ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]

ברכת הגומל

2019-05-22T09:41:24Z

אסף816: /* המכניס עצמו לסכנה */

{{מקורות||ברכות נד ב|ברכות ד ד|ברכות י ח|אורח חיים ריט א-ט}}
מי צריך לברך ברכת הגומל, מתי, באיזה אופן, ונוסח הברכה.

==מי מברך==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=54b&format=pdf (ברכות נד ב)] מביאה דברי רב יהודה בשם רב שישנם ארבעה שצריכים להודות, וכולם נלמדים מפרק ק"ז בתהילים:
 יורדי הים - "יורדי הים באניות... יודו לה' חסדו".
 הולכי מדברות - "תעו במדבר בישימון דרך... יודו לה' חסדו".
 מי שהיה חולה ונתרפא - "אוילים מדרך פשעם... יודו לה' חסדו".
 מי שהיה חבוש בבית האסורים - "יושבי חושך וצלמות... יודו לה' חסדו".
 ו'''הטור''' (אורח חיים ריט) נתן בהם סימן "וכל החיי"ם יודוך סלה", ראשי תיבות - חבוש, ים, יסורין, מדבר. ואילו ב'''ארחות חיים''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=60&hilite= (שני וחמישי כד)] נתן סימן אחר ממה שכתוב בישעיהו (לח יט) "'''חי חי''' הוא יודך", ראשי תיבות - חולה שנתרפא, יוצא למדבר, חבוש, יורד הים.

===סדר הארבעה===
ב'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=54b&format=pdf (ד"ה ארבעה)] העירו שבגמרא לא סידרו את הארבעה לפי הסדר שמסודרים הם במזמור, ששם מסודרים הם כך: הולכי מדבר, חבוש, חולה, יורדי הים,
ואילו בתלמוד הסדר הוא: ים, מדבר, חולה חבוש. וכתבו התוספות שבמזמור סידר המסוכנים תחילה, ואילו בגמרא נקט המצויים תחילה. וכן כתב ב'''שיטה מקובצת''' בשם '''רב האי גאון'''.
 אבל ב'''ספר הערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43084&st=&pgnum=33 (ערך ארבעה)] כתב בשם רב האי גאון להיפך, שהמזמור סידר המצויים תחילה, ואילו בתלמוד מנה אותם לפי סדר סכנתם. וכן כתב '''רבנו יונה''' (ברכות מג א ד"ה ארבעה) בשמו.

כתב ה'''חתם סופר''' בשו"ת (אורח חיים נא) שסדר הש"ס הוא שנים שהן ארבעה, שנים שהאדם מכניס עצמו אליהם מרצונו - יורדי הים והולכי מדברות, ועוד שנים שהסכנה באה מאליה, שהן חולה וחבוש. הרי ארבעה מסודרים בסדר נכון.
 והעיר עוד, שהפסוק 'ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה' כתוב אחרי שלושת הראשונים, שעליהם ראוי לזבוח זבח תודה, ולאחר מכן כתוב את הפסוקים על יורדי הים ולאחריהם הפסוק 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'.

===יורדי הים===
ב'''ביאור הלכה''' (ריט ד"ה יורדי הים) מסתפק לגבי נהר שמהלכים בו באניות או בדוברות (רפסודות), אם יש לברך כשעולה ממנו, ותולה זאת במחלוקת המנהגים [[#הולכי מדברות|להלן]] בין בני ספרד לבני אשכנז, שבני ספרד מברכים בסתם דרכים שכל הדרכים בחזקת סכנה, ואם כן הוא הדין בנהר, ואילו בני אשכנז שאין מברכים אלא בדרך של סכנה לא יברכו אף בנהר, שאינה סכנה כמו ים גמור.

עוד כתב שם שהיורד בים מברך אפילו לא אירע לו שום סכנה, לפי שעל זה תקנו חכמים לברך, לפי שעלול היה לקרות לו מקרים כאלו, צריך להודות שניצל מזה.

===הולכי מדברות===
====האם מברכים דווקא במדבר או בכל דרך====
כתב '''רבנו יונה''' (מג א ד"ה ארבעה), שמנהג צרפת הוא שאין מברכים הגומל כאשר עוברים מעיר לעיר, שלא דיברה הגמרא אלא בהולכי מדברות שיש בהם סכנה, ואף שבירושלמי כתוב 'כל הדרכים בחזקת סכנה', זהו דווקא לענין תפילת הדרך בלבד. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ט ג) והוסיף בזה טעם לחלק בין תפילת הדרך לברכת הגומל, שתפילת הדרך היא בקשה ובכל דרך צריך לבקש על נפשו, אבל ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה.
 גם ב'''ארחות חיים''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=60&hilite= (שני וחמישי כד)] משמע שדווקא במהלך במקום סכנה הוא שחייב לברך.

אבל הרמב"ן ב'''תורת האדם''' (ענין הרפואה ח ד"ה ולענין ברכת החולים) כתב להדיא שכל הולכי דרכים צריכים להודות, ובגמרא נקטה 'הולכי מדברות' משום לישנא דקרא. וגם הביא הראיה מה'''ירושלמי''' (ברכות ד ד) לגבי [[תפילת הדרך]], שכל הדרכים בחזקת סכנה הן.
 גם מלשון ה'''רמב"ם''' (ברכות י ח) ששינה לשון הגמרא ובמקום 'הולכי מדברות' כתב 'הולכי דרכים', מבואר שלאו דווקא מדברות אלא בכל דרך יש לברך כאשר יגיע ליישוב. אמנם ה'''בית חדש''' (ד) למד מדברי הרמב"ם שדווקא הולכי מדבר מברכים, ממה שכתב 'כשיגיעו לישוב', מבואר דעד השתא לא בדרך מיושבת היו.

ה'''טור''' (אורח חיים ריט) הביא שתי הדעות ולא הכריע רק הוסיף שבספרד נוהגים לברך בכל הדרכים אף שאין בהם סכנה.
 וכן ב'''אבודרהם''' (ברכת הראיה השבח וההודאה ד"ה ד' צריכים להודות) הביא שתי הדעות וכתב שהמנהג כהרמב"ן לברך הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר. גם '''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה יג ב) אחר שהביא מנהג אשכנז, כתב שלא כן עמא דבר.
 בספר ה'''פרדס''' כתב בשם ר' יעקב בעל שו"ת מן השמים, שהשיבו לו על שאלה זו שיש לברך על כל דרך.

ב'''שלחן ערוך''' (ריט ז) הביא כדברי הטור שבאשכנז וצרפת לא חייבו לברך אלא בהולכי מדברות, ואילו בספרד נוהגים לברך לפי שכל הדרכים בחזקת סכנה.

ב'''בית חדש''' (ד) הכריע כדברי הרמב"ן וכדמפורש בירושלמי שעל כל דרך מברכים לפי שכל הדרכים בחזקת סכנה הם.

העיר ה'''ביאור הלכה''' (ריט ד"ה יורדי הים) שהולך מדבר מברך אפילו לא אירע לו שום סכנה, לפי שעל זה תקנו חכמים לברך, לפי שעלול היה לקרות לו מקרה סכנה, צריך להודות שניצל מזה.

בשו"ת '''יביע אומר''' (א יג) הביא דברי הרב השואל (משה מימון) שהיום באמת כל הדרכים הם בחזקת סכנה, שאין כמעט שבוע בלא תאונות דרכים.

====אם יכול לברך כשעדיין נמצא בדרך====
ב'''רש"י''' (ד"ה צריכין) כתב שיש לברך כשיוצאים מן הסכנה, ושמא יש לדייק בדבריו שאין צורך להגיע למחוז חפצו, אלא כל שחלפה לה הסכנה יכול לברך.

'''ברמב"ם''' (ברכות י ח) הוסיף לגבי יורדי הים 'כשעלו ממנו' ולגבי הולכי מדבר הוסיף 'כשיגיעו ליישוב'. וכן העתיקו ה'''טור''' וה'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1049 (אורח חיים ריט א)].
 וכתב ה'''עולת תמיד''' אורגלר [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45925&st=&pgnum=115 (א)] בכוונתו שאף אם אירע לו נס בים, אינו מברך עד שיעלה ממנו, וכן אם מתעכב יום-יומיים בנמל בתחנת ביניים, אינו מברך עד שיגיע למחוז חפצו, אמנם מסתפק שם כאשר מתעכבים הרבה זמן אם יש לו לברך.
 ובספר '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=147 (ריט א)] הביא בשם '''עטרת זקנים''' (ב) שאין לברך עד שיצא מן הצרה לגמרי, וכן בחולה עד שילך על בוריו, וכן העתיק לדינא ה'''משנה ברורה''' (א-ב) שיורדי הים או הולכי מדברות שבדרך הליכתם עוברים איזו עיר או נמל אינם מברכים.

אבל בספר '''מאמר מרדכי''' כרמי [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20376&st=&pgnum=439&hilite= (ריט א)] תמה על דבירהם וכתב שלא ראה ששלוחי ארץ ישראל נוהגים לברך רק בחזרתם, אלא אדרבה כל מקום שמגיעים שם מברכים, אפילו אינם מתעכבים שם הרבה זמן. לכן כתב לדמות זאת למה שכתבו הפוסקים לגבי [[#מיחוש קבוע|מיחוש קבוע]] שמברך כל פעם שמתרפא שף שיודע שיחזור לאותו חולי. והביא לזה גם ראיה ממנהג ספרד שמברכים מעיר לעיר, ומשמע שמברך כשמגיע לעיר, ולא איירי דווקא במי שיוצא שלא על מנת לחזור.
 אמנם יש לחלק שגם הרב עולת תמיד ואליה רבה לא נתכוונו אלא כשעובר בעיירות דרך הליכתו, וכן מוכח בדבריהם, מה שאין כל השלוחים שעוברים ממקום למקום, ובכל עיר מתעכבים לצורך איזה ענין.
 גם החיד"א ב'''ברכי יוסף''' (ג) הביא בשם שו"ת '''קול יעקב''' שאול (ג) שהעובר בעיירות דרך הליכתו אינו מברך. ואף שהרב '''מקראי קודש''' (נג ב) חלק עליו ודייק מדברי רש"י הנ"ל כל פעם שיוצא מן הסכנה, החיד"א דחה ראייתו שם. וכן כתב גם ב'''מחזיק ברכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9191&st=&pgnum=80&hilite= (ריט ה)] ומבואר בדבריו שדווקא אם מגיע לעיר שלא על מנת להתעכב אלא לנוח, אינו מברך, אך אם מגיע לעיר לצורך ענין שאליו יצא לדרך, אף שממשיך אחר כך שוב ללכת, מברך שם.

====שיעור הדרך שצריך לברך עליה====
כתב ה'''אבודרהם''' שכשם ש[[שיעור מהלך פרסה חשיב דרך לענין תפילת הדרך]], שכן כתב בעל הלכות גדולות, שמע מינה דפחות מזה לא חשיב דרך גם לענין ברכת הגומל, ולכן על דרך בשיעור פרסה יש לברך ברכת הגומל. וכן הוא בספר '''אהל מועד''' (שער הברכות ג א).
 וב'''ארחות חיים''' לוניל [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=60&hilite= (שני וחמישי כד)] כתב שיש נותנים שיעור לדרך עד פרסה. אמנם ב'''בית יוסף''' (ד"ה כתב הר"ר דוד) הביא בשם הארחות חיים שלמד מדברי הרמב"ן בתורת האדם, שאף על פחות מפרסה מברך, שכל דרך היא בחזקת סכנה, ושכתב שלא כן המנהג. אך לפנינו בארחות חיים אין את כל זה, אך כן הוא בספר '''אהל מועד''' (שער הברכות ג א). על כל פנים הכריע הבית יוסף כבה"ג שבפחות מפרסה אין לברך. וכן פסק ב'''שלחן ערוך''' (ריט ז) שעל פחות מפרסה אין לברך, אלא אם כן הוא מקום המוחזק בסכנה ביותר, שאז מברך אפילו בפחות מפרסה.

=====אם שיעור פרסה נמדד לפי אורך הדרך או לפי זמן ההליכה=====
{{להשלים|פסקה=כן}}

====ברכת הגומל על טיסה במטוס====
דנו פוסקי זמננו לגבי אדם שטס במטוס, האם צריך לברך הגומל כשיגיע ליישוב. ודנו בזה הן מצד הולכי מדברות והן מצד עוברי ימים כאשר המטוס עבר מעל הים.

בשו"ת '''עשה לך רב''' (ו טז) הכריע באופן ברור שאין לברך על טיסה במטוס, לא מיבעיא לבני אשכנז שאינם מברכים אלא היכא דשכיחא חיות וליסטים, אלא אף לבני ספרד אין הטיסה בכלל 'כל הדרכים בחזקת סכנה' שהיא בטוחה יותר אפילו מנסיעה במכונית.
===חולה שנתרפא===
====על איזה חולי מברכים====
=====מחלוקת הראשונים=====
כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה ארבעה) שדווקא חולה שנפל למטה צריך לברך, אבל אם רק חש בראשו או במעיו ואינו מוטל במיטה, אינו מברך, וכן העתיק ה'''מרדכי''' (ט ריב).
והרמב"ן ב'''תורת האדם''' (ענין הרפואה ח ד"ה ולענין) כתב שלא דווקא חולי שיש בו סכנה או של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום וצריך פרקליטין להינצל, צריך להודות, לפי שרחמי הקב"ה נעשו לו פרקליטין. והביא גם בשם ה'''ירושלמי''' (ברכות ד ד) שכל החליים בחזקת סכנה הן.
כיוצא בזה השיב ה'''רשב"א''' לשואלו (א פב), שכל שעלה למיטה מחמת אותו חולי, כשיעמוד מחליו צריך לברך.

אמנם ב'''ספר הערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43084&st=&pgnum=33 (ערך ארבעה)] כתב בשם רב האי גאון שהגמרא סידרה את הארבעה לפי סדר סכנתם וחולה מנוי שלישי לפי שעל כל חולי מברך, אפילו חושש בראשו או בגרונו, וכן כתב ה'''כלבו''' (כ) שמצא בירושלמי.

ב'''הגהות מיימוניות''' (ברכות י ה) הביא שתי הדעות, דעת '''רבנו יוסף''' שדווקא בנפל למיטה מברך, ודעת הערוך בשם רב האי גאון שמברך אף החושש בראשו או בגרונו. וב'''שיטה מקובצת''' גם הוא הביא שתי הדעות, ומשמע שדעתו נוטה שרק מי שנפל למיטה מברך אף שאין בו סכנה, וכן משמע דעת ה'''ארחות חיים''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=60&hilite= (שני וחמישי כד)].

ב'''טור''' (אורח חיים ריט) הביא ב' הדעות אבל חיבר את דעת הרמב"ן עם ספר הערוך, ואת דעת התוס' בשם הר"ר יוסף חיבר עם דעת ה'''ראב"ד''' שדווקא במכה של חלל שיש בה סכנה מברך. וכן נמשך אחריו ה'''אבודרהם''' (ברכת הראיה השבח וההודאה ד"ה ד' צריכים להודות) שכתב שדעת הרמב"ן כדעת הערוך שעל כל מיחוש צריך לברך, ושכן נהגו. וזה לכאורה דלא כדמשמע בתורת האדם שדווקא אם עלה למיטה מפני שהוא כעולה לגרדום.
 ובאמת ה'''אליה רבה''' (יג) העיר בזה בקצרה על הטור, שלא השוו הר"ר יוסף והראב"ד אלא במה ששוללים ברכה על מיחוש, אבל בכל זאת חלוקים הם, שלפי הר"ר יוסף אפילו בלא סכנה מברך.
 גם ה'''מאמר מרדכי''' כרמי [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20376&st=&pgnum=441 (ט)] תמה על הטור בזה, שהרי הרמב"ן אינו חולק על הר"ר יוסף המובא בתוס' אלא על הראב"ד שמצריך מכה של חלל, וכן על הערוך שאומר אפילו מיחוש. וכתב ליישב דברי הטור, שסובר שיש רק חילוק בין חולי שיש בו סכנה לחולי שאין בו סכנה, ולפי זה יש לפרש גם נפל למיטה לצדדים, שלפי התוס' הכוונה חולי שיש בו סכנה, שבא לאפוקי מיחוש, ואילו הרמב"ן במפורש בא לאפוקי מכה של חלל, ולכן מפרש בדבריו שנפל למיטה הוא אפילו בחולי שאין בו סכנה. אבל מסיק המאמר מרדכי שיותר נכון שיש ג' חלוקות בדבר - מיחוש, נפל למיטה וסכנה.
 כדבריו מוכח ב'''שו"ת הרדב"ז''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1952&st=&pgnum=413&hilite= (ג תקעב)] ששלושה מחלוקות בדבר כנ"ל, והכריע כסברה האמצעית וכדעת השלחן ערוך שבנפל למיטה מברך הגומל.

=====הכרעת הפוסקים=====
ה'''שלחן ערוך''' (ח) כתב שבכל חולי צריך לברך אם עלה למיטה וירד. וזהו כדברי הרמב"ן. והעיר ה'''משנה ברורה''' (כד) שאם לא עלה למיטה אלא רק יש לו מיחוש בעלמא, אינו מברך.
 אמנם ה'''רמ"א''' שם כתב בשם יש אומרים שאינו מברך אלא על חולי שיש בו סכנה כמכה של חלל.
 אבל ה'''בית חדש''' (ד) פסק כדעת מרן השלחן ערוך, וכן הביא ה'''מגן אברהם''' (ח) וכתב שכן נוהגים קצת, וכן משמע שהסכים ה'''פרי מגדים''' (אשל אברהם ז), וכן היא דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) הנזכר לעיל, והובאו דבריהם ב'''משנה ברורה''' (כח) בלא הכרעה. ובשו"ת '''יחוה דעת''' (ד יד) כתב שכן המנהג פשוט אצל הספרדים ובלבד שהיה מרותק למטה בחליו.

ה'''טורי זהב''' (ה) הוסיף על דברי הרמ"א, שהוא הדין לחולה שמוטל במיטה יותר מג' ימים, ואחריו כתב כן ב'''חיי אדם''' (א סה ו) שאינו נקרא חולה אלא שנפל למיטה לא פחות מג' ימים. וכן העתיק להלכה ה'''בן איש חי''' (א עקב ז) וכתב שאין צריך בזה מעת לעת.
 וב'''ביאור הלכה''' (ד"ה כגון) כתב שדברי הט"ז אינם מתיישבים אלא לדעת מרן, כיון שלדעת הרמ"א בעינן על כל פנים מכה של חלל, ואמנם גם לדעת המחבר אין לזה ענין, שהרי אפילו בפחות מג' ימים מברך אם נפל למיטה. וסיים שם הבה"ל שאפשר שהט"ז כתב דרך הכרעה לפשר בין דעת מרן לרמ"א.

====חולה עיניים====
בשו"ת '''שדה הארץ''' מיוחס [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45968&st=&pgnum=24&hilite= (ג י)] כתב שגם חולה עיניים אם לא נפל למשכב אינו מברך הגומל אף על פי שהוא מסוכן. וכן כתב ה'''בן איש חי''' (א עקב ו) שלא נהגו לברך בשם ומלכות.
 אבל בשו"ת '''יחוה דעת''' (ד יד) חלק על דבריו וכתב שכשמרן הכריע דוקא חולה שנפל למיטה, לא בא למעט אלא להוסיף, ולכן חולה עיניים כיון שכל חולי עיניים יש בו סכנה, לענין [[לחלל עליו את השבת]], הרי שצריך לברך הגומל.

====מיחוש קבוע====
כתב ב'''שו"ת הרשב"א''' (א פב) שאף במיחוש קבוע שבא מזמן לזמן, צריך לברך כל פעם שיעמוד מחוליו, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא חזק יותר.
 וכן העתיק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (ריט ח) שאין חילוק בין מיחוש קבוע הבא מזמן לזמן למיחוש שאינו קבוע.

אמנם הרב החיד"א ב'''מחזיק ברכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9191&st=&pgnum=80&hilite= (ריט ה)] כתב שמי שיש לו קדחת והוא מסוכן, ואחר כך באה לו זיעה ועמד על רגליו כבריא, אין לברך בין קדחת לקדחת עד שיצא ממנו החום לגמרי, וכן פשטה ההוראה ובמנהג.

===חבוש שנשתחרר===
====נחבש על עסקי ממון====
כתב '''רבנו יונה''' (מג א) לגבי [[#סדר הארבעה|סדר הארבעה]] שמה שמנו בגמרא חבוש בבית האסורים בסיפא, הוא לפי שבגמרא מנאום לפי גודל הסכנה, וחבוש ברוב הפעמים הוא עבור ממון.
 מבואר בדבריו לכאורה שגם מי שנחבש בבית האסורים ואינו בסכנה, אלא רק משום ממון חבשוהו, אף על פי כן מברך כשיצא. וכן דייק בדבריו ה'''מלבושי יום טוב''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9150&st=&pgnum=102 (א)]. וכן משמע גם ב'''ספר הערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43084&st=&pgnum=33 (ערך ארבעה)] שחבוש הוא הפחות מסוכן מכולם.
 אבל ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1050 (א)] על דברי השלחן לגבי חבוש, הוסיף 'על עסקי נפשות', ומשמע דלא כרבנו יונה. וכן הקשו על המגן אברהם, ה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=147 (ב)] וה'''נתיב חיים''' (אוצר מפרשים ד) באריכות שדבריו הם נגד דברי רבנו יונה. והחיד"א ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7626&st=&pgnum=116 (ד)] הביא מתשובת ה'''ר"י מיגאש''' (צ) שכתב במפורש שגם מי שנחבש על חוב או מס קצוב, צריך לברך לכשיצא, דלא פלוג רבנן בין עסקי ממון לעסקי נפשות, וכן הכריע שם למעשה ושכן המנהג שכל חבוש מברך ביציאתו.
 אמנם ב'''שיורי ברכה''' שם [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7626&st=&pgnum=116 (ב)] כתב שאינה קושיה כל כך, לפי שתלוי זה במחלוקת הראשונים לענין [[חולה שנתרפא]] שדעת רבנו יונה ור"י מיגאש כהראשונים שסוברים שעל כל חולי יש לברך, ואילו דעת המגן אברהם כהראב"ד שאינו מברך אלא בחולי של סכנה וכמו שפסק הרמ"א. אמנם המג"א עדיין לא ניצל מקושיה לפי שהוא עצמו כתב שנוהגים לברך על כל חולי, וגם שהרי דעת השלחן ערוך שבחולה אפילו שאינו מסוכן מברך, ואם כן איך כתב המג"א על דבריו דדווקא בחשוב על עסקי נפשות. ואף שמשתדל שם החיד"א ליישבו, מכל מקום להלכה מסיים כדעת הראשונים שעל כל חבוש מברך, ושכן פשט המנהג, וכן הכריע גם הרב '''כף החיים''' (). גם ב'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20376&st=&pgnum=439&hilite= (ב)] העיד שהמנהג לברך גם על עסקי ממון. וכן הסכים הרב '''בן איש חי''' (א עקב ט).

ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה חבוש) טורח בכל זאת ליישב דעת המגן אברהם, וכותב שהר"י מיגש ורבנו יונה סוברים כדעת הערוך שאף על מיחוש בעלמא מברך הגומל, ואין צריך אפילו שיוטל למיטה. אבל לדעת השלחן ערוך שהכריע שצריך שעל כל פנים יוטל למטה אף שאינו מסוכן לפי שכל שעלה למטה כעלה לגרדום דמי, לכן חבוש מחמת ממון כיון שלעולם לא יבוא לידי סכנה הוי כמיחוש בעלמא ואינו מברך. והוא שם נוטה לדברי המגן אברהם (על כל פנים למנהג אשכנז שמברכים רק בחולי שיש בו סכנה) אף שב'''משנה ברורה''' (ג) לא הכריע בזה.

וב'''מחצית השקל''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1050 (א)] כתב ליישב דברי המגן אברהם, שגם כוונת רבנו יונה שהביא דברי רב האי גאון, אין כוונתו שחבשוהו על עסקי ממון, אלא שניתן להצילו בעבור ממון, וכן דייק בלשונו שכתב 'בעבור ממון', ובזה גם המגן אברהם מודה שיברך. וכל כוונת המגן אברהם הייתה לאפוקי כשחבשוהו מלכתחילה על עסק ממון ואמרו שמשום ממון נתפס, דבזה אינו מברך.

ה'''גר"ז''' בלוח ברכת הנהנין שלו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33498&st=&pgnum=44 (יב ח)] כתב שחבוש על עסקי ממון מברך רק אם היה מעונה בכלי ברזל. וב'''בדי השלחן''' לרב חיים נאה (דין ברכת הודאה סה א) הביא דבריו, וגם ביאר ב'''קצות השלחן''' שם [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7721&st=&pgnum=194 (ד)] טעמו, שכיון שהוא לפי הפסוק 'אסירי עוני וברזל', ואף שבעסקי נפשות הוא לאו דווקא בכלי ברזל, מ"מ זהו מפני הסכנה שבדבר, אך בעסקי ממון שהוא מצוי יותר ואין בו סכנה, הבו דלא לוסיף על מה שמפורש בפסוק, ולכן דווקא מעונה בכלי ברזל.
 אמנם ה'''באור הלכה''' (סוד"ה חבוש) דחה חידוש זה.

בשו"ת '''בנין אב''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52140&st=&pgnum=30 (א ו א-ב)] האריך להביא שיטות הפוסקים בזה, והכריע שתלוי הדבר במנהג בני אשכנז ובני ספרד, שהספרדים וההולכים בדעת מרן צריכים לברך גם על עסקי ממון, ואילו היוצאים ביד רמ"א אינם מברכים אלא על עסקי נפשות.

====מעצר====
כתב ה'''ביאור הלכה''' (ד"ה חבוש) שאם רק דנו אותו יום או יומיים לשבת בבית השוטרים, כמו שנהוג על חטאים קלים, לכולי עלמא אין מברכים לפי שאין בזה סכנה.

===אם מברכים על שאר ניסים שקרו לאדם===
כתב ה'''מאירי''' (ד"ה יש מי שאומר) שאלו הארבעה נאמרו בפרט שצריך לברך אף לא היה בסכנה, אך אם אירע לו סכנת נפשות וניצל ממנה, בכל דבר צריך להודות, ואף אם לא בתורת חובה, מכל מקום בתורת רשות ודאי מברך.

הקשה ה'''אבודרהם''' (ברכת הראיה השבח וההודאה ד"ה ד' צריכים להודות) מדוע אין מברכים כאשר אדם עובר תחת קיר נטוי, שזה מזכיר עוונתיו של אדם כדאיתא בגמרא, ותירץ שלפי שהוא דבר קצר וקל לעבור במהרה אינו נחשב סכנה, מה שאין כן הולכי דרכים. כן הקשה ותירץ גם ה'''ארחות חיים''' לוניל [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=60&hilite= (שני וחמישי כד)].
 עוד הביא האבודרהם שם (ד"ה וכתב) בשם '''ר' גרשום בן שלמה''' (מקטלוניא) שפעם גער באחד שבירך בבית הכנסת הגומל על נס שאירע לבנו, מפני שאין מברכים אלא אותם ארבעה שאמרו חז"ל, וגם שאין האב מברך על נס בנו.

אבל ב'''שו"ת הריב"ש''' (שלז) נשאל אם אדם שנפל עליו כותל וניצול או שניצול מדריסת שור וכד', האם צריך לברך הגומל. והשיב שצריך לברך, ולא הוזכרו הארבעה אלא מפני שהם מצויים, אבל כל שכן הוא למי שנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה. ומה שקבעו לו [[ברכת שעשה לי נס]] הוא לפעם אחרת שיעבור שם, אבל כל שכן שצריך להודות מיד שניצל.
 וכעין זה כתב גם התשב"ץ ב'''חוט המשולש''' (ד ג ל) שלא אמרו חז"ל אלו הארבעה אלא מפני שבאלו מברך אפילו בלא שאירע לו נס, מפני שהם בחזקת סכנה, אבל כל שכן הוא שצריך לברך כאשר אירע לו נס ממש, אפילו שאינו מאלו הארבעה, כגון שעמד עליו אריה לטרפו או נחש להכישו, או שנפל עליו כותל וניצל בנס.

וב'''בית יוסף''' (ד"ה כתב הרד"א) הביא שתי הדעות ולא הכריע ביניהן, אבל ב'''שלחן ערוך''' (ט) כתב ב'סתם' את דעת הריב"ש שמברך, ואילו ב'יש אומרים' את דעת האומרים שאלו הארבעה דווקא, והכריע שטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.
 אמנם ה'''טורי זהב''' (ז) כתב שראה הרבה שנוהגים כסברה ראשונה לברך בשם ומלכות, ושכן מסתבר כי כולם כלולים בהולכי דרכים. גם ה'''משנה ברורה''' (לב) העתיק כן להלכה בשם אחרונים.

===המכניס עצמו לסכנה===
דנו הפוסקים האם מי שהכניס עצמו לסכנה, כגון שניסה לאבד עצמו לדעת וניצול, אם מברך הגומל.

החיד"א ב'''מחזיק ברכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9191&st=&pgnum=79 (ריט ב)] הביא דעת אביו הגאון ר' יצחק זרחיה אזולאי, שאין מברכים הגומל אלא על צרה שבאה לאדם בעל כורחו ושלא מדעתו, אבל כאשר הכניס עצמו לסכנה, אפילו בציווי ה' כגון יצחק בעקידה או כהן גדול בקודש הקודשים, אינו מברך כאשר יוצא ממנה בשלום.
 וה'''ר"ר אליעזר נחום''' שם חלק עליו בזה. גם בשו"ת '''לב חיים''' (ג נג) כתב שמי שניסה לאבד עצמו לדעת וניצול חייב לברך הגומל, ואדרבה נוסח הברכה 'הגומל לחייבים טובות' מתאים יותר למי שפשע בעצמו ועבר על 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'.

===כשאירעו לו כמה ניסים===
בשו"ת '''פרי הארץ''' מזרחי [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1268&st=&pgnum=12&hilite= (אורח חיים א)]
נשאל על אדם שאירעו לו כמה ניסים, כגון שהלך במדבר וירד לים הגדול ושם חלה וחבשוהו בספינה, אם צריך לברך על כל נס ונס בפני עצמו או שמברך פעם אחת על כולם. וכתב לדמות לברכת הריח, לפי מה שלמד הבית יוסף בדעת הטור (אורח חיים רטז) שאם באו לפניו כמה ריחות ויש בהם מיני בשמים ועצי בשמים ועשבי בשמים [[מברך לכתחילה ברכת 'מיני בשמים' על כולם]], ובבית יוסף תמה על זה מאי שנא מברכת הפירות שלא קיימא לן כן, אלא מברך על כל אחד את ברכתו, וכתב ה'''טורי זהב''' (רטז יא) לתרץ שריח שאני לפי שהריח בא לו בעל כורחו, ואם בא להריח אחד מהם, אפשר שנכנסו באפו גם שאר ריחות. וכתב ה'פרי הארץ' שלפי זה יש לומר גם לגבי ברכת הגומל, לפי שכולם באו בבת אחת יש לברך ברכה אחת לכולם.
 ועוד דימה זאת לעושה מצוה אחת פעמים הרבה, כגון ששוחט כמה עופות וצריך לעשות כיסוי הדם לכל אחד ואחד שפסק מרן (יורה דעה כח) שאינו מברך אלא ברכה אחת לכולם, והכא נמי כיוון שברכה אחת לכולם, אינו מברך אלא פעם אחת.

וכן האריך ב'''שו"ת קול בן לוי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1811&st=&pgnum=105&hilite= (א)] להוכיח שבברכה אחת סגי, ודימה זאת לברכה אחרונה שאחר המזון, שקיימא לן בכמה מקומות שאף שנתחייב כמה פעמים בברכה אחרונה, מ"מ בברכה אחת פוטר הכל. והוא הדין לנידון דידן, שאף שרובצים עליו כמה חיובים לברך ברכת הגומל, מ"מ בברכה אחת פוטר כולם. וכתב שאם בא לברך על כל פעם ופעם, יש בזה חשש ברכה שאינה צריכה. והוסיף שאף מה שפסק מרן (אורח חיים ז) לענין ברכת 'אשר יצר', ש[[אם שכח לברך והסיח דעתו מלהטיל מים, ושוב הטיל מים שנית מברך שני פעמים]], כבר דחו האחרונים דין זה מההלכה, וכתבו לברך פעם אחת ולפטור שתי ההטלות. ואם כן הוא הדין כאן.

וכן פסקו האחרונים ה'''משנה ברורה''' (ג) ו'''כף החיים''' (ריט א).

===אשה וקטן===
====אשה====
בשו"ת '''הלכות קטנות''' (ב קסא) כתב שלמאן דאמר שעשרה ותרי רבנן הוא לעיכובא, אפשר שאשה אינה חייבת בברכה זו, דכל כבודה בת מלך פנימה, והוסיף שאפשר שתברך שהחיינו.

הרב '''כנסת הגדולה''' (בית יוסף ד"ה אמר המאסף) תמה על המנהג שאין נשים מברכות ברכת הגומל, ומסיק שראוי שגם נשים תברכנה הגומל בפני עשרה או לפחות בפני איש אחד או נשים. וסיים שכמדומה ששמע מקצת חכמי אשכנזים שכתבו שאשה תברך כמו האיש, וכן ראוי לנהוג.
 גם החיד"א ב'''ברכי יוסף''' (ריט ב) הביא דבריו והוסיף שכן הסכים '''רבי יעקב מולכו''' בתשובה (קמא). וכן הכריע הרב '''בן איש חי''' (א עקב ה) שנשים תברכנה בעשרה עם שם ומלכות.
 אבל ה'''מגן אברהם''' (א) יישב המנהג שלא לברך, מפני שסבורות שברכה זו רשות היא.

====קטן====
כתב ה'''מהר"ם מינץ''' בתשובה (יד) שקטן אינו מברך ברכת הגומל, לפי שאינו יכול לומר 'לחייבים' שהרי אינו בר חיובא, ואף אין לומר שיכוון על אביו, לפי שהרי זה כמזלזל בכבוד אביו. ואף שמדינא יכול היה לברך 'גומל חסדים טובים' בלא 'לחייבים', מ"מ אין לעשות כן דאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות.
והביאו ה'''מגן אברהם''' (א) להלכה.

אבל המהר"י בסאן ב'''לחמי תודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1944&st=&pgnum=47 (ה)] הקשה על דבריו, שאם כן אף לא יברך עד גיל עשרים, שאף שחייב בדיני אדם אינו חייב בדיני שמים. והוסיף שאף אם נאמר שקטן אינו בכלל 'חייבים', מכל מקום יכול לברך כשם שמצינו שמברכים ב[[יום טוב שחל במוצאי שבת, שמברך 'המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך...']] אף שאינו חול. וסיים שהיותר נראה הוא שלשון 'חייבים' אינו הכוונה לעונש, אלא לשון חוב שחייב אדם לבוראו על רוב הטובות שעושה עמו, ולכן העלה שם להלכה שקטן מברך ברכת הגומל. וכתב ה'''חיד"א''' בברכי יוסף (ריט א) שכן המנהג.
 הרב '''בן איש חי''' (א עקב ד) כתב למעשה שקטן שהגיע לחינוך יברך, ורק במקום שאין מנהג ידוע לא יזכיר שם ומלכות מפני סברת החולקים.

בשו"ת '''אבני נזר''' (אורח חיים לט ה) תמה על המהר"ם מינץ שדייק מנוסח הברכה ממילת 'חייבים' לפטור את הקטן שאינו בר חיובא, שהרי נוסח זה אינו לעיכובא כדמוכח בגמרא בעובדא דרב יהודה חלש, ובירכו בשבילו בנוסח אחר. אמנם בהמשך דבריו שם (ז) כתב ליישב שכיון שכך הוא נוסח הברכה לכתחילה, אף שאינו לעיכובא, אין שייך בזה דין חינוך לקטן, וכשם ש[[קטן שאינו יודע לנענע אינו במצות חינוך דלולב]], אף ש[[הנענוע אינו לעיכובא]].

=====אם האב יכול לברך על הבן=====
נשאל בשו"ת '''חוט המשולש''' לתשב"ץ (א ד) אם נכון מה שנוהגים קצת אנשים שהאב מברך הגומל על בנו שהיה חולה ונתרפא. והעלה שם שיכול האב לברך עבור נס שאירע לבן, כל זמן שבנו קטן, ואפילו למ"ד שאין אחר יכול לברך בשביל בעל הנס, בנו שאני שכגופו הוא וחובת עוונתיו עליו.

אבל ב'''אבודרהם''' (ברכות הראיה השבח וההודאה ד"ה וכתב) הביא בשם '''ר' גרשום בן שלמה''' (מקטלוניא) שפעם גער באחד שבירך בבית הכנסת הגומל על נס שאירע לבנו, מפני שאין מברכים אלא אותם ארבעה שאמרו חז"ל, וגם שאין האב מברך על נס בנו.

==נוסח הברכה ופירושה==
ב'''גמרא''' (ברכות נד א) מובא בשם רב יהודה נוסח הברכה: "ברוך גומל חסדים טובים".
 אבל ב'''רי"ף''' וב'''רא"ש''' הגירסה היא: ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". וכן הגיה ה'''גר"א''' בגליון הש"ס שלו בשמם. 
גם ה'''רמב"ם''' (ברכות י ח) כתב כגירסת הרי"ף, אלא שכתב "'''ה'''גומל..", וכן הוא ב'''טור''' (אורח חיים ריט) וב'''שלחן ערוך''' (ריט א).

ב'''בית יוסף''' (ריט ד"ה מאי מברך) פירש את הברכה, שאפילו לאותם החייבים כלומר הרשעים, הקב"ה גומל להם חסדים אף שאינם ראויים לכך, והמברך מצרף עצמו ואומר שאף הוא כאחד מהם שאף שאינו הגון גמלני כל טוב.

ב'''ארחות חיים''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=60&hilite= (שני וחמישי כד)] מצאנו נוסח שונה: 'הגומל לחייבים טובות שגמלני כרחמיו וכרוב חסדיו'. וכן הוא ב'''כלבו''' (כ). אמנם במקום אחר כתב (פז) הנוסח 'הגומל לחייבים טובות'.
 גם ב'''מנהג מרשילייא''' (תפילה לימות החול 102) הנוסח רק 'הגומל לחייבים טובות', וכן הנוסח בספר '''אהל מועד''' (שער הברכות ג א, שער הרפואה ב).

ב'''ארחות חיים''' (א סעודה ט) תמה למה מברכים הגומל ב'ה' בתחילה, שהרי לגבי 'המוציא' מברכים כן רק בגלל שנקט לשון הפסוק.

כתב הרב '''בן איש חי''' (א עקב א) שקודם הברכה יש לומר את הפסוק 'אודה ה' בכל לבב ביסוד ישרים ועדה'.

===מענה השומעים===
בגמרא לא מוזכר מה עונים השומעים לאחר המברך, ומסתמא אינו שונה משאר ברכות שעונים 'אמן'.
 אבל ה'''רמב"ם''' (ברכות י ח) כתב שהשומעים עונים 'שגמלך כל טוב הוא יגמלך סלה', וצ"ע מנין לקחו הרמב"ם.

וב'''ארחות חיים''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=60&hilite= (שני וחמישי כד)] כתב שעונים אמן, ואחר כך אומרים 'צור שגמלך כל טוב הוא יגמלך חן וחסד סלה', וכן הוא ב'''כלבו''' (כ). אמנם במקום אחר כתב (פז) שינוי קטן 'צור שגמלך הוא יגמלך סלה'.

ב'''מנהג מרשילייא''' (תפילה לימות החול 102) כתב שעונה החזן 'ברוך שגמלך כל טוב כן יגמלך כל טוב סלה אמן חזק'.

ב'''שלחן ערוך''' (ב) כתב שיענו השומעים: 'מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'.
 אבל הרב '''בן איש חי''' כתב (א עקב א) שיענו 'האל שגמלך...'.

==בפני עשרה==
עוד מובא בהמשך הגמרא בשם אביי שצריך לומר הודאה זו בפני עשרה, דכתיב "וירוממוהו בקהל עם", ומוסיף על זה מר זוטרא ששנים מהם רבנן, שנאמר "ובמושב זקנים יהללוהו". רב אשי מקשה שניתן להבין מן הפסוק שצריך שיהיו עשרה, ומלבדם עוד שנים שהם רבנן. ונשארת הגמרא בקושיא ואינה מתרצת את קושית רב אשי.

===מחלוקת הראשונים===
ה'''רי"ף''' (ברכות מג א) לא הביא קושיית רב אשי, אלא רק דברי אביי ומר זוטרא שצריך עשרה וצריך שיהיו שנים מהם רבנן. ומשמע שסובר להלכה ששני החכמים אפשר שיהיו חלק מן העשרה, ולא בנוסף על העשרה. וכן הבינו הרא"ש והטור והבית יוסף בדעת הרי"ף. אבל ב'''שיטה מקובצת''' (ד"ה מר זוטרא) הבין בדברי הרי"ף שסובר כתוספות שאין צורך כלל בשני חכמים אלא די בקהל של עשרה כלשהם.
 גם ה'''רמב"ם''' (ברכות י ח) כתב כדברי הרי"ף ששנים מן העשרה יהיו חכמים, וכן הוא ב'''סמ"ג''' (עשין כז ברכת ההודאה).
 בדעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג כתב לבאר ה'''בית יוסף''' (ד"ה כתב רב אלפס) שכיון שהוא מילתא דרבנן עבדינן לקולא ואינו מעכב שיהיו שני תלמידי חכמים, וכן הוא ב'''כסף משנה''' (י ח).

ה'''רא"ש''' (ט ג) חולק על הרי"ף וסובר שכיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא, ובעינן תרווייהו, כלומר עשרה ועוד שנים חכמים.
 אבל ב'''תוספות''' כתבו (ד"ה ואימא) שיש לנהוג לחומרא ולברך אפילו אין שני חכמים בקהל, אבל עשרה על על פנים בעינן. וזהו לכאורה היפך דברי הרא"ש שכתב שהחומרא היא להצריך עשרה ועוד שני חכמים. ובאמת ב'''טור''' (אורח חיים ריט) כתב בדעת התוספות החומרא היא שצריך לתרווייהו, היינו עשרה ועוד שני חכמים, וכדברי הרא"ש, וכן הוא ב'''בית יוסף''' (ד"ה כתב רב אלפס). גם ב'''ביאור הגר"א''' (ריט ד"ה תרי), כתב שיש טעות סופר בתוספות שלפנינו.
 ובאמת ב'''תוספות רבנו יהודה''' (נו ב) מובא הלשון 'עבדינן לחומרא '''ואי ליכא יברך''' אפילו ליכא תרי רבנן' (הובא בביאור הלכה ד"ה ותרי), וכנראה אלו המילים שנפלו בגירסה שלפנינו.

וב'''מרדכי''' (ט ריב) משמע שסובר כתוס' שבעינן תרי רבנן מלבד העשרה, אבל כתב שאם אין רבנן אעפ"כ יברך.

ב'''שיטה מקובצת''' (ד"ה מר זוטרא) כתב שאם אין עשרה, ימתין מלברך עד שלושים יום שמא יזדמן לו מנין ויקיים מצוה כהלכתה, ואם לאחר שלושים יום לא מצא עשרה יברך ביחיד. וכן הוא בספר '''אהל מועד''' בשם ה'''רא"ה'''.

ה'''מאירי''' כתב (ד"ה ארבעה) שצריך עשרה ושיהיו שנים מהם תלמידי חכמים או קרובים לכך, והוסיף שאם אין שני תלמידי חכמים יברך ובתנאי שיהיו עשרה, אך בלא עשרה לא יברך כלל.

ב'''שלחן ערוך''' (ריט ג) הכריע כדעת הרי"ף והרמב"ם שהשניים צריכים להיות חלק מן העשרה, והוסיף שאם אם אין ב' חכמים לא יניח מלברך. וב'''בית יוסף''' חיזק את הכרעתו מדברי הגמרא שאביי שאל את רב יהודה איך פטר עצמו בברכת אחרים והרי צריך לאודויי בפני עשרה, משמע שבעשרה לחוד סגי. וכן הביא דיוק זה ב'''ביאור הגר"א'''.

===אם בעל הנס חשיב חלק מן העשרה===
בשו"ת '''הלכות קטנות''' (א רעא) כתב שכשם שבברכת חתנים החתן מן המנין, כן גם כאן בעל הנס מן המנין.
 אבל ב'''באר היטב''' (ד) הביא בשם '''הראנ"ח''' ובשם ספר '''יד אהרן''' שבעינן עשרה מלבד בעל הנס. וכן הביא '''ר' עקיבא איגר''' בגליון שלחן ערוך, שהראנ"ח בדרשותיו (פרשת אמור) כתב שאם שאפילו היו בעלי הנס הרבה אנשים, אינם יכולים לברך, כיון שצריך עשרה מלבד בעלי הנס. ומשמע שרעק"א הסכים לדבריו.
 ב'''משנה ברורה''' (ו) הכריע להקל שבעל הנס יהיה חלק מהמנין, וב'''שער הציון''' (ז) נימק את דבריו, שהרי כל דין עשרה נלמד מן הפסוק 'וירוממוהו בקהל עם', והרי גם ברכת חתנים נלמד משם, וכל שכן ברכה זו שהיא קלה יותר שיש אומרים שבדיעבד אין המנין מעכב כלל. וכתב שכן משמע גם מדברי מרן, שהעתיק דברי הראשונים שנהגו לברך אחר קריאת התורה, מפני שיש שם עשרה ולא חילק בין עשרה מצוצמים או לא.

===בירך בלא עשרה===
כתב ה'''רבנו יונה''' (מג א ד"ה אמר להו) שמעובדא דרב יהודה למדנו שאם בירך בלא עשרה ואחר כך נזדמן לו עשרה, צריך לחזור ולברך, שהרי על מה שאמר רב יהודה לחכמים שפטרוהו מלהודות, שאלה הגמרא והרי לא היו עשרה, משמע שכיון שלא היו עשרה ולא פטרוהו מלהודות וצריך לחזור ולברך.

אבל ב'''טור''' כתב מסברת עצמו שאם בירך בלא עשרה אין צריך לחזור ולברך, ודייק זאת מהלשון 'וצריך', משמע שאינו מעכב.
 ב'''שיטה מקובצת''' (ד"ה אמר להו) דחה ראיית רבנו יונה, לפי שאפשר לפרש את שאלת הגמרא, היאך כיוון רב יהודה לצאת לכתחילה והרי לא היו שם עשרה, אך אין הכי נמי שאם כיון ולא היו עשרה אינו חוזר ומברך.
וכן כתב מדנפשיה ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב), אבל ב'''אבני נזר''' (אורח חיים מ ט) הקשה על זה שאם כל שאלת הגמרא היא רק לכתחילה אמאי כיוון לצאת, אם כן יש לשאול שהרי לא בירך בנוסח 'הגומל לחייבים' שגם הוא לכתחילה, אלא מוכח מזה שהנוסח אינו מעכב ואילו עשרה מעכב.

ה'''בית יוסף''' דחה דברי הטור וכתב שאין דיוקו נראה, וגם רבנו יונה חולק על זה. 
אמנם ב'''שלחן ערוך''' (ג) אחר שהביא שיש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא, הכריע שטוב לחזור ולברך בעשרה בלא שם ומלכות.

בשו"ת '''באר שבע''' איילנבורג (כט) הכריע כדברי הטור, והוכיח מכמה מקומות שלשון 'צריך' משמע לכתחילה ולא לעיכובא.

===לחזור ולברך במנין אחר===
כתב בשו"ת '''הלכות קטנות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=723&st=&pgnum=66&hilite= (ב א)] שאם בירך הגומל במנין אחד, יכול לחזור ולברך שוב בבית כנסת אחר.
 אבל הרב '''מאמר מרדכי''' כרמי [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20376&st=&pgnum=439&hilite= (ג)] דחה דבריו מכל וכל וכתב שהוא דבר מתמיה, ויש בזה ברכה שאינה צריכה.

==כשאחר מברך==
בסוף הסוגיה מביאה הגמרא מעשה ברב יהודה שהיה חולה ונתרפא, עלו לבקרו רב חנא בגדתאה ורבנן, ואמרו לו: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא" כלומר 'ברוך ה' שהביאך אלינו ולא הביאך לעפר'. אמר להם רב יהודה שבכך פטרו הם אותו מלהודות בברכת הגומל. ומוסיפה הגמרא שמדובר שהיו שם עשרה, וכן שענה רב יהודה 'אמן' אחריהם, שאם לא כן לא יצא ידי חובה בברכתם.

==זמן הברכה==
כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה ארבעה) שנהגו לברך אחר שקורא התורה, וכן העתיק ה'''מרדכי''' (ט ריב), וב'''ארחות חיים''' (שני וחמישי כה) נתן לזה טעם לפי שאז מצויים עשרה.
 וב'''מהרי"ל''' מנהגים (קריאת התורה ו) משמע שאם אינו קורא בתורה אינו מברך. אבל סיים שם שמהר"י סגל אחר שקרא בתורה ירד ושכח לברך, ושוב חזר אצל הספר תורה ובירך.

===עד מתי מותר לברך===
כתב ה'''שיטה מקובצת''' (ד"ה מר זוטרא) שאם אין עשרה, ימתין מלברך עד שלושים יום שמא יזדמן לו מנין ויקיים מצוה כהלכתה, ואם לאחר שלושים יום לא מצא עשרה יברך ביחיד.

בספר ה'''פרדס''' (שער הראיה, הודאות ד"ה קיבלתי ממורי) הביא כתב בשם מורו שעד שלושה ימים יש לברך הגומל, מכאן ואילך הפסיד הברכה. אמנם בשם הרשב"א שאמר משם ר' יונה כתב שעד חמישה ימים יכול לברך.
 וב'''טור''' כתב שאם איחד מלברך יש לו תשלום לברך כל זמן שירצה, אבל ב'''בית יוסף''' (ד"ה ואם איחר) הביא בשם ארחות חיים בשם הרמב"ן שעד שלושה ימים מברך, וכן הביא דברי ר' יונה הנ"ל.

ב'''שלחן ערוך''' (ו) הכריע כדברי הטור שיש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה, אך נכון שלא לאחר שלושה ימים.

=== בלילה ===
בשו"ת '''חתם סופר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=794&st=&pgnum=39&hilite= (א אורח חיים נא)] נשאל אודות רב אחד שעלה מן הים לעת ערב, ויקירי קהילתו כיבדוהו ויצאו לקראתו, והוליכוהו לבית הכנסת, ובירך שם בשם ומלכות ברכת הגומל. ואחד הרבנים התעורר לחלוק עליו ולומר שאין מברכים הגומל בלילה, לפי שהוא כנגד קרבן תודה, והוא אינו אלא ביום.
 והחת"ס השיב לו שיפה עשה ויפה בירך, לפי שלא נאמר שהגומל במקום קרבן תודה, אלא שהיום שאין לנו קרבן תודה יברכו וירוממהו בקהל עם, אבל לא לענין שיהיה דווקא ביום.

==אם צריך לעמוד בשעת הברכה==
כתב ה'''רמב"ם''' (ברכות י ח) 'וכיצד מברך, עומד ביניהם...'. וב'''כסף משנה''' שם וכן ב'''בית יוסף''' תמה מנין לו לרמב"ם דבר זה שברכת הגומל צריכה עמידה.
 ב'''בית חדש''' (א) כתב לתרץ שמהפסוק 'ובמושב זקנים יהללוהו' משמע שהזקנים יושבים והמהללים עומדים.
 בספר '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=147 (ריט ג)] כתב לתרץ שברכת הגומל היא כדין הלל, כלשון הפסוק 'יהללוהו', וקיימא לן (אורח חיים תכב ז) ש[[הלל יש לומר בעמידה]], ולכן גם בברכה זו שהיא כהלל יש לעמוד. וב'''שו"ת חת"ם סופר''' (אורח חיים נא) הסכים לתירוץ זה, אבל כתב עוד שהרמב"ם סבירא ליה שכל דבר של ציבור צריך עמידה מפני כבוד הציבור, וכמו שכתב לענין קריאת המגילה (מגילה ב ז), ש[[בציבור אין לקרוא את המגילה יושב]], מפני כבוד הציבור.
 וב'''בן איש חי''' (א עקב א) כתב טעם חדש, לפי שברכה זו היא במקום קרבן תודה, והמקריב עומד ומקריב.

ה'''שלחן ערוך''' לא העתיק דברי הרמב"ם אלו להלכה, כנראה מפני שלא מצא להם מקור. אבל ה'''בית חדש''' (א) כתב שמנהג כל ישראל לברך מעומד ואין לשנות. גם ה'''עולת תמיד''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45925&st=&pgnum=115 (ג)] כתב שכן המנהג.
 וב'''משנה ברורה''' (ד) הכריע שבדיעבד יצא אף בישיבה.

==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==
*[http://www.yeshiva.org.il/midrash/1680 חייבי ברכת הגומל] - הרב אליעזר מלמד, אתר ישיבה.
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA/16-%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9E%D7%9C/ ברכת הגומל] - הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה.
*[http://halachayomit.co.il/he/ReadHalacha.aspx?HalachaID=472 דין נשים בברכת הגומל] - אתר הלכה יומית.
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/brachot22.htm#%D7%90 ברכת הגומל] - הלכה ברורה ובירור הלכה.
*[http://he.danielventura.wikia.com/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9E%D7%9C הגדרת סכנה לענין ברכת הגומל] - הרב רא"ם הכהן.
*[http://www.aspaklaria.info/002_BET/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA%20%20%20%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9E%D7%9C.htm ברכת הגומל] - באתר אספקלריא.
*[http://asif.co.il/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%90/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9E%D7%9C/ אסופת מאמרים על ברכת הגומל] - באתר 'אסיף'.
*[http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%E1%F8%EB%FA+%E4%E2%E5%EE%EC אסופת מאמרים על ברכת הגומל] - באתר 'רמבי"ש'.
*[http://beinenu.com/sites/default/files/alonim/01_13_77.pdf שיטת הרמב"ם בדין ברכת הגומל של הולכי מדברות] - עלון 'בשבילי דאורייתא' - מוסדות זרע ברך, שמות תשע"ז, ב[http://beinenu.com/ ערוץ 'בינינו'].
*[http://beinenu.com/sites/default/files/alonim/96_45_75.pdf שו"ת בהלכות ברכת הגומל מאת הגר"ח קנייבסקי] - עלון דברי שי"ח, ואתחנן תשע"ה, ב[http://beinenu.com/ ערוץ 'בינינו']

[[קטגוריה:ברכות השבח וההודאה]]
[[קטגוריה:ברכות נד:]]
[[קטגוריה:ברכות פרק י]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן ריט]]

העוסק במצווה פטור מן המצווה

2017-10-23T13:27:55Z

אסף816: /* העוסק במצווה פטור מן המצווה */

{{תחרות כתיבה}}
== העוסק במצווה פטור מן המצווה ==
{{מקורות|סוכה ב ו|סוכה כה.|||}}

אחד הכללים המוכרים בש'ס ובפוסקים הוא – "העוסק במצווה פטור מן המצווה". כלל זה מורכב ומסועף להמון פרטים ודינים, ומעורר שאלות רבות. ויש לו אף מספר השלכות מעשיות ליום יום.

=== מקור ===
הגמ' במסכת '''סוכה''' (כה.) הקובעת: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" ומבארת הגמרא שם מן המקורות שאדם שעוסק בלכת של מצווה פטור מן המצוות, ונפק"מ לגבי פטור מישיבה בסוכה.

== דיון בשיטות הראשונים ==
חקרו הראשונים חקירה גדולה; האם ברגע שאני עוסק במצווה אני פטור בכל מצב ממצוות אחרות? או שמא י"ל במצב שאני יכול לקיים מצוות אחרות בו זמנית אני מחוייב בהן? ויותר מזה יש לדון, האם הפטור מהמצווה האחרת הוא פטור כפשוטו? או שאם אוכל ואעשה את שני המצוות יחד אקבל שכר על שניהם?
מפשט הגמ' '''בסוכה''' (כו.) משמע מהסיפור עם רב חסדא ורבה בר ר"ה, שאף שאפשר לקיים את שתי המצוות יחדו, הם פטורים משניהם כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכן משמע '''מרש"י''' (כה. ד"ה פטורין מן הסוכה) שכתב שפטורין אפילו בשעת חנייתן. אמנם '''תוספות''' (כה. ד"ה שלוחי מצווה) מקשים, וכי יכול להיות שאדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהיה פטור משאר מצוות? ודאי שלא אומרים כן! אלא סוברים תוס' שאם אינו טרוד במצווה שעוסק בה כרגע, אינו פטור מהמצוות המזדמנות לידו.
'''האור זרוע''' (ח"ב סוכה רצט) מקשה, אם אדם עוסק במצווה ואינו יכול לקיים מצווה אחרת, מדוע צריך פסוק ללמוד ממנו שהוא פטור מהמצווה המזדמנת לידו? הרי פשיטא שיהיה פטור! הרי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות! ואין סברא לומר שיעזוב מצווה אחת ויתעסק בשנייה! אלא הוא סובר כרש"י, שוודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם בהדי הדדי, פטור הוא מהמצווה וזוהי גזירת מלך. אמנם האו"ז מסייג את דבריו, שכ"ז דווקא שעוסק במצווה באופן פעיל, אבל אם כרגע אינו עוסק במצווה – יהיה חייב במצוות אחרות. '''הר"ן''' (סוכה יא. מדה"ר) הולך גם בשיטת האו"ז ורש"י, שאע"פ שיכול לקיים את שתיהם, פטור מן המצווה. אמנם, מוסיף הר"ן בסיפא, שאם אינו צריך לטרוח הרבה מוטב שיקיים את שתי המצוות ומהיות טוב אל תקרי רע. (ברכות ל.) ועיין '''במשנה ברורה''' (תרמ, ס"ק לו) שפסק כמו הר"ן האו"ז ורש"י ששלוחי מצווה פטורים מסוכה אף בשעת חנייתן.

=== סברת רש"י והאור זרוע ===
'''ר' אלחנן וסרמן''' (קובץ הערות מח, יא) מבאר את סברת האו"ז והר"ן, שאין אפשרות לעולם לקיים את שתי המצוות יחד, כי ברגע שאדם עוסק במצווה הוא צריך לעסוק בה בכל נפשו ומאודו, וממילא אין דעתו פנויה לעסוק במצווה אחרת. וכעין זה כתב '''מרן הרב קוק''' זצ"ל (מוסר אביך ב, ב) על דרך המוסר.

=== שיטת הריטב"א ===
'''הריטב"א''' (סוכה כה.) מחדש חידוש עצום ונפלא בסוגייא. הוא שואל בהתחלה את שאלת האו"ז מדוע צריך פסוק שילמד אותנו דין זה, אלא שבתירוצו הוא מחדש, שהפסוק בא להשמיענו שאם אדם עוסק במצווה, אסור לו לעזוב את המצווה שהוא עוסק בה ולעבור למצווה האחרת. ולפי הריטב"א יוצא, שהפטור מהמצווה האחרת הוא גמור, ולא זאת בלבד אמרו, אלא המצווה השנייה הופכת לו לדבר הרשות!
== העוסק במצווה ולימוד תורה ==
לאחר שעיינו במקור הדין בגמרא ובראשונים, יש לשאול שאלה גדולה ויסודית. ידוע שלימוד תורה היא אחת המצוות החשובות בתורה, וכבר כתב הנביא '''ירמיהו''' (לג, כה) : "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ודנו כבר חז"ל '''בגמרא''' (נדרים ח. וכן מנחות צט:) בגדר חיוב מצוות והגית בו יומם ולילה. אמנם, למרות כל זאת, גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ועומלים בתורה יום ולילה, מקיימים גם עוד המון מצוות אחרות, ואולי י"ל שזה עיקר התורה אפילו, כדאיתא '''בגמרא''' (קידושין מ:) : "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" וכמו שנאמר כבר שתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות יז.), ומאידך הכלל שבידנו, ולכן קשה מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה?
כדי ליישב את השאלה הגדולה, נראה חמישה תירוצים באחרונים.

# '''הירושלמי''' (שבת א, ב) מקשה על הגמרא (שבת יא.) המביאה את דברי רשב"י וחבריו שאומרים שאינם צריכים להפסיק אפילו לק"ש כיוון שתורתם אומנותם. הוא שואל, הרי כתוב שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא! וא"כ מדוע הם אינם מפסיקים את לימוד התורה בשביל המצוות! הרי הם מפספסים את עיקר תכלית לימוד התורה כמ"ש לעיל! ומסביר '''המאירי''' (מו"ק ט:) את דברי הירושלמי, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר בת"ת הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר מצוות, לכן מבטלין ת"ת למצוות שא"א לקיים ע"י אחרים.
# '''המהר"ל''' (נתי"ע א, נתיב התורה א) מביא הסבר אמוני לשאלה. המצוות הן חיוב על האדם, הם חובת גברא ומוטלות על כל אחד ואחד מבנ"י, וברגע שאדם לא מקיים מצוות ואפילו אחת, יש כאן חסרון גדול, והאדם עצמו חסר, כי מספר המצוות הוא רמ"ח כמניין אבריו של האדם, ואילו לימוד התורה היא בגדר מעלה לאדם ומביאתו לשלמות ושכליות רוחנית. לכן, אם אי אפשר שתעשה המצווה ע"י אחרים יש כאן חסרון, והמצווה קודמת לת"ת, וברגע שיכולה המצווה להתקיים ע"י אחרים ואין כאן חסרון, קניין התורה קודם כי הוא מעלה ושלמות לבן האדם.
# '''הנצי"ב''' (העמק שאלה שאילתא קסט) סובר, שדין העוסק במצווה פטור מן המצווה, אינו נאמר במצווה שהיא תמידית. ולכן כשאדם עסוק במצוות ת"ת שהיא תמידית ואין לה שיעור או זמן שאדם פטור ממנה, ודאי אינו פטור משאר מצוות.
# '''הקהילות יעקב''' (ברכות סימן טו) דן גם הוא בשאלה ומביא שתי גמרות קשות. הגמרא (שבת יא.) אומרת: "מפסיקין מת"ת לק"ש ואין מפסיקין לתפילה", ומעמידים שם שזהו בחברים העוסקים בתורה כגון רשב"י וחבריו, אבל העוסקים במצווה אחרת אפילו מק"ש הם פטורים! ועוד קשה לקה"י, מהא דתנן שבעל קרי אסור בדברי תורה כמופיע בגמ' (ברכות כב.) ואילו לגבי ק"ש שנינו (ברכות כ:) שמהרהר בלבו, ומדוע לא התירו לבעל קרי להיכנס לביהמ"ד לשמוע ולשתוק? מ"ש ממצות ק"ש? עונה הקה"י תשובה נפלאה ביותר, ועושה חילוק בין מצוות ת"ת לשאר מצוות. בכל המצוות החיוביות שבתורה, אפילו שהוא אנוס מלקיים המצווה, עדיין חיוב רמיא עליה. ז"א, עונש לא תקבל, אבל החיוב נשאר. לכן בשאר מצוות אנו אומרים העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ברגע שאתה עוסק במצווה ואז מזדמנת לך מצווה נוספת, אז אתה אנוס, ואינך יכול לעבור למצווה השנייה, כי החיוב על המצווה הראשונה עדיין נשאר. אבל במצוות ת"ת, כיוון שלא נתנה לה התורה שיעור (עיין פאה פ"א מ"א), ממילא החיוב הוא כפי יכולתו, ובזמן שהוא אנוס מללמוד, אין זה בגדר מבטל מצווה באונס, אלא זהו גבול חיובו, שהוא עד כמה שאפשר לו, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ולכן ברגע שיש בפניו מצוות ת"ת ומצווה אחרת, באותו רגע יש לו צורך אחר, והוא בעצם פטור ממצות ת"ת והחיוב אינו חל כלל, וכמובן שכל זה שייך במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. ולכן לא מצי למימר העוסק במצווה פטור מן המצווה, משום שהחיוב של ת"ת מתבטל. ואף אם יש לאדם צורך אחר במהלך לימודו, באותו רגע מתבטל חיוב לימוד התורה. וכמובן שמדובר בצורך חשוב או צורך מצווה. (בתורת החסידות, ההגדרה של צורך זה מצב שהאדם לא יוכל לתפקד בשמחה אם לא ימלא צורכו.) כמובן שגם אדם שכל היום עסוק, חייב ללמוד לפחות פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית כדי לצאת ידי חובת "לא ימוש". הקה"י מקשה מדוע רשב"י וחבריו לא הפסיקו לתפילה? הרי אליבא דהרמב"ם (ריש הלכות תפילה) זו מ"ע מן התורה! אז מ"ש ק"ש דאורייתא שהפסיקו לעומת תפילה שהיא גם דאורייתא?! מתרץ הקה"י, שגם במצוות תפילה אין שיעור, אלא יכול להתפלל בכל זמן ביום וכפי יכולתו, כמש"כ בגמרא (ברכות כא.): "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אלא שחז"ל תיקנו זמנים שונים לתפילה במהלך היום. נמצא שמצוות תפילה ומצוות ת"ת הם היינו הך בעניין זה, ולכן שפיר אין דוחין זה את זה. ובאמת מדרבנן מצוות תפילה אולי גוברת על ת"ת כי יש לה חיוב קבוע ג"פ ביום. (ע"ע בהרחבה בקה"י כיצד הוא מתרץ קושיות נוספות בסוגייא).
# '''הרב יצחק הוטנר''' (פחד יצחק) כותב, שמצוות ת"ת זו מצווה רחבה, לכן אף שאדם עוסק בת"ת, אבל באותו זמן עובר לעסוק במצווה אחרת, זה עדיין כביכול נחשב בגדר של תלמוד תורה, וכביכול הוא ממשיך את מצוות ת"ת. ולכן לא שייך לומר העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ממילא מקיים את שתי המצוות יחדו. הוא מוכיח את זה ממש"כ בגמרא (ברכות יז.) שנשים מקבלות שכר על לימוד תורה אפילו שאינן לומדות, אלא רק שולחות את בעליהן וילדיהן ללמוד.

העוסק במצווה פטור מן המצווה

2017-10-23T13:21:27Z

אסף816: /* העוסק במצווה פטור מן המצווה */

{{תחרות כתיבה}}
== העוסק במצווה פטור מן המצווה ==
{{מקורות|משנה=סוכה פרק ב משנה ו|בבלי=סוכה כה.}}
אחד הכללים המוכרים בש'ס ובפוסקים הוא – "העוסק במצווה פטור מן המצווה". כלל זה מורכב ומסועף להמון פרטים ודינים, ומעורר שאלות רבות. ויש לו אף מספר השלכות מעשיות ליום יום.

=== מקור ===
הגמ' במסכת '''סוכה''' (כה.) הקובעת: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" ומבארת הגמרא שם מן המקורות שאדם שעוסק בלכת של מצווה פטור מן המצוות, ונפק"מ לגבי פטור מישיבה בסוכה.

== דיון בשיטות הראשונים ==
חקרו הראשונים חקירה גדולה; האם ברגע שאני עוסק במצווה אני פטור בכל מצב ממצוות אחרות? או שמא י"ל במצב שאני יכול לקיים מצוות אחרות בו זמנית אני מחוייב בהן? ויותר מזה יש לדון, האם הפטור מהמצווה האחרת הוא פטור כפשוטו? או שאם אוכל ואעשה את שני המצוות יחד אקבל שכר על שניהם?
מפשט הגמ' '''בסוכה''' (כו.) משמע מהסיפור עם רב חסדא ורבה בר ר"ה, שאף שאפשר לקיים את שתי המצוות יחדו, הם פטורים משניהם כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכן משמע '''מרש"י''' (כה. ד"ה פטורין מן הסוכה) שכתב שפטורין אפילו בשעת חנייתן. אמנם '''תוספות''' (כה. ד"ה שלוחי מצווה) מקשים, וכי יכול להיות שאדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהיה פטור משאר מצוות? ודאי שלא אומרים כן! אלא סוברים תוס' שאם אינו טרוד במצווה שעוסק בה כרגע, אינו פטור מהמצוות המזדמנות לידו.
'''האור זרוע''' (ח"ב סוכה רצט) מקשה, אם אדם עוסק במצווה ואינו יכול לקיים מצווה אחרת, מדוע צריך פסוק ללמוד ממנו שהוא פטור מהמצווה המזדמנת לידו? הרי פשיטא שיהיה פטור! הרי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות! ואין סברא לומר שיעזוב מצווה אחת ויתעסק בשנייה! אלא הוא סובר כרש"י, שוודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם בהדי הדדי, פטור הוא מהמצווה וזוהי גזירת מלך. אמנם האו"ז מסייג את דבריו, שכ"ז דווקא שעוסק במצווה באופן פעיל, אבל אם כרגע אינו עוסק במצווה – יהיה חייב במצוות אחרות. '''הר"ן''' (סוכה יא. מדה"ר) הולך גם בשיטת האו"ז ורש"י, שאע"פ שיכול לקיים את שתיהם, פטור מן המצווה. אמנם, מוסיף הר"ן בסיפא, שאם אינו צריך לטרוח הרבה מוטב שיקיים את שתי המצוות ומהיות טוב אל תקרי רע. (ברכות ל.) ועיין '''במשנה ברורה''' (תרמ, ס"ק לו) שפסק כמו הר"ן האו"ז ורש"י ששלוחי מצווה פטורים מסוכה אף בשעת חנייתן.

=== סברת רש"י והאור זרוע ===
'''ר' אלחנן וסרמן''' (קובץ הערות מח, יא) מבאר את סברת האו"ז והר"ן, שאין אפשרות לעולם לקיים את שתי המצוות יחד, כי ברגע שאדם עוסק במצווה הוא צריך לעסוק בה בכל נפשו ומאודו, וממילא אין דעתו פנויה לעסוק במצווה אחרת. וכעין זה כתב '''מרן הרב קוק''' זצ"ל (מוסר אביך ב, ב) על דרך המוסר.

=== שיטת הריטב"א ===
'''הריטב"א''' (סוכה כה.) מחדש חידוש עצום ונפלא בסוגייא. הוא שואל בהתחלה את שאלת האו"ז מדוע צריך פסוק שילמד אותנו דין זה, אלא שבתירוצו הוא מחדש, שהפסוק בא להשמיענו שאם אדם עוסק במצווה, אסור לו לעזוב את המצווה שהוא עוסק בה ולעבור למצווה האחרת. ולפי הריטב"א יוצא, שהפטור מהמצווה האחרת הוא גמור, ולא זאת בלבד אמרו, אלא המצווה השנייה הופכת לו לדבר הרשות!
== העוסק במצווה ולימוד תורה ==
לאחר שעיינו במקור הדין בגמרא ובראשונים, יש לשאול שאלה גדולה ויסודית. ידוע שלימוד תורה היא אחת המצוות החשובות בתורה, וכבר כתב הנביא '''ירמיהו''' (לג, כה) : "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ודנו כבר חז"ל '''בגמרא''' (נדרים ח. וכן מנחות צט:) בגדר חיוב מצוות והגית בו יומם ולילה. אמנם, למרות כל זאת, גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ועומלים בתורה יום ולילה, מקיימים גם עוד המון מצוות אחרות, ואולי י"ל שזה עיקר התורה אפילו, כדאיתא '''בגמרא''' (קידושין מ:) : "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" וכמו שנאמר כבר שתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות יז.), ומאידך הכלל שבידנו, ולכן קשה מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה?
כדי ליישב את השאלה הגדולה, נראה חמישה תירוצים באחרונים.

# '''הירושלמי''' (שבת א, ב) מקשה על הגמרא (שבת יא.) המביאה את דברי רשב"י וחבריו שאומרים שאינם צריכים להפסיק אפילו לק"ש כיוון שתורתם אומנותם. הוא שואל, הרי כתוב שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא! וא"כ מדוע הם אינם מפסיקים את לימוד התורה בשביל המצוות! הרי הם מפספסים את עיקר תכלית לימוד התורה כמ"ש לעיל! ומסביר '''המאירי''' (מו"ק ט:) את דברי הירושלמי, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר בת"ת הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר מצוות, לכן מבטלין ת"ת למצוות שא"א לקיים ע"י אחרים.
# '''המהר"ל''' (נתי"ע א, נתיב התורה א) מביא הסבר אמוני לשאלה. המצוות הן חיוב על האדם, הם חובת גברא ומוטלות על כל אחד ואחד מבנ"י, וברגע שאדם לא מקיים מצוות ואפילו אחת, יש כאן חסרון גדול, והאדם עצמו חסר, כי מספר המצוות הוא רמ"ח כמניין אבריו של האדם, ואילו לימוד התורה היא בגדר מעלה לאדם ומביאתו לשלמות ושכליות רוחנית. לכן, אם אי אפשר שתעשה המצווה ע"י אחרים יש כאן חסרון, והמצווה קודמת לת"ת, וברגע שיכולה המצווה להתקיים ע"י אחרים ואין כאן חסרון, קניין התורה קודם כי הוא מעלה ושלמות לבן האדם.
# '''הנצי"ב''' (העמק שאלה שאילתא קסט) סובר, שדין העוסק במצווה פטור מן המצווה, אינו נאמר במצווה שהיא תמידית. ולכן כשאדם עסוק במצוות ת"ת שהיא תמידית ואין לה שיעור או זמן שאדם פטור ממנה, ודאי אינו פטור משאר מצוות.
# '''הקהילות יעקב''' (ברכות סימן טו) דן גם הוא בשאלה ומביא שתי גמרות קשות. הגמרא (שבת יא.) אומרת: "מפסיקין מת"ת לק"ש ואין מפסיקין לתפילה", ומעמידים שם שזהו בחברים העוסקים בתורה כגון רשב"י וחבריו, אבל העוסקים במצווה אחרת אפילו מק"ש הם פטורים! ועוד קשה לקה"י, מהא דתנן שבעל קרי אסור בדברי תורה כמופיע בגמ' (ברכות כב.) ואילו לגבי ק"ש שנינו (ברכות כ:) שמהרהר בלבו, ומדוע לא התירו לבעל קרי להיכנס לביהמ"ד לשמוע ולשתוק? מ"ש ממצות ק"ש? עונה הקה"י תשובה נפלאה ביותר, ועושה חילוק בין מצוות ת"ת לשאר מצוות. בכל המצוות החיוביות שבתורה, אפילו שהוא אנוס מלקיים המצווה, עדיין חיוב רמיא עליה. ז"א, עונש לא תקבל, אבל החיוב נשאר. לכן בשאר מצוות אנו אומרים העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ברגע שאתה עוסק במצווה ואז מזדמנת לך מצווה נוספת, אז אתה אנוס, ואינך יכול לעבור למצווה השנייה, כי החיוב על המצווה הראשונה עדיין נשאר. אבל במצוות ת"ת, כיוון שלא נתנה לה התורה שיעור (עיין פאה פ"א מ"א), ממילא החיוב הוא כפי יכולתו, ובזמן שהוא אנוס מללמוד, אין זה בגדר מבטל מצווה באונס, אלא זהו גבול חיובו, שהוא עד כמה שאפשר לו, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ולכן ברגע שיש בפניו מצוות ת"ת ומצווה אחרת, באותו רגע יש לו צורך אחר, והוא בעצם פטור ממצות ת"ת והחיוב אינו חל כלל, וכמובן שכל זה שייך במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. ולכן לא מצי למימר העוסק במצווה פטור מן המצווה, משום שהחיוב של ת"ת מתבטל. ואף אם יש לאדם צורך אחר במהלך לימודו, באותו רגע מתבטל חיוב לימוד התורה. וכמובן שמדובר בצורך חשוב או צורך מצווה. (בתורת החסידות, ההגדרה של צורך זה מצב שהאדם לא יוכל לתפקד בשמחה אם לא ימלא צורכו.) כמובן שגם אדם שכל היום עסוק, חייב ללמוד לפחות פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית כדי לצאת ידי חובת "לא ימוש". הקה"י מקשה מדוע רשב"י וחבריו לא הפסיקו לתפילה? הרי אליבא דהרמב"ם (ריש הלכות תפילה) זו מ"ע מן התורה! אז מ"ש ק"ש דאורייתא שהפסיקו לעומת תפילה שהיא גם דאורייתא?! מתרץ הקה"י, שגם במצוות תפילה אין שיעור, אלא יכול להתפלל בכל זמן ביום וכפי יכולתו, כמש"כ בגמרא (ברכות כא.): "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אלא שחז"ל תיקנו זמנים שונים לתפילה במהלך היום. נמצא שמצוות תפילה ומצוות ת"ת הם היינו הך בעניין זה, ולכן שפיר אין דוחין זה את זה. ובאמת מדרבנן מצוות תפילה אולי גוברת על ת"ת כי יש לה חיוב קבוע ג"פ ביום. (ע"ע בהרחבה בקה"י כיצד הוא מתרץ קושיות נוספות בסוגייא).
# '''הרב יצחק הוטנר''' (פחד יצחק) כותב, שמצוות ת"ת זו מצווה רחבה, לכן אף שאדם עוסק בת"ת, אבל באותו זמן עובר לעסוק במצווה אחרת, זה עדיין כביכול נחשב בגדר של תלמוד תורה, וכביכול הוא ממשיך את מצוות ת"ת. ולכן לא שייך לומר העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ממילא מקיים את שתי המצוות יחדו. הוא מוכיח את זה ממש"כ בגמרא (ברכות יז.) שנשים מקבלות שכר על לימוד תורה אפילו שאינן לומדות, אלא רק שולחות את בעליהן וילדיהן ללמוד.

העוסק במצווה פטור מן המצווה

2017-10-22T14:27:37Z

אסף816:

{{תחרות כתיבה}}
== העוסק במצווה פטור מן המצווה ==
{{מקורות|משנה=סוכה ב ו|בבלי=סוכה כה}}
אחד הכללים המוכרים בש'ס ובפוסקים הוא – "העוסק במצווה פטור מן המצווה". כלל זה מורכב ומסועף להמון פרטים ודינים, ומעורר שאלות רבות. ויש לו אף מספר השלכות מעשיות ליום יום.

=== מקור ===
הגמ' במסכת '''סוכה''' (כה.) הקובעת: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" ומבארת הגמרא שם מן המקורות שאדם שעוסק בלכת של מצווה פטור מן המצוות, ונפק"מ לגבי פטור מישיבה בסוכה.

== דיון בשיטות הראשונים ==
חקרו הראשונים חקירה גדולה; האם ברגע שאני עוסק במצווה אני פטור בכל מצב ממצוות אחרות? או שמא י"ל במצב שאני יכול לקיים מצוות אחרות בו זמנית אני מחוייב בהן? ויותר מזה יש לדון, האם הפטור מהמצווה האחרת הוא פטור כפשוטו? או שאם אוכל ואעשה את שני המצוות יחד אקבל שכר על שניהם?
מפשט הגמ' '''בסוכה''' (כו.) משמע מהסיפור עם רב חסדא ורבה בר ר"ה, שאף שאפשר לקיים את שתי המצוות יחדו, הם פטורים משניהם כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכן משמע '''מרש"י''' (כה. ד"ה פטורין מן הסוכה) שכתב שפטורין אפילו בשעת חנייתן. אמנם '''תוספות''' (כה. ד"ה שלוחי מצווה) מקשים, וכי יכול להיות שאדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהיה פטור משאר מצוות? ודאי שלא אומרים כן! אלא סוברים תוס' שאם אינו טרוד במצווה שעוסק בה כרגע, אינו פטור מהמצוות המזדמנות לידו.
'''האור זרוע''' (ח"ב סוכה רצט) מקשה, אם אדם עוסק במצווה ואינו יכול לקיים מצווה אחרת, מדוע צריך פסוק ללמוד ממנו שהוא פטור מהמצווה המזדמנת לידו? הרי פשיטא שיהיה פטור! הרי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות! ואין סברא לומר שיעזוב מצווה אחת ויתעסק בשנייה! אלא הוא סובר כרש"י, שוודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם בהדי הדדי, פטור הוא מהמצווה וזוהי גזירת מלך. אמנם האו"ז מסייג את דבריו, שכ"ז דווקא שעוסק במצווה באופן פעיל, אבל אם כרגע אינו עוסק במצווה – יהיה חייב במצוות אחרות. '''הר"ן''' (סוכה יא. מדה"ר) הולך גם בשיטת האו"ז ורש"י, שאע"פ שיכול לקיים את שתיהם, פטור מן המצווה. אמנם, מוסיף הר"ן בסיפא, שאם אינו צריך לטרוח הרבה מוטב שיקיים את שתי המצוות ומהיות טוב אל תקרי רע. (ברכות ל.) ועיין '''במשנה ברורה''' (תרמ, ס"ק לו) שפסק כמו הר"ן האו"ז ורש"י ששלוחי מצווה פטורים מסוכה אף בשעת חנייתן.

=== סברת רש"י והאור זרוע ===
'''ר' אלחנן וסרמן''' (קובץ הערות מח, יא) מבאר את סברת האו"ז והר"ן, שאין אפשרות לעולם לקיים את שתי המצוות יחד, כי ברגע שאדם עוסק במצווה הוא צריך לעסוק בה בכל נפשו ומאודו, וממילא אין דעתו פנויה לעסוק במצווה אחרת. וכעין זה כתב '''מרן הרב קוק''' זצ"ל (מוסר אביך ב, ב) על דרך המוסר.

=== שיטת הריטב"א ===
'''הריטב"א''' (סוכה כה.) מחדש חידוש עצום ונפלא בסוגייא. הוא שואל בהתחלה את שאלת האו"ז מדוע צריך פסוק שילמד אותנו דין זה, אלא שבתירוצו הוא מחדש, שהפסוק בא להשמיענו שאם אדם עוסק במצווה, אסור לו לעזוב את המצווה שהוא עוסק בה ולעבור למצווה האחרת. ולפי הריטב"א יוצא, שהפטור מהמצווה האחרת הוא גמור, ולא זאת בלבד אמרו, אלא המצווה השנייה הופכת לו לדבר הרשות!
== העוסק במצווה ולימוד תורה ==
לאחר שעיינו במקור הדין בגמרא ובראשונים, יש לשאול שאלה גדולה ויסודית. ידוע שלימוד תורה היא אחת המצוות החשובות בתורה, וכבר כתב הנביא '''ירמיהו''' (לג, כה) : "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ודנו כבר חז"ל '''בגמרא''' (נדרים ח. וכן מנחות צט:) בגדר חיוב מצוות והגית בו יומם ולילה. אמנם, למרות כל זאת, גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ועומלים בתורה יום ולילה, מקיימים גם עוד המון מצוות אחרות, ואולי י"ל שזה עיקר התורה אפילו, כדאיתא '''בגמרא''' (קידושין מ:) : "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" וכמו שנאמר כבר שתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות יז.), ומאידך הכלל שבידנו, ולכן קשה מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה?
כדי ליישב את השאלה הגדולה, נראה חמישה תירוצים באחרונים.

# '''הירושלמי''' (שבת א, ב) מקשה על הגמרא (שבת יא.) המביאה את דברי רשב"י וחבריו שאומרים שאינם צריכים להפסיק אפילו לק"ש כיוון שתורתם אומנותם. הוא שואל, הרי כתוב שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא! וא"כ מדוע הם אינם מפסיקים את לימוד התורה בשביל המצוות! הרי הם מפספסים את עיקר תכלית לימוד התורה כמ"ש לעיל! ומסביר '''המאירי''' (מו"ק ט:) את דברי הירושלמי, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר בת"ת הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר מצוות, לכן מבטלין ת"ת למצוות שא"א לקיים ע"י אחרים.
# '''המהר"ל''' (נתי"ע א, נתיב התורה א) מביא הסבר אמוני לשאלה. המצוות הן חיוב על האדם, הם חובת גברא ומוטלות על כל אחד ואחד מבנ"י, וברגע שאדם לא מקיים מצוות ואפילו אחת, יש כאן חסרון גדול, והאדם עצמו חסר, כי מספר המצוות הוא רמ"ח כמניין אבריו של האדם, ואילו לימוד התורה היא בגדר מעלה לאדם ומביאתו לשלמות ושכליות רוחנית. לכן, אם אי אפשר שתעשה המצווה ע"י אחרים יש כאן חסרון, והמצווה קודמת לת"ת, וברגע שיכולה המצווה להתקיים ע"י אחרים ואין כאן חסרון, קניין התורה קודם כי הוא מעלה ושלמות לבן האדם.
# '''הנצי"ב''' (העמק שאלה שאילתא קסט) סובר, שדין העוסק במצווה פטור מן המצווה, אינו נאמר במצווה שהיא תמידית. ולכן כשאדם עסוק במצוות ת"ת שהיא תמידית ואין לה שיעור או זמן שאדם פטור ממנה, ודאי אינו פטור משאר מצוות.
# '''הקהילות יעקב''' (ברכות סימן טו) דן גם הוא בשאלה ומביא שתי גמרות קשות. הגמרא (שבת יא.) אומרת: "מפסיקין מת"ת לק"ש ואין מפסיקין לתפילה", ומעמידים שם שזהו בחברים העוסקים בתורה כגון רשב"י וחבריו, אבל העוסקים במצווה אחרת אפילו מק"ש הם פטורים! ועוד קשה לקה"י, מהא דתנן שבעל קרי אסור בדברי תורה כמופיע בגמ' (ברכות כב.) ואילו לגבי ק"ש שנינו (ברכות כ:) שמהרהר בלבו, ומדוע לא התירו לבעל קרי להיכנס לביהמ"ד לשמוע ולשתוק? מ"ש ממצות ק"ש? עונה הקה"י תשובה נפלאה ביותר, ועושה חילוק בין מצוות ת"ת לשאר מצוות. בכל המצוות החיוביות שבתורה, אפילו שהוא אנוס מלקיים המצווה, עדיין חיוב רמיא עליה. ז"א, עונש לא תקבל, אבל החיוב נשאר. לכן בשאר מצוות אנו אומרים העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ברגע שאתה עוסק במצווה ואז מזדמנת לך מצווה נוספת, אז אתה אנוס, ואינך יכול לעבור למצווה השנייה, כי החיוב על המצווה הראשונה עדיין נשאר. אבל במצוות ת"ת, כיוון שלא נתנה לה התורה שיעור (עיין פאה פ"א מ"א), ממילא החיוב הוא כפי יכולתו, ובזמן שהוא אנוס מללמוד, אין זה בגדר מבטל מצווה באונס, אלא זהו גבול חיובו, שהוא עד כמה שאפשר לו, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ולכן ברגע שיש בפניו מצוות ת"ת ומצווה אחרת, באותו רגע יש לו צורך אחר, והוא בעצם פטור ממצות ת"ת והחיוב אינו חל כלל, וכמובן שכל זה שייך במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. ולכן לא מצי למימר העוסק במצווה פטור מן המצווה, משום שהחיוב של ת"ת מתבטל. ואף אם יש לאדם צורך אחר במהלך לימודו, באותו רגע מתבטל חיוב לימוד התורה. וכמובן שמדובר בצורך חשוב או צורך מצווה. (בתורת החסידות, ההגדרה של צורך זה מצב שהאדם לא יוכל לתפקד בשמחה אם לא ימלא צורכו.) כמובן שגם אדם שכל היום עסוק, חייב ללמוד לפחות פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית כדי לצאת ידי חובת "לא ימוש". הקה"י מקשה מדוע רשב"י וחבריו לא הפסיקו לתפילה? הרי אליבא דהרמב"ם (ריש הלכות תפילה) זו מ"ע מן התורה! אז מ"ש ק"ש דאורייתא שהפסיקו לעומת תפילה שהיא גם דאורייתא?! מתרץ הקה"י, שגם במצוות תפילה אין שיעור, אלא יכול להתפלל בכל זמן ביום וכפי יכולתו, כמש"כ בגמרא (ברכות כא.): "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אלא שחז"ל תיקנו זמנים שונים לתפילה במהלך היום. נמצא שמצוות תפילה ומצוות ת"ת הם היינו הך בעניין זה, ולכן שפיר אין דוחין זה את זה. ובאמת מדרבנן מצוות תפילה אולי גוברת על ת"ת כי יש לה חיוב קבוע ג"פ ביום. (ע"ע בהרחבה בקה"י כיצד הוא מתרץ קושיות נוספות בסוגייא).
# '''הרב יצחק הוטנר''' (פחד יצחק) כותב, שמצוות ת"ת זו מצווה רחבה, לכן אף שאדם עוסק בת"ת, אבל באותו זמן עובר לעסוק במצווה אחרת, זה עדיין כביכול נחשב בגדר של תלמוד תורה, וכביכול הוא ממשיך את מצוות ת"ת. ולכן לא שייך לומר העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ממילא מקיים את שתי המצוות יחדו. הוא מוכיח את זה ממש"כ בגמרא (ברכות יז.) שנשים מקבלות שכר על לימוד תורה אפילו שאינן לומדות, אלא רק שולחות את בעליהן וילדיהן ללמוד.

העוסק במצווה פטור מן המצווה

2017-10-22T14:25:55Z

אסף816: הסרת כל התוכן מהדף

טיוטה:העוסק במצווה פטור מן המצווה

2017-10-22T14:13:19Z

אסף816: /* העוסק במצווה פטור מן המצווה */

טיוטה:העוסק במצווה פטור מן המצווה

2017-10-22T14:09:54Z

אסף816: יצירת דף עם התוכן " == העוסק במצווה פטור מן המצווה == {{מקורות|משנה=סוכה ב ו|בבלי=סוכה כה}} אחד הכללים המוכרים ב..."

== העוסק במצווה פטור מן המצווה ==
{{מקורות|משנה=סוכה ב ו|בבלי=סוכה כה}}
אחד הכללים המוכרים בש'ס ובפוסקים הוא – "העוסק במצווה פטור מן המצווה". כלל זה מורכב ומסועף להמון פרטים ודינים, ומעורר שאלות רבות.

=== מקור ===
הגמ' במסכת '''סוכה''' (כה.) הקובעת: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" ומבארת הגמרא שם מן המקורות שאדם שעוסק בלכת של מצווה פטור מן המצוות, ונפק"מ לגבי פטור מישיבה בסוכה.

== דיון בשיטות הראשונים ==
חקרו הראשונים חקירה גדולה; האם ברגע שאני עוסק במצווה אני פטור בכל מצב ממצוות אחרות? או שמא י"ל במצב שאני יכול לקיים מצוות אחרות בו זמנית אני מחוייב בהן? ויותר מזה יש לדון, האם הפטור מהמצווה האחרת הוא פטור כפשוטו? או שאם אוכל ואעשה את שני המצוות יחד אקבל שכר על שניהם?
מפשט הגמ' '''בסוכה''' (כו.) משמע מהסיפור עם רב חסדא ורבה בר ר"ה, שאף שאפשר לקיים את שתי המצוות יחדו, הם פטורים משניהם כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכן משמע '''מרש"י''' (כה. ד"ה פטורין מן הסוכה) שכתב שפטורין אפילו בשעת חנייתן. אמנם '''תוספות''' (כה. ד"ה שלוחי מצווה) מקשים, וכי יכול להיות שאדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהיה פטור משאר מצוות? ודאי שלא אומרים כן! אלא סוברים תוס' שאם אינו טרוד במצווה שעוסק בה כרגע, אינו פטור מהמצוות המזדמנות לידו.
'''האור זרוע''' (ח"ב סוכה רצט) מקשה, אם אדם עוסק במצווה ואינו יכול לקיים מצווה אחרת, מדוע צריך פסוק ללמוד ממנו שהוא פטור מהמצווה המזדמנת לידו? הרי פשיטא שיהיה פטור! הרי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות! ואין סברא לומר שיעזוב מצווה אחת ויתעסק בשנייה! אלא הוא סובר כרש"י, שוודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם בהדי הדדי, פטור הוא מהמצווה וזוהי גזירת מלך. אמנם האו"ז מסייג את דבריו, שכ"ז דווקא שעוסק במצווה באופן פעיל, אבל אם כרגע אינו עוסק במצווה – יהיה חייב במצוות אחרות. '''הר"ן''' (סוכה יא. מדה"ר) הולך גם בשיטת האו"ז ורש"י, שאע"פ שיכול לקיים את שתיהם, פטור מן המצווה. אמנם, מוסיף הר"ן בסיפא, שאם אינו צריך לטרוח הרבה מוטב שיקיים את שתי המצוות ומהיות טוב אל תקרי רע. (ברכות ל.) ועיין '''במשנה ברורה''' (תרמ, ס"ק לו) שפסק כמו הר"ן האו"ז ורש"י ששלוחי מצווה פטורים מסוכה אף בשעת חנייתן.

=== סברת רש"י והאור זרוע ===
'''ר' אלחנן וסרמן''' (קובץ הערות מח, יא) מבאר את סברת האו"ז והר"ן, שאין אפשרות לעולם לקיים את שתי המצוות יחד, כי ברגע שאדם עוסק במצווה הוא צריך לעסוק בה בכל נפשו ומאודו, וממילא אין דעתו פנויה לעסוק במצווה אחרת. וכעין זה כתב '''מרן הרב קוק''' זצ"ל (מוסר אביך ב, ב) על דרך המוסר.

=== שיטת הריטב"א ===
'''הריטב"א''' (סוכה כה.) מחדש חידוש עצום ונפלא בסוגייא. הוא שואל בהתחלה את שאלת האו"ז מדוע צריך פסוק שילמד אותנו דין זה, אלא שבתירוצו הוא מחדש, שהפסוק בא להשמיענו שאם אדם עוסק במצווה, אסור לו לעזוב את המצווה שהוא עוסק בה ולעבור למצווה האחרת. ולפי הריטב"א יוצא, שהפטור מהמצווה האחרת הוא גמור, ולא זאת בלבד אמרו, אלא המצווה השנייה הופכת לו לדבר הרשות!
== העוסק במצווה ולימוד תורה ==
לאחר שעיינו במקור הדין בגמרא ובראשונים, יש לשאול שאלה גדולה ויסודית. ידוע שלימוד תורה היא אחת המצוות החשובות בתורה, וכבר כתב הנביא '''ירמיהו''' (לג, כה) : "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ודנו כבר חז"ל '''בגמרא''' (נדרים ח. וכן מנחות צט:) בגדר חיוב מצוות והגית בו יומם ולילה. אמנם, למרות כל זאת, גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ועומלים בתורה יום ולילה, מקיימים גם עוד המון מצוות אחרות, ואולי י"ל שזה עיקר התורה אפילו, כדאיתא '''בגמרא''' (קידושין מ:) : "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" וכמו שנאמר כבר שתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות יז.), ומאידך הכלל שבידנו, ולכן קשה מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה?
כדי ליישב את השאלה הגדולה, נראה חמישה תירוצים באחרונים.

# '''הירושלמי''' (שבת א, ב) מקשה על הגמרא (שבת יא.) המביאה את דברי רשב"י וחבריו שאומרים שאינם צריכים להפסיק אפילו לק"ש כיוון שתורתם אומנותם. הוא שואל, הרי כתוב שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא! וא"כ מדוע הם אינם מפסיקים את לימוד התורה בשביל המצוות! הרי הם מפספסים את עיקר תכלית לימוד התורה כמ"ש לעיל! ומסביר '''המאירי''' (מו"ק ט:) את דברי הירושלמי, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר בת"ת הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר מצוות, לכן מבטלין ת"ת למצוות שא"א לקיים ע"י אחרים.
# '''המהר"ל''' (נתי"ע א, נתיב התורה א) מביא הסבר אמוני לשאלה. המצוות הן חיוב על האדם, הם חובת גברא ומוטלות על כל אחד ואחד מבנ"י, וברגע שאדם לא מקיים מצוות ואפילו אחת, יש כאן חסרון גדול, והאדם עצמו חסר, כי מספר המצוות הוא רמ"ח כמניין אבריו של האדם, ואילו לימוד התורה היא בגדר מעלה לאדם ומביאתו לשלמות ושכליות רוחנית. לכן, אם אי אפשר שתעשה המצווה ע"י אחרים יש כאן חסרון, והמצווה קודמת לת"ת, וברגע שיכולה המצווה להתקיים ע"י אחרים ואין כאן חסרון, קניין התורה קודם כי הוא מעלה ושלמות לבן האדם.
# '''הנצי"ב''' (העמק שאלה שאילתא קסט) סובר, שדין העוסק במצווה פטור מן המצווה, אינו נאמר במצווה שהיא תמידית. ולכן כשאדם עסוק במצוות ת"ת שהיא תמידית ואין לה שיעור או זמן שאדם פטור ממנה, ודאי אינו פטור משאר מצוות.
# '''הקהילות יעקב''' (ברכות סימן טו) דן גם הוא בשאלה ומביא שתי גמרות קשות. הגמרא (שבת יא.) אומרת: "מפסיקין מת"ת לק"ש ואין מפסיקין לתפילה", ומעמידים שם שזהו בחברים העוסקים בתורה כגון רשב"י וחבריו, אבל העוסקים במצווה אחרת אפילו מק"ש הם פטורים! ועוד קשה לקה"י, מהא דתנן שבעל קרי אסור בדברי תורה כמופיע בגמ' (ברכות כב.) ואילו לגבי ק"ש שנינו (ברכות כ:) שמהרהר בלבו, ומדוע לא התירו לבעל קרי להיכנס לביהמ"ד לשמוע ולשתוק? מ"ש ממצות ק"ש? עונה הקה"י תשובה נפלאה ביותר, ועושה חילוק בין מצוות ת"ת לשאר מצוות. בכל המצוות החיוביות שבתורה, אפילו שהוא אנוס מלקיים המצווה, עדיין חיוב רמיא עליה. ז"א, עונש לא תקבל, אבל החיוב נשאר. לכן בשאר מצוות אנו אומרים העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ברגע שאתה עוסק במצווה ואז מזדמנת לך מצווה נוספת, אז אתה אנוס, ואינך יכול לעבור למצווה השנייה, כי החיוב על המצווה הראשונה עדיין נשאר. אבל במצוות ת"ת, כיוון שלא נתנה לה התורה שיעור (עיין פאה פ"א מ"א), ממילא החיוב הוא כפי יכולתו, ובזמן שהוא אנוס מללמוד, אין זה בגדר מבטל מצווה באונס, אלא זהו גבול חיובו, שהוא עד כמה שאפשר לו, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ולכן ברגע שיש בפניו מצוות ת"ת ומצווה אחרת, באותו רגע יש לו צורך אחר, והוא בעצם פטור ממצות ת"ת והחיוב אינו חל כלל, וכמובן שכל זה שייך במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. ולכן לא מצי למימר העוסק במצווה פטור מן המצווה, משום שהחיוב של ת"ת מתבטל. ואף אם יש לאדם צורך אחר במהלך לימודו, באותו רגע מתבטל חיוב לימוד התורה. וכמובן שמדובר בצורך חשוב או צורך מצווה. (בתורת החסידות, ההגדרה של צורך זה מצב שהאדם לא יוכל לתפקד בשמחה אם לא ימלא צורכו.) כמובן שגם אדם שכל היום עסוק, חייב ללמוד לפחות פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית כדי לצאת ידי חובת "לא ימוש". הקה"י מקשה מדוע רשב"י וחבריו לא הפסיקו לתפילה? הרי אליבא דהרמב"ם (ריש הלכות תפילה) זו מ"ע מן התורה! אז מ"ש ק"ש דאורייתא שהפסיקו לעומת תפילה שהיא גם דאורייתא?! מתרץ הקה"י, שגם במצוות תפילה אין שיעור, אלא יכול להתפלל בכל זמן ביום וכפי יכולתו, כמש"כ בגמרא (ברכות כא.): "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אלא שחז"ל תיקנו זמנים שונים לתפילה במהלך היום. נמצא שמצוות תפילה ומצוות ת"ת הם היינו הך בעניין זה, ולכן שפיר אין דוחין זה את זה. ובאמת מדרבנן מצוות תפילה אולי גוברת על ת"ת כי יש לה חיוב קבוע ג"פ ביום. (ע"ע בהרחבה בקה"י כיצד הוא מתרץ קושיות נוספות בסוגייא).
# '''הרב יצחק הוטנר''' (פחד יצחק) כותב, שמצוות ת"ת זו מצווה רחבה, לכן אף שאדם עוסק בת"ת, אבל באותו זמן עובר לעסוק במצווה אחרת, זה עדיין כביכול נחשב בגדר של תלמוד תורה, וכביכול הוא ממשיך את מצוות ת"ת. ולכן לא שייך לומר העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ממילא מקיים את שתי המצוות יחדו. הוא מוכיח את זה ממש"כ בגמרא (ברכות יז.) שנשים מקבלות שכר על לימוד תורה אפילו שאינן לומדות, אלא רק שולחות את בעליהן וילדיהן ללמוד.

העוסק במצווה פטור מן המצווה

2017-10-22T13:36:35Z

אסף816: /* "העוסק במצווה פטור מן המצווה" */

== מקור ==

== המקור לכלל זה, נמצא בגמ' '''במסכת סוכה''' (כה.) הקובעת: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" ומבארת הגמרא שם מן המקורות שאדם שעוסק בלכת של מצווה פטור מן המצוות, ונפק"מ לגבי פטור מישיבה בסוכה. וחקרו הראשונים חקירה גדולה; האם ברגע שאני עוסק במצווה אני פטור בכל מצב ממצוות אחרות? או דילמא י"ל במצב שאני יכול לקיים מצוות אחרות בו זמנית אני מחוייב בהן? ויותר מזה יש לדון, האם הפטור מהמצווה האחרת הוא פטור כפשוטו? או שאם אוכל ואעשה את [[שני]] המצוות יחד אקבל שכר על שניהם? ==

== דיון בשיטת רש"י ותוספות ==

== מפשט הגמ' בסוכה (כו.) משמע מהסיפור עם ר"ח ורבה בר ר"ה, שאף שאפשר לקיים את שתי המצוות יחדו, הם פטורים משניהם כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכן משמע '''מרש"י''' (כה. ד"ה פטורין מן הסוכה) שכתב שפטורין אפילו בשעת חנייתן. אמנם '''תוספות''' (כה. ד"ה שלוחי מצווה) מקשים, וכי יכול להיות שאדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהיה פטור משאר מצוות? ודאי שלא אומרים כן! אלא סוברים תוס' שאם אינו טרוד במצווה שעוסק בה כרגע, אינו פטור מהמצוות המזדמנות לידו. '''האור זרוע''' (ח"ב סוכה רצט) מקשה, אם אדם עוסק במצווה ואינו יכול לקיים מצווה אחרת, מדוע צריך פסוק ללמוד ממנו שהוא פטור מהמצווה המזדמנת לידו? הרי פשיטא שיהיה פטור! הרי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות! ואין סברא לומר שיעזוב מצווה אחת ויתעסק בשנייה! אלא הוא סובר כרש"י, שוודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם בהדי הדדי, פטור הוא מהמצווה וזוהי גזירת מלך. אמנם האו"ז מסייג את דבריו, שכ"ז דווקא שעוסק במצווה באופן פעיל, אבל אם כרגע אינו עוסק במצווה – יהיה חייב במצוות אחרות. '''הר"ן''' (סוכה יא. מדה"ר) הולך גם בשיטת האו"ז ורש"י, שאע"פ שיכול לקיים את שתיהם, פטור מן המצווה. אמנם, מוסיף הר"ן בסיפא, שאם אינו צריך לטרוח הרבה מוטב שיקיים את שתי המצוות ומהיות טוב אל תקרי רע. (ברכות ל.) ועיין '''במשנה ברורה''' (תרמ, ס"ק לו) שפסק כמו הר"ן האו"ז ורש"י ששלוחי מצווה פטורים מסוכה אף בשעת חנייתן. ==
סברות הראשונים

== '''ר' אלחנן וסרמן''' (קובץ הערות מח, יא) מבאר את סברת האו"ז והר"ן, שאין אפשרות לעולם לקיים את שתי המצוות יחד, כי ברגע שאדם עוסק במצווה הוא צריך לעסוק בה בכל נפשו ומאודו, וממילא אין דעתו פנויה לעסוק במצווה אחרת. וכעין זה כתב '''מרן הרב קוק זצ"ל''' (מוסר אביך ב, ב) על דרך המוסר ע"ש. ==
שיטת הריטב"א

== הריטב"א (סוכה כה.) מחדש חידוש עצום ונפלא בסוגייא. הוא שואל בהתחלה את שאלת האו"ז מדוע צריך פסוק שילמד אותנו דין זה, אלא שבתירוצו הוא מחדש, שהפסוק בא להשמיענו שאם אדם עוסק במצווה, אסור לו לעזוב את המצווה שהוא עוסק בה ולעבור למצווה האחרת. ולפי הריטב"א יוצא, שהפטור מהמצווה האחרת הוא גמור, ולא זאת בלבד אמרו, אלא המצווה השנייה הופכת לו לדבר הרשות! ==
העוסק במצווה ולימוד תורה

== לאחר שעיינו במקור הדין בגמרא ובראשונים, יש לשאול לענ"ד שאלה גדולה ויסודית. ידוע שלימוד תורה היא אחת המצוות החשובות בתורה, וכבר כתב הנביא ירמיהו (לג, כה) : "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ודנו כבר חז"ל בגמ' (נדרים ח. וכן מנחות צט:) בגדר חיוב מצוות והגית בו יומם ולילה (וע"ע בהערה 4 במה שכתבנו שם). אמנם, למרות כל זאת, גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ועומלים בתורה יום ולילה, מקיימים גם עוד המון מצוות אחרות, ואולי י"ל שזה עיקר התורה אפילו, כדאיתא בגמ' (קידושין מ:) : "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" וכמו שנאמר כבר שתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות יז.), ומאידך הכלל שבידנו, ולכן צ"ע גדול מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה? כדי ליישב את השאלה הגדולה, נראה חמישה תירוצים באחרונים. 1. הירושלמי (שבת א, ב) מקשה על הגמרא (שבת יא.) המביאה את דברי רשב"י וחבריו שאומרים שאינם צריכים להפסיק אפילו לק"ש כיוון שתורתם אומנותם. הוא שואל, הרי כתוב שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא! וא"כ מדוע הם אינם מפסיקים את לימוד התורה בשביל המצוות! הרי הם מפספסים את עיקר תכלית לימוד התורה כמ"ש לעיל! ומסביר המאירי (מו"ק ט:) את דברי הירושלמי, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר בת"ת הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר מצוות, לכן מבטלין ת"ת למצוות שא"א לקיים ע"י אחרים. 2. המהר"ל (נתי"ע א, נתיב התורה א) מביא הסבר אמוני לשאלה. המצוות הן חיוב על האדם, הם חובת גברא ומוטלות על כל או"א מבנ"י, וברגע שאדם לא מקיים מצוות ואפילו אחת, יש כאן חסרון גדול, והאדם עצמו חסר, כי מספר המצוות הוא רמ"ח כמניין אבריו של האדם, ואילו לימוד התורה היא בגדר מעלה לאדם ומביאתו לשלמות ושכליות רוחנית. לכן, אם א"א שתעשה המצווה ע"י אחרים יש כאן חסרון, והמצווה קודמת לת"ת, וברגע שיכולה המצווה להתקיים ע"י אחרים ואין כאן חסרון, קניין התורה קודם כי הוא מעלה ושלמות לבן האדם. 3. הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא קסט) סובר, שדין העוסק במצווה פטור מן המצווה, אינו נאמר במצווה שהיא תמידית. ולכן כשאדם עסוק במצוות ת"ת שהיא תמידית ואין לה שיעור או זמן שאדם פטור ממנה, ודאי אינו פטור משאר מצוות. 4. הקהילות יעקב (ברכות סימן טו) דן גם הוא בשאלה ומביא שני גמרות קשות. הגמרא (שבת יא.) אומרת: "מפסיקין מת"ת לק"ש ואין מפסיקין לתפילה", ומעמידים שם שזהו בחברים העוסקים בתורה כגון רשב"י וחבריו, אבל העוסקים במצווה אחרת אפילו מק"ש הם פטורים! ועוד קשה לקה"י, מהא דתנן שבעל קרי אסור בדברי תורה כמופיע בגמ' (ברכות כב.) ואילו לגבי ק"ש שנינו (ברכות כ:) שמהרהר בלבו, ומדוע לא התירו לבעל קרי להיכנס לביהמ"ד לשמוע ולשתוק? מ"ש ממצות ק"ש? עונה הקה"י תשובה נפלאה ביותר, ועושה חילוק בין מצוות ת"ת לשאר מצוות. בכל המצוות החיוביות שבתורה, אפילו שהוא אנוס מלקיים המצווה, עדיין חיוב רמיא עליה. ז"א, עונש לא תקבל, אבל החיוב נשאר. לכן בשאר מצוות אנו אומרים העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ברגע שאתה עוסק במצווה ואז מזדמנת לך מצווה נוספת, אז אתה אנוס, ואינך יכול לעבור למצווה השנייה, כי החיוב על המצווה הראשונה עדיין נשאר. אבל במצוות ת"ת, כיוון שלא נתנה לה התורה שיעור (עיין פאה פ"א מ"א), ממילא החיוב הוא כפי יכולתו, ובזמן שהוא אנוס מללמוד, אין זה בגדר מבטל מצווה באונס, אלא זהו גבול חיובו, שהוא עד כמה שאפשר לו, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ולכן ברגע שיש בפניו מצוות ת"ת ומצווה אחרת, באותו רגע יש לו צורך אחר, והוא בעצם פטור ממצות ת"ת והחיוב אינו חל כלל, וכמובן שכל זה שייך במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. ולכן לא מצי למימר העוסק במצווה פטור מן המצווה, משום שהחיוב של ת"ת מתבטל. ואף אם יש לאדם צורך אחר במהלך לימודו, באותו רגע מתבטל חיוב לימוד התורה. וכמובן שמדובר בצורך חשוב או צורך מצווה. (בתורת החסידות, ההגדרה של צורך זה מצב שהאדם לא יוכל לתפקד בשמחה אם לא ימלא צורכו.) כמובן שגם אדם שכל היום עסוק, חייב ללמוד לפחות פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית כדי לצאת ידי חובת "לא ימוש". הקה"י מקשה מדוע רשב"י וחבריו לא הפסיקו לתפילה? הרי אליבא דהרמב"ם (ריש הלכות תפילה) זו מ"ע מן התורה! אז מ"ש ק"ש דאורייתא שהפסיקו לעומת תפילה שהיא גם דאורייתא?! מתרץ הקה"י, שגם במצוות תפילה אין שיעור, אלא יכול להתפלל בכל זמן ביום וכפי יכולתו, כמש"כ בגמרא (ברכות כא.): "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אלא שחז"ל תיקנו זמנים שונים לתפילה במהלך היום. נמצא שמצוות תפילה ומצוות ת"ת הם היינו הך בעניין זה, ולכן שפיר אין דוחין זה את זה. ובאמת מדרבנן מצוות תפילה אולי גוברת על ת"ת כי יש לה חיוב קבוע ג"פ ביום. (ע"ע בהרחבה בקה"י כיצד הוא מתרץ קושיות נוספות בסוגייא). 5. הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק) כותב, שמצוות ת"ת זו מצווה רחבה, לכן אף שאדם עוסק בת"ת, אבל באותו זמן עובר לעסוק במצווה אחרת, זה עדיין כביכול נחשב בגדר של תלמוד תורה, וכביכול הוא ממשיך את מצוות ת"ת. ולכן לא שייך לומר העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ממילא מקיים את שתי המצוות יחדו. הוא מוכיח את זה ממש"כ בגמרא (ברכות יז.) שנשים מקבלות שכר על לימוד תורה אפילו שאינן לומדות, אלא רק שולחות את בעליהן וילדיהן ללמוד. ולענ"ד אפשר להוכיח את זה גם מהגמ' שהבאנו לעיל. ראינו לעיל חמישה הסברים באחרונים, מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה. א"כ למעשה, גם אם אדם עוסק בתורה כל היום, אינו פטור משאר מצוות. אמנם, יש לדון במצוות פרו ורבו, שהיא מצווה עם יותר טרחה ודברים היכולים למנוע מהאדם ללמוד כמש"צ, האם נאמר במצווה זאת שהעוסק בתורה פטור ממנה? הגמרא (קידושין כט:) דנה האם אדם צריך ללמוד תורה קודם ואז לישא אישה, או דילמא הפוך? הגמ' מביאה שתי דעות, ולמסק' קובעת: "ולא פליגי, הא לן והא להו" מסביר רש"י (ד"ה הא) שבני בבל ההולכים ללמוד משניות בא"י, נושאים אישה כדי שלא יהיו בהרהור, ונוסעים לא"י ואין צרכי הבית מוטלים עליהם. ואילו בני א"י הלומדים במקומם לומדים ואז נושאים אישה כי אז יהיו טרודים בצרכי הבית. תוספות (שם) מקשה שתי קושיות יסודיות על רש"י. ראשית, לבני בבל הנוסעים ללמוד בא"י, איך יעזור להם לישא אישה קודם? הרי למעשה יהיו רחוקים מנשותיהם ועדיין יהיו בהרהורים! ועוד, איך הם יכולים להתחתן ולסוע לא"י, הרי מוטל על האדם לפרנס ולזון את אשתו! וא"כ פירושו של רש"י צ"ע גדול. לכן למעשה הורו תוס' הפוך, שבני א"י יתחתנו קודם ואז ילמדו, ובני בבל ילמדו קודם ואז יתחתנו. יוצא למעשה, שבין לרש"י ובין לתוס' אם הקמת משפחה תמנע מאדם לעסוק בתורה, הרשות בידו לדחות אותה. הרמב"ם (אישות טו, ב). פוסק כרש"י וכתוס', אבל דבריו צריכים עיון גדול. בסיפא של דבריו כותב הרמב"ם, שמותר לאדם להתאחר במצוות פרו ורבו כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה וכ"ש בלימוד תורה. וקשה, הרי עד עכשיו הסברנו שדין זה נאמר בכל התורה חוץ מלימוד תורה! אז מדוע הרמב"ם כותב זאת כטעם לדבריו? ועוד, צריך להבין את הלשון "כל שכן", הרי הפוך צ"ל, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה ולא בת"ת! ועוד יש לעיין ולברר, מדוע יש דיון בגמרא ובראשונים אם מותר לאדם לאחר מצוות פרו ורבו בשביל לימודו? הרי למדנו שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר לגבי לימוד תורה! ר' אלחנן וסרמן (קובץ הערות, הוספות אות א) מקשה את השאלות ששאלנו על הרמב"ם ומבאר את דבריו. הוא סובר שהרי הרמב"ם פסק שמותר לו להתאחר במצוות פרו ורבו, ולא שהוא מבטלה לגמרי, וכיוון שיכול לקיימה בעצמו לאחר זמן, הוי כביכול כמצווה היכולה להתקיים ע"י אחרים, ולכן א"ש לומר שהעוסק במצווה פטור מן המצווה בניד"ד. וכעי"ז כתב ערוך השולחן (אבה"ע א, יג) שאדם יכול לאחר מצוות פר"ו כדי להתרכז בתורה כיוון שזו אינה מצווה עוברת, אלא זו מצווה שיכולה להתקיים לאחר זמן. יישבנו את דברי הרמב"ם בעזרת סברת ר' אלחנן וסרמן וערוה"ש, אמנם, עיון בראשונים אחרים סותר את סברתם. הרמב"ם (אישות טו, ב) פוסק, שאדם שעבר את גיל 20 ולא נשא אישה, הרי"ז עובר ומבטל מצוות עשה. וכעי"ז פסקו הרא"ש (יבמות ו, טז) והשו"ע (אבה"ע א, ג). לפי"ז יוצא, שמצוות פר"ו הינה מצווה עוברת, ולא כמש"כ הגר"א וסרמן וערוה"ש! נראה לומר בסברא, שבאמת מצוות פר"ו היא אינה מצווה עוברת וזמנה כל חייו של האדם. ולכן מובן מדוע פסקו הראשונים שאפשר ללמוד תורה ולדחות את המצווה. הרמב"ם, הרא"ש והשו"ע הנ"ל, דיברו במקרה שאדם מאחר את מצוות פר"ו סתם ללא סיבה, מציאות כזו נחשבת כהתעלמות כביכול מהמצווה. אבל גם הם יסכימו שמותר לאדם לדחות מצווה זאת אם הסיבה היא לימוד תורה. וע"ע בפניני הלכה (ליקוטים ג, פ"ב, ו) שכתב הרב שמדברי חז"ל עולה שישנה עדיפות להתחתן בגיל צעיר, עוד לפני גיל עשרים. אך יחד עם זה צריך לזכור ששלום הבית הוא הבסיס העיקרי לחיי הנישואין, ולכן יש לקחת בחשבון עוד כמה שיקולים כמו הבגרות הנפשית והבסיס התורני של האדם. וברגע שאדם דוחה את המצווה בגלל דברים אלו, אין שום בעיה בכך, אדרבה, זהו דבר מבורך, והדבר מותר לכ"ע. הגמרא (יבמות סג:) מביאה את סיפורו הידוע של בן עזאי שלא קיים מצוות פר"ו משום שחשקה נפשו בתורה. הרמב"ם (אישות טו, ג) פסק את זה להלכה ז"ל: "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אישה אין בידו עוון." בן עזאי אמר בגמרא, שנפשו חשקה בתורה ואפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. וצ"ע גדול, הרי סו"ס זוהי מצוות גברא המוטלת על כל או"א מעם ישראל, וודאי שא"א לומר שתיעשה ע"י אחרים. יותר מזה, גם רש"י, תוספות והרמב"ם רק הקלו לדחות את מצוות פרו ורבו בשביל לימוד תורה, ולא לבטלה לגמרי! וזוהי הייתה גם סברת ר' אלחנן וערוה"ש! ר' אלחנן וסרמן (שם בהמשך דבריו) מחדש חידוש גדול ובכך מיישב את הקושייא. סברתו היא, שבן עזאי נחשב כאנוס בביטולה של מצוות פר"ו, לא שלא רצה לקיים או דחה אותה, אלא היה אנוס ולא יכל לקיימה בגלל חשקו העצום בתורה. הוא מוכיח את דבריו מלשון הרמב"ם שכתב: "אין בידו עוון" – דהיינו, גם בן עזאי וגם מי שמגיע למדרגה כזאת, ואינו מקיים מצוות פר"ו בגלל חשקו בתורה, אינו בגדר מבטל מצוות עשה משום שנחשב אנוס. אמנם, נ"ל שאין זו הוראה לכתחילה גם לפי הרמב"ם, ומסתמא גם הרמב"ם היה מורה שאדם צריך לעסוק בפריה ורביה, אלא שבמבט לאחור, בהסתכלות כללית ובעין טובה על בן עזאי והבנת גודל חשקו בתורה, נקט הרמב"ם לשון "אין בידו עוון". ==

העוסק במצווה פטור מן המצווה

2017-10-22T13:29:29Z

אסף816: יצירת דף עם התוכן "בס"ד == "העוסק במצווה פטור מן המצווה" == אחד הכללים המוכרים בש'ס ובפוסקים הוא – "העוסק במצוו..."

בס"ד
== "העוסק במצווה פטור מן המצווה" ==
אחד הכללים המוכרים בש'ס ובפוסקים הוא – "העוסק במצווה פטור מן המצווה". כלל זה מורכב ומסועף להמון פרטים ודינים, ומעורר שאלות רבות.
המקור לכלל זה, נמצא בגמ' במסכת סוכה (כה.) הקובעת: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" ומבארת הגמרא שם מן המקורות שאדם שעוסק בלכת של מצווה פטור מן המצוות, ונפק"מ לגבי פטור מישיבה בסוכה.
וחקרו הראשונים חקירה גדולה; האם ברגע שאני עוסק במצווה אני פטור בכל מצב ממצוות אחרות? או דילמא י"ל במצב שאני יכול לקיים מצוות אחרות בו זמנית אני מחוייב בהן? ויותר מזה יש לדון, האם הפטור מהמצווה האחרת הוא פטור כפשוטו? או שאם אוכל ואעשה את שני המצוות יחד אקבל שכר על שניהם?
מפשט הגמ' בסוכה (כו.) משמע מהסיפור עם ר"ח ורבה בר ר"ה, שאף שאפשר לקיים את שתי המצוות יחדו, הם פטורים משניהם כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכן משמע מרש"י (כה. ד"ה פטורין מן הסוכה) שכתב שפטורין אפילו בשעת חנייתן. אמנם תוס' (כה. ד"ה שלוחי מצווה) מקשים, וכי יכול להיות שאדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהיה פטור משאר מצוות? ודאי שלא אומרים כן! אלא סוברים תוס' שאם אינו טרוד במצווה שעוסק בה כרגע, אינו פטור מהמצוות המזדמנות לידו.
האור זרוע (ח"ב סוכה רצט) מקשה, אם אדם עוסק במצווה ואינו יכול לקיים מצווה אחרת, מדוע צריך פסוק ללמוד ממנו שהוא פטור מהמצווה המזדמנת לידו? הרי פשיטא שיהיה פטור! הרי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות! ואין סברא לומר שיעזוב מצווה אחת ויתעסק בשנייה! אלא הוא סובר כרש"י, שוודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם בהדי הדדי, פטור הוא מהמצווה וזוהי גזירת מלך. אמנם האו"ז מסייג את דבריו, שכ"ז דווקא שעוסק במצווה באופן פעיל, אבל אם כרגע אינו עוסק במצווה – יהיה חייב במצוות אחרות. הר"ן (סוכה יא. מדה"ר) הולך גם בשיטת האו"ז ורש"י, שאע"פ שיכול לקיים את שתיהם, פטור מן המצווה. אמנם, מוסיף הר"ן בסיפא, שאם אינו צריך לטרוח הרבה מוטב שיקיים את שתי המצוות ומהיות טוב אל תקרי רע. (ברכות ל.) ועיין במ"ב (תרמ, ס"ק לו) שפסק כמו הר"ן האו"ז ורש"י ששלוחי מצווה פטורים מסוכה אף בשעת חנייתן. ר' אלחנן וסרמן (קובץ הערות מח, יא) מבאר את סברת האו"ז והר"ן, שאין אפשרות לעולם לקיים את שתי המצוות יחד, כי ברגע שאדם עוסק במצווה הוא צריך לעסוק בה בכל נפשו ומאודו, וממילא אין דעתו פנויה לעסוק במצווה אחרת. וכעין זה כתב מרן הרב קוק זצ"ל (מוסר אביך ב, ב) על דרך המוסר ע"ש.
הריטב"א (סוכה כה.) מחדש חידוש עצום ונפלא בסוגייא. הוא שואל בהתחלה את שאלת האו"ז מדוע צריך פסוק שילמד אותנו דין זה, אלא שבתירוצו הוא מחדש, שהפסוק בא להשמיענו שאם אדם עוסק במצווה, אסור לו לעזוב את המצווה שהוא עוסק בה ולעבור למצווה האחרת. ולפי הריטב"א יוצא, שהפטור מהמצווה האחרת הוא גמור, ולא זאת בלבד אמרו, אלא המצווה השנייה הופכת לו לדבר הרשות!
לאחר שעיינו במקור הדין בגמרא ובראשונים, יש לשאול לענ"ד שאלה גדולה ויסודית. ידוע שלימוד תורה היא אחת המצוות החשובות בתורה, וכבר כתב הנביא ירמיהו (לג, כה) : "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ודנו כבר חז"ל בגמ' (נדרים ח. וכן מנחות צט:) בגדר חיוב מצוות והגית בו יומם ולילה (וע"ע בהערה 4 במה שכתבנו שם). אמנם, למרות כל זאת, גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ועומלים בתורה יום ולילה, מקיימים גם עוד המון מצוות אחרות, ואולי י"ל שזה עיקר התורה אפילו, כדאיתא בגמ' (קידושין מ:) : "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" וכמו שנאמר כבר שתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות יז.), ומאידך הכלל שבידנו, ולכן צ"ע גדול מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה?
כדי ליישב את השאלה הגדולה, נראה חמישה תירוצים באחרונים.
1. הירושלמי (שבת א, ב) מקשה על הגמרא (שבת יא.) המביאה את דברי רשב"י וחבריו שאומרים שאינם צריכים להפסיק אפילו לק"ש כיוון שתורתם אומנותם. הוא שואל, הרי כתוב שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא! וא"כ מדוע הם אינם מפסיקים את לימוד התורה בשביל המצוות! הרי הם מפספסים את עיקר תכלית לימוד התורה כמ"ש לעיל! ומסביר המאירי (מו"ק ט:) את דברי הירושלמי, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר בת"ת הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר מצוות, לכן מבטלין ת"ת למצוות שא"א לקיים ע"י אחרים.
2. המהר"ל (נתי"ע א, נתיב התורה א) מביא הסבר אמוני לשאלה. המצוות הן חיוב על האדם, הם חובת גברא ומוטלות על כל או"א מבנ"י, וברגע שאדם לא מקיים מצוות ואפילו אחת, יש כאן חסרון גדול, והאדם עצמו חסר, כי מספר המצוות הוא רמ"ח כמניין אבריו של האדם, ואילו לימוד התורה היא בגדר מעלה לאדם ומביאתו לשלמות ושכליות רוחנית. לכן, אם א"א שתעשה המצווה ע"י אחרים יש כאן חסרון, והמצווה קודמת לת"ת, וברגע שיכולה המצווה להתקיים ע"י אחרים ואין כאן חסרון, קניין התורה קודם כי הוא מעלה ושלמות לבן האדם.
3. הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא קסט) סובר, שדין העוסק במצווה פטור מן המצווה, אינו נאמר במצווה שהיא תמידית. ולכן כשאדם עסוק במצוות ת"ת שהיא תמידית ואין לה שיעור או זמן שאדם פטור ממנה, ודאי אינו פטור משאר מצוות.
4. הקהילות יעקב (ברכות סימן טו) דן גם הוא בשאלה ומביא שני גמרות קשות. הגמרא (שבת יא.) אומרת: "מפסיקין מת"ת לק"ש ואין מפסיקין לתפילה", ומעמידים שם שזהו בחברים העוסקים בתורה כגון רשב"י וחבריו, אבל העוסקים במצווה אחרת אפילו מק"ש הם פטורים! ועוד קשה לקה"י, מהא דתנן שבעל קרי אסור בדברי תורה כמופיע בגמ' (ברכות כב.) ואילו לגבי ק"ש שנינו (ברכות כ:) שמהרהר בלבו, ומדוע לא התירו לבעל קרי להיכנס לביהמ"ד לשמוע ולשתוק? מ"ש ממצות ק"ש? עונה הקה"י תשובה נפלאה ביותר, ועושה חילוק בין מצוות ת"ת לשאר מצוות. בכל המצוות החיוביות שבתורה, אפילו שהוא אנוס מלקיים המצווה, עדיין חיוב רמיא עליה. ז"א, עונש לא תקבל, אבל החיוב נשאר. לכן בשאר מצוות אנו אומרים העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ברגע שאתה עוסק במצווה ואז מזדמנת לך מצווה נוספת, אז אתה אנוס, ואינך יכול לעבור למצווה השנייה, כי החיוב על המצווה הראשונה עדיין נשאר. אבל במצוות ת"ת, כיוון שלא נתנה לה התורה שיעור (עיין פאה פ"א מ"א), ממילא החיוב הוא כפי יכולתו, ובזמן שהוא אנוס מללמוד, אין זה בגדר מבטל מצווה באונס, אלא זהו גבול חיובו, שהוא עד כמה שאפשר לו, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ולכן ברגע שיש בפניו מצוות ת"ת ומצווה אחרת, באותו רגע יש לו צורך אחר, והוא בעצם פטור ממצות ת"ת והחיוב אינו חל כלל, וכמובן שכל זה שייך במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. ולכן לא מצי למימר העוסק במצווה פטור מן המצווה, משום שהחיוב של ת"ת מתבטל. ואף אם יש לאדם צורך אחר במהלך לימודו, באותו רגע מתבטל חיוב לימוד התורה. וכמובן שמדובר בצורך חשוב או צורך מצווה. (בתורת החסידות, ההגדרה של צורך זה מצב שהאדם לא יוכל לתפקד בשמחה אם לא ימלא צורכו.) כמובן שגם אדם שכל היום עסוק, חייב ללמוד לפחות פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית כדי לצאת ידי חובת "לא ימוש". הקה"י מקשה מדוע רשב"י וחבריו לא הפסיקו לתפילה? הרי אליבא דהרמב"ם (ריש הלכות תפילה) זו מ"ע מן התורה! אז מ"ש ק"ש דאורייתא שהפסיקו לעומת תפילה שהיא גם דאורייתא?! מתרץ הקה"י, שגם במצוות תפילה אין שיעור, אלא יכול להתפלל בכל זמן ביום וכפי יכולתו, כמש"כ בגמרא (ברכות כא.): "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אלא שחז"ל תיקנו זמנים שונים לתפילה במהלך היום. נמצא שמצוות תפילה ומצוות ת"ת הם היינו הך בעניין זה, ולכן שפיר אין דוחין זה את זה. ובאמת מדרבנן מצוות תפילה אולי גוברת על ת"ת כי יש לה חיוב קבוע ג"פ ביום. (ע"ע בהרחבה בקה"י כיצד הוא מתרץ קושיות נוספות בסוגייא).
5. הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק) כותב, שמצוות ת"ת זו מצווה רחבה, לכן אף שאדם עוסק בת"ת, אבל באותו זמן עובר לעסוק במצווה אחרת, זה עדיין כביכול נחשב בגדר של תלמוד תורה, וכביכול הוא ממשיך את מצוות ת"ת. ולכן לא שייך לומר העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ממילא מקיים את שתי המצוות יחדו. הוא מוכיח את זה ממש"כ בגמרא (ברכות יז.) שנשים מקבלות שכר על לימוד תורה אפילו שאינן לומדות, אלא רק שולחות את בעליהן וילדיהן ללמוד. ולענ"ד אפשר להוכיח את זה גם מהגמ' שהבאנו לעיל.
ראינו לעיל חמישה הסברים באחרונים, מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה. א"כ למעשה, גם אם אדם עוסק בתורה כל היום, אינו פטור משאר מצוות. אמנם, יש לדון במצוות פרו ורבו, שהיא מצווה עם יותר טרחה ודברים היכולים למנוע מהאדם ללמוד כמש"צ, האם נאמר במצווה זאת שהעוסק בתורה פטור ממנה?
הגמרא (קידושין כט:) דנה האם אדם צריך ללמוד תורה קודם ואז לישא אישה, או דילמא הפוך? הגמ' מביאה שתי דעות, ולמסק' קובעת: "ולא פליגי, הא לן והא להו" מסביר רש"י (ד"ה הא) שבני בבל ההולכים ללמוד משניות בא"י, נושאים אישה כדי שלא יהיו בהרהור, ונוסעים לא"י ואין צרכי הבית מוטלים עליהם. ואילו בני א"י הלומדים במקומם לומדים ואז נושאים אישה כי אז יהיו טרודים בצרכי הבית. תוספות (שם) מקשה שתי קושיות יסודיות על רש"י. ראשית, לבני בבל הנוסעים ללמוד בא"י, איך יעזור להם לישא אישה קודם? הרי למעשה יהיו רחוקים מנשותיהם ועדיין יהיו בהרהורים! ועוד, איך הם יכולים להתחתן ולסוע לא"י, הרי מוטל על האדם לפרנס ולזון את אשתו! וא"כ פירושו של רש"י צ"ע גדול. לכן למעשה הורו תוס' הפוך, שבני א"י יתחתנו קודם ואז ילמדו, ובני בבל ילמדו קודם ואז יתחתנו. יוצא למעשה, שבין לרש"י ובין לתוס' אם הקמת משפחה תמנע מאדם לעסוק בתורה, הרשות בידו לדחות אותה.
הרמב"ם (אישות טו, ב). פוסק כרש"י וכתוס', אבל דבריו צריכים עיון גדול. בסיפא של דבריו כותב הרמב"ם, שמותר לאדם להתאחר במצוות פרו ורבו כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה וכ"ש בלימוד תורה. וקשה, הרי עד עכשיו הסברנו שדין זה נאמר בכל התורה חוץ מלימוד תורה! אז מדוע הרמב"ם כותב זאת כטעם לדבריו? ועוד, צריך להבין את הלשון "כל שכן", הרי הפוך צ"ל, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה ולא בת"ת! ועוד יש לעיין ולברר, מדוע יש דיון בגמרא ובראשונים אם מותר לאדם לאחר מצוות פרו ורבו בשביל לימודו? הרי למדנו שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר לגבי לימוד תורה!
ר' אלחנן וסרמן (קובץ הערות, הוספות אות א) מקשה את השאלות ששאלנו על הרמב"ם ומבאר את דבריו. הוא סובר שהרי הרמב"ם פסק שמותר לו להתאחר במצוות פרו ורבו, ולא שהוא מבטלה לגמרי, וכיוון שיכול לקיימה בעצמו לאחר זמן, הוי כביכול כמצווה היכולה להתקיים ע"י אחרים, ולכן א"ש לומר שהעוסק במצווה פטור מן המצווה בניד"ד. וכעי"ז כתב ערוך השולחן (אבה"ע א, יג) שאדם יכול לאחר מצוות פר"ו כדי להתרכז בתורה כיוון שזו אינה מצווה עוברת, אלא זו מצווה שיכולה להתקיים לאחר זמן.
יישבנו את דברי הרמב"ם בעזרת סברת ר' אלחנן וסרמן וערוה"ש, אמנם, עיון בראשונים אחרים סותר את סברתם. הרמב"ם (אישות טו, ב) פוסק, שאדם שעבר את גיל 20 ולא נשא אישה, הרי"ז עובר ומבטל מצוות עשה. וכעי"ז פסקו הרא"ש (יבמות ו, טז) והשו"ע (אבה"ע א, ג). לפי"ז יוצא, שמצוות פר"ו הינה מצווה עוברת, ולא כמש"כ הגר"א וסרמן וערוה"ש! נראה לומר בסברא, שבאמת מצוות פר"ו היא אינה מצווה עוברת וזמנה כל חייו של האדם. ולכן מובן מדוע פסקו הראשונים שאפשר ללמוד תורה ולדחות את המצווה. הרמב"ם, הרא"ש והשו"ע הנ"ל, דיברו במקרה שאדם מאחר את מצוות פר"ו סתם ללא סיבה, מציאות כזו נחשבת כהתעלמות כביכול מהמצווה. אבל גם הם יסכימו שמותר לאדם לדחות מצווה זאת אם הסיבה היא לימוד תורה. וע"ע בפניני הלכה (ליקוטים ג, פ"ב, ו) שכתב הרב שמדברי חז"ל עולה שישנה עדיפות להתחתן בגיל צעיר, עוד לפני גיל עשרים. אך יחד עם זה צריך לזכור ששלום הבית הוא הבסיס העיקרי לחיי הנישואין, ולכן יש לקחת בחשבון עוד כמה שיקולים כמו הבגרות הנפשית והבסיס התורני של האדם. וברגע שאדם דוחה את המצווה בגלל דברים אלו, אין שום בעיה בכך, אדרבה, זהו דבר מבורך, והדבר מותר לכ"ע.
הגמרא (יבמות סג:) מביאה את סיפורו הידוע של בן עזאי שלא קיים מצוות פר"ו משום שחשקה נפשו בתורה. הרמב"ם (אישות טו, ג) פסק את זה להלכה ז"ל: "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אישה אין בידו עוון." בן עזאי אמר בגמרא, שנפשו חשקה בתורה ואפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. וצ"ע גדול, הרי סו"ס זוהי מצוות גברא המוטלת על כל או"א מעם ישראל, וודאי שא"א לומר שתיעשה ע"י אחרים. יותר מזה, גם רש"י, תוספות והרמב"ם רק הקלו לדחות את מצוות פרו ורבו בשביל לימוד תורה, ולא לבטלה לגמרי! וזוהי הייתה גם סברת ר' אלחנן וערוה"ש!
ר' אלחנן וסרמן (שם בהמשך דבריו) מחדש חידוש גדול ובכך מיישב את הקושייא. סברתו היא, שבן עזאי נחשב כאנוס בביטולה של מצוות פר"ו, לא שלא רצה לקיים או דחה אותה, אלא היה אנוס ולא יכל לקיימה בגלל חשקו העצום בתורה. הוא מוכיח את דבריו מלשון הרמב"ם שכתב: "אין בידו עוון" – דהיינו, גם בן עזאי וגם מי שמגיע למדרגה כזאת, ואינו מקיים מצוות פר"ו בגלל חשקו בתורה, אינו בגדר מבטל מצוות עשה משום שנחשב אנוס. אמנם, נ"ל שאין זו הוראה לכתחילה גם לפי הרמב"ם, ומסתמא גם הרמב"ם היה מורה שאדם צריך לעסוק בפריה ורביה, אלא שבמבט לאחור, בהסתכלות כללית ובעין טובה על בן עזאי והבנת גודל חשקו בתורה, נקט הרמב"ם לשון "אין בידו עוון".