה[ג], חוות דעת). וקצת קשה, שלא נזכר חילוק כזה כלל. ועוד, הרי אם עושים את זה בצורה מוזרה אפשר שאנשים יבואו לשאול מה הבעיה שעשו את הפת בצורה מוזרה, וכך ידעו שזה חלבי. ונראה שהשו"ע ורמ"א לא הזכירו את זה וחולקים על דין זה.<br />
=====כמות מועטת=====<br />
'''רבנו חננאל''' ו'''רש"י''' פירשו שהכוונה לאפיית כמות קטנה כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר בכמות קטנה של מאפים. נראה שהסיבה לכך היא שהם נאכלים בזמן סמוך לאפייה ואין חשש שיבואו להתבלבל ולערב בשר וחלב.<br />
<br />
לגבי שיעור הזמן שבו צריך לאכול כתב רש"י..... והבי"ו הביא את '''שיבולי הלקט''' שכתב שמותר לאפות פת חלבית בכמות שתספיק לכל חג השבועות כיון שכל החג נחשב כאכילה סמוכה, וכן הדין לגבי אפיית פת בשרית לשבת שיהיה מותר לאפות כמות שתספיק לכל השבת. השו"ע פסק שצריך 'כדי אכילה בפעם אחת ואילו הרמ"א הביא את לשון שיבולי הלקט, ונחלקו האחרונים מה המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע. לעניות דעתי לא ברור שיש מחלוקת כלל, הרמ"א בא להתיר באופן נקודתי בזמנים שבהם גם כמות גדולה בוודאי תאכל בצורה רצופה ואין חשש להתבלבל, וגם השו"ע יסכים לדין זה. היו שהבינו שהם חולקים- הרמ"א מתיר עבור יום והשו"ע מתיר עבור ארוחה סמוכה, וקשה עליהם שהרי הרמ"א התיר רק בשבועות ובשבת ליום שלם, משמע שלא התיר סתם ככה ליום אלא שבא להרחיב את העיקרון של השו"ע גם לימים מסוימים שנחשבים כאכילה סמוכה.<br />
<br />
===דברים שאין רגילים לאכלם עם המין השני===<br />
כתב '''המהרי"ט''' שבמיני מתיקות אין איסור כיון שרגילים לאכלם לבדם, בלא בשר או חלב, ולא גזרו שמא יאכל חלב בתוך שש שעות של בשר והביאו ה'''פת"ש'''(ג), וכמותו פסקו '''ערוה"ש''' (ז) '''פר"ח'''(א) ו'''בדי השולחן'''.<br />
===דברים שאנשים חוקרים עליהם===<br />
דבר שדרך לעשותו גם בשרי וגם חלבי אנשים חוקרים בזה ואין חשש. והיו שהחמירו ונראה כמקילים (תפארת אדם) וכך המנהג.<br />
===מאכל חלבי\בשרי מובהק===<br />
שדבר שנתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי ומלכתחילה היה אסור לאוכלו עכשיו שנתפרסם הדבר מותר. (ערוה"ש, בשם מהרי"ט) ואמר שצריך עיון להלכה האם להורות כך. אך באמת הסברא היא שדבר שנתפרסם שיש לו צורה קבועה של חלבי אז יודעים שהוא חלבי למרות שלא קבעו מלכתחילה משהו מיוחד, לדוגמא בקלאווה או בלינצ'ס. כל דבר שידוע שעושים אותו חלבי לא נראה שיהיה בו בעיה ובאמת לכן גזרו דווקא בלחם שהוא פרווה תמיד.<br />
<br />
<br />
==מהות האיסור==<br />
<br />
אמנם אסור באכילה אבל לפי רוה"פ מותר למכור לגוי כיון שהיא לא אסורה בהנאה. ואין חשש שימכרנה לישראל. (בדי השולחן)<br />
<br />
יש שרצה לאסור אפילו אם אין טעם.(כו"פ) ורוב הפוסקים הקלו.<br />
<br />
מותר לכתחילה לבטל בשישים (מהרי"ט), וחלקו עליו (צמח צדק, פרי מגדים).<br />
<br />
עוד יש לעיין האם אפשר לטעום את הפת ולראות האם יש בה טעם חלב ועפ"י להתיר. יש מי שהחמיר אבל הרבה הקלו בזה וכן נראה. <br />
<br />
ועוד יש לעיין האם אפשר לכתחילה לסמוך על ביטול בשישים ונראה לבדי השולחן להחמיר וכך גם נראה.</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%AA&diff=5188אפיית פת חלבית או בשרית2016-05-30T17:33:33Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
[[קטגוריה:איסור והיתר]]<br />
[[קטגוריה:בשר בחלב]]<br />
{{מקורות||פסחים ל:, לו.||מאכלות אסורות ט כב|יורה דעה צז א}}<br />
הסוגיה עוסקת באיסור ללוש פת חלבית או בשרית, בגדריה השונים ובהיתרים הקיימים.<br />
==דברי הגמרא==<br />
'''הגמרא בפסחים''' (ל:) אוסרת למרוח שומן בתנור באופן שיהפוך את הלחם הנאפה בתוכו לבשרי, וכן הגמרא (שם לו.) אוסרת ללוש פת בחלב, וממשיכה שבדיעבד אם אדם אפה הרי שהפת אסורה. הגמרא מנמקת את האיסור- מפני הרגל עבירה. פירוש הדבר שיבואו לאכול את הפת שרגילים שהיא פרווה עם מאכלים שהם חלבים או בשריים ויעברו באיסור בשר בחלב. לאחר מכן הגמרא קובעת שאם הדבר נעשה "כעין תורא" יהיה מותר ללוש את הפת בבשר או בחלב.<br />
<br />
==שאר מאכלים==<br />
'''הערוך השולחן'''(ב) פסק ששאר מאכלים שאינם פת אינם כלולים בגזירא, שהרי הגמרא (חולין קיא:) התירה לאכול צנון שנחתך בסכין בשרית עם בשר,אף על פי שהצנון הפך לבשרי ואסור לאכלו עם חלב. ולמרות שלכאורה זה בדיוק כמו הפת, החילוק הוא כיון שהלחם הוא עיקר מאכלו של אדם (ובדומה ל'''ש"ך''' [פז, ב] שאומר שאסור בפסח לאכול ליד גוי שאוכל לחם ושיש חומרא יתירא בפת עכו"ם משום שעל הלחם יחיה האדם, אך ייתכן שיש לחלק שאצלינו הטעם כיוון שרגיל לאכלו עם כל סוגי המאכלים ואילו שם הטעם כיוון שרגיל לאכלו תמיד וצ"ע). וכ"פ פר"ח ומנח"י וחוות דעת.<br />
<br />
אך '''הט"ז''' (יו"ד צז, א) חידש שהדין הזה של הפת נכון גם לנושאים אחרים, והעיקרון הוא שדבר פרווה שרגילים להשתמש בו למאכלים שאחר כך מערבים בחלב, אסור לעשותו בשרי מחשש שיטעו וישתמשו בו לחלבי כפי שהיו רגילים ויעברו באיסור בשר וחלב. ולכן הוא הסיק שאף בלנדר (כלי) שמשתמשים בו בפרווה בשביל לאכול עם התוצר בשר או חלב, ובטעות הכינו בו בשרי והוא בלע, אסור להשתמש בבלנדר אפילו לבשרי כיון שזה דומה לדין הפת. וכן כתב '''הצמח צדק'''(פת"ש א, וכפי שהוכיח מדבריו '''ערוה"ש'''[ח]). אמנם נראה שגם לדעתו אם הופכים את הבלנדר לבשרי באופן קבוע ומסמנים באופן המתאים, אין בכך איסור כי זה נחשב היכר ואין חשש שיבוא לטעות (משב"ז שם, ומביא שכמו הט"ז פסקו כנסה"ג על הטור ב, וכו פר"ת א).<br />
<br />
==מקרים שבהם לא שייכת הגזירה==<br />
===כעין תורא===<br />
כמו שאמרנו, הגמרא התירה לעשות פת חלבית\בשרית 'כעין תורא ונאמרו בראשונים שני פירושים למושג כעין תורא ומשם נוצרת מחלוקת ראשונים באופן ההיתר, אך'''הטור''' ו'''השו"ע''' (יורה דעה צז') פסקו להלכה את שני ההסברים לקמן.<br />
מסביר '''הבית יוסף''' (שם) על פי'''הגהות שערי דורא בשם מהרא"י''' ששתי ההבנות מתקבלות להלכה כיון ששתיהן הגיוניות מבחינת טעם הגזירה, ויש בהן כדי להרחיק את האדם מן העבירה. <br />
.<br />
<br />
=====שינוי=====<br />
'''הרי"ף''' פרש שהכוונה היא לאפיית הפת בצורה מיוחדת ושונה לדוגמא כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר באפיית מאפים בעלי צורה מיוחדת או שונה שתזכיר לאדם שמדובר במאפה שהוא לא פרווה, וכן פירש ה'''רשב"א'''.<br />
======דיוקים במושג שינוי בלחם======<br />
ה'''הפרי מגדים'''(שפ"ד א) הרחיב את ההיתר-שמותר ללוש פת בשומן בשר אם יהיה ניכר עליה השומן כיון שאין חשש שיבואו לאוכלה עם חלב, ולע"ד אפשר לדייק זאת מלשון 'שלשה' שהחלב נבלע ואינו ניכר.<br />
<br />
ההיתר של שינוי לפי הרבה אחרונים לא נוגע לרוצה למכור בשוק (מהרי"ט [ב, יח], פרי מגדים, פתחי תשובה[ג], חוות דעת). וקצת קשה, שלא נזכר חילוק כזה כלל. ועוד, הרי אם עושים את זה בצורה מוזרה אפשר שאנשים יבואו לשאול מה הבעיה שעשו את הפת בצורה מוזרה, וכך ידעו שזה חלבי. ונראה שהשו"ע ורמ"א לא הזכירו את זה וחולקים על דין זה.<br />
=====כמות מועטת=====<br />
'''רבנו חננאל''' ו'''רש"י''' פירשו שהכוונה לאפיית כמות קטנה כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר בכמות קטנה של מאפים. נראה שהסיבה לכך היא שהם נאכלים בזמן סמוך לאפייה ואין חשש שיבואו להתבלבל ולערב בשר וחלב.<br />
<br />
לגבי שיעור הזמן שבו צריך לאכול כתב רש"י..... והבי"ו הביא את '''שיבולי הלקט''' שכתב שמותר לאפות פת חלבית בכמות שתספיק לכל חג השבועות כיון שכל החג נחשב כאכילה סמוכה, וכן הדין לגבי אפיית פת בשרית לשבת שיהיה מותר לאפות כמות שתספיק לכל השבת. השו"ע פסק שצריך 'כדי אכילה בפעם אחת ואילו הרמ"א הביא את לשון שיבולי הלקט, ונחלקו האחרונים מה המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע. לעניות דעתי לא ברור שיש מחלוקת כלל, הרמ"א בא להתיר באופן נקודתי בזמנים שבהם גם כמות גדולה בוודאי תאכל בצורה רצופה ואין חשש להתבלבל, וגם השו"ע יסכים לדין זה. היו שהבינו שהם חולקים- הרמ"א מתיר עבור יום והשו"ע מתיר עבור ארוחה סמוכה, וקשה עליהם שהרי הרמ"א התיר רק בשבועות ובשבת ליום שלם, משמע שלא התיר סתם ככה ליום אלא שבא להרחיב את העיקרון של השו"ע גם לימים מסוימים שנחשבים כאכילה סמוכה.<br />
<br />
===דברים שאין רגילים לאכלם עם המין השני===<br />
כתב '''המהרי"ט''' שבמיני מתיקות אין איסור כיון שרגילים לאכלם לבדם, בלא בשר או חלב, ולא גזרו שמא יאכל חלב בתוך שש שעות של בשר והביאו ה'''פת"ש'''(ג), וכמותו פסקו '''ערוה"ש''' (ז) '''פר"ח'''(א) ו'''בדי השולחן'''.<br />
===דברים שאנשים חוקרים עליהם===<br />
דבר שדרך לעשותו גם בשרי וגם חלבי אנשים חוקרים בזה ואין חשש. והיו שהחמירו ונראה כמקילים (תפארת אדם) וכך המנהג.<br />
===מאכל חלבי\בשרי מובהק===<br />
שדבר שנתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי ומלכתחילה היה אסור לאוכלו עכשיו שנתפרסם הדבר מותר. (ערוה"ש, בשם מהרי"ט) ואמר שצריך עיון להלכה האם להורות כך. אך באמת הסברא היא שדבר שנתפרסם שיש לו צורה קבועה של חלבי אז יודעים שהוא חלבי למרות שלא קבעו מלכתחילה משהו מיוחד, לדוגמא בקלאווה או בלינצ'ס. כל דבר שידוע שעושים אותו חלבי לא נראה שיהיה בו בעיה ובאמת לכן גזרו דווקא בלחם שהוא פרווה תמיד.<br />
<br />
<br />
==מהות האיסור==<br />
<br />
אמנם אסור באכילה אבל לפי רוה"פ מותר למכור לגוי כיון שהיא לא אסורה בהנאה. ואין חשש שימכרנה לישראל. (בדי השולחן)<br />
<br />
יש שרצה לאסור אפילו אם אין טעם.(כו"פ) ורוב הפוסקים הקלו.<br />
<br />
מותר לכתחילה לבטל בשישים (מהרי"ט), וחלקו עליו (צמח צדק, פרי מגדים).<br />
<br />
עוד יש לעיין האם אפשר לטעום את הפת ולראות האם יש בה טעם חלב ועפ"י להתיר. יש מי שהחמיר אבל הרבה הקלו בזה וכן נראה. <br />
<br />
ועוד יש לעיין האם אפשר לכתחילה לסמוך על ביטול בשישים ונראה לבדי השולחן להחמיר וכך גם נראה.</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%AA&diff=5186אפיית פת חלבית או בשרית2016-05-30T17:32:19Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
[[קטגוריה:איסור והיתר]]<br />
[[קטגוריה:בשר בחלב]]<br />
{{מקורות||פסחים ל:, לו.||מאכלות אסורות ט כב|יורה דעה צז א}}<br />
הסוגיה עוסקת באיסור ללוש פת חלבית או בשרית, בגדריה השונים ובהיתרים הקיימים.<br />
==דברי הגמרא==<br />
'''הגמרא בפסחים''' (ל:) אוסרת למרוח שומן בתנור באופן שיהפוך את הלחם הנאפה בתוכו לבשרי, וכן הגמרא (שם לו.) אוסרת ללוש פת בחלב, וממשיכה שבדיעבד אם אדם אפה הרי שהפת אסורה. הגמרא מנמקת את האיסור- מפני הרגל עבירה. פירוש הדבר שיבואו לאכול את הפת שרגילים שהיא פרווה עם מאכלים שהם חלבים או בשריים ויעברו באיסור בשר בחלב. לאחר מכן הגמרא קובעת שאם הדבר נעשה "כעין תורא" יהיה מותר ללוש את הפת בבשר או בחלב.<br />
<br />
==שאר מאכלים==<br />
'''הערוך השולחן'''(ב) פסק ששאר מאכלים שאינם פת אינם כלולים בגזירא, שהרי הגמרא (חולין קיא:) התירה לאכול צנון שנחתך בסכין בשרית עם בשר,אף על פי שהצנון הפך לבשרי ואסור לאכלו עם חלב. ולמרות שלכאורה זה בדיוק כמו הפת, החילוק הוא כיון שהלחם הוא עיקר מאכלו של אדם (ובדומה ל'''ש"ך''' [פז, ב] שאומר שאסור בפסח לאכול ליד גוי שאוכל לחם ושיש חומרא יתירא בפת עכו"ם משום שעל הלחם יחיה האדם, אך ייתכן שיש לחלק שאצלינו הטעם כיוון שרגיל לאכלו עם כל סוגי המאכלים ואילו שם הטעם כיוון שרגיל לאכלו תמיד וצ"ע). וכ"פ פר"ח ומנח"י וחוות דעת.<br />
<br />
אך '''הט"ז''' (יו"ד צז, א) חידש שהדין הזה של הפת נכון גם לנושאים אחרים, והעיקרון הוא שדבר פרווה שרגילים להשתמש בו למאכלים שאחר כך מערבים בחלב, אסור לעשותו בשרי מחשש שיטעו וישתמשו בו לחלבי כפי שהיו רגילים ויעברו באיסור בשר וחלב. ולכן הוא הסיק שאף בלנדר (כלי) שמשתמשים בו בפרווה בשביל לאכול עם התוצר בשר או חלב, ובטעות הכינו בו בשרי והוא בלע, אסור להשתמש בבלנדר אפילו לבשרי כיון שזה דומה לדין הפת. וכן כתב '''הצמח צדק'''(פת"ש א, וכפי שהוכיח מדבריו '''ערוה"ש'''[ח]). אמנם נראה שגם לדעתו אם הופכים את הבלנדר לבשרי באופן קבוע ומסמנים באופן המתאים, אין בכך איסור כי זה נחשב היכר ואין חשש שיבוא לטעות (משב"ז שם, ומביא שכמו הט"ז פסקו כנסה"ג על הטור ב, וכו פר"ת א).<br />
<br />
==מקרים שבהם לא שייכת הגזירה==<br />
===כעין תורא===<br />
כמו שאמרנו, הגמרא התירה לעשות פת חלבית\בשרית 'כעין תורא ונאמרו בראשונים שני פירושים למושג כעין תורא ומשם נוצרת מחלוקת ראשונים באופן ההיתר, אך'''הטור''' ו'''השו"ע''' (יורה דעה צז') פסקו להלכה את שני ההסברים לקמן.<br />
מסביר '''הבית יוסף''' (שם) על פי'''הגהות שערי דורא בשם מהרא"י''' ששתי ההבנות מתקבלות להלכה כיון ששתיהן הגיוניות מבחינת טעם הגזירה, ויש בהן כדי להרחיק את האדם מן העבירה. <br />
.<br />
<br />
====שינוי====<br />
'''הרי"ף''' פרש שהכוונה היא לאפיית הפת בצורה מיוחדת ושונה לדוגמא כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר באפיית מאפים בעלי צורה מיוחדת או שונה שתזכיר לאדם שמדובר במאפה שהוא לא פרווה, וכן פירש ה'''רשב"א'''.<br />
=====דיוקים במושג שינוי בלחם=====<br />
ה'''הפרי מגדים'''(שפ"ד א) הרחיב את ההיתר-שמותר ללוש פת בשומן בשר אם יהיה ניכר עליה השומן כיון שאין חשש שיבואו לאוכלה עם חלב, ולע"ד אפשר לדייק זאת מלשון 'שלשה' שהחלב נבלע ואינו ניכר.<br />
<br />
ההיתר של שינוי לפי הרבה אחרונים לא נוגע לרוצה למכור בשוק (מהרי"ט [ב, יח], פרי מגדים, פתחי תשובה[ג], חוות דעת). וקצת קשה, שלא נזכר חילוק כזה כלל. ועוד, הרי אם עושים את זה בצורה מוזרה אפשר שאנשים יבואו לשאול מה הבעיה שעשו את הפת בצורה מוזרה, וכך ידעו שזה חלבי. ונראה שהשו"ע ורמ"א לא הזכירו את זה וחולקים על דין זה.<br />
====כמות מועטת====<br />
'''רבנו חננאל''' ו'''רש"י''' פירשו שהכוונה לאפיית כמות קטנה כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר בכמות קטנה של מאפים. נראה שהסיבה לכך היא שהם נאכלים בזמן סמוך לאפייה ואין חשש שיבואו להתבלבל ולערב בשר וחלב.<br />
<br />
לגבי שיעור הזמן שבו צריך לאכול כתב רש"י..... והבי"ו הביא את '''שיבולי הלקט''' שכתב שמותר לאפות פת חלבית בכמות שתספיק לכל חג השבועות כיון שכל החג נחשב כאכילה סמוכה, וכן הדין לגבי אפיית פת בשרית לשבת שיהיה מותר לאפות כמות שתספיק לכל השבת. השו"ע פסק שצריך 'כדי אכילה בפעם אחת ואילו הרמ"א הביא את לשון שיבולי הלקט, ונחלקו האחרונים מה המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע. לעניות דעתי לא ברור שיש מחלוקת כלל, הרמ"א בא להתיר באופן נקודתי בזמנים שבהם גם כמות גדולה בוודאי תאכל בצורה רצופה ואין חשש להתבלבל, וגם השו"ע יסכים לדין זה. היו שהבינו שהם חולקים- הרמ"א מתיר עבור יום והשו"ע מתיר עבור ארוחה סמוכה, וקשה עליהם שהרי הרמ"א התיר רק בשבועות ובשבת ליום שלם, משמע שלא התיר סתם ככה ליום אלא שבא להרחיב את העיקרון של השו"ע גם לימים מסוימים שנחשבים כאכילה סמוכה.<br />
<br />
===דברים שאין רגילים לאכלם עם המין השני===<br />
כתב '''המהרי"ט''' שבמיני מתיקות אין איסור כיון שרגילים לאכלם לבדם, בלא בשר או חלב, ולא גזרו שמא יאכל חלב בתוך שש שעות של בשר והביאו ה'''פת"ש'''(ג), וכמותו פסקו '''ערוה"ש''' (ז) '''פר"ח'''(א) ו'''בדי השולחן'''.<br />
===דברים שאנשים חוקרים עליהם===<br />
דבר שדרך לעשותו גם בשרי וגם חלבי אנשים חוקרים בזה ואין חשש. והיו שהחמירו ונראה כמקילים (תפארת אדם) וכך המנהג.<br />
===מאכל חלבי\בשרי מובהק===<br />
שדבר שנתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי ומלכתחילה היה אסור לאוכלו עכשיו שנתפרסם הדבר מותר. (ערוה"ש, בשם מהרי"ט) ואמר שצריך עיון להלכה האם להורות כך. אך באמת הסברא היא שדבר שנתפרסם שיש לו צורה קבועה של חלבי אז יודעים שהוא חלבי למרות שלא קבעו מלכתחילה משהו מיוחד, לדוגמא בקלאווה או בלינצ'ס. כל דבר שידוע שעושים אותו חלבי לא נראה שיהיה בו בעיה ובאמת לכן גזרו דווקא בלחם שהוא פרווה תמיד.<br />
<br />
<br />
==מהות האיסור==<br />
<br />
אמנם אסור באכילה אבל לפי רוה"פ מותר למכור לגוי כיון שהיא לא אסורה בהנאה. ואין חשש שימכרנה לישראל. (בדי השולחן)<br />
<br />
יש שרצה לאסור אפילו אם אין טעם.(כו"פ) ורוב הפוסקים הקלו.<br />
<br />
מותר לכתחילה לבטל בשישים (מהרי"ט), וחלקו עליו (צמח צדק, פרי מגדים).<br />
<br />
עוד יש לעיין האם אפשר לטעום את הפת ולראות האם יש בה טעם חלב ועפ"י להתיר. יש מי שהחמיר אבל הרבה הקלו בזה וכן נראה. <br />
<br />
ועוד יש לעיין האם אפשר לכתחילה לסמוך על ביטול בשישים ונראה לבדי השולחן להחמיר וכך גם נראה.</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94.%D7%92&diff=5185שיחת משתמש:אריה.ג2016-05-30T17:30:46Z<p>דודו: מסיר את כל התוכן מדף זה</p>
<hr />
<div></div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%AA&diff=5184אפיית פת חלבית או בשרית2016-05-30T17:30:18Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
[[קטגוריה:איסור והיתר]]<br />
[[קטגוריה:בשר בחלב]]<br />
{{מקורות||פסחים ל:, לו.||מאכלות אסורות ט כב|יורה דעה צז א}}<br />
הסוגיה עוסקת באיסור ללוש פת חלבית או בשרית, בגדריה השונים ובהיתרים הקיימים.<br />
==דברי הגמרא==<br />
'''הגמרא בפסחים''' (ל:) אוסרת למרוח שומן בתנור באופן שיהפוך את הלחם הנאפה בתוכו לבשרי, וכן הגמרא (שם לו.) אוסרת ללוש פת בחלב, וממשיכה שבדיעבד אם אדם אפה הרי שהפת אסורה. הגמרא מנמקת את האיסור- מפני הרגל עבירה. פירוש הדבר שיבואו לאכול את הפת שרגילים שהיא פרווה עם מאכלים שהם חלבים או בשריים ויעברו באיסור בשר בחלב. לאחר מכן הגמרא קובעת שאם הדבר נעשה "כעין תורא" יהיה מותר ללוש את הפת בבשר או בחלב.<br />
<br />
==שאר מאכלים==<br />
'''הערוך השולחן'''(ב) פסק ששאר מאכלים שאינם פת אינם כלולים בגזירא, שהרי הגמרא (חולין קיא:) התירה לאכול צנון שנחתך בסכין בשרית עם בשר,אף על פי שהצנון הפך לבשרי ואסור לאכלו עם חלב. ולמרות שלכאורה זה בדיוק כמו הפת, החילוק הוא כיון שהלחם הוא עיקר מאכלו של אדם (ובדומה ל'''ש"ך''' [פז, ב] שאומר שאסור בפסח לאכול ליד גוי שאוכל לחם ושיש חומרא יתירא בפת עכו"ם משום שעל הלחם יחיה האדם, אך ייתכן שיש לחלק שאצלינו הטעם כיוון שרגיל לאכלו עם כל סוגי המאכלים ואילו שם הטעם כיוון שרגיל לאכלו תמיד וצ"ע). וכ"פ פר"ח ומנח"י וחוות דעת.<br />
<br />
אך '''הט"ז''' (יו"ד צז, א) חידש שהדין הזה של הפת נכון גם לנושאים אחרים, והעיקרון הוא שדבר פרווה שרגילים להשתמש בו למאכלים שאחר כך מערבים בחלב, אסור לעשותו בשרי מחשש שיטעו וישתמשו בו לחלבי כפי שהיו רגילים ויעברו באיסור בשר וחלב. ולכן הוא הסיק שאף בלנדר (כלי) שמשתמשים בו בפרווה בשביל לאכול עם התוצר בשר או חלב, ובטעות הכינו בו בשרי והוא בלע, אסור להשתמש בבלנדר אפילו לבשרי כיון שזה דומה לדין הפת. וכן כתב '''הצמח צדק'''(פת"ש א, וכפי שהוכיח מדבריו '''ערוה"ש'''[ח]). אמנם נראה שגם לדעתו אם הופכים את הבלנדר לבשרי באופן קבוע ומסמנים באופן המתאים, אין בכך איסור כי זה נחשב היכר ואין חשש שיבוא לטעות (משב"ז שם, ומביא שכמו הט"ז פסקו כנסה"ג על הטור ב, וכו פר"ת א).<br />
<br />
==מקרים שבהם לא שייכת הגזירא==<br />
===כעין תורא===<br />
כמו שאמרנו, הגמרא התירה לעשות פת חלבית\בשרית 'כעין תורא ונאמרו בראשונים שני פירושים למושג כעין תורא ומשם נוצרת מחלוקת ראשונים באופן ההיתר, אך'''הטור''' ו'''השו"ע''' (יורה דעה צז') פסקו להלכה את שני ההסברים לקמן.<br />
מסביר '''הבית יוסף''' (שם) על פי'''הגהות שערי דורא בשם מהרא"י''' ששתי ההבנות מתקבלות להלכה כיון ששתיהן הגיוניות מבחינת טעם הגזירה, ויש בהן כדי להרחיק את האדם מן העבירה. <br />
.<br />
<br />
=====שינוי=====<br />
'''הרי"ף''' פרש שהכוונה היא לאפיית הפת בצורה מיוחדת ושונה לדוגמא כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר באפיית מאפים בעלי צורה מיוחדת או שונה שתזכיר לאדם שמדובר במאפה שהוא לא פרווה, וכן פירש ה'''רשב"א'''.<br />
======דיוקים במושג שינוי בלחם======<br />
ה'''הפרי מגדים'''(שפ"ד א) הרחיב את ההיתר-שמותר ללוש פת בשומן בשר אם יהיה ניכר עליה השומן כיון שאין חשש שיבואו לאוכלה עם חלב, ולע"ד אפשר לדייק זאת מלשון 'שלשה' שהחלב נבלע ואינו ניכר.<br />
<br />
ההיתר של שינוי לפי הרבה אחרונים לא נוגע לרוצה למכור בשוק (מהרי"ט [ב, יח], פרי מגדים, פתחי תשובה[ג], חוות דעת). וקצת קשה, שלא נזכר חילוק כזה כלל. ועוד, הרי אם עושים את זה בצורה מוזרה אפשר שאנשים יבואו לשאול מה הבעיה שעשו את הפת בצורה מוזרה, וכך ידעו שזה חלבי. ונראה שהשו"ע ורמ"א לא הזכירו את זה וחולקים על דין זה.<br />
=====כמות מועטת===== <br />
'''רבנו חננאל''' ו'''רש"י''' פירשו שהכוונה לאפיית כמות קטנה כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר בכמות קטנה של מאפים. נראה שהסיבה לכך היא שהם נאכלים בזמן סמוך לאפייה ואין חשש שיבואו להתבלבל ולערב בשר וחלב.<br />
<br />
לגבי שיעור הזמן שבו צריך לאכול כתב רש"י..... והבי"ו הביא את '''שיבולי הלקט''' שכתב שמותר לאפות פת חלבית בכמות שתספיק לכל חג השבועות כיון שכל החג נחשב כאכילה סמוכה, וכן הדין לגבי אפיית פת בשרית לשבת שיהיה מותר לאפות כמות שתספיק לכל השבת. השו"ע פסק שצריך 'כדי אכילה בפעם אחת ואילו הרמ"א הביא את לשון שיבולי הלקט, ונחלקו האחרונים מה המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע. לעניות דעתי לא ברור שיש מחלוקת כלל, הרמ"א בא להתיר באופן נקודתי בזמנים שבהם גם כמות גדולה בוודאי תאכל בצורה רצופה ואין חשש להתבלבל, וגם השו"ע יסכים לדין זה. היו שהבינו שהם חולקים- הרמ"א מתיר עבור יום והשו"ע מתיר עבור ארוחה סמוכה, וקשה עליהם שהרי הרמ"א התיר רק בשבועות ובשבת ליום שלם, משמע שלא התיר סתם ככה ליום אלא שבא להרחיב את העיקרון של השו"ע גם לימים מסוימים שנחשבים כאכילה סמוכה.<br />
<br />
===דברים שאין רגילים לאכלם עם המין השני===<br />
כתב '''המהרי"ט''' שבמיני מתיקות אין איסור כיון שרגילים לאכלם לבדם, בלא בשר או חלב, ולא גזרו שמא יאכל חלב בתוך שש שעות של בשר והביאו ה'''פת"ש'''(ג), וכמותו פסקו '''ערוה"ש''' (ז) '''פר"ח'''(א) ו'''בדי השולחן'''.<br />
===דברים שאנשים חוקרים עליהם===<br />
דבר שדרך לעשותו גם בשרי וגם חלבי אנשים חוקרים בזה ואין חשש. והיו שהחמירו ונראה כמקילים (תפארת אדם) וכך המנהג.<br />
===מאכל חלבי\בשרי מובהק===<br />
שדבר שנתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי ומלכתחילה היה אסור לאוכלו עכשיו שנתפרסם הדבר מותר. (ערוה"ש, בשם מהרי"ט) ואמר שצריך עיון להלכה האם להורות כך. אך באמת הסברא היא שדבר שנתפרסם שיש לו צורה קבועה של חלבי אז יודעים שהוא חלבי למרות שלא קבעו מלכתחילה משהו מיוחד, לדוגמא בקלאווה או בלינצ'ס. כל דבר שידוע שעושים אותו חלבי לא נראה שיהיה בו בעיה ובאמת לכן גזרו דווקא בלחם שהוא פרווה תמיד.<br />
<br />
<br />
==מהות האיסור==<br />
<br />
אמנם אסור באכילה אבל לפי רוה"פ מותר למכור לגוי כיון שהיא לא אסורה בהנאה. ואין חשש שימכרנה לישראל. (בדי השולחן)<br />
<br />
יש שרצה לאסור אפילו אם אין טעם.(כו"פ) ורוב הפוסקים הקלו.<br />
<br />
מותר לכתחילה לבטל בשישים (מהרי"ט), וחלקו עליו (צמח צדק, פרי מגדים).<br />
<br />
עוד יש לעיין האם אפשר לטעום את הפת ולראות האם יש בה טעם חלב ועפ"י להתיר. יש מי שהחמיר אבל הרבה הקלו בזה וכן נראה. <br />
<br />
ועוד יש לעיין האם אפשר לכתחילה לסמוך על ביטול בשישים ונראה לבדי השולחן להחמיר וכך גם נראה.</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%AA&diff=5162אפיית פת חלבית או בשרית2016-05-30T11:56:19Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
[[קטגוריה:איסור והיתר]]<br />
[[קטגוריה:בשר בחלב]]<br />
{{מקורות||פסחים ל:. לו.||מאכלות אסורות ט כב|יורה דעה צז א}}<br />
הסוגיה עוסקת באיסור ללוש פת חלבית או בשרית, בגדריה השונים ובהיתרים הקיימים.<br />
==דברי הגמרא==<br />
'''הגמרא בפסחים''' (ל:) אוסרת למרוח שומן בתנור באופן שיהפוך את הלחם הנאפה בתוכו לבשרי, וכן הגמרא (שם לו.) אוסרת ללוש פת בחלב, וממשיכה שבדיעבד אם אדם אפה הרי שהפת אסורה. הגמרא מנמקת את האיסור- מפני הרגל עבירה. פירוש הדבר שיבואו לאכול את הפת שרגילים שהיא פרווה עם מאכלים שהם חלבים או בשריים ויעברו באיסור בשר בחלב. <br />
<br />
לאחר מכן הגמרא קובעת שאם הדבר נעשה "כעין תורא" יהיה מותר ללוש את הפת בבשר או בחלב. בראשונים נאמרו שני פירושים למושג כעין תורא ומשם נוצרת מחלוקת ראשונים באופן ההיתר.<br />
==הבנת רש"י== <br />
לפי '''רבנו חננאל''' ו'''רש"י''' הכוונה לאפיית כמות קטנה כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר בכמות קטנה של מאפים. נראה שהסיבה לכך היא שהם נאכלים בזמן סמוך לאפייה ואין חשש שיבואו להתבלבל ולערב בשר וחלב.<br />
==הבנת הרי"ף==<br />
'''הרי"ף''' פרש שהכוונה היא לאפיית הפת בצורה מיוחדת ושונה לדוגמא כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר באפיית מאפים בעלי צורה מיוחדת או שונה שתזכיר לאדם שמדובר במאפה שהוא לא פרווה.<br />
==שו"ע==<br />
'''הטור''' ו'''השו"ע''' (יורה דעה צז') פסקו להלכה גם את ההיתר של '''רבנו חננאל''' שאם לש כמות של כדי אכילה בבת אחת-מותר, וגם את ההיתר של '''הרי"ף''' שאם שינה את צורת הפת שתהא ניכרת שלא יבוא לאכלה עם בשר.<br />
<br />
מסביר '''הבית יוסף''' (שם) על פי'''הגהות שערי דורא בשם מהרא"י''' ששתי ההבנות מתקבלות להלכה כיון ששתיהן הגיוניות מבחינת טעם הגזירה, ויש בהן כדי להרחיק את האדם מן העבירה. <br />
===דעת הרמ"א והאם הם חולקים===<br />
<br />
כתב '''הרמ"א''' שמותר גם לאפות פת חלבית בכמות שתספיק לכל חג השבועות כיון שכל החג נחשב כאכילה סמוכה, וכן הדין לגבי אפיית פת בשרית לשבת שיהיה מותר לאפות כמות שתספיק לכל השבת. ונחלקו האחרונים מה המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע. לעניות דעתי לא ברור שיש מחלוקת כלל, הרמ"א בא להתיר באופן נקודתי בזמנים שבהם גם כמות גדולה בוודאי תאכל בצורה רצופה ואין חשש להתבלבל, וגם השו"ע יסכים לדין זה. היו שהבינו שהם חולקים- הרמ"א מתיר עבור יום והשו"ע מתיר עבור ארוחה סמוכה, וקשה עליהם שהרי הרמ"א התיר רק בשבועות ובשבת ליום שלם, משמע שלא התיר סתם ככה ליום אלא שבא להרחיב את העיקרון של השו"ע גם לימים מסוימים שנחשבים כאכילה סמוכה.<br />
==דיונים באחרונים==<br />
באחרונים התפתחו דיונים רבים סביב דיוקים בדברי הגמרא והפוסקים.<br />
===שיטת הט"ז===<br />
'''הט"ז''' (יו"ד צז, א) חידש שהדין הזה של הפת נכון גם לנושאים אחרים, והעיקרון הוא שדבר פרווה שרגילים להשתמש בו למאכלים שאחר כך מערבים בחלב, אסור לעשותו בשרי מחשש שיטעו וישתמשו בו לחלבי כפי שהיו רגילים ויעברו באיסור בשר וחלב. ולכן הוא הסיק שבלנדר שמשתמשים בו בפרווה בשביל לאכול עם התוצר בשר או חלב, ובטעות הכינו בו בשרי והוא בלע, אסור להשתמש בבלנדר אפילו לבשרי כיון שזה דומה לדין הפת. וכן כתב '''הצמח צדק'''. אמנם נראה שגם לדעתו אם הופכים את הבלנדר לבשרי באופן קבוע ומסמנים באופן המתאים, אין בכך איסור כי זה נחשב היכר ואין חשש שיבוא לטעות. <br />
<br />
'''והערוך השולחן''' חלק על הט"ז והקשה, שהגמרא (חולין קיא:) התירה לאכול צנון שנחתך בסכין בשרית עם בשר, ועל פי הט"ז היה מקום לאסור כיון שהצנון בלע טעם בשר ועל פי הט"ז דבר שרגילים בו שהוא פרווה ועשאוהו בשרי אסור לאוכלו אפילו עם בשר כיון שיש חשש שיבואו לטעות, (הט"ז הרי אסר להשתמש בבלנדר גם לבשרי כיון שאם יכינו שם משהו פרווה עלולים לשכוח ולאוכלו עם בשרי, ועל פי זה גם צנון שנחתך בסכין בשרי) למרות שזה בדיוק כמו הפת, כיון שהיא עיקר מאכלו של אדם ובזה יש לחשוש שלא ישים לב (ובדומה ל'''ש"ך''' [פז, ב] שאומר שאסור בפסח לאכול ליד גוי שאוכל לחם ושיש חומרא יתירא בפת עכו"ם משום שעל הלחם יחיה האדם). והביא שאין הלכה כט"ז וכ"כ פר"ח ומנח"י וחוות דעת.<br />
===דיונים במושג פת===<br />
כתב '''המהרי"ט''' שבמיני מתיקות אין איסור כיון שרגילים לאכלם לבדם, בלא בשר או חלב, ולא גזרו שמא יאכל חלב בתוך שש שעות של בשר והביאו ה'''פת"ש'''(ג), וכמותו פסקו '''ערוה"ש''' (ז) '''פר"ח'''(א) ו'''בדי השולחן'''. <br />
כתב '''הפרי מגדים''' שמותר ללוש פת בחלב אם יהיה ניכר עליה שהיא חלבית כיון שאין חשש שיבואו לאוכלה עם בשר. <br />
דבר שניכר בו החלב או הבשר- מותר. (פרי מגדים)<br />
<br />
<br />
דבר שדרך לעשותו גם בשרי וגם חלבי אנשים חוקרים בזה ואין חשש. והיו שהחמירו ונראה כמקילים (תפארת אדם) וכך המנהג.<br />
<br />
דבר שנתפרסם שהוא תמיד חלבי או תמיד בשרי אין מקום לחשוש בו.<br />
<br />
דיוקים במושג שינוי בלחם-<br />
<br />
נתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי-מותר. וצריך עיון.. (ערוה"ש, מהרי"ט)<br />
<br />
ההיתר של שינוי לפי הרבה אחרונים לא נוגע לרוצה למכור בשוק. ונראה שהשו"ע ורמ"א לא הזכירו את זה וחולקים על דין זה. (מהרי"ט, פרי מגדים, פתחי תשובה)<br />
<br />
דיוקים במושג כמות מועטת- <br />
<br />
הבאנו כבר לעיל כיון שנראה כבר מהשו"ע רמ"א. שיש מחלוקת על סעודה אחת או לשבת שלמה.<br />
<br />
דיוקים במושג אסור-<br />
<br />
אמנם אסור באכילה אבל לפי רוה"פ מותר למכור לגוי. (בדי השולחן)<br />
<br />
יש שרצה לאסור אפילו אם אין טעם.(כו"פ) ורוב הפוסקים הקלו.<br />
<br />
מותר לכתחילה לבטל בשישים (מהרי"ט), וחלקו עליו (צמח צדק, פרי מגדים)<br />
<br />
האם דין נוגע רק לפת-<br />
<br />
<br />
<br />
עוד הביאו האחרונים שדבר שנתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי ומלכתחילה היה אסור לאוכלו עכשיו שנתפרסם הדבר מותר. (ערוה"ש, בשם מהרי"ט) ואמר שצריך עיון להלכה האם להורות כך. אך באמת הסברא היא שדבר שנתפרסם שיש לו צורה קבועה של חלבי אז יודעים שהוא חלבי למרות שלא קבעו מלכתחילה משהו מיוחד, לדוגמא בקלאווה או בלינצ'ס. כל דבר שידוע שעושים אותו חלבי לא נראה שיהיה בו בעיה ובאמת לכן גזרו דווקא בלחם שהוא פרווה תמיד.<br />
<br />
וכן דבר שניכר בו החלב או הבשר- מותר. (פרי מגדים) אפשר לדייק מלשון 'שלשה' שהחלב נבלע ואינו ניכר. וזה ברור. <br />
<br />
כתב הבדי שולחן שמיני מתיקה שאין רגילים לאוכלם בסעודה מותר לעשותם חלביים כיון שאין חשש שיבוא לאוכלם בבשר. <br />
<br />
ועוד הביא להתיר למכור לגוי את הפת שנאסרה כיון שהיא לא אסורה בהנאה. ואין חשש שימכרנה לגוי. <br />
<br />
עוד יש לעיין האם אפשר לטעום את הפת ולראות האם יש בה טעם חלב ועפ"י להתיר. יש מי שהחמיר אבל הרבה הקלו בזה וכן נראה. <br />
<br />
ועוד יש לעיין האם אפשר לכתחילה לסמוך על ביטול בשישים ונראה לבדי השולחן להחמיר וכך גם נראה לי. <br />
<br />
יש שרצה להחמיר ששינוי לא יועיל אלא בביתו אבל אם שינה ורוצה למכור בשוק הדבר אסור. (פת"ש, מהרי"ט, חוות דעת)... קצת קשה שלא נזכר חילוק כזה כלל. הרי אם עושים את זה בצורה מוזרה אפשר שאנשים יבואו לשאול מה הבעיה שעשו את הפת בצורה מוזרה, וכך ידעו שזה חלבי.</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%AA&diff=5161אפיית פת חלבית או בשרית2016-05-30T11:55:27Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
[[קטגוריה:איסור והיתר]]<br />
[[קטגוריה:בשר בחלב]]<br />
{{מקורות||פסחים ל:. לו.||מאכלות אסורות ט כב|יורה דעה צז א}}<br />
הסוגיה עוסקת באיסור ללוש פת חלבית או בשרית, בגדריה השונים ובהיתרים הקיימים.<br />
==דברי הגמרא==<br />
'''הגמרא בפסחים''' (ל:) אוסרת למרוח שומן בתנור באופן שיהפוך את הלחם הנאפה בתוכו לבשרי, וכן הגמרא (שם לו.) אוסרת ללוש פת בחלב, וממשיכה שבדיעבד אם אדם אפה הרי שהפת אסורה. הגמרא מנמקת את האיסור- מפני הרגל עבירה. פירוש הדבר שיבואו לאכול את הפת שרגילים שהיא פרווה עם מאכלים שהם חלבים או בשריים ויעברו באיסור בשר בחלב. <br />
<br />
לאחר מכן הגמרא קובעת שאם הדבר נעשה "כעין תורא" יהיה מותר ללוש את הפת בבשר או בחלב. בראשונים נאמרו שני פירושים למושג כעין תורא ומשם נוצרת מחלוקת ראשונים באופן ההיתר.<br />
==הבנת רש"י== <br />
לפי '''רבנו חננאל''' ו'''רש"י''' הכוונה לאפיית כמות קטנה כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר בכמות קטנה של מאפים. נראה שהסיבה לכך היא שהם נאכלים בזמן סמוך לאפייה ואין חשש שיבואו להתבלבל ולערב בשר וחלב.<br />
==הבנת הרי"ף==<br />
'''הרי"ף''' פרש שהכוונה היא לאפיית הפת בצורה מיוחדת ושונה לדוגמא כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר באפיית מאפים בעלי צורה מיוחדת או שונה שתזכיר לאדם שמדובר במאפה שהוא לא פרווה.<br />
==שו"ע==<br />
'''הטור''' ו'''השו"ע''' (יורה דעה צז') פסקו להלכה גם את ההיתר של '''רבנו חננאל''' שאם לש כמות של כדי אכילה בבת אחת-מותר, וגם את ההיתר של '''הרי"ף''' שאם שינה את צורת הפת שתהא ניכרת שלא יבוא לאכלה עם בשר.<br />
<br />
מסביר '''הבית יוסף''' (שם) על פי'''הגהות שערי דורא בשם מהרא"י''' ששתי ההבנות מתקבלות להלכה כיון ששתיהן הגיוניות מבחינת טעם הגזירה, ויש בהן כדי להרחיק את האדם מן העבירה. <br />
===דעת הרמ"א והאם הם חולקים===<br />
<br />
כתב '''הרמ"א''' שמותר גם לאפות פת חלבית בכמות שתספיק לכל חג השבועות כיון שכל החג נחשב כאכילה סמוכה, וכן הדין לגבי אפיית פת בשרית לשבת שיהיה מותר לאפות כמות שתספיק לכל השבת. ונחלקו האחרונים מה המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע. לעניות דעתי לא ברור שיש מחלוקת כלל, הרמ"א בא להתיר באופן נקודתי בזמנים שבהם גם כמות גדולה בוודאי תאכל בצורה רצופה ואין חשש להתבלבל, וגם השו"ע יסכים לדין זה. היו שהבינו שהם חולקים- הרמ"א מתיר עבור יום והשו"ע מתיר עבור ארוחה סמוכה, וקשה עליהם שהרי הרמ"א התיר רק בשבועות ובשבת ליום שלם, משמע שלא התיר סתם ככה ליום אלא שבא להרחיב את העיקרון של השו"ע גם לימים מסוימים שנחשבים כאכילה סמוכה.<br />
==דיונים באחרונים==<br />
באחרונים התפתחו דיונים רבים סביב דיוקים בדברי הגמרא והפוסקים.<br />
===שיטת הט"ז===<br />
'''הט"ז''' (יו"ד צז, א) חידש שהדין הזה של הפת נכון גם לנושאים אחרים, והעיקרון הוא שדבר פרווה שרגילים להשתמש בו למאכלים שאחר כך מערבים בחלב, אסור לעשותו בשרי מחשש שיטעו וישתמשו בו לחלבי כפי שהיו רגילים ויעברו באיסור בשר וחלב. ולכן הוא הסיק שבלנדר שמשתמשים בו בפרווה בשביל לאכול עם התוצר בשר או חלב, ובטעות הכינו בו בשרי והוא בלע, אסור להשתמש בבלנדר אפילו לבשרי כיון שזה דומה לדין הפת. וכן כתב '''הצמח צדק'''. אמנם נראה שגם לדעתו אם הופכים את הבלנדר לבשרי באופן קבוע ומסמנים באופן המתאים, אין בכך איסור כי זה נחשב היכר ואין חשש שיבוא לטעות. <br />
<br />
'''והערוך השולחן''' חלק על הט"ז והקשה, שהגמרא (חולין קיא:) התירה לאכול צנון שנחתך בסכין בשרית עם בשר, ועל פי הט"ז היה מקום לאסור כיון שהצנון בלע טעם בשר ועל פי הט"ז דבר שרגילים בו שהוא פרווה ועשאוהו בשרי אסור לאוכלו אפילו עם בשר כיון שיש חשש שיבואו לטעות, (הט"ז הרי אסר להשתמש בבלנדר גם לבשרי כיון שאם יכינו שם משהו פרווה עלולים לשכוח ולאוכלו עם בשרי, ועל פי זה גם צנון שנחתך בסכין בשרי) למרות שזה בדיוק כמו הפת, כיון שהיא עיקר מאכלו של אדם ובזה יש לחשוש שלא ישים לב (ובדומה ל'''ש"ך''' [פז, ב] שאומר שאסור בפסח לאכול ליד גוי שאוכל לחם ושיש חומרא יתירא בפת עכו"ם משום שעל הלחם יחיה האדם). והביא שאין הלכה כט"ז וכ"כ פר"ח ומנח"י וחוות דעת.<br />
===דיונים במושג פת===<br />
כתב '''המהרי"ט''' שבמיני מתיקות אין איסור כיון שרגילים לאכלם לבדם, בלא בשר או חלב, ולא גזרו שמא יאכל חלב בתוך שש שעות של בשר והביאו ה'''פת"ש'''(ג), וכמותו פסקו '''ערוה"ש''' (ז) '''פר"ח'''(א) ו'''בדי השולחן'''. <br />
כתב '''הפרי מגדים''' שמותר ללוש פת בחלב אם יהיה ניכר עליה שהיא חלבית כיון שאין חשש שיבואו לאוכלה עם בשר. <br />
דבר שניכר בו החלב או הבשר- מותר. (פרי מגדים)<br />
<br />
<br />
דבר שדרך לעשותו גם בשרי וגם חלבי אנשים חוקרים בזה ואין חשש. והיו שהחמירו ונראה כמקילים (תפארת אדם) וכך המנהג.<br />
<br />
דבר שנתפרסם שהוא תמיד חלבי או תמיד בשרי אין מקום לחשוש בו.<br />
<br />
דיוקים במושג שינוי בלחם-<br />
<br />
נתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי-מותר. וצריך עיון.. (ערוה"ש, מהרי"ט)<br />
<br />
ההיתר של שינוי לפי הרבה אחרונים לא נוגע לרוצה למכור בשוק. ונראה שהשו"ע ורמ"א לא הזכירו את זה וחולקים על דין זה. (מהרי"ט, פרי מגדים, פתחי תשובה)<br />
<br />
דיוקים במושג כמות מועטת- <br />
<br />
הבאנו כבר לעיל כיון שנראה כבר מהשו"ע רמ"א. שיש מחלוקת על סעודה אחת או לשבת שלמה.<br />
<br />
דיוקים במושג אסור-<br />
<br />
אמנם אסור באכילה אבל לפי רוה"פ מותר למכור לגוי. (בדי השולחן)<br />
<br />
יש שרצה לאסור אפילו אם אין טעם.(כו"פ) ורוב הפוסקים הקלו.<br />
<br />
מותר לכתחילה לבטל בשישים (מהרי"ט), וחלקו עליו (צמח צדק, פרי מגדים)<br />
<br />
האם דין נוגע רק לפת-<br />
<br />
<br />
<br />
עוד הביאו האחרונים שדבר שנתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי ומלכתחילה היה אסור לאוכלו עכשיו שנתפרסם הדבר מותר. (ערוה"ש, בשם מהרי"ט) ואמר שצריך עיון להלכה האם להורות כך. אך באמת הסברא היא שדבר שנתפרסם שיש לו צורה קבועה של חלבי אז יודעים שהוא חלבי למרות שלא קבעו מלכתחילה משהו מיוחד, לדוגמא בקלאווה או בלינצ'ס. כל דבר שידוע שעושים אותו חלבי לא נראה שיהיה בו בעיה ובאמת לכן גזרו דווקא בלחם שהוא פרווה תמיד.<br />
<br />
וכן דבר שניכר בו החלב או הבשר- מותר. (פרי מגדים) אפשר לדייק מלשון 'שלשה' שהחלב נבלע ואינו ניכר. וזה ברור. <br />
<br />
כתב הבדי שולחן שמיני מתיקה שאין רגילים לאוכלם בסעודה מותר לעשותם חלביים כיון שאין חשש שיבוא לאוכלם בבשר. <br />
<br />
ועוד הביא להתיר למכור לגוי את הפת שנאסרה כיון שהיא לא אסורה בהנאה. ואין חשש שימכרנה לגוי. <br />
<br />
עוד יש לעיין האם אפשר לטעום את הפת ולראות האם יש בה טעם חלב ועפ"י להתיר. יש מי שהחמיר אבל הרבה הקלו בזה וכן נראה. <br />
<br />
ועוד יש לעיין האם אפשר לכתחילה לסמוך על ביטול בשישים ונראה לבדי השולחן להחמיר וכך גם נראה לי. <br />
<br />
יש שרצה להחמיר ששינוי לא יועיל אלא בביתו אבל אם שינה ורוצה למכור בשוק הדבר אסור. (פת"ש, מהרי"ט, חוות דעת)... קצת קשה שלא נזכר חילוק כזה כלל. הרי אם עושים את זה בצורה מוזרה אפשר שאנשים יבואו לשאול מה הבעיה שעשו את הפת בצורה מוזרה, וכך ידעו שזה חלבי.</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%AA&diff=5159אפיית פת חלבית או בשרית2016-05-30T11:30:19Z<p>דודו: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
[[קטגוריה:איסור והיתר]]<br />
[[קטגוריה:בשר בחלב]]<br />
{{מקורות||פסחים לו.||מאכלות אסורות ט כב|יורה דעה צז א}}<br />
הסוגיה עוסקת באיסור ללוש פת חלבית או בשרית, בגדריה השונים ובהיתרים הקיימים.<br />
==דברי הגמרא==<br />
הגמרא '''בפסחים לו.''' אוסרת ללוש פת בחלב, וכן למרוח שומן בתנור באופן שיהפוך את הלחם הנאפה בתוכו לבשרי, ובדיעבד אם אדם אפה הרי שהפת אסורה. הגמרא מנמקת את האיסור- מפני הרגל עבירה. פירוש הדבר שיבואו לאכול את הפת שרגילים שהיא פרווה עם מאכלים שהם חלבים או בשריים ויעברו באיסור בשר בחלב. <br />
<br />
לאחר מכן הגמרא קובעת שאם הדבר נעשה "כעין תורא" יהיה מותר ללוש את הפת בבשר או בחלב. בראשונים נאמרו שני פירושים למושג כעין תורא ומשם נוצרת מחלוקת ראשונים באופן ההיתר.<br />
==הבנת רש"י== <br />
לפי '''רבנו חננאל''' ו'''רש"י''' הכוונה לאפיית כמות קטנה כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר בכמות קטנה של מאפים. נראה שהסיבה לכך היא שהם נאכלים בזמן סמוך לאפייה ואין חשש שיבואו להתבלבל ולערב בשר וחלב.<br />
==הבנת הרי"ף==<br />
'''הרי"ף''' פרש שהכוונה היא לאפיית הפת בצורה מיוחדת ושונה לדוגמא כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר באפיית מאפים בעלי צורה מיוחדת או שונה שתזכיר לאדם שמדובר במאפה שהוא לא פרווה.<br />
==שו"ע==<br />
'''הטור''' ו'''השו"ע''' (יורה דעה צז') פסקו להלכה גם את ההיתר של '''רבנו חננאל''' שאם לש כמות של כדי אכילה בבת אחת-מותר, וגם את ההיתר של '''הרי"ף''' שאם שינה את צורת הפת שתהא ניכרת שלא יבוא לאכלה עם בשר.<br />
<br />
מסביר '''הבית יוסף''' (שם) בשם '''השערי דורא''' ששתי ההבנות מתקבלות להלכה כיון ששתיהן הגיוניות מבחינת טעם הגזירה, ויש בהן כדי להרחיק את האדם מן העבירה. <br />
===דעת הרמ"א והאם הם חולקים===<br />
<br />
כתב '''הרמ"א''' שמותר גם לאפות פת חלבית בכמות שתספיק לכל חג השבועות כיון שכל החג נחשב כאכילה סמוכה, וכן הדין לגבי אפיית פת בשרית לשבת שיהיה מותר לאפות כמות שתספיק לכל השבת. ונחלקו האחרונים מה המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע. לעניות דעתי לא ברור שיש מחלוקת כלל, הרמ"א בא להתיר באופן נקודתי בזמנים שבהם גם כמות גדולה בוודאי תאכל בצורה רצופה ואין חשש להתבלבל, וגם השו"ע יסכים לדין זה. היו שהבינו שהם חולקים- הרמ"א מתיר עבור יום והשו"ע מתיר עבור ארוחה סמוכה, וקשה עליהם שהרי הרמ"א התיר רק בשבועות ובשבת ליום שלם, משמע שלא התיר סתם ככה ליום אלא שבא להרחיב את העיקרון של השו"ע גם לימים מסוימים שנחשבים כאכילה סמוכה.<br />
==דיונים באחרונים==<br />
באחרונים התפתחו דיונים רבים סביב דיוקים בדברי הגמרא והפוסקים.<br />
===שיטת הט"ז===<br />
'''הט"ז''' (יו"ד פ"ח) חידש שהדין הזה של הפת נכון גם לנושאים אחרים, והעיקרון הוא שדבר פרווה שרגילים להשתמש בו למאכלים שאחר כך מערבים בחלב, אסור לעשותו בשרי מחשש שיטעו וישתמשו בו לחלבי כפי שהיו רגילים ויעברו באיסור בשר וחלב. ולכן הוא הסיק שבלנדר שמשתמשים בו בפרווה בשביל לאכול עם התוצר בשר או חלב, ובטעות הכינו בו בשרי והוא בלע, אסור להשתמש בבלנדר אפילו לבשרי כיון שזה דומה לדין הפת. וכן כתב '''הצמח צדק'''. אמנם נראה שגם לדעתו אם הופכים את הבלנדר לבשרי באופן קבוע ומסמנים באופן המתאים, אין בכך איסור כי זה נחשב היכר ואין חשש שיבוא לטעות. <br />
<br />
'''והערוך השולחן''' חלק על הט"ז והקשה, שהגמרא בחולין ... התירה לאכול צנון שנחתך בסכין בשרית עם בשר, ועל פי הט"ז היה מקום לאסור כיון שהצנון בלע טעם בשר ועל פי הט"ז דבר שרגילים בו שהוא פרווה ועשאוהו בשרי אסור לאוכלו אפילו עם בשר כיון שיש חשש שיבואו לטעות, (הט"ז הרי אסר להשתמש בבלנדר גם לבשרי כיון שאם יכינו שם משהו פרווה עלולים לשכוח ולאוכלו עם בשרי, ועל פי זה גם צנון שנחתך בסכין בשרי) למרות שזה בדיוק כמו הפת, כיון שהיא עיקר מאכלו של אדם ובזה יש לחשוש שלא ישים לב. והביא שאין הלכה כט"ז וכ"כ פר"ח ומנח"י וחוות דעת.<br />
===דיונים במושג פת===<br />
כתב '''הבדי השולחן''' שהגמרא נקטה דווקא פת, אבל במיני מתיקות אין איסור כיון שהם... <br />
כתב '''הפרי מגדים''' שמותר ללוש פת בחלב אם יהיה ניכר עליה שהיא חלבית כיון שאין חשש שיבואו לאוכלה עם בשר. <br />
דבר שניכר בו החלב או הבשר- מותר. (פרי מגדים)<br />
<br />
<br />
דבר שדרך לעשותו גם בשרי וגם חלבי אנשים חוקרים בזה ואין חשש. והיו שהחמירו ונראה כמקילים (תפארת אדם) וכך המנהג.<br />
<br />
דבר שנתפרסם שהוא תמיד חלבי או תמיד בשרי אין מקום לחשוש בו.<br />
<br />
דיוקים במושג שינוי בלחם-<br />
<br />
נתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי-מותר. וצריך עיון.. (ערוה"ש, מהרי"ט)<br />
<br />
ההיתר של שינוי לפי הרבה אחרונים לא נוגע לרוצה למכור בשוק. ונראה שהשו"ע ורמ"א לא הזכירו את זה וחולקים על דין זה. (מהרי"ט, פרי מגדים, פתחי תשובה)<br />
<br />
דיוקים במושג כמות מועטת- <br />
<br />
הבאנו כבר לעיל כיון שנראה כבר מהשו"ע רמ"א. שיש מחלוקת על סעודה אחת או לשבת שלמה.<br />
<br />
דיוקים במושג אסור-<br />
<br />
אמנם אסור באכילה אבל לפי רוה"פ מותר למכור לגוי. (בדי השולחן)<br />
<br />
יש שרצה לאסור אפילו אם אין טעם.(כו"פ) ורוב הפוסקים הקלו.<br />
<br />
מותר לכתחילה לבטל בשישים (מהרי"ט), וחלקו עליו (צמח צדק, פרי מגדים)<br />
<br />
האם דין נוגע רק לפת-<br />
<br />
<br />
<br />
עוד הביאו האחרונים שדבר שנתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי ומלכתחילה היה אסור לאוכלו עכשיו שנתפרסם הדבר מותר. (ערוה"ש, בשם מהרי"ט) ואמר שצריך עיון להלכה האם להורות כך. אך באמת הסברא היא שדבר שנתפרסם שיש לו צורה קבועה של חלבי אז יודעים שהוא חלבי למרות שלא קבעו מלכתחילה משהו מיוחד, לדוגמא בקלאווה או בלינצ'ס. כל דבר שידוע שעושים אותו חלבי לא נראה שיהיה בו בעיה ובאמת לכן גזרו דווקא בלחם שהוא פרווה תמיד.<br />
<br />
וכן דבר שניכר בו החלב או הבשר- מותר. (פרי מגדים) אפשר לדייק מלשון 'שלשה' שהחלב נבלע ואינו ניכר. וזה ברור. <br />
<br />
כתב הבדי שולחן שמיני מתיקה שאין רגילים לאוכלם בסעודה מותר לעשותם חלביים כיון שאין חשש שיבוא לאוכלם בבשר. <br />
<br />
ועוד הביא להתיר למכור לגוי את הפת שנאסרה כיון שהיא לא אסורה בהנאה. ואין חשש שימכרנה לגוי. <br />
<br />
עוד יש לעיין האם אפשר לטעום את הפת ולראות האם יש בה טעם חלב ועפ"י להתיר. יש מי שהחמיר אבל הרבה הקלו בזה וכן נראה. <br />
<br />
ועוד יש לעיין האם אפשר לכתחילה לסמוך על ביטול בשישים ונראה לבדי השולחן להחמיר וכך גם נראה לי. <br />
<br />
יש שרצה להחמיר ששינוי לא יועיל אלא בביתו אבל אם שינה ורוצה למכור בשוק הדבר אסור. (פתח"ת, מהרי"ט, חוות דעת)... קצת קשה שלא נזכר חילוק כזה כלל. הרי אם עושים את זה בצורה מוזרה אפשר שאנשים יבואו לשאול מה הבעיה שעשו את הפת בצורה מוזרה, וכך ידעו שזה חלבי.</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%AA&diff=4960אפיית פת חלבית או בשרית2016-05-24T11:39:53Z<p>דודו: /* דיונים באחרונים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
[[קטגוריה:איסור והיתר]]<br />
[[קטגוריה:בשר וחלב]]<br />
{{מקורות||פסחים לו.||מאכלות אסורות ט כב|יורה דעה צז א}}<br />
הסוגיה עוסקת באיסור ללוש פת חלבית או בשרית, בגדריה השונים ובהיתרים הקיימים.<br />
==דברי הגמרא==<br />
הגמרא '''בפסחים לו.''' אוסרת ללוש פת בחלב, וכן למרוח שומן בתנור באופן שיהפוך את הלחם הנאפה בתוכו לבשרי, ובדיעבד אם אדם אפה הרי שהפת אסורה. הגמרא מנמקת את האיסור- מפני הרגל עבירה. פירוש הדבר שיבואו לאכול את הפת שרגילים שהיא פרווה עם מאכלים שהם חלבים או בשריים ויעברו באיסור בשר בחלב. <br />
<br />
לאחר מכן הגמרא קובעת שאם הדבר נעשה "כעין תורא" יהיה מותר ללוש את הפת בבשר או בחלב. בראשונים נאמרו שני פירושים למושג כעין תורא ומשם נוצרת מחלוקת ראשונים באופן ההיתר.<br />
==הבנת רש"י== <br />
לפי '''רבנו חננאל''' ו'''רש"י''' הכוונה לאפיית כמות קטנה כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר בכמות קטנה של מאפים. נראה שהסיבה לכך היא שהם נאכלים בזמן סמוך לאפייה ואין חשש שיבואו להתבלבל ולערב בשר וחלב.<br />
==הבנת הרי"ף==<br />
'''הרי"ף''' פרש שהכוונה היא לאפיית הפת בצורה מיוחדת ושונה לדוגמא כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר באפיית מאפים בעלי צורה מיוחדת או שונה שתזכיר לאדם שמדובר במאפה שהוא לא פרווה.<br />
==שו"ע==<br />
'''הטור''' ו'''השו"ע''' (יורה דעה צז') פסקו להלכה גם את ההיתר של '''רבנו חננאל''' שאם לש כמות של כדי אכילה בבת אחת-מותר, וגם את ההיתר של '''הרי"ף''' שאם שינה את צורת הפת שתהא ניכרת שלא יבוא לאכלה עם בשר.<br />
<br />
מסביר '''הבית יוסף''' (שם) בשם '''השערי דורא''' ששתי ההבנות מתקבלות להלכה כיון ששתיהן הגיוניות מבחינת טעם הגזירה, ויש בהן כדי להרחיק את האדם מן העבירה. <br />
===דעת הרמ"א והאם הם חולקים===<br />
<br />
כתב '''הרמ"א''' שמותר גם לאפות פת חלבית בכמות שתספיק לכל חג השבועות כיון שכל החג נחשב כאכילה סמוכה, וכן הדין לגבי אפיית פת בשרית לשבת שיהיה מותר לאפות כמות שתספיק לכל השבת. ונחלקו האחרונים מה המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע. לעניות דעתי לא ברור שיש מחלוקת כלל, הרמ"א בא להתיר באופן נקודתי בזמנים שבהם גם כמות גדולה בוודאי תאכל בצורה רצופה ואין חשש להתבלבל, וגם השו"ע יסכים לדין זה. היו שהבינו שהם חולקים- הרמ"א מתיר עבור יום והשו"ע מתיר עבור ארוחה סמוכה, וקשה עליהם שהרי הרמ"א התיר רק בשבועות ובשבת ליום שלם, משמע שלא התיר סתם ככה ליום אלא שבא להרחיב את העיקרון של השו"ע גם לימים מסוימים שנחשבים כאכילה סמוכה.<br />
==דיונים באחרונים==<br />
באחרונים התפתחו דיונים רבים סביב דיוקים בדברי הגמרא והפוסקים.<br />
===שיטת הט"ז===<br />
'''הט"ז''' (יו"ד פ"ח) חידש שהדין הזה של הפת נכון גם לנושאים אחרים, והעיקרון הוא שדבר פרווה שרגילים להשתמש בו למאכלים שאחר כך מערבים בחלב, אסור לעשותו בשרי מחשש שיטעו וישתמשו בו לחלבי כפי שהיו רגילים ויעברו באיסור בשר וחלב. ולכן הוא הסיק שבלנדר שמשתמשים בו בפרווה בשביל לאכול עם התוצר בשר או חלב, ובטעות הכינו בו בשרי והוא בלע, אסור להשתמש בבלנדר אפילו לבשרי כיון שזה דומה לדין הפת. וכן כתב '''הצמח צדק'''. אמנם נראה שגם לדעתו אם הופכים את הבלנדר לבשרי באופן קבוע ומסמנים באופן המתאים, אין בכך איסור כי זה נחשב היכר ואין חשש שיבוא לטעות. <br />
<br />
'''והערוך השולחן''' חלק על הט"ז והקשה, שהגמרא בחולין ... התירה לאכול צנון שנחתך בסכין בשרית עם בשר, ועל פי הט"ז היה מקום לאסור כיון שהצנון בלע טעם בשר ועל פי הט"ז דבר שרגילים בו שהוא פרווה ועשאוהו בשרי אסור לאוכלו אפילו עם בשר כיון שיש חשש שיבואו לטעות, (הט"ז הרי אסר להשתמש בבלנדר גם לבשרי כיון שאם יכינו שם משהו פרווה עלולים לשכוח ולאוכלו עם בשרי, ועל פי זה גם צנון שנחתך בסכין בשרי) למרות שזה בדיוק כמו הפת, כיון שהיא עיקר מאכלו של אדם ובזה יש לחשוש שלא ישים לב. והביא שאין הלכה כט"ז וכ"כ פר"ח ומנח"י וחוות דעת.<br />
===דיונים במושג פת===<br />
כתב '''הבדי השולחן''' שהגמרא נקטה דווקא פת, אבל במיני מתיקות אין איסור כיון שהם... <br />
כתב '''הפרי מגדים''' שמותר ללוש פת בחלב אם יהיה ניכר עליה שהיא חלבית כיון שאין חשש שיבואו לאוכלה עם בשר. <br />
דבר שניכר בו החלב או הבשר- מותר. (פרי מגדים)<br />
<br />
<br />
דבר שדרך לעשותו גם בשרי וגם חלבי אנשים חוקרים בזה ואין חשש. והיו שהחמירו ונראה כמקילים (תפארת אדם) וכך המנהג.<br />
<br />
דבר שנתפרסם שהוא תמיד חלבי או תמיד בשרי אין מקום לחשוש בו.<br />
<br />
דיוקים במושג שינוי בלחם-<br />
<br />
נתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי-מותר. וצריך עיון.. (ערוה"ש, מהרי"ט)<br />
<br />
ההיתר של שינוי לפי הרבה אחרונים לא נוגע לרוצה למכור בשוק. ונראה שהשו"ע ורמ"א לא הזכירו את זה וחולקים על דין זה. (מהרי"ט, פרי מגדים, פתחי תשובה)<br />
<br />
דיוקים במושג כמות מועטת- <br />
<br />
הבאנו כבר לעיל כיון שנראה כבר מהשו"ע רמ"א. שיש מחלוקת על סעודה אחת או לשבת שלמה.<br />
<br />
דיוקים במושג אסור-<br />
<br />
אמנם אסור באכילה אבל לפי רוה"פ מותר למכור לגוי. (בדי השולחן)<br />
<br />
יש שרצה לאסור אפילו אם אין טעם.(כו"פ) ורוב הפוסקים הקלו.<br />
<br />
מותר לכתחילה לבטל בשישים (מהרי"ט), וחלקו עליו (צמח צדק, פרי מגדים)<br />
<br />
האם דין נוגע רק לפת-<br />
<br />
<br />
<br />
עוד הביאו האחרונים שדבר שנתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי ומלכתחילה היה אסור לאוכלו עכשיו שנתפרסם הדבר מותר. (ערוה"ש, בשם מהרי"ט) ואמר שצריך עיון להלכה האם להורות כך. אך באמת הסברא היא שדבר שנתפרסם שיש לו צורה קבועה של חלבי אז יודעים שהוא חלבי למרות שלא קבעו מלכתחילה משהו מיוחד, לדוגמא בקלאווה או בלינצ'ס. כל דבר שידוע שעושים אותו חלבי לא נראה שיהיה בו בעיה ובאמת לכן גזרו דווקא בלחם שהוא פרווה תמיד.<br />
<br />
וכן דבר שניכר בו החלב או הבשר- מותר. (פרי מגדים) אפשר לדייק מלשון 'שלשה' שהחלב נבלע ואינו ניכר. וזה ברור. <br />
<br />
כתב הבדי שולחן שמיני מתיקה שאין רגילים לאוכלם בסעודה מותר לעשותם חלביים כיון שאין חשש שיבוא לאוכלם בבשר. <br />
<br />
ועוד הביא להתיר למכור לגוי את הפת שנאסרה כיון שהיא לא אסורה בהנאה. ואין חשש שימכרנה לגוי. <br />
<br />
עוד יש לעיין האם אפשר לטעום את הפת ולראות האם יש בה טעם חלב ועפ"י להתיר. יש מי שהחמיר אבל הרבה הקלו בזה וכן נראה. <br />
<br />
ועוד יש לעיין האם אפשר לכתחילה לסמוך על ביטול בשישים ונראה לבדי השולחן להחמיר וכך גם נראה לי. <br />
<br />
יש שרצה להחמיר ששינוי לא יועיל אלא בביתו אבל אם שינה ורוצה למכור בשוק הדבר אסור. (פתח"ת, מהרי"ט, חוות דעת)... קצת קשה שלא נזכר חילוק כזה כלל. הרי אם עושים את זה בצורה מוזרה אפשר שאנשים יבואו לשאול מה הבעיה שעשו את הפת בצורה מוזרה, וכך ידעו שזה חלבי.</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=4958התרת נדרים על מנהג2016-05-24T09:47:16Z<p>דודו: /* מנהג כתלות של מקום מגורים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג, וכן כתב '''המטה יוסף'''( יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דן בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש) ועוד רבים.<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=4957התרת נדרים על מנהג2016-05-24T09:46:03Z<p>דודו: /* דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג, וכן כתב '''המטה יוסף'''( יו"ד סוף סימן א').<br />
<br />
וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר).<br />
<br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דנו בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש),<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=4956התרת נדרים על מנהג2016-05-24T09:44:55Z<p>דודו: /* כוונת השו"ע בסימן רכ"ח */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג.<br />
<br />
וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). <br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דנו בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש),<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=4955התרת נדרים על מנהג2016-05-24T09:43:49Z<p>דודו: /* מנהג כתלות של מקום מגורים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג.<br />
<br />
וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). <br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ בס’ נהר שלום (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר וכן כתב '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) והרחיב שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דנו בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש),<br />
<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=4954התרת נדרים על מנהג2016-05-24T09:36:40Z<p>דודו: /* הגדר של הכרעה במחלוקת */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג.<br />
<br />
וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). <br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ בס’ נהר שלום (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דנו בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש), '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) ועוד רבים.<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) '''מטה יוסף''' (יו"ד סוף סימן א'). לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=4953התרת נדרים על מנהג2016-05-24T09:29:59Z<p>דודו: /* רשב"א */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג.<br />
<br />
וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). <br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ בס’ נהר שלום (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דנו בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש), '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) ועוד רבים.<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) חדש שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) ועוד. לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=4952התרת נדרים על מנהג2016-05-24T09:28:57Z<p>דודו: /* ראב"ד */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.<br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. || מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).||<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג.<br />
<br />
וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). <br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ בס’ נהר שלום (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דנו בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש), '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) ועוד רבים.<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) חדש שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) ועוד. לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=4951התרת נדרים על מנהג2016-05-24T09:28:17Z<p>דודו: /* החובה להמשיך במנהג אבות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. <br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה. והיו שכתבו שדווקא תקנות קהל שבאות כסייג לתורה- החיוב לשמוע להם הוא מן התורה ונובע מדרשת הפסוקים "ושמרתם את חקותי -עשו משמרת למשמרתי" ('''ט"ז''' יו"ד רכ"ח ס"ק מ"ב) ודינם שונה מדין המנהגים. <br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. || מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).||<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג.<br />
<br />
וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). <br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ בס’ נהר שלום (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דנו בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש), '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) ועוד רבים.<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) חדש שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) ועוד. לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודוhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92&diff=4950התרת נדרים על מנהג2016-05-24T09:27:13Z<p>דודו: /* הגדר של הכרעה במחלוקת */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:התרת נדרים]]<br />
[[קטגוריה:מנהגים]]<br />
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}<br />
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.<br />
==החובה להמשיך במנהג אבות==<br />
הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''', '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים. <br />
<br />
החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר '''ברי"ף''' (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב '''הרמב"ן''' (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב '''הרשב"א''' (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב '''הרא"ש''' (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת '''הריב"ש''' (סימן שצ"ט) וכן פסק '''השו"ע''' (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה '''שהרמב"ם''' לא סבר דין זה כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין. בגדר החיוב של מנהג נחלקו האם הוא דאורייתא או דרבנן. (להמשיך פה)<br />
<br />
מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.<br />
<br />
==האוסרים לעשות התרה==<br />
<br />
===ראב"ד===<br />
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:<br />
<br />
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.<br />
<br />
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.<br />
<br />
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות. <br />
<br />
גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כמו שאומר רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה. והיו שכתבו שדווקא תקנות קהל שבאות כסייג לתורה- החיוב לשמוע להם הוא מן התורה ונובע מדרשת הפסוקים "ושמרתם את חקותי -עשו משמרת למשמרתי" ('''ט"ז''' יו"ד רכ"ח ס"ק מ"ב) ודינם שונה מדין המנהגים. <br />
<br />
===רשב"א===<br />
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. <br />
<br />
חומרת האיסור לפי הרשב"א תלויה בשאלה שבה פתחנו האם מנהגים הם מדאורייתא או מדרבנן. || מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן וכך הבין '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ).||<br />
<br />
==המתירים לעשות התרה על מנהגים== <br />
===רב האי גאון===<br />
פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם). <br />
<br />
===רבנו חננאל===<br />
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.<br />
<br />
===רא"ש===<br />
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.<br />
<br />
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.<br />
<br />
===רבינו ניסים===<br />
מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. <br />
'''ובנדרים פא:''' ד”ה "משום שנאמר" כתב הר"ן '''שרבנו יהודה הכהן''' הסכים לדעתו.<br />
<br />
==שו"ע==<br />
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.<br />
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה===<br />
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג.<br />
<br />
וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). <br />
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===<br />
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ בס’ נהר שלום (סי’ תצו ס”ק ב). <br />
<br />
ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן''' (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.<br />
<br />
==דיונים באחרונים==<br />
===מנהגי חסידות של ההורים===<br />
'''הפרי חדש''' (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב '''היביע אומר''' (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו '''הכנסת הגדולה''' (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם '''המשא מלך''' (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך '''החוות יאיר''' (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו '''אבותיכם''' ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר '''אביך''', ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב '''הדבר משה''' (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).<br />
<br />
===מנהג כתלות של מקום מגורים===<br />
'''בחוות יאיר''' (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי '''הר"ן''' (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר. לעומת זאת ב'''משא מלך''' כתב שזו חובה שעוברת מדור לדור ואין לה קשר למקום המגורים. גם מחלוקת זו בעלת חשיבות גדולה מאוד למציאות בימינו בה נתקבצו גלויות ישראל וכמעט אין מקומות עם מנהג מובהק ולכן לדעת המתירים יהיה מותר לעשות התרה על מנהגים בימינו. ועוד דנו בזה '''האדמת קודש''' (שו"ת ח"ב בהשמטות לאו"ח סימן ב' ד"ה אך יש), '''המטה יוסף''' (יו"ד סו"ס א) ועוד רבים.<br />
===הגדר של הכרעה במחלוקת===<br />
'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) חדש שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש''' (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) ועוד. לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו '''דבר משה''' (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל '''הכרם שלמה'''), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.<br />
<br />
==הלכה למעשה==<br />
לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.<br />
<br />
1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?<br />
<br />
2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?<br />
<br />
3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?<br />
<br />
4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?<br />
<br />
5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?<br />
<br />
6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?<br />
<br />
7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?<br />
<br />
8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?</div>דודו