https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%93%D7%91 2026-04-05T13:49:39Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%9C&diff=15110 2020-04-20T06:18:25Z

<p>דב: </p> <hr /> <div>&lt;big&gt;<br /> <br /> =='''א. פתיחה'''==<br /> <br /> <br /> אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי&quot;ה, נברר במאמר זה בס&quot;ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.<br /> <br /> <br /> =='''ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> '''בגמרא''' במסכת שבת (קיג.)מופיע: &quot;משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת&quot;. לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, שאסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.<br /> <br /> עוד מצינו '''בגמרא''' בשבת מקור לדבר (קיח.): &quot;תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה&quot;. אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש&quot;י ז&quot;ל נמצא שיש איסור הכנה בהצעת המיטות והדחת הצלחות וז&quot;ל: &quot;שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול&quot;.<br /> <br /> אך כמו בפשט הגמרא כן נראה '''ברמב&quot;ם''', אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו&quot;ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): &quot;אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן, אא&quot;כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת. אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת&quot;. עכ&quot;ל.<br /> <br /> נושאי כליו של הרמב&quot;ם, '''המגיד משנה והראב&quot;ד'''''&lt;nowiki/&gt;'' נחלקו בדעתו. הראב&quot;ד בהשגותיו על הרמב&quot;ם חלק על הרמב&quot;ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש&quot;י: &quot;ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול&quot;. נמצא מוכח מדבריו, שלרמב&quot;ם אין איסור הכנה מקודש לחול, שהרי השיג עליו, ומשמע שלא סובר כמותו.<br /> <br /> לעומת זאת, כתב המגיד משנה על דברי הראב&quot;ד שאינו צריך לחלוק ולהשיג על הרמב&quot;ם, שהרי הרמב&quot;ם עצמו סבור שיש הכנה מקודש לוחול, וז&quot;ל: &quot;ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי&quot;ח) ת&quot;ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע&quot;כ. ובהשגות א&quot;א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע&quot;כ. ואף רבינו ז&quot;ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול&quot;.<br /> <br /> מקור נוסף מצינו ב'''גמרא''' בשבת (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: &quot;משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו&quot;. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל : &quot;מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול&quot;. כמבואר, אזיל רש&quot;י לשיטתיה, שהאיסור עומד על הכנה מקו&quot;ל.<br /> <br /> פירש '''הרמב&quot;ם''' (שבת פ' כ&quot;ו, ה' י&quot;ב) בדברי גמרא זו: &quot;מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה&quot;ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם&quot;. שוב אין נראה מדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל צידוד באחת מן השיטות.<br /> כהסבר רש&quot;י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): &quot;...ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...&quot;. וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): &quot;ה''ג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב&quot;ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול&quot;. וכן הבינה התוספתא: &quot;מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...&quot;. וכן משמע מהרשב&quot;א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.<br /> <br /> <br /> =='''ג. גדרי הכנה מקדש לחול'''==<br /> <br /> <br /> עוד מופיע בגמרא '''בשבת''' (קנ.): &quot;לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו&quot;. וביאר רש&quot;י ז&quot;ל דאיסור מחשיך על התחום הינו &quot;איסור ממצוא חפציך&quot;, וכבר דרשו חז&quot;ל על פסוק זה (שבת קיג.): &quot;וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין&quot;. לאור האמור, עמ&quot;נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לראות את דברי האחרונים. <br /> <br /> כתב '''המגן אברהם''' לגבי דיני הכנה מקודש לקודש, לדוגמא מיו&quot;ט לשבת, (סי' תרס&quot;ז, סק&quot;ג. ע&quot;פ דברי המהרי&quot;ל, הכ&quot;מ והגהות מי'), שאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך שולחן ביו&quot;ט א לצורך שימוש ביו&quot;ט ב. אבל פעולה קלה יותר, כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – מותר. <br /> עוד הביא המגן אברהם שם דעה האוסרת להביא יין ממקום למקום ביו&quot;ט א לצורך יו&quot;ט ב. ותמה ע&quot;כ '''החיי אדם''' (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס&quot;ו), מדוע דין הולכת היין ממקום חמקום שונה מהולכת עירוב ביו&quot;ט א' ליו&quot;ט ב' שהוא מותר. ותירץ, שהמקרה המובא במג&quot;א מדבר בשמביאו סמוך לחשיכה, שאז נראה ממש מכין ואסור. ומ&quot;מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: &quot;דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה&quot;. ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו, אבל עריכת השלחן כבר אסורה. מ&quot;מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור, או הבאת יין ממקום למקום.<br /> <br /> אמנם, כתב הגאון הרב משה לוי זצ&quot;ל בספרו '''מנוחת אהבה''' (ח&quot;א, פ' יא, ה&quot;ב), אסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ&quot;ש. וכיון שלא אסר את הכנסת השלחן מחצר לבית בלי עריכה, אלא דווקא את עריכתו אסר - פריסת מפה, משמע שאינו מסכים אם שיטת המג&quot;א והחיי אדם. שבהכנה מקודש לחול אוסרים אף במזיז את השולחן מחצר לבית (כנ&quot;ל ע&quot;פ הביננו). וכן בהמשך פרק יא שם (סי&quot;ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים שאין הכנה מקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים הנ&quot;ל.<br /> <br /> לעומת זאת, פסק הרב יצחק יוסף בספרו '''ילקוט יוסף''' (הלכות שבת, ח&quot;ב, פי&quot;ב, ה&quot;א), שאסור אפילו דבר שהוא אינו מלאכה ממשית אלא טרחה בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, שאסר רק מלאכה ממשית.<br /> <br /> <br /> =='''ד. דין פסידא במכין מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> מקור לעניין זה מצינו '''בגמרא''' (ביצה לו.): &quot;ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש&quot;י: &quot;ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות&quot;. ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, שעולא סובר שגם דברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ&quot;נ שיוכל להשתמש בהם בחול, מותר. וחולק עליו רבי יצחק וסובר שכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדבר שמותר לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.<br /> <br /> ולעניין הלכה, כתב '''שו&quot;ת באר דוד''' (ס&quot;ח, בשם שו&quot;ת הרש&quot;ג, סס&quot;א) להביא ראיה שמותר דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. שהנה מופיע בשו&quot;ע (סש&quot;ח ס&quot;ד), שמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו. וכן לולב, התיר השו&quot;ע (סתרנ&quot;ד ס&quot;א) להחזירו למקומו אעפ&quot;י שאינו נצרך לאותו יום. ומתוך כך, הוכיח שמותר לחלוב אצל עכו&quot;ם חלב בשבת במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג את החלב לאחר השבת. אולם בהמשך דבריו כתב שאין ההיתר של השו&quot;ע דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה שיש לאותו אדם את החפץ וחושש להיזקו, ודוקא במקרה זה מותר להצילו ע&quot;י טלטולו, מה שאין כן במקרה שרוצה חלב למוצ&quot;ש מדובר בשאין כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ&quot;ש, וזה נקרא מניעת הריוח ולא הפסד. עוד עיין שם באריכות בדבריו.<br /> <br /> סוף דבר, נמצא לשיטתו שאיסור הכנה מקודש לחול הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ומותר בדברים שיש בהם הצלה מהפסד.</div>

דב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%9C&diff=15109 2020-04-20T06:17:12Z

<p>דב: </p> <hr /> <div>&lt;big&gt;<br /> <br /> =='''א. פתיחה'''==<br /> <br /> <br /> אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי&quot;ה, נברר במאמר זה בס&quot;ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.<br /> <br /> <br /> =='''ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> '''בגמרא''' במסכת שבת (קיג.)מופיע: &quot;משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת&quot;. לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, שאסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.<br /> <br /> עוד מצינו '''בגמרא''' בשבת מקור לדבר (קיח.): &quot;תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה&quot;. אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש&quot;י ז&quot;ל נמצא שיש איסור הכנה בהצעת המיטות והדחת הצלחות וז&quot;ל: &quot;שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול&quot;.<br /> <br /> אך כמו בפשט הגמרא כן נראה '''ברמב&quot;ם''', אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו&quot;ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): &quot;אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן, אא&quot;כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת. אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת&quot;. עכ&quot;ל.<br /> <br /> נושאי כליו של הרמב&quot;ם, '''המגיד משנה והראב&quot;ד'''''&lt;nowiki/&gt;'' נחלקו בדעתו. הראב&quot;ד בהשגותיו על הרמב&quot;ם חלק על הרמב&quot;ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש&quot;י: &quot;ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול&quot;. נמצא מוכח מדבריו, שלרמב&quot;ם אין איסור הכנה מקודש לחול, שהרי השיג עליו, ומשמע שלא סובר כמותו.<br /> <br /> לעומת זאת, כתב המגיד משנה על דברי הראב&quot;ד שאינו צריך לחלוק ולהשיג על הרמב&quot;ם, שהרי הרמב&quot;ם עצמו סבור שיש הכנה מקודש לוחול, וז&quot;ל: &quot;ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי&quot;ח) ת&quot;ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע&quot;כ. ובהשגות א&quot;א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע&quot;כ. ואף רבינו ז&quot;ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול&quot;.<br /> <br /> מקור נוסף מצינו ב'''גמרא''' בשבת (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: &quot;משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו&quot;. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל : &quot;מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול&quot;. כמבואר, אזיל רש&quot;י לשיטתיה, שהאיסור עומד על הכנה מקו&quot;ל.<br /> <br /> פירש '''הרמב&quot;ם''' (שבת פ' כ&quot;ו, ה' י&quot;ב) בדברי גמרא זו: &quot;מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה&quot;ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם&quot;. שוב אין נראה מדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל צידוד באחת מן השיטות.<br /> כהסבר רש&quot;י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): &quot;...ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...&quot;. וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): &quot;ה''ג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב&quot;ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול&quot;. וכן הבינה התוספתא: &quot;מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...&quot;. וכן משמע מהרשב&quot;א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.<br /> <br /> <br /> =='''ג. גדרי הכנה מקדש לחול'''==<br /> <br /> <br /> עוד מופיע בגמרא '''בשבת''' (קנ.): &quot;לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו&quot;. וביאר רש&quot;י ז&quot;ל דאיסור מחשיך על התחום הינו &quot;איסור ממצוא חפציך&quot;, וכבר דרשו חז&quot;ל על פסוק זה (שבת קיג.): &quot;וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין&quot;. לאור האמור, עמ&quot;נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לראות את דברי האחרונים. <br /> <br /> כתב '''המגן אברהם''' לגבי דיני הכנה מקודש לקודש, לדוגמא מיו&quot;ט לשבת, (סי' תרס&quot;ז, סק&quot;ג. ע&quot;פ דברי המהרי&quot;ל, הכ&quot;מ והגהות מי'), שאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך שולחן ביו&quot;ט א לצורך שימוש ביו&quot;ט ב. אבל פעולה קלה יותר, כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – מותר. <br /> עוד הביא המגן אברהם שם דעה האוסרת להביא יין ממקום למקום ביו&quot;ט א לצורך יו&quot;ט ב. ותמה ע&quot;כ '''החיי אדם''' (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס&quot;ו), מדוע דין הולכת היין ממקום חמקום שונה מהולכת עירוב ביו&quot;ט א' ליו&quot;ט ב' שהוא מותר. ותירץ, שהמקרה המובא במג&quot;א מדבר בשמביאו סמוך לחשיכה, שאז נראה ממש מכין ואסור. ומ&quot;מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: &quot;דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה&quot;. ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו, אבל עריכת השלחן כבר אסורה. מ&quot;מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור, או הבאת יין ממקום למקום.<br /> <br /> אמנם, כתב הגאון הרב משה לוי זצ&quot;ל בספרו '''מנוחת אהבה''' (ח&quot;א, פ' יא, ה&quot;ב), אסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ&quot;ש. וכיון שלא אסר את הכנסת השלחן מחצר לבית בלי עריכה, אלא דווקא את עריכתו אסר - פריסת מפה, משמע שאינו מסכים אם שיטת המג&quot;א והחיי אדם. שבהכנה מקודש לחול אוסרים אף במזיז את השולחן מחצר לבית (כנ&quot;ל ע&quot;פ הביננו). וכן בהמשך פרק יא שם (סי&quot;ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים שאין הכנה מקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים הנ&quot;ל.<br /> <br /> לעומת זאת, פסק הרב יצחק יוסף בספרו '''ילקוט יוסף''' (הלכות שבת, ח&quot;ב, פי&quot;ב, ה&quot;א), שאסור אפילו דבר שהוא אינו מלאכה ממשית אלא טרחה בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, שאסר רק מלאכה ממשית.<br /> <br /> <br /> =='''ד. דין פסידא במכין מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> מקור לעניין זה מצינו '''בגמרא''' (ביצה לו.): &quot;ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש&quot;י: &quot;ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות&quot;. ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, שעולא סובר שגם דברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ&quot;נ שיוכל להשתמש בהם בחול, מותר. וחולק עליו רבי יצחק וסובר שכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדבר שמותר לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.<br /> <br /> ולעניין הלכה, כתב '''שו&quot;ת באר דוד''' (ס&quot;ח, בשם שו&quot;ת הרש&quot;ג, סס&quot;א) להביא ראיה שמותר דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. שהנה מופיע בשו&quot;ע (סש&quot;ח ס&quot;ד), שמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו. וכן לולב, התיר השו&quot;ע (סתרנ&quot;ד ס&quot;א) להחזירו למקומו אעפ&quot;י שאינו נצרך לאותו יום. ומתוך כך, הוכיח שמותר לחלוב אצל עכו&quot;ם חלב בשבת במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג את החלב לאחר השבת. אולם בהמשך דבריו כתב שאין ההיתר של השו&quot;ע דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה שיש לאותו אדם את החפץ וחושש להיזקו, ודוקא במקרה זה מותר להצילו ע&quot;י טלטולו, מה שאין כן במקרה שרוצה חלב למוצ&quot;ש מדובר בשאין כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ&quot;ש, וזה נקרא מניעת הריוח ולא הפסד. עוד עיין שם באריכות בדבריו<br /> סוף דבר, נמצא לשיטתו שאיסור הכנה מקודש לחול הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ומותר בדברים שיש בהם הצלה מהפסד.<br /> &lt;/big&gt;&lt;nowiki&gt;טקסט לא מעוצב&lt;/nowiki&gt;</div>

דב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%9C&diff=15108 2020-04-20T06:13:03Z

<p>דב: </p> <hr /> <div>&lt;big&gt;<br /> <br /> =='''א. פתיחה'''==<br /> <br /> <br /> אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי&quot;ה, נברר במאמר זה בס&quot;ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.<br /> <br /> <br /> =='''ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> איתא '''בגמרא''' בשבת (קיג.): &quot;משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת&quot;. לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, שאסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.<br /> <br /> עוד מצינו בגמרא''' בשבת מקור לדבר (קיח.): &quot;תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה&quot;. אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש&quot;י ז&quot;ל נמצא שיש איסור הכנה בהצעת המיטות והדחת הצלחות וז&quot;ל: &quot;שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול&quot;.<br /> <br /> אך כמו בפשט הגמרא כן נראה '''ברמב&quot;ם''', אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו&quot;ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): &quot;אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן, אא&quot;כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת. אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת&quot;. עכ&quot;ל.<br /> <br /> נושאי כליו של הרמב&quot;ם, '''המגיד משנה והראב''ד'''''&lt;nowiki/&gt;'' נחלקו בדעתו: הראב&quot;ד בהשגותיו על הרמב&quot;ם חלק על הרמב&quot;ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש&quot;י: &quot;ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול&quot;. נמצא מוכח מדבריו, שלרמב&quot;ם אין איסור הכנה מקודש לחול, שהרי השיג עליו, ומשמע שלא סובר כמותו.''<br /> לעומת זאת, כתב המגיד משנה על דברי הראב&quot;ד שאינו צריך לחלוק ולהשיג על הרמב&quot;ם, שהרי הרמב&quot;ם עצמו סבור שיש הכנה מקודש לוחול, וז&quot;ל: &quot;ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי&quot;ח) ת&quot;ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע&quot;כ. ובהשגות א&quot;א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע&quot;כ. ואף רבינו ז&quot;ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול&quot;.<br /> <br /> מקור נוסף מצינו ב'''גמרא''' בשבת (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: &quot;משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו&quot;. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל : &quot;מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול&quot;. כמבואר, אזיל רש&quot;י לשיטתיה, שהאיסור עומד על הכנה מקו&quot;ל.<br /> <br /> פירש '''הרמב&quot;ם''' (שבת פ' כ&quot;ו, ה' י&quot;ב) בדברי גמרא זו: &quot;מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה&quot;ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם&quot;. שוב אין נראה מדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל צידוד באחת מן השיטות.<br /> כהסבר רש&quot;י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): &quot;...ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...&quot;. וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): &quot;ה''ג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב&quot;ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול&quot;. וכן הבינה התוספתא: &quot;מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...&quot;. וכן משמע מהרשב&quot;א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.<br /> <br /> <br /> =='''ג. גדרי הכנה מקדש לחול'''==<br /> <br /> <br /> עוד מופיע בגמרא '''בשבת''' (קנ.): &quot;לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו&quot;. וביאר רש&quot;י ז&quot;ל דאיסור מחשיך על התחום הינו &quot;איסור ממצוא חפציך&quot;, וכבר דרשו חז&quot;ל על פסוק זה (שבת קיג.): &quot;וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין&quot;. לאור האמור, עמ&quot;נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לראות את דברי האחרונים. <br /> <br /> כתב '''המגן אברהם''' לגבי דיני הכנה מקודש לקודש, לדוגמא מיו&quot;ט לשבת, (סי' תרס&quot;ז, סק&quot;ג. ע&quot;פ דברי המהרי&quot;ל, הכ&quot;מ והגהות מי'), שאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך שולחן ביו&quot;ט א לצורך שימוש ביו&quot;ט ב. אבל פעולה קלה יותר, כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – מותר. <br /> עוד הביא המגן אברהם שם דעה האוסרת להביא יין ממקום למקום ביו&quot;ט א לצורך יו&quot;ט ב. ותמה ע&quot;כ '''החיי אדם''' (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס&quot;ו), מדוע דין הולכת היין ממקום חמקום שונה מהולכת עירוב ביו&quot;ט א' ליו&quot;ט ב' שהוא מותר. ותירץ, שהמקרה המובא במג&quot;א מדבר בשמביאו סמוך לחשיכה, שאז נראה ממש מכין ואסור. ומ&quot;מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: &quot;דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה&quot;. ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו, אבל עריכת השלחן כבר אסורה. מ&quot;מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור, או הבאת יין ממקום למקום.<br /> <br /> אמנם, כתב הגאון הרב משה לוי זצ&quot;ל בספרו '''מנוחת אהבה''' (ח&quot;א, פ' יא, ה&quot;ב), אסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ&quot;ש. וכיון שלא אסר את הכנסת השלחן מחצר לבית בלי עריכה, אלא דווקא את עריכתו אסר - פריסת מפה, משמע שאינו מסכים אם שיטת המג&quot;א והחיי אדם. שבהכנה מקודש לחול אוסרים אף במזיז את השולחן מחצר לבית (כנ&quot;ל ע&quot;פ הביננו). וכן בהמשך פרק יא שם (סי&quot;ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים שאין הכנה מקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים הנ&quot;ל.<br /> <br /> לעומת זאת, פסק הרב יצחק יוסף בספרו '''ילקוט יוסף''' (הלכות שבת, ח&quot;ב, פי&quot;ב, ה&quot;א), שאסור אפילו דבר שהוא אינו מלאכה ממשית אלא טרחה בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, שאסר רק מלאכה ממשית.<br /> <br /> <br /> =='''ד. דין פסידא במכין מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> איתא '''בגמרא''' (ביצה לו.): &quot;ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש&quot;י: &quot;ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות&quot;. ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, שעולא סובר שגם דברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ&quot;נ שיוכל להשתמש בהם בחול, מותר. וחולק עליו רבי יצחק וסובר שכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדבר שמותר לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.<br /> <br /> ולעניין הלכה, כתב '''שו&quot;ת באר דוד''' (ס&quot;ח, בשם שו&quot;ת הרש&quot;ג, סס&quot;א) להביא ראיה שמותר דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. שהנה מופיע בשו&quot;ע (סש&quot;ח ס&quot;ד), שמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו. וכן לולב, התיר השו&quot;ע (סתרנ&quot;ד ס&quot;א) להחזירו למקומו אעפ&quot;י שאינו נצרך לאותו יום. ומתוך כך, הוכיח שמותר לחלוב אצל עכו&quot;ם חלב בשבת במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג את החלב לאחר השבת. אולם בהמשך דבריו כתב שאין ההיתר של השו&quot;ע דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה שיש לאותו אדם את החפץ וחושש להיזקו, ודוקא במקרה זה מותר להצילו ע&quot;י טלטולו, מה שאין כן במקרה שרוצה חלב למוצ&quot;ש מדובר בשאין כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ&quot;ש, וזה נקרא מניעת הריוח ולא הפסד. עוד עיין שם באריכות בדבריו<br /> סוף דבר, נמצא לשיטתו שאיסור הכנה מקודש לחול הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ומותר בדברים שיש בהם הצלה מהפסד.<br /> &lt;/big&gt;&lt;nowiki&gt;טקסט לא מעוצב&lt;/nowiki&gt;</div>

דב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94_%D7%A9%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%94&diff=15045 2020-03-22T22:16:00Z

<p>דב: יצירת דף עם התוכן &quot;בס&quot;ד '''א. מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בגמרא''' איתא בגמרא במגילה (לב.): &quot;תנו רבנן: פותח ו...&quot;</p> <hr /> <div>בס&quot;ד <br /> <br /> <br /> '''א. מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בגמרא'''<br /> איתא בגמרא במגילה (לב.): &quot;תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר (דהיינו, שיגלול לפני שמברך את ברכת התורה). רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא (דהיינו, שלא יגלול לפני שמברך). מאי טעמא דרבי מאיר - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן - כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, הכא נמי - כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה. ורבי יהודה: תרגום איכא למיטעי, ברכות - ליכא למיטעי (ופירש רש&quot;י ד&quot;ה 'אבל ברכות': הכל יודעין שאין ברכות כתובין בתורה). אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה, פותח ורואה ומברך וקורא (דהיינו, הלכה כר&quot;י). - ולימא הלכה כרבי יהודה! - משום דאפכי להו&quot;.<br /> מהגמרא כמבואר עולה שהלכה כר' יהודה שלא גולל קודם הברכה, משום שר' יוסי ור' יהודה - הלכה כר' יהודה. אמנם, יש לברר האם סברת ר' יהודה היא לעיכובא, שלכתחילה אין לגלול הספר מסיבה כלשהי, או שסברתו היא שיש עניין בגלילת הספר קודם הברכה ואפילו טוב שיגלול הספר כשיטת ר&quot;מ, אלא שאין הדבר לעיכובא.<br /> <br /> '''ב. שיטות הראשונים בביאור מחלוקתם'''<br /> והנה כתב הרא&quot;ש ששיטת ר' יהודה היא לעיכובא, שלשיטתו אין לגלול כלל את הספר לפני הברכה, ומביא ראייה לכך מפסוק מפורש, וזה לשונו: &quot;בירושלמי (הלכה ח) מפרש מה טעם: ובפתחו עמדו כל העם. ומה כתיב בתריה – ויברך עזרא את ה'&quot;. מבואר, שלאחר שפתח עזרא את הספר מיד בירך ולא כתוב שגלל.<br /> לאידך, מצינו במאירי את הסברא השניה, שר' יהודה אינו סובר שאין לגלול כלל קודם הברכה, אלא שאין מטריחים אותו לעשות כן כיון שכולם יודעים שאין ברכות כתובות בתורה. וז&quot;ל: &quot;שבראשונה הואיל וצריך לפתוח קודם שיברך לראות היכן הוא צריך להתחיל, לא הטריחוהו לגלגל ולברך ולחזור ולפתוח&quot;.<br /> וכן משמע מהתוספות (ד&quot;ה 'גוללו'): &quot;ולכתחילה הוא גוללו וסותמו קודם שיברך כדי שלא יאמרו ההמון שהברכות כתובות בו אבל בדיעבד אין לחוש שהרי לא שכיחי עמי הארץ כל כך עתה&quot;. שנקטו לשון 'לכתחילה' ו'דיעבד', משמע שלתחילה אף לשיטת ר' יהודה ראוי לגלול. וכהבנה זו הבין הגהות הב&quot;ח (אות ב) שם.<br /> וכן משמע מהריטב&quot;א: &quot;ויש אומרים דברכה ראשונה הוא דלא מיחייב לפתוח לראות ולגלול ולפתוח&quot;, אמנם אינו חייב, אבל ראוי שיגלול.<br /> <br /> '''ג. פסיקת הראשונים'''<br /> פסק הרמב&quot;ם (הלכות תפילה פרי&quot;ב ה&quot;ה), שלא לגלול את ספר התורה קודם הברכה: &quot;כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט למקום שהוא קורא בו, ואח&quot;כ אומר ברכו את יי' המבורך&quot;.<br /> וכן פסקו בפשטות הרי&quot;ף, הר&quot;ן, ר&quot;ח ועוד.<br /> כמובן, ניתן להטות את פסקם לאחת משתי ההבנות המובאות לעיל, או שלעיכובא אין לגלול את הספר, או שבכל זאת ראוי לגלול.<br /> לעומת זאת, כפי שראינו קודם, המאירי, התוספות, והריטב&quot;א, הדגישו בדבריהם שראוי שיגלול, ולא לעיכובא.<br /> אולם, בספר הכלבו (סימן כ, דין הוצאת התורה ודין הקריאה וברכותיה) מביא מנהג שלא ראינוהו עד כה: &quot;ועומד הקורא ופותח הספר לראות מה יקרא בו, וגוללו ומברך, יש אומרים שלא יגלול אותו אלא פותח ורואה ומברך וכן דעת הר&quot;מ ז&quot;ל, ויש אומרים שיש לו להפך פניו שלא יראה כאלו הברכות כתובות&quot;.<br /> <br /> '''ד. פסיקת ההלכה'''<br /> פסק השלחן ערוך (או&quot;ח קלט, ד) כדברי הרמב&quot;ם: &quot;כל הקורים מברכים לפניה ולאחריה, ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו ואחר כך יברך; ולאחר שקרא, גולל ומברך&quot;.<br /> והוסיף הרמ&quot;א (שם) את המנהג המובא בכלבו: &quot;הגה: ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו על הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה (כל בו); ונראה לי דיהפוך פניו לצד שמאלו&quot;. <br /> בהסבר הטעם שהורה הרמ&quot;א להטות לצד שמאלו דווקא, כתב המשנ&quot;ב (ס&quot;ק יט): &quot;דהוא ימין הקדוש ברוך הוא העומד לנגדו&quot;.<br /> אולם, הטורי זהב הביא את דברי הבית חדש (קלט, אות ג) שלא קיבל את מנהג הכלבו, והורה שאדרבה, אין להטות פניו כלל. וזה לשונו: &quot;ויש אומרים שיש לו להפוך פניו שלא יראה כאלו ברכות כתובות בתורה ... ולא מסתבר כלל דבר זה, דאם כן קשה אמאי בעי רבי מאיר שיגלול קודם הברכה שהיא טרחה כמו שכתב בית יוסף, והיה לו להניחו פתוח רק יהפוך פניו. אלא דהפיכת פנים כאן אינו נכון, דמראה עצמו כאלו אינו מברך על מה שיקרא רק על מידי אחרינא, דהא מראה עצמו כאלו מסלק פניו ממנה. וכ&quot;כ מו&quot;ח ז&quot;ל הגון שיהיה פתוח בשעת הברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל, דכך היא דעת הפוסקים והגאונים המפורסמים וכן אני נוהג. עכ&quot;ל&quot;.<br /> <br /> '''ה. הלכה למעשה'''<br /> המשנה ברורה (ס&quot;ק יט) פסק שמאחר ויש החולקים על טעם הרמ&quot;א יש לעצום את עיניו בשעת הברכה. וזה לשונו: &quot;מיהו יש אחרונים שכתבו דהפיכת פניו אינו נכון, דמראה עצמו כאלו אינו מברך על מה שיקרא רק על מידי אחרינא דהא מסלק פניו ממנו, ויותר טוב להעצים עיניו שלא להסתכל בס&quot;ת בשעת ברכה ...&quot;.<br /> פסק הילקוט יוסף (הלכות קרה&quot;ת, סדר קריאת התורה וברכותיה, אות ה) שאין לגלול וכפשט דברי השו&quot;ע.<br /> מצינו למדים: האשכנזים הנוהגים כדעת המשנ&quot;ב עליהם לעצום את עיניהם בשעת הברכה אך לא לסוגרו. <br /> האשכנזים הנוהגים כפסיקת הרמ&quot;א נוהגים להטות את פניהם מן הספר קצת לצד שמאל.<br /> הספרדים ויוצאי עדות המזרח נוהגים שלא לסגור כלל את ספר התורה.<br /> חסידי חב&quot;ד נהגו לגלול את ספר התורה בשעת הברכה (ראה ספר המנהגים-חב&quot;ד עמוד 13).</div>

דב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9B%D7%95%D7%91%D7%A2_%D7%A8%D7%97%D7%91_%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=14739 2019-06-29T23:55:30Z

<p>דב: יצירת דף עם התוכן &quot;בס&quot;ד '''חבישת כובע רחב שוליים בשבת''' א. '''פתיחה''' כיום נוהגים רבים מעם ישראל אשכנזים חסיד...&quot;</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> <br /> '''חבישת כובע רחב שוליים בשבת'''<br /> <br /> <br /> א. '''פתיחה'''<br /> <br /> כיום נוהגים רבים מעם ישראל אשכנזים חסידים וספרדים לחבוש כובעים רחבי שוליים ביום יום. במאמר זה בס&quot;ד נדון האם מנהג זה מותר אף בשבתות ובימים טובים. נראה את הטעמים לאסור שהם מקורות מפורשים בבבלי ובראשונים ועם זאת נראה כיצד האחרונים מצאו פתחים להתיר את הכובע של ימינו וכיצד כיום רבים מבית ישראל נוהגים לחבוש כובע רחב שוליים בשבת. ובעזר ה' נגיע אף לפסיקת ההלכה והלכה למעשה.<br /> <br /> <br /> ב. '''הטעמים והתנאים לאסור כובע רחב שוליים''' <br /> <br /> איתא בגמרא בשבת (קלח:) ובגמרא בעירובין (קב:): &quot;אמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנה (פירש רש&quot;י: כובע של לבד) – שרי. והאיתמר: סיאנה אסור! לא קשיא, הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח (ופירש רש&quot;י: שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אוהל)&quot;. מקשה הגמרא: &quot;אלא מעתה שרביב בגלימא טפח – הכא נמי דמחייב! אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק (ופירש רש&quot;י: &quot;טעמא לאו משום אהל הוא, אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו, ואתי לאתויי ארבע אמות, הלכך: מיהדק בראשו שפיר - שרי, לא מיהדק – אסור)&quot;.<br /> <br /> שיטת '''רש&quot;י''' מוסמכת על המילה &quot;אלא&quot; בגמרא שבה בעצם לשיטתו חזרה בה הגמרא מההסבר הראשון שאיסור חבישת הסיאנה הוא משום שרחבה יותר מטפח דהוא איסור מאהיל. וחילקה למסקנא בין דבר שהוא מהודק ובין דבר שאינו מהודק, דהיינו, הסיאנה היא דבר שאינו מהודק ולפיכך יש חשש שמא מחוסר הידוקה לראש האדם תעוף מראשו ברשות הרבים וילך להרימה ויטלטל ד אמות ברשות הרבים, אך לעומת זאת בגלימא אין חשש כיוון שהיא מהודקת על ראש האדם. וחזרה בה מההסבר הראשון משום דקיימא לן שמותר לכרוך סביב הראש גלימא ואפילו אם תהיה ברוחב טפח ומוכח שאין חשש לאיסור מאהיל בכהאי גוונא.<br /> <br /> (ועל כל פנים אם הסיאנה היתה קשורה תחת גרונו מותר לשיטת רש&quot;י לחבוש את הכובע אף על פי שאינו מהודק לראשו כיוון דליכא חששא שמא יפול מראשו (תוספות עירובין קב: ד&quot;ה הא דמיהדק))<br /> <br /> אמנם, לא כל הראשונים נקטו כפירוש רש&quot;י בעניין 'הידוק' שנקטה הגמרא למסקנא. '''התוספות''' פירשו בשם '''ר&quot;ח''' (שבת קלח: בד&quot;ה &quot;הא דמיהדק&quot;) שכוונת הגמרא לומר שדרך הסיאנה להיות חזקה בקשיותה באופן כזה שלא ניתן לכופפה, ומשום שדרכו של אוהל להיות קשה כמו הסיאנה יש לאסור את הסיאנה משום מאהיל. ולעומת זאת הגלימא כיוון שאין היא קשה כשכורכים אותה סביב הראש אין בה דין מאהיל, ולשונם: &quot;פירש ר''ח שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל, דלא מהדק שהוא נכפף ואז אין נראה כעין אהל&quot;. ולשיטתם, לאפוקי משיטת רש&quot;י, שני התירוצים שהביאה הגמרא הם משום איסור מאהיל, אלא שהתירוץ השני בא לבאר שישנו עוד תנאי באיסור אוהל חוץ מהיותו ברוחב טפח והוא שיהיה דומה במבנהו לאוהל והוא שקשה ואינו נכפף .<br /> כשיטת התוספות כן פסק הרמב&quot;ם בהלכות שבת (פרק כב הלכה לא) וז&quot;ל: &quot;כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו מותר ללבשו. ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל והיה מהודק על הראש והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אהל עראי&quot;. וכן הסביר המגיד משנה בדעת הרמב&quot;ם וז&quot;ל: &quot;...ופר&quot;ח ז&quot;ל כדברי רבינו&quot;. וכן פסקו התוספות רא&quot;ש (ד&quot;ה הא דמיהדק). ולסיעת רש&quot;י מצטרפים הרשב&quot;א (שם), המאירי (ד&quot;ה סיינא) והרי&quot;ף .<br /> <br /> מהאמור עולה לדין כובע רחב שוליים שמתפשט מראשו טפח שיש לאסרו לשיטת תוספות וסיעתו דהוי אהל עראי. ואילו לשיטת רש&quot;י מכיוון שאינו חושש למאהיל אלא לדין טלטול ד אמות ברה&quot;ר נראה שיתיר כובע רחב שוליים כל עוד הוא מהודק בראשו ואין חשש שיעוף.<br /> <br /> '''ובשלחן ערוך''' (סי' שא) פסק את שני התנאים באיסור אוהל להלכה: <br /> סעיף מ: &quot;כובע (והוסיף המשנה ברורה ס&quot;ק קנא: שמדובר דוקא בכובע קשה ביותר ) שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל&quot;.<br /> סעיף מא: &quot;לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגין מפני החמה, יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים אלא אם כן הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש למידי&quot;. <br /> <br /> <br /> ג. '''הצדדים להתיר כובע רחב שוליים טפח'''<br /> <br /> כתב '''המגן אברהם''' (סימן שא ס&quot;ק נא) צד להתיר חבישת כובע קשה ורחב טפח בשבת וז&quot;ל: &quot;וכתב הכל בו דוקא אם הוא קשה ואינו נכפף ובהגהות מיימוניות כתב וכובעים שלנו שרי דמשופעים והולכים כלפי מטה. ומשמע בספר התרומה דזהו מה שקורין בריט&quot;ל בפולין. עיין סי' שט&quot;ו ס&quot;ח וסי&quot;א...ולכן נ&quot;ל שאם הכובע קשה ביותר יניחנו בשיפוע כמש&quot;ל והב&quot;ח כתב היכא דנהוג היתר כרש&quot;י נהוג וכ&quot;כ במהרי&quot;ל להתיר&quot;.<br /> ואכן, המקור בשלחן ערוך (סי' שטו סעי' ח) אליו מפנה המג&quot;א הזכיר תנאי זה, שאוהל משופע מקרי אוהל עראי ואם עשהו בשבת פטור אבל אסור וז&quot;ל: &quot;כל אהל משופע שאין בו בגגו טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אוהל עראי והעושה אותו לכתחילה בשבת פטור&quot;.<br /> <br /> ומכל מקום עדיין לא מובן על סמך מה פוסק המג&quot;א את היתרו, שאמנם כתב השו&quot;ע שהשיפוע בכובע מוציאו מדין אהל קבע לאהל עראי, אך כמובן שאין כוונתו להתיר לכתחילה דהא מפרש בהדיא דהוא פטור אבל אסור ואיך התיר לחבוש כובע משופע. ואף המקור השני לכאורה תמוה מדוע מביאו המג&quot;א (סי' שטו סעי' יא) שהוא עוסק בהיתר לנטות כילת חתנים: &quot;כילת חתנים, שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה רוחב טפח, הואיל שהיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה; והוא שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח&quot;.<br /> <br /> ועל כך בא '''מחצית השקל''' להסביר את מקור היתר המג&quot;א. ובהקדים זה יש לעיין מהי כילת חתנים (שבת קלח:): &quot;כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה. אמר רב ששת בריה דרב אידי...ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח, אבל יש בשיפועה טפח - שפועי אהלים כאהלים דמו&quot;. ופירש רש&quot;י (ד&quot;ה כילת חתנים): &quot;לא דמיא לשאר כילות, ששאר כילות פרוסות על גבי קינוף, שהיא לארבע רגלים ויש לה גג דהוי אהל, ושל חתנים - על גבי נקליטין, שאינם אלא שנים באמצעית המטה, וקנה נתון עליהם והבגד נתון עליו, ונופל לכאן ולכאן, ואין לה גג טפח - הלכך לאו אהל הוא&quot;. <br /> דהיינו, כילת חתנים היא כילה שאין בגגה טפח, דהיינו, ששיפועיה משני הצדדים הנופלים לכאן ולכאן אין ביניהם טפח ממקור מוצאם למעלה, אלא בשני הצדדים השיפועים צמודים זה לזה מלמעלה. ובכילת חתנים כיון שאין דרכה שיהיה לה גג טפח מלמעלה מותר לנטותה בחוה&quot;מ, אך אם היה בה גג טפח אסור, וכלשון רש&quot;י (ד&quot;ה ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח): &quot;שאין כל צד וצד נפשט למטה להתרחק טפח מכנגד אמצעיתו, דהיינו שאין ברחבו למטה טפחיים [משום שבמקור מוצאם למעלה היו צמודים זה לזה ולכן למטה אין ברחבו טפחיים אלא פחות מכך], וכילת חתנים אינה עשויה לישן תחתיה &quot;.<br /> <br /> ועל פי הנ&quot;ל מסביר '''מחצית השקל''' את היתר המג&quot;א שהביא את היתר השו&quot;ע לנטות כילת חתנים, כשם שכילת חתנים מותר לנטותה משום שאין בה גג טפח שהוא ישר, כן הוא בכובע שלנו שאע&quot;פ שיש בשוליו טפח כיוון שהטפח עצמו בשיפוע ואינו ישר טפח שלם דהוי גג מותר דלאו שמיה אוהל וע&quot;פ שהוא קשה ואינו נכפף אינו נקרא אוהל וכמו שכתב בסוף דבריו לעיל .<br /> <br /> עוד צד היתר מצאנו בכובע של ימינו '''בט&quot;ז''' (סי' שא ס&quot;ק כז) שכתב דיש טעם להתיר כובע של ימינו כיוון שאינו מתכוון בחבישת כובעו לעשות אוהל וקי&quot;ל כשיטת ר' שמעון בשבת דדבר שאינו מתכוון בשבת מותר. ומכיוון שאינו מתכוון בעשיית אוהל אלא לכסות את ראשו כדרך לבוש – מותר. אך מ&quot;מ מסכים שאסור לחבשו אם עושה זאת לצורך. וז&quot;ל: &quot;ותו דקי&quot;ל כר&quot;ש דדבר שאין מתכוין מותר כדאיתא פרק המביא כדי יין, וכאן לא נתכוין רק לכסות ראשו. ועל כן נ&quot;ל דמי שמצערין אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט&quot;ל ולוקח הבריט&quot;ל להגן מפני הזבובים דבזה יש איסור גמור ועמ&quot;ש בסי' שט&quot;ו מזה&quot;.<br /> <br /> עוד מצינו '''בבית יוסף''' (שא סעי' מ-מא) סיבת היתר לשיטת רש&quot;י בכובעינו, שמכיוון שאת הכובע אין חובשים כדי להגן מפני השמש אלא הוא דרך לבוש, אין חשש שמא יטלטל ד אמות ברה&quot;ר משום דאין דרך בני אדם ללכת בגילוי הראש וממילא אם יעוף ממנו מיד ירימנו ויחבשו על ראשו. וז&quot;ל: &quot;ונראה לי דלרש&quot;י נמי לא אסיר כי לא מהדק אלא בסיאנא שאינו עשוי אלא להגין מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפילו כי לא מהדק שרי דאף על גב דנפיל לא אתי לאיתויי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש&quot;. אך נראה לכאורה דאין סברא זו קיימת בימינו משום שדרך העולם לחבוש כיפה מתחת לכובע, ואם יעוף הכובע מראשו לא יחבש אותו מיד משום שיש לו כבר כיסוי על ראשו, ויתכן שיטלטלו ד אמות ברה&quot;ר עמ&quot;נ לנקותו מעט וכיו&quot;ב.<br /> ועוד צד היתר גדול בכובעינו מצינו '''באליה רבה''' (ס&quot;ק עא) בשם '''המהרי&quot;ל''' (בהלכות שבת אות לד) שאין צריך להחמיר כלל בדבר וכיוון שנפסקה ההלכה כרש&quot;י שאין שום צד איסור משום אוהל בסיאנה ובניגוד לפסיקת השלחן ערוך. ועוד, שרבים מהראשונים סוברים כרש&quot;י כדלעיל במאמר. וז&quot;ל: &quot;ומצאתי במהרי''ל (אות לד) דהילכתא כרש''י (קלח ע''ב) דאין בכובע איסור אוהל כלל, והיינו דלא כשו''ע ולבוש שפסקו כרמב''ם (פ''ב הל''א). ואני אוסיף שראיתי בשבלי הלקט (סי' קז) וספר תניא (סי' יט) בשם רבינו גרשום ור' ישעיה (פסקי הרי''ד שבת קלח ע''ב) וסמ''ג (לאוין סה, יט ע''א) ור''ן (נו ע''ב ד''ה סיאנא) פסקו כרש''י, לכן אין להחמיר כלל, והמחמיר לעצמו היינו כשיש בו נייר קשה דה(ו)א אוהל שאינו נכפף, ואם מניחם בשיפוע גם בזה אין צריך חומרא&quot;.<br /> <br /> והנה כתב '''בשלחן ערוך אדמו&quot;ר הזקן''' (המכונה שו&quot;ע הרב סי' שא סעי' מח) סיכום של דעות האחרונים להקל בכובע של ימינו: &quot;כובע גדול שמשימין על הראש כדי לעשות צל על הפנים להגין מפני החמה או כדי להגין מפני הזבובים וכל כיוצא בזה שהוא מתכוין בלבישתו שיאהיל עליו להגין מאיזה דבר אסור ללובשו בשבת אפילו בתוך הבית משום איסור עשיית אוהל אם הוא מתפשט להלן מראשו טפח על טפח (ואפילו הוא כנגד פניו בלבד)...ויש אומרים שלא אסרו אלא כשהוא קשה ביותר כעין גג (שאי אפשר לו בקל להיות נכפף לכן יש עליו שם אוהל אבל אם אינו קשה ביותר אין שם אוהל עליו ומותר) וישיב מי שמיקל עוד שאם אינו עומד בשוה אלא בשיפוע אין שם אוהל עליו ומותר אף שהוא קשה ביותר וטוב להחמיר (בכל זה שיהא נכפף ממש למטה מאיליו ואז אף אם מגביהו ומעמידו בשוה בידו אין בכך כלום)&quot;.<br /> <br /> וכן כתב '''המשנה ברורה''' את טעם המקלים: &quot;וכובע שקורין בריטלי&quot;ך בלשון אשכנז אע&quot;פ שמתפשט להלן מהראש ברחבו טפח ונוהגין בו להקל כתבו האחרונים כמה צדדים בטעם היתרם:<br /> אחד כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין מונח בו נייר קשה. <br /> ואפילו אם הוא קשה הלא אינו מתכוין בלבישתו להיות לצל רק מכוין לכסות ראשו. <br /> וכן אם השפה עשוי בשפוע ג&quot;כ יש לצדד דלא מקרי אהל באופן זה. <br /> ובאליהו רבה כתב דטעם העולם הוא משום דסומכין עצמם על שיטת רש&quot;י וסייעתו דס&quot;ל שאין בכובע איסור אהל כלל ע&quot;ש&quot;.<br /> <br /> <br /> ד. '''פסיקת ההלכה'''<br /> <br /> ובהמשך דבריו פסק '''המשנה ברורה''' (שם ס&quot;ק קנא) לדין כובע של ימינו: &quot;ולפי זה אפילו בקאפעלו&quot;ש שהוא קשה ויהיה ברוחב השפה טפח ג&quot;כ אין למחות במקום שנוהגין להקל אף שמסתמא נעשה שפה כזו לצל ובמקום שלא נהגו להקל בזה בודאי יש להחמיר כדעת השו&quot;ע שהיא ע&quot;פ דעת הר&quot;ח והרמב&quot;ם והערוך והר&quot;ת והרה&quot;מ שלא ללבוש בשבת קאפעלו&quot;ש רחב כזה וגם בכתבי האר&quot;י אוסר בקאפלו&quot;ש&quot;.<br /> אך יש לדקדק שהמשנה ברורה אינו פוסק שמותר לחבוש 'קאפעלו&quot;ש' זה, אלא פוסק שהנוהגים להקל אין למחות בידם ולא שמותר לכתחילה דהא כתב שמעיקר הדין במקום שלא נהגו להקל יש להחמיר ולא לחבוש.<br /> <br /> ופסק הרב עובדיה יוסף זצוק&quot;ל בספרו '''חזון עובדיה''': &quot;כובע שנותנים על הראש, ויש לו שפה מקפת שעושה צל כמו אוהל על לבושו, מותר ללובשו. ואם הוציא מן הכובע טפח סביב לראשו כמו אוהל והיה מהודק על ראשו והשפה שהוציא קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי&quot;. ולא נקט את דין הטילטול שנפסק בשלחן ערוך משום שבימינו ברוב המקומות קיים עירוב.<br /> <br /> וכן פסק הרב מרדכי אליהו זצוק&quot;ל ומופיע בספר '''מאמר מרדכי''' (שבת ח&quot;ד פ' פח הל' עח, פ, פא, פג, פד): <br /> &quot;עח אסור לחבוש כובע ללא שוליים בשבת [כגון 'כובע טמבל'].<br /> פ אסור לחבוש על הראש כובע ששוליו קשים והם רחבים טפח בשבת, אפילו תוך הבית.<br /> פא יש נוהגים להקל לחבוש כובע ששוליו רחבים טפח ויותר, והביאו האחרונים כמה סיבות ליישב מנהגם. וכתב המשנ&quot;ב שבמקום שלא נהגו להקל – יש להחמיר בכבישת הכובע שרחב טפח, אך להלכה יש להחמיר בזה בכל מקום.<br /> פב יש להקפיד למדוד את שולי הכובע בעת קניית מגבעת לגברים או כובע לנשים.<br /> פג מגבעת ששוליה מכופפים מעט – יש ליישרם בשעה שמודדים בהם טפח, למרות שדרך חבישתה היא כאשר השוליים מכופפים.<br /> פד מותר למדוד את שולי הכובע בשבת כדי לדעת אם מותר לחבשו בשבת או לא, משום דהוי לדבר מצוה (עיין שו&quot;ע סי' שו סעי' ז)&quot;.<br /> <br /> ופסק '''שלחן ערוך אדמו&quot;ר הזקן''' (סעי' מט) כדברי המשנה ברורה: &quot;לפיכך מותר ללבוש כובע גדול של לבד הנהוג בקצת מקומות שקורין (בריטי&quot;ל) אף אם יש בתוכו נייר קשה שעל ידי כן מתקשה ביותר ועומד בשוה כיון שאינו מתכוין לאוהל אלא לכסות ראשו ובמקומות שנהגו להקל בכל ענין אף אם הוא מתכוין לאוהל אין למחות בידם, כי יש להם על מה שיסמכו שיש מתירין לגמרי בכל ענין, שסוברים שלא גזרו כאן משום עשיית אוהל הואיל ונעשה דרך לבישה&quot;.</div>

דב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%9C&diff=14730 2019-05-25T19:36:11Z

<p>דב: </p> <hr /> <div>&lt;big&gt;<br /> <br /> == '''א. פתיחה''' ==<br /> <br /> <br /> אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי&quot;ה, נברר במאמר זה בס&quot;ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.<br /> <br /> <br /> <br /> == '''ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול'''==<br /> <br /> <br /> איתא בגמרא ב'''שבת''' (קיג.): &quot;משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת&quot;. לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, דהא אסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום דנמצא מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.<br /> <br /> עוד מצינו בגמרא '''בשבת''' מקור לדבר (קיח.): &quot;תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח , אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה&quot;. אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, אלא כאמור על דברי הגמרא הקודמת ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש&quot;י ז&quot;ל נמצא להדיא דיש איסור דקאי בפני עצמו בהצעת המיטות והדחת הצלחות וז&quot;ל: &quot;שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול&quot;.<br /> אך כמו בגמרא כן נראה '''ברמב&quot;ם''', אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו&quot;ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): &quot;אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא&quot;כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת&quot;. עכ&quot;ל.<br /> דברי הרמב&quot;ם אינם ברורים דיים, שלא מוכח מלשונו לכאן או לכאן. נושאי כליו, '''המגיד משנה והראב''ד''' נחלקו בדעתו: הראב&quot;ד בהשגותיו על הרמב&quot;ם חלק על הרמב&quot;ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש&quot;י: &quot;ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול&quot;. נמצא מוכח מדבריו שלרמב&quot;ם אין איסור הכנה מקודש לחול , דהא השיג עליו .<br /> אמנם, לעומת זאת כתב המגיד משנה על דברי הראב&quot;ד דאל לו לחלוק על הרמב&quot;ם, דהא הרמב&quot;ם עצמו סבירא ליה הכי וז&quot;ל: &quot;ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי&quot;ח) ת&quot;ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע&quot;כ. ובהשגות א&quot;א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע&quot;כ. ואף רבינו ז&quot;ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול&quot;.<br /> <br /> מקור נוסף מצינו בגמרא '''בשבת''' (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: &quot;משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו&quot;. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל : &quot;מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול&quot;. כמבואר, אזיל רש&quot;י לשיטתיה, דהאיסור קאי על הכמקו&quot;ל.<br /> ופירש '''הרמב&quot;ם''' (שבת פ' כ&quot;ו, ה' י&quot;ב) בדברי גמרא זו: &quot;מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין <br /> <br /> מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה&quot;ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם&quot;. שוב אין נראה מדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל צידוד באחת מן השיטות.)<br /> כהסבר רש&quot;י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): &quot;...ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...&quot;. וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): &quot;ה''ג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב&quot;ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול&quot;. וכן הבינה התוספתא: &quot;מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...&quot;. וכן משמע מהרשב&quot;א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.<br /> <br /> <br /> == '''ג. גדרי הכנה מקדש לחול''' ==<br /> <br /> <br /> איתא בגמרא '''בשבת''' (קנ.): &quot;לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו&quot;. וביאר רש&quot;י ז&quot;ל דאיסור מחשיך על התחום הינו &quot;איסור ממצוא חפציך&quot;, וכבר דרשו חז&quot;ל על פסוק זה כך (שבת קיג.): &quot;וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין&quot;. לאור האמור, עמ&quot;נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לדון באחרונים. <br /> <br /> והנה, כתב '''המגן אברהם''' (סי' תרס&quot;ז, סק&quot;ג) (ע&quot;פ דברי המהרי&quot;ל, הכ&quot;מ והגהות מי') דאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך השולחן ביו&quot;ט א לצורך יו&quot;ט ב. אך הכנה כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – לית לן בה. ובסוף דבריו הביא המגן אברהם דעה האוסרת להביא יין ביו&quot;ט א ליו&quot;ט ב. <br /> ותמה '''החיי אדם''' (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס&quot;ו) על שיטה זו, דמה הוא שונה מהולכת עירוב ביו&quot;ט ליו&quot;ט דהוא מותר. ותירץ שם דקאי בשמביא סמוך לחשיכה, דאז נראה ממש כמכין. ומ&quot;מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: &quot;דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה&quot;. ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו דזה כבר אסור. מ&quot;מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור , או הבאת יין דהא הותר רק במכין מקל&quot;ק.<br /> <br /> אמנם, כתב הגאון הרב משה לוי בספרו '''מנוחת אהבה''' (ח&quot;א, פ' יא, ה&quot;ב) דאסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ&quot;ש. וכיון דלא אסר אפילו להזיזו בשבת ממקומו אלא רק להכינו ממש לחול, כגון פריסת מפה משמע שאינו מסכים אם שיטת המג&quot;א והחיי אדם, דבהכנה מק&quot;ל סבירא להו דהאיסור קאי אף במזיז השולחן, אלא לשיטתיה בכהאי גונא – שרי. וכן בהמשך פרק יא שם (סי&quot;ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים דליכא הכנה בקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים.<br /> אך לעומת זאת פסק הרב יצחק יוסף בספרו '''ילקוט יוסף''' (הלכות שבת, ח&quot;ב, פי&quot;ב, ה&quot;א) דאסור אפילו דבר שאינו מלאכה והוא טרחא בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, דהא התיר בכה&quot;ג.<br /> <br /> <br /> == '''ד. דין פסידא במכין מקודש לחול''' ==<br /> <br /> <br /> איתא '''בגמרא''' (ביצה לו.): &quot;ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש&quot;י: &quot;ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות&quot;. ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, דעולא סבירא ליה דאף בדברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ&quot;נ שיוכל להשתמש בהם בחול, ליכא איסור. ופליגא עליה דרבי יצחק, דסבירא ליה דכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדשרי לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.<br /> <br /> ולעניין הלכה, כתב '''שו&quot;ת באר דוד''' (ס&quot;ח, בשם שו&quot;ת הרש&quot;ג, סס&quot;א) להביא ראיה דשרי דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. דהנה איתא בשו&quot;ע (סש&quot;ח ס&quot;ד) דמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו, וכן לולב התיר השו&quot;ע (סתרנ&quot;ד ס&quot;א) להחזירו למקומו אעפ&quot;י שאינו נצרך ללולב באותו יום. ומתוך כך הוכיח דמותר לחלוב אצל עכו&quot;ם חלב עמ&quot;נ שיהיה לו במוצ&quot;ש, במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג החלב לאחר השבת. ובמכין מקו&quot;ל קא מיירי היתר זה, דשרי טלטול במקום הפסד במכין מקו&quot;ל. אך כתב שם דאין ההיתר דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה דיש לאותו אדם את אותו החפץ וחושש להיזקו ובכהאי גוונא שרי רבנן למצלי ע&quot;י טלטולו, ובמקרה חלב מיירי בדליכא כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ&quot;ש ובכהאי גונא יש לומר דאסרי רבנן דקאי במניעת הריוח ולא מקרי הפסד. ועוד קרא לחלק, דמוקצה ולולב קאי בהצלה משום קלקול ויבוש, וליכא הכנה מקו&quot;ל בהצלה, אלא דוקא בתיקון דבר גופא. ובחלב אינו קאי בהצלה אלא בתקון. (שזה לשון השו&quot;ע שם (סתרנ&quot;ד ס&quot;א): &quot;אבל לא תחליף המים ובחה&quot;מ מצוה להחליפם כדי שישאר הדור&quot; עכ&quot;ל. ומשמע דאסר השלחן ערוך להחליף המים משום דהוי ממש מכין בידים לצורך חול, אך &quot;שישאר הדור&quot; דקאי הלולב במקום טובו – לית לן בה). והאריך שם עוד בראיותיו ודבריו. <br /> <br /> (ועוד כתב שהמביא יין בשבת לצורך הבדלה איננו הכנה מקו&quot;ל שבצירוף צורך מצוה וצורך שבת מותר לעשות הכנה מקו&quot;ל. <br /> והנה כתב המג&quot;א (סרנ&quot;ד ס&quot;ק כג) על דין המביא יין בשבת לצורך הבדלה שלא כדברי שו&quot;ת באר דוד (ע&quot;פ דברי הרמב&quot;ם), וז&quot;ל: &quot;אבל אסור לרדות לצורך חול דאפילו טלטול בעלמא אסור כמ&quot;ש בהג&quot;מ ה' פסח דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת.)<br /> <br /> אך מ&quot;מ נמצא לשיטתו דאיסור הכנה מקו&quot;ל הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ושרי בדברים שיש בהם הצלה ומקרי הפסד.<br /> &lt;/big&gt;&lt;nowiki&gt;טקסט לא מעוצב&lt;/nowiki&gt;</div>

דב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%93%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%A1%D7%97&diff=14724 2019-05-23T14:08:10Z

<p>דב: יצירת דף עם התוכן &quot; '''מינימום אמירת הגדה בליל הסדר''' לכאורה ישנו מקור פשוט וידוע לשאלה זו: כתוב '''בהגדה עצמה...&quot;</p> <hr /> <div> '''מינימום אמירת הגדה בליל הסדר'''<br /> <br /> <br /> לכאורה ישנו מקור פשוט וידוע לשאלה זו: כתוב '''בהגדה עצמה''' (פסחים קטז, א-ב): &quot;רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור...&quot;. <br /> <br /> אך עמ&quot;נ להבין את פשט הכתוב יש לראות את הראשונים, והראשונים כולם, פה אחד, סבורים שהכוונה לא יצא ידי חובתו, אין הכוונה שלא יצא מדין תורה, אלא לא יצא ידי חובת מצוה מן המובחר , ממילא מקור זה לא יכול לשמש כראיה. אל '''מהרמב&quot;ם''' (סה&quot;מ מקנ&quot;ז) נראית שיטה: &quot;לספר ביציאת מצרים בליל פסח. היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן, בתחלת הלילה, כפי צחות לשון המספר&quot;. נשמעת ברורה שיטת הרמב&quot;ם, שעניין מצוות והגדת לבנך משתנית מאדם לאדם. אדם שיש לו צחות לשון גבוה רשאי להאריך בסיפור יציאת מצרים כפי יכולתו ולא עוד אלא &quot;הרי זה משובח&quot; (רמב&quot;ם הלכות חמץ ומצה פ&quot;ז ה&quot;א). <br /> <br /> אך אדם שלא חונן בצחות לשון נראה דבשבילו תוקנה ההגדה, &quot;פתח פיך לאילם&quot; (משלי לא, ח). אך מהמשך דברי הרמב&quot;ם נשמע אחרת: &quot;וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם, ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו – יהיה יותר טוב&quot;. <br /> <br /> משמע שהדגש של הרמב&quot;ם במצות והגדת לבנך אינה על כמות אמירת ההגדה, אלא תוכן ההגדה, ולהתמקד ואף להאריך בשלושה דברים: &quot;מה שעשו לנו המצרים&quot;, &quot;ואיך לקח ה' נקמתנו מהם&quot;, ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו&quot;. טעם ההודאה לקב&quot;ה על יציאת מצרים שלכאורה אינה כ&quot;כ רלוונטית לימינו מסביר הרמב&quot;ן בסוף פרשת בא (פרק יג, טז. ד&quot;ה &quot;ולטוטפות בין עינך&quot;) וז&quot;ל: &quot;ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כֻּלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם&quot;. <br /> <br /> וכן נשמע דגש ברמב&quot;ם על צורך הארכת הסיפור, (הלכות חמץ ומצה פ&quot;ז ה&quot;ו): &quot;בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו'&quot;.<br /> <br /> מגרסת הרמב&quot;ם בגמרא בפסחים (קטז, ב) שגרס &quot;להראות&quot; ולא &quot;לראות&quot; וכן בהדגשתו &quot;כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים&quot; מצינו למדים שלפי הרמב&quot;ם יש צורך לתאר ולהראות עצמו בסיפור כאילו ממש עתה יצא ממצרים, וכמובן הכל כפי צחות לשון המספר. מנהג היקל גדול במאוד מצינו ב'''שו&quot;ת הרא&quot;ש''' (כלל כד, ס&quot;ד): &quot;וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה, הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים)&quot;. <br /> <br /> לשיטתו יוצאת כולא גדולה, דאין מצות והגדת לבנך עד שהבן שואל מעצמו, ואם שאל אל לו להגיד ההגדה בפה, אלא די בזיכרון בעלמא. אך מספר '''מנחת חינוך''' (מצוה כא) נשמעת קושיא על שיטת הרא&quot;ש, שהרי בכל יום ויום אנו מצווים על זכירת יציאת מצרים, ולפיכך, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, דהא ליל הסדר לא טעון סיפר מיוחד אותו צריך להגיד עמ&quot;נ לצאת י&quot;ח במצות והגדת, אלא עצם זכירת יציאת מצרים באותו לילה היא-היא המצוה. <br /> <br /> ה'''שולחן ערוך''' (או&quot;ח סתפ&quot;א ס&quot;ב) פסק שגדר ההגדה הוא סיפור הניסים והנפלאות, כמו סיפור שדרכו לרדת לפרטים וז&quot;ל: &quot;חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו עד שתחטפנו שינה&quot;.</div>

דב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%9C&diff=14691 2019-05-10T13:00:46Z

<p>דב: יצירת דף עם התוכן &quot;א. פתיחה אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדוש...&quot;</p> <hr /> <div>א. פתיחה<br /> <br /> אחד מאיסורי דרבנן הנפוצים בשבת כיום הוא איסור הכנה מקודש לחול. השבת נועדה לקדושה ומנוחה והטורח בשבת להכין דבר לימות החול מזלזל בכבודה. אי&quot;ה, נברר במאמר זה בס&quot;ד את מקור איסור הכנה מקודש לחול או אפילו האם קיים איסור כזה בדעות הראשונים. לאחר מכן, נצלול לעמקה של סוגיא ונברר את גדרי איסור הכנה מקודש לחול.<br /> <br /> ב. בירור קיום איסור הכנה מקודש לחול<br /> <br /> איתא בגמרא בשבת (קיג.): &quot;משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת. רבי עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת&quot;. לכאורה נראה מכאן מקור מפורש להכנה מקודש לחול, דהא אסרה המשנה הצעת מיטה משבת למוצאי שבת משום דנמצא מכין מקודש לחול. אך מאידך, אולי יש צד לומר ששורש איסור הצעת המיטות אינו נובע מאיסור הכנה מקודש לחול אלא נכלל באיסור תיקון, שכשמציע את המיטה נמצא מתקן את המיטה לשימוש חול.<br /> עוד מצינו בגמרא מקור לדבר (שבת קיח.): &quot;תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח , אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה&quot;. אף מפשט גמרא זו לא נראית הוכחה ברורה למקור הכנה מקודש לחול, אלא כאמור על דברי הגמרא הקודמת ניתן גם לומר כאן שאיסור ההדחה נכלל בתיקון ואינו בפני עצמו. אך מפירוש רש&quot;י ז&quot;ל נמצא להדיא דיש איסור דקאי בפני עצמו בהצעת המיטות והדחת הצלחות וז&quot;ל: &quot;שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול&quot;.<br /> אך כמו בגמרא כן נראה ברמב&quot;ם, אין נראה מלשונו מקור הכנה מקו&quot;ל. וזו דעתו בהלכות שבת (פרק כג, הלכה ז): &quot;אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין [סירים] וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא&quot;כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת&quot;. עכ&quot;ל.<br /> דברי הרמב&quot;ם אינם ברורים דיים, שלא מוכח מלשונו לכאן או לכאן. נושאי כליו, המגיד משנה והראב''ד נחלקו בדעתו: הראב&quot;ד בהשגותיו על הרמב&quot;ם חלק על הרמב&quot;ם וכתב שכוונת הגמרא בשני המקורות הללו (שבת קיג. קיח.) היא לאסור הכנה מקודש לחול וכרש&quot;י: &quot;ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. אמר אברהם, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול&quot;. נמצא מוכח מדבריו שלרמב&quot;ם אין איסור הכנה מקודש לחול , דהא השיג עליו .<br /> אמנם, לעומת זאת כתב המגיד משנה על דברי הראב&quot;ד דאל לו לחלוק על הרמב&quot;ם, דהא הרמב&quot;ם עצמו סבירא ליה הכי וז&quot;ל: &quot;ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (דף קי&quot;ח) ת&quot;ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע&quot;כ. ובהשגות א&quot;א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע&quot;כ. ואף רבינו ז&quot;ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול&quot;.<br /> (מקור נוסף מצינו בגמרא בשבת (קמא.) לבירור איסור הכנה מקודש לחול: &quot;משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו&quot;. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל : &quot;מתירין. את המכבש, שנוטל את היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול&quot;. כמבואר, אזיל רש&quot;י לשיטתיה, דהאיסור קאי על הכמקו&quot;ל.<br /> ופירש הרמב&quot;ם (שבת פ' כ&quot;ו, ה' י&quot;ב) בדברי גמרא זו: &quot;מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה&quot;ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם&quot;. שוב אין נראה מדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל צידוד באחת מן השיטות.)<br /> כהסבר רש&quot;י כן פסקו רבים. כדוגמת תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח): &quot;...ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים דכיון דזמן אכילה היא ואיכא אינשי דמתענגי ובעו למיכל בצהרים שרו להדיח כלי אכילה דצורך שבת הוא, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח דלאו אורח ארעא למיכל תוב, ולאו צורך היא והוה ליה מכין לחול...&quot;. וכן כתב הקרבן נתנאל (פרק טו סימן ב): &quot;ה''ג אבל לא משבת למוצאי שבת. מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של ב&quot;ה לפי שהם צורך מחר. תוס'. פי' דקיפול מפשיט הקמטים ועושה תיקון זה בשבת כדי ללובשו בחול והוי כמכין משבת לחול&quot;. וכן הבינה התוספתא: &quot;מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש [מפני שהוא עם חשיכה] מפני שהוא כמתקן מקודש לחול...&quot;. וכן משמע מהרשב&quot;א בחידושיו (שבת קיד:) ועוד.<br /> <br /> ג. גדרי הכנה מקדש לחול<br /> <br /> איתא בגמרא בשבת (קנ.): &quot;לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו&quot;. וביאר רש&quot;י ז&quot;ל דאיסור מחשיך על התחום הינו &quot;איסור ממצוא חפציך&quot;, וכבר דרשו חז&quot;ל על פסוק זה כך (שבת קיג.): &quot;וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין&quot;. לאור האמור, עמ&quot;נ להבין מהו ההבדל בין איסור עשיית חפצי האדם בשבת כדרכו בחול ובין איסור הכנה מקודש לחול יש לדון באחרונים . <br /> הנה כתב המגן אברהם (סי' תרס&quot;ז, סק&quot;ג) (ע&quot;פ דברי המהרי&quot;ל, הכ&quot;מ והגהות מי') דאיסור הכנה מקדש לקדש הינו דוקא בעשיית פעולה ממשית לצורך קדש, כמו לדוגמא לערוך השולחן ביו&quot;ט א לצורך יו&quot;ט ב. אך הכנה כגון הכנסת השולחן מחצרו לביתו – לית לן בה. ובסוף דבריו הביא המגן אברהם דעה האוסרת להביא יין ביו&quot;ט א ליו&quot;ט ב. <br /> ותמה החיי אדם (הלכות שבת ומועדים, כלל קנג, ס&quot;ו) על שיטה זו, דמה הוא שונה מהולכת עירוב ביו&quot;ט ליו&quot;ט דהוא מותר. ותירץ שם דקאי בשמביא סמוך לחשיכה, דאז נראה ממש כמכין. ומ&quot;מ הביא שם החיי אדם גדר לעניין הכנה מקודש לקודש: &quot;דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה&quot;. ולפיכך התיר להכניס שולחן מחצירו לביתו כיוון שאינו גומר את עניין הכנת השולחן לסעודה, אלא עליו עוד לערכו דזה כבר אסור. מ&quot;מ, ניתן להביא מכאן גדר לעניין הכנה מקודש לחול, שעניין הכנה מקודש לחול חמור יותר מהכנה מקודש לקודש, וממילא כל דבר שהתירו האחרונים לעשות בעניין הכנה מקודש לקודש הינו אסור בהכנה מקודש לחול. כגון הכנסת השולחן בלי עריכתו – אסור , או הבאת יין דהא הותר רק במכין מקל&quot;ק.<br /> אמנם, כתב הרב משה לוי בספרו 'מנוחת אהבה' (ח&quot;א, פ' יא, ה&quot;ב) דאסור לאדם לפרוס מפה על שולחן שצריך הוא לו במוצ&quot;ש. וכיון דלא אסר אפילו להזיזו בשבת ממקומו אלא רק להכינו ממש לחול, כגון פריסת מפה משמע שאינו מסכים אם שיטת המג&quot;א והחיי אדם, דבהכנה מק&quot;ל סבירא להו דהאיסור קאי אף במזיז השולחן, אלא לשיטתיה בכהאי גונא – שרי. וכן בהמשך פרק יא שם (סי&quot;ב), כתב בהערה (38) להוכיח מדברי מספר ראשונים דליכא הכנה בקודש לחול אלא רק בשטורח בסידור ותיקון דברים לצורך חול, ודלא כדברי האחרונים.<br /> אך לעומת זאת פסק הרב יצחק יוסף בספרו 'ילקוט יוסף' (הלכות שבת, ח&quot;ב, פי&quot;ב, ה&quot;א) דאסור אפילו דבר שאינו מלאכה והוא טרחא בעלמא, וכגון הבאת יין משבת לחול. ודלא כפסיקת המנוחת אהבה, דהא התיר בכה&quot;ג.<br /> <br /> ד. דין פסידא במכין מקודש לחול<br /> <br /> איתא בגמרא (ביצה לו.): &quot;ומכסין את הפירות. אמר עולא: ואפילו אוירא דלבני [פירש רש&quot;י: &quot;ואפילו אוירא דלבני. לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים, ומתירא שלא ימוחו - מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין - אף הכלי לא ינטל לצרכן], רבי יצחק אמר: פירות הראויין. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תנן: מכסין את הפירות בכלים. פירות - אין, אוירא דלבני - לא! - הוא הדין דאפילו אוירא דלבני, ואיידי דתנא רישא משילין פירות - תנא סיפא נמי מכסין את הפירות&quot;. ממחלוקת זו ניתן להביא ראיה לנידון, דעולא סבירא ליה דאף בדברים האסורים בשבת להטלטל, במקום פסידא – עמ&quot;נ שיוכל להשתמש בהם בחול, ליכא איסור. ופליגא עליה דרבי יצחק, דסבירא ליה דכל היתר פסידא בהכנה מקודש לחול הינו בדשרי לטלטלו בשבת, אך בשאסור לטלטלו – 'אוירא דלבני', אין להצילו במקום פסידא.<br /> ולעניין הלכה, כתב שו&quot;ת באר דוד (ס&quot;ח, בשם שו&quot;ת הרש&quot;ג, סס&quot;א) להביא ראיה דשרי דווקא בדבר שטלטולו מותר, כלי שמלאכתו להיתר. דהנה איתא בשו&quot;ע (סש&quot;ח ס&quot;ד) דמותר להכניס כלים לתוך ביתו בחושש שמא ישברו או יגנבו, וכן לולב התיר השו&quot;ע (סתרנ&quot;ד ס&quot;א) להחזירו למקומו אעפ&quot;י שאינו נצרך ללולב באותו יום. ומתוך כך הוכיח דמותר לחלוב אצל עכו&quot;ם חלב עמ&quot;נ שיהיה לו במוצ&quot;ש, במקרה שאם לא ילך בשבת לא ישיג החלב לאחר השבת. ובמכין מקו&quot;ל קא מיירי היתר זה, דשרי טלטול במקום הפסד במכין מקו&quot;ל. אך כתב שם דאין ההיתר דומה לראיות הללו, שהראיות הללו מדברות במקרה דיש לאותו אדם את אותו החפץ וחושש להיזקו ובכהאי גוונא שרי רבנן למצלי ע&quot;י טלטולו, ובמקרה חלב מיירי בדליכא כלל החלב עצמו, אלא רצונו שיהיה חלב לפניו במוצ&quot;ש ובכהאי גונא יש לומר דאסרי רבנן דקאי במניעת הריוח ולא מקרי הפסד. ועוד קרא לחלק, דמוקצה ולולב קאי בהצלה משום קלקול ויבוש, וליכא הכנה מקו&quot;ל בהצלה, אלא דוקא בתיקון דבר גופא. ובחלב אינו קאי בהצלה אלא בתקון. (שזה לשון השו&quot;ע שם (סתרנ&quot;ד ס&quot;א): &quot;אבל לא תחליף המים ובחה&quot;מ מצוה להחליפם כדי שישאר הדור&quot; עכ&quot;ל. ומשמע דאסר השלחן ערוך להחליף המים משום דהוי ממש מכין בידים לצורך חול, אך &quot;שישאר הדור&quot; דקאי הלולב במקום טובו – לית לן בה). והאריך שם עוד בראיותיו ודבריו. <br /> (ועוד כתב שהמביא יין בשבת לצורך הבדלה איננו הכנה מקו&quot;ל שבצירוף צורך מצוה וצורך שבת מותר לעשות הכנה מקו&quot;ל. <br /> והנה כתב המג&quot;א (סרנ&quot;ד ס&quot;ק כג) על דין המביא יין בשבת לצורך הבדלה שלא כדברי שו&quot;ת באר דוד (ע&quot;פ דברי הרמב&quot;ם), וז&quot;ל: &quot;אבל אסור לרדות לצורך חול דאפילו טלטול בעלמא אסור כמ&quot;ש בהג&quot;מ ה' פסח דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת.)<br /> אך מ&quot;מ נמצא לשיטת שו&quot;ת באר דוד דאיסור הכנה מקו&quot;ל הינו דוקא במכין שיש בו תיקון גוף הדבר, ריוח. ושרי בדברים שיש בהם הצלה ומקרי הפסד.</div>

דב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8_%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%99%D7%94&diff=14690 2019-05-10T12:57:53Z

<p>דב: יצירת דף עם התוכן &quot; א. בירור איסור השימוש איתא בגמרא בשבת (כב.): &quot;אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב): אסור להרצות מ...&quot;</p> <hr /> <div><br /> א. בירור איסור השימוש<br /> איתא בגמרא בשבת (כב.): &quot;אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב): אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה מתקיף לה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו?! דתניא ושפך וכסה - במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי - שלא יהו מצות בזויות עליו. בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי: מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה? אמר להו: הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. אמר רב יוסף: מריה דאברהם! תלי תניא בדלא תניא. סוכה – תניא, חנוכה - לא תניא. דתניא סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, יינות (של) שמנים וסלתות - אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן- הכל לפי תנאו אלא אמר רב יוסף: אבוהון דכולהו דם&quot;.<br /> ניתן להשוות את איסור ספירת מעות לאור נרות חנוכה לשימוש במותר שמן נרות חנוכה. שטעם איסור ספירת מעות לאור נרות חנוכה משום ביזוי מצוה. וכן בשימוש מותר השמן יש לחשוש לביזוי מצוה. <br /> על פניו, יוצא מגמרא זו שישנו אופן בו מותר להשתמש במותר השמן וישנו אופן שאסור: בכל ימי חנוכה אין להשתמש במותר השמן, וכדין פירות הסוכה שאסורים במשך החג, אך לעומת זאת לאחר החג כדין קישוטי הסוכה ניתן להשתמש בהם.<br /> <br /> ב. איסור השימוש בתוך ימי החג<br /> תוספות על גמרתנו:<br /> התוס' בגמרתנו דן בנידון זה:<br /> &quot;סוכה תניא - משמע דטעמא דנויי סוכה משום ביזוי מצוה. וקשה לר''י בפרק כירה, (לקמן דף מה.) ושם משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצי למצותה.<br /> - מקדים התוס' ואומר, שמשמע מהגמרא שלנו שטעם איסור השימוש בפירות המקשטים את הסוכה הוא משום ביזוי מצוה, וכיוון שהשווינו את איסור ספירת מעות לאור נרות חנוכה לפירות הסוכה בגמרתנו. א&quot;כ, קשה, מדוע נאמר בהמשך הגמ' שטעם איסור השימוש בפירות הוא משום שהם מוקצים? והרי סותר את הגמרא שלנו!<br /> ותירץ, דצריכי לתרווייהו, דמשום דאיתקצי למצותה לא הוה אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא (בנפל) בשבת וביו''ט. ומשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן להו היכא דנפלו, אבל השתא דאמרי' דאיתקצי וביזוי מצוה - אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחול המועד.<br /> - ותירץ ר&quot;י שאכן שני הטעמים נכונים, וכל אחד חשוב במניעת האדם להשתמש בפירות במשך חג סוכות: במשך ימי חוה&quot;מ סוכות אדם מתחייב משום ביזוי מצוה, שאם לא כן, והיה מתחייב רק משום מוקצה – הרי אין מוקצה אלא בשבת ויו&quot;ט – והיה מותר. ואם ירצה להשתמש בהם בשבת יתחייב משום מוקצה. וכן ישנה נפקא מינא מכך לעניין סוכה שנפלה בשבת, שאין אנו יכולים לחייבו משום ביזוי מצוה כשמשתמש בפירות, אלא רק משום מוקצה.<br /> וקשה לר''י, כיון דנויי סוכה אסורין משום ביזוי, א''כ מאי פריך בביצה בפ' המביא (דף ל:) מנויי סוכה אעצי סוכה? דקאמר וסוכת החג לא מהני בה תנאה, והתנינן: סככה כהלכתה כו'. ומאי קושיא? דילמא עצי סוכה לא מהני ביה תנאה דמקרא נפקא כדדריש התם: מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת''ל חג הסוכות ז' ימים וגו'. ודרשה גמורה היא כדמוכח בפרק קמא דסוכה (דף ט.) דב''ש פסלי מהאי קרא סוכה ישנה וב''ה מכשירין דההוא מיבעי ליה לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, אבל נויי סוכה דלא אסירי אלא משום ביזוי מהני בהו תנאה.<br /> - ועוד קשה לר&quot;י, אם הנחת היסוד שלנו היא שנויי סוכה הם משום ביזוי ומוקצה, מדוע הקשו במסכת ביצה מנויי סוכה, שאם אדם עשה בהם תנאי רשאי להשתמש בהם, ונמצא שיש דרך היתר להשתמש בסוכה שלא לצורך מצוה, לעצי סוכה שלא ניתן כלל להשתמש בהם: &quot;(נאמר בברייתא:) ושוין בסוכת החג שהיא אסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ומי מהני בה תנאי? (-וכי מותר לעשות בהם תנאי?!) וה(רי) אמר רב ששת משום (-בשם) רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה - שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה' (-ומשמע מכאן שאסור להשתמש כלל בסוכה, וכיצד יש היתר להתנאות תנאי?). ותניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על (קרבן) החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה - תלמוד לומר, חג הסכות שבעת ימים לה', מה חג לה' - אף סוכה לה'. - אמר רב מנשיא בריה (-בנו) דרבא: סיפא אתאן לסוכה דעלמא (-הסיפא שמסבירה שניתן להתנאות מדברת על סוכה בכל ימות השנה ולא בסוכות.). אבל סוכה דמצוה (-שהיא בסוכות) - לא מהני בה תנאה (-לא ניתן לעשות בה תנאי). - וסוכה דמצוה לא? (-וכי סוכה בימי חג הסוכות אסורה ואפילו כשמתנא עליה?) והתניא: (-והרי שנינו:) סככה כהלכתה, ועטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים, ופרכילי ענבים, יינות, שמנים, וסלתות, ועטרות שבלים - אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג. ואם התנה עליהם - הכל לפי תנאו! (-ומשמע מברייתא זו שניתן להתנאות על הסוכה, ובאופן זה תהיה מותר אפילו בתוך ימי סוכות עצמם, ומדוע סבר רב מנשיא שסוכה בחג עצמו אסורה ואפילו בכשמתנא עליה?)- אביי ורבא (מתרצים שאלה זו,) דאמרי תרוייהו (-שאמרו שניהם): (התנאי שמועיל בסוכה, יכול להועיל רק לנוי הסוכה, ולא לסכך ולדפנות, והברייתא מדברת) באומר איני בודל מהם כל בין השמשות, דלא חלה קדושה עלייהו (-שלא חלה עליהם באופן זה קדושת סוכה). אבל עצי סוכה (בניגוד לנויי סוכה) דחלה קדושה עלייהו (-שחלה קדושה עליהם ומדאורייתא, מהפסוק: &quot;...שבעת ימים לה'&quot;) – (ממילא) אתקצאי (-מוקצים) לשבעה (ימים). וממילא השאלה היא מה היתה ההוא אמינא של הגמ' להשוות בין עצי סוכה לנויי סוכה? והרי נויי סוכה הם משום ביזוי מצוה, וממילא תנאי – יתיר שימוש בהם בחג, ואילו עצי סוכה הם מהמקרא ודינם דין דאורייתא, ומובן שלא ניתן להתנאות על דין דאורייתא.<br /> וכן מצינו שנחלקו בדין זה ב&quot;ש וב&quot;ה במסכת סוכה (דף ט.).<br /> ועוד בפרק כירה (לקמן דף מה.) משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסור אלא משום דאיתקצאי למצותה.<br /> - ועוד קשה לר&quot;י, והרי נאמר בהמשך מסכת שבת, בפרק כירה, שעצי סוכה בכלל אסורים משום מוקצה, ובכלל סותר לנו את הגמרא בחגיגה שלומדת את איסור שימוש בעצי הסוכה מפסוקי המקרא.<br /> והשיב ר''ת דבין נויי סוכה ובין עצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסירי אלא משום ביזוי או משום הואיל והוקצה למצותו, ולא אסירי מקרא אלא דווקא כדי הכשר סוכה. <br /> והמקשה דפריך בביצה (דף ל:) מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה, ומשני באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חיילא קדושה על נויי סוכה וכן על עצים היתרין על הכשר סוכה מהני בה תנאה, אבל עצי סוכה כדי הכשר חיילא קדושה עלייהו על כרחו דבר תורה כל שבעה, ולא מהני תנאה. והא דקאמר התם ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו ופריך למימרא דמהני בה תנאה כו' ומשני סיפא אתאן לסוכה דעלמא ובתר הכי פריך וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתניא סככה כו' לא בעי לשנויי הכל לפי תנאו על יתרות מכדי הכשר סוכה דהכל לפי תנאו משמע בכל הסוכה במותר השמן בימי חנוכה&quot;.<br /> - מתרץ ר&quot;ת את כל הקושיות של ר&quot;י ע&quot;י חילוק פשוט: <br /> גוף הסוכה המינימלי שהינו לשם הכשר הסוכה – הינו מדין דאורייתא, אך כל הדברים היתרים על הכשר הסוכה (כגון דפנות לא הכרחיות להכשר הסוכה, נויי סוכה ועצי סוכה היתרים על כמות העצים המינימלית) – הינם מדין דרבנן, ובכללם איסור ביזוי מצווה ומוקצה.<br /> <br /> ועל דרך זה ניתן לתרץ את שתי הקושיות:<br /> תירוץ קושיא ב: המקשה שהקשה בפרק כירה בהמשך הגמ' במסכת שבת אינו ידע חילוק זה בין גוף הסוכה המינימלי שאסור מדאורייתא, לבין דברים היתרים על הכשר הסוכה שדינם דרבנן. ומשום כך טעה והקשה מנויי סוכה שהם דברים היתרים על הכשר הסוכה ומותר להתנאות עליהם, על הכשר הסוכה שעליה לא ניתן להתנאות.<br /> <br /> תירוץ קושיא א: והמקשה שהקשה בגמ' בחגיגה מנויי סוכה על עצי סוכה, שנמצא שניתן להתנאות על הסוכה, לא ידע החילוק בין הכשר גוף הסוכה המינימלי ותוספת. וכוונת הגמ' שם באומרה את לשון התנאי &quot;איני בודל מהם&quot;, כוונתה היתה לכך שמותר להתנאות תוספת על מצוות סוכה והם הדברים היתרים על הכשירה. אבל על בבסיס הסוכה לא ניתן להתנאות, כי הוא-הוא הכשר הסוכה ודינו מדאורייתא. ע&quot;כ.<br /> <br /> משמע מהתוספות שאיסור שימוש בנר חנוכה ובכללו איסור שימוש מותר השמן, הוא משום ביזוי מצוה ומשום שהשמן הוקצה למצוותו לשמונת ימי החג, ונלמד מנויי סוכה ששייך בהם גם ביזוי מצווה וגם מוקצה. <br /> עד כה הוכחנו שישנו איסור שימוש במותר השמן בתוך החג עצמו, אך כעת ניגש לברר האם איסור שימוש במותר תקף גם לאחר החג: <br /> <br /> ג. דין מותר השמן לאחר החג<br /> מדרש תנחומא :<br /> &quot;ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מהו להדליק בה בשני, כך שנו רבותינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני, ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום השלישי ומדליקו, וכן בשאר הימים, אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו, למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו, לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינן מן התורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין שנא' (דברים י) ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה שאף על דבריהם אני מסכים שנאמר (איוב כב) ותגזר אומר ויקם לך...&quot;.<br /> <br /> שיטת התוס' :<br /> &quot;ואחר השבת מותר אפי' לר' יהודה וה&quot;נ תניא לקמן גבי נויי סוכה אסור להסתפק מהן עד מוצאי י&quot;ט האחרון אבל בתר הכי שרי וקשה לר&quot;י דמ&quot;ש מנר חנוכה דתניא כבה ליל ראשון מוסיף עליו בליל ב' ומדליק בו, כבה ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ואומר ר&quot;י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר...&quot;.<br /> <br /> דברי הרא''ש : <br /> &quot;שאילתות דרב אחאי נר חנוכה שהותיר בו שמן מהו צריך לעשות בו. תא שמע דתנו רבנן נר חנוכה שהותיר בו שמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו ביום השני. ביום השני מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי וכן בשאר הימים. אבל אם הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו לפי שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו&quot; .<br /> <br /> שאילתות דרב אחאי :<br /> &quot;שאילתות דרב אחאי פרשת וישלח שאילתא כו : שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאדלוקי שרגא דחנוכה מאימתי היא מצותה כך שנו חכמי' משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק אם כבתה והותיר שמנה מוסיף עליו יום שני ומדליקו ואם הותיר ליום שני מוסיף עליו ליום שלישי ומדליקו וכן שאר הימים הותיר ליום שמיני עושה מדורה ומדליקו בפני עצמו דכיון דהוקצה למצוה אסור להסתפק ממנו&quot;.<br /> <br /> משמע מכל מקורות אלו שלאחר חנוכה יש לשרוף את מותר השמן מנרות חנוכה, כיוון שהוקצה למצותו. ועוד מוסיף התוס' טעם, שמשום שנר חנוכה הוא אינו להנאתו של האדם אלא לפרסום נס חנוכה ומשום שהמצוה חביבה עליו, לא יצפה שיכבה הנר שישאר לו מהשמן, ובכך מקצה השמן לגמרי למצוה.<br /> אך נראה מדברי הרי&quot;ף שחולק על מקורות אלה באופן חזיתי:<br /> <br /> שיטת הרי''ף: <br /> &quot;א''ר זירא (אמר רב מתנה) אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת מדקאמר מדליקין בהם בחנוכה בשבת ש''מ אסור להשתמש לאורה, דכיון דאסור להשתמש לאורה לא אתי לאטויי ותו מדמדליקין בהן בחנוכה בשבת מכלל דאי כביא לא מזדקיק לה, ש''מ כבתה אין זקוק לה. והא דתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק לאו דאי כביא הדר מדליק לה אלא דאי לא אדליק מדליק א''נ לשיעורא (כלומר שצריך ליתן שמן לתוכו כדי שתהא דולק והולך עד השיעור הזה) היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו: עד שתכלה רגל מן השוק עד כמה א''ר יוחנן עד דכליא רגלא דתרמודאי פי' עצים ידועים אצלם ונקראים תרמודא ובני אדם המביאין אותם נקראין תרמודאי ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה&quot;.<br /> <br /> משמע לשיטתו שמותר באופן גורף להשתמש בשמן לאחר שתם שיעור זמן דליקת החנוכיה. ולפיכך, יש לישב סתירה זו בין השאילתות והאחרים לרי&quot;ף. <br /> <br /> ונחלצו ראשונים לתירוץ סתירה זו:<br /> הסבר הר&quot;ן :<br /> &quot;אי נמי לשיעורא. פירש הרב אלפסי ז''ל שאם היתה דולקת והולכת עד כשיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. ונראה מדבריו שאם כבתה שמותר להסתפק מן השמן וכל שכן הוא וטעמא דמילתא לפי שלא הקצה אותה אלא למצותה דהיינו כל זמן שדולקת והולכת בתוך זמן מצותה הא כבתה מותר דומיא דעצי סוכה ונוייה שמותרין לאחר החג. אבל מקצת מן הגאונים ז''ל אמרו דאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני וכן בשאר הימים ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו ולפי דבריהם יש לחלק בין זה לעצי סוכה ונוייה דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג לפי שעשויין להשאר אחר החג ולא מקצה להו למצותן לגמרי אבל שמן ופתילה שעשויים להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן, דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו. ואם נשתיירו הרי הן אסורין שהרי הקצה אותן לגמרי למצותן, ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בחג שאסורין כדמוכח במסכת ביצה פרק המביא (דף ל עמוד ב) ולא דמי לנר של שבת שעשוי להיות כולה למצותה ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה משום דהתם אף בעודו דולק למצותו נהנין ממנו, מה שאין כן בנר חנוכה. ורש''י ז''ל פירש לשיעורא שצריך שיתן בה שמן כשיעור הזה&quot;.<br /> <br /> ואכן מדברי הר&quot;ן מוסבר למה אמר הרי&quot;ף שמותר להשתמש במותר השמן והשאילתות פסק שאסור: הרי&quot;ף שפסק שאסור להשתמש במותר השמן, הוא משום שלפי שיטתו יש להקצות השמן לפני הדלקת הנרות לשם מצווה, וכאשר עשה הקצאה זו רשאי הוא להשתמש במותר השמן. אך לעומת זאת לא נפסק שיש להקצות השמן בשאילתות, וממילא כיוון שלא הקצה השמן אינו רשאי להשתמש במותרו.<br /> <br /> תירוץ המרדכי:<br /> &quot;א''נ לשיעורא - לתת בהן שמן שתדליק כשיעור זה. ומצאתי פי' אחר לשיעורא שאם היתה דולקת כשיעור ורצה לכבותה או להשתמש לאורה שפיר דמי. וקשה לי אני מרדכי דהא אמרינן בפסיקתא רבתי ביום השמיני נשיא, ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר שמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני, וכן כל הימים, הותיר ביום ח' עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפה, לפי, שמאחר שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ואסור להשתמש בו. ומהר''ם תירץ דהתם מיירי כשלא נתן בו שמן אלא כשיעור&quot;.<br /> <br /> נמצא, שישנו הבדל בכוונת הרי&quot;ף לשאילתות: מה שהרי&quot;ף אמר שמותר להשתמש בשמן הוא דווקא במקרה שהאדם שם יותר בנר יותר משיעור השמן הנצרך עמ&quot;נ שידלוק כדי הזמן שצריך לדלוק (והוא שלושים דקות), שמשום שדלק כבר כשיעור הזמן הנצרך רשאי להשתמש בשמן הנותר. אך לעומת זאת השאילתות דיברו על אופן שונה, והוא במקרה שהאדם שם בנר שמן בדיוק כשיעור זמן ההדלקה הנצרך, וממילא באופן כזה יש לומר שהדין שונה ואינו רשאי להשתמש בשמן.<br /> <br /> הסתירה בשיטת הרא&quot;ש:<br /> איתא בסימן ט ברא&quot;ש, פרק שני דשבת, כך: <br /> &quot;שאילתות דרב אחאי נר חנוכה שהותיר בו שמן מהו צריך לעשות בו. תא שמע, דתנו רבנן נר חנוכה שהותיר בו שמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו ביום השני. ביום השני מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי וכן בשאר הימים. אבל אם הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו לפי שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו&quot;.<br /> <br /> ואילו לפני, בסימן ג שם:<br /> ז&quot;ל: &quot;אי נמי לשיעורא שיש ליתן שמן בנר שיהא דולק כשיעור הזה. אי נמי: אם אחר שדלקה כשיעור הזה רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו&quot;.<br /> <br /> מצד אחד נוקט הרא&quot;ש כשיטת השאילתות וסובר שאסור להשתמש במותר השמן משום שהוקצה למצוותו, ואילו מצד שני לפני פירושו זה כתב שמותר לכבות הנר לאחר שדלק כשיעור הזמן הנצרך ואף להשתמש לאורו, וכהרי&quot;ף שכותב שהרשות בידו לעשות כן, וסתירה זו היא בעצם כמו הסתירה המרכזית, בין השאילתות לרי&quot;ף, ויש לישב.<br /> וכן אותה סתירה ישנה בטו&quot;ר בהלכות חנוכה :<br /> סי' תרעב: <br /> &quot;מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא. הילכך, צריך ליתן בה שמן כזה השיעור. ואם נתן בה יותר יכול לכבות לאחר שיעבור זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן, שעבר עיקר מצותה...&quot;.<br /> <br /> סי' תרעז:<br /> &quot;...הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בליל ב' נותר בליל ב' מוסיף עליו ומדליק בג' וכן בכל הלילות. נותר ממנו בליל ח' עושה לו מדורה ושורפו בפ&quot;ע שהרי הוקצה למצותו...&quot;.<br /> <br /> תירוץ הבית יוסף והבנתו בסוגיא:<br /> &quot;הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בליל שני וכו' עד שהרי הוקצה למצותו. כן כתב הרא''ש בפרק במה מדליקין (סי' ט) בשם שאילתות דרב אחאי (סי' כו שאילתא ב) והמרדכי בשם ילמדנו ופסיקתא רבתי. וא''ת והרי כתב רבינו בסימן תרע''ב צריך ליתן בה שמן כזה השיעור ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן שעבר עיקר מצותה וגם הרי''ף (ט.) והרא''ש (סי' ג) כתבו כן בפרק הנזכר ודברים אלו סותרים זה את זה וכן כתב הר''ן (ט. ד''ה אי נמי) שהגאונים שאומרים שאם כבתה ונשאר שמן ביום הראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני וכו' נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו, הם חולקים על מה שכתב הרי''ף שאם היתה דולקת והולכת עד כשיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. אבל אין נראה כן מדברי הרא''ש שאף על פי שכתב סברא זו דעושה לו מדורה בשם השאילתות אם איתא שהיה סובר שהיא חולקת על הסברא הראשונה ה''ל לכתבן סמוכות זו לזו. ורבינו פשוט הוא שסובר שאינן חולקות, שהרי כתב לשתיהן סתם. <br /> ומצאתי כתוב בשם מהר''י אבוהב ז''ל: 'שיש לחלק ביניהם שכשנתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעור זמן הדלקה יכול אחר כך להסתפק ממנו אם ירצה אבל כשנתן השמן בנר בסתם אז הוקצה למצות נר חנוכה וצריך לעשות לו זה התיקון' עכ''ל. <br /> ולי נראה לחלק ביניהם בענין אחר שמה שכתב בסימן תרע''ב מיירי שנתן בה שמן יותר מכשיעור ואחר שדלק כשיעור מותר ליהנות ממנו דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד ומה שכתב בסימן זה מיירי בשנותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה הוא הוקצה למצותו ולפיכך צריך לעשות לו מדורה דכיון דמשיעור הדלקה הוא הוקצה למצותו ואסור ליהנות ממנו וכן כתוב בהגהות מיימוניות (פ''ד אות ד)&quot;.<br /> <br /> מקדים השו&quot;ע ואומר: יש להניח קודם כל הנחת יסוד שהרא&quot;ש אינו סובר שהשיטות האלה חלוקות זו בזו, אלא, שאם היה סבור שחלוקות היה סומך סעיפים אלו זה לזה. <br /> וכן הטו&quot;ר (המכונה &quot;רבינו&quot;) אינו סבור שחלוקות, כיוון ששנה ההלכה בלא שם אומרה, (&quot;סתם&quot;).<br /> ויש לישב כך את הסתירה: והביא את תירוץ מהר&quot;י אבוהב שחילק חילוק פשוט: מה שאמרו הרא&quot;ש והטו&quot;ר בסעיף אחד שמותר להשתמש במותר השמן לאחר שיעור זמן הדלקתו, הוא דווקא במקרה שייחד השמן לשיעור זמן ההדלקה המינימלית, אך מה שאמרו בסעיף אחר שאסור להשתמש ממנו הוא דווקא במקרה שהדליקו בסתם ובכך הוקצה למצוותו וצריך לשורפו.<br /> וכן תירץ תירוץ משל עצמו: מה שאמרו הרא&quot;ש והטו&quot;ר בסעיף אחד שמותר להשתמש במותר השמן הוא דווקא במקרה שהאדם שם יותר משיעור השמן המספיק לשיעור הזמן המינימלי לדליקת החנוכייה, ומאידך מה שכתבו בסעיף אחר שאסור להשתמש במותר השמן הוא במקרה ששם בדיוק כשיעור המספיק, ובכך הקצה השמן למצוותו, וכל דבר שהוקצה למצוותו אסור להינות ממנו. <br /> ולמסקנא משיטתו יש להעמיד את שיטת השאילתות במקרה ששם בדיוק כשיעור השמן הנצרך ובכך הקצה אותו למצוותו. ואילו העמיד את שיטת הרי&quot;ף במקרה ששם יותר משיעור זמן הדליקה. <br /> <br /> הסתירה בשולחן ערוך והמשנה ברורה המבארו:<br /> תרעב סעיף ב: &quot;שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן&quot;.<br /> <br /> המשנה במקום: <br /> &quot;יכול לכבותה וכו' - שאינו מקצה השמן רק מה שצריך לשיעור חצי שעה למצותו וע''כ מותר לכבותו ולהנות ממנו ומ''מ הסכימו כמה אחרונים דלכתחלה טוב להתנות שאינו מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה משום דיש מן הפוסקים שסוברים דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל.<br /> להשתמש לאורה וכו' - ויש מחמירין שבעוד שהנרות דולקין אין להשתמש לאורן משום הרואה שלא ידע לחלק בין תוך זמן שיעורו לאחר זה הזמן&quot;. <br /> <br /> שו&quot;ע או&quot;ח תרעז סעיף ד: &quot;הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו; ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו&quot;.<br /> <br /> המשנה ברורה במקום: &quot;הנותר ביום השמיני וכו' - דבלילות הקודמין אם נותר יכול להשתמש בהן למצות הדלקה בלילות שאחריהן ואם נתערב בשמן אחר דינו כדלקמיה. <br /> מן השמן הצריך וכו' - היינו שלא נתן תחלה רק כשיעור הדלקה ונכבה באמצע ונותר ולכן אסור דהוקצה למצותו ואסור להנות הימנו אבל אם נתן הרבה בנר ונותר מותר להשתמש בו לכתחלה וכמו שכתב לעיל בסימן תרע''ב ס''ב. ודע דיש פוסקים שסוברין דאם נתן השמן בסתם הוקצה כל השמן אם לא דהתנה לכתחלה שלא יאסור אלא כשיעור ועיין לעיל בסימן תרע''ב במ''ב סק''ז. <br /> ושורפו בפני עצמו - דלהניחו לשנה הבאה לנ''ח אסור דחיישינן לתקלה, ואפילו להניחו בכלי מאוס דודאי לא יבוא לאכלו ג''כ אסור, דחיישינן שמא יבוא לדלוק ולהנות הימנו&quot;.<br /> <br /> שוב אותה סתירה פוגשת אותנו גם בשו&quot;ע, אך מתרץ המשנה ברורה ומחלק את החילוק שהובא לעייל בב&quot;י. וכן מחדש לנו המשנה ברורה שלא ניתן לשמור את מותר השמן בכלי מסויים עד שנה הבאה עמ&quot;נ להדליק בו את הנרות. וכיוון שאנו חוששים שיאכלו בטעות, ואפילו בכלי מאוס אינו יכול, וכיוון שעדיין אנו חוששים שיבוא להנות ממנו בהדלקתו.<br /> <br /> ד. דין מותר השמן להלכה ולמעשה:<br /> להלכה: ראינו שבתוך החג עצמו אין שום היתר להשתמש בשמן שלא לצורך הדלקת הנרות בלבד, אך לאחר החג ישנם חילוקים באיזה אופנים יהיה מותר.<br /> למעשה: כתב הרב מרדכי אליהו זצוק&quot;ל בספר 'מאמר מרדכי' דיש לשרוף את השמן הנותר מהיום השמיני, וכלל לא הוסיף חילוקים שבהם ניתן להשתמש בו ומכיוון שהוקצה למצוותו. ומנהג בית ישראל כיום לשרוף את מותר שמן נרות חנוכה מהיום השמיני.</div>

דב https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%94_%D7%98%D7%A4%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A0%D7%A8_%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%94&diff=14689 2019-05-10T12:55:39Z

<p>דב: יצירת דף עם התוכן &quot;בס&quot;ד א. מקור בדברי הגמרא איתא בגמרא בשבת (כא, ב): &quot;גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ו...&quot;</p> <hr /> <div>בס&quot;ד <br /> <br /> <br /> <br /> א. מקור בדברי הגמרא<br /> <br /> איתא בגמרא בשבת (כא, ב): &quot;גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני (-ונדלק הפשתן בנר שהיה בחנות החנוני), והדליק את הבירה (-והדליק החנות)- בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ (-מחוץ לחנות)- חנוני חייב (-על הפשתן שהוזק לבעל הגמל). רבי יהודה אומר: ב(מקרה של) נר חנוכה - פטור. אמר רבינא משום (-בשם) דרבה זאת אומרת: נר חנוכה מצוה להניחה בתוך (-בתחום הגובה של) עשרה (טפחים). דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה (-שאם יעלה על דעתך שניתן לשים את נר חנוכה אפילו במקום שהוא למעלה מעשרה טפחים) - לימא ליה (-יאמר לו בעל הגמל לחנוני:) היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו! (-הייתה צריך לשים את נר החנוכה גבוה יותר, ולא להזיק גמל ורחבו, ובעצם מטעם זה סבר ר' יהודה שפטור בנר חנוכה.) - ודילמא (-אין מוכרח לומר את סברת רבינא אליבא דר' יהודה, אלא ניתן להסביר באופן שונה): אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה (-אם ישים החנוכייה לעלה מעשרה טפחים, יש לחשוש שמא משום הטירחה כלל לא ידליק נר חנוכה, וזהו בעצם טעמו של ר' יהודה שאמר שבנר חנוכה פטור)&quot;.<br /> <br /> רש&quot;י:<br /> &quot;בעל גמל חייב - שלא היה לו להגדיל בחבילתו (באופן כזה) שתכנס לחנות.<br /> בנר חנוכה פטור - (ה)חנוני, שברשות פירסום מצוה הניחה שם.<br /> <br /> זאת אומרת - הא דקתני בנר חנוכה פטור&quot;.<br /> <br /> על פניו נראה שרבינא ניסה להביא סברא לשיטת רבי יהודה אך לא עלה בידו משום שדחו אותו, וממילא ישנו צד אחר לומר את סברתו, ואין מוכרח לומר ששיטתו שצריך לשים את נר החנוכה בתחום גובה עשרה טפחים.<br /> <br /> <br /> ב. פסיקת הראשונים בדין עשרה טפחים<br /> אך מ&quot;מ כשרואים את שיטת רוב הראשונים על הסוגיא לא נראה שכל כך פשוט להסיק שסברתו של רבינא בשם רבא נדחית, ואף להיפך:<br /> שיטת הרא&quot;ש:<br /> &quot;'אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת נר חנוכה מצוה [להניחה] בתוך עשרה דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה לימא ליה היה לך להניחו למעלה מגמל ורוכבו. דילמא אי מטרחת ליה אתי לאימנועי ממצוה'. אף על גב דדחי ליה מצוה להניחה למטה מעשרה. כדאמר רבינא משמיה דרבא וגם איכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כל כך למטה. וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל ומצוה להניחה למטה מעשרה&quot;.<br /> <br /> הרא&quot;ש סבור שלמרות שרבינא נדחה יש לומר כשיטתו, שאין לשים למעלה מעשרה טפחים, אלא בתוך עשרה טפחים וכן פירש רבינו חננאל. ומה גם, שיש בדבריו טעם לגבי פרסומי ניסא, שהרי בדרך כלל עמ&quot;נ להאיר שמים את מקור האור במקום גבוה כדי שיאיר טוב, ואילו כאן כששם את נר החנוכה בגובה עשרה טפחים שהוא גובה נמוך אדם הרואה זאת יתמה ומתוך כך ייזכר שהיום הוא חנוכה. אך עדיין לא מובן דיו מדוע בכל זאת יש לפסוק את רבינא להלכה.<br /> <br /> שיטת הר&quot;ן:<br /> &quot;לענין הלכה פסק ר&quot;ח ז&quot;ל כרבינא, דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחו בגמרא בדרך דילמא בעלמא. וכן פסק הר' יונה ז&quot;ל, ולזה הסכים הרשב&quot;א ז&quot;ל. אבל הרמב&quot;ם ז&quot;ל לא כתבה&quot;.<br /> <br /> מוסיף הר&quot;ן טעם נוסף לומר כשיטת רבינא: אין לדחות דבר שנאמר ע&quot;י רבינא בשם רבא בדחיית &quot;דילמא&quot; בעלמא, שדחייה זו אין לה די תוקף לדחות אמורא כמו רבא .<br /> <br /> שיטת הרשב&quot;א:<br /> &quot;ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא דאמר משמיה דרבא, דלא שבקינן מאי דאיפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחי בגמרא בדרך דילמא בעלמא, וכן פסק ר&quot;ח ז&quot;ל וכן פסק רבינו הרב נ&quot;ר&quot;.<br /> כמו כן פסקו הסמ&quot;ג והסמ&quot;ק .<br /> <br /> שיטת הרמב&quot;ם:<br /> אך לעומת זאת, לא כן פסק הרמב&quot;ם, אלא השמיט מכל וכל את דין עשרה טפחים. ולכאורה משום דחיית הגמ' למסקנא .<br /> <br /> רמב&quot;ם הלכות מגילה וחנוכה (פרק ד הלכה ז): &quot;נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ואם היה דר בעליה מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ונר חנוכה שהניח למעלה מעשרים אמה לא עשה כלום לפי שאינו ניכר &quot;.<br /> אכן לא נראה כלל מהלכה זו שהרמב&quot;ם התייחס לדין עשרה טפחים. ולפיכך יש לעיין יותר בדברי הרמב&quot;ם עמ&quot;נ לברר את פסיקת ההלכה לשיטתו לגבי דין עשרה טפחים:<br /> <br /> רמב&quot;ם הלכות נזקי ממון (פרק יד הלכה יג): &quot;גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה, הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפילו נר חנוכה היה לו לישב ולשמור&quot;.<br /> משמע לגמרי מדברי הרמב&quot;ם שלא פסק כר&quot;י, אלא פסק שאף בנר חנוכה החנוני חייב.<br /> וכן עוד ראיה לדבר מפירשו על המשנה (בבא קמא פרק ו, משנה ח): &quot;אין הלכה כרבי יהודה&quot;.<br /> לפיכך, יש לברר כאיזו שיטה כן נקט הרמב&quot;ם. ישנם שני אופנים לבאר שיטתו:<br /> אופן א: אכן הרמב&quot;ם קיבל את דחיית הגמרא על דברי רבי יהודה ומשום כך השמיט את דין עשרה טפחים .<br /> אופן ב: יש להניח שהרמב&quot;ם לא פסק כך משום שקיבל את דחיית הגמרא, אלא פשוט סבר שאת דברי רבי יהודה לא ניתן לקבל להלכה, וסבר כשיטה אחרת החולקת מפורשות על ר' יהודה. ושיטה זו היא שיטת חכמים שחלקו במפורש על ר' יהודה בירושלמי: &quot;מתני': גץ שיצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב גמל שהוא טעון פשתן ועובר בר&quot;ה נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח החנווני את נירו מבחוץ החנווני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור: גמ': תני רבי יודן בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות, וחכמים אומרין בין כך ובין כך חייב. כגון אילו שהן עושין סוכות בפיתחי חניותיהם בחג מפני שהוא רשות ובא אחר והוזק בהן חייב&quot;.<br /> אך מכל מקום ישנם קשים בב' אופנים אלה:<br /> הקושי באופן א:<br /> אם הרמב&quot;ם הסיק את הדחייה ומשום כך לא הסכים עם שיטת רבי יהודה, מדוע לא כתב כלל את דין עשרה טפחים בהלכותיו, כיצד הוא מסתדר עם מה שנאמר בהלכות נזקי ממון? והרי שם נאמר במפורש שהחנוני חייב ולא כשיטת רבי יהודה.<br /> הקשיים באופן ב:<br /> אם הרמב&quot;ם סבר כשיטת חכמים כדאיתא בירושלמי, מדוע לא אמר את טעמם הרגיל שנאמר בגמרא אצלנו? (שהיה לו להניחו למעלה מגמל ורוחבו.) ולעומת זאת כתב טעם אחר בהלכות נזקי ממון: &quot;ואפילו נר חנוכה היה לו לישב ולשמור&quot;?<br /> ועוד, אם הלכה כחכמים, יוצא שדברי רבינא בשם רבא הם לא נאמרים כלל לגבי דין ההלכה ואינם נכונים.<br /> <br /> ע&quot;פ דברי הירושלמי המובאים לעיל בצד ב, יש לתרץ את שני הקשיים הבאים על צד ב: <br /> תירוץ קושיא א: &quot;כגון אילו שהן עושין סוכות בפיתחי חניותיהם בחג מפני שהוא רשות ובא אחר והוזק בהן חייב&quot; וטענתו של עובר האורח שנתקל והוזק בסוכה כלפי בעל הסוכה הוא שהיה לו לישב ולשמור שאף אחד לא ינזק בה . וממילא אימץ הרמב&quot;ם טעם זה מדין סוכה.<br /> תירוץ קושיא ב: מתוך דברי רבינא ניתן להבין גם את טעמם של חכמים, (שהיה לחנוני להניח נרו למעלה מגמל ורוחבו.) וממילא כוונת רבינא היתה גם להראות בכך את טעמם של חכמים, והוא אינו סובר שלא כפי ההלכה.<br /> <br /> <br /> ג. פסיקת השו&quot;ע והקושי בדבריו<br /> או&quot;ח סימן תרעא סעיף ו: &quot;מניחו למעלה מג' טפחים , ומצוה להניחו למטה מי' טפחים, ואם הניחו למעלה מי&quot;ט, יצא, אבל אם מניחו למעלה מכ' אמה לא יצא&quot;.<br /> נשמע מדברי השו&quot;ע שסובר כשיטת האומרים שמצווה להניחה בתוך עשרה טפחים. אך אין זה מסתדר עם דבריו בחושן משפט (הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף יב): ששם פסק ממש כשיטת הרמב&quot;ם: &quot;גמל שהוא טעון פשתן, ועבר ברה&quot;ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה, בעל הגמל חייב, מפני שהרבה במשאוי, בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה. ואם הניח החנוני נרו מבחוץ, הוא חייב לשלם אף דמי הפשתן לבעל הגמל, ואפילו הוא נר חנוכה, שהיה לו לישב ולשמור שלא יזיק&quot;.<br /> ועל כך יש להקשות כמו מי פסק, מצד אחד פסק באו&quot;ח כר' יהודה ומצד שני בחושן משפט פסק כחכמים .<br /> <br /> ד. תירוצי האחרונים<br /> תירוץ הפרי מגדים: <br /> אשל אברהם או&quot;ח הלכות חנוכה (סי' תרעא סע&quot;ו): &quot;ומשמע אף עתה שנהגו להניח בפנים בטפח הסמוך לפתח, כבסעיף ז וסעיף ח, עדיף טפי להניחו בחלון, דמצוה מן המובחר בתוך עשרה טפחים. ולמדקדקים כמו שכתב הב&quot;י, אבל למעלה מעשרה טפחים נמי יצא&quot;.<br /> <br /> מתרץ הפרי מגדים שמה שאמר שמצווה להניחה מתוך עשרה טפחים הוא מצוה מן המובחר, ומה שכתב שמניחה למעלה מעשרה כוונתו שיצא בכך ואין זו מצווה מן המובחר.<br /> <br /> תירוץ השערי תשובה:<br /> שערי תשובה (או&quot;ח הלכות חנוכה סימן תרעא סעיף ו): &quot;...דלאו מטעם הנ&quot;ל לאנוחי למעלה מגמל ורוחבו אתי עלה, אלא אפילו אם מצוה להניחה תוך יו&quot;ד טפחים וברשות קעביד, אפילו הכי אם הוזק חייב...&quot;.<br /> <br /> משמע שלשיטתו אף חכמים סוברים שצריך להניח בתוך עשרה טפחים, ואילו כל מה שאמרו שחייב הוא משום שהיה צריך החנוני לישב ולשמור. וממילא מתורצת שאלתינו על השו&quot;ע שכתב שמצוה להניחה למטה מעשרה טפחים, שכוונתו היא אף אליבא שיטת חכמים.</div>

דב