https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%91%D7%A2%D7%9C+%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%91%D7%A8+%D7%A1%D7%A4%D7%A8 2026-06-26T04:44:20Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%99%D7%96%D7%A7_%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%94&diff=19725 2022-04-27T18:33:43Z

<p>בעל המחבר ספר: יצירת דף עם התוכן &quot;{{תחרות כתיבה}} {{מקורות|בבא בתרא ב א-ג א|שכנים ב יד|חושן משפט קנז א}} חיוב בניית הכותל בחצר משום היזק ראייה, יסוד החיוב ודינים שונים ==סוגיית הגמרא== המשנה הפותחת את מסכת בבא בתרא דנה ביכולת הכפייה של השותפין על בניית כותל:&quot;השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר - בונין...&quot;</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|בבא בתרא ב א-ג א|שכנים ב יד|חושן משפט קנז א}}<br /> חיוב בניית הכותל בחצר משום היזק ראייה, יסוד החיוב ודינים שונים<br /> ==סוגיית הגמרא==<br /> המשנה הפותחת את מסכת בבא בתרא דנה ביכולת הכפייה של השותפין על בניית כותל:&quot;השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר - בונין את הכותל באמצע&quot;. בביאור דברי המשנה הביאה הגמ' שתי לשונות. ללשון הראשונה (ב.-ב:) מחיצה משמעותה כותל והמשנה באה להשמיענו שאם חלקו חצר שיש בה דין חלוקה ועשו קניין על בניית כותל לא יכולים לחזור, לפי ביאור זה היזק ראייה לא נחשב להיזק, לפי הלשון השנייה (ג.) משמעות המחיצה היא חלוקה והמשנה עוסקת בחצר שאין בה דין חלוקה שהסכימו לחולקה שאז יכול האחד לכפות על חברו לבנות כותל משום היזק ראייה. '''תוס''''(ד&quot;ה סברוה) כותבים שלהלכה ה&quot;ר שמיה היזק ושכן פסק ר&quot;ת, וכן מסביר הרא&quot;ש בדעת הרי&quot;ף שהרי לא הביא את הל&quot;ק. ה'''רא&quot;ש''' מסביר שפסקו כך משום שהקשו הרבה קושיות על הל&quot;ק (אע&quot;פ שתירצו התירוצים דחוקים) וכן משום שר' יוחנן ורב אשי טרחו לתרץ אותה. כך נפסק להלכה גם ברמב&quot;ם (שכנים ב,יד) ובשו&quot;ע (חו&quot;מ קנז,א).<br /> ==ביאור המחלוקת==<br /> הגמרא מקשה על הלישנא קמא ממספר מקורות בהם נראה שיש היזק ראיה. מתירוצי הגמ' עולה שגם ללישנא קמא יש מקומות בהם יש היזק ראייה: גינה, כותל שנפל (לפי תוס'), בין החצר לרה&quot;ר, בבית ובין גג לחצר.</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8&diff=19712 2022-04-27T17:43:23Z

<p>בעל המחבר ספר: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||בבא בתרא ז ב|4=שכנים ה א|5=חושן משפט קסא א|תוספתא=בבא מציעא יא יז-כג}}<br /> <br /> על אילו צרכים יכולים בני החצר לכפות השתתפות של שאר השותפים ומאיפה נובע הכח שלהם.<br /> ==סוגיית הגמרא==<br /> המשנה בב&quot;ב (ז:) כהמשך לדיני שותפים וחלוקת שותפות המובאים בפרק הראשון מביאה את דין הכפייה של בני החצר ובני העיר: {{ציטוט|&quot;כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער הכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב&quot;ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה&quot;}}. הגמרא שם דנה איך אפשר לכפות על בניית בית שער הרי היה פעם חסיד שבנה בית שער ובעקבות זה הפסיק אליהו להתגלות אליו ומתרצת שבונים את הבית שער בכל מיני אופנים בהם העניים עדיין יכולים להיכנס ולבקש צדקה. ה'''מאירי''' מוציא משאלת הגמרא עיקרון, שכל דבר שיש בו צד עבירה וקלקול כלשהו אי אפשר לכפות עליו. בעניין מחלוקת רשב&quot;ג וחכמים הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה שרשב&quot;ג מודה בחצר הסמוכה לרה&quot;ר, לפי חכמים גם אם לא סמוכה אפשר לכפות כיון שלפעמים צפוף ברה&quot;ר ואז נכנסים גם לשם. ה'''חזו&quot;א'''(ד,ז) מסביר שהמח' היא לא במציאות אלא נחלקו מה נחשב צורך גדול שעליו אפשר לכפות. להלכה נפסק ב'''רמב&quot;ם''' (שכנים ה א) ו'''בטוש&quot;ע''' (חושן משפט קסא א) כחכמים. ה'''בית יוסף''' מביא את דברי '''רבינו ירוחם''' (נתיב לא חלק ו) שיש מי שפסק כרשב&quot;ג.<br /> <br /> ==הצרכים עליהם ניתן לכפות==<br /> ה'''רמב&quot;ם'''(שם) מביא את דין המשנה ומרחיב אותו {{ציטוט|&quot;חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו&quot;}}דבריו הובאו להלכה כלשונם ב'''שו&quot;ע'''(שם). הראשונים (רי&quot;ף, רא&quot;ש ועוד) על הסוגיה מביאים את התוספתא על ב&quot;מ(יא, ט-יב) שמוסיפה דברים נוספים עליהם ניתן לכפות בחצר ובעיר לדוג' בניית לחי וקורה (לשבת), בניית בית כנסת ותיקון אמת המים.<br /> ==מי יכול לכפות==<br /> היה ניתן להבין אלו שמחזיקים דבר בשותפות יכולים לכפות זא&quot;ז. הנתיבות (קעח,ג) מוכיח שאין הבדל בין שותפים לסתם שכנים וכל דבר שהוא מוכרח לשניהם יכול האחד לכפות את חברו. הוא מביא ראיה מכפיית בני העיר והחצר זע&quot;ז וכן מהכפייה על תיקון אמת המים (תוספתא שם,יא. על ראיות אלה יש להעיר שבמקרים האלה הכפייה היא על תיקון של דבר שמוחזק בשותפות. ראיה נוספת הוא מביא מהתוספתא(שם,י) שבני בקעה יכולים לכפות זא&quot;ז לבנות חריץ ובן חריץ. גם בעניין זה הגירסא אצל רוב הראשונים (ע' לדוג' בעליות דרבינו יונה) וכן בידינו היא &quot;לבנות ביניהן&quot;, א&quot;כ גם כפייה זו היא על הסרת הנזק ולא על תיקון. כך מפורש גם בדברי ה'''ר&quot;י מיגש''' בסוגיית מקיף וניקף (שטמ&quot;ק ד:): {{ציטוט|&quot;אבל להפסיק בינו ובין רשות הרבים כיון שההיזק מחמת בני רשות הרבים הוא ולא מחמתם אין אחד מהם יכול לכפות את חברו}}.<br /> ==מקור החיוב==<br /> במקור החיוב דן ה'''קובץ שיעורים''' (מ-מא), הוא כותב שלא מסתבר לומר שחיוב בני החצר נובע כולו מתק&quot;ח (לא פירש מדוע), הוא מעלה שזה נובע ממנהג המדינה אלא שגם על זה הוא מעיר שלא ברור מה החיוב ללכת אחרי המנהג. הלכך מחדש הקוב&quot;ש שכל יכולת הכפייה בחצר נובעת מכפייה על המצוות, ותיקון חצר חברו היא השבת אבידה ואף שבד&quot;כ לא כופים במקום שהוא מפסיד ממון כאן כיון שנהנה כופים.</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8&diff=19711 2022-04-27T17:40:48Z

<p>בעל המחבר ספר: </p> <hr /> <div>{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||בבא בתרא ז ב|4=שכנים ה א|5=חושן משפט קסא א|תוספתא=בבא מציעא יא יז-כג}}<br /> <br /> על אילו צרכים יכולים בני החצר לכפות השתתפות של שאר השותפים ומאיפה נובע הכח שלהם.<br /> ==סוגיית הגמרא==<br /> המשנה בב&quot;ב (ז:) כהמשך לדיני שותפים וחלוקת שותפות המובאים בפרק הראשון מביאה את דין הכפייה של בני החצר ובני העיר: {{ציטוט|&quot;כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער הכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב&quot;ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה&quot;}}. הגמרא שם דנה איך אפשר לכפות על בניית בית שער הרי היה פעם חסיד שבנה בית שער ובעקבות זה הפסיק אליהו להתגלות אליו ומתרצת שבונים את הבית שער בכל מיני אופנים בהם העניים עדיין יכולים להיכנס ולבקש צדקה. ה'''מאירי''' מוציא משאלת הגמרא עיקרון, שכל דבר שיש בו צד עבירה וקלקול כלשהו אי אפשר לכפות עליו. בעניין מחלוקת רשב&quot;ג וחכמים הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה שרשב&quot;ג מודה בחצר הסמוכה לרה&quot;ר, לפי חכמים גם אם לא סמוכה אפשר לכפות כיון שלפעמים צפוף ברה&quot;ר ואז נכנסים גם לשם. ה'''חזו&quot;א'''(ד,ז) מסביר שהמח' היא לא במציאות אלא נחלקו מה נחשב צורך גדול שעליו אפשר לכפות. להלכה נפסק ב'''רמב&quot;ם''' (שכנים ה א) ו'''בטוש&quot;ע''' (חושן משפט קסא א) כחכמים. ה'''בית יוסף''' מביא את דברי '''רבינו ירוחם''' (נתיב לא חלק ו) שיש מי שפסק כרשב&quot;ג.<br /> <br /> ==הצרכים עליהם ניתן לכפות==<br /> ה'''רמב&quot;ם'''(שם) מביא את דין המשנה ומרחיב אותו {{ציטוט|&quot;חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו&quot;}}דבריו הובאו להלכה כלשונם ב'''שו&quot;ע'''(שם). הראשונים (רי&quot;ף, רא&quot;ש ועוד) על הסוגיה מביאים את התוספתא על ב&quot;מ(יא, ט-יב) שמוסיפה דברים נוספים עליהם ניתן לכפות בחצר ובעיר לדוג' בניית לחי וקורה (לשבת), בניית בית כנסת ותיקון אמת המים.<br /> ==מי יכול לכפות==<br /> היה ניתן להבין אלו שמחזיקים דבר בשותפות יכולים לכפות זא&quot;ז. הנתיבות (קעח,ג) מוכיח שאין הבדל בין שותפים לסתם שכנים וכל דבר שהוא מוכרח לשניהם יכול האחד לכפות את חברו. הוא מביא ראיה מכפיית בני העיר והחצר זע&quot;ז וכן מהכפייה על תיקון אמת המים (תוספתא שם,יא. על ראיות אלה יש להעיר שבמקרים האלה הכפייה היא על תיקון של דבר שמוחזק בשותפות. ראיה נוספת הוא מביא מהתוספתא(שם,י) שבני בקעה יכולים לכפות זא&quot;ז לבנות חריץ ובן חריץ. גם בעניין זה הגירסא אצל רוב הראשונים (ע' לדוג' בעליות דרבינו יונה) וכן בידינו היא &quot;לבנות ביניהן&quot;, א&quot;כ גם כפייה זו היא על הסרת הנזק ולא על תיקון. כך מפורש גם בדברי ה'''ר&quot;י מיגש''' בסוגיית מקיף וניקף (שטמ&quot;ק ד:): {{ציטוט|&quot;אבל להפסיק בינו ובין רשות הרבים כיון שההיזק מחמת בני רשות הרבים הוא ולא מחמתם אין אחד מהם יכול לכפות את חברו}}.<br /> ==מקור החיוב==<br /> במקור החיוב דן ה'''קובץ שיעורים''' (מ-מא), הוא כותב שלא מסתבר לומר שחיוב בני החצר נובע כולו מתק&quot;ח (לא פירש מדוע), הוא מעלה שזה נובע ממנהג המדינה אלא שגם על זה הוא מעיר שלא ברור מה החיוב ללכת אחרי המנהג. הלכך מחדש הקוב&quot;ש שכל יכולת הכפייה בחצר נובעת מכפייה על המצוות, ותיקון חצר חברו היא השבת אבידה ואף שבד&quot;כ לא כופים במקום שהוא מפסיד ממון כאן כיון שנהנה כופים.</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94:%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%A9&diff=19453 2022-04-21T06:04:05Z

<p>בעל המחבר ספר: /* בניית נשים את ביהמ&quot;ק */</p> <hr /> <div>{{ויקיסוגיה:בית המדרש/פתיח}}<br /> ==אלונטית - אוכל או מגבת?==<br /> הגמרא בשבת דף קמ ע&quot;א{{הערה|{{אוצר הספרים היהודי השיתופי|בבלי/שבת/קמ/א|קמ ע&quot;א}}}} כותבת:<br /> &quot;ואין עושין אלונטית ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונטית אנומלין יין ודבש ופלפלין אלונטית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא למיקר&quot;<br /> ורש&quot;י שם מפרש: &quot;שאינה למשקה צמא אלא לצנן לאחר המרחץ ודוגמת רפואה&quot;,<br /> <br /> והיכן מצינו שאלונטית זה סוג של אוכל?<br /> אתן כמה דוגמאות:<br /> <br /> 1. רש&quot;י שבת מ ע&quot;ב{{הערה|{{אוצר הספרים היהודי השיתופי|רש&quot;י/שבת/מ/ב|רש&quot;י שבת מ ע&quot;ב}}}}: &quot;אלונטית. טיול&quot;א ונראה לי בגד שמסתפגין בו דבכל דוכתא קרי לה אלונטית&quot;<br /> <br /> 2. רש&quot;י עירובין פח ע&quot;א{{הערה|{{אוצר הספרים היהודי השיתופי|רש&quot;י/עירובין/פח/א|רש&quot;י עירובין פ&quot;ח ע&quot;א}}}}: &quot;מסתפג אדם. ביום טוב ובשבת אם רחץ בצונן מסתפג באלונטית ואין חוששין שמא יסחוט&quot;<br /> <br /> 3. [[wiktionary:he:אלונטית|ויקימילון]]: &quot;אלונטית&quot;: &quot;לשון חז&quot;ל מגבת או חתיכת בד סופג.<br /> ”הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא וְנִסְתַּפֵּג, אֲפִלּוּ בְעֶשֶׂר אֲלֻנְטִיאוֹת, לֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ, אֲבָל עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם מִסְתַּפְּגִין בַּאֲלֻנְטִית אַחַת פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן.“ (משנה, מסכת שבת – פרק כב, משנה ה)<br /> <br /> ”תנו רבנן: מיחם אדם אלונטית ומניחה על בני מעים בשבת.“ (בבלי, מסכת שבת – דף מ, עמוד ב{{הערה|{{אוצר הספרים היהודי השיתופי|בבלי/שבת/מ/ב|שבת מ ע&quot;ב}}}})<br /> <br /> וגם מובא שם שמיוונית: lention) λεντιον) - אריג, מפית, מגבת. מקור המילה היוונית במילה הלטינית linteum, שפירושה פשתן וגם בגד פשתן.<br /> <br /> כיצד ניתן ליישב את הסתירה?<br /> <br /> --[[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 22:52, 25 ביולי 2020 (IDT)<br /> :{{א|מושך בשבט|שאלה מצוינת}}. רש&quot;י מפרש שם, ש&quot;ואין עושין אלונטית - '''שאינה למשקה צמא אלא לצנן לאחר המרחץ ודוגמת רפואה'''&quot;. ייתכן שמכאן נובע הדמיון. [[משתמש:צורבא מרבנן|צורבא מרבנן]] ([[שיחת משתמש:צורבא מרבנן|שיחה]]) 12:29, 30 ביוני 2021 (IDT)<br /> ::יש&quot;כ! [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 16:44, 30 ביוני 2021 (IDT)<br /> <br /> ==פרשת פנחס==<br /> כתב בספר אור החיים הק': &quot;ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש, כי אין קדושה כקדושת התורה, ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול, הגם שאין בהם דברים האסורים: והוא מה שרמז במאמר לפוה, שהוא פה העמל בתורה, שבו שוכן חצי שמו יתברך, משפחת הפוני פירוש צריך לפנות מפיו כל חוץ מהגות תורה, ובזה נכללים חלק אחד מהמ&quot;ח מעלות, שהם במיעוט שיחה, במיעוט שחוק, במיעוט תענוג, וכדומה להם שבענף המותרות: ואומרו לישוב - ירמוז שצריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי, גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק הלכה, כי הוא זה &quot;עיקר התורה&quot; ובזה נכללים חלק אחד מהמ&quot;ח מעלות שהם בישוב, ומתיישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב, המכוין את שמועתו וכו', גם מה שמנו שם, שמיעת האוזן, עריכת שפתים, בינת הלב וכו', וכדומה לזה שבענף הבנת השכליות: ואומרו לשמרון משפחת השמרוני - ירמוז לתוספת השמירה, המתחייב עשות בן תורה יתר על ההמון, כאומרם ז&quot;ל (יומא פו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא וכו' ולא יהיבנא דמי לאלתר, עד כאן: מזה יקיש כמה צריך להשתמר בן תורה בכל פרטי המצות, ואמרו ז&quot;ל (חובת הלבבות שער ז') כי חסידים הראשונים היו שומרים חמשים שערי היתר לבל יכשלו בשער האיסור, והוא אומרו לשמרון משפחת השמרוני.<br /> [[משתמש:צורבא מדרבנן|צורבא מדרבנן]] ([[שיחת משתמש:צורבא מדרבנן|שיחה]]) 13:52, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> <br /> ==בניית נשים את ביהמ&quot;ק==<br /> ב'הלכות בית הבחירה' , שעיסוקן בהלכות בית המקדש ובנייתו, פוסק הרמב&quot;ם; שאת בית המקדש אסור לבנות בלילה אלא רק ביום, שנאמר: &quot;וביום הקים את המשכן&quot; , מכאן דרשו רז&quot;ל ביום ולא בלילה – מעלות השחר ועד צאת הכוכבים . וכן כותב הרמב&quot;ם; שאת בית המקדש חייבים כולם לבנות, גברים ונשים , חוץ מתינוקות של בית רבן. וכן פוסק הרמב&quot;ם ב'הלכות עבודת כוכבים וחוקות עובְדֵיה' , שכל מצוות עשה שהיא מזמן לזמן, ותלויה בזמן, ואינה תדירה כל כך- 'מצווה שהזמן גרמא' -שהזמן גורם לה להתקיים, הרי שנשים פטורות ממנה.<br /> <br /> והנה קשה, שהרי בניית בית המקדש תלויה בזמן היא, שהרי בונים את בית המקדש רק בלילה ולא ביום, והנה בכל זאת פוסק הרמב&quot;ם שנשים חייבות בבניית בית המקדש! אף על פי שנשים פטורות במצווה שהזמן גרמא.<br /> <br /> תשובות:<br /> <br /> ותירץ בעל במחבר ספר 'הר המוריה', שכוונת הרמב&quot;ם היא שנשים חייבות רק לתת רכוש, ולכן אף על פי שזו מצווה שהזמן גרמא, הרי כיוון שכל השתתפותם מסתכמת אך ורק בהשתתפות ברכוש, הרי שחייבות הן בזה, או שמדובר רק לסעד ולהתכונן לבנייה, ולא לבנות ממש. וכן תירצו, שהפסוק ממנו לומדים על זמו עשיית הבנייה; &quot;ואנחנו עושים במלאכה וגו', מעלות השחר ועד צאת הכוכבים&quot;, מדבר רק על ההכנה לבנייה, ולא בבנייה עצמה, שעליה נאמר &quot;וביום הקים את המשכן&quot;. ולפי שמהתורה נוהגת ההכנה לבנייה גם בלילה, אינה מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן הנשים חייבות בבנית ביהמ&quot;ק. ולכן גם גזרו שיעבדו רק מהנץ החמה ולא לפני .<br /> <br /> -אנו רואים מחלוקת בין שתי התירוצים; לפי תירוץ 'הר המוריה', כן יש כאן מצוות עשה שהזמן גרמא אלא שלא עובדים ממש או שנותנים רכוש, אך התירוץ השני מבטל כלל את ההנחה שיש כאן בכלל מצוות עשה שהזמן גרמא.[[משתמש:תורת אמת|תורת אמת]] ([[שיחת משתמש:תורת אמת|שיחה]]) 17:41, 29 ביוני 2021 (IDT)<br /> :דרך אגב זכור לי, שבהקמת המשכן הנשים היו גם הם משתתפים בבנית המשכן, על ידי כך שהיו אורגים את בגדי הכהנים והפרוכות [[משתמש:א. ב. ג.|א. ב. ג.]] ([[שיחת משתמש:א. ב. ג.|שיחה]]) 17:27, 30 ביוני 2021 (IDT)<br /> ע&quot;ע בדבר יעקב על קידושין כט. על התוס' המפורסם שם בעניין מ&quot;ע שהזמן גרמא, ועפ&quot;י רבים מהראשונים והאחרונים שם ניתן לתרץ. הקושי האמיתי ברמב&quot;ם הזה שעליו לצערי לא הרחיבו את הדיבור זו פסיקתו שהבנייה היא עד צאה&quot;כ, בשלמא שבונים מעלות השחר י&quot;ל שהעוסקים בבניין זריזים הם ולכן לא עשו סייג שיבנו מהנץ, אבל ביה&quot;ש ספק לילה הוא! בפרנקל ציינו לשו&quot;ת אהל יהושע (לר' יהושע פנחס בומבאך) , הביא שם תירוץ אביו שהרמב&quot;ם לשיטתו שספיקא מדאורייתא לקולא ולכן לא החמירו בביהמ&quot;ק והקשה בעצמו שהוא דוחק, ורצה לתרץ שאכן כל הדין שבונים ביום הוא מדרבנן ורק סיום הבניין הוא מדאורייתא ביום, וזה חידוש עצום ודוחק גדול. אפשר היה לתרץ אך גם זה חידוש עצום, שהואיל ובניית המקדש נקראת מלאכה ונתנה להעשות ע&quot;י פועלים אין גדרי היום והלילה כבשאר חלקי התורה אלא יום ולילה כדרך הפועלים ופועלים מסיימים עבודתם בצאה&quot;כ כדאיתא בב&quot;מ פג: ועפי&quot;ז מתורץ למה נשים חייבות משום שהלילה לא זמן פטור אלא שאין דרך עבודה בו ולכן העבודה מופקעת. (מעבר לדוחק שבחידוש יש עוד דוחק ששם מבואר שתחילת עבודת הפועלים בנץ, ואפשר לדחוק עוד ולומר שודאי שדרך הפועלים להקדים לדברים חשובים וזריזים מקדימים למצוות ולכן בעצם גם מעה&quot;ש הוא זמן פועלים אלא שבד&quot;כ בעה&quot;ב לא מקפיד שיצאו עד הנץ)<br /> <br /> == הערות ==<br /> {{הערות שוליים}}</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D_%D7%91%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94&diff=19452 2022-04-21T05:42:54Z

<p>בעל המחבר ספר: /* שלחן ערוך ואחרונים */</p> <hr /> <div>{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}<br /> {{מקורות||ברכות ו ב|ברכות ד ד|תפילה ה ו|אורח חיים צ יט}}<br /> המעלה שיש בקביעות מקום בתפילה, וגדר קביעות המקום.<br /> ==גמרא==<br /> ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&amp;daf=6b&amp;format=pdf (ברכות ו ב)] מביאה דברי ר' חלבו בשם רב הונא, שכל מי שקובע מקום לתפילתו, אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים עליו &quot;אי חסיד אי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו&quot;. &lt;BR /&gt;והראיה שאברהם אבינו קבע מקום לתפילתו, מן הפסוק: &quot;וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם&quot;, ואין עמידה אלא תפילה. ואם כן מוכח שכבר עמד והתפלל שם קודם לכן.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=579&amp;rtype=%D7%98%D7%A2%D7%A7%D7%A1%D7%98+-+%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%92 (תפילה ה ו)] מזכיר זאת כאחת מן ההכנות שצריך לעשות קודם התפילה, שזהו תיקון המקום, דהיינו שיקבע מקום לתפילתו תמיד.<br /> <br /> ==גדר קביעת מקום==<br /> מובא ב'''ירושלמי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40733&amp;st=&amp;pgnum=96 (ברכות ד ד)] בשם ר' תנחום ברבי חנינא שצריך לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל, ולומד כן מדוד המלך. מבואר מזה שקביעות המקום היא בתוך בית הכנסת.<br /> ועל פי זה כתב להלכה ה'''רא&quot;ש''' (א ז) שאין צריך לייחד תפילתו דווקא בבית כנסת אחד, אלא שבבית הכנסת שאליו הוא הולך יהיה לו מקום קבוע. <br /> &lt;BR /&gt;ה'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31518&amp;st=&amp;pgnum=25&amp;hilite= (ו ב ד&quot;ה ראוי)] הביא גם הוא דברי הירושלמי, וכתב שממנו ראיה שקביעות המקום איננה דווקא במקום שאין בית כנסת כלומר כשמתפלל בביתו, אלא אף בבית הכנסת.<br /> <br /> '''רבנו יונה''' (ג ב ד&quot;ה כל הקובע) לעומת זאת כותב שאין כוונת הבבלי לומר שצריך לקבוע מקום אחד בבית הכנסת ששם יתפלל תמיד, שכיון שכל בית הכנסת הוא מקום תפילה, אין להקפיד אם פעם מתפלל בזוית זו ופעם בזוית זו&lt;ref&gt;ולשיטתו קשה מהירושלמי הנ&quot;ל, וכן הקשה ב'''מדעני יום טוב''' (צ).&lt;/ref&gt;, אלא שכשמתפלל בביתו (כשאינו יכול ללכת לבית הכנסת), יתפלל במקום קבוע. ומביא לדבריו ראיה מן ה'''ירושלמי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40733&amp;st=&amp;pgnum=100 (ברכות ה א)] שכל הקובע מקום לתפילתו בביתו, כאילו הקיפה מחיצות של ברזל&lt;ref&gt;אמנם לפנינו בירושלמי הגירסה אחרת.&lt;/ref&gt;. <br /> <br /> מסתימת לשון ה'''רמב&quot;ם''' (תפילה ה ו) משמע שקביעות המקום היא בכל זמן ובכל מצב כחלק מן ההכנה לתפילה.<br /> <br /> ב'''כלבו''' (יא ד&quot;ה חייב אדם להשכים) נראה שמפרש דברי רב הונא שקביעת המקום הוא שילך תמיד לבית כנסת אחד, ולא שילך פעם לזה ופעם לזה. אמנם לעיל מיניה (ד&quot;ה וצריך המתפלל לעמוד במקום נמוך) כתב שצריך לקבוע מקום לתפילתו תמיד, משמע שגם בתוך בית הכנסת יהיה לו מקום קבוע.<br /> וב'''ארחות חיים''' (תפילה נ) משמע כהפירוש הראשון בלבד, שילך בכל יום לבית כנסת אחד&lt;ref&gt;וייתכן שניתן להעמיס בדברי הירושלמי כפירוש זה.&lt;/ref&gt;.<br /> <br /> ==שלחן ערוך ואחרונים==<br /> ה'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x460 (אורח חיים צ יט)] כותב להדיא שאין די רק לקבוע בית כנסת להתפלל בו, אלא גם בתוך בית הכנסת יקבע לו מקום קבוע, וזהו כדברי הרא&quot;ש ודעימיה.<br /> &lt;BR /&gt;וב'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x460 (לג)] מוסיף שגם כשמתפלל בביתו יהיה לו מקום קבוע&lt;ref&gt;וזה כדברי רבנו יונה הנ&quot;ל, וכן מבואר במאירי.&lt;/ref&gt;, שלט יסיחו דעתו, וכן הסכים ה'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49623&amp;st=&amp;pgnum=242 (נט)].<br /> <br /> עוד כתב ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x460 (לד)] שכל ד' אמות חשיב מקום אחד משום שא&quot;א לצמצם וכן הסכים ה'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49623&amp;st=&amp;pgnum=242 (ס)]. יש לעיין לפי דבריהם מה הדין במקום שאפשר לצמצם (כגון כאשר הסטנדרים קבועים בקרקע).<br /> <br /> ==מעלת השבח וההשוואה לאברהם אבינו==<br /> '''רבנו יונה''' (ג ב ד&quot;ה על הקובע) כותב שאין הכוונה שכל אדם שקובע מקום לתפילתו, אומרים עליו את השבח הזה, אלא באדם שהוא כל כך מדקדק בתפילתו עד שגם בזה הוא נזהר שרוצה שתהיה תפילתו במקום מיוחד. וכיון שכל כך אוהב הוא את התפילה, ודאי שיש בו מדת הענוה, וממילא תפילתו מקובלת לפני המקום ב&quot;ה. והענוה מביאה לידי חסידות.<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה: תפילה]]<br /> [[קטגוריה: ברכות ו:]]<br /> [[קטגוריה: תפילה ונשיאת כפים פרק ה]]<br /> [[קטגוריה: אורח חיים סימן צ]]</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%97_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA%D7%94&diff=19451 2022-04-21T05:29:38Z

<p>בעל המחבר ספר: </p> <hr /> <div>{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}<br /> <br /> ==ספירת שבועות וימים==<br /> ה'''גמרא''' (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות גם ימים וגם שבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. <br /> &lt;BR /&gt;ובדברי רבא שם מבואר שאת חידושו של אביי ניתן ללמוד מכפילות הפסוקים, שכתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום' וכתוב אחר אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', מכאן שמצווה למנות ימים ושבועות. אבל הנצי&quot;ב ב'''העמק דבר''' (ויקרא כג טו ד&quot;ה שבע) כתב שאין ספירת השבועות נלמדת מפסוק זה אלא מן הפסוק בפרשת ראה (דברים טז ט) 'שבע שבועות תספור לך', אלא כוונת רבא שממה שכתוב 'תספרו' ילפינן שיש מצוה לספור בפה. <br /> <br /> ה'''רי&quot;ף''' (פסחים כח א) פסק כדברי אביי, שכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות, וקצת משמע בדבריו שהחידוש הוא במניית השבועות ולאפוקי מדעת אמימר שלא מנה שבועות. גם ה'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כב) פסק כאביי, והסמיך ההלכה לפסוק &quot;תספרו חמשים יום&quot;, ובדבריו משמע שעיקר החידוש בדברי אביי הוא במניית הימים ולא במניית השבועות.<br /> &lt;BR /&gt;כדברי אביי פסק גם ה'''רא&quot;ש''' (פסחים י מ) ושאר הראשונים, וכן כתב להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) שיש לספור הימים והשבועות.<br /> <br /> כתב ה'''מרדכי''' (מגילה תתג) בשם '''ר' אפרים''' שאין צריך למנות את הימים אלא של השבוע שבו הוא נמצא, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא אינו צריך להזכיר הימים של השבוע שחלף אלא יאמר היום שבוע אחד ויום אחד וכו', וכן כתב ב'''ספר יראים''' (רסא) ששמע מר' אפרים. אבל ה'''ראבי&quot;ה''' (תקכו) כתב שמצא בתשובה, שאין צריך למנות שבוע אלא בגמר השבוע, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא יאמר היום ח' ימים וכו' ורק שיגיע לי&quot;ד יאמר היום י&quot;ד ימים שהם שתי שבועות. וזה היפך דברי ר' אפרים. גם ה'''רז&quot;ה''' (כח א) כתב שהמנהג שלא לספור השבועות אלא בגמר כל שבוע הוא המנהג היפה.&lt;BR /&gt;<br /> ויש להעיר שב'''סדור הרס&quot;ג''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&amp;st=&amp;pgnum=213 (עמ' קנד)] כתב שצריך להזכיר את השבועות, אך נתן דוגמאות דווקא מהשלמת השבוע, כגון שבוע או שבועיים, וקצת משמע מזה כהראבי&quot;ה.<br /> <br /> אבל ה'''רא&quot;ש''' בתשובה (כד יג) כתב שנהגו בכל התפוצות למנות ימים ושבועות בכל לילה ודלא כהרז&quot;ה ומנהג אבותינו תורה. גם ה'''ר&quot;ן''' כתב שאף שהפירוש הנכון הוא שיש למנות השבועות בגמר כל שבוע, וזהו כדעת הראבי&quot;ה, מ&quot;מ ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ימים ושבועות, וכן כתב ה'''ספר יראים''' שם שהוא מנהג העולם, והובאו דבריו גם ב'''שבולי הלקט''' (רלד). ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד&quot;ה דין ספירת העומר) הביא שני המנהגים ולא הכריע. גם דעת ה'''טור''' (אורח חיים תפט) היא כאביו שיש לספור ימים ושבועות לעולם, שיאמר היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וימים וכו', אבל מדבריו משמע שהוא מעיקר הדין ולא מנהג של חומרא.<br /> <br /> בדברי ה'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כב) ניתן לדייק שיש להזכיר שבועות וימים בכל יום, שהרי הוא כותב 'ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום', משמע שהשבועות הם עיקר הספירה ואותם סופרים בכל יום, אלא שיש מצוה למנות עמהם גם את הימים, וזה במשך חמשים יום, כלומר כל יום ויום למנות את הימים שעברו בנוסף לשבועות.<br /> <br /> ה'''שלחן ערוך''' (תפט א) הכריע כדברי הרא&quot;ש והטור שיש למנות ימים ושבועות בכל יום, וכן המנהג.<br /> <br /> ===ספר ימים לבד או שבועות לבד===<br /> כתב הרב '''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&amp;st=&amp;pgnum=138 (בית יוסף ד&quot;ה שטה י&quot;ח)] שאם מנה ימים ולא מנה שבועות יצא ידי חובה ואינו יכול לחזור ולברך. וזאת על פי דברי האבודרהם שכתב שהאומר לחבירו כמה צריך לספור, לא יאמר לו היום כך וכך אלא אתמול היה כך וכך, ומבואר בדבריו שאין עצה שיאמר לו הימים בלבד, שא&quot;כ היה יוצא ידי חובת ספירה. וזהו שלא כדעת '''מהר&quot;ש הלוי''' בתשובה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&amp;st=&amp;pgnum=16 (ה)] שלמד מדברי האבודרהם איפכא, שרק אם אמר לו הימים והשבועות יצא ידי חובה, אבל אם מנה ימים בלבד או שבועות בלבד לא יצא וצריך לחזור ולספור.<br /> &lt;BR /&gt;גם ה'''מגן אברהם''' (ד) כתב שאם ספר ימים לבד ולא ספר שבועות, אינו צריך לחזור, שהרי אמימר לכתחילה מנה רק ימים כיון שספירה דרבנן, והרי הכי קיי&quot;ל ש[[#מדאורייתא או מדרבנן|ספירה בזה&quot;ז דרבנן]]. והוסיף שגם אם מנה רק את השבועות יצא, וכדעת ר' אפרים שהביא הראבי&quot;ה והמרדכי. אמנם ב'''שער הציון''' (ט) דחה ראיה זו של המג&quot;א, לפי שאף אם נאמר שהוא מדרבנן, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכל מצווה אחת למנות הימים והשבועות יחד. ומ&quot;מ גם דעת ה'''עולת שבת''' וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2262 (ח)] כהמג&quot;א.&lt;BR /&gt;<br /> אבל ה'''פרי חדש''' (תפט ד&quot;ה מסתברא לי) כתב שאם מנה ימים ולא מנה שבועות, כגון שאמר היום ז' ימים ולא אמר שהם שבוע אחד, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה. וכדעת מהר&quot;ש הלוי בתשובה סימן ה' ודלא כהרב כנסת הגדולה. .<br /> &lt;BR /&gt;הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&amp;st=&amp;pgnum=309 (ד)] הביא דברי ר' ירוחם שספירת הימים היא מן התורה גם בזמן הזה, ואילו ספירת השבועות מדרבנן לפי שהיא תלויה בעומר, ועפי&quot;ז כתב שאם שכח למנות ימים חוזר ומברך, ואם שכח שבועות אינו חוזר ומברך. אך הוסיף שזהו דווקא בסוף השבוע, אך באמצע השבוע הרי יש פוסקים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך למנות אלא את השבועות, ולכן לא יחזור לברך. אבל בהמשך דבריו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&amp;st=&amp;pgnum=309 (יד)] הוכיח מ'''שבולי הלקט''' שבסוף השבוע אף אם הזכיר רק השבועות ולא הימים חזור ומברך וכן פסק למעשה שבאמצע השבוע אינו חוזר ומברך, ובסוף השבוע חוזר ומברך בין אם הזכיר רק ימים ובין אם הזכיר רק השבועות. והמשנה ברורה ב'''שער הציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=187 (ט)] כתב בשמו שצריך לחזור ולספור בברכה, ולא חילק בין סוף השבוע לאמצע השבוע, (ולכא' לא דק). גם דחה הראיה שהביא משבולי הלקט, לפי שהשב&quot;ל לשיטתו אזיל שסובר שספירת העומר גם בזה&quot;ז היא מן התורה. ולכן הכריע שם וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=187 (ז)] לספור בלא ברכה.<br /> <br /> ==ספירה בראשי תיבות==<br /> בשו&quot;ת '''מהר&quot;ש הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&amp;st=&amp;pgnum=16 (ה)] נשאל על אדם שאמר לחבירו קודם ספירת העומר 'היום ל&quot;ג בעומר', האם יצא ידי חובת ספירה ושוב אינו יכול לספור בברכה. והשיב שלא יצא ידי חובה מכמה טעמים, ובין השאר כתב שכיון שלא הזכיר בפירוש שלושים ושלושה אלא רק אמר ל&quot;ג בראשי תיבות לא יצא ידי חובה. ואף שבגט אם כותב י&quot;ד במקום ארבעה עשר הגט כשר, שאני התם שאינו מן התורה רק חכמים תיקנו זמן בגט לגילוי מילתא בעלמא, אבל כאן עצם הספירה היא מן התורה והסופר בראשי תיבות כאילו לא מנה עדיין. אך בסוף דבריו שם מסיק שאם בירך על הספירה ואמר היום ד' לעומר, יצא ואינו צריך לספור שוב כיון שמצאנו בכה&quot;ג בגט שמועיל, אבל אם אמר סתם בלא ברכה היום ד' לעומר, לא יצא ויכול לחזור ולספור בברכה. אמנם אם אמר ל&quot;ג בעומר לא יצא מטעם אחר, לפי [[#ספר ימים לבד או שבועות לבד|שלא הזכיר שבועות]]. וב'''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&amp;st=&amp;pgnum=138 (בית יוסף ד&quot;ה שטה י&quot;ח)] חלק עליו וכתב שהמונה בראשי תיבות הוי מנין ויצא בדיעבד, וכדבריו כתב גם בספר '''גט פשוט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19319&amp;st=&amp;pgnum=97 (קכו עג)]. אמנם דעת ה'''פרי חדש''' (תפט ד&quot;ה מסתברא לי) שצריך לחזור ולמנות בברכה אף אם לא הגיע לכלל שבועות, רק אמר היום ד' ימים לעומר, לא יצא ידי חובה {{ראה עוד|נוסח הספירה וברכתה|ספירה בראשי תיבות}}. &lt;BR /&gt;<br /> ובשו&quot;ת '''שאילת יעבץ''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1408&amp;st=&amp;pgnum=133&amp;hilite= (א קלט)] כתב לחלק שאם אומר את הראשי תיבות עצמם לא יצא וחוזר ומברך, אך אם אמר במילוי אותיות שאומר יו&quot;ד אל&quot;ף וכד', יחזור ויספור בלא ברכה. אמנם מדברי הפוסקים הנ&quot;ל משמע שדנים הם באומר את האות עצמה כגון היום דל&quot;ת לעומר, שהרי בזה לא ייתכן לומר בלא מילוי אותיות, ואף בזה כתב הפר&quot;ח שחוזר ומברך. וב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14612&amp;st=&amp;pgnum=208 (תפט ט-י)] הכריע לחזור ולספור בלא ברכה, בין במנה בראשי תיבות ובין בספר במילוי אותיות. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> =='לעומר' או 'בעומר'==<br /> הנוסח המובא בשו&quot;ע הוא היום יום אחד בעומר. ב'''ב&quot;י(שם)''' הביא '''שו&quot;ת הרשב&quot;א''' (א,תנז) שהנוסח בה הוא לעומר וכן הביא את דברי ה'''ר&quot;ן''' בסוף פסחים שגרס כך. וב'''חק יעקב''' הביא עוד חבל ראשונים שכתבו כך והם: ה'''כלבו'''(נה), ה'''תניא'''(הקדמון,נ) ו'''שבלי הלקט'''(רלד), וכן הביא ה'''באר היטב''' בשם האר&quot;י והשל&quot;ה. ה'''ט&quot;ז''' העדיף את הנוסח בעומר כיון שביום הראשון א&quot;א לומר לעומר שהרי עדיין עומדים ביום הראשון. ה'''חק יעקב''' העדיף את הנוסח לעומר כיון שכאשר אומר בעומר משמע שעכשיו הקריבו העומר והוסיף שאין לשנות מהמנהג.<br /> <br /> ==אמירת 'היום'==<br /> בחלק מהראשונים (רוקח,תניא,מהרי&quot;ל) הנוסח היה שהיום. ב'''לבוש''' כתב שאין לומר כך שמשמע מלשון זו שהקב&quot;ה ציוה שיספור שביום זה כך וכך לעומר ואין זה נכון וכ&quot;כ ה'''מג&quot;א'''. ה'''חק יעקב''' מיישב שמי שאומר כך לא משתבש והכוונה היא שהסיבה שמברך היא משום שהיום כך וכך ימים.<br /> ==עמידה בשעת הספירה==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (שם,כג) פוסק שלכתחילה צריך לספור בעמידה וכן פסק ב'''שו&quot;ע'''(שם). לדין זה לא נמצא מקור בש&quot;ס והמפרשים הביאו לו מקור מפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) ומהזוהר (פרשת תצוה). הפוסקים למדו מספירת העומר למצוות אחרות בג&quot;ש של 'לכם' 'לכם' ויש שכתבו שהוא כלל לכל מצוות שאין הנאה בעשייתם (ע' ספר המנהגים פסח טז, אבודרהם ברכות השחר וע&quot;ע [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%91%D7%9C_%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%95_%D7%98%D7%96_%D7%91 חבל נחלתו טז,ב]).<br /> <br /> ==ספירה בכל לשון==<br /> ==הברכה==<br /> ===שידע כמה סופר בזמן הברכה===<br /> ===ברכת שהחיינו===<br /> <br /> [[קטגוריה:ספירת העומר]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סה:]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סו.]]<br /> [[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%97_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA%D7%94&diff=19450 2022-04-21T05:28:04Z

<p>בעל המחבר ספר: </p> <hr /> <div>{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}<br /> <br /> ==ספירת שבועות וימים==<br /> ה'''גמרא''' (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות גם ימים וגם שבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. <br /> &lt;BR /&gt;ובדברי רבא שם מבואר שאת חידושו של אביי ניתן ללמוד מכפילות הפסוקים, שכתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום' וכתוב אחר אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', מכאן שמצווה למנות ימים ושבועות. אבל הנצי&quot;ב ב'''העמק דבר''' (ויקרא כג טו ד&quot;ה שבע) כתב שאין ספירת השבועות נלמדת מפסוק זה אלא מן הפסוק בפרשת ראה (דברים טז ט) 'שבע שבועות תספור לך', אלא כוונת רבא שממה שכתוב 'תספרו' ילפינן שיש מצוה לספור בפה. <br /> <br /> ה'''רי&quot;ף''' (פסחים כח א) פסק כדברי אביי, שכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות, וקצת משמע בדבריו שהחידוש הוא במניית השבועות ולאפוקי מדעת אמימר שלא מנה שבועות. גם ה'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כב) פסק כאביי, והסמיך ההלכה לפסוק &quot;תספרו חמשים יום&quot;, ובדבריו משמע שעיקר החידוש בדברי אביי הוא במניית הימים ולא במניית השבועות.<br /> &lt;BR /&gt;כדברי אביי פסק גם ה'''רא&quot;ש''' (פסחים י מ) ושאר הראשונים, וכן כתב להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) שיש לספור הימים והשבועות.<br /> <br /> כתב ה'''מרדכי''' (מגילה תתג) בשם '''ר' אפרים''' שאין צריך למנות את הימים אלא של השבוע שבו הוא נמצא, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא אינו צריך להזכיר הימים של השבוע שחלף אלא יאמר היום שבוע אחד ויום אחד וכו', וכן כתב ב'''ספר יראים''' (רסא) ששמע מר' אפרים. אבל ה'''ראבי&quot;ה''' (תקכו) כתב שמצא בתשובה, שאין צריך למנות שבוע אלא בגמר השבוע, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא יאמר היום ח' ימים וכו' ורק שיגיע לי&quot;ד יאמר היום י&quot;ד ימים שהם שתי שבועות. וזה היפך דברי ר' אפרים. גם ה'''רז&quot;ה''' (כח א) כתב שהמנהג שלא לספור השבועות אלא בגמר כל שבוע הוא המנהג היפה.&lt;BR /&gt;<br /> ויש להעיר שב'''סדור הרס&quot;ג''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&amp;st=&amp;pgnum=213 (עמ' קנד)] כתב שצריך להזכיר את השבועות, אך נתן דוגמאות דווקא מהשלמת השבוע, כגון שבוע או שבועיים, וקצת משמע מזה כהראבי&quot;ה.<br /> <br /> אבל ה'''רא&quot;ש''' בתשובה (כד יג) כתב שנהגו בכל התפוצות למנות ימים ושבועות בכל לילה ודלא כהרז&quot;ה ומנהג אבותינו תורה. גם ה'''ר&quot;ן''' כתב שאף שהפירוש הנכון הוא שיש למנות השבועות בגמר כל שבוע, וזהו כדעת הראבי&quot;ה, מ&quot;מ ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ימים ושבועות, וכן כתב ה'''ספר יראים''' שם שהוא מנהג העולם, והובאו דבריו גם ב'''שבולי הלקט''' (רלד). ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד&quot;ה דין ספירת העומר) הביא שני המנהגים ולא הכריע. גם דעת ה'''טור''' (אורח חיים תפט) היא כאביו שיש לספור ימים ושבועות לעולם, שיאמר היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וימים וכו', אבל מדבריו משמע שהוא מעיקר הדין ולא מנהג של חומרא.<br /> <br /> בדברי ה'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כב) ניתן לדייק שיש להזכיר שבועות וימים בכל יום, שהרי הוא כותב 'ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום', משמע שהשבועות הם עיקר הספירה ואותם סופרים בכל יום, אלא שיש מצוה למנות עמהם גם את הימים, וזה במשך חמשים יום, כלומר כל יום ויום למנות את הימים שעברו בנוסף לשבועות.<br /> <br /> ה'''שלחן ערוך''' (תפט א) הכריע כדברי הרא&quot;ש והטור שיש למנות ימים ושבועות בכל יום, וכן המנהג.<br /> <br /> ===ספר ימים לבד או שבועות לבד===<br /> כתב הרב '''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&amp;st=&amp;pgnum=138 (בית יוסף ד&quot;ה שטה י&quot;ח)] שאם מנה ימים ולא מנה שבועות יצא ידי חובה ואינו יכול לחזור ולברך. וזאת על פי דברי האבודרהם שכתב שהאומר לחבירו כמה צריך לספור, לא יאמר לו היום כך וכך אלא אתמול היה כך וכך, ומבואר בדבריו שאין עצה שיאמר לו הימים בלבד, שא&quot;כ היה יוצא ידי חובת ספירה. וזהו שלא כדעת '''מהר&quot;ש הלוי''' בתשובה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&amp;st=&amp;pgnum=16 (ה)] שלמד מדברי האבודרהם איפכא, שרק אם אמר לו הימים והשבועות יצא ידי חובה, אבל אם מנה ימים בלבד או שבועות בלבד לא יצא וצריך לחזור ולספור.<br /> &lt;BR /&gt;גם ה'''מגן אברהם''' (ד) כתב שאם ספר ימים לבד ולא ספר שבועות, אינו צריך לחזור, שהרי אמימר לכתחילה מנה רק ימים כיון שספירה דרבנן, והרי הכי קיי&quot;ל ש[[#מדאורייתא או מדרבנן|ספירה בזה&quot;ז דרבנן]]. והוסיף שגם אם מנה רק את השבועות יצא, וכדעת ר' אפרים שהביא הראבי&quot;ה והמרדכי. אמנם ב'''שער הציון''' (ט) דחה ראיה זו של המג&quot;א, לפי שאף אם נאמר שהוא מדרבנן, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכל מצווה אחת למנות הימים והשבועות יחד. ומ&quot;מ גם דעת ה'''עולת שבת''' וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2262 (ח)] כהמג&quot;א.&lt;BR /&gt;<br /> אבל ה'''פרי חדש''' (תפט ד&quot;ה מסתברא לי) כתב שאם מנה ימים ולא מנה שבועות, כגון שאמר היום ז' ימים ולא אמר שהם שבוע אחד, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה. וכדעת מהר&quot;ש הלוי בתשובה סימן ה' ודלא כהרב כנסת הגדולה. .<br /> &lt;BR /&gt;הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&amp;st=&amp;pgnum=309 (ד)] הביא דברי ר' ירוחם שספירת הימים היא מן התורה גם בזמן הזה, ואילו ספירת השבועות מדרבנן לפי שהיא תלויה בעומר, ועפי&quot;ז כתב שאם שכח למנות ימים חוזר ומברך, ואם שכח שבועות אינו חוזר ומברך. אך הוסיף שזהו דווקא בסוף השבוע, אך באמצע השבוע הרי יש פוסקים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך למנות אלא את השבועות, ולכן לא יחזור לברך. אבל בהמשך דבריו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&amp;st=&amp;pgnum=309 (יד)] הוכיח מ'''שבולי הלקט''' שבסוף השבוע אף אם הזכיר רק השבועות ולא הימים חזור ומברך וכן פסק למעשה שבאמצע השבוע אינו חוזר ומברך, ובסוף השבוע חוזר ומברך בין אם הזכיר רק ימים ובין אם הזכיר רק השבועות. והמשנה ברורה ב'''שער הציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=187 (ט)] כתב בשמו שצריך לחזור ולספור בברכה, ולא חילק בין סוף השבוע לאמצע השבוע, (ולכא' לא דק). גם דחה הראיה שהביא משבולי הלקט, לפי שהשב&quot;ל לשיטתו אזיל שסובר שספירת העומר גם בזה&quot;ז היא מן התורה. ולכן הכריע שם וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=187 (ז)] לספור בלא ברכה.<br /> <br /> ==ספירה בראשי תיבות==<br /> בשו&quot;ת '''מהר&quot;ש הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&amp;st=&amp;pgnum=16 (ה)] נשאל על אדם שאמר לחבירו קודם ספירת העומר 'היום ל&quot;ג בעומר', האם יצא ידי חובת ספירה ושוב אינו יכול לספור בברכה. והשיב שלא יצא ידי חובה מכמה טעמים, ובין השאר כתב שכיון שלא הזכיר בפירוש שלושים ושלושה אלא רק אמר ל&quot;ג בראשי תיבות לא יצא ידי חובה. ואף שבגט אם כותב י&quot;ד במקום ארבעה עשר הגט כשר, שאני התם שאינו מן התורה רק חכמים תיקנו זמן בגט לגילוי מילתא בעלמא, אבל כאן עצם הספירה היא מן התורה והסופר בראשי תיבות כאילו לא מנה עדיין. אך בסוף דבריו שם מסיק שאם בירך על הספירה ואמר היום ד' לעומר, יצא ואינו צריך לספור שוב כיון שמצאנו בכה&quot;ג בגט שמועיל, אבל אם אמר סתם בלא ברכה היום ד' לעומר, לא יצא ויכול לחזור ולספור בברכה. אמנם אם אמר ל&quot;ג בעומר לא יצא מטעם אחר, לפי [[#ספר ימים לבד או שבועות לבד|שלא הזכיר שבועות]]. וב'''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&amp;st=&amp;pgnum=138 (בית יוסף ד&quot;ה שטה י&quot;ח)] חלק עליו וכתב שהמונה בראשי תיבות הוי מנין ויצא בדיעבד, וכדבריו כתב גם בספר '''גט פשוט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19319&amp;st=&amp;pgnum=97 (קכו עג)]. אמנם דעת ה'''פרי חדש''' (תפט ד&quot;ה מסתברא לי) שצריך לחזור ולמנות בברכה אף אם לא הגיע לכלל שבועות, רק אמר היום ד' ימים לעומר, לא יצא ידי חובה {{ראה עוד|נוסח הספירה וברכתה|ספירה בראשי תיבות}}. &lt;BR /&gt;<br /> ובשו&quot;ת '''שאילת יעבץ''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1408&amp;st=&amp;pgnum=133&amp;hilite= (א קלט)] כתב לחלק שאם אומר את הראשי תיבות עצמם לא יצא וחוזר ומברך, אך אם אמר במילוי אותיות שאומר יו&quot;ד אל&quot;ף וכד', יחזור ויספור בלא ברכה. אמנם מדברי הפוסקים הנ&quot;ל משמע שדנים הם באומר את האות עצמה כגון היום דל&quot;ת לעומר, שהרי בזה לא ייתכן לומר בלא מילוי אותיות, ואף בזה כתב הפר&quot;ח שחוזר ומברך. וב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14612&amp;st=&amp;pgnum=208 (תפט ט-י)] הכריע לחזור ולספור בלא ברכה, בין במנה בראשי תיבות ובין בספר במילוי אותיות. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> =='לעומר' או 'בעומר'==<br /> הנוסח המובא בשו&quot;ע הוא היום יום אחד בעומר. ב'''ב&quot;י(שם)''' הביא '''שו&quot;ת הרשב&quot;א''' (א,תנז) שהנוסח בה הוא לעומר וכן הביא את דברי ה'''ר&quot;ן''' בסוף פסחים שגרס כך. וב'''חק יעקב''' הביא עוד חבל ראשונים שכתבו כך והם: ה'''כלבו'''(נה), ה'''תניא'''(הקדמון,נ) ו'''שבלי הלקט'''(רלד), וכן הביא ה'''באר היטב''' בשם האר&quot;י והשל&quot;ה. ה'''ט&quot;ז''' העדיף את הנוסח בעומר כיון שביום הראשון א&quot;א לומר לעומר שהרי עדיין עומדים ביום הראשון. ה'''חק יעקב''' העדיף את הנוסח לעומר כיון שכאשר אומר בעומר משמע שעכשיו הקריבו העומר והוסיף שאין לשנות מהמנהג.<br /> <br /> ==אמירת 'היום'==<br /> בחלק מהראשונים (רוקח,תניא,מהרי&quot;ל) הנוסח היה שהיום. ב'''לבוש''' כתב שאין לומר כך שמשמע מלשון זו שהקב&quot;ה ציוה שיספור שביום זה כך וכך לעומר ואין זה נכון וכ&quot;כ ה'''מג&quot;א'''. ה'''חק יעקב''' מיישב שמי שאומר כך לא משתבש והכוונה היא שהסיבה שמברך היא משום שהיום כך וכך ימים.<br /> ==עמידה בשעת הספירה==<br /> הרמב&quot;ם (שם,כג) פוסק שלכתחילה צריך לספור בעמידה וכן פסק בשו&quot;ע(שם). לדין זה לא נמצא מקור בש&quot;ס והמפרשים הביאו לו מקור מפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) ומהזוהר (פרשת תצוה). הפוסקים למדו מספירת העומר למצוות אחרות בג&quot;ש של 'לכם' 'לכם' ויש שכתבו שהוא כלל לכל מצוות שאין הנאה בעשייתם (ע' ספר המנהגים פסח טז, אבודרהם ברכות השחר וע&quot;ע חבל נחלתו טז,ב).<br /> <br /> ==ספירה בכל לשון==<br /> ==הברכה==<br /> ===שידע כמה סופר בזמן הברכה===<br /> ===ברכת שהחיינו===<br /> <br /> [[קטגוריה:ספירת העומר]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סה:]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סו.]]<br /> [[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%94&diff=19449 2022-04-21T05:09:14Z

<p>בעל המחבר ספר: /* מדאורייתא או מדרבנן */</p> <hr /> <div>{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}<br /> ==מדאורייתא או מדרבנן==<br /> ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&amp;daf=66&amp;format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&amp;daf=66&amp;format=pdf (ד&quot;ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא&quot;ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&amp;st=&amp;pgnum=288&amp;hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז&quot;ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף פסחים כח א ד&quot;ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש&quot;י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&amp;daf=66&amp;format=pdf (ד&quot;ה אמימר)] שכל האמוראים ס&quot;ל שהיא מדרבנן.<br /> &lt;BR /&gt;אבל ה'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה&quot;ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.<br /> <br /> לדעת הגר&quot;ח מבריסק הרמב&quot;ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר&quot;ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב&quot;ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה&quot;ז, אבל הרמב&quot;ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא&quot;כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו&quot;ד גם ב'''חידושי הגרי&quot;ז''' (מנחות סו א).<br /> &lt;BR /&gt;גם ה'''ראבי&quot;ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.<br /> <br /> ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&amp;st=&amp;pgnum=151&amp;hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד&quot;ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&amp;st=&amp;pgnum=68 (ה ד מד ג ד&quot;ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד&quot;ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ&quot;ה''' (אגרות רמ&quot;ה עט, הוא מתכתב עם הר&quot;ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ&quot;ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או&quot;ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ&quot;י הגמ' בר&quot;ה(ה.) שספירת הימים היא לקראת יו&quot;ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא&quot;כ כאשר אין ביהמ&quot;ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.<br /> <br /> דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&amp;st=&amp;pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב&quot;ם. אבל בשו&quot;ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב&quot;ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=186 (ד&quot;ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב&quot;ם.<br /> &lt;BR /&gt;ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&amp;st=&amp;pgnum=28&amp;hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ&quot;ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.<br /> <br /> ==החייבים בספירה==<br /> ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק &quot;וספרתם לכם ממחרת השבת&quot; שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).<br /> <br /> ===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===<br /> <br /> כתב ה'''רשב&quot;א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&amp;st=&amp;pgnum=78&amp;hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי&quot;ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע&quot;פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.<br /> &lt;BR /&gt;ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא בעצמו לברך. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב&quot;א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&amp;st=&amp;pgnum=212&amp;hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש&quot;ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג&quot;א שכיון שקיי&quot;ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד&quot;ה ומ&quot;ש ומצוה)] הקשה קושיית המג&quot;א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב&quot;א שיוצא בספירת הש&quot;ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג&quot;א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.<br /> <br /> אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&amp;st=&amp;pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש&quot;ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב&quot;א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב&quot;א שהש&quot;ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש&quot;ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב&quot;א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&amp;st=&amp;pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש&quot;ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב&quot;א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.<br /> &lt;BR /&gt;וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ&quot;ע. ומ&quot;מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו&quot;ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&amp;st=&amp;pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש&quot;ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו&quot;א ולאפוקי בי&quot;ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא&quot;כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש&quot;ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ&quot;מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.<br /> <br /> ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&amp;st=&amp;pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר&quot;ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש&quot;ץ אך בדיעבד יוצא יי&quot;ח, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&amp;st=&amp;pgnum=236 (תפט ד&quot;ה שיטה כד)].<br /> &lt;BR /&gt;ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&amp;st=&amp;pgnum=293&amp;hilite= (ו)] דחה דברי הפר&quot;ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי&quot;ד' במקום 'ש&quot;ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.<br /> <br /> ב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה, וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=186 (ד&quot;ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג&quot;א והברכ&quot;י שאם התכוון לצאת בספירת הש&quot;ץ ואף הש&quot;ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.<br /> <br /> ===נשים ועבדים===<br /> ====מחלוקת הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן====<br /> ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.<br /> גם ה'''רמב&quot;ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד&quot;ה דין ספירת העומר).<br /> &lt;BR /&gt;אבל ה'''רמב&quot;ן''' (קידושין לג ב ד&quot;ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו&quot;ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&amp;st=&amp;pgnum=12&amp;hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב&quot;ן.<br /> &lt;BR /&gt;ובשו&quot;ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט&quot;ז בניסן גורם, וא&quot;נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט&quot;ו, מ&quot;מ הרי בכל מצוות יום ט&quot;ו נשים חייבות, וא&quot;כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב&quot;ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&amp;st=&amp;pgnum=257 (מה ד ד&quot;ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט&quot;ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.<br /> &lt;BR /&gt;הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&amp;st=&amp;pgnum=169 (ג טז ב ד&quot;ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&amp;st=&amp;pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב&quot;ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא&quot;כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב&quot;ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ&quot;ב, שא&quot;כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה&quot;ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב&quot;ן, והרי הרב אול&quot;צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י&quot;ל שהאול&quot;צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב&quot;ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי&quot;א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה&quot;ז דאורייתא (תפט ד&quot;ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ&quot;ל.<br /> &lt;BR /&gt;ובשו&quot;ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב&quot;ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו&quot;ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.<br /> <br /> ====הכרעת הפוסקים====<br /> הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ&quot;ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ&quot;מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&amp;st=&amp;pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג&quot;א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו&quot;ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא&quot;כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.<br /> את דברי המג&quot;א העתיקו להלכה ה'''גר&quot;ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&amp;st=&amp;pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].<br /> &lt;BR /&gt;לעומ&quot;ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג&quot;א אלו. והרב חיד&quot;א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר&quot;ש שער אריה''' ו'''מהר&quot;י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד&quot;א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר&quot;ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.<br /> &lt;BR /&gt;וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.<br /> &lt;BR /&gt;ובשו&quot;ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד&quot;א הנ&quot;ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ&quot;ש המשנ&quot;ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.<br /> &lt;BR /&gt;ובשו&quot;ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.<br /> <br /> ===קטן===<br /> ====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====<br /> ===אונן===<br /> ==גדר תמימות==<br /> ===המפסיד יום אחד===<br /> כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&amp;st=&amp;pgnum=362&amp;hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד&quot;ה כל, מנחות סו א סוד&quot;ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא&quot;ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה&quot;ג אלו וסיים שאינו נראה לר&quot;י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.<br /> <br /> ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה&quot;ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&amp;st=&amp;pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום.&lt;BR /&gt;<br /> גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&amp;st=&amp;pgnum=214&amp;hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה&quot;ג.<br /> &lt;BR /&gt;גם ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ&quot;ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ&quot;פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה&quot;ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס&quot;ג הנ&quot;ל.<br /> &lt;BR /&gt;אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&amp;st=&amp;pgnum=152&amp;hilite= (סדר ספירת העומר ד&quot;ה כתב בה&quot;ג)] אחר שהביא דברי בה&quot;ג ורס&quot;ג, כתב שהרא&quot;ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר&quot;ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&amp;st=&amp;pgnum=288&amp;hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''<br /> (שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד&quot;ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.<br /> &lt;BR /&gt;כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה&quot;ג ורס&quot;ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר&quot;י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד&quot;ה וכתב עוד בה&quot;ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר&quot;י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר&quot;ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.<br /> <br /> ====הכרעת הפוסקים====<br /> כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד&quot;ה וכתב עוד בה&quot;ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר<br /> <br /> ====מסופק אם ספר או לא====<br /> כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא&quot;ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.<br /> <br /> ===להקדים הספירה===<br /> ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.<br /> <br /> ===שיטת הרי&quot;ץ גיאות בשם רב האי גאון===<br /> נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה&quot;ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס&quot;ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ&quot;פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי&quot;צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.<br /> <br /> ==קישורים חיצוניים==<br /> <br /> *[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].<br /> *[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].<br /> <br /> [[קטגוריה:ספירת העומר]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סה:]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סו.]]<br /> [[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%94&diff=19448 2022-04-20T17:36:40Z

<p>בעל המחבר ספר: </p> <hr /> <div>{{מקורות|משנה|סנהדרין מא ב|ברכות ט ב|ברכות י|אורח חיים תכו}}<br /> == מקור הברכה ==<br /> הגמ' ב'''סנהדרין''' {{גמרא|סנהדרין|מא|ב|מא, ב}} אומרת שמברכין על החודש, וכן ב'''ירושלמי''' {{ויקיטקסט|ירושלמי ברכות ט ב|ברכות ט, ב}} מצינו שמברכין על חידוש הלבנה.<br /> <br /> == נוסח הברכה ==<br /> ב'''בבלי''' {{גמרא|סנהדרין|מב|א|שם מב, א}} ישנה מחלוקת אמוראים האם הברכה היא קצרה מאוד: &quot;מחדש חדשים&quot;, או שמא מדובר בברכה ארוכה שכוללת את פועלם של צבא השמיים. בירושלמי נאמר כשיטה שמקצרת את הברכה.<br /> לגבי חתימת הברכה, לפי הבבלי החתימה היא &quot;מחדש חדשים&quot;, אך לפי '''מסכת סופרים''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%AA_%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D_(%D7%93%D7%A4%D7%95%D7%A1_%D7%90%D7%9E%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%9D_%D7%AA%22%D7%93)/%D7%99%D7%98#%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94_%D7%99 יט, י]) החתימה היא &quot;מקדש ישראל וראשי חדשים&quot;. <br /> ==קידוש או ברכה==<br /> בטור ובשו&quot;ע נקראת הברכה ברכת הלבנה, וכן באו&quot;ז(ב,תנו). לעומת זאת במהרי&quot;ל(הל' ר&quot;ח,ט, ובשו&quot;ת קנה) ובספר האשכול(כג) מכנים אותה בשם קידוש לבנה, וכך היא מכונה כיום בפי רבים מהאשכנזים. בשו&quot;ת מהרש&quot;ג(ג,ה)תמה על זה וכתב שהכוונה לחידוש לבנה והק'התחלפה בח'. במנחת אשר(בא) יישב שקרוי קידוש לבנה על שם קידוש החודש.<br /> == על מה מברכים ==<br /> לדעת ה'''רמב&quot;ם''' (ברכות י, טז) ברכת הלבנה היא חלק מהברכות על תופעות הטבע, וכך מבואר ממיקום ההלכה יחד עם ברכת הקשת ושאר ברכות על תופעות הטבע. ראיה לרמב&quot;ם מהתוספתא שכוללת את ברכת הלבנה יחד עם החמה ומהמזלות (ברכות ו), כאשר על כל תופעה מברכים. לדעת '''רבנו יונה''' (ברכות כא, א ד&quot;ה נהדרעי) הברכה היא על אור הירח. נפקא מינא לגבי ברכה בין השמשות, כאשר הירח ניכר אך לא מאיר. לדעת ה'''רמ&quot;א''' (תכו, א) אין לברך עד שתזרח והסביר ב'''משנ&quot;ב''' (שם, ב) שזה לאפוקי בין השמשות, אך הרמב&quot;ם לא הבחין אלא העיקר שיברך בזמן החידוש גם אם מדובר בבין השמשות.<br /> נ&quot;מ נוספת לגבי סומא. לדעת הרמב&quot;ם אין לברך שהרי לא נהנה מתופעת הטבע וכך כתב '''מהריק&quot;ש''' המובא ב'''פרי חדש''' (תכו, א). אך '''רש&quot;ל''' (עז) כתב שיש לו לברך.<br /> <br /> == מתי מברכים ==<br /> בגמ' נחלקו האמוראים עד מתי יכול לברך - האם יכול לברך עד י' או י&quot;ד בחודש, כאשר השאלה היא מה נחשב לחידוש הלבנה. אך מתי מתחילים? לדעת ה'''רמב&quot;ם''' (שם, יז) יש להתחיל מייד בחידוש הלבנה שהרי על תופעה זו עיקר הברכה, אך לדעת רבנו יונה על פי הירשלמי יש לחכות כמה ימים עד שאור הלבנה יתבהר ויהנו ממנו. ב'''שו&quot;ע''' (תכו, ד) פסק לברך לאחר שבעה ימים, אך ב'''משנה ברורה''' (שם, כ) כתב שרוב האחרונים כתבו שיש לברך לאר שלשה ימים.<br /> נהגו ישראל לברך ברכה זו במוצאי שבת דווקא, על פי הירושלמי, וכך פסק ה'''שו&quot;ע''' (שם, ב).<br /> <br /> == תוספות לברכה ==<br /> במשך הדורות נוספו דברים רבים לברכה, מזמורי תהלים ופסוקים. מקורם של רוב התוספות ב'''מסכת סופרים''' (שם), וכן מ'''הגמרא בסנהדרין''' (שם).<br /> [[קטגוריה:ברכות]]<br /> [[קטגוריה:ברכת הלבנה]]<br /> [[קטגוריה:סנהדרין מא:]]<br /> [[קטגוריה:סנהדרין מב.]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן תכו]]</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=19447 2022-04-20T14:14:12Z

<p>בעל המחבר ספר: /* מקור ותוקף החיוב לענג את השבת */</p> <hr /> <div>{{מקורות||שבת קיח||שבת ל א,ז-ט|אורח חיים רמב}}<br /> החיוב לענג את השבת, ובמה מענגו, ועד כמה חייב להשתדל בזה.<br /> <br /> ==מקור ותוקף החיוב לענג את השבת==<br /> כתוב בתהילים (ל&quot;ז ד') &quot;והתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך&quot;. ואמרו בגמרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קיח ב)] &quot;עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה נ&quot;ח י&quot;ג) וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת&quot;. ומכאן אמר רב יהודה אמר רב &quot;כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו&quot;.<br /> <br /> עוד מובא בגמרא שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118&amp;format=pdf (קיח א,ב)] שבח ושכר גדול לכל מי שמענג את השבת, שנותנים לו נחלה בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכויות ושנותנים לו משאלות לבו ושמוחלים לו עוונותיו ועוד.<br /> <br /> ה'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (יבמות צג א)] לומדת מן הפסוק ב'''דברים''' (יד כג) 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', לרבות שבתות וימים טובים, שמותר לעשר על דבר שלא בא לעולם או שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. ומבואר מזה דעונג שבת הוא מהתורה, שהרי דחתה הגמרא את האפשרות שהפסוק בא להתיר טלטול דרבנן. וכן משמע מ'''רש&quot;י''' שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93&amp;format=pdf (ד&quot;ה כל הימים] [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&amp;daf=93b&amp;format=pdf וד&quot;ה אלא לאו)]. <br /> <br /> ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)] למד בדעת ה'''רמב&quot;ן''' על התורה (ויקרא כג ב) שמצוות עונג שבת היא מדאורייתא, והוא על פי חז&quot;ל ב'''ספרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33516&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (יב ד)], שיש לקדשו באכילה ושתיה.<br /> &lt;BR /&gt;אבל ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=1&amp;hilite= (שבת ל א)] <br /> כתב שזו אחת משתי מצוות מדברי נביאים שנצטווינו בשבת, ומשמע שהיא מדרבנן. וכ&quot;כ בדעתו בספר '''ערך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7964&amp;st=&amp;pgnum=67&amp;hilite= (ג)] <br /> כדבר פשוט. &lt;BR /&gt;<br /> אבל בשו&quot;ת '''חתם סופר''' <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&amp;st=&amp;pgnum=157 (רח ד&quot;ה מכל מקום)] <br /> אף שכתב שעונג שבת הוא מתקנת נביאים, במקום אחר ביאר <br /> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=794&amp;pgnum=131 (אורח חיים קסח ד&quot;ה והנה)] <br /> שהוא דאורייתא, הלכה למשה מסיני, ואסמכינהו אקרא דישעיהו, אלא כדרכו של הרמב&quot;ם לקרוא לדבר שלא נתפרש בתורה שהוא 'מדברי סופרים'. וכן כתב בשו&quot;ת '''צמח צדק''' הקדמון [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1722&amp;pgnum=43 (כח)] <br /> דעונג שבת דאורייתא הוא. ה'''גרי&quot;ד'''(בהררי קדם על שבת) לומד ברמב&quot;ם שעונג שבת הוא דאורייתא והנביאים רק פירשו את החיוב, אמנם נראה שהייתה בידו גירסא שגויה שכן הוא גורס &quot;ונתפרשו על ידי הנביאים&quot; ואילו הגירסא שבידינו היא &quot;ושנתפרשו&quot;.&lt;BR /&gt;<br /> ב'''פרי מגדים''' בהקדמה כוללת (א יט) כתב שכנראה היא מחלוקת. <br /> &lt;BR /&gt;ובשו&quot;ת '''חבלים בנעימים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=10012&amp;st=&amp;pgnum=26&amp;hilite= (ב ה)] <br /> כתב שעונג שבת הוא דרבנן, אלא שאדם הרוצה לענג את השבת, התירה לו תורה לעשר שלא מן המוקף או דבר שלא בא לעולם.<br /> <br /> ==במה מענג את השבת==<br /> ===אכילה ושתייה===<br /> ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=118b&amp;format=pdf (שבת קיח ב)] <br /> מובא שיש לענג את השבת בדגים גדולים ובראשי שומים ותבשיל של תרדין. אמנם אפילו דבר מועט כגון כסא דהרסנא [דגים מטוגנים בשמנן ובקמח] אם עשאו לכבוד שבת הרי זה עונג. וכתב ה'''לבוש''' שכל מקום ומקום יענגוהו לפי מנהגם במאכלים ומשקים החשובים להם, והביאו ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&amp;st=&amp;pgnum=5 (רמב א)]. <br /> &lt;BR /&gt;וכתב ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=7&amp;hilite= (שבת ל ז)] <br /> שכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון המאכלים רבים וטובים לכבוד שבת, הרי זה משובח. ועוד כתב [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&amp;hilchos=12&amp;perek=30&amp;halocha=10&amp;hilite= (י)] שאכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה. ולפי&quot;ז כתב '''שלחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&amp;st=&amp;pgnum=197 (רנ ב)] <br /> שיש להרבות בשר ויין ומגדנות כפי יכולתו.<br /> <br /> וב'''גמרא''' שבת (קיט א) מבואר שמי שהוא עשיר ואוכל בשר ושותה יין גם בימות החול, ישנה בזמן הסעודה בשבת, שאם רגיל לאכול מוקדם יאחר, ואם רגיל לאחר אכילתו, בשבת יקדים מעט. והעתיק כן ה'''רמב&quot;ם''' להלכה (ל ח), אבל ה'''שלחן ערוך''' לא הזכיר מזה. אמנם ה'''רמ&quot;א''' (רפח ז) מזכיר הלכה זו, אבל לא כתב שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ===תשמיש===<br /> כתב הרמב&quot;ם (ל יד) שתשמיש המטה מעונג שבת הוא, ועונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת. ודבריו הם על פי הגמרא בכתובות (סב ב).<br /> &lt;BR /&gt;אבל ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רמ א) לא הזכיר שזהו משום עונג שבת.<br /> <br /> ==עד כמה חייב להשתדל לענג את השבת==<br /> ה'''גמרא''' (פסחים קיב א) מביאה ברייתא שמונה ז' דברים שצווה ר' עקיבא לפני מותו, לבנו ר' יהושע. אחד הדברים שאמר לו הוא 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. כלומר תימנע מלפשוט יד לצדקה, אפילו אם לא יהיה לך מה להוסיף לצורך סעודת שבת. והגמרא שם לעיל מיניה, אומרת שלגבי ארבע כוסות של פסח אינו כן, אלא צריך לקבל מן התמחוי, והטעם הוא משום פרסומי ניסא, של נס יציאת מצרים. <br /> &lt;BR /&gt;עוד מובא שם בגמרא תנא דבי אליהו, שעל אף דברי ר' עקיבא, מ&quot;מ צריך לעשות דבר מועט ביתו, כגון כסא דהרסנא [דגים קטנים].<br /> <br /> דברי ר' עקיבא בפשטם מדברים באדם שאינו זקוק לבריות עדיין, אלא שאם ירצה להוסיף על מאכלו לצורך שבת, יצטרך להזדקק לבריות. וכן משמע לשון ה'''רמב&quot;ם''' (שבת ל ז). אך אפשר שדבריו אמורים גם על אדם שבלאו הכי כבר נצרך לבריות, שאינו צריך ליקח יותר עבור תוספת המאכל בשבת, משום עונג שבת, ונחלקו הפוסקים בדבר כדלהלן.<br /> <br /> ===שאלת הטור===<br /> שאל ה'''טור''' (אורח חיים רמב) את אביו הרא&quot;ש, מה הדין לגביו שיש לו מעט משלו ואינו מספיק לו, וצריך גם לאחרים, האם הוא בכלל עשה שבתך חול או לא, ולא השיבו אביו דבר ברור. &lt;BR /&gt;<br /> אבל הטור עצמו ענה, שצריך לצמצם עצמו בשאר הימים, כדי לכבד את השבת. וכן העתיק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (רמב א).<br /> <br /> מפשט לשון הטור נראה שאדם שיש לו מעט משלו וגם נצרך לאחרים אינו פטור מעונג שבת, אבל גם לא יטול מאחרים, אלא יצמצם בימות החול או יזדרז לעשות מלאכה יתרה כדי שיהיה לו בשביל עונג שבת. וכן כתב ה'''פרישה''' (יא).&lt;BR /&gt;ולפי זה יש לפרש גם בשאלתו, שהסתפק האם הוא פטור או חייב בעונג שבת משלו, אבל לקחת מאחרים היה פשוט לו שאינו צריך, כי זה כלול בדברי ר' עקיבא, שאין להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, אף מי שבלאו הכי כבר נצרך להם.<br /> &lt;BR /&gt;כן פירש ה'''טורי זהב''' (א) בגמרא ובטור. שר' עקיבא מדבר על אדם שאין לו כלום וכבר נצרך לבריות, ובזה אמר שלא יטול עוד מן הצדקה בשביל עונג שבת. אלא שנסתפק הטור באדם שאף שנצרך לאחרים, מכל מקום יש לו גם מעט משלו, האם הוא פטור ממצוות עונג שבת, שהרי כבר מקבל צדקה ואין לו חיוב אלא בב' סעודות, או דלמא כיון שיש לו גם משלו, ממילא נתחייב במצוות עונג, כגון כסא דהרסנא, ולא פטר ר&quot;ע אלא את מי שאין לו כלל. ומסיק הטור דצריך על כל פנים להשתדל שיהיה לו מעט משלו, ואז ממילא יתחייב על כל פנים בכסא דהרסנא, ורק אם אין לו שום דבר משלו ומוטל לגמרי על הצדקה, בזה אמר ר' עקיבא עשה שבתך חול, ואינו בכלל חיוב עונג כלל. וכן מסיק הט&quot;ז להלכה {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הט&quot;ז}}.<br /> &lt;BR /&gt;גם ב'''ביאור הגר&quot;א''' מפרש דברי הגמ' שאמרה שצריך לעשות משלו כסא דהרסנא, על אדם שכבר נצרך לבריות, וכעובדא דהטור, וא&quot;כ גם לדבריו אינו צריך לענג יותר מכסא דהרסנא.<br /> <br /> אבל בספר '''תוספת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49576&amp;st=&amp;pgnum=14 (א)] פירש, דאף מי שאין לו כלל ונצרך לבריות, חייב עכ&quot;פ בכסא דהרסנא מאחרים, אלא שהוסיף הטור שמי שיש לו גם משלו, שחייב לענג את השבת '''יותר''' על כסא דהרסנא. ונמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ד) שפירש כן, אך לענין הלוואה מאחרים. שהטור הסתפק האם צריך ללוות לצורך עונג שבת, אף שאין לו משכון לתת למלווה, שמא לא תשיג ידו לפרוע ההלוואה. ואם ימחלו לו על ההלוואה, הרי שהוא יהיה בכלל נצרך לבריות עבור השבת, או דלמא יש לו לסמוך על השי&quot;ת שימצא לפרוע. ופשט שצריך ללוות מאחרים, או לצמצם בשאר ימים לכבוד שבת ולענג את השבת כראוי, ולא פטרו בכסא דהרסנא אלא את מי שאין לו כלל ונוטל הכל מן הבריות. <br /> &lt;BR /&gt;וראה גם ב'''עולת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&amp;pgnum=1 (א)] שכתב ג&quot;כ כהב&quot;ח שביש לו משלו צריך לענג יתר מכסא דהרסנא. <br /> <br /> ושני הבדלים יש בין הפירושים השונים. (א) אדם שאינו נצרך לבריות, ואם ירצה לענג את השבת, יצטרך ליטול מן הצדקה, לב&quot;ח פטור מעונג שבת, ועל זה דיבר ר' עקיבא, אלא שעל כל פנים צריך להשתדל לעשות משהו משלו כגון כסא דהרסנא כמבואר בגמרא, ואילו הט&quot;ז לא דיבר ממקרה כזה כלל, אמנם אין הכרח שחולק. (ב) אדם שכבר נצרך לבריות וגם יש לו משלו, לפי הב&quot;ח וסייעתו חייב במצוות עונג שבת ע&quot;י הלוואה או מלאכה יתרה, ואף יותר מכסא דהרסנא, וזהו חידושו של הטור, ואילו לט&quot;ז אינו חייב אלא בכסא דהרסנא, ועל זה דיברה הגמרא.<br /> <br /> ב'''משנה ברורה''' (רמב א) ו'''באור הלכה''' (ד&quot;ה ולא אמרו) הכריע בזה כהב&quot;ח וסייעתו, וראה ב'''באור הלכה''' (ד&quot;ה צריך).<br /> <br /> ===חיוב ג' סעודות===<br /> הגמרא ([https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&amp;daf=117b&amp;format=pdf שבת קי&quot;ז ב']) מביאה מחלוקת רבנן ור' חידקא אם צריך לאכול בשבת ג' סעודות או ד' סעודות, ומקשה הגמ' על ר' חידקא היאך אומר שצריך ד' סעודות, והלא משנה מפורשת היא במס' פאה (ח ז) מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י&quot;ד סעודות לא יטול מן הקופה, ומבואר מזה שכל יום מקבל רק ב' סעודות, גם בשבת. בשלמא לרבנן אפש&quot;ל שהסעודה של מוצאי שבת, אוכלה קודם שקיעה וחשיב כסעודת שבת, אבל לר' חידקא קשה, וא&quot;א לומר שישמור את סעודת ששי בבוקר לשבת, שהרי אי אפשר לדרוש ממנו שיתענה כל יום ו'. אלא מתרצת הגמ' שמשנה זו היא אליבא דר&quot;ע שאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שכיוון שהוא נצרך לבריות אין לו חובה לענג את השבת ולעשות ד' סעודות, אלא יסתפק בג' סעודות.<br /> <br /> מבואר מגמרא זו שסעודת השבת הנוספת היא מצד חיוב עונג שבת, ור' עקיבא שפטר את העניים פטרם גם מהסעודה הנוספת של שבת, ורשאי לאכול סעודות כביום חול. אמנם אפשר שכל זה הוא דווקא לשיטת ר' חדקא, שבהכרח חייב להסביר את המשנה בפאה אליבא דר' עקיבא, אבל לפי מה שקיי&quot;ל כרבנן שאין צריך לאכול בשבת אלא ג' סעודות, אין צורך להתיר לעני לחסר מסעודות השבת סעודה אחת, אלא כמו שתירצה הגמרא לרבנן, שאת הסעודה של יום ששי אוכל לאחר השקיעה. ולפי&quot;ז י&quot;ל שאליבא דרבנן גם עניים צריכים לאכול ג' סעודות.<br /> &lt;BR /&gt;וכן נראה שפירש ה'''רמב&quot;ם''' בסוגיה זו, שהרי אחר שהביא (ל ז) דברי ר' עקיבא שאין צריך להזדקק לבריות בשביל עונג שבת, כתב (ט) שהחובה לסעוד ג' סעודות היא אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה, ובפשט דבריו משמע שאף אם נצרך ליטול מן הצדקה רק בשביל סעודה ג', צריך ליטול. וזה אינו נוגע לדברי ר' עקיבא, שהוא דיבר על תוספת מאכלים בסעודה, ולא על תוספת סעודה. &lt;BR /&gt;<br /> אבל ה'''מגן אברהם''' (ב) אף שכתב בדעת הרמב&quot;ם שכל תירוץ הגמרא הוא רק אליבא דר' חידקא, סיים שם, שגם לרמב&quot;ם אם עדיין אינו צריך ליטול מן הצדקה, לא יטול בשביל סעודה שלישית.<br /> &lt;BR /&gt;ולכאורה נמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ב,ג) שחידש כן על פי ה'''תוספות''' (שבת קיח א ד&quot;ה והא), ובזה בעצם השווה בין כסא דהרסנא לדין סעודה שלישית, ואחריו נמשכו כל הפוסקים. ושני חידושים יש בדבריו: (א) שמי שכבר נצרך לבריות אינו בדין של עשה שבתך חול. (ב) שדין סעודה שלישית כדין כסא דהרסנא בשבילה להזדקק לבריות. {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הב&quot;ח}}.<br /> <br /> [[קטגוריה:עונג שבת]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח.]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיח:]]<br /> [[קטגוריה:שבת קיט.]]<br /> [[קטגוריה:שבת פרק ל]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רמב]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן רנ]]</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%95%D7%90%D7%99&diff=19446 2022-04-20T13:59:49Z

<p>בעל המחבר ספר: /* היוצא מזה לעניין חזקה בשותפות */</p> <hr /> <div>{{מקורות||בבא בתרא כט ב||טוען ונטען טו י|חושן משפט קמו יא,יב.<br /> קמ יג|}} <br /> <br /> אדם גר בבית מסויים שלוש שנים ולכאורה החזיק בו אלא שחבירו טוען שהבית שייך לו אלא שהיה ב&quot;שכוני גוואי&quot;.<br /> <br /> ==דברי הגמרא==<br /> בעקבות המשנה הפותחת את פרק שלישי ומלמדת אותנו על דין חזקת קרקעות הגמרא דנה בפרטי חזקה זו. במקרה המונח לפיתחנו הגיעו שני בעלי דין לפני רב נחמן, הראשון טוען שהחזיק בקרקע שלוש שנים כדין והרי הוא בעלים ואינו צריך להראות שטר שהרי אדם מאבד שטרו לאחר ג' שנים ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9585&amp;st=&amp;pgnum=61 שיטת רבא בכט א]), לעומת זאת חבירו מערער וטוען אני הייתי ב&quot;שכוני גוואי&quot; ולכן אין לך חזקה. רב נחמן פסק לטובת המערער ואמר למחזיק שהוא צריך להביא עדים שחבירו לא היה ב&quot;שכוני גוואי&quot;. רבא תמה על פסיקה זו של רב נחמן וטען שהמחזיק בקרקע הוא מוחזק וחבירו המערער הוא מוציא ממוחזק ועליו להוכיח שהוא עצמו היה ב&quot;שכוני גוואי&quot;.<br /> <br /> ההלכה כרב נחמן שבמקרה זה על המחזיק להביא ראיה. ה'''רי&quot;ף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=46679&amp;st=&amp;pgnum=70 טו ב בדפיו]) מסביר שזה היות ובשעה זו רבא היה תלמיד של רב נחמן ולא בא לחלוק עליו, ומסביר ה'''נמוקי יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=46679&amp;st=&amp;pgnum=68 על הרי&quot;ף ד&quot;ה ההוא גברא]) שזה משום שלא כתוב רבא אמר אלא אמר ליה רבא שמזה משמע שפנה אליו בשאלה ולא בא לחלוק. ה'''פלפולא חריפתא'''([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41038&amp;st=&amp;pgnum=60 על הרא&quot;ש אות ד ה]) מסביר שחשוב לדעת שרבא לא חולק, כי אם היה חולק היינו פוסקים כמותו כי יש לנו כלל שהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך.<br /> <br /> ==פתיחה לסוגיה==<br /> מה מונח בשורש מחלוקתם של רב נחמן ורבא?<br /> כאשר אדם מוחזק בדבר מסויים בית דין מעמיד את החפץ אצלו עד שיוכח אחרת. השאלה היא איך אדם נהיה מוחזק בדבר, ובמקרה שלנו בקרקע. יש מספר דברים שעל המחזיק בקרקע להוכיח, הראשון הוא שהיה ג' שנים בקרקע. השאלה מה לגבי טענת המערער שהיה ב&quot;שכוני גוואי&quot;? ברור שאם אכן היה המערער ב&quot;שכוני גוואי&quot; אז לא עלתה חזקה למחזיק. אך האם על המחזיק מוטל כחלק מהופעתו כמוחזק להוכיח שהמערער לא היה ב&quot;שכוני גוואי&quot; או שמא הוא מוחזק גם בלי הוכחת נתון זה ורק אם יוכיח המערער שאכן היה ב&quot;שכוני גוואי&quot; זה יהרוס את חזקתו.<br /> <br /> הרב אבינעם זומר הסביר שנחלקו מי נקרא המוציא, לרב נחמן כמו בשאר הספיקות מי שמוציא מהמ&quot;ק נקרא המוציא ולכן המחזיק צריך להביא ראיה ואילו לרבא מי שמוציא מהפשטות- מהמציאות הפשוטה שנראית לעינינו שהבית שייך למחזיק הוא המוציא. לפ&quot;ז בבר סיסין הם אומרים להפך המ&quot;ק הוא המוכר והפשטות היא לטובת הלוקח. הוא מדייק מלשון הרשב&quot;ם שהשינוי למסקנת הגמ' הוא בהבנת החזקה שאכן בד&quot;כ הולכים אחר הפשטות אבל חזקה צריכה קיום כמו שטרות ולכן המחזיק צריך להביא ראיה לפי רב נחמן.<br /> <br /> ונראה שלוש שיטות בראשונים להסבר הטענה &quot;שכוני גוואי&quot;.<br /> <br /> ==הסבר הרשב&quot;ם, תוס' והרא&quot;ש==<br /> ה'''רשב&quot;ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9585&amp;st=&amp;pgnum=62 ד&quot;ה אנא בשכוני גוואי הוואי]) '''תוס'''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9585&amp;st=&amp;pgnum=62 ד&quot;ה בשכוני גוואי הוואי]) ו'''הרא&quot;ש''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42274&amp;st=&amp;pgnum=113 אות ד ה]) הסבירו שטענת שכוני גוואי היא שהמערער טוען שהוא היה בחדרים הפנימיים של הבית והיה עובר דרך הבית החיצון. תוס' מוסיפים שלמערער יש עדים שהיה גר בחדרים הפנימיים, אחרת ברור שטענתו לא תתקבל שהרי אין סברא לומר שעידי החזקה שמביא המחזיק צריכים לדעת שהיה שם לבד כל ג' שנים, אלא שיש שתי יציאות מהבית הפנימי, אחת דרך החיצון ואחת מהצד השני. המערער טוען שיצא דרך החיצון ואילו המחזיק טוען שהוא יצא מהצד השני. לעומת זאת ב'''שיעורי ר' שמואל''' (פרק ג' ח) מעיר שפשט הרשב&quot;ם שנאמן המערער גם בלא עדים.<br /> <br /> ===מחלוקת ה'טור' והמרדכי בטענת המערער===<br /> ה'''רמ&quot;א''' (קמ יג) פוסק להלכה הסבר זה בשכוני גוואי ומביא מחלוקת לגבי טענת המערער. שיטת ה'''טור''' (קמ) על פי פשט תוס' והרא&quot;ש שטענת המערער היא שהיה עובר דרך החיצון ותו לאץ לעומת זאת משמע קצת ברשב&quot;ם שהיה גם משתמש בבית החיצון וכן כותב ה'''מרדכי''' (סי' תקכג) בשם רבינו מאיר שהפנימי טוען שהיה משתמש בכל הבית הפנימי כאשר רצה ואם הוא והמחזיק היו רוצים להשתמש באותו זמן המחזיק היה נדחה מפניו.<br /> <br /> ===קושיית הרמב&quot;ן על הסבר זה בשכוני גוואי===<br /> ה'''רמב&quot;ן''' בחידושיו (כט ב ד&quot;ה אנא בשכוני) וכן ה'''רשב&quot;א''' (כט ב ד&quot;ה וא&quot;ל) וה'''ריטב&quot;א''' (כט ב ד&quot;ה א&quot;ל) מקשים על הסבר זה לשכוני גוואי שיוצא אם כן שאדם שמוכר בית ומשייר לעצמו דרך, לעולם לא יוכל הקונה להיות מוחזק בבית זה שהרי המוכר תמיד יוכל לטעון שהיה בשכוני גוואי!<br /> שאלה זו אינה קשה לרבינו מאיר שבמרדכי שהרי לשיטתו טענת המערער צריכה לכלול הרבה יותר מטענה שעבר דרך המחזיק אך לשאר הראשונים זוהי שאלה חזקה. ה'''ב&quot;ח''' בפירושו על הטור (קמ יז) אומר שאין הכי נמי לשיטה זו כאשר אדם מכר ושייר דרך יצטרך המוכר לשמור על השטר לנצח כראייה על קנייתו.<br /> <br /> ===היוצא מזה לעניין חזקה בשותפות===<br /> לפי הסבר זה של הב&quot;ח יוצא שאדם שנכנס לשותפות עם חבירו בדבר מסויים לעולם לא יהיה מוחזק כי המוכר שמכר לו ממשיך להשתמש עימו ביחד. ואכן כך כתב ה'''ב&quot;ח''' בתשובות הב&quot;ח (ז). '''קצות החושן''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14540&amp;st=&amp;pgnum=8 קמ ג]) מביא רשימה של שו&quot;תים שפסקו כך (מהר&quot;ם אלשיך צד, מוהרח&quot;ש מא), אך חולק עליהם וסובר שניתן להחזיק בשותפות. הקצות מסביר שיש חילוק בין המקרה שלנו של שכוני גוואי להחזקה בשותפות. בשכוני גוואי המחזיק טוען בעלות על כל החדרים החיצוניים ובטענת המערער שעבר דרכם הוא בעצם טוען שפלש לשטח שהמחזיק טוען ששייך לו וממילא אין למחזיק חזקה. לעומת זאת בשותפות, בזמן שכל שותף משתמש בחצר הוא משתמש בחלק שלו ואין כאן שום פלישה ודריסת רגל לאחד על השני (מדין ברירה). הלכך כאשר המחזיק טוען שהחזיק בשותפות דריסת הרגל של החבר לא הורסת חזקה זו.<br /> <br /> מעניין לציין את קושיית '''נתיבות המשפט''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14540&amp;st=&amp;pgnum=8 קמ יט]) על הקצות הזה. הנתיבות מקשה מכח קושיית הרמב&quot;ן שראינו (הוא מביא את הקושיא בשם הנימוקי יוסף), הרי הם הקשו שלשיטת הרשב&quot;ם מי שמכר בית ושייר דרך הקונה לעולם לא יוכל להיות מוחזק. אך לשיטת הקצות אין כאן קושיא כלל שהרי כאשר המחזיק עצמו יאמר ששייר המוכר לעצמו דרך אזי דריסת הרגל של המוכר לא תחשב פלישה והריסת המוחזקות. מוכח שלפחות הרמב&quot;ן לא הבין כך את שיטת הרשב&quot;ם.<br /> <br /> בחדושי ה'''גרש&quot;ש'''(יח) הקשה על חילוקו של הקצות, מה עניין דין ברירה הלקוח מהלכות נדרים לעניין חזקה ומחאה? סוף סוף במציאות הם משתמשים בבית ביחד וא&quot;כ היה למערער למחות.<br /> <br /> ==הסבר הרמב&quot;ן, רשב&quot;א, רבינו יונה והריטב&quot;א==<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (ד&quot;ה אנא בסופו), '''רבינו יונה''' (ד&quot;ה ההוא), ה'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה וא&quot;ל) ו'''הריטב&quot;א''' (ד&quot;ה א&quot;ל) מסבירים שמשמעות הטענה הייתי בשכוני גוואי היא שטוען המערער שהיה בארץ רחוקה הרמב&quot;ן מוסיף שמשמעות המילה גוואי בהקשר הזה הוא דרום, כלומר שטענתו היא שהיה במקום רחוק בדרום. היות והיה כל כך רחוק הוא לא שמע את החזקה של המחזיק או שלא היה יכול למחות ולכן בעצם חזקת המחזיק אינה חזקה.<br /> יוצא לפי זה שלשיטת רב נחמן שנפסקה להלכה בעצם החזקה מאחריות המחזיק להוכיח שהמערער היה במקום שאם היה רוצה היה יכול למחות.<br /> <br /> חשוב לציין שבהמשך הגמרא שלנו מובא מקרה שבו המערער טוען שהיה ב&quot;שוקי בראי&quot; שם לפי כל ההסברים בראשונים מדובר על מקום רחוק שההחזקה או המחאה אינם נשמעים ולכן אין חזקה. המקרה שם הוא יותר מורכב כי מדובר שהמערער היה מגיע כל שנה לשלושים יום לאזור ביתו ושם ההתלבטות היא האם בשלושים ימים אלה נחשב שהיה והיה צריך למחות או שמא נאמן הוא לטעון שבימים אלה היה עסוק בעסקיו ולכן לא ידע שמחזיקים בביתו. לעניינינו לפי ההסבר שאמרנו עכשיו במקרה של שכוני גוואי יוצא שהגמרא ממש ממשיכה את הנושא שבו היא כבר עסקה דהיינו שהות המערער במקום רחוק. לשאר ההסברים שאינם מקבלים את הסברא שעל המחזיק האחריות להוכיח שהמערער היה במקום קרוב צריך להעמיד את המקרה של שוקי בראי בכך שיש עדים למערער שאכן היה בארץ רחוקה. <br /> <br /> ===הזמן שמוטל על המחזיק להעיד שהמערער היה במקום קרוב===<br /> מלשון ה'''רמב&quot;ן''' (ד&quot;ה ואני) משמע שצריך המחזיק להביא עדים שהמערער &quot;היה כל שלוש שנים במקום קרוב&quot;. אך ב'''נמוקי יוסף''' (טו א מדפי הרי&quot;ף ד&quot;ה דכל) מסביר לגבי המקרה של שוקי בראי שהיות ובא שלושים יום בשנה האחרונה היה לו למחות אבל אם לא היה בא בשנה האחרונה, למרות שהיה בקרבת מקום בשנים הראשונות לא היה צריך למחות, כי יכול להיות שתכנן לחזור ולמחות ובסוף לא יצא לו לחזור. ה'''רמ&quot;א''' (קמג א) פוסק על פי זה שהכל הולך אחר הסוף של הג' שנים. ה'''ש&quot;ך''' (קמג א) מעיר על דברי הרמ&quot;א שאם ידע המערער של א יוכל אחר כך למחות אז המחזיק אכן יהיה מוחזק. <br /> <br /> כשמעיינים ברמב&quot;ן רואים שלומר שהוא סובר בפשטות שצריך להביא עדים על כל הג&quot;ש זה לא כל כך פשוט כי בהמשך דבריו הוא כותב במפורש שאדם שמגיע בסוף ג&quot;ש צריך למחות ולכאורה זה סותר את מה שהבנו בשיטתו. מסביר ה'''תומים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49299&amp;st=&amp;pgnum=330 קמג ב]) שזה תלוי מה טענת המערער. אם המערער טוען שלא שמע את החזקה אז צריך המחזיק להוכיח שהוא היה שם כל השלוש שנים, אך אם הוא טוען ששמע אך לא יכל למחות היות והיה במקום רחוק אז המחזיק רק צריך להוכיח שבא המערער בסוף השלוש שנים. החילוק נובע מכך שאם לא שמע המערער כלל על החזקה אז יכול להיות שגם כששמע שיש מי שמחזיק בשדה שלו, לא שמע כמה זמן כבר יושב שם וחשב שיש לו זמן למחות.<br /> <br /> ===מה דינו של אדם שיכל לעשות דבר מסויים אך היה לו שהות לעשותו וחיכה ולבסוף נאנס?===<br /> ראינו לעיל את דברי הרמ&quot;א שפסק ע&quot;פ הנמוק&quot;י שאדם שהיה לו שהות למחות ולסוף השלוש שנים נאנס ולא יכל למחות למחזיק לא עולה חזקה, כלומר נחשב למערער אונס על כך שלא מיחה. דברים אלה מתקשרים לסוגיה רחבה יותר שעוסקת בשאלה מה דינו של אדם שיכל לעשות דבר מסויים והיה לו שהות לעשותו וחיכה אך לבסוף נאנס, האם הוא נחשב אנוס?<br /> <br /> יש מחלוקת בעניין זה. ה'''אגודה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14575&amp;st=&amp;pgnum=209 גיטין פרק מי שאחזו סי' קלב]) סובר שאם בתחילה היה יכול לעשות את המעשה ולאחר מכן נאנס זה לא נחשב אונס. הוא מוכיח את זה מדיני בתי ערי חומה. בבתי ערי חומה שנמכרים יש אפשרות למוכר לגאול את הבית עד שנה ולאחר מכן זה נחלט לקונה. נוצר מצב שביום האחרון למלאות שנה היה הקונה מתחבא מהמוכר כדי שלא יוכל גאול את הבית, הלל הזקן ראה שיש בעיה כזו ותיקן פתרון מיוחד למוכר. האגודה מוכיח מכך שהלל הזקן היה צריך לתקן תקנה מיוחדת שהיות ויכל המוכר לפדות את הקרקע כל השנה ורק בסוף נאנס שזה לא נחשב אונס שהרי אם היה אנוס לא היה צריך תקנה שתאפשר לו לגאול את הקרקע.<br /> <br /> ה'''נמוקי יוסף''' (בבא קמא ' ב בדפי הרי&quot;ף) מביא בשם הרמ&quot;ה שאם היה שהות לעשות דבר מסויים וחיכה ואחר כך נאנס נחשב הדבר כאונס. הוא מוכיח את זה מכך שאדם ששם אבן בחיקו ושכח ועמד שנחשב אונס לעניין נזק שעשה למרות שבתחילה שם את האבן בכוונה בחיקו היות ובזמן זה היה יכול להזהר נחשב אונס.<br /> <br /> ה'''רמ&quot;א''' (יו&quot;ד רלב יב) מביא שתי שיטות אלה של האגודה והנמוק&quot;י לעניין אדם שנדר ובתחילה יכל לקיימו ולבסוף שכח או נאנס. <br /> <br /> ה'''שו&quot;ע''' (או&quot;ח קח ח) כותב לעניין תפילה שאדם שהיה לו שהות להתפלל אך חיכה להתפלל מאוחר יותר ולבסוף נאנס, זה נחשב אונס ויתפלל תפילת תשלומין (שהרי אם הזיד ולא התפלל לא יתפלל תשלומין). וזה כשיטת הנמוק&quot;י שראינו.<br /> <br /> בספר '''שושנת יעקב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8660&amp;st=&amp;pgnum=338 קמג א ב]) מקשה על הרמ&quot;א שאצלינו הביא רק את שיטת הנמוק&quot;י שמקרי אונס כשהיה לא שהות וחיכה ואח&quot;כ נאנס ולעומת זאת בהלכות נדרים ביורה דעה הביא גם את הנמוק&quot;י וגם את דעת האגודה ומתרץ שרק לגבי נדרים חושש לשיטת האגודה לחומרא שאולי אינו אונס אך אצלינו היות וקרקע בחזקת הבעלים עומדת זאת אומרת בחזקת המערער ממילא זה שלא ערער נחשב לו אונס. וכן תירץ בבית יעקב (אוסטרן) ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8589&amp;st=&amp;pgnum=16 קמג א]).<br /> <br /> ==הסבר הרי&quot;ף והרמב&quot;ם==<br /> הרי&quot;ף (טו א בדפיו) והרמב&quot;ם (טוען ונטען טו י) מסבירים שטענת &quot;שכוני גוואי&quot; פירושה שהמערער טוען כלפי שבזמן שטוען המחזיק שקנה את הקרקע הוא המוכר לא היה עימו במדינה. ואכן במקרה כזה יצטרך המחזיק להביא ראיה שהמערער היה עימו במדינה בזמן המכר. יוצא לפי הסבר זה שבאחריות הקונה לא רק להוכיח שהחזיק כמו שצריך שלוש שנים אלא גם שלפני השלוש שנים היה אפשרות של מכר בינו לבין המוכר היות והיו באותו מקום.<br /> <br /> ===הקושיות העיקריות על שיטה זו===<br /> הרמב&quot;ן (כט ב ד&quot;ה אנא) מקשה שכל החזקות בעולם עובדות על כל שהיות ולא מיחה המערער שלוש שנים זה מוכיח שהוא מכר שהרי אם לא מכר היה לו למחות. והחזקה פוטרת את הקונה מלהוכיח את המכר עצמו והיתכנותו, אז מדוע הרי&quot;ף מצריך את הלוקח להוכיח שביום המכר היה המוכר עימו במדינה?<br /> <br /> הרא&quot;ש (אות ד ה) מקשה שגם אם מוטל על הקונה להוכיח היתכנות של מכירה, הרי מעשים שבכל יום שאדם מוכר על ידי שליח הבא בהרשאתו!<br /> <br /> בעזרת ה' בהמשך נתרץ קושיות אלה.<br /> <br /> ===באילו מקרים צריך המחזיק להוכיח שהיה המוכר במקום ביום המכר===<br /> מפשט דברי הרי&quot;ף וכך מסביר הסמ&quot;ע (קמו כד) משמע שתמיד יצטרך המחזיק בכל מכר להוכיח שהיה המוכר עימו ביום המכר.<br /> <br /> הר&quot;י ברצלוני (מובא בטור קמו) סובר שרק כאשר המחזיק מעצמו מזכיר את יום המכר אז מוטל עליו להוכיח שהיה המוכר עימו ביום זה, הב&quot;ח (קמו יח) אומר שזו בעצם דעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם. הראב&quot;ד (מובא בשיטה מקובצת כט ב ד&quot;ה אמא אברהם) מקשה על שיטה זו שאם אמר יום מסויים למה תופסים אותו על כך הרי הוא לא מחוייב לומר וכל דבר שלא מוטל עליו לומר יכול לטעון שלא דייק.<br /> <br /> ===פרטים בשיטה זו===<br /> מפשט דברי הטור (קמו) עולה שדין זה שצריך להוכיח את יום המכר הוא רק כאשר היה חירום כלומר לא היה מעבר בין המקום שטוען המערער שהיה בו לבין מקום הקונה. בפשט דבריו ניתן להבין שכך הבין את הרי&quot;ף. הסמ&quot;ע (קמו כז) מעיר שהטענה היא שהיה חירום רק בשעת המכירה כי הרי אם היה חירום גם בחלק מהשלוש שנים פשיטא שלא יהיה חזקה שהרי יטען שלא ידע שהחזיק הלה בנכסיו כמבואר בסימן קמג.<br /> אך מקשה הבני שמואל ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8591&amp;st=&amp;pgnum=217 קמו ד&quot;ה טען]) שלכאורה מפשטות לשון הרי&quot;ף לא משמע כלל שמדובר שהיה שעת חירום. והב&quot;ח (קמו יח) כתב במפורש שדעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שאפילו כשלא היה שעת חירום ביום המכר צריך המחזיק להוכיח את היתכנות המכירה.<br /> <br /> המגיד משנה (טוען ונטען טו י) אומר שדין זה הוא רק כאשר ידוע שהיה המערער בחו&quot;ל בזמן המכר. וכן בתוספות רי&quot;ד ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37894&amp;st=&amp;pgnum=41 כט א ד]) ומרחיב קצת ואומר שיש עדים על התקופה הזו שהיה המערער בחו&quot;ל אך המחזיק טוען שביום המכר הגיע למקומו ולכן על המחזיק להוכיח זאת. ועל דרך זו אומר רבינו יהונתן בשיטה מקובצת (כט ב ד&quot;ה וזה לשון ה&quot;ר יהונתן) שמדובר שהמערער הינו אדם שדרכו לצאת לסחור במקומות רחוקים ולכן על המחזיק להוכיח שהיה במקום המכר.<br /> <br /> ===הסבר הרב מרדכי שטרנברג=== <br /> '''הרב מרדכי שטרנברג''' שליט&quot;א לומד מדברי הרי&quot;ף הללו יסוד לדיני חזקת קרקעות. הרי&quot;ף בלשונו הסביר שאם לא יוכיח המחזיק שהיה המערער עימו בזמן המכר אז זה נחשב כאילו יש לו חזקה בלי טענה. כלומר החזקה מצד עצמה ודיניה נעשתה כמו שצריך אלא שהטענה שטוען המחזיק שקנה את השדה אינה אמינה. מכאן אנו רואים שחזקה אינה דבר שעומד רק בפני עצמו אלא החזקה מועילה לטענה שנטענת להתקבל ולכן גם לאחר שיש חזקה כמו שצריך נשאר עדיין לבנות טענה שתשמע אמינה. <br /> <br /> לפי זה מתורצות הקושיות שהבאנו לעיל על שיטה זו. קושיית הרמב&quot;ן היתה שהחזקה נעשתה כמו שצריך, ואכן החזקה טובה בפני עצמה אך אין היא מועילה לטענה. ולקושיית הרא&quot;ש שניתן לקנות על ידי שליח נאמר גם כן שזה אפשרי אך היות וזה לא כל כך מצוי יצטרך המחזיק להוכיח שזה אכן מה שקרה כדי שתהיה לו טענה טובה.<br /> <br /> ==סיכום==<br /> לסיכום ראינו שלוש שיטות בראשונים להסבר המקרה של שכוני גוואי והמסתעף מכל שיטה.<br /> <br /> שיטת הרשב&quot;ם, התוס' והרא&quot;ש שהכוונה שהיה המערער בחדרים הפנימיים של הבית שטוען המחזיק שהיה בו.<br /> <br /> שיטת הרמב&quot;ן, רשב&quot;א, רבינו יונה והריטב&quot;א שהכוונה שהיה המערער בארץ רחוקה.<br /> <br /> שיטת הרמב&quot;ם והרי&quot;ף שביום המכר המערער היה בארץ אחרת.<br /> <br /> העולה מכל השיטות הוא שלא מספיק רק לשבת בקרקע שלוש שנים כדי שנאמר שהיושב בו מוחזק. יש עוד דברים (וכל ראשון לשיטתו) שבמקרים מסויימים צריך היושב בקרקע להוכיח כדי להיות מוחזק. <br /> <br /> מדוע לא מספיק להביא עדים על שלוש שנות חזקה כדי שבית דין יפסוק שהקרקע שייכת למחזיק? הרי &quot;חזקת הבתים... ג' שנים&quot; (המשנה בדף כח.) למה יש עוד דברים שעל המחזיק להוכיח?<br /> <br /> לעניות דעתי דבר זה נובע מהבנת המושג מוחזק. כאשר אדם מחזיק בדבר מסויים אין זה אומר שיש הוכחה לכך שהוא הבעלים של הדבר שהרי ניתן להבין בדרכים אחרות מדוע הוא מחזיק. אז מדוע בית דין פוסק שהחפץ שייך למוחזק בו? האדם המוחזק הוא האדם שנראה כבעלים בפני בית דין. לא תמיד ניתן לעבוד עם הוכחות מדעיות, לא תמיד יש, ולכן האדם אשר מופיע כבעלים בפני בית דין יחשב כבעלים עד שיוכח אחרת. ממילא מובן מדוע לא מספיק רק להחזיק בקרקע ג' שנים אלא גם צריך עוד נתונים שיגרמו לו להופיע כבעלים, וכל ראשון לשיטתו.<br /> <br /> בעצם בדיני חזקה השאלה היא תמיד: מי מופיע כבעלים? כל פרטי הדינים שראינו לעיל בסוגיה נובעים ממחלוקת בשאלה מתי המחזיק מופיע כבעלים בנכס. וכל עוד אינו מופיע כבעלים יצטרך להוכיח עוד דברים כדי שאכן יופיע כבעלים.<br /> <br /> [[קטגוריה:חזקת קרקעות]]<br /> [[קטגוריה:בבא בתרא כט:]]<br /> [[קטגוריה:בבא בתרא ל.]]<br /> [[קטגוריה:טוען ונטען פרק טו]]<br /> [[קטגוריה:חושן משפט סימן קמו]]</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%97_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA%D7%94&diff=19445 2022-04-20T10:50:09Z

<p>בעל המחבר ספר: /* אמירת 'היום' */</p> <hr /> <div>{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}<br /> <br /> ==ספירת שבועות וימים==<br /> ה'''גמרא''' (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות גם ימים וגם שבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. <br /> &lt;BR /&gt;ובדברי רבא שם מבואר שאת חידושו של אביי ניתן ללמוד מכפילות הפסוקים, שכתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום' וכתוב אחר אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', מכאן שמצווה למנות ימים ושבועות. אבל הנצי&quot;ב ב'''העמק דבר''' (ויקרא כג טו ד&quot;ה שבע) כתב שאין ספירת השבועות נלמדת מפסוק זה אלא מן הפסוק בפרשת ראה (דברים טז ט) 'שבע שבועות תספור לך', אלא כוונת רבא שממה שכתוב 'תספרו' ילפינן שיש מצוה לספור בפה. <br /> <br /> ה'''רי&quot;ף''' (פסחים כח א) פסק כדברי אביי, שכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות, וקצת משמע בדבריו שהחידוש הוא במניית השבועות ולאפוקי מדעת אמימר שלא מנה שבועות. גם ה'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כב) פסק כאביי, והסמיך ההלכה לפסוק &quot;תספרו חמשים יום&quot;, ובדבריו משמע שעיקר החידוש בדברי אביי הוא במניית הימים ולא במניית השבועות.<br /> &lt;BR /&gt;כדברי אביי פסק גם ה'''רא&quot;ש''' (פסחים י מ) ושאר הראשונים, וכן כתב להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) שיש לספור הימים והשבועות.<br /> <br /> כתב ה'''מרדכי''' (מגילה תתג) בשם '''ר' אפרים''' שאין צריך למנות את הימים אלא של השבוע שבו הוא נמצא, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא אינו צריך להזכיר הימים של השבוע שחלף אלא יאמר היום שבוע אחד ויום אחד וכו', וכן כתב ב'''ספר יראים''' (רסא) ששמע מר' אפרים. אבל ה'''ראבי&quot;ה''' (תקכו) כתב שמצא בתשובה, שאין צריך למנות שבוע אלא בגמר השבוע, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא יאמר היום ח' ימים וכו' ורק שיגיע לי&quot;ד יאמר היום י&quot;ד ימים שהם שתי שבועות. וזה היפך דברי ר' אפרים. גם ה'''רז&quot;ה''' (כח א) כתב שהמנהג שלא לספור השבועות אלא בגמר כל שבוע הוא המנהג היפה.&lt;BR /&gt;<br /> ויש להעיר שב'''סדור הרס&quot;ג''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&amp;st=&amp;pgnum=213 (עמ' קנד)] כתב שצריך להזכיר את השבועות, אך נתן דוגמאות דווקא מהשלמת השבוע, כגון שבוע או שבועיים, וקצת משמע מזה כהראבי&quot;ה.<br /> <br /> אבל ה'''רא&quot;ש''' בתשובה (כד יג) כתב שנהגו בכל התפוצות למנות ימים ושבועות בכל לילה ודלא כהרז&quot;ה ומנהג אבותינו תורה. גם ה'''ר&quot;ן''' כתב שאף שהפירוש הנכון הוא שיש למנות השבועות בגמר כל שבוע, וזהו כדעת הראבי&quot;ה, מ&quot;מ ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ימים ושבועות, וכן כתב ה'''ספר יראים''' שם שהוא מנהג העולם, והובאו דבריו גם ב'''שבולי הלקט''' (רלד). ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד&quot;ה דין ספירת העומר) הביא שני המנהגים ולא הכריע. גם דעת ה'''טור''' (אורח חיים תפט) היא כאביו שיש לספור ימים ושבועות לעולם, שיאמר היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וימים וכו', אבל מדבריו משמע שהוא מעיקר הדין ולא מנהג של חומרא.<br /> <br /> בדברי ה'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כב) ניתן לדייק שיש להזכיר שבועות וימים בכל יום, שהרי הוא כותב 'ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום', משמע שהשבועות הם עיקר הספירה ואותם סופרים בכל יום, אלא שיש מצוה למנות עמהם גם את הימים, וזה במשך חמשים יום, כלומר כל יום ויום למנות את הימים שעברו בנוסף לשבועות.<br /> <br /> ה'''שלחן ערוך''' (תפט א) הכריע כדברי הרא&quot;ש והטור שיש למנות ימים ושבועות בכל יום, וכן המנהג.<br /> <br /> ===ספר ימים לבד או שבועות לבד===<br /> כתב הרב '''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&amp;st=&amp;pgnum=138 (בית יוסף ד&quot;ה שטה י&quot;ח)] שאם מנה ימים ולא מנה שבועות יצא ידי חובה ואינו יכול לחזור ולברך. וזאת על פי דברי האבודרהם שכתב שהאומר לחבירו כמה צריך לספור, לא יאמר לו היום כך וכך אלא אתמול היה כך וכך, ומבואר בדבריו שאין עצה שיאמר לו הימים בלבד, שא&quot;כ היה יוצא ידי חובת ספירה. וזהו שלא כדעת '''מהר&quot;ש הלוי''' בתשובה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&amp;st=&amp;pgnum=16 (ה)] שלמד מדברי האבודרהם איפכא, שרק אם אמר לו הימים והשבועות יצא ידי חובה, אבל אם מנה ימים בלבד או שבועות בלבד לא יצא וצריך לחזור ולספור.<br /> &lt;BR /&gt;גם ה'''מגן אברהם''' (ד) כתב שאם ספר ימים לבד ולא ספר שבועות, אינו צריך לחזור, שהרי אמימר לכתחילה מנה רק ימים כיון שספירה דרבנן, והרי הכי קיי&quot;ל ש[[#מדאורייתא או מדרבנן|ספירה בזה&quot;ז דרבנן]]. והוסיף שגם אם מנה רק את השבועות יצא, וכדעת ר' אפרים שהביא הראבי&quot;ה והמרדכי. אמנם ב'''שער הציון''' (ט) דחה ראיה זו של המג&quot;א, לפי שאף אם נאמר שהוא מדרבנן, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכל מצווה אחת למנות הימים והשבועות יחד. ומ&quot;מ גם דעת ה'''עולת שבת''' וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2262 (ח)] כהמג&quot;א.&lt;BR /&gt;<br /> אבל ה'''פרי חדש''' (תפט ד&quot;ה מסתברא לי) כתב שאם מנה ימים ולא מנה שבועות, כגון שאמר היום ז' ימים ולא אמר שהם שבוע אחד, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה. וכדעת מהר&quot;ש הלוי בתשובה סימן ה' ודלא כהרב כנסת הגדולה. .<br /> &lt;BR /&gt;הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&amp;st=&amp;pgnum=309 (ד)] הביא דברי ר' ירוחם שספירת הימים היא מן התורה גם בזמן הזה, ואילו ספירת השבועות מדרבנן לפי שהיא תלויה בעומר, ועפי&quot;ז כתב שאם שכח למנות ימים חוזר ומברך, ואם שכח שבועות אינו חוזר ומברך. אך הוסיף שזהו דווקא בסוף השבוע, אך באמצע השבוע הרי יש פוסקים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך למנות אלא את השבועות, ולכן לא יחזור לברך. אבל בהמשך דבריו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&amp;st=&amp;pgnum=309 (יד)] הוכיח מ'''שבולי הלקט''' שבסוף השבוע אף אם הזכיר רק השבועות ולא הימים חזור ומברך וכן פסק למעשה שבאמצע השבוע אינו חוזר ומברך, ובסוף השבוע חוזר ומברך בין אם הזכיר רק ימים ובין אם הזכיר רק השבועות. והמשנה ברורה ב'''שער הציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=187 (ט)] כתב בשמו שצריך לחזור ולספור בברכה, ולא חילק בין סוף השבוע לאמצע השבוע, (ולכא' לא דק). גם דחה הראיה שהביא משבולי הלקט, לפי שהשב&quot;ל לשיטתו אזיל שסובר שספירת העומר גם בזה&quot;ז היא מן התורה. ולכן הכריע שם וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=187 (ז)] לספור בלא ברכה.<br /> <br /> ==ספירה בראשי תיבות==<br /> בשו&quot;ת '''מהר&quot;ש הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&amp;st=&amp;pgnum=16 (ה)] נשאל על אדם שאמר לחבירו קודם ספירת העומר 'היום ל&quot;ג בעומר', האם יצא ידי חובת ספירה ושוב אינו יכול לספור בברכה. והשיב שלא יצא ידי חובה מכמה טעמים, ובין השאר כתב שכיון שלא הזכיר בפירוש שלושים ושלושה אלא רק אמר ל&quot;ג בראשי תיבות לא יצא ידי חובה. ואף שבגט אם כותב י&quot;ד במקום ארבעה עשר הגט כשר, שאני התם שאינו מן התורה רק חכמים תיקנו זמן בגט לגילוי מילתא בעלמא, אבל כאן עצם הספירה היא מן התורה והסופר בראשי תיבות כאילו לא מנה עדיין. אך בסוף דבריו שם מסיק שאם בירך על הספירה ואמר היום ד' לעומר, יצא ואינו צריך לספור שוב כיון שמצאנו בכה&quot;ג בגט שמועיל, אבל אם אמר סתם בלא ברכה היום ד' לעומר, לא יצא ויכול לחזור ולספור בברכה. אמנם אם אמר ל&quot;ג בעומר לא יצא מטעם אחר, לפי [[#ספר ימים לבד או שבועות לבד|שלא הזכיר שבועות]]. וב'''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&amp;st=&amp;pgnum=138 (בית יוסף ד&quot;ה שטה י&quot;ח)] חלק עליו וכתב שהמונה בראשי תיבות הוי מנין ויצא בדיעבד, וכדבריו כתב גם בספר '''גט פשוט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19319&amp;st=&amp;pgnum=97 (קכו עג)]. אמנם דעת ה'''פרי חדש''' (תפט ד&quot;ה מסתברא לי) שצריך לחזור ולמנות בברכה אף אם לא הגיע לכלל שבועות, רק אמר היום ד' ימים לעומר, לא יצא ידי חובה {{ראה עוד|נוסח הספירה וברכתה|ספירה בראשי תיבות}}. &lt;BR /&gt;<br /> ובשו&quot;ת '''שאילת יעבץ''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1408&amp;st=&amp;pgnum=133&amp;hilite= (א קלט)] כתב לחלק שאם אומר את הראשי תיבות עצמם לא יצא וחוזר ומברך, אך אם אמר במילוי אותיות שאומר יו&quot;ד אל&quot;ף וכד', יחזור ויספור בלא ברכה. אמנם מדברי הפוסקים הנ&quot;ל משמע שדנים הם באומר את האות עצמה כגון היום דל&quot;ת לעומר, שהרי בזה לא ייתכן לומר בלא מילוי אותיות, ואף בזה כתב הפר&quot;ח שחוזר ומברך. וב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14612&amp;st=&amp;pgnum=208 (תפט ט-י)] הכריע לחזור ולספור בלא ברכה, בין במנה בראשי תיבות ובין בספר במילוי אותיות. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> =='לעומר' או 'בעומר'==<br /> הנוסח המובא בשו&quot;ע הוא היום יום אחד בעומר. ב'''ב&quot;י(שם)''' הביא '''שו&quot;ת הרשב&quot;א''' (א,תנז) שהנוסח בה הוא לעומר וכן הביא את דברי ה'''ר&quot;ן''' בסוף פסחים שגרס כך. וב'''חק יעקב''' הביא עוד חבל ראשונים שכתבו כך והם: ה'''כלבו'''(נה), ה'''תניא'''(הקדמון,נ) ו'''שבלי הלקט'''(רלד), וכן הביא ה'''באר היטב''' בשם האר&quot;י והשל&quot;ה. ה'''ט&quot;ז''' העדיף את הנוסח בעומר כיון שביום הראשון א&quot;א לומר לעומר שהרי עדיין עומדים ביום הראשון. ה'''חק יעקב''' העדיף את הנוסח לעומר כיון שכאשר אומר בעומר משמע שעכשיו הקריבו העומר והוסיף שאין לשנות מהמנהג.<br /> <br /> ==אמירת 'היום'==<br /> בחלק מהראשונים (רוקח,תניא,מהרי&quot;ל) הנוסח היה שהיום. ב'''לבוש''' כתב שאין לומר כך שמשמע מלשון זו שהקב&quot;ה ציוה שיספור שביום זה כך וכך לעומר ואין זה נכון וכ&quot;כ ה'''מג&quot;א'''. ה'''חק יעקב''' מיישב שמי שאומר כך לא משתבש והכוונה היא שהסיבה שמברך היא משום שהיום כך וכך ימים.<br /> <br /> ==ספירה בכל לשון==<br /> ==הברכה==<br /> ===שידע כמה סופר בזמן הברכה===<br /> ===ברכת שהחיינו===<br /> <br /> [[קטגוריה:ספירת העומר]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סה:]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סו.]]<br /> [[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%97_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA%D7%94&diff=19444 2022-04-20T10:41:48Z

<p>בעל המחבר ספר: /* 'לעומר' או 'בעומר' */</p> <hr /> <div>{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}<br /> <br /> ==ספירת שבועות וימים==<br /> ה'''גמרא''' (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות גם ימים וגם שבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. <br /> &lt;BR /&gt;ובדברי רבא שם מבואר שאת חידושו של אביי ניתן ללמוד מכפילות הפסוקים, שכתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום' וכתוב אחר אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', מכאן שמצווה למנות ימים ושבועות. אבל הנצי&quot;ב ב'''העמק דבר''' (ויקרא כג טו ד&quot;ה שבע) כתב שאין ספירת השבועות נלמדת מפסוק זה אלא מן הפסוק בפרשת ראה (דברים טז ט) 'שבע שבועות תספור לך', אלא כוונת רבא שממה שכתוב 'תספרו' ילפינן שיש מצוה לספור בפה. <br /> <br /> ה'''רי&quot;ף''' (פסחים כח א) פסק כדברי אביי, שכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות, וקצת משמע בדבריו שהחידוש הוא במניית השבועות ולאפוקי מדעת אמימר שלא מנה שבועות. גם ה'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כב) פסק כאביי, והסמיך ההלכה לפסוק &quot;תספרו חמשים יום&quot;, ובדבריו משמע שעיקר החידוש בדברי אביי הוא במניית הימים ולא במניית השבועות.<br /> &lt;BR /&gt;כדברי אביי פסק גם ה'''רא&quot;ש''' (פסחים י מ) ושאר הראשונים, וכן כתב להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) שיש לספור הימים והשבועות.<br /> <br /> כתב ה'''מרדכי''' (מגילה תתג) בשם '''ר' אפרים''' שאין צריך למנות את הימים אלא של השבוע שבו הוא נמצא, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא אינו צריך להזכיר הימים של השבוע שחלף אלא יאמר היום שבוע אחד ויום אחד וכו', וכן כתב ב'''ספר יראים''' (רסא) ששמע מר' אפרים. אבל ה'''ראבי&quot;ה''' (תקכו) כתב שמצא בתשובה, שאין צריך למנות שבוע אלא בגמר השבוע, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא יאמר היום ח' ימים וכו' ורק שיגיע לי&quot;ד יאמר היום י&quot;ד ימים שהם שתי שבועות. וזה היפך דברי ר' אפרים. גם ה'''רז&quot;ה''' (כח א) כתב שהמנהג שלא לספור השבועות אלא בגמר כל שבוע הוא המנהג היפה.&lt;BR /&gt;<br /> ויש להעיר שב'''סדור הרס&quot;ג''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&amp;st=&amp;pgnum=213 (עמ' קנד)] כתב שצריך להזכיר את השבועות, אך נתן דוגמאות דווקא מהשלמת השבוע, כגון שבוע או שבועיים, וקצת משמע מזה כהראבי&quot;ה.<br /> <br /> אבל ה'''רא&quot;ש''' בתשובה (כד יג) כתב שנהגו בכל התפוצות למנות ימים ושבועות בכל לילה ודלא כהרז&quot;ה ומנהג אבותינו תורה. גם ה'''ר&quot;ן''' כתב שאף שהפירוש הנכון הוא שיש למנות השבועות בגמר כל שבוע, וזהו כדעת הראבי&quot;ה, מ&quot;מ ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ימים ושבועות, וכן כתב ה'''ספר יראים''' שם שהוא מנהג העולם, והובאו דבריו גם ב'''שבולי הלקט''' (רלד). ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד&quot;ה דין ספירת העומר) הביא שני המנהגים ולא הכריע. גם דעת ה'''טור''' (אורח חיים תפט) היא כאביו שיש לספור ימים ושבועות לעולם, שיאמר היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וימים וכו', אבל מדבריו משמע שהוא מעיקר הדין ולא מנהג של חומרא.<br /> <br /> בדברי ה'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כב) ניתן לדייק שיש להזכיר שבועות וימים בכל יום, שהרי הוא כותב 'ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום', משמע שהשבועות הם עיקר הספירה ואותם סופרים בכל יום, אלא שיש מצוה למנות עמהם גם את הימים, וזה במשך חמשים יום, כלומר כל יום ויום למנות את הימים שעברו בנוסף לשבועות.<br /> <br /> ה'''שלחן ערוך''' (תפט א) הכריע כדברי הרא&quot;ש והטור שיש למנות ימים ושבועות בכל יום, וכן המנהג.<br /> <br /> ===ספר ימים לבד או שבועות לבד===<br /> כתב הרב '''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&amp;st=&amp;pgnum=138 (בית יוסף ד&quot;ה שטה י&quot;ח)] שאם מנה ימים ולא מנה שבועות יצא ידי חובה ואינו יכול לחזור ולברך. וזאת על פי דברי האבודרהם שכתב שהאומר לחבירו כמה צריך לספור, לא יאמר לו היום כך וכך אלא אתמול היה כך וכך, ומבואר בדבריו שאין עצה שיאמר לו הימים בלבד, שא&quot;כ היה יוצא ידי חובת ספירה. וזהו שלא כדעת '''מהר&quot;ש הלוי''' בתשובה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&amp;st=&amp;pgnum=16 (ה)] שלמד מדברי האבודרהם איפכא, שרק אם אמר לו הימים והשבועות יצא ידי חובה, אבל אם מנה ימים בלבד או שבועות בלבד לא יצא וצריך לחזור ולספור.<br /> &lt;BR /&gt;גם ה'''מגן אברהם''' (ד) כתב שאם ספר ימים לבד ולא ספר שבועות, אינו צריך לחזור, שהרי אמימר לכתחילה מנה רק ימים כיון שספירה דרבנן, והרי הכי קיי&quot;ל ש[[#מדאורייתא או מדרבנן|ספירה בזה&quot;ז דרבנן]]. והוסיף שגם אם מנה רק את השבועות יצא, וכדעת ר' אפרים שהביא הראבי&quot;ה והמרדכי. אמנם ב'''שער הציון''' (ט) דחה ראיה זו של המג&quot;א, לפי שאף אם נאמר שהוא מדרבנן, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכל מצווה אחת למנות הימים והשבועות יחד. ומ&quot;מ גם דעת ה'''עולת שבת''' וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2262 (ח)] כהמג&quot;א.&lt;BR /&gt;<br /> אבל ה'''פרי חדש''' (תפט ד&quot;ה מסתברא לי) כתב שאם מנה ימים ולא מנה שבועות, כגון שאמר היום ז' ימים ולא אמר שהם שבוע אחד, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה. וכדעת מהר&quot;ש הלוי בתשובה סימן ה' ודלא כהרב כנסת הגדולה. .<br /> &lt;BR /&gt;הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&amp;st=&amp;pgnum=309 (ד)] הביא דברי ר' ירוחם שספירת הימים היא מן התורה גם בזמן הזה, ואילו ספירת השבועות מדרבנן לפי שהיא תלויה בעומר, ועפי&quot;ז כתב שאם שכח למנות ימים חוזר ומברך, ואם שכח שבועות אינו חוזר ומברך. אך הוסיף שזהו דווקא בסוף השבוע, אך באמצע השבוע הרי יש פוסקים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך למנות אלא את השבועות, ולכן לא יחזור לברך. אבל בהמשך דבריו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&amp;st=&amp;pgnum=309 (יד)] הוכיח מ'''שבולי הלקט''' שבסוף השבוע אף אם הזכיר רק השבועות ולא הימים חזור ומברך וכן פסק למעשה שבאמצע השבוע אינו חוזר ומברך, ובסוף השבוע חוזר ומברך בין אם הזכיר רק ימים ובין אם הזכיר רק השבועות. והמשנה ברורה ב'''שער הציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=187 (ט)] כתב בשמו שצריך לחזור ולספור בברכה, ולא חילק בין סוף השבוע לאמצע השבוע, (ולכא' לא דק). גם דחה הראיה שהביא משבולי הלקט, לפי שהשב&quot;ל לשיטתו אזיל שסובר שספירת העומר גם בזה&quot;ז היא מן התורה. ולכן הכריע שם וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=187 (ז)] לספור בלא ברכה.<br /> <br /> ==ספירה בראשי תיבות==<br /> בשו&quot;ת '''מהר&quot;ש הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&amp;st=&amp;pgnum=16 (ה)] נשאל על אדם שאמר לחבירו קודם ספירת העומר 'היום ל&quot;ג בעומר', האם יצא ידי חובת ספירה ושוב אינו יכול לספור בברכה. והשיב שלא יצא ידי חובה מכמה טעמים, ובין השאר כתב שכיון שלא הזכיר בפירוש שלושים ושלושה אלא רק אמר ל&quot;ג בראשי תיבות לא יצא ידי חובה. ואף שבגט אם כותב י&quot;ד במקום ארבעה עשר הגט כשר, שאני התם שאינו מן התורה רק חכמים תיקנו זמן בגט לגילוי מילתא בעלמא, אבל כאן עצם הספירה היא מן התורה והסופר בראשי תיבות כאילו לא מנה עדיין. אך בסוף דבריו שם מסיק שאם בירך על הספירה ואמר היום ד' לעומר, יצא ואינו צריך לספור שוב כיון שמצאנו בכה&quot;ג בגט שמועיל, אבל אם אמר סתם בלא ברכה היום ד' לעומר, לא יצא ויכול לחזור ולספור בברכה. אמנם אם אמר ל&quot;ג בעומר לא יצא מטעם אחר, לפי [[#ספר ימים לבד או שבועות לבד|שלא הזכיר שבועות]]. וב'''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&amp;st=&amp;pgnum=138 (בית יוסף ד&quot;ה שטה י&quot;ח)] חלק עליו וכתב שהמונה בראשי תיבות הוי מנין ויצא בדיעבד, וכדבריו כתב גם בספר '''גט פשוט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19319&amp;st=&amp;pgnum=97 (קכו עג)]. אמנם דעת ה'''פרי חדש''' (תפט ד&quot;ה מסתברא לי) שצריך לחזור ולמנות בברכה אף אם לא הגיע לכלל שבועות, רק אמר היום ד' ימים לעומר, לא יצא ידי חובה {{ראה עוד|נוסח הספירה וברכתה|ספירה בראשי תיבות}}. &lt;BR /&gt;<br /> ובשו&quot;ת '''שאילת יעבץ''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1408&amp;st=&amp;pgnum=133&amp;hilite= (א קלט)] כתב לחלק שאם אומר את הראשי תיבות עצמם לא יצא וחוזר ומברך, אך אם אמר במילוי אותיות שאומר יו&quot;ד אל&quot;ף וכד', יחזור ויספור בלא ברכה. אמנם מדברי הפוסקים הנ&quot;ל משמע שדנים הם באומר את האות עצמה כגון היום דל&quot;ת לעומר, שהרי בזה לא ייתכן לומר בלא מילוי אותיות, ואף בזה כתב הפר&quot;ח שחוזר ומברך. וב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14612&amp;st=&amp;pgnum=208 (תפט ט-י)] הכריע לחזור ולספור בלא ברכה, בין במנה בראשי תיבות ובין בספר במילוי אותיות. &lt;BR /&gt;<br /> <br /> =='לעומר' או 'בעומר'==<br /> הנוסח המובא בשו&quot;ע הוא היום יום אחד בעומר. ב'''ב&quot;י(שם)''' הביא '''שו&quot;ת הרשב&quot;א''' (א,תנז) שהנוסח בה הוא לעומר וכן הביא את דברי ה'''ר&quot;ן''' בסוף פסחים שגרס כך. וב'''חק יעקב''' הביא עוד חבל ראשונים שכתבו כך והם: ה'''כלבו'''(נה), ה'''תניא'''(הקדמון,נ) ו'''שבלי הלקט'''(רלד), וכן הביא ה'''באר היטב''' בשם האר&quot;י והשל&quot;ה. ה'''ט&quot;ז''' העדיף את הנוסח בעומר כיון שביום הראשון א&quot;א לומר לעומר שהרי עדיין עומדים ביום הראשון. ה'''חק יעקב''' העדיף את הנוסח לעומר כיון שכאשר אומר בעומר משמע שעכשיו הקריבו העומר והוסיף שאין לשנות מהמנהג.<br /> <br /> ==אמירת 'היום'==<br /> ==ספירה בכל לשון==<br /> ==הברכה==<br /> ===שידע כמה סופר בזמן הברכה===<br /> ===ברכת שהחיינו===<br /> <br /> [[קטגוריה:ספירת העומר]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סה:]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סו.]]<br /> [[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8&diff=19443 2022-04-20T10:03:18Z

<p>בעל המחבר ספר: </p> <hr /> <div>{{מקורות||בבא בתרא ז ב|4=שכנים ה א|5=חושן משפט קסא א|תוספתא=בבא מציעא יא יז-כג}}<br /> <br /> על אילו צרכים יכולים בני החצר לכפות השתתפות של שאר השותפים ומאיפה נובע הכח שלהם.<br /> ==סוגיית הגמרא==<br /> המשנה בב&quot;ב (ז:) כהמשך לדיני שותפים וחלוקת שותפות המובאים בפרק הראשון מביאה את דין הכפייה של בני החצר ובני העיר: {{ציטוט|&quot;כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער הכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב&quot;ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה&quot;}}. הגמרא שם דנה איך אפשר לכפות על בניית בית שער הרי היה פעם חסיד שבנה בית שער ובעקבות זה הפסיק אליהו להתגלות אליו ומתרצת שבונים את הבית שער בכל מיני אופנים בהם העניים עדיין יכולים להיכנס ולבקש צדקה. ה'''מאירי''' מוציא משאלת הגמרא עיקרון, שכל דבר שיש בו צד עבירה וקלקול כלשהו אי אפשר לכפות עליו. בעניין מחלוקת רשב&quot;ג וחכמים הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה שרשב&quot;ג מודה בחצר הסמוכה לרה&quot;ר, לפי חכמים גם אם לא סמוכה אפשר לכפות כיון שלפעמים צפוף ברה&quot;ר ואז נכנסים גם לשם. ה'''חזו&quot;א'''(ד,ז) מסביר שהמח' היא לא במציאות אלא נחלקו מה נחשב צורך גדול שעליו אפשר לכפות. להלכה נפסק ב'''רמב&quot;ם''' (שכנים ה א) ו'''בטוש&quot;ע''' (חושן משפט קסא א) כחכמים. ה'''בית יוסף''' מביא את דברי '''רבינו ירוחם''' (נתיב לא חלק ו) שיש מי שפסק כרשב&quot;ג.<br /> <br /> ==הצרכים עליהם ניתן לכפות==<br /> ה'''רמב&quot;ם'''(שם) מביא את דין המשנה ומרחיב אותו {{ציטוט|&quot;חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו&quot;}}דבריו הובאו להלכה כלשונם ב'''שו&quot;ע'''(שם). הראשונים (רי&quot;ף, רא&quot;ש ועוד) על הסוגיה מביאים את התוספתא על ב&quot;מ(יא, ט-יב) שמוסיפה דברים נוספים עליהם ניתן לכפות בחצר ובעיר לדוג' בניית לחי וקורה (לשבת), בניית בית כנסת ותיקון אמת המים.<br /> ==מי יכול לכפות==<br /> היה ניתן להבין אלו שמחזיקים דבר בשותפות יכולים לכפות זא&quot;ז. הנתיבות (קעח,ג) מוכיח שאין הבדל בין שותפים לסתם שכנים וכל דבר שהוא מוכרח לשניהם יכול האחד לכפות את חברו. הוא מביא ראיה מכפיית בני העיר והחצר זע&quot;ז וכן מהכפייה על תיקון אמת המים (תוספתא שם,יא. על ראיות אלה יש להעיר שבמקרים האלה הכפייה היא על תיקון של דבר שמוחזק בשותפות. ראיה נוספת הוא מביא מהתוספתא(שם,י) שבני בקעה יכולים לכפות זא&quot;ז לבנות חריץ ובן חריץ. גם בעניין זה הגירסא אצל רוב הראשונים (ע' לדוג' בעליות דרבינו יונה) וכן בידינו היא &quot;לבנות ביניהן&quot;, א&quot;כ גם כפייה זו היא על הסרת הנזק ולא על תיקון. כך מפורש גם בדברי ה'''ר&quot;י מיגש''' בסוגיית מקיף וניקף (שטמ&quot;ק ד:): {{ציטוט|&quot;אבל להפסיק בינו ובין רשות הרבים כיון שההיזק מחמת בני רשות הרבים הוא ולא מחמתם אין אחד מהם יכול לכפות את חברו}}.<br /> ==מקור החיוב==<br /> במקור החיוב דן ה'''קובץ שיעורים''' (מ-מא), הוא כותב שלא מסתבר לומר שחיוב בני החצר נובע כולו מתק&quot;ח (לא פירש מדוע), הוא מעלה שזה נובע ממנהג המדינה אלא שגם על זה הוא מעיר שלא ברור מה החיוב ללכת אחרי המנהג. הלכך מחדש הקוב&quot;ש שכל יכולת הכפייה בחצר נובעת מכפייה על המצוות, ותיקון חצר חברו היא השבת אבידה ואף שבד&quot;כ לא כופים במקום שהוא מפסיד ממון כאן כיון שנהנה כופים.</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8&diff=19442 2022-04-20T10:02:37Z

<p>בעל המחבר ספר: </p> <hr /> <div>{{מקורות||בבא בתרא ז ב|4=שכנים ה א|5=חושן משפט קסא א|תוספתא=בבא מציעא יא יז-כג}}<br /> <br /> על אילו צרכים יכולים בני החצר לכפות השתתפות של שאר השותפים ומאיפה נובע הכח שלהם.<br /> ==סוגיית הגמרא==<br /> המשנה בב&quot;ב (ז:) כהמשך לדיני שותפים וחלוקת שותפות המובאים בפרק הראשון מביאה את דין הכפייה של בני החצר ובני העיר: {{ציטוט|&quot;כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער הכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב&quot;ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה&quot;}}. הגמרא שם דנה איך אפשר לכפות על בניית בית שער הרי היה פעם חסיד שבנה בית שער ובעקבות זה הפסיק אליהו להתגלות אליו ומתרצת שבונים את הבית שער בכל מיני אופנים בהם העניים עדיין יכולים להיכנס ולבקש צדקה. ה'''מאירי''' מוציא משאלת הגמרא עיקרון, שכל דבר שיש בו צד עבירה וקלקול כלשהו אי אפשר לכפות עליו. בעניין מחלוקת רשב&quot;ג וחכמים הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה שרשב&quot;ג מודה בחצר הסמוכה לרה&quot;ר, לפי חכמים גם אם לא סמוכה אפשר לכפות כיון שלפעמים צפוף ברה&quot;ר ואז נכנסים גם לשם. ה'''חזו&quot;א'''(ד,ז) מסביר שהמח' היא לא במציאות אלא נחלקו מה נחשב צורך גדול שעליו אפשר לכפות. להלכה נפסק ב'''רמב&quot;ם''' (שכנים ה א) ו'''בטוש&quot;ע''' (חושן משפט קסא א) כחכמים. ה'''בית יוסף''' מביא את דברי '''רבינו ירוחם''' (נתיב לא חלק ו) שיש מי שפסק כרשב&quot;ג.<br /> <br /> ==הצרכים עליהם ניתן לכפות==<br /> ה'''רמב&quot;ם'''(שם) מביא את דין המשנה ומרחיב אותו {{ציטוט|&quot;חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו&quot;}}דבריו הובאו להלכה כלשונם ב'''שו&quot;ע'''(שם). הראשונים (רי&quot;ף, רא&quot;ש ועוד) על הסוגיה מביאים את התוספתא על ב&quot;מ(יא, ט-יב) שמוסיפה דברים נוספים עליהם ניתן לכפות בחצר ובעיר לדוג' בניית לחי וקורה (לשבת), בניית בית כנסת ותיקון אמת המים.<br /> ==מי יכול לכפות==<br /> היה ניתן להבין אלו שמחזיקים דבר בשותפות יכולים לכפות זא&quot;ז. הנתיבות (קעח,ג) מוכיח שאין הבדל בין שותפים לסתם שכנים וכל דבר שהוא מוכרח לשניהם יכול האחד לכפות את חברו. הוא מביא ראיה מכפיית בני העיר והחצר זע&quot;ז וכן מהכפייה על תיקון אמת המים (תוספתא שם,יא. על ראיות אלה יש להעיר שבמקרים האלה הכפייה היא על תיקון של דבר שמוחזק בשותפות. ראיה נוספת הוא מביא מהתוספתא(שם,י) שבני בקעה יכולים לכפות זא&quot;ז לבנות חריץ ובן חריץ. גם בעניין זה הגירסא אצל רוב הראשונים (ע' לדוג' בעליות דרבינו יונה) וכן בידינו היא &quot;לבנות ביניהן&quot;, א&quot;כ גם כפייה זו היא על הסרת הנזק ולא על תיקון. כך מפורש גם בדברי ה'''ר&quot;י מיגש''' בסוגיית מקיף וניקף (שטמ&quot;ק ד:): {{|&quot;אבל להפסיק בינו ובין רשות הרבים כיון שההיזק מחמת בני רשות הרבים הוא ולא מחמתם אין אחד מהם יכול לכפות את חברו}}.<br /> ==מקור החיוב==<br /> במקור החיוב דן ה'''קובץ שיעורים''' (מ-מא), הוא כותב שלא מסתבר לומר שחיוב בני החצר נובע כולו מתק&quot;ח (לא פירש מדוע), הוא מעלה שזה נובע ממנהג המדינה אלא שגם על זה הוא מעיר שלא ברור מה החיוב ללכת אחרי המנהג. הלכך מחדש הקוב&quot;ש שכל יכולת הכפייה בחצר נובעת מכפייה על המצוות, ותיקון חצר חברו היא השבת אבידה ואף שבד&quot;כ לא כופים במקום שהוא מפסיד ממון כאן כיון שנהנה כופים.</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8&diff=19441 2022-04-20T09:37:05Z

<p>בעל המחבר ספר: /* סוגיית הגמרא */</p> <hr /> <div>{{מקורות||בבא בתרא ז ב|4=שכנים ה א|5=חושן משפט קסא א|תוספתא=בבא מציעא יא יז-כג}}<br /> <br /> על אילו צרכים יכולים בני החצר לכפות השתתפות של שאר השותפים ומאיפה נובע הכח שלהם.<br /> ==סוגיית הגמרא==<br /> המשנה בב&quot;ב (ז:) כהמשך לדיני שותפים וחלוקת שותפות המובאים בפרק הראשון מביאה את דין הכפייה של בני החצר ובני העיר {{ציטוט|&quot;כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער הכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב&quot;ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה&quot;}}. הגמרא שם דנה איך אפשר לכפות על בניית בית שער הרי היה פעם חסיד שבנה בית שער ובעקבות זה הפסיק אליהו להתגלות אליו ומתרצת שבונים את הבית שער בכל מיני אופנים בהם העניים עדיין יכולים להיכנס ולבקש צדקה. ה'''מאירי''' מוציא משאלת הגמרא עיקרון, שכל דבר שיש בו צד עבירה וקלקול כלשהו אי אפשר לכפות עליו. בעניין מחלוקת רשב&quot;ג וחכמים הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה שרשב&quot;ג מודה בחצר הסמוכה לרה&quot;ר, לפי חכמים גם אם לא סמוכה אפשר לכפות כיון שלפעמים צפוף ברה&quot;ר ואז נכנסים גם לשם. ה'''חזו&quot;א'''(ד,ז) מסביר שהמח' היא לא במציאות אלא נחלקו מה נחשב צורך גדול שעליו אפשר לכפות. להלכה נפסק ב'''רמב&quot;ם''' (שכנים ה א) ו'''בטוש&quot;ע''' (חושן משפט קסא א) כחכמים. ה'''בית יוסף''' מביא את דברי '''רבינו ירוחם''' (נתיב לא חלק ו) שיש מי שפסק כרשב&quot;ג.<br /> <br /> ==הצרכים עליהם ניתן לכפות==<br /> ה'''רמב&quot;ם'''(שם) מביא את דין המשנה ומרחיב אותו {{ציטוט|&quot;חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו&quot;}}דבריו הובאו להלכה כלשונם ב'''שו&quot;ע'''(שם). הראשונים (רי&quot;ף, רא&quot;ש ועוד) על הסוגיה מביאים את התוספתא על ב&quot;מ(יא, יז-כג &lt;small&gt;(ליברמן)&lt;/small&gt;) שמוסיפה דברים נוספים עליהם ניתן לכפות בחצר ובעיר לדוג' בניית לחי וקורה (לשבת), בניית בית כנסת ותיקון אמת המים.</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8&diff=19440 2022-04-20T09:25:37Z

<p>בעל המחבר ספר: /* סוגיית הגמרא */</p> <hr /> <div>{{מקורות||בבא בתרא ז ב|4=שכנים ה א|5=חושן משפט קסא א|תוספתא=בבא מציעא יא יז-כג}}<br /> <br /> על אילו צרכים יכולים בני החצר לכפות השתתפות של שאר השותפים ומאיפה נובע הכח שלהם.<br /> ==סוגיית הגמרא==<br /> המשנה בב&quot;ב (ז:) כהמשך לדיני שותפים וחלוקת שותפות המובאים בפרק הראשון מביאה את דין הכפייה של בני החצר ובני העיר {{ציטוט|&quot;כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער הכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב&quot;ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה&quot;}}. הגמרא שם דנה איך אפשר לכפות על בניית בית שער הרי היה פעם חסיד שבנה בית שער ובעקבות זה הפסיק אליהו להתגלות אליו ומתרצת שבונים את הבית שער בכל מיני אופנים בהם העניים עדיין יכולים להיכנס ולבקש צדקה. ה'''מאירי''' מוציא משאלת הגמרא עיקרון, שכל דבר שיש בו צד עבירה וקלקול כלשהו אי אפשר לכפות עליו. בעניין מחלוקת רשב&quot;ג וחכמים הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה שרשב&quot;ג מודה בחצר הסמוכה לרה&quot;ר, לפי חכמים גם אם לא סמוכה אפשר לכפות כיון שלפעמים צפוף ברה&quot;ר ואז נכנסים גם לשם. ה'''חזו&quot;א'''(ד,ז) מסביר שהמח' היא לא במציאות אלא נחלקו מה נחשב צורך גדול שעליו אפשר לכפות. להלכה נפסק ב'''רמב&quot;ם''' (שכנים ה א) ו'''בטוש&quot;ע''' (חושן משפט קסא א) כחכמים. ה'''בית יוסף''' מביא את דברי '''רבינו ירוחם''' (נתיב לא חלק ו) שיש מי שפסק כרשב&quot;ג.<br /> <br /> ==הצרכים עליהם ניתן לכפות==<br /> ה'''רמב&quot;ם'''(שם) מביא את דין המשנה ומרחיב אותו {{ציטוט|&quot;חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו&quot;}}דבריו הובאו להלכה כלשונם ב'''שו&quot;ע'''(שם). הראשונים (רי&quot;ף, רא&quot;ש ועוד) על הסוגיה מביאים את התוספתא על ב&quot;מ(יא, יז-כג) שמוסיפה דברים נוספים עליהם ניתן לכפות</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8&diff=19431 2022-04-19T07:54:20Z

<p>בעל המחבר ספר: </p> <hr /> <div>{{מקורות||בבא בתרא ז ב|4=שכנים ה א|5=חושן משפט קסא א|תוספתא=בבא מציעא יא יז-כג}}<br /> <br /> על אילו צרכים יכולים בני החצר לכפות השתתפות של שאר השותפים ומאיפה נובע הכח שלהם.<br /> ==סוגיית הגמרא==<br /> המשנה בב&quot;ב (ז:) כהמשך לדיני שותפים וחלוקת שותפות המובאים בפרק הראשון מביאה את דין הכפייה של בני החצר ובני העיר {{ציטוט|&quot;כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער הכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב&quot;ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה&quot;}}. הגמרא שם דנה איך אפשר לכפות על בניית בית שער הרי היה פעם חסיד שבנה בית שער ובעקבות זה הפסיק אליהו להתגלות אליו ומתרצת שבונים את הבית שער בכל מיני אופנים בהם העניים עדיין יכולים להיכנס ולבקש צדקה. ה'''מאירי''' מוציא משאלת הגמרא עיקרון, שכל דבר שיש בו צד עבירה וקלקול כלשהו אי אפשר לכפות עליו. בעניין מחלוקת רשב&quot;ג וחכמים הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה שרשב&quot;ג מודה בחצר הסמוכה לרה&quot;ר, לפי חכמים גם אם לא סמוכה אפשר לכפות כיון שלפעמים צפוף ברה&quot;ר ואז נכנסים גם לשם. ה'''חזו&quot;א'''(ד,ז) מסביר שהמח' היא לא במציאות אלא נחלקו מה נחשב צורך גדול שעליו אפשר לכפות. להלכה נפסק ב'''רמב&quot;ם (שכנים ה א) ו'''בטוש&quot;ע''' (חושן משפט קסא א) כחכמים. ה'''בית יוסף''' מביא את דברי '''רבינו ירוחם'''(נתיב לא חלק ו) שיש מי שפסק כרשב&quot;ג.'''<br /> ==הצרכים עליהם ניתן לכפות==<br /> ה'''רמב&quot;ם'''(שם) מביא את דין המשנה ומרחיב אותו {{ציטוט|&quot;חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו&quot;}}דבריו הובאו להלכה כלשונם ב'''שו&quot;ע'''(שם). הראשונים (רי&quot;ף, רא&quot;ש ועוד) על הסוגיה מביאים את התוספתא על ב&quot;מ(יא, יז-כג) שמוסיפה דברים נוספים עליהם ניתן לכפות</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8_%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%A8&diff=19430 2022-04-19T07:51:29Z

<p>בעל המחבר ספר: יצירת דף עם התוכן &quot;{{מקורות||בבא בתרא ז ב|תוספתא בבא מציעא יא יז-כג|שכנים ה א|חושן משפט קסא א}} על אילו צרכים יכולים בני החצר לכפות השתתפות של שאר השותפים ומאיפה נובע הכח שלהם. ==סוגיית הגמרא== המשנה בב&quot;ב (ז:) כהמשך לדיני שותפים וחלוקת שותפות המובאים בפרק הראשון מביאה את דין הכפיי...&quot;</p> <hr /> <div>{{מקורות||בבא בתרא ז ב|תוספתא בבא מציעא יא יז-כג|שכנים ה א|חושן משפט קסא א}}<br /> על אילו צרכים יכולים בני החצר לכפות השתתפות של שאר השותפים ומאיפה נובע הכח שלהם.<br /> ==סוגיית הגמרא==<br /> המשנה בב&quot;ב (ז:) כהמשך לדיני שותפים וחלוקת שותפות המובאים בפרק הראשון מביאה את דין הכפייה של בני החצר ובני העיר {{ציטוט|&quot;כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער הכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב&quot;ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה&quot;}}. הגמרא שם דנה איך אפשר לכפות על בניית בית שער הרי היה פעם חסיד שבנה בית שער ובעקבות זה הפסיק אליהו להתגלות אליו ומתרצת שבונים את הבית שער בכל מיני אופנים בהם העניים עדיין יכולים להיכנס ולבקש צדקה. ה'''מאירי''' מוציא משאלת הגמרא עיקרון, שכל דבר שיש בו צד עבירה וקלקול כלשהו אי אפשר לכפות עליו. בעניין מחלוקת רשב&quot;ג וחכמים הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה שרשב&quot;ג מודה בחצר הסמוכה לרה&quot;ר, לפי חכמים גם אם לא סמוכה אפשר לכפות כיון שלפעמים צפוף ברה&quot;ר ואז נכנסים גם לשם. ה'''חזו&quot;א'''(ד,ז) מסביר שהמח' היא לא במציאות אלא נחלקו מה נחשב צורך גדול שעליו אפשר לכפות. להלכה נפסק ב'''רמב&quot;ם (שכנים ה א) ו'''בטוש&quot;ע''' (חושן משפט קסא א) כחכמים. ה'''בית יוסף''' מביא את דברי '''רבינו ירוחם'''(נתיב לא חלק ו) שיש מי שפסק כרשב&quot;ג.<br /> ==הצרכים עליהם ניתן לכפות==<br /> ה'''רמב&quot;ם'''(שם) מביא את דין המשנה ומרחיב אותו {{ציטוט|&quot;חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו&quot;}}דבריו הובאו להלכה כלשונם ב'''שו&quot;ע'''(שם). הראשונים (רי&quot;ף, רא&quot;ש ועוד) על הסוגיה מביאים את התוספתא על ב&quot;מ(יא, יז-כג) שמוסיפה דברים נוספים עליהם ניתן לכפות</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%95%D7%A8_%D7%9C%D7%90_%D7%AA%D7%AA%D7%9F_%D7%9E%D7%9B%D7%A9%D7%95%D7%9C&diff=19406 2022-04-10T19:37:03Z

<p>בעל המחבר ספר: /* &quot;לפני עיוור&quot; ו&quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot; באשה */</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה|}}<br /> <br /> &quot;לפני עיוור לא תתן מכשול&quot; הוא איסור הנאמר בתורה, וממנו למדנו שאסור לתת עצה רעה לפני סומא בדבר, שאסור להכשיל אדם אחר בעבירה, ובפשטות יש בפסוק זה גם איסור שלא להכשיל סומא ממש. {{ש}}מלבד האיסור דאורייתא של &quot;לפני עיוור לא תתן מכשול&quot; כשמכשיל אחר בעבירה, יש איסור נוסף מדרבנן מצד &quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot;, ופרטים רבים נאמרו בגדרי איסורים אלו.<br /> <br /> {{מקורות|{{ויקיטקסט2|משנה בבא מציעא ה יא|בבא מציעא ה יא}}, {{ויקיטקסט2|משנה שביעית ה ו|שביעית ה ו}}|{{ויקיטקסט2|נדרים סב ב|נדרים סב:}}, {{ויקיטקסט2|עבודה זרה ו ב|עבודה זרה ו:}}||הלכות רוצח ושמירת הנפש {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות רוצח ושמירת נפש יב יד|יב יד}}, ספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|ל&quot;ת רצט}}|{{ויקיטקסט2|שולחן ערוך אורח חיים קסג|או&quot;ח קסג}}, {{ויקיטקסט2|שולחן ערוך אורח חיים קסט|או&quot;ח קסט}}, {{ויקיטקסט2|שולחן ערוך יורה דעה קיט|יו&quot;ד קיט}}, {{ויקיטקסט2|שולחן ערוך יורה דעה קנא|יו&quot;ד קנא}}}}<br /> ==יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול==<br /> {{לפני עיוור ניווט}}<br /> ===מקור האיסור פירושו וגדרו===<br /> כתוב בתורה &quot;ולפני עור לא תתן מכשול&quot; {{ויקיטקסט|ויקרא יט יד|ויקרא יט יד}}, ומפסוק זה נלמדו כמה איסורים בהכשלת האחר: <br /> <br /> *'''עצה רעה''': איתא ב'''ספרא''' {{ויקיטקסט|ספרא על ויקרא יט יד|ב יד}} &quot;ולפני עור לא תתן מכשול - לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל יאמר אדם לחברו מכור שדך וקח חמור והוא עוקף עליו ונוטלה ממנו&quot;{{הערה|ב'''סה&quot;מ לרס&quot;ג''' לא כתב זאת, וב'''הגהות הגרי&quot;פ פערלא''' לרס&quot;ג (ח&quot;ב, בסוף ל&quot;ת נ&quot;ה) מסביר דס&quot;ל דעצה רעה נכלל באיסור אונאת דברים, וכמו שמשמע מסיום הברייתא בספרא פרשת בהר {{ויקיטקסט|ספרא (מלבי&quot;ם)/פרשת בהר/פרק ד|פרשה ד}} (ויל&quot;ע בלשון שם ובספרא דלעיל) ורש&quot;י {{ויקיטקסט|רש&quot;י על ויקרא כה יז|ויקרא כה יז}} . אמנם ב'''תוספתא''' {{ויקיטקסט|תוספתא/בבא_מציעא/ג#הלכה_יג|ב&quot;מ ג יג}} ו'''בגמרא''' {{ויקיטקסט|בבא מציעא נח ב|ב&quot;מ נח}} לא גרסו בברייתא של אונאת דברים את איסור עצה רעה.}}.<br /> <br /> *'''פיתוי לעבירה''': ב'''ברייתא''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה ו ב|ע&quot;ז ו:}} נאמר: &quot;מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבן נח, שנאמר ולפני עיוור לא תיתן מכשול&quot;. ובטעם הדבר כתב '''החינוך''' {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|מצוה רלב}} &quot;שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד&quot;.<br /> <br /> :וב'''שערי תשובה''' לרבינו יונה {{ויקיטקסט|שערי תשובה ג נב|ג נב}} מוסיף, שנכלל בלאו זה שלא יורה שלא כדת{{הערה|ולשון ה'''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות תלמוד תורה ה ד|ת&quot;ת ה ד}}: &quot;וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וגו', וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים&quot;. וראו גם '''שו&quot;ת מנחת יצחק''' (ח&quot;ד עט ה) שכ&quot;כ הרש&quot;ש בביאור רש&quot;י (סנהדרין עד עה), ומביא שב'''שו&quot;ת מהר&quot;ם שיק''' (או&quot;ח שג) מסביר שזה משום החזקת עוברי עבירה.}}. (וב'''ספר החינוך''' {{ויקיטקסט|ספר החינוך עח|עח}} כתב שחכם שהורה שלא כדין העבירה עליו ולא עלינו, (וכעי&quot;ז מובא [[לפני עיוור לא תתן מכשול#האם לפנ&quot;ע הוא איסור בפני עצמו, או סניף של העבירה בה מכשיל|להלן]] בשם '''רש&quot;י'''), ויש מקום לדון לפי זה מדוע הוי לפנ&quot;ע כשמורה שלא כדין הרי העבירה חלה רק עליו. וכנראה שיש איזושהי חלות עבירה גם על העושה, אולי ברמה של אונס, ולכן הוי לפנ&quot;ע{{הערה|וזה רק אם נאמר שכשמכשיל מישהו והנכשל אנוס יש בזה לפנ&quot;ע. עיין להלן בזה. וראה להלן גם הדיון אם יש איסור לפנ&quot;ע בשב ואל תעשה.}}).<br /> <br /> *'''הכשלת עיוור''': על אף שבפשטות התורה בפסוק זה גם אסרה את הפעולה של נתינת מכשול פיזי בדרכו של העיוור, יש אומרים שפסוק זה בא ללמד רק את המשמעות של הכשלה בעבירה או בעצה רעה, ונפרט:<br /> <br /> ====נתינת מכשול פיזי לפני עיוור ממש====<br /> <br /> כתב '''הרמב&quot;ם''' בספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|ל&quot;ת רצט}}: &quot;הזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו. והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו... ולאו זה כולל ג&quot;כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה... ודברים רבים מאד מזה הסוג יאמרו בהן עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא - כמו שזכרנו תחלה&quot;. ובפשטות משמע שהפסוק כולל '''רק''' עצה רעה או פיתוי לעבירה (וכן משמע מדבריו בפיהמ&quot;ש, מובא לקמן בפסקא &quot;בנכשל שוגג או מזיד&quot;). <br /> <br /> כך גם מדייקים את שיטת '''הראב&quot;ד''': ברמב&quot;ם כתב שעל 24 דברים בית דין מנדים את מי שעושה אותם, ואחד מהם הוא &quot;המכשיל את העיוור&quot;. הראב&quot;ד טרח להגיה &quot;כגון המכה את בנו הגדול&quot; (מבואר בגמ' {{ויקיטקסט|מועד קטן יז א|מו&quot;ק יז.}} שזו הכשלה בעבירה, כי הבן עלול לבזות או להכות את אביו בחזרה), ומשמע שהבין שהמכשיל עיוור ממש, אינו כלול בפסוק זה{{הערה|ראב&quot;ד הלכות ת&quot;ת {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות תלמוד תורה ו יד|ו יד}} כך דייק מדבריו ה'''ב&quot;ח''' (יו&quot;ד שלד), הובא גם ב'''הגהות הגרי&quot;פ פערלא''' לרס&quot;ג (לאוין נ&quot;ה).}}. <br /> <br /> גם ב'''ספר החינוך''' {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|מצוה רלב}} משמע שהפסוק כלל לא מדבר על המכשיל עיוור. &quot;שם המצוה&quot; שהעניק בעל החינוך לדין זה: &quot;שלא להכשיל תם בדרך&quot;{{הערה|יש גירסאות מעט שונות בין הדפוסים, אולם המשמעות דומה.}}, הלשון &quot;תם&quot; משתמעת שמדובר רק על עני בדעת ולא על סומא. ב'''מנחת חינוך''' {{היברובוקס|14092|19|רלב ה}} מדייק גם כן ממה שכתב החינוך דלפנ&quot;ע הוי לאו &quot;שאין בו מעשה&quot;. וכמובן שנתינת מכשול פיזי הרי זה מעשה גמור.<br /> <br /> מאידך, '''ספר חסידים''' (אות תרע&quot;ג) אוסר למוכה שחין לרחוץ במרחץ דרבים משום לפנ&quot;ע, וב'''משך חכמה''' וב'''תורה תמימה''' (ויקרא יט יד) כתבו ש&quot;אין מקרא יוצא מידי פשוטו&quot; (שבת סג.), ועל כן שיטתם דודאי שפס' זה כולל גם את איסור נתינת מכשול פיזי לפני עיוור. <br /> <br /> ו'''בגמ'&lt;nowiki/&gt;''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה טו א|ע&quot;ז ט&quot;ו}} איתא שאסור למכור לגויים כלי זיין משום לפנ&quot;ע, וכ&quot;פ '''הרמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות רוצח ושמירת נפש יב|רוצח יב}}, ובפשטות זה כמו שימת מכשול פיזי לפני עור. גם ב'''תוס'''' (ע&quot;ז כא. ד&quot;ה אלפני, בתי' השני) שכתב: &quot;א&quot;נ, כיון דאיסור שכונה (הוא כדי) שלא יבוא היזק לישראל, קרי ליה מכשול לפני עור&quot;, משמע שיש לפנ&quot;ע בכפשוטו. {{הערה|אם כי אולי י&quot;ל שזה דין דרבנן &quot;משום&quot; לפנ&quot;ע, ולכן קוראים לזה בגמ' כך. ולרמ&quot;ה דלהלן שמקור איסור ההיזק הוא מפס' זה, מובן יותר מדוע קוראים לזה כך.}}. <br /> <br /> אם כי לגופה של טענה שהרי &quot;אין מקרא יוצא מדי פשוטו&quot;, אחרים כתבו דכיון שבפס' נאמר &quot;לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלוקיך אני ה'&quot;, למדנו שהוקשו עיוור וחרש, וכמו שחרש לאו דוקא, כך גם עיוור{{הערה|'''משנה למלך''' (מלו&quot;ל ד ו, בשם ספר כנסת הגדולה), וכן ב'''רא&quot;מ''' עה&quot;ת (פר' קדושים). ובספר '''קרבן אהרן''' שם הקשה על דבריו.}}. ועוד, מהלשון &quot;ויראת מאלוקיך&quot; משמע שזה איסור המסור ללב{{הערה|'''כלי יקר''' ו'''גור אריה''' על התורה. וב'''הגהות הגרי&quot;פ פערלא לרס&quot;ג''' (לאוין נ&quot;ה, ח&quot;ב דף נ&quot;ד ע&quot;ב) כתב ששייך ציווי 'ויראת' גם על מכשול פיזי לפני עיוור, כגון אם מפיל כביכול שלא בכוונה. עוד יש לומר ש'ויראת' נאמר על החלק המסור ללב, ואין בזה כדי להוכיח שהאיסור לא כולל '''גם''' איסור של מכשול פיזי.}}. יש גם שכתבו דהלשון &quot;תתן&quot; מוכיח שאין הכוונה למכשול פיזי לפני עיוור, כי אז היה צריך לכתוב &quot;לפני עיוור לא תניח מכשול&quot;{{הערה|זה לשון '''חשוקי חמד''' (עבודה זרה דף ב.) &quot;...פירש בקרבן העדה, לבאר מדוע חז&quot;ל בתורת כהנים (קדשים פ&quot;ב) לא ביארו את הלאו דלפני עור כפשוטו אלא ביארו שלא יכשיל סומא בדבר, והרי קיימ&quot;ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן מעצם התיבות מוכח כך, משום דהמניח אבן על הארץ כדי שהעוור יכשל בו ויפול, אין במעשה כזה &quot;נתינה&quot;, ולא שייך לומר לפני עור לא &quot;תתן&quot; אלא לא תניח לפניו מכשול, ומזה שכתבה התורה לפני עוור לא תתן, מוכח מעצם התיבות, שהתורה נתכוונה כמדרשו, לא תתן לנזיר ביד יין, אם הנזיר עור בדבר, וכמו כן לא תתן ביד הנכרי אבר מהחי אם הוא עור, ולא יודע שהוא מצווה על כך.&quot;. {{ש}}אבל '''הגרי&quot;פ בביאור על ספר המצוות לרס&quot;ג''' (לאוין ל&quot;ת נג נד נה) כתב &quot;...וגם מה שכתב בזה הר&quot;ב ק&quot;א שם וכו', ואני תמה דגם לפי דבריו אמאי לא שייך גם בעור ומכשול ממש נתינה. כגון שנותן לו לאכול או לשתות דבר מזיקו או ממיתו. וגם לא כתיב בקרא ולעור לא תתן מכשול אלא ולפני עור לא תתן מכשול. וכבר אשכחן בקרא בכמה דוכתי לשון נתינה במקום ידוע. אף על פי שאינו נותן לשום אדם. ואינו נותן שום דבר. כמו כל לשון נתינה דגבי מתן דמים וגבי כלי המשכן וכו', וא&quot;כ ודאי התמיהא במקומה עומדת מנ&quot;ל להוציא מקרא זה מידי פשוטו&quot;.}}.<br /> <br /> אולם לגופו של ענין, ודאי שאסור מדאו' להניח מכשול לפני עיוור, והנידון הוא רק האם זה כלול באיסור המיוחד של &quot;לפני עיוור לא תיתן מכשול&quot;. ב'''מנחת חינוך''' כתב שפסוק &quot;ארור משגה עור בדרך&quot;, כן מדבר על מכשיל ממש, (אם כי יש לציין שה'''משנה למלך''' (מלו&quot;ל ד ו, ד&quot;ה כתב הרב) אומר שאולי גם פסוק זה מדבר רק על עצה רעה או הכשלה באיסור). וב'''ספר המצוות לרמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצח|ל&quot;ת רצח}} כתב: &quot;הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו... ולא תשים דמים בביתך...&quot;, וכן כתב בחלק העשין (קפ&quot;ד) במצוות מעקה: &quot;הוא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו... ועשית מעקה לגגך...&quot;, ואם צריך להסיר, כ&quot;ש שלא לשים. אולם יש להבדיל בין איסור לפני עיוור, לאיסור &quot;לא תשים דמים בביתך&quot; ו&quot;ועשית מעקה לגגך&quot;{{הערה|ב'''גמ'''' {{ויקיטקסט|בבא קמא טו ב|ב&quot;ק טו:}} כתוב &quot;תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר 'לא תשים דמים בביתך' {{ויקיטקסט|דברים כב|דברים כב}}&quot;. עוד כתוב בתורה &quot;ועשית מעקה לגגך&quot;, וכך גם פסק הרמב&quot;ם בסהמ&quot;צ רצ&quot;ח כנ&quot;ל למעלה. וא&quot;כ עולה השאלה מדוע נצרך פסוק זה של לפנ&quot;ע לא תתן מכשול?<br /> <br /> ו'''הגרי&quot;פ פערלא''' (בחלק ב' ל&quot;ת נ&quot;ה דף נ&quot;ד) כתב באמת שדין לפנ&quot;ע נאמר רק כלפי עצה רעה ואיסורים, ועשה דמעקה ולא תעשה דדמים אסרו את המכשול הפיזי. ואומר שם שלכן ר' נתן הוא זה ששנה את ב' ברייתות אלו, דמשלימות הם זו את זו. ומה שחילקה התורה את ההכשלה הפיזית והאיסורית לב' פסוקים, זה משום שמכשול פיזי הוי איסור מיד כששם אותו, משא&quot;כ מכשול איסורי אינו עובר על הלאו עד שיכשלו בזה. (ועל&quot;ק הדעות בזה).<br /> <br /> '''רבי אשר ויס''' (מנחת אשר, ויקרא ל&quot;ט ב') חילק באופן אחר: ש&quot;לא תשים דמים&quot; זה דווקא בסכנת מיתה, משא&quot;כ לפני עיוור נאמר בכל מכשול. <br /> <br /> וב'''קהילות יעקב''' (ב&quot;ק ריש סי' א') הביא מה'''משך חכמה''' שבור ברשות הרבים נלמד מאיסור לפנ&quot;ע, ובור ברשות היחיד נלמד מאיסור &quot;לא תשים דמים בביתך&quot;, וזה הסבר נוסף מדוע הוצרכו ב' הפסוקים.<br /> }}. <br /> <br /> עוד יש לציין בענין זה, לאיסור מזיק, שנאמר בתורה רק חיובי התשלומים של המזיק, אולם לא נתבאר במפורש מהו האיסור בעצם פעולת ההזקה. ועמדו בזה רבותינו{{הערה|ראו בענין זה ב'''קהילות יעקב''' ריש מס' ב&quot;ק מה שכתב ד' אופנים.}}, וב'''חידושי הרמ&quot;ה''' (על בבא בתרא, ב קז) כתב שמקור האיסור להזיק הוא מלאו דלפני עיוור, וא&quot;כ ודאי פירש שפס' זה כולל גם את מכשול כפשוטו{{הערה|כך דייק ב'''קובץ שיעורים''' (ב&quot;ב אות עז), אולם '''הגרי&quot;ז גוסטמאן''' (קונטרסי שיעורים, ב&quot;ב, ט א ד) ביאר את הרמ&quot;ה באופ&quot;א, דכוונתו שהכשיל את עצמו באיסור.}}.<br /> <br /> ====נתן מכשול ולא נכשלו====<br /> <br /> מלשון הפסוק &quot;ולפני עיוור לא תיתן מכשול&quot;, ניתן קצת לדייק שהנותן מכשול לפני עיוור (כוס יין לנזיר וכד') עובר מיד בשעת נתינת המכשול - גם אם העיוור לא נכשל בזה, אולם '''הגרי&quot;פ פערלא''' (על הרס&quot;ג ל&quot;ת נה) תולה זאת במחלוקת הראשונים: <br /> <br /> לשון '''הרמב&quot;ם''' בפירוש המשנה {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ו_ג#פירוש_הרמב&quot;ם|תרומות ו ג}} היא: &quot;...עובר על הכתוב שאמר ולפנ&quot;ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר&quot;. ומשמע דווקא אם באמת עבר את העבירה. כך גם משמע מהלכותיו {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות רוצח ושמירת נפש יב יד| הל' רוצח ושמיה&quot;נ יב יד}} שכתב &quot;כל המכשיל עור בדבר&quot;, ולא כתב &quot;הנותן מכשול&quot;{{הערה|הגהות '''הגרי&quot;פ פערלא''' לרס&quot;ג, וכ&quot;כ גם '''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו יח}}, ועוד.}}, וגם '''רס&quot;ג''' ו'''החינוך''' נקטו &quot;המכשיל&quot; ולא &quot;הנותן מכשול&quot;. <br /> <br /> גם בריטב&quot;א (קידושין {{ויקיטקסט|חידושי_הריטב&quot;א_על_הש&quot;ס/קידושין/פרק_ב#דף_מב_עמוד_ב|דף מב:}} וב&quot;מ י: בשטמ&quot;ק) שכתב שאין לפנ&quot;ע בקידושי גרושה לכהן, כי אין איסור עד דבעיל, מוכח שאין לפנ&quot;ע עד שנכשל{{הערה|'''הגרי&quot;פ''' מוכיח עוד מהגמ' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב&quot;מ עה:}} שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ&quot;ע, וקשה שעשה דוחה לא תעשה, אלא ע&quot;כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור.}}. כשיטה זו כ&quot;כ גם ב'''שו&quot;ת פני יהושע'''{{הערה|סבו של בעל חידושי פני יהושע על הש&quot;ס}} (חו&quot;מ ט), וב'''שו&quot;ת פרי יצחק''' (ב מט).<br /> <br /> אולם '''בה&quot;ג''' '''ר&quot;א הזקן''' '''ר&quot;י אלברגלוני''' '''ר&quot;ש אבן גבירול''' '''סמ&quot;ג''' (ל&quot;ת קס&quot;ח) ו'''סמ&quot;ק''' (קע&quot;ב), נקטו לשון של 'נתינת המכשול' ולא 'כשלון'. וכצד זה כך נקטו '''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|190|כלל שסז}}, שעובר מיד בנתינת המכשול, וכך ס&quot;ל גם ל'''חזון איש''' ולגרח&quot;ע ב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (ג פא א ו).<br /> <br /> בגמ' {{ויקיטקסט|מועד קטן יז א|מו&quot;ק יז.}} &quot;אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול גאמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול&quot;. ואפשר לדייק שעובר מיד בלפנ&quot;ע דאל&quot;ה מדוע צעקה על התלמיד, וב{{ויקיטקסט|קידושין לב א|קידושין לב.}} אפשר לדייק הפוך: &quot;רבה בר רב הונא דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח&quot;, והגמ' שואלת &quot;ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול?&quot;, ומשמע שעובר רק אם הוא באמת יכעס. {{הערה|וכ&quot;כ גם ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ד'). אמנם בלא&quot;ה כתבו מטעם אחר ב'''שו&quot;ת מחנה חיים''' (ח&quot;א סי' מ&quot;ז), ובספר '''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|189|כלל שסא}}, דשם מיירי בלפנ&quot;ע דרבנן (כי זה רק ספק שמא יעבור. ראה להלן). וע&quot;ע בנדו&quot;ד ב'''קהילות יעקב''' (ע&quot;ז ג ב).}}<br /> <br /> ו'''הגרי&quot;פ פערלא''' מוכיח עוד מהגמ' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב&quot;מ עה:}} שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ&quot;ע, וקשה שעשה (דהלוואה) דוחה לא תעשה (דלפנ&quot;ע), אלא ע&quot;כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור{{הערה|מאידך, '''יד מלאכי''' כתב להוכיח שעובר מיד, מדברי '''שו&quot;ת מהר&quot;א ששון''' (קסב) שהמלוה בריבית עובר באיסור מיד בשעת ההלוואה, וכתב ב'''כנסת הגדולה''' (יו&quot;ד ק&quot;ס הגהת הטור אות ו') שגם הלווה עובר מיד, משום לפנ&quot;ע. וכ&quot;כ גם ב'''תשובת הר&quot;ן''' (עג) פ&quot;ט, וא&quot;כ מוכח שיש איסור לפנ&quot;ע מיד. (ויש לעיין בדבריו, דהרי חשיב שכן נכשל ממש). {{ש}}ועל ראיית הגרי&quot;פ יש לעיין, אולי האיסור בעשייתו אלא שעובר רק כשנכשל, וכאופה בשבת, (ראו לקמן לגבי חיוב מלקות). {{ש}} עוד יש לדון, אם דומה ל'''פסקי תוס'''' בזבחים (אות ס&quot;ט) על התוס' שם (צז:) שכששובר עצם בפסח ואוכל התוך, מקרי עשה דוחה ל&quot;ת &quot;בעידניה&quot; כיון שאין דרך אחרת, וראו גם ב'''קובץ הערות''' (לו ד). {{ש}}ונקודה שלישית שיש לדון על דבריו, שאולי אין פה עדל&quot;ת אף אם עבירת הלפנ&quot;ע הינה מיד בשעת הלוואה, משום שמצות הלוואה היא בין אדם לחברו כצדקה וכדומה, ובמצוות כאלו העיקר זה התוצאה, ואם כן אם במעשהו יהא לשני נזק מצד ששם לו מכשול, כבר אי&quot;ז &quot;הטבה&quot;, ולא שייך לומר שיש פה &quot;עשה&quot;. וראיה לזה שהעיקר התוצאה, - שמצוות כאלו אין צריך כוונה בהם לכו&quot;ע (ראו המחלוקת בשו&quot;ע או&quot;ח ס ד), כ&quot;כ '''קובץ הערות''' (בסוה&quot;ס ב&quot;דוגמאות לביאורי אגדות&quot; ג), וב'''אהבת ציון''' (דרוש יד) בשם הנוב&quot;י, '''אמרי בינה''' (או&quot;ח יד), ו'''שו&quot;ת יביע אומר''' (ו יו&quot;ד כט). (ובב&quot;מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא פב ב|פב:}} לכאורה זו מחלוקת תנאים, ואולי עוסק במצוה פטמ&quot;ה שאני כי הדחיה ב'גופו' ולא ב'קיום', ולכן אף שיש מצוה תמיד מ&quot;מ אין דחיה לחיוב השני. אמנם ב'''קובץ הערות''' (סט ט י) וב'''הגהות רעק&quot;א''' (שו&quot;ע או&quot;ח י) משמע שגם בעדל&quot;ת הדחיה היא ב&quot;אדם&quot; ולא ב&quot;מצוה&quot;). וזה ככל שאר &quot;מצוות מעשיות&quot; שא&quot;צ כוונה - כ&quot;כ ב'''שו&quot;ת שאלת יעב&quot;ץ''' (ב צז), ו'''קובץ שיעורים''' (כתובות רמז). וראו כעי&quot;ז בפרי מגדים (או&quot;ח קסט ג).}}.<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' לגרא&quot;י וולדינברג {{היברובוקס|14514|151|טו סו&quot;ס נג}}, כתב לתלות זאת בנידון האם לפנ&quot;ע הוי לאו עצמי או שמא סניף לעבירת המכשול, ראה להלן{{הערה|ושם תולה זאת במחלוקת בעה&quot;מ ורמב&quot;ן (ע&quot;ז סופ&quot;ח) שנחלקו האם יהרג ואל יעבור על לפנ&quot;ע של ע&quot;ז. (וע&quot;ש בחט&quot;ז סי' ה').}}.<br /> <br /> ואולי יתכן לחלק בזה בין עצה רעה לבין מכשיל בעבירה, במקרה שהנכשל שוגג (כמובן שאין עצ&quot;ר במזיד), שבעצה עבר מיד משום בין אדם לחברו. אם כי י&quot;ל להיפך - שדווקא בעבירה יש רעה גם במחשבתו לעשות מעשה אף אם לא עשה.<br /> <br /> ====חיוב מלקות====<br /> <br /> ישנם כמה סיבות לפטור את העובר על לפני עיוור, מחיוב מלקות. '''ספר החינוך''' {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|רלב}} כתב שלא לוקים על איסור &quot;לפני עיוור&quot;, כי הוי &quot;[[לאו שאין בו מעשה]]&quot;. וב'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשנה {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ו_ג#פירוש_הרמב&quot;ם|תרומות ו ג}} גם כן כתב שלא לוקים על &quot;לפני עיוור&quot;{{הערה|גם בהלכותיו (כלאים י לא) כך משמע (כסף משנה שם), וגם בהלכות סנהדרין (פרק י&quot;ט) לא מנה את לפנ&quot;ע בכלל הלוקים.}}, ובספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות שורש ט|שורש ט}} כתב דלפני עיוור הוי &quot;[[לאו שבכללות]]&quot;, וזו סיבה נוספת שלא ילקו על לאו זה, וכ&quot;כ ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות פד:) שלא לוקים על לפנ&quot;ע כי הוי לאו שבכללות{{הערה|ראו גם '''רדב&quot;ז''' (נזירות ה כ), והשואל ב'''שו&quot;ת נודע ביהודה''' (קמא אה&quot;ע פא א, ובסי' פב סוף אות א כ&quot;כ הנוב&quot;י). וב'''קובץ הערות''' (בהשמטות (ט&quot;ו) לסי' מ&quot;ח אות ט') כתב שנחלקו הראשונים אם הוי לאו שבכללות, ותליא האם איסור לפנ&quot;ע הינו איסור עצמי או סניף לעבירת המכשול. וב'''לב אברהם''' (עג) ביאר דהוי לאו שבכללות כיון שכולל משיא עצה רעה ומכשיל בעבירה וי&quot;א גם נותן מכשול ממש. אמנם לשון הריטב&quot;א שם הוא &quot;אינו מיוחד לאיסור זה (אלא) ולאו כולל הוא בכל מצות התורה&quot;, ומשמע לכאורה שאף באיסור של מכשיל בעבירה בלבד מקרי לאו שבכללות.}}. סיבה נוספת יש לומר עפ&quot;י '''שו&quot;ת יד יצחק''' (ב פ), שכתב בדעת הרמב&quot;ם שלא לוקים על דבר שלא נתבאר בתורה בפירוש, אף אם איסורו מה&quot;ת.<br /> <br /> ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה{{הערה|וב'''תורה תמימה''' (ויקרא יט יד) כתב שעוברים בשימת מכשול ממש לפני עיוור ממש, וסיים &quot;אך לפי&quot;ז יתחדש דין אחד מחודש, במש&quot;כ הפוסקים דעל לאו דלפנ&quot;ע אין לוקים משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה דהיינו בנותן מכשול ממש לעיוור עיניים יהיו לוקין ע&quot;ז, וצ&quot;ע שלא העירו בזה הפוסקים&quot;. וראו להלן.}}. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש&quot;אפשר לעבור&quot; בלאו זה ע&quot;י מעשה, וכפי שכתב ב'''מנחת חינוך''' (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד{{הערה|ודלא כ'''מגיד משנה''' (שכירות יג ב, וראו עוד '''תוס'''' ב&quot;מ צ:, והג' '''מהר&quot;ב רנשבורג''' בנזיר יז. אות ט). ובמנחת חינוך (רלב) מביא עוד שיטה, מה'''שער המלך''' (חומ&quot;צ א ג), דחשיב לאו שאין בו מעשה רק אם אפשר תמיד לעבור בלי מעשה, וכגון לאו של למכור עבד עברי בשוק, שתמיד ובכל מצב יכול לצוות על העבד לעלות לבד על אבן המקח. ולכן מי שקנה חמץ בפסח או חימץ בפסח, לוקה אף שאפשר להשהות מער&quot;פ, כי את מעשה זה א&quot;א 'לעשות' בלי מעשה. ובאמת ב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|ו כו יח}} מקשה על טעם החינוך ממושיט כוס יין לנזיר למה לא לוקה הרי יש בזה מעשה. והגם שלהחינוך לא לוקים כי אפשר בלי מעשה, מ&quot;מ לפי”ד השער המלך יהא קשה כי את מעשה זה א&quot;א לעשות בלי 'מעשה' ממש.}}. <br /> <br /> ובאמת, מכך דייק המנחת חינוך דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. ו'''הגרי&quot;פ פערלא''' (ל&quot;ת נ&quot;ה) ועוד אמרו, שאין לפנ&quot;ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה{{הערה|יש לדון על דברי הגרי&quot;פ, (שבשעת ההנחה עדיין לא עובר וכשנכשל אח&quot;כ אין בו מעשה), מדברי ה'''ריטב&quot;א''' (מכות כא:) שאם יכול להימנע מעבירה ע&quot;י עשיית מעשה, חשיב לאו שיש בו&quot;מ אף שלא עושה מעשה. ראו גם ב'''כסף משנה''' (כלאים י ל) שמביא הריטב&quot;א. (יש להעיר שבכסף משנה בהל' פסולי המוקדשין (יח ט) דוקא מקשה על הרמב&quot;ם שם למה לא כתב שלא לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה. ובאמת ב'''מנחת חינוך''' מצוה ח כתב לתרץ שמקרי יב&quot;מ משום שתחילתו ע&quot;י מעשה וכנ&quot;ל). אך ב'''שו&quot;ת שאגת אריה''' (בחדשות יב, ד&quot;ה אלא) ביאר כוונת הריטב&quot;א כדברי התוס' (שבועות יז.) שחשיב יש בו&quot;מ כיון שתחילתו ע&quot;י מעשה. ולפי השאגת אריה, אף כאן יחשב כלאו שיש בו מעשה כיון שהמכשול מונח בתוצאה ממשה שהוא עשה. {{ש}}(עוד בענין זה ראו '''שו&quot;ת תרומת הדשן''' (רפה) ו'''רמ&quot;א''' (יו&quot;ד שעב) גבי כהן ערום בבית האם להודיע לו שיש מת, וב'''פתחי תשובה''' (ד) דייק מהרמ&quot;א שגם אם תחילת המעשה היה בהיתר בכ&quot;ז אח&quot;כ כשנהפך לאיסור אף שלא עשה מעשה באיסור מקרי &quot;מעשה&quot; ולא &quot;שב וא&quot;ת&quot; (ובדאו' לא נדחה משום כבוד הבריות). וכ&quot;כ גם ב'''משנה למלך''' (ביאת מקדש ג כא ד&quot;ה גרסינן), וראו גם '''משנת חכמים''' (יבין שמועה מצוה א), וכך גם נראה ב'''ירושלמי''' (שבועות ג ז) שכתוב שאם נשבע שיאכל ככר ושרפו או זרקו לים הוי מעשה, וזה משום שהתחיל לעבור על שבועתו ע&quot;י שזרק ושרף. (וב'''רמב&quot;ן''' מכות טו. הביא את הירושלמי הנ&quot;ל, אך ב'''מאירי''' שבועות ד. כתב שהירושלמי הזה משובש). וב'''תוס'''' (שבועות ד. ד&quot;ה אבל), ס&quot;ל דחשיב אין בו מעשה, וב'''פני יהושע''' שם כתב מדנפשיה שיש בזה מעשה. וב'''גינת ורדים''' לבעל הפרי מגדים (כלל כב) הסתפק בזה - האם מצב שנובע ממעשה שנעשה בהיתר, חשיב שעובר כעת על האיסור ב&quot;מעשה&quot;. וראו גם ב'''שו&quot;ת הר צבי''' (או&quot;ח א יא). ו'''בשו&quot;ת מהר&quot;ש ענגיל''' (ח&quot;ג כז) כתב שמותר לכהן לשכב בבית חולים גדול אף שאולי יש שם מתים, כי אפ&quot;ל שכשנכנס לא היו שם מתים וגם אם אח&quot;כ מת מישהו, זה נקרא שב ואל תעשה. הביאו ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' חט&quot;ז לג. ולא כפת&quot;ש הנ&quot;ל.). {{ש}}עוד צ&quot;ע מאופה בשבת וכד' שלא עובר עד שנאפה, ובאמת ב'''שו&quot;ת פרי יצחק''' (ח&quot;ב מט) דחה שאף אם נאמר שלא עבר עד שנכשלו בזה בפועל, מ&quot;מ ודאי שאין לומר שאז עבר על האיסור כי הרי אז לא עשה מאומה, אלא ודאי שזה תנאי בעבירה שכשנכשל ממש אז עובר למפרע במה ששם, וא&quot;כ לכו&quot;ע האיסור הוא בנתינה.}}. והגרי&quot;פ פערלא (ח&quot;ב עמ' 106 ב') כתב שלדעות שעובר בלפנ&quot;ע מיד בנתינת המכשול (כפי שהתבאר לעיל), ילקה על לאו זה, כי מקרי לאו שיש בו מעשה. וכן לרבי יהודה דס&quot;ל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ילקו על לפנ&quot;ע. ודבריו הם לטעם הפטור משום דאין בו מעשה, אך לטעמים האחרים (לאו שבכללות ולא מפורש) לא ילקו גם לדעות אלו. <br /> <br /> ====האם לפנ&quot;ע הוא איסור בפני עצמו, או סניף של העבירה בה מכשיל====<br /> <br /> כתב ה'''רמב&quot;ן''' (מלחמות ה' סנהדרין סופ&quot;ח עד: לגבי איסור מכירת קוואקי ודימוניקי לגויים, שאסור משום לפנ&quot;ע שמכשיל אותם בעבודה זרה), שמצד איסור ההכשלה אין דין של 'יהרג ואל יעבור', כי זה לאו בעלמא ולא עבירת &quot;עבודה זרה&quot; שדינה ביהרג ואל יעבור. אולם '''בעל המאור''' שם חולק ואומר שזה מותר רק בגלל שלהנאתו מכוון. <br /> <br /> ב'''קובץ הערות''' (מ&quot;ח ט' בהשמטה), '''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' {{היברובוקס|14514|151|טו סו&quot;ס נג}} וב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ב'), כתבו שמחלוקת הרמב&quot;ן ובעה&quot;מ היא האם &quot;לפני עיוור&quot; הוא איסור בפני עצמו, או שהאיסור הוא הרחבה של כל איסור ואיסור. שלרמב&quot;ן זה לאו בעלמא, וכמ&quot;ש בעצמו, ועל לאו זה לא נאמר &quot;יהרג ואל יעבור&quot;. אך לבעה&quot;מ איסור לפני עיוור הוא סניף לעבירת המכשול, וממילא דינה כדין העבירה ובע&quot;ז יהרג ואל יעבור{{הערה|וכדעת הרמב&quot;ן כ&quot;כ גם '''ריטב&quot;א''' (ע&quot;ז ו:), ו'''ר&quot;ן''' בסנהדרין, וראו עוד ב'''ציץ אליעזר''' חי&quot;ז סי' ה' מה שהקשה '''הגרצ&quot;פ פראנק''' ע&quot;ז, ומה שתי' לו הגראי&quot;ו. {{ש}}על פי הנ&quot;ל מובן יותר מה שכתבו ב'''שו&quot;ת ערוגת הבושם''' (יו&quot;ד רלה) '''שו&quot;ת כתב סופר''' (יו&quot;ד עז) '''חזון איש''' {{היברובוקס|14334|196|יו&quot;ד סב ז}} ו'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א ג), שלפנ&quot;ע הוי לאו דבין אדם למקום, משום שגורם לעשות עבירה, (ובמכשיל בגוף ובעצה זה בין אדם לחברו). '''ובאגרות משה כתב עוד דלפי&quot;ז רק &quot;בר חיובא&quot; אסור להכשיל אחר בעבירה משום לפני עיוור (ראו להלן נידון זה)''', ואומר שלדעת תוס' (ב&quot;מ י:) איסור לפני עיוור הוא זה גם &quot;בין אדם לחברו&quot;, ולכן תוס' אומר שם שבישראל המקדש גרושה לכהן גם כן יש את איסור לפנ&quot;ע.}}.<br /> <br /> וב'''מנחת אשר''' תלה בזה מחלוקת ראשונים נוספת: בגמרא מבואר שאסור להפריש תרומות ומעשרות שלא מן המוקף. ומבואר שחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומבואר שחבר שנתן לעם הארץ דבר שאינו מעושר, החבר יפריש על מה שביד העם הארץ, אף שיש איסור להפריש שלא מן המוקף, כי ניחא ליה לעשות איסור קטן (של הפרשה שלא מן המוקף) כדי שהעם הארץ לא יעשה איסור גדול (של אכילת טבל). אמנם בגמ' {{ויקיטקסט|שבת ד א|שבת ד.}} יש ספק אם מותר לעבור על איסור קטן כדי להציל אחר מאיסור גדול. וכתבו הראשונים שזה שונה מחבר שמפריש שלא מן המוקף, כי שם החבר הוא זה שגרם לע&quot;ה שיעבור על האיסור, ולכן הוא מעדיף לעשות איסור קטן כדי להצילו. ובראשונים יש ניסוחים שונים לחילוק זה. '''תוס'''' (שבת ד) כתב בסתם, שהאיסור נעשה על ידו. אך ב'''תוס' רא&quot;ש''' כתב &quot;דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו '''הוי כאילו הוא אוכלו'''&quot;. ובדברי '''המאירי''' הדברים מוצגים כמחלוקת &quot;חכמי הצרפתים&quot; עם &quot;חכמי הדורות&quot;: שהמאירי כתב בשם חכמי הצרפתים, דניחא ליה לחבר לעבור על איסור קטן של הפרשה שלא מן המוקף כדי שהעם הארץ לא יעבור על איסור חמור של אכילת טבל, &quot;שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו&quot;, &quot;וחכמי הדורות מוסיפים בתי' זה, שאף החבר אילו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה&quot;. וצ&quot;ב מה באו להוסיף. ולהנ&quot;ל נראה דפליגי אם הלאו דלפנ&quot;ע הוי לאו בפני עצמו או סניף מעבירת המכשול. <br /> <br /> ומקור לשיטה שהמכשיל עובר איסור כמו הנכשל, איתא גם ב'''רש&quot;י''' עה&quot;ת (במדבר ל טז) &quot;ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין&quot;. גם בגמ' {{ויקיטקסט|נדרים מח ב|נדרים מח:}} איתא &quot;ויהא עוון תלוי בראשו&quot;, ומשמע שאם בגללו חטאו ה&quot;ז עולה לחובתו{{הערה|ראו גם ב'''ספר חסידים''' (אות ס&quot;א) גבי הנותן צדקה לרשע, &quot;ולא עוד אלא שנחשב לו עוון&quot;. (וכעי&quot;ז גם בגמ' {{ויקיטקסט|שבת נד ב|שבת נד:}} גבי חיוב מחאה, ש&quot;פרתו של ר&quot;א היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים&quot;). וראו עוד ב'''שער הציון''' (תר&quot;ח סק&quot;א) משבועות ל&quot;ט וסנהדרין כ&quot;ז.}}.<br /> <br /> וב'''שו&quot;ת נודע ביהודה''' (קמא אה&quot;ע פא א) כתב השואל, שכהן המקדש אשה גרושה לא עבר משום לפנ&quot;ע, משום ששניהם מצווים באותו ציווי ועוברים ע&quot;ז יחדיו. (ובהגהות '''מקור חסד''' על ספר חסידים (סי' תתרפ&quot;א אות ג'), הקשה ע&quot;ז מהלוואת ריבית ששניהם עוברים בלפנ&quot;ע, ומסיים 'וי&quot;ל'. ואולי כוונתו ששם זה ב' עבירות שונות, לא תשיך ואל תקח). ואם נאמר שלפנ&quot;ע הינו סניף לעבירת המכשול, יובן יותר חידוש השואל הנ&quot;ל. <br /> <br /> בקובץ '''אהל מרדכי''' (מאמר לפני עור), כתב '''הרב מפוניבז'''' שיש בלפנ&quot;ע את ב' הענינים, א' שעובר באיסור מכשול, ב' שעובר באיסור עליו עבר הנכשל. כעין זה כתב גם הגר&quot;ש פישר בספר '''בית ישי''' (י), וראו בענין זה גם ב'''קונטרסי שיעורים''' (ב&quot;ק כג ו).<br /> <br /> ===כשהנכשל שוגג או כשהוא מזיד===<br /> יש לדון האם כשמכשיל אחר בעבירה, עובר על איסור לפני עיוור במקרה שהנכשל היה שוגג בעבירה, או כשהנכשל היה מזיד. ובפשטות דברי הפוסקים מוכח שיש איסור גם אם הנכשל היה שוגג, וגם אם הנכשל היה מזיד, (אם כי לגבי איסור &quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot;, דהיינו הכשלה בעבירה ב&quot;חד עברא דנהרא&quot;, ראו להלן שיש אומרים שאין איסור להכשיל את העבריין המזיד).<br /> <br /> '''בגמ'''' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב&quot;מ עה:}} אמר רב יהודה אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפנ&quot;ע וכו'. וב'''רש&quot;י''': &quot;שעולה על רוחו של לוה לכפור&quot;. וב'''ריטב&quot;א''' כתב: שמא ישכח. ויש שלמדו מהכא שאיסור לפנ&quot;ע נאמר בין בנכשל שוגג (כפירוש הריטב&quot;א), בין במזיד (כפירוש רש&quot;י){{הערה|ב'''לחם משנה''' (מלו&quot;ל ב ז) כתב על דברי רש&quot;י שא&quot;כ גם במלוה בעדים יש חשש שיטען פרעתי, ולכן אומר שוודאי לאו ברשיעי עסקינן, אלא הכונה כריטב&quot;א שמא ישכח ויכפור. ולכאורה אפשר להוכיח ש'''אין''' לפנ&quot;ע במזיד, מהא דאין חיוב להתנות בהלוואה &quot;אל תפרעני אלא בעדים&quot;, אמנם יש לדחות שזה רק ספק שמא יכשל בעבירה (ראו להלן) ועוד שיש חזקת כשרות, והלח&quot;מ רק טען על רש&quot;י שאם נחשוש אז גם עדים לא יעזרו.}}.<br /> <br /> גם ב'''תוס'''' (ע&quot;ז ו:) שכתב שיש לפנ&quot;ע בנזיר &quot;שמא ישכח&quot;, משמע שיש לפנ&quot;ע בנכשל שוגג, וכך גם הביא '''רבי אשר וייס''' מה'''ריטב&quot;א''' (סוכה י:) '''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות נזירות ה כ|נזירות ה כ}} '''רדב&quot;ז''' (כלאים י לא), '''רמ&quot;א''' (יו&quot;ד קיט ז) ו'''ש&quot;ך''' שם (סק&quot;ה). וכך גם משמע מרבנו יונה ב'''שערי תשובה''' {{ויקיטקסט|שערי תשובה ג נב|ג נב}} שהובא לעיל, שכתב שהמורה שלא כדין עובר משום ולפני עיוור לא תתן מכשול, וכ&quot;כ להוכיח ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א ג) מהגמ' בחולין, שיש לפנ&quot;ע בנכשל שוגג.<br /> <br /> וב'''תוס'''' (ע&quot;ז ו:) איתא להדיא שאסור להכשיל אפילו מומר, ואף דבר ששייך למקבל אסור להושיט, וכך פסק גם ב'''מגן אברהם''' (שמז סק&quot;ד).<br /> וב'''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות כלאים י לא|כלאים י לא}} כתוב שהמלביש חברו כלאים והלובש מזיד, המלביש עובר משום ולפני עור, וכן בספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|ל&quot;ת רצט}} משמע שיש גם במזיד ממשכ&quot;ש גבי לוה בריבית, ובפירוש המשנה {{ויקיטקסט|משנה שביעית ה ו|שביעית ה ו}} כתב: &quot;לפנ&quot;ע לא תתן מכשול, רצה לומר מי שסגרה עיניו התאוה ויצה&quot;ר, אל תעזור אותו להוסיף בעוורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר. ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה וכו'&quot;, ומשמע ג&quot;כ שאסור אפילו במזיד. <br /> גם מדברי ה'''מנחת חינוך''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14092&amp;st=&amp;pgnum=19 רלב ג בקומץ מנחה]), רואים שיש לפנ&quot;ע במכשיל גוי שהגוי מזיד, וכן ב'''חזון איש''' {{היברובוקס|14334|196|יו&quot;ד סב ז}} כותב בפשיטות שיש לפנ&quot;ע כשהנכשל מזיד. וב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (ג סה ט) חילק בין משיא עצה שאינה הוגנת שאסור רק בנכשל שוגג, לבין מכשיל בעבירה ששם גם בנכשל מזיד יש איסור וזהו דין מיוחד במכשיל בעבירה{{הערה|ובביאור הדבר כיצד נלמדו שניהם מהפס', ראו גם ב'''שו&quot;ת בנין אב''' (ח&quot;א לו ד).}}. ושם ר&quot;ל שאולי משום ש&quot;אין אדם חוטא אא&quot;כ נכנסה בו רוח שטות&quot;, לכן כלפי עבירה חשיב תמיד כשוגג. וכעי&quot;ז כתב '''הגרי&quot;פ פערלא''' סוף ל&quot;ת נ&quot;ה על לשון ה'''רס&quot;ג''' שם &quot;להכשיל מטרף&quot;, שכל חוטא ה&quot;ז מתוך טירוף הדעת. ועל פי דברים אלו מובן מדוע יש לפנ&quot;ע במזיד בעבירה אף שבפס' איתא לפני &quot;עיוור&quot;, וזה לשון ה'''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות רוצח ושמירת נפש יב יד|רוצח יב יד}}: &quot;וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה '''שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו'''&quot;. <br /> <br /> אמנם במכשיל גוי כשהגוי שוגג, אין בזה לפנ&quot;ע כיוון שאין לגוי איסור כשעובר בשוגג ('''רמב&quot;ם''' מלכים י). כ&quot;כ '''מנחת חינוך''' (רלב ג בקומץ מנחה). ולפי זה, אם יש לפנ&quot;ע בהכשלת גוי, ראו להלן, מוכח שיש לפנ&quot;ע כשהנכשל מזיד. כעין זה גם באיסור דרבנן כשהנכשל שוגג, לדעות שאין איסור בדרבנן אם הוא שוגג, ראו להלן, גם כמובן שאין איסור לפנ&quot;ע.<br /> <br /> ===כשהמכשיל אינו מצווה בזה===<br /> כשהמכשיל לא מצווה והנכשל כן, כתב ה'''פרי חדש''' (יו&quot;ד סב סק&quot;ג) מספר '''אמונת שמואל''' (יד), שלא עובר, וכך כתב גם '''מהר&quot;י אסאד''' (ב'''שו&quot;ת יהודא יעלה''' או&quot;ח ד). וב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (ג פא ז) אומר שחילוק זה שייך רק בנכשל מזיד, אך בנכשל שוגג לא שייך, דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת.<br /> <br /> וב'''מנחת חינוך''' (רלב), ובהגהות '''מעשה חשב''' על שער המלך (אישות ט טז), מקשים מתוס' {{ויקיטקסט|חגיגה_יג_א#תוספות|בחגיגה י&quot;ג}}, שם מבואר שישראל המלמד תורה לעכו&quot;ם עובר בלפנ&quot;ע (אף שלישראל ודאי שרי ללמוד תורה), וכך גם הקשה משם בספר '''שושנת העמקים''' לפרי מגדים (סי' י'), ומקשים עוד מתוס' {{ויקיטקסט|בבא_מציעא_י_ב#תוספות|ב&quot;מ י:}} (שישראל המקדש גרושה לכהן עובר בלפנ&quot;ע), ובמנחת חינוך מביא (וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת בית הלוי''' ח&quot;א יג) שיש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, כגון אם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש או מלמד תורה, שם אסור אף כשאינו בר חיובא, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין לפנ&quot;ע כשהוא לא מצווה. וכ&quot;כ גם ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|35|ג ב לב}}. (וראו '''מנחת אשר''' (ויקרא לט ו) מה שתמה).<br /> <br /> וב'''גמ'''' {{ויקיטקסט|חולין לג א|חולין לג}} לכאורה רואים שיש איסור, כי כתוב שאסור לזמן נכרי על בני מעיים אף שישראל לא מצווה על זה, אמנם ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א ג) כתב דשאני התם שאת איסור אבר מן החי יש גם לישראל, אלא שבמקרה זה של בני מעיים לגוי זה נכלל באיסור ולישראל לא. ויש לדון עוד, ומ&quot;מ גם ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|35|ג ב לב}} כתב כן, ושם כתב גם על חגיגה י&quot;ג ששייך איסור בישראל כבגוי כשמלמד לבתו תורה, וכן על ב&quot;מ י: תירץ ששייך איסור בישראל כבכהן בשאר חייבי לאווין, א&quot;נ דחשיב בר חיובא כיוון שמצווה על קידוש הכהן משום &quot;וקדשתו&quot;.<br /> <br /> ולכאורה מהברייתא &quot;המושיט כוס יין לנזיר&quot; שעובר בלפני עיוור, לכאורה מוכח שעובר בלפנ&quot;ע גם כשאינו ב&quot;ח, כי הרי המושיט אינו נזיר. וב'''פרי מגדים''' בפתיחה כוללת (ה ד) כתב על זה: &quot;ומיהו י&quot;ל, כל ששייך בזה איסורא כמו נזיר אילו היה נזיר, וי&quot;ל דווקא באותו עניין ממש והבן&quot;.<br /> <br /> וראו עוד בענין זה ב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו טו}}, '''פליתי''' (כז סק&quot;ב), ו'''מנחת אשר''' (ויקרא לח ב).<br /> <br /> ==&quot;חד עברא דנהרא&quot;==<br /> {{תבנית:לפני עיוור ניווט}}<br /> ב'''גמ'''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה ו ב|ע&quot;ז ו.:}} איתא, &quot;...והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר &quot;ולפני עור לא תתן מכשול&quot; ... הכא במאי עסקינן - דקאי בתרי עברי דנהרא&quot; וב'''רש&quot;י''': &quot;דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל&quot;. וכך כתבו גם ב'''רי&quot;ף''', '''רא&quot;ש''', '''סמ&quot;ג''' (ל&quot;ת קסח) ו'''ריטב&quot;א''' (שם, וכתב 'וכן הלכה'). <br /> <br /> אולם ה'''רמב&quot;ם''' לא הביא לחילוק זה (הל' רוצח ושמיה&quot;נ י&quot;ב י&quot;ד וספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|רצט}} ובעוד מקומות רבים בס' היד), וכבר עמד ע&quot;כ ב'''מנחת חינוך''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14092&amp;st=&amp;pgnum=19 רלב ג ד&quot;ה וכעת]). ובהג' '''הגרי&quot;פ פערלא על הרס&quot;ג''' (ח&quot;ג דף ר&quot;ח) מביא שגם ה'''בה&quot;ג''' בהל' אבר מן החי לא חילק בין חד עברא לתר&quot;ע. וכתב שם הגרי&quot;פ שס&quot;ל לרמב&quot;ם ובה&quot;ג שסוגיא דגמ' בב&quot;מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא ה ב|ה:}} חולקת על חילוק זה דע&quot;ז ו', והלכה כבב&quot;מ, וכעי&quot;ז כתב ב'''שו&quot;ת מטה לוי''' (ח&quot;ב יח) דס&quot;ל לרמב&quot;ם שסוגיא דגמ' בסנהדרין {{ויקיטקסט|סנהדרין נה א|נה}} פליגא. (יש לציין ל'''רדב&quot;ז''' (נזירות ה כ, וכעי&quot;ז בהלכות אבל ג ה) שכן כתב על הרמב&quot;ם שם &quot;היינו דקאי בתרי עברי דנהרא&quot;). <br /> <br /> ובהגהות '''מהר&quot;צ חיות''' על הש&quot;ס (שבת ג) כתב בדעת הרמב&quot;ם, דס&quot;ל שיש איסור דאורייתא דלפנ&quot;ע אף בחד עברא מדין [[הוכח תוכיח]]. אמנם ב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו ג}} כתב על דבריו דלכו&quot;ע יש חיוב תוכחה, אלא שכשאין מצד זה אז נחלקו האם יש איסור מסייע. (גם ב'''שער הציון''' (שמז סק&quot;ח) כתב דמיירי באין יכול למונעו). וראו עוד בשדי חמד שם (אות יז).<br /> <br /> להלכה, ב'''רמ&quot;א''' {{ויקיטקסט|שולחן_ערוך_יורה_דעה_קנא|יו&quot;ד קנא א}} מביא מחלוקת כשמכשיל גוי, דיש אומרים שמותר לגמרי בכה&quot;ג, וב'''מג&quot;א''' {{ויקיטקסט|מגן אברהם על אורח חיים שמז|שמז סק&quot;ד}} כתב שאין לפנ&quot;ע בחד עברא (אך יש איסור דרבנן, כדלהלן). <br /> <br /> ובגדרי חד עברא, ב'''שו&quot;ת חוות יאיר''' (קפה) כתב שאם יכול להשיג רק ע&quot;י טרחה לא חשיב חד עברא, ורק אם &quot;ישנו במציאות לרוב איך שיבוקש ובלי טורח&quot; אז חשיב ח&quot;ע, ולכן אוסר למכור איסור למומר בהקפה. וכגדר זה כתב גם ב'''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|189|כלל שסג}} מה'''פרי חדש''' (או&quot;ח תצו דיני מנהגי איסור כלל כג), וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג ד&quot;ה ומ&quot;ש}}.<br /> <br /> ===איסור &quot;מסייע לדבר עבירה&quot;===<br /> אמנם, אף שבחד עברא דנהרא מבואר בגמ' שאין איסור לפני עיוור וכנ&quot;ל, יש מהראשונים שכתבו שיש איסור אחר של &quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot;. <br /> <br /> ב'''תוס'''' (שבת ג. ד&quot;ה בבא) איתא: &quot;ואפי' מיירי שהיה יכול ליטלו ...דלא עבר משום לפנ&quot;ע ...איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור&quot;. וכ&quot;כ ה'''רא&quot;ש''' (שם) וה'''ר&quot;ן''' (שם ובע&quot;ז ו) וה'''ריטב&quot;א''' (ב&quot;מ ה:), וכך ס&quot;ל ל'''תשב&quot;ץ''' (בשו&quot;ת ח&quot;ג קלג). וב'''רדב&quot;ז''' (נזירות ה כ): &quot;נהי דמסייע ידי עוברי עבירה אבל לא עבר אלפנ&quot;ע לא תתן מכשול&quot;. וגם ב'''מג&quot;א''' (שמ&quot;ז סק&quot;ד) משמע שפסק כרא&quot;ש.<br /> <br /> אמנם ב'''רי&quot;ף''' בע&quot;ז משמע שמותר לגמרי (ע&quot;ש ב'''ר&quot;ן'''), וכן ב'''תוס'&lt;nowiki/&gt;''' (ע&quot;ז ו) משמע כך (כ&quot;כ ה'''ש&quot;ך''' יו&quot;ד קנא סק&quot;ו), וכן כתב '''רמ&quot;א''' בשם ה'''מרדכי''' רפ&quot;ק דע&quot;ז (ולפנינו לכאו' לא נמצא, וראו '''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג ד&quot;ה והנה תוס'}}, מ&quot;ש מהדרכי משה), וכן ב'''רמב&quot;ן''' (שהובא בר&quot;ן סופ&quot;ק דע&quot;ז), וב'''סמ&quot;ג''' (לאוין קסח), וב'''רבינו ירוחם''' (נתיב יד ריש חלק ז), וב'''שו&quot;ת הרדב&quot;ז''' (ח&quot;ג תקלה, וח&quot;ה רטו. אם כי שם מיירי באיסור דר', ע&quot;ש) ואין זה כהל' נזירות דלעיל, (וראו עוד בלשון הרדב&quot;ז בהל' אבל (ג ה) שכתב &quot;ואין כאן אלא מסייע ידי עו&quot;ע ואין בו ממש&quot;. ויל&quot;ד אם ריש דבריו העיקר או סופם), וכ&quot;כ ב'''בית יהודא''' (עייאש יו&quot;ד יז). וראו גם ב'''תוס'''' (קידושין נו.) שמשמע שאין איסור.<br /> <br /> וה'''רמ&quot;א''' (שם סו&quot;ס א') כתב שיש אומרים שאם יכולים לקנות במקום אחר ליכא לפנ&quot;ע, ויש מחמירין, ונהגו להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (וב'''שו&quot;ת חוות יאיר''' (קפה) כתב שמלשונו &quot;ויש מחמירין&quot;, משמע דס&quot;ל לדידיה לקולא מדלא כתב &quot;ויש אוסרין&quot;). וב'''ש&quot;ך''' (ס&quot;ק ו) הקשה סתירה ברי&quot;ו וכו' ע&quot;ש, והוכיח מזה שאין מחלוקת כלל אלא המתירים דיברו בישראל והאוסרים בגוי ומומר, (וכ&quot;כ במג&quot;א הנ&quot;ל, אך יש חולקים בזה כדלהלן). וב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חי&quot;ט לג ז-ט) כתב שאין צריך להפסיד כל ממונו משום איסור מסייע.<br /> <br /> וב'''פירוש המשנה לרמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ו_ג#פירוש_הרמב&quot;ם|תרומות ו ג}} כתב: &quot;עובר על הכתוב שאמר ולפנ&quot;ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר&quot;. ויש לבאר מה שכתב &quot;אם סייעו&quot;, דהרי הרמב&quot;ם לא חילק בין חד עברא לתר&quot;ע. (וראו גם בהל' שבת (ה טז) שכתב שמסייע פטור אם השני יכל לעשות בלעדיו, אך שם זה לגבי שיקרא ממש עושה מלאכה ופה אנו דנים רק לאיסור דרבנן). <br /> <br /> ויש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, שאם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש, שם אסור אף בח&quot;ע משום מסייע, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין בזה שום איסור. וב'''טורי אבן''' (חגיגה יג באבני מלואים) כתב שאם העבירה מזומנת לפניו לעשותה באין מוחה ומעכב, אין אפילו איסור דרבנן כי אם לא היה נותן לו היה לוקח מעצמו ומה עשה. ו'''בגמ'&lt;nowiki/&gt;''' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב&quot;מ עה:}} איתא, שערב ועדים בהלוואת ריבית עוברים משום וכו', ולא כתוב שעוברים משום לפנ&quot;ע. ואומר שם ה'''תוס'''', דזמנין דעברי אלפנ&quot;ע כגון אם לא היה מלוה בלעדיהם, וזה לא כתוב בגמ' משום דלא פסיקא ליה. ורואים שמלוה ולוה (שכן כתובים בגמ') עוברים על לפנ&quot;ע תמיד, ולכאו' צ&quot;ב מאי שנא מעדים. ולחילוק הנ&quot;ל אתי שפיר, כי המלוה והלוה הינם ממש חלק ממעשה העבירה. וכחילוק זה כתב גם ב'''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|190|כלל שסה}}, וכתב שם שאמירה לצדוקי שיעשה מלאכה ביו&quot;ט חשיב כעצם האיסור כיוון שאי אפשר לעשות את המלאכה בעל כרחו של בעה&quot;ב. אמנם ב'''שו&quot;ת דברי מלכיאל''' (ח&quot;א חו&quot;מ קג) כתב שבמשתתף במעשה יש איסור דאורייתא דלפנ&quot;ע גם בחד עברא, וכך גם מסביר את הרמב&quot;ם דלעיל. ואי&quot;ז כנ&quot;ל שאמרו שיש איסור דר'.<br /> <br /> ====איסור בפני עצמו, או סניף של העבירה בה מכשיל====<br /> <br /> כמו באיסור לפני עיוור, גם בגדר איסור זה של מסייע ידי עוברי עבירה, ישנה חקירה האם הוי סניף מאיסור לפנ&quot;ע, או שמא איסור אחר{{הערה|בנידון זה ראו ב''שדי חמד''' כללים מערכת ו' {{היברובוקס|14153|283|כו יא}}, ומע' א' כלל פד, מע' ע' כב כ, ובאסיפת דינים מע' ה' כלל ב', ראו גם ב'''שו&quot;ת יד רמה''' (פוקס, רב בהונגריה בדור הקודם) יו&quot;ד קא, וב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' ח&quot;ט יז יא, וחט&quot;ו יט}}. ולדעת ה'''חתם סופר''' (יו&quot;ד יט ד&quot;ה ומעתה), האיסור מדין ערבות. וב'''אגרות משה''' (אה&quot;ע ח&quot;ד סא ב) ג&quot;כ מסתפק בזה, ומוכיח ממה שיש הבדל בין מזיד לשוגג, שזה מדין תוכחה, שמשום הכי אין איסור בשעה שעובר כי ודאי שלא ישמע אז.<br /> <br /> וב'''ריטב&quot;א''' {{ויקיטקסט|חידושי_הריטב&quot;א_על_הש&quot;ס/עבודה_זרה/פרק_א#דף_ו_עמוד_ב|ע&quot;ז ו:}} שכתב &quot;שאנו חייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זה לזה וכ&quot;ש שאסור להם לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל&quot; יש במשמע שזה מדין ערבות, (וראו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#&quot;חד עברא דנהרא&quot;|לעיל]] ממהרצ&quot;ח, אך מכל מקום רואים שזהו מקור דין מסייע&quot;ע), וכך גם דייק ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חי&quot;א סא). וכן מה'''דגול מרבבה''' {{היברובוקס|45389|71|על הש&quot;ך יו&quot;ד קנא סק&quot;ו}} ניתן לדייק שזה מדין ערבות, שלכן אין מסייע במזיד, ע&quot;ש בלשונו. ואולי מהגמ' {{ויקיטקסט|בבא מציעא ה ב|ב&quot;מ ה:}} ניתן לדייק להיפך מהא דיש לפני עיוור במכשיל את הרועה. <br /> <br /> וב'''שערי תשובה''' לרבינו יונה {{ויקיטקסט|שערי תשובה ג נ|ג נ}} כתב: &quot;לא תהיה אחרי רבים לרעות, - הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול, וכעניין שנאמר לא תאמרון קשר וגו'&quot;. וא&quot;כ יש עוד מקור לאיסור זה, וכן מ'''פירוש המשנה לרמב&quot;ם''' דלעיל, יש עוד מקור מ&quot;אל תשת ידך עם רשע&quot;.<br /> <br /> ונפק&quot;מ בנידון זה למקרים שאין דין ערבות, כגון גוי (ראו להלן) אשה (ראו להלן הדעות בזה) וגר (כתבו '''רש&quot;י''' ו'''תוס'''' בנדה יג: ויבמות מז: שאין כלפיהם ערבות), וכן בדינים דרבנן (ב'''שו&quot;ת זרע אברהם''' (או&quot;ח יב) שהובא ב'''ברכי יוסף''' (או&quot;ח קכד סק&quot;ג), וכן ב'''צל&quot;ח''' (ברכות מח.) כתבו שאין בזה דין ערבות, וראו '''שו&quot;ת סמא דחיי''' (או&quot;ח יג ויד) שהובא ב'''פרי מגדים''' בפתיחה כוללת (ח&quot;ב אות ט&quot;ז), וע&quot;ש עוד בפרי מגדים).<br /> <br /> ===נידונים שונים ב&quot;חד עברא&quot;===<br /> ====האם כשיכל לעבור ע&quot;י ישראל אחר מקרי חד עברא====<br /> <br /> כתבו האחרונים, שאם הכשיל אדם בעבירה, והנכשל יכל לעבור את עבירה זו על ידי ישראל אחר שיגיש לו אותה, מקרי חד עברא, כיון שעכ&quot;פ יכול היה לעבור על האיסור בלי המסייע. כך כתבו '''כנסת הגדולה''' (הגהת הטור, יו&quot;ד קנט יג, וחו&quot;מ לד לו) בשם '''מהר&quot;א ששון''' בכת&quot;י, '''שו&quot;ת פני משה''' (ב קה), '''שו&quot;ת מחנה חיים''' (או&quot;ח ב' י&quot;ח), '''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}}, מהר&quot;ש קלוגר ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|34| תליתאה ב לא}}, ו'''שו&quot;ת בית יצחק''' (או&quot;ח כט וקיז){{הערה|וע&quot;ע ב'''תוס'''' קידושין (נו.) וב'''שו&quot;ת יחוה דעת''' (ג סז הערה א), ו'''שו&quot;ת חתם סופר''' (ח&quot;ו ליקוטים כט סוד&quot;ה אך מה).}}.<br /> <br /> אולם ב'''משנה למלך''' (מלו&quot;ל ד ב) חולק ואומר שדווקא אם הנכשל יכל לעבור על האיסור בלי שיהא איזה אדם שהכשילו ועבר על לפנ&quot;ע, רק אז המכשיל לא עבר על לאו זה. אך בקמרה שיכל לעבור רק אם אי מי יכשילו ויעבור על הלאו דלפנ&quot;ע, אין זה נקרא &quot;חד עברא&quot;. ומוכיח כך מ'''תוס'''' ב&quot;מ עה: ד&quot;ה ערב, שכתב שלווה עובר תמיד בלפנ&quot;ע, וכן מתוס' בחגיגה יג., וכתב עוד, שתמיד יש חשש שהאחר יחזור בו ולא ירצה לעשות איסור, ואם כן אין ודאות שיכל להיכשל בלעדיו - ולא חשיב כחד עברא. וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}} תמה על טעמו הראשון מאי שנא, ועל טעמו השני אומר שבאמת הפני משה גם כן מיירי רק כשאין חשש זה, וכגון שיש לוה שרגיל ללוות בריבית וידוע שלא יחזור בו, או שיש לוה שוגג שידוע שלא ישמע לנו. ומ&quot;מ כשיטה זו כך סוברים גם ה'''מנחת חינוך''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14092&amp;st=&amp;pgnum=19 רלב ג], וגם הוא הוכיח מהתוס' בחגיגה יג.), '''חוות דעת''' (יו&quot;ד קס ביאורים א) החיד&quot;א ב'''ברכי יוסף''' (חו&quot;מ ט סק&quot;ג), וע&quot;ע בספרו '''יעיר אוזן''' (מערכת ל יג). <br /> (וב'''משנה למלך''' עצמו בהל' מלו&quot;ל (ה ב) כתב לכאורה כשיטת הפני משה, וראו מה שתירץ ב'''שו&quot;ת יד אלעזר''' (ח), הובא ב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו יא ד&quot;ה ולפי}}). <br /> <br /> ואם המכשיל נותן מתנה כוס יין לנזיר, והנזיר יכל להשיג יין אחר רק בקניה בכסף, ב'''רמ&quot;א''' {{ויקיטקסט|שולחן ערוך יורה דעה קנא א|יו&quot;ד קנא א}} כתב (מה'''מרדכי''' ע&quot;ז ו:) שגם זה נחשב &quot;חד עברא&quot;, אולם ב'''פתחי תשובה''' שם מביא '''אמונת שמואל''' (יד) שחולק. (וראו עוד ב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}} ד&quot;ה ומ&quot;ש וד&quot;ה והנה תוס'). וב'''תוס'''' {{ויקיטקסט|קידושין_נו_א#תוספות|קידושין נו. ד&quot;ה אבל}} שואל על רש&quot;י שהרי אין לפנ&quot;ע כשמוכר דבר איסור אם יכל לקנות את זה ממוכר אחר, וזה כרמ&quot;א, ובאמת בספר '''המקנה''' שם ביאר שדעת '''רש&quot;י''' כשיטת האמונת שמואל. (וראו '''שו&quot;ת יחוה דעת''' ג סז הערה ב). וב'''משנה ברורה''' (שמז סק&quot;ז) דייק ממה שה'''מגן אברהם''' הביא את התוס' בקידושין, דס&quot;ל דחשיב ח&quot;ע גם ביכול רק ע&quot;י קניה, &quot;אמנם ב'''ביאור הגר&quot;א''' שם משמע דס&quot;ל להלכה דאפילו היכא שהגוי יכול לקנות במקום אחר, גם כן אסור, וכן פסק בפת&quot;ש בשם שו&quot;ת אמונת שמואל, וכן מצדד ב'''ברכי יוסף''' שם&quot;. <br /> <br /> וכשקונה מגוי, ב'''תוס'''' בקידושין שם אומר על מקרה כזה דמקרי חד עברא, וכן פסק ה'''משנ&quot;ב''' (שמז סק&quot;ז, ראו שם בשער הציון סק&quot;י). <br /> <br /> ====כשהנכשל שוגג====<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת הרדב&quot;ז''' (הביאו ב'''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|190|כלל שסו}}) כתב חידוש, שגם בחד עברא, אם הנכשל שוגג, המכשיל עובר בלפנ&quot;ע דאורייתא, והטעם משום שודאי שהנכשל יעבור ע&quot;ז. וב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו ד}} מביא ש'''מהרלנ&quot;ח''' (רס&quot;י קכ&quot;א) חולק ע&quot;ז וס&quot;ל שלא שנא מכל ח&quot;ע. <br /> <br /> ולכאו' מדברי ה'''דגול מרבבה''' (על ש&quot;ך קנ&quot;ט סק&quot;ו) שס&quot;ל שבח&quot;ע בנכשל מזיד אין כל איסור, יש לדייק ג&quot;כ דס&quot;ל לא כרדב&quot;ז (וממילא גם שהרדב&quot;ז לא ס&quot;ל כמוהו), כי אם בנכשל שוגג יש לפנ&quot;ע גם בח&quot;ע, ובמזיד אין כלל איסור, מתי דיבר התוס' בשבת ג. שאומר שיש איסור מסייע&quot;ע? וניתן היה לומר שישנה דרגה אמצעית, שמצד אחד אין הנכשל שוגג, אך מצד שני אי&quot;ז ודאי שיעבור. אולם מלשונו של הדגול מרבבה משמע שכל איסור מסייע הוא מדין הפרשה ובמזיד אין הפרשה אלא רק בשוגג, וא&quot;כ גם כשלא ודאי שיעבור אין איסור מסייע כיון שהוא מזיד, וא&quot;כ ע&quot;כ שבשוגג יש.<br /> <br /> ובספר '''חמדת שלמה''' (יבמות מז:), ר&quot;ל בכל לפנ&quot;ע, שאם הנכשל שוגג זה חמור יותר וחשיב כאילו המכשיל עשה את העבירה, אך חזר בו.<br /> <br /> ====חד עברא באיסור דרבנן====<br /> <br /> ראו להלן הנידון במכשיל (בתרי עברי דנהרא) באיסור דרבנן. ולגבי איסור 'סיוע' בחד עברא באיסור דרבנן: ב'''מג&quot;א''' (קס&quot;ג סק&quot;ב) מסתפק בזה, ולביאור ה'''מחצה&quot;ש''' שם פשיטא ליה שיש איסור (והספק רק משום שמונע מהנכשל איסור יותר גדול), וכך גם ס&quot;ל ל'''מהרש&quot;ם''' (בשו&quot;ת ח&quot;ב סי' צ&quot;ג), וכ&quot;כ ב'''לב שומע''' (מערכה ל' אות ל&quot;ט). <br /> <br /> ומהרש&quot;ק ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|34|תליתאה ב לא}} כתב, &quot;לא גזרינן בדרבנן, דהוי גזירה לגזירה, וגם אף אם בדרבנן הוי מסייע ידי עוברי עבירה, י&quot;ל היינו רק בוודאי איסור דרבנן ולא בספק וכו'&quot;.<br /> <br /> ול'''פרי מגדים''' (שם, באשל אברהם) ס&quot;ל שאין איסור מסייע בעבירה דר', וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת הרדב&quot;ז''' ח&quot;ה סי רט&quot;ו (אם כי משמע דס&quot;ל שם שכלל אין לאיסור מסייע), ו'''בית יהודה''' (עייאש) ח&quot;א יו&quot;ד סי' י&quot;ז, ו'''אגרות משה''' (אה&quot;ע ח&quot;ד סו&quot;ס ס&quot;א) מה'''כסף משנה''' (הל' מעשר סופ&quot;י), ואומר שם דמ&quot;מ אסור לתת לתוך פיו. וראו גם '''שו&quot;ת דברי מלכיאל''' (ח&quot;א סי' ק&quot;ג אות ד').<br /> <br /> ====האם יש חילוק בין מסייע בשעת העבירה ללפניה====<br /> <br /> ב'''משנה''' (מעשרות ה' ג') מותר למכור שדה לחשוד על המעשרות קודם שתגיע עונה&quot;מ, וב'''חזון איש''' {{היברובוקס|41159|81|שביעית יב ט}} ביאר שזה משום שאם נחמיר בכך זה יהא ג&quot;כ מכשול.<br /> <br /> הנצי&quot;ב ב'''שו&quot;ת משיב דבר''' (ח&quot;ב סי' ל&quot;א), ג&quot;כ מחלק בין שעת עבירה ללפניה ומיישב בזה את שני התוס' שהובאו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#איסור &quot;מסייע לדבר עבירה&quot;|לעיל]], וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת בנין ציון''' לבעל הערל&quot;נ (סי' ט&quot;ו) לישב את שני התוס', {{הערה|ומשמע שם שאם תובע בפירוש לעבירה יש איסור של מסייע&quot;ע, וע&quot;ע בריטב&quot;א [[לפני עיוור לא תתן מכשול#כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר|להלן]], אך ראו בריטב&quot;א ב&quot;מ ה: ובהע' 333 (קוק) שם. וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת מהרש&quot;ם''' (ח&quot;ב סי' צ&quot;ג וקפ&quot;ד).}}.<br /> <br /> והגאון נצי&quot;ב שם תולה זאת במחלוקת רש&quot;י ותוס' בגיטין סוף פרק הניזקין, של'''תוס'''', גמ' דידן כירושלמי שהובא [[לפני עיוור לא תתן מכשול#כשיש ספק אם יעבור עבירה|להלן]] ורק בשעת עבירה יש איסור, ואם יש דרכי שלום ותליה מועטת, או תליה חשובה אף בלי דרכי&quot;ש, שרי. ול'''רש&quot;י''' מיירי בגמ' שם אפי' בוודאי יעבור, ולכן צ&quot;ל דמיירי לפני שעת העבירה, וכתוב דשרי משום דרכי שלום, וא&quot;כ משמע שבלי זה אסור, וכן בשעת עבירה יהא איסור אף אם יהא משום דרכי&quot;ש. ומסיים שם שאף לרש&quot;י, י&quot;ל שבמסייע לפני שעת עבירה אין איסור אא&quot;כ גורם הקדמה כל שהיא, כמו במושיט מאכל למומר, אך אם למשל מוכר למשרתו של המומר, שאם לא ימכור לו אז הוא יקח מאחר ויגיע לאדון באותו זמן, אין זה מסייע אף לרש&quot;י כיוון שאי&quot;ז בשעת העבירה. (ומוסיף שם עוד, וכ&quot;כ בסי' ל&quot;ב, שבמשאיל נפה וכד' ה&quot;ז כמו בשעת מעשה, כיון שיכול תמיד לחזור בו מההשאלה, אא&quot;כ שאל בשביל מלאכה מסויימת שאז לא יכול לקחת ממנו עד שיגמור, וכ&quot;כ כעי&quot;ז ה'''מהרש&quot;ם''' בח&quot;ב סי' צ&quot;ג לגבי השכרת שדה לכותי בע&quot;ז כב. שב'''מהר&quot;ם שיק''' מצוה רל&quot;ג ז' תמה שיש לפנ&quot;ע אף שאי&quot;ז בשעת עבירה, ותי' המהרש&quot;ם די&quot;ל שבשכירות הוי כל יום בפנ&quot;ע. והביא שיש שתירצו דזמן ממילא קאתי, אך דחאם). ובסי' ל&quot;ב מוסיף, שבנותן תמורת שכר, הרי זה כמו דרכי שלום, ומביא שכ&quot;כ ה'''רמב&quot;ם''' בהל' תרומות (י&quot;ב ו') ובהל' ביכורים (ח' י&quot;ג), וכך איתא בגיטין (סב.) שהתירו משום כדי חייו של גבל ובדד.<br /> <br /> וב'''ריטב&quot;א''' (קידושין מב: ובשיטמ&quot;ק ב&quot;מ י:) (הובא לעיל [[לפני עיוור לא תתן מכשול#יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול|&quot;נתן מכשול ולא נכשלו&quot;]]) , רואים לכאורה שאף לפנ&quot;ע דאורייתא אין במכשיל לפני שעת עבירה.<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}}, מחלק כנ&quot;ל בין אם המכשיל מסייע בשעת 'אתחלתא דעבירה או גמרה', כגון שמגביה חפץ ונותן למישהו שיוציאו בשבת מרשות לרשות, לבין אם מסייע לפני זה, כגון מושיט כוס יין לנזיר ואח&quot;כ הנזיר שותה. ומדמה זאת ל'''רש&quot;י''' סו&quot;פ הניזקין (ולא כנצי&quot;ב שאמר שרש&quot;י ותוס' שם נחלקו), ואומר שלפני שעת עבירה מותר אף בלי בעיה של דרכי שלום, ודווקא שם הצריכו זאת משום דמיירי בכלי אכילה שאי אפשר בלעדיהם, ואף שזה חד עברא, מ&quot;מ זה סיוע 'שיש בו ממש', משא&quot;כ במושיט לו את שלו.<br /> <br /> ==נידונים בגדרי איסור &quot;לפני עור&quot;==<br /> {{תבנית:לפני עיוור ניווט}}<br /> ===באיסור דרבנן===<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת פני יהושע''' (חו&quot;מ ט) מסתפק אם יש בזה איסור לפנ&quot;ע דאורייתא, וכן ב'''מנחת חינוך'''(רל&quot;ב, וראו במצוה שכ&quot;ג). ומביאים מ'''תוס'''' (ע&quot;ז דף כב.) שאומר להדיא שיש איסור דאו', דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת . וכך גם הביא בספר '''קובץ הערות''' (עה ב), וכ&quot;כ ב'''כנסת הגדולה''' (יו&quot;ד נה הגהת ב&quot;י פט) לדעת רשב&quot;א ור&quot;ן. אמנם '''תוס' בחגיגה''' י&quot;ח (ד&quot;ה חולו), '''רמב&quot;ן''' (ע&quot;ז כב.), ו'''ריטב&quot;א''' (ריש מו&quot;ק), חולקים, ובחגיגה י&quot;ג מחלק תוס' בין אם יש אסמכתא חזקה ללא (ראו מנחת חינוך). והגרמ&quot;פ ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א ג) ובספר '''דברות משה''' (שבת סי' ב' ענף ב') כתב שאולי התוס' בע&quot;ז מיירי באיסור דרבנן, עיי&quot;ש, (וכ&quot;כ גם ב'''חידושי הר&quot;ן''' שם), ולתוס' ב&quot;מ י: יהא איסור דאו'. <br /> וב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (ג סה ט) אומר שיש דין מיוחד במכשיל בעבירה שאסור גם בנכשל מזיד ודלא כבמכשיל בעצה רעה, והובא לעיל, ואומר שם שלפי&quot;ד ה(תוס' שהובא ב)פני יהושע שלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת, א&quot;כ בנכשל מזיד ומכשילו באיסור דרבנן לא יהא לפנ&quot;ע דאורייתא כי גם במשיא עצה אין איסור. ומסיים שאולי באיסורים תמיד חשיב כשוגג, וכנ&quot;ל.<br /> וראו עוד ב'''שדי חמד''' (כללים {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו כא}}, ובקונט' דברי חכמים כרך ה' עמ' 341 סי' ל&quot;ו), ובספר '''בית ישי''' (לגר&quot;ש פישר, סי' י'). <br /> וב'''שו&quot;ת הרדב&quot;ז''' (לשונות הרמב&quot;ם - חלק ה' סי' רט&quot;ו (אלף תקע&quot;ט)) כתב שאין בזה איסור, ורק ר' עיליש דגברא רבה הוא היה נזהר בזה (ולפי&quot;ז יש עניין מסויים לא לעשות זאת){{הערה|וראו עוד ב'''פרי מגדים''' (יו&quot;ד סב שפ&quot;ד ט) שמשמע לכאו' שאין איסור, ואולי דיבר שם כלפי איסור דאורייתא, ואין איסור דרבנן כי מיירי שם בגוי, וס&quot;ל כדעת הש&quot;ך יו&quot;ד קנ&quot;א סק&quot;ו.}}.<br /> וב'''שו&quot;ת יהודא יעלה''' (למהר&quot;י אסאד, או&quot;ח ד) הביא מ'''תוספתא''' (דמאי סופ&quot;ב) שמשמע שיש איסור, אך שם יש טעמים מיוחדים של סכנה שאני ושאין מאכילין טהרות לעם הארץ. והמגי&quot;ה שם מביא שמה'''גמ'''' ב&quot;מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא י ב|דף י}} יש להוכיח שיש איסור לפנ&quot;ע, כי קידושי גרושה לכהן בלי ביאה הוי איסור דרבנן ולא דאו'. ומהר&quot;י כותב שם לבסוף, שצ&quot;ל שתוס' בחגיגה י&quot;ח שאומר שאין איסור הוא רק להו&quot;א של רבה בע&quot;ז ט&quot;ו, וקי&quot;ל שאסור, ואומר שכן פסק ה'''רמ&quot;א''' (או&quot;ח קסג){{הערה|לשון הרמ&quot;א הוא 'משום לפנ&quot;ע', ויל&quot;ד אם זה ממש לפנ&quot;ע או רק דר' משום לפנ&quot;ע הואיל ומסייע. ראו '''שו&quot;ת מהרש&quot;ג''' ח&quot;ב סי' ק' שכ&quot;כ אההיא דב&quot;מ עה:}}.<br /> <br /> ===באיסור לכתחילה===<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (ח&quot;ג כו) כתב סברא שאולי אין איסור לפנ&quot;ע בדבר שהינו רק לכתחילה, כגון &quot;לא תנשא ואם נישאת לא תצא&quot;.<br /> <br /> ובדבר שאינו איסור ממש, כגון לגבי 'נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה', שאיתא ב'''גמ'&lt;nowiki/&gt;''' {{ויקיטקסט|נזיר כג א|נזיר כג.}} שצריך ע&quot;ז כפרה משום מחשבתו הרעה, הנה יש לדון האם במכשיל חברו בזה יעבור בלפנ&quot;ע. ובספר '''חפץ חיים''' (הל' לשה&quot;ר ד יא במ&quot;ח מו), הוכיח מדברי ה'''תוס'''' בקידושין לב. שעובר על לפנ&quot;ע. וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (לבעל 'בן איש חי') סו&quot;ס ת&quot;ז, וכ&quot;כ בספר '''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ה').<br /> <br /> וב'''מנחת אשר''' שם אומר, דלפי&quot;ז יהא אסור להלוות בלא עדים אף אם מכוון שימחול על ההלוואה אם הלווה יכפור, אולם לדעה שהחשש ההוא שמא ישכח, יהא מותר כי גם מחשבת עבירה אין. והגרשז&quot;א ב'''שו&quot;ת מנחת שלמה''' (קמא לה ד) כתב שאם מארח מישהו והלה היה צריך לשאול על הכשרות ולא שאל, מחובת המארח להודיעו שהאוכל כשר כדי להצילו ממחשבה רעה, וכן אם מתייחד עם אשה בהיתר כגון שבעלה בעיר, והיא לא יודעת, צריך להודיעה. אמנם במנח&quot;א שם חולק על זה וס&quot;ל שאין בעיה ב'מחשבה רעה' כזו, כיוון שאין פה מחשבה לעבור על איסור אלא רק לעשות דבר שיש בו חשש לאיסור, וכן לגבי ייחוד דן שם. וב'''מנחת אשר''' (שם לט ד), מביא עוד מה'''ריטב&quot;א''' (מו&quot;ק יז.) שמשמע שיש לפנ&quot;ע במכשיל את הקטן, וגם מזה רואים שיש לפנ&quot;ע בדבר שאינו ממש איסור{{הערה|בגדרי האיסור של קטן, ראו '''נודע ביהודה''' תניינא יו&quot;ד קס&quot;ד, ו'''שו&quot;ת חתם סופר''' יו&quot;ד קנד, ו'''מנחת שלמה''' תנינא נח ב, וסי' פב, וכעי&quot;ז בקמא סימן לד גבי חרש (וראו גם '''שו&quot;ת חתם סופר''' או&quot;ח פג ו'''שו&quot;ת תרומת הדשן''' פסקים וכתבים סב), ו'''קובץ שיעורים''' ח&quot;ב '''קונטרס דברי סופרים''' סי' א' אות כ&quot;א כ&quot;ב, וביצה אות ס&quot;ז.}}. <br /> <br /> ולכאו' מה'''גמ'&lt;nowiki/&gt;''' {{ויקיטקסט|קידושין מא א|קידושין מא.}} יש ללמוד שאין לפנ&quot;ע בדבר שאינו ממש איסור, דאיתא שם שמצוה לקדש אשה בו יותר מבשלוחו... א&quot;נ איסורא נמי אית בה ד'אסור לקדש את האשה עד שיראנה'. ולכאורה קשה אם כן למה כתבה המשנה שאפשר לקדש 'בשלוחו' אם הדבר אסור, ועוד קשה דא&quot;כ הקידושין הוו מצוה הבאה בעבירה{{הערה|אף שזה לא יותר מאיסור דרבנן, עי' '''רש&quot;י''' פסחים לט. שמצוה הבאה בעבירה לא יוצא אף אם העבירה היא מדרבנן, אך עי' גם '''תוס'''' בנדרים י' ד&quot;ה אדם, שרואים לא כך, וראו עוד בענין זה ב'''שו&quot;ת נודע ביהודה''' סוף חחו&quot;מ מש&quot;כ מחתנו, וראו '''שדי חמד''' כללים מ עז ז, ו'''שו&quot;ת מהר&quot;י אתרא''' קס.}}, ועוד קשה שזה שליח לדבר עבירה ולא מהני שליחותו{{הערה|גם פה יש להעיר שזו עבירה דרבנן, וראו בענין זה '''משנה למלך''' הל' רוצח ב ב, וראו '''נודע ביהודה''' קמא אה&quot;ע סי' ע&quot;ה והלאה}}, ועוד שלכאורה האשה עברה על לפנ&quot;ע. וב'''תוס'''' שם כתב בסוד&quot;ה אסור, שאנו מקדשין אפי' קטנות וכו', כי אם יש סיפק לאדם לתת לבתו נדוניא שמא אח&quot;כ לא יהא לו ותשב בתו עגונה לעולם. וגם בזה יל&quot;ד האם מפני חשש ברמה זו הותר לעבור על איסורים דרבנן? ומכל זה נראה פשוט, שאין זה איסור ממש אלא רק 'עניין גדול' לא לנהוג כך . וראו ב'''רש&quot;י''' שם ד&quot;ה דו, שלאיש יש איסור כשמקדש, ולאשה אין, וכל העניין שלא תעשה שליח הוא רק משום מביו&quot;מ, ולכאורה קשה שאם האיש עובר על איסור גם האשה עוברת בלפנ&quot;ע? ולהנ&quot;ל שאי&quot;ז ממש איסור, יש לומר שלא שייך בזה לפנ&quot;ע אלא רק באיסור ממש. אך הדבר צ&quot;ע מסברא. ויתכן לדחות שכיוון שהמקדש מזיד, אין לפנ&quot;ע כיון שאין זה איסור דאורייתא, וכמ&quot;ש ב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (הובא לעיל) שבמזיד לא שייך 'לא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת'. ועוד י&quot;ל, שכיוון שהדבר רק ספק וכמ&quot;ש בגמ' 'שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך', א&quot;כ אין בזה לפנ&quot;ע.<br /> <br /> עוד אפשר להוכיח לגבי נידון זה, מה'''גמ'''' בחולין {{ויקיטקסט|חולין ז א|דף ז}}, שמשמע שיש לפנ&quot;ע ב'עניינים'. דאיתא שם בגמ' שר' פנחס בן יאיר אמר לרבי שלא רוצה לאכול אצלו משום שיש לו פרידות שכרעיהם לבנות וכו', ורבי אמר שימכרם ורפב&quot;י אמר שלפנ&quot;ע לא תתן מכשול. ע&quot;כ. והיה נ&quot;ל שאיסור זה של פרידות לא הוי איסור ממש, כי לא מסתבר שרבי היה עובר ע&quot;ז ועוד שאם זה היה איסור גמור מסתמא לא היה איסור בל תשחית שם בגמ' בהריגתם, וכבב&quot;ק טו: ברש&quot;י, וא&quot;כ משמע שיש לפנ&quot;ע גם בכזה איסור. אך אפשר לדחות, שגם איסור זה של לפנ&quot;ע שכתוב שם אינו 'איסור' אלא עניין משום הפס', וכמו האיסור להשהות הפרידות{{הערה|כך גם משמע מאיסור בל תשחית ששם, שהרי אי&quot;ז איסור כיוון שזה לתועלת, ראו '''שו&quot;ע הרב''' הל' שמירת הגוף והנפש אות ט&quot;ו, וע&quot;כ שזה רק עניין, ומעניין שבגמ' שם אין ציון ב'עין משפט'.}}.<br /> <br /> עוד אפשר להוכיח מ'''הגמ'''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה טו א|עבודה זרה טו}} שמכירת בהמה דקה לכותי תלוי במנהג המקום (שאולי אסור כי שמא ימכור לגוי), ונראה שטעם מנהגים אלו נובע מהמשנה בפסחים (נג.) &quot;מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים מוכרין ושלא למכור אין מוכרין&quot;, שאלו שנהגו לא למכור לגוי הם אלו שנהגו לא למכור לכותי כי שמא ימכור לגוי, ורש&quot;י אומר שיש שנהגו שלא למכור &quot;דהחמירו על עצמם משום גסה&quot;, ובע&quot;ז שם מבואר שאסור למכור לכותי משום לפנ&quot;ע שמכשילו שימכור לגוי ויעבור על איסור, וא&quot;כ רואים לכאורה שיש לפנ&quot;ע גם בדבר שרק החמירו על עצמם. אמנם י&quot;ל שאולי שאני שם שכיוון שנהגו לאסור מכירה לגוי זה איסור ממש וכמו נדר. ועוד, ש'''רש&quot;י''' שם (ד&quot;ה אלמא) כתב שהראיה לא מהמקום שנהגו לאסור בדקה אלא מדיוקא שבהמה גסה בכל מקום אסור, וא&quot;כ אין ראיה, כי בהמה גסה אי&quot;ז רק מנהג. <br /> <br /> ===באנוס===<br /> <br /> ב'''רמ&quot;א''' (יו&quot;ד קפה ד) איתא שא&quot;צ ע&quot;ז כפרה, ולא כבשגגה, וכדברי ה'''רמב&quot;ם''' (שגגות ה ו){{הערה|וכ&quot;כ ה'''נתיבות המשפט''' בתשובה שב'''שו&quot;ת חמדת שלמה''' אה&quot;ע כד יא, על המשנה בתרומות ריש פרק ח', אמנם ראו '''שו&quot;ת באר יצחק''' או&quot;ח כ&quot;ה ו'''קרן אורה''' יבמות לד.}}, ומ&quot;מ כתב ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א סי' ג') שיש בזה לפנ&quot;ע אם הכשיל מישהו לאנסו, כי לפנ&quot;ע הוי בין אדם למקום ולמעשה הוא גרם שיהא עבירה{{הערה|יש לדון אם עבירה באונס הוי עבירה או שרק לא מתייחס, וראו '''שו&quot;ת חמדת שלמה''' (סי' ל&quot;ח), ומוכיחים גם מפסול 'נעבד' וכו', וראו בספר '''אסופות רבינו חיים הלוי''' (עמ' רל&quot;א), וב'''בית האוצר''' (כלל כ&quot;ד ד&quot;ה ודע), '''חי' הגרש&quot;ש''' (ריש מסכת כתובות), '''ברכת שמואל''' (נדרים סי' י&quot;ד ב'), ו'''כתבי הגר&quot;ח''' עהש&quot;ס (בעניין 'אשו משום ממונו').}}. וראו גם ב'''קובץ שיעורים''' עמ&quot;ס כתובות (אות י&quot;ב). <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג ד&quot;ה ויש}} כתב שהלווה בריבית משום פיקוח נפש דשרי כמו שכתבו '''הב&quot;י והרמ&quot;א''' (יו&quot;ד קס), אף שודאי שיש למלוה איסור ריבית, מ&quot;מ לא עבר (המלוה) גם בלפנ&quot;ע. ואי&quot;ז כנ&quot;ל. ויל&quot;ד בגדרי אונס דפיקוח נפש, וראו '''שו&quot;ת אגרות משה''' או&quot;ח ד' ע&quot;ט, ואולי כוונת הכתב סופר רק כלפי לפנ&quot;ע דאורייתא.<br /> <br /> ===מחמיר המכשיל את שאינו מחמיר===<br /> ב'''שער המלך''' (הל' אישות פ&quot;ט הט&quot;ז) כתב להוכיח שיש לפנ&quot;ע בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומאכיל לאחר שמותר לו, (מהא דסוף נדרים, שהאומרת שהיא גרושה, מותרת לכהן, וכתב ב'''שטמ&quot;ק''' כ&quot;י שאין איסור לפנ&quot;ע כי זה בע&quot;כ, ומשמע שבשאר מקרים יש לפנ&quot;ע. וראו מש&quot;כ ע&quot;ד ב'''שו&quot;ת פרי יצחק''' ב' ל&quot;ח), ומדמה זאת גם לטבח שאמר שהשחיטה פסולה, שיהא לו איסור להאכיל לאחר משום לפנ&quot;ע. ואומר שיש ללמוד מזה לגבי אותם המחמירים מלהדליק הטוטי&quot;ן (סיגר) בנר של חלב, שאסורים לתת לאחרים משום לפנ&quot;ע. ומביא שיש אומרים ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אסור משום נדר{{הערה|בגדרי &quot;שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא&quot; ראו: עי' בזה ב'''נודע ביהודה''' תניינא אה&quot;ע סו&quot;ס כ&quot;ג, '''שו&quot;ת חתם סופר''' אה&quot;ע ח&quot;ב סי' ק&quot;א, וראו '''קצוה&quot;ח''' ל&quot;ד ד', '''אמרי בינה''' עדות סי' ב', ו'''תרומת הכרי''' סי' א'. וע&quot;ע '''ש&quot;ך''' יו&quot;ד רמ&quot;ב ס&quot;ק נ&quot;ח שאין איסור בטועה.}}, ולפיהם פשוט שאין בזה לפנ&quot;ע. <br /> ובהגהות '''מעשה חשב''' שם, דן ע&quot;ד שאין ראיה מדברי השטמ&quot;ק לגבי אשה ששאחד&quot;א שהיא גרושה, לגבי טבח שאמר ששחט לא טוב, כי דווקא באשה שאין לה שום נפק&quot;מ מזה אלא לעניין שאסורה לכהן, ממילא י&quot;ל שזה גופא מה ששאחד&quot;א - שתהא אסורה להכשילו בזה מדין לפנ&quot;ע, (ויל&quot;ד מסברא אם שייך שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כזה), אך לא בטבח שנפק&quot;מ לעניין שאסור לו עצמו לאוכלו. ועוד דן שם שאין דמיון בין אשה וטבח שזה איסור גמור לפי&quot;ד האוסר, לבין מי שמחמיר ע&quot;ע לא להדליק מנר של חלב כי לא רוצה להנות מעשן שנוצר עי&quot;ז, ששם יודע שאי&quot;ז איסור אלא שמחמיר ע&quot;ע וכמו נדר.<br /> וראו ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (אה&quot;ע ד' ס&quot;א ב') לגבי איסור מסייע, שאין את איסור זה כשהאוסר דבר מסויים נותנו למתיר, ומוציא זאת ממשכ&quot;ש שאיסור מסייע הוא מדין תוכחה ואין תוכחה כשודאי לא ישמע וכשסובר שמותר הרי זה ודאי שלא ישמע. ובשם הגרש&quot;ז אויערבאך שמעתי שהורה שאין למחמיר איסור לתת למיקל. (ויש לשים לב דמ&quot;מ בשבת יהא למחמיר איסור להנות מהמלאכה מצד 'מעשה שבת').<br /> וה'''חזון איש''' הורה שהנוהג איסור בשנת שמיטה בפירות נכרי, אסור לקנותם ממי שלא נוהג כך משום שמכשילו באיסור סחורה בפירות שביעית. ותמהים ע&quot;ז וראו בספרים '''דרך אמונה''' ו'''חוט שני''' מש&quot;כ להסבירו, וראו '''מנחת אשר''' ויקרא ל&quot;ט ו' ושביעית סי' ז'.<br /> וע&quot;ע ב'''קובץ שיעורים''' ביצה (אות סז) ומ&quot;ש שם מה'''ריטב&quot;א''' (סופ&quot;ק דיבמות), שאף שאסור למיספי בידיים למתיר, מ&quot;מ א&quot;צ להפרישו, וכמו לגבי קטן.<br /> <br /> ===&quot;לפני עיוור&quot; ו&quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot; בגוי===<br /> מפשטות הגמרא והפוסקים, יש איסור &quot;לפני עיוור&quot; גם אם מכשיל גוי{{הערה|ב'''ברייתא''' בע&quot;ז ו: 'מנין שלא יושיט... ואבר מן החי לבן נח', וכן מסכת ע&quot;ז מלאה בלפנ&quot;ע לגוי, כגון בדף ט&quot;ו וט&quot;ז (ובמשנה יג:) וב'''שו&quot;ע''' יו&quot;ד קנ&quot;א, וכן בב&quot;מ צ:, וב'''מג&quot;א''' (סי' שמ&quot;ז סק&quot;ד) שיש לפנ&quot;ע במושיט לגוי.}}. <br /> <br /> אמנם ב'''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|סהמ&quot;צ רצט}} כתב, הוזהרנו שלא נכשיל &quot;קצתנו את קצתנו&quot;, ואת הברייתא בע&quot;ז ו: לא פסק, ראו בעין משפט שם ובפסחים כב:, וכן ראו בלשונו בהל' רוצח פי&quot;ב הי&quot;ב עד י&quot;ד, ורק בהי&quot;ד כתב 'ומכשילו' ושם מיירי בישראל ובהל' לפני&quot;ז דמיירי בגוי לא כתב כן, ויל&quot;ד בכ&quot;ז. ובמשל&quot;מ (כלאים א' ו') כתב בדעת ברמב&quot;ם שיש איסור לפנ&quot;ע בגוי. ויש שאמרו, שמש&quot;כ הרמב&quot;ם בסה&quot;מ מיירי בעצה רעה, ואיסור זה נאמר רק כלפי ישראל ולא לעכו&quot;ם. ויל&quot;ד. ולעצם הדין, כ&quot;כ בחינוך {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|רלב}} שאיסור עצ&quot;ר לא נאמר כלפי גוי. וע&quot;ש ב'''מנחת חינוך'''אות א', ובמש&quot;כ ע&quot;ד בקוב&quot;ש בפסחים (אות צ&quot;ה) ובחזון איש {{היברובוקס|14334|196|יו&quot;ד סב}} שבעצה רעה האיסור הוא מדיני בין אדם לחברו ולכן אי&quot;ז שייך בגוי.<br /> <br /> (וב'''שו&quot;ת פני יהושע''' ח&quot;א יו&quot;ד סי' ג' כתב לחדש, שאחר מתן תורה אין לפנ&quot;ע דאורייתא בגוי מאחר דחשבינן להו 'אינן מצווים' בב&quot;ק לח., וראו ב'''אמרי בינה''' יו&quot;ד טריפות סי' ז' שתמה עליו דמ&quot;מ לא גרע מעצ&quot;ר, ולפמש&quot;כ לעיל יל&quot;ע בזה. וב'''מנחת אשר''' ויקרא ל&quot;ט ג' אומר, שממה שיש עונש בז' מצוות מוכח שאין זה מותר, וא&quot;כ יהא לפנ&quot;ע).<br /> <br /> ולגבי איסור &quot;מסייע&quot; בגוי: ב'''תוס'&lt;nowiki/&gt;''' ע&quot;ז ו: משמע שאין, וב'''תוס'''' בשבת ג. כותב (באופן כללי ולא על גוי) שיש איסור מסייע. וברמ&quot;א הביא את ב' התוס' הללו כמחלוקת, וכתב (יו&quot;ד קנ&quot;א סוס&quot;ע א') שי&quot;א שאין לפנ&quot;ע לגויים אם יכולים לקנות במק&quot;א וכו' וי&quot;א שיש איסור ובעל נפש יחמיר עיי&quot;ש, והיינו משום דס&quot;ל דפליגי, אך הש&quot;ך &quot;מזרע דאהרן קאתי, עביד עובדא דאהרן לעשות שלום בין הראשונים דלא פליגו&quot;, אלא שהאוסרים מיירו בישראל והמתירים בגוי או בישראל מומר שאין חיוב להפרישם. וכ&quot;כ בספר חסידים (ת&quot;מ) שאין מסייע בגוי. <br /> <br /> ומ'''רש&quot;י''' (ע&quot;ז נה. בסוה&quot;ע, ונה: סוד&quot;ה וישראל) משמע לכאו' שיש איסור מסייע בגוי, כי כתב שם &quot;ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו&quot;ם לא נצטווה על כך&quot;, ומשמע שבע&quot;ז וכד' שגם גוי מצווה, יש לאיסור מסייע, ואכן כך דייק מרש&quot;י ב'''מג&quot;א''' (שם). אמנם ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' לגר&quot;ש קלוגר {{היברובוקס|58133|35|ג ב לב}}, הסביר בדברי המג&quot;א שלא ר&quot;ל דפליגי בזה, ולכן לא כתב את דברי רש&quot;י מיד לאחר שהביא את התוס', אלא ר&quot;ל שאם עושה עם הנכרי בשעת העבירה ממש יהא איסור מדין שאין להחזיק את ידיהם, וכגיטין ס&quot;ב., וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}}, כן פירש שהמג&quot;א מביא שרש&quot;י חולק, אך כתב שם מדנפשיה שי&quot;ל שגם רש&quot;י מיירי דווקא בשעת עבירה או בסיוע שיש בו ממש. <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח ח&quot;ג סו&quot;ס כ&quot;ז) כתב &quot;דאף שיש חולקים עלייהו אף בעכו&quot;ם, עי' בביאור הגר&quot;א שם סק&quot;ח, מ&quot;מ כיון שהיא פלוגתא דרבוואתא באיסור דר', יש להקל במקום הפסד גדול כזה וצורך הגדול כזה להמעות, להורות כהש&quot;ך והדגול מרבבה&quot;. (אולי הגר&quot;א חולק רק בקניה ולא בכל מסייע, וצריך עיון בלשונו). וראו גם ב'''שו&quot;ת משיב דבר''' (ח&quot;ב סי' ל&quot;א).<br /> <br /> גם ב'''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|189|כלל שסא}}, מסביר את הגמ' {{ויקיטקסט|נדרים סב ב|בנדרים סב:}} לגבי מסייע, וא&quot;כ לפירושו יש איסור מסייע בגוי.<br /> <br /> &lt;big&gt;'''האם יש לגוי איסור להכשיל אחרים'''&lt;/big&gt;<br /> <br /> הפמ&quot;ג בספרו '''גינת ורדים''' (מ&quot;ג) אוסר, וב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו כג}} חולק, וכמו שרואים מ'''תוס'''' ע&quot;ז טו:, ואולי זה תלוי בנידון האם לפנ&quot;ע הוא איסור עצמי או סניף לעבירה בה מכשיל.<br /> <br /> ===&quot;לפני עיוור&quot; ו&quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot; באשה===<br /> ב'''ספר החינוך''' (רלב) איתא שנוהגת בזכרים ונקבות, וכ&quot;כ ב'''דרישה''' (יו&quot;ד א). <br /> <br /> וב'''רמב&quot;ן''' (יבמות פד:) כתב, דבלאו שאינו שוה בכל, נשים אינן עוברות משום לפנ&quot;ע, כך ביאר דבריו ב'''מחזיק ברכה''' לחיד&quot;א (סי' ס&quot;ב), וע&quot;ע בהג' '''מעשה חשב''' על שער המלך אישות ט' ט&quot;ז. (וב'''שדי חמד''' הקשה מכאן על רעק&quot;א יו&quot;ד קפ&quot;א שדן בלפנ&quot;ע באשה). וב'''שו&quot;ת חתם סופר''' (חו&quot;מ ר&quot;ב) כתב שיש שהבין מהרמב&quot;ן שגם איש לא עבר בלפנ&quot;ע בלאו כזה, ובחתם סופר שם תמה על זה דלא גרע מעצה רעה, ולכן מסביר דמיירי רק על נשים וכנ&quot;ל, ומביא דכ&quot;כ ה'''ריטב&quot;א'''.<br /> <br /> והנה, מה'''פרי מגדים בפתיחה כוללת''' (ב יד) מתעורר צד נוסף לעניין חיוב נשים בלאו דלפנ&quot;ע, שהרי אין בלאו זה מלקות (בפשטות, וראו לעיל), וא&quot;כ יתכן שאינן מחוייבות בכך. דהנה '''כתיב''' (במדבר ה' ו') 'איש או אשה כי יעשו' וגו', ו'''רש&quot;י''' בקידושין (לה.) כתב, שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה &quot;ולאווין עונש מלקות&quot;, וכ&quot;כ ביבמות (פד: ד&quot;ה עונשין) - &quot;לאו וכרת&quot;, ומשמע מכל הנ&quot;ל שנשים פטורות מלאו שאין בו מעשה, אמנם מביא הפמ&quot;ג שם שמה'''רמב&quot;ם''' (עכו&quot;ם י&quot;ב ג') משמע לא כך. (וראו ב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו יא ד&quot;ה ושם}}, שהביא בשם '''מהרימ&quot;ט''' שנשים פטורות מלאו שאין בו&quot;מ ושב'''שו&quot;ת בית יצחק''' נחלק עליו וכו' ועוד ס&quot;ל שם שלאו שבכללות שאני. ומ&quot;מ יל&quot;ד ממש&quot;כ מהפרי מגדים לעיל).<br /> <br /> &lt;big&gt;ולגבי איסור מסייע ידי עוברי עבירה&lt;/big&gt;<br /> <br /> דעת ה'''רא&quot;ש''' (ברכות ג יג) שאשה אינה בדין ערבות, וכ&quot;כ '''רבינו יונה''' שם בשם ר&quot;י, וב'''דגול מרבבה''' (או&quot;ח רע&quot;א) מסופק אם אנשים בכלל ערבות לנשים. וכתב ב'''שו&quot;ת יד רמה''' (פוקס) יו&quot;ד ק&quot;א, שלפי הצד שמקור איסור מסייע הוא מדין ערבות, א&quot;כ להנ&quot;ל אין לאשה ובאשה את איסור זה. וכדעת הרא&quot;ש ור&quot;י, כך גם ס&quot;ל ל'''צל&quot;ח''' (ברכות כ'), וראו בענין זה ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' חט&quot;ו ריש סי' ל&quot;ב, וכתב שם שאף שאין דין ערבות יש דין תוכחה, ('''שו&quot;ת הלכות קטנות''' ח&quot;א סי' קל&quot;ב), וא&quot;כ יל&quot;ד לכאו' לגבי מסייע, אך בשדי חמד ושער הציון כתבו דמיירי באין יכול להוכיח, אך א&quot;כ יל&quot;ד גם על דין ערבות אם שייך. וע&quot;ע בציץ אליעזר שם שיש אומרים שאשתו של אדם כן ערבה עליו כי בידה להוכיחו. יש להעיר על עצם הדיון מדברי הרשב&quot;ם בב&quot;ב (נא:) שהסביר שסיבת האיסור לקבל פקדונות מהאשה הוא מחשש שמא היא גנבה מבעלה &quot;ואסור לסייע בידי עוברי עבירה&quot;.<br /> <br /> ומ&quot;מ, ב'''שדי חמד''' (כללים מ' מ&quot;ב) ס&quot;ל שיש איסור מסייע לאשה, וכ&quot;כ גם בספר '''נשמת כל חי''' לגר&quot;ח פלאג'י (א יו&quot;ד לה).<br /> <br /> ===&quot;לפני דלפני&quot;===<br /> ישנו נידון בהלכה האם יש איסור לפני עיוור כשמביא דבר איסור לאדם שלא יעבור בזה בעצמו על איסור, אלא יכשיל עם זה מישהו אחר שיעשה את האיסור. ויש חילוק בענין זה בין ישראל לגוי, כלהלן:<br /> <br /> &lt;big&gt;בישראל שימכור לישראל או לגוי: &lt;/big&gt;<br /> <br /> מבואר ב'''גמ'&lt;nowiki/&gt;''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה טו ב|ע&quot;ז טו:}} שיש איסור לפני עיוור בישראל שימכור לישראל או לגוי. וב'''תוס'''' מסביר שם שהאיסור משום שהכשיל את הישראל באיסור 'לפנ&quot;ע', (וביתר ביאור כתבו בתוס' ר' אלחנן בריטב&quot;א ובר&quot;ן).<br /> <br /> &lt;big&gt;אולם לגבי גוי שימכור לגוי: &lt;/big&gt; <br /> <br /> מבואר בגמ' שם ד'אלפני דפני' לא מפקדינן בגוי, ולכן מותר למכור דבר איסור לגוי שלא יעבור בזה עבירה אלא ימכור לגוי אחר. ואפילו כשוודאי ימכור לגוי שיעשה בזה עבירה אין איסור לישראל הראשון שמוכר לו, כ&quot;כ ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד א' ע&quot;ב) מ'''שו&quot;ע''' אה&quot;ע סו&quot;ס ה'. וראו '''ש&quot;ך''' סי' קל&quot;ט. וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}} כתב, שאם מוכר לשמש של עבודה זרה הרי זה 'לפני' ממש ולא 'לפני דלפני', כיוון שהכומר שלחו<br /> <br /> ובטעם הדבר, לתוס' הסברא היא שכיוון שהגוי לא מצווה לא להכשיל ממילא אין לנותן לו איסור לפנ&quot;ע.<br /> <br /> &lt;big&gt;ולגבי גוי שימכור לישראל: &lt;/big&gt; <br /> <br /> לפי סברת התוס' שכיוון שהגוי לא מצווה לא להכשיל ממילא אין לנותן לו איסור לפנ&quot;ע, א&quot;כ יהא מותר אף בימכור לישראל, אמנם ב'''תוספתא''' (כלאיים ה' י&quot;א) חולין (צג:) פסחים (מ:) סמ&quot;ג (קס&quot;ח), ו'''שו&quot;ע''' (יו&quot;ד ס&quot;ה י&quot;א, ש&quot;א ח', ואו&quot;ח תס&quot;ז א'), מבואר שיש איסור, וכתב ב'''מנחת חינוך''' שהטעם משום שרבנן החמירו כדי שלא יכשל ישראל בעבירה בלי ידיעתו. ומשמע שבימכור לישראל מזיד אין בעיה, וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' שם. אמנם עי' ב'''חוות יאיר''' (קפ&quot;ה) שכתב לגבי מכירת טריפות לגוי שיאכילם למומרת דחשיב לפני דלפני, וסיים שם &quot;כי נראה לי שבעל נפש יחוש לעצמו דמכל מקום באה על ידו תקלה לאדם&quot;.<br /> <br /> אמנם ב'''רא&quot;ש''' (ע&quot;ז פ&quot;א סי' י&quot;ד) משמע שלגוי שימכור לישראל יש איסור לפנ&quot;ע ממש, וב'''מנחת חינוך''' בקומץ מנחה באמת תמה ע&quot;ז. ועמש&quot;כ ע&quot;ז ה'''פרי מגדים בפתיחה כוללת''' (ח&quot;ה אות ח'). ויש שאמרו שהרא&quot;ש לשיטתו, ותלוי בנידון אם המכשיל חברו הרי הוא כעובר בעצמו על האיסור, ראו לעיל, וב'''תוס' רא&quot;ש''' שבת דף ד' כתב (על משכ&quot;ש דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה), &quot;דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו הוי כאילו הוא אוכלו, לפיכך וכו'&quot;. ומקור לזה איתא ב'''רש&quot;י''' עה&quot;ת (במדבר ל' ט&quot;ז) &quot;ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין&quot; . וא&quot;כ אפ&quot;ל שדין זה שנכנס תחתיו, נאמר דווקא בישראל ולא בגוי, וזה יהא פשרו של החילוק בין מוכר לגוי לישראל למוכר לגוי לגוי לדעת הרא&quot;ש, כיוון שאם ישראל יעבור בסוף עבירה הרי זה מתייחס לראשון כאילו הוא חטא, ולא שיש לו בעיה רק מצד איסור לפנ&quot;ע שאז לא תהא בעיה בלפני דלפני. ועוד הוסיפו שלכן צריך פסוק ('לא ישמע על פיך') לאסור שיתוף עם העכו&quot;ם משום שמשביעם בשם ע&quot;ז, עי' סנהדרין סג:, דלכאו' צ&quot;ע דתיפוק ליה מדין לפנ&quot;ע, ולהנ&quot;ל א&quot;ש כי קמ&quot;ל שעובר על איסור כאילו הוא זה שנשבע בשם הע&quot;ז. (ו'''מהר&quot;ם''' שם הקשה כן ותי' דאין לפנ&quot;ע כיוון שזה ספק. וע&quot;ע בהגהות '''הגרי&quot;פ פערלא לרס&quot;ג''' (ח&quot;ב עמ' 106 ב') שג&quot;כ הקשה דתיפוק ליה מלפנ&quot;ע, והובא לעיל בסוף הפתיחה עיי&quot;ש).<br /> <br /> ===במושיט 'דבר היתר'===<br /> ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ח') כתב שדבר שעיקרו זכות לא שייך בו איסור משום לפנ&quot;ע, ולכן אומר שם שמותר לומר דברי תורה למי שלא בירך ברכת התורה, וכן דן לגבי המגייר מי שלא ישמור המצות כדינם, דב'''מנחת שלמה''' (ל&quot;ה) כתב הגרשז&quot;א שעובר בלפנ&quot;ע, והגרא&quot;ו אומר לפי הנ&quot;ל שייתכן שאין, משום שזה זכות ולא שייך בזה 'מכשול'. ומ&quot;מ אומר שאם הנכשל שוגג יש לומר דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת. <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד א' ע&quot;ב) מצינו עוד כלל דומה, שדבר שעיקרו למעשה היתר, ככלי וכאולם לסעודת חתונה, מותר ואין מסייע&quot;ע, ואולי אף לפנ&quot;ע אין. (ולכאו' זה כ'''ריטב&quot;א''' ע&quot;ז סג. ד[[לפני עיוור לא תתן מכשול#כשיש ספק אם יעבור עבירה|לעיל]]). וב'''מהרש&quot;ם''' (ב' קפ&quot;ד) כתב שבלפנ&quot;ע אסור ורק במסייע שרי, וראו בספר '''פרי השדה''' (ג' צ&quot;ז) ו'''נטע שורק''' (או&quot;ח י&quot;ט). וכדברים אלו כ&quot;כ גם הגרשז&quot;א בשו&quot;ת מנח&quot;ש (ל&quot;ה ב'), ולכן התיר למכור בתים, ולתת אוכל לשאינו מברך, וליסע במוצ&quot;ש עם שאינו מבדיל וכן לתת לו אוכל. ואומר שמש&quot;כ בע&quot;ז כב. שאסרו למכור שדה לכותי, אולי שאני כי עובר עבירה ממש בגוף השדה. ועפ&quot;י כלל זה מסביר את דברי הריטב&quot;א שהובאו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר|לעיל]]. <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (סי' קל&quot;ג), מוכיח (משבת צ: ועוד) שדבר שיהא עוד מעט אסור מקרי 'דבר איסור' ויש בו לפנ&quot;ע.<br /> <br /> ===כשיש ספק אם יעבור עבירה===<br /> ב'''משנה''' (שביעית ה' ו') איתא (גבי מכירה לחשוד על השביעית): &quot;זה הכלל, כל שהוא מיוחד לעבירה, אסור, לאיסור ולהיתר מותר&quot;. וב'''גמ'''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה טו ב|ע&quot;ז טו:}} איתא &quot;אלא אמר רב אשי, כל היכא דאיכא למתלי תלינן ואע&quot;ג דמצווה (וא&quot;ו שרוקה), וכל היכא דליכא למתלי לא תלינן ואע&quot;ג דאינו מצווה&quot;. וא&quot;כ רואים שאין איסור לפנ&quot;ע נוהג מתי שאפשר לומר שלקח זאת לשימוש מותר, וכ&quot;פ ב'''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות שמיטה ויובל ח| שמיטה ויובל ח ב והלאה}}. <br /> <br /> וב'''ריטב&quot;א''' כתב: &quot;ליכא לפנ&quot;ע אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי, ורבנן אסרו אפי' סתמו היכא שיש רגליים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה ועשו סתמו כפירושו, וכל היכא דאיכא למתלי לקולא דלאו לעבירה בעי ליה, אוקמוה רבנן אדינא והתירוהו&quot;.<br /> ובדף סג. כתב הריטב&quot;א: &quot;יש לומר דמהכא שמעינן (שנותן כסף לפועליו עמי הארץ שיקחו בזה אוכל, ושמא יקנו איסור) דכל שאין אנו נותנים לו האיסור עצמו והדבר ספק אם יקח איסור או לאו אין בו משום לפנ&quot;ע אפי' גבי ישראל&quot;. <br /> <br /> וכ&quot;כ '''ר&quot;ת''' (גיטין סא. תוד&quot;ה משאלת) דכל היכא דאיכא למתלי תלינן ומותר אפי' בלי הטעם של דרכי שלום, ומביא מה'''ירושלמי''' (על המשנה של משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו', ובסיפא מפרש משום דרכי שלום) &quot;שאני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבר בו חול וכו'&quot; וכתב ע&quot;ז שאי&quot;ז 'תליה גמורה' כמו פרה לשחיטה ('''משנה''' שביעית ה' ח'), דא&quot;כ היה מותר גם בלי דרכי שלום. ורואים ג&quot;כ שאם איכא למתלי ברמה של 'פרה לשחיטה' ה&quot;ז מותר ואם רק ברמה יותר פחותה אז מותר רק בצירוף של דרכי שלום. (ויל&quot;ד אם לבבלי מותר משום דרכי שלום גם בלי הטעם של תליה מועטת זו, ונראה שלא, ויל&quot;ד בסדר הדברים בתוס' שם, והנצי&quot;ב ב'''שו&quot;ת משיב דבר''' (ב לא) כתב דלרש&quot;י מותר אף אם ודאי יעבור איסור, משום דאי&quot;ז בשעת העבירה וגם שיש דרכי&quot;ש).<br /> <br /> וכך פסקו '''תבואות שור''' (טז כג) '''שו&quot;ת חוות יאיר''' (קפה), '''ט&quot;ז''' (יו&quot;ד קנ&quot;א סק&quot;א), '''שו&quot;ת מחנה חיים''' (ח&quot;א מ&quot;ה, מ&quot;ז), '''תורת חיים''' על שו&quot;ע או&quot;ח (קס&quot;ט סק&quot;ג), '''שו&quot;ת חתם סופר''' (יו&quot;ד י&quot;ט, ד&quot;ה ועוד וד&quot;ה מיהו וד&quot;ה ועדיין), ו'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}}, ובספר '''כנסת הגדולה''' (על הכסף משנה בהל' רוצח פי&quot;ב) בשם '''תשו' הרדב&quot;ז''', ו'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח ח&quot;ג סו&quot;ס מ&quot;ג, אם כי שם כתב 'חששא בעלמא'), וראו גם '''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו ו}}.<br /> <br /> ועפי&quot;ז מסביר '''מהר&quot;ם''' (לובלין, סנהדרין סג:) שאין לפנ&quot;ע בעושה שותפות עם העכו&quot;ם אף שאולי ישבע בשם עבודה זרה, (אלא האיסור רק בגלל 'לא ישמע על פיך'), כי הישראל לא משביעו אלא שעושה עמו שותפות ושמא יבוא לישבע, וכיוון שזה ספק אז אין איסור.<br /> <br /> ובטעם הדבר: ב'''שו&quot;ת פני יהושע''' (יו&quot;ד סי' ג') כתב דלפנ&quot;ע קל משאר איסורין וספקו שרי, וכ&quot;כ הגר&quot;מ פיינשטיין (ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' יו&quot;ד א' ע&quot;ב, וב'''דברות משה''' עמ&quot;ס שבת סי' ב'), וכתב שם שזה נלמד מדין 'לפני דלפני' שמותר, וב'''משנה ראשונה''' (שביעית ה' ו') מסביר שבספק אי&quot;ז קרוי 'מכשול'. וב'''חזון איש''' {{היברובוקס|41159|81|שביעית יב ט ד&quot;ה ונראה}} כתב שודאי שאסור לשים ספק מכשול לפני עור, ומה שהתירו פה בספק זהו משום שאם נחמיר בספיקות יהא זה גם כן מכשול כי אנו מצווים להחיות ולהיטיב עם כל ישראל ולא טוב למנוע מהם חסד ודרכי חיים ושלום. ועוד מוסיף שיכשלו בלא תשנא אם נחמיר בזה כל כך, ושגם לגוי יש אזהרה על השלום עם ישראל. וב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (סי' ת&quot;ז) כתב ג&quot;כ כעי&quot;ז, שיש חזקת כשרות וסומכין ע&quot;ז דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל בריה. ועל&quot;ק. <br /> <br /> אמנם ב'''תוס'''' ע&quot;ז ו: ד&quot;ה מנין, וב'''רש&quot;י''' שם, (דכתבו 'שמא'), רואים שגם בספק אסור. וכך דייק ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|35|ג ב לב}}: &quot;ומה דנסתפק אם לאו דלפנ&quot;ע הוי רק אם בודאי יאכל או אף בספק, הנה אין כאן מקום ספק, דעי' ע&quot;ז ו' רש&quot;י... ובתוס' מפורש הדברים, ובש&quot;ס שם מפורש דגזרו לא לישא וליתן עמהם והרי אינו ודאי רק ספק. יע&quot;ש&quot;. <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א סי' ע&quot;ג) כתב חילוק יסודי, שדווקא בספק שמא לוקח לצורך היתר אז מותר, אך בלוקח לאיסור אלא שספק שמא לא יצא לו לעבור, אסור ככל ספיקא דאורייתא שדינו לחומרא, (וכלשון 'תליה'). (ולכן אסור למכור בהמה לחשוד שימכור לגוי אף שלכאו' זה ספק, כי הלוקח לקח בוודאות גם בשביל מכירה לגוי, אם יבואו לקנות ממנו, אלא שהספק שמא לא יזדמן לו, וספק כזה לא מתיר. וכנ&quot;ל).<br /> <br /> כעי&quot;ז כתב גם ב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (סי' קל&quot;ג), שבמוכר חמץ לחשוד ויש חשד שמא יחכה לאחר זמן איסור חמץ, אסור למכור לו, ואף שזה ספק. וזה מתאים לפי&quot;ד האגרות משה הנ&quot;ל.<br /> <br /> וע&quot;ע ב'''שו&quot;ת בית יצחק''' (כ&quot;ט ג') מה שהביא מ'''שו&quot;ת פני יהושע''' שמסתפק אם יש לפנ&quot;ע בספק, וראו במש&quot;כ ע&quot;ד בספר '''נפש חיה''' להגר&quot;ר מרגליות (קס&quot;ט סעיף ב').<br /> <br /> ויל&quot;ד בגדר המצב המאפשר תליה, וב'''ריטב&quot;א''' הנ&quot;ל כתב שכשיש 'רגליים לדבר' שיעשה איסור, אסור, ומדר'. וב'''שו&quot;ת מחנה חיים''' (שם סי' מ&quot;ז) כתב שאם יש רוב שלא יעבור, או אפי' מחצה, תלינן לקולא. וב'''תוס' אנשי שם''' עמס' שביעית (ה' ז') כתב, שתולים בהיתר רק כשהצדדים שקולים. ולכאו' מהריטב&quot;א הנ&quot;ל משמע לא כדבריהם. וב'''מג&quot;א''' (שמ&quot;ז סק&quot;ד) כתב שאם יש לתלות בהיתר אז מותר, אך דווקא בדבר המצוי, ואל&quot;ה אסור אא&quot;כ איכא משום דרכי שלום. וזה כדברי ר&quot;ת דלעיל. (ויל&quot;ע בלשון הריטב&quot;א בע&quot;ז ו: ואולי אפשר ללמוד שלגבי חד עברא אסור רק כשתובע בפי' לאיסור. ולשון הריטב&quot;א שם לגבי דאו' ודרבנן קצת תמוה). וע&quot;ע ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח ח&quot;ג סו&quot;ס ל&quot;ה) שכתב שאם המקבל התנה והבטיח שלא יעשה איסור, אפשר שלא עבר בלפנ&quot;ע יותר כי החזיקוהו שלא יעבור על תנאו.<br /> <br /> וב'''גמ'''' בנדרים {{ויקיטקסט|נדרים סב ב|סב}} מו&quot;ק {{ויקיטקסט|מועד קטן יז א|יז}} וקידושין {{ויקיטקסט|קידושין לב א|לב}}, רואים לכאורה שיש לפנ&quot;ע בספק יעבור. וב'''שו&quot;ת מחנ&quot;ח''' שם תי' דמיירי באיסור דר' (וכנראה שיש רגל&quot;ד), וכ&quot;כ ב'''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|189|כלל שסא}}. וב'''שו&quot;ת בנין ציון''' לערל&quot;נ (סי' ט&quot;ו) חולק ע&quot;ז, כי ס&quot;ל שלפני שעת עבירה אין אפי' איסור דר', ומתרץ שאולי מיירי שלא יכלו לקנות במקום אחר. ע&quot;ש. וב'''חפץ חיים''' (הל' לשה&quot;ר ריש כלל ט' בהגהה) כתב, שבגמ' הנ&quot;ל &quot;הדבר קרוב לודאי שיחטא על ידו&quot; ולכן כתוב שעובר בלפנ&quot;ע, (ולא כב'אל יספר טובתו של חברו שמא יבוא לידי גנותו' שאין שם לפנ&quot;ע כיוון שאי&quot;ז קרוב כ&quot;כ שיחטא). וב'''שו&quot;ת יחוה דעת''' (ח&quot;ג, בהערה בסו&quot;ס ס&quot;ז), כתב לגבי הגמ' בנדרים שכתוב שצריך רוב לקולא כדי לתלות בהיתר, ששאני שם שיש בעובדי האש רוב שקונים עצים לע&quot;ז ולכן צריך רוב אחר לקולא, (ומביא שכ&quot;כ הגרי&quot;א ספקטור ב'''שו&quot;ת עין יצחק''' או&quot;ח י&quot;ג, וראו ב'''קרן אורה''' על הגמ' שם). <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (ח&quot;ד סי' ה' פרק ד') כתב לחלק מסברא, שאם נותן חפץ לאדם שספק אם יעבור על איסור, אז אין לפנ&quot;ע בספק. אך אם גורם לו לרצות לעבור עבירה, שכך מיירי בגמ' הנ&quot;ל, גם בספק יש איסור לפנ&quot;ע כי כשנעשתה העבירה יש לו שייכות לזה. (כלומר, אם רק נתן חפץ, צריך שיהא 'שם מכשול' כבר בנתינתו, ו'שם' זה שייך רק אם זה ודאי שיעבור בו איסור). ובעצם, יסוד חילוק זה הוא קצת כעין מש&quot;כ לעיל, וכעי&quot;ז חילק גם ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח א' צ&quot;ט), וכתב שאם גורם לאחר לעבור על איסור שלא חשב עליו מעצמו ה&quot;ז כמסית, וגרוע יותר מסתם לפנ&quot;ע, וע&quot;ע ב'''ציץ אליעזר''' חי&quot;א (רס&quot;י ל&quot;ד) ג&quot;כ כעי&quot;ז, וכן ב'''ח&quot;ח''' (סי' ל&quot;ג אות ד' ד&quot;ה והנה) שאם הוא היוזם אז אסור. וב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (סי' ת&quot;ז) אסר להניח פתיון לגנב מדין לפנ&quot;ע ואף שזה ספק, ומוכיח שם שאיסור זה הינו אף בספק, ולכאורה נסתרים דבריו מכל הנ&quot;ל. אמנם לפי&quot;ד הציץ אליעזר הנ&quot;ל א&quot;ש, ועיי&quot;ש בכל ראיותיו דלא מיירי כלל במושיט חפץ אלא ביוזם מקרה, ולכן כל נידונו הוא האם צריך לחשוש שבאמת תארע תקלה ע&quot;י אך לא דן מצד שאין לפנ&quot;ע בספק, ולכן מוכיח גם מדין חצי שיעור ומדין אכילת תרומה (כשנתן גט שיחול שעה אחת קודם מיתה).<br /> <br /> וב'''גמ'''' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב&quot;מ עה:}} איתא שאסור להלוות בלא עדים, לכאו' רואים שיש לפנ&quot;ע אף בספק, כי אי&quot;ז ודאי שיכפור, אמנם ידועים דברי ה'''ריטב&quot;א''' (מגילה כח:) שאי&quot;ז איסור ממש אלא רק מידת חסידות בעלמא, וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת מהרש&quot;ג''' (ח&quot;ב סי' ק'). וע&quot;ע לגבי איסור זה ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (ח&quot;ז סי' מ&quot;ז).<br /> <br /> ===כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר===<br /> ב'''ריטב&quot;א''' ע&quot;ז ו: כותב שאין איסור לפני עיוור אם יכל לעבור על האיסור בלעדי המכשיל, אף אם הכשיל אותו באיסור גדול יותר. ויש רק איסור משום מסייע ידי עוברי עבירה. וזה לשונו: &quot;כל היכא דמצי עביד איסורא שלא על ידינו ליתא משום ולפנ&quot;ע ואע&quot;פ שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, אבל מ&quot;מ אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפנ&quot;ע ליתא אכתי איסורא במלתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור, וכדקי&quot;ל וכו', ולא עוד אלא שאנו חייבים למחות בידו דכל ישראל ערבים זל&quot;ז, וכ&quot;ש שאסור לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור וכדאמרינן בב&quot;מ ה:&quot;. <br /> <br /> ובגמ' ב&quot;מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא ה ב|הנ&quot;ל}} איתא, שרועה חשוד לרעות בשדות אחרים רק את בהמותיו ולא בהמות אחרים, דאי לא תימא הכי 'אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והכתיב ולפנ&quot;ע לא תתן מכשול', והרי שם יהא לו את בהמותיו שלו תמיד ועל כרחך שגם לגרום להוסיף בעבירה אסור. ומעניין הדבר שנקטו שם בגמ' את הפסוק של לפנ&quot;ע, אף שבריטב&quot;א מבואר שהאיסור הוא רק מסייע&quot;ע, ובאמת בריטב&quot;א (ב&quot;מ ה: הוצאת מוסד הרב קוק) כתב להדיא &quot;דמסייע ידי עו&quot;ע איכא, והכא נקטינן קרא לרווחא דמילתא&quot;. (והגרשז&quot;א דייק מדכתב 'והא כתיב' ולא 'והא קעבר'). ולעיל הובאו דברי '''הגרי&quot;פ פערלא''' שפירש את דברי הריטב&quot;א שאם תובע לאיסור אז יש איסור דאורייתא מדין ערבות.<br /> <br /> ויל&quot;ד האם ניתן ללמוד מכאן לגבי מקורו וטעמו של איסור מסייע&quot;ע, ראו לעיל, ויש שאמרו סברא, שבמוסיף באיסור, איכא מסייע גם מדין לפנ&quot;ע אף שבעיקרו הינו מדין ערבות, כי בתוספת זו חשיב כבתר&quot;ע לעניין שיהא איסור דר' של מסייע אף שאין דין ערבות. <br /> <br /> וב'''אגרות משה''' (או&quot;ח ח&quot;ב פ') כתב דס&quot;ל לריטב&quot;א הנ&quot;ל ול'''מאירי''' שם שאין לפנ&quot;ע כשמוסיף בעבירה בגללינו, ותמה שם מ&quot;ש מאם ידוע שעבר באותו היום על איזה איסור, ואומר שאולי כיוון שעושה הכל במעשה אחד, שאני, וכן בב&quot;מ ה: מדובר שרועה בבת אחת את בהמותיו ואת בהמות אחרים, ואף שבכל שוה פרוטה ושו&quot;פ יש איסור, כיוון שעושה הכל יחד אין לפנ&quot;ע דאורייתא. (ומסביר בסו&quot;ד את הריטב&quot;א הנ&quot;ל בב&quot;מ, שזה איסור דרבנן, ולא כגרי&quot;פ פערלא).<br /> <br /> וכדברי האגרות משה, כ&quot;כ מהרש&quot;ק ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|35|ג ב לב}}, והגרשז&quot;א ב'''שו&quot;ת מנחת שלמה''' (קמא ל&quot;ה ב') כתב, שכיוון שאין העיזים 'חפצא דאיסורא', ראו להלן, אין לפנ&quot;ע, אלא שאם מוסר בלא שיהא שם עוד בהמות, יש לפנ&quot;ע כי מחיל על המקבל שם 'רועה' אשר מביטים עליו כגזלן, ואומר שאולי גם אז זה רק איסור דרבנן, וכמ&quot;ש בגמ' 'והא כתיב' ולא 'והא קעבר' וכנ&quot;ל. <br /> <br /> &lt;BIG&gt;'''כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר''' &lt;/BIG&gt;<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' (א קעח) כתב שאין בזה איסור, (ומדין &quot;הלעיטהו&quot;), וכ&quot;כ בפשיטות ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' {{היברובוקס|920|160|או&quot;ח ד עט}}.<br /> <br /> ===כשמכשיל באיסור קטן כדי שלא יעבור על גדול===<br /> ב'''גליון רעק&quot;א''' על שו&quot;ע יו&quot;ד (קפ&quot;א ו'), כתב שאולי כו&quot;ע מודים שאין לאשה איסור לפנ&quot;ע בהקפת איש, (אם כי לחד מ&quot;ד עוברת משום מקיף), כי מצילתו מאיסור מקיף לו היה מקיף את עצמו (שהיה עובר משום מקיף וניקף). וב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו יא}} משיג ע&quot;ד (ע&quot;ש בד&quot;ה ולפי וד&quot;ה וכן, ועל&quot;ק אות כ'), וראו במה שביאר ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חט&quot;ו סי' י&quot;ט) דמיירי דווקא באשה שאין לדין ערבות.<br /> <br /> וב'''מחצה&quot;ש''' (או&quot;ח קסג סק&quot;ב) מבואר שהמג&quot;א שם הסתפק בזה (וכתב ש'אפשר' שיש איסור דר'). והגרשז&quot;א ב'''מנחת שלמה''' (קמא לה) ובספר '''הליכות שלמה''' (תפילה פ&quot;ב הע' 80) הקל מטעם זה באופן מסויים, וכ&quot;כ בשם ה'''חזון איש''', (וכ&quot;כ החזון איש בשביעית {{היברובוקס|41159|81|יב ט ד&quot;ה ונראה}}), (לאו להלן בשאלות אקטואליות). וב'''מרדכי''' (הלכות קטנות אות תתקנ&quot;ז) כתב שאם קונה ס&quot;ת שאינו מוגה מחבירו, ה&quot;ז מצילו מעבירה של משהה ספר שאינו מוגה. ורואים לכאורה שאין לפנ&quot;ע במכשיל באיסור קטן כדי להציל מגדול, ואולי הפירוש שאין למוכר איסור במכירה משום שניצל עי&quot;ז, ויל&quot;ד ודוק.<br /> <br /> וב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ע&quot;ב) מתיר משום הכי באיסור מסייע.<br /> <br /> וב'''אגרות משה''' (יו&quot;ד נ&quot;ג) כתב, לגבי נתינת הכשר לקצבים רק לעניין שאי&quot;ז טריפה, כשלעניין ניקור והדחה קודם ג' ימים לא יוכלו להשגיח, שאם ע&quot;י שיתלה שם תעודת כשרות יהיו כאלו שיקנו שם בלי לקרוא מה כתוב בתעודה, והם אנשים שלא יקנו אם אין כלל תעודה, אז אסור לתת הכשר משום שמכשיל את קונים אלו באיסור, ואף שעי&quot;ז יציל אחרים מאיסור טריפה שהוא יותר גדול.<br /> <br /> ===כשהמכשיל שוגג===<br /> אך שבכל התורה שגגת לאו בעי כפרה, ב'''שו&quot;ת שערי דעה''' ח&quot;א סי' קפ&quot;ח (מובא ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' חכ&quot;א סו&quot;ס י&quot;ד) כתב לחדש שאיסור זה שונה וכל מהותו רק כשמזיד במעשיו (ו'''הגרי&quot;פ פערלא''' בל&quot;ת נ&quot;ה רצה לחדש שאף בידע שעלול להכשיל אלא שלא מכוון לכך יהא מותר, אך חזר בו), (וכאיסור דרבנן בשוגג, עי' '''נתיה&quot;מ''' חו&quot;מ רל&quot;ד ו'''אתוון דאורייתא''' סי' י', ואכ&quot;מ). ויל&quot;ד אם בכל איסור ה'מסור ללב' נגיד כך, ואי&quot;ז נראה, ועוד יל&quot;ד בזה רבות מסברא. <br /> <br /> וב'''ספר החינוך''' כתב בסוף המצוה, שמשיא עצה רעה 'לדעת', עבר על האיסור, ולא לוקה כי אין בו מעשה. והנה, ממש&quot;כ 'לדעת', משמע שכל האיסור הוא רק אז, וראו ברחבי ספר החינוך, שכתב 'מזיד' בסוף המצוה (בקטע המתחיל 'ונוהגת מצוה זו') רק אם יש עונש, שאז צ&quot;ל זאת כי זה תנאי בשביל הענישה, משא&quot;כ כשאין עונש לא כתב כן (עי' לדוגמא במצוות רכ&quot;ד עד רל&quot;א), וא&quot;כ פה שאין מלקות לכאורה כתב כך כדי לומר שבשוגג אין כלל איסור, וכשערי דעה. <br /> <br /> ואולי המושג 'עצה', לא יתכן שיקרא 'רע' אם אי&quot;ז במזיד, כי אם הוא שוגג הרי 'עצה' משמעה אמירת מה שהמייעץ חושב לטובה, ולא אמירת הטובה, ואם פה חשב שכך טוב, הרי עצתו הינה עצה טובה אף שיתכן שהמייעץ טועה, ורק במזיד שהוא עצמו חושב כי רע הדבר, אז חשיב עצה רעה.<br /> <br /> וב'''שערי תשובה''' לר' יונה (ג' נ&quot;ב) משמע שיש לפנ&quot;ע גם בשוגג, כי כתב שם שבכלל לפנ&quot;ע הוא שלא יהא נמהר להורות... ושגגת תלמוד... ותלמיד שלא הגיע להוראה... עיי&quot;ש, ומלשונות אלו משמע שהורה דין לא נכון בטעות. אך יש שאמרו דשאני פה דחשיב כמזיד, וכלשון המשנה 'ששגגת תלמוד עולה זדון', וזה משום דהו&quot;ל ללמוד. (וראו כעי&quot;ז ב'''הגהות הגרי&quot;פ''' ח&quot;ג דף ר&quot;ז ד&quot;ה ומיהו, שאונס מחמת שלא למד אי&quot;ז אונס. ואם כי שם חשיב כשוגג, דיין שאני וחשיב כמזיד, עי' אבות ד' י&quot;ב ובפיהמ&quot;ש לריו&quot;נ שם. וע&quot;ע כעי&quot;ז ב'''משנ&quot;ב''' סי' ר&quot;ו ס&quot;ק ד' שלא אומרים במי שלא למד ש'על כולם אם אמר שהכל וכו' יצא').<br /> <br /> ובהגהות '''מעשה חשב''' על שער המלך (אישות פ&quot;ט הט&quot;ז אות רע&quot;א), כתב כעי&quot;ז לגבי אנוס{{הערה|אם כי יש אומרים שכל אנוס הוא 'אינו מחוייב', ואף בשאר איסורין, עי' '''אתוון דאורייתא''' (י&quot;ג), '''קובץ הערות''' (מ&quot;ח י&quot;ד), '''שו&quot;ת חלקת יואב''' בסוף (אות י&quot;ג), '''קהילות יעקב''' (ב&quot;ב סי' י'), '''שו&quot;ע''' (או&quot;ח תקפ&quot;ט ב'), '''רעק&quot;א''' (שו&quot;ע או&quot;ח רע&quot;א), '''שו&quot;ת נודע ביהודה''' (תנינא יו&quot;ד קס&quot;א ד&quot;ה ולכן אנ&quot;א), וראו גם בלשון ר&quot;י ב'''תוס'''' ד&quot;ה שנאמר (ב&quot;ב יג.) שמשמע שכלל לא חייב, וב'''שו&quot;ת הר צבי''' (או&quot;ח ח&quot;א סי' ל&quot;ז) הביא כך מ'''ירושלמי''' קידושין פ&quot;א ה&quot;ז (כ:) ופאה פ&quot;א ה&quot;א דהוי 'אינו חייב'}}, (וכעי&quot;ז (להיפך) לגבי 'מכנה שם לחברו' ב'''גמ'''' ב&quot;מ נח: שכתוב שם &quot;אע&quot;ג דדשו בשמיה&quot;, וביאר רש&quot;י ש'הוא לגנותו נתכוון', וכן לעניין לשון הרע כ&quot;כ ב'''חפץ חיים''' הל' לשה&quot;ר כלל ד' סו&quot;ס י&quot;א ובבמ&quot;ח שם).<br /> <br /> ===בשב ואל תעשה===<br /> ה'''פרי מגדים''' (או&quot;ח תמ&quot;ג א&quot;א ה') ציין ל'''משנה למלך''' (כלאים א' ו') שאומר בדעת ה'''רמב&quot;ם''' שיש איסור גם בשוא&quot;ת (במניח לנכרי להרכיב כלאים בשדהו), אמנם בפ&quot;ח מהל' כלאים ה&quot;ב משמע שאסור דווקא במעשה, דכתב שם הרמב&quot;ם &quot;אסור לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה לו&quot;, (וכך דייק גם ב'''פרישה''' יו&quot;ד רצ&quot;ז). וה'''רדב&quot;ז''' (בשו&quot;ת, סי' אלף קס&quot;ד) כתב על הרמב&quot;ם בפ&quot;א דמיירי במרמז לגוי להרכיב ולא בשוא&quot;ת.<br /> <br /> וב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו כה}} כתב דלכו&quot;ע לא עבר מדאורייתא בשוא&quot;ת כשהוי כחד עברא, ורק לגבי איסור דרבנן של מסייע יל&quot;ד, אמנם בתר&quot;ע כגון במומר שלוקח בשבת מישראל ועושה מלאכה וכל כה&quot;ג, אז נחלקו הנ&quot;ל. (ובהכי מיירי הפרי מגדים). וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג ד&quot;ה וזאת תורת}} כתב שהמסייע בשעת עבירה עובר משום מסייע&quot;ע אף אם הוי בשוא&quot;ת משום 'דאיכא מצוה להפרישו'. <br /> <br /> ב'''שו&quot;ת מנחת יצחק''' (ח&quot;ג סי' צ&quot;ג בשולי התשובה) תולה זאת במחלוקת הרמב&quot;ם והטור, ואומר שלכן ה'''רמב&quot;ם''' בהל' ת&quot;ת (ה' ד') כתב שחכם שהגיע להוראה ולא מורה ה&quot;ז מונע תורה 'ונותן מכשולות לפני עוורים', ובטור כתב 'לפני רבים'. ועוד כתב, שכשבא להתייעץ עמו ולא מייעצו חשיב כמעשה. (ונשאר בצ&quot;ע למה לא כתב לפנ&quot;ע גם בלא הגיע להוראה ומורה, וכר' יונה לעיל). (ועיין ב'''ספר חסידים''' (קל&quot;ד) שכתב 'תן עצה לכל שיבוא', ובמפרש שם שכתב שזה מדין לפנ&quot;ע). <br /> <br /> וב'''שדי חמד''' (שם) מביא שיש שהוכיח מ'''הגמ'''' {{ויקיטקסט|מועד קטן ה א|מו&quot;ק ה}} שיש איסור בשוא&quot;ת ואמר שאולי זה מח' אמוראים שם, והשדי חמד חולק משום דהוי ח&quot;ע, ועוד תמה עמש&quot;כ שזה מחלוקת, שתוס' שם אומר שלא אומרים בסתמא שאמוראים נחלקו אם לא מצינו כן בפירוש. וע&quot;ע במה שכתב ע&quot;ז בספר '''נפש חיה''' (מרגליות, קס&quot;ט ב'). ובשדי חמד מוכיח עוד מדברי ה'''שיטה לא נודע למי''' (קידושין י&quot;ח) שאין איסור בשוא&quot;ת. וע&quot;ע בספר '''דברות משה''' (שבת סי' ב' ענף ו') שאומר שאין, ובספר ה'''מקנה''' (לא: ד&quot;ה עוד) שאומר שיש.{{הערה|ה'''מהרי&quot;ל דיסקין''' (בקו&quot;א סי' קמ&quot;ד), מקשה על שיטת ה'''רא&quot;ש''' שבכל עבירה יש רשות לאדם ליהרג ולא לעבור, שהרי מכשיל הוא בכך את הגוי ברציחה וא&quot;כ יהא אסור מצד לפנ&quot;ע. ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ו') כתב שאם נאמר שאין לפנ&quot;ע בשוא&quot;ת, א&quot;ש, ועוד כתב שם, שפשוט שאין הישראל צריך לוותר על זכותו כדי לא להכשיל את הגוי. ולכאו' עוד יל&quot;ד דהרי זה כחד עברא כי יכול תמיד להורגו, וא&quot;כ הנידון רק כלפי איסור דרבנן של מסייע&quot;ע, וראו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#&quot;לפני עיוור&quot; ו&quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot; בגוי|לעיל]] אם שייך בגוי.}}<br /> <br /> ==נידונים נוספים בגדרי איסור &quot;לפני עור&quot;==<br /> {{לפני עיוור ניווט}}<br /> <br /> *'''לפני עור כשמכשיל את עצמו (כגון נזיר האוחז בכוס יין)'''<br /> <br /> :ב'''חזון איש''' {{היברובוקס|14334|199|יו&quot;ד סב כה}} מסתפק בזה, וב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ז') אומר שלא עובר, כי א&quot;כ כל העובר על איסור דרבנן יעבור על איסור מדאורייתא משום שיש לפנ&quot;ע כלפי עצמו כיוון שמצוות אלו (חלקם) הם סייג לתורה.<br /> :וב'''שו&quot;ת בית אפרים''' (יו&quot;ד נ&quot;ד) כתב, שהנשבע לבטל את המצוה עובר משום לפנ&quot;ע, שהכשיל את עצמו. ומקשה מאו&quot;ח סי' רמ&quot;ח גבי נסיעה בספינה קודם שבת, שלכאורה כל מכניס עצמו לאונס יהא אסור מצד לפנ&quot;ע ולמה שם מקילים בנכנס קודם ג' ימים משבת, ומתרץ שאולי פיקו&quot;נ דשבת שאני דהוי כהותרה. (וראו '''אגרות משה''' {{היברובוקס|920|160|או&quot;ח ד עט}}. עוד יל&quot;ע דהרי מכניס עצמו לאונס הוי מחלוקת רמב&quot;ן ורשב&quot;א לגבי מילה בשבת).<br /> :וב'''קונטרסי שיעורים''' להגרי&quot;ז גוסטמאן זצ&quot;ל (מס' ב&quot;ב סוגיא ט' שיעור א' אות ד'), כתב להסביר את ה'''רמ&quot;ה''' (הובא לעיל) שאומר שיש לפנ&quot;ע כששם מכשול ברה&quot;ר, דהיינו לפנ&quot;ע כלפי עצמו שאם מישהו יכשל בזה אז יעבור על איסור מזיק.<br /> :וב'''שו&quot;ת הר צבי''' (או&quot;ח קס&quot;א) כתב לגבי נזיר המקדש בליל שבת שאין בזה משום לפנ&quot;ע כיוון שיודע בעצמו שיזהר.<br /> :ולכו&quot;ע יש את העניין דאיתא ב'''גמ'''' של 'לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב' {{ויקיטקסט|פסחים מ ב|פסחים מ:}}, וכן 'הרחק מן הכיעור' {{ויקיטקסט|חולין מד ב|חולין מד:}}, וכן מש&quot;כ {{ויקיטקסט|בבא בתרא נז ב|בב&quot;ב נז:}} 'אי דאיכא דרכא אחריתי רשע הוא', וראו '''אבות דר' נתן''' (פרק ב') ו'''מסילת ישרים''' (שער הפרישות), וע&quot;ע '''חפץ חיים''' הל' לשה&quot;ר כלל ט' (סוף אות א').<br /> <br /> *'''האם הנכשל הכשיל המכשיל בלפנ&quot;ע'''<br /> <br /> :'''תוס'''' בע&quot;ז טו: אומר שיש לפנ&quot;ע במכשיל ישראל בלפנ&quot;ע, אך שם השני מכשיל שלישי. ולכאו' אם מכשיל את הראשון ה&quot;ז דומה לנובי&quot;ק אה&quot;ע פ&quot;א שהובא לעיל, שאין לפנ&quot;ע.<br /> :ו'''הגרי&quot;פ פערלא''' (בח&quot;ב עמ' 105 106) כתב שפשוט שכן עובר, ומוכיח כך מהתוס' הנ&quot;ל, ומביא שכדברי התוס' כ&quot;כ בתוס' ר' אלחנן בע&quot;ז שם, ובריטב&quot;א, ובר&quot;ן, ובשו&quot;ת חוו&quot;י סי' קפ&quot;ה.<br /> :וב'''מנחת אשר''' (ל&quot;ח ט') כתב, שאם עובר על לפנ&quot;ע מיד כששם המכשול, עי' לעיל, י&quot;ל דלא עבר בלפנ&quot;ע כי זה בשוא&quot;ת, עי' לעיל, וגם אם המכשיל עבר בעת עשיית הנכשל את האיסור, מ&quot;מ פשוט לו שם שלא עובר, כי אם כן עובר אז שוב יעבור הראשון משום שהכשיל את השני גם בלפנ&quot;ע ושוב יעבור השני וכו' וכו' עד סוף כל הדורות, &quot;והרי הדבר מביא לידי גיחוך&quot;, ואומר שם בטעמו של דבר, שי&quot;ל שאין לפנ&quot;ע משום שעבר על עצם העבירה ולא שייך אז לדון מצד לפנ&quot;ע. ולכאו' זה ממש תלוי בנידון האם לפנ&quot;ע הוא ענף של העבירה בה מכשיל.<br /> <br /> *'''לפני עור כשמכשיל את חברו במדות רעות'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (סי' ש&quot;ע), מוכיח מקידושין לב. שאין בזה לפנ&quot;ע, דאל&quot;ה מה עוזרת מחילת האב הרי מכשיל הבן באיסור כעס. וב'''ברכ&quot;י''' (יו&quot;ד ר&quot;מ סקי&quot;ג) דחה ראייתו, ואומר שייתכן שיש גדר של כעס שמותר מצד איסור כעס ואסור מצד כבוד או&quot;א. וב'''ארחות צדיקים''' (בשער הקנאה באמצעו), כתב לא ללכת בבגדים שהכל מביטים בהם וכו', כי יבואו לקנא בו, 'והתורה אמרה ולפנ&quot;ע לא תתן מכשול'. אמנם י&quot;ל שזה משום לפנ&quot;ע ולא ממש איסור (ואולי קצת משמע מהלשון 'והתורה אמרה', שלא כתב 'ועובר עמש&quot;כ בתורה').<br /> :ויל&quot;ד בעצם האיסור, מה האיסור בזה, ראו '''רמב&quot;ם''' בספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות עשה ו|עשה ו ועשה ח}}, '''סמ&quot;ג''' (עשין ז'), ולשון הרמב&quot;ם בהל' דעות (פ&quot;ו), וראו '''גמ'&lt;nowiki/&gt;''' שבת {{ויקיטקסט|שבת קלג ב|קלג}}) וסוטה {{ויקיטקסט|סוטה יד א|יד.}} ולכאורה כל זה רק במידות שיש בהם תועלת לאחרים. ובשם '''הגר&quot;י סלנטר''' אומרים כי האיסור במידות הוא אף כשלא נכשל בהם בפועל, ולפי זה אתי שפיר שאין בזה לפנ&quot;ע - כי בעל מידות רעות 'עובר' על זה גם בלי הביטוי בפועל שהכשילו אותו. וראו גם '''שו&quot;ת הרדב&quot;ז''' תחילת חלק ח' (מכת&quot;י) מה שכתב שם לגבי מקור האיסור במידות רעות. (ויל&quot;ד בנדון זה מהנידון לעיל לגבי מחשבה רעה). {{הערה|וסיפר '''הגרנ&quot;צ פינקל''', ר&quot;י מיר, על '''הגר&quot;ח פרידלנדר''' שבעת אשר נודע לו כי ימיו ספורים, שאל ל'''גרא&quot;מ שך''' מה יעשה בשארית ימיו, האם ישקיע בספריו בתלמידיו או בלימוד אישי, והגרא&quot;מ ענה שישקיע בתיקון מדותיו. ולכאורה יל&quot;ע מה העניין בזה, הרי כבר לא יחטא כלפי אחרים במצבו הנוכחי? ועפ&quot;י דברי הגרי&quot;ס הנ&quot;ל י&quot;ל שכיוון שאיסורי המידות הינם בעצם תכונות הנפש ולא רק בביטויים בפועל, א&quot;כ 'עיקר תכלית האדם הוא שבירת המידות' - גם כשאין תוצאה מעשית לתכונות נפשו, ועדיין זהו הדבר החשוב מכל.<br /> כעין זה יש שביארו את דברי ה'''ביאור הלכה''' ריש סי' א' בענין שש המצוות התמידיות, דמצוה ה' היינו יראת ה'. וביאר הבה&quot;ל דהיינו מי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו כו', ולהנ&quot;ל א&quot;ש שזה תמידי כי מחוייב בכל רגע להיות מוכן לכך שאם יבא דבר עבירה לידו יתגבר על זה.}}<br /> <br /> *'''במבטל חברו ממצות עשה'''<br /> <br /> :ב'''תוס'''' ד&quot;ה מצת, בגיטין י., משמע שיש, וראו '''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו כו}} בשם ספר למודי ה' (לימוד ז).<br /> <br /> *'''האם דבר שהושג עם איסור לפנ&quot;ע נאסר לשימוש'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח ג' ל&quot;ה) כתב, ד'לא מצינו שאסרו בדיעבד מלדור שם בשביל לפנ&quot;ע'. (ויל&quot;ע ב'''גמ'''' ב&quot;מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא צ ב|צ:}} שקנסו שם את המכשיל גוי בסירוס).<br /> <br /> ===נתינת או מכירת מאכל לאדם שלא יברך או שלא יטול ידיו===<br /> ה'''רמ&quot;א''' בשו&quot;ע או&quot;ח קס&quot;ג כתב: &quot;ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפנ&quot;ע לת&quot;מ&quot;. ומקורו מדברי '''רבינו יונה'''.<br /> וכתב שם ב'''ביאור הלכה''', שדווקא כשיאכל מיד אז אסור, וכלשון 'להאכיל', אך בנוטל לביתו מותר כי מי יודע איך יאכלנו שם. וכ&quot;כ במשנ&quot;ב שם סקי&quot;א שבספק שמא לא יטול ידיו מותר.<br /> <br /> וב'''שו&quot;ע''' קס&quot;ט א' כתב המחבר: &quot;ואסור ליתן לו פרוסת פת אא&quot;כ יודע בו שנטל ידיו&quot;, ומיירי בשמש הסעודה, ומקורו מהגמ' בחולין {{ויקיטקסט|חולין קז ב|קז:}}.<br /> ומשמע שבספק נטל ידיו ג&quot;כ אסור. וכתב ה'''מג&quot;א''' שם, שדווקא בשמש נאמר דין זה כי חוששים שמא מתוך טרדתו ישכח ליטול ידיו, אך בשאר אנשים מותר לתת. ומביא שלדעת רבינו יונה אסור גם בשאר אנשים. וב'''פרי מגדים''' כתב, שבשמש חסיד מותר לתת כשזה רק ספק שמא לא נטל.<br /> <br /> וב'''שו&quot;ע''' שם סעיף ב' איתא: &quot;לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך&quot;, וכתב ע&quot;ז הרמ&quot;א &quot;ויש מקילים אם נותן לעני בתורת צדקה&quot;.<br /> וגם פה משמע שבספק יברך ג&quot;כ אסור, ומקור דין זה הוא מ'''תלמידי ר' יונה''' (על הרי&quot;ף חולין קז:) שאמרו שכמו שכתוב בגמ' חולין גבי נט&quot;י, ה&quot;ה גבי ברכה, ואומרים שם שבצדקה יש להקל.<br /> <br /> '''א&quot;כ לסיכום:''' &lt;U&gt;במקור א'&lt;/U&gt; (קס&quot;ג) איתא שאסור רק בוודאי לא נטל, וזה משום דמיירי בשאר אדם, &lt;U&gt;ובמקור ב'&lt;/U&gt; (קס&quot;ט א') איתא שאסור בלא נט&quot;י ואפי' בספק, וזה משום דמיירי בשמש, &lt;U&gt;ובמקור ג'&lt;/U&gt; (קס&quot;ט ב') איתא לגבי ברכה (ולא נט&quot;י), שלא יתן למי שלא יברך ואפי' בספק, ומשום צדקה מותר, וזה דווקא פה שזה ספק ולעניין הברכה, אך בודאי או בספק בנט&quot;י יהא אסור{{הערה|יש לעיין למה לא אומרים שעשה דצדקה ידחה את לא תעשה דלפנ&quot;ע. גם לכאורה זה רק ספיקא דרבנן כי כל חיוב הברכה הוא דרבנן והרי ספיקא דרבנן לקולא? וב'''פרי מגדים''' מסביר (ראו לעיל הערה 17) שאין פה מצות חסד אם יש למקבל תקלה בזה, (וכעי&quot;ז אומרים לגבי ת&quot;ת כשנצרך לנקביו, שאין 'עשה דוחה ל&quot;ת' כיוון שאין את מצות תלמוד תורה כשאי&quot;ז בגוף נקי, ודלא כמצות קריאת שמע שדוחה טינוף כשאי אפשר לסלקו, רא '''שו&quot;ת יד אליהו''' דכתב כן משום דהוי עשה דרבים שדוחה עשה דיחיד ד'והיה מחניך קדוש'. וע&quot;ע כעי&quot;ז ב'''שו&quot;ת אחיעזר''' ח&quot;ד סו&quot;ס ע&quot;ה שקרבן נפסל בנעבד כי זה פסול במצוה ולא סתם איסור חיצוני), וכן לגבי ספק כתב שאע&quot;ג שזה דרבנן 'לא מקילינן בספק כי הא', ע&quot;ש, וכן יש לומר שזה לפנ&quot;ע דאורייתא, ראו לעיל בגדרי המכשיל בעבירה דרבנן.}}.<br /> <br /> ומקור דין ג' הוא מתלמידי ר' יונה, וב'''בית יוסף''' פסק כמותם אמנם ה'''ב&quot;ח''' חולק, ומ&quot;מ גם הב&quot;י כתב בשו&quot;ע לשון של 'לא יתן' ולא כתב 'אסור' כדלעיל. (וב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' חכ&quot;ב סי' ג' מדייק מזה שמשמע דבדיעבד אפשר להקל בלא יברך).<br /> <br /> ולפי תלמידי ר&quot;י, במקור א' הדין אמור להיות שאסור אף בספק, כי לומדים מוודאי לא נטל כמו שלומדים לעניין לא יברך מלא נטל, ומ&quot;מ המשנ&quot;ב הנ&quot;ל כתב לא כך, וכך משמע מהרמ&quot;א שם, וזה משום שפסקו לא כתר&quot;י לענין זה, וב'''שער הציון''' סקי&quot;א (בסי' קס&quot;ג) הביא שגם ה'''חיי אדם''' פסק שבספק מותר (בשאר אדם), ושב'''רמב&quot;ם''' (ברכות ו' י&quot;ט) משמע שכלל לא אסר בספק ואפי' בשמש, כי העתיק רק את הברייתא שאוסרת בודאי לא נטל ואת הברייתא של שמש שאסור בספק לא כתב. ואומר שם המשנ&quot;ב, שגם לתר&quot;י שמחמירים בסתם אדם בספק נט&quot;י, מ&quot;מ בצדקה וודאי שאין להחמיר, וזה משום שגם לתר&quot;י יש קולא מסויימת בצדקה, לגבי ספק יברך. וכנ&quot;ל.<br /> <br /> ובמקור ג', ה'''מג&quot;א''' כתב כמ&quot;ש לעיל שדווקא בספק התירו משום צדקה, אמנם עי' ב'''מחצה&quot;ש''' שם שאם ידוע שלא יברך אך זה משום שאינו יודע ולא משום רשעות, יהא מותר לתת לו בצדקה אף שוודאי לא יברך. וה'''ב&quot;ח''' כתב, שלא רק שיש את 'היתר הצדקה' דווקא בספק ברכה ולא בוודאי, אלא שגם בספק, דווקא בספק ברכה הקילו ולא בספק נט&quot;י. ובעצם אלו דברי התר&quot;י, אלא שהב&quot;ח הוא זה שפסק כמוהם. וזה כנ&quot;ל. (וב'''ט&quot;ז''' סק&quot;ג מסביר את דברי הרמ&quot;א שיש להקל בצדקה, שזה משום שוודאי דמצות צדקה גובר על ספק האיסור של אי ברכה או אי נט&quot;י. ורואים שפי' דלא כב&quot;ח, אלא דס&quot;ל שהמקילים בספק יברך משום צדקה, מקילים כמו&quot;כ בספק בנט&quot;י).<br /> <br /> ובביאור דעת הב&quot;ח (התר&quot;י) דחלוק דין ברכה מנט&quot;י, לכאורה יש לומר שלאכול לחם בלא נט&quot;י הרי זה 'מעשה איסור', משא&quot;כ כשאוכל בלי ברכה, המעשה מותר אלא שביטל מצות עשה דרבנן כשלא בירך. ויסוד לחילוק זה מצינו ב'''פת&quot;ש''' (יו&quot;ד שמ&quot;א סק&quot;ד) לגבי אונן שפטור ממצוות עשה וחייב בל&quot;ת, שכתב שם בשו&quot;ע שאוכל ללא ברכה, ובפת&quot;ש מביא מחלוקת אם הוא הדין בלא נט&quot;י, או שמא נט&quot;י שאני וחייב כיוון שזה לאו ולא כברכה שזה עשה, (וא&quot;כ יכול להיות עוד חילוק, שבביטול עשה אין לפנ&quot;ע, אך עמש&quot;כ לעיל). וא&quot;כ אפ&quot;ל שבנותן חפץ שיעבור עי&quot;ז בלאו, ה&quot;ז 'חפץ אסור', ויש לפנ&quot;ע, אך בנותן חפץ שעי&quot;ז יתחייב בעשה, אי&quot;ז חפץ אסור אלא חפץ שגורם לחיוב, ושאני לעניין לפנ&quot;ע, ולכן מקילינן בצדקה.<br /> <br /> ועוי&quot;ל, עפי&quot;ד ה'''ריטב&quot;א''' {{ויקיטקסט|חידושי_הריטב&quot;א_על_הש&quot;ס/חולין/פרק_ח#דף_קו_עמוד_א|בחולין ק&quot;ו}} (הובא ב'''שע&quot;ת''' או&quot;ח קנ&quot;ח סק&quot;א, וראו '''שדי חמד''' מע' ברכות א' כ&quot;ט, '''בן איש חי''' שמיני אות א', ובספר '''וזאת הברכה''' פ&quot;ב הע' 3) שאומר שאם נט&quot;י ובירך ואח&quot;כ נמלך לא לאכול לחם, אי&quot;ז ברכה לבטלה כיוון שכשנטל ידיו חשב שיאכל והיה חייב אז בנטילה. ואפ&quot;ל שכל דברי הריטב&quot;א דווקא בחיוב נט&quot;י, דס&quot;ל שחיוב זה חל על האדם ברגע שמתכנן לאכול, וחיוב זה נובע מהמצב בו הוא שרוי - שמתכנן לאכול לחם, ואף אם אח&quot;כ המצב ישתנה - שלא יאכל, מ&quot;מ החיוב היה עליו כשנטל, וממילא ברכתו אז לא היתה לבטלה. ולפי&quot;ז, אם בירך 'המוציא' ונמלך לא לאכול, בירר למפרע שברכתו היתה לבטלה כיוון שבסוף לא אכל, ואי&quot;ז כמ&quot;ש הריטב&quot;א בנט&quot;י. כלומר: י&quot;ל שהריטב&quot;א לא דיבר בברכות הנהנין ורק בחיוב הספציפי של נט&quot;י לרוצה לאכול אז שייכים דבריו{{הערה|לגופו של עניין: בשם ה'''חזון איש''' אומרים שהוכיח כריטב&quot;א ממה שחז&quot;ל הפקיעו לפעמים קידושין, ולכאורה הם מבררים שכל הברכות היו לבטלה, אלא ע&quot;כ כריטב&quot;א. ושמע מינה, דדברי הריטב&quot;א הם גם בברכות ולא כמ&quot;ש. אמנם ב'''שו&quot;ת חוו&quot;י''' (סי' ק&quot;ל) כתב שהפי' של 'תרומה ליכא מצוה לאתשולי עלה', הוא ש'יש עבירה', כי עי&quot;ז שנשאל מברר למפרע שברכותיו היו לבטלה. ואם נרצה לומר דלא פליג על הריטב&quot;א, צ&quot;ל כמו שחילקנו לעיל בין ברכה לנט&quot;י. אמנם ב'''שו&quot;ת עמודי אש''' (ב' ל&quot;ג) משמע ג&quot;כ כדלעיל בשם החזון איש, דפסק כריטב&quot;א לגבי ברכת המצוות. וניתן לחלק בין ברכת המצוות לברכת הנהנין, שכמו שב'יצא מוציא' זה דווקא בברכהמ&quot;צ ולא בברכה&quot;נ, וזה משום שחיוב הברכה חל משום המצוה וכל המצווה חייב בברכה, משא&quot;כ ברכה&quot;נ זה חיוב אישי רק על הנהנה, וכמו שאומרים שאחר שלא נהנה לא חייב בברכה ולכן לא יכול להוציא, כך גם המברך, לו יתברר בסוף שלא נהנה, א&quot;כ לא חל עליו חיוב הברכה והוי ברכה לבטלה גם לריטב&quot;א וכמ&quot;ש לעיל. אם כי יל&quot;ד אם ברכת הפרשת תרומה הויא ברכה&quot;נ, כי הלא החוו&quot;י כתב על ברכת התרומה דהויא ברכה לבטלה. וראו ב'''מג&quot;א''' (או&quot;ח סי' ח' סק&quot;ב) לעניין חלה ובמש&quot;כ ע&quot;ד ב'''בהגר&quot;א''' שם. (וראו '''שו&quot;ת חתם סופר''' יו&quot;ד רנ&quot;ג וש&quot;כ, '''רש&quot;ש''' בנדרים נט., ו'''ספר החיים''' לגר&quot;ש קלוגר סי' ת&quot;כ, שכתבו שהנשאל על תרומה לא הויא ברכתו לבטלה, ולא כחוו&quot;י הנ&quot;ל, אך הם חולקים מצד שאין זה נקרא שהמצוה בטלה לגמרי למפרע. ומ&quot;מ א&quot;כ גם על ראיית החזון איש י&quot;ל כן). ועוד יל&quot;ד אם ברכת נישואין שהחזון איש מיירי בה הויא ברכהמ&quot;צ או הנהנין, וראו גבי ברכת אירוסין ב'''שו&quot;ת הרא&quot;ש''' כלל כ&quot;ו, '''רמב&quot;ם''' אישות ג' כ&quot;ג, ו'''רא&quot;ש''' פ&quot;ק דכתובות סי' י&quot;ב, וע&quot;ע במח' ה'''נודע ביהודה''' תניינא אה&quot;ע א' עם ה'''תבואות שור''' יו&quot;ד א' נ&quot;ט, עי' ב'''רעק&quot;א על שו&quot;ע''' יו&quot;ד א' ט&quot;ז ואה&quot;ע ל&quot;ד ב', אך שם הנידון אם זה ברכת השבח או המצוות. ומ&quot;מ, דברינו למעלה הם לו נסיק שיש שינוי בין נט&quot;י לשאר דברים, וכך גם משמע מהריטב&quot;א שחיוב נט&quot;י שונה, ושאפי' לגבי ברכת נט&quot;י לא נגיד שאם בירך קודם נטילה ונמלך אין זה ברכה לבטלה, (והטעם שאי&quot;ז לבטלה כי מ&quot;מ קיים את מצות הנטילה). וע&quot;ע ב'''ספר המנהיג''' (אירוסין ונישואין ק&quot;י, ומילה קכ&quot;ג) שמברך ברכת אירוסין ומילה אחר מעשה, כי שמא יחזור בו ויהא ברכה לבטלה. וראו ב'''בהגר&quot;א''' או&quot;ח ח' (בטעם ב'). אמנם המהרש&quot;ק ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' תניינא סי' צ&quot;ח כתב, שברכת אירוסין היא לפני קידושין, כי אף אם יחזור בו אי&quot;ז לבטלה כי תקנו על שעת קידושין. (ויעויין ב'''דעת קדושים''' (ל&quot;ט ט') שתפילין שהתברר שהיו פסולות אי&quot;ז ברכה לבטלה עד כעת, וכמו 'ברך ה' חילו' וגו' בקידושין סו:, וראו גם '''שו&quot;ת פרי השדה''' ג' קי&quot;ז, ו'''שו&quot;ת יביע אומר''' ח&quot;ז או&quot;ח סי ה', ו'''שו&quot;ת משנה הלכות''' ח&quot;ה סי' י&quot;א).}}.<br /> <br /> ולפי&quot;ז, יתכן לומר שהנותן אוכל למי שלא יטול, וב'''ביאור הלכה''' הנ&quot;ל במקור א' כתב שזה דווקא שרוצה לאכול לאלתר, יש איסור לפנ&quot;ע כיוון שיש על המקבל כבר עכשיו חיוב של נט&quot;י, משא&quot;כ אם לא יברך, אי&quot;ז חיוב שיש עליו אלא שאחרי שאכל בלא ברכה מתברר שהוא במצב אסור כי הוא אחרי אכילה ללא שהיתה לפניה ברכה. (וחיוב האדם הוא 'לא להכניס עצמו לאונס' - למצב של 'אכול' בלי ברכה). ולשון הב&quot;ח לגבי ברכה: &quot;בשעה שנותנו לו אינו עובר, ואם אח&quot;כ לא יברך מה עלינו לעשות&quot;, משמע כנ&quot;ל. (וב'''באה&quot;ט''' שבשו&quot;ע מהדורת פריעדמאן של מכון י-ם, יש תוספת ש'שאר דברים' דינם כמו אי ברכה. וזה כנ&quot;ל). וחילוק זה מבוסס גם על מש&quot;כ לעיל לחלק בין מכשיל בשעת העבירה או לפניה. וראו ב'''שו&quot;ת מהרש&quot;ם''' (ב' צ&quot;ג) שביאר בב&quot;ח שמותר כיון שאין הנתינה בשעת עבירה.<br /> <br /> ולגבי מכירה, יש שכתבו דשאני מסתם נתינה, כ&quot;כ ב'''שו&quot;ת מהרש&quot;ג''' (ב' ק') וציין גם ל'''שו&quot;ת מהרש&quot;ם''', וראו ב'''נצי&quot;ב''' (ל&quot;ב) לעיל לגבי מכשיל לפני שעת העבירה, וכ&quot;כ גם ב'''חוו&quot;י''' (קפ&quot;ה) בתור צירוף להקל משום שמכירה שאני, ואומר שלכן נהגו להקל בכמה דברים במכירה לגוי. ובספר '''מאמר מרדכי''' (על שו&quot;ע או&quot;ח קס&quot;ט), כתב שבזמננו אין נוהגים ליזהר באיסורי הנתינה הללו, וסיים שה' הטוב יכפר. ובספר '''תורת חסד''' (או&quot;ח ה') מאריך בטעם ההיתר למכור בחנות לשאינם מברכים, וכותב שאי&quot;ז 'דבר אסור' ושלא נותן בידיים ושהוי חד עברא וכו', וכ&quot;כ בטעם ההיתר גם ב'''שו&quot;ת מהרש&quot;ם''' (או&quot;ח ח&quot;ו סי' י&quot;ז) בקצרה, וב'''שו&quot;ת בית ישראל''' (או&quot;ח כ&quot;ח). וב'''פת&quot;ש''' (יו&quot;ד קי&quot;ז ס&quot;ק ס&quot;ה) מקל במוכר איסור דרבנן, וע&quot;ע ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חלק כ&quot;ב סי' ג'). (אמנם ב'''תוס'''' גיטין סא. משמע לא כך, אך ב'''רמב&quot;ן''' ע&quot;ז טו: ו'''רשב&quot;א ריטב&quot;א ור&quot;ן''' שם מחלקים בין מכר לשאלה, ומ&quot;מ זה היתר רק כשאפשר לתלות בהיתר. ועיי&quot;ש בכ&quot;ז).<br /> <br /> ולעניין נתינה כשיש חשש שאם לא יתן הלה ישנאנו, הנה ודאי שבעקרון אין שיקול זה מתיר לעבור על איסור, אלא שאם ישנא את כל הנושא הקרוי 'דת' בגלל אי הנתינה הזו, א&quot;כ יש עניין לתת לו את האוכל כדי להצילו מאיסור חמור זה, ונתינה זו אינה מכונה בשם 'הכשלה' אלא בשם 'הצלה'. ראו '''שו&quot;ת מנחת שלמה''' (קמא ל&quot;ה) שפסק כך לגבי מארח חילוני בביתו וכד', וביאר את סברתו ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ו'). ובשם ה'''חזון איש''' (שביעית {{היברובוקס|41159|81|יב ט ד&quot;ה ונראה}}, הובא לעיל גבי ספק יכשל) מביאים שרק בספק יעבור שרי משום הנ&quot;ל, אמנם במנח&quot;א ביאר שודאי גם החזון איש יודה במקרה שמארח עבריין בביתו, אלא שבאופן כללי אמר שאין להקל משו&quot;ה אלא בספק. וכגרשז&quot;א, כ&quot;כ גם ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח ח&quot;ה סי' י&quot;ג) ו'''שבט הלוי''' (ד' י&quot;ז) ו'''תשובות והנהגות''' (א' תפ&quot;ג).<br /> <br /> ובספר '''פאר הדור''' על החזון איש (ח&quot;ג עמ' קצ&quot;ה), מסופר שהתיר בכל גווני כדי שלא יכשל ב'לא תשנא', אולם הגרשז&quot;א אמר ע&quot;ז שודאי שלא אמר כך בדיוק, דאי&quot;ז היתר אלא בחשש לשנאה כללית.<br /> <br /> ומ&quot;מ אומר הגרשז&quot;א, שכל זה ביחיד המגיש, אבל אין היתר לתת בפרהסיה אוכל לכאלו משום שמא ישנאו וכו', וכמ&quot;ש ה'''מהרש&quot;ם''' (בהגהות לספר אורחות חיים החדש סי' תקנ&quot;א אות ל'), שאין למכור בשר בימים שבין ר&quot;ח אב לט' באב כדי להציל את הקונים מאיסור טריפה, כי אין לבטל בשבילם אפילו רק מנהג בעלמא שאוסר למכור אז בשר. וכן יהא אסור לפי&quot;ז למכור להם סתם יינם כדי להצילם באיסור יין ערלה וכד', (אמנם עי' ב'''שו&quot;ת מנחת פתים''' (יו&quot;ד קנא, הוזכר גם לקמן) שהקל בלאו הכי למכור להם סתם יינם. ומ&quot;מ נפק&quot;מ למכור למי שאינו מחלל שבת בפרהסיה). וע&quot;ע בספר '''הליכות שלמה''' (תפילה פ&quot;ב הע' 80), ו'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חי&quot;א סי' נ&quot;ה).<br /> <br /> ==מראי מקומות לנידונים הלכתיים אקטואליים==<br /> <br /> *'''הושטת יין למחלל שבת בפרהסיה'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת מנחת פתים''' לגר&quot;מ אריק (יו&quot;ד קנ&quot;א) מתיר, ואומר שאפי' בסתם יינם נהגו להקל. וראו '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (א' ע&quot;ז), ו'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (ח&quot;ח י&quot;ח, וחכ&quot;ב ג'). וב'''שו&quot;ת חתם סופר''' (יו&quot;ד ק&quot;כ) כתב שאין להחמיר בזה כ&quot;כ כי אי&quot;ז משום חתנות אלא משום קנס, (וע&quot;ע '''בית ישראל''' או&quot;ח ס&quot;א, '''חלקת יעקב''' א' ע&quot;ז, ו'''שארית ישראל''' אה&quot;ע ז').<br /> <br /> *'''עישון ומכירת סיגריות'''<br /> <br /> :עי' ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (ט&quot;ו ל&quot;ט, כ&quot;א י&quot;ד) שאוסר את העישון ואת הסיוע לו, (וראו ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' יו&quot;ד ב' מ&quot;ט, אך כיום ידוע אחרת וכו', עי' '''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' חט&quot;ו ו'''שו&quot;ת שבט הלוי''' י' רצ&quot;ה), וע&quot;ע '''שו&quot;ת עמודי אור''' (כ&quot;ט), '''שו&quot;ת תשובות והנהגות''' (ג' שנ&quot;ד), '''שו&quot;ת יחוה דעת''' (עמ' קפ&quot;א בהערות), ו'''לקוטי אמרים''' לחפץ חיים (פי&quot;ג). וע&quot;ע ב'''קובץ 'מבקשי תורה'''' חשון תשנ&quot;ט (עמ' קע&quot;ד) במה שכתב בשם הגרי&quot;ש אלישיב, ושוב יל&quot;ד כיום.<br /> <br /> *'''להראות לנהג השואל בשבת את הדרך הקצרה'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חט&quot;ו סי' י&quot;ח י&quot;ט), דן בזה, וס&quot;ל שלא יראה, דאין חיוב הפרשה מאיסור כיוון דקי&quot;ל 'הלעיטהו', ועוד שאי&quot;ז מסייע אלא רק 'שב ואל תעשה', ועוד משום מש&quot;כ לעיל שאין איסור כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר, ע&quot;ש, ועוד משום מש&quot;כ '''שו&quot;ת יד יצחק''' (ב' צ&quot;ה, הובא בדרכ&quot;ת ס&quot;ק י&quot;ז) שעזרה כזו מתפרשת כחיזוק ידיו. ע&quot;ש.<br /> <br /> *'''ליסע במוצ&quot;ש עם נהג שלא מבדיל'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת מנח&quot;ש''' (קמא ל&quot;ה ב') מתיר, הובא לעיל, וראו ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חי&quot;א סי' ל&quot;ד) היתר מטעם אחר, וע&quot;ע שם בחי&quot;ב (סי' ל&quot;ח). וכתב שם גם את סברת הגרשז&quot;א, וכ&quot;כ בספר '''תורת חסד''' (או&quot;ח ה') שהובא לעיל.<br /> <br /> *'''למכור ולהשכיר בתים ובתי עסק לחשודים על חילול שבת'''<br /> <br /> :'''חוות יאיר''' (קפ&quot;ה), '''מהרש&quot;ם''' (ב' קפ&quot;ג), '''כתב סופר''' (יו&quot;ד ע&quot;ז), '''אגרות משה''' (יו&quot;ד א' ע&quot;ב ואו&quot;ח ב' ס&quot;ו ופ'), '''שרידי אש''' (ב' י&quot;ט), '''מנחת שלמה''' (ל&quot;ה). ועיין '''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חי&quot;ג סי' ל&quot;ט) שאסור להשכיר חנות שתיפתח בשבת, ע&quot;ש ובמה שכתב מ'''שו&quot;ת ערוגת הבושם''' (או&quot;ח נ&quot;ד) שאסור מדין 'הרחק משכן רע'. וראו ב'''שו&quot;ת מטה לוי''' (ח&quot;ב סי' י&quot;ח) שכתב שאם יש לו חלק בבעלות חנות המחללת שבת, יסיר שמו ממנה, אך את הכסף שיש לו שם א&quot;צ ליטול אם יכולים להתקיים גם בלעדיו, ואם תאמר שצריך אז כל עבריין יעשה כך לשותפו. ע&quot;ש.<br /> <br /> *'''חתונת חילונים, סידור קידושין והשכרת האולם'''<br /> <br /> :עי' '''שו&quot;ת שרידי אש''' (ג' כ&quot;ח), '''שו&quot;ת אגרות משה''' (אה&quot;ע ח&quot;ד, יו&quot;ד ח&quot;א ע&quot;ב, או&quot;ח ח&quot;ד ל&quot;ה), ו'''חכמת אדם''' (קכ&quot;ו ט&quot;ו), '''שו&quot;ת מלמד להועיל''' (יו&quot;ד ע&quot;ט), '''שו&quot;ת שארית ישראל''' (ז'), '''שו&quot;ת תשובות והנהגות''' (ב' תרמ&quot;א), '''שו&quot;ת שאלת יצחק''' (ס&quot;ב), ובספר '''ישמח לב''' (ח&quot;א אות קס&quot;א). וע&quot;ע לגבי התר נישואין לחילוני, ב'''שו&quot;ת יבי&quot;א''' (ח&quot;ב אה&quot;ע כ&quot;א). (וב'''שו&quot;ת משיב דבר''' ב' ל&quot;ב שהובא לעיל, אומר שאם זה בח&quot;ע, כיוון שזה לפני שעת עבירה, לתוס' ורא&quot;ש שרי, ולרש&quot;י ורמב&quot;ם שרי אם פרנסתו בכך דאז חשיב כדרכי שלום). וע&quot;ע ב'''שו&quot;ת מהר&quot;י אסאד''' (ח&quot;ד סי' ק&quot;מ) גבי גרושה לכהן המאיים להתנצר.<br /> <br /> *'''נתינת הכשר למקום המגיש בשר וחלב'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת יבי&quot;א''' (ו' יו&quot;ד ג' ג') מתיר, ודלא כ'''ציץ אליעזר''' (י&quot;א נ&quot;ה). וב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד א' נ&quot;ב) מתיר גם כן, כי ההכשר על האוכל ולא על המוכר, ואם אדם קונה דבר האסור לו מצד עצמו, אי&quot;ז עניין ההשגחה. (הציץ אליעזר מיירי כשהמשגיח צריך לעמוד שם ולא למחות, עיי&quot;ש, ואי&quot;ז אותו מקרה כמו באגרות משה).<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:לפני עיוור לא תתן מכשול]]<br /> [[קטגוריה:פסחים כב:]]<br /> [[קטגוריה:מועד קטן ה.]]<br /> [[קטגוריה:מועד קטן יז.]]<br /> [[קטגוריה:נדרים סב:]]<br /> [[קטגוריה:קידושין לב.]]<br /> [[קטגוריה:בבא מציעא ה:]]<br /> [[קטגוריה:בבא מציעא עה:]]<br /> [[קטגוריה:בבא מציעא צ:]]<br /> [[קטגוריה:עבודה זרה ו.]]<br /> [[קטגוריה:עבודה זרה ו:]]<br /> [[קטגוריה:עבודה זרה כב.]]<br /> [[קטגוריה:חולין ז:]]<br /> [[קטגוריה:נדה נז.]]<br /> [[קטגוריה:רוצח ושמירת נפש פרק יב]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן קסג]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן קסט]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן קיט]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן קנא]]</div>

בעל המחבר ספר https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%95%D7%A8_%D7%9C%D7%90_%D7%AA%D7%AA%D7%9F_%D7%9E%D7%9B%D7%A9%D7%95%D7%9C&diff=19405 2022-04-10T19:31:24Z

<p>בעל המחבר ספר: /* נתינת מכשול פיזי לפני עיוור ממש */</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה|}}<br /> <br /> &quot;לפני עיוור לא תתן מכשול&quot; הוא איסור הנאמר בתורה, וממנו למדנו שאסור לתת עצה רעה לפני סומא בדבר, שאסור להכשיל אדם אחר בעבירה, ובפשטות יש בפסוק זה גם איסור שלא להכשיל סומא ממש. {{ש}}מלבד האיסור דאורייתא של &quot;לפני עיוור לא תתן מכשול&quot; כשמכשיל אחר בעבירה, יש איסור נוסף מדרבנן מצד &quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot;, ופרטים רבים נאמרו בגדרי איסורים אלו.<br /> <br /> {{מקורות|{{ויקיטקסט2|משנה בבא מציעא ה יא|בבא מציעא ה יא}}, {{ויקיטקסט2|משנה שביעית ה ו|שביעית ה ו}}|{{ויקיטקסט2|נדרים סב ב|נדרים סב:}}, {{ויקיטקסט2|עבודה זרה ו ב|עבודה זרה ו:}}||הלכות רוצח ושמירת הנפש {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות רוצח ושמירת נפש יב יד|יב יד}}, ספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|ל&quot;ת רצט}}|{{ויקיטקסט2|שולחן ערוך אורח חיים קסג|או&quot;ח קסג}}, {{ויקיטקסט2|שולחן ערוך אורח חיים קסט|או&quot;ח קסט}}, {{ויקיטקסט2|שולחן ערוך יורה דעה קיט|יו&quot;ד קיט}}, {{ויקיטקסט2|שולחן ערוך יורה דעה קנא|יו&quot;ד קנא}}}}<br /> ==יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול==<br /> {{לפני עיוור ניווט}}<br /> ===מקור האיסור פירושו וגדרו===<br /> כתוב בתורה &quot;ולפני עור לא תתן מכשול&quot; {{ויקיטקסט|ויקרא יט יד|ויקרא יט יד}}, ומפסוק זה נלמדו כמה איסורים בהכשלת האחר: <br /> <br /> *'''עצה רעה''': איתא ב'''ספרא''' {{ויקיטקסט|ספרא על ויקרא יט יד|ב יד}} &quot;ולפני עור לא תתן מכשול - לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל יאמר אדם לחברו מכור שדך וקח חמור והוא עוקף עליו ונוטלה ממנו&quot;{{הערה|ב'''סה&quot;מ לרס&quot;ג''' לא כתב זאת, וב'''הגהות הגרי&quot;פ פערלא''' לרס&quot;ג (ח&quot;ב, בסוף ל&quot;ת נ&quot;ה) מסביר דס&quot;ל דעצה רעה נכלל באיסור אונאת דברים, וכמו שמשמע מסיום הברייתא בספרא פרשת בהר {{ויקיטקסט|ספרא (מלבי&quot;ם)/פרשת בהר/פרק ד|פרשה ד}} (ויל&quot;ע בלשון שם ובספרא דלעיל) ורש&quot;י {{ויקיטקסט|רש&quot;י על ויקרא כה יז|ויקרא כה יז}} . אמנם ב'''תוספתא''' {{ויקיטקסט|תוספתא/בבא_מציעא/ג#הלכה_יג|ב&quot;מ ג יג}} ו'''בגמרא''' {{ויקיטקסט|בבא מציעא נח ב|ב&quot;מ נח}} לא גרסו בברייתא של אונאת דברים את איסור עצה רעה.}}.<br /> <br /> *'''פיתוי לעבירה''': ב'''ברייתא''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה ו ב|ע&quot;ז ו:}} נאמר: &quot;מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבן נח, שנאמר ולפני עיוור לא תיתן מכשול&quot;. ובטעם הדבר כתב '''החינוך''' {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|מצוה רלב}} &quot;שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד&quot;.<br /> <br /> :וב'''שערי תשובה''' לרבינו יונה {{ויקיטקסט|שערי תשובה ג נב|ג נב}} מוסיף, שנכלל בלאו זה שלא יורה שלא כדת{{הערה|ולשון ה'''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות תלמוד תורה ה ד|ת&quot;ת ה ד}}: &quot;וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וגו', וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים&quot;. וראו גם '''שו&quot;ת מנחת יצחק''' (ח&quot;ד עט ה) שכ&quot;כ הרש&quot;ש בביאור רש&quot;י (סנהדרין עד עה), ומביא שב'''שו&quot;ת מהר&quot;ם שיק''' (או&quot;ח שג) מסביר שזה משום החזקת עוברי עבירה.}}. (וב'''ספר החינוך''' {{ויקיטקסט|ספר החינוך עח|עח}} כתב שחכם שהורה שלא כדין העבירה עליו ולא עלינו, (וכעי&quot;ז מובא [[לפני עיוור לא תתן מכשול#האם לפנ&quot;ע הוא איסור בפני עצמו, או סניף של העבירה בה מכשיל|להלן]] בשם '''רש&quot;י'''), ויש מקום לדון לפי זה מדוע הוי לפנ&quot;ע כשמורה שלא כדין הרי העבירה חלה רק עליו. וכנראה שיש איזושהי חלות עבירה גם על העושה, אולי ברמה של אונס, ולכן הוי לפנ&quot;ע{{הערה|וזה רק אם נאמר שכשמכשיל מישהו והנכשל אנוס יש בזה לפנ&quot;ע. עיין להלן בזה. וראה להלן גם הדיון אם יש איסור לפנ&quot;ע בשב ואל תעשה.}}).<br /> <br /> *'''הכשלת עיוור''': על אף שבפשטות התורה בפסוק זה גם אסרה את הפעולה של נתינת מכשול פיזי בדרכו של העיוור, יש אומרים שפסוק זה בא ללמד רק את המשמעות של הכשלה בעבירה או בעצה רעה, ונפרט:<br /> <br /> ====נתינת מכשול פיזי לפני עיוור ממש====<br /> <br /> כתב '''הרמב&quot;ם''' בספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|ל&quot;ת רצט}}: &quot;הזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו. והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו... ולאו זה כולל ג&quot;כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה... ודברים רבים מאד מזה הסוג יאמרו בהן עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא - כמו שזכרנו תחלה&quot;. ובפשטות משמע שהפסוק כולל '''רק''' עצה רעה או פיתוי לעבירה (וכן משמע מדבריו בפיהמ&quot;ש, מובא לקמן בפסקא &quot;בנכשל שוגג או מזיד&quot;). <br /> <br /> כך גם מדייקים את שיטת '''הראב&quot;ד''': ברמב&quot;ם כתב שעל 24 דברים בית דין מנדים את מי שעושה אותם, ואחד מהם הוא &quot;המכשיל את העיוור&quot;. הראב&quot;ד טרח להגיה &quot;כגון המכה את בנו הגדול&quot; (מבואר בגמ' {{ויקיטקסט|מועד קטן יז א|מו&quot;ק יז.}} שזו הכשלה בעבירה, כי הבן עלול לבזות או להכות את אביו בחזרה), ומשמע שהבין שהמכשיל עיוור ממש, אינו כלול בפסוק זה{{הערה|ראב&quot;ד הלכות ת&quot;ת {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות תלמוד תורה ו יד|ו יד}} כך דייק מדבריו ה'''ב&quot;ח''' (יו&quot;ד שלד), הובא גם ב'''הגהות הגרי&quot;פ פערלא''' לרס&quot;ג (לאוין נ&quot;ה).}}. <br /> <br /> גם ב'''ספר החינוך''' {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|מצוה רלב}} משמע שהפסוק כלל לא מדבר על המכשיל עיוור. &quot;שם המצוה&quot; שהעניק בעל החינוך לדין זה: &quot;שלא להכשיל תם בדרך&quot;{{הערה|יש גירסאות מעט שונות בין הדפוסים, אולם המשמעות דומה.}}, הלשון &quot;תם&quot; משתמעת שמדובר רק על עני בדעת ולא על סומא. ב'''מנחת חינוך''' {{היברובוקס|14092|19|רלב ה}} מדייק גם כן ממה שכתב החינוך דלפנ&quot;ע הוי לאו &quot;שאין בו מעשה&quot;. וכמובן שנתינת מכשול פיזי הרי זה מעשה גמור.<br /> <br /> מאידך, '''ספר חסידים''' (אות תרע&quot;ג) אוסר למוכה שחין לרחוץ במרחץ דרבים משום לפנ&quot;ע, וב'''משך חכמה''' וב'''תורה תמימה''' (ויקרא יט יד) כתבו ש&quot;אין מקרא יוצא מידי פשוטו&quot; (שבת סג.), ועל כן שיטתם דודאי שפס' זה כולל גם את איסור נתינת מכשול פיזי לפני עיוור. <br /> <br /> ו'''בגמ'&lt;nowiki/&gt;''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה טו א|ע&quot;ז ט&quot;ו}} איתא שאסור למכור לגויים כלי זיין משום לפנ&quot;ע, וכ&quot;פ '''הרמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות רוצח ושמירת נפש יב|רוצח יב}}, ובפשטות זה כמו שימת מכשול פיזי לפני עור. גם ב'''תוס'''' (ע&quot;ז כא. ד&quot;ה אלפני, בתי' השני) שכתב: &quot;א&quot;נ, כיון דאיסור שכונה (הוא כדי) שלא יבוא היזק לישראל, קרי ליה מכשול לפני עור&quot;, משמע שיש לפנ&quot;ע בכפשוטו. {{הערה|אם כי אולי י&quot;ל שזה דין דרבנן &quot;משום&quot; לפנ&quot;ע, ולכן קוראים לזה בגמ' כך. ולרמ&quot;ה דלהלן שמקור איסור ההיזק הוא מפס' זה, מובן יותר מדוע קוראים לזה כך.}}. <br /> <br /> אם כי לגופה של טענה שהרי &quot;אין מקרא יוצא מדי פשוטו&quot;, אחרים כתבו דכיון שבפס' נאמר &quot;לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלוקיך אני ה'&quot;, למדנו שהוקשו עיוור וחרש, וכמו שחרש לאו דוקא, כך גם עיוור{{הערה|'''משנה למלך''' (מלו&quot;ל ד ו, בשם ספר כנסת הגדולה), וכן ב'''רא&quot;מ''' עה&quot;ת (פר' קדושים). ובספר '''קרבן אהרן''' שם הקשה על דבריו.}}. ועוד, מהלשון &quot;ויראת מאלוקיך&quot; משמע שזה איסור המסור ללב{{הערה|'''כלי יקר''' ו'''גור אריה''' על התורה. וב'''הגהות הגרי&quot;פ פערלא לרס&quot;ג''' (לאוין נ&quot;ה, ח&quot;ב דף נ&quot;ד ע&quot;ב) כתב ששייך ציווי 'ויראת' גם על מכשול פיזי לפני עיוור, כגון אם מפיל כביכול שלא בכוונה. עוד יש לומר ש'ויראת' נאמר על החלק המסור ללב, ואין בזה כדי להוכיח שהאיסור לא כולל '''גם''' איסור של מכשול פיזי.}}. יש גם שכתבו דהלשון &quot;תתן&quot; מוכיח שאין הכוונה למכשול פיזי לפני עיוור, כי אז היה צריך לכתוב &quot;לפני עיוור לא תניח מכשול&quot;{{הערה|זה לשון '''חשוקי חמד''' (עבודה זרה דף ב.) &quot;...פירש בקרבן העדה, לבאר מדוע חז&quot;ל בתורת כהנים (קדשים פ&quot;ב) לא ביארו את הלאו דלפני עור כפשוטו אלא ביארו שלא יכשיל סומא בדבר, והרי קיימ&quot;ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן מעצם התיבות מוכח כך, משום דהמניח אבן על הארץ כדי שהעוור יכשל בו ויפול, אין במעשה כזה &quot;נתינה&quot;, ולא שייך לומר לפני עור לא &quot;תתן&quot; אלא לא תניח לפניו מכשול, ומזה שכתבה התורה לפני עוור לא תתן, מוכח מעצם התיבות, שהתורה נתכוונה כמדרשו, לא תתן לנזיר ביד יין, אם הנזיר עור בדבר, וכמו כן לא תתן ביד הנכרי אבר מהחי אם הוא עור, ולא יודע שהוא מצווה על כך.&quot;. {{ש}}אבל '''הגרי&quot;פ בביאור על ספר המצוות לרס&quot;ג''' (לאוין ל&quot;ת נג נד נה) כתב &quot;...וגם מה שכתב בזה הר&quot;ב ק&quot;א שם וכו', ואני תמה דגם לפי דבריו אמאי לא שייך גם בעור ומכשול ממש נתינה. כגון שנותן לו לאכול או לשתות דבר מזיקו או ממיתו. וגם לא כתיב בקרא ולעור לא תתן מכשול אלא ולפני עור לא תתן מכשול. וכבר אשכחן בקרא בכמה דוכתי לשון נתינה במקום ידוע. אף על פי שאינו נותן לשום אדם. ואינו נותן שום דבר. כמו כל לשון נתינה דגבי מתן דמים וגבי כלי המשכן וכו', וא&quot;כ ודאי התמיהא במקומה עומדת מנ&quot;ל להוציא מקרא זה מידי פשוטו&quot;.}}.<br /> <br /> אולם לגופו של ענין, ודאי שאסור מדאו' להניח מכשול לפני עיוור, והנידון הוא רק האם זה כלול באיסור המיוחד של &quot;לפני עיוור לא תיתן מכשול&quot;. ב'''מנחת חינוך''' כתב שפסוק &quot;ארור משגה עור בדרך&quot;, כן מדבר על מכשיל ממש, (אם כי יש לציין שה'''משנה למלך''' (מלו&quot;ל ד ו, ד&quot;ה כתב הרב) אומר שאולי גם פסוק זה מדבר רק על עצה רעה או הכשלה באיסור). וב'''ספר המצוות לרמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצח|ל&quot;ת רצח}} כתב: &quot;הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו... ולא תשים דמים בביתך...&quot;, וכן כתב בחלק העשין (קפ&quot;ד) במצוות מעקה: &quot;הוא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו... ועשית מעקה לגגך...&quot;, ואם צריך להסיר, כ&quot;ש שלא לשים. אולם יש להבדיל בין איסור לפני עיוור, לאיסור &quot;לא תשים דמים בביתך&quot; ו&quot;ועשית מעקה לגגך&quot;{{הערה|ב'''גמ'''' {{ויקיטקסט|בבא קמא טו ב|ב&quot;ק טו:}} כתוב &quot;תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר 'לא תשים דמים בביתך' {{ויקיטקסט|דברים כב|דברים כב}}&quot;. עוד כתוב בתורה &quot;ועשית מעקה לגגך&quot;, וכך גם פסק הרמב&quot;ם בסהמ&quot;צ רצ&quot;ח כנ&quot;ל למעלה. וא&quot;כ עולה השאלה מדוע נצרך פסוק זה של לפנ&quot;ע לא תתן מכשול?<br /> <br /> ו'''הגרי&quot;פ פערלא''' (בחלק ב' ל&quot;ת נ&quot;ה דף נ&quot;ד) כתב באמת שדין לפנ&quot;ע נאמר רק כלפי עצה רעה ואיסורים, ועשה דמעקה ולא תעשה דדמים אסרו את המכשול הפיזי. ואומר שם שלכן ר' נתן הוא זה ששנה את ב' ברייתות אלו, דמשלימות הם זו את זו. ומה שחילקה התורה את ההכשלה הפיזית והאיסורית לב' פסוקים, זה משום שמכשול פיזי הוי איסור מיד כששם אותו, משא&quot;כ מכשול איסורי אינו עובר על הלאו עד שיכשלו בזה. (ועל&quot;ק הדעות בזה).<br /> <br /> '''רבי אשר ויס''' (מנחת אשר, ויקרא ל&quot;ט ב') חילק באופן אחר: ש&quot;לא תשים דמים&quot; זה דווקא בסכנת מיתה, משא&quot;כ לפני עיוור נאמר בכל מכשול. <br /> <br /> וב'''קהילות יעקב''' (ב&quot;ק ריש סי' א') הביא מה'''משך חכמה''' שבור ברשות הרבים נלמד מאיסור לפנ&quot;ע, ובור ברשות היחיד נלמד מאיסור &quot;לא תשים דמים בביתך&quot;, וזה הסבר נוסף מדוע הוצרכו ב' הפסוקים.<br /> }}. <br /> <br /> עוד יש לציין בענין זה, לאיסור מזיק, שנאמר בתורה רק חיובי התשלומים של המזיק, אולם לא נתבאר במפורש מהו האיסור בעצם פעולת ההזקה. ועמדו בזה רבותינו{{הערה|ראו בענין זה ב'''קהילות יעקב''' ריש מס' ב&quot;ק מה שכתב ד' אופנים.}}, וב'''חידושי הרמ&quot;ה''' (על בבא בתרא, ב קז) כתב שמקור האיסור להזיק הוא מלאו דלפני עיוור, וא&quot;כ ודאי פירש שפס' זה כולל גם את מכשול כפשוטו{{הערה|כך דייק ב'''קובץ שיעורים''' (ב&quot;ב אות עז), אולם '''הגרי&quot;ז גוסטמאן''' (קונטרסי שיעורים, ב&quot;ב, ט א ד) ביאר את הרמ&quot;ה באופ&quot;א, דכוונתו שהכשיל את עצמו באיסור.}}.<br /> <br /> ====נתן מכשול ולא נכשלו====<br /> <br /> מלשון הפסוק &quot;ולפני עיוור לא תיתן מכשול&quot;, ניתן קצת לדייק שהנותן מכשול לפני עיוור (כוס יין לנזיר וכד') עובר מיד בשעת נתינת המכשול - גם אם העיוור לא נכשל בזה, אולם '''הגרי&quot;פ פערלא''' (על הרס&quot;ג ל&quot;ת נה) תולה זאת במחלוקת הראשונים: <br /> <br /> לשון '''הרמב&quot;ם''' בפירוש המשנה {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ו_ג#פירוש_הרמב&quot;ם|תרומות ו ג}} היא: &quot;...עובר על הכתוב שאמר ולפנ&quot;ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר&quot;. ומשמע דווקא אם באמת עבר את העבירה. כך גם משמע מהלכותיו {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות רוצח ושמירת נפש יב יד| הל' רוצח ושמיה&quot;נ יב יד}} שכתב &quot;כל המכשיל עור בדבר&quot;, ולא כתב &quot;הנותן מכשול&quot;{{הערה|הגהות '''הגרי&quot;פ פערלא''' לרס&quot;ג, וכ&quot;כ גם '''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו יח}}, ועוד.}}, וגם '''רס&quot;ג''' ו'''החינוך''' נקטו &quot;המכשיל&quot; ולא &quot;הנותן מכשול&quot;. <br /> <br /> גם בריטב&quot;א (קידושין {{ויקיטקסט|חידושי_הריטב&quot;א_על_הש&quot;ס/קידושין/פרק_ב#דף_מב_עמוד_ב|דף מב:}} וב&quot;מ י: בשטמ&quot;ק) שכתב שאין לפנ&quot;ע בקידושי גרושה לכהן, כי אין איסור עד דבעיל, מוכח שאין לפנ&quot;ע עד שנכשל{{הערה|'''הגרי&quot;פ''' מוכיח עוד מהגמ' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב&quot;מ עה:}} שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ&quot;ע, וקשה שעשה דוחה לא תעשה, אלא ע&quot;כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור.}}. כשיטה זו כ&quot;כ גם ב'''שו&quot;ת פני יהושע'''{{הערה|סבו של בעל חידושי פני יהושע על הש&quot;ס}} (חו&quot;מ ט), וב'''שו&quot;ת פרי יצחק''' (ב מט).<br /> <br /> אולם '''בה&quot;ג''' '''ר&quot;א הזקן''' '''ר&quot;י אלברגלוני''' '''ר&quot;ש אבן גבירול''' '''סמ&quot;ג''' (ל&quot;ת קס&quot;ח) ו'''סמ&quot;ק''' (קע&quot;ב), נקטו לשון של 'נתינת המכשול' ולא 'כשלון'. וכצד זה כך נקטו '''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|190|כלל שסז}}, שעובר מיד בנתינת המכשול, וכך ס&quot;ל גם ל'''חזון איש''' ולגרח&quot;ע ב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (ג פא א ו).<br /> <br /> בגמ' {{ויקיטקסט|מועד קטן יז א|מו&quot;ק יז.}} &quot;אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול גאמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול&quot;. ואפשר לדייק שעובר מיד בלפנ&quot;ע דאל&quot;ה מדוע צעקה על התלמיד, וב{{ויקיטקסט|קידושין לב א|קידושין לב.}} אפשר לדייק הפוך: &quot;רבה בר רב הונא דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח&quot;, והגמ' שואלת &quot;ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול?&quot;, ומשמע שעובר רק אם הוא באמת יכעס. {{הערה|וכ&quot;כ גם ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ד'). אמנם בלא&quot;ה כתבו מטעם אחר ב'''שו&quot;ת מחנה חיים''' (ח&quot;א סי' מ&quot;ז), ובספר '''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|189|כלל שסא}}, דשם מיירי בלפנ&quot;ע דרבנן (כי זה רק ספק שמא יעבור. ראה להלן). וע&quot;ע בנדו&quot;ד ב'''קהילות יעקב''' (ע&quot;ז ג ב).}}<br /> <br /> ו'''הגרי&quot;פ פערלא''' מוכיח עוד מהגמ' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב&quot;מ עה:}} שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ&quot;ע, וקשה שעשה (דהלוואה) דוחה לא תעשה (דלפנ&quot;ע), אלא ע&quot;כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור{{הערה|מאידך, '''יד מלאכי''' כתב להוכיח שעובר מיד, מדברי '''שו&quot;ת מהר&quot;א ששון''' (קסב) שהמלוה בריבית עובר באיסור מיד בשעת ההלוואה, וכתב ב'''כנסת הגדולה''' (יו&quot;ד ק&quot;ס הגהת הטור אות ו') שגם הלווה עובר מיד, משום לפנ&quot;ע. וכ&quot;כ גם ב'''תשובת הר&quot;ן''' (עג) פ&quot;ט, וא&quot;כ מוכח שיש איסור לפנ&quot;ע מיד. (ויש לעיין בדבריו, דהרי חשיב שכן נכשל ממש). {{ש}}ועל ראיית הגרי&quot;פ יש לעיין, אולי האיסור בעשייתו אלא שעובר רק כשנכשל, וכאופה בשבת, (ראו לקמן לגבי חיוב מלקות). {{ש}} עוד יש לדון, אם דומה ל'''פסקי תוס'''' בזבחים (אות ס&quot;ט) על התוס' שם (צז:) שכששובר עצם בפסח ואוכל התוך, מקרי עשה דוחה ל&quot;ת &quot;בעידניה&quot; כיון שאין דרך אחרת, וראו גם ב'''קובץ הערות''' (לו ד). {{ש}}ונקודה שלישית שיש לדון על דבריו, שאולי אין פה עדל&quot;ת אף אם עבירת הלפנ&quot;ע הינה מיד בשעת הלוואה, משום שמצות הלוואה היא בין אדם לחברו כצדקה וכדומה, ובמצוות כאלו העיקר זה התוצאה, ואם כן אם במעשהו יהא לשני נזק מצד ששם לו מכשול, כבר אי&quot;ז &quot;הטבה&quot;, ולא שייך לומר שיש פה &quot;עשה&quot;. וראיה לזה שהעיקר התוצאה, - שמצוות כאלו אין צריך כוונה בהם לכו&quot;ע (ראו המחלוקת בשו&quot;ע או&quot;ח ס ד), כ&quot;כ '''קובץ הערות''' (בסוה&quot;ס ב&quot;דוגמאות לביאורי אגדות&quot; ג), וב'''אהבת ציון''' (דרוש יד) בשם הנוב&quot;י, '''אמרי בינה''' (או&quot;ח יד), ו'''שו&quot;ת יביע אומר''' (ו יו&quot;ד כט). (ובב&quot;מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא פב ב|פב:}} לכאורה זו מחלוקת תנאים, ואולי עוסק במצוה פטמ&quot;ה שאני כי הדחיה ב'גופו' ולא ב'קיום', ולכן אף שיש מצוה תמיד מ&quot;מ אין דחיה לחיוב השני. אמנם ב'''קובץ הערות''' (סט ט י) וב'''הגהות רעק&quot;א''' (שו&quot;ע או&quot;ח י) משמע שגם בעדל&quot;ת הדחיה היא ב&quot;אדם&quot; ולא ב&quot;מצוה&quot;). וזה ככל שאר &quot;מצוות מעשיות&quot; שא&quot;צ כוונה - כ&quot;כ ב'''שו&quot;ת שאלת יעב&quot;ץ''' (ב צז), ו'''קובץ שיעורים''' (כתובות רמז). וראו כעי&quot;ז בפרי מגדים (או&quot;ח קסט ג).}}.<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' לגרא&quot;י וולדינברג {{היברובוקס|14514|151|טו סו&quot;ס נג}}, כתב לתלות זאת בנידון האם לפנ&quot;ע הוי לאו עצמי או שמא סניף לעבירת המכשול, ראה להלן{{הערה|ושם תולה זאת במחלוקת בעה&quot;מ ורמב&quot;ן (ע&quot;ז סופ&quot;ח) שנחלקו האם יהרג ואל יעבור על לפנ&quot;ע של ע&quot;ז. (וע&quot;ש בחט&quot;ז סי' ה').}}.<br /> <br /> ואולי יתכן לחלק בזה בין עצה רעה לבין מכשיל בעבירה, במקרה שהנכשל שוגג (כמובן שאין עצ&quot;ר במזיד), שבעצה עבר מיד משום בין אדם לחברו. אם כי י&quot;ל להיפך - שדווקא בעבירה יש רעה גם במחשבתו לעשות מעשה אף אם לא עשה.<br /> <br /> ====חיוב מלקות====<br /> <br /> ישנם כמה סיבות לפטור את העובר על לפני עיוור, מחיוב מלקות. '''ספר החינוך''' {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|רלב}} כתב שלא לוקים על איסור &quot;לפני עיוור&quot;, כי הוי &quot;[[לאו שאין בו מעשה]]&quot;. וב'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשנה {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ו_ג#פירוש_הרמב&quot;ם|תרומות ו ג}} גם כן כתב שלא לוקים על &quot;לפני עיוור&quot;{{הערה|גם בהלכותיו (כלאים י לא) כך משמע (כסף משנה שם), וגם בהלכות סנהדרין (פרק י&quot;ט) לא מנה את לפנ&quot;ע בכלל הלוקים.}}, ובספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות שורש ט|שורש ט}} כתב דלפני עיוור הוי &quot;[[לאו שבכללות]]&quot;, וזו סיבה נוספת שלא ילקו על לאו זה, וכ&quot;כ ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות פד:) שלא לוקים על לפנ&quot;ע כי הוי לאו שבכללות{{הערה|ראו גם '''רדב&quot;ז''' (נזירות ה כ), והשואל ב'''שו&quot;ת נודע ביהודה''' (קמא אה&quot;ע פא א, ובסי' פב סוף אות א כ&quot;כ הנוב&quot;י). וב'''קובץ הערות''' (בהשמטות (ט&quot;ו) לסי' מ&quot;ח אות ט') כתב שנחלקו הראשונים אם הוי לאו שבכללות, ותליא האם איסור לפנ&quot;ע הינו איסור עצמי או סניף לעבירת המכשול. וב'''לב אברהם''' (עג) ביאר דהוי לאו שבכללות כיון שכולל משיא עצה רעה ומכשיל בעבירה וי&quot;א גם נותן מכשול ממש. אמנם לשון הריטב&quot;א שם הוא &quot;אינו מיוחד לאיסור זה (אלא) ולאו כולל הוא בכל מצות התורה&quot;, ומשמע לכאורה שאף באיסור של מכשיל בעבירה בלבד מקרי לאו שבכללות.}}. סיבה נוספת יש לומר עפ&quot;י '''שו&quot;ת יד יצחק''' (ב פ), שכתב בדעת הרמב&quot;ם שלא לוקים על דבר שלא נתבאר בתורה בפירוש, אף אם איסורו מה&quot;ת.<br /> <br /> ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה{{הערה|וב'''תורה תמימה''' (ויקרא יט יד) כתב שעוברים בשימת מכשול ממש לפני עיוור ממש, וסיים &quot;אך לפי&quot;ז יתחדש דין אחד מחודש, במש&quot;כ הפוסקים דעל לאו דלפנ&quot;ע אין לוקים משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה דהיינו בנותן מכשול ממש לעיוור עיניים יהיו לוקין ע&quot;ז, וצ&quot;ע שלא העירו בזה הפוסקים&quot;. וראו להלן.}}. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש&quot;אפשר לעבור&quot; בלאו זה ע&quot;י מעשה, וכפי שכתב ב'''מנחת חינוך''' (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד{{הערה|ודלא כ'''מגיד משנה''' (שכירות יג ב, וראו עוד '''תוס'''' ב&quot;מ צ:, והג' '''מהר&quot;ב רנשבורג''' בנזיר יז. אות ט). ובמנחת חינוך (רלב) מביא עוד שיטה, מה'''שער המלך''' (חומ&quot;צ א ג), דחשיב לאו שאין בו מעשה רק אם אפשר תמיד לעבור בלי מעשה, וכגון לאו של למכור עבד עברי בשוק, שתמיד ובכל מצב יכול לצוות על העבד לעלות לבד על אבן המקח. ולכן מי שקנה חמץ בפסח או חימץ בפסח, לוקה אף שאפשר להשהות מער&quot;פ, כי את מעשה זה א&quot;א 'לעשות' בלי מעשה. ובאמת ב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|ו כו יח}} מקשה על טעם החינוך ממושיט כוס יין לנזיר למה לא לוקה הרי יש בזה מעשה. והגם שלהחינוך לא לוקים כי אפשר בלי מעשה, מ&quot;מ לפי”ד השער המלך יהא קשה כי את מעשה זה א&quot;א לעשות בלי 'מעשה' ממש.}}. <br /> <br /> ובאמת, מכך דייק המנחת חינוך דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. ו'''הגרי&quot;פ פערלא''' (ל&quot;ת נ&quot;ה) ועוד אמרו, שאין לפנ&quot;ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה{{הערה|יש לדון על דברי הגרי&quot;פ, (שבשעת ההנחה עדיין לא עובר וכשנכשל אח&quot;כ אין בו מעשה), מדברי ה'''ריטב&quot;א''' (מכות כא:) שאם יכול להימנע מעבירה ע&quot;י עשיית מעשה, חשיב לאו שיש בו&quot;מ אף שלא עושה מעשה. ראו גם ב'''כסף משנה''' (כלאים י ל) שמביא הריטב&quot;א. (יש להעיר שבכסף משנה בהל' פסולי המוקדשין (יח ט) דוקא מקשה על הרמב&quot;ם שם למה לא כתב שלא לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה. ובאמת ב'''מנחת חינוך''' מצוה ח כתב לתרץ שמקרי יב&quot;מ משום שתחילתו ע&quot;י מעשה וכנ&quot;ל). אך ב'''שו&quot;ת שאגת אריה''' (בחדשות יב, ד&quot;ה אלא) ביאר כוונת הריטב&quot;א כדברי התוס' (שבועות יז.) שחשיב יש בו&quot;מ כיון שתחילתו ע&quot;י מעשה. ולפי השאגת אריה, אף כאן יחשב כלאו שיש בו מעשה כיון שהמכשול מונח בתוצאה ממשה שהוא עשה. {{ש}}(עוד בענין זה ראו '''שו&quot;ת תרומת הדשן''' (רפה) ו'''רמ&quot;א''' (יו&quot;ד שעב) גבי כהן ערום בבית האם להודיע לו שיש מת, וב'''פתחי תשובה''' (ד) דייק מהרמ&quot;א שגם אם תחילת המעשה היה בהיתר בכ&quot;ז אח&quot;כ כשנהפך לאיסור אף שלא עשה מעשה באיסור מקרי &quot;מעשה&quot; ולא &quot;שב וא&quot;ת&quot; (ובדאו' לא נדחה משום כבוד הבריות). וכ&quot;כ גם ב'''משנה למלך''' (ביאת מקדש ג כא ד&quot;ה גרסינן), וראו גם '''משנת חכמים''' (יבין שמועה מצוה א), וכך גם נראה ב'''ירושלמי''' (שבועות ג ז) שכתוב שאם נשבע שיאכל ככר ושרפו או זרקו לים הוי מעשה, וזה משום שהתחיל לעבור על שבועתו ע&quot;י שזרק ושרף. (וב'''רמב&quot;ן''' מכות טו. הביא את הירושלמי הנ&quot;ל, אך ב'''מאירי''' שבועות ד. כתב שהירושלמי הזה משובש). וב'''תוס'''' (שבועות ד. ד&quot;ה אבל), ס&quot;ל דחשיב אין בו מעשה, וב'''פני יהושע''' שם כתב מדנפשיה שיש בזה מעשה. וב'''גינת ורדים''' לבעל הפרי מגדים (כלל כב) הסתפק בזה - האם מצב שנובע ממעשה שנעשה בהיתר, חשיב שעובר כעת על האיסור ב&quot;מעשה&quot;. וראו גם ב'''שו&quot;ת הר צבי''' (או&quot;ח א יא). ו'''בשו&quot;ת מהר&quot;ש ענגיל''' (ח&quot;ג כז) כתב שמותר לכהן לשכב בבית חולים גדול אף שאולי יש שם מתים, כי אפ&quot;ל שכשנכנס לא היו שם מתים וגם אם אח&quot;כ מת מישהו, זה נקרא שב ואל תעשה. הביאו ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' חט&quot;ז לג. ולא כפת&quot;ש הנ&quot;ל.). {{ש}}עוד צ&quot;ע מאופה בשבת וכד' שלא עובר עד שנאפה, ובאמת ב'''שו&quot;ת פרי יצחק''' (ח&quot;ב מט) דחה שאף אם נאמר שלא עבר עד שנכשלו בזה בפועל, מ&quot;מ ודאי שאין לומר שאז עבר על האיסור כי הרי אז לא עשה מאומה, אלא ודאי שזה תנאי בעבירה שכשנכשל ממש אז עובר למפרע במה ששם, וא&quot;כ לכו&quot;ע האיסור הוא בנתינה.}}. והגרי&quot;פ פערלא (ח&quot;ב עמ' 106 ב') כתב שלדעות שעובר בלפנ&quot;ע מיד בנתינת המכשול (כפי שהתבאר לעיל), ילקה על לאו זה, כי מקרי לאו שיש בו מעשה. וכן לרבי יהודה דס&quot;ל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ילקו על לפנ&quot;ע. ודבריו הם לטעם הפטור משום דאין בו מעשה, אך לטעמים האחרים (לאו שבכללות ולא מפורש) לא ילקו גם לדעות אלו. <br /> <br /> ====האם לפנ&quot;ע הוא איסור בפני עצמו, או סניף של העבירה בה מכשיל====<br /> <br /> כתב ה'''רמב&quot;ן''' (מלחמות ה' סנהדרין סופ&quot;ח עד: לגבי איסור מכירת קוואקי ודימוניקי לגויים, שאסור משום לפנ&quot;ע שמכשיל אותם בעבודה זרה), שמצד איסור ההכשלה אין דין של 'יהרג ואל יעבור', כי זה לאו בעלמא ולא עבירת &quot;עבודה זרה&quot; שדינה ביהרג ואל יעבור. אולם '''בעל המאור''' שם חולק ואומר שזה מותר רק בגלל שלהנאתו מכוון. <br /> <br /> ב'''קובץ הערות''' (מ&quot;ח ט' בהשמטה), '''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' {{היברובוקס|14514|151|טו סו&quot;ס נג}} וב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ב'), כתבו שמחלוקת הרמב&quot;ן ובעה&quot;מ היא האם &quot;לפני עיוור&quot; הוא איסור בפני עצמו, או שהאיסור הוא הרחבה של כל איסור ואיסור. שלרמב&quot;ן זה לאו בעלמא, וכמ&quot;ש בעצמו, ועל לאו זה לא נאמר &quot;יהרג ואל יעבור&quot;. אך לבעה&quot;מ איסור לפני עיוור הוא סניף לעבירת המכשול, וממילא דינה כדין העבירה ובע&quot;ז יהרג ואל יעבור{{הערה|וכדעת הרמב&quot;ן כ&quot;כ גם '''ריטב&quot;א''' (ע&quot;ז ו:), ו'''ר&quot;ן''' בסנהדרין, וראו עוד ב'''ציץ אליעזר''' חי&quot;ז סי' ה' מה שהקשה '''הגרצ&quot;פ פראנק''' ע&quot;ז, ומה שתי' לו הגראי&quot;ו. {{ש}}על פי הנ&quot;ל מובן יותר מה שכתבו ב'''שו&quot;ת ערוגת הבושם''' (יו&quot;ד רלה) '''שו&quot;ת כתב סופר''' (יו&quot;ד עז) '''חזון איש''' {{היברובוקס|14334|196|יו&quot;ד סב ז}} ו'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א ג), שלפנ&quot;ע הוי לאו דבין אדם למקום, משום שגורם לעשות עבירה, (ובמכשיל בגוף ובעצה זה בין אדם לחברו). '''ובאגרות משה כתב עוד דלפי&quot;ז רק &quot;בר חיובא&quot; אסור להכשיל אחר בעבירה משום לפני עיוור (ראו להלן נידון זה)''', ואומר שלדעת תוס' (ב&quot;מ י:) איסור לפני עיוור הוא זה גם &quot;בין אדם לחברו&quot;, ולכן תוס' אומר שם שבישראל המקדש גרושה לכהן גם כן יש את איסור לפנ&quot;ע.}}.<br /> <br /> וב'''מנחת אשר''' תלה בזה מחלוקת ראשונים נוספת: בגמרא מבואר שאסור להפריש תרומות ומעשרות שלא מן המוקף. ומבואר שחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומבואר שחבר שנתן לעם הארץ דבר שאינו מעושר, החבר יפריש על מה שביד העם הארץ, אף שיש איסור להפריש שלא מן המוקף, כי ניחא ליה לעשות איסור קטן (של הפרשה שלא מן המוקף) כדי שהעם הארץ לא יעשה איסור גדול (של אכילת טבל). אמנם בגמ' {{ויקיטקסט|שבת ד א|שבת ד.}} יש ספק אם מותר לעבור על איסור קטן כדי להציל אחר מאיסור גדול. וכתבו הראשונים שזה שונה מחבר שמפריש שלא מן המוקף, כי שם החבר הוא זה שגרם לע&quot;ה שיעבור על האיסור, ולכן הוא מעדיף לעשות איסור קטן כדי להצילו. ובראשונים יש ניסוחים שונים לחילוק זה. '''תוס'''' (שבת ד) כתב בסתם, שהאיסור נעשה על ידו. אך ב'''תוס' רא&quot;ש''' כתב &quot;דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו '''הוי כאילו הוא אוכלו'''&quot;. ובדברי '''המאירי''' הדברים מוצגים כמחלוקת &quot;חכמי הצרפתים&quot; עם &quot;חכמי הדורות&quot;: שהמאירי כתב בשם חכמי הצרפתים, דניחא ליה לחבר לעבור על איסור קטן של הפרשה שלא מן המוקף כדי שהעם הארץ לא יעבור על איסור חמור של אכילת טבל, &quot;שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו&quot;, &quot;וחכמי הדורות מוסיפים בתי' זה, שאף החבר אילו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה&quot;. וצ&quot;ב מה באו להוסיף. ולהנ&quot;ל נראה דפליגי אם הלאו דלפנ&quot;ע הוי לאו בפני עצמו או סניף מעבירת המכשול. <br /> <br /> ומקור לשיטה שהמכשיל עובר איסור כמו הנכשל, איתא גם ב'''רש&quot;י''' עה&quot;ת (במדבר ל טז) &quot;ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין&quot;. גם בגמ' {{ויקיטקסט|נדרים מח ב|נדרים מח:}} איתא &quot;ויהא עוון תלוי בראשו&quot;, ומשמע שאם בגללו חטאו ה&quot;ז עולה לחובתו{{הערה|ראו גם ב'''ספר חסידים''' (אות ס&quot;א) גבי הנותן צדקה לרשע, &quot;ולא עוד אלא שנחשב לו עוון&quot;. (וכעי&quot;ז גם בגמ' {{ויקיטקסט|שבת נד ב|שבת נד:}} גבי חיוב מחאה, ש&quot;פרתו של ר&quot;א היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים&quot;). וראו עוד ב'''שער הציון''' (תר&quot;ח סק&quot;א) משבועות ל&quot;ט וסנהדרין כ&quot;ז.}}.<br /> <br /> וב'''שו&quot;ת נודע ביהודה''' (קמא אה&quot;ע פא א) כתב השואל, שכהן המקדש אשה גרושה לא עבר משום לפנ&quot;ע, משום ששניהם מצווים באותו ציווי ועוברים ע&quot;ז יחדיו. (ובהגהות '''מקור חסד''' על ספר חסידים (סי' תתרפ&quot;א אות ג'), הקשה ע&quot;ז מהלוואת ריבית ששניהם עוברים בלפנ&quot;ע, ומסיים 'וי&quot;ל'. ואולי כוונתו ששם זה ב' עבירות שונות, לא תשיך ואל תקח). ואם נאמר שלפנ&quot;ע הינו סניף לעבירת המכשול, יובן יותר חידוש השואל הנ&quot;ל. <br /> <br /> בקובץ '''אהל מרדכי''' (מאמר לפני עור), כתב '''הרב מפוניבז'''' שיש בלפנ&quot;ע את ב' הענינים, א' שעובר באיסור מכשול, ב' שעובר באיסור עליו עבר הנכשל. כעין זה כתב גם הגר&quot;ש פישר בספר '''בית ישי''' (י), וראו בענין זה גם ב'''קונטרסי שיעורים''' (ב&quot;ק כג ו).<br /> <br /> ===כשהנכשל שוגג או כשהוא מזיד===<br /> יש לדון האם כשמכשיל אחר בעבירה, עובר על איסור לפני עיוור במקרה שהנכשל היה שוגג בעבירה, או כשהנכשל היה מזיד. ובפשטות דברי הפוסקים מוכח שיש איסור גם אם הנכשל היה שוגג, וגם אם הנכשל היה מזיד, (אם כי לגבי איסור &quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot;, דהיינו הכשלה בעבירה ב&quot;חד עברא דנהרא&quot;, ראו להלן שיש אומרים שאין איסור להכשיל את העבריין המזיד).<br /> <br /> '''בגמ'''' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב&quot;מ עה:}} אמר רב יהודה אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפנ&quot;ע וכו'. וב'''רש&quot;י''': &quot;שעולה על רוחו של לוה לכפור&quot;. וב'''ריטב&quot;א''' כתב: שמא ישכח. ויש שלמדו מהכא שאיסור לפנ&quot;ע נאמר בין בנכשל שוגג (כפירוש הריטב&quot;א), בין במזיד (כפירוש רש&quot;י){{הערה|ב'''לחם משנה''' (מלו&quot;ל ב ז) כתב על דברי רש&quot;י שא&quot;כ גם במלוה בעדים יש חשש שיטען פרעתי, ולכן אומר שוודאי לאו ברשיעי עסקינן, אלא הכונה כריטב&quot;א שמא ישכח ויכפור. ולכאורה אפשר להוכיח ש'''אין''' לפנ&quot;ע במזיד, מהא דאין חיוב להתנות בהלוואה &quot;אל תפרעני אלא בעדים&quot;, אמנם יש לדחות שזה רק ספק שמא יכשל בעבירה (ראו להלן) ועוד שיש חזקת כשרות, והלח&quot;מ רק טען על רש&quot;י שאם נחשוש אז גם עדים לא יעזרו.}}.<br /> <br /> גם ב'''תוס'''' (ע&quot;ז ו:) שכתב שיש לפנ&quot;ע בנזיר &quot;שמא ישכח&quot;, משמע שיש לפנ&quot;ע בנכשל שוגג, וכך גם הביא '''רבי אשר וייס''' מה'''ריטב&quot;א''' (סוכה י:) '''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות נזירות ה כ|נזירות ה כ}} '''רדב&quot;ז''' (כלאים י לא), '''רמ&quot;א''' (יו&quot;ד קיט ז) ו'''ש&quot;ך''' שם (סק&quot;ה). וכך גם משמע מרבנו יונה ב'''שערי תשובה''' {{ויקיטקסט|שערי תשובה ג נב|ג נב}} שהובא לעיל, שכתב שהמורה שלא כדין עובר משום ולפני עיוור לא תתן מכשול, וכ&quot;כ להוכיח ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א ג) מהגמ' בחולין, שיש לפנ&quot;ע בנכשל שוגג.<br /> <br /> וב'''תוס'''' (ע&quot;ז ו:) איתא להדיא שאסור להכשיל אפילו מומר, ואף דבר ששייך למקבל אסור להושיט, וכך פסק גם ב'''מגן אברהם''' (שמז סק&quot;ד).<br /> וב'''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות כלאים י לא|כלאים י לא}} כתוב שהמלביש חברו כלאים והלובש מזיד, המלביש עובר משום ולפני עור, וכן בספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|ל&quot;ת רצט}} משמע שיש גם במזיד ממשכ&quot;ש גבי לוה בריבית, ובפירוש המשנה {{ויקיטקסט|משנה שביעית ה ו|שביעית ה ו}} כתב: &quot;לפנ&quot;ע לא תתן מכשול, רצה לומר מי שסגרה עיניו התאוה ויצה&quot;ר, אל תעזור אותו להוסיף בעוורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר. ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה וכו'&quot;, ומשמע ג&quot;כ שאסור אפילו במזיד. <br /> גם מדברי ה'''מנחת חינוך''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14092&amp;st=&amp;pgnum=19 רלב ג בקומץ מנחה]), רואים שיש לפנ&quot;ע במכשיל גוי שהגוי מזיד, וכן ב'''חזון איש''' {{היברובוקס|14334|196|יו&quot;ד סב ז}} כותב בפשיטות שיש לפנ&quot;ע כשהנכשל מזיד. וב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (ג סה ט) חילק בין משיא עצה שאינה הוגנת שאסור רק בנכשל שוגג, לבין מכשיל בעבירה ששם גם בנכשל מזיד יש איסור וזהו דין מיוחד במכשיל בעבירה{{הערה|ובביאור הדבר כיצד נלמדו שניהם מהפס', ראו גם ב'''שו&quot;ת בנין אב''' (ח&quot;א לו ד).}}. ושם ר&quot;ל שאולי משום ש&quot;אין אדם חוטא אא&quot;כ נכנסה בו רוח שטות&quot;, לכן כלפי עבירה חשיב תמיד כשוגג. וכעי&quot;ז כתב '''הגרי&quot;פ פערלא''' סוף ל&quot;ת נ&quot;ה על לשון ה'''רס&quot;ג''' שם &quot;להכשיל מטרף&quot;, שכל חוטא ה&quot;ז מתוך טירוף הדעת. ועל פי דברים אלו מובן מדוע יש לפנ&quot;ע במזיד בעבירה אף שבפס' איתא לפני &quot;עיוור&quot;, וזה לשון ה'''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות רוצח ושמירת נפש יב יד|רוצח יב יד}}: &quot;וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה '''שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו'''&quot;. <br /> <br /> אמנם במכשיל גוי כשהגוי שוגג, אין בזה לפנ&quot;ע כיוון שאין לגוי איסור כשעובר בשוגג ('''רמב&quot;ם''' מלכים י). כ&quot;כ '''מנחת חינוך''' (רלב ג בקומץ מנחה). ולפי זה, אם יש לפנ&quot;ע בהכשלת גוי, ראו להלן, מוכח שיש לפנ&quot;ע כשהנכשל מזיד. כעין זה גם באיסור דרבנן כשהנכשל שוגג, לדעות שאין איסור בדרבנן אם הוא שוגג, ראו להלן, גם כמובן שאין איסור לפנ&quot;ע.<br /> <br /> ===כשהמכשיל אינו מצווה בזה===<br /> כשהמכשיל לא מצווה והנכשל כן, כתב ה'''פרי חדש''' (יו&quot;ד סב סק&quot;ג) מספר '''אמונת שמואל''' (יד), שלא עובר, וכך כתב גם '''מהר&quot;י אסאד''' (ב'''שו&quot;ת יהודא יעלה''' או&quot;ח ד). וב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (ג פא ז) אומר שחילוק זה שייך רק בנכשל מזיד, אך בנכשל שוגג לא שייך, דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת.<br /> <br /> וב'''מנחת חינוך''' (רלב), ובהגהות '''מעשה חשב''' על שער המלך (אישות ט טז), מקשים מתוס' {{ויקיטקסט|חגיגה_יג_א#תוספות|בחגיגה י&quot;ג}}, שם מבואר שישראל המלמד תורה לעכו&quot;ם עובר בלפנ&quot;ע (אף שלישראל ודאי שרי ללמוד תורה), וכך גם הקשה משם בספר '''שושנת העמקים''' לפרי מגדים (סי' י'), ומקשים עוד מתוס' {{ויקיטקסט|בבא_מציעא_י_ב#תוספות|ב&quot;מ י:}} (שישראל המקדש גרושה לכהן עובר בלפנ&quot;ע), ובמנחת חינוך מביא (וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת בית הלוי''' ח&quot;א יג) שיש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, כגון אם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש או מלמד תורה, שם אסור אף כשאינו בר חיובא, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין לפנ&quot;ע כשהוא לא מצווה. וכ&quot;כ גם ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|35|ג ב לב}}. (וראו '''מנחת אשר''' (ויקרא לט ו) מה שתמה).<br /> <br /> וב'''גמ'''' {{ויקיטקסט|חולין לג א|חולין לג}} לכאורה רואים שיש איסור, כי כתוב שאסור לזמן נכרי על בני מעיים אף שישראל לא מצווה על זה, אמנם ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א ג) כתב דשאני התם שאת איסור אבר מן החי יש גם לישראל, אלא שבמקרה זה של בני מעיים לגוי זה נכלל באיסור ולישראל לא. ויש לדון עוד, ומ&quot;מ גם ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|35|ג ב לב}} כתב כן, ושם כתב גם על חגיגה י&quot;ג ששייך איסור בישראל כבגוי כשמלמד לבתו תורה, וכן על ב&quot;מ י: תירץ ששייך איסור בישראל כבכהן בשאר חייבי לאווין, א&quot;נ דחשיב בר חיובא כיוון שמצווה על קידוש הכהן משום &quot;וקדשתו&quot;.<br /> <br /> ולכאורה מהברייתא &quot;המושיט כוס יין לנזיר&quot; שעובר בלפני עיוור, לכאורה מוכח שעובר בלפנ&quot;ע גם כשאינו ב&quot;ח, כי הרי המושיט אינו נזיר. וב'''פרי מגדים''' בפתיחה כוללת (ה ד) כתב על זה: &quot;ומיהו י&quot;ל, כל ששייך בזה איסורא כמו נזיר אילו היה נזיר, וי&quot;ל דווקא באותו עניין ממש והבן&quot;.<br /> <br /> וראו עוד בענין זה ב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו טו}}, '''פליתי''' (כז סק&quot;ב), ו'''מנחת אשר''' (ויקרא לח ב).<br /> <br /> ==&quot;חד עברא דנהרא&quot;==<br /> {{תבנית:לפני עיוור ניווט}}<br /> ב'''גמ'''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה ו ב|ע&quot;ז ו.:}} איתא, &quot;...והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר &quot;ולפני עור לא תתן מכשול&quot; ... הכא במאי עסקינן - דקאי בתרי עברי דנהרא&quot; וב'''רש&quot;י''': &quot;דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל&quot;. וכך כתבו גם ב'''רי&quot;ף''', '''רא&quot;ש''', '''סמ&quot;ג''' (ל&quot;ת קסח) ו'''ריטב&quot;א''' (שם, וכתב 'וכן הלכה'). <br /> <br /> אולם ה'''רמב&quot;ם''' לא הביא לחילוק זה (הל' רוצח ושמיה&quot;נ י&quot;ב י&quot;ד וספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|רצט}} ובעוד מקומות רבים בס' היד), וכבר עמד ע&quot;כ ב'''מנחת חינוך''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14092&amp;st=&amp;pgnum=19 רלב ג ד&quot;ה וכעת]). ובהג' '''הגרי&quot;פ פערלא על הרס&quot;ג''' (ח&quot;ג דף ר&quot;ח) מביא שגם ה'''בה&quot;ג''' בהל' אבר מן החי לא חילק בין חד עברא לתר&quot;ע. וכתב שם הגרי&quot;פ שס&quot;ל לרמב&quot;ם ובה&quot;ג שסוגיא דגמ' בב&quot;מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא ה ב|ה:}} חולקת על חילוק זה דע&quot;ז ו', והלכה כבב&quot;מ, וכעי&quot;ז כתב ב'''שו&quot;ת מטה לוי''' (ח&quot;ב יח) דס&quot;ל לרמב&quot;ם שסוגיא דגמ' בסנהדרין {{ויקיטקסט|סנהדרין נה א|נה}} פליגא. (יש לציין ל'''רדב&quot;ז''' (נזירות ה כ, וכעי&quot;ז בהלכות אבל ג ה) שכן כתב על הרמב&quot;ם שם &quot;היינו דקאי בתרי עברי דנהרא&quot;). <br /> <br /> ובהגהות '''מהר&quot;צ חיות''' על הש&quot;ס (שבת ג) כתב בדעת הרמב&quot;ם, דס&quot;ל שיש איסור דאורייתא דלפנ&quot;ע אף בחד עברא מדין [[הוכח תוכיח]]. אמנם ב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו ג}} כתב על דבריו דלכו&quot;ע יש חיוב תוכחה, אלא שכשאין מצד זה אז נחלקו האם יש איסור מסייע. (גם ב'''שער הציון''' (שמז סק&quot;ח) כתב דמיירי באין יכול למונעו). וראו עוד בשדי חמד שם (אות יז).<br /> <br /> להלכה, ב'''רמ&quot;א''' {{ויקיטקסט|שולחן_ערוך_יורה_דעה_קנא|יו&quot;ד קנא א}} מביא מחלוקת כשמכשיל גוי, דיש אומרים שמותר לגמרי בכה&quot;ג, וב'''מג&quot;א''' {{ויקיטקסט|מגן אברהם על אורח חיים שמז|שמז סק&quot;ד}} כתב שאין לפנ&quot;ע בחד עברא (אך יש איסור דרבנן, כדלהלן). <br /> <br /> ובגדרי חד עברא, ב'''שו&quot;ת חוות יאיר''' (קפה) כתב שאם יכול להשיג רק ע&quot;י טרחה לא חשיב חד עברא, ורק אם &quot;ישנו במציאות לרוב איך שיבוקש ובלי טורח&quot; אז חשיב ח&quot;ע, ולכן אוסר למכור איסור למומר בהקפה. וכגדר זה כתב גם ב'''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|189|כלל שסג}} מה'''פרי חדש''' (או&quot;ח תצו דיני מנהגי איסור כלל כג), וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג ד&quot;ה ומ&quot;ש}}.<br /> <br /> ===איסור &quot;מסייע לדבר עבירה&quot;===<br /> אמנם, אף שבחד עברא דנהרא מבואר בגמ' שאין איסור לפני עיוור וכנ&quot;ל, יש מהראשונים שכתבו שיש איסור אחר של &quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot;. <br /> <br /> ב'''תוס'''' (שבת ג. ד&quot;ה בבא) איתא: &quot;ואפי' מיירי שהיה יכול ליטלו ...דלא עבר משום לפנ&quot;ע ...איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור&quot;. וכ&quot;כ ה'''רא&quot;ש''' (שם) וה'''ר&quot;ן''' (שם ובע&quot;ז ו) וה'''ריטב&quot;א''' (ב&quot;מ ה:), וכך ס&quot;ל ל'''תשב&quot;ץ''' (בשו&quot;ת ח&quot;ג קלג). וב'''רדב&quot;ז''' (נזירות ה כ): &quot;נהי דמסייע ידי עוברי עבירה אבל לא עבר אלפנ&quot;ע לא תתן מכשול&quot;. וגם ב'''מג&quot;א''' (שמ&quot;ז סק&quot;ד) משמע שפסק כרא&quot;ש.<br /> <br /> אמנם ב'''רי&quot;ף''' בע&quot;ז משמע שמותר לגמרי (ע&quot;ש ב'''ר&quot;ן'''), וכן ב'''תוס'&lt;nowiki/&gt;''' (ע&quot;ז ו) משמע כך (כ&quot;כ ה'''ש&quot;ך''' יו&quot;ד קנא סק&quot;ו), וכן כתב '''רמ&quot;א''' בשם ה'''מרדכי''' רפ&quot;ק דע&quot;ז (ולפנינו לכאו' לא נמצא, וראו '''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג ד&quot;ה והנה תוס'}}, מ&quot;ש מהדרכי משה), וכן ב'''רמב&quot;ן''' (שהובא בר&quot;ן סופ&quot;ק דע&quot;ז), וב'''סמ&quot;ג''' (לאוין קסח), וב'''רבינו ירוחם''' (נתיב יד ריש חלק ז), וב'''שו&quot;ת הרדב&quot;ז''' (ח&quot;ג תקלה, וח&quot;ה רטו. אם כי שם מיירי באיסור דר', ע&quot;ש) ואין זה כהל' נזירות דלעיל, (וראו עוד בלשון הרדב&quot;ז בהל' אבל (ג ה) שכתב &quot;ואין כאן אלא מסייע ידי עו&quot;ע ואין בו ממש&quot;. ויל&quot;ד אם ריש דבריו העיקר או סופם), וכ&quot;כ ב'''בית יהודא''' (עייאש יו&quot;ד יז). וראו גם ב'''תוס'''' (קידושין נו.) שמשמע שאין איסור.<br /> <br /> וה'''רמ&quot;א''' (שם סו&quot;ס א') כתב שיש אומרים שאם יכולים לקנות במקום אחר ליכא לפנ&quot;ע, ויש מחמירין, ונהגו להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (וב'''שו&quot;ת חוות יאיר''' (קפה) כתב שמלשונו &quot;ויש מחמירין&quot;, משמע דס&quot;ל לדידיה לקולא מדלא כתב &quot;ויש אוסרין&quot;). וב'''ש&quot;ך''' (ס&quot;ק ו) הקשה סתירה ברי&quot;ו וכו' ע&quot;ש, והוכיח מזה שאין מחלוקת כלל אלא המתירים דיברו בישראל והאוסרים בגוי ומומר, (וכ&quot;כ במג&quot;א הנ&quot;ל, אך יש חולקים בזה כדלהלן). וב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חי&quot;ט לג ז-ט) כתב שאין צריך להפסיד כל ממונו משום איסור מסייע.<br /> <br /> וב'''פירוש המשנה לרמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ו_ג#פירוש_הרמב&quot;ם|תרומות ו ג}} כתב: &quot;עובר על הכתוב שאמר ולפנ&quot;ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר&quot;. ויש לבאר מה שכתב &quot;אם סייעו&quot;, דהרי הרמב&quot;ם לא חילק בין חד עברא לתר&quot;ע. (וראו גם בהל' שבת (ה טז) שכתב שמסייע פטור אם השני יכל לעשות בלעדיו, אך שם זה לגבי שיקרא ממש עושה מלאכה ופה אנו דנים רק לאיסור דרבנן). <br /> <br /> ויש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, שאם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש, שם אסור אף בח&quot;ע משום מסייע, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין בזה שום איסור. וב'''טורי אבן''' (חגיגה יג באבני מלואים) כתב שאם העבירה מזומנת לפניו לעשותה באין מוחה ומעכב, אין אפילו איסור דרבנן כי אם לא היה נותן לו היה לוקח מעצמו ומה עשה. ו'''בגמ'&lt;nowiki/&gt;''' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב&quot;מ עה:}} איתא, שערב ועדים בהלוואת ריבית עוברים משום וכו', ולא כתוב שעוברים משום לפנ&quot;ע. ואומר שם ה'''תוס'''', דזמנין דעברי אלפנ&quot;ע כגון אם לא היה מלוה בלעדיהם, וזה לא כתוב בגמ' משום דלא פסיקא ליה. ורואים שמלוה ולוה (שכן כתובים בגמ') עוברים על לפנ&quot;ע תמיד, ולכאו' צ&quot;ב מאי שנא מעדים. ולחילוק הנ&quot;ל אתי שפיר, כי המלוה והלוה הינם ממש חלק ממעשה העבירה. וכחילוק זה כתב גם ב'''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|190|כלל שסה}}, וכתב שם שאמירה לצדוקי שיעשה מלאכה ביו&quot;ט חשיב כעצם האיסור כיוון שאי אפשר לעשות את המלאכה בעל כרחו של בעה&quot;ב. אמנם ב'''שו&quot;ת דברי מלכיאל''' (ח&quot;א חו&quot;מ קג) כתב שבמשתתף במעשה יש איסור דאורייתא דלפנ&quot;ע גם בחד עברא, וכך גם מסביר את הרמב&quot;ם דלעיל. ואי&quot;ז כנ&quot;ל שאמרו שיש איסור דר'.<br /> <br /> ====איסור בפני עצמו, או סניף של העבירה בה מכשיל====<br /> <br /> כמו באיסור לפני עיוור, גם בגדר איסור זה של מסייע ידי עוברי עבירה, ישנה חקירה האם הוי סניף מאיסור לפנ&quot;ע, או שמא איסור אחר{{הערה|בנידון זה ראו ב''שדי חמד''' כללים מערכת ו' {{היברובוקס|14153|283|כו יא}}, ומע' א' כלל פד, מע' ע' כב כ, ובאסיפת דינים מע' ה' כלל ב', ראו גם ב'''שו&quot;ת יד רמה''' (פוקס, רב בהונגריה בדור הקודם) יו&quot;ד קא, וב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' ח&quot;ט יז יא, וחט&quot;ו יט}}. ולדעת ה'''חתם סופר''' (יו&quot;ד יט ד&quot;ה ומעתה), האיסור מדין ערבות. וב'''אגרות משה''' (אה&quot;ע ח&quot;ד סא ב) ג&quot;כ מסתפק בזה, ומוכיח ממה שיש הבדל בין מזיד לשוגג, שזה מדין תוכחה, שמשום הכי אין איסור בשעה שעובר כי ודאי שלא ישמע אז.<br /> <br /> וב'''ריטב&quot;א''' {{ויקיטקסט|חידושי_הריטב&quot;א_על_הש&quot;ס/עבודה_זרה/פרק_א#דף_ו_עמוד_ב|ע&quot;ז ו:}} שכתב &quot;שאנו חייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זה לזה וכ&quot;ש שאסור להם לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל&quot; יש במשמע שזה מדין ערבות, (וראו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#&quot;חד עברא דנהרא&quot;|לעיל]] ממהרצ&quot;ח, אך מכל מקום רואים שזהו מקור דין מסייע&quot;ע), וכך גם דייק ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חי&quot;א סא). וכן מה'''דגול מרבבה''' {{היברובוקס|45389|71|על הש&quot;ך יו&quot;ד קנא סק&quot;ו}} ניתן לדייק שזה מדין ערבות, שלכן אין מסייע במזיד, ע&quot;ש בלשונו. ואולי מהגמ' {{ויקיטקסט|בבא מציעא ה ב|ב&quot;מ ה:}} ניתן לדייק להיפך מהא דיש לפני עיוור במכשיל את הרועה. <br /> <br /> וב'''שערי תשובה''' לרבינו יונה {{ויקיטקסט|שערי תשובה ג נ|ג נ}} כתב: &quot;לא תהיה אחרי רבים לרעות, - הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול, וכעניין שנאמר לא תאמרון קשר וגו'&quot;. וא&quot;כ יש עוד מקור לאיסור זה, וכן מ'''פירוש המשנה לרמב&quot;ם''' דלעיל, יש עוד מקור מ&quot;אל תשת ידך עם רשע&quot;.<br /> <br /> ונפק&quot;מ בנידון זה למקרים שאין דין ערבות, כגון גוי (ראו להלן) אשה (ראו להלן הדעות בזה) וגר (כתבו '''רש&quot;י''' ו'''תוס'''' בנדה יג: ויבמות מז: שאין כלפיהם ערבות), וכן בדינים דרבנן (ב'''שו&quot;ת זרע אברהם''' (או&quot;ח יב) שהובא ב'''ברכי יוסף''' (או&quot;ח קכד סק&quot;ג), וכן ב'''צל&quot;ח''' (ברכות מח.) כתבו שאין בזה דין ערבות, וראו '''שו&quot;ת סמא דחיי''' (או&quot;ח יג ויד) שהובא ב'''פרי מגדים''' בפתיחה כוללת (ח&quot;ב אות ט&quot;ז), וע&quot;ש עוד בפרי מגדים).<br /> <br /> ===נידונים שונים ב&quot;חד עברא&quot;===<br /> ====האם כשיכל לעבור ע&quot;י ישראל אחר מקרי חד עברא====<br /> <br /> כתבו האחרונים, שאם הכשיל אדם בעבירה, והנכשל יכל לעבור את עבירה זו על ידי ישראל אחר שיגיש לו אותה, מקרי חד עברא, כיון שעכ&quot;פ יכול היה לעבור על האיסור בלי המסייע. כך כתבו '''כנסת הגדולה''' (הגהת הטור, יו&quot;ד קנט יג, וחו&quot;מ לד לו) בשם '''מהר&quot;א ששון''' בכת&quot;י, '''שו&quot;ת פני משה''' (ב קה), '''שו&quot;ת מחנה חיים''' (או&quot;ח ב' י&quot;ח), '''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}}, מהר&quot;ש קלוגר ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|34| תליתאה ב לא}}, ו'''שו&quot;ת בית יצחק''' (או&quot;ח כט וקיז){{הערה|וע&quot;ע ב'''תוס'''' קידושין (נו.) וב'''שו&quot;ת יחוה דעת''' (ג סז הערה א), ו'''שו&quot;ת חתם סופר''' (ח&quot;ו ליקוטים כט סוד&quot;ה אך מה).}}.<br /> <br /> אולם ב'''משנה למלך''' (מלו&quot;ל ד ב) חולק ואומר שדווקא אם הנכשל יכל לעבור על האיסור בלי שיהא איזה אדם שהכשילו ועבר על לפנ&quot;ע, רק אז המכשיל לא עבר על לאו זה. אך בקמרה שיכל לעבור רק אם אי מי יכשילו ויעבור על הלאו דלפנ&quot;ע, אין זה נקרא &quot;חד עברא&quot;. ומוכיח כך מ'''תוס'''' ב&quot;מ עה: ד&quot;ה ערב, שכתב שלווה עובר תמיד בלפנ&quot;ע, וכן מתוס' בחגיגה יג., וכתב עוד, שתמיד יש חשש שהאחר יחזור בו ולא ירצה לעשות איסור, ואם כן אין ודאות שיכל להיכשל בלעדיו - ולא חשיב כחד עברא. וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}} תמה על טעמו הראשון מאי שנא, ועל טעמו השני אומר שבאמת הפני משה גם כן מיירי רק כשאין חשש זה, וכגון שיש לוה שרגיל ללוות בריבית וידוע שלא יחזור בו, או שיש לוה שוגג שידוע שלא ישמע לנו. ומ&quot;מ כשיטה זו כך סוברים גם ה'''מנחת חינוך''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14092&amp;st=&amp;pgnum=19 רלב ג], וגם הוא הוכיח מהתוס' בחגיגה יג.), '''חוות דעת''' (יו&quot;ד קס ביאורים א) החיד&quot;א ב'''ברכי יוסף''' (חו&quot;מ ט סק&quot;ג), וע&quot;ע בספרו '''יעיר אוזן''' (מערכת ל יג). <br /> (וב'''משנה למלך''' עצמו בהל' מלו&quot;ל (ה ב) כתב לכאורה כשיטת הפני משה, וראו מה שתירץ ב'''שו&quot;ת יד אלעזר''' (ח), הובא ב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו יא ד&quot;ה ולפי}}). <br /> <br /> ואם המכשיל נותן מתנה כוס יין לנזיר, והנזיר יכל להשיג יין אחר רק בקניה בכסף, ב'''רמ&quot;א''' {{ויקיטקסט|שולחן ערוך יורה דעה קנא א|יו&quot;ד קנא א}} כתב (מה'''מרדכי''' ע&quot;ז ו:) שגם זה נחשב &quot;חד עברא&quot;, אולם ב'''פתחי תשובה''' שם מביא '''אמונת שמואל''' (יד) שחולק. (וראו עוד ב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}} ד&quot;ה ומ&quot;ש וד&quot;ה והנה תוס'). וב'''תוס'''' {{ויקיטקסט|קידושין_נו_א#תוספות|קידושין נו. ד&quot;ה אבל}} שואל על רש&quot;י שהרי אין לפנ&quot;ע כשמוכר דבר איסור אם יכל לקנות את זה ממוכר אחר, וזה כרמ&quot;א, ובאמת בספר '''המקנה''' שם ביאר שדעת '''רש&quot;י''' כשיטת האמונת שמואל. (וראו '''שו&quot;ת יחוה דעת''' ג סז הערה ב). וב'''משנה ברורה''' (שמז סק&quot;ז) דייק ממה שה'''מגן אברהם''' הביא את התוס' בקידושין, דס&quot;ל דחשיב ח&quot;ע גם ביכול רק ע&quot;י קניה, &quot;אמנם ב'''ביאור הגר&quot;א''' שם משמע דס&quot;ל להלכה דאפילו היכא שהגוי יכול לקנות במקום אחר, גם כן אסור, וכן פסק בפת&quot;ש בשם שו&quot;ת אמונת שמואל, וכן מצדד ב'''ברכי יוסף''' שם&quot;. <br /> <br /> וכשקונה מגוי, ב'''תוס'''' בקידושין שם אומר על מקרה כזה דמקרי חד עברא, וכן פסק ה'''משנ&quot;ב''' (שמז סק&quot;ז, ראו שם בשער הציון סק&quot;י). <br /> <br /> ====כשהנכשל שוגג====<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת הרדב&quot;ז''' (הביאו ב'''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|190|כלל שסו}}) כתב חידוש, שגם בחד עברא, אם הנכשל שוגג, המכשיל עובר בלפנ&quot;ע דאורייתא, והטעם משום שודאי שהנכשל יעבור ע&quot;ז. וב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו ד}} מביא ש'''מהרלנ&quot;ח''' (רס&quot;י קכ&quot;א) חולק ע&quot;ז וס&quot;ל שלא שנא מכל ח&quot;ע. <br /> <br /> ולכאו' מדברי ה'''דגול מרבבה''' (על ש&quot;ך קנ&quot;ט סק&quot;ו) שס&quot;ל שבח&quot;ע בנכשל מזיד אין כל איסור, יש לדייק ג&quot;כ דס&quot;ל לא כרדב&quot;ז (וממילא גם שהרדב&quot;ז לא ס&quot;ל כמוהו), כי אם בנכשל שוגג יש לפנ&quot;ע גם בח&quot;ע, ובמזיד אין כלל איסור, מתי דיבר התוס' בשבת ג. שאומר שיש איסור מסייע&quot;ע? וניתן היה לומר שישנה דרגה אמצעית, שמצד אחד אין הנכשל שוגג, אך מצד שני אי&quot;ז ודאי שיעבור. אולם מלשונו של הדגול מרבבה משמע שכל איסור מסייע הוא מדין הפרשה ובמזיד אין הפרשה אלא רק בשוגג, וא&quot;כ גם כשלא ודאי שיעבור אין איסור מסייע כיון שהוא מזיד, וא&quot;כ ע&quot;כ שבשוגג יש.<br /> <br /> ובספר '''חמדת שלמה''' (יבמות מז:), ר&quot;ל בכל לפנ&quot;ע, שאם הנכשל שוגג זה חמור יותר וחשיב כאילו המכשיל עשה את העבירה, אך חזר בו.<br /> <br /> ====חד עברא באיסור דרבנן====<br /> <br /> ראו להלן הנידון במכשיל (בתרי עברי דנהרא) באיסור דרבנן. ולגבי איסור 'סיוע' בחד עברא באיסור דרבנן: ב'''מג&quot;א''' (קס&quot;ג סק&quot;ב) מסתפק בזה, ולביאור ה'''מחצה&quot;ש''' שם פשיטא ליה שיש איסור (והספק רק משום שמונע מהנכשל איסור יותר גדול), וכך גם ס&quot;ל ל'''מהרש&quot;ם''' (בשו&quot;ת ח&quot;ב סי' צ&quot;ג), וכ&quot;כ ב'''לב שומע''' (מערכה ל' אות ל&quot;ט). <br /> <br /> ומהרש&quot;ק ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|34|תליתאה ב לא}} כתב, &quot;לא גזרינן בדרבנן, דהוי גזירה לגזירה, וגם אף אם בדרבנן הוי מסייע ידי עוברי עבירה, י&quot;ל היינו רק בוודאי איסור דרבנן ולא בספק וכו'&quot;.<br /> <br /> ול'''פרי מגדים''' (שם, באשל אברהם) ס&quot;ל שאין איסור מסייע בעבירה דר', וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת הרדב&quot;ז''' ח&quot;ה סי רט&quot;ו (אם כי משמע דס&quot;ל שם שכלל אין לאיסור מסייע), ו'''בית יהודה''' (עייאש) ח&quot;א יו&quot;ד סי' י&quot;ז, ו'''אגרות משה''' (אה&quot;ע ח&quot;ד סו&quot;ס ס&quot;א) מה'''כסף משנה''' (הל' מעשר סופ&quot;י), ואומר שם דמ&quot;מ אסור לתת לתוך פיו. וראו גם '''שו&quot;ת דברי מלכיאל''' (ח&quot;א סי' ק&quot;ג אות ד').<br /> <br /> ====האם יש חילוק בין מסייע בשעת העבירה ללפניה====<br /> <br /> ב'''משנה''' (מעשרות ה' ג') מותר למכור שדה לחשוד על המעשרות קודם שתגיע עונה&quot;מ, וב'''חזון איש''' {{היברובוקס|41159|81|שביעית יב ט}} ביאר שזה משום שאם נחמיר בכך זה יהא ג&quot;כ מכשול.<br /> <br /> הנצי&quot;ב ב'''שו&quot;ת משיב דבר''' (ח&quot;ב סי' ל&quot;א), ג&quot;כ מחלק בין שעת עבירה ללפניה ומיישב בזה את שני התוס' שהובאו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#איסור &quot;מסייע לדבר עבירה&quot;|לעיל]], וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת בנין ציון''' לבעל הערל&quot;נ (סי' ט&quot;ו) לישב את שני התוס', {{הערה|ומשמע שם שאם תובע בפירוש לעבירה יש איסור של מסייע&quot;ע, וע&quot;ע בריטב&quot;א [[לפני עיוור לא תתן מכשול#כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר|להלן]], אך ראו בריטב&quot;א ב&quot;מ ה: ובהע' 333 (קוק) שם. וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת מהרש&quot;ם''' (ח&quot;ב סי' צ&quot;ג וקפ&quot;ד).}}.<br /> <br /> והגאון נצי&quot;ב שם תולה זאת במחלוקת רש&quot;י ותוס' בגיטין סוף פרק הניזקין, של'''תוס'''', גמ' דידן כירושלמי שהובא [[לפני עיוור לא תתן מכשול#כשיש ספק אם יעבור עבירה|להלן]] ורק בשעת עבירה יש איסור, ואם יש דרכי שלום ותליה מועטת, או תליה חשובה אף בלי דרכי&quot;ש, שרי. ול'''רש&quot;י''' מיירי בגמ' שם אפי' בוודאי יעבור, ולכן צ&quot;ל דמיירי לפני שעת העבירה, וכתוב דשרי משום דרכי שלום, וא&quot;כ משמע שבלי זה אסור, וכן בשעת עבירה יהא איסור אף אם יהא משום דרכי&quot;ש. ומסיים שם שאף לרש&quot;י, י&quot;ל שבמסייע לפני שעת עבירה אין איסור אא&quot;כ גורם הקדמה כל שהיא, כמו במושיט מאכל למומר, אך אם למשל מוכר למשרתו של המומר, שאם לא ימכור לו אז הוא יקח מאחר ויגיע לאדון באותו זמן, אין זה מסייע אף לרש&quot;י כיוון שאי&quot;ז בשעת העבירה. (ומוסיף שם עוד, וכ&quot;כ בסי' ל&quot;ב, שבמשאיל נפה וכד' ה&quot;ז כמו בשעת מעשה, כיון שיכול תמיד לחזור בו מההשאלה, אא&quot;כ שאל בשביל מלאכה מסויימת שאז לא יכול לקחת ממנו עד שיגמור, וכ&quot;כ כעי&quot;ז ה'''מהרש&quot;ם''' בח&quot;ב סי' צ&quot;ג לגבי השכרת שדה לכותי בע&quot;ז כב. שב'''מהר&quot;ם שיק''' מצוה רל&quot;ג ז' תמה שיש לפנ&quot;ע אף שאי&quot;ז בשעת עבירה, ותי' המהרש&quot;ם די&quot;ל שבשכירות הוי כל יום בפנ&quot;ע. והביא שיש שתירצו דזמן ממילא קאתי, אך דחאם). ובסי' ל&quot;ב מוסיף, שבנותן תמורת שכר, הרי זה כמו דרכי שלום, ומביא שכ&quot;כ ה'''רמב&quot;ם''' בהל' תרומות (י&quot;ב ו') ובהל' ביכורים (ח' י&quot;ג), וכך איתא בגיטין (סב.) שהתירו משום כדי חייו של גבל ובדד.<br /> <br /> וב'''ריטב&quot;א''' (קידושין מב: ובשיטמ&quot;ק ב&quot;מ י:) (הובא לעיל [[לפני עיוור לא תתן מכשול#יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול|&quot;נתן מכשול ולא נכשלו&quot;]]) , רואים לכאורה שאף לפנ&quot;ע דאורייתא אין במכשיל לפני שעת עבירה.<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}}, מחלק כנ&quot;ל בין אם המכשיל מסייע בשעת 'אתחלתא דעבירה או גמרה', כגון שמגביה חפץ ונותן למישהו שיוציאו בשבת מרשות לרשות, לבין אם מסייע לפני זה, כגון מושיט כוס יין לנזיר ואח&quot;כ הנזיר שותה. ומדמה זאת ל'''רש&quot;י''' סו&quot;פ הניזקין (ולא כנצי&quot;ב שאמר שרש&quot;י ותוס' שם נחלקו), ואומר שלפני שעת עבירה מותר אף בלי בעיה של דרכי שלום, ודווקא שם הצריכו זאת משום דמיירי בכלי אכילה שאי אפשר בלעדיהם, ואף שזה חד עברא, מ&quot;מ זה סיוע 'שיש בו ממש', משא&quot;כ במושיט לו את שלו.<br /> <br /> ==נידונים בגדרי איסור &quot;לפני עור&quot;==<br /> {{תבנית:לפני עיוור ניווט}}<br /> ===באיסור דרבנן===<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת פני יהושע''' (חו&quot;מ ט) מסתפק אם יש בזה איסור לפנ&quot;ע דאורייתא, וכן ב'''מנחת חינוך'''(רל&quot;ב, וראו במצוה שכ&quot;ג). ומביאים מ'''תוס'''' (ע&quot;ז דף כב.) שאומר להדיא שיש איסור דאו', דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת . וכך גם הביא בספר '''קובץ הערות''' (עה ב), וכ&quot;כ ב'''כנסת הגדולה''' (יו&quot;ד נה הגהת ב&quot;י פט) לדעת רשב&quot;א ור&quot;ן. אמנם '''תוס' בחגיגה''' י&quot;ח (ד&quot;ה חולו), '''רמב&quot;ן''' (ע&quot;ז כב.), ו'''ריטב&quot;א''' (ריש מו&quot;ק), חולקים, ובחגיגה י&quot;ג מחלק תוס' בין אם יש אסמכתא חזקה ללא (ראו מנחת חינוך). והגרמ&quot;פ ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א ג) ובספר '''דברות משה''' (שבת סי' ב' ענף ב') כתב שאולי התוס' בע&quot;ז מיירי באיסור דרבנן, עיי&quot;ש, (וכ&quot;כ גם ב'''חידושי הר&quot;ן''' שם), ולתוס' ב&quot;מ י: יהא איסור דאו'. <br /> וב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (ג סה ט) אומר שיש דין מיוחד במכשיל בעבירה שאסור גם בנכשל מזיד ודלא כבמכשיל בעצה רעה, והובא לעיל, ואומר שם שלפי&quot;ד ה(תוס' שהובא ב)פני יהושע שלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת, א&quot;כ בנכשל מזיד ומכשילו באיסור דרבנן לא יהא לפנ&quot;ע דאורייתא כי גם במשיא עצה אין איסור. ומסיים שאולי באיסורים תמיד חשיב כשוגג, וכנ&quot;ל.<br /> וראו עוד ב'''שדי חמד''' (כללים {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו כא}}, ובקונט' דברי חכמים כרך ה' עמ' 341 סי' ל&quot;ו), ובספר '''בית ישי''' (לגר&quot;ש פישר, סי' י'). <br /> וב'''שו&quot;ת הרדב&quot;ז''' (לשונות הרמב&quot;ם - חלק ה' סי' רט&quot;ו (אלף תקע&quot;ט)) כתב שאין בזה איסור, ורק ר' עיליש דגברא רבה הוא היה נזהר בזה (ולפי&quot;ז יש עניין מסויים לא לעשות זאת){{הערה|וראו עוד ב'''פרי מגדים''' (יו&quot;ד סב שפ&quot;ד ט) שמשמע לכאו' שאין איסור, ואולי דיבר שם כלפי איסור דאורייתא, ואין איסור דרבנן כי מיירי שם בגוי, וס&quot;ל כדעת הש&quot;ך יו&quot;ד קנ&quot;א סק&quot;ו.}}.<br /> וב'''שו&quot;ת יהודא יעלה''' (למהר&quot;י אסאד, או&quot;ח ד) הביא מ'''תוספתא''' (דמאי סופ&quot;ב) שמשמע שיש איסור, אך שם יש טעמים מיוחדים של סכנה שאני ושאין מאכילין טהרות לעם הארץ. והמגי&quot;ה שם מביא שמה'''גמ'''' ב&quot;מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא י ב|דף י}} יש להוכיח שיש איסור לפנ&quot;ע, כי קידושי גרושה לכהן בלי ביאה הוי איסור דרבנן ולא דאו'. ומהר&quot;י כותב שם לבסוף, שצ&quot;ל שתוס' בחגיגה י&quot;ח שאומר שאין איסור הוא רק להו&quot;א של רבה בע&quot;ז ט&quot;ו, וקי&quot;ל שאסור, ואומר שכן פסק ה'''רמ&quot;א''' (או&quot;ח קסג){{הערה|לשון הרמ&quot;א הוא 'משום לפנ&quot;ע', ויל&quot;ד אם זה ממש לפנ&quot;ע או רק דר' משום לפנ&quot;ע הואיל ומסייע. ראו '''שו&quot;ת מהרש&quot;ג''' ח&quot;ב סי' ק' שכ&quot;כ אההיא דב&quot;מ עה:}}.<br /> <br /> ===באיסור לכתחילה===<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (ח&quot;ג כו) כתב סברא שאולי אין איסור לפנ&quot;ע בדבר שהינו רק לכתחילה, כגון &quot;לא תנשא ואם נישאת לא תצא&quot;.<br /> <br /> ובדבר שאינו איסור ממש, כגון לגבי 'נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה', שאיתא ב'''גמ'&lt;nowiki/&gt;''' {{ויקיטקסט|נזיר כג א|נזיר כג.}} שצריך ע&quot;ז כפרה משום מחשבתו הרעה, הנה יש לדון האם במכשיל חברו בזה יעבור בלפנ&quot;ע. ובספר '''חפץ חיים''' (הל' לשה&quot;ר ד יא במ&quot;ח מו), הוכיח מדברי ה'''תוס'''' בקידושין לב. שעובר על לפנ&quot;ע. וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (לבעל 'בן איש חי') סו&quot;ס ת&quot;ז, וכ&quot;כ בספר '''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ה').<br /> <br /> וב'''מנחת אשר''' שם אומר, דלפי&quot;ז יהא אסור להלוות בלא עדים אף אם מכוון שימחול על ההלוואה אם הלווה יכפור, אולם לדעה שהחשש ההוא שמא ישכח, יהא מותר כי גם מחשבת עבירה אין. והגרשז&quot;א ב'''שו&quot;ת מנחת שלמה''' (קמא לה ד) כתב שאם מארח מישהו והלה היה צריך לשאול על הכשרות ולא שאל, מחובת המארח להודיעו שהאוכל כשר כדי להצילו ממחשבה רעה, וכן אם מתייחד עם אשה בהיתר כגון שבעלה בעיר, והיא לא יודעת, צריך להודיעה. אמנם במנח&quot;א שם חולק על זה וס&quot;ל שאין בעיה ב'מחשבה רעה' כזו, כיוון שאין פה מחשבה לעבור על איסור אלא רק לעשות דבר שיש בו חשש לאיסור, וכן לגבי ייחוד דן שם. וב'''מנחת אשר''' (שם לט ד), מביא עוד מה'''ריטב&quot;א''' (מו&quot;ק יז.) שמשמע שיש לפנ&quot;ע במכשיל את הקטן, וגם מזה רואים שיש לפנ&quot;ע בדבר שאינו ממש איסור{{הערה|בגדרי האיסור של קטן, ראו '''נודע ביהודה''' תניינא יו&quot;ד קס&quot;ד, ו'''שו&quot;ת חתם סופר''' יו&quot;ד קנד, ו'''מנחת שלמה''' תנינא נח ב, וסי' פב, וכעי&quot;ז בקמא סימן לד גבי חרש (וראו גם '''שו&quot;ת חתם סופר''' או&quot;ח פג ו'''שו&quot;ת תרומת הדשן''' פסקים וכתבים סב), ו'''קובץ שיעורים''' ח&quot;ב '''קונטרס דברי סופרים''' סי' א' אות כ&quot;א כ&quot;ב, וביצה אות ס&quot;ז.}}. <br /> <br /> ולכאו' מה'''גמ'&lt;nowiki/&gt;''' {{ויקיטקסט|קידושין מא א|קידושין מא.}} יש ללמוד שאין לפנ&quot;ע בדבר שאינו ממש איסור, דאיתא שם שמצוה לקדש אשה בו יותר מבשלוחו... א&quot;נ איסורא נמי אית בה ד'אסור לקדש את האשה עד שיראנה'. ולכאורה קשה אם כן למה כתבה המשנה שאפשר לקדש 'בשלוחו' אם הדבר אסור, ועוד קשה דא&quot;כ הקידושין הוו מצוה הבאה בעבירה{{הערה|אף שזה לא יותר מאיסור דרבנן, עי' '''רש&quot;י''' פסחים לט. שמצוה הבאה בעבירה לא יוצא אף אם העבירה היא מדרבנן, אך עי' גם '''תוס'''' בנדרים י' ד&quot;ה אדם, שרואים לא כך, וראו עוד בענין זה ב'''שו&quot;ת נודע ביהודה''' סוף חחו&quot;מ מש&quot;כ מחתנו, וראו '''שדי חמד''' כללים מ עז ז, ו'''שו&quot;ת מהר&quot;י אתרא''' קס.}}, ועוד קשה שזה שליח לדבר עבירה ולא מהני שליחותו{{הערה|גם פה יש להעיר שזו עבירה דרבנן, וראו בענין זה '''משנה למלך''' הל' רוצח ב ב, וראו '''נודע ביהודה''' קמא אה&quot;ע סי' ע&quot;ה והלאה}}, ועוד שלכאורה האשה עברה על לפנ&quot;ע. וב'''תוס'''' שם כתב בסוד&quot;ה אסור, שאנו מקדשין אפי' קטנות וכו', כי אם יש סיפק לאדם לתת לבתו נדוניא שמא אח&quot;כ לא יהא לו ותשב בתו עגונה לעולם. וגם בזה יל&quot;ד האם מפני חשש ברמה זו הותר לעבור על איסורים דרבנן? ומכל זה נראה פשוט, שאין זה איסור ממש אלא רק 'עניין גדול' לא לנהוג כך . וראו ב'''רש&quot;י''' שם ד&quot;ה דו, שלאיש יש איסור כשמקדש, ולאשה אין, וכל העניין שלא תעשה שליח הוא רק משום מביו&quot;מ, ולכאורה קשה שאם האיש עובר על איסור גם האשה עוברת בלפנ&quot;ע? ולהנ&quot;ל שאי&quot;ז ממש איסור, יש לומר שלא שייך בזה לפנ&quot;ע אלא רק באיסור ממש. אך הדבר צ&quot;ע מסברא. ויתכן לדחות שכיוון שהמקדש מזיד, אין לפנ&quot;ע כיון שאין זה איסור דאורייתא, וכמ&quot;ש ב'''שו&quot;ת אחיעזר''' (הובא לעיל) שבמזיד לא שייך 'לא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת'. ועוד י&quot;ל, שכיוון שהדבר רק ספק וכמ&quot;ש בגמ' 'שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך', א&quot;כ אין בזה לפנ&quot;ע.<br /> <br /> עוד אפשר להוכיח לגבי נידון זה, מה'''גמ'''' בחולין {{ויקיטקסט|חולין ז א|דף ז}}, שמשמע שיש לפנ&quot;ע ב'עניינים'. דאיתא שם בגמ' שר' פנחס בן יאיר אמר לרבי שלא רוצה לאכול אצלו משום שיש לו פרידות שכרעיהם לבנות וכו', ורבי אמר שימכרם ורפב&quot;י אמר שלפנ&quot;ע לא תתן מכשול. ע&quot;כ. והיה נ&quot;ל שאיסור זה של פרידות לא הוי איסור ממש, כי לא מסתבר שרבי היה עובר ע&quot;ז ועוד שאם זה היה איסור גמור מסתמא לא היה איסור בל תשחית שם בגמ' בהריגתם, וכבב&quot;ק טו: ברש&quot;י, וא&quot;כ משמע שיש לפנ&quot;ע גם בכזה איסור. אך אפשר לדחות, שגם איסור זה של לפנ&quot;ע שכתוב שם אינו 'איסור' אלא עניין משום הפס', וכמו האיסור להשהות הפרידות{{הערה|כך גם משמע מאיסור בל תשחית ששם, שהרי אי&quot;ז איסור כיוון שזה לתועלת, ראו '''שו&quot;ע הרב''' הל' שמירת הגוף והנפש אות ט&quot;ו, וע&quot;כ שזה רק עניין, ומעניין שבגמ' שם אין ציון ב'עין משפט'.}}.<br /> <br /> עוד אפשר להוכיח מ'''הגמ'''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה טו א|עבודה זרה טו}} שמכירת בהמה דקה לכותי תלוי במנהג המקום (שאולי אסור כי שמא ימכור לגוי), ונראה שטעם מנהגים אלו נובע מהמשנה בפסחים (נג.) &quot;מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים מוכרין ושלא למכור אין מוכרין&quot;, שאלו שנהגו לא למכור לגוי הם אלו שנהגו לא למכור לכותי כי שמא ימכור לגוי, ורש&quot;י אומר שיש שנהגו שלא למכור &quot;דהחמירו על עצמם משום גסה&quot;, ובע&quot;ז שם מבואר שאסור למכור לכותי משום לפנ&quot;ע שמכשילו שימכור לגוי ויעבור על איסור, וא&quot;כ רואים לכאורה שיש לפנ&quot;ע גם בדבר שרק החמירו על עצמם. אמנם י&quot;ל שאולי שאני שם שכיוון שנהגו לאסור מכירה לגוי זה איסור ממש וכמו נדר. ועוד, ש'''רש&quot;י''' שם (ד&quot;ה אלמא) כתב שהראיה לא מהמקום שנהגו לאסור בדקה אלא מדיוקא שבהמה גסה בכל מקום אסור, וא&quot;כ אין ראיה, כי בהמה גסה אי&quot;ז רק מנהג. <br /> <br /> ===באנוס===<br /> <br /> ב'''רמ&quot;א''' (יו&quot;ד קפה ד) איתא שא&quot;צ ע&quot;ז כפרה, ולא כבשגגה, וכדברי ה'''רמב&quot;ם''' (שגגות ה ו){{הערה|וכ&quot;כ ה'''נתיבות המשפט''' בתשובה שב'''שו&quot;ת חמדת שלמה''' אה&quot;ע כד יא, על המשנה בתרומות ריש פרק ח', אמנם ראו '''שו&quot;ת באר יצחק''' או&quot;ח כ&quot;ה ו'''קרן אורה''' יבמות לד.}}, ומ&quot;מ כתב ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א סי' ג') שיש בזה לפנ&quot;ע אם הכשיל מישהו לאנסו, כי לפנ&quot;ע הוי בין אדם למקום ולמעשה הוא גרם שיהא עבירה{{הערה|יש לדון אם עבירה באונס הוי עבירה או שרק לא מתייחס, וראו '''שו&quot;ת חמדת שלמה''' (סי' ל&quot;ח), ומוכיחים גם מפסול 'נעבד' וכו', וראו בספר '''אסופות רבינו חיים הלוי''' (עמ' רל&quot;א), וב'''בית האוצר''' (כלל כ&quot;ד ד&quot;ה ודע), '''חי' הגרש&quot;ש''' (ריש מסכת כתובות), '''ברכת שמואל''' (נדרים סי' י&quot;ד ב'), ו'''כתבי הגר&quot;ח''' עהש&quot;ס (בעניין 'אשו משום ממונו').}}. וראו גם ב'''קובץ שיעורים''' עמ&quot;ס כתובות (אות י&quot;ב). <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג ד&quot;ה ויש}} כתב שהלווה בריבית משום פיקוח נפש דשרי כמו שכתבו '''הב&quot;י והרמ&quot;א''' (יו&quot;ד קס), אף שודאי שיש למלוה איסור ריבית, מ&quot;מ לא עבר (המלוה) גם בלפנ&quot;ע. ואי&quot;ז כנ&quot;ל. ויל&quot;ד בגדרי אונס דפיקוח נפש, וראו '''שו&quot;ת אגרות משה''' או&quot;ח ד' ע&quot;ט, ואולי כוונת הכתב סופר רק כלפי לפנ&quot;ע דאורייתא.<br /> <br /> ===מחמיר המכשיל את שאינו מחמיר===<br /> ב'''שער המלך''' (הל' אישות פ&quot;ט הט&quot;ז) כתב להוכיח שיש לפנ&quot;ע בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומאכיל לאחר שמותר לו, (מהא דסוף נדרים, שהאומרת שהיא גרושה, מותרת לכהן, וכתב ב'''שטמ&quot;ק''' כ&quot;י שאין איסור לפנ&quot;ע כי זה בע&quot;כ, ומשמע שבשאר מקרים יש לפנ&quot;ע. וראו מש&quot;כ ע&quot;ד ב'''שו&quot;ת פרי יצחק''' ב' ל&quot;ח), ומדמה זאת גם לטבח שאמר שהשחיטה פסולה, שיהא לו איסור להאכיל לאחר משום לפנ&quot;ע. ואומר שיש ללמוד מזה לגבי אותם המחמירים מלהדליק הטוטי&quot;ן (סיגר) בנר של חלב, שאסורים לתת לאחרים משום לפנ&quot;ע. ומביא שיש אומרים ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אסור משום נדר{{הערה|בגדרי &quot;שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא&quot; ראו: עי' בזה ב'''נודע ביהודה''' תניינא אה&quot;ע סו&quot;ס כ&quot;ג, '''שו&quot;ת חתם סופר''' אה&quot;ע ח&quot;ב סי' ק&quot;א, וראו '''קצוה&quot;ח''' ל&quot;ד ד', '''אמרי בינה''' עדות סי' ב', ו'''תרומת הכרי''' סי' א'. וע&quot;ע '''ש&quot;ך''' יו&quot;ד רמ&quot;ב ס&quot;ק נ&quot;ח שאין איסור בטועה.}}, ולפיהם פשוט שאין בזה לפנ&quot;ע. <br /> ובהגהות '''מעשה חשב''' שם, דן ע&quot;ד שאין ראיה מדברי השטמ&quot;ק לגבי אשה ששאחד&quot;א שהיא גרושה, לגבי טבח שאמר ששחט לא טוב, כי דווקא באשה שאין לה שום נפק&quot;מ מזה אלא לעניין שאסורה לכהן, ממילא י&quot;ל שזה גופא מה ששאחד&quot;א - שתהא אסורה להכשילו בזה מדין לפנ&quot;ע, (ויל&quot;ד מסברא אם שייך שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כזה), אך לא בטבח שנפק&quot;מ לעניין שאסור לו עצמו לאוכלו. ועוד דן שם שאין דמיון בין אשה וטבח שזה איסור גמור לפי&quot;ד האוסר, לבין מי שמחמיר ע&quot;ע לא להדליק מנר של חלב כי לא רוצה להנות מעשן שנוצר עי&quot;ז, ששם יודע שאי&quot;ז איסור אלא שמחמיר ע&quot;ע וכמו נדר.<br /> וראו ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (אה&quot;ע ד' ס&quot;א ב') לגבי איסור מסייע, שאין את איסור זה כשהאוסר דבר מסויים נותנו למתיר, ומוציא זאת ממשכ&quot;ש שאיסור מסייע הוא מדין תוכחה ואין תוכחה כשודאי לא ישמע וכשסובר שמותר הרי זה ודאי שלא ישמע. ובשם הגרש&quot;ז אויערבאך שמעתי שהורה שאין למחמיר איסור לתת למיקל. (ויש לשים לב דמ&quot;מ בשבת יהא למחמיר איסור להנות מהמלאכה מצד 'מעשה שבת').<br /> וה'''חזון איש''' הורה שהנוהג איסור בשנת שמיטה בפירות נכרי, אסור לקנותם ממי שלא נוהג כך משום שמכשילו באיסור סחורה בפירות שביעית. ותמהים ע&quot;ז וראו בספרים '''דרך אמונה''' ו'''חוט שני''' מש&quot;כ להסבירו, וראו '''מנחת אשר''' ויקרא ל&quot;ט ו' ושביעית סי' ז'.<br /> וע&quot;ע ב'''קובץ שיעורים''' ביצה (אות סז) ומ&quot;ש שם מה'''ריטב&quot;א''' (סופ&quot;ק דיבמות), שאף שאסור למיספי בידיים למתיר, מ&quot;מ א&quot;צ להפרישו, וכמו לגבי קטן.<br /> <br /> ===&quot;לפני עיוור&quot; ו&quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot; בגוי===<br /> מפשטות הגמרא והפוסקים, יש איסור &quot;לפני עיוור&quot; גם אם מכשיל גוי{{הערה|ב'''ברייתא''' בע&quot;ז ו: 'מנין שלא יושיט... ואבר מן החי לבן נח', וכן מסכת ע&quot;ז מלאה בלפנ&quot;ע לגוי, כגון בדף ט&quot;ו וט&quot;ז (ובמשנה יג:) וב'''שו&quot;ע''' יו&quot;ד קנ&quot;א, וכן בב&quot;מ צ:, וב'''מג&quot;א''' (סי' שמ&quot;ז סק&quot;ד) שיש לפנ&quot;ע במושיט לגוי.}}. <br /> <br /> אמנם ב'''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|סהמ&quot;צ רצט}} כתב, הוזהרנו שלא נכשיל &quot;קצתנו את קצתנו&quot;, ואת הברייתא בע&quot;ז ו: לא פסק, ראו בעין משפט שם ובפסחים כב:, וכן ראו בלשונו בהל' רוצח פי&quot;ב הי&quot;ב עד י&quot;ד, ורק בהי&quot;ד כתב 'ומכשילו' ושם מיירי בישראל ובהל' לפני&quot;ז דמיירי בגוי לא כתב כן, ויל&quot;ד בכ&quot;ז. ובמשל&quot;מ (כלאים א' ו') כתב בדעת ברמב&quot;ם שיש איסור לפנ&quot;ע בגוי. ויש שאמרו, שמש&quot;כ הרמב&quot;ם בסה&quot;מ מיירי בעצה רעה, ואיסור זה נאמר רק כלפי ישראל ולא לעכו&quot;ם. ויל&quot;ד. ולעצם הדין, כ&quot;כ בחינוך {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|רלב}} שאיסור עצ&quot;ר לא נאמר כלפי גוי. וע&quot;ש ב'''מנחת חינוך'''אות א', ובמש&quot;כ ע&quot;ד בקוב&quot;ש בפסחים (אות צ&quot;ה) ובחזון איש {{היברובוקס|14334|196|יו&quot;ד סב}} שבעצה רעה האיסור הוא מדיני בין אדם לחברו ולכן אי&quot;ז שייך בגוי.<br /> <br /> (וב'''שו&quot;ת פני יהושע''' ח&quot;א יו&quot;ד סי' ג' כתב לחדש, שאחר מתן תורה אין לפנ&quot;ע דאורייתא בגוי מאחר דחשבינן להו 'אינן מצווים' בב&quot;ק לח., וראו ב'''אמרי בינה''' יו&quot;ד טריפות סי' ז' שתמה עליו דמ&quot;מ לא גרע מעצ&quot;ר, ולפמש&quot;כ לעיל יל&quot;ע בזה. וב'''מנחת אשר''' ויקרא ל&quot;ט ג' אומר, שממה שיש עונש בז' מצוות מוכח שאין זה מותר, וא&quot;כ יהא לפנ&quot;ע).<br /> <br /> ולגבי איסור &quot;מסייע&quot; בגוי: ב'''תוס'&lt;nowiki/&gt;''' ע&quot;ז ו: משמע שאין, וב'''תוס'''' בשבת ג. כותב (באופן כללי ולא על גוי) שיש איסור מסייע. וברמ&quot;א הביא את ב' התוס' הללו כמחלוקת, וכתב (יו&quot;ד קנ&quot;א סוס&quot;ע א') שי&quot;א שאין לפנ&quot;ע לגויים אם יכולים לקנות במק&quot;א וכו' וי&quot;א שיש איסור ובעל נפש יחמיר עיי&quot;ש, והיינו משום דס&quot;ל דפליגי, אך הש&quot;ך &quot;מזרע דאהרן קאתי, עביד עובדא דאהרן לעשות שלום בין הראשונים דלא פליגו&quot;, אלא שהאוסרים מיירו בישראל והמתירים בגוי או בישראל מומר שאין חיוב להפרישם. וכ&quot;כ בספר חסידים (ת&quot;מ) שאין מסייע בגוי. <br /> <br /> ומ'''רש&quot;י''' (ע&quot;ז נה. בסוה&quot;ע, ונה: סוד&quot;ה וישראל) משמע לכאו' שיש איסור מסייע בגוי, כי כתב שם &quot;ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו&quot;ם לא נצטווה על כך&quot;, ומשמע שבע&quot;ז וכד' שגם גוי מצווה, יש לאיסור מסייע, ואכן כך דייק מרש&quot;י ב'''מג&quot;א''' (שם). אמנם ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' לגר&quot;ש קלוגר {{היברובוקס|58133|35|ג ב לב}}, הסביר בדברי המג&quot;א שלא ר&quot;ל דפליגי בזה, ולכן לא כתב את דברי רש&quot;י מיד לאחר שהביא את התוס', אלא ר&quot;ל שאם עושה עם הנכרי בשעת העבירה ממש יהא איסור מדין שאין להחזיק את ידיהם, וכגיטין ס&quot;ב., וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}}, כן פירש שהמג&quot;א מביא שרש&quot;י חולק, אך כתב שם מדנפשיה שי&quot;ל שגם רש&quot;י מיירי דווקא בשעת עבירה או בסיוע שיש בו ממש. <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח ח&quot;ג סו&quot;ס כ&quot;ז) כתב &quot;דאף שיש חולקים עלייהו אף בעכו&quot;ם, עי' בביאור הגר&quot;א שם סק&quot;ח, מ&quot;מ כיון שהיא פלוגתא דרבוואתא באיסור דר', יש להקל במקום הפסד גדול כזה וצורך הגדול כזה להמעות, להורות כהש&quot;ך והדגול מרבבה&quot;. (אולי הגר&quot;א חולק רק בקניה ולא בכל מסייע, וצריך עיון בלשונו). וראו גם ב'''שו&quot;ת משיב דבר''' (ח&quot;ב סי' ל&quot;א).<br /> <br /> גם ב'''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|189|כלל שסא}}, מסביר את הגמ' {{ויקיטקסט|נדרים סב ב|בנדרים סב:}} לגבי מסייע, וא&quot;כ לפירושו יש איסור מסייע בגוי.<br /> <br /> &lt;big&gt;'''האם יש לגוי איסור להכשיל אחרים'''&lt;/big&gt;<br /> <br /> הפמ&quot;ג בספרו '''גינת ורדים''' (מ&quot;ג) אוסר, וב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו כג}} חולק, וכמו שרואים מ'''תוס'''' ע&quot;ז טו:, ואולי זה תלוי בנידון האם לפנ&quot;ע הוא איסור עצמי או סניף לעבירה בה מכשיל.<br /> <br /> ===&quot;לפני עיוור&quot; ו&quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot; באשה===<br /> ב'''ספר החינוך''' (רלב) איתא שנוהגת בזכרים ונקבות, וכ&quot;כ ב'''דרישה''' (יו&quot;ד א). <br /> <br /> וב'''רמב&quot;ן''' (יבמות פד:) כתב, דבלאו שאינו שוה בכל, נשים אינן עוברות משום לפנ&quot;ע, כך ביאר דבריו ב'''מחזיק ברכה''' לחיד&quot;א (סי' ס&quot;ב), וע&quot;ע בהג' '''מעשה חשב''' על שער המלך אישות ט' ט&quot;ז. (וב'''שדי חמד''' הקשה מכאן על רעק&quot;א יו&quot;ד קפ&quot;א שדן בלפנ&quot;ע באשה). וב'''שו&quot;ת חתם סופר''' (חו&quot;מ ר&quot;ב) כתב שיש שהבין מהרמב&quot;ן שגם איש לא עבר בלפנ&quot;ע בלאו כזה, ובחתם סופר שם תמה על זה דלא גרע מעצה רעה, ולכן מסביר דמיירי רק על נשים וכנ&quot;ל, ומביא דכ&quot;כ ה'''ריטב&quot;א'''.<br /> <br /> והנה, מה'''פרי מגדים בפתיחה כוללת''' (ב יד) מתעורר צד נוסף לעניין חיוב נשים בלאו דלפנ&quot;ע, שהרי אין בלאו זה מלקות (בפשטות, וראו לעיל), וא&quot;כ יתכן שאינן מחוייבות בכך. דהנה '''כתיב''' (במדבר ה' ו') 'איש או אשה כי יעשו' וגו', ו'''רש&quot;י''' בקידושין (לה.) כתב, שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה &quot;ולאווין עונש מלקות&quot;, וכ&quot;כ ביבמות (פד: ד&quot;ה עונשין) - &quot;לאו וכרת&quot;, ומשמע מכל הנ&quot;ל שנשים פטורות מלאו שאין בו מעשה, אמנם מביא הפמ&quot;ג שם שמה'''רמב&quot;ם''' (עכו&quot;ם י&quot;ב ג') משמע לא כך. (וראו ב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו יא ד&quot;ה ושם}}, שהביא בשם '''מהרימ&quot;ט''' שנשים פטורות מלאו שאין בו&quot;מ ושב'''שו&quot;ת בית יצחק''' נחלק עליו וכו' ועוד ס&quot;ל שם שלאו שבכללות שאני. ומ&quot;מ יל&quot;ד ממש&quot;כ מהפרי מגדים לעיל).<br /> <br /> &lt;big&gt;ולגבי איסור מסייע ידי עוברי עבירה&lt;/big&gt;<br /> <br /> דעת ה'''רא&quot;ש''' (ברכות ג יג) שאשה אינה בדין ערבות, וכ&quot;כ '''רבינו יונה''' שם בשם ר&quot;י, וב'''דגול מרבבה''' (או&quot;ח רע&quot;א) מסופק אם אנשים בכלל ערבות לנשים. וכתב ב'''שו&quot;ת יד רמה''' (פוקס) יו&quot;ד ק&quot;א, שלפי הצד שמקור איסור מסייע הוא מדין ערבות, א&quot;כ להנ&quot;ל אין לאשה ובאשה את איסור זה. וכדעת הרא&quot;ש ור&quot;י, כך גם ס&quot;ל ל'''צל&quot;ח''' (ברכות כ'), וראו בענין זה ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' חט&quot;ו ריש סי' ל&quot;ב, וכתב שם שאף שאין דין ערבות יש דין תוכחה, ('''שו&quot;ת הלכות קטנות''' ח&quot;א סי' קל&quot;ב), וא&quot;כ יל&quot;ד לכאו' לגבי מסייע, אך בשדי חמד ושער הציון כתבו דמיירי באין יכול להוכיח, אך א&quot;כ יל&quot;ד גם על דין ערבות אם שייך. וע&quot;ע בציץ אליעזר שם שיש אומרים שאשתו של אדם כן ערבה עליו כי בידה להוכיחו.<br /> <br /> ומ&quot;מ, ב'''שדי חמד''' (כללים מ' מ&quot;ב) ס&quot;ל שיש איסור מסייע לאשה, וכ&quot;כ גם בספר '''נשמת כל חי''' לגר&quot;ח פלאג'י (א יו&quot;ד לה).<br /> <br /> ===&quot;לפני דלפני&quot;===<br /> ישנו נידון בהלכה האם יש איסור לפני עיוור כשמביא דבר איסור לאדם שלא יעבור בזה בעצמו על איסור, אלא יכשיל עם זה מישהו אחר שיעשה את האיסור. ויש חילוק בענין זה בין ישראל לגוי, כלהלן:<br /> <br /> &lt;big&gt;בישראל שימכור לישראל או לגוי: &lt;/big&gt;<br /> <br /> מבואר ב'''גמ'&lt;nowiki/&gt;''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה טו ב|ע&quot;ז טו:}} שיש איסור לפני עיוור בישראל שימכור לישראל או לגוי. וב'''תוס'''' מסביר שם שהאיסור משום שהכשיל את הישראל באיסור 'לפנ&quot;ע', (וביתר ביאור כתבו בתוס' ר' אלחנן בריטב&quot;א ובר&quot;ן).<br /> <br /> &lt;big&gt;אולם לגבי גוי שימכור לגוי: &lt;/big&gt; <br /> <br /> מבואר בגמ' שם ד'אלפני דפני' לא מפקדינן בגוי, ולכן מותר למכור דבר איסור לגוי שלא יעבור בזה עבירה אלא ימכור לגוי אחר. ואפילו כשוודאי ימכור לגוי שיעשה בזה עבירה אין איסור לישראל הראשון שמוכר לו, כ&quot;כ ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד א' ע&quot;ב) מ'''שו&quot;ע''' אה&quot;ע סו&quot;ס ה'. וראו '''ש&quot;ך''' סי' קל&quot;ט. וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}} כתב, שאם מוכר לשמש של עבודה זרה הרי זה 'לפני' ממש ולא 'לפני דלפני', כיוון שהכומר שלחו<br /> <br /> ובטעם הדבר, לתוס' הסברא היא שכיוון שהגוי לא מצווה לא להכשיל ממילא אין לנותן לו איסור לפנ&quot;ע.<br /> <br /> &lt;big&gt;ולגבי גוי שימכור לישראל: &lt;/big&gt; <br /> <br /> לפי סברת התוס' שכיוון שהגוי לא מצווה לא להכשיל ממילא אין לנותן לו איסור לפנ&quot;ע, א&quot;כ יהא מותר אף בימכור לישראל, אמנם ב'''תוספתא''' (כלאיים ה' י&quot;א) חולין (צג:) פסחים (מ:) סמ&quot;ג (קס&quot;ח), ו'''שו&quot;ע''' (יו&quot;ד ס&quot;ה י&quot;א, ש&quot;א ח', ואו&quot;ח תס&quot;ז א'), מבואר שיש איסור, וכתב ב'''מנחת חינוך''' שהטעם משום שרבנן החמירו כדי שלא יכשל ישראל בעבירה בלי ידיעתו. ומשמע שבימכור לישראל מזיד אין בעיה, וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' שם. אמנם עי' ב'''חוות יאיר''' (קפ&quot;ה) שכתב לגבי מכירת טריפות לגוי שיאכילם למומרת דחשיב לפני דלפני, וסיים שם &quot;כי נראה לי שבעל נפש יחוש לעצמו דמכל מקום באה על ידו תקלה לאדם&quot;.<br /> <br /> אמנם ב'''רא&quot;ש''' (ע&quot;ז פ&quot;א סי' י&quot;ד) משמע שלגוי שימכור לישראל יש איסור לפנ&quot;ע ממש, וב'''מנחת חינוך''' בקומץ מנחה באמת תמה ע&quot;ז. ועמש&quot;כ ע&quot;ז ה'''פרי מגדים בפתיחה כוללת''' (ח&quot;ה אות ח'). ויש שאמרו שהרא&quot;ש לשיטתו, ותלוי בנידון אם המכשיל חברו הרי הוא כעובר בעצמו על האיסור, ראו לעיל, וב'''תוס' רא&quot;ש''' שבת דף ד' כתב (על משכ&quot;ש דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה), &quot;דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו הוי כאילו הוא אוכלו, לפיכך וכו'&quot;. ומקור לזה איתא ב'''רש&quot;י''' עה&quot;ת (במדבר ל' ט&quot;ז) &quot;ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין&quot; . וא&quot;כ אפ&quot;ל שדין זה שנכנס תחתיו, נאמר דווקא בישראל ולא בגוי, וזה יהא פשרו של החילוק בין מוכר לגוי לישראל למוכר לגוי לגוי לדעת הרא&quot;ש, כיוון שאם ישראל יעבור בסוף עבירה הרי זה מתייחס לראשון כאילו הוא חטא, ולא שיש לו בעיה רק מצד איסור לפנ&quot;ע שאז לא תהא בעיה בלפני דלפני. ועוד הוסיפו שלכן צריך פסוק ('לא ישמע על פיך') לאסור שיתוף עם העכו&quot;ם משום שמשביעם בשם ע&quot;ז, עי' סנהדרין סג:, דלכאו' צ&quot;ע דתיפוק ליה מדין לפנ&quot;ע, ולהנ&quot;ל א&quot;ש כי קמ&quot;ל שעובר על איסור כאילו הוא זה שנשבע בשם הע&quot;ז. (ו'''מהר&quot;ם''' שם הקשה כן ותי' דאין לפנ&quot;ע כיוון שזה ספק. וע&quot;ע בהגהות '''הגרי&quot;פ פערלא לרס&quot;ג''' (ח&quot;ב עמ' 106 ב') שג&quot;כ הקשה דתיפוק ליה מלפנ&quot;ע, והובא לעיל בסוף הפתיחה עיי&quot;ש).<br /> <br /> ===במושיט 'דבר היתר'===<br /> ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ח') כתב שדבר שעיקרו זכות לא שייך בו איסור משום לפנ&quot;ע, ולכן אומר שם שמותר לומר דברי תורה למי שלא בירך ברכת התורה, וכן דן לגבי המגייר מי שלא ישמור המצות כדינם, דב'''מנחת שלמה''' (ל&quot;ה) כתב הגרשז&quot;א שעובר בלפנ&quot;ע, והגרא&quot;ו אומר לפי הנ&quot;ל שייתכן שאין, משום שזה זכות ולא שייך בזה 'מכשול'. ומ&quot;מ אומר שאם הנכשל שוגג יש לומר דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת. <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד א' ע&quot;ב) מצינו עוד כלל דומה, שדבר שעיקרו למעשה היתר, ככלי וכאולם לסעודת חתונה, מותר ואין מסייע&quot;ע, ואולי אף לפנ&quot;ע אין. (ולכאו' זה כ'''ריטב&quot;א''' ע&quot;ז סג. ד[[לפני עיוור לא תתן מכשול#כשיש ספק אם יעבור עבירה|לעיל]]). וב'''מהרש&quot;ם''' (ב' קפ&quot;ד) כתב שבלפנ&quot;ע אסור ורק במסייע שרי, וראו בספר '''פרי השדה''' (ג' צ&quot;ז) ו'''נטע שורק''' (או&quot;ח י&quot;ט). וכדברים אלו כ&quot;כ גם הגרשז&quot;א בשו&quot;ת מנח&quot;ש (ל&quot;ה ב'), ולכן התיר למכור בתים, ולתת אוכל לשאינו מברך, וליסע במוצ&quot;ש עם שאינו מבדיל וכן לתת לו אוכל. ואומר שמש&quot;כ בע&quot;ז כב. שאסרו למכור שדה לכותי, אולי שאני כי עובר עבירה ממש בגוף השדה. ועפ&quot;י כלל זה מסביר את דברי הריטב&quot;א שהובאו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר|לעיל]]. <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (סי' קל&quot;ג), מוכיח (משבת צ: ועוד) שדבר שיהא עוד מעט אסור מקרי 'דבר איסור' ויש בו לפנ&quot;ע.<br /> <br /> ===כשיש ספק אם יעבור עבירה===<br /> ב'''משנה''' (שביעית ה' ו') איתא (גבי מכירה לחשוד על השביעית): &quot;זה הכלל, כל שהוא מיוחד לעבירה, אסור, לאיסור ולהיתר מותר&quot;. וב'''גמ'''' {{ויקיטקסט|עבודה זרה טו ב|ע&quot;ז טו:}} איתא &quot;אלא אמר רב אשי, כל היכא דאיכא למתלי תלינן ואע&quot;ג דמצווה (וא&quot;ו שרוקה), וכל היכא דליכא למתלי לא תלינן ואע&quot;ג דאינו מצווה&quot;. וא&quot;כ רואים שאין איסור לפנ&quot;ע נוהג מתי שאפשר לומר שלקח זאת לשימוש מותר, וכ&quot;פ ב'''רמב&quot;ם''' {{ויקיטקסט|רמב&quot;ם הלכות שמיטה ויובל ח| שמיטה ויובל ח ב והלאה}}. <br /> <br /> וב'''ריטב&quot;א''' כתב: &quot;ליכא לפנ&quot;ע אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי, ורבנן אסרו אפי' סתמו היכא שיש רגליים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה ועשו סתמו כפירושו, וכל היכא דאיכא למתלי לקולא דלאו לעבירה בעי ליה, אוקמוה רבנן אדינא והתירוהו&quot;.<br /> ובדף סג. כתב הריטב&quot;א: &quot;יש לומר דמהכא שמעינן (שנותן כסף לפועליו עמי הארץ שיקחו בזה אוכל, ושמא יקנו איסור) דכל שאין אנו נותנים לו האיסור עצמו והדבר ספק אם יקח איסור או לאו אין בו משום לפנ&quot;ע אפי' גבי ישראל&quot;. <br /> <br /> וכ&quot;כ '''ר&quot;ת''' (גיטין סא. תוד&quot;ה משאלת) דכל היכא דאיכא למתלי תלינן ומותר אפי' בלי הטעם של דרכי שלום, ומביא מה'''ירושלמי''' (על המשנה של משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו', ובסיפא מפרש משום דרכי שלום) &quot;שאני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבר בו חול וכו'&quot; וכתב ע&quot;ז שאי&quot;ז 'תליה גמורה' כמו פרה לשחיטה ('''משנה''' שביעית ה' ח'), דא&quot;כ היה מותר גם בלי דרכי שלום. ורואים ג&quot;כ שאם איכא למתלי ברמה של 'פרה לשחיטה' ה&quot;ז מותר ואם רק ברמה יותר פחותה אז מותר רק בצירוף של דרכי שלום. (ויל&quot;ד אם לבבלי מותר משום דרכי שלום גם בלי הטעם של תליה מועטת זו, ונראה שלא, ויל&quot;ד בסדר הדברים בתוס' שם, והנצי&quot;ב ב'''שו&quot;ת משיב דבר''' (ב לא) כתב דלרש&quot;י מותר אף אם ודאי יעבור איסור, משום דאי&quot;ז בשעת העבירה וגם שיש דרכי&quot;ש).<br /> <br /> וכך פסקו '''תבואות שור''' (טז כג) '''שו&quot;ת חוות יאיר''' (קפה), '''ט&quot;ז''' (יו&quot;ד קנ&quot;א סק&quot;א), '''שו&quot;ת מחנה חיים''' (ח&quot;א מ&quot;ה, מ&quot;ז), '''תורת חיים''' על שו&quot;ע או&quot;ח (קס&quot;ט סק&quot;ג), '''שו&quot;ת חתם סופר''' (יו&quot;ד י&quot;ט, ד&quot;ה ועוד וד&quot;ה מיהו וד&quot;ה ועדיין), ו'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג}}, ובספר '''כנסת הגדולה''' (על הכסף משנה בהל' רוצח פי&quot;ב) בשם '''תשו' הרדב&quot;ז''', ו'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח ח&quot;ג סו&quot;ס מ&quot;ג, אם כי שם כתב 'חששא בעלמא'), וראו גם '''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו ו}}.<br /> <br /> ועפי&quot;ז מסביר '''מהר&quot;ם''' (לובלין, סנהדרין סג:) שאין לפנ&quot;ע בעושה שותפות עם העכו&quot;ם אף שאולי ישבע בשם עבודה זרה, (אלא האיסור רק בגלל 'לא ישמע על פיך'), כי הישראל לא משביעו אלא שעושה עמו שותפות ושמא יבוא לישבע, וכיוון שזה ספק אז אין איסור.<br /> <br /> ובטעם הדבר: ב'''שו&quot;ת פני יהושע''' (יו&quot;ד סי' ג') כתב דלפנ&quot;ע קל משאר איסורין וספקו שרי, וכ&quot;כ הגר&quot;מ פיינשטיין (ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' יו&quot;ד א' ע&quot;ב, וב'''דברות משה''' עמ&quot;ס שבת סי' ב'), וכתב שם שזה נלמד מדין 'לפני דלפני' שמותר, וב'''משנה ראשונה''' (שביעית ה' ו') מסביר שבספק אי&quot;ז קרוי 'מכשול'. וב'''חזון איש''' {{היברובוקס|41159|81|שביעית יב ט ד&quot;ה ונראה}} כתב שודאי שאסור לשים ספק מכשול לפני עור, ומה שהתירו פה בספק זהו משום שאם נחמיר בספיקות יהא זה גם כן מכשול כי אנו מצווים להחיות ולהיטיב עם כל ישראל ולא טוב למנוע מהם חסד ודרכי חיים ושלום. ועוד מוסיף שיכשלו בלא תשנא אם נחמיר בזה כל כך, ושגם לגוי יש אזהרה על השלום עם ישראל. וב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (סי' ת&quot;ז) כתב ג&quot;כ כעי&quot;ז, שיש חזקת כשרות וסומכין ע&quot;ז דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל בריה. ועל&quot;ק. <br /> <br /> אמנם ב'''תוס'''' ע&quot;ז ו: ד&quot;ה מנין, וב'''רש&quot;י''' שם, (דכתבו 'שמא'), רואים שגם בספק אסור. וכך דייק ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|35|ג ב לב}}: &quot;ומה דנסתפק אם לאו דלפנ&quot;ע הוי רק אם בודאי יאכל או אף בספק, הנה אין כאן מקום ספק, דעי' ע&quot;ז ו' רש&quot;י... ובתוס' מפורש הדברים, ובש&quot;ס שם מפורש דגזרו לא לישא וליתן עמהם והרי אינו ודאי רק ספק. יע&quot;ש&quot;. <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ח&quot;א סי' ע&quot;ג) כתב חילוק יסודי, שדווקא בספק שמא לוקח לצורך היתר אז מותר, אך בלוקח לאיסור אלא שספק שמא לא יצא לו לעבור, אסור ככל ספיקא דאורייתא שדינו לחומרא, (וכלשון 'תליה'). (ולכן אסור למכור בהמה לחשוד שימכור לגוי אף שלכאו' זה ספק, כי הלוקח לקח בוודאות גם בשביל מכירה לגוי, אם יבואו לקנות ממנו, אלא שהספק שמא לא יזדמן לו, וספק כזה לא מתיר. וכנ&quot;ל).<br /> <br /> כעי&quot;ז כתב גם ב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (סי' קל&quot;ג), שבמוכר חמץ לחשוד ויש חשד שמא יחכה לאחר זמן איסור חמץ, אסור למכור לו, ואף שזה ספק. וזה מתאים לפי&quot;ד האגרות משה הנ&quot;ל.<br /> <br /> וע&quot;ע ב'''שו&quot;ת בית יצחק''' (כ&quot;ט ג') מה שהביא מ'''שו&quot;ת פני יהושע''' שמסתפק אם יש לפנ&quot;ע בספק, וראו במש&quot;כ ע&quot;ד בספר '''נפש חיה''' להגר&quot;ר מרגליות (קס&quot;ט סעיף ב').<br /> <br /> ויל&quot;ד בגדר המצב המאפשר תליה, וב'''ריטב&quot;א''' הנ&quot;ל כתב שכשיש 'רגליים לדבר' שיעשה איסור, אסור, ומדר'. וב'''שו&quot;ת מחנה חיים''' (שם סי' מ&quot;ז) כתב שאם יש רוב שלא יעבור, או אפי' מחצה, תלינן לקולא. וב'''תוס' אנשי שם''' עמס' שביעית (ה' ז') כתב, שתולים בהיתר רק כשהצדדים שקולים. ולכאו' מהריטב&quot;א הנ&quot;ל משמע לא כדבריהם. וב'''מג&quot;א''' (שמ&quot;ז סק&quot;ד) כתב שאם יש לתלות בהיתר אז מותר, אך דווקא בדבר המצוי, ואל&quot;ה אסור אא&quot;כ איכא משום דרכי שלום. וזה כדברי ר&quot;ת דלעיל. (ויל&quot;ע בלשון הריטב&quot;א בע&quot;ז ו: ואולי אפשר ללמוד שלגבי חד עברא אסור רק כשתובע בפי' לאיסור. ולשון הריטב&quot;א שם לגבי דאו' ודרבנן קצת תמוה). וע&quot;ע ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח ח&quot;ג סו&quot;ס ל&quot;ה) שכתב שאם המקבל התנה והבטיח שלא יעשה איסור, אפשר שלא עבר בלפנ&quot;ע יותר כי החזיקוהו שלא יעבור על תנאו.<br /> <br /> וב'''גמ'''' בנדרים {{ויקיטקסט|נדרים סב ב|סב}} מו&quot;ק {{ויקיטקסט|מועד קטן יז א|יז}} וקידושין {{ויקיטקסט|קידושין לב א|לב}}, רואים לכאורה שיש לפנ&quot;ע בספק יעבור. וב'''שו&quot;ת מחנ&quot;ח''' שם תי' דמיירי באיסור דר' (וכנראה שיש רגל&quot;ד), וכ&quot;כ ב'''יד מלאכי''' {{היברובוקס|14122|189|כלל שסא}}. וב'''שו&quot;ת בנין ציון''' לערל&quot;נ (סי' ט&quot;ו) חולק ע&quot;ז, כי ס&quot;ל שלפני שעת עבירה אין אפי' איסור דר', ומתרץ שאולי מיירי שלא יכלו לקנות במקום אחר. ע&quot;ש. וב'''חפץ חיים''' (הל' לשה&quot;ר ריש כלל ט' בהגהה) כתב, שבגמ' הנ&quot;ל &quot;הדבר קרוב לודאי שיחטא על ידו&quot; ולכן כתוב שעובר בלפנ&quot;ע, (ולא כב'אל יספר טובתו של חברו שמא יבוא לידי גנותו' שאין שם לפנ&quot;ע כיוון שאי&quot;ז קרוב כ&quot;כ שיחטא). וב'''שו&quot;ת יחוה דעת''' (ח&quot;ג, בהערה בסו&quot;ס ס&quot;ז), כתב לגבי הגמ' בנדרים שכתוב שצריך רוב לקולא כדי לתלות בהיתר, ששאני שם שיש בעובדי האש רוב שקונים עצים לע&quot;ז ולכן צריך רוב אחר לקולא, (ומביא שכ&quot;כ הגרי&quot;א ספקטור ב'''שו&quot;ת עין יצחק''' או&quot;ח י&quot;ג, וראו ב'''קרן אורה''' על הגמ' שם). <br /> <br /> וב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (ח&quot;ד סי' ה' פרק ד') כתב לחלק מסברא, שאם נותן חפץ לאדם שספק אם יעבור על איסור, אז אין לפנ&quot;ע בספק. אך אם גורם לו לרצות לעבור עבירה, שכך מיירי בגמ' הנ&quot;ל, גם בספק יש איסור לפנ&quot;ע כי כשנעשתה העבירה יש לו שייכות לזה. (כלומר, אם רק נתן חפץ, צריך שיהא 'שם מכשול' כבר בנתינתו, ו'שם' זה שייך רק אם זה ודאי שיעבור בו איסור). ובעצם, יסוד חילוק זה הוא קצת כעין מש&quot;כ לעיל, וכעי&quot;ז חילק גם ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח א' צ&quot;ט), וכתב שאם גורם לאחר לעבור על איסור שלא חשב עליו מעצמו ה&quot;ז כמסית, וגרוע יותר מסתם לפנ&quot;ע, וע&quot;ע ב'''ציץ אליעזר''' חי&quot;א (רס&quot;י ל&quot;ד) ג&quot;כ כעי&quot;ז, וכן ב'''ח&quot;ח''' (סי' ל&quot;ג אות ד' ד&quot;ה והנה) שאם הוא היוזם אז אסור. וב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (סי' ת&quot;ז) אסר להניח פתיון לגנב מדין לפנ&quot;ע ואף שזה ספק, ומוכיח שם שאיסור זה הינו אף בספק, ולכאורה נסתרים דבריו מכל הנ&quot;ל. אמנם לפי&quot;ד הציץ אליעזר הנ&quot;ל א&quot;ש, ועיי&quot;ש בכל ראיותיו דלא מיירי כלל במושיט חפץ אלא ביוזם מקרה, ולכן כל נידונו הוא האם צריך לחשוש שבאמת תארע תקלה ע&quot;י אך לא דן מצד שאין לפנ&quot;ע בספק, ולכן מוכיח גם מדין חצי שיעור ומדין אכילת תרומה (כשנתן גט שיחול שעה אחת קודם מיתה).<br /> <br /> וב'''גמ'''' {{ויקיטקסט|בבא מציעא עה ב|ב&quot;מ עה:}} איתא שאסור להלוות בלא עדים, לכאו' רואים שיש לפנ&quot;ע אף בספק, כי אי&quot;ז ודאי שיכפור, אמנם ידועים דברי ה'''ריטב&quot;א''' (מגילה כח:) שאי&quot;ז איסור ממש אלא רק מידת חסידות בעלמא, וכ&quot;כ ב'''שו&quot;ת מהרש&quot;ג''' (ח&quot;ב סי' ק'). וע&quot;ע לגבי איסור זה ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (ח&quot;ז סי' מ&quot;ז).<br /> <br /> ===כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר===<br /> ב'''ריטב&quot;א''' ע&quot;ז ו: כותב שאין איסור לפני עיוור אם יכל לעבור על האיסור בלעדי המכשיל, אף אם הכשיל אותו באיסור גדול יותר. ויש רק איסור משום מסייע ידי עוברי עבירה. וזה לשונו: &quot;כל היכא דמצי עביד איסורא שלא על ידינו ליתא משום ולפנ&quot;ע ואע&quot;פ שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, אבל מ&quot;מ אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפנ&quot;ע ליתא אכתי איסורא במלתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור, וכדקי&quot;ל וכו', ולא עוד אלא שאנו חייבים למחות בידו דכל ישראל ערבים זל&quot;ז, וכ&quot;ש שאסור לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור וכדאמרינן בב&quot;מ ה:&quot;. <br /> <br /> ובגמ' ב&quot;מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא ה ב|הנ&quot;ל}} איתא, שרועה חשוד לרעות בשדות אחרים רק את בהמותיו ולא בהמות אחרים, דאי לא תימא הכי 'אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והכתיב ולפנ&quot;ע לא תתן מכשול', והרי שם יהא לו את בהמותיו שלו תמיד ועל כרחך שגם לגרום להוסיף בעבירה אסור. ומעניין הדבר שנקטו שם בגמ' את הפסוק של לפנ&quot;ע, אף שבריטב&quot;א מבואר שהאיסור הוא רק מסייע&quot;ע, ובאמת בריטב&quot;א (ב&quot;מ ה: הוצאת מוסד הרב קוק) כתב להדיא &quot;דמסייע ידי עו&quot;ע איכא, והכא נקטינן קרא לרווחא דמילתא&quot;. (והגרשז&quot;א דייק מדכתב 'והא כתיב' ולא 'והא קעבר'). ולעיל הובאו דברי '''הגרי&quot;פ פערלא''' שפירש את דברי הריטב&quot;א שאם תובע לאיסור אז יש איסור דאורייתא מדין ערבות.<br /> <br /> ויל&quot;ד האם ניתן ללמוד מכאן לגבי מקורו וטעמו של איסור מסייע&quot;ע, ראו לעיל, ויש שאמרו סברא, שבמוסיף באיסור, איכא מסייע גם מדין לפנ&quot;ע אף שבעיקרו הינו מדין ערבות, כי בתוספת זו חשיב כבתר&quot;ע לעניין שיהא איסור דר' של מסייע אף שאין דין ערבות. <br /> <br /> וב'''אגרות משה''' (או&quot;ח ח&quot;ב פ') כתב דס&quot;ל לריטב&quot;א הנ&quot;ל ול'''מאירי''' שם שאין לפנ&quot;ע כשמוסיף בעבירה בגללינו, ותמה שם מ&quot;ש מאם ידוע שעבר באותו היום על איזה איסור, ואומר שאולי כיוון שעושה הכל במעשה אחד, שאני, וכן בב&quot;מ ה: מדובר שרועה בבת אחת את בהמותיו ואת בהמות אחרים, ואף שבכל שוה פרוטה ושו&quot;פ יש איסור, כיוון שעושה הכל יחד אין לפנ&quot;ע דאורייתא. (ומסביר בסו&quot;ד את הריטב&quot;א הנ&quot;ל בב&quot;מ, שזה איסור דרבנן, ולא כגרי&quot;פ פערלא).<br /> <br /> וכדברי האגרות משה, כ&quot;כ מהרש&quot;ק ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' {{היברובוקס|58133|35|ג ב לב}}, והגרשז&quot;א ב'''שו&quot;ת מנחת שלמה''' (קמא ל&quot;ה ב') כתב, שכיוון שאין העיזים 'חפצא דאיסורא', ראו להלן, אין לפנ&quot;ע, אלא שאם מוסר בלא שיהא שם עוד בהמות, יש לפנ&quot;ע כי מחיל על המקבל שם 'רועה' אשר מביטים עליו כגזלן, ואומר שאולי גם אז זה רק איסור דרבנן, וכמ&quot;ש בגמ' 'והא כתיב' ולא 'והא קעבר' וכנ&quot;ל. <br /> <br /> &lt;BIG&gt;'''כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר''' &lt;/BIG&gt;<br /> <br /> ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' (א קעח) כתב שאין בזה איסור, (ומדין &quot;הלעיטהו&quot;), וכ&quot;כ בפשיטות ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' {{היברובוקס|920|160|או&quot;ח ד עט}}.<br /> <br /> ===כשמכשיל באיסור קטן כדי שלא יעבור על גדול===<br /> ב'''גליון רעק&quot;א''' על שו&quot;ע יו&quot;ד (קפ&quot;א ו'), כתב שאולי כו&quot;ע מודים שאין לאשה איסור לפנ&quot;ע בהקפת איש, (אם כי לחד מ&quot;ד עוברת משום מקיף), כי מצילתו מאיסור מקיף לו היה מקיף את עצמו (שהיה עובר משום מקיף וניקף). וב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו יא}} משיג ע&quot;ד (ע&quot;ש בד&quot;ה ולפי וד&quot;ה וכן, ועל&quot;ק אות כ'), וראו במה שביאר ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חט&quot;ו סי' י&quot;ט) דמיירי דווקא באשה שאין לדין ערבות.<br /> <br /> וב'''מחצה&quot;ש''' (או&quot;ח קסג סק&quot;ב) מבואר שהמג&quot;א שם הסתפק בזה (וכתב ש'אפשר' שיש איסור דר'). והגרשז&quot;א ב'''מנחת שלמה''' (קמא לה) ובספר '''הליכות שלמה''' (תפילה פ&quot;ב הע' 80) הקל מטעם זה באופן מסויים, וכ&quot;כ בשם ה'''חזון איש''', (וכ&quot;כ החזון איש בשביעית {{היברובוקס|41159|81|יב ט ד&quot;ה ונראה}}), (לאו להלן בשאלות אקטואליות). וב'''מרדכי''' (הלכות קטנות אות תתקנ&quot;ז) כתב שאם קונה ס&quot;ת שאינו מוגה מחבירו, ה&quot;ז מצילו מעבירה של משהה ספר שאינו מוגה. ורואים לכאורה שאין לפנ&quot;ע במכשיל באיסור קטן כדי להציל מגדול, ואולי הפירוש שאין למוכר איסור במכירה משום שניצל עי&quot;ז, ויל&quot;ד ודוק.<br /> <br /> וב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד ע&quot;ב) מתיר משום הכי באיסור מסייע.<br /> <br /> וב'''אגרות משה''' (יו&quot;ד נ&quot;ג) כתב, לגבי נתינת הכשר לקצבים רק לעניין שאי&quot;ז טריפה, כשלעניין ניקור והדחה קודם ג' ימים לא יוכלו להשגיח, שאם ע&quot;י שיתלה שם תעודת כשרות יהיו כאלו שיקנו שם בלי לקרוא מה כתוב בתעודה, והם אנשים שלא יקנו אם אין כלל תעודה, אז אסור לתת הכשר משום שמכשיל את קונים אלו באיסור, ואף שעי&quot;ז יציל אחרים מאיסור טריפה שהוא יותר גדול.<br /> <br /> ===כשהמכשיל שוגג===<br /> אך שבכל התורה שגגת לאו בעי כפרה, ב'''שו&quot;ת שערי דעה''' ח&quot;א סי' קפ&quot;ח (מובא ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' חכ&quot;א סו&quot;ס י&quot;ד) כתב לחדש שאיסור זה שונה וכל מהותו רק כשמזיד במעשיו (ו'''הגרי&quot;פ פערלא''' בל&quot;ת נ&quot;ה רצה לחדש שאף בידע שעלול להכשיל אלא שלא מכוון לכך יהא מותר, אך חזר בו), (וכאיסור דרבנן בשוגג, עי' '''נתיה&quot;מ''' חו&quot;מ רל&quot;ד ו'''אתוון דאורייתא''' סי' י', ואכ&quot;מ). ויל&quot;ד אם בכל איסור ה'מסור ללב' נגיד כך, ואי&quot;ז נראה, ועוד יל&quot;ד בזה רבות מסברא. <br /> <br /> וב'''ספר החינוך''' כתב בסוף המצוה, שמשיא עצה רעה 'לדעת', עבר על האיסור, ולא לוקה כי אין בו מעשה. והנה, ממש&quot;כ 'לדעת', משמע שכל האיסור הוא רק אז, וראו ברחבי ספר החינוך, שכתב 'מזיד' בסוף המצוה (בקטע המתחיל 'ונוהגת מצוה זו') רק אם יש עונש, שאז צ&quot;ל זאת כי זה תנאי בשביל הענישה, משא&quot;כ כשאין עונש לא כתב כן (עי' לדוגמא במצוות רכ&quot;ד עד רל&quot;א), וא&quot;כ פה שאין מלקות לכאורה כתב כך כדי לומר שבשוגג אין כלל איסור, וכשערי דעה. <br /> <br /> ואולי המושג 'עצה', לא יתכן שיקרא 'רע' אם אי&quot;ז במזיד, כי אם הוא שוגג הרי 'עצה' משמעה אמירת מה שהמייעץ חושב לטובה, ולא אמירת הטובה, ואם פה חשב שכך טוב, הרי עצתו הינה עצה טובה אף שיתכן שהמייעץ טועה, ורק במזיד שהוא עצמו חושב כי רע הדבר, אז חשיב עצה רעה.<br /> <br /> וב'''שערי תשובה''' לר' יונה (ג' נ&quot;ב) משמע שיש לפנ&quot;ע גם בשוגג, כי כתב שם שבכלל לפנ&quot;ע הוא שלא יהא נמהר להורות... ושגגת תלמוד... ותלמיד שלא הגיע להוראה... עיי&quot;ש, ומלשונות אלו משמע שהורה דין לא נכון בטעות. אך יש שאמרו דשאני פה דחשיב כמזיד, וכלשון המשנה 'ששגגת תלמוד עולה זדון', וזה משום דהו&quot;ל ללמוד. (וראו כעי&quot;ז ב'''הגהות הגרי&quot;פ''' ח&quot;ג דף ר&quot;ז ד&quot;ה ומיהו, שאונס מחמת שלא למד אי&quot;ז אונס. ואם כי שם חשיב כשוגג, דיין שאני וחשיב כמזיד, עי' אבות ד' י&quot;ב ובפיהמ&quot;ש לריו&quot;נ שם. וע&quot;ע כעי&quot;ז ב'''משנ&quot;ב''' סי' ר&quot;ו ס&quot;ק ד' שלא אומרים במי שלא למד ש'על כולם אם אמר שהכל וכו' יצא').<br /> <br /> ובהגהות '''מעשה חשב''' על שער המלך (אישות פ&quot;ט הט&quot;ז אות רע&quot;א), כתב כעי&quot;ז לגבי אנוס{{הערה|אם כי יש אומרים שכל אנוס הוא 'אינו מחוייב', ואף בשאר איסורין, עי' '''אתוון דאורייתא''' (י&quot;ג), '''קובץ הערות''' (מ&quot;ח י&quot;ד), '''שו&quot;ת חלקת יואב''' בסוף (אות י&quot;ג), '''קהילות יעקב''' (ב&quot;ב סי' י'), '''שו&quot;ע''' (או&quot;ח תקפ&quot;ט ב'), '''רעק&quot;א''' (שו&quot;ע או&quot;ח רע&quot;א), '''שו&quot;ת נודע ביהודה''' (תנינא יו&quot;ד קס&quot;א ד&quot;ה ולכן אנ&quot;א), וראו גם בלשון ר&quot;י ב'''תוס'''' ד&quot;ה שנאמר (ב&quot;ב יג.) שמשמע שכלל לא חייב, וב'''שו&quot;ת הר צבי''' (או&quot;ח ח&quot;א סי' ל&quot;ז) הביא כך מ'''ירושלמי''' קידושין פ&quot;א ה&quot;ז (כ:) ופאה פ&quot;א ה&quot;א דהוי 'אינו חייב'}}, (וכעי&quot;ז (להיפך) לגבי 'מכנה שם לחברו' ב'''גמ'''' ב&quot;מ נח: שכתוב שם &quot;אע&quot;ג דדשו בשמיה&quot;, וביאר רש&quot;י ש'הוא לגנותו נתכוון', וכן לעניין לשון הרע כ&quot;כ ב'''חפץ חיים''' הל' לשה&quot;ר כלל ד' סו&quot;ס י&quot;א ובבמ&quot;ח שם).<br /> <br /> ===בשב ואל תעשה===<br /> ה'''פרי מגדים''' (או&quot;ח תמ&quot;ג א&quot;א ה') ציין ל'''משנה למלך''' (כלאים א' ו') שאומר בדעת ה'''רמב&quot;ם''' שיש איסור גם בשוא&quot;ת (במניח לנכרי להרכיב כלאים בשדהו), אמנם בפ&quot;ח מהל' כלאים ה&quot;ב משמע שאסור דווקא במעשה, דכתב שם הרמב&quot;ם &quot;אסור לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה לו&quot;, (וכך דייק גם ב'''פרישה''' יו&quot;ד רצ&quot;ז). וה'''רדב&quot;ז''' (בשו&quot;ת, סי' אלף קס&quot;ד) כתב על הרמב&quot;ם בפ&quot;א דמיירי במרמז לגוי להרכיב ולא בשוא&quot;ת.<br /> <br /> וב'''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו כה}} כתב דלכו&quot;ע לא עבר מדאורייתא בשוא&quot;ת כשהוי כחד עברא, ורק לגבי איסור דרבנן של מסייע יל&quot;ד, אמנם בתר&quot;ע כגון במומר שלוקח בשבת מישראל ועושה מלאכה וכל כה&quot;ג, אז נחלקו הנ&quot;ל. (ובהכי מיירי הפרי מגדים). וב'''שו&quot;ת כתב סופר''' {{היברובוקס|952|127|יו&quot;ד פג ד&quot;ה וזאת תורת}} כתב שהמסייע בשעת עבירה עובר משום מסייע&quot;ע אף אם הוי בשוא&quot;ת משום 'דאיכא מצוה להפרישו'. <br /> <br /> ב'''שו&quot;ת מנחת יצחק''' (ח&quot;ג סי' צ&quot;ג בשולי התשובה) תולה זאת במחלוקת הרמב&quot;ם והטור, ואומר שלכן ה'''רמב&quot;ם''' בהל' ת&quot;ת (ה' ד') כתב שחכם שהגיע להוראה ולא מורה ה&quot;ז מונע תורה 'ונותן מכשולות לפני עוורים', ובטור כתב 'לפני רבים'. ועוד כתב, שכשבא להתייעץ עמו ולא מייעצו חשיב כמעשה. (ונשאר בצ&quot;ע למה לא כתב לפנ&quot;ע גם בלא הגיע להוראה ומורה, וכר' יונה לעיל). (ועיין ב'''ספר חסידים''' (קל&quot;ד) שכתב 'תן עצה לכל שיבוא', ובמפרש שם שכתב שזה מדין לפנ&quot;ע). <br /> <br /> וב'''שדי חמד''' (שם) מביא שיש שהוכיח מ'''הגמ'''' {{ויקיטקסט|מועד קטן ה א|מו&quot;ק ה}} שיש איסור בשוא&quot;ת ואמר שאולי זה מח' אמוראים שם, והשדי חמד חולק משום דהוי ח&quot;ע, ועוד תמה עמש&quot;כ שזה מחלוקת, שתוס' שם אומר שלא אומרים בסתמא שאמוראים נחלקו אם לא מצינו כן בפירוש. וע&quot;ע במה שכתב ע&quot;ז בספר '''נפש חיה''' (מרגליות, קס&quot;ט ב'). ובשדי חמד מוכיח עוד מדברי ה'''שיטה לא נודע למי''' (קידושין י&quot;ח) שאין איסור בשוא&quot;ת. וע&quot;ע בספר '''דברות משה''' (שבת סי' ב' ענף ו') שאומר שאין, ובספר ה'''מקנה''' (לא: ד&quot;ה עוד) שאומר שיש.{{הערה|ה'''מהרי&quot;ל דיסקין''' (בקו&quot;א סי' קמ&quot;ד), מקשה על שיטת ה'''רא&quot;ש''' שבכל עבירה יש רשות לאדם ליהרג ולא לעבור, שהרי מכשיל הוא בכך את הגוי ברציחה וא&quot;כ יהא אסור מצד לפנ&quot;ע. ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ו') כתב שאם נאמר שאין לפנ&quot;ע בשוא&quot;ת, א&quot;ש, ועוד כתב שם, שפשוט שאין הישראל צריך לוותר על זכותו כדי לא להכשיל את הגוי. ולכאו' עוד יל&quot;ד דהרי זה כחד עברא כי יכול תמיד להורגו, וא&quot;כ הנידון רק כלפי איסור דרבנן של מסייע&quot;ע, וראו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#&quot;לפני עיוור&quot; ו&quot;מסייע ידי עוברי עבירה&quot; בגוי|לעיל]] אם שייך בגוי.}}<br /> <br /> ==נידונים נוספים בגדרי איסור &quot;לפני עור&quot;==<br /> {{לפני עיוור ניווט}}<br /> <br /> *'''לפני עור כשמכשיל את עצמו (כגון נזיר האוחז בכוס יין)'''<br /> <br /> :ב'''חזון איש''' {{היברובוקס|14334|199|יו&quot;ד סב כה}} מסתפק בזה, וב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ז') אומר שלא עובר, כי א&quot;כ כל העובר על איסור דרבנן יעבור על איסור מדאורייתא משום שיש לפנ&quot;ע כלפי עצמו כיוון שמצוות אלו (חלקם) הם סייג לתורה.<br /> :וב'''שו&quot;ת בית אפרים''' (יו&quot;ד נ&quot;ד) כתב, שהנשבע לבטל את המצוה עובר משום לפנ&quot;ע, שהכשיל את עצמו. ומקשה מאו&quot;ח סי' רמ&quot;ח גבי נסיעה בספינה קודם שבת, שלכאורה כל מכניס עצמו לאונס יהא אסור מצד לפנ&quot;ע ולמה שם מקילים בנכנס קודם ג' ימים משבת, ומתרץ שאולי פיקו&quot;נ דשבת שאני דהוי כהותרה. (וראו '''אגרות משה''' {{היברובוקס|920|160|או&quot;ח ד עט}}. עוד יל&quot;ע דהרי מכניס עצמו לאונס הוי מחלוקת רמב&quot;ן ורשב&quot;א לגבי מילה בשבת).<br /> :וב'''קונטרסי שיעורים''' להגרי&quot;ז גוסטמאן זצ&quot;ל (מס' ב&quot;ב סוגיא ט' שיעור א' אות ד'), כתב להסביר את ה'''רמ&quot;ה''' (הובא לעיל) שאומר שיש לפנ&quot;ע כששם מכשול ברה&quot;ר, דהיינו לפנ&quot;ע כלפי עצמו שאם מישהו יכשל בזה אז יעבור על איסור מזיק.<br /> :וב'''שו&quot;ת הר צבי''' (או&quot;ח קס&quot;א) כתב לגבי נזיר המקדש בליל שבת שאין בזה משום לפנ&quot;ע כיוון שיודע בעצמו שיזהר.<br /> :ולכו&quot;ע יש את העניין דאיתא ב'''גמ'''' של 'לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב' {{ויקיטקסט|פסחים מ ב|פסחים מ:}}, וכן 'הרחק מן הכיעור' {{ויקיטקסט|חולין מד ב|חולין מד:}}, וכן מש&quot;כ {{ויקיטקסט|בבא בתרא נז ב|בב&quot;ב נז:}} 'אי דאיכא דרכא אחריתי רשע הוא', וראו '''אבות דר' נתן''' (פרק ב') ו'''מסילת ישרים''' (שער הפרישות), וע&quot;ע '''חפץ חיים''' הל' לשה&quot;ר כלל ט' (סוף אות א').<br /> <br /> *'''האם הנכשל הכשיל המכשיל בלפנ&quot;ע'''<br /> <br /> :'''תוס'''' בע&quot;ז טו: אומר שיש לפנ&quot;ע במכשיל ישראל בלפנ&quot;ע, אך שם השני מכשיל שלישי. ולכאו' אם מכשיל את הראשון ה&quot;ז דומה לנובי&quot;ק אה&quot;ע פ&quot;א שהובא לעיל, שאין לפנ&quot;ע.<br /> :ו'''הגרי&quot;פ פערלא''' (בח&quot;ב עמ' 105 106) כתב שפשוט שכן עובר, ומוכיח כך מהתוס' הנ&quot;ל, ומביא שכדברי התוס' כ&quot;כ בתוס' ר' אלחנן בע&quot;ז שם, ובריטב&quot;א, ובר&quot;ן, ובשו&quot;ת חוו&quot;י סי' קפ&quot;ה.<br /> :וב'''מנחת אשר''' (ל&quot;ח ט') כתב, שאם עובר על לפנ&quot;ע מיד כששם המכשול, עי' לעיל, י&quot;ל דלא עבר בלפנ&quot;ע כי זה בשוא&quot;ת, עי' לעיל, וגם אם המכשיל עבר בעת עשיית הנכשל את האיסור, מ&quot;מ פשוט לו שם שלא עובר, כי אם כן עובר אז שוב יעבור הראשון משום שהכשיל את השני גם בלפנ&quot;ע ושוב יעבור השני וכו' וכו' עד סוף כל הדורות, &quot;והרי הדבר מביא לידי גיחוך&quot;, ואומר שם בטעמו של דבר, שי&quot;ל שאין לפנ&quot;ע משום שעבר על עצם העבירה ולא שייך אז לדון מצד לפנ&quot;ע. ולכאו' זה ממש תלוי בנידון האם לפנ&quot;ע הוא ענף של העבירה בה מכשיל.<br /> <br /> *'''לפני עור כשמכשיל את חברו במדות רעות'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת תורה לשמה''' (סי' ש&quot;ע), מוכיח מקידושין לב. שאין בזה לפנ&quot;ע, דאל&quot;ה מה עוזרת מחילת האב הרי מכשיל הבן באיסור כעס. וב'''ברכ&quot;י''' (יו&quot;ד ר&quot;מ סקי&quot;ג) דחה ראייתו, ואומר שייתכן שיש גדר של כעס שמותר מצד איסור כעס ואסור מצד כבוד או&quot;א. וב'''ארחות צדיקים''' (בשער הקנאה באמצעו), כתב לא ללכת בבגדים שהכל מביטים בהם וכו', כי יבואו לקנא בו, 'והתורה אמרה ולפנ&quot;ע לא תתן מכשול'. אמנם י&quot;ל שזה משום לפנ&quot;ע ולא ממש איסור (ואולי קצת משמע מהלשון 'והתורה אמרה', שלא כתב 'ועובר עמש&quot;כ בתורה').<br /> :ויל&quot;ד בעצם האיסור, מה האיסור בזה, ראו '''רמב&quot;ם''' בספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות עשה ו|עשה ו ועשה ח}}, '''סמ&quot;ג''' (עשין ז'), ולשון הרמב&quot;ם בהל' דעות (פ&quot;ו), וראו '''גמ'&lt;nowiki/&gt;''' שבת {{ויקיטקסט|שבת קלג ב|קלג}}) וסוטה {{ויקיטקסט|סוטה יד א|יד.}} ולכאורה כל זה רק במידות שיש בהם תועלת לאחרים. ובשם '''הגר&quot;י סלנטר''' אומרים כי האיסור במידות הוא אף כשלא נכשל בהם בפועל, ולפי זה אתי שפיר שאין בזה לפנ&quot;ע - כי בעל מידות רעות 'עובר' על זה גם בלי הביטוי בפועל שהכשילו אותו. וראו גם '''שו&quot;ת הרדב&quot;ז''' תחילת חלק ח' (מכת&quot;י) מה שכתב שם לגבי מקור האיסור במידות רעות. (ויל&quot;ד בנדון זה מהנידון לעיל לגבי מחשבה רעה). {{הערה|וסיפר '''הגרנ&quot;צ פינקל''', ר&quot;י מיר, על '''הגר&quot;ח פרידלנדר''' שבעת אשר נודע לו כי ימיו ספורים, שאל ל'''גרא&quot;מ שך''' מה יעשה בשארית ימיו, האם ישקיע בספריו בתלמידיו או בלימוד אישי, והגרא&quot;מ ענה שישקיע בתיקון מדותיו. ולכאורה יל&quot;ע מה העניין בזה, הרי כבר לא יחטא כלפי אחרים במצבו הנוכחי? ועפ&quot;י דברי הגרי&quot;ס הנ&quot;ל י&quot;ל שכיוון שאיסורי המידות הינם בעצם תכונות הנפש ולא רק בביטויים בפועל, א&quot;כ 'עיקר תכלית האדם הוא שבירת המידות' - גם כשאין תוצאה מעשית לתכונות נפשו, ועדיין זהו הדבר החשוב מכל.<br /> כעין זה יש שביארו את דברי ה'''ביאור הלכה''' ריש סי' א' בענין שש המצוות התמידיות, דמצוה ה' היינו יראת ה'. וביאר הבה&quot;ל דהיינו מי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו כו', ולהנ&quot;ל א&quot;ש שזה תמידי כי מחוייב בכל רגע להיות מוכן לכך שאם יבא דבר עבירה לידו יתגבר על זה.}}<br /> <br /> *'''במבטל חברו ממצות עשה'''<br /> <br /> :ב'''תוס'''' ד&quot;ה מצת, בגיטין י., משמע שיש, וראו '''שדי חמד''' {{היברובוקס|14153|283|כללים ו כו כו}} בשם ספר למודי ה' (לימוד ז).<br /> <br /> *'''האם דבר שהושג עם איסור לפנ&quot;ע נאסר לשימוש'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח ג' ל&quot;ה) כתב, ד'לא מצינו שאסרו בדיעבד מלדור שם בשביל לפנ&quot;ע'. (ויל&quot;ע ב'''גמ'''' ב&quot;מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא צ ב|צ:}} שקנסו שם את המכשיל גוי בסירוס).<br /> <br /> ===נתינת או מכירת מאכל לאדם שלא יברך או שלא יטול ידיו===<br /> ה'''רמ&quot;א''' בשו&quot;ע או&quot;ח קס&quot;ג כתב: &quot;ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפנ&quot;ע לת&quot;מ&quot;. ומקורו מדברי '''רבינו יונה'''.<br /> וכתב שם ב'''ביאור הלכה''', שדווקא כשיאכל מיד אז אסור, וכלשון 'להאכיל', אך בנוטל לביתו מותר כי מי יודע איך יאכלנו שם. וכ&quot;כ במשנ&quot;ב שם סקי&quot;א שבספק שמא לא יטול ידיו מותר.<br /> <br /> וב'''שו&quot;ע''' קס&quot;ט א' כתב המחבר: &quot;ואסור ליתן לו פרוסת פת אא&quot;כ יודע בו שנטל ידיו&quot;, ומיירי בשמש הסעודה, ומקורו מהגמ' בחולין {{ויקיטקסט|חולין קז ב|קז:}}.<br /> ומשמע שבספק נטל ידיו ג&quot;כ אסור. וכתב ה'''מג&quot;א''' שם, שדווקא בשמש נאמר דין זה כי חוששים שמא מתוך טרדתו ישכח ליטול ידיו, אך בשאר אנשים מותר לתת. ומביא שלדעת רבינו יונה אסור גם בשאר אנשים. וב'''פרי מגדים''' כתב, שבשמש חסיד מותר לתת כשזה רק ספק שמא לא נטל.<br /> <br /> וב'''שו&quot;ע''' שם סעיף ב' איתא: &quot;לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך&quot;, וכתב ע&quot;ז הרמ&quot;א &quot;ויש מקילים אם נותן לעני בתורת צדקה&quot;.<br /> וגם פה משמע שבספק יברך ג&quot;כ אסור, ומקור דין זה הוא מ'''תלמידי ר' יונה''' (על הרי&quot;ף חולין קז:) שאמרו שכמו שכתוב בגמ' חולין גבי נט&quot;י, ה&quot;ה גבי ברכה, ואומרים שם שבצדקה יש להקל.<br /> <br /> '''א&quot;כ לסיכום:''' &lt;U&gt;במקור א'&lt;/U&gt; (קס&quot;ג) איתא שאסור רק בוודאי לא נטל, וזה משום דמיירי בשאר אדם, &lt;U&gt;ובמקור ב'&lt;/U&gt; (קס&quot;ט א') איתא שאסור בלא נט&quot;י ואפי' בספק, וזה משום דמיירי בשמש, &lt;U&gt;ובמקור ג'&lt;/U&gt; (קס&quot;ט ב') איתא לגבי ברכה (ולא נט&quot;י), שלא יתן למי שלא יברך ואפי' בספק, ומשום צדקה מותר, וזה דווקא פה שזה ספק ולעניין הברכה, אך בודאי או בספק בנט&quot;י יהא אסור{{הערה|יש לעיין למה לא אומרים שעשה דצדקה ידחה את לא תעשה דלפנ&quot;ע. גם לכאורה זה רק ספיקא דרבנן כי כל חיוב הברכה הוא דרבנן והרי ספיקא דרבנן לקולא? וב'''פרי מגדים''' מסביר (ראו לעיל הערה 17) שאין פה מצות חסד אם יש למקבל תקלה בזה, (וכעי&quot;ז אומרים לגבי ת&quot;ת כשנצרך לנקביו, שאין 'עשה דוחה ל&quot;ת' כיוון שאין את מצות תלמוד תורה כשאי&quot;ז בגוף נקי, ודלא כמצות קריאת שמע שדוחה טינוף כשאי אפשר לסלקו, רא '''שו&quot;ת יד אליהו''' דכתב כן משום דהוי עשה דרבים שדוחה עשה דיחיד ד'והיה מחניך קדוש'. וע&quot;ע כעי&quot;ז ב'''שו&quot;ת אחיעזר''' ח&quot;ד סו&quot;ס ע&quot;ה שקרבן נפסל בנעבד כי זה פסול במצוה ולא סתם איסור חיצוני), וכן לגבי ספק כתב שאע&quot;ג שזה דרבנן 'לא מקילינן בספק כי הא', ע&quot;ש, וכן יש לומר שזה לפנ&quot;ע דאורייתא, ראו לעיל בגדרי המכשיל בעבירה דרבנן.}}.<br /> <br /> ומקור דין ג' הוא מתלמידי ר' יונה, וב'''בית יוסף''' פסק כמותם אמנם ה'''ב&quot;ח''' חולק, ומ&quot;מ גם הב&quot;י כתב בשו&quot;ע לשון של 'לא יתן' ולא כתב 'אסור' כדלעיל. (וב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' חכ&quot;ב סי' ג' מדייק מזה שמשמע דבדיעבד אפשר להקל בלא יברך).<br /> <br /> ולפי תלמידי ר&quot;י, במקור א' הדין אמור להיות שאסור אף בספק, כי לומדים מוודאי לא נטל כמו שלומדים לעניין לא יברך מלא נטל, ומ&quot;מ המשנ&quot;ב הנ&quot;ל כתב לא כך, וכך משמע מהרמ&quot;א שם, וזה משום שפסקו לא כתר&quot;י לענין זה, וב'''שער הציון''' סקי&quot;א (בסי' קס&quot;ג) הביא שגם ה'''חיי אדם''' פסק שבספק מותר (בשאר אדם), ושב'''רמב&quot;ם''' (ברכות ו' י&quot;ט) משמע שכלל לא אסר בספק ואפי' בשמש, כי העתיק רק את הברייתא שאוסרת בודאי לא נטל ואת הברייתא של שמש שאסור בספק לא כתב. ואומר שם המשנ&quot;ב, שגם לתר&quot;י שמחמירים בסתם אדם בספק נט&quot;י, מ&quot;מ בצדקה וודאי שאין להחמיר, וזה משום שגם לתר&quot;י יש קולא מסויימת בצדקה, לגבי ספק יברך. וכנ&quot;ל.<br /> <br /> ובמקור ג', ה'''מג&quot;א''' כתב כמ&quot;ש לעיל שדווקא בספק התירו משום צדקה, אמנם עי' ב'''מחצה&quot;ש''' שם שאם ידוע שלא יברך אך זה משום שאינו יודע ולא משום רשעות, יהא מותר לתת לו בצדקה אף שוודאי לא יברך. וה'''ב&quot;ח''' כתב, שלא רק שיש את 'היתר הצדקה' דווקא בספק ברכה ולא בוודאי, אלא שגם בספק, דווקא בספק ברכה הקילו ולא בספק נט&quot;י. ובעצם אלו דברי התר&quot;י, אלא שהב&quot;ח הוא זה שפסק כמוהם. וזה כנ&quot;ל. (וב'''ט&quot;ז''' סק&quot;ג מסביר את דברי הרמ&quot;א שיש להקל בצדקה, שזה משום שוודאי דמצות צדקה גובר על ספק האיסור של אי ברכה או אי נט&quot;י. ורואים שפי' דלא כב&quot;ח, אלא דס&quot;ל שהמקילים בספק יברך משום צדקה, מקילים כמו&quot;כ בספק בנט&quot;י).<br /> <br /> ובביאור דעת הב&quot;ח (התר&quot;י) דחלוק דין ברכה מנט&quot;י, לכאורה יש לומר שלאכול לחם בלא נט&quot;י הרי זה 'מעשה איסור', משא&quot;כ כשאוכל בלי ברכה, המעשה מותר אלא שביטל מצות עשה דרבנן כשלא בירך. ויסוד לחילוק זה מצינו ב'''פת&quot;ש''' (יו&quot;ד שמ&quot;א סק&quot;ד) לגבי אונן שפטור ממצוות עשה וחייב בל&quot;ת, שכתב שם בשו&quot;ע שאוכל ללא ברכה, ובפת&quot;ש מביא מחלוקת אם הוא הדין בלא נט&quot;י, או שמא נט&quot;י שאני וחייב כיוון שזה לאו ולא כברכה שזה עשה, (וא&quot;כ יכול להיות עוד חילוק, שבביטול עשה אין לפנ&quot;ע, אך עמש&quot;כ לעיל). וא&quot;כ אפ&quot;ל שבנותן חפץ שיעבור עי&quot;ז בלאו, ה&quot;ז 'חפץ אסור', ויש לפנ&quot;ע, אך בנותן חפץ שעי&quot;ז יתחייב בעשה, אי&quot;ז חפץ אסור אלא חפץ שגורם לחיוב, ושאני לעניין לפנ&quot;ע, ולכן מקילינן בצדקה.<br /> <br /> ועוי&quot;ל, עפי&quot;ד ה'''ריטב&quot;א''' {{ויקיטקסט|חידושי_הריטב&quot;א_על_הש&quot;ס/חולין/פרק_ח#דף_קו_עמוד_א|בחולין ק&quot;ו}} (הובא ב'''שע&quot;ת''' או&quot;ח קנ&quot;ח סק&quot;א, וראו '''שדי חמד''' מע' ברכות א' כ&quot;ט, '''בן איש חי''' שמיני אות א', ובספר '''וזאת הברכה''' פ&quot;ב הע' 3) שאומר שאם נט&quot;י ובירך ואח&quot;כ נמלך לא לאכול לחם, אי&quot;ז ברכה לבטלה כיוון שכשנטל ידיו חשב שיאכל והיה חייב אז בנטילה. ואפ&quot;ל שכל דברי הריטב&quot;א דווקא בחיוב נט&quot;י, דס&quot;ל שחיוב זה חל על האדם ברגע שמתכנן לאכול, וחיוב זה נובע מהמצב בו הוא שרוי - שמתכנן לאכול לחם, ואף אם אח&quot;כ המצב ישתנה - שלא יאכל, מ&quot;מ החיוב היה עליו כשנטל, וממילא ברכתו אז לא היתה לבטלה. ולפי&quot;ז, אם בירך 'המוציא' ונמלך לא לאכול, בירר למפרע שברכתו היתה לבטלה כיוון שבסוף לא אכל, ואי&quot;ז כמ&quot;ש הריטב&quot;א בנט&quot;י. כלומר: י&quot;ל שהריטב&quot;א לא דיבר בברכות הנהנין ורק בחיוב הספציפי של נט&quot;י לרוצה לאכול אז שייכים דבריו{{הערה|לגופו של עניין: בשם ה'''חזון איש''' אומרים שהוכיח כריטב&quot;א ממה שחז&quot;ל הפקיעו לפעמים קידושין, ולכאורה הם מבררים שכל הברכות היו לבטלה, אלא ע&quot;כ כריטב&quot;א. ושמע מינה, דדברי הריטב&quot;א הם גם בברכות ולא כמ&quot;ש. אמנם ב'''שו&quot;ת חוו&quot;י''' (סי' ק&quot;ל) כתב שהפי' של 'תרומה ליכא מצוה לאתשולי עלה', הוא ש'יש עבירה', כי עי&quot;ז שנשאל מברר למפרע שברכותיו היו לבטלה. ואם נרצה לומר דלא פליג על הריטב&quot;א, צ&quot;ל כמו שחילקנו לעיל בין ברכה לנט&quot;י. אמנם ב'''שו&quot;ת עמודי אש''' (ב' ל&quot;ג) משמע ג&quot;כ כדלעיל בשם החזון איש, דפסק כריטב&quot;א לגבי ברכת המצוות. וניתן לחלק בין ברכת המצוות לברכת הנהנין, שכמו שב'יצא מוציא' זה דווקא בברכהמ&quot;צ ולא בברכה&quot;נ, וזה משום שחיוב הברכה חל משום המצוה וכל המצווה חייב בברכה, משא&quot;כ ברכה&quot;נ זה חיוב אישי רק על הנהנה, וכמו שאומרים שאחר שלא נהנה לא חייב בברכה ולכן לא יכול להוציא, כך גם המברך, לו יתברר בסוף שלא נהנה, א&quot;כ לא חל עליו חיוב הברכה והוי ברכה לבטלה גם לריטב&quot;א וכמ&quot;ש לעיל. אם כי יל&quot;ד אם ברכת הפרשת תרומה הויא ברכה&quot;נ, כי הלא החוו&quot;י כתב על ברכת התרומה דהויא ברכה לבטלה. וראו ב'''מג&quot;א''' (או&quot;ח סי' ח' סק&quot;ב) לעניין חלה ובמש&quot;כ ע&quot;ד ב'''בהגר&quot;א''' שם. (וראו '''שו&quot;ת חתם סופר''' יו&quot;ד רנ&quot;ג וש&quot;כ, '''רש&quot;ש''' בנדרים נט., ו'''ספר החיים''' לגר&quot;ש קלוגר סי' ת&quot;כ, שכתבו שהנשאל על תרומה לא הויא ברכתו לבטלה, ולא כחוו&quot;י הנ&quot;ל, אך הם חולקים מצד שאין זה נקרא שהמצוה בטלה לגמרי למפרע. ומ&quot;מ א&quot;כ גם על ראיית החזון איש י&quot;ל כן). ועוד יל&quot;ד אם ברכת נישואין שהחזון איש מיירי בה הויא ברכהמ&quot;צ או הנהנין, וראו גבי ברכת אירוסין ב'''שו&quot;ת הרא&quot;ש''' כלל כ&quot;ו, '''רמב&quot;ם''' אישות ג' כ&quot;ג, ו'''רא&quot;ש''' פ&quot;ק דכתובות סי' י&quot;ב, וע&quot;ע במח' ה'''נודע ביהודה''' תניינא אה&quot;ע א' עם ה'''תבואות שור''' יו&quot;ד א' נ&quot;ט, עי' ב'''רעק&quot;א על שו&quot;ע''' יו&quot;ד א' ט&quot;ז ואה&quot;ע ל&quot;ד ב', אך שם הנידון אם זה ברכת השבח או המצוות. ומ&quot;מ, דברינו למעלה הם לו נסיק שיש שינוי בין נט&quot;י לשאר דברים, וכך גם משמע מהריטב&quot;א שחיוב נט&quot;י שונה, ושאפי' לגבי ברכת נט&quot;י לא נגיד שאם בירך קודם נטילה ונמלך אין זה ברכה לבטלה, (והטעם שאי&quot;ז לבטלה כי מ&quot;מ קיים את מצות הנטילה). וע&quot;ע ב'''ספר המנהיג''' (אירוסין ונישואין ק&quot;י, ומילה קכ&quot;ג) שמברך ברכת אירוסין ומילה אחר מעשה, כי שמא יחזור בו ויהא ברכה לבטלה. וראו ב'''בהגר&quot;א''' או&quot;ח ח' (בטעם ב'). אמנם המהרש&quot;ק ב'''שו&quot;ת טוב טעם ודעת''' תניינא סי' צ&quot;ח כתב, שברכת אירוסין היא לפני קידושין, כי אף אם יחזור בו אי&quot;ז לבטלה כי תקנו על שעת קידושין. (ויעויין ב'''דעת קדושים''' (ל&quot;ט ט') שתפילין שהתברר שהיו פסולות אי&quot;ז ברכה לבטלה עד כעת, וכמו 'ברך ה' חילו' וגו' בקידושין סו:, וראו גם '''שו&quot;ת פרי השדה''' ג' קי&quot;ז, ו'''שו&quot;ת יביע אומר''' ח&quot;ז או&quot;ח סי ה', ו'''שו&quot;ת משנה הלכות''' ח&quot;ה סי' י&quot;א).}}.<br /> <br /> ולפי&quot;ז, יתכן לומר שהנותן אוכל למי שלא יטול, וב'''ביאור הלכה''' הנ&quot;ל במקור א' כתב שזה דווקא שרוצה לאכול לאלתר, יש איסור לפנ&quot;ע כיוון שיש על המקבל כבר עכשיו חיוב של נט&quot;י, משא&quot;כ אם לא יברך, אי&quot;ז חיוב שיש עליו אלא שאחרי שאכל בלא ברכה מתברר שהוא במצב אסור כי הוא אחרי אכילה ללא שהיתה לפניה ברכה. (וחיוב האדם הוא 'לא להכניס עצמו לאונס' - למצב של 'אכול' בלי ברכה). ולשון הב&quot;ח לגבי ברכה: &quot;בשעה שנותנו לו אינו עובר, ואם אח&quot;כ לא יברך מה עלינו לעשות&quot;, משמע כנ&quot;ל. (וב'''באה&quot;ט''' שבשו&quot;ע מהדורת פריעדמאן של מכון י-ם, יש תוספת ש'שאר דברים' דינם כמו אי ברכה. וזה כנ&quot;ל). וחילוק זה מבוסס גם על מש&quot;כ לעיל לחלק בין מכשיל בשעת העבירה או לפניה. וראו ב'''שו&quot;ת מהרש&quot;ם''' (ב' צ&quot;ג) שביאר בב&quot;ח שמותר כיון שאין הנתינה בשעת עבירה.<br /> <br /> ולגבי מכירה, יש שכתבו דשאני מסתם נתינה, כ&quot;כ ב'''שו&quot;ת מהרש&quot;ג''' (ב' ק') וציין גם ל'''שו&quot;ת מהרש&quot;ם''', וראו ב'''נצי&quot;ב''' (ל&quot;ב) לעיל לגבי מכשיל לפני שעת העבירה, וכ&quot;כ גם ב'''חוו&quot;י''' (קפ&quot;ה) בתור צירוף להקל משום שמכירה שאני, ואומר שלכן נהגו להקל בכמה דברים במכירה לגוי. ובספר '''מאמר מרדכי''' (על שו&quot;ע או&quot;ח קס&quot;ט), כתב שבזמננו אין נוהגים ליזהר באיסורי הנתינה הללו, וסיים שה' הטוב יכפר. ובספר '''תורת חסד''' (או&quot;ח ה') מאריך בטעם ההיתר למכור בחנות לשאינם מברכים, וכותב שאי&quot;ז 'דבר אסור' ושלא נותן בידיים ושהוי חד עברא וכו', וכ&quot;כ בטעם ההיתר גם ב'''שו&quot;ת מהרש&quot;ם''' (או&quot;ח ח&quot;ו סי' י&quot;ז) בקצרה, וב'''שו&quot;ת בית ישראל''' (או&quot;ח כ&quot;ח). וב'''פת&quot;ש''' (יו&quot;ד קי&quot;ז ס&quot;ק ס&quot;ה) מקל במוכר איסור דרבנן, וע&quot;ע ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חלק כ&quot;ב סי' ג'). (אמנם ב'''תוס'''' גיטין סא. משמע לא כך, אך ב'''רמב&quot;ן''' ע&quot;ז טו: ו'''רשב&quot;א ריטב&quot;א ור&quot;ן''' שם מחלקים בין מכר לשאלה, ומ&quot;מ זה היתר רק כשאפשר לתלות בהיתר. ועיי&quot;ש בכ&quot;ז).<br /> <br /> ולעניין נתינה כשיש חשש שאם לא יתן הלה ישנאנו, הנה ודאי שבעקרון אין שיקול זה מתיר לעבור על איסור, אלא שאם ישנא את כל הנושא הקרוי 'דת' בגלל אי הנתינה הזו, א&quot;כ יש עניין לתת לו את האוכל כדי להצילו מאיסור חמור זה, ונתינה זו אינה מכונה בשם 'הכשלה' אלא בשם 'הצלה'. ראו '''שו&quot;ת מנחת שלמה''' (קמא ל&quot;ה) שפסק כך לגבי מארח חילוני בביתו וכד', וביאר את סברתו ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל&quot;ח ו'). ובשם ה'''חזון איש''' (שביעית {{היברובוקס|41159|81|יב ט ד&quot;ה ונראה}}, הובא לעיל גבי ספק יכשל) מביאים שרק בספק יעבור שרי משום הנ&quot;ל, אמנם במנח&quot;א ביאר שודאי גם החזון איש יודה במקרה שמארח עבריין בביתו, אלא שבאופן כללי אמר שאין להקל משו&quot;ה אלא בספק. וכגרשז&quot;א, כ&quot;כ גם ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (או&quot;ח ח&quot;ה סי' י&quot;ג) ו'''שבט הלוי''' (ד' י&quot;ז) ו'''תשובות והנהגות''' (א' תפ&quot;ג).<br /> <br /> ובספר '''פאר הדור''' על החזון איש (ח&quot;ג עמ' קצ&quot;ה), מסופר שהתיר בכל גווני כדי שלא יכשל ב'לא תשנא', אולם הגרשז&quot;א אמר ע&quot;ז שודאי שלא אמר כך בדיוק, דאי&quot;ז היתר אלא בחשש לשנאה כללית.<br /> <br /> ומ&quot;מ אומר הגרשז&quot;א, שכל זה ביחיד המגיש, אבל אין היתר לתת בפרהסיה אוכל לכאלו משום שמא ישנאו וכו', וכמ&quot;ש ה'''מהרש&quot;ם''' (בהגהות לספר אורחות חיים החדש סי' תקנ&quot;א אות ל'), שאין למכור בשר בימים שבין ר&quot;ח אב לט' באב כדי להציל את הקונים מאיסור טריפה, כי אין לבטל בשבילם אפילו רק מנהג בעלמא שאוסר למכור אז בשר. וכן יהא אסור לפי&quot;ז למכור להם סתם יינם כדי להצילם באיסור יין ערלה וכד', (אמנם עי' ב'''שו&quot;ת מנחת פתים''' (יו&quot;ד קנא, הוזכר גם לקמן) שהקל בלאו הכי למכור להם סתם יינם. ומ&quot;מ נפק&quot;מ למכור למי שאינו מחלל שבת בפרהסיה). וע&quot;ע בספר '''הליכות שלמה''' (תפילה פ&quot;ב הע' 80), ו'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חי&quot;א סי' נ&quot;ה).<br /> <br /> ==מראי מקומות לנידונים הלכתיים אקטואליים==<br /> <br /> *'''הושטת יין למחלל שבת בפרהסיה'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת מנחת פתים''' לגר&quot;מ אריק (יו&quot;ד קנ&quot;א) מתיר, ואומר שאפי' בסתם יינם נהגו להקל. וראו '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (א' ע&quot;ז), ו'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (ח&quot;ח י&quot;ח, וחכ&quot;ב ג'). וב'''שו&quot;ת חתם סופר''' (יו&quot;ד ק&quot;כ) כתב שאין להחמיר בזה כ&quot;כ כי אי&quot;ז משום חתנות אלא משום קנס, (וע&quot;ע '''בית ישראל''' או&quot;ח ס&quot;א, '''חלקת יעקב''' א' ע&quot;ז, ו'''שארית ישראל''' אה&quot;ע ז').<br /> <br /> *'''עישון ומכירת סיגריות'''<br /> <br /> :עי' ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (ט&quot;ו ל&quot;ט, כ&quot;א י&quot;ד) שאוסר את העישון ואת הסיוע לו, (וראו ב'''שו&quot;ת אגרות משה''' יו&quot;ד ב' מ&quot;ט, אך כיום ידוע אחרת וכו', עי' '''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' חט&quot;ו ו'''שו&quot;ת שבט הלוי''' י' רצ&quot;ה), וע&quot;ע '''שו&quot;ת עמודי אור''' (כ&quot;ט), '''שו&quot;ת תשובות והנהגות''' (ג' שנ&quot;ד), '''שו&quot;ת יחוה דעת''' (עמ' קפ&quot;א בהערות), ו'''לקוטי אמרים''' לחפץ חיים (פי&quot;ג). וע&quot;ע ב'''קובץ 'מבקשי תורה'''' חשון תשנ&quot;ט (עמ' קע&quot;ד) במה שכתב בשם הגרי&quot;ש אלישיב, ושוב יל&quot;ד כיום.<br /> <br /> *'''להראות לנהג השואל בשבת את הדרך הקצרה'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חט&quot;ו סי' י&quot;ח י&quot;ט), דן בזה, וס&quot;ל שלא יראה, דאין חיוב הפרשה מאיסור כיוון דקי&quot;ל 'הלעיטהו', ועוד שאי&quot;ז מסייע אלא רק 'שב ואל תעשה', ועוד משום מש&quot;כ לעיל שאין איסור כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר, ע&quot;ש, ועוד משום מש&quot;כ '''שו&quot;ת יד יצחק''' (ב' צ&quot;ה, הובא בדרכ&quot;ת ס&quot;ק י&quot;ז) שעזרה כזו מתפרשת כחיזוק ידיו. ע&quot;ש.<br /> <br /> *'''ליסע במוצ&quot;ש עם נהג שלא מבדיל'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת מנח&quot;ש''' (קמא ל&quot;ה ב') מתיר, הובא לעיל, וראו ב'''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חי&quot;א סי' ל&quot;ד) היתר מטעם אחר, וע&quot;ע שם בחי&quot;ב (סי' ל&quot;ח). וכתב שם גם את סברת הגרשז&quot;א, וכ&quot;כ בספר '''תורת חסד''' (או&quot;ח ה') שהובא לעיל.<br /> <br /> *'''למכור ולהשכיר בתים ובתי עסק לחשודים על חילול שבת'''<br /> <br /> :'''חוות יאיר''' (קפ&quot;ה), '''מהרש&quot;ם''' (ב' קפ&quot;ג), '''כתב סופר''' (יו&quot;ד ע&quot;ז), '''אגרות משה''' (יו&quot;ד א' ע&quot;ב ואו&quot;ח ב' ס&quot;ו ופ'), '''שרידי אש''' (ב' י&quot;ט), '''מנחת שלמה''' (ל&quot;ה). ועיין '''שו&quot;ת ציץ אליעזר''' (חי&quot;ג סי' ל&quot;ט) שאסור להשכיר חנות שתיפתח בשבת, ע&quot;ש ובמה שכתב מ'''שו&quot;ת ערוגת הבושם''' (או&quot;ח נ&quot;ד) שאסור מדין 'הרחק משכן רע'. וראו ב'''שו&quot;ת מטה לוי''' (ח&quot;ב סי' י&quot;ח) שכתב שאם יש לו חלק בבעלות חנות המחללת שבת, יסיר שמו ממנה, אך את הכסף שיש לו שם א&quot;צ ליטול אם יכולים להתקיים גם בלעדיו, ואם תאמר שצריך אז כל עבריין יעשה כך לשותפו. ע&quot;ש.<br /> <br /> *'''חתונת חילונים, סידור קידושין והשכרת האולם'''<br /> <br /> :עי' '''שו&quot;ת שרידי אש''' (ג' כ&quot;ח), '''שו&quot;ת אגרות משה''' (אה&quot;ע ח&quot;ד, יו&quot;ד ח&quot;א ע&quot;ב, או&quot;ח ח&quot;ד ל&quot;ה), ו'''חכמת אדם''' (קכ&quot;ו ט&quot;ו), '''שו&quot;ת מלמד להועיל''' (יו&quot;ד ע&quot;ט), '''שו&quot;ת שארית ישראל''' (ז'), '''שו&quot;ת תשובות והנהגות''' (ב' תרמ&quot;א), '''שו&quot;ת שאלת יצחק''' (ס&quot;ב), ובספר '''ישמח לב''' (ח&quot;א אות קס&quot;א). וע&quot;ע לגבי התר נישואין לחילוני, ב'''שו&quot;ת יבי&quot;א''' (ח&quot;ב אה&quot;ע כ&quot;א). (וב'''שו&quot;ת משיב דבר''' ב' ל&quot;ב שהובא לעיל, אומר שאם זה בח&quot;ע, כיוון שזה לפני שעת עבירה, לתוס' ורא&quot;ש שרי, ולרש&quot;י ורמב&quot;ם שרי אם פרנסתו בכך דאז חשיב כדרכי שלום). וע&quot;ע ב'''שו&quot;ת מהר&quot;י אסאד''' (ח&quot;ד סי' ק&quot;מ) גבי גרושה לכהן המאיים להתנצר.<br /> <br /> *'''נתינת הכשר למקום המגיש בשר וחלב'''<br /> <br /> :ב'''שו&quot;ת יבי&quot;א''' (ו' יו&quot;ד ג' ג') מתיר, ודלא כ'''ציץ אליעזר''' (י&quot;א נ&quot;ה). וב'''שו&quot;ת אגרות משה''' (יו&quot;ד א' נ&quot;ב) מתיר גם כן, כי ההכשר על האוכל ולא על המוכר, ואם אדם קונה דבר האסור לו מצד עצמו, אי&quot;ז עניין ההשגחה. (הציץ אליעזר מיירי כשהמשגיח צריך לעמוד שם ולא למחות, עיי&quot;ש, ואי&quot;ז אותו מקרה כמו באגרות משה).<br /> <br /> ==הערות שוליים==<br /> {{הערות שוליים}}<br /> <br /> [[קטגוריה:לפני עיוור לא תתן מכשול]]<br /> [[קטגוריה:פסחים כב:]]<br /> [[קטגוריה:מועד קטן ה.]]<br /> [[קטגוריה:מועד קטן יז.]]<br /> [[קטגוריה:נדרים סב:]]<br /> [[קטגוריה:קידושין לב.]]<br /> [[קטגוריה:בבא מציעא ה:]]<br /> [[קטגוריה:בבא מציעא עה:]]<br /> [[קטגוריה:בבא מציעא צ:]]<br /> [[קטגוריה:עבודה זרה ו.]]<br /> [[קטגוריה:עבודה זרה ו:]]<br /> [[קטגוריה:עבודה זרה כב.]]<br /> [[קטגוריה:חולין ז:]]<br /> [[קטגוריה:נדה נז.]]<br /> [[קטגוריה:רוצח ושמירת נפש פרק יב]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן קסג]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן קסט]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן קיט]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן קנא]]</div>

בעל המחבר ספר