https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%90%D7%A1%D7%A3+%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91+%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%99 2026-08-11T09:42:59Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%91_%D7%90%D7%A8%D7%A5_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=6422 2016-06-20T09:05:10Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>==שיטת הרמב&quot;ן==<br /> <br /> כתוב בפסוק (במדבר לג נב) &quot;והורשתם את הארץ וישבתם בה&quot;. ולמד הרמב&quot;ן [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33946&amp;st=&amp;pgnum=223&amp;hilite= (השמטות לספר המצוות ד)] שזו מצוות עשה לדורות של כיבוש הארץ, שלא להניחה ביד האומות או שוממה. וגם הישיבה בה היא חלק מן המצווה.&lt;BR/&gt;<br /> ומקור לדבריו ב'''ספרי''' (ראה), שם מובא המעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד תורה, וכשהגיעו לצידון וראו שעומדים להפרד מא&quot;י וקדושתה חזרו ובאו למקומם, אמרו 'ישיבת א&quot;י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה'. משמע שסברו שמצוה זו נוהגת לדורות גם בזמן הגלות, וגם לימדונו ששקולה מצוה זו ככל המצוות שבתורה.&lt;BR/&gt;<br /> גם ב'''שו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג''' (ב עט) נקט שמצות ישוב א&quot;י נוהגת לדורות ולא רק בזמן שכל יושביה עליה.<br /> <br /> ==שיטת הרמב&quot;ם וסייעתו==<br /> הרמב&quot;ם השמיט מצוה זו ולא מנאה במנין המצוות. ובטעם הדבר כתב ה'''מגילת אסתר''' שם [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33946&amp;st=&amp;pgnum=223&amp;hilite= (ד)] שאין מצווה זו נוהגת בגלות ולדורות, אלא רק בזמן משה ויהושע ובזמן שבית המקדש קיים, אבל בגלות אדרבה נצטווינו שלא לכבוש את הארץ בחזקה. <br /> והאריך שם להוכיח דבריו מה'''גמרא''' (כתובות קיא ב) שכל העולה מבבל לא&quot;י עובר בעשה, והיאך יפקיעו האמוראים מצווה הנוהגת לדורות.<br /> <br /> כדברי הרמב&quot;ם (ע&quot;פ דברי המגילת אסתר) משמע גם בדברי ה'''ריטב&quot;א''' (כתובות קי ב), שכתב 'הכל מעלין לא&quot;י ואפי' אחר החורבן, דאכתי איכא חיבת הארץ'. והיינו דמשום חיבת הארץ יש כח ביד האדם להעלות את עבדו או אשתו לא&quot;י. ומשמע מזה שמצוה ליכא, ורק חיבת הארץ יש אחר החורבן.<br /> &lt;BR/&gt;וכן משמע גם ב'''רשב&quot;ם''' (בבא בתרא צא א), דאיתא שם 'ת&quot;ר אין יוצאין מא&quot;י לחו&quot;ל'. ופי' רשב&quot;ם שם 'לפי שמפקיע עצמו ממצוות התלויות בה'. הרי ממה הזכיר רק את המצוות התלויות בארץ, ולא הזכיר את מצות ישוב הארץ המוטלת עליו כל שעה, משמע שמצות ישוב ארץ ישראל אינה נוהגת בזה&quot;ז.<br /> <br /> גם בתשובות '''מהר&quot;ם מינץ''' (עט) משמע שנקט שמצוה זו אינה נוהגת בזה&quot;ז אפי' מדרבנן, שכתב שם בשם התשב&quot;ץ שעיקר מצוה זו איני יודע, אלא שמוחלין לו עוונותיו. והיינו, שזכות ומעלה יש בישיבת א&quot;י עד שאמרו שכל הדר בא&quot;י מוחלין לו עוונותיו, אולם מצוה אין בדבר.<br /> <br /> כמו&quot;כ יש לדקדק קצת מלשונו של '''תרומת הדשן''' (פסקים פח), שכתב רק שיש שבח ומעלה לגור בארץ ישראל, ושצריך אדם לשער בנפשו אם יוכל לעמוד שם ביראת ה' מפני המערביים הרשעים ששם. אמנם ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר עה) למד מדברי תרוה&quot;ד שמצות עשה היא לעלות לא&quot;י גם בזה&quot;ז, כפשטות דברי הרמב&quot;ן וסיעתו.<br /> <br /> ===האם מצוה זו נוהגת לדעת הרמב&quot;ם מדרבנן===<br /> ה'''רשב&quot;ש''' בתשובותיו (ב) נקט אף הוא כדברי המגילת אסתר בדעת הרמב&quot;ם, שמצות ישוב א&quot;י בזה&quot;ז אינה נוהגת מדאוריתא, אלא שהוסיף כי גם הרמב&quot;ם מודה שמדרבנן נוהגת מצוה זו גם בזה&quot;ז, שלא כדברי המגילת אסתר דנקט שבזה&quot;ז אין מצוה כלל בישיבתה. וכנראה אמר כן משום שראה לדוחק לפרש כדברי המגילת אסתר שכל מה שהאריכו חכמים בשבח ישיבתה זהו רק לזמן שבית המקדש היה קיים, וע&quot;כ אמר שיש בישיבתה מעלות רבות, וע&quot;כ הצריכו חכמים לישבה ולהפריחה משיממונה גם בזה&quot;ז, אלא שמדאוריתא נוהגת מצוה זו רק לעת&quot;ל.<br /> <br /> ===ביאורים נוספים בשיטת הרמב&quot;ם===<br /> אמנם עיקר דברי המגילת אסתר בדעת הרמב&quot;ם צ&quot;ב, שהרי דרכו של הרמב&quot;ם גם מצוות שאינן נוהגות בזה&quot;ז, שעל כן מנה את מצות בנית בית הבחירה והקרבת הקרבנות (עשין לט – עח) ועוד רבות, וא&quot;כ אף אם מצות ישוב א&quot;י אינה נוהגת עד בוא הגואל עדיין, מדוע לא מנאה הרמב&quot;ם. כן הקשה '''אבני נזר''' (יורה דעה תנד ג) ולכן יש שביארו בדרכים נוספות.<br /> ====שורש המצוה - קדושת הארץ====<br /> ביאור נוסף בשיטת הרמב&quot;ם כתב ה'''אבני''' נזר (יורה דעה תנז), שמצות ישוב הארץ נובעת מקדושתה, וסבר הרמב&quot;ם, דמדין תורה כשם שקדושה ראשונה קידשה רק לשעתה ולא לעתיד לבוא כך גם קדושה שניה של עולי בבל. ומה דקימ&quot;ל דקדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעת&quot;ל זהו רק מדברי חכמים, שהם שחייבו במצוות התלויות בארץ אחר קדושה שניה. וממילא כיון שקדושת הארץ אינה נוהגת מדאוריתא אין מצוה בישיבתה לפי שמצות ישוב הארץ נובעת מקדושתה וכשם שבטלה הקדושה לענין מעשרות כך בטלה לגבי מצות ישיבתה.<br /> <br /> אלא שלא משמע כדבריו מדברי בעל ספר '''כפתור ופרח''' (י עמ' רנב–רנו) שהאריך לפרש בראיות רבות שקדושת הארץ בטלה בעת גלות ישראל מארצם רק לגבי מצוות התלויות בארץ, אבל עצם קדושת ומעלת ארץ ישראל לא בטלו מעולם. ופי' בטעם הדבר, שמצוות התלויות בארץ נתחייבו בהן ישראל רק אחר כיבוש וחלוקה, וכיון שתלאן הכתוב בכיבוש כשבטל הכיבוש בטל החיוב, אבל קדושת הארץ קדמה לימות יהושע וקביעא וקיימא מימות האבות הקדושים ולכן כיון שמצות ישוב הארץ אינה נובעת מהמצוות התלויות בה אלא מעוצם קדושתה ומעלתה שפיר יש לה לנהוג גם בזה&quot;ז. ועיין שם שהוכיח דבריו ממדרשים, ולכן קשה לומר שחולק על הרמב&quot;ם בזה.<br /> <br /> ====שורש המצוה - כדי שיתקיימו המצוות התלויות בה====<br /> באופן שונה מעט יתכן לומר, שלדעת הרמב&quot;ם מצות ישוב הארץ אינה נובעת מקדושתה ומעלתה אלא מקיום המצוות התלויות בה, שכדי שנוכל לקיים מצוות אלו ולהשלים לן למנין תרי&quot;ג ציותה תורה לירש את הארץ ולישב בה, כן נקט בפשיטות ה'''תשב&quot;ץ''' (ג ר).&lt;BR/&gt; <br /> ועפי&quot;ז אם נאמר כבעל האבנ&quot;ז דמדאוריתא גם קדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא, יצא שמפני זה נקט הרמב&quot;ם שמצוה זו נוהגת רק לעת&quot;ל. לעומ&quot;ז הרמב&quot;ן דפליג עליה סבר שמצות ישוב א&quot;י אינה נובעת מחיוב המצוות התלויות בה, אלא מצוה נפרדת היא מחמת עוצם קדושתה ומעלתה וכמו שלמד הכפתור ופרח, וע&quot;כ נקט שהיא נוהגת גם בזה&quot;ז. <br /> <br /> ====האם מצוה כוללת נמנית במנין המצוות====<br /> יש שרצו ליישב (ציץ אליעזר ז מח יב ד&quot;ה אזכיר) דמצות ישוב הארץ אינה מצוה פרטית אלא מצוה כוללת, דהיינו שאין צורך במצוה זו לעצם הישיבה אלא כדי שנוכל לקיים עי&quot;ז מצוות אחרות, ומצוות כעין זו שכל תכליתה לאפשר קיום מצוות אחרות, אין מדרכו של הרמב&quot;ם למנותם. <br /> <br /> ====מצוות שתכליתן אחת נמנות כמצוה אחת====<br /> באופן אחר פי' ב'''אבני נזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1345&amp;st=&amp;pgnum=500 (תנד ו)] את שיטת הרמב&quot;ם, דהרמב&quot;ם נקט שמצוה זו היא בכלל מצות &quot;החרם תחרימם&quot;, לפי שודאי עיקר התכלית באיבוד ז' עממין היא בכדי שאנו נשב בארץ במקומם, ואין דרכו של הרמב&quot;ם למנות בנפרד שתי מצוות המכוונות לתכלית אחת. ולמד כן מהא דלא מנה הרמב&quot;ם עשיית הארון והכפורת למצוה בפני עצמה שהשיג עליו ע&quot;כ בזה הרמב&quot;ן, ופי' טעמו, דכיון שתכלית בנית המקדש כדי לקשר בין קוב&quot;ה וישראל, ועיקר קיום מטרה זו נעשה במקום הכפורת שנאמר &quot;ונועדתי לך שמה&quot;, נמצא שתכליתם אחת ולכן כללם הרמב&quot;ם במצוה אחת.&lt;BR/&gt;<br /> אמנם הרמב&quot;ן עצמו שם עמד על אפשרות זו ודחאה מכל וכל, שא&quot;כ הניח הרמב&quot;ם את העיקר ונקט את הטפל, שכן ז' עממין אם ירצו להשלים עמנו או לעזוב את הארץ מעצמם אין אנו מחוייבים להורגם, ואפי' הכי אין אנו רשאים להניח את הארץ ולעוזבה מבלי יושב או למוסרה ביד אומות אחרות, נמצא שלעיתים פטורים אנו ממצות החרם תחרימם ועדיין מחוייבים אנו בישיבתה.<br /> <br /> ==שיטת רבי חיים כהן== <br /> בתוספות (כתובות קי ב), כתב בשם ר' חיים כהן דכיון שמצוות התלויות בארץ דיניהם מרובים וקשה לקיימם ועונשים חמורים יש לעובר עליהם, אין מצות ישוב הארץ נוהגת בזה&quot;ז.<br /> והקשו האחרונים (דרוש מקור), היכן שמענו דמחמת הקושי שיש בקיום המצוה בני חורין אנו להבטל ממנה, הלא לשם כך נבראו שמים וארץ שיהיו ישראל עובדים את הי&quot;ת בכל נפשם ובכל מאודם וזוהי עיקר התכלית הנרצית, ואפילו במקום פקו&quot;נ גמור לא היינו רשאים להבטל מקיום מצוה אם לא שחידשה לן תורה פטור זה מקרא ד&quot;וחי בהם&quot;. עוד יש להבין בדבריו, אם אכן הקושי שבקיום מצוה זו מהווה פטור מקיומה, במה שונה הדבר בזמנינו אנו מאחר בוא משיח צדקנו, וכי אז יקל עלינו טפי לקיימה.<br /> <br /> ה'''מהרי&quot;ט''' בתשובותיו (יורה דעה ב כח) נשאל לגבי אדם שנדר – אם תלד אשתי זכר אעלה לא&quot;י ובא להשאל על נדרו, האם דינו כנדרי מצוה שאין להם התרה עולמית. והביא מתשובת ה'''רא&quot;ש''' (יב), דנדר זה אינו בכלל נדרי מצוה ויש לו התרה. וכתב שם, שיש שרצו לפרש בדברי הרא&quot;ש שנקט כרבי חיים כהן שמצות ישוב א&quot;י אינה נוהגת בזה&quot;ז, ומפני כך סבר שנדר זה אינו בכלל נדרי מצוה. <br /> &lt;BR/&gt;ובמהרי&quot;ט דחה דבריהם מכמה טעמים: <br /> * הרא&quot;ש עצמו בכתובות שם הביא להלכה דהבעל כופה את אשתו לעלות לא&quot;י, והלכה זו ודאי טעמה הוא משום קיום מצות ישוב הארץ דרמיא עליה דבעל, ואשתו משועבדת לו לסייעו בקיום מצוותיו, ולא חילק הרא&quot;ש בין זמן הבית לזמן החורבן.<br /> * לומר שהרא&quot;ש נקט כהבנה הנ&quot;ל ברמב&quot;ם שמצות ישוב הארץ תלויה בקיום המצוות התלויות בה אינו נראה, דודאי המצוה נובעת מעצם קדושת הארץ כמ&quot;ש הרמב&quot;ן דלעיל. [והאריך בדברי הרמב&quot;ן הידועים, דעיקר קיום המצוות הוא רק בא&quot;י שע&quot;כ אמרו שהדר בחו&quot;ל כמי שאין לו אלו-ה, וכל קיום המצוות בחו&quot;ל הוא רק כעין הציבי לך ציונים כדי שלא תשתכח התורה בגלות המר], שכן מצינו בסוגית הגמ' בכתובות שם, שעבד שברח לא&quot;י כופין את רבו לעלות עמו, והרי עבד אין לו קרקע ואינו שייך בקיום מצוות התלויות בה.<br /> * עוד הוסיף בשם מהר&quot;ם, דהירושלמי בסוף כתובות מביא אף הוא הלכה זו שהאיש כופה את אשתו לעלות לא&quot;י, והרי הירושלמי נכתב אחר החורבן, וא&quot;כ פשיטא שמצות ישוב הארץ נוהגת גם בזה&quot;ז. <br /> &lt;BR/&gt;ומחמת כל אלו הקושיות כתב דדברי התוס' אלו אינם מדברי רבי חיים כהן אלא תלמיד טועה כתבם.&lt;BR/&gt;<br /> וב'''רשב&quot;ש''' (ב) פי' את דברי הרא&quot;ש באופן אחר, שעצם העליה לא&quot;י אינה מגוף המצוה אלא רק הישיבה בה, וכיון שנדר לעלות לא&quot;י אין זה נדר של מצוה, ולמד מזה, שאם אכן היה נודר לדור בא&quot;י היה זה נדר של מצוה לשיטת הרא&quot;ש ולא היה לו התרה עולמית.<br /> <br /> אמנם ב'''מרדכי''' סוף כתובות גרס בדברי רבי חיים כהן דהטעם שמצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזה&quot;ז היא מפני סכנת הדרכים. ויש שלמדו (דרוש מקור) באופן אחר, דמצות ישוב הארץ נוהגת גם בזה&quot;ז אלא שמפני סכנת הדרכים אין בידו לכופה לעלות עמו, ראה ב&quot;י סי' עה, ולפי&quot;ז מחקו לגמרי מש&quot;כ שמצות ישוב הארץ אינה נוהגת כיום.<br /> <br /> ==למעשה==<br /> בספר '''פאת השולחן''' (א) כתב שהכרעת כל הפוסקים שמצות ישוב הארץ נוהגת בזה&quot;ז, וכן האריך להוכיח ב'''אבני נזר''' (תנד), ונקט שגם הרמב&quot;ם מודה לזה, וכן העיד ה'''חזון איש''' באגרותיו (א קעה) שכן הכרעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים.&lt;BR/&gt;<br /> אמנם לענין [[כפית הבעל את אשתו]] לעלות ציינו הפוסקים לדעת הסוברים שאין הבעל יכול לכפותה בזה&quot;ז משום סכנת הדרכים, וכמו&quot;כ יכולה היא אף לומר קים לי כדעת הסוברים שמצוה זו כלל אינה נוהגת בזה&quot;ז, כמבואר ב'''פתחי תשובה''' ו'''באר היטב''' (אבן העזר עה).<br /> <br /> אמנם ה'''בית הלוי''' (כב) נקט בדעת הרמב&quot;ם כמגילת אסתר, וכן הכריע להלכה '''ר' צדוק הכהן מלובלין''' (דברי סופרים יד). אך טעם אחר אמר בדבר, והוא שעיקר קיום מצות ישוב הארץ הוא בכך שיושבים עליה ללא כל פחד ומורא איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולמד שכל עוד קמים צרינו עלינו לכלותינו חסר בעיקר קיום מצות ישוב הארץ.<br /> <br /> ==הטעם שרבים נמנעים מלעלות לארץ==<br /> בשו&quot;ת '''אגרות משה''' (אבן העזר קב) דן אחר שנפסקה הלכה כרמב&quot;ן שמצות עשה גמורה היא הנוהגת לדורות, ושלא כרבי חיים כהן והבנת המגילת אסתר ברמב&quot;ם, מדוע נמנעים רבים מלעלות לא&quot;י ובהם גדולי תורה ויראה, הרי מבטלים הם בכך מצות עשה. וכתב, שגם לדעת הסוברים שמצוה זו נוהגת לדורות מ&quot;מ אין זו מצוה חיובית המוטלת על האדם כלולב ושופר, אלא מצוה קיומית היא בלבד – שאם ידור בא&quot;י יקיים בכך מצות עשה. ולא פי' שם טעם ומקור לדבריו.&lt;BR/&gt;<br /> ואפשר היה לומר דנקט להלכה כשיטת ה'''תשב&quot;ץ''' שעיקר טעם המצוה הוא כדי לקיים מצוות התלויות בארץ דממילא פשיטא שהיא מצוה קיומית בלבד, שכן אין חובה לאדם ליטע כרם כדי לקיים בו דיני ערלה. אלא שרוב הפוסקים דחו סברת התשב&quot;ץ ונקטו ששורש מצוה זו נובע מקדושת הארץ ולא מקיום מצוותיה, כמבואר לעיל. גם פשטות דברי התשב&quot;ץ עצמו היא, שהגם שקיום המצוות התלויות בה היא מצוה קיומית ולא חיובית, מ&quot;מ המצוה לעלות לא&quot;י כדי שיוכל לקיים מצוותיה היא מצוה חיובית כשאר מצוות התורה.<br /> <br /> ==טיוטא==<br /> אלא שעדיין נדרשים אנו להבין א&quot;כ מפני מה לא מנה הרמב&quot;ם מצוה זו בספרו.<br /> <br /> סתירת דברי הרמב&quot;ם בזה מהא דפסק שיש בכח בעל ועבד לכפות רצונם לעלות לא&quot;י<br /> מלבד זאת צ&quot;ע, דהרמב&quot;ם לכאורה סתר משנתו, דבהל' אישות (פי&quot;ג ה&quot;כ) פסק הרמב&quot;ם דהבעל כופה את אשתו והאשה את בעלה לעלות לא&quot;י, וכן פסק בהל' עבדים (פ&quot;ח ה&quot;ט) דהעבד כופה את רבו לעלות לא&quot;י, ובהל' עבדים שם כתב להדיא: &quot;ודין זה נוהג אפי' בזמן הזה שהארץ ביד גויים&quot;, וכיון שהסיבה לכך שהעבד כופה את רבו לעלות לא&quot;י היא משום מצות ישוב הארץ וכמש&quot;נ ע&quot;כ דמצוה זו נוהגת גם בזה&quot;ז, ודלא כדברי המגילת אסתר דלדעת הרמב&quot;ם מצוה זו נוהגת רק לעת&quot;ל.<br /> ובעיקר דברי הרמב&quot;ם צ&quot;ב, מפני מה הזכיר הרמב&quot;ם שהלכה זו נוהגת גם בזמן הזה רק בהל' עבדים ולא בהל' אישות גבי בעל ואשה שכופין זה את זה.<br /> <br /> [[קטגוריה:ארץ ישראל]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%AA%D7%A8%D7%A6%D7%94&diff=6141 2016-06-10T09:39:54Z

<p>אסף יעקב הלוי: דף חדש: קטגוריה:הלכות מגילה</p> <hr /> <div>[[קטגוריה:הלכות מגילה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%94_%D7%96:&diff=6139 2016-06-10T09:36:29Z

<p>אסף יעקב הלוי: דף חדש: קטגוריה:מסכת מגילה</p> <hr /> <div>[[קטגוריה:מסכת מגילה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6138 2016-06-10T09:35:50Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||מגילה ז ב||מגילה ב טו|אורח חיים תרצה ב}}<br /> בעניין מצוות השתייה הנהוגה בפורים: גדריה, היקפה ודיניה<br /> ==גמרא + מעשה לסתור==<br /> במסכת '''מגילה''' (ז:), מביאה הגמרא את דברי רבא, מהם נובע דין שתיית משקאות משכרים בפורים: &quot;מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי&quot;. לאחר מכן, הגמרא מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו (איבסום, בלשון הגמרא). תוך כדי הא, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש. (ידוע העניין שישנם חילופי גרסאות המחליפות את רבא ברבה, להיפך, או גם וגם ויש הרואים בכך דבר בעל השפעה על מהלך הסוגיא. במאמר זה לא נתייחס לעניין זה.)&lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות הרסניות. יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא. נדון בדבריהם:<br /> ==שיטת רבא==<br /> ה'''רי&quot;ף''' (מגילה ג:) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן. כמותו גם ה'''רא&quot;ש''' (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו. וכן צוטטו דברי רבא בלבד ב'''ראב&quot;ן''' (מגילה ד&quot;ה תני רב יוסף), ב'''רוקח''' (הלכות פורים רלז), ב'''פסקי הרי&quot;ד''' (מגילה ז: ד&quot;ה אמר רבא) וב'''שו&quot;ע''' (אורח חיים תרצה ב).<br /> אך גם לאחר שההלכה נפסקה כרבא אל מול המעשה לסתור, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא. נראה כי אף שלכאורה כוונתו היא פשוטה ומובנת, כמעט על כל מילה בדברי רבא נחלקו הפוסקים והפרשנים כיצד לבארה, כאשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו.<br /> ===מיחייב – מצווה או חיוב===<br /> מפשט לשון רבא על פניהם, נראה כי הוא רואה את השתייה בפורים כחיוב, ואכן כך נראה מרוב הפוסקים שלא ניתן לפורטם כי רבים הם, ויהיו בעיניכם כאילו הייתי פורטם. המרכזיים שבפוסקים שפסקו כשיטה זו הם ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), ה'''טור''' (אורח חיים תרצה) וה'''ריא&quot;ז''' (מגילה א ד). &lt;BR/&gt;<br /> ברם, ה'''ראבי&quot;ה''' (תקסד) פוסק באופן שונה, ומסביר שעניין שתייה בפורים הוא רק למצווה בעלמא ולא לעיכוב. דבריו הובאו להלכה ב'''הגהות מיימוניות''' (מגילה ב טו ב), וכן פסק ה'''דרכי משה''' (אורח חיים תרצה א), ה'''אליה רבה''' (תרצה א), ה'''כף החיים''' (תרצה טו), וה'''ביאור הלכה''' (תרצה ד&quot;ה חייב), וכן הובא בספר '''מנהגי מהר&quot;ש מנוישטט''' (קלא).&lt;BR/&gt;<br /> מכך שה'''ראבי&quot;ה ''' שולל את היותו של דין זה מעכב, נראה כי הוא סובר שדין השתייה אינו דין עצמאי אלא חלק מדין רחב יותר, ועוד [[#חובת היום או חובת סעודה|עי&quot;ל]]<br /> ====קושיית '''ערוך השולחן'''====<br /> על שיטתו של ה'''ראבי&quot;ה''' מקשה בעל '''ערוך השולחן''' (אורח חיים תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי 'מיחייב' – ממנו עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא. קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים:<br /> * ישנם מקומות בהם הניסוח הוא בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא &quot;חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב&quot; ('''ילקוט שמעוני''' דברים תתל ד&quot;ה פנים). וכן תירץ ה'''רב שטנרבוך''' (מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו&quot;ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).<br /> * ה'''ברכת רפאל''' (פורים עמוד רמו) מתרץ ע&quot;פ דברי ה'''מהרי&quot;ל''' (שו&quot;ת מהרי&quot;ל נו) שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז:) &quot;אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו&quot;, ומכאן למד הראבי&quot;ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד.<br /> ===איניש===<br /> דרך המלך בביאור מילה זו היא אדם באשר הוא, כל אחד ואחד מהיהודים ללא חילוק והבדל, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, ה'''כתב סופר''' (פירוש למגילה ד&quot;ה ומעתה א&quot;ש) סבר אחרת והסביר שבמילה 'איניש' בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים 'איניש', ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.&lt;BR/&gt;<br /> פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי ה'''מהרש&quot;א'''. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא 'פוריא'. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר ה'''מהרש&quot;א''' (חידושי אגדות ד&quot;ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל '''שו&quot;ת יד חנוך''' (ד) מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה. <br /> ===לבסומי===<br /> ====להתבסם – לשתות למטרת הנאה====<br /> המילה לבסומי מופיעה לא מעט פעמים בש&quot;ס בהטיות שונות ובהקשרים רבים. לעיתים היא מופיעה בהקשר של שתיית משקאות משכרים, כמו בגמרא לעיל, אך היא מופיעה גם ביחס לאכילה (&quot;רווחא לבסימא שכיח&quot; (מגילה ז:)) וביחס למוזיקה (&quot;לבסומי קלא&quot; (סוכה נא:)). ממקורות אלו עולה שפירוש המילה הוא נעימות ומתיקות, וכן כתוב ב'''ערוך''' (ערך בסם השני 49) וב'''רש&quot;י''' (מגילה ז: ד&quot;ה רווחא).&lt;BR/&gt;<br /> מכוח הבנה זו, יש שהבינו שאופי החיוב של רבא הוא לשתות על מנת להנות ולשמוח ולא לצורך שכרות (כפי שנראה להלן). דבר זה עולה מדברי ה'''כלבו''' (מה), השולל הבנה שכוונת מאמרו של רבא היא להשתכר, ומסביר שהיקף החיוב הוא שתייה רק קצת מעבר לכמות הרגילה, כדי לשמוח ולשמח, וכן עולה מדברי ה'''קרבן נתנאל''' (מגילה ד&quot;ה פירש&quot;י להשתכר), מדברי ה'''של&quot;ה''' (תצוה תורה אור כב) ומדברי '''בעל יסוד ושורש העבודה''' (יב ז).<br /> =====מתיקות בעלמא=====<br /> הסבר נוסף נמצא בדברי ה'''נצי&quot;ב מוולוז'ין''' ב'העמק שאלה' (שאילתא ס&quot;ז סימן יב) בשם '''רד&quot;ל'''. על פי דבר '''הנצי&quot;ב''', ניתן לצאת ידי חובת ההתבסמות בפורים בגם באכילת מיני תרגימא מתוקים בעלמא. אך דבריו מעט קשים ולא ברור כיצד יכול להגיע אדם למצב של 'לא ידע' (עבור כל אחד מהגדרים [[#דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב|לעיל]]) כתוצאה מאכילת מיני תרגימא בלבד. <br /> ====להשתכר====<br /> למרות שעל פניו משמעות הביטוי 'בסומי' במובנו הרחב הוא כפי שראינו לעיל, הסבירו '''רש&quot;י''' (מגילה ז: ד&quot;ה &quot;לאבסומי&quot;) ו'''ר&quot;ח''' (מגילה ז: ד&quot;ה בסימא) שכוונתו בסוגייתנו היא השתכרות של ממש. כך פסקו ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), בעל '''ספר המנהגים''' (פג), ה'''טור''' (אורח חיים תרצה) וה'''בית יוסף''' (אורח חיים תרצה א-ב) וכן ביאר [אני משתמש במילה הזו בכוונה מכיוון שכך הב&quot;ח מבאר את הגמרא אך פוסק אחרת] ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב).&lt;BR/&gt;<br /> מדברים אלו נראה שאופי החיוב הוא אינו השמחה שבשתייה כי אם איבוד הדעת שבשכרות. <br /> ===עד===<br /> בכל פעם שמופיע המילה &quot;עד&quot;, יש לשאול האם מדובר עד בכלל או לא עד בכלל, או במקרה שלנו, האם יש להגיע למצב של &quot;לא ידע&quot; (עבור גדריו השונים, כפי שנראה לעיל), כלומר &quot;לא ידע&quot; הוא גֶדֶר החיוב, או שמא אפשר להגיע עד עליו אך לא להוסיף, כלומר &quot;לא ידע&quot; משמש כגָדֵר לחיוב, או בכלל אפשרות נוספת.&lt;BR/&gt;<br /> ההבנה הפשוטה והרווחת היא שמדובר בגֶדֶר המורה עד מתי יש לשתות וכך עולה מדברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) וכמו&quot;כ, בפשטות, בהבנת כל מי שסתם בנושא. אך יש שהבינו את זאת אחרת.<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כגבול====<br /> ה'''יד אפרים''' (אורח חיים תרצה) כותב באופן מפורש שהחיוב הוא עד ולא עד בכלל, שלשיטתו מהות החיוב היא לתת שבח והודאה לקב&quot;ה על הניסים, ובמקום של &quot;לא ידע&quot; לא יכול האדם לתתשבח והודאה וממילא לא חייבוהו חכמים חכמים בכך. האדם צריך להגיע עד לשלב קודם ולא לעבור, וכך עולה גם מדברי ה'''ט&quot;ז''' (אורח חיים תרצה א)<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כפטור====<br /> אמנם ניתן לפרש את ה'''ט&quot;ז''' (אורח חיים תרצה א) בדרך נוספת, בה הולך בהדיא ה'''שפת אמת''' (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש). ע&quot;פ שיטה זו אין עניין דווקא להגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; אלא שעל האדם מוטלת חובה לעסוק במשתה כל היום, וברגע שהוא מגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; הוא נפטר מהחיוב. אבל מ&quot;מ אם עסק במשתה יצא גם עם לא הגיע לכלל שיעור זה<br /> ב'''עמק הברכה''' הובא בשם ה'''גר&quot;י סלנטר''' (למצוא) ביאור דומה. לשיטתו ביום פורים מוטל על הגברא חיוב לשתות יין כל הזמן, אלא שכאשר הוא מגיע למדרגה הגבוהה של &quot;לא ידע&quot; הוא נחשב כשוטה ושיכור הפטור מהמצוות וממילא נפטר אף ממצווה זו של שתייה.&lt;BR/&gt;<br /> הנפק&quot;מ בין שני הביאורים היא מה דינו של אדם שהגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; והתפכח בעוד היום גדול. ע&quot;פ ה'''שפת אמת''' הוא יהיה פטור מלשתות שוב, שהרי מילא את חובו. ואילו ע&quot;פ ה'''גר&quot;י סלנטר''' יהיה חייב, שהרי פטורו הזמני חלף<br /> ===דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב===<br /> יש כמה שיטות כיצד צריכה לבוא אי הידיעה בין המן למרדכי<br /> * לא להבדיל בין רשעותו של המן לצדיקותו של מרדכי, שכרות הקרובה לאיבוד הדעת ולשכרותו של לוט. שיטה זו מובאת בדברי ה'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), ה'''מהרש&quot;א''' (חידושי אגדות ז: ד&quot;ה מיחייב), ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב), ב'''שו&quot;ת דברי יציב''' (אורח חיים רצו ג) וב'''תשובות והנהגות''' (ד קעג)<br /> * &quot;ארור המן&quot; ו&quot;ברוך מרדכי&quot; עולים בגימטריא 502, ואי הידיעה היא חוסר היכולת לחשב שיוויון זה כראוי. שיטה זו מובאת ב'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), ב'''מהרי&quot;ל''' (הלכות פורים ד&quot;ה אמר), ב'''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה י א) וכן כתוב בספר '''המנהגים דבי מהר&quot;ם''' (סדר פורים ד&quot;ה נחזור לעניין)<br /> * היה בזמנם פיוט שבית אחד נגמר ב&quot;ארור המן&quot; ואחר אחר ב&quot;ברוך מרדכי&quot; וה&quot;לא ידע&quot; הוא חוסר היכולת לשיר את השיר כיאות. שיטה זו מובאת ב'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), וכמו&quot;כ עולה מדברי '''תוספות''' (מגילה ז: ד&quot;ה דלא) ומדברי ה'''ר&quot;ן''' (על הרי&quot;ף מגילה ג: ד&quot;ה דאמרינן)<br /> * שילך לישון, וכאשר ישן לא יבדיל אפילו בין ארור המן לברוך מרדכי, וכן עולה מדברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), וכן כתוב ב'''שו&quot;ת להורות נתן''' (א לב ד)<br /> ==שיטת רבה==<br /> כאמור לעיל, לאחר דברי רבא מובא סיפור ממנו עולה מסר הפוך לדברי רבא, ואכן פסק רבינו אפרים שהובא במספר מקומות ('''ר&quot;ן על הרי&quot;ף''' מגילה ג: ד&quot;ה ואמרינן, '''בעל המאור''' מגילה ג:, '''אהל מעד''' מועד קטן ב ז, '''שבולי הלקט''' רא) שדברי רבא נדחים מההלכה בשל סיפור זה וכן פסק גם ה'''מאירי''' (מגילה ז: ד&quot;ה חייב) וה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב). <br /> ה'''פרי מגדים''' (אורח חיים תרצה ב) מקשה על שיטת '''רבינו אפרים''', שהרי אם אכן הסיפור היה נועד לדחות את דברי רבא כאשר רבה היה מזמין את רבי זירא בשנה האחרת היה רבי זירא דוחה אותו מסיבות מהותיות ולא מסיבות טכניות כפי שאכן מסופר בגמרא (מגילה ז:). הפרי מגדים מסיק מהגמרא אפילו את ההיפך, מכך שבאופן עקרוני אנו רואים שגדולי האמוראים נהגו לשתות עד שכרות גבוהה ביותר ונמנעו מכך רק מסיבות טכניות נלמד שיש להבין את מימרת רבא כפשטה ושיש לשתות ולהשתכר.<br /> ויש לתרץ את הקושיה הזו מדברי ה'''ב&quot;ח'''. ה'''ב&quot;ח''' לא אומר שעצם הסיפור דוחה את מימרת רבא אלא שהמיקום של הסיפור בסוגיא בא בכדי ללמדנו על ההשלכות הקשות של השכרות וממילא לדחות את דברי רבא. כלומר, דברי רבא לא נדחים משיטת רבי זירא כי אם משיטת מסדר התלמוד.<br /> ==חובת היום או חובת סעודה==<br /> כפי שראינו [[#שיטת רבה|לעיל]] ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב) דוחה את רבא להלכה מכוח הסיפור המופיע לאחריו. לכאורה, לאחר שנדחתה מימרת רבא היה לנו לומר שאין כל חיוב שתייה מיוחד בפורים, אלא שה'''ב&quot;ח''' כותב שבכל זאת, אע&quot;פ שדברי רבא נדחו להלכה, יש לשתות בפורים הרבה יותר מלימודו (ר&quot;ל, הרגלו), וממילא נשאלת השאלה מהיכן נובע חיוב שתייה זה.<br /> בכדי לענות על שאלה זו, נלך שלב אחד אחורה ונשאל מהו אופיו של החיוב לשתות בפורים. האם הוא פרט בדיני סעודת פורים או שהוא דין עצמאי החל כל היום כולו. אם נאמר דין מחודש עצמאי בפורים יהיה קשה על ה'''ב&quot;ח''', אך עם נאמר שחיוב זה נובע ממצוות משתה ושמחה ממילא יהיה סביר לטעון שלא גרע מכל סעודת יו&quot;ט בה יש חיוב שתייה ואע&quot;פ שאין חיוב מיוחד להגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; בכל זאת יש מצווה לשתות בכדי לשמוח.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) מדבר על הצורך לשתות יין כאשר הוא מגדיר את חובת סעודת פורים, וממילא עולה מדבריו שדין זה הוא פרט בדיני הסעודה, וכך עולה מדברי ה[[#מיחייב – מצווה או חיוב|'''ראבי&quot;ה''' ודעימיה]] (שזכרנו לעיל, הפניה) האומר שדין שתיה הוא למצוה ולא לעכב, משמע מדבריו שדין זה הוא חלק ממצווה יותר רחבה ששייך לומר שהוא מעכב או לא בקיומה. הכותרת של סימן תרצה באורח חיים בו מופיע החיוב לשתות הוא &quot;דיני סעודת פורים&quot; וממילא שגם המחבר סובר שזהו פרט בדיני הסעודה.&lt;BR/&gt;<br /> מאידך, ב'''מחזור ויטרי''' (תסה) מופיע פיוט הנקרא &quot;ליל שיכורים&quot;, וממילא אי אפשר לומר שהוא סובר שהשתייה היא מדיני הסעודה שהרי לית מאן לדפליג על רבא (מגילה ז:) שאמר שסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. וכן עולה מדברי ה'''שפת אמת''' (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש).&lt;BR/&gt;<br /> ניתן לומר שמחלוקת זו תלויה בגדר מצוות השמחה בפורים. נחלקו ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמ&quot;א''' (אורח חיים תרצו ד) האם יש אבלות נוהגת בפורים או לא. ה'''שו&quot;ע''' אומר שהיא נוהגת וממילא יוצא שלא נגדיר את פורים כיום שמח, ואכן ראינו לעיל בשיטתו שחיוב השתייה הוא דין בגדרי הסעודה בלבד, לעומת זאת ה'''רמ&quot;א''' חולק וסובר שאבלות לא נוהגת בפורים. מחלוקת זו מופיע באופן יותר ברור באחרונים, ה'''גרי&quot;ד סולובייצ'יק''' (הררי קדם א רד) סובר שאין שמחה בפורים אלא שיש דין בפורים לעשות סעודה ולשמוח בה, ולעומתו ה'''מנחת אשר''' (מועדים פורים כח ז) סובר שכל פורים מוגדר כיום שמח שהרי נאמר &quot;ימי משתה ושמחה&quot;.<br /> ==ביאור שיטת ה'''רמב&quot;ם'''==<br /> מפשט דברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) עולה שיש חיוב להשתכר עד כדי הרדמות, שזהו כמובן שיעור מאוד גבוה. אך קשה כיצד יתכן שה'''רמב&quot;ם''' יחייב שתייה ושכרות בקנה מידה גבוה בעוד שבמקומות אחרים בכתביו (דעות ה ג, יו&quot;ט ו כ, מורה נבוכים נ ג ח) נראה שהוא סובר ששכרות היא רעה גדולה, ושאי אפשר לעבוד את ה' מתוך שכרות ושהמשתכר הרי זה מחלל את ה' ועוד כיו&quot;ב.<br /> ===החרגת פורים מהמערכת===<br /> ניתן לומר שפורים חלים כללים שונים במעט מאשר בשאר השנה כולה, וכך עולה מדברי ה'''גרי&quot;ז''' המובאים ב'''עמק הברכה''' (קכו.) המחלק בשיטת ה'''רמב&quot;ם''' בין חובת השתייה ביו&quot;ט לחובת השתייה בפורים. בעוד שביו&quot;ט העיקר הוא לשמוח והיין משמש רק ככלי להגיע לשמחה, בפורים מעשה המצווה הוא השתיה כשלעצמה ללא שום תכלית ומטרה של שמחה, מעין גזירת הכתוב שכזו. ומכוח זה אפשר במובן מסוים להחריג את פורים משאר השנה ולהסביר את ה'''רמב&quot;ם'''<br /> ===גדר שכרות אחר===<br /> ה'''רמ&quot;א''' (אורח חיים תרצה ב) מביא שיטה שאומרת שאפשר לשתות מעט ואז ללכת לישון, וכן כתוב ב'''ילקוט יוסף''' (אורח חיים תרצה). המקור היחיד בראשונים לשינה בפורים הוא ה'''רמב&quot;ם''' וממילא נראה שהם פוסקים כמותו וממילא מפרשים אותו. ברור שהם הבינו שדבריו מצמצמים מאוד את חיוב השתייה ונשאלת השאלה כיצד<br /> ונראה לומר שאין כוונת ה'''רמב&quot;ם''' שצריך לשתות עד שיירדם מכוח השכרות אלא שישתכר וירדם לאחר מכן, כלומר האדם נדרש לעשות שתי פעולות: להשתכר וללכת לישון.&lt;BR/&gt;<br /> עדיין קשה שהרי גם אם אין צורך להשתכר עד כדי הרדמות עדיין לכאורה ישנה החובה להשתכר, דבר הנראה על פניו שלילי בדברי ה'''רמב&quot;ם''' וגם אינו עולה בקנה אחד עם מפרשיו שהובאו לעיל. אפשר לתרץ שיש ברמב&quot;ם שני מונחי שכרות שונים, אחד ראינו לעיל והוא זה שה'''רמב&quot;ם''' מגנה בחריפות מרובה, והשני מופיע בהלכות תפילה (תפילה ד יז) כאשר ה'''רמב&quot;ם''' מגדיר את מדרגתו של שיכור האסור בתפילה ככזה שאינו יכול לעמוד בפני מלך, מדרגת שכרות שאינה גבוהה. אפשר להסביר שחיוב השכרות בפורים הוא להגיע למצב של אי יכולת עמידה לפני מלך בלבד ובזה תורץ ה'''רמב&quot;ם'''<br /> [[קטגוריה:משתה ושמחה]]<br /> [[קטגוריה:מגילה ז:]]<br /> [[קטגוריה:מגילה וחנוכה ב]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן תרצה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6137 2016-06-10T09:33:51Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||מגילה ז ב||מגילה ב טו|אורח חיים תרצה ב}}<br /> בעניין מצוות השתייה הנהוגה בפורים: גדריה, היקפה ודיניה<br /> ==גמרא + מעשה לסתור==<br /> במסכת '''מגילה''' (ז:), מביאה הגמרא את דברי רבא, מהם נובע דין שתיית משקאות משכרים בפורים: &quot;מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי&quot;. לאחר מכן, הגמרא מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו (איבסום, בלשון הגמרא). תוך כדי הא, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש. (ידוע העניין שישנם חילופי גרסאות המחליפות את רבא ברבה, להיפך, או גם וגם ויש הרואים בכך דבר בעל השפעה על מהלך הסוגיא. במאמר זה לא נתייחס לעניין זה.)&lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות הרסניות. יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא. נדון בדבריהם:<br /> ==שיטת רבא==<br /> ה'''רי&quot;ף''' (מגילה ג:) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן. כמותו גם ה'''רא&quot;ש''' (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו. וכן צוטטו דברי רבא בלבד ב'''ראב&quot;ן''' (מגילה ד&quot;ה תני רב יוסף), ב'''רוקח''' (הלכות פורים רלז), ב'''פסקי הרי&quot;ד''' (מגילה ז: ד&quot;ה אמר רבא) וב'''שו&quot;ע''' (אורח חיים תרצה ב).<br /> אך גם לאחר שההלכה נפסקה כרבא אל מול המעשה לסתור, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא. נראה כי אף שלכאורה כוונתו היא פשוטה ומובנת, כמעט על כל מילה בדברי רבא נחלקו הפוסקים והפרשנים כיצד לבארה, כאשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו.<br /> ===מיחייב – מצווה או חיוב===<br /> מפשט לשון רבא על פניהם, נראה כי הוא רואה את השתייה בפורים כחיוב, ואכן כך נראה מרוב הפוסקים שלא ניתן לפורטם כי רבים הם, ויהיו בעיניכם כאילו הייתי פורטם. המרכזיים שבפוסקים שפסקו כשיטה זו הם ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), ה'''טור''' (אורח חיים תרצה) וה'''ריא&quot;ז''' (מגילה א ד). &lt;BR/&gt;<br /> ברם, ה'''ראבי&quot;ה''' (תקסד) פוסק באופן שונה, ומסביר שעניין שתייה בפורים הוא רק למצווה בעלמא ולא לעיכוב. דבריו הובאו להלכה ב'''הגהות מיימוניות''' (מגילה ב טו ב), וכן פסק ה'''דרכי משה''' (אורח חיים תרצה א), ה'''אליה רבה''' (תרצה א), ה'''כף החיים''' (תרצה טו), וה'''ביאור הלכה''' (תרצה ד&quot;ה חייב), וכן הובא בספר '''מנהגי מהר&quot;ש מנוישטט''' (קלא).&lt;BR/&gt;<br /> מכך שה'''ראבי&quot;ה ''' שולל את היותו של דין זה מעכב, נראה כי הוא סובר שדין השתייה אינו דין עצמאי אלא חלק מדין רחב יותר, ועוד [[#חובת היום או חובת סעודה|עי&quot;ל]]<br /> ====קושיית '''ערוך השולחן'''====<br /> על שיטתו של ה'''ראבי&quot;ה''' מקשה בעל '''ערוך השולחן''' (אורח חיים תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי 'מיחייב' – ממנו עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא. קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים:<br /> * ישנם מקומות בהם הניסוח הוא בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא &quot;חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב&quot; ('''ילקוט שמעוני''' דברים תתל ד&quot;ה פנים). וכן תירץ ה'''רב שטנרבוך''' (מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו&quot;ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).<br /> * ה'''ברכת רפאל''' (פורים עמוד רמו) מתרץ ע&quot;פ דברי ה'''מהרי&quot;ל''' (שו&quot;ת מהרי&quot;ל נו) שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז:) &quot;אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו&quot;, ומכאן למד הראבי&quot;ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד.<br /> ===איניש===<br /> דרך המלך בביאור מילה זו היא אדם באשר הוא, כל אחד ואחד מהיהודים ללא חילוק והבדל, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, ה'''כתב סופר''' (פירוש למגילה ד&quot;ה ומעתה א&quot;ש) סבר אחרת והסביר שבמילה 'איניש' בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים 'איניש', ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.&lt;BR/&gt;<br /> פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי ה'''מהרש&quot;א'''. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא 'פוריא'. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר ה'''מהרש&quot;א''' (חידושי אגדות ד&quot;ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל '''שו&quot;ת יד חנוך''' (ד) מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה. <br /> ===לבסומי===<br /> ====להתבסם – לשתות למטרת הנאה====<br /> המילה לבסומי מופיעה לא מעט פעמים בש&quot;ס בהטיות שונות ובהקשרים רבים. לעיתים היא מופיעה בהקשר של שתיית משקאות משכרים, כמו בגמרא לעיל, אך היא מופיעה גם ביחס לאכילה (&quot;רווחא לבסימא שכיח&quot; (מגילה ז:)) וביחס למוזיקה (&quot;לבסומי קלא&quot; (סוכה נא:)). ממקורות אלו עולה שפירוש המילה הוא נעימות ומתיקות, וכן כתוב ב'''ערוך''' (ערך בסם השני 49) וב'''רש&quot;י''' (מגילה ז: ד&quot;ה רווחא).&lt;BR/&gt;<br /> מכוח הבנה זו, יש שהבינו שאופי החיוב של רבא הוא לשתות על מנת להנות ולשמוח ולא לצורך שכרות (כפי שנראה להלן). דבר זה עולה מדברי ה'''כלבו''' (מה), השולל הבנה שכוונת מאמרו של רבא היא להשתכר, ומסביר שהיקף החיוב הוא שתייה רק קצת מעבר לכמות הרגילה, כדי לשמוח ולשמח, וכן עולה מדברי ה'''קרבן נתנאל''' (מגילה ד&quot;ה פירש&quot;י להשתכר), מדברי ה'''של&quot;ה''' (תצוה תורה אור כב) ומדברי '''בעל יסוד ושורש העבודה''' (יב ז).<br /> =====מתיקות בעלמא=====<br /> הסבר נוסף נמצא בדברי ה'''נצי&quot;ב מוולוז'ין''' ב'העמק שאלה' (שאילתא ס&quot;ז סימן יב) בשם '''רד&quot;ל'''. על פי דבר '''הנצי&quot;ב''', ניתן לצאת ידי חובת ההתבסמות בפורים בגם באכילת מיני תרגימא מתוקים בעלמא. אך דבריו מעט קשים ולא ברור כיצד יכול להגיע אדם למצב של 'לא ידע' (עבור כל אחד מהגדרים [[#דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב|לעיל]]) כתוצאה מאכילת מיני תרגימא בלבד. <br /> ====להשתכר====<br /> למרות שעל פניו משמעות הביטוי 'בסומי' במובנו הרחב הוא כפי שראינו לעיל, הסבירו '''רש&quot;י''' (מגילה ז: ד&quot;ה &quot;לאבסומי&quot;) ו'''ר&quot;ח''' (מגילה ז: ד&quot;ה בסימא) שכוונתו בסוגייתנו היא השתכרות של ממש. כך פסקו ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), בעל '''ספר המנהגים''' (פג), ה'''טור''' (אורח חיים תרצה) וה'''בית יוסף''' (אורח חיים תרצה א-ב) וכן ביאר [אני משתמש במילה הזו בכוונה מכיוון שכך הב&quot;ח מבאר את הגמרא אך פוסק אחרת] ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב).&lt;BR/&gt;<br /> מדברים אלו נראה שאופי החיוב הוא אינו השמחה שבשתייה כי אם איבוד הדעת שבשכרות. <br /> ===עד===<br /> בכל פעם שמופיע המילה &quot;עד&quot;, יש לשאול האם מדובר עד בכלל או לא עד בכלל, או במקרה שלנו, האם יש להגיע למצב של &quot;לא ידע&quot; (עבור גדריו השונים, כפי שנראה לעיל), כלומר &quot;לא ידע&quot; הוא גֶדֶר החיוב, או שמא אפשר להגיע עד עליו אך לא להוסיף, כלומר &quot;לא ידע&quot; משמש כגָדֵר לחיוב, או בכלל אפשרות נוספת.&lt;BR/&gt;<br /> ההבנה הפשוטה והרווחת היא שמדובר בגֶדֶר המורה עד מתי יש לשתות וכך עולה מדברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) וכמו&quot;כ, בפשטות, בהבנת כל מי שסתם בנושא. אך יש שהבינו את זאת אחרת.<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כגבול====<br /> ה'''יד אפרים''' (אורח חיים תרצה) כותב באופן מפורש שהחיוב הוא עד ולא עד בכלל, שלשיטתו מהות החיוב היא לתת שבח והודאה לקב&quot;ה על הניסים, ובמקום של &quot;לא ידע&quot; לא יכול האדם לתתשבח והודאה וממילא לא חייבוהו חכמים חכמים בכך. האדם צריך להגיע עד לשלב קודם ולא לעבור, וכך עולה גם מדברי ה'''ט&quot;ז''' (אורח חיים תרצה א)<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כפטור====<br /> אמנם ניתן לפרש את ה'''ט&quot;ז''' (אורח חיים תרצה א) בדרך נוספת, בה הולך בהדיא ה'''שפת אמת''' (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש). ע&quot;פ שיטה זו אין עניין דווקא להגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; אלא שעל האדם מוטלת חובה לעסוק במשתה כל היום, וברגע שהוא מגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; הוא נפטר מהחיוב. אבל מ&quot;מ אם עסק במשתה יצא גם עם לא הגיע לכלל שיעור זה<br /> ב'''עמק הברכה''' הובא בשם ה'''גר&quot;י סלנטר''' (למצוא) ביאור דומה. לשיטתו ביום פורים מוטל על הגברא חיוב לשתות יין כל הזמן, אלא שכאשר הוא מגיע למדרגה הגבוהה של &quot;לא ידע&quot; הוא נחשב כשוטה ושיכור הפטור מהמצוות וממילא נפטר אף ממצווה זו של שתייה.&lt;BR/&gt;<br /> הנפק&quot;מ בין שני הביאורים היא מה דינו של אדם שהגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; והתפכח בעוד היום גדול. ע&quot;פ ה'''שפת אמת''' הוא יהיה פטור מלשתות שוב, שהרי מילא את חובו. ואילו ע&quot;פ ה'''גר&quot;י סלנטר''' יהיה חייב, שהרי פטורו הזמני חלף<br /> ===דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב===<br /> יש כמה שיטות כיצד צריכה לבוא אי הידיעה בין המן למרדכי<br /> * לא להבדיל בין רשעותו של המן לצדיקותו של מרדכי, שכרות הקרובה לאיבוד הדעת ולשכרותו של לוט. שיטה זו מובאת בדברי ה'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), ה'''מהרש&quot;א''' (חידושי אגדות ז: ד&quot;ה מיחייב), ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב), ב'''שו&quot;ת דברי יציב''' (אורח חיים רצו ג) וב'''תשובות והנהגות''' (ד קעג)<br /> * &quot;ארור המן&quot; ו&quot;ברוך מרדכי&quot; עולים בגימטריא 502, ואי הידיעה היא חוסר היכולת לחשב שיוויון זה כראוי. שיטה זו מובאת ב'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), ב'''מהרי&quot;ל''' (הלכות פורים ד&quot;ה אמר), ב'''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה י א) וכן כתוב בספר '''המנהגים דבי מהר&quot;ם''' (סדר פורים ד&quot;ה נחזור לעניין)<br /> * היה בזמנם פיוט שבית אחד נגמר ב&quot;ארור המן&quot; ואחר אחר ב&quot;ברוך מרדכי&quot; וה&quot;לא ידע&quot; הוא חוסר היכולת לשיר את השיר כיאות. שיטה זו מובאת ב'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), וכמו&quot;כ עולה מדברי '''תוספות''' (מגילה ז: ד&quot;ה דלא) ומדברי ה'''ר&quot;ן''' (על הרי&quot;ף מגילה ג: ד&quot;ה דאמרינן)<br /> * שילך לישון, וכאשר ישן לא יבדיל אפילו בין ארור המן לברוך מרדכי, וכן עולה מדברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), וכן כתוב ב'''שו&quot;ת להורות נתן''' (א לב ד)<br /> ==שיטת רבה==<br /> כאמור לעיל, לאחר דברי רבא מובא סיפור ממנו עולה מסר הפוך לדברי רבא, ואכן פסק רבינו אפרים שהובא במספר מקומות ('''ר&quot;ן על הרי&quot;ף''' מגילה ג: ד&quot;ה ואמרינן, '''בעל המאור''' מגילה ג:, '''אהל מעד''' מועד קטן ב ז, '''שבולי הלקט''' רא) שדברי רבא נדחים מההלכה בשל סיפור זה וכן פסק גם ה'''מאירי''' (מגילה ז: ד&quot;ה חייב) וה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב). <br /> ה'''פרי מגדים''' (אורח חיים תרצה ב) מקשה על שיטת '''רבינו אפרים''', שהרי אם אכן הסיפור היה נועד לדחות את דברי רבא כאשר רבה היה מזמין את רבי זירא בשנה האחרת היה רבי זירא דוחה אותו מסיבות מהותיות ולא מסיבות טכניות כפי שאכן מסופר בגמרא (מגילה ז:). הפרי מגדים מסיק מהגמרא אפילו את ההיפך, מכך שבאופן עקרוני אנו רואים שגדולי האמוראים נהגו לשתות עד שכרות גבוהה ביותר ונמנעו מכך רק מסיבות טכניות נלמד שיש להבין את מימרת רבא כפשטה ושיש לשתות ולהשתכר.<br /> ויש לתרץ את הקושיה הזו מדברי ה'''ב&quot;ח'''. ה'''ב&quot;ח''' לא אומר שעצם הסיפור דוחה את מימרת רבא אלא שהמיקום של הסיפור בסוגיא בא בכדי ללמדנו על ההשלכות הקשות של השכרות וממילא לדחות את דברי רבא. כלומר, דברי רבא לא נדחים משיטת רבי זירא כי אם משיטת מסדר התלמוד.<br /> ==חובת היום או חובת סעודה==<br /> כפי שראינו [[#שיטת רבה|לעיל]] ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב) דוחה את רבא להלכה מכוח הסיפור המופיע לאחריו. לכאורה, לאחר שנדחתה מימרת רבא היה לנו לומר שאין כל חיוב שתייה מיוחד בפורים, אלא שה'''ב&quot;ח''' כותב שבכל זאת, אע&quot;פ שדברי רבא נדחו להלכה, יש לשתות בפורים הרבה יותר מלימודו (ר&quot;ל, הרגלו), וממילא נשאלת השאלה מהיכן נובע חיוב שתייה זה.<br /> בכדי לענות על שאלה זו, נלך שלב אחד אחורה ונשאל מהו אופיו של החיוב לשתות בפורים. האם הוא פרט בדיני סעודת פורים או שהוא דין עצמאי החל כל היום כולו. אם נאמר דין מחודש עצמאי בפורים יהיה קשה על ה'''ב&quot;ח''', אך עם נאמר שחיוב זה נובע ממצוות משתה ושמחה ממילא יהיה סביר לטעון שלא גרע מכל סעודת יו&quot;ט בה יש חיוב שתייה ואע&quot;פ שאין חיוב מיוחד להגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; בכל זאת יש מצווה לשתות בכדי לשמוח.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) מדבר על הצורך לשתות יין כאשר הוא מגדיר את חובת סעודת פורים, וממילא עולה מדבריו שדין זה הוא פרט בדיני הסעודה, וכך עולה מדברי ה[[#מיחייב – מצווה או חיוב|'''ראבי&quot;ה''' ודעימיה]] (שזכרנו לעיל, הפניה) האומר שדין שתיה הוא למצוה ולא לעכב, משמע מדבריו שדין זה הוא חלק ממצווה יותר רחבה ששייך לומר שהוא מעכב או לא בקיומה. הכותרת של סימן תרצה באורח חיים בו מופיע החיוב לשתות הוא &quot;דיני סעודת פורים&quot; וממילא שגם המחבר סובר שזהו פרט בדיני הסעודה.&lt;BR/&gt;<br /> מאידך, ב'''מחזור ויטרי''' (תסה) מופיע פיוט הנקרא &quot;ליל שיכורים&quot;, וממילא אי אפשר לומר שהוא סובר שהשתייה היא מדיני הסעודה שהרי לית מאן לדפליג על רבא (מגילה ז:) שאמר שסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. וכן עולה מדברי ה'''שפת אמת''' (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש).&lt;BR/&gt;<br /> ניתן לומר שמחלוקת זו תלויה בגדר מצוות השמחה בפורים. נחלקו ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמ&quot;א''' (אורח חיים תרצו ד) האם יש אבלות נוהגת בפורים או לא. ה'''שו&quot;ע''' אומר שהיא נוהגת וממילא יוצא שלא נגדיר את פורים כיום שמח, ואכן ראינו לעיל בשיטתו שחיוב השתייה הוא דין בגדרי הסעודה בלבד, לעומת זאת ה'''רמ&quot;א''' חולק וסובר שאבלות לא נוהגת בפורים. מחלוקת זו מופיע באופן יותר ברור באחרונים, ה'''גרי&quot;ד סולובייצ'יק''' (הררי קדם א רד) סובר שאין שמחה בפורים אלא שיש דין בפורים לעשות סעודה ולשמוח בה, ולעומתו ה'''מנחת אשר''' (מועדים פורים כח ז) סובר שכל פורים מוגדר כיום שמח שהרי נאמר &quot;ימי משתה ושמחה&quot;.<br /> ==ביאור שיטת ה'''רמב&quot;ם'''==<br /> מפשט דברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) עולה שיש חיוב להשתכר עד כדי הרדמות, שזהו כמובן שיעור מאוד גבוה. אך קשה כיצד יתכן שה'''רמב&quot;ם''' יחייב שתייה ושכרות בקנה מידה גבוה בעוד שבמקומות אחרים בכתביו (דעות ה ג, יו&quot;ט ו כ, מורה נבוכים נ ג ח) נראה שהוא סובר ששכרות היא רעה גדולה, ושאי אפשר לעבוד את ה' מתוך שכרות ושהמשתכר הרי זה מחלל את ה' ועוד כיו&quot;ב.<br /> ===החרגת פורים מהמערכת===<br /> ניתן לומר שפורים חלים כללים שונים במעט מאשר בשאר השנה כולה, וכך עולה מדברי ה'''גרי&quot;ז''' המובאים ב'''עמק הברכה''' (קכו.) המחלק בשיטת ה'''רמב&quot;ם''' בין חובת השתייה ביו&quot;ט לחובת השתייה בפורים. בעוד שביו&quot;ט העיקר הוא לשמוח והיין משמש רק ככלי להגיע לשמחה, בפורים מעשה המצווה הוא השתיה כשלעצמה ללא שום תכלית ומטרה של שמחה, מעין גזירת הכתוב שכזו. ומכוח זה אפשר במובן מסוים להחריג את פורים משאר השנה ולהסביר את ה'''רמב&quot;ם'''<br /> ===גדר שכרות אחר===<br /> ה'''רמ&quot;א''' (אורח חיים תרצה ב) מביא שיטה שאומרת שאפשר לשתות מעט ואז ללכת לישון, וכן כתוב ב'''ילקוט יוסף''' (אורח חיים תרצה). המקור היחיד בראשונים לשינה בפורים הוא ה'''רמב&quot;ם''' וממילא נראה שהם פוסקים כמותו וממילא מפרשים אותו. ברור שהם הבינו שדבריו מצמצמים מאוד את חיוב השתייה ונשאלת השאלה כיצד<br /> ונראה לומר שאין כוונת ה'''רמב&quot;ם''' שצריך לשתות עד שיירדם מכוח השכרות אלא שישתכר וירדם לאחר מכן, כלומר האדם נדרש לעשות שתי פעולות: להשתכר וללכת לישון.&lt;BR/&gt;<br /> עדיין קשה שהרי גם אם אין צורך להשתכר עד כדי הרדמות עדיין לכאורה ישנה החובה להשתכר, דבר הנראה על פניו שלילי בדברי ה'''רמב&quot;ם''' וגם אינו עולה בקנה אחד עם מפרשיו שהובאו לעיל. אפשר לתרץ שיש ברמב&quot;ם שני מונחי שכרות שונים, אחד ראינו לעיל והוא זה שה'''רמב&quot;ם''' מגנה בחריפות מרובה, והשני מופיע בהלכות תפילה (תפילה ד יז) כאשר ה'''רמב&quot;ם''' מגדיר את מדרגתו של שיכור האסור בתפילה ככזה שאינו יכול לעמוד בפני מלך, מדרגת שכרות שאינה גבוהה. אפשר להסביר שחיוב השכרות בפורים הוא להגיע למצב של אי יכולת עמידה לפני מלך בלבד ובזה תורץ ה'''רמב&quot;ם'''<br /> [[קטגוריה:משתה ושמחה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6136 2016-06-10T09:30:04Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||מגילה ז ב||מגילה ב טו|אורח חיים תרצה ב}}<br /> בעניין מצוות השתייה הנהוגה בפורים: גדריה, היקפה ודיניה<br /> ==גמרא + מעשה לסתור==<br /> במסכת '''מגילה''' (ז:), מביאה הגמרא את דברי רבא, מהם נובע דין שתיית משקאות משכרים בפורים: &quot;מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי&quot;. לאחר מכן, הגמרא מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו (איבסום, בלשון הגמרא). תוך כדי הא, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש. (ידוע העניין שישנם חילופי גרסאות המחליפות את רבא ברבה, להיפך, או גם וגם ויש הרואים בכך דבר בעל השפעה על מהלך הסוגיא. במאמר זה לא נתייחס לעניין זה.)&lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות הרסניות. יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא. נדון בדבריהם:<br /> ==שיטת רבא==<br /> ה'''רי&quot;ף''' (מגילה ג:) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן. כמותו גם ה'''רא&quot;ש''' (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו. וכן צוטטו דברי רבא בלבד ב'''ראב&quot;ן''' (מגילה ד&quot;ה תני רב יוסף), ב'''רוקח''' (הלכות פורים רלז), ב'''פסקי הרי&quot;ד''' (מגילה ז: ד&quot;ה אמר רבא) וב'''שו&quot;ע''' (אורח חיים תרצה ב).<br /> אך גם לאחר שההלכה נפסקה כרבא אל מול המעשה לסתור, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא. נראה כי אף שלכאורה כוונתו היא פשוטה ומובנת, כמעט על כל מילה בדברי רבא נחלקו הפוסקים והפרשנים כיצד לבארה, כאשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו.<br /> ===מיחייב – מצווה או חיוב===<br /> מפשט לשון רבא על פניהם, נראה כי הוא רואה את השתייה בפורים כחיוב, ואכן כך נראה מרוב הפוסקים שלא ניתן לפורטם כי רבים הם, ויהיו בעיניכם כאילו הייתי פורטם. המרכזיים שבפוסקים שפסקו כשיטה זו הם ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), ה'''טור''' (אורח חיים תרצה) וה'''ריא&quot;ז''' (מגילה א ד). &lt;BR/&gt;<br /> ברם, ה'''ראבי&quot;ה''' (תקסד) פוסק באופן שונה, ומסביר שעניין שתייה בפורים הוא רק למצווה בעלמא ולא לעיכוב. דבריו הובאו להלכה ב'''הגהות מיימוניות''' (מגילה ב טו ב), וכן פסק ה'''דרכי משה''' (אורח חיים תרצה א), ה'''אליה רבה''' (תרצה א), ה'''כף החיים''' (תרצה טו), וה'''ביאור הלכה''' (תרצה ד&quot;ה חייב), וכן הובא בספר '''מנהגי מהר&quot;ש מנוישטט''' (קלא).&lt;BR/&gt;<br /> מכך שה'''ראבי&quot;ה ''' שולל את היותו של דין זה מעכב, נראה כי הוא סובר שדין השתייה אינו דין עצמאי אלא חלק מדין רחב יותר, ועוד [[#חובת היום או חובת סעודה|עי&quot;ל]]<br /> ====קושיית ערוך השולחן====<br /> על שיטתו של ה'''ראבי&quot;ה''' מקשה בעל ערוך השולחן (אורח חיים תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי 'מיחייב' – ממנו עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא. קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים:<br /> * ישנם מקומות בהם הניסוח הוא בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא &quot;חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב&quot; ('''ילקוט שמעוני''' דברים תתל ד&quot;ה פנים). וכן תירץ ה'''רב שטנרבוך''' (מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו&quot;ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).<br /> * ה'''ברכת רפאל''' (פורים עמוד רמו) מתרץ ע&quot;פ דברי ה'''מהרי&quot;ל''' (שו&quot;ת מהרי&quot;ל נו) שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז:) &quot;אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו&quot;, ומכאן למד הראבי&quot;ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד.<br /> ===איניש===<br /> דרך המלך בביאור מילה זו היא אדם באשר הוא, כל אחד ואחד מהיהודים ללא חילוק והבדל, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, ה'''כתב סופר''' (פירוש למגילה ד&quot;ה ומעתה א&quot;ש) סבר אחרת והסביר שבמילה 'איניש' בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים 'איניש', ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.&lt;BR/&gt;<br /> פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי ה'''מהרש&quot;א'''. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא 'פוריא'. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר ה'''מהרש&quot;א''' (חידושי אגדות ד&quot;ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל '''שו&quot;ת יד חנוך''' (ד) מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה. <br /> ===לבסומי===<br /> ====להתבסם – לשתות למטרת הנאה====<br /> המילה לבסומי מופיעה לא מעט פעמים בש&quot;ס בהטיות שונות ובהקשרים רבים. לעיתים היא מופיעה בהקשר של שתיית משקאות משכרים, כמו בגמרא לעיל, אך היא מופיעה גם ביחס לאכילה (&quot;רווחא לבסימא שכיח&quot; (מגילה ז:)) וביחס למוזיקה (&quot;לבסומי קלא&quot; (סוכה נא:)). ממקורות אלו עולה שפירוש המילה הוא נעימות ומתיקות, וכן כתוב ב'''ערוך''' (ערך בסם השני 49) וב'''רש&quot;י''' (מגילה ז: ד&quot;ה רווחא).&lt;BR/&gt;<br /> מכוח הבנה זו, יש שהבינו שאופי החיוב של רבא הוא לשתות על מנת להנות ולשמוח ולא לצורך שכרות (כפי שנראה להלן). דבר זה עולה מדברי ה'''כלבו''' (מה), השולל הבנה שכוונת מאמרו של רבא היא להשתכר, ומסביר שהיקף החיוב הוא שתייה רק קצת מעבר לכמות הרגילה, כדי לשמוח ולשמח, וכן עולה מדברי ה'''קרבן נתנאל''' (מגילה ד&quot;ה פירש&quot;י להשתכר), מדברי ה'''של&quot;ה''' (תצוה תורה אור כב) ומדברי '''בעל יסוד ושורש העבודה''' (יב ז).<br /> =====מתיקות בעלמא=====<br /> הסבר נוסף נמצא בדברי ה'''נצי&quot;ב מוולוז'ין''' ב'העמק שאלה' (שאילתא ס&quot;ז סימן יב) בשם '''רד&quot;ל'''. על פי דבר '''הנצי&quot;ב''', ניתן לצאת ידי חובת ההתבסמות בפורים בגם באכילת מיני תרגימא מתוקים בעלמא. אך דבריו מעט קשים ולא ברור כיצד יכול להגיע אדם למצב של 'לא ידע' (עבור כל אחד מהגדרים לעיל [הפניה]) כתוצאה מאכילת מיני תרגימא בלבד. <br /> ====להשתכר====<br /> למרות שעל פניו משמעות הביטוי 'בסומי' במובנו הרחב הוא כפי שראינו לעיל, הסבירו '''רש&quot;י''' (מגילה ז: ד&quot;ה &quot;לאבסומי&quot;) ו'''ר&quot;ח''' (מגילה ז: ד&quot;ה בסימא) שכוונתו בסוגייתנו היא השתכרות של ממש. כך פסקו ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), בעל '''ספר המנהגים''' (פג), ה'''טור''' (אורח חיים תרצה) וה'''בית יוסף''' (אורח חיים תרצה א-ב) וכן ביאר [אני משתמש במילה הזו בכוונה מכיוון שכך הב&quot;ח מבאר את הגמרא אך פוסק אחרת] ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב).&lt;BR/&gt;<br /> מדברים אלו נראה שאופי החיוב הוא אינו השמחה שבשתייה כי אם איבוד הדעת שבשכרות. <br /> ===עד===<br /> בכל פעם שמופיע המילה &quot;עד&quot;, יש לשאול האם מדובר עד בכלל או לא עד בכלל, או במקרה שלנו, האם יש להגיע למצב של &quot;לא ידע&quot; (עבור גדריו השונים, כפי שנראה לעיל), כלומר &quot;לא ידע&quot; הוא גֶדֶר החיוב, או שמא אפשר להגיע עד עליו אך לא להוסיף, כלומר &quot;לא ידע&quot; משמש כגָדֵר לחיוב, או בכלל אפשרות נוספת.&lt;BR/&gt;<br /> ההבנה הפשוטה והרווחת היא שמדובר בגֶדֶר המורה עד מתי יש לשתות וכך עולה מדברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) וכמו&quot;כ, בפשטות, בהבנת כל מי שסתם בנושא. אך יש שהבינו את זאת אחרת.<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כגבול====<br /> ה'''יד אפרים''' (אורח חיים תרצה) כותב באופן מפורש שהחיוב הוא עד ולא עד בכלל, שלשיטתו מהות החיוב היא לתת שבח והודאה לקב&quot;ה על הניסים, ובמקום של &quot;לא ידע&quot; לא יכול האדם לתתשבח והודאה וממילא לא חייבוהו חכמים חכמים בכך. האדם צריך להגיע עד לשלב קודם ולא לעבור, וכך עולה גם מדברי ה'''ט&quot;ז''' (אורח חיים תרצה א)<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כפטור====<br /> אמנם ניתן לפרש את ה'''ט&quot;ז''' (אורח חיים תרצה א) בדרך נוספת, בה הולך בהדיא ה'''שפת אמת''' (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש). ע&quot;פ שיטה זו אין עניין דווקא להגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; אלא שעל האדם מוטלת חובה לעסוק במשתה כל היום, וברגע שהוא מגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; הוא נפטר מהחיוב. אבל מ&quot;מ אם עסק במשתה יצא גם עם לא הגיע לכלל שיעור זה<br /> ב'''עמק הברכה''' הובא בשם ה'''גר&quot;י סלנטר''' (למצוא) ביאור דומה. לשיטתו ביום פורים מוטל על הגברא חיוב לשתות יין כל הזמן, אלא שכאשר הוא מגיע למדרגה הגבוהה (ככל הנראה הוא סובר כך [הפניה]) של &quot;לא ידע&quot; הוא נחשב כשוטה ושיכור הפטור מהמצוות וממילא נפטר אף ממצווה זו של שתייה.&lt;BR/&gt;<br /> הנפק&quot;מ בין שני הביאורים היא מה דינו של אדם שהגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; והתפכח בעוד היום גדול. ע&quot;פ ה'''שפת אמת''' הוא יהיה פטור מלשתות שוב, שהרי מילא את חובו. ואילו ע&quot;פ ה'''גר&quot;י סלנטר''' יהיה חייב, שהרי פטורו הזמני חלף<br /> ===דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב===<br /> יש כמה שיטות כיצד צריכה לבוא אי הידיעה בין המן למרדכי<br /> * לא להבדיל בין רשעותו של המן לצדיקותו של מרדכי, שכרות הקרובה לאיבוד הדעת ולשכרותו של לוט. שיטה זו מובאת בדברי ה'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), ה'''מהרש&quot;א''' (חידושי אגדות ז: ד&quot;ה מיחייב), ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב), ב'''שו&quot;ת דברי יציב''' (אורח חיים רצו ג) וב'''תשובות והנהגות''' (ד קעג)<br /> * &quot;ארור המן&quot; ו&quot;ברוך מרדכי&quot; עולים בגימטריא 502, ואי הידיעה היא חוסר היכולת לחשב שיוויון זה כראוי. שיטה זו מובאת ב'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), ב'''מהרי&quot;ל''' (הלכות פורים ד&quot;ה אמר), ב'''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה י א) וכן כתוב בספר '''המנהגים דבי מהר&quot;ם''' (סדר פורים ד&quot;ה נחזור לעניין)<br /> * היה בזמנם פיוט שבית אחד נגמר ב&quot;ארור המן&quot; ואחר אחר ב&quot;ברוך מרדכי&quot; וה&quot;לא ידע&quot; הוא חוסר היכולת לשיר את השיר כיאות. שיטה זו מובאת ב'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), וכמו&quot;כ עולה מדברי '''תוספות''' (מגילה ז: ד&quot;ה דלא) ומדברי ה'''ר&quot;ן''' (על הרי&quot;ף מגילה ג: ד&quot;ה דאמרינן)<br /> * שילך לישון, וכאשר ישן לא יבדיל אפילו בין ארור המן לברוך מרדכי, וכן עולה מדברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), וכן כתוב ב'''שו&quot;ת להורות נתן''' (א לב ד)<br /> ==שיטת רבה==<br /> כאמור לעיל, לאחר דברי רבא מובא סיפור ממנו עולה מסר הפוך לדברי רבא, ואכן פסק רבינו אפרים שהובא במספר מקומות ('''ר&quot;ן על הרי&quot;ף''' מגילה ג: ד&quot;ה ואמרינן, '''בעל המאור''' מגילה ג:, '''אהל מעד''' מועד קטן ב ז, '''שבולי הלקט''' רא) שדברי רבא נדחים מההלכה בשל סיפור זה וכן פסק גם ה'''מאירי''' (מגילה ז: ד&quot;ה חייב) וה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב). <br /> ה'''פרי מגדים''' (אורח חיים תרצה ב) מקשה על שיטת '''רבינו אפרים''', שהרי אם אכן הסיפור היה נועד לדחות את דברי רבא כאשר רבה היה מזמין את רבי זירא בשנה האחרת היה רבי זירא דוחה אותו מסיבות מהותיות ולא מסיבות טכניות כפי שאכן מסופר בגמרא (מגילה ז:). הפרי מגדים מסיק מהגמרא אפילו את ההיפך, מכך שבאופן עקרוני אנו רואים שגדולי האמוראים נהגו לשתות עד שכרות גבוהה ביותר ונמנעו מכך רק מסיבות טכניות נלמד שיש להבין את מימרת רבא כפשטה ושיש לשתות ולהשתכר.<br /> ויש לתרץ את הקושיה הזו מדברי ה'''ב&quot;ח'''. ה'''ב&quot;ח''' לא אומר שעצם הסיפור דוחה את מימרת רבא אלא שהמיקום של הסיפור בסוגיא בא בכדי ללמדנו על ההשלכות הקשות של השכרות וממילא לדחות את דברי רבא. כלומר, דברי רבא לא נדחים משיטת רבי זירא כי אם משיטת מסדר התלמוד.<br /> ==חובת היום או חובת סעודה==<br /> כפי שראינו לעיל (הפניה) ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב) דוחה את רבא להלכה מכוח הסיפור המופיע לאחריו. לכאורה, לאחר שנדחתה מימרת רבא היה לנו לומר שאין כל חיוב שתייה מיוחד בפורים, אלא שה'''ב&quot;ח''' כותב שבכל זאת, אע&quot;פ שדברי רבא נדחו להלכה, יש לשתות בפורים הרבה יותר מלימודו (ר&quot;ל, הרגלו), וממילא נשאלת השאלה מהיכן נובע חיוב שתייה זה.<br /> בכדי לענות על שאלה זו, נלך שלב אחד אחורה ונשאל מהו אופיו של החיוב לשתות בפורים. האם הוא פרט בדיני סעודת פורים או שהוא דין עצמאי החל כל היום כולו. אם נאמר דין מחודש עצמאי בפורים יהיה קשה על ה'''ב&quot;ח''', אך עם נאמר שחיוב זה נובע ממצוות משתה ושמחה ממילא יהיה סביר לטעון שלא גרע מכל סעודת יו&quot;ט בה יש חיוב שתייה ואע&quot;פ שאין חיוב מיוחד להגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; בכל זאת יש מצווה לשתות בכדי לשמוח.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) מדבר על הצורך לשתות יין כאשר הוא מגדיר את חובת סעודת פורים, וממילא עולה מדבריו שדין זה הוא פרט בדיני הסעודה, וכך עולה מדברי ה'''ראבי&quot;ה''' ודעימיה (שזכרנו לעיל, הפניה) האומר שדין שתיה הוא למצוה ולא לעכב, משמע מדבריו שדין זה הוא חלק ממצווה יותר רחבה ששייך לומר שהוא מעכב או לא בקיומה. הכותרת של סימן תרצה באורח חיים בו מופיע החיוב לשתות הוא &quot;דיני סעודת פורים&quot; וממילא שגם המחבר סובר שזהו פרט בדיני הסעודה.&lt;BR/&gt;<br /> מאידך, ב'''מחזור ויטרי''' (תסה) מופיע פיוט הנקרא &quot;ליל שיכורים&quot;, וממילא אי אפשר לומר שהוא סובר שהשתייה היא מדיני הסעודה שהרי לית מאן לדפליג על רבא (מגילה ז:) שאמר שסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. וכן עולה מדברי ה'''שפת אמת''' (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש).&lt;BR/&gt;<br /> ניתן לומר שמחלוקת זו תלויה בגדר מצוות השמחה בפורים. נחלקו ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמ&quot;א''' (אורח חיים תרצו ד) האם יש אבלות נוהגת בפורים או לא. ה'''שו&quot;ע''' אומר שהיא נוהגת וממילא יוצא שלא נגדיר את פורים כיום שמח, ואכן ראינו לעיל בשיטתו שחיוב השתייה הוא דין בגדרי הסעודה בלבד, לעומת זאת ה'''רמ&quot;א''' חולק וסובר שאבלות לא נוהגת בפורים. מחלוקת זו מופיע באופן יותר ברור באחרונים, ה'''גרי&quot;ד סולובייצ'יק''' (הררי קדם א רד) סובר שאין שמחה בפורים אלא שיש דין בפורים לעשות סעודה ולשמוח בה, ולעומתו ה'''מנחת אשר''' (מועדים פורים כח ז) סובר שכל פורים מוגדר כיום שמח שהרי נאמר &quot;ימי משתה ושמחה&quot;.<br /> ==ביאור שיטת ה'''רמב&quot;ם'''==<br /> מפשט דברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) עולה שיש חיוב להשתכר עד כדי הרדמות, שזהו כמובן שיעור מאוד גבוה. אך קשה כיצד יתכן שה'''רמב&quot;ם''' יחייב שתייה ושכרות בקנה מידה גבוה בעוד שבמקומות אחרים בכתביו (דעות ה ג, יו&quot;ט ו כ, מורה נבוכים נ ג ח) נראה שהוא סובר ששכרות היא רעה גדולה, ושאי אפשר לעבוד את ה' מתוך שכרות ושהמשתכר הרי זה מחלל את ה' ועוד כיו&quot;ב.<br /> ===החרגת פורים מהמערכת===<br /> ניתן לומר שפורים חלים כללים שונים במעט מאשר בשאר השנה כולה, וכך עולה מדברי ה'''גרי&quot;ז''' המובאים ב'''עמק הברכה''' (קכו.) המחלק בשיטת ה'''רמב&quot;ם''' בין חובת השתייה ביו&quot;ט לחובת השתייה בפורים. בעוד שביו&quot;ט העיקר הוא לשמוח והיין משמש רק ככלי להגיע לשמחה, בפורים מעשה המצווה הוא השתיה כשלעצמה ללא שום תכלית ומטרה של שמחה, מעין גזירת הכתוב שכזו. ומכוח זה אפשר במובן מסוים להחריג את פורים משאר השנה ולהסביר את ה'''רמב&quot;ם'''<br /> ===גדר שכרות אחר===<br /> ה'''רמ&quot;א''' (אורח חיים תרצה ב) מביא שיטה שאומרת שאפשר לשתות מעט ואז ללכת לישון, וכן כתוב ב'''ילקוט יוסף''' (אורח חיים תרצה). המקור היחיד בראשונים לשינה בפורים הוא ה'''רמב&quot;ם''' וממילא נראה שהם פוסקים כמותו וממילא מפרשים אותו. ברור שהם הבינו שדבריו מצמצמים מאוד את חיוב השתייה ונשאלת השאלה כיצד<br /> ונראה לומר שאין כוונת ה'''רמב&quot;ם''' שצריך לשתות עד שיירדם מכוח השכרות אלא שישתכר וירדם לאחר מכן, כלומר האדם נדרש לעשות שתי פעולות: להשתכר וללכת לישון.&lt;BR/&gt;<br /> עדיין קשה שהרי גם אם אין צורך להשתכר עד כדי הרדמות עדיין לכאורה ישנה החובה להשתכר, דבר הנראה על פניו שלילי בדברי ה'''רמב&quot;ם''' וגם אינו עולה בקנה אחד עם מפרשיו שהובאו לעיל. אפשר לתרץ שיש ברמב&quot;ם שני מונחי שכרות שונים, אחד ראינו לעיל והוא זה שה'''רמב&quot;ם''' מגנה בחריפות מרובה, והשני מופיע בהלכות תפילה (תפילה ד יז) כאשר ה'''רמב&quot;ם''' מגדיר את מדרגתו של שיכור האסור בתפילה ככזה שאינו יכול לעמוד בפני מלך, מדרגת שכרות שאינה גבוהה. אפשר להסביר שחיוב השכרות בפורים הוא להגיע למצב של אי יכולת עמידה לפני מלך בלבד ובזה תורץ ה'''רמב&quot;ם'''<br /> [[קטגוריה:משתה ושמחה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6135 2016-06-10T09:27:32Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||מגילה ז ב||מגילה ב טו|אורח חיים תרצה ב}}<br /> בעניין מצוות השתייה הנהוגה בפורים: גדריה, היקפה ודיניה<br /> ==גמרא + מעשה לסתור==<br /> במסכת '''מגילה''' (ז:), מביאה הגמרא את דברי רבא, מהם נובע דין שתיית משקאות משכרים בפורים: &quot;מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי&quot;. לאחר מכן, הגמרא מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו (איבסום, בלשון הגמרא). תוך כדי הא, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש. (ידוע העניין שישנם חילופי גרסאות המחליפות את רבא ברבה, להיפך, או גם וגם ויש הרואים בכך דבר בעל השפעה על מהלך הסוגיא. במאמר זה לא נתייחס לעניין זה.)&lt;BR/&gt;<br /> נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות הרסניות. יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא. נדון בדבריהם:<br /> ==שיטת רבא==<br /> ה'''רי&quot;ף''' (מגילה ג:) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן. כמותו גם ה'''רא&quot;ש''' (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו. וכן צוטטו דברי רבא בלבד ב'''ראב&quot;ן''' (מגילה ד&quot;ה תני רב יוסף), ב'''רוקח''' (הלכות פורים רלז), ב'''פסקי הרי&quot;ד''' (מגילה ז: ד&quot;ה אמר רבא) וב'''שו&quot;ע''' (אורח חיים תרצה ב).<br /> אך גם לאחר שההלכה נפסקה כרבא אל מול המעשה לסתור, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא. נראה כי אף שלכאורה כוונתו היא פשוטה ומובנת, כמעט על כל מילה בדברי רבא נחלקו הפוסקים והפרשנים כיצד לבארה, כאשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו.<br /> ===מיחייב – מצווה או חיוב===<br /> מפשט לשון רבא על פניהם, נראה כי הוא רואה את השתייה בפורים כחיוב, ואכן כך נראה מרוב הפוסקים שלא ניתן לפורטם כי רבים הם, ויהיו בעיניכם כאילו הייתי פורטם. המרכזיים שבפוסקים שפסקו כשיטה זו הם ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), ה'''טור''' (אורח חיים תרצה) וה'''ריא&quot;ז''' (מגילה א ד). &lt;BR/&gt;<br /> ברם, ה'''ראבי&quot;ה''' (תקסד) פוסק באופן שונה, ומסביר שעניין שתייה בפורים הוא רק למצווה בעלמא ולא לעיכוב. דבריו הובאו להלכה ב'''הגהות מיימוניות''' (מגילה ב טו ב), וכן פסק ה'''דרכי משה''' (אורח חיים תרצה א), ה'''אליה רבה''' (תרצה א), ה'''כף החיים''' (תרצה טו), וה'''ביאור הלכה''' (תרצה ד&quot;ה חייב), וכן הובא בספר '''מנהגי מהר&quot;ש מנוישטט''' (קלא).&lt;BR/&gt;<br /> מכך שה'''ראבי&quot;ה''' שולל את היותו של דין זה מעכב, נראה כי הוא סובר שדין השתייה אינו דין עצמאי אלא חלק מדין רחב יותר, ועוד עי&quot;ל (הפניה לחלק על החקירה האם מדובר על חובת היום או חובת סעודה). <br /> ====קושיית ערוך השולחן====<br /> על שיטתו של ה'''ראבי&quot;ה''' מקשה בעל ערוך השולחן (אורח חיים תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי 'מיחייב' – ממנו עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא. קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים:<br /> * ישנם מקומות בהם הניסוח הוא בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא &quot;חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב&quot; ('''ילקוט שמעוני''' דברים תתל ד&quot;ה פנים). וכן תירץ ה'''רב שטנרבוך''' (מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו&quot;ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).<br /> * ה'''ברכת רפאל''' (פורים עמוד רמו) מתרץ ע&quot;פ דברי ה'''מהרי&quot;ל''' (שו&quot;ת מהרי&quot;ל נו) שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז:) &quot;אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו&quot;, ומכאן למד הראבי&quot;ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד.<br /> ===איניש===<br /> דרך המלך בביאור מילה זו היא אדם באשר הוא, כל אחד ואחד מהיהודים ללא חילוק והבדל, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, ה'''כתב סופר''' (פירוש למגילה ד&quot;ה ומעתה א&quot;ש) סבר אחרת והסביר שבמילה 'איניש' בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים 'איניש', ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.&lt;BR/&gt;<br /> פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי ה'''מהרש&quot;א'''. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא 'פוריא'. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר ה'''מהרש&quot;א''' (חידושי אגדות ד&quot;ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל '''שו&quot;ת יד חנוך''' (ד) מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה. <br /> ===לבסומי===<br /> ====להתבסם – לשתות למטרת הנאה====<br /> המילה לבסומי מופיעה לא מעט פעמים בש&quot;ס בהטיות שונות ובהקשרים רבים. לעיתים היא מופיעה בהקשר של שתיית משקאות משכרים, כמו בגמרא לעיל, אך היא מופיעה גם ביחס לאכילה (&quot;רווחא לבסימא שכיח&quot; (מגילה ז:)) וביחס למוזיקה (&quot;לבסומי קלא&quot; (סוכה נא:)). ממקורות אלו עולה שפירוש המילה הוא נעימות ומתיקות, וכן כתוב ב'''ערוך''' (ערך בסם השני 49) וב'''רש&quot;י''' (מגילה ז: ד&quot;ה רווחא).&lt;BR/&gt;<br /> מכוח הבנה זו, יש שהבינו שאופי החיוב של רבא הוא לשתות על מנת להנות ולשמוח ולא לצורך שכרות (כפי שנראה להלן). דבר זה עולה מדברי ה'''כלבו''' (מה), השולל הבנה שכוונת מאמרו של רבא היא להשתכר, ומסביר שהיקף החיוב הוא שתייה רק קצת מעבר לכמות הרגילה, כדי לשמוח ולשמח, וכן עולה מדברי ה'''קרבן נתנאל''' (מגילה ד&quot;ה פירש&quot;י להשתכר), מדברי ה'''של&quot;ה''' (תצוה תורה אור כב) ומדברי '''בעל יסוד ושורש העבודה''' (יב ז).<br /> =====מתיקות בעלמא=====<br /> הסבר נוסף נמצא בדברי ה'''נצי&quot;ב מוולוז'ין''' ב'העמק שאלה' (שאילתא ס&quot;ז סימן יב) בשם '''רד&quot;ל'''. על פי דבר '''הנצי&quot;ב''', ניתן לצאת ידי חובת ההתבסמות בפורים בגם באכילת מיני תרגימא מתוקים בעלמא. אך דבריו מעט קשים ולא ברור כיצד יכול להגיע אדם למצב של 'לא ידע' (עבור כל אחד מהגדרים לעיל [הפניה]) כתוצאה מאכילת מיני תרגימא בלבד. <br /> ====להשתכר====<br /> למרות שעל פניו משמעות הביטוי 'בסומי' במובנו הרחב הוא כפי שראינו לעיל, הסבירו '''רש&quot;י''' (מגילה ז: ד&quot;ה &quot;לאבסומי&quot;) ו'''ר&quot;ח''' (מגילה ז: ד&quot;ה בסימא) שכוונתו בסוגייתנו היא השתכרות של ממש. כך פסקו ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), בעל '''ספר המנהגים''' (פג), ה'''טור''' (אורח חיים תרצה) וה'''בית יוסף''' (אורח חיים תרצה א-ב) וכן ביאר [אני משתמש במילה הזו בכוונה מכיוון שכך הב&quot;ח מבאר את הגמרא אך פוסק אחרת] ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב).&lt;BR/&gt;<br /> מדברים אלו נראה שאופי החיוב הוא אינו השמחה שבשתייה כי אם איבוד הדעת שבשכרות. <br /> ===עד===<br /> בכל פעם שמופיע המילה &quot;עד&quot;, יש לשאול האם מדובר עד בכלל או לא עד בכלל, או במקרה שלנו, האם יש להגיע למצב של &quot;לא ידע&quot; (עבור גדריו השונים, כפי שנראה לעיל), כלומר &quot;לא ידע&quot; הוא גֶדֶר החיוב, או שמא אפשר להגיע עד עליו אך לא להוסיף, כלומר &quot;לא ידע&quot; משמש כגָדֵר לחיוב, או בכלל אפשרות נוספת.&lt;BR/&gt;<br /> ההבנה הפשוטה והרווחת היא שמדובר בגֶדֶר המורה עד מתי יש לשתות וכך עולה מדברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) וכמו&quot;כ, בפשטות, בהבנת כל מי שסתם בנושא. אך יש שהבינו את זאת אחרת.<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כגבול====<br /> ה'''יד אפרים''' (אורח חיים תרצה) כותב באופן מפורש שהחיוב הוא עד ולא עד בכלל, שלשיטתו מהות החיוב היא לתת שבח והודאה לקב&quot;ה על הניסים, ובמקום של &quot;לא ידע&quot; לא יכול האדם לתתשבח והודאה וממילא לא חייבוהו חכמים חכמים בכך. האדם צריך להגיע עד לשלב קודם ולא לעבור, וכך עולה גם מדברי ה'''ט&quot;ז''' (אורח חיים תרצה א)<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כפטור====<br /> אמנם ניתן לפרש את ה'''ט&quot;ז''' (אורח חיים תרצה א) בדרך נוספת, בה הולך בהדיא ה'''שפת אמת''' (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש). ע&quot;פ שיטה זו אין עניין דווקא להגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; אלא שעל האדם מוטלת חובה לעסוק במשתה כל היום, וברגע שהוא מגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; הוא נפטר מהחיוב. אבל מ&quot;מ אם עסק במשתה יצא גם עם לא הגיע לכלל שיעור זה<br /> ב'''עמק הברכה''' הובא בשם ה'''גר&quot;י סלנטר''' (למצוא) ביאור דומה. לשיטתו ביום פורים מוטל על הגברא חיוב לשתות יין כל הזמן, אלא שכאשר הוא מגיע למדרגה הגבוהה (ככל הנראה הוא סובר כך [הפניה]) של &quot;לא ידע&quot; הוא נחשב כשוטה ושיכור הפטור מהמצוות וממילא נפטר אף ממצווה זו של שתייה.&lt;BR/&gt;<br /> הנפק&quot;מ בין שני הביאורים היא מה דינו של אדם שהגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; והתפכח בעוד היום גדול. ע&quot;פ ה'''שפת אמת''' הוא יהיה פטור מלשתות שוב, שהרי מילא את חובו. ואילו ע&quot;פ ה'''גר&quot;י סלנטר''' יהיה חייב, שהרי פטורו הזמני חלף<br /> ===דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב===<br /> יש כמה שיטות כיצד צריכה לבוא אי הידיעה בין המן למרדכי<br /> * לא להבדיל בין רשעותו של המן לצדיקותו של מרדכי, שכרות הקרובה לאיבוד הדעת ולשכרותו של לוט. שיטה זו מובאת בדברי ה'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), ה'''מהרש&quot;א''' (חידושי אגדות ז: ד&quot;ה מיחייב), ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב), ב'''שו&quot;ת דברי יציב''' (אורח חיים רצו ג) וב'''תשובות והנהגות''' (ד קעג)<br /> * &quot;ארור המן&quot; ו&quot;ברוך מרדכי&quot; עולים בגימטריא 502, ואי הידיעה היא חוסר היכולת לחשב שיוויון זה כראוי. שיטה זו מובאת ב'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), ב'''מהרי&quot;ל''' (הלכות פורים ד&quot;ה אמר), ב'''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה י א) וכן כתוב בספר '''המנהגים דבי מהר&quot;ם''' (סדר פורים ד&quot;ה נחזור לעניין)<br /> * היה בזמנם פיוט שבית אחד נגמר ב&quot;ארור המן&quot; ואחר אחר ב&quot;ברוך מרדכי&quot; וה&quot;לא ידע&quot; הוא חוסר היכולת לשיר את השיר כיאות. שיטה זו מובאת ב'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), וכמו&quot;כ עולה מדברי '''תוספות''' (מגילה ז: ד&quot;ה דלא) ומדברי ה'''ר&quot;ן''' (על הרי&quot;ף מגילה ג: ד&quot;ה דאמרינן)<br /> * שילך לישון, וכאשר ישן לא יבדיל אפילו בין ארור המן לברוך מרדכי, וכן עולה מדברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), וכן כתוב ב'''שו&quot;ת להורות נתן''' (א לב ד)<br /> ==שיטת רבה==<br /> כאמור לעיל, לאחר דברי רבא מובא סיפור ממנו עולה מסר הפוך לדברי רבא, ואכן פסק רבינו אפרים שהובא במספר מקומות ('''ר&quot;ן על הרי&quot;ף''' מגילה ג: ד&quot;ה ואמרינן, '''בעל המאור''' מגילה ג:, '''אהל מעד''' מועד קטן ב ז, '''שבולי הלקט''' רא) שדברי רבא נדחים מההלכה בשל סיפור זה וכן פסק גם ה'''מאירי''' (מגילה ז: ד&quot;ה חייב) וה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב). <br /> ה'''פרי מגדים''' (אורח חיים תרצה ב) מקשה על שיטת '''רבינו אפרים''', שהרי אם אכן הסיפור היה נועד לדחות את דברי רבא כאשר רבה היה מזמין את רבי זירא בשנה האחרת היה רבי זירא דוחה אותו מסיבות מהותיות ולא מסיבות טכניות כפי שאכן מסופר בגמרא (מגילה ז:). הפרי מגדים מסיק מהגמרא אפילו את ההיפך, מכך שבאופן עקרוני אנו רואים שגדולי האמוראים נהגו לשתות עד שכרות גבוהה ביותר ונמנעו מכך רק מסיבות טכניות נלמד שיש להבין את מימרת רבא כפשטה ושיש לשתות ולהשתכר.<br /> ויש לתרץ את הקושיה הזו מדברי ה'''ב&quot;ח'''. ה'''ב&quot;ח''' לא אומר שעצם הסיפור דוחה את מימרת רבא אלא שהמיקום של הסיפור בסוגיא בא בכדי ללמדנו על ההשלכות הקשות של השכרות וממילא לדחות את דברי רבא. כלומר, דברי רבא לא נדחים משיטת רבי זירא כי אם משיטת מסדר התלמוד.<br /> ==חובת היום או חובת סעודה==<br /> כפי שראינו לעיל (הפניה) ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב) דוחה את רבא להלכה מכוח הסיפור המופיע לאחריו. לכאורה, לאחר שנדחתה מימרת רבא היה לנו לומר שאין כל חיוב שתייה מיוחד בפורים, אלא שה'''ב&quot;ח''' כותב שבכל זאת, אע&quot;פ שדברי רבא נדחו להלכה, יש לשתות בפורים הרבה יותר מלימודו (ר&quot;ל, הרגלו), וממילא נשאלת השאלה מהיכן נובע חיוב שתייה זה.<br /> בכדי לענות על שאלה זו, נלך שלב אחד אחורה ונשאל מהו אופיו של החיוב לשתות בפורים. האם הוא פרט בדיני סעודת פורים או שהוא דין עצמאי החל כל היום כולו. אם נאמר דין מחודש עצמאי בפורים יהיה קשה על ה'''ב&quot;ח''', אך עם נאמר שחיוב זה נובע ממצוות משתה ושמחה ממילא יהיה סביר לטעון שלא גרע מכל סעודת יו&quot;ט בה יש חיוב שתייה ואע&quot;פ שאין חיוב מיוחד להגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; בכל זאת יש מצווה לשתות בכדי לשמוח.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) מדבר על הצורך לשתות יין כאשר הוא מגדיר את חובת סעודת פורים, וממילא עולה מדבריו שדין זה הוא פרט בדיני הסעודה, וכך עולה מדברי ה'''ראבי&quot;ה''' ודעימיה (שזכרנו לעיל, הפניה) האומר שדין שתיה הוא למצוה ולא לעכב, משמע מדבריו שדין זה הוא חלק ממצווה יותר רחבה ששייך לומר שהוא מעכב או לא בקיומה. הכותרת של סימן תרצה באורח חיים בו מופיע החיוב לשתות הוא &quot;דיני סעודת פורים&quot; וממילא שגם המחבר סובר שזהו פרט בדיני הסעודה.&lt;BR/&gt;<br /> מאידך, ב'''מחזור ויטרי''' (תסה) מופיע פיוט הנקרא &quot;ליל שיכורים&quot;, וממילא אי אפשר לומר שהוא סובר שהשתייה היא מדיני הסעודה שהרי לית מאן לדפליג על רבא (מגילה ז:) שאמר שסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. וכן עולה מדברי ה'''שפת אמת''' (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש).&lt;BR/&gt;<br /> ניתן לומר שמחלוקת זו תלויה בגדר מצוות השמחה בפורים. נחלקו ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמ&quot;א''' (אורח חיים תרצו ד) האם יש אבלות נוהגת בפורים או לא. ה'''שו&quot;ע''' אומר שהיא נוהגת וממילא יוצא שלא נגדיר את פורים כיום שמח, ואכן ראינו לעיל בשיטתו שחיוב השתייה הוא דין בגדרי הסעודה בלבד, לעומת זאת ה'''רמ&quot;א''' חולק וסובר שאבלות לא נוהגת בפורים. מחלוקת זו מופיע באופן יותר ברור באחרונים, ה'''גרי&quot;ד סולובייצ'יק''' (הררי קדם א רד) סובר שאין שמחה בפורים אלא שיש דין בפורים לעשות סעודה ולשמוח בה, ולעומתו ה'''מנחת אשר''' (מועדים פורים כח ז) סובר שכל פורים מוגדר כיום שמח שהרי נאמר &quot;ימי משתה ושמחה&quot;.<br /> ==ביאור שיטת ה'''רמב&quot;ם'''==<br /> מפשט דברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) עולה שיש חיוב להשתכר עד כדי הרדמות, שזהו כמובן שיעור מאוד גבוה. אך קשה כיצד יתכן שה'''רמב&quot;ם''' יחייב שתייה ושכרות בקנה מידה גבוה בעוד שבמקומות אחרים בכתביו (דעות ה ג, יו&quot;ט ו כ, מורה נבוכים נ ג ח) נראה שהוא סובר ששכרות היא רעה גדולה, ושאי אפשר לעבוד את ה' מתוך שכרות ושהמשתכר הרי זה מחלל את ה' ועוד כיו&quot;ב.<br /> ===החרגת פורים מהמערכת===<br /> ניתן לומר שפורים חלים כללים שונים במעט מאשר בשאר השנה כולה, וכך עולה מדברי ה'''גרי&quot;ז''' המובאים ב'''עמק הברכה''' (קכו.) המחלק בשיטת ה'''רמב&quot;ם''' בין חובת השתייה ביו&quot;ט לחובת השתייה בפורים. בעוד שביו&quot;ט העיקר הוא לשמוח והיין משמש רק ככלי להגיע לשמחה, בפורים מעשה המצווה הוא השתיה כשלעצמה ללא שום תכלית ומטרה של שמחה, מעין גזירת הכתוב שכזו. ומכוח זה אפשר במובן מסוים להחריג את פורים משאר השנה ולהסביר את ה'''רמב&quot;ם'''<br /> ===גדר שכרות אחר===<br /> ה'''רמ&quot;א''' (אורח חיים תרצה ב) מביא שיטה שאומרת שאפשר לשתות מעט ואז ללכת לישון, וכן כתוב ב'''ילקוט יוסף''' (אורח חיים תרצה). המקור היחיד בראשונים לשינה בפורים הוא ה'''רמב&quot;ם''' וממילא נראה שהם פוסקים כמותו וממילא מפרשים אותו. ברור שהם הבינו שדבריו מצמצמים מאוד את חיוב השתייה ונשאלת השאלה כיצד<br /> ונראה לומר שאין כוונת ה'''רמב&quot;ם''' שצריך לשתות עד שיירדם מכוח השכרות אלא שישתכר וירדם לאחר מכן, כלומר האדם נדרש לעשות שתי פעולות: להשתכר וללכת לישון.&lt;BR/&gt;<br /> עדיין קשה שהרי גם אם אין צורך להשתכר עד כדי הרדמות עדיין לכאורה ישנה החובה להשתכר, דבר הנראה על פניו שלילי בדברי ה'''רמב&quot;ם''' וגם אינו עולה בקנה אחד עם מפרשיו שהובאו לעיל. אפשר לתרץ שיש ברמב&quot;ם שני מונחי שכרות שונים, אחד ראינו לעיל והוא זה שה'''רמב&quot;ם''' מגנה בחריפות מרובה, והשני מופיע בהלכות תפילה (תפילה ד יז) כאשר ה'''רמב&quot;ם''' מגדיר את מדרגתו של שיכור האסור בתפילה ככזה שאינו יכול לעמוד בפני מלך, מדרגת שכרות שאינה גבוהה. אפשר להסביר שחיוב השכרות בפורים הוא להגיע למצב של אי יכולת עמידה לפני מלך בלבד ובזה תורץ ה'''רמב&quot;ם'''<br /> [[קטגוריה:משתה ושמחה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%AA_%D7%90%D7%91%D7%93%D7%94_%D7%9C%D7%A1%D7%A4%D7%A7_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&diff=6134 2016-06-10T09:26:00Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|מכשירין ב ז|כתובות טו:||איסורי ביאה טו כו|אבן העזר ד לד}}<br /> השבת אבדה לאדם שמוגדר כספק ישראל ע&quot;פ דין רוב ויסודות גדרי השבת אבדה<br /> ==בסיס הסוגיא==<br /> הגמרא ([http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?id=1850 כתובות טו:]) מביאה משנה ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9F_%D7%91_%D7%96 מכשירין ב ז]) העוסקת בדיני תינוק [[אסופי|אסופי]] שנמצא ברחובה של עיר. על פי דברי המשנה, אם מדובר בעיר שרובה ישראל או בעיר שחצי מתושביה יהודים וחציים גויים בדיוק, התינוק נחשב לישראל רגיל. לאחר מכן, שואלת הגמרא מה היא הנפקא מינה מדין זה ומהו ההבדל בין המקרים בסופו של דבר. הגמרא משיבה שבעוד שאבידתו של [[אסופי|אסופי]] אשר נמצא בעיר שרובה ישראל תושב לו כלישראל רגיל, אבידתו של [[אסופי|אסופי]] שנמצא בעיר שהיא מחצה על מחצה לא תושב לו. הגמרא הזו נפסקה להלכה כפשטה ב'''רמב&quot;ם''' ([http://www.mechon-mamre.org/i/5115.htm איסורי ביאה טו כו] ) וב'''שו&quot;ע''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9727&amp;st=&amp;pgnum=34 אה&quot;ע ד לד]).&lt;BR/&gt;<br /> ראשונים רבים, אליהם נתייחס ([[#תירוצים לקושיית הפתיחה|בהמשך]]), מקשים כיצד יתכן שמשיבים לתינוק כזה את אבדתו, הרי קיימא לן שפוסקים כשמואל בדיני ([http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=305&amp;amud=184&amp;fs=0 בבא בתרא צב.-:]) ונפסק להלכה ('''רמב&quot;ם''' [http://www.mechon-mamre.org/i/c116.htm מכירה טז ו], '''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&amp;st=&amp;pgnum=110 חו&quot;מ רלב כג]) ש[[אין הולכים בממון אחר הרוב|אין הולכים בממון אחר הרוב]] – מדוע שמקרה זה יהיה שונה ולא נאמר בו ש[[חזקת ממון|המוציא מחברו עליו הראיה]], וה[[אסופי|אסופי]] התינוק לשעבר חייב להוכיח את יהדותו כדי להוציא את האבידה מיד מוצאה?<br /> לפני שנחזור לעסוק בשאלה זו, נדון קודם כל ביסודות הסוגיא:<br /> ==השבת אבדה לגוי==<br /> מהגמרא שראינו לעיל, עולה באופן ברור שלא קיימת מצוות השבת אבדה לגוי. דין זה עולה באופן ישיר יותר משתי גמרות אחרות:<br /> *בגמרא בסנהדרין ([http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=306&amp;amud=152&amp;fs=0 עו:]) לומד '''רב יהודה בשם רב''' מהפסוק &quot;למען ספות הרוה את הצמאה&quot; (דברים כט יח) איסור מפורש על השבת אבדה לגוי.&lt;BR/&gt;<br /> *בגמרא בבבא קמא ([http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=226&amp;fs=0 קיג:]) לומד '''רב חמא בר גוריא''' בשם רב מהפסוק &quot;אבדת אחיך&quot;, שחיוב השבת אבדה נוהג אך ורק ביהודי – ולא בגוי.&lt;BR/&gt;<br /> מצינו, אם כן, שני מקורות שונים הנובעים ישירות מהפסוקים לכך שאין צורך, ואולי אף אסור, להשיב אבדה לבעליה הגוי. אך קשה, מדוע ישנו צורך בשני פסוקים כדי ללמוד את אותו הדין? נראה כי מכל פסוק עולה אופי אחר לדין שלא מחזירים אבדה לגוי, אופי שנעמוד עליו כעת.<br /> ===&quot;למען ספות הרוה&quot;===<br /> מהגמרא בסנהדרין עולה כי ישנו איסור של ממש להשיב אבדה לגוי. ה'''רמב&quot;ם''' ([http://www.mechon-mamre.org/i/b311.htm הלכות גזלה ואבדה פי&quot;א ה&quot;ג]) פסק גמרא זו להלכה, ונימק זאת בכך שהשבה כזו מהווה סיוע לרשעים. באופן דומה פסקו גם ה'''שו&quot;ע''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&amp;st=&amp;pgnum=193&amp;hilite= חו&quot;מ רסו א]), ה'''רמב&quot;ן''' (קידושין יז: ד&quot;ה ותמהני), '''רש&quot;י''' ([http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?id=1850 כתובות טו: ד&quot;ה להחזיר]), '''תוספות''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?id=1093&amp;vt=1&amp;fs=0 (יומא פה. ד&quot;ה להחזיר)], ה'''ר&quot;ן''' (כתובות טו: ד&quot;ה אם רוב), ה'''רי&quot;ד''' (פסקי הרי&quot;ד סנהדרין עו: ד&quot;ה אמר רב) וה'''ריא&quot;ז''' (פסקי ריא&quot;ז סנהדרין ט א ט).<br /> ===&quot;אחיך&quot; – למעט נוכרי===<br /> מהגמרא בבבא קמא עולה כי אמנם לא קיים איסור השבת אבדה לגוי, אך גם אין חיוב להשיב לו את אבידתו, זאת כיוון שגויים אינם חלק מהאחווה היהודית – אינם בכלל 'אח'. ה'''רמב&quot;ן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45959&amp;st=&amp;pgnum=213 (דברים כג כ ד&quot;ה לא תשיך)] מחלק את דיני הממונות בתורה לשני חלקים:<br /> * צדק ואמת – זכויות הזולת היסודיות<br /> * חסד ורחמים – דינים שנקבעו לפנים משורת הדין<br /> בעוד המידה הראשונה היא אוניברסלית, כוללת בתוכה את כל בני האדם, נוהגת השנייה אך ורק כלפי יהודים, כלפי השותפים באחווה. דינים רבים בתורה, כגון ריבית, מופנים אך ורק כלפי ה'אחים', דינים אלו הם דינים של חסד וקרבה ואינם דינים ממוניים בסיסיים. על פי הגמרא בבבא קמא, גם השבת אבדה אינה דין ממוני יסודי כי אם דין מיוחד של חסד. כך גם הבין ופסק ה'''מאירי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40773&amp;st=&amp;pgnum=325 (בית הבחירה בבא קמא קיג:)].<br /> ===סיכום ביניים===<br /> נמצא אם כן, שקיימת מחלוקת בין ה'''רמב&quot;ם''' וסיעתו לבין ה'''מאירי''' מדוע אין להשיב אבדה לגוי. נראה ששורשיה של מחלוקת זו מצויים ביסודות דיני השבת אבדה, כפי שניתן להבחין מעיון ביסודות אלו: <br /> ==דיון ביסודות מציאה==<br /> ===איסורין או ממונות===<br /> באופן כללי, בעת מציאת חפץ נוצר מצב ייחודי: מחד גיסא, החפץ לא נמצא בידיו הפיזיות של בעליו המקורי, כי אם בידי המוצא, אך מאידך גיסא, כל עוד הבעלים לא התייאשו, הוא עדיין נחשב בבעלותם מבחינה קניינית. נמצא שיש לפנינו שני אנשים – האחד הוא הבעלים על חפץ שהוא אינו מחזיק בו, והשני מחזיק בחפץ שהוא איננו מוגדר כבעליו. על פי פסוקי התורה הפשוטים, חייב המוצא להשיב את החפץ לבעליו המקורי. חובה זו ניתן לנמק בשתי דרכים:<br /> * כיוון שמבחינה ממונית טהורה, המאבד עוד מוגדר כבעלים החוקי על החפץ יש להחזיר לו את רכושו – השבת אבידה היא '''דין בממונות'''.<br /> * למרות שחוקית למאבד כבר אין זיקה ממונית אל החפץ, למוצא יש חיוב דאורייתא מנותק וחיצוני להשיב את החפץ לבעליו הקודמים – השבת אבידה היא '''דין באיסורים'''.<br /> ====ספקות====<br /> לשאלה זו אבני בוחן ונפקא-מינות רבות, שאולי המשמעותית ביותר ביניהן היא מה עושים במקרה של ספק – שהרי אם מדובר בדין איסורי, יש לפסוק שבמצב של [[ספק דאורייתא לחומרא|ספק דאורייתא נוקטים לחומרא]], והחובה להחזיר את האבידה נותרת על כנה, בעוד אם החיוב הוא תוצאה של דין ממוני, יש לפסוק שבמצב של ספק ממונות נוקטים לקולא לטובת הנתבע, [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4872 (חולין קלד.)] ואין חיוב להחזיר את האבידה.&lt;BR/&gt;<br /> ואכן, נחלקו הראשונים בשאלה זו. המשנה [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=304&amp;amud=41&amp;fs=0 (בבא מציעא ב א)] אומרת שכאשר אדם מוצא מציאה הוא מחויב להכריז עליה. על דין זה במצב של ספק נחלקו הרא&quot;ש והרמב&quot;ם: ה'''רא&quot;ש''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42274&amp;st=&amp;pgnum=11&amp;hilite= (בבא מציעא פ&quot;ב ס&quot;א)] פוסק שהחיוב להכריז קיים גם במצבי ספק, כיוון ש[[ספק דאורייתא לחומרא|ספק דאורייתא לחומרא]] (ואין להקשות מהדין [[ספק הינוח וודאי הינוח|&quot;ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר&quot;]], שהרי שם בעצם אין צד של אבדה). כלומר, לדידו השבת אבדה היא דין איסורי. לעומתו פוסק ה'''רמב&quot;ם''' כנגדו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=11&amp;hilchos=66&amp;perek=15&amp;halocha=12&amp;hilite= (גזלה ואבדה פט&quot;ו הי&quot;ב)] שאמנם אסור לקחת חפץ במצב של ספק, אך לאחר שהחפץ נלקח אין חובה להכריז עליו. כמו הרמב&quot;ם כתב ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8924&amp;st=&amp;pgnum=105 (אור זרוע ג פסקי בבא מציעא סו)]. לשיטתם, השבת אבידה היא דין ממוני.<br /> ====כהן בבית קברות====<br /> דוגמא נוספת למקום בו מחלוקת זו באה לידי ביטוי היא הגמרא [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=304&amp;amud=59&amp;fs=0 (בבא מציעא ל.)] המונה רשימה קצרה של אישים הפטורים מהשבת אבדה, שאחד מהם הוא כהן הפטור מהשבה במקרה בו האבידה נמצאת בבית קברות. הגמרא מסבירה פטור זה בכך שאמנם מחד גיסא קיימת על הכהן מצוות עשה של 'השב תשיבם', אך מנגד חלים עליו ציווי לא תעשה ועשה המיוחדים לכהן האוסרים עליו להכנס לבית הקברות, וחיוב עשה לא יכול לדחות את הצירוף של חיובי לא תעשה ועשה יחד.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''רמב&quot;ן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40906&amp;st=&amp;pgnum=31 (חידושי הרמב&quot;ן בבא מציעא ל. ד&quot;ה קרא למאי)] מקשה כיצד מתחייב הכהן ב'השב תשיבם' על אבדה כזו כלל, שהרי כדי להתחייב בהשבת אבידה הוא צריך להגביה אותה. הרמב&quot;ן דוחק ומשיב שמדובר דווקא במקרה בו הכהן כבר נכנס לבית הקברות והרים את המציאה. לעומתו, ה'''ר&quot;ן''' (חידושי הר&quot;ן בבא מציעא ל. ד&quot;ה קרא למאי) מסביר שהכהן מתחייב ב'השב תשיבם' כבר ברגע הראיה. דומה כי מחלוקתם גם היא נובעת משאלת מקור חיוב השבת אבידה. אם נאמר שהשבת אבדה הינה דין ממוני הנובע ממצבו הקנייני של החפץ, ברור מדוע החיוב יוצר דווקא אך ורק ברגע ההגבהה – מעשה הקניין – וניתן להבין מדוע הרמב&quot;ן, שכנראה סבר כך, נדחק לפרש באופן זה. ברם, אם נאמר שהשבת אבדה היא דין איסורי הנובע אך ורק מציווי התורה הספציפי, אין סיבה לחלק בין רגע ההגבהה לרגע הראיה ויש יותר סברא לחייב דווקא מהראיה. <br /> ====מציאת גוי====<br /> נחזור לנקודת המוצא – השבת אבדה לגוי. כעת נקודת המחלוקת בסוגיין ברורה יותר: ה'''רמב&quot;ם''' ודעימיה סוברים שהשבת אבדה הינה דין ממוני, ולכן יש צורך בסיבה חוקית-אקטיבית כדי להפקיע את הבעלות של הגוי על החפץ. לעומתם, ה'''מאירי''' אינו סובר שאבדה היא דין ממוני, הוא אף כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40773&amp;st=&amp;pgnum=325 (בית הבחירה בבא קמא קיג:)] שאבידה היא 'מקצת קניין', כלומר שלמוצא יש ממש דין בעלות מסוים בחפץ. ממילא לשיטתו כל דין השבת אבדה הוא דין איסורי, ובמקום כזה אפשר לומר שמדובר בדין של 'האחווה' בלבד ולמעט ממנו גוי ואין צורך בסיבות חיוביות כדי להפקיע ממון. &lt;BR/&gt;<br /> נפקא מינה נוספת לשאלה זו בגוי ניתן למצוא במחלוקת המחנה אפרים והש&quot;ך והב&quot;ח: על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' (מחנה אפרים גזלה לא) אבדת גוי תהיה שייכת מיד למוצא, ואילו על פי ה'''ש&quot;ך''' (יו&quot;ד קמו א) בשם ה'''ב&quot;ח''' היא תהיה שייכת לו רק לאחר שהגוי יתייאש.<br /> ==תירוצים לקושיית הפתיחה==<br /> נחזור לשאלה בה פתחנו: מדוע הולכים אחר הרוב בהשבת אבדה לגוי?<br /> ===שיטה ראשונה===<br /> * ה'''רמב&quot;ן''' (כתובות טו: ד&quot;ה אם רוב), ה'''ריטב&quot;א''' (כתובות טו: ד&quot;ה אם רוב) וה'''רשב&quot;א''' בתירוצו הראשון [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49392&amp;st=&amp;pgnum=58 (כתובות ד&quot;ה אם רוב)] מסבירים שהמוצא אינו בעלים על האבידה, כיוון שכך מוחזקתו באבידה קלושה ואפשר ללכת במקרה זה על פי הרוב ולהוציאה מידו. <br /> * '''תוספות''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=297&amp;amud=30&amp;fs=0 (כתובות טו: ד&quot;ה אם רוב)] מחלקים ואומרים שדברי שמואל (בבא בתרא צב:) שאין הולכים בממון אחר הרוב אמורים רק במקרה בו החפץ המוחזק הגיע ליד המחזיק בהיתר ומדעת הבעלים, מה שאין כן במקרה שלפנינו – בו האבידה הגיע למוצא במקרה. לכן ממילא במקרה דנן כן הולכים אחר הרוב ומוציאים מהמוצא את האבדה .&lt;BR/&gt;<br /> הצד השווה בשני התירוצים הללו הוא שהם מדברים על ריעותא במוחזקותו החוקית של מוצא האבדה, כלומר, לדידם השבת אבדה הינה דין בממונות הנשפט על פי דיני הקניין הרגילים.<br /> ===שיטה שנייה===<br /> תירוץ המתאים לשיטה השנייה מופיעה בדברי ה'''רשב&quot;א''' בתירוצו השני. הרשב&quot;א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49392&amp;st=&amp;pgnum=58 (כתובות ד&quot;ה אם רוב)] מסביר שבמקרה שלפנינו מדובר על מצב בו ישנו ספק חיוב 'השב תשיבם' – [[ספק דאורייתא לחומרא|ספק דאורייתא]] בו נפסוק לחומרא – ולכן במצב של רוב יש להחמיר ולהשיב את האבדה.<br /> ====קושיה על שיטה זו====<br /> על שיטה זו ניתן להקשות, שהרי אם מקור חיוב השבת אבדה לספק-ישראל נובע מכך ש[[ספק דאורייתא לחומרא|ספק דאורייתא לחומרא]], הרי שגם לתינוק שנמצא בעיר שחצי מתושביה יהודים וחציים גויים, שספקו ספק גמור, צריך להחזיר את אבדתו – מה שסותר את דברי הגמרא שראינו לעיל.<br /> ====תירוץ ראשון====<br /> כיוון ראשון אפשרי בפתרון סתירה זו נעוץ בכך שאולי הדין ש[[ספק דאורייתא לחומרא|ספק דאורייתא לחומרא]] קיים רק באיסורים ולא במצוות עשה. דבר מעין זה כותב ה'''פרי מגדים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41540&amp;st=&amp;pgnum=153 (אורח חיים אשל אברהם יז ב)] הכותב שבמצוות עשה חיוביות מסכימים ה'''רמב&quot;ם''' וה'''רשב&quot;א''' (אולי נכתוב על זה איזו הערה) מהתורה שמהתורה יש לפסוק ספק דאורייתא לקולא. אמנם מדרבנן פוסקים מצב כזה לחומרא, אך אפשר לומר שממון הוצאת ממון לא נכללה בגזירת חכמים זו.<br /> בתירוץ זה ישנן שתי בעיות:<br /> * התירוץ מחזיק רק לשיטת הפרי מגדים הנ&quot;ל. אך מדברי ה'''מנחת חינוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14093&amp;st=&amp;pgnum=11 (א-ב)] עולה כי כפי שהרמב&quot;ם והרשב&quot;א (שבשיטתו אנו עוסקים) נחלקו על דין ספק דאורייתא באיסורים, הם נחלקו גם במצוות עשה חיוביות – אין תירוץ זה מועיל. כמו כן, תירוץ זה אינו מועיל לשיטת '''מהרי&quot;ט אלגאזי''' (מ ד&quot;ה והנה לפי) וה'''כסף משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=82519&amp;rid=1151 (מילה ג-ו)], האומרים שאפילו הרמב&quot;ם מודה במקרה של ספק מצוות עשה שהולכים לחומרא. <br /> * גם אם לך על פי שיטת ה'''פרי מגדים''', נוכל אולי להסתדר עם שיטת טוב למאירי. אך עם שיטת הרא&quot;ש, הכותב בהדיא [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42274&amp;st=&amp;pgnum=11&amp;hilite= (בבא מציעא פ&quot;ב ס&quot;א)] שבמקרה של ספק יש חובה להכריז ולהחזיר את האבידה, תירוץ זה אינו מועיל.<br /> ====תירוץ שני====<br /> ניתן לנסות ולפתור את הבעיה מכיוון שונה. נהפוך את השאלה ליותר כללית: הרי לכאורה אפשר להוסיף את האלמנט האיסורי בכל ספק ממון. לו יצויר שישנה תביעה ממונית של ראובן כלפי שמעון במציאות של [[ממון המוטל בספק|ממון המוטל בספק]], ניתן לטעון, באופן עקרוני, שבמידה וננהג בהתאם לכללי ב&quot;ד הרגילים (המוציא מחברו עליו הראיה) ונשאיר את הממון בידי שמעון אזי הממון יהיה ספק גזול ביד שמעון. במצב של ספק גזל ממילא יתחייב שמעון לתת לראובן את הממון מדין [[ספק דאורייתא לחומרא|ספק דאורייתא לחומרא]]. &lt;BR/&gt;<br /> '''קונטרס הספקות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=51219&amp;st=&amp;pgnum=45 (כלל א אות ו)] מביא את ה'''מוהרי&quot;ב''' האומר שאין להתייחס לאלמנט של הגזל בבעיה הזו כיוון שהוא דו-צדדי. הרי סוף-סוף אם יחזיר שמעון את הממון לראובן בגלל ספק חיוב השבת גזל, יחולו על ראובן אתו הספק ואותו החיוב בדיוק.&lt;BR/&gt;<br /> תירוצו של ה'''מוהרי&quot;ב''' מזמין קושיה מתבקשת: הרי על פי המודל המתואר להלן ניתן להוציא ממון על פי רוב. כלומר, אם מדובר במקרה בו לתובע יש תביעה המחוזקת באמצעות רוב הוא יכול לנצח בתביעה. שהרי אמנם שמעון יצטרך לתת את הממון בשל ספק הגזל, אך ראובן לא יצטרך להחזיר לו – כי באיסורים הולכים אחר הרוב וממילא ספק הגזל יתבטל והממון ישאר אצל ראובן. אם כך, נמצאנו מוציאים ממון מספק! וכך מקשים ה'''רב שמעון שקופ''' (שערי יושר ה א) ו'''בעל קונטרס הספקות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=51219&amp;st=&amp;pgnum=49 (כלל א אות ו)]<br /> אך יש לומר שבמקום בו יש הכרעת ב&quot;ד היכן הממון צריך להיות לא קיים איסור גזל מלכתחילה, ולכן ממילא לא נכנס למצב אותו תארנו וגם הרוב לא יסייע. כך כתב גם בעל '''קונטרס הספקות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=51219&amp;st=&amp;pgnum=50 (כלל א אות ו)]. כעת, אם ניישם את הפרדיגמה הזו על המקרה שלנו יצא כפתור ופרח. במקרה של ספק מוחלט, אם המוצא יקיים את מצוות השבת האבידה מספק היהודי יצטרך גם ה[[אסופי|אסופי]] עצמו להשיב את אותה האבידה מספק, שהרי הממון אינו שלו מהדין, רק מכוח ספק מצוות השבה. ברם, אם הוא רוב ישראל לא יוטל עליו חיוב השבה והממון יוכל להישאר אצלו.<br /> ===שיטה שלישית===<br /> ניתן להעלות הבנה נוספת בהסבר מדוע הולכים אחר הרוב בהשבת אבדה לגוי. ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=14&amp;hilchos=79&amp;perek=16&amp;halocha=6&amp;hilite= (סנהדרין טז ו)] פוסק שאמנם כדי להלקות מישהו, למשל במקרה של אכילת חלב, יש צורך בשני עדים, אך את שני העדים צריך על מעשה האיסור הטכני – עצם האכילה , אך על המעבר על האיסור עצמו – העובדה שהמאכל היה חלב, מספיק עד אחד בלבד. כלומר, ניתן להוכיח אשמה בשני שלבים: קיום המעשה ולאחר מכן פרטיו האיסוריים. הקריטריון הגבוה, כגון חיוב שני עדים, הוא רק על צד אחד, אך שאר הצדדים יכולים להיות מוכרעים באופנים אחרים. אפשר להגיד דבר דומה בסוגיה שלנו – אמנם עקרונית אין הולכים בממון אחר הרוב, אבל כן הולכים אחר הרוב כדי להכריע את מעמדו של התינוק. לאחר שהכרענו שהתינוק הוא ישראל מכח הרוב, הוא מוגדר כישראל לכל דבריו ואנו צריכים להשיב לו את אבדתו בתורת וודאי – שאינה נשענת על הרוב אלא על המצב הודאי שהגדרנו בזכותו.<br /> ==שיעורים מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://asif.co.il/?wpfb_filepage=164aveda-html אופי מצוות השבת אבדה] - חיים גודינגר, 'עלון שבות' 164, תשס&quot;ה.<br /> [[קטגוריה:אבידה ומציאה]]<br /> [[קטגוריה:כתובות טו:]]<br /> [[קטגוריה:איסורי ביאה פרק טו]]<br /> [[קטגוריה:אבן העזר סימן ד]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6133 2016-06-10T09:23:22Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||מגילה ז ב||מגילה ב טו|אורח חיים תרצה ב}}<br /> בעניין מצוות השתייה הנהוגה בפורים: גדריה, היקפה ודיניה<br /> ==גמרא + מעשה לסתור==<br /> במסכת '''מגילה''' (ז:), מביאה הגמרא את דברי רבא, מהם נובע דין שתיית משקאות משכרים בפורים: &quot;מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי&quot;. לאחר מכן, הגמרא מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו (איבסום, בלשון הגמרא). תוך כדי הא, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש. (ידוע העניין שישנם חילופי גרסאות המחליפות את רבא ברבה, להיפך, או גם וגם ויש הרואים בכך דבר בעל השפעה על מהלך הסוגיא. במאמר זה לא נתייחס לעניין זה.)<br /> נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות הרסניות. יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא. נדון בדבריהם:<br /> ==שיטת רבא==<br /> ה'''רי&quot;ף''' (מגילה ג:) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן. כמותו גם ה'''רא&quot;ש''' (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו. וכן צוטטו דברי רבא בלבד ב'''ראב&quot;ן''' (מגילה ד&quot;ה תני רב יוסף), ב'''רוקח''' (הלכות פורים רלז), ב'''פסקי הרי&quot;ד''' (מגילה ז: ד&quot;ה אמר רבא) וב'''שו&quot;ע''' (אורח חיים תרצה ב).<br /> אך גם לאחר שההלכה נפסקה כרבא אל מול המעשה לסתור, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא. נראה כי אף שלכאורה כוונתו היא פשוטה ומובנת, כמעט על כל מילה בדברי רבא נחלקו הפוסקים והפרשנים כיצד לבארה, כאשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו.<br /> ===מיחייב – מצווה או חיוב===<br /> מפשט לשון רבא על פניהם, נראה כי הוא רואה את השתייה בפורים כחיוב, ואכן כך נראה מרוב הפוסקים שלא ניתן לפורטם כי רבים הם, ויהיו בעיניכם כאילו הייתי פורטם. המרכזיים שבפוסקים שפסקו כשיטה זו הם ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), ה'''טור''' (אורח חיים תרצה) וה'''ריא&quot;ז''' (מגילה א ד). <br /> ברם, ה'''ראבי&quot;ה''' (תקסד) פוסק באופן שונה, ומסביר שעניין שתייה בפורים הוא רק למצווה בעלמא ולא לעיכוב. דבריו הובאו להלכה ב'''הגהות מיימוניות''' (מגילה ב טו ב), וכן פסק ה'''דרכי משה''' (אורח חיים תרצה א), ה'''אליה רבה''' (תרצה א), ה'''כף החיים''' (תרצה טו), וה'''ביאור הלכה''' (תרצה ד&quot;ה חייב), וכן הובא בספר '''מנהגי מהר&quot;ש מנוישטט''' (קלא).<br /> מכך שה'''ראבי&quot;ה''' שולל את היותו של דין זה מעכב, נראה כי הוא סובר שדין השתייה אינו דין עצמאי אלא חלק מדין רחב יותר, ועוד עי&quot;ל (הפניה לחלק על החקירה האם מדובר על חובת היום או חובת סעודה). <br /> ====קושיית ערוך השולחן====<br /> על שיטתו של ה'''ראבי&quot;ה''' מקשה בעל ערוך השולחן (אורח חיים תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי 'מיחייב' – ממנו עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא. קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים:<br /> * ישנם מקומות בהם הניסוח הוא בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא &quot;חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב&quot; ('''ילקוט שמעוני''' דברים תתל ד&quot;ה פנים). וכן תירץ ה'''רב שטנרבוך''' (מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו&quot;ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).<br /> * ה'''ברכת רפאל''' (פורים עמוד רמו) מתרץ ע&quot;פ דברי ה'''מהרי&quot;ל''' (שו&quot;ת מהרי&quot;ל נו) שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז:) &quot;אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו&quot;, ומכאן למד הראבי&quot;ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד.<br /> ===איניש===<br /> דרך המלך בביאור מילה זו היא אדם באשר הוא, כל אחד ואחד מהיהודים ללא חילוק והבדל, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, ה'''כתב סופר''' (פירוש למגילה ד&quot;ה ומעתה א&quot;ש) סבר אחרת והסביר שבמילה 'איניש' בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים 'איניש', ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.<br /> פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי ה'''מהרש&quot;א'''. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא 'פוריא'. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר ה'''מהרש&quot;א''' (חידושי אגדות ד&quot;ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל '''שו&quot;ת יד חנוך''' (ד) מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה. <br /> ===לבסומי===<br /> ====להתבסם – לשתות למטרת הנאה====<br /> המילה לבסומי מופיעה לא מעט פעמים בש&quot;ס בהטיות שונות ובהקשרים רבים. לעיתים היא מופיעה בהקשר של שתיית משקאות משכרים, כמו בגמרא לעיל, אך היא מופיעה גם ביחס לאכילה (&quot;רווחא לבסימא שכיח&quot; (מגילה ז:)) וביחס למוזיקה (&quot;לבסומי קלא&quot; (סוכה נא:)). ממקורות אלו עולה שפירוש המילה הוא נעימות ומתיקות, וכן כתוב ב'''ערוך''' (ערך בסם השני 49) וב'''רש&quot;י''' (מגילה ז: ד&quot;ה רווחא).<br /> מכוח הבנה זו, יש שהבינו שאופי החיוב של רבא הוא לשתות על מנת להנות ולשמוח ולא לצורך שכרות (כפי שנראה להלן). דבר זה עולה מדברי ה'''כלבו''' (מה), השולל הבנה שכוונת מאמרו של רבא היא להשתכר, ומסביר שהיקף החיוב הוא שתייה רק קצת מעבר לכמות הרגילה, כדי לשמוח ולשמח, וכן עולה מדברי ה'''קרבן נתנאל''' (מגילה ד&quot;ה פירש&quot;י להשתכר), מדברי ה'''של&quot;ה''' (תצוה תורה אור כב) ומדברי '''בעל יסוד ושורש העבודה''' (יב ז).<br /> =====מתיקות בעלמא=====<br /> הסבר נוסף נמצא בדברי ה'''נצי&quot;ב מוולוז'ין''' ב'העמק שאלה' (שאילתא ס&quot;ז סימן יב) בשם '''רד&quot;ל'''. על פי דבר '''הנצי&quot;ב''', ניתן לצאת ידי חובת ההתבסמות בפורים בגם באכילת מיני תרגימא מתוקים בעלמא. אך דבריו מעט קשים ולא ברור כיצד יכול להגיע אדם למצב של 'לא ידע' (עבור כל אחד מהגדרים לעיל [הפניה]) כתוצאה מאכילת מיני תרגימא בלבד. <br /> ====להשתכר====<br /> למרות שעל פניו משמעות הביטוי 'בסומי' במובנו הרחב הוא כפי שראינו לעיל, הסבירו '''רש&quot;י''' (מגילה ז: ד&quot;ה &quot;לאבסומי&quot;) ו'''ר&quot;ח''' (מגילה ז: ד&quot;ה בסימא) שכוונתו בסוגייתנו היא השתכרות של ממש. כך פסקו ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), בעל '''ספר המנהגים''' (פג), ה'''טור''' (אורח חיים תרצה) וה'''בית יוסף''' (אורח חיים תרצה א-ב) וכן ביאר [אני משתמש במילה הזו בכוונה מכיוון שכך הב&quot;ח מבאר את הגמרא אך פוסק אחרת] ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב).<br /> מדברים אלו נראה שאופי החיוב הוא אינו השמחה שבשתייה כי אם איבוד הדעת שבשכרות. <br /> ===עד===<br /> בכל פעם שמופיע המילה &quot;עד&quot;, יש לשאול האם מדובר עד בכלל או לא עד בכלל, או במקרה שלנו, האם יש להגיע למצב של &quot;לא ידע&quot; (עבור גדריו השונים, כפי שנראה לעיל), כלומר &quot;לא ידע&quot; הוא גֶדֶר החיוב, או שמא אפשר להגיע עד עליו אך לא להוסיף, כלומר &quot;לא ידע&quot; משמש כגָדֵר לחיוב, או בכלל אפשרות נוספת.<br /> ההבנה הפשוטה והרווחת היא שמדובר בגֶדֶר המורה עד מתי יש לשתות וכך עולה מדברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) וכמו&quot;כ, בפשטות, בהבנת כל מי שסתם בנושא. אך יש שהבינו את זאת אחרת.<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כגבול====<br /> ה'''יד אפרים''' (אורח חיים תרצה) כותב באופן מפורש שהחיוב הוא עד ולא עד בכלל, שלשיטתו מהות החיוב היא לתת שבח והודאה לקב&quot;ה על הניסים, ובמקום של &quot;לא ידע&quot; לא יכול האדם לתתשבח והודאה וממילא לא חייבוהו חכמים חכמים בכך. האדם צריך להגיע עד לשלב קודם ולא לעבור, וכך עולה גם מדברי ה'''ט&quot;ז''' (אורח חיים תרצה א)<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כפטור====<br /> אמנם ניתן לפרש את ה'''ט&quot;ז''' (אורח חיים תרצה א) בדרך נוספת, בה הולך בהדיא ה'''שפת אמת''' (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש). ע&quot;פ שיטה זו אין עניין דווקא להגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; אלא שעל האדם מוטלת חובה לעסוק במשתה כל היום, וברגע שהוא מגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; הוא נפטר מהחיוב. אבל מ&quot;מ אם עסק במשתה יצא גם עם לא הגיע לכלל שיעור זה<br /> ב'''עמק הברכה''' הובא בשם ה'''גר&quot;י סלנטר''' (למצוא) ביאור דומה. לשיטתו ביום פורים מוטל על הגברא חיוב לשתות יין כל הזמן, אלא שכאשר הוא מגיע למדרגה הגבוהה (ככל הנראה הוא סובר כך [הפניה]) של &quot;לא ידע&quot; הוא נחשב כשוטה ושיכור הפטור מהמצוות וממילא נפטר אף ממצווה זו של שתייה.<br /> הנפק&quot;מ בין שני הביאורים היא מה דינו של אדם שהגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; והתפכח בעוד היום גדול. ע&quot;פ ה'''שפת אמת''' הוא יהיה פטור מלשתות שוב, שהרי מילא את חובו. ואילו ע&quot;פ ה'''גר&quot;י סלנטר''' יהיה חייב, שהרי פטורו הזמני חלף<br /> ===דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב===<br /> יש כמה שיטות כיצד צריכה לבוא אי הידיעה בין המן למרדכי<br /> * לא להבדיל בין רשעותו של המן לצדיקותו של מרדכי, שכרות הקרובה לאיבוד הדעת ולשכרותו של לוט. שיטה זו מובאת בדברי ה'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), ה'''מהרש&quot;א''' (חידושי אגדות ז: ד&quot;ה מיחייב), ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב), ב'''שו&quot;ת דברי יציב''' (אורח חיים רצו ג) וב'''תשובות והנהגות''' (ד קעג)<br /> * &quot;ארור המן&quot; ו&quot;ברוך מרדכי&quot; עולים בגימטריא 502, ואי הידיעה היא חוסר היכולת לחשב שיוויון זה כראוי. שיטה זו מובאת ב'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), ב'''מהרי&quot;ל''' (הלכות פורים ד&quot;ה אמר), ב'''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה י א) וכן כתוב בספר '''המנהגים דבי מהר&quot;ם''' (סדר פורים ד&quot;ה נחזור לעניין)<br /> * היה בזמנם פיוט שבית אחד נגמר ב&quot;ארור המן&quot; ואחר אחר ב&quot;ברוך מרדכי&quot; וה&quot;לא ידע&quot; הוא חוסר היכולת לשיר את השיר כיאות. שיטה זו מובאת ב'''אבודרהם''' (פורים ד&quot;ה ואמר), וכמו&quot;כ עולה מדברי '''תוספות''' (מגילה ז: ד&quot;ה דלא) ומדברי ה'''ר&quot;ן''' (על הרי&quot;ף מגילה ג: ד&quot;ה דאמרינן)<br /> * שילך לישון, וכאשר ישן לא יבדיל אפילו בין ארור המן לברוך מרדכי, וכן עולה מדברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו), וכן כתוב ב'''שו&quot;ת להורות נתן''' (א לב ד)<br /> ==שיטת רבה==<br /> כאמור לעיל, לאחר דברי רבא מובא סיפור ממנו עולה מסר הפוך לדברי רבא, ואכן פסק רבינו אפרים שהובא במספר מקומות ('''ר&quot;ן על הרי&quot;ף''' מגילה ג: ד&quot;ה ואמרינן, '''בעל המאור''' מגילה ג:, '''אהל מעד''' מועד קטן ב ז, '''שבולי הלקט''' רא) שדברי רבא נדחים מההלכה בשל סיפור זה וכן פסק גם ה'''מאירי''' (מגילה ז: ד&quot;ה חייב) וה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב). <br /> ה'''פרי מגדים''' (אורח חיים תרצה ב) מקשה על שיטת '''רבינו אפרים''', שהרי אם אכן הסיפור היה נועד לדחות את דברי רבא כאשר רבה היה מזמין את רבי זירא בשנה האחרת היה רבי זירא דוחה אותו מסיבות מהותיות ולא מסיבות טכניות כפי שאכן מסופר בגמרא (מגילה ז:). הפרי מגדים מסיק מהגמרא אפילו את ההיפך, מכך שבאופן עקרוני אנו רואים שגדולי האמוראים נהגו לשתות עד שכרות גבוהה ביותר ונמנעו מכך רק מסיבות טכניות נלמד שיש להבין את מימרת רבא כפשטה ושיש לשתות ולהשתכר.<br /> ויש לתרץ את הקושיה הזו מדברי ה'''ב&quot;ח'''. ה'''ב&quot;ח''' לא אומר שעצם הסיפור דוחה את מימרת רבא אלא שהמיקום של הסיפור בסוגיא בא בכדי ללמדנו על ההשלכות הקשות של השכרות וממילא לדחות את דברי רבא. כלומר, דברי רבא לא נדחים משיטת רבי זירא כי אם משיטת מסדר התלמוד.<br /> ==חובת היום או חובת סעודה==<br /> כפי שראינו לעיל (הפניה) ה'''ב&quot;ח''' (אורח חיים תרצה ב) דוחה את רבא להלכה מכוח הסיפור המופיע לאחריו. לכאורה, לאחר שנדחתה מימרת רבא היה לנו לומר שאין כל חיוב שתייה מיוחד בפורים, אלא שה'''ב&quot;ח''' כותב שבכל זאת, אע&quot;פ שדברי רבא נדחו להלכה, יש לשתות בפורים הרבה יותר מלימודו (ר&quot;ל, הרגלו), וממילא נשאלת השאלה מהיכן נובע חיוב שתייה זה.<br /> בכדי לענות על שאלה זו, נלך שלב אחד אחורה ונשאל מהו אופיו של החיוב לשתות בפורים. האם הוא פרט בדיני סעודת פורים או שהוא דין עצמאי החל כל היום כולו. אם נאמר דין מחודש עצמאי בפורים יהיה קשה על ה'''ב&quot;ח''', אך עם נאמר שחיוב זה נובע ממצוות משתה ושמחה ממילא יהיה סביר לטעון שלא גרע מכל סעודת יו&quot;ט בה יש חיוב שתייה ואע&quot;פ שאין חיוב מיוחד להגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; בכל זאת יש מצווה לשתות בכדי לשמוח.<br /> ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) מדבר על הצורך לשתות יין כאשר הוא מגדיר את חובת סעודת פורים, וממילא עולה מדבריו שדין זה הוא פרט בדיני הסעודה, וכך עולה מדברי ה'''ראבי&quot;ה''' ודעימיה (שזכרנו לעיל, הפניה) האומר שדין שתיה הוא למצוה ולא לעכב, משמע מדבריו שדין זה הוא חלק ממצווה יותר רחבה ששייך לומר שהוא מעכב או לא בקיומה. הכותרת של סימן תרצה באורח חיים בו מופיע החיוב לשתות הוא &quot;דיני סעודת פורים&quot; וממילא שגם המחבר סובר שזהו פרט בדיני הסעודה.<br /> מאידך, ב'''מחזור ויטרי''' (תסה) מופיע פיוט הנקרא &quot;ליל שיכורים&quot;, וממילא אי אפשר לומר שהוא סובר שהשתייה היא מדיני הסעודה שהרי לית מאן לדפליג על רבא (מגילה ז:) שאמר שסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. וכן עולה מדברי ה'''שפת אמת''' (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש).<br /> ניתן לומר שמחלוקת זו תלויה בגדר מצוות השמחה בפורים. נחלקו ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמ&quot;א''' (אורח חיים תרצו ד) האם יש אבלות נוהגת בפורים או לא. ה'''שו&quot;ע''' אומר שהיא נוהגת וממילא יוצא שלא נגדיר את פורים כיום שמח, ואכן ראינו לעיל בשיטתו שחיוב השתייה הוא דין בגדרי הסעודה בלבד, לעומת זאת ה'''רמ&quot;א''' חולק וסובר שאבלות לא נוהגת בפורים. מחלוקת זו מופיע באופן יותר ברור באחרונים, ה'''גרי&quot;ד סולובייצ'יק''' (הררי קדם א רד) סובר שאין שמחה בפורים אלא שיש דין בפורים לעשות סעודה ולשמוח בה, ולעומתו ה'''מנחת אשר''' (מועדים פורים כח ז) סובר שכל פורים מוגדר כיום שמח שהרי נאמר &quot;ימי משתה ושמחה&quot;.<br /> ==ביאור שיטת ה'''רמב&quot;ם'''==<br /> מפשט דברי ה'''רמב&quot;ם''' (מגילה ב טו) עולה שיש חיוב להשתכר עד כדי הרדמות, שזהו כמובן שיעור מאוד גבוה. אך קשה כיצד יתכן שה'''רמב&quot;ם''' יחייב שתייה ושכרות בקנה מידה גבוה בעוד שבמקומות אחרים בכתביו (דעות ה ג, יו&quot;ט ו כ, מורה נבוכים נ ג ח) נראה שהוא סובר ששכרות היא רעה גדולה, ושאי אפשר לעבוד את ה' מתוך שכרות ושהמשתכר הרי זה מחלל את ה' ועוד כיו&quot;ב.<br /> ===החרגת פורים מהמערכת===<br /> ניתן לומר שפורים חלים כללים שונים במעט מאשר בשאר השנה כולה, וכך עולה מדברי ה'''גרי&quot;ז''' המובאים ב'''עמק הברכה''' (קכו.) המחלק בשיטת ה'''רמב&quot;ם''' בין חובת השתייה ביו&quot;ט לחובת השתייה בפורים. בעוד שביו&quot;ט העיקר הוא לשמוח והיין משמש רק ככלי להגיע לשמחה, בפורים מעשה המצווה הוא השתיה כשלעצמה ללא שום תכלית ומטרה של שמחה, מעין גזירת הכתוב שכזו. ומכוח זה אפשר במובן מסוים להחריג את פורים משאר השנה ולהסביר את ה'''רמב&quot;ם'''<br /> ===גדר שכרות אחר===<br /> ה'''רמ&quot;א''' (אורח חיים תרצה ב) מביא שיטה שאומרת שאפשר לשתות מעט ואז ללכת לישון, וכן כתוב ב'''ילקוט יוסף''' (אורח חיים תרצה). המקור היחיד בראשונים לשינה בפורים הוא ה'''רמב&quot;ם''' וממילא נראה שהם פוסקים כמותו וממילא מפרשים אותו. ברור שהם הבינו שדבריו מצמצמים מאוד את חיוב השתייה ונשאלת השאלה כיצד<br /> ונראה לומר שאין כוונת ה'''רמב&quot;ם''' שצריך לשתות עד שיירדם מכוח השכרות אלא שישתכר וירדם לאחר מכן, כלומר האדם נדרש לעשות שתי פעולות: להשתכר וללכת לישון.<br /> עדיין קשה שהרי גם אם אין צורך להשתכר עד כדי הרדמות עדיין לכאורה ישנה החובה להשתכר, דבר הנראה על פניו שלילי בדברי ה'''רמב&quot;ם''' וגם אינו עולה בקנה אחד עם מפרשיו שהובאו לעיל. אפשר לתרץ שיש ברמב&quot;ם שני מונחי שכרות שונים, אחד ראינו לעיל והוא זה שה'''רמב&quot;ם''' מגנה בחריפות מרובה, והשני מופיע בהלכות תפילה (תפילה ד יז) כאשר ה'''רמב&quot;ם''' מגדיר את מדרגתו של שיכור האסור בתפילה ככזה שאינו יכול לעמוד בפני מלך, מדרגת שכרות שאינה גבוהה. אפשר להסביר שחיוב השכרות בפורים הוא להגיע למצב של אי יכולת עמידה לפני מלך בלבד ובזה תורץ ה'''רמב&quot;ם'''<br /> [[קטגוריה:משתה ושמחה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6132 2016-06-10T08:52:03Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||מגילה ז ב||מגילה ב טו|אורח חיים תרצה ב}}<br /> בעניין מצוות השתייה הנהוגה בפורים: גדריה, היקפה ודיניה<br /> ==גמרא + מעשה לסתור==<br /> במסכת מגילה (ז:), מביאה הגמרא את דברי רבא, מהם נובע דין שתיית משקאות משכרים בפורים: &quot;מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי&quot;. לאחר מכן, הגמרא מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו (איבסום, בלשון הגמרא). תוך כדי הא, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש. (ידוע העניין שישנם חילופי גרסאות המחליפות את רבא ברבה, להיפך, או גם וגם ויש הרואים בכך דבר בעל השפעה על מהלך הסוגיא. במאמר זה לא נתייחס לעניין זה.)<br /> נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות הרסניות. יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא. נדון בדבריהם:<br /> ==שיטת רבא==<br /> הרי&quot;ף (מגילה ג:) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן. כמותו גם הרא&quot;ש (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו. וכן צוטטו דברי רבא בלבד בראב&quot;ן (מגילה ד&quot;ה תני רב יוסף), ברוקח (הלכות פורים רלז), בפסקי הרי&quot;ד (מגילה ז: ד&quot;ה אמר רבא) ובשו&quot;ע (אורח חיים תרצה ב).<br /> אך גם לאחר שההלכה נפסקה כרבא אל מול המעשה לסתור, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא. נראה כי אף שלכאורה כוונתו היא פשוטה ומובנת, כמעט על כל מילה בדברי רבא נחלקו הפוסקים והפרשנים כיצד לבארה, כאשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו.<br /> ===מיחייב – מצווה או חיוב===<br /> מפשט לשון רבא על פניהם, נראה כי הוא רואה את השתייה בפורים כחיוב, ואכן כך נראה מרוב הפוסקים שלא ניתן לפורטם כי רבים הם, ויהיו בעיניכם כאילו הייתי פורטם. המרכזיים שבפוסקים שפסקו כשיטה זו הם הרמב&quot;ם (מגילה ב טו), הטור (או&quot;ח תרצה) והריא&quot;ז (מגילה א ד). <br /> ברם, הראבי&quot;ה (תקסד) פוסק באופן שונה, ומסביר שעניין שתייה בפורים הוא רק למצווה בעלמא ולא לעיכוב. דבריו הובאו להלכה בהגהות מיימוניות (מגילה ב טו ב), וכן פסק הדרכי משה (אורח חיים תרצה א), האליה רבה (תרצה א), הכף החיים (תרצה טו), והביאור הלכה (תרצה ד&quot;ה חייב), וכן הובא בספר מנהגי מהר&quot;ש מנוישטט (קלא).<br /> מכך שהראבי&quot;ה שולל את היותו של דין זה מעכב, נראה כי הוא סובר שדין השתייה אינו דין עצמאי אלא חלק מדין רחב יותר, ועוד עי&quot;ל (הפניה לחלק על החקירה האם מדובר על חובת היום או חובת סעודה). <br /> ====קושיית ערוך השולחן====<br /> על שיטתו של הראבי&quot;ה מקשה בעל ערוך השולחן (או&quot;ח תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי 'מיחייב' – ממנו עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא. קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים:<br /> • ישנם מקומות בהם הגמרא נוקטת בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא &quot;חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב&quot; (ילקוט שמעוני דברים תתל ד&quot;ה פנים). וכן תירץ הרב שטנרבוך (מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית הנודע ביהודה (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו&quot;ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).<br /> • הברכת רפאל (פורים עמוד רמו) מתרץ ע&quot;פ דברי המהרי&quot;ל (שו&quot;ת מהרי&quot;ל נו) שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז:) &quot;אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו&quot;, ומכאן למד הראבי&quot;ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד.<br /> ===איניש===<br /> דרך המלך בביאור מילה זו היא אדם באשר הוא, כל אחד ואחד מהיהודים ללא חילוק והבדל, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, הכתב סופר (פירוש למגילה ד&quot;ה ומעתה א&quot;ש) סבר אחרת והסביר שבמילה 'איניש' בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים 'איניש', ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.<br /> פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי המהרש&quot;א. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא 'פוריא'. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר המהרש&quot;א (חידושי אגדות ד&quot;ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל שו&quot;ת יד חנוך (ד) מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה. <br /> ===לבסומי===<br /> ====להתבסם – לשתות למטרת הנאה====<br /> המילה לבסומי מופיעה לא מעט פעמים בש&quot;ס בהטיות שונות ובהקשרים רבים. לעיתים היא מופיעה בהקשר של שתיית משקאות משכרים, כמו בגמרא לעיל, אך היא מופיעה גם ביחס לאכילה (&quot;רווחא לבסימא שכיח&quot; (מגילה ז:)) וביחס למוזיקה (&quot;לבסומי קלא&quot; (סוכה נא:)). ממקורות אלו עולה שפירוש המילה הוא נעימות ומתיקות, וכן כתוב בערוך (ערך בסם השני 49) וברש&quot;י (מגילה ז: ד&quot;ה רווחא).<br /> מכוח הבנה זו, יש שהבינו שאופי החיוב של רבא הוא לשתות על מנת להנות ולשמוח ולא לצורך שכרות (כפי שנראה להלן). דבר זה עולה מדברי הכלבו (מה), השולל הבנה שכוונת מאמרו של רבא היא להשתכר, ומסביר שהיקף החיוב הוא שתייה רק קצת מעבר לכמות הרגילה, כדי לשמוח ולשמח, וכן עולה מדברי הקרבן נתנאל (מגילה ד&quot;ה פירש&quot;י להשתכר), מדברי השל&quot;ה (תצוה תורה אור כב) ומדברי בעל יסוד ושורש העבודה (יב ז).<br /> =====מתיקות בעלמא=====<br /> הסבר נוסף נמצא בדברי הנצי&quot;ב מוולוז'ין ב'העמק שאלה' (שאילתא ס&quot;ז סימן יב) בשם רד&quot;ל. על פי דבר הנצי&quot;ב, ניתן לצאת ידי חובת ההתבסמות בפורים בגם באכילת מיני תרגימא מתוקים בעלמא. אך דבריו מעט קשים ולא ברור כיצד יכול להגיע אדם למצב של 'לא ידע' (עבור כל אחד מהגדרים לעיל [הפניה]) כתוצאה מאכילת מיני תרגימא בלבד. <br /> ====להשתכר====<br /> למרות שעל פניו משמעות הביטוי 'בסומי' במובנו הרחב הוא כפי שראינו לעיל, הסבירו רש&quot;י (מגילה ז: ד&quot;ה &quot;לאבסומי&quot;) ור&quot;ח (מגילה ז: ד&quot;ה בסימא) שכוונתו בסוגייתנו היא השתכרות ממשית. כך פסקו הרמב&quot;ם (מגילה ב טו), בעל ספר המנהגים (פג), הטור (אורח חיים תרצה) ובית יוסף (אורח חיים תרצה א-ב) וכן ביאר [אני משתמש במילה הזו בכוונה מכיוון שכך הב&quot;ח מבאר את הגמרא אך פוסק אחרת] הב&quot;ח (אורח חיים תרצה ב).<br /> מדברים אלו נראה שאופי החיוב הוא אינו השמחה שבשתייה כי אם איבוד הדעת שבשכרות. <br /> ===עד===<br /> בכל פעם שמופיע המילה &quot;עד&quot;, יש לשאול האם מדובר עד בכלל או לא עד בכלל, או במקרה שלנו, האם יש להגיע למצב של &quot;לא ידע&quot; (עבור גדריו השונים, כפי שנראה לעיל), כלומר &quot;לא ידע&quot; הוא גֶדֶר החיוב, או שמא אפשר להגיע עד עליו אך לא להוסיף, כלומר &quot;לא ידע&quot; משמש כגָדֵר לחיוב, או בכלל אפשרות נוספת.<br /> ההבנה הפשוטה והרווחת היא שמדובר בגֶדֶר המורה עד מתי יש לשתות וכך עולה מדברי הרמב&quot;ם (מגילה ב טו) וכמו&quot;כ, בפשטות, בהבנת כל מי שסתם בנושא. אך יש שהבינו את זאת אחרת.<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כגבול====<br /> היד אפרים (אורח חיים תרצה) כותב באופן מפורש שהחיוב הוא עד ולא עד בכלל, שלשיטתו מהות החיוב היא לתת שבח והודאה לקב&quot;ה על הניסים, ובמקום של &quot;לא ידע&quot; לא יכול האדם לתתשבח והודאה וממילא לא חייבוהו חכמים חכמים בכך. האדם צריך להגיע עד לשלב קודם ולא לעבור, וכך עולה גם מדברי הט&quot;ז (אורח חיים תרצה א)<br /> ====&quot;לא ידע&quot; כפטור====<br /> אמנם ניתן לפרש את הט&quot;ז (אורח חיים תרצה א) בדרך נוספת, בה הולך בהדיא השפת אמת (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש). ע&quot;פ שיטה זו אין עניין דווקא להגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; אלא שעל האדם מוטלת חובה לעסוק במשתה כל היום, וברגע שהוא מגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; הוא נפטר מהחיוב. אבל מ&quot;מ אם עסק במשתה יצא גם עם לא הגיע לכלל שיעור זה<br /> בעמק הברכה הובא בשם הגר&quot;י סלנטר (למצוא) ביאור דומה. לשיטתו ביום פורים מוטל על הגברא חיוב לשתות יין כל הזמן, אלא שכאשר הוא מגיע למדרגה הגבוהה (ככל הנראה הוא סובר כך [הפניה]) של &quot;לא ידע&quot; הוא נחשב כשוטה ושיכור הפטור מהמצוות וממילא נפטר אף ממצווה זו של שתייה.<br /> הנפק&quot;מ בין שני הביאורים היא מה דינו של אדם שהגיע למרגדת &quot;לא ידע&quot; והתפכח בעוד היום גדול. ע&quot;פ השפת אמת הוא יהיה פטור מלשתות שוב, שהרי מילא את חובו. ואילו ע&quot;פ הגר&quot;י סלנטר יהיה חייב, שהרי פטורו הזמני חלף<br /> ===דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב===<br /> יש כמה שיטות כיצד צריכה לבוא אי הידיעה בין המן למרדכי<br /> • לא להבדיל בין רשעותו של המן לצדיקותו של מרדכי, שכרות הקרובה לאיבוד הדעת ולשכרותו של לוט. מובא ב (ב&quot;ח, מהרש&quot;א אגדות, אבודרהם פורים ד&quot;ה ואמר, שו&quot;ת דברי יציב או&quot;ח רצו ג, תשובות והנהגות ד קעג נראה)<br /> • &quot;ארור המן&quot; ו&quot;ברוך מרדכי&quot; עולים בגימטריא 502, ואי הידיעה היא חוסר היכולת לחשב שיוויון זה כראוי – (ספר המנהגים דבי מהר&quot;ם סדר פורים ד&quot;ה נחזור לעניין, אבודרהם שם, מהרי&quot;ל הכלות פורים ד&quot;ה אמר, רבינו ירוחם אדם וחוה י א)<br /> • היה בזמנם פיוט שבית אחד נגמר ב&quot;ארור המן&quot; ואחר אחר ב&quot;ברוך מרדכי&quot; וה&quot;לא ידע&quot; הוא חוסר היכולת לשיר את השיר כיאות – (אבודרהם, עולה מתוס' ד&quot;ה דלא, ר&quot;ן על הרי&quot;ף מגילה ג: ד&quot;ה דאמרינן)<br /> • שילך לישון, וכאשר ישן לא יבדיל אפילו בין ארור המן לברוך מרדכי (עולה מהרמב&quot;ם מגילה ב טו, שו&quot;ת להורות נתן א לב ד)<br /> ==שיטת רבה==<br /> כאמור לעיל, לאחר דברי רבא מובא סיפור ממנו עולה מסר הפוך לדברי רבא, ואכן פסק רבינו אפרים שהובא במספר מקומות (ר&quot;ן על הרי&quot;ף שם, בעל המאור שם, אהל מעד מועד קטן ב ז, שבולי הלקט רא) שדברי רבא נדחים מההלכה בשל סיפור זה וכן פסק גם המאירי (מגילה ז:) והב&quot;ח (אוח תרצה ב). <br /> הפרי מגדים (אוח תרצה ב. והאשכול, שצריך למצוא אותו...) מקשה על שיטת רבינו אפרים, שהרי אם אכן הסיפור היה נועד לדחות את דברי רבא כאשר רבה היה מזמין את רבי זירא בשנה האחרת היה רבי זירא דוחה אותו מסיבות מהותיות ולא מסיבות טכניות כפי שאכן מסופר בגמרא (מגילה ז:). הפרי מגדים מסיק מהגמרא אפילו את ההיפך, מכך שבאופן עקרוני אנו רואים שגדולי האמוראים נהגו לשתות עד שכרות גבוהה ביותר ונמנעו מכך רק מסיבות טכניות נלמד שיש להבין את מימרת רבא כפשטה ושיש לשתות ולהשתכר.<br /> ויש לתרץ את הקושיה הזו מדברי הב&quot;ח. הב&quot;ח לא אומר שעצם הסיפור דוחה את מימרת רבא אלא שהמיקום של הסיפור בסוגיא בא בכדי ללמדנו על ההשלכות הקשות של השכרות וממילא לדחות את דברי רבא. כלומר, דברי רבא לא נדחים משיטת רבי זירא כי אם משיטת מסדר התלמוד.<br /> ==חובת היום או חובת סעודה==<br /> כפי שראינו לעיל (הנפיה) הב&quot;ח (אוח תרצה ב) דוחה את רבא להלכה מכוח הסיפור המופיע לאחריו. לכאורה, לאחר שנדחתה מימרת רבא היה לנו לומר שאין כל חיוב שתייה מיוחד בפורים, אלא שהב&quot;ח כותב שבכל זאת, אע&quot;פ שדברי רבא נדחו להלכה, יש לשתות בפורים הרבה יותר מלימודו (ר&quot;ל, הרגלו), וממילא נשאלת השאלה מהיכן נובע חיוב שתייה זה.<br /> בכדי לענות על שאלה זו, נלך שלב אחד אחורה ונשאל מהו אופיו של החיוב לשתות בפורים. האם הוא פרט בדיני סעודת פורים או שהוא דין עצמאי החל כל היום כולו. אם נאמר דין מחודש עצמאי בפורים יהיה קשה על הב&quot;ח, אך עם נאמר שחיוב זה נובע ממצוות משתה ושמחה ממילא יהיה סביר לטעון שלא גרע מכל סעודת יו&quot;ט בה יש חיוב שתייה ואע&quot;פ שאין חיוב מיוחד להגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; בכל זאת יש מצווה לשתות בכדי לשמוח.<br /> הרמב&quot;ם (מגילה ב טו) מדבר על הצורך לשתות יין כאשר הוא מגדיר את חובת סעודת פורים, וממילא עולה מדבריו שדין זה הוא פרט בדיני הסעודה, וכך עולה מדברי הראבי&quot;ה ודעימיה (שזכרנו לעיל, הפניה) האומר שדין שתיה הוא למצוה ולא לעכב, משמע מדבריו שדין זה הוא חלק ממצווה יותר רחבה ששייך לומר שהוא מעכב או לא בקיומה. הכותרת של סימן תרצה באורח חיים בו מופיע החיוב לשתות הוא &quot;דיני סעודת פורים&quot; וממילא שגם המחבר סובר שזהו פרט בדיני הסעודה.<br /> מאידך, במחזור ויטרי (תסה) מופיע פיוט הנקרא &quot;ליל שיכורים&quot;, וממילא אי אפשר לומר שהוא סובר שהשתייה היא מדיני הסעודה שהרי לית מאן לדפליג על רבא (מגילה ז:) שאמר שסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. וכן עולה מדברי השפת אמת (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש).<br /> ניתן לומר שמחלוקת זו תלויה בגדר מצוות השמחה בפורים. נחלקו השו&quot;ע והרמ&quot;א (אוח תרצו ד) האם יש אבלות נוהגת בפורים או לא. השו&quot;ע אומר שהיא נוהגת וממילא יוצא שלא נגדיר את פורים כיום שמח, ואכן ראינו לעיל בשיטתו שחיוב השתיה הוא דין בגדרי הסעודה בלבד, לעומת זאת הרמ&quot;א חולק וסובר שאבלות לא נוהגת בפורים. מחלוקת זו מופיע באופן יותר ברור באחרונים, הגרי&quot;ד סולובייצ'יק (הררי קדם א רד) סובר שאין שמחה בפורים אלא שיש דין בפורים לעשות סעודה ולשמוח בה, ולעומתו המנחת אשר (מועדים פורים כח ז) סובר שכל פורים מוגדר כיום שמח שהרי נאמר &quot;ימי משתה ושמחה&quot;.<br /> ==ביאור שיטת הרמב&quot;ם==<br /> מפשט דברי הרמב&quot;ם (מגילה ב טו) עולה שיש חיוב להשתכר עד כדי הרדמות, שזהו כמובן שיעור מאוד גבוה. אך קשה כיצד יתכן שהרמב&quot;ם יחייב שתייה ושכרות בקנה מידה גבוה בעוד שבמקומות אחרים בכתביו (דעות ה ג, יו&quot;ט ו כ, מו&quot;נ ג ח) נראה שהוא סובר ששכרות היא רעה גדולה, ושאי אפשר לעבוד את ה' מתוך שכרות ושהמשתכר הרי זה מחלל את ה' ועוד כיו&quot;ב.<br /> ===החרגת פורים מהמערכת===<br /> ניתן לומר שפורים חלים כללים שונים במעט מאשר בשאר השנה כולה, וכך עולה מדברי הגרי&quot;ז המובאים בעמק הברכה (קכו.) המחלק בשיטת הרמב&quot;ם בין חובת השתייה ביו&quot;ט לחובת השתייה בפורים. בעוד שביו&quot;ט העיקר הוא לשמוח והיין משמש רק ככלי להגיע לשמחה, בפורים מעשה המצווה הוא השתיה כשלעצמה ללא שום תכלית ומטרה של שמחה, מעין גזירת הכתוב שכזו. ומכוח זה אפשר במובן מסוים להחריג את פורים משאר השנה ולהסביר את הרמב&quot;ם<br /> ===גדר שכרות אחר===<br /> הרמ&quot;א (אוח תרצה ב) מביא שיטה שאומרת שאפשר לשתות מעט ואז ללכת לישון, וכן כתוב בילקוט יוסף (אוח תרצה). המקור היחיד בראשונים לשינה בפורים הוא הרמב&quot;ם וממילא נראה שהם פוסקים כמותו וממילא מפרשים אותו. ברור שהם הבינו שדבריו מצמצמים מאוד את חיוב השתייה ונשאלת השאלה כיצד<br /> ונראה לומר שאין כוונת הרמב&quot;ם שצריך לשתות עד שיירדם מכוח השכרות אלא שישתכר וירדם לאחר מכן, כלומר האדם נדרש לעשות שתי פעולות: להשתכר וללכת לישון.<br /> עדיין קשה שהרי גם אם אין צורך להשתכר עד כדי הרדמות עדיין לכאורה ישנה החובה להשתכר, דבר הנראה על פניו שלילי בדברי הרמב&quot;ם וגם אינו עולה בקנה אחד עם מפרשיו שהובאו לעיל. אפשר לתרץ שיש ברמב&quot;ם שני מונחי שכרות שונים, אחד ראינו לעיל והוא זה שהרמב&quot;ם מגנה בחריפות מרובה, והשני מופיע בהלכות תפילה (תפילה ד יז) כאשר הרמב&quot;ם מגדיר את מדרגתו של שיכור האסור בתפילה ככזה שאינו יכול לעמוד בפני מלך, מדרגת שכרות שאינה גבוהה. אפשר להסביר שחיוב השכרות בפורים הוא להגיע למצב של אי יכולת עמידה לפני מלך בלבד ובזה תורץ הרמב&quot;ם<br /> [[קטגוריה:משתה ושמחה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6131 2016-06-10T08:49:32Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||מגילה ז ב||מגילה ב טו|אורח חיים תרצה ב}}<br /> בעניין מצוות השתייה הנהוגה בפורים: גדריה, היקפה ודיניה<br /> ==גמרא + מעשה לסתור==<br /> במסכת מגילה (ז:), מביאה הגמרא את דברי רבא, מהם נובע דין שתיית משקאות משכרים בפורים: &quot;מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי&quot;. לאחר מכן, הגמרא מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו (איבסום, בלשון הגמרא). תוך כדי הא, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש. (ידוע העניין שישנם חילופי גרסאות המחליפות את רבא ברבה, להיפך, או גם וגם ויש הרואים בכך דבר בעל השפעה על מהלך הסוגיא. במאמר זה לא נתייחס לעניין זה.)<br /> נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות הרסניות. יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא. נדון בדבריהם:<br /> ==שיטת רבא==<br /> הרי&quot;ף (מגילה ג:) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן. כמותו גם הרא&quot;ש (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו. וכן צוטטו דברי רבא בלבד בראב&quot;ן (מגילה ד&quot;ה תני רב יוסף), ברוקח (הלכות פורים רלז), בפסקי הרי&quot;ד (מגילה ז: ד&quot;ה אמר רבא) ובשו&quot;ע (אורח חיים תרצה ב).<br /> אך גם לאחר שההלכה נפסקה כרבא אל מול המעשה לסתור, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא. נראה כי אף שלכאורה כוונתו היא פשוטה ומובנת, כמעט על כל מילה בדברי רבא נחלקו הפוסקים והפרשנים כיצד לבארה, כאשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו.<br /> מיחייב – מצווה או חיוב<br /> מפשט לשון רבא על פניהם, נראה כי הוא רואה את השתייה בפורים כחיוב, ואכן כך נראה מרוב הפוסקים שלא ניתן לפורטם כי רבים הם, ויהיו בעיניכם כאילו הייתי פורטם. המרכזיים שבפוסקים שפסקו כשיטה זו הם הרמב&quot;ם (מגילה ב טו), הטור (או&quot;ח תרצה) והריא&quot;ז (מגילה א ד). <br /> ברם, הראבי&quot;ה (תקסד) פוסק באופן שונה, ומסביר שעניין שתייה בפורים הוא רק למצווה בעלמא ולא לעיכוב. דבריו הובאו להלכה בהגהות מיימוניות (מגילה ב טו ב), וכן פסק הדרכי משה (אורח חיים תרצה א), האליה רבה (תרצה א), הכף החיים (תרצה טו), והביאור הלכה (תרצה ד&quot;ה חייב), וכן הובא בספר מנהגי מהר&quot;ש מנוישטט (קלא).<br /> מכך שהראבי&quot;ה שולל את היותו של דין זה מעכב, נראה כי הוא סובר שדין השתייה אינו דין עצמאי אלא חלק מדין רחב יותר, ועוד עי&quot;ל (הפניה לחלק על החקירה האם מדובר על חובת היום או חובת סעודה). <br /> קושיית ערוך השולחן<br /> על שיטתו של הראבי&quot;ה מקשה בעל ערוך השולחן (או&quot;ח תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי 'מיחייב' – ממנו עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא. קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים:<br /> • ישנם מקומות בהם הגמרא נוקטת בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא &quot;חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב&quot; (ילקוט שמעוני דברים תתל ד&quot;ה פנים). וכן תירץ הרב שטנרבוך (מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית הנודע ביהודה (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו&quot;ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).<br /> • הברכת רפאל (פורים עמוד רמו) מתרץ ע&quot;פ דברי המהרי&quot;ל (שו&quot;ת מהרי&quot;ל נו) שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז:) &quot;אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו&quot;, ומכאן למד הראבי&quot;ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד.<br /> איניש<br /> דרך המלך בביאור מילה זו היא אדם באשר הוא, כל אחד ואחד מהיהודים ללא חילוק והבדל, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, הכתב סופר (פירוש למגילה ד&quot;ה ומעתה א&quot;ש) סבר אחרת והסביר שבמילה 'איניש' בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים 'איניש', ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.<br /> פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי המהרש&quot;א. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא 'פוריא'. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר המהרש&quot;א (חידושי אגדות ד&quot;ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל שו&quot;ת יד חנוך (ד) מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה. <br /> לבסומי<br /> להתבסם – לשתות למטרת הנאה<br /> המילה לבסומי מופיעה לא מעט פעמים בש&quot;ס בהטיות שונות ובהקשרים רבים. לעיתים היא מופיעה בהקשר של שתיית משקאות משכרים, כמו בגמרא לעיל, אך היא מופיעה גם ביחס לאכילה (&quot;רווחא לבסימא שכיח&quot; (מגילה ז:)) וביחס למוזיקה (&quot;לבסומי קלא&quot; (סוכה נא:)). ממקורות אלו עולה שפירוש המילה הוא נעימות ומתיקות, וכן כתוב בערוך (ערך בסם השני 49) וברש&quot;י (מגילה ז: ד&quot;ה רווחא).<br /> מכוח הבנה זו, יש שהבינו שאופי החיוב של רבא הוא לשתות על מנת להנות ולשמוח ולא לצורך שכרות (כפי שנראה להלן). דבר זה עולה מדברי הכלבו (מה), השולל הבנה שכוונת מאמרו של רבא היא להשתכר, ומסביר שהיקף החיוב הוא שתייה רק קצת מעבר לכמות הרגילה, כדי לשמוח ולשמח, וכן עולה מדברי הקרבן נתנאל (מגילה ד&quot;ה פירש&quot;י להשתכר), מדברי השל&quot;ה (תצוה תורה אור כב) ומדברי בעל יסוד ושורש העבודה (יב ז).<br /> מתיקות בעלמא<br /> הסבר נוסף נמצא בדברי הנצי&quot;ב מוולוז'ין ב'העמק שאלה' (שאילתא ס&quot;ז סימן יב) בשם רד&quot;ל. על פי דבר הנצי&quot;ב, ניתן לצאת ידי חובת ההתבסמות בפורים בגם באכילת מיני תרגימא מתוקים בעלמא. אך דבריו מעט קשים ולא ברור כיצד יכול להגיע אדם למצב של 'לא ידע' (עבור כל אחד מהגדרים לעיל [הפניה]) כתוצאה מאכילת מיני תרגימא בלבד. <br /> להשתכר<br /> למרות שעל פניו משמעות הביטוי 'בסומי' במובנו הרחב הוא כפי שראינו לעיל, הסבירו רש&quot;י (מגילה ז: ד&quot;ה &quot;לאבסומי&quot;) ור&quot;ח (מגילה ז: ד&quot;ה בסימא) שכוונתו בסוגייתנו היא השתכרות ממשית. כך פסקו הרמב&quot;ם (מגילה ב טו), בעל ספר המנהגים (פג), הטור (אורח חיים תרצה) ובית יוסף (אורח חיים תרצה א-ב) וכן ביאר [אני משתמש במילה הזו בכוונה מכיוון שכך הב&quot;ח מבאר את הגמרא אך פוסק אחרת] הב&quot;ח (אורח חיים תרצה ב).<br /> מדברים אלו נראה שאופי החיוב הוא אינו השמחה שבשתייה כי אם איבוד הדעת שבשכרות. <br /> עד<br /> בכל פעם שמופיע המילה &quot;עד&quot;, יש לשאול האם מדובר עד בכלל או לא עד בכלל, או במקרה שלנו, האם יש להגיע למצב של &quot;לא ידע&quot; (עבור גדריו השונים, כפי שנראה לעיל), כלומר &quot;לא ידע&quot; הוא גֶדֶר החיוב, או שמא אפשר להגיע עד עליו אך לא להוסיף, כלומר &quot;לא ידע&quot; משמש כגָדֵר לחיוב, או בכלל אפשרות נוספת.<br /> ההבנה הפשוטה והרווחת היא שמדובר בגֶדֶר המורה עד מתי יש לשתות וכך עולה מדברי הרמב&quot;ם (מגילה ב טו) וכמו&quot;כ, בפשטות, בהבנת כל מי שסתם בנושא. אך יש שהבינו את זאת אחרת.<br /> &quot;לא ידע&quot; כגבול<br /> היד אפרים (אורח חיים תרצה) כותב באופן מפורש שהחיוב הוא עד ולא עד בכלל, שלשיטתו מהות החיוב היא לתת שבח והודאה לקב&quot;ה על הניסים, ובמקום של &quot;לא ידע&quot; לא יכול האדם לתתשבח והודאה וממילא לא חייבוהו חכמים חכמים בכך. האדם צריך להגיע עד לשלב קודם ולא לעבור, וכך עולה גם מדברי הט&quot;ז (אורח חיים תרצה א)<br /> &quot;לא ידע&quot; כפטור<br /> אמנם ניתן לפרש את הט&quot;ז (אורח חיים תרצה א) בדרך נוספת, בה הולך בהדיא השפת אמת (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש). ע&quot;פ שיטה זו אין עניין דווקא להגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; אלא שעל האדם מוטלת חובה לעסוק במשתה כל היום, וברגע שהוא מגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; הוא נפטר מהחיוב. אבל מ&quot;מ אם עסק במשתה יצא גם עם לא הגיע לכלל שיעור זה<br /> בעמק הברכה הובא בשם הגר&quot;י סלנטר (למצוא) ביאור דומה. לשיטתו ביום פורים מוטל על הגברא חיוב לשתות יין כל הזמן, אלא שכאשר הוא מגיע למדרגה הגבוהה (ככל הנראה הוא סובר כך [הפניה]) של &quot;לא ידע&quot; הוא נחשב כשוטה ושיכור הפטור מהמצוות וממילא נפטר אף ממצווה זו של שתייה.<br /> הנפק&quot;מ בין שני הביאורים היא מה דינו של אדם שהגיע למרגדת &quot;לא ידע&quot; והתפכח בעוד היום גדול. ע&quot;פ השפת אמת הוא יהיה פטור מלשתות שוב, שהרי מילא את חובו. ואילו ע&quot;פ הגר&quot;י סלנטר יהיה חייב, שהרי פטורו הזמני חלף<br /> דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב<br /> יש כמה שיטות כיצד צריכה לבוא אי הידיעה בין המן למרדכי<br /> • לא להבדיל בין רשעותו של המן לצדיקותו של מרדכי, שכרות הקרובה לאיבוד הדעת ולשכרותו של לוט. מובא ב (ב&quot;ח, מהרש&quot;א אגדות, אבודרהם פורים ד&quot;ה ואמר, שו&quot;ת דברי יציב או&quot;ח רצו ג, תשובות והנהגות ד קעג נראה)<br /> • &quot;ארור המן&quot; ו&quot;ברוך מרדכי&quot; עולים בגימטריא 502, ואי הידיעה היא חוסר היכולת לחשב שיוויון זה כראוי – (ספר המנהגים דבי מהר&quot;ם סדר פורים ד&quot;ה נחזור לעניין, אבודרהם שם, מהרי&quot;ל הכלות פורים ד&quot;ה אמר, רבינו ירוחם אדם וחוה י א)<br /> • היה בזמנם פיוט שבית אחד נגמר ב&quot;ארור המן&quot; ואחר אחר ב&quot;ברוך מרדכי&quot; וה&quot;לא ידע&quot; הוא חוסר היכולת לשיר את השיר כיאות – (אבודרהם, עולה מתוס' ד&quot;ה דלא, ר&quot;ן על הרי&quot;ף מגילה ג: ד&quot;ה דאמרינן)<br /> • שילך לישון, וכאשר ישן לא יבדיל אפילו בין ארור המן לברוך מרדכי (עולה מהרמב&quot;ם מגילה ב טו, שו&quot;ת להורות נתן א לב ד)<br /> ==שיטת רבה==<br /> כאמור לעיל, לאחר דברי רבא מובא סיפור ממנו עולה מסר הפוך לדברי רבא, ואכן פסק רבינו אפרים שהובא במספר מקומות (ר&quot;ן על הרי&quot;ף שם, בעל המאור שם, אהל מעד מועד קטן ב ז, שבולי הלקט רא) שדברי רבא נדחים מההלכה בשל סיפור זה וכן פסק גם המאירי (מגילה ז:) והב&quot;ח (אוח תרצה ב). <br /> הפרי מגדים (אוח תרצה ב. והאשכול, שצריך למצוא אותו...) מקשה על שיטת רבינו אפרים, שהרי אם אכן הסיפור היה נועד לדחות את דברי רבא כאשר רבה היה מזמין את רבי זירא בשנה האחרת היה רבי זירא דוחה אותו מסיבות מהותיות ולא מסיבות טכניות כפי שאכן מסופר בגמרא (מגילה ז:). הפרי מגדים מסיק מהגמרא אפילו את ההיפך, מכך שבאופן עקרוני אנו רואים שגדולי האמוראים נהגו לשתות עד שכרות גבוהה ביותר ונמנעו מכך רק מסיבות טכניות נלמד שיש להבין את מימרת רבא כפשטה ושיש לשתות ולהשתכר.<br /> ויש לתרץ את הקושיה הזו מדברי הב&quot;ח. הב&quot;ח לא אומר שעצם הסיפור דוחה את מימרת רבא אלא שהמיקום של הסיפור בסוגיא בא בכדי ללמדנו על ההשלכות הקשות של השכרות וממילא לדחות את דברי רבא. כלומר, דברי רבא לא נדחים משיטת רבי זירא כי אם משיטת מסדר התלמוד.<br /> ==חובת היום או חובת סעודה==<br /> כפי שראינו לעיל (הנפיה) הב&quot;ח (אוח תרצה ב) דוחה את רבא להלכה מכוח הסיפור המופיע לאחריו. לכאורה, לאחר שנדחתה מימרת רבא היה לנו לומר שאין כל חיוב שתייה מיוחד בפורים, אלא שהב&quot;ח כותב שבכל זאת, אע&quot;פ שדברי רבא נדחו להלכה, יש לשתות בפורים הרבה יותר מלימודו (ר&quot;ל, הרגלו), וממילא נשאלת השאלה מהיכן נובע חיוב שתייה זה.<br /> בכדי לענות על שאלה זו, נלך שלב אחד אחורה ונשאל מהו אופיו של החיוב לשתות בפורים. האם הוא פרט בדיני סעודת פורים או שהוא דין עצמאי החל כל היום כולו. אם נאמר דין מחודש עצמאי בפורים יהיה קשה על הב&quot;ח, אך עם נאמר שחיוב זה נובע ממצוות משתה ושמחה ממילא יהיה סביר לטעון שלא גרע מכל סעודת יו&quot;ט בה יש חיוב שתייה ואע&quot;פ שאין חיוב מיוחד להגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; בכל זאת יש מצווה לשתות בכדי לשמוח.<br /> הרמב&quot;ם (מגילה ב טו) מדבר על הצורך לשתות יין כאשר הוא מגדיר את חובת סעודת פורים, וממילא עולה מדבריו שדין זה הוא פרט בדיני הסעודה, וכך עולה מדברי הראבי&quot;ה ודעימיה (שזכרנו לעיל, הפניה) האומר שדין שתיה הוא למצוה ולא לעכב, משמע מדבריו שדין זה הוא חלק ממצווה יותר רחבה ששייך לומר שהוא מעכב או לא בקיומה. הכותרת של סימן תרצה באורח חיים בו מופיע החיוב לשתות הוא &quot;דיני סעודת פורים&quot; וממילא שגם המחבר סובר שזהו פרט בדיני הסעודה.<br /> מאידך, במחזור ויטרי (תסה) מופיע פיוט הנקרא &quot;ליל שיכורים&quot;, וממילא אי אפשר לומר שהוא סובר שהשתייה היא מדיני הסעודה שהרי לית מאן לדפליג על רבא (מגילה ז:) שאמר שסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. וכן עולה מדברי השפת אמת (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש).<br /> ניתן לומר שמחלוקת זו תלויה בגדר מצוות השמחה בפורים. נחלקו השו&quot;ע והרמ&quot;א (אוח תרצו ד) האם יש אבלות נוהגת בפורים או לא. השו&quot;ע אומר שהיא נוהגת וממילא יוצא שלא נגדיר את פורים כיום שמח, ואכן ראינו לעיל בשיטתו שחיוב השתיה הוא דין בגדרי הסעודה בלבד, לעומת זאת הרמ&quot;א חולק וסובר שאבלות לא נוהגת בפורים. מחלוקת זו מופיע באופן יותר ברור באחרונים, הגרי&quot;ד סולובייצ'יק (הררי קדם א רד) סובר שאין שמחה בפורים אלא שיש דין בפורים לעשות סעודה ולשמוח בה, ולעומתו המנחת אשר (מועדים פורים כח ז) סובר שכל פורים מוגדר כיום שמח שהרי נאמר &quot;ימי משתה ושמחה&quot;.<br /> ==ביאור שיטת הרמב&quot;ם==<br /> מפשט דברי הרמב&quot;ם (מגילה ב טו) עולה שיש חיוב להשתכר עד כדי הרדמות, שזהו כמובן שיעור מאוד גבוה. אך קשה כיצד יתכן שהרמב&quot;ם יחייב שתייה ושכרות בקנה מידה גבוה בעוד שבמקומות אחרים בכתביו (דעות ה ג, יו&quot;ט ו כ, מו&quot;נ ג ח) נראה שהוא סובר ששכרות היא רעה גדולה, ושאי אפשר לעבוד את ה' מתוך שכרות ושהמשתכר הרי זה מחלל את ה' ועוד כיו&quot;ב.<br /> החרגת פורים מהמערכת<br /> ניתן לומר שפורים חלים כללים שונים במעט מאשר בשאר השנה כולה, וכך עולה מדברי הגרי&quot;ז המובאים בעמק הברכה (קכו.) המחלק בשיטת הרמב&quot;ם בין חובת השתייה ביו&quot;ט לחובת השתייה בפורים. בעוד שביו&quot;ט העיקר הוא לשמוח והיין משמש רק ככלי להגיע לשמחה, בפורים מעשה המצווה הוא השתיה כשלעצמה ללא שום תכלית ומטרה של שמחה, מעין גזירת הכתוב שכזו. ומכוח זה אפשר במובן מסוים להחריג את פורים משאר השנה ולהסביר את הרמב&quot;ם<br /> גדר שכרות אחר<br /> הרמ&quot;א (אוח תרצה ב) מביא שיטה שאומרת שאפשר לשתות מעט ואז ללכת לישון, וכן כתוב בילקוט יוסף (אוח תרצה). המקור היחיד בראשונים לשינה בפורים הוא הרמב&quot;ם וממילא נראה שהם פוסקים כמותו וממילא מפרשים אותו. ברור שהם הבינו שדבריו מצמצמים מאוד את חיוב השתייה ונשאלת השאלה כיצד<br /> ונראה לומר שאין כוונת הרמב&quot;ם שצריך לשתות עד שיירדם מכוח השכרות אלא שישתכר וירדם לאחר מכן, כלומר האדם נדרש לעשות שתי פעולות: להשתכר וללכת לישון.<br /> עדיין קשה שהרי גם אם אין צורך להשתכר עד כדי הרדמות עדיין לכאורה ישנה החובה להשתכר, דבר הנראה על פניו שלילי בדברי הרמב&quot;ם וגם אינו עולה בקנה אחד עם מפרשיו שהובאו לעיל. אפשר לתרץ שיש ברמב&quot;ם שני מונחי שכרות שונים, אחד ראינו לעיל והוא זה שהרמב&quot;ם מגנה בחריפות מרובה, והשני מופיע בהלכות תפילה (תפילה ד יז) כאשר הרמב&quot;ם מגדיר את מדרגתו של שיכור האסור בתפילה ככזה שאינו יכול לעמוד בפני מלך, מדרגת שכרות שאינה גבוהה. אפשר להסביר שחיוב השכרות בפורים הוא להגיע למצב של אי יכולת עמידה לפני מלך בלבד ובזה תורץ הרמב&quot;ם<br /> [[קטגוריה:משתה ושמחה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6130 2016-06-10T08:48:07Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||מגילה ז ב||מגילה ב טו|אורח חיים תרצה ב}}<br /> בעניין מצוות השתייה הנהוגה בפורים: גדריה, היקפה ודיניה<br /> גמרא + מעשה לסתור<br /> במסכת מגילה (ז:), מביאה הגמרא את דברי רבא, מהם נובע דין שתיית משקאות משכרים בפורים: &quot;מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי&quot;. לאחר מכן, הגמרא מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו (איבסום, בלשון הגמרא). תוך כדי הא, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש. (ידוע העניין שישנם חילופי גרסאות המחליפות את רבא ברבה, להיפך, או גם וגם ויש הרואים בכך דבר בעל השפעה על מהלך הסוגיא. במאמר זה לא נתייחס לעניין זה.)<br /> נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות הרסניות. יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא. נדון בדבריהם:<br /> שיטת רבא<br /> הרי&quot;ף (מגילה ג:) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן. כמותו גם הרא&quot;ש (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו. וכן צוטטו דברי רבא בלבד בראב&quot;ן (מגילה ד&quot;ה תני רב יוסף), ברוקח (הלכות פורים רלז), בפסקי הרי&quot;ד (מגילה ז: ד&quot;ה אמר רבא) ובשו&quot;ע (אורח חיים תרצה ב).<br /> אך גם לאחר שההלכה נפסקה כרבא אל מול המעשה לסתור, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא. נראה כי אף שלכאורה כוונתו היא פשוטה ומובנת, כמעט על כל מילה בדברי רבא נחלקו הפוסקים והפרשנים כיצד לבארה, כאשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו.<br /> מיחייב – מצווה או חיוב<br /> מפשט לשון רבא על פניהם, נראה כי הוא רואה את השתייה בפורים כחיוב, ואכן כך נראה מרוב הפוסקים שלא ניתן לפורטם כי רבים הם, ויהיו בעיניכם כאילו הייתי פורטם. המרכזיים שבפוסקים שפסקו כשיטה זו הם הרמב&quot;ם (מגילה ב טו), הטור (או&quot;ח תרצה) והריא&quot;ז (מגילה א ד). <br /> ברם, הראבי&quot;ה (תקסד) פוסק באופן שונה, ומסביר שעניין שתייה בפורים הוא רק למצווה בעלמא ולא לעיכוב. דבריו הובאו להלכה בהגהות מיימוניות (מגילה ב טו ב), וכן פסק הדרכי משה (אורח חיים תרצה א), האליה רבה (תרצה א), הכף החיים (תרצה טו), והביאור הלכה (תרצה ד&quot;ה חייב), וכן הובא בספר מנהגי מהר&quot;ש מנוישטט (קלא).<br /> מכך שהראבי&quot;ה שולל את היותו של דין זה מעכב, נראה כי הוא סובר שדין השתייה אינו דין עצמאי אלא חלק מדין רחב יותר, ועוד עי&quot;ל (הפניה לחלק על החקירה האם מדובר על חובת היום או חובת סעודה). <br /> קושיית ערוך השולחן<br /> על שיטתו של הראבי&quot;ה מקשה בעל ערוך השולחן (או&quot;ח תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי 'מיחייב' – ממנו עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא. קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים:<br /> • ישנם מקומות בהם הגמרא נוקטת בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא &quot;חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב&quot; (ילקוט שמעוני דברים תתל ד&quot;ה פנים). וכן תירץ הרב שטנרבוך (מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית הנודע ביהודה (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו&quot;ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).<br /> • הברכת רפאל (פורים עמוד רמו) מתרץ ע&quot;פ דברי המהרי&quot;ל (שו&quot;ת מהרי&quot;ל נו) שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז:) &quot;אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו&quot;, ומכאן למד הראבי&quot;ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד.<br /> איניש<br /> דרך המלך בביאור מילה זו היא אדם באשר הוא, כל אחד ואחד מהיהודים ללא חילוק והבדל, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, הכתב סופר (פירוש למגילה ד&quot;ה ומעתה א&quot;ש) סבר אחרת והסביר שבמילה 'איניש' בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים 'איניש', ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.<br /> פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי המהרש&quot;א. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא 'פוריא'. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר המהרש&quot;א (חידושי אגדות ד&quot;ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל שו&quot;ת יד חנוך (ד) מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה. <br /> לבסומי<br /> להתבסם – לשתות למטרת הנאה<br /> המילה לבסומי מופיעה לא מעט פעמים בש&quot;ס בהטיות שונות ובהקשרים רבים. לעיתים היא מופיעה בהקשר של שתיית משקאות משכרים, כמו בגמרא לעיל, אך היא מופיעה גם ביחס לאכילה (&quot;רווחא לבסימא שכיח&quot; (מגילה ז:)) וביחס למוזיקה (&quot;לבסומי קלא&quot; (סוכה נא:)). ממקורות אלו עולה שפירוש המילה הוא נעימות ומתיקות, וכן כתוב בערוך (ערך בסם השני 49) וברש&quot;י (מגילה ז: ד&quot;ה רווחא).<br /> מכוח הבנה זו, יש שהבינו שאופי החיוב של רבא הוא לשתות על מנת להנות ולשמוח ולא לצורך שכרות (כפי שנראה להלן). דבר זה עולה מדברי הכלבו (מה), השולל הבנה שכוונת מאמרו של רבא היא להשתכר, ומסביר שהיקף החיוב הוא שתייה רק קצת מעבר לכמות הרגילה, כדי לשמוח ולשמח, וכן עולה מדברי הקרבן נתנאל (מגילה ד&quot;ה פירש&quot;י להשתכר), מדברי השל&quot;ה (תצוה תורה אור כב) ומדברי בעל יסוד ושורש העבודה (יב ז).<br /> מתיקות בעלמא<br /> הסבר נוסף נמצא בדברי הנצי&quot;ב מוולוז'ין ב'העמק שאלה' (שאילתא ס&quot;ז סימן יב) בשם רד&quot;ל. על פי דבר הנצי&quot;ב, ניתן לצאת ידי חובת ההתבסמות בפורים בגם באכילת מיני תרגימא מתוקים בעלמא. אך דבריו מעט קשים ולא ברור כיצד יכול להגיע אדם למצב של 'לא ידע' (עבור כל אחד מהגדרים לעיל [הפניה]) כתוצאה מאכילת מיני תרגימא בלבד. <br /> להשתכר<br /> למרות שעל פניו משמעות הביטוי 'בסומי' במובנו הרחב הוא כפי שראינו לעיל, הסבירו רש&quot;י (מגילה ז: ד&quot;ה &quot;לאבסומי&quot;) ור&quot;ח (מגילה ז: ד&quot;ה בסימא) שכוונתו בסוגייתנו היא השתכרות ממשית. כך פסקו הרמב&quot;ם (מגילה ב טו), בעל ספר המנהגים (פג), הטור (אורח חיים תרצה) ובית יוסף (אורח חיים תרצה א-ב) וכן ביאר [אני משתמש במילה הזו בכוונה מכיוון שכך הב&quot;ח מבאר את הגמרא אך פוסק אחרת] הב&quot;ח (אורח חיים תרצה ב).<br /> מדברים אלו נראה שאופי החיוב הוא אינו השמחה שבשתייה כי אם איבוד הדעת שבשכרות. <br /> עד<br /> בכל פעם שמופיע המילה &quot;עד&quot;, יש לשאול האם מדובר עד בכלל או לא עד בכלל, או במקרה שלנו, האם יש להגיע למצב של &quot;לא ידע&quot; (עבור גדריו השונים, כפי שנראה לעיל), כלומר &quot;לא ידע&quot; הוא גֶדֶר החיוב, או שמא אפשר להגיע עד עליו אך לא להוסיף, כלומר &quot;לא ידע&quot; משמש כגָדֵר לחיוב, או בכלל אפשרות נוספת.<br /> ההבנה הפשוטה והרווחת היא שמדובר בגֶדֶר המורה עד מתי יש לשתות וכך עולה מדברי הרמב&quot;ם (מגילה ב טו) וכמו&quot;כ, בפשטות, בהבנת כל מי שסתם בנושא. אך יש שהבינו את זאת אחרת.<br /> &quot;לא ידע&quot; כגבול<br /> היד אפרים (אורח חיים תרצה) כותב באופן מפורש שהחיוב הוא עד ולא עד בכלל, שלשיטתו מהות החיוב היא לתת שבח והודאה לקב&quot;ה על הניסים, ובמקום של &quot;לא ידע&quot; לא יכול האדם לתתשבח והודאה וממילא לא חייבוהו חכמים חכמים בכך. האדם צריך להגיע עד לשלב קודם ולא לעבור, וכך עולה גם מדברי הט&quot;ז (אורח חיים תרצה א)<br /> &quot;לא ידע&quot; כפטור<br /> אמנם ניתן לפרש את הט&quot;ז (אורח חיים תרצה א) בדרך נוספת, בה הולך בהדיא השפת אמת (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש). ע&quot;פ שיטה זו אין עניין דווקא להגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; אלא שעל האדם מוטלת חובה לעסוק במשתה כל היום, וברגע שהוא מגיע למדרגה של &quot;לא ידע&quot; הוא נפטר מהחיוב. אבל מ&quot;מ אם עסק במשתה יצא גם עם לא הגיע לכלל שיעור זה<br /> בעמק הברכה הובא בשם הגר&quot;י סלנטר (למצוא) ביאור דומה. לשיטתו ביום פורים מוטל על הגברא חיוב לשתות יין כל הזמן, אלא שכאשר הוא מגיע למדרגה הגבוהה (ככל הנראה הוא סובר כך [הפניה]) של &quot;לא ידע&quot; הוא נחשב כשוטה ושיכור הפטור מהמצוות וממילא נפטר אף ממצווה זו של שתייה.<br /> הנפק&quot;מ בין שני הביאורים היא מה דינו של אדם שהגיע למרגדת &quot;לא ידע&quot; והתפכח בעוד היום גדול. ע&quot;פ השפת אמת הוא יהיה פטור מלשתות שוב, שהרי מילא את חובו. ואילו ע&quot;פ הגר&quot;י סלנטר יהיה חייב, שהרי פטורו הזמני חלף<br /> דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב<br /> יש כמה שיטות כיצד צריכה לבוא אי הידיעה בין המן למרדכי<br /> • לא להבדיל בין רשעותו של המן לצדיקותו של מרדכי, שכרות הקרובה לאיבוד הדעת ולשכרותו של לוט. מובא ב (ב&quot;ח, מהרש&quot;א אגדות, אבודרהם פורים ד&quot;ה ואמר, שו&quot;ת דברי יציב או&quot;ח רצו ג, תשובות והנהגות ד קעג נראה)<br /> • &quot;ארור המן&quot; ו&quot;ברוך מרדכי&quot; עולים בגימטריא 502, ואי הידיעה היא חוסר היכולת לחשב שיוויון זה כראוי – (ספר המנהגים דבי מהר&quot;ם סדר פורים ד&quot;ה נחזור לעניין, אבודרהם שם, מהרי&quot;ל הכלות פורים ד&quot;ה אמר, רבינו ירוחם אדם וחוה י א)<br /> • היה בזמנם פיוט שבית אחד נגמר ב&quot;ארור המן&quot; ואחר אחר ב&quot;ברוך מרדכי&quot; וה&quot;לא ידע&quot; הוא חוסר היכולת לשיר את השיר כיאות – (אבודרהם, עולה מתוס' ד&quot;ה דלא, ר&quot;ן על הרי&quot;ף מגילה ג: ד&quot;ה דאמרינן)<br /> • שילך לישון, וכאשר ישן לא יבדיל אפילו בין ארור המן לברוך מרדכי (עולה מהרמב&quot;ם מגילה ב טו, שו&quot;ת להורות נתן א לב ד)<br /> שיטת רבה<br /> כאמור לעיל, לאחר דברי רבא מובא סיפור ממנו עולה מסר הפוך לדברי רבא, ואכן פסק רבינו אפרים שהובא במספר מקומות (ר&quot;ן על הרי&quot;ף שם, בעל המאור שם, אהל מעד מועד קטן ב ז, שבולי הלקט רא) שדברי רבא נדחים מההלכה בשל סיפור זה וכן פסק גם המאירי (מגילה ז:) והב&quot;ח (אוח תרצה ב). <br /> הפרי מגדים (אוח תרצה ב. והאשכול, שצריך למצוא אותו...) מקשה על שיטת רבינו אפרים, שהרי אם אכן הסיפור היה נועד לדחות את דברי רבא כאשר רבה היה מזמין את רבי זירא בשנה האחרת היה רבי זירא דוחה אותו מסיבות מהותיות ולא מסיבות טכניות כפי שאכן מסופר בגמרא (מגילה ז:). הפרי מגדים מסיק מהגמרא אפילו את ההיפך, מכך שבאופן עקרוני אנו רואים שגדולי האמוראים נהגו לשתות עד שכרות גבוהה ביותר ונמנעו מכך רק מסיבות טכניות נלמד שיש להבין את מימרת רבא כפשטה ושיש לשתות ולהשתכר.<br /> ויש לתרץ את הקושיה הזו מדברי הב&quot;ח. הב&quot;ח לא אומר שעצם הסיפור דוחה את מימרת רבא אלא שהמיקום של הסיפור בסוגיא בא בכדי ללמדנו על ההשלכות הקשות של השכרות וממילא לדחות את דברי רבא. כלומר, דברי רבא לא נדחים משיטת רבי זירא כי אם משיטת מסדר התלמוד.<br /> חובת היום או חובת סעודה<br /> כפי שראינו לעיל (הנפיה) הב&quot;ח (אוח תרצה ב) דוחה את רבא להלכה מכוח הסיפור המופיע לאחריו. לכאורה, לאחר שנדחתה מימרת רבא היה לנו לומר שאין כל חיוב שתייה מיוחד בפורים, אלא שהב&quot;ח כותב שבכל זאת, אע&quot;פ שדברי רבא נדחו להלכה, יש לשתות בפורים הרבה יותר מלימודו (ר&quot;ל, הרגלו), וממילא נשאלת השאלה מהיכן נובע חיוב שתייה זה.<br /> בכדי לענות על שאלה זו, נלך שלב אחד אחורה ונשאל מהו אופיו של החיוב לשתות בפורים. האם הוא פרט בדיני סעודת פורים או שהוא דין עצמאי החל כל היום כולו. אם נאמר דין מחודש עצמאי בפורים יהיה קשה על הב&quot;ח, אך עם נאמר שחיוב זה נובע ממצוות משתה ושמחה ממילא יהיה סביר לטעון שלא גרע מכל סעודת יו&quot;ט בה יש חיוב שתייה ואע&quot;פ שאין חיוב מיוחד להגיע למדרגת &quot;לא ידע&quot; בכל זאת יש מצווה לשתות בכדי לשמוח.<br /> הרמב&quot;ם (מגילה ב טו) מדבר על הצורך לשתות יין כאשר הוא מגדיר את חובת סעודת פורים, וממילא עולה מדבריו שדין זה הוא פרט בדיני הסעודה, וכך עולה מדברי הראבי&quot;ה ודעימיה (שזכרנו לעיל, הפניה) האומר שדין שתיה הוא למצוה ולא לעכב, משמע מדבריו שדין זה הוא חלק ממצווה יותר רחבה ששייך לומר שהוא מעכב או לא בקיומה. הכותרת של סימן תרצה באורח חיים בו מופיע החיוב לשתות הוא &quot;דיני סעודת פורים&quot; וממילא שגם המחבר סובר שזהו פרט בדיני הסעודה.<br /> מאידך, במחזור ויטרי (תסה) מופיע פיוט הנקרא &quot;ליל שיכורים&quot;, וממילא אי אפשר לומר שהוא סובר שהשתייה היא מדיני הסעודה שהרי לית מאן לדפליג על רבא (מגילה ז:) שאמר שסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. וכן עולה מדברי השפת אמת (מגילה ז: ד&quot;ה מחייב איניש).<br /> ניתן לומר שמחלוקת זו תלויה בגדר מצוות השמחה בפורים. נחלקו השו&quot;ע והרמ&quot;א (אוח תרצו ד) האם יש אבלות נוהגת בפורים או לא. השו&quot;ע אומר שהיא נוהגת וממילא יוצא שלא נגדיר את פורים כיום שמח, ואכן ראינו לעיל בשיטתו שחיוב השתיה הוא דין בגדרי הסעודה בלבד, לעומת זאת הרמ&quot;א חולק וסובר שאבלות לא נוהגת בפורים. מחלוקת זו מופיע באופן יותר ברור באחרונים, הגרי&quot;ד סולובייצ'יק (הררי קדם א רד) סובר שאין שמחה בפורים אלא שיש דין בפורים לעשות סעודה ולשמוח בה, ולעומתו המנחת אשר (מועדים פורים כח ז) סובר שכל פורים מוגדר כיום שמח שהרי נאמר &quot;ימי משתה ושמחה&quot;.<br /> ביאור שיטת הרמב&quot;ם<br /> מפשט דברי הרמב&quot;ם (מגילה ב טו) עולה שיש חיוב להשתכר עד כדי הרדמות, שזהו כמובן שיעור מאוד גבוה. אך קשה כיצד יתכן שהרמב&quot;ם יחייב שתייה ושכרות בקנה מידה גבוה בעוד שבמקומות אחרים בכתביו (דעות ה ג, יו&quot;ט ו כ, מו&quot;נ ג ח) נראה שהוא סובר ששכרות היא רעה גדולה, ושאי אפשר לעבוד את ה' מתוך שכרות ושהמשתכר הרי זה מחלל את ה' ועוד כיו&quot;ב.<br /> החרגת פורים מהמערכת<br /> ניתן לומר שפורים חלים כללים שונים במעט מאשר בשאר השנה כולה, וכך עולה מדברי הגרי&quot;ז המובאים בעמק הברכה (קכו.) המחלק בשיטת הרמב&quot;ם בין חובת השתייה ביו&quot;ט לחובת השתייה בפורים. בעוד שביו&quot;ט העיקר הוא לשמוח והיין משמש רק ככלי להגיע לשמחה, בפורים מעשה המצווה הוא השתיה כשלעצמה ללא שום תכלית ומטרה של שמחה, מעין גזירת הכתוב שכזו. ומכוח זה אפשר במובן מסוים להחריג את פורים משאר השנה ולהסביר את הרמב&quot;ם<br /> גדר שכרות אחר<br /> הרמ&quot;א (אוח תרצה ב) מביא שיטה שאומרת שאפשר לשתות מעט ואז ללכת לישון, וכן כתוב בילקוט יוסף (אוח תרצה). המקור היחיד בראשונים לשינה בפורים הוא הרמב&quot;ם וממילא נראה שהם פוסקים כמותו וממילא מפרשים אותו. ברור שהם הבינו שדבריו מצמצמים מאוד את חיוב השתייה ונשאלת השאלה כיצד<br /> ונראה לומר שאין כוונת הרמב&quot;ם שצריך לשתות עד שיירדם מכוח השכרות אלא שישתכר וירדם לאחר מכן, כלומר האדם נדרש לעשות שתי פעולות: להשתכר וללכת לישון.<br /> עדיין קשה שהרי גם אם אין צורך להשתכר עד כדי הרדמות עדיין לכאורה ישנה החובה להשתכר, דבר הנראה על פניו שלילי בדברי הרמב&quot;ם וגם אינו עולה בקנה אחד עם מפרשיו שהובאו לעיל. אפשר לתרץ שיש ברמב&quot;ם שני מונחי שכרות שונים, אחד ראינו לעיל והוא זה שהרמב&quot;ם מגנה בחריפות מרובה, והשני מופיע בהלכות תפילה (תפילה ד יז) כאשר הרמב&quot;ם מגדיר את מדרגתו של שיכור האסור בתפילה ככזה שאינו יכול לעמוד בפני מלך, מדרגת שכרות שאינה גבוהה. אפשר להסביר שחיוב השכרות בפורים הוא להגיע למצב של אי יכולת עמידה לפני מלך בלבד ובזה תורץ הרמב&quot;ם<br /> [[קטגוריה:משתה ושמחה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%94_%D7%95%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%94&diff=6128 2016-06-10T08:45:14Z

<p>אסף יעקב הלוי: דף חדש: קטגוריה:פורים</p> <hr /> <div>[[קטגוריה:פורים]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6127 2016-06-10T08:44:54Z

<p>אסף יעקב הלוי: דף חדש: קטגוריה:משתה ושמחה</p> <hr /> <div>[[קטגוריה:משתה ושמחה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6125 2016-06-10T08:43:09Z

<p>אסף יעקב הלוי: מסיר את כל התוכן מדף זה</p> <hr /> <div></div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=6123 2016-06-10T08:42:37Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>[[משתה ושמחה]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=6100 2016-06-09T22:30:13Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=66 (יורה דעה כז ב)] מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4622 (חולין ט.)] אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי על פניו אין צורך בה כלל. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)] בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], ה'''חת&quot;ס''' (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14656&amp;st=&amp;pgnum=323 (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח)] מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)]. <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ החזון אי&quot;ש [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14334&amp;st=&amp;pgnum=31 (יו&quot;ד ג כא ד&quot;ה ובעיקר)].<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''בית הלוי''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''בית הלוי'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''בית הלוי''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9106&amp;st=&amp;pgnum=89 (יורה דעה כט ב)], ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=210 (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא)]. כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=829&amp;st=&amp;pgnum=80 (עח)] לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''בית הלוי''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה|השנייה]] של '''בית הלוי''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''בית הלוי''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4891 (ג. ד&quot;ה נבילה)], שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''בית הלוי''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה|השנייה]] של '''בית הלוי''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=207 (ב ח ב)] מוכיח שגם לשיטתו [[#פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה|השנייה]] של '''בית הלוי''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)], מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין [http://daf-yomi.com/dafyomi_Page.aspx?id=4678&amp;vt=1 (לז.)] המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:חולין מב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=6093 2016-06-09T22:07:16Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=66 (יורה דעה כז ב)] מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4622 (חולין ט.)] אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)] בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], ה'''חת&quot;ס''' (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14656&amp;st=&amp;pgnum=323 (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח)] מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)]. <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ החזון אי&quot;ש [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14334&amp;st=&amp;pgnum=31 (יו&quot;ד ג כא ד&quot;ה ובעיקר)].<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''בית הלוי''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''בית הלוי'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''בית הלוי''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9106&amp;st=&amp;pgnum=89 (יורה דעה כט ב)], ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=210 (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא)]. כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=829&amp;st=&amp;pgnum=80 (עח)] לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''בית הלוי''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה|השנייה]] של '''בית הלוי''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''בית הלוי''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4891 (ג. ד&quot;ה נבילה)], שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''בית הלוי''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה|השנייה]] של '''בית הלוי''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=207 (ב ח ב)] מוכיח שגם לשיטתו [[#פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה|השנייה]] של '''בית הלוי''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)], מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין [http://daf-yomi.com/dafyomi_Page.aspx?id=4678&amp;vt=1 (לז.)] המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:חולין מב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5813 2016-06-08T10:03:11Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=66 (יורה דעה כז ב)] מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4622 (חולין ט.)] אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)] בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], ה'''חת&quot;ס''' (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14656&amp;st=&amp;pgnum=323 (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח)] מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)]. <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ החזון אי&quot;ש [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14334&amp;st=&amp;pgnum=31 (יו&quot;ד ג כא ד&quot;ה ובעיקר)].<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''בית הלוי''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''בית הלוי'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''בית הלוי''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9106&amp;st=&amp;pgnum=89 (יורה דעה כט ב)], ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=210 (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא)]. כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=829&amp;st=&amp;pgnum=80 (עח)] לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''בית הלוי''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''בית הלוי''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4891 (ג. ד&quot;ה נבילה)], שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''בית הלוי''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=207 (ב ח ב)] מוכיח שגם לשיטתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)], מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין [http://daf-yomi.com/dafyomi_Page.aspx?id=4678&amp;vt=1 (לז.)] המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:חולין מב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9F_%D7%9E%D7%91.&diff=5812 2016-06-08T09:58:48Z

<p>אסף יעקב הלוי: דף חדש: קטגוריה: מסכת חולין</p> <hr /> <div>[[קטגוריה: מסכת חולין]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5811 2016-06-08T09:58:25Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=66 (יורה דעה כז ב)] מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4622 (חולין ט.)] אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)] בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14656&amp;st=&amp;pgnum=323 (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח)] מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)]. <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ החזון אי&quot;ש [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14334&amp;st=&amp;pgnum=31 (יו&quot;ד ג כא ד&quot;ה ובעיקר)].<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''בית הלוי''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''בית הלוי'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''בית הלוי''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9106&amp;st=&amp;pgnum=89 (יורה דעה כט ב)], ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=210 (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא)]. כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=829&amp;st=&amp;pgnum=80 (עח)] לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''בית הלוי''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''בית הלוי''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4891 (ג. ד&quot;ה נבילה)], שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''בית הלוי''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=207 (ב ח ב)] מוכיח שגם לשיטתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)], מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין [http://daf-yomi.com/dafyomi_Page.aspx?id=4678&amp;vt=1 (לז.)] המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:חולין מב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5808 2016-06-08T09:55:12Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=66 (יורה דעה כז ב)] מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4622 (חולין ט.)] אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)] בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14656&amp;st=&amp;pgnum=323 (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח)] מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)]. <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ החזון אי&quot;ש [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14334&amp;st=&amp;pgnum=31 (יו&quot;ד ג כא ד&quot;ה ובעיקר)].<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''בית הלוי''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''בית הלוי'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''בית הלוי''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9106&amp;st=&amp;pgnum=89 (יורה דעה כט ב)], ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=210 (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא)]. כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=829&amp;st=&amp;pgnum=80 (עח)] לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''בית הלוי''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''בית הלוי''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4891 (ג. ד&quot;ה נבילה)], שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''בית הלוי''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=207 (ב ח ב)] מוכיח שגם לשיטתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)], מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין [http://daf-yomi.com/dafyomi_Page.aspx?id=4678&amp;vt=1 (לז.)] המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5807 2016-06-08T09:54:49Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=66 (יורה דעה כז ב)] מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4622 (חולין ט.)] אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)] בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14656&amp;st=&amp;pgnum=323 (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח)] מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)]. <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ החזון אי&quot;ש (יו&quot;ד ג כא ד&quot;ה ובעיקר).<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''בית הלוי''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''בית הלוי'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''בית הלוי''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9106&amp;st=&amp;pgnum=89 (יורה דעה כט ב)], ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=210 (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא)]. כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=829&amp;st=&amp;pgnum=80 (עח)] לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''בית הלוי''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''בית הלוי''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4891 (ג. ד&quot;ה נבילה)], שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''בית הלוי''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=207 (ב ח ב)] מוכיח שגם לשיטתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)], מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין [http://daf-yomi.com/dafyomi_Page.aspx?id=4678&amp;vt=1 (לז.)] המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5650 2016-06-06T20:00:05Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=66 (יורה דעה כז ב)] מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4622 (חולין ט.)] אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)] בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14656&amp;st=&amp;pgnum=323 (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח)] מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)]. <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום.<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''בית הלוי''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''בית הלוי'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''בית הלוי''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9106&amp;st=&amp;pgnum=89 (יורה דעה כט ב)], ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=210 (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא)]. כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=829&amp;st=&amp;pgnum=80 (עח)] לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''בית הלוי''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''בית הלוי''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4891 (ג. ד&quot;ה נבילה)], שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''בית הלוי''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=207 (ב ח ב)] מוכיח שגם לשיטתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)], מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין [http://daf-yomi.com/dafyomi_Page.aspx?id=4678&amp;vt=1 (לז.)] המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5646 2016-06-06T19:47:36Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=66 (יורה דעה כז ב)] מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4622 (חולין ט.)] אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)] בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14656&amp;st=&amp;pgnum=323 (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח)] מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=749&amp;st=&amp;pgnum=140&amp;hilite= (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי)]. <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום.<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''בית הלוי''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''בית הלוי'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''בית הלוי''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9106&amp;st=&amp;pgnum=89 (יורה דעה כט ב)], ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14671&amp;st=&amp;pgnum=210 (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא)]. כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=829&amp;st=&amp;pgnum=80 (עח)] לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''בית הלוי''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''בית הלוי''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות [http://daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&amp;id=4891 (ג. ד&quot;ה נבילה)], שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&amp;massechet=303&amp;amud=156&amp;fs=0 (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב)] כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''בית הלוי''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''בית הלוי''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5633 2016-06-06T18:32:57Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' (יורה דעה כז) מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' (חולין ט.) אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח) מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' (יא ד&quot;ה עוד מצאתי). <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ ה'''חזון אי&quot;ש''' (יורה דעה ג כא).<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''בית הלוי''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''בית הלוי'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''בית הלוי''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' (יורה דעה כט ב), ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' (עח) לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''בית הלוי''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''בית הלוי''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''בית הלוי''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''בית הלוי''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''בית הלוי''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5631 2016-06-06T18:27:24Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' (יורה דעה כז) מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' (חולין ט.) אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח) מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' (יא ד&quot;ה עוד מצאתי). <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי'''[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''ביה&quot;ל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ ה'''חזון אי&quot;ש''' (יורה דעה ג כא).<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''ביה&quot;ל''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' (יורה דעה כט ב), ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' (עח) לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5630 2016-06-06T18:25:07Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' (יורה דעה כז) מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' (חולין ט.) אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, ואם הספק הוא בגורם אחר בה היא נמצאת בחזקת היתר. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח) מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' (יא ד&quot;ה עוד מצאתי). <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי'''[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''ביה&quot;ל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ ה'''חזון אי&quot;ש''' (יורה דעה ג כא).<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''ביה&quot;ל''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' (יורה דעה כט ב), ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' (עח) לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5629 2016-06-06T18:22:44Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' (יורה דעה כז) מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה באותו היום בו היא נשחטה, ברם במקרה בו בהמת-האב תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' (חולין ט.) אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, ואם הספק הוא בגורם אחר בה היא נמצאת בחזקת היתר. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח) מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' (יא ד&quot;ה עוד מצאתי). <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי'''[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''ביה&quot;ל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ ה'''חזון אי&quot;ש''' (יורה דעה ג כא).<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''ביה&quot;ל''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' (יורה דעה כט ב), ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' (עח) לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=5628 2016-06-06T18:20:49Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)]. בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר אין השלכה מעשית לדיני טהרות, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' (יורה דעה כז) מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה באותו היום בו היא נשחטה, ברם במקרה בו בהמת-האב תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' (חולין ט.) אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, ואם הספק הוא בגורם אחר בה היא נמצאת בחזקת היתר. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח) מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' (יא ד&quot;ה עוד מצאתי). <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי'''[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף ([[#נקובת הושט בעוף|נקובת הושט בעוף]]), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''ביה&quot;ל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ ה'''חזון אי&quot;ש''' (יורה דעה ג כא).<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''ביה&quot;ל''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' (יורה דעה כט ב), ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' (עח) לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4928 2016-05-23T12:44:38Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר אין השלכה מעשית לדיני טהרות, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' (יורה דעה כז) מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה באותו היום בו היא נשחטה, ברם במקרה בו בהמת-האב תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' (חולין ט.) אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, ואם הספק הוא בגורם אחר בה היא נמצאת בחזקת היתר. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח) מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' (יא ד&quot;ה עוד מצאתי). <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי'''[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף (הפניה לחלק על עופות), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''ביה&quot;ל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ ה'''חזון אי&quot;ש''' (יורה דעה ג כא).<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''ביה&quot;ל''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' (יורה דעה כט ב), ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' (עח) לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4927 2016-05-23T12:41:20Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר אין השלכה מעשית לדיני טהרות, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' (יורה דעה כז) מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה באותו היום בו היא נשחטה, ברם במקרה בו בהמת-האב תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' (חולין ט.) אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, ואם הספק הוא בגורם אחר בה היא נמצאת בחזקת היתר. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====הקושיה מהתוספתא====<br /> '''רבי עקיבא איגר''' (שו&quot;ת מהדורא קמא קצח) מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)], אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מ'''תוספתא''' זו הקשו גם ה'''רש&quot;ש''' (בכורות כ: ד&quot;ה חלב), ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] ושו&quot;ת '''בנין עולם''' (יא ד&quot;ה עוד מצאתי). <br /> על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:<br /> * בעל '''הבית הלוי'''[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מתרץ שה'''תוספתא''' דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף (הפניה לחלק על עופות), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב ל[[נבלה]].<br /> * ה'''ביה&quot;ל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] מוסיף ומתרץ שב'''תוספתא''' ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא נבלה היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ ה'''חזון אי&quot;ש''' (יורה דעה ג כא).<br /> * שו&quot;ת '''באר יצחק''' (יורה דעה ד ד&quot;ה והא) מסביר שה'''תוספתא''' היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.<br /> * ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט [[נבלה]], ומכאן מתרץ שה'''תוספתא''' גורסת כמאן דאמר ש[[טרפה]] חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''ביה&quot;ל''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' (יורה דעה כט ב), ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' (עח) לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4922 2016-05-23T10:10:26Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא==<br /> ===הגדרת מושגים===<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> ===בין נבלה לטרפה===<br /> בין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. גם בימינו, כאשר אין השלכה מעשית לדיני טהרות, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק&quot;מ נוספות בין הגדרים:<br /> * ה'''ב&quot;ח''' (יורה דעה כז) מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;. במקרה בו בהמת-האב הנשחטת תוגדר כ[[טרפה]], אסור יהיה לשחוט את בנה באותו היום בו היא נשחטה, ברם במקרה בו בהמת-האב תוגדר כ[[נבלה]], מותר יהיה לעשות זאת. כך כתב ה'''כתר מלך''' על הרמב&quot;ם (הלכות ביכורים י ז).<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), אומר האדמו&quot;ר הזקן שבין [[נבלה]] ל[[טרפה]] ישנה נפק&quot;מ לעניין החשד. מי חשוד על ה[[טרפה]] לא חשוד על ה[[נבלה]] ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.<br /> * ה'''גמרא''' (חולין ט.) אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, ואם הספק הוא בגורם אחר בה היא נמצאת בחזקת היתר. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת ל[[נבלה]], ואז תעמוד בחזקת איסור, או ל[[טרפה]], ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו&quot;ת '''יביע אומר''' (ז ג ג).<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''ביה&quot;ל''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' (יורה דעה כט ב), ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' (עח) לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4921 2016-05-23T09:49:47Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו), ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], ה'''כתר מלך''' (הלכות ביכורים י ז) וה'''קרן אורה''' (חולין מב. ד&quot;ה בדין)..<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:<br /> * בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו&quot;ת '''כתב סופר''' (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי). ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם '''תוס' רא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> * עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד&quot;ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה ל[[נבלה]] בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''ביה&quot;ל''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' (יורה דעה כט ב), ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' (עח) לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4920 2016-05-23T09:24:17Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''. <br /> <br /> חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי '''ביה&quot;ל''' אך נחקרה גם ע&quot;י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי '''ערוך השלחן''' (יורה דעה כט ב), ב'''חזון נחום''' (א נה ב) וב'''אחיעזר''' (ב ח סוף ד&quot;ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין ה'''חכם צבי''' (עח) לשואל בנושא זה.<br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4917 2016-05-23T07:39:06Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. &lt;BR/&gt;<br /> ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4916 2016-05-23T07:37:48Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4914 2016-05-23T06:11:11Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יורה דעה לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יורה דעה יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יורה דעה)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו (לשנות כותרת)====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יורה דעה כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יורה דעה לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יורה דעה לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים מאותו השם. ברם, בגלל שבאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, היא לא יכולה לקבל טומאה ואיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4913 2016-05-22T21:36:57Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יו&quot;ד לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יו&quot;ד יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יו&quot;ד)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו (לשנות כותרת)====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של '''ביה&quot;ל'''.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של '''ביה&quot;ל''', אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יוד לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''', שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של '''ביה&quot;ל''' ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יו&quot;ד כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יו&quot;ד לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יוד לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יו&quot;ד לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה[[#שיטת האחיעזר|'''אחיעזר''']] לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים מאותו השם. ברם, בגלל שבאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, היא לא יכולה לקבל טומאה ואיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4912 2016-05-22T21:33:50Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יו&quot;ד לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יו&quot;ד יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יו&quot;ד)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו (לשנות כותרת)====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של ביה&quot;ל.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של ביה&quot;ל, אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].&lt;BR/&gt;<br /> למעשה, גם את שיטת '''רש&quot;י''' לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של '''ביה&quot;ל''', אזי הבהמה הייתה [[טרפה]] בחייה ו[[נבלה]] רק לאחר מיתה. ברם, ה'''גר&quot;א קלצקין''' (שו&quot;ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש&quot;י סובר שנקובת הושט נחשבת ל[[נבלה]] כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על ה'''גמרא''' בבכורות (ג. ד&quot;ה נבילה), שם מסביר '''רש&quot;י''' שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, '''רש&quot;י''' (בבא קמא עח: ד&quot;ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת '''רש&quot;י''' בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של '''ביה&quot;ל''' וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את ה'''שו&quot;ע''' לעיל.<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יוד לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של ביה&quot;ל, שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של ביה&quot;ל ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יו&quot;ד כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יו&quot;ד לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יוד לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יו&quot;ד לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה'''אחיעזר''' (הפניה לדברי האחיעזר) לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים מאותו השם. ברם, בגלל שבאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, היא לא יכולה לקבל טומאה ואיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4911 2016-05-22T21:28:22Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יו&quot;ד לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יו&quot;ד יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יו&quot;ד)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו (לשנות כותרת)====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של ביה&quot;ל.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של ביה&quot;ל, אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יוד לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל '''שו&quot;ת חלקת יעקב''' (לו ד&quot;ה והנה עלה).<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של ביה&quot;ל, שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ===שיטת האחיעזר===<br /> חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, ה'''אחיעזר''' (ב ח) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של ביה&quot;ל ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כ[[נבלה]]. הוא מביא תשובה של ה'''ברית אברהם''' (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות [[נבלה]] גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יו&quot;ד כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> <br /> <br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יו&quot;ד לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יוד לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יו&quot;ד לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה'''אחיעזר''' (הפניה לדברי האחיעזר) לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים מאותו השם. ברם, בגלל שבאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, היא לא יכולה לקבל טומאה ואיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4910 2016-05-22T21:23:01Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יו&quot;ד לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יו&quot;ד יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יו&quot;ד)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו (לשנות כותרת)====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של ביה&quot;ל.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של ביה&quot;ל, אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יוד לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם חשוב מבשאר האיברים. זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]]נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, אלא רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל.<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של ביה&quot;ל, שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יו&quot;ד כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ===ניסיונות לגישור===<br /> אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין ה'''שו&quot;ע''' לבין ה'''רמב&quot;ם''', ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי ה'''שו&quot;ע''' הולך אחרי ה'''רמב&quot;ם''' בדברים רבים וה'''רמב&quot;ם''' הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת ה'''שו&quot;ע''', כמו כן, לא מצינו ש'''הרי&quot;ף''' או ה'''רא&quot;ש''', שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך ה'''שו&quot;ע''', פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו ה'''שו&quot;ע''' חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם: <br /> * ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה לג ד&quot;ה ולענ&quot;ד נראה) מקרב את שיטותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם'''. הוא מסביר שדעותיהם של ה'''שו&quot;ע''' וה'''רמב&quot;ם''' שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד ה'''שו&quot;ע''' התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב&quot;ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.<br /> * ב'''שו&quot;ע הרב''' (יורה דעה לג ז), טוען האדמו&quot;ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו&quot;ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו&quot;ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:<br /> ** במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג ג), מסביר ה'''שו&quot;ע''' עצמו בב&quot;י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו&quot;ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.<br /> ** ה'''שו&quot;ע''' מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.<br /> <br /> <br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יו&quot;ד לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יוד לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יו&quot;ד לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה'''אחיעזר''' (הפניה לדברי האחיעזר) לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים מאותו השם. ברם, בגלל שבאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, היא לא יכולה לקבל טומאה ואיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4909 2016-05-22T21:00:11Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת [[טומאת נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יו&quot;ד לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יו&quot;ד יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יו&quot;ד)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו (לשנות כותרת)====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של ביה&quot;ל.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של ביה&quot;ל, אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יוד לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם חשוב מבשאר האיברים. זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]]נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, אלא רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל.<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של ביה&quot;ל, שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יו&quot;ד כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תרבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומת זאת, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע את פעולתו של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט [[נבלה]] מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יו&quot;ד לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים ב'''נבלה''' לבין דין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]]. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יוד לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור [[נבלה]] לבין דין [[טומאת נבלה]]. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין [[טומאת נבלה|טומאת הנבלה]] לאיסור [[נבלה]], מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יו&quot;ד לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת ה'''רמב&quot;ם''', הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת ל'''נבלה''' רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה'''אחיעזר''' (הפניה לדברי האחיעזר) לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים מאותו השם. ברם, בגלל שבאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, היא לא יכולה לקבל טומאה ואיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4906 2016-05-22T20:19:56Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת טומאת [[נבלה|נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יו&quot;ד לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יו&quot;ד יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יו&quot;ד)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו (לשנות כותרת)====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של ביה&quot;ל.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של ביה&quot;ל, אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יוד לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם חשוב מבשאר האיברים. זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]]נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, אלא רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל.<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של ביה&quot;ל, שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יו&quot;ד כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תרבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומת זאת, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע את פעולתו של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט נבלה מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יו&quot;ד לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים בנבילה לבין דין טומאת הנבלה. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, יכול להיות נעוץ בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. או מדין ילקה מי שיאכל אותה, כאשר הנפק&quot;מ היא לעניין זה שצריך להתרות בלאו עליו המותרה מתכוון לעבור.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יוד לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור נבלה לבין דין טומאת נבלה. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין טומאת הנבלה לאיסור נבלה, מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יו&quot;ד לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)] בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של ה'''ש&quot;ך''' וה'''ב&quot;ח''' קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת הרמב&quot;ם, הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת לנבלה רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי ה'''אחיעזר''' (הפניה לדברי האחיעזר) לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'''זכר יצחק''' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים מאותו השם. ברם, בגלל שבאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, היא לא יכולה לקבל טומאה ואיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4882 2016-05-22T16:58:08Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת טומאת [[נבלה|נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יו&quot;ד לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יו&quot;ד יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יו&quot;ד)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו (לשנות כותרת)====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של ביה&quot;ל.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של ביה&quot;ל, אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יוד לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם חשוב מבשאר האיברים. זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]]נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, אלא רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל.<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של ביה&quot;ל, שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יו&quot;ד כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תרבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומת זאת, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע את פעולתו של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן פסק ה'''אורחות חיים''' (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם '''רש&quot;י''' בבא קמא (עח: ד&quot;ה מעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט נבלה מחיים?&lt;BR/&gt;<br /> ===חילוק בין דין טומאה לדין האיסור===<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יו&quot;ד לג ג)] מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים בנבילה לבין דין טומאת הנבלה. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב ה'''אור שמח''' (שחיטה ג יט ד&quot;ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, יכול להיות נעוץ בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך. או מדין ילקה מי שיאכל אותה, כאשר הנפק&quot;מ היא לעניין זה שצריך להתרות בלאו עליו המותרה מתכוון לעבור.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''פלתי''' (יוד לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור נבלה לבין דין טומאת נבלה. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.&lt;BR/&gt;<br /> לעומתם, דוחה '''רבי מאיר שמחה''' בחידושיו על חולין (עה: ד&quot;ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין טומאת הנבלה לאיסור נבלה, מ'''גמרא''' בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.<br /> ===טרפה מחיים===<br /> גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ד)] לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע ה'''ש&quot;ך''' תירוץ שונה, ומסביר שכוונת הרמב&quot;ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר הב&quot;ח (מקור) בשיטת הרמב&quot;ם.<br /> תירוצם של הש&quot;ך והב&quot;ח קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו. ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת הרמב&quot;ם, הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת לנבלה רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי האחיעזר (הפניה לדברי האחיעזר) לעיל ואכמ&quot;ל.<br /> ===שיטת הזכר יצחק===<br /> בעל ה'זכר יצחק' (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים מאותו השם. ברם, בגלל שבאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, היא לא יכולה לקבל טומאה ואיסור האכילה יחול עליה לבדו.<br /> <br /> &lt;BR/&gt;&lt;BR/&gt;<br /> <br /> ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ד)] תרץ שכוונת הרמב&quot;ם אינה שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] כבר מעכשיו, אלא רק שהיא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה [[נבלה|נבלה]] רגילה. תירוצו קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – '[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן מכך שעל פי דבריו נקב בושט מהווה חיסרון בשחיטה עצמה, כסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של ביה&quot;ל, וכפי שראינו, שיטת הרמב&quot;ם אינה כן.&lt;BR/&gt;<br /> באותה הדרך צעד גם ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יו&quot;ד לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)], כשניסה ליישב בין שיטת הרבה מהראשונים (הובאו לעיל) שפסקו שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]], לבין שיטת הרמב&quot;ם והשו&quot;ע, באומרו שלדעת כולם לפני שחיטה הבהמה תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] ורק לאחר שחיטה היא תהיה [[נבלה|נבלה]], אך גם עליו קשות הקושיות שהצגנו להלן.&lt;BR/&gt;<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יו&quot;ד לג ג)] חולק על הש&quot;ך והב&quot;ח, ומסביר שעל פי שיטת הרמב&quot;ם הבהמה אסורה כ[[נבלה|נבלה]] עוד בחייה, כפי שמשתמע מהדברים שהצגנו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%92%D7%93%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%95%D7%93%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%A2%D7%9C_%D7%93%D7%99%D7%9F&diff=4867 2016-05-22T07:25:18Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||בבא מציעא ג ב||טוען ונטען ו ג|חושן משפט עט א}}<br /> גדרי הודאת בעל דין. מדין מה מועילה ובאיזה מישור פועלת.<br /> ==הודאת בעל דין==<br /> ה'''גמרא''' בכמה מקומות (גיטין מ:, גיטין סד., קידושין סה:, בבא מציעא ג:) מזכירה את הביטוי &quot;הודאת בעל דין כמאה עדים דמי&quot;, המקור למימרא זו הוא ה'''תוספתא''' (בבא מציעא פ&quot;א מ&quot;י) המביאה את הדין העקרוני. &lt;BR/&gt;<br /> משמעותה המקורית של המימרא היא שכאשר בעל הדין, כלומר הנתבע, מודה בטענות הנטענות כנגדו, מספיק בכך כדי לחייב אותו באותן הטענות במשפט. כוחה של הודאה זו חזק ביותר והוא עדיף אפילו על עדותם של עדים (&quot;כמאה עדים&quot; הוא ביטוי של גוזמא בלבד, שנועד להבהיר את עוצמתה של הודאה זו ולא מספר מדויק, שהרי קי&quot;ל שמאה כשניים (מכות א ז, '''רמב&quot;ם''' עדות יח ג)). מפורסם הוא (שבועות מא:) המקרה בו נתבע שלווה כסף הטוען להגנתו שלא לווה אותו, ולאחר מכן באו עדים שפרע, וממילא מעידים גם שלווה. הדין הוא שבשל הכלל &quot;כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי&quot;, כלומר שבכלל הכחשת ההלוואה כולה נכללת גם הכחשת הפריעה. כתוצאה מכך, הלווה אינו נאמן להכחיש את העדים שלווה בכלל, אך הודאתו כן 'מועילה' כדי לגבור על העדים בנושא הפריעה, ולכן הוא צריך לשלם.&lt;BR/&gt;<br /> יש להעיר שנאמנותו של האדם לגבי עצמו רלוונטית אך ורק בממונות ולא בעונשים או חיובים אחרים. בעונשי מיתה ומלקות נאמר שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע (סנהדרין ט:, קישור לסוגיא), ובקנס קיימא לן ש[[מודה בקנס פטור]] (כתובות ג ט).<br /> ==גדר הדין וטעמו==<br /> הראשונים נחלקו מאיזה דין נובעת עדיפותו ונאמנותו של בעל הדין על עצמו יותר מאשר העדת עדים, והציעו מספר אפשרויות:<br /> *לבעל הדין ישנה '''נאמנות''' מיוחדת, שבכוחה ומקורה נדון בהמשך ולכן נאמין יותר לדבריו.<br /> * בהודאתו, חייב בעל הדין את עצמו ב'''חיוב''' חדש, כביכול העניק '''מתנה''' לתובע.<br /> ===נפקא מינות בין ההסברים===<br /> לפני שנדון בחקירה בין ההסברים שראינו ובצדדיה, נפרט מספר הנפקא מינות הנובעות ממנה:<br /> ====למפרע או להבא====<br /> אם נאמר שקבלתה של הודאת בעל הדין נובעת מנאמנות מוגברת שלו על מעשי עצמו, אזי יחול החיוב גם למפרע ובעל הדין יתחייב מרגע המעשה הנטען עליו (המלווה, ההיזק וכו'). לעומת זאת, אם נאמר שקבלת ההודאה נובעת מדין חיוב חדש שהוא חייב בו את עצמו, אזי ההתחייבות תחול מרגע העמידה בדין, דהיינו ההודאה, בלבד.&lt;BR/&gt;<br /> ניתן לומר שמחלוקת זו מיוסדת על מחלוקת אמוראים. ה'''גמרא''' (בבא בתרא לג.) מספרת על קרובו של רב אידי שנפטר והותיר אחריו דקל. רב אידי ואדם נוסף רבו מי קרוב יותר למנוח וזכאי לרשת את הדקל ובית הדין פסק ש[[כל דאלים גבר]] ואותו אדם גבר על רב אידי וירש את הדקל. לבסוף, הודה אותו אדם שרב אידי הוא הקרוב יותר. כמובן שהדקל עבר לרשותו, אך רב אידי לא הסתפק בכך ותבע גם את הפירות שאכל אותו אדם במשך התקופה בה היה הדקל ברשותו. האמוראים נחלקו בדין זה – '''רב חסדא''' אמר שהאיש אינו חייב לשלם את הפירות, כלומר שזכייתו של רב אידי בדקל היא רק משעת גזר הדין, ואילו '''רבא ואביי''' סברו שהוא צריך לשלם את שווים ושזכייתו של רב אידי היא למפרע.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''רשב&quot;ם''' (שם) מסביר בדעת רב חסדא, שלאחר הודאתו, נחשב האדם השני כאילו נתן לרב אידי את האילן במתנה, ולכן הקניין חל רק מעת נתינת המתנה. על פי הסבר זה, נאמר שאביי ורבא סוברים שהודאתו מהווה עדות והוא נאמן על כך שרב אידי קרוב יותר, וכיוון שכך ברור שיתחייב בתשלום הפירות שאכל.&lt;BR/&gt;<br /> לכאורה על פי הסבר זה, קשה על מאן דאמר שהודאת בעל דין היא מתנה, שהרי הלכה כאביי ורבא. אך לגמרא זו ישנם הסברים נוספים ואכמ&quot;ל.&lt;BR/&gt;<br /> ואכן, הלכה למעשה, נחלקו ה'''בית שמואל''' (אהע לח לא) וה'''חלקת מחוקק''' (אהע לח כג) מה הוא הדין במקרה בו קידש אדם אישה על מנת שיש לו ביד פלוני מנה, ולאחר מכן הודה אותו פלוני בחיוב זה. ה'''חלקת מחוקק''' סובר בפשטות שהאישה מקודשת – כלומר שהודאת בעל החוב מועילה גם למפרע. לעומתו, מסביר ה'''בית שמואל''' שכיוון שמדובר בהודאת בעל דין, חלות החיוב היא רק לאחר ההודאה. בשל כך, ישנו פער בין התנאי הבסיסי למציאות בשטח בשעה שהתנאי הוצב, ובעצם התנאי לא מולא בשעתו. כך הסביר את מחלוקתם בעל ה'''שערי תורה''' (א א).<br /> ====הגבלות קנייניות====<br /> נפקא מינה נוספת היא קיומן של הגבלות הלכתיות-קנייניות על העדות. אם נאמר שהודאת בעל דין היא יצירת חיוב נוסף עליו, כלומר פעולה קניינית, יחולו עליה הגבלות שחלות על כל הקניינים והמתנות (לא עובד על [[דבר שאינו ברשותו]], [[דבר שלא בא לעולם]] וכו'). לעומת זאת, אם נסבור כפי האפשרות שהודאת בעל דין היא נאמנות מיוחדת, לא תתקיימנה כל הגבלות על גבולותיו של דין זה במישור הקנייני.<br /> ===נאמנות===<br /> כאמור לעיל, כיוון אפשרי אחד להבנת כוחה של הודאת בעל דין היא לומר שקיימת נאמנות מיוחדת בדבריו של האדם על מעשי עצמו. כיוון זה עולה מדבריו של '''רש&quot;י''' (קידושין סה: ד&quot;ה הודאת) על מקור החיוב של הודאת בעל דין. הוא מצטט את הפסוק ממנו לומדים את דין מודה במקצת, ומסביר שמשם נלמד שאנו סומכים על עדותו של בעל הדין – לשון נאמנות. כך הביא גם ה'''ר&quot;ן''' (ר&quot;ן על הרי&quot;ף כח. ד&quot;ה המקדש) בשמו של רש&quot;י, וכן עולה מדברי ה'''רשב&quot;א''' (שם ד&quot;ה מיהו) האומר שללא הפסוק המלמד על הודאת בעל דין לעולם לא היינו יכולים ל&quot;מקיימא מלתא&quot;, לדעת את המציאות ולהכריע את הדין, אלא רק באמצעות עדים. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (בבא מציעא מו ד&quot;ה דלית) וה'''תוספות''' (כתובות נד. ד&quot;ה אע&quot;פ) מסבירים שאדם נאמן להודות שיש לו קרקע אע&quot;פ שאנן סהדי (ליצור דף) שאין לו – מדין הודאת בעל דין.<br /> ====[[אודיתא]]====<br /> ה'''גמרא''' (בבא בתרא קמט.) מביאה סיפור אודות גר (ליצור דף) אחד שהיה [[שכיב מרע]], ורצה להעניק סכום כסף גבוה לבנו שלא היה מיוחס אחריו ולבסוף הקנה לו אותו באמצעות הודאה. &lt;BR/&gt;<br /> יש לבאר את היחס בין קניין הודאה זה [[אודיתא]] [ליצור דף] לבין הודאת בעל דין המוכרת לנו. ה'''רשב&quot;א''' כתב (שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ד נ) שקניין [[אודיתא]] איננו קניין אמתי ועצמאי אלא קניין המועיל אך ורק מדין הודאת בעל דין, כלומר, כפי שראינו ב'''רשב&quot;א''', מדין נאמנות בלבד, וכן הביא ה'''אמרי בינה''' (אמרי בינה הלוואה טז) בשם &quot;רוב הפוסקים&quot;. לעומתם, '''קצות החושן''' חילק בין כוחה של הודאת בעל דין אותו הסביר כנובעת מדין נאמנות (לד ד) ובין [[אודיתא]] שאותה הסביר כקניין (קצד ד).<br /> ====סברת הדין====<br /> האחרונים דנו מהי היא הסברה העומדת מאחורי השיטה של מאן דאמר שכוחה של הודאת בעל דין נובע מדין נאמנות והציעו מספר אפשרויות:<br /> * '''גזרת הכתוב''' – '''קצות החושן''' (חו&quot;מ לד ד) בשם רש&quot;י מסביר שישנה גזרת הכתוב שאדם נאמן על עצמו יותר מעדים, אף על פי שכביכול הוא קרוב אצל עצמו ופסול לעדות לגבי עצמו.<br /> * '''מיגו''' – '''התשב&quot;ץ''' (שו&quot;ת התשב&quot;ץ א עו) מביא אפשרות שמקור נאמנותו של המעיד על עצמו היא מכוח מיגו, שאומר שאם היה רוצה יכול היה לתת את החפץ כמתנה ולא להודות.<br /> ** מהסבר זה ניתן להוכיח שה'''תשב&quot;ץ''' סבר שכוחו של מיגו נובע מנאמנות ולא מכוח הטענה, שאם לא כן לא הייתה יכולה הודאת בעל הדין לקבל יתרונות מעבר ליכולת נתינת המתנה, ואז היה יוצא שנאמנות חלה רק מעכשיו וממילא אינה נאמנות ואכמ&quot;ל.<br /> ====קשיים בגישה זו====<br /> על הסברה שמקור הנאמנות בהודאת בעל דין הוא מיגו ניתן להקשות אמאי מועילה הודאה כזו אל מול עדים, שהרי אין [[מיגו במקום עדים]], וכבר העיר ה'''קצות''' (לד ד) על כך. &lt;BR/&gt;<br /> ה'''מהריב&quot;ל''' (שו&quot;ת מהריב&quot;ל א יט) כותב שלא יתכן שהודאת בעל דין תהיה דין בנאמנות פשוטה, כיוון ש[[פסולי עדות|אדם קרוב אצל עצמו ופסול לעדות]], אך כבר ראינו לעיל שהקצות השיב על כך ואמר שאדם קרוב אצל עצמו לא נאמר לחיוב אלא רק במצב בו אדם רוצה לזכות את עצמו, ואדם נאמן להעיד על עצמו לחומרא.<br /> ===מתנה/התחייבות===<br /> דרך נוספת להבנת מקור כוחה של הודאת בעל דין היא להסביר שהודאה כזן מועילה מדין התחייבות כספית או מתנה. בכך שבעל הדין מודה שהחפץ אינו שייך לו, הוא יוצר התחייבות חדשה כלפי התובע, וכעת מובן מדוע הוא מחויב למלא אותה.&lt;BR/&gt;<br /> אפשרות זו עולה מדברי בעל ה'''תרומות''' (ספר התרומות מב ד ג), האומר שהודאת בעל דין היא סוג של קניין. מצטרף לדבריו ה'''מהריב&quot;ל''' (שו&quot;ת מהריב&quot;ל א יט), האומר שהודאת בעל דין מועילה מדין מתנה.<br /> דבר דומה ניתן להבין מדברי בעל '''הנודע ביהודה''' (נו&quot;ב מהדו&quot;ק חו&quot;מ ל ז), הפוסק שלמרות שאנו יודעים שבעל הדין העיד שקר, בכל זאת נקיים את דבריו, מה שלא שייך כלל אם נאמר שהודאת בעל דין היא דין בנאמנות. בנוסף לכך, במקום אחר (נו&quot;ב מהדו&quot;ק חו&quot;מ ל יב) כותב ה'''נודע ביהודה''' שבהודאתו מתחייב בעל הדין באותו האופן עליו הוא מתחייב כשהוא נשבע לקיים דבר אחר, וממילא נמצא שלשיטתו הודאת בעל דין היא יצירת התחייבות.<br /> ====קשיים בגישה זו====<br /> ה'''קצות''' (חומ לד ד) מקשה על שיטה זה מספר קושיות:<br /> =====כפירה או הודאה=====<br /> על פי ה'''גמרא''' בשבועות (מא:) שראינו לעיל, יכול אדם לחייב עצמו בהודאת בעל דין במקום בו הוא רצה לכפור ולא להודות. לפי הסבר זה, אדם יכול לחייב עצמו בחובה קניינית שלא מדעתו, ולא ניתן לומר דבר כזה.<br /> =====מנגנון הקל וחומר בשיטת רבי חייא קמייתא=====<br /> ב'''גמרא''' בבא מציעא (ג:) מנסה רבי חייא ללמוד שניתן לחייב אדם בשבועת [[מודה במקצת]] גם על בסיס חיוב של עדים. הוא לומד זאת מקל וחומר, שאם פיו, כלומר הודאתו, מחייבים אותו בשבועה כזו, ברור שעדים יחייבו אותו בשבועה דומה. &lt;BR/&gt;<br /> בשלב הראשון של דבריו, רצה רבי חייא לטעון שעדותם של שני עדים חמורה יותר מדברי פיו של בעל הדין עצמו, שהרי בכוחם של עדים לחייב אדם בממון ופיו של אדם לא יכול לעשות זאת. על טענה זו הגמרא משיבה שגם פיו מסוגל לחייב אותו ממון, שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אם היינו אומרים שהודאת בעל דין היא התחייבות חדשה או מתנה, כפי שניסינו להציע לעיל, מה שייך לומר שהיא 'עדיפה' על עדים – הרי היא נמצאת במישור אחר, מישור המתנה ולא מישור החיוב הקלאסי בבי&quot;ד. בשלב השני של הדיון, פורכת הגמרא נסיון נוסף לק&quot;ו, בטענה שבעוד עדים יכולים להכחיש ולהזים עדות אחרת, פיו אינו שייך בהכחשה והזמה. אם ננסה לאמר שהודאת בעל דין היא התחייבות, מה שייך דין הכחשה והזמה, שאינו קשור כלל למתנה או התחייבות משום סוג, לכאן.<br /> =====[[מודה במקצת]]=====<br /> אפשר להקשות גם מעצם דין [[מודה במקצת]], שהרי חיובו של המודה במקצת מבוסס על הודאתו של בעל הדין. אם נאמר שהודאת הנתבע מחייבת מדין מתנה או חיוב חדש ללא כל קשר לתביעה עצמה, מדוע שיצטרך כלל להישבע, הרי דין מודה במקצת לא נאמר במקרה הזה.<br /> =====הודאת עבד כנעני=====<br /> קושיא נוספת על השיטה הגורסת שכוחה של הודאת בעל דין הוא כשל מתנה נובע מהגמרא במסכת גיטין (מ:), בה נכתב שבמקרה בו אדם אומר שנתן גט שחרור לעבדו ושחרר אותו לחופשי, בעוד עבדו אומר שבעליו לא נתן לו גט כזה, הודאת בעל הדין כמאה עדים דמי. ה'''רמב&quot;ם''' (עבדים ו' ג') מסביר שהכוונה בדין זה היא שהעבד הוא בעל הדין, הנאמן לומר שנשאר עבד. כן כתבו '''רש&quot;י''' (שם ד&quot;ה הודאת), '''תוספות''' (ד&quot;ה הודאת), ה'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה &quot;הנותן&quot;), '''תוספות הרא&quot;ש''' (ד&quot;ה הודאת), '''ריא&quot;ז''' (גיטין ד ד יח), ה'''טור''' (יו&quot;ד רסז) וה'''שו&quot;ע''' (יו&quot;ד רסז עה). ועל פניו ליתא מאן דפליג. מהבנה זו מקשה בעל '''שולי הגליון''' (זכיה ומתנה ד יב) על מאן דאמר שהודאת בעל דין היא התחייבות ומתנה, שהרי אם נניח שהעבד יצא לחירות אין הוא יכול להקנות עצמו בחזרה לאדון כעבד כנעני, גם כמתנה.<br /> ===שיטות נוספות===<br /> ====שיטת הפני יהושע====<br /> ה'''פני יהושע''' (כתובות קב. ד&quot;ה ור&quot;ת) מחלק בין הודאת בעל דין הנאמרת בפני בית דין לכזאת הנאמרת שלא בפני בי&quot;ד. בעוד ההודאה הראשונה נחשבת כחלק מהמשפט וכוחה הוא מדין נאמנות, הודאת בעל דין הנאמרת שלא בפני בי&quot;ד ושלא כחלק מהמשפט, נחשבת למתנה ולקניין רגיל. <br /> ====[[שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא]]====<br /> דעה שונה מציג בעל '''תרומת הכרי''' (סימן א ד&quot;ה &quot;ואת אשר&quot;, עמוד 12), המסביר שמחוץ לבית הדין ושלא בפני עדים, לא ניתן לומר שהודאת בעל דין היא נאמנות – שהיא עניין משפטי הנדון אך ורק בתוך גבולות בית הדין. מאידך גיסא, שולל '''תרומת הכרי''' את שיטתו של ה'''מהריב&quot;ל''' שראינו לעיל. מתוך כך הוא מפתח שיטה חדשה: לפיו הודאת בעל דין מועילה מדין &quot;[[שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא]]&quot; – בעל הדין מגדיר את החפץ כאסור עליו, ומתוך כך כממונו של חברו.&lt;BR/&gt;<br /> שיטה זו בעייתית, כי היא נסמכת על הנחת יסוד שדין 'שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא' אינו דין הנובע מנאמנות, הנחה שנויה במחלוקת גדולה, ואכמ&quot;ל.<br /> ==מישור פעולת הודאת בעל דין==<br /> ===חיובים או מציאות===<br /> ====קושיית הריטב&quot;א====<br /> ב'''גמרא''' במכות (ג.) מופיעים דברי רבי יהודה האומר ש[[עדים זוממים|עד זומם]] משלם על פי חלקו. הגמרא דנה בפירוש דבריו ושוללת אפשרות שכוונתו היא שבמידה בה התחייבו העדים המוזמים ממון, הם יתחלקו בתשלום בו הם התחייבו, שהרי זו היא משנה מפורשת, ומסבירה שרבי יהודה מתייחס למקרה בו אדם הלך לבית הדין והודה שהוא הוזם בבית דין אחר, רבי יהודה מסביר שעד זומם משלם במקרה כזה. על אמירה זו של רבי יהודה נשאלת השאלה מדוע אנו מאמינים לעד המודה, הרי קיימא לן ש[[אין אדם משים את עצמו רשע]].&lt;BR/&gt;<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה אמר רבא) נזקק לשאלה זו, ומסביר שניתן לומר שנעשה כאן מעשה של [[פלגינן דיבורא]], בעוד אנו מאמינים לעד שהוא חייב, לא נאמין לו שהחיוב נובע מכך שהוא עד זומם.<br /> את דברי ה'''ריטב&quot;א''' ניתן להסביר בשני אופנים:<br /> * אפשרות אחת היא לומר שכוונתו של ה'''ריטב&quot;א''' היא שבמצב בו אדם מוציא מפיו אמירה שממנה נובעים מספר דברים, אנחנו יכולים לבחור למה מתוך דבריו אנחנו מאמינים ולמה אין אנו מאמינים. כיוון זה קשה, שהרי שיטת רוב הראשונים היא שב[[פלגינן דיבורא]] צריך לחתוך את המשפט עצמו לכמה חלקים שכל אחד מהם יביע את הדבר שיוצא ממנו, ולא את האמירה הנובעת מהם, דבר שקשה לראות איך מתרחש במקרה דנן.<br /> * כיוון אפשרי נוסף להבנת שיטת ה'''ריטב&quot;א''' הוא לטעון שכוחה של הודאת בעל דין אינו נובע כלל מבירור המציאות אלא בחיובים בלבד. האדם נאמן לומר שהוא חייב במשהו, ואותנו לא מעניין ממה נובע החיוב הזה.<br /> ====ביאור החילוק====<br /> נרחיב קצת בביאור ההסבר השני: באופן פשוט, עדותם של שני עדים היא תיאור של המציאות. העד מספר את מה שראו עיניו ובכך מנגיש את המציאות, על פי ראות עיניו, לדיינים, והם 'גוזרים' מהסיפור את ההשלכות ההלכתיות הנדרשות והנובעות ממנו. דבר זה עולה בפשטות מה'''משנה''' בסנהדרין (פ&quot;ג מ&quot;ו), האומרת שלא מספיק שהעד יגיד שפלוני חייב לאלמוני מנה אלא יש צורך שיוסיף ויגיד גם איך ולמה החוב הזה נוצר. במילים פשוטות, מושא העדות של העדים הוא המציאות, ולא המשפט. &lt;BR/&gt;<br /> מנגד, על פי דברינו לעיל, מושא הודאת בעל הדין הוא העולם התיאורטי של החיובים. בעל הדין לא משמש כעד המספר סיפור אשר ממנו גוזרים הדיינים את גזר הדין כי אם כבעל דין המדבר במישור של הדינים עצמם. (ישנן שיטות הגורסות ששגם העדים מדברים במישור זה, ועיין '''ר&quot;ן''' (סנהדרין כט ד&quot;ה...))<br /> ===מחלוקת אחרונים===<br /> ====שיטת המנחת חינוך====<br /> על פניו, האחרונים נחלקו בחידוש שהובא מדברי ה'''ריטב&quot;א''' לעיל. ה'''גמרא''' בקידושין (סט.) מספרת על [[ממזר]] (לפתוח דף, או קטגוריה) שרצה לטהר את זרעו, כך שהם לא ייחשבו יותר לממזרים. הדרך היחידה להביא לכך שצאצאיו של הממזר לא יהיו ממזרים כמותו היא שאותו ממזר ישא שפחה כנענית, שילדיו ממנה יהיו עבדים כנענים גם הם, ולכשישתחררו יהיו ישראלים רגילים וכשרים(ע&quot;פ ה'''משנה''' בקידושין ג יג)). הבעיה בשיטה זו היא שבשביל שיוכל לשאת שפחה כנענית אותו הממזר צריך להיות עבד עברי, דבר שיכול לקרות רק אן הוא יימכר כעבד בעוון גנבה. ואכן, רבי שמלאי הציע לאותו ממזר ללכת ולגנוב, ולהימכר לעבד עברי.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''מנחת חינוך''' (מב ד&quot;ה עוד מבואר בר&quot;מ) מציע פתרון פשוט יותר – אם ה[[ממזר]] ישקר ויודה שהוא גנב, הוא יוכל להימכר בדיוק באותו האופן ללא מעשה גניבה ממשי. לכאורה, ניתן להבין מדבריו שהודאת בעל הדין מעידה על המציאות ממש, ולא על חיוב תיאורטי המנותק מהמצב המעשי, שהרי כדי להימכר כעבד לא מספיקה התחייבות סתמית בממון, זוהי צריכה להיות התחייבות כגנב, ועובדת היותו גנב היא חלק מסיפור העובדות ולא מעצמות החיוב התיאורטית. בדברים אלו נראה שה'''מנחת חינוך''' חולק על דברי הריטב&quot;א שראינו.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''אור שמח''' (טוען ונטען ה ב) חולק בעקיפין על דברי המנחת חינוך בשתי נקודות ואומר שלא יתכן לומר שאדם יהיה נאמן להודות שהוא גנב, שהרי [[אין אדם משים עצמו רשע]]. האור שמח מוסיף ואומר שהאדם יהיה חייב לשלם בכל מקרה בו יודה, לא מדין גניבה כי אם מדין התחייבות. כאן אפשר להבין אותו בשני אופנים:<br /> * הודאת בעל דין היא התחייבות ומתנה<br /> * הודאת בעל דין היא נאמנות, אך במישור החיובים ולא במישור המציאות – כשיטת ה'''ריטב&quot;א'''<br /> ====אדם משים עצמו רשע בהודאת בעל דין====<br /> נחזור לדברי המנחת חינוך ולקושיית האור שמח עליו – כיצד יתכן לומר שאדם נאמן לומר על עצמו שגנב, שהרי אין אדם משים עצמו רשע.&lt;BR/&gt;<br /> את שיטת של ה'''מנחת חינוך''' ניתן להסביר על פי דברי ה'''הגהות אשר&quot;י''' (בבא קמא ט יח), הטוען שבהודאת בעל דין לא מתקיים הכלל של '[[אין אדם משים עצמו רשע]]'; כך נראה גם מדברי ה'''קובץ הערות''' (כב א). לשיטתם, אין אדם משים עצמו רשע נאמר רק בעדויות ממש, ולא בטענות. את חילוק זה ניתן להסביר על פי דברי ה'''ריטב&quot;א''' לעיל: הודאת בעל דין אינה עוסקת כלל במישור המציאותי, כי אם במישור התיאורטי של חיובים, לכן לא שייך לומר שבעל הדין משים עצמו רשע – אמירה מציאותית – על ידי דבריו.&lt;BR/&gt;<br /> אך אם נאמר כך יקשו עצם דבריו של המנחת חינוך: אם אנו אומרים שאנו לא מאמינים לדבריו של בעל הדין אלא לחיובים שהוא ייצר, מדוע נמכור אותו כגנב ונתיר לו שפחה כנענית? הרי לכאורה התחייבותו הוא כמו שאר התחייבויות בעלמא, ולא חלים בה הכללים המיוחדים החלים על התחייבותו הספציפית של גנב.&lt;BR/&gt;<br /> את קושיה זו ניתן לתרץ בכך שהתחייבותו המיוחדת של הגנב מכוח גניבתו לא שייכת רק למציאות אלא גם לאופי החיוב התיאורטי. ישנם הבדלים בין חיוב הנוצר מכוח מלווה לחיוב הנוצר מכוח היזק, ולא מצינו מי שיאמר שבעל דין תמיד ישלם בינונית או זיבורית. אדם שיודה לתביעת היזק נגדו ישלם מעידית שבנכסיו כשאר מזיקים ולא מבינונית כאדם שיצר חוב לעצמו. ממילא נמצא שיש עוד גורמים שאינם עצם החוב עצמו אלא מגדירים אתו בלבד המצויים בעולם של החיובים ולא במציאות. ועל פי זה, ניתן לומר שאדם נאמן לומר שהוא חייב כסף מכוח גנבה והחיוב שיוטל עליו יהיה בעל אופי זהה לחיובו של גנב וממילא תהיה אפשרות למכור אותו בגנבתו.<br /> ===סוגיות המתבארות על ידי חילוק זה===<br /> ====כל האומר לא לויתי====<br /> ראינו לעיל את ה'''גמרא''' בשבועות (מא:) המספרת על לווה שכפר בטענת מלווה כלפיו, ולאחר דבריו באו עדי פירעון והעידו על חובו. הדין הוא, כאמור, שהלווה חייב מדין הודאת בעל דין ו&quot;כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי&quot;. מתוך כך נשאלת השאלה – הרי לכאורה אנו אומרים שהוא נאמן יותר מהעדים בכך שלא פרע, ונמצא שמקצתה של עדותם של העדים בטלה. אם כך, מדוע שלא נפטור אותו מתשלומים מתוקף כך ש[[עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה]]?&lt;BR/&gt;<br /> למאן דאמר שכוחה של הודאת בעל דין נובע מהתחייבות קושיא זו לא קשיא כלל, כיוון שלשיטה זו מובן שהלווה אינו סותר את אמירת העדים אלא מוסיף התחייבות על קביעת המציאות שלהם. ברם, היא בהחלט קשה על מאן דאמר שכוח הודאת בעל דין נובע מדין נאמנות – בה יש מה לדון על עניין ביטול העדות. קושיה זו ניתן לתרץ לפי דברינו דלעיל: בעל הדין כלל לא מכחיש את העדים, הוא מדבר במישור דיון אחר לחלוטין, המישור התיאורטי ולא בדיון המציאות אותו קובעים העדים.&lt;BR/&gt;<br /> אגב דברינו, נסביר מדוע הודאת בעל הדין עדיפה על עדים: הודאת בעל דין המנוגדת לעדים אינה סותרת את דבריהם, גם אם נאמר שהתיאור המציאותי של העדים נכון לגמרי, למשל במקרה בו היה פירעון, בכל זאת אין הוא מכחיש את הודאת בעל הדין על החיוב העקרוני שלו – הנידון במישור התיאורטי.<br /> ====ספר תורה====<br /> ה'''גמרא''' בגיטין (נד:) מספרת על סופר סת&quot;ם שלאחר שכתב ספר תורה ומכר אותו, הודה שכתב את האזכרות שלא לשמן – דבר שבנוסף לכך שפוסל את [[ספר תורה|ספר התורה]], מביא לאבדן כספו של הסופר. רב אמי אמר לסופר שאמנם הוא יפסיד את כספו, אך את [[ספר תורה|ספר התורה]] הוא אינו נאמן לפסול.&lt;BR/&gt;<br /> למאן דאמר שכוחה של הודאת בעל דין נובע מדין התחייבות סיפור זה כלל אינו מהווה קושיה, הרי אין קשר בין ההתחייבות שלו לשלם את שווי הספר לבין פסילת הספר. לעומת זאת, סיפור זה בהחלט קשה למאן דאמר הודאת בעל דין מדין נאמנות; כיצד תתכן ששניות כזו, המקבלת את דברי הסופר בקש לפיצוי על הספר ולא על הכשרות? שוב, לפי דברינו זו אינה קושיה, שהרי בעל הדין כלל לא מדבר על המציאות וממילא לא יתכן לומר שהוא יפסול את הספר, כל דבריו רלוונטיים להתחייבויותיו בלבד וממילא יצא שהוא יפסיד את כספו ו[[ספר תורה|ספר התורה]] יישאר כשר.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA%3A%D7%94%D7%95%D7%93%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%A2%D7%9C_%D7%93%D7%99%D7%9F הודאת בעל דין] - מיקרופדיה תלמודית, אתר ישיבה.<br /> *[http://www.yesmalot.co.il/torat-il/mamarim/mtei33.asp הודאת בעל דין] - ישיבת מעלות.<br /> *[http://www.yeshiva.org.il/midrash/video/4415 שיעור בעניין הודאת בעל דין] - הרב שלמה פישר, אתר ישיבה.<br /> *[https://www.kby.org/hebrew/torat-yavneh/view.asp?id=4300 הודאת בעל דין כמאה עדים דמי] - הרב צבי שכטר, ישיבת כרם ביבנה.<br /> *[http://www.kby.org.il/hebrew/torat-yavneh/view.asp?id=5869 שיעור בעניין הודאת בעל דין] - הרב זלמן נחמיה גולדברג, ישיבת כרם ביבנה.<br /> <br /> <br /> <br /> [[קטגוריה:עדות]]<br /> [[קטגוריה:בבא מציעא ג:]]<br /> [[קטגוריה:טוען ונטען ו]]<br /> [[קטגוריה:חושן משפט סימן עט]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98&diff=4692 2016-05-16T14:55:08Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>&amp;nbsp;{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות|חולין ב ד|חולין לב א-ב||שחיטה ג יט|יורה דעת לג ג}}<br /> נקובת הושט אי הוי [[טרפה|טרפה]] או [[נבלה|נבלה]] ועוד פרטי דינים<br /> ==מבוא והגדרת מושגים==<br /> לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:<br /> *'''שחיטה''': מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז&quot;ל &quot;גרגרת&quot;) והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.<br /> *'''[[טרפה|טרפה]]''': בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (הפניה). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן. <br /> *'''[[נבלה|נבלה]]''': בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.<br /> הנפקא מינה העיקרית בין [[טרפה|טרפה]] לבין [[נבלה|נבלה]] היא שבעוד ש[[טרפה|טרפה]] לא מטמאת את הנוגע בה, ה[[נבלה|נבלה]] מטמאת את נושאה בטומאה הנקראת טומאת [[נבלה|נבלה]]. נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם על בנה של הבהמה הפסולה הנשחטת חל ציווי &quot;אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד&quot;, אם האב הנשחט יוגדר כ[[טרפה|טרפה]] יהיה אסור לשחוט את בנו באותו היום, ברם אם האב יוגדר כ[[נבלה|נבלה]] אז יהיה מותר לעשות זאת. <br /> גדר נקובת הושט<br /> ==פשט הגמרא==<br /> ה'''משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=294&amp;hilite= (חולין ב ד)] מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא [[טרפה|טרפה]]. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב.<br /> '''הגמרא''' לאחר מכן [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32&amp;format=pdf (חולין לב.-:)] מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה ל'''משנה''' אחרת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)], המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. ה'''גמרא''' מציעה שני ישובים לקושיה:<br /> *'''רבא''' מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.<br /> *'''רבי יוחנן''' מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.<br /> הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא [[נבלה|נבלה]], ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כ[[טרפה|טרפה]], מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]]. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי אין צורך בה כלל ובהבנה פשוטה היא אפילו לא נרמזה. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] .<br /> ===מאן דאמר טרפה===<br /> '''הרא&quot;ש''' בתוספותיו על אתר (תורא&quot;ש חולין לב: ד&quot;ה &quot;אלא אסורות&quot;) מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה [[נבלה|נבלה]], שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר.<br /> וכן פסקו '''ר&quot;ת''' (ספר הישר תמג), ה'''אשכול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9063&amp;st=&amp;pgnum=402&amp;hilite= (הלכות שחיטת חולין כד)], ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8726&amp;st=&amp;pgnum=118 (אור זרוע א שעח)] בעל ה'''מכריע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8910&amp;st=&amp;pgnum=11 (ה ד&quot;ה ורבינו יעקב)] '''בעל הסמ&quot;ג''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21359&amp;st=&amp;pgnum=202 (עשין סג ד&quot;ה &quot;מעשה במחט&quot;)], '''בעל הסמ&quot;ק''' (סימן רא), '''רבינו ירוחם''' (אדם וחוה טו ג, קיח ג), ה'''עיטור''' (שער ב כה ד) ,ה'''ראבי&quot;ה''' (אלף פו ד&quot;ה ורבינו תם) וה'''טור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=80 (יו&quot;ד לג)]. כך כתב גם ה'''מהרש&quot;א''' (בכורות כ: ד&quot;ה בא&quot;ד משמע) וכן פסק ה'''בניין עולם''' (יו&quot;ד יא ד&quot;ה שבתי) בשם הרי&quot;ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. '''רע&quot;א''' (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד ה'''רמב&quot;ם''' וה'''שו&quot;ע''', [[#מאן דאמר נבלה|שכפי שנראה להלן]], פסקו הפוך.<br /> ===מאן דאמר נבלה===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)], הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו ה'''רבינו גרשום''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (חולין לב:)],'''רשב&quot;א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40909&amp;st=&amp;pgnum=38 (חולין מב. ד&quot;ה אלו)], ה'''רמב&quot;ן''' (חולין ט. ד&quot;ה אבל), ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=264 (קז ד&quot;ה כתב הרב)], ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יורה דעה לג ג)], החת&quot;ס (יורה דעה כד ד&quot;ה יקרתו) וה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)], המשתמש בביטוי הייחודי <br /> [[#נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם|'נבלה מחיים']] כלפי נקובת הושט.<br /> ====קושיית המשכנות יעקב====<br /> בעל ה'''משכנות יעקב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37575&amp;st=&amp;pgnum=211&amp;hilite= (סוף חלק יו&quot;ד)] מקשה על שיטת השו&quot;ע ושאר הפוסקים שנקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מ'''תוספתא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39592&amp;st=&amp;pgnum=20 (חולין ב י)] אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט היא [[טרפה|טרפה]] בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. על קושייתו מתרץ בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=233&amp;hilite= (ב כ ג)] שני תירוצים שונים:<br /> *התוספתא מתייחסת אך ורק על למצב כזה בעוף (הפניה לחלק על עופות), אך במקרה כזה בבהמה גם לשיטתה, הבהמה תחשב ל[[נבלה|נבלה]].<br /> *ישנם שיבושי לשון רבים בתוספתא, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא [[נבלה|נבלה]] היה שונה מהנוסח העומד בפנינו היום.<br /> ====פשט הגמרא למ&quot;ד [[נבלה|נבלה]]====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=247 (ב כד ג)] מבאר ש'''רש&quot;י''' ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת [[נבלה|נבלה]] מדברי רבא &quot;יש מהן נבלות ויש מהן טרפות&quot;, כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של [[נבלה|נבלה]]. ה'''ביה&quot;ל''' ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37947&amp;st=&amp;pgnum=303 (חולין ג א)] מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא [[נבלה|נבלה]] בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא [[טרפה|טרפה]], עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא [[נבלה|נבלה]] ואז חוזרת לשאר הטרפות.<br /> אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. '''רש&quot;י''' והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומת '''תורא&quot;ש''' והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.<br /> ====סברות היסוד של שיטה זו (לשנות כותרת)====<br /> מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי [[נבלה|נבלה]]. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא [[נבלה|נבלה]] וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה ל[[טרפה|טרפה]]. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:<br /> =====פגם בחפצא של הבהמה=====<br /> בעל ה'''בית הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14668&amp;st=&amp;pgnum=234 (ב כ ג)] מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות [[נבלה|נבלה]]. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה ל[[נבלה|נבלה]], המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כ[[נבלה|נבלה]], ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.<br /> =====פגם בחפצא של הסימנים=====<br /> ה'''בית הלוי''' מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כ[[נבלה|נבלה]] בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב ה'''תפארת למשה''' (יורה דעה נט סוף ד&quot;ה וא&quot;כ). &lt;BR/&gt;<br /> ניתן לדייק דין דומה בדברי ה'''משרת משה''' (איסורי ביאה י ד&quot;ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים. <br /> <br /> הסברו של '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=32b&amp;format=pdf (ד&quot;ה יש מהן נבלות)] לכך שבהמות שושטן ניקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש&quot;איתרע מקום שחיטה דידהו&quot;, מקום השחיטה שלהם נפגע, הסבר זה עולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של ביה&quot;ל.<br /> <br /> =====שיטת הגר&quot;ח=====<br /> ה'''גר&quot;ח''' (חולין מב. ד&quot;ה &quot;אלו&quot;) מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת ל[[נבלה|נבלה]], וכן כתב בעל שו&quot;ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:<br /> *לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ ה'''גר&quot;ח''' לפסוק שהבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.<br /> *לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.<br /> ==ניקב הושט בשעת השחיטה== <br /> ===סתירה בשיטת רש&quot;י והשו&quot;ע===<br /> '''רש&quot;י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&amp;daf=8&amp;format=pdf (חולין ח. ד&quot;ה והאיכא צדדים)] אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש&quot;י) אותו הבהמה נעשית [[טרפה|טרפה]]. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]] ולא ל[[טרפה|טרפה]]. <br /> סתירה דומה קיימת בדברי ה'''שולחן ערוך''', אשר בהלכות טריפות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ג)] מגדיר בהמה נקובת ושט כ[[נבלה|נבלה]] כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=73 (כו א)] שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]] דווקא.<br /> ===ביאור הסתירה===<br /> נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הבהמה|בבהמה עצמה]] ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון [[#פגם בחפצא של הסימנים|במעשה השחיטה]], יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד. &lt;BR/&gt;<br /> אמנם את שיטת רש&quot;י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של ביה&quot;ל, אך את שיטת ה'''שו&quot;ע''' לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו&quot;ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע&quot;פ סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של '''ביה&quot;ל''' [[#נקובת הושט בעוף|כדבעינן למימר לקמן]]. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''בית הלוי''', אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה [[טרפה|טרפה]] בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה ל[[נבלה|נבלה]].<br /> ===הדעות החולקות===<br /> ה'''רמב&quot;ם''' לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]]. <br /> ==נקובת הושט בעוף==<br /> '''הרמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת ה'''שו&quot;ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יוד לג ג)] שלא חילק.&lt;BR/&gt;<br /> נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו [[#פגם בחפצא של הבהמה|הראשונה]] של '''ביה&quot;ל''', לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם חשוב מבשאר האיברים. זאת כיוון שעל פי סברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]]נקובת הושט בעוף אינה [[נבלה|נבלה]] בהכרח, שהרי על פי סברה זו אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, אלא רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל.<br /> ===שיטת הרשב&quot;א===<br /> אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כ[[טרפה|טרפה]] או כ[[נבלה|נבלה]] תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] מלכתחילה. ה'''רשב&quot;א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%90 (תורת הבית ב א, כו.)] כותב שנקובת הושט נעשית ל[[נבלה|נבלה]] אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב&quot;א תואמת לסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של ביה&quot;ל, שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת ה'''רשב&quot;א''' נקובת הושט בעוף תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] בלבד.<br /> ==דין תורבץ הושט==<br /> תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=1&amp;halocha=6&amp;hilite= (שחיטה א ו)] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=60 (יו&quot;ד כ ב)] ונחלקו חכמינו בדינו. ה'''שו&quot;ע''' פסק [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (לג ג)] שנקב בתורבץ הושט הופך אותה ל[[נבלה|נבלה]]. לעומתו, פסק ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=6&amp;halocha=2&amp;hilite= (שחיטה ו ב)] שניקוב תרבץ הושט הופך את הבהמה ל[[טרפה|טרפה]], כך פסק גם ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ה)] בשמו וכן ה'''כלבו''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45043&amp;st=&amp;pgnum=263 (קז ד&quot;ה &quot;הגרמה&quot;)].<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ם''' והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה ל[[נבלה|נבלה]], כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומת זאת, לשיטת ה'''שו&quot;ע''' והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע את פעולתו של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.&lt;BR/&gt;<br /> בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.<br /> ==נבלה מחיים – שיטת הרמב&quot;ם==<br /> ה'''רמב&quot;ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&amp;hilchos=29&amp;perek=3&amp;halocha=19&amp;hilite= (שחיטה ג יט)] מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'[[נבלה|נבלה]] מחיים'. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג [[נבלה|נבלה]] מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של [[נבלה|נבלה]] בבהמה, אך כאשר ה'''רמב&quot;ם''' עצמו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=10&amp;hilchos=60&amp;perek=2&amp;hilite= (אבות הטומאה ב א)] מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט.&lt;BR/&gt;<br /> ה'''ש&quot;ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9145&amp;st=&amp;pgnum=125 (יו&quot;ד לג ד)] תרץ שכוונת הרמב&quot;ם אינה שהבהמה מוגדרת כ[[נבלה|נבלה]] כבר מעכשיו, אלא רק שהיא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה [[נבלה|נבלה]] רגילה. תירוצו קשה מפשט לשון הרמב&quot;ם, שהשתמש במושג בהווה – '[[נבלה|נבלה]] מחיים', וכן מכך שעל פי דבריו נקב בושט מהווה חיסרון בשחיטה עצמה, כסברתו [[#פגם בחפצא של הסימנים|השנייה]] של ביה&quot;ל, וכפי שראינו, שיטת הרמב&quot;ם אינה כן.&lt;BR/&gt;<br /> באותה הדרך צעד גם ה'''ב&quot;ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14267&amp;st=&amp;pgnum=79 (יו&quot;ד לג ד&quot;ה &quot;ושט&quot;)], כשניסה ליישב בין שיטת הרבה מהראשונים (הובאו לעיל) שפסקו שנקובת הושט מוגדרת כ[[טרפה|טרפה]], לבין שיטת הרמב&quot;ם והשו&quot;ע, באומרו שלדעת כולם לפני שחיטה הבהמה תוגדר כ[[טרפה|טרפה]] ורק לאחר שחיטה היא תהיה [[נבלה|נבלה]], אך גם עליו קשות הקושיות שהצגנו להלן.&lt;BR/&gt;<br /> בעל ה'''תבואות שור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24698&amp;st=&amp;pgnum=112&amp;hilite= (יו&quot;ד לג ג)] חולק על הש&quot;ך והב&quot;ח, ומסביר שעל פי שיטת הרמב&quot;ם הבהמה אסורה כ[[נבלה|נבלה]] עוד בחייה, כפי שמשתמע מהדברים שהצגנו.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A9%D7%98 נקובת הושט] - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.<br /> [[קטגוריה:שחיטה]]<br /> [[קטגוריה:חולין לב.]]<br /> [[קטגוריה:שחיטה ג]]<br /> [[קטגוריה:יורה דעה סימן לג]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%A2%D7%98&diff=4677 2016-05-16T09:54:40Z

<p>אסף יעקב הלוי: דף חדש: קטגוריה:חושן משפט</p> <hr /> <div>[[קטגוריה:חושן משפט]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90_%D7%92:&diff=4675 2016-05-16T09:53:35Z

<p>אסף יעקב הלוי: דף חדש: קטגוריה:בבא מציעא</p> <hr /> <div>[[קטגוריה:בבא מציעא]]</div>

אסף יעקב הלוי https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%92%D7%93%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%95%D7%93%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%A2%D7%9C_%D7%93%D7%99%D7%9F&diff=4674 2016-05-16T09:52:34Z

<p>אסף יעקב הלוי: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||בבא מציעא ג ב||טוען ונטען ו ג|חושן משפט עט א}}<br /> גדרי הודאת בעל דין. מדין מה מועילה ובאיזה מישור פועלת.<br /> ==הודאת בעל דין==<br /> ה'''גמרא''' בכמה מקומות (גיטין מ:, גיטין סד., קידושין סה:, בבא מציעא ג:) מזכירה את הביטוי &quot;הודאת בעל דין כמאה עדים דמי&quot;, המקור למימרא זו הוא ה'''תוספתא''' (בבא מציעא פ&quot;א מ&quot;י) המביאה את הדין העקרוני.<br /> משמעותה המקורית של המימרא היא שכאשר בעל הדין, כלומר הנתבע, מודה בטענות הנטענות כנגדו, מספיק בכך כדי לחייב אותו באותן הטענות במשפט. כוחה של הודאה זו חזק ביותר והוא עדיף אפילו על עדותם של עדים (&quot;כמאה עדים&quot; הוא ביטוי של גוזמא בלבד, שנועד להבהיר את עוצמתה של הודאה זו ולא מספר מדויק, שהרי קי&quot;ל שמאה כשניים (מכות א ז, '''רמב&quot;ם''' עדות יח ג)). מפורסם הוא (שבועות מא:) המקרה בו נתבע שלווה כסף הטוען להגנתו שלא לווה אותו, ולאחר מכן באו עדים שפרע, וממילא מעידים גם שלווה. הדין הוא שבשל הכלל &quot;כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי&quot;, כלומר שבכלל הכחשת ההלוואה כולה נכללת גם הכחשת הפריעה. כתוצאה מכך, הלווה אינו נאמן להכחיש את העדים שלווה בכלל, אך הודאתו כן 'מועילה' כדי לגבור על העדים בנושא הפריעה, ולכן הוא צריך לשלם.<br /> יש להעיר שנאמנותו של האדם לגבי עצמו רלוונטית אך ורק בממונות ולא בעונשים או חיובים אחרים. בעונשי מיתה ומלקות נאמר שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע (סנהדרין ט:, קישור לסוגיא), ובקנס קיימא לן ש[[מודה בקנס פטור]] (כתובות ג ט).<br /> ==גדר הדין וטעמו==<br /> הראשונים נחלקו מאיזה דין נובעת עדיפותו ונאמנותו של בעל הדין על עצמו יותר מאשר העדת עדים, והציעו מספר אפשרויות:<br /> *לבעל הדין ישנה '''נאמנות''' מיוחדת, שבכוחה ומקורה נדון בהמשך ולכן נאמין יותר לדבריו.<br /> * בהודאתו, חייב בעל הדין את עצמו ב'''חיוב''' חדש, כביכול העניק '''מתנה''' לתובע.<br /> ===נפקא מינות בין ההסברים===<br /> לפני שנדון בחקירה בין ההסברים שראינו ובצדדיה, נפרט מספר הנפקא מינות הנובעות ממנה:<br /> ====למפרע או להבא====<br /> אם נאמר שקבלתה של הודאת בעל הדין נובעת מנאמנות מוגברת שלו על מעשי עצמו, אזי יחול החיוב גם למפרע ובעל הדין יתחייב מרגע המעשה הנטען עליו (המלווה, ההיזק וכו'). לעומת זאת, אם נאמר שקבלת ההודאה נובעת מדין חיוב חדש שהוא חייב בו את עצמו, אזי ההתחייבות תחול מרגע העמידה בדין, דהיינו ההודאה, בלבד.<br /> ניתן לומר שמחלוקת זו מיוסדת על מחלוקת אמוראים. ה'''גמרא''' (בבא בתרא לג.) מספרת על קרובו של רב אידי שנפטר והותיר אחריו דקל. רב אידי ואדם נוסף רבו מי קרוב יותר למנוח וזכאי לרשת את הדקל ובית הדין פסק ש[[כל דאלים גבר]] ואותו אדם גבר על רב אידי וירש את הדקל. לבסוף, הודה אותו אדם שרב אידי הוא הקרוב יותר. כמובן שהדקל עבר לרשותו, אך רב אידי לא הסתפק בכך ותבע גם את הפירות שאכל אותו אדם במשך התקופה בה היה הדקל ברשותו. האמוראים נחלקו בדין זה – '''רב חסדא''' אמר שהאיש אינו חייב לשלם את הפירות, כלומר שזכייתו של רב אידי בדקל היא רק משעת גזר הדין, ואילו '''רבא ואביי''' סברו שהוא צריך לשלם את שווים ושזכייתו של רב אידי היא למפרע.<br /> ה'''רשב&quot;ם''' (שם) מסביר בדעת רב חסדא, שלאחר הודאתו, נחשב האדם השני כאילו נתן לרב אידי את האילן במתנה, ולכן הקניין חל רק מעת נתינת המתנה. על פי הסבר זה, נאמר שאביי ורבא סוברים שהודאתו מהווה עדות והוא נאמן על כך שרב אידי קרוב יותר, וכיוון שכך ברור שיתחייב בתשלום הפירות שאכל.<br /> לכאורה על פי הסבר זה, קשה על מאן דאמר שהודאת בעל דין היא מתנה, שהרי הלכה כאביי ורבא. אך לגמרא זו ישנם הסברים נוספים ואכמ&quot;ל.<br /> ואכן, הלכה למעשה, נחלקו ה'''בית שמואל''' (אהע לח לא) וה'''חלקת מחוקק''' (אהע לח כג) מה הוא הדין במקרה בו קידש אדם אישה על מנת שיש לו ביד פלוני מנה, ולאחר מכן הודה אותו פלוני בחיוב זה. ה'''חלקת מחוקק''' סובר בפשטות שהאישה מקודשת – כלומר שהודאת בעל החוב מועילה גם למפרע. לעומתו, מסביר ה'''בית שמואל''' שכיוון שמדובר בהודאת בעל דין, חלות החיוב היא רק לאחר ההודאה. בשל כך, ישנו פער בין התנאי הבסיסי למציאות בשטח בשעה שהתנאי הוצב, ובעצם התנאי לא מולא בשעתו. כך הסביר את מחלוקתם בעל ה'''שערי תורה''' (א א).<br /> ====הגבלות קנייניות====<br /> נפקא מינה נוספת היא קיומן של הגבלות הלכתיות-קנייניות על העדות. אם נאמר שהודאת בעל דין היא יצירת חיוב נוסף עליו, כלומר פעולה קניינית, יחולו עליה הגבלות שחלות על כל הקניינים והמתנות (לא עובד על [[דבר שאינו ברשותו]], [[דבר שלא בא לעולם]] וכו'). לעומת זאת, אם נסבור כפי האפשרות שהודאת בעל דין היא נאמנות מיוחדת, לא תתקיימנה כל הגבלות על גבולותיו של דין זה במישור הקנייני.<br /> ===נאמנות===<br /> כאמור לעיל, כיוון אפשרי אחד להבנת כוחה של הודאת בעל דין היא לומר שקיימת נאמנות מיוחדת בדבריו של האדם על מעשי עצמו. כיוון זה עולה מדבריו של '''רש&quot;י''' (קידושין סה: ד&quot;ה הודאת) על מקור החיוב של הודאת בעל דין. הוא מצטט את הפסוק ממנו לומדים את דין מודה במקצת, ומסביר שמשם נלמד שאנו סומכים על עדותו של בעל הדין – לשון נאמנות. כך הביא גם ה'''ר&quot;ן''' (ר&quot;ן על הרי&quot;ף כח. ד&quot;ה המקדש) בשמו של רש&quot;י, וכן עולה מדברי ה'''רשב&quot;א''' (שם ד&quot;ה מיהו) האומר שללא הפסוק המלמד על הודאת בעל דין לעולם לא היינו יכולים ל&quot;מקיימא מלתא&quot;, לדעת את המציאות ולהכריע את הדין, אלא רק באמצעות עדים.<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (בבא מציעא מו ד&quot;ה דלית) וה'''תוספות''' (כתובות נד. ד&quot;ה אע&quot;פ) מסבירים שאדם נאמן להודות שיש לו קרקע אע&quot;פ שאנן סהדי (ליצור דף) שאין לו – מדין הודאת בעל דין.<br /> ====[[אודיתא]]====<br /> ה'''גמרא''' (בבא בתרא קמט.) מביאה סיפור אודות גר (ליצור דף) אחד שהיה [[שכיב מרע]], ורצה להעניק סכום כסף גבוה לבנו שלא היה מיוחס אחריו ולבסוף הקנה לו אותו באמצעות הודאה.<br /> יש לבאר את היחס בין קניין הודאה זה [[אודיתא]] [ליצור דף] לבין הודאת בעל דין המוכרת לנו. ה'''רשב&quot;א''' כתב (שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ד נ) שקניין [[אודיתא]] איננו קניין אמתי ועצמאי אלא קניין המועיל אך ורק מדין הודאת בעל דין, כלומר, כפי שראינו ב'''רשב&quot;א''', מדין נאמנות בלבד, וכן הביא ה'''אמרי בינה''' (אמרי בינה הלוואה טז) בשם &quot;רוב הפוסקים&quot;. לעומתם, '''קצות החושן''' חילק בין כוחה של הודאת בעל דין אותו הסביר כנובעת מדין נאמנות (לד ד) ובין [[אודיתא]] שאותה הסביר כקניין (קצד ד).<br /> ====סברת הדין====<br /> האחרונים דנו מהי היא הסברה העומדת מאחורי השיטה של מאן דאמר שכוחה של הודאת בעל דין נובע מדין נאמנות והציעו מספר אפשרויות:<br /> * '''גזרת הכתוב''' – '''קצות החושן''' (חו&quot;מ לד ד) בשם רש&quot;י מסביר שישנה גזרת הכתוב שאדם נאמן על עצמו יותר מעדים, אף על פי שכביכול הוא קרוב אצל עצמו ופסול לעדות לגבי עצמו.<br /> * '''מיגו''' – '''התשב&quot;ץ''' (שו&quot;ת התשב&quot;ץ א עו) מביא אפשרות שמקור נאמנותו של המעיד על עצמו היא מכוח מיגו, שאומר שאם היה רוצה יכול היה לתת את החפץ כמתנה ולא להודות.<br /> ** מהסבר זה ניתן להוכיח שה'''תשב&quot;ץ''' סבר שכוחו של מיגו נובע מנאמנות ולא מכוח הטענה, שאם לא כן לא הייתה יכולה הודאת בעל הדין לקבל יתרונות מעבר ליכולת נתינת המתנה, ואז היה יוצא שנאמנות חלה רק מעכשיו וממילא אינה נאמנות ואכמ&quot;ל.<br /> ====קשיים בגישה זו====<br /> על הסברה שמקור הנאמנות בהודאת בעל דין הוא מיגו ניתן להקשות אמאי מועילה הודאה כזו אל מול עדים, שהרי אין [[מיגו במקום עדים]], וכבר העיר ה'''קצות''' (לד ד) על כך.<br /> ה'''מהריב&quot;ל''' (שו&quot;ת מהריב&quot;ל א יט) כותב שלא יתכן שהודאת בעל דין תהיה דין בנאמנות פשוטה, כיוון ש[[פסולי עדות|אדם קרוב אצל עצמו ופסול לעדות]], אך כבר ראינו לעיל שהקצות השיב על כך ואמר שאדם קרוב אצל עצמו לא נאמר לחיוב אלא רק במצב בו אדם רוצה לזכות את עצמו, ואדם נאמן להעיד על עצמו לחומרא.<br /> ===מתנה/התחייבות===<br /> דרך נוספת להבנת מקור כוחה של הודאת בעל דין היא להסביר שהודאה כזן מועילה מדין התחייבות כספית או מתנה. בכך שבעל הדין מודה שהחפץ אינו שייך לו, הוא יוצר התחייבות חדשה כלפי התובע, וכעת מובן מדוע הוא מחויב למלא אותה.<br /> אפשרות זו עולה מדברי בעל ה'''תרומות''' (ספר התרומות מב ד ג), האומר שהודאת בעל דין היא סוג של קניין. מצטרף לדבריו ה'''מהריב&quot;ל''' (שו&quot;ת מהריב&quot;ל א יט), האומר שהודאת בעל דין מועילה מדין מתנה.<br /> דבר דומה ניתן להבין מדברי בעל '''הנודע ביהודה''' (נו&quot;ב מהדו&quot;ק חו&quot;מ ל ז), הפוסק שלמרות שאנו יודעים שבעל הדין העיד שקר, בכל זאת נקיים את דבריו, מה שלא שייך כלל אם נאמר שהודאת בעל דין היא דין בנאמנות. בנוסף לכך, במקום אחר (נו&quot;ב מהדו&quot;ק חו&quot;מ ל יב) כותב ה'''נודע ביהודה''' שבהודאתו מתחייב בעל הדין באותו האופן עליו הוא מתחייב כשהוא נשבע לקיים דבר אחר, וממילא נמצא שלשיטתו הודאת בעל דין היא יצירת התחייבות.<br /> ====קשיים בגישה זו====<br /> ה'''קצות''' (חומ לד ד) מקשה על שיטה זה מספר קושיות:<br /> =====כפירה או הודאה=====<br /> על פי ה'''גמרא''' בשבועות (מא:) שראינו לעיל, יכול אדם לחייב עצמו בהודאת בעל דין במקום בו הוא רצה לכפור ולא להודות. לפי הסבר זה, אדם יכול לחייב עצמו בחובה קניינית שלא מדעתו, ולא ניתן לומר דבר כזה.<br /> =====מנגנון הקל וחומר בשיטת רבי חייא קמייתא=====<br /> ב'''גמרא''' בבא מציעא (ג:) מנסה רבי חייא ללמוד שניתן לחייב אדם בשבועת [[מודה במקצת]] גם על בסיס חיוב של עדים. הוא לומד זאת מקל וחומר, שאם פיו, כלומר הודאתו, מחייבים אותו בשבועה כזו, ברור שעדים יחייבו אותו בשבועה דומה.<br /> בשלב הראשון של דבריו, רצה רבי חייא לטעון שעדותם של שני עדים חמורה יותר מדברי פיו של בעל הדין עצמו, שהרי בכוחם של עדים לחייב אדם בממון ופיו של אדם לא יכול לעשות זאת. על טענה זו הגמרא משיבה שגם פיו מסוגל לחייב אותו ממון, שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אם היינו אומרים שהודאת בעל דין היא התחייבות חדשה או מתנה, כפי שניסינו להציע לעיל, מה שייך לומר שהיא 'עדיפה' על עדים – הרי היא נמצאת במישור אחר, מישור המתנה ולא מישור החיוב הקלאסי בבי&quot;ד. בשלב השני של הדיון, פורכת הגמרא נסיון נוסף לק&quot;ו, בטענה שבעוד עדים יכולים להכחיש ולהזים עדות אחרת, פיו אינו שייך בהכחשה והזמה. אם ננסה לאמר שהודאת בעל דין היא התחייבות, מה שייך דין הכחשה והזמה, שאינו קשור כלל למתנה או התחייבות משום סוג, לכאן.<br /> =====[[מודה במקצת]]=====<br /> אפשר להקשות גם מעצם דין [[מודה במקצת]], שהרי חיובו של המודה במקצת מבוסס על הודאתו של בעל הדין. אם נאמר שהודאת הנתבע מחייבת מדין מתנה או חיוב חדש ללא כל קשר לתביעה עצמה, מדוע שיצטרך כלל להישבע, הרי דין מודה במקצת לא נאמר במקרה הזה.<br /> =====הודאת עבד כנעני=====<br /> קושיא נוספת על השיטה הגורסת שכוחה של הודאת בעל דין הוא כשל מתנה נובע מהגמרא במסכת גיטין (מ:), בה נכתב שבמקרה בו אדם אומר שנתן גט שחרור לעבדו ושחרר אותו לחופשי, בעוד עבדו אומר שבעליו לא נתן לו גט כזה, הודאת בעל הדין כמאה עדים דמי. ה'''רמב&quot;ם''' (עבדים ו' ג') מסביר שהכוונה בדין זה היא שהעבד הוא בעל הדין, הנאמן לומר שנשאר עבד. כן כתבו '''רש&quot;י''' (שם ד&quot;ה הודאת), '''תוספות''' (ד&quot;ה הודאת), ה'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה &quot;הנותן&quot;), '''תוספות הרא&quot;ש''' (ד&quot;ה הודאת), '''ריא&quot;ז''' (גיטין ד ד יח), ה'''טור''' (יו&quot;ד רסז) וה'''שו&quot;ע''' (יו&quot;ד רסז עה). ועל פניו ליתא מאן דפליג. מהבנה זו מקשה בעל '''שולי הגליון''' (זכיה ומתנה ד יב) על מאן דאמר שהודאת בעל דין היא התחייבות ומתנה, שהרי אם נניח שהעבד יצא לחירות אין הוא יכול להקנות עצמו בחזרה לאדון כעבד כנעני, גם כמתנה.<br /> ===שיטות נוספות===<br /> ====שיטת הפני יהושע====<br /> ה'''פני יהושע''' (כתובות קב. ד&quot;ה ור&quot;ת) מחלק בין הודאת בעל דין הנאמרת בפני בית דין לכזאת הנאמרת שלא בפני בי&quot;ד. בעוד ההודאה הראשונה נחשבת כחלק מהמשפט וכוחה הוא מדין נאמנות, הודאת בעל דין הנאמרת שלא בפני בי&quot;ד ושלא כחלק מהמשפט, נחשבת למתנה ולקניין רגיל. <br /> ====[[שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא]]====<br /> דעה שונה מציג בעל '''תרומת הכרי''' (סימן א ד&quot;ה &quot;ואת אשר&quot;, עמוד 12), המסביר שמחוץ לבית הדין ושלא בפני עדים, לא ניתן לומר שהודאת בעל דין היא נאמנות – שהיא עניין משפטי הנדון אך ורק בתוך גבולות בית הדין. מאידך גיסא, שולל '''תרומת הכרי''' את שיטתו של ה'''מהריב&quot;ל''' שראינו לעיל. מתוך כך הוא מפתח שיטה חדשה: לפיו הודאת בעל דין מועילה מדין &quot;[[שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא]]&quot; – בעל הדין מגדיר את החפץ כאסור עליו, ומתוך כך כממונו של חברו.<br /> שיטה זו בעייתית, כי היא נסמכת על הנחת יסוד שדין 'שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא' אינו דין הנובע מנאמנות, הנחה שנויה במחלוקת גדולה, ואכמ&quot;ל.<br /> ==מישור פעולת הודאת בעל דין==<br /> ===חיובים או מציאות===<br /> ====קושיית הריטב&quot;א====<br /> ב'''גמרא''' במכות (ג.) מופיעים דברי רבי יהודה האומר ש[[עדים זוממים|עד זומם]] משלם על פי חלקו. הגמרא דנה בפירוש דבריו ושוללת אפשרות שכוונתו היא שבמידה בה התחייבו העדים המוזמים ממון, הם יתחלקו בתשלום בו הם התחייבו, שהרי זו היא משנה מפורשת, ומסבירה שרבי יהודה מתייחס למקרה בו אדם הלך לבית הדין והודה שהוא הוזם בבית דין אחר, רבי יהודה מסביר שעד זומם משלם במקרה כזה. על אמירה זו של רבי יהודה נשאלת השאלה מדוע אנו מאמינים לעד המודה, הרי קיימא לן ש[[אין אדם משים את עצמו רשע]].<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה אמר רבא) נזקק לשאלה זו, ומסביר שניתן לומר שנעשה כאן מעשה של [[פלגינן דיבורא]], בעוד אנו מאמינים לעד שהוא חייב, לא נאמין לו שהחיוב נובע מכך שהוא עד זומם.<br /> את דברי ה'''ריטב&quot;א''' ניתן להסביר בשני אופנים:<br /> * אפשרות אחת היא לומר שכוונתו של ה'''ריטב&quot;א''' היא שבמצב בו אדם מוציא מפיו אמירה שממנה נובעים מספר דברים, אנחנו יכולים לבחור למה מתוך דבריו אנחנו מאמינים ולמה אין אנו מאמינים. כיוון זה קשה, שהרי שיטת רוב הראשונים היא שב[[פלגינן דיבורא]] צריך לחתוך את המשפט עצמו לכמה חלקים שכל אחד מהם יביע את הדבר שיוצא ממנו, ולא את האמירה הנובעת מהם, דבר שקשה לראות איך מתרחש במקרה דנן.<br /> * כיוון אפשרי נוסף להבנת שיטת ה'''ריטב&quot;א''' הוא לטעון שכוחה של הודאת בעל דין אינו נובע כלל מבירור המציאות אלא בחיובים בלבד. האדם נאמן לומר שהוא חייב במשהו, ואותנו לא מעניין ממה נובע החיוב הזה.<br /> ====ביאור החילוק====<br /> נרחיב קצת בביאור ההסבר השני: באופן פשוט, עדותם של שני עדים היא תיאור של המציאות. העד מספר את מה שראו עיניו ובכך מנגיש את המציאות, על פי ראות עיניו, לדיינים, והם 'גוזרים' מהסיפור את ההשלכות ההלכתיות הנדרשות והנובעות ממנו. דבר זה עולה בפשטות מה'''משנה''' בסנהדרין (פ&quot;ג מ&quot;ו), האומרת שלא מספיק שהעד יגיד שפלוני חייב לאלמוני מנה אלא יש צורך שיוסיף ויגיד גם איך ולמה החוב הזה נוצר. במילים פשוטות, מושא העדות של העדים הוא המציאות, ולא המשפט. <br /> מנגד, על פי דברינו לעיל, מושא הודאת בעל הדין הוא העולם התיאורטי של החיובים. בעל הדין לא משמש כעד המספר סיפור אשר ממנו גוזרים הדיינים את גזר הדין כי אם כבעל דין המדבר במישור של הדינים עצמם. (ישנן שיטות הגורסות ששגם העדים מדברים במישור זה, ועיין '''ר&quot;ן''' (סנהדרין כט ד&quot;ה...))<br /> ===מחלוקת אחרונים===<br /> ====שיטת המנחת חינוך====<br /> על פניו, האחרונים נחלקו בחידוש שהובא מדברי ה'''ריטב&quot;א''' לעיל. ה'''גמרא''' בקידושין (סט.) מספרת על [[ממזר]] (לפתוח דף, או קטגוריה) שרצה לטהר את זרעו, כך שהם לא ייחשבו יותר לממזרים. הדרך היחידה להביא לכך שצאצאיו של הממזר לא יהיו ממזרים כמותו היא שאותו ממזר ישא שפחה כנענית, שילדיו ממנה יהיו עבדים כנענים גם הם, ולכשישתחררו יהיו ישראלים רגילים וכשרים(ע&quot;פ ה'''משנה''' בקידושין ג יג)). הבעיה בשיטה זו היא שבשביל שיוכל לשאת שפחה כנענית אותו הממזר צריך להיות עבד עברי, דבר שיכול לקרות רק אן הוא יימכר כעבד בעוון גנבה. ואכן, רבי שמלאי הציע לאותו ממזר ללכת ולגנוב, ולהימכר לעבד עברי.<br /> ה'''מנחת חינוך''' (מב ד&quot;ה עוד מבואר בר&quot;מ) מציע פתרון פשוט יותר – אם ה[[ממזר]] ישקר ויודה שהוא גנב, הוא יוכל להימכר בדיוק באותו האופן ללא מעשה גניבה ממשי. לכאורה, ניתן להבין מדבריו שהודאת בעל הדין מעידה על המציאות ממש, ולא על חיוב תיאורטי המנותק מהמצב המעשי, שהרי כדי להימכר כעבד לא מספיקה התחייבות סתמית בממון, זוהי צריכה להיות התחייבות כגנב, ועובדת היותו גנב היא חלק מסיפור העובדות ולא מעצמות החיוב התיאורטית. בדברים אלו נראה שה'''מנחת חינוך''' חולק על דברי הריטב&quot;א שראינו.<br /> ה'''אור שמח''' (טוען ונטען ה ב) חולק בעקיפין על דברי המנחת חינוך בשתי נקודות ואומר שלא יתכן לומר שאדם יהיה נאמן להודות שהוא גנב, שהרי [[אין אדם משים עצמו רשע]]. האור שמח מוסיף ואומר שהאדם יהיה חייב לשלם בכל מקרה בו יודה, לא מדין גניבה כי אם מדין התחייבות. כאן אפשר להבין אותו בשני אופנים:<br /> * הודאת בעל דין היא התחייבות ומתנה<br /> * הודאת בעל דין היא נאמנות, אך במישור החיובים ולא במישור המציאות – כשיטת ה'''ריטב&quot;א'''<br /> ====אדם משים עצמו רשע בהודאת בעל דין====<br /> נחזור לדברי המנחת חינוך ולקושיית האור שמח עליו – כיצד יתכן לומר שאדם נאמן לומר על עצמו שגנב, שהרי אין אדם משים עצמו רשע.<br /> את שיטת של ה'''מנחת חינוך''' ניתן להסביר על פי דברי ה'''הגהות אשר&quot;י''' (בבא קמא ט יח), הטוען שבהודאת בעל דין לא מתקיים הכלל של '[[אין אדם משים עצמו רשע]]'; כך נראה גם מדברי ה'''קובץ הערות''' (כב א). לשיטתם, אין אדם משים עצמו רשע נאמר רק בעדויות ממש, ולא בטענות. את חילוק זה ניתן להסביר על פי דברי ה'''ריטב&quot;א''' לעיל: הודאת בעל דין אינה עוסקת כלל במישור המציאותי, כי אם במישור התיאורטי של חיובים, לכן לא שייך לומר שבעל הדין משים עצמו רשע – אמירה מציאותית – על ידי דבריו.<br /> אך אם נאמר כך יקשו עצם דבריו של המנחת חינוך: אם אנו אומרים שאנו לא מאמינים לדבריו של בעל הדין אלא לחיובים שהוא ייצר, מדוע נמכור אותו כגנב ונתיר לו שפחה כנענית? הרי לכאורה התחייבותו הוא כמו שאר התחייבויות בעלמא, ולא חלים בה הכללים המיוחדים החלים על התחייבותו הספציפית של גנב.<br /> את קושיה זו ניתן לתרץ בכך שהתחייבותו המיוחדת של הגנב מכוח גניבתו לא שייכת רק למציאות אלא גם לאופי החיוב התיאורטי. ישנם הבדלים בין חיוב הנוצר מכוח מלווה לחיוב הנוצר מכוח היזק, ולא מצינו מי שיאמר שבעל דין תמיד ישלם בינונית או זיבורית. אדם שיודה לתביעת היזק נגדו ישלם מעידית שבנכסיו כשאר מזיקים ולא מבינונית כאדם שיצר חוב לעצמו. ממילא נמצא שיש עוד גורמים שאינם עצם החוב עצמו אלא מגדירים אתו בלבד המצויים בעולם של החיובים ולא במציאות. ועל פי זה, ניתן לומר שאדם נאמן לומר שהוא חייב כסף מכוח גנבה והחיוב שיוטל עליו יהיה בעל אופי זהה לחיובו של גנב וממילא תהיה אפשרות למכור אותו בגנבתו.<br /> ===סוגיות המתבארות על ידי חילוק זה===<br /> ====כל האומר לא לויתי====<br /> ראינו לעיל את ה'''גמרא''' בשבועות (מא:) המספרת על לווה שכפר בטענת מלווה כלפיו, ולאחר דבריו באו עדי פירעון והעידו על חובו. הדין הוא, כאמור, שהלווה חייב מדין הודאת בעל דין ו&quot;כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי&quot;. מתוך כך נשאלת השאלה – הרי לכאורה אנו אומרים שהוא נאמן יותר מהעדים בכך שלא פרע, ונמצא שמקצתה של עדותם של העדים בטלה. אם כך, מדוע שלא נפטור אותו מתשלומים מתוקף כך ש[[עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה]]?<br /> למאן דאמר שכוחה של הודאת בעל דין נובע מהתחייבות קושיא זו לא קשיא כלל, כיוון שלשיטה זו מובן שהלווה אינו סותר את אמירת העדים אלא מוסיף התחייבות על קביעת המציאות שלהם. ברם, היא בהחלט קשה על מאן דאמר שכוח הודאת בעל דין נובע מדין נאמנות – בה יש מה לדון על עניין ביטול העדות. קושיה זו ניתן לתרץ לפי דברינו דלעיל: בעל הדין כלל לא מכחיש את העדים, הוא מדבר במישור דיון אחר לחלוטין, המישור התיאורטי ולא בדיון המציאות אותו קובעים העדים.<br /> אגב דברינו, נסביר מדוע הודאת בעל הדין עדיפה על עדים: הודאת בעל דין המנוגדת לעדים אינה סותרת את דבריהם, גם אם נאמר שהתיאור המציאותי של העדים נכון לגמרי, למשל במקרה בו היה פירעון, בכל זאת אין הוא מכחיש את הודאת בעל הדין על החיוב העקרוני שלו – הנידון במישור התיאורטי.<br /> ====ספר תורה====<br /> ה'''גמרא''' בגיטין (נד:) מספרת על סופר סת&quot;ם שלאחר שכתב ספר תורה ומכר אותו, הודה שכתב את האזכרות שלא לשמן – דבר שבנוסף לכך שפוסל את [[ספר תורה|ספר התורה]], מביא לאבדן כספו של הסופר. רב אמי אמר לסופר שאמנם הוא יפסיד את כספו, אך את [[ספר תורה|ספר התורה]] הוא אינו נאמן לפסול.<br /> למאן דאמר שכוחה של הודאת בעל דין נובע מדין התחייבות סיפור זה כלל אינו מהווה קושיה, הרי אין קשר בין ההתחייבות שלו לשלם את שווי הספר לבין פסילת הספר. לעומת זאת, סיפור זה בהחלט קשה למאן דאמר הודאת בעל דין מדין נאמנות; כיצד תתכן ששניות כזו, המקבלת את דברי הסופר בקש לפיצוי על הספר ולא על הכשרות? שוב, לפי דברינו זו אינה קושיה, שהרי בעל הדין כלל לא מדבר על המציאות וממילא לא יתכן לומר שהוא יפסול את הספר, כל דבריו רלוונטיים להתחייבויותיו בלבד וממילא יצא שהוא יפסיד את כספו ו[[ספר תורה|ספר התורה]] יישאר כשר.<br /> ==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br /> *[http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA%3A%D7%94%D7%95%D7%93%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%A2%D7%9C_%D7%93%D7%99%D7%9F הודאת בעל דין] - מיקרופדיה תלמודית, אתר ישיבה.<br /> *[http://www.yesmalot.co.il/torat-il/mamarim/mtei33.asp הודאת בעל דין] - ישיבת מעלות.<br /> *[http://www.yeshiva.org.il/midrash/video/4415 שיעור בעניין הודאת בעל דין] - הרב שלמה פישר, אתר ישיבה.<br /> *[https://www.kby.org/hebrew/torat-yavneh/view.asp?id=4300 הודאת בעל דין כמאה עדים דמי] - הרב צבי שכטר, ישיבת כרם ביבנה.<br /> *[http://www.kby.org.il/hebrew/torat-yavneh/view.asp?id=5869 שיעור בעניין הודאת בעל דין] - הרב זלמן נחמיה גולדברג, ישיבת כרם ביבנה.<br /> <br /> <br /> <br /> [[קטגוריה:עדות]]<br /> [[קטגוריה:בבא מציעא ג:]]<br /> [[קטגוריה:טוען ונטען ו]]<br /> [[קטגוריה:חושן משפט סימן עט]]</div>

אסף יעקב הלוי